תוצאות חיפוש עבור התניה-אופרנטית

הי טלי (: הבת שלי (ילדה ראשונה שחיכינו לה שנתיים וחצי) רגילה מאז שנולדה לישון עלינו, אחרי שנרדמת אנחנו מחכים 10-30 דקות שתכנס לשינה מעט עמוקה יותר ומניחים אותה במיטה. בחצי מהפעמים היא מתעוררת מיד, נעמדת ובוכה כדי שנרים אותה (ואנו מרימים ומרדימים שוב על הידיים) ובחצי מהפעמים היא עייפה מספיק כדי להמשיך לישון במיטה. בעבר ישנה רצוף 8 וגם 10 שעות. לפני כחודש וחצי (בסמוך לצמיחת שיניים) החלה לחזור ליקיצות בין פעם ל- 3 פעמים בלילה. ובנוסף, לא ישנה יותר מ 8 שעות במצטבר. לפני כחודש ניסינו "נוכחות הדרגתית" שהחלה עם "הרם-הורד" ואחרי כמה שעות נשברנו ושוב הרדמנו על הידיים. אני מרגישה שלא תמיד נוח לה לישון עלי כמו שהיה לה בגיל קטן יותר (עד 5-6 חודשים) כי אז הייתה מתכרבלת ונרדמת והיום, הרבה פעמים היא זזה ומתפתלת עד שנרדמת. חשבתי שאולי כדאי ללמד אותה לישון עצמאית. מצד שני אישי אומר שזה אילוף ומתסכל את התינוק ולא טבעי ושכדאי לזרום איתה. קשה לי מאוד רגשית לבצע תהליך שבו היא בוכה ולבסוף "לומדת" ומצד שני קשה גם להרדים אותה על הידיים, במיוחד עם היקיצות המרובות. שבחלקן לוקח לה הרבה זמן להרדם שוב (אפילו שעה וחצי אם זו יקיצה ב - 5 בבוקר). אגב, כשאני קמה אליה היא רוצה לינוק (לא משנה באיזו שעה) וכשאישי קם אליה הוא מצליח להרדים ללא האכלה. על איזו שיטה את ממליצה כדי להקנות לה את היכולת לישון לבד? והאם יש דרך לצמצם את הבכי שלה? תודה רבה!

שלום, תלמיד כיתה ו עם קושי בקריאה שמתגבר אליו. תלמיד טוב. חסר מוטיבציה ללמידה. רואה בכך קושי והכרח בלבד. איך לעזור לו לתגבר מוטיבציה?

הי אודי, זקוקה לעזרתך... הוא שב וחוזר על הפסקה וסיום. נראה שנדבק ביאוש שלי. אמר שאם אי אפשר לטפל בחלקים אין טעם וחבל על הזמן והמשאבים. כשהפגישות מתמקדות בתמיכה ביום יום בקשיים ובכאבים שלי נראה שהוא סתם משתעמם. אני אמנם במצב מתפקד אבל הימים שלי מסויטים מלאים בפגיעות מסוגים שונים ודכאון קשה שגם בו לא ניתן לטפל לטענתו מפני שהחלקים הם אלה שמייצרים אותו. הכל מדובר איתו ועדין רבים סימני השאלה והתהיות. אני מרגישה שהוא חותך את החוט האחרון שנשאר בעצם ההתמדה שלי להגיע לכל הפגישות תמיד בזמן להיאחז בטיפול ולא לוותר. מרגישה שמבחינתו אם לא אגיע בשבוע הבא תהיה הקלה. אני לא מבינה איך אפשר כך אחרי יותר משש שנים של דרך לא פשוטה. שהוויתור שלו אמור לחזק את הוויתור שלי. אין תקנה. אם את רוצה לבוא ולשתוק ולקרוע טישו את יכולה בשבילי זו עבודה קלה. וזה לא מה שקורה כל הזמן. אני מדברת מספרת לפעמים אני גם עוברת למצבי תודעה אחרים. רק שם זה מתאפשר אין להם מקום אחר. שם זה הבית של הנפש שלי ואני לא רוצה לעבור דירה אבל גם לא רוצה להרגיש לא רצויה. אני פוחדת כי אני מרגישה מאוד שברירית ולא מוכנה לשינוי. מקווה שהצלחתי להסביר אודי ושתוכל לשתף בתובנות שלך. תודה שירה

האם יש דרך לשכנע את הילד לשים את הרטיה כשברור שבשעות שיש לו את הרטיה הוא כמעט לא רואה?

לפני יותר מחודשיים לאחר התקף חרדה התחילו לי מחשבות שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה? למה המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך? או כל מיני מחשבות טורדניות ? כל הזמן אני בעיסוק סביב הפחד והספקות האלה לגבי כל דבר כמעט אפילו לגבי הקיום של עצמי. מחפשת הגיון בכל דבר ומרגישה שאני בהצגה. ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים ויותר. אציין שטופלתי 7 שנים בציפרלקס ולפני יותר מחצי שנה הפסקתי כי רציתי להתמודד בלי ולצערי לפני יותר מחודשיים חזרתי לכדור והוא הופסק שוב מאחר ולא עזר כבר. אשמח לשתף בדוגמאות למחשבות הטורדניות שיש לי, איך אני מתנהלת איתן ומה התוצאה וכן מה הציפיות שלי מהכדורים ומה החששות שלי מהן. -מחשבות אובדניות לא רצוניות, מפחדת שאני אובדנית, מפחדת לבצע מעשה אובדני, חשוב לציין שאיני אדם אובדני ואין לי שום סיבה לפגוע בעצמי. המעשה הכפייתי: עמידה ליד החלון ובדיקה האם אני אובדנית, מחפשת אישורים מהסביבה, בודקת באינטרנט ומעלה שאלות בפורומים יותר מפעם אחת. התוצאה: לא פוגעת בעצמי, אך מבוהלת ונתקפת חרדה קשה. לא נכנסת לחדר שלי כי מפחדת מהחלון. נכנסת רק להחליף בגדים ולהתאפר. כתוצאה מהמצב נרתעת מכדורים פסיכיאטריים מהפחד שיגרמו לי להיות באמת אובדנית מאחר וכתוב בתופעות לוואי שזה עלול להתרחש. -פחד להשתגע לבד או בציבור המעשה הכפייתי: בודקת אם אני באמת משתגעת, זה בא לידי ביטוי שאני בכוח מנסה כביכול להשתגע קורה במיוחד בבית, אם זה לנסות להוציא קולות/צעקה לדוגמא. לפעמים עובר בראש לנסות להרביץ או לתת מכה למישהו אבל זה בעיקר בראש ואני עוצרת את עצמי מלבצע אקט באופן אמיתי. אני לא בן אדם אלים, אך בילדות הייתי תוקפנית יותר כלפי ההורים. התוצאה: תחושה שאני חייבת לפרוק משהו תסכול ופאניקה קשה . -פחד שהמציאות לא אמיתית למרות שהיא עומדת לנגד עיני, פחד שאין דבר כזה באמת עולם, פחד שאני לא באמת נוכחת למרות שאני כן, פחד שהכל סתמי. המעשה הכפייתי: בדיקה שהכל אמיתי, מסתכלת ובודקת ללא עצמים, חפצים, על הסביבה, על אנשים שזה קורה לעיתים גבוהות. מנתחת כל דבר שאני אומרת או מישהו אחר אומר או עושה ומנסה להבין מה המשמעות, מנסה להבין מה ההגיון שעומד מאחורי כל דבר. לפעמים נוגעת בעצמי ומסתכלת במראה לבדוק שאני נמצאת אבל זה קורה לעיתים נמוכות. גם כאן חוזר על עצמו העניין שאני מחפשת אישורים מהסביבה, בודקת באינטרנט ומציפה בפורומים. התוצאה: חוסר ביטחון וספקות, עדיין מרגישה שזה לא מספיק משכנע אותי וכתוצאה מכך נתקפת בחרדה קשה ולא מסוגלת לחוות את החיים בצורה ספונטנית. מפחדת שלא אבין משמעויות או שאפרש סיטואציה בצורה לא נכונה. מרגישה שהגוף פועל על אוטומט ולא מצליחה להבין איך אני עושה את זה. תחושה שהמודע התערער, מרגישה מודעות יתר לפרטים שאצל אדם נורמטיבי לא קיימים. מודעות יתר למתרחש, בדיבור,בתנועות גוף, לסביבה לאנשים.... -פחד שיש לי מחלה מסויימת המעשה הכפייתי: דבר ראשון שאני עושה זה בודקת באינטרנט, מחפשת תשובות בפורומים, שואלת אנשים פונה לכמה רופאים כי לוודא ולבטל את הספקות. התוצאה: ברוב המקרים אין שום מחלה והכל נובע מלחץ נפשי. אציין שבמקרה של המצב העכשווי מתקשה עדיין להשתכנע שאין לי שום הפרעה נפשית אחרת. -חייבת שהכל יהיה מאותה קבוצה, למשל מוצרים שכולם חייבים להיות מאותה סדרה. המעשה הכפייתי: קנייה של מוצרים מאותה סדרה, למשל מוצרי טיפוח לפנים ולשיער חייבת שכולם יהיו מאותה סדרה X למשל. התוצאה: מרגישה סיפוק,מרגישה נוח מרגישה בטוחה. לפעמים זה גם מגיע למצב שהמוצר ספציפית לא עונה על הצורך ואז נוצר מצב של בזבוז כסף. מה הציפיות שלי מהכדורים/איזו תועלת אני רוצה להפיק מהם: -הרגעת החרדות מבחינה סימפטומית: הרעידות בגוף, הזרמים, הסחרחורות, דפיקות לב... - הרגעת דחפים: מיניים, התקפי עצבים וזעם - הפסקת המחשבות הטורדניות הספקות והאובססיות - העלמת הניתוק (הדה ריאליזציה/דה פרסונליזציה)- רוצה לחזור לעצמי. - הגברת התיאבון אך לא ברמה דרסטית, לא ברמה של התקפי זלילה עד כדי איבוד שליטה באכילה - הרגעת התסמינים שלפני ובזמן קבלת הווסת (מתבטא במצב נפשי קשה יותר וכאבים ) - שינה מספקת רציפה ומלאה עם כוחות ליום הבא והכי חשוב עם כמה שפחות תופעות לוואי וסיכון לפיתוח תלות!!! בשורה התחתונה: איזון חוסר האיזון במוח. *** אציין שאמי סובלת גם מאוסידי, מה שמעלה את השאלה האם מדובר בהפרעה תורשתית "שהתברכתי" בה ושאינה בשליטתי והיא קשורה בחוסר איזון במוח שקיים מלידה? מה החששות שלי מהכדורים: - שאצטרך יותר מכדור אחד - שיגרמו לתוצאה הפוכה, שיגרמו להחמרה ולאובדנות ואולי לפסיכוזה. שחס וחלילה יביאו אותי למצב של אשפוז. - שידכאו לגמרי את התחושות שלי ושיהפכו אותי לאפטית וחסרת פחד במצבים מפחידים נורמטיבית אני רוצה להצליח להרגיש עצב, שמחה, צחוק, פחד במידה מסויימת וכשצריך. - שיגרמו לי לעייפות עד כדי חוסר תפקוד וחוסר שליטה בעייפות וכתוצאה מכך לא אוכל לעבוד, ללמוד ולנהל אורך חיים נורמטיבי. - שיגרמו לי לירידה ביכולת הקוגנטיבית, ירידה בזיכרון שיביאו לירידה בהישגים ולירידה בתפקוד. - שידכאו את החשק המיני עד כדי אובדן החשק ואז כתוצאה מכך לא אוכל לנהל מערכת יחסים תקינה. - שירוקנו את הגוף שלי מויטמונים ויגרמו לי למחלות שלא היו קיימות. -שיגרמו לי לנשירת שיער. - שיגרמו לי לתלות לכל החיים. - שלא אוכל להוציא רשיון נהיגה, שלא אוכל להשתלב במסגרת מסויימת בגלל שאני לוקחת כדורים, שהם יפגעו לי בעתיד. היכן האוסידי מפריע לי ופוגש אותי? בעבודה, בלימודים- שאיפה לפרפקציוניזם, פחד מלטעות וכתוצאה מכך לחפש אישורים, לחזור כמה פעמים על אותן שאלות מהחשש שלא הפנמתי מספיק, ואפילו חיזוקים חיוביים מהסביבה/מהממונים. השאיפה לפרפקציוניזם מביאה למצב של איכות על חשבון זמן- לא מצליחה לעמוד בזמנים : במבחנים, במשימות, אפילו בלהגיע בזמן. האוסידי גוזל זמן ומביא איתו לתוצאות שליליות ולירידה בביטחון. למשל ציון גרוע במבחן כי לא הספקתי לענות על כל השאלות, נזיפה מהבוס, במקרה הגרוע פיטורים ממקום העבודה (קרה אולי פעמים בודדות)ישנם מצבים בהם אני בעצמי מתפטרת כי לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ. מרגישה תמיד שאני לא טובה מספיק. לא מפריע כל כך אך קיים הגועל מלנקות שירותים במסגרת העבודה, חשיפה למקומות מלוכלכים, עשיית צרכים במקומות ציבוריים, נגיעה במתקנים ציבוריים, גועל ורתיעה מאוכל בבתי חולים. תחום המיני- מתעורר גועל בעת קיום יחסים אינטימיים שמקשה מאוד. טרם קיום היחסים עולה הצורך שלי להתנקות אך בעיקר לבקש זאת מהפרטנר ולעיתים הצד השני מרגיש שאני לא סומכת עליו מספיק. כמו כן לא מסוגלת לקיים יחסי מין מלאים מהחשש להידבק במחלה, להכנס להריון לא רצוי גם אם נעשה שימוש באמצעי מניעה, קיים חשש תמידי מכאב ומחדירה. בנוסף יש בי את התפיסה שיחסי מין מלאים יתקיימו בתנאי שאני במערכת יחסים זוגית לטווח הארוך ועם פרטנר שאני סומכת עליו. יש בי את הרצון והדחף לקיים יחסים אינטימיים גם אם לא מלאים גם מחוץ למערכת יחסים קבועה ויציבה, וכשזה קורה כמה שעות לאחר מכן ישנה תחושה של פאניקה עזה ותחושה של גועל רצון להקיא ורגשות אשם. לקח לי ימים ארוכים להתאושש מהמצב. כלומר יש דחף ורצון לקיים אינטימיות עם גבר מצד אחד ומאידך יש גם רתיעה מכך. מצד אחד יוצאת מורווחת ומסופקת ומצד שני נתקפת בחרדה קשה וברגשות אשם על הנעשה. בעבר היו ספקות לגבי נטייה מינית. בתחום חברתי- אני יכולה להתקע על משהו שמישהו אמר שלא לרוחי ולא להתקדם הלאה ולהתעקש ולנתח את הנעשה/נאמר ולא לשחרר, ואז נוצר מצב של מריבה ואף ריחוק במקרים מסויימים. לפעמים מדברת יותר מידי ולא יודעת מתי לעשות את הסטופ. תלותיות- נקשרת בקלות, ואם הקשר נגמר מתקשה לשחרר ואף עושה הכל כדי להחזירו ומצב זה נכשל ולא מביא לתוצאות חיוביות, אולי אפילו לרתיעה. מרגישה קושי לשחרר מן העבר ולפעמים מנסה "לשחזר" אותו אך ללא הצלחה ומכאן האכזבה הקשה שמביאה לעצב ולדיכאון. תחושה שהאושר שלי תלוי באדם/מקום אחר ומכאן הקושי להתקדם הלאה ולהיות עצמאית. דוגמאות מהחיים: הפרידה מהמחנכת ומבית הספר. עזיבת מקום עבודה. פרידה מהחבר. פרידה מדמות אימהית. התחושה של הנטישה מאוד קשה עבורי. מה אני מרגישה עכשיו: -חרדה קשה -בלבול -זעם/עצבים בגוף - פוחדת להשתגע/לפגוע בעצמי/לאבד שליטה בלי סיבה -מחשבות טורדניות, ספקות -ניתוק מעצמי ומהסביבה, מרגישה שאיבדתי את העצמי וכבר לא יודעת מי ומה אני. -פחד שהמחשבות ישלטו בי ולא אני בהן ושאשאר תקועה במצב הזה -מפחדת לצאת מהבית - מפחדת למות -מפחדת שיש לי מחלה נפשית נוספת, מפחדת שאני פסיכוטית - מרגישה מצד אחד "נקייה" מכל הכימי ומצד שני עדיין סובלת ומתחבטת בשאלה האם טיפול פסיכולוגי לבד ייתר את הצורך בכדורים או שאני במצב שמחייב שילוב של השניים. מרגישה מצוקה גדולה

שלום בני הבכור בן 7+ בכיתה א' בבי'ס חצי דמוקרטי, מגיל קטן מתקשה ורואה את העולם בשחור או לבן, מתקשה בסיטואציות חברתיות מורכבות, נמנע מפעילויות המוניות/ קהילתיות ואיכשהו תמיד נכנס לאינטריגות עם ילדים אחרים. הרבה פעמים מציק/ מעליב בלי שיש סיבה. מתחבר ל 2 ילדים (כך גם היה בגן) ומבחינתו זה מספיק. הבעיה שמאז שהתחיל כיתה א, נמצא עם 2 חברים נוספים שיחד גוררים זה את זה לשטויות, עושים מעשים רעים ופוגעניים כלפי אחרים ואף מקרי אלימות שגרמו להשעייתו ולחבר נוסף. דיבורים והסברים לא עוזרים, חיזוקים חיוביים לא תורמים. היינו בהמון אבחונים/ טיפולים שונים מגיל 3.5. כבר מיואשים..הוא מבין שנוהג לא בסדר אך לא מצליח להפנים ולשלוט בעצמו. לא לוקח אחריות על מעשיו ותמיד יאשים אחרים. כל יום המורה מתלוננת שאינו מקשיב/ מתנגד לבצע משימות בשיעור/ עושה מעשים רעים ואלימים בהפסקות. התחלנו לאחרונה טיפול עם פסיכ' ומומחית cbt בתקווה שתעזור. עצות? התמודדות?. תודה!

שלום רב... אני מורה באמצע שנות השלושים לחיי.מאוד מוצלחת איפה שאני עובדת יש לי חברות מאוד קרובות עד כדי כך שאנחנו מבלות רוב הזמן יחד..עד לפני כמה שנים ספורות התלוותה לצוות מורה חדשה שהיא צעירה מכלונו מינימום 8 שנים...לאט לאט ובהיותי מוצלחת עם תפקידים התחילה להתקרב ממני מתנות, ביקורי בית ואינספור הודעות what's up...הקשר בתחילתו היה נחמד רגיל כזה ... עד שהיא התחילה להגזים היא רוצה קשר איתי בכול שעות היממה...אפילו כשחוזרים הביתה...כל הזמן שאלות חקירות רכילויות ומה לא...לא טוב לה אם אני לא משתפת אותה משהו שקשור לעבודה או לחיי המשפחתיים... היא עושה לי פרצופים אם אני בחברת מישהי אחרת או אם לא הזמנתי את כבודה בכל מקום שאני נמצאת בו.... אני לא מרגישה שהיא באמת אוהבת אותי תמיד מרגישה שהיא מתה לשמור על הקשר לאנטריסים מסויימים שאני מזמן שמתי לב להם....שהיא מתה שאני אתעלם אני והחברות הויתקות שלי בכדי להשתלט על מקום עבודתה שהיא כבר בגלוי התחילה לרמוז למנהל למה אתה רק סומך עליהם.... מזמן גליתי שהיא לא טיפוס בו אדם שאני רוצה להיות בקרבתו.. ובטח לא חברה... התרחקתי לאט לאט והיא מרגישה את זה ...אני מכבדת ומדברת איתה בבית הספר במיוחד על דברים שקשורים לעבודה.. היא בתורה כאילו איבדה השפיות מתקשרת לחברה משותפת וכמעט התחילה לרכל עליי... הקשר הזה לוקח ממני הרבה אנרגיות פשוט אני לא רוצה להיות חברה לטיפוס כזה.... והיא כנראה לא תקבל את זה.. במיוחד אין לה חברות בבית הספר חוץ ממני...כי בגלל האישיות האגריסית והאנוכית של ה כולם מתרחקים ממנה.. אני כבר נמאס לי ממנה לא רוצה להיות בקרבתה בשבילי כשהיא מתקשרת אלי כאילו בתום לב וחוקרת אותי איפה בליתי הזמן שלי אתמול בעבודה בלעדיה זה הסווווף...מה אני עושה לא יודעת .. לקיין איתה שיחה גלויה לדבר על הכול...והיא לא אוהבת שאנשים מבקרים אותה מרוב האיגו הגבוה שיש לה.... שכבר כך אני לא יכולה להמשיך ושיתרגע זה לא מתאים לי ..או להתעלם ממנה ואמשיך להתנהג בטבעיות בלי לתת לה יחס מעבר למה שהיא שווה? וכך היא תתרגל למצב החדש... לא יודעת איך להתנהג כך שיהיא לא תעשה לי בעיות בבית הספר .. לעולם לא היה לי בעיה עם אף אחד במקום עבודתי. תודה רבה על העזרה מראש

לא בטוח שזה המקום הנכון לשאלה אז מחילה מראש. רציתי לדעת האם הרגלים והתנהגות חדשה נרכשת רק כאשר מופרש דופמין במוח ע"י חיזוקיים חיוביים ורק על ידי כך נוצרים קשרים עצביים חדשים במוח. או שישנה עוד אפשרות לרכישת התנהגות חדשה שהיא ללא חיזוקים חיוביים וללא הפרשת דופמין.אלא רק ע"י הישנות הפעולה עוד ועוד ,האם גם שאני חוזר על הפעולה עוד ועוד(ללא דופמין וללא וחיזוק חיובי) אני מצליח ליצור קשרים עצביים במוח ולרכוש הרגל?

שלום רב, בתי בת 8 חודשים. במהלך היום אצל המטפלת לרוב נרדמת לבד. בוקר ישנה 30-60דק, וצהריים בין שעה ורבע לכמעט 3 שעות לרוב נוטה להתעורר במהלך שנת צהריים למוצץ וחוזרת... אך לא תמיד. עיקר הבעיה בערב. בדכ נרדמת עם הבקבוק (לא משנה מתי מרדימה 18:15-19:15. כעבור 30-40 דק' מתעוררת ולא נרדמת לפעמים עד שעתיים. מיחננת ומקטרת ולעתים בוכה.בדכ נותנת לה את שארית החלב שנותרה, אך אז צריכה לדפוק לה על הטוסיק שתישן. בדכ זה גם לא הולך עד שממש עייפה. היא מתהפכת ומסתובבת וממש גמורה אך מסרבת להירדם. דבר נוסף הוא שיכולה להתעורר בבכי משינה עד 23. אנא עצתך. אציין כי גם שמרדימה קודם וגם אם תופסת תנומת אחהצ התרחיש זהה. תודה רבה

היי, הבן שלי בן שנתיים, ממש מיואשת מההשכבות שלו בערב... לא יודעת איך לגרום לו ללמוד ללכת לישון לבד,בעקרון יש לנו "טקס שינה", אמבטיה, סיפור או תוכנית טלווזיה שהוא אוהב ומשתדלים שהוא ייכנס למיטה ב 20:00 בערך. תמיד חייבים לשבת לידו, לפעמים הוא מתעצבן, מתפתל במיטה בחוסר שקט (לא נראה עייף בכלל), קם מתיישב במיטה ועושה שטויות, מבקש מים או בובה...הוא כבר במיטת מעבר כמה חודשים ואי אפשר להשאיר אותו להירדם לבד כי הוא קם מהמיטה, לפעמים לוקח שעה שעה וחצי עד שהוא נרדם...מתסכל...מה אפשר לעשות? תודה

שלום, יש לי כלבה בת 9 חודשים. לפני שבוע עברנו לבית חדש וכתוצאה מכך הכלבה בקושי עושה צרכים. בבית הקודם היא עשתה בגינה וזה היה מעולה כי אין לנו זמן במהלך היום לעשות לה טיולים, בבית החדש היא לא עושה בגינה למרות שיש לה מקום וגם כשאני מוציאה אותה החוצה היא בקושי עושה. אני מפחדת שזה יעשה לה לא טוב כי בבית הקודם היא הייתה עושה קקי לדוגמה הרבה פעמים ביום. איך אוכל לגרום לה לעשות קקי בגינה? תודה

שלום, אתמול אימצתי כלב כבן עשרה חודשים ואני לא יודעת אם אני פועלת נכון בזמן ההסתגלות. הוא לוקח חפצים שונים ומנסה ללעוס אותם ותגובה אני אומר לו "לא", מובילה אותו למקומו בבית ומציגה לו משחקים שמיועדים עבורו. כשהוא נובח אני גם כן אומרת "לא" ומובילה אותו לספה שלו. בנוסף, הוא נראה מאוד מפוחד ועצוב, הוא נמצא עם הזנב למטה ומפחד מכל חפץ חדש שהוא נתקל בו. האם זו התנהגות נפוצה בימים הראשונים? האם היא שתשתנה עם הזמן או שזה אופי הכלב? האם עדיף לא להכניס משמעת בשלב זה? תודה מראש :)

האם נכון לתת לילדים ממתק או עוגיה כצ'ופר על התנהגות טובה רצויה כמו סידור חפצים למקומם אחרי סיום שימוש בהם או שעדיף לחשוב על חיזוק חיובי שאינו בצורת אוכל כגון שבח מילולי או מדבקה?

שלום רב לרופאי הפורום, יש לי תינוקת בת שנה ו- 4 חודשים. יש לה שיניים חותכות ובזמן האחרון יוצאות עוד ועוד שיניים טוחנות. לצערי, היא מתנגדת שאצחצח לה שיניים. היות והניסיון לצחצח שיניים עם מברשת או אצבעון לא הצליחו - אני מצחצחת לה שיניים עם האצבע שלי אפילו בכוח. אציין שאני לא משתמשת במשחה. *השאלות שלי:* 1.האם, במידה ותינוק מסרב לצחצח שיניים, האם עלול להיגרם נזק בעתיד 2. איך אפשר לשכנע תינוקת בת שנה פלוס לצחצח שיניים? 3. האם יתכן שהעובדה שעדיין יוצאות לה שיניים טוחנות, היא זו שגורמת לה לרגישות באיזור החניכיים ולסירוב? אודה למענה מכם. בתודה מראש

יש לי ילד בן 3 ותינוק בן שנה, לאחרונה הגדול מסרב להתלבש לבד וחשוב לציין שהוא יודע להתלבש לבד וגם כשזה היה קורה הוא תמיד קיבל חיזוק חיובי והתלהב מאוד מהעניין וכשאני מנסה לחזק אותו שוב שהוא יודע ומסוגל הוא לא רוצה היא אומר שהוא לא יודע ולא מצליח. דבר שני הוא מסרב לאכול לבד הוא תמיד מבקש שנאכיל אותו (הקטן אוכל לבד) . זה מאוד מפריע לי כי חשוב לי מאוד שהוא יהיה עצמאי, הוא מקבל מאיתנו יחס מאוד חם כך שאני בספק שזה נובע מצורך לקבל יחס מאיתנו. הוא היה אוכל לבד ומתלבש לבד ופתאום הכל התהפך

היי בני בן 7 וחצי התחיל מזה כחודש לקחת ריטלין ואכן הכדור עושה פלאות. יום אחד שכחנו לתת לו והמורה סיפר כי הוא הפך את הכיתה, לא למד והציק לכולם.זו כמעט הסיבה שהוא בעצם לוקח ריטלין. ההשתוללות החריגה המשיכה גם בבית עד שהלך לישון כשהוא רב עם כולם. היה נראה כאילו הוא ב "קריז" שלא קיבל את המנה שלו. למה זה קורה? והאם בגלל שהתחיל צריך לתת לו כל הזמן כדי שהתנהגות חריגה כזו לא תחזור? תודה.

שלום, אני אמא לילד מקסים וחכם בן 4, אני ואביו התגרשנו לפני שנתיים. תמיד הבן שלנו היה בעודף משקל ולפני כשנה רופא המשפחה שלח אותנו להתייעצות אצל דיאטנית, שהתחלנו אצלה תהליך והפסקנו באמצע (משקלו בגיל 3 תאם למשקלו של ילד בן 6, פי 2 מגילו בעצם). שמנו לב שהילד שלנו אוכל בלי סוף למרות שהוא אוכל יותר ממה שאדם בוגר אוכל ונראה לנו שלא מדובר ברעב פיזיולוגי אלא יותר רגשי ואז מתחיל מאבק על אוכל - אנחנו מנסים לעצור אותו והוא ממש יכול להיכנס להתקף זעם אם לא נותנים לו את התוספת של האוכל שהוא רוצה. עשינו לו בדיקות דם והן יצאו תקינות כך שלא מדובר במשהו פיזיולוגי. הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן בנושא, האם בגיל כזה יכולה להופיע אכילה רגשית ? אני חוששת שאני גורמת לילד נזק מכך שאנחנו כל הזמן עסוקים איתו באוכל ומגבילים אותו. אשמח לדעתכן

היי ,הבן שלי מחונן, חכם מאוד, כמה צעדים קדימה מכל אחד. אני גרושה 6 שנים וחיה עם בן זוג מדהים נוח ורך שמסתדר מאוד עם הילדים ואיתו. בני היה תמיד יוצא דופן גם בצורה חיובית אך גם שלילית, פעילויות בכתה הרגילה,הופעות במסיבות חגים הצגות הוא נמנע להתשתתף, הכתה הלכה שבועיים לבריכה דרך הבית ספר הוא לא הלך כי הבריכה מטונפת לדעתו (הוא גם סטרילי מאוד) הוא החליט לא ללכת בעוד שכל השכבה הלכה.לא עזרו לי שיחות איתו שיחות עם אחותו שיחות איתו ואבא שלו הוא החליט בעקשנות לא ללכת. הוא ילד שאני והוא ביחסים טובים עד שמגיע זמן לישון , מתחילות המלחמות, הוא יושב שעות על המחשב לא רוצה לקום גם בעשר בלילה, מתעקש לאכול כל הזמן למרוח את הזמן רק לא ללכת לישון. בהתחלה מבקשת יפה ועוד פעם יפה ובסוף מאבדת עשתונות איתו כי הוא "שם עלי פס" מתחילה לדחוף אותו לעבר ציחצוח שיניים והכל תוך כדי בקשות חוזרות ונשנות כמו תקליט. קשה לי מאוד גם בבוקר , מילד שהיה קם בבוקר בזמן יוצא בזמן מכין לעצמו כריך,לפני חודש "הילד התבגר" התחיל לזייף, לא קם, לא אכפת לו לאחר לא מזיז לו שאני אומרת יירשם לך איחור ,נו כבר צא לבית ספר עוד מעט צלצול. מה אני עושה??? אני לא שמחה עולה לישון ממורמרת ממש. יכול להיות ערב כייפי שאני והוא בשיחות נפש חיבוקים נשיקות הרומן הרומנטי, ואז מגיע דרישותי להתכנס ארוחת ערב להתקלח לעשות מערכת לישון ,מתחיל להתנגד להתווכח שעות על גבי שעות על כל דבר. עשיתי את השיטה של חיזוקים חיוביים כל הזמן,משבחת אותו שכן עושה דברים , אך זה כבר לא עוזר !!! תודה על עצתכם

הי, הבן שלי בן 3 וחצי, עדיין מפספס פיפי במהלך היום. בגן זה כבר כמעט ולא קורה אבל בבית כשהוא איתנו אחה"צ או בסופי שבוע זה קורה יחסית הרבה. אני חושבת שזה כבר הפך לעניין של מאבק כוחות בינינו לבינו. לדוגמא - הוא משחק, אנחנו רואים שהוא "רוקד" לפיפי ושואלים אותו אם הוא לא צריך ללכת לשירותים, ואומרים לו שחבל מאוד אם הוא יפספס במכנסיים, והוא מתעקש שאין לו. כשהוא כבר הולך לשירותים זה באיחור וכבר ברח לו חלק במכנסיים. אנחנו יודעים שהוא יודע ללכת לבד כך שזאת לא בעיה פיזית - בגן לדוגמא כמעט אף פעם לא בורח לו ואם זה קורה זה בגלל שהוא לא עושה הפסקה באמצע המשחק או האוכל (שאלנו אותו למה הוא לא עושה הפסקות לפיפי והוא אמר שלא בא לו...). זה באמת הפך להיות מוקד למאבקים בבית, כל יום. נדמה כאילו הוא בוחר לעמוד על שלו מולנו ומשתמש בעניין של הפיפי כדי לעשות את זה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך צריך להגיב. האם להתעלם ולא להגיד כלום בכלל, האם רק לתת חיזוקים חיוביים על הצלחות ולהתעלם לחלוטין מפספוסים, האם לתת תמריצים שליליים? ניסינו כבר הכל - נראה שתמריצים לא עובדים והבן שלנו מעדיף לעמוד על שלו גם אם המחיר הוא ויתור על תמריצים. מה עושים?

יש לי ילד בן שנתיים וחצי. לאחרונה היה לי דיון דיי סוער סביב נושא של מתן חיזוקים חיוביים. דוגמא שאומרים לו שהוא ילד מתוק מדהים (לעיתים קרובות חברים קרובים מוסיפים יפה) ואהוב... והוא כבר אמר "אני מדהים וכל כך יפה"(והאמת זה גם נכון, עוצרים אותי ברחוב....) האם מומלץ להמשיך או שזה יכול לגרום למורכבויות בהמשך החיים כגון קשיים בהתפתחות הביקורת העצמית, קשיים פסיכולוגיים עם דימוי עצמי.... כבר באמת לא יודעת מה נכון לא לאמר כפי שאנו חונכנו או לומר הרבה?, בגבולות? הוריי טוענים שזה ממש הרסני...

בני בן 3 שבועות לא מוכן לישון במיטה שלו , בלילה הוא מתעורר ונרדם או בזמן ההנקה או על הידיים כשמרגיעים אותו , לאחר שהוא נרדם על הידיים אנו משכיבים אותו בעריסה והוא ישר מתעורר. לעומת זאת במיטת ההורים הוא כן ישן אבל אנחנו לא רוצים להרגיל אותו . מה לעשות?

שלום, אודה מאוד לעצתך. שירן (בת שנתיים) נגמלה מחיתולים לפני כ-4 חודשים (חודש יוני) אחרי סימנים רבים מצידה ורצון משותף שלנו ההורים. הגמילה עברה יחסית טוב, ואחרי מספר שבועות בהם ראינו שקמה יבשה גם הורדנו בלילה. החל מתקופת המלחמה בקיץ ועד היום, היא ברגרסיה ביום (שמשולבת עם תסמיני "גיל שנתיים הנוראי" ושינויים רבים באותו הגן), היא יודעת הכל סביב השירותים אבל נראה כי עושה הרבה פעמים "בכוונה". אנחנו מנסים להפגין קור רוח ולהתרכז בלתת הרבה חיזוקים חיוביים מילוליים במקומות שכן מצליחה. הלילות בחודשיים האחרונים הפכו לבלתי אפשריים, 2-3 פעמים בממוצע מתעוררת לשתות מים (שמעולם לא היה) ובמקביל מרטיבה. יש ימים שרק לקראת הבוקר ואז זה לא נורא. מאוד מתלבטים אם להחזיר חיתול בלילה או לחכות להכנס לשגרה אחרי החגים ואז עם בוא החורף להחליט אם חייבים או לא. מה דעתך? המון תודה מראש

הבן שלי בן 4 וקצת...ילד מקסים, חברותי, רגיש, תקשורתי מאוד אך שובב מאוד, די היפראקטיבי, לעיתים כשמתעצבן הוא גם נעשה מעט אלים. הוא אומנם לא מרביץ חזק כמובן אך עדיין, אני ממש מתנגדת לכל התנהגות אלימה מצידו. כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או כשהוא מתעצבן על משהו הוא מרים יד. לא עוזרות שיחות חוזרות שלי איתו, אנו מנסים להציב לו גבולות וזה מאוד קשה. גם עונשים ופינת מחשבה לא עוזרים... ראוי לציין שנולד לו אח קטן לפני כשנה וזה גם עודד את ההתנהגות הזו...בעוד כחודש הוא יעבור לגן חדש ואני מקווה ששם יהיה שינוי מכיוון שהגננת שם קשוחה וטובה יותר..מה ניתן עוד לעשות שלא עשינו? בנוסף, המגע אצלו הוא תמיד נורא חזק. למשל, החיבוק חזק, הוא מצייר בצורה חזקה...האם כדאי לבדוק אם יש לו בעיה כלשהי בויסות החושי? למה זה מרמז? ועוד שאלה קטנה בנושא - האם לרשום אותו לחוג ג'ודו לילדים או קראטה יכול להועיל או לגרוע? ועוד דבר - ראיתי בחנויות צעצועים מעין שק אגרוף קטן כזה שתולים עם כפפות (ראיתי זאת גם בגי'ימבורים שונים)...האם כדאי לקנות לו כזה כדי שכך הוא אולי יוציא אגרסיות או שזה גם עלול לעשות את ההיפך?

הי שירלי, יש לי שני ילדים, הבת הבכורה בת 4 וחצי והבן בן 3. שניהם ילדים מקסימים, חברים טובים, משחקים כל הזמן ביחד ומאוד אוהבים אחד את השני. לאחרונה, ביתי התחילה לשים לב לכל דבר קטן שאחיה עושה או מקבל, וישר היא רוצה גם. זה יכול להיות הדבר הכי קטן, כמו הצבע של הכפית שהוא קיבל או זה שהרמתי אותו מהמקלחת לחדר כדי שלא יחליק. ישר מגיעה השאלה - "למה רק הוא"… או-"אני גם רוצה כמוהו.." אנחנו מאוד רגישים ליחסי הכוחות ביניהם ולעובדה שהיא מאוד רגישה לעניין, ולכן על כל חיזוק או תשומת לב שאנחנו נותנים לו, אנחנו מיד מקפידים להתחייס גם אליה ולחזק גם אותה (ואני לא יודעת אם זה באמת הדבר הנכון לעשות, אבל אני כן יודעת שזה מאוד חשוב לה). הבעיה היא, שהוא מאוד דומיננטי, מאוד חכם ואנרגטי, ותמיד גונב את ההצגה… הוא מדבר שוטף שתי שפות (עברית ואנגלית, אנחנו גרים בארה"ב), שר, משחק, מספר בדיחות, יוזם משחקים… ואני מרגישה שהיא תמיד בתחרות איתו, ושהוא הדביק את הפער אליה מאוד מהר.. אני מנסה להראות ולהסביר לה שהיא מקבלת המון, יותר ממנו, גם בגלל שהיא הבכורה והבוגרת (למרות שבתכלס, ההפרש ביניהם די קטן ככה שאין לי הרבה דוגמאות ליתרון שלה בזה שהיא הבכורה… ), אבל כלום לא עוזר. חשוב לי לציין שהיא מקבלת מאיתנו המון, גם תשומת לב, אהבה ויחס אישי וגם המון הפתעות. אני תמיד לוקחת אותה איתי לקניות או סידורים והיא תמיד מקבלת שטויות שהיא בוחרת לעצמה, ואני לא תמיד קונה גם לו. אני מנסה להראות לה בכל פעם כזאת שתשים לה שהנה היא קבלה והוא לא, אבל ברגע שחוזרים הביתה הכל נשכח... חשוב לי לציין שאני ובעלי בבית מוקדם כל יום ואנחנו מקדישים את הערב רק לילדים, בלי טלויזיה ובלי טלפונים, ככה שתשומת לב לא חסרה להם… אבל אני לא יודעת איך עוד אני יכולה לחזק את המעמד שלה מולו ואת הבטחון העצמי שלה, כדי שתפסיק לקנא באחיה… אשמח לשמוע את דעתך, עזרת לי כבר המון בעבר :)