איפה כולם ?

כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את-בוקר חייהם הרנינה; ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה. בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף-היא כנף ימינה השבורה על-ראשי הרעידה. ידע לבי את-לבה: חרוד חרדה עלי, על-בנה, על יחידה. כבר נתגרשה מכל-הזוויות, רק-עוד פינת סתר שוממה וקטנה נשארה - בית-המדרש - ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה. וכשכלה לבבי לחלון, לאור, וכשצר-לי המקום מתחת לכנפה - כבשה ראשה בכתפי, ודמעתה על-דף גמרתי נטפה חרש בכתה עלי ותתרפק עלי, וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי: "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואיוותר לבדי, לבדי..." וכעין סיום של-קינה עתיקה מאוד, וכעין תפילה, בקשה וחרדה כאחת, שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת - ח.נ. ביאליק, 'לבדי' תמוז תרס"ב.