נוער בסיכון: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

בייבי קורונה: בום!

מן ההתחלה אמרו שילדים לא נדבקים או שזו קורונה קלילה. בגל השני כבר היו 25% ועכשיו זה עומד על 35% ילדים. ד"ר עודד לגשטיין מבית החולים בני ציון "ילדים פחות שומרים על הגיינה ומשפשפים את העיניים יותר ממבוגרים ונדבקים. הנגיף התגלה בדמעות של חולים מאומתים" זה התחיל בגל השני עם 25% ילדים חולי קורונה ונכון להיום מדובר על  35% ילדים חולים ובהם שני חולים קשה, עם פגיעה ריאתית מורדמים ומונשמים. בעקבות כך בהדסה עין כרם נפתחה מחלקת טיפול נמרץ לילדים חולי קורונה ומשרד הבריאות פרסם הנחיות לחסן ילדים בסיכון לתחלואה, למרות היעדר מידע מדויק לגבי המינון הבטיחות ויעילות החיסון לילדים ובכל זאת כך עדיף. בהדסה עין כרם הקצו שמונה מיטות בטיפול נמרץ לילדים חולי קורונה וכרגע מאושפזים ארבעה מגיל שבועיים עד שנתיים עם מחלות רקע חמורות. מומחים מדברים על כך שגילאי 0 עד תשע שנים היוו בגל הראשון 5% מהחולים, בשני 10% וכעת הם 15% שזה הרבה. כבר באוקטובר 2020, החלו להפריד בשיבא בין חדר מיון ילדים ומיון נשימתי. כאשר הגיעו ילדים עם סימפטומים של קורונה או שהיו...
ללמוד עוד על נוער בסיכון
התמכרויות בני נוער: חובה לטפל בהקדם!-תמונה

הסיוט הגדול של כל ההורים: התמכרות של ילדיהם המתבגרים -...

מאת: אלנה צ'רבקוף
24/10/2018
השינוי מתחיל בתוכנו: מה ההחלטה הרפואית הכי חשובה שלכם השנה?-תמונה

תזונה מוקפדת, אורח חיים המשלב פעילות גופנית, אימוץ חיית...

מאת: מערכת zap...
17/01/2019
בייבי קורונה: בום!-תמונה

מן ההתחלה אמרו שילדים לא נדבקים או שזו קורונה קלילה. בגל...

מאת: ריקי אמה...
01/02/2021
סמים בגיל ההתבגרות: איך לדבר עם בני הנוער?-תמונה

הנתונים לא משקרים: לפי עמותת עלם, אחד מתוך ארבעה בני נוער...

מאת: מיכל הלפרין,...
26/06/2019
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לנוער בסיכון?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

נוער בסיכון: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וברק בקיץ 2020 התחלתי לעבוד במשרה חלקית כמטפל בקשיש. כרגע אני מתגורר אצל אבי ואשתו, חי על ספה בחדר צדדי ומרגיש דחק לעבור לשכור דירה, כך שאני בהתלבטות של מהרגע להרגע. שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

אני כרגע עדיין במצב של ספקות בקשר ליכולותיי, להתנהלות במצבים חברתיים מורכבים ומחייבים, ביטחון עצמי נמוך ו"חרדה קיומית", כך שנדמה לי כי הבחירה באפיק מקצועי אקדמי יותר רחוק ממני לשעה זו מאשר הבחירה בעבודה בשכר מינימום אך עם פחות לחצים. אך יש בי פחד שמא אתקע בנתיב הלא מקצועי ולא אחווה הגשמה עצמית עקב החרדות שלי. פוחד שאם אקל על עצמי כעת זה יהיה המסמר האחרון בארוני. אני גם מתגורר כעת אצל אמי ובעלה על ספה וזקוק למען השקט הנפשי שלי לצאת מדירתם במהרה - כך שהכי נגיש זה עבודות פשוטות (כי הכי קל להתקבל אליהן במהירות). אני באמת אבוד. כי אין לי את המותרות להמשיך לדשדש במקום - אני מגיע ממשפחה ממעמד נמוך ללא יכולת להמשיך לתמוך בי.

שלום נרי, נראה לי מקריאת דבריך שראשית אתה זקוק להוציא את העגלה מהבוץ. ברגע שתהיה הזדמנות מתאימה - תשפר עמדות. אבל נראה לי שהכי חשוב זה להתחיל תנועה. בהצלחה, אודי

תודה ד"ר, זה גם מה שהבטן שלי אומרת. אילו משרות לדעתך יתאימו לי בשלב זה? משרות שיעזרו לי להתחיל לבנות בחזרה את הביטחון העצמי שלי ולהשתלב בחזרה בעולם ולשכור דירת חדר אפילו בזריזות. עדיף משרות שבד"כ הקבלה אליהן זריזה.

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 ורק ב2020 חזרתי לשוק העבודה במשרה חלקית כמטפל בקשיש. שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

היי גרי בתחושת הבטן שלי אולי אפשר לשלב. לחפש עבודה שכן ממשיכה את קורות החיים שלך ותחום לימודך על מנת לצבור נסיון אתה יכול להתחיל בקטן בעבודה חלקית אבל כן כזו שקרובה למה שלמדת זה יעזור להחזרת הבטחון ואולי במקביל גם ללמוד משהו. או שבמקביל לעבודה החלקית הזו בתחום שלך לחפש עבודה נוספת שבאגם תרוויח למחייתך גם אם אינה קשורה למה שלמדת כי גם זה יעזור לבניית הבטחון שלך כמי שיכול לכלכל את עצמו , עצמאות וכדומה... ליאת

אני בן שלושים וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות (בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה, בעיקר עקב איבוד דרך, חרדה חברתית מסוימת, ספקות ודיכאון. וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר ב10/2017 וב08/2020 התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה ובמקביל להתנדב במשהו שיעשיר את הקורות חיים שלי. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

שלום נרי. ממליץ לך לא לותר על שאיפות וחלומות. אצל כל אדם יש משברים ונפילות במהלך החיים. כל נפילה יכולה להיות מפתח לצמיחה בהמשך. באופן כללי מומלץ תמיד על סדר יום פעיל וגיבוש מטרות ברות השגה . השאיפות שלך נראות טובות ומיטיבות ולא כדאי לותר עליהן. באופן כללי באפשרותך לפנות לאבחון תעסוקתי דרך המוסד לביטוח לאומי אשר יאפשר לך לבחון את החוזקות שלך ולכוון אותך לכיוון תעסוקתי מתאים. בהצלחה.

מחפש עצה בנושא תעסוקה, אשמח לעצמה מאנשי בריאות הנפש. אני בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות(בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה: דיכאון וחרדה שהתפתחו בי, בעיות רפואיות פיזיות כרוניות נוספות שאני לומד להכיל ולחיות עמן (לא בעיות רציניות ברמה של נכות/ מוגבלות, אך מהוות מטרד) , הפיכתו של קרוב משפחה קרוב לאדם הנדרש לטיפול סיעודי, העדר אפשרות לתמיכה כלכלית - מגיע ממשפחה לא מתפקדת ממעמד סוציו אקונומי נמוך ובכלל נעדר סביבה תומכת ומבינה (בפן החברתי חלק גדול מכך הוא באשמתי, ההתכנסות שלי פנימה הרחיקה חברים רבים - לפני כן הייתי אדם עם חיי חברה עשירים). (מקווה שזה לא ישמע כהתקרבנות ותירוצים, זה לא המסר שניסיתי להעביר - כל חיי נעתי קדימה למרות תנאי פתיחה לא טובים - הם היוו לי מנוף מנטלי). וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וב08/2020 לראשונה התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות). תודה

אשמח לעצות..

לא עניתי עד כעת כי ביקשת עצה מאנשי בריאות הנפש, ואני לא רופא. בכל מקרה, בדרך כלל כשהמצב הנפשי לא מספיק טוב - יש לפנות קודם לאפיק השיקומי, כלומר- עבודה לא מאומצת שתבסס את מעמדך הכלכלי, ורק כשירדו הלחצים להמשיך ולהשתפר ולעבור לעבודה הדורשת לימודים אקדמיים בתחומך. ברוב המקרים, ״להתעלות על עצמך כבר עכשיו״ ולנסות לעבוד בעבודה מאומצת- יוביל להחמרת המשבר וקריסה טוטלית. זה לא מחייב שכך המצב, אתה אמור לדעת זאת, ואם לא אתה- אזי שהרופא המטפל בך ומכיר אותך אמור לדעת אם זה מצבך, כך זה בדרך כלל בכל אופן, ולייעוץ פרטני יותר עדיף לפנות לרופא שלך שבמקרים רבים יוכל לייעץ לך בנידון. ברוב הפעמים בכל אופן זה כמו שכתבתי. בהצלחה רבה! בעבודה ובהכל. :)

תודה רבה מני :) זה מה שאעשה כרגע, זה גם הולם את המצב הנפשי שלי- בעבודה "אקדמית" ארגיש שזה קפיצה למים ויעלה בי חרדה. בעבודה יותר פשוטה אוכל "לגלוש" אך החיים בנוחות יחסית.

בהחלט כך! בהצלחה :)

תגיד, אולי אתה יודע. אני במצבי יכול לבקש אישפוז פסיכיאטרי בבהי"ח ציבורי? למה אני שואל: אני מהרהר בכך שאולי מסגרת ממוקדת תומכת תוכל לסייע לי תוך חודש לצאת מהברוך של החרדה שלי ואצא משם לחופשי. דבר נוסף, אולי תדע: מהי עלות של שהות במסגרת פסיכיאטרית פרטית (כמו בתי מאזן/ סוטריה וכו')?

לאשפוז יכולים לקבל אותך, בהחלט. סוטריה יעלה כמה מאות או אלפים בחודש, מאחר ואינו בסל הבריאות. אבל לטיפול תרופתי, שבו הדגש באשפוז, לא יוצאים מהברוך תוך חודש. אמנם היציאה מהאשפוז היא אכן עד חודש בדרך כלל, אבל גם לאחר היציאה מהאשפוז יש לעבור תהליך מאוד ארוך עד שבהדרגה המצב ילך וישתפר. בשל כך ובשל עוד סיבות, הכי מומלץ לעבור תהליך קבלת סל שיקום ומימושו, אבל ההכנות לכך הם קבלת 40% נכות רפואית לפחות מטעם ביטוח לאומי או משרד הבריאות. האם אתה מקבל קצבת נכות כללית? באם כן ויש לך 40 % נכות, וגם באם לא אבל עברת תהליך קבלת אחוזי נכות מטעם פסיכיאטרים מורשים מטעם משרד הבריאות, אזי שאין לך בעיה ותוכל לפנות כבר בזמן הקרוב לקבלת השירות, ורק תצטרך לעבור ועדה הבוחנת את מצבך ואם יש לך מוטיבציה להשתקם. התשובה תהיה ככל הנראה חיובית לאחד כמו במצבך שיש לו רצון לשינוי. כך הרושם מדבריך. רק באם אתה לא מרגיש בשל מספיק לכך, אזי שאפשר להתחיל באשפוז במחלקה פתוחה, או אפילו יספיק רק אשפוז יום, ולאחר מכן כשתסיים את האשפוז, מומלץ לעבור תהליך סל שיקום, זה מציל נפשות, מנסיון! (נסיון שלי אישי. אני גם מתמודד נפש שעובר את התהליך והוא מרומם אותי לגבהים שלא הכרתי, ושמעתי על רבים נוספים שזה עשה להם אותו דבר). השינוי הוא בידיים שלך, אבל רק עם הכלים הנכונים אותם תקבל מאנשי בריאות הנפש לסוגיהם: הפסיכיאטר המטפל, עובד סוציאלי, באם יש צורך- פסיכולוג, ואם אתה מעוניין- גם מדריך שעבר הדרכה בתחום בריאות הנפש. כל זה ביחד מצטרף למצב ממש משובב נפש: להפוך מתמודד נפש לאדם רגיל ועצמאי בקהילה, המתפקד ומרגיש כמו כולם פחות או יותר, כלומר- כמו אחד שאינו מתמודד נפש. מקווה שעזרתי. שוב: אשפוז, לפחות אשפוז יום, יכול להוות התחלה טובה, אבל את כל המשך הדרך אתה תעשה בעצמך, ואפשר לקבל עזרה רבה מסל שיקום. בהצלחה וכל טוב, מני.

מני, אתה איש בעל ידע נרחב - תודה. אני לא מוכר בביטוח הלאומי, אין לי אחוזי נכות כך שסל שיקום לא בהישג יד עבורי. הצרה היא שאין לי זמן, הזמן דוחק לצאת מלגור עם אמי ובעלה (שלא מבינים את עומק המצוקה שלי ומתייחסים אליי כנטל, אני אפילו משתדל שלא לאכול בבית הזה ולא לצאת מהחדר מעבר לשירותים, את האוכל אני קונה ממשכורת של המשרה החלקית שאני עובד בה), בעלה של אמי חושב שאני עצלן שלא רוצה לעבוד אז אני משתדל שלא להיתקל בו בכלל בדירה הקטנה הזו. כך שאני זקוק לפרנסה במשרה מלאה במהרה, וזהו תהליך ארוך עד לקבלת אחוזי נכות. ואני זקוק לעבודה וכסף כבר שלשלום :/ הבנתי אז שלסוטריה או לבתים מאזנים לא אוכל להגיע כי זה עולה הון תועפות. באיזה תואנה לדעתך אוכל לגשת לבית חולים / או מרכז לבריאות הנפש הפסיכיאטרי ולבקש להתאשפז? אישפוז יספק לי גם מסגרת רב תכליתית טיפולית וגם מקום לגור בו הרחק מהדירה בה אינני רצוי.

סליחה שאני חופר מני. אבל מרגיש לי שאתה איש שמכיר את ההתמודדות הנפשית על מורכבותה. האם לדעתך אולי במקום לפנות לאישפוז כדי לי לרדת לאילת, ים המלח או כל עיר נופש אחרת עם מלונות ולעבוד אולי במלונאות? בעבודות האלה ניתן לקבל מגורי עובדים אוטומטית כך שבעיית המגורים שלוחצת עליי תיפתר. ניתן להתקבל לעבודות האלה "מהיום להיום" ללא צורך בתהליך קבלה מפרך. אם כן, לאיזה תפקיד נראה לך שכדי לי לפנות לשם במצבי הנפשי העכשווי? למרות שזה יהיה לבלוע את האגו שלי כי הצטיינתי בתיכון ובתואר הראשון ועבדתי בעבודות עם מעמד מסוים בעברי הטוב. מה דעתך?

באופן זמני בהחלט אפשר להשתמש בעבודת המלונאות לכל סוגיה. אחרי שיהיה לך די כסף לשכור דירה, תוכל לגור באזורים הרגילים של הארץ ולעבוד במקצוע ההולם את לימודיך שבעבר. זה לא אמור לקחת יותר מכמה חודשים בודדים במלונאות.

זה נשמע בכל אופן יותר טוב מאישפוז. אשפוז גם יכול בחלק מהמקרים להוריד ממעמדך, אם יוודע למעסיקיך על כך. זה לא נשמע שאתה צריך אשפוז, אלא רק שאתה צריך לעזוב את הטרדות שיש לך ממשפחתך, ומלונאות תעשה זאת נפלא. ככה לפי הבנתי את דבריך. בהצלחה. נ.ב אני בהחלט משתדל תמיד לפרוש את כל הידע שלי כשאני עונה בפורום, ומקווה שעזרתי ועניתי נכונה. אני מאמין שבעוד זמן לא רב תקבל גם את המענה המקצועי של הרופא בפורום. הוא עונה ברוב הפעמים במוצאי שבת.

תודה רבה על התשובה מני. תבורך חבר.

בכיף נרי היקר, שבת שלום שיהיה.