לגדל ילדים עם גבר הלום קרב זה סיוט

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

03/10/2017 | 17:42 | מאת: נעמה

יתכן שזוגיות טובה ותומכת של בת זוג בגבר הלום קרב, טובה לנפגע, היא לא תמיד טובה לבת הזוג. ולא לילדים. התגרשתי לאחר 33 שנה בהם טיפלתי בגבר שאובחן בדיעבד כהלום קרב, עם מעגליות של אגרסיות ודיפרסיות. רק כדוגמה, בכיים של הילדים כתינוקות, היה מעורר בו זעם ואני הייתי תמיד דרוכה להגן על הילדים, חלילה יעוררו את זעמנו. אני וילדי ממשיכים לסבול מחרדות. ולכן אני מבקשת מד"ר גרין, מנהל הפורום, להסביר לבנות זוג של הלומי קרב, את המחיר הרגשי הכבד שהן וילדיהן עלולים לשלם....העדר תמיכה ממשרד הביטחון היא בעיה מאוד רצינית, מאחר והבעל הפגוע למעשה מאושפז בבית, כשמצבו הורע, גם אני נאלצתי לוותר על מקום העבודה.

לקריאה נוספת והעמקה

נעמה יקרה, את צודקת. לא מעט נשים פונות אלי בשאלה איך להתמודד עם בן-זוג הלום-קרב. אני עצמי הלום-קרב, ואני יודע כמה קשה לחיות עם פגוע טראומה, וגם כשמדובר בהתאהבות גדולה אני תמיד מדגיש את הקושי הצפוי למי שבוחרת לחלוק את חייה עם הלום-הקרב. לא קל לי לכתוב זאת, דווקא משום שעבורנו, הלומי-הקרב, זוגיות תומכת מועילה הרבה יותר מכל 'טיפול'. עם זאת, כאשר שני בני-הזוג מודעים לפוסט-טראומה ומוכנים להתמודד איתה, אפשר ליצור זוגיות טובה וללמוד להתגבר גם על הקשיים, החוזרים ומופיעים. חשוב לזכור שהלם-קרב אינו מחלה אלא פגיעה קשה, כמו כריתת יד או רגל, ואפשר ללמוד לחיות איתה בשלום. אני עצמי מקיים זוגיות טובה ומגדל ארבעה ילדים, למרות הטראומה ולמרות הרגעים הקשים והחרדות החוזרים מדי פעם, ואת הידע הזה אני חולק גם עם הלומי-קרב ובנות זוגם הבאים אלי לסדנה זוגית מרוכזת, כדי ללמוד ליצור זוגיות כזו. אני מצטער לשמוע שנאלצת להתגרש, ואני מקווה שחייך עכשיו טובים יותר. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

04/10/2017 | 11:40 | מאת: נעמה

כאמור, רק בדיעבד הועלתה ההשערה שמדובר בפגוע נפש ממלחמת יום הכיפורים. הוא נקלע לסיטואציה שאי אפשר לצאת נורמלי ממנו. זה היה שירות המילואים הראשון שלו. סופח לחטיבה/גדוד שריון, שתוך כשעה מהגיעו לקו בסיני הושמד כמעט כולו ע"י טילי סאגר מצריים. במלחמת לבנון הוצב סמוך לגבול הסורי, יומיים שלושה מחזרתו הביתה, החלו לו סחרחורות מאוד קשות. אושפז בבית חולים לא היה שום ממצא פיזי שהסביר את הבעיה..... שללו גם טרשת נפוצה.....עם חזרתו הביתה היה מרותק למיטה תקופה ממושכת.......כן הועלה החשד בבית החולים שמדובר בבעיה פסיכיאטרית.....אולם לא נעשה שום בירור בכיוון. אני אז, כבר הייתי עם 2 קטנטנים......ללא שמץ של מושג מה עלי לעשות עם בעל שלפעמים מסתגר בשתיקתו שבועות ארוכים, או מתפרץ בזעם......גם התופעה של אלימות במשפחה, הייתה אז פחות מוכרת לגורמים המטפלים, מאחר ולא היה מוכן להצטרף לטיפול, אני למעשה קבלתי הנחיות כיצד לטפל בו, שרק החמירו את הבעיה. בסופו של דבר הגעתי לטיפול במרכז למניעת אלימות במשפחה. אני כל כך פחדתי לתסכל אותו (ולאחר מכן, הילדים) (פרשתי את הסתגרותו ואלימותו כתגובה להתנהגות לא נכונה מצדי, ולכן גם נלוו לכך המון רגשות אשם כלפי הילדים). סיגלתי לעצמי דפוס של ריצוי מלא, אפילו על חשבון הילדים. כתוצאה מכך ילדי רכשו דפוסים לא בריאים ליחסים בינאישיים......כאמור, ושוב בדיעבד, כנראה שכולנו נפגעי טראומה משנית. הייתי שמחה לפגוש אותך לפחות פעם אחת כחלק מתהליך הריפוי שלי.

נעמה יקרה, לרוע המזל, רוב הלומי-הקרב ונפגעי הטראומה אינם מודעים לפגיעה, ולכן גם מתקשים לקבל עזרה בזמן הנכון. זו עובדה טרגית החורצת את גורלם של הלומי-קרב רבים, שהצבא נמנע מלתמוך בהם לאחר האירועים הטראומטיים. אל תאשימי את עצמך. גם המעגל הקרוב להלומי-הקרב לא תמיד יודע לזהות את הפגיעה, ואין לו כלים להתמודד איתה. את צריכה לשמוח על כך שהצלחת להחזיר לידיך את השליטה בחייך, למענך ולמען ילדים. קצת קשה לפגוש אותי, משום שאני מתגורר בכפר בולגרי קטן. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

04/10/2017 | 16:04 | מאת: נעמה

תודה על תגובתך המהירה. וכעת שאלה כללית. מתוך ניסיונך המקצועי, האם קיים קשר בין גבר פגוע נפש לאלימות במשפחה? אם כך אלימות במשפחה היא גם מחיר המלחמה....שלא לדבר על הסבל הנוראי שחווה בנפגע עצמו. האם הדבר נבדק במרכזים העוסקים באלימות במשפחה? האם אתה מוכן להרים את הכפפה ולבדוק את הקשר בין התופעות. אחת הדרכים שלי להחזיר לעצמי את השליטה לחיי היא פעילות פוליטית להסדר מדיני עם הפלסטינים (מניעת המשך מצב המלחמה).

נעמה יקרה, לצערי התשובה שלי חיובית. אמנם הלם-קרב אינו מחלת נפש או "פגיעת נפש", אבל נפגעי טראומה שאינם מקבלים תמיכה חברתית ומשפחתית מגלים נטיה לאלימות, גם במשפחה. בארצות-הברית נערכו מחקרים בנושא זה, שתוצאותיהם חמורות. הסיבה לכך מובנת. פוסט-טראומה פוגעת בתחושת הביטחון הבסיסי של הנפגעים, ומפעילה את האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח) שהוא אינסטינטקט קיומי אלים. רק במצב של תחושת ביטחון ניתן לשוב ולפתח את היכולת האמפתית, החיונית לחיים חברתיים ומשפחתיים. אני שמח שאת מוצאת את תחושת הביטחון והשליטה בפעילות למען שלום, שגם אני שותף לה במעשי ובספרי (למרות שפעילות כזו בישראל מתסכלת מאוד, משום שאין לה שותפים רבים). שנה טובה, ד"ר דרור גרין

מנהל פורום טראומה והלם-קרב