פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רציתי לדעת האם יש כזה דבר טיפול פסיכולוגי באינטרנט, כזה כמו פורם או צ'ט או איימיל בשיחה פרטית עם הפסיכולוג? כי אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי, ואין לי אומץ ללכת לפסיכולוג ונראה לי שאני ממש זקוקה לאחד!

לד"ר אם זה לא קשה לך לענות לי עד מחר בבוקר, כי אני מתקוונת מחר "לברוח מהבית". בתודה מראש נערה במצוקה.

זה לא יפתור לך את הבעיות, אלא רק יחמיר אותן. חשוב שתפני לאחד כזה מהר!!!! עדי

שלום לנערה במצוקה אולי נתחיל מהסוף. אני מבין שאת במצוקה ובמצב כזה את זקוקה ללא ספק לתמיכה. אני לא בטוח שייעוץ באינטרנט יספיק, למרות שיש מספר מצומצם של מטפלים בשיטה כזו. אני מציע לך לפני שאת עושה צעדים של ממש ליצור קשר עם אחד מקווי המצוקה הטלפוניים של ער"ן או של כל שירות אחר ולשוחח על המצב. כמו כן במידה ואת לומדת עדיין בבי"ס את יכולה לפנות ישירות למשרדים של השירות הפסיכולוגי של העיריה ולבקש לשוחח עם אחד הפסיכולוגים שם. אני בטוח שינסו לעזור לך. תוכלי לברר את הטלפון והכתובת שלהם במודיעין 144. תשמרי על עצמך בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שאלה- אדם אשר מתחיל לסבול כמה שנים לאחר ארוע טראומטי מהתקפי אימה, קשיי שינה, קשיי ריכוז, עוררות יתר, דריכות ,תחושת הצפה רגשית ועייפות- האם הוא מוגדר כפוסט טראומטי למרות שאיננו סובל מחלומות וסיוטים ומחשבות על הארוע? אני שואלת, כיוון שידוע לי שלפי ה- DSM אחד התנאים להגדרת פוסט טראומה הם המחשבות על הארוע או סיוטים . ובמקרה הזה, אין את אלו. תודה

לוחמת שלום פוסט טראומה יכולה בהחלט לבוא לידי ביטוי גם זמן רב כאשר הסימפטומים לא קשורים ישירות לטראומה המקורית. הסיבה לכך היא שיש מרכיב של חוסן נפשי שעלול להתערער אחרי הטראומה הראשונית, ולאחריה אירועי חיים שונים עלולים לגרום ל"קש שישבור...". בכל זאת ימצאו בד"כ לפחות רסיסים מתוך הטראומה המקורית, לדוגמא, שפרוץ הסימפטומים יחל לפתע ביום השנה לאירוע המקורי או שהתכנים ינבעו משם. למשל, ניתן לזהות כיום אנשים שעברו את מלחמת יום כיפורים ולכאורה הכל היה בסדר אח"כ. שלושים שנה יותר מאוחר אפשר לראות בדיעבד את ההשפעות ההרסניות של המלחמה דרך קשיים שונים בתפקוד אישי, מקצועי, משפחתי וחברתי. מאוד יתכן שלפי ההגדרות הפורמליות של ספרי הפסיכיאטריה לא מדובר בפוסט טראומה ואין בהכרח זכרונות סיוט. אבל התוצאה עלולה להיות חמורה מאוד מבחינה אישית. ה DSM מכוון לאבחנה פסיכיאטרית מיידית ויש לה גם משמעות משפטית. אם ננתק את החלק הפורמלי ונשאר עם חוויתו של האדם הפוסט טראומתי, מה שחשוב הוא הידיעה שמזמן מסויים בחיים כל מה שקרה לאחר מכן היה שונה ממה שקרה קודם לכן. זו בעיני ההגדרה הנפשית האמיתית של פוסט טראומה. במקרה שאת מתארת אני מתאר לעצמי שמדובר בשילוב של דברים ולא בהכרח רק בסימפטום פוסט טראומתי. כל התמונה שאת מתארת משתייכת למשפחת החרדה. התבונני בכותרות של הקישור הבא המפרט את אבחנות החרדה השונות ותראי שיש משותף ביניהן, ובתוכן נכללת גם האבחנה של פוסט טראומה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ד"ר קפלן תודה על תשובתך. אני מכירה טוב את ה- DSM בכל הקשור להפרעות חרדה. ובכל זאת, היה מעניין אותי לדעת האם מדובר על התקפי חרדה או אבחנה של פוסט טראומה למרות , שוב, שלא מדובר על הסעיפים הראושנים שכתוב בDSM על מנת לאבחן פוסט טראומה ( חלומות חוזרים, מחשבות על האירוע וכו'). האם זה PTSD או חרדה כללית /כרונית או רק התקפי חרדה או באמת יכול להיות דבר כזה -שילוב של כולן יחד.

שלום ד"ר קפלן האם כל פסיכולוג יכול לטפל בטראומה, או שיש פסיכולוגים שעוברים הכשרה מיוחדת לכך?

שיר שלום בעיקרון כל פסיכולוג קליני אמור להיות מוכשר לטיפול בטראומה, אבל יש פסיכולוגים שהתמחו בתחום או/ו בסוגים מסויימים של טראומות, לדוגמא, התעללות מינית, הלם קרב ועוד. הייתי אומר שזה תלוי בעוצמת הטראומה. בסופו של דבר החיים רצופים בטראומות כתוצאה ממשברים, אובדן, בעיות בקשר ואירועים שונים, ואלו עולים בכל טיפול פסיכולוגי. במקרים של טראומות קיצוניות צריך לוודא שהפסיכולוג מכיר את התחום הספציפי ורגישויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן זאת אומרת שאם אני רוצה ללכת לטיפול עקב טראומה - התעללות מינית (בילדות) אני צריכה לחפש פסיכולוג שעבר התמחות בנושא זה? ואם יש פסיכולוגית שלא עברה הכשרה מיוחדת בנושא, ודווקא עליה אני סומכת, ואיתה נוח לי - האם כדאי ללכת אליה, או שבכל זאת עדיף לי לחפש מישהו עם הכשרה מתאימה? תודה שיר

איך אני יכול להתגבר ולמנוע את ההסמקה והאדמומיות הדרסטית שתוקפת אותי יום יום בכול מיני סיטואציות שונות אשר אני נמצא סביב חבר'ה,מקבל אני פיידבקיים שגורמים לי בכלל לברוח מכול מקום ולהסתיר את הדבר...........???

יונתן שלום לא תוכל להעלים לחלוטין את הנטייה מאחר ולפחות בחלקה היא פיזיולוגית. יש האומרים שיש בה דבר מה חינני ואולי אם תקבל זאת תרגיש פחות מבוכה וכתוצאה מזה גם פחות תסמיק. בהחלט אפשר לשפר את המצב ע"י טיפול פסיכולוגי הממוקד בהרגעה של מצבי לחץ בהם בד"כ ההסמקה מוגברת. אפשר להיעזר בכלים כמו ביו פידבק, תרגילי הרפיה והיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבקש את חוות דעתך בנושא הבא: אני בת 25, מעוניינת להתחיל טיפול - בגוון "דינמי"- על מנת לטפל בנושא הגדול של "בחירות". אני עובדת סוציאלית במקצועי, בעלת יכולת התבוננות פנימה והבנת תהליכים אך ככל הנראה רק של מטופליי, ולא שלי עצמי. .. מה שמדרבן אותי להיעזר באיש או אשת מקצוע העובדים ע"פ הגישה הדינמית בה אני מאוד מאמינה. אני מוכנה לטיפול ארוך אך לא כזה שנמשך על גבי שנים אלא משך שנה- שנה וחצי. שאלתי בעצם כיצד אני מגיעה בכלל למצב בו אוכל לבחור מטפל/ת? ברור לי שהכל תלוי בכימיה בעת הטיפול אני מנסה להבין איך- ברמה הטכנית- ניתן למצוא מישהו בעל שם טוב. רופא המשפחה המליץ לי על מישהי שלדעתו היא מאוד מוצלחת. לא אהבתי את העובדה שכבר בשיחת הטלפון הראשונית היא שאלה אותי "מה הבעיה" וציפתה שאפרט לה, בטלפון, אם כבר הייתי בטיפול מתי ומדוע עזבתי. עבורך אציין, שלפני שנתיים הייתי בטיפול ועזבתי לאחר 7 חודשים: מפגישה לפגישה הרגשתי שאני מספרת את שעובר עלי משך השבוע ולמעשה- "לא נקשרו" שום "חוטים". אשמח אם תוכל לייעץ לי, אלינה

אלינה שלום סוגית בחירת מטפל איננה פשוטה וכאשת מקצוע בתחום את מודעת לכך. המלצות היא דרך טובה להגיע אבל תמיד נדרשת הבדיקה בפועל האם זה מתחבר או לא. אפנה אותך לשני מאמרים שקצת נותנים אור על הכיוונים שאת שואלת, למרות שלאור הרקע המקצועי שלך את כנראה מכירה את רוב מה שכתוב שם. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בכל מקרה, אשמח לנסות ולהפנות אותך למטפל או מטפלת מתאימים, אני מכיר פסיכולוגים בעיקר באזור המרכז. תוכלי לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתור התחלה קוראים לזה אובססיות. ומה הסיפור בדיוק?

זאת לא שגיאה גסה!? יש פירוט בהודעה.

ד"ר שלום, ילדי בן ה-7 הוא ילד חכם, מצליח בלימודים,ואהוב מאוד בכיתתו(כתה א'). קיימת אצלו תופעה שכאשר מתחיל דבר חדש (שנת לימודים, חוג חדש , וכד')הוא מתלונן על בחילה ,ואפי' מקיא לפעמים. בנוסף, הוא מתעורר לפעמים מסיוטי לילה ,ואני צריכה להעיר אותו כמה דקות עד שיוצא מזה. בשבוע שעבר,פרצה בבנין שלנו שריפה באמצע הלילה, והוציאו אותנו מהמיטה לרחוב למשך שעה ארוכה, כאשר לעינינו דירת השכנים עולה בלהבות. הילד לפנות בוקר הקיא ושלשל. ולפני יומיים העיר אותנו בלילה בצעקות: "שרפה",והיינו צריכים להרגיעו. כמו"כ נראה לי שבשבוע האחרון חלה ירידה בלימודיו. אציין שאחיו הגדולים ראו את החויה הלילית כחויה משעשעת והם הרבו לדבר עליה ולצחוק על הירידה בפיג'מה באמצע הלילה.(לא היו נפגעים בשרפה). שאלתי היא: האם יתכן שבני חוה טראומה , ונזקק לטיפול פסיכולוגי? האם להניח לזה ולתת לזמן לעשות את שלו? אודה על הנחיותך בנידון תודה, רינת

רינה, לא ראיתי את הילד ולכן לא אגיד לך אם הילד זקוק לטיפול פסיכולוגי או לא, אבל מניסיון כן כדאי לתת לו לדבר ולשפוך את הלב (הוא לא חייב לדבר, הוא יכול לצייר, לכתוב וכו'). לגבי הירידה בלימודים, תפנו למורה. עדי

רינת שלום ילדך מגיב כנראה בתגובות חרדה מזה זמן ובלי קשר למה שקרה כעת כדאי לעזור לו להפסיק את התגובות הגופניות הלא נעימות. האירוע שקרה כעת ממחיש עוד יותר את רגישותו והצורך לטפל בעניין. אינני יודע אם נוצרה פוסט טראומה מאירוע השריפה, סביר להניח שתוך כמה ימים דברים ירגעו, אבל יש לי הרגשה שכדאי לפנות בכל מקרה לפסיכולוג ילדים כדי להתמודד עם תגובות החרדה הכלליות יותר. יש אפשרות להיעזר בשיטה שנקראת EMDR המופעלת גם עם ילדים, שעוזרת למצבי חרדה ופוסט טראומה. תוכלי לקרוא עליה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm וכן באתר EMDR ישראל http://www.emdr.org.il דרכו אפשר גם להגיע למטפלים בתחום בברכה ד"ר אורן קפלן

בעבר ציינת קישור לאתר שלך בנושאים שונים. אפשר שוב? תודה רן

www.psychologia.co.il

הנני בת 29 סובלת מזה שבע שנים מכאבי בטן לאחרונה ארעה החמרה בכאבים. הכאבים אינם מגיבים לטיפולים תרופתיים אין הסבר רפואי ודאי לכאב. עקב הכאב שונו חיי וירדתי בתפקוד היום יומי . הומלץ לי ע"י הרופא להתייעץ עם פסיכולוג . האם פסיכולוג יכול לעזור בעיניין ובמה? תודה

שושי שלום פסיכולוג יכול לעזור בשני כיוונים. במידה והכאבים נובעים ממקור פסיכולוגי, וכאבי בטן אכן נובעים לעיתים ממקור כזה, הטיפול יתמקד בהיבט הפסיכולוגי של הבעיה. בכל מקרה, גם אם הכאבים הינם על בסיס רפואי טהור, כאב הוא חוויה פסיכולוגית וניתן לטפל בהפחתת כאב באמצעים פסיכולוגיים, היפנוזה עשויה להיות יעילה במיוחד. תוכלי לקרוא יותר על היפנוזה בקישור הבא, יש בו גם התייחסות לטיפול בכאב. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור, אחי הוא גבר צעיר בעל הישגים יפים (אקדמאי עובד, נשוי עם תינוקת ובית יפה) אולם נראה כי כל הישג ונטילת אחריות (כמו הצורך לפרנס את משפחתו או לגדל את ילדתו)קשים לו מאד, והוא ממרר את חייו במצב רוח רע, בתחושת כשלון עצמי, וגם המשפחה המורחבת סובלת מכך. איך ניתן לסייע לו לראות את כל הטוב בחייו, ולהרגיש טוב עם עצמו? הוא היה בעבר בטיפול פסיכולוגי, האם להמליץ לו להמשיך? או אולי טיפול תרופתי יכול לסייע? תודה וערב טוב, מיכל

מיכל שלום למעשה את רואה את קצה הקרחון, את התוצאה המשפיעה על המשפחה המורחבת, אך השאלה מה קורה מתחת לפני השטח, מה קורה לאחיך באמת, והאם הוא עצמו מודע לבעיה ומוכן לטפל בה. שאלת אופי הטיפול, האם צריך או לא טיפול תרופתי, כל אלו אפשר לברר אחרי היכרות רצינית איתו ועם מטרותיו. כדאי בהחלט להפנות אותו לטיפול בו היה, או במידה ואינו מעוניין, לפסיכולוג אחר, כדאי לעשות את הבירור הזה. צריך להבין שרק הוא באמת יוכל להוביל שינוי, ולא אף אחד אחר במקומו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני חיה כבר 4 שנים עם בחור שצעיר ממני ב-5 שנים. במשך תקופת החיים יחד הוא ציין את העובדה שברצונו לנסוע לטיול מסביב לעולם לזמן בלתי מוגבל. לאחרונה הוא התפטר מעבודתו ואף מתכנן את הטיול. אני הייתי מודעת לטיול ואין לי בעיה עם זה. אך בימים האחרונים התחיל לדבר על עבודה בחו"ל במסגרת התנדבותית כאשר אני לא חלק מהתכנית. לשאלותי לגבי התכניות לגבנו הוא אומר שהוא רוצה לנסוע ואז לראות. במקביל אנו מנסים להביא ילד משותף כאשר הוא מדגיש בפני שהוא אינו יודע אם הוא יהיה חלק מהקשר או לא אבל לא פוסל את האפשרות שכן ימאס לו מהטיול או השהייה בחול ואז ירצה את המסגרת המשפחתית. בחלק של הבאת ילד משותף הוא פעיל מאד. הדילמה שלי-האם להמשיך את הקשר ואת נסיונות הבאת הילד המשותף או לזנוח את כל העניין. אציין כי הקשר בינינו טוב מאד מאד ואני בסוף שנות ה-30 שלי. תודה וסליחה על המכתב הארוך.

שלום אני כמובן לא יכול להמליץ לך מה לעשות בנושא כל כך משמעותי, זו החלטה שלך ללא ספק. במידה ואת מחליטה להביא ילד כיום זו צריכה להיות החלטה ששמה דגש על רצונך בילד, ועל נכונותך להיות אם חד הורית. במידה ואת מוכנה לכך, את בהחלט יכולה להמשיך בנסיונותיך. במצב הנוכחי לא כדאי לבנות על כך שבן זוגך אכן יהיה לצידך בגידול הילד, בשלב זה הוא אינו יודע כנראה מה בדיוק תוכניותיו, לא לגבי עצמו, ובוודאי לא לגבי הקשר. במידה ואת אינך מעוניינת להיות אם חד הורית, אני ממליץ לך להפסיק את ניסיונות הכניסה להריון, לשלוח את הבחור לחפש את עצמו בעולם, ולהתחיל לחפש לעצמך את מסלול חייך בלעדיו. אם ירצה הגורל, משהו אולי ישתנה בהמשך. יש לי הרגשה שאת לא לגמרי נותנת דין וחשבון לעצמך על המצב שנוצר ומשמעויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בטיפול פסיכולוגי מזה כמה חודשים. בטיפול האחרון עלה נושא הקשר בין יצירת קשר זוגי לתסביך אדיפוס. לא כל-כך הצלחתי להבין אותו. האם הבחירות שלי בגברים מסוג מסוים , קשורים לדפוס ההתנהגות של אבי?

בדרך כלל בני האדם מחפשים מודל של זוגיות על פי מה שראו בבית, כלומר, על פי הקשר הזוגי של הוריהם.

שרון, את כותבת על שני דברים: תסביך אדיפוס לא בהכרח קשור לדפוסי ההתנהגות של אביך, מכיוון שזהו שלב שכמעט כל ילד/ה עובר/ת בילדות. יצירת זוגיות מושפעת מהזוגיות של ההורים; הרבה פעמים מחפשים זוגיות כמו שהיתה להורים, כי היא נראית לנו אידאלית. ויש מצב הפוך, שבו מחפשים בן-זוג שונה לחלוטין מאשר הדמות ההורית, מכיוון שהיא נתפסת כלא טובה. HERA.

שרון שלום אני מתאר לעצמי שהנושא עלה בהקשר מסויים של הטיפול, ודי בלתי אפשרי לתת לך תשובה מבלי באמת להבין את הסיפור המלא. תסביך אדיפוס הוא אנלוגיה לתהליכים מורכבים שקורים בתהליך ההתפתחות ואי אפשר להבין אותו כפשוטו. הוא קשור בוודאי גם להוריך ולדפוס הקשר ביניהם, אבל לתהליכים רבים נוספים כמו תפיסתך העצמית כאשה, משמעותם של זוגיות, נאמנות, קנאה, נקמה, ועוד. אני מציע לך לחזור עם התהיות הללו לטיפול ולהמשיך מהמקום בו עצרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבינה שזהו תהליך מורכב, השאלה איך אני יכולה לפרוט אותו ולהתמודד עם הקשר בינו לתהליכים שאני עוברת... איך קושי ב"מציאת בן-זוג" קשורה לאבי? הקשר בין הורי טוב, נשואים למעלה משלושים שנה בשלום ובאהבה. קשה לי ממש לקשר בין זה לביני

היי הפסיכולוגית שלי אמרה לי שמתישהו הטיפול נגמר. חשבתי גם על זה, ולמרות שטיפול זה דבר קשה במיוחד הוא די "כייף", אני מרגישה צורך להגיע ולדבר, שזה דבר שלא הייתי עושה אף פעם. ואחרי כל פגישה אני כבר מחכה לפעם הבאה. מה אני יכולה לעשות ? איך אדע שכל הבעיות נעלמו? יכול להיות שבגלל זה אני מתחילה לחזור לעבר הלא טוב? כדי שהיא תדע שאני לא בסדר? תודה.

עדי, כל טיפול מסתיים בסופו של דבר. אני לא חושבת, שקיים מצב, שבו כל הבעיות נעלמות - המטרה של הטיפול (בין היתר) היא להקנות לך כלים טובים יותר להתמודדות. החיים, מעצם טבעם, מעלים שאלות ובעיות חדשות כל הזמן. במצב של "לפני טיפול" כל בעיה מעוררת מתח/חרדה/דכאון וכו'. במצב של "אחרי טיפול", הגישה משתנה - הבעיות לא תופסות מימדים מפלצתיים, יותר קל להתמודד איתן. תמיד אפשר לחזור לטיפול אחרי תקופה מסויימת. ייתכן ואת חוזרת אל הלא טוב, כדי ליצור מצב של התמשכות הטיפול. זה אומר, שאת עדיין לא בשלה לסיים את הטיפול. ובכל מקרה, גם התהליך של הסיום נמשך, בד"כ, תקופה מסויימת, שבה ניתנת לך האפשרות לדבר על מה המשמעות של הפרידה מבחינתך, איך את מתמודדת עם הסיום וכו'. HERA.

עדי שלום אולי מה שחשוב כעת אלו המחשבות בפני עצמן, מתי תדעי שאת יכולה ורוצה להתמודד לבד עם הבעיות, מתי עוצמתן תהיינה מספיק נמוכה כדי שתרגישי בטוחה ללכת, ומה משמעותה של הפרידה מהפסיכולוגית שלך. אני לא בטוח שיש לזה תשובות ברגע זה, אבל ההתעסקות בשאלות הללו משמעותית בפני עצמה, ואני מציע לך להביא אותן לטיפול. מעניין גם מדוע זה עולה כעת ועל איזה רקע הדברים נאמרו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! לפני כ-5 חודשים ילדתי בניתוח קיסרי ,במהלך הניתוח חל סיבוך וגם לאחריו במהלך תקופת ההחלמה חל סיבוך ופצע הניתוח הזדהם -קרוב ל-10 ימים לא ראיתי את התינוק, ולאחריו גם נאמר לי שאני בעלת סיכון לקרע ברחם בהריון הבא , זוהי הלידה הראשונה שלי ,ומאז אני בחרדות נוראיות שמא לא אוכל להביא עוד ילדים או שחלילה אני אהיה בסכנה כלשהי בהריון הבא או העובר ,אני רצה מרופא לרופא על מנת לדלות עוד ועוד פרטים ,אני עסוקה ללא הרף בשאלות של מדוע ,למה ואיך? ובתוך כל זה יש את התינוק המקסים שלי שאני פוחדת עליו עד כדי כאב ואנני יודעת אם זה בגלל כל מה שעברתי או שאני פשוט "יורדת מהפסים" ומאבדת שליטה? אני יודעת שאין מדובר בדיכאון שלאחר לידה ,אבל האם זה נורמלי כל החששות והחרדות האלו? על תשובתך המהירה אודה ,

למפוחדת שלום בהחלט אפשר להבין את הפחד. את נמצאת בחוסר וודאות לגבי דבר כל כך משמעותי, ובמקביל סובלת מסוג של פוסט טראומה. כל אירוע רפואי מהסוג שעברת מעורר חרדה, ומאחר והוא לא הסתיים בעצם, החרדה נשארת כל הזמן באויר. כמובן שתשובה רפואית חד משמעית שתגדיר את מצבך בצורה חיובית היא הדבר המרגיע ביותר. אבל מאחר ויתכן שתצטרכי לחיות עם אי הוודאות תצטרכי כנראה גם להתארגן אחרת מבחינה נפשית. את לא צריכה להיות בדיכאון אחרי לידה כדי לחוות את כל מה שעובר עליך. התקופה שאחרי הלידה רגישה יותר עבור כל אישה, מה שיכול להגביר במידה כזו או אחרת את מצב הלחץ. לפי מה שאת מתארת הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בתקופה הקרובה. לא צריך לרדת מהפסים כדי לקבל עזרה, ואני חושב שאת צריכה תמיכה וייעוץ לאור מה שקרה ולאור ההתמודדויות הלאה. זה יעזור הן להרגעת הלחץ, הן לקשר שלך עם התינוק הצעיר, והן לתכנון ההריון הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני נשואה כשנתיים ואם לעמית שבן שנה ושלושה חודשים. אני עובדת במשרה מלאה + ועמית מטופל ע"י מטפלת( בנוסף לעוד שני ילדים שקטנים ממנו) עמית ילד מאוד עצמאי ,משחק לבד,צופה בטלויזיה ילד רגיל. כבר שבועיים הוא שינה את תפוסת התנהגותו בהתבטאות בסוג של "עצבים". כאשר אינו מקבל את אשר הוא דורש הוא מתנהג כך: מושך לעצמו בשערות,ומכה תלוי מי נמצא בסביבתו. האם זו התנהגות נורמלית? איך צריך להתנהג איתו? אמא מודאגת...

איילת שלום ההתנהגות של עמית מעוררת סימני שאלה וצריך להקדיש לה מחשבה ותשומת לב. מדוע דווקא עכשיו ולא למשל לפני חודשיים? האם משהו השתנה בסביבה שלו כעת? איך מגיבים להתפרצויות הזעם שלו? יש במהלך ההתפתחות תגובות זעם טבעיות, אולם חשוב לדעת איך להתמודד איתן כדי לעזור לילד להתגבר על התחושה שבעקבותיה נוצרת התגובה הקשה. בהחלט רצוי להגיב, להסביר שוב ושוב, למנוע ממנו להכות. אפשר לעשות זאת ע"י "חיבוק דב" שמצד אחד מפסיק את ההשתוללות ושם גבולות אבל מצד שני נותן לו תחושה של החזקה וחום ללא אלימות נגדית. כדאי לעקוב אחר התנהגותו בזמן הקרוב, לראות מה מעורר את התגובות הנזעמות ולאחר שזה יהיה מובן יותר, יהיה גם קל יותר להרגיע את העוצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מאוד רגישה ופגיעה-זו עובדה. יותר מכך מעולם לא היה לי חבר רציני, היו חברים אבל לא משהו רציני מאוד. הבעיה היא שכרגע אני מרגישה שאני יותר ויותר בשלה לחבר עם קשר עמוק (בת 28), אני חושבת שעם הגיל אני יותר בטוחה בעצמי ולוקחת דברים יותר בפרופורציות., ובשל כך קל לי יותר להתחבר ולתת ולקבל. הבעיה היא שאני גם רוצה להתנסות. בסה"כ היו לי מעט התנסויות מיניות שכוללות משגל מלא, ואני רוצה להתנסות מעבר, כולל משכב עם בחורים זרים, משכב ע ם אישה ואפילו אורגייה... אני מאוד רוצה בכל הנ"ל, אבל לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד וקולטת שהעובדה שלא עשיתי את כל אלה עד עכשיו יש בה משהו. ושאני כל כך רגישה שאני עלולה להיקשר לכל אחד שבא במגע איתי- וזה אכן קרה עם החברים לשעבר ובשל כך אני מהססת. אז מצד אחד אני מאוד רוצה מצד אחר יש משהו שעוצר אותי. אני מתחילה להרגיש שאוטוטו כבר לא יישאר לי זמן ואז מה? אודה לכל כיוון חשיבה ועיצה. מתלבטת

מתבלטת שלום את מספרת על הרגישות שלך מחד, ועל הרצון לחוות ולהתנסות מאידך, ועל הידיעה ששני הצדדים האלו יכולים להתנגש ולגרום בסופו של דבר לפגיעה. השאלה האם ההתנסות שאת חפצה בה נובעת מתוך חסך קונקרטי בריגוש המיני, או שמגיע ממקום אחר, שכלל לא קשור למין עצמו. במקרים רבים גם לאחר ההתנסות המינית יוצאת הדופן נשארת תחושת החסך, מאחר ומלכתחילה הצורך היה אחר לגמרי. הייתי מציע לך מצד אחד להתחיל ליזום יותר התנסויות בקצב איטי שיאפשר לך גם נסיגה אם תרצי, ובמקביל לנסות לחשוב מה באמת חסר לך, מה את מנסה להשלים. השאלה האחרונה שלך, החשש שלא יישאר לך זמן, מעורר אצלי תחושה ששם הסיפור האמיתי, וכדאי אולי לברר שם. חלק מהתיאוריות הפסיכולוגיות מדברות על החרדה העצומה מהמוות שמלווה את האדם כל חייו, כי הרי מרגע שהוא נולד, הוא הולך למות. תמיד נשארת ההרגשה (הנכונה עובדתית) שלא יישאר לו זמן. המיניות היא ייצר החיים. כך טוענות תיאוריות פסיכולוגיות רבות, החל מפרויד עצמו. היא האנטי המוחלט למוות. התלהטות היצרים היא אחת הדרכים הנפוצות לצחוק למוות ולהעלים את קיומו. עם זאת, השימוש הקונקרטי במין לעיתים רחוקות באמת פותר את בעית חרדת הכליון. אני בספק אם הזמן לאחר מכן יתפס כאין סופי. בהחלט כדאי להתנסות בדברים חדשים ולספק את הסקרנות, מצד שני את צריכה גם לשמור על עצמך, ואולי את חלק מההתלבטויות אפשר לעשות במסגרת פסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל מהפרעות חרדה שתוקפות אותי לעיתים. הדבר פוגע באיכות חיי ולכן אני חושב להעזר בגורם מקצועי. השאלה לאיזה גורם לפנות? פסיכולוג/פסיכותרפיה/פסיכיאטר. האם לרוב המטופלים בצורה התנהגותית/שיחות, מומלץ להם להעזר גם בטיפול תרופתי? מהם היתרונות/חסרונות של כל צורת טיפול?

שואל שלום בהחלט יתכן שכדאי לשלב בין טיפול פסיכולוגי וטיפול בתרופות. במצבים רבים השימוש רק באחת השיטות מאט את קצב הטיפול או שאינו יעיל. החרדות נובעות הן מגורמים נפשיים והן מגורמים פיזיולוגיים. אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג ולפסיכיאטר במקביל. רוב הפסיכולוגים עובדים עם פסיכיאטרים מסויימים בשיתוף פעולה כך שאם אתה פונה באופן פרטי תוכל להתחיל ממפגש פסיכולוגי. במידה ואתה פונה למרפאה ציבורית הגורמים המקצועיים במרפאה יכוונו אותך לפי שיקול דעתם. להלן קישור להסבר על סוגי החרדה השונים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נכבדי הייתי מעונין לקבל מידע בנושא זה ומה פשר ותוכנם של דברים נאמרים תוך כדי שינה

יוני שלום חלומות זו כמובן תופעה רגילה וכל אדם חולם מספר פעמים בלילה, גם אם אינו זוכר את תוכן החלומות. דיבור או תנועה בשינה יכול להיות ביטוי לרגשות וחוויות נפשיות או במקרים מסויימים עדות להפרעת שינה שצריכה בדיקה במעבדת שינה. בד"כ הדיבור הוא חלק מהחלום ואת תוכנו אפשר לנסות ולברר במסגרת פסיכולוגית. במידה ומדובר בתופעה מוכרת משנים רצוי אולי להתייעץ במעבדת שינה. אם מדובר בתופעה חדשה יחסית אולי היא נובעת ממתח או תקופה עמוסה. במידה ויש צורך ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי, לא בגלל הדיבור מתוך שינה, אלא במידה ויש לחץ ברקע. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה אם אני מדבר "מלוכלך" תוך כדי שינה, זה מאוד מפריע לאשתי ואני חושש שהיא חושבת שאני איני נאמן לה, איני מתכוון לעשות כך ואיני זוכר שום חלומות בעלי אופי מיני מוצהר? מה היא בעייתי?

שלום רב הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין שני ההפרעות האלו , האם זה עובר עם הגיל או עם טיפול נכון מה הוא הטיפול איך אפשר לדעת האם הילד (בן 1/2 3) הוא אנרגטי מאוד או בסובל מהנ"ל , באיזה גיל עוברים איבחון כרגע אנו מטופלים באצל פסיכולוג בהדרכת הורים הוא ראה את הילד מספר פעמים ואמר לנו שכרגע הוא לא יכול להגדיר איזו שהיא הפרעת קשב וריכוז או היפראקטיביות אך יכול להיות שבכיתה א' זה יופיע (יוגדר כך) האם אני צריכה לשבת ולחכות לכיתה א' ? הילד מאוד אגרסיבי עצבני מגיב באפן חריף לאי הבנה או לפעולה שלא מצליחה לו הגננת מסרה לנו שגם בריכוז הוא לא ממש איתה אך הוא יודע לספר לי כל מה שלמדו או מה שמתרחש בגן אנא עזרתך !!! תודה

היי, היום ADD כלול בתוך ADHD - מדבור על הפרעת קשב וריכוז / היפראקטיביות. כאשר ישנן כמה אפשרויות- או בעיית קשב בנפרד, או בעיית היפראקטיביות בנפרד או שילוב של שניהם. ההפרעה גם יכולה להיות קיימת אצל מבוגרים. ישנם מכונים שונים המתמחים באבחון הפרעה זו. עד כמה שידוע לי, גם פסיכיאטר יכול לאבחן בעיית קשב /היפראקטיביות. אני מאד ממליצה לך לפנות ל YNET : לקהילות, הורים- פורום ליקויי למידה, שם ישנו מומחה שמבין טוב בתחום. תפנה אליו את השאלות שלך בנושא. חשוב לי לציין, כי נראה כי הילד סובל וייתכן שמדובר על קושי על רקע רגשי ולאו דווקא כתוצאה של הפרעת קשב או היפראקטיביות. הגיל הוא מאד צעיר ואולי קשה לאבחן כעת, אך לשם מידע מדויק , אני באמת ממליצה לך לפנות למומחה בפורום שכתבתי לך למעלה. בהצלחה,

ז.ל. שלום כפי שהוסבר בהודעה לפני, ההבדל הוא בכך שהפרעת הקשב יכולה להיות מלווה או לא מלווה בהיפראקטיביות. בד"כ אצל מבוגרים מאובחנת בעיית קשב ובתדירות הרבה יותר נמוכה היפראקטיביות. בד"כ אבחונים מסוג זה אכן נעשים בגיל ביה"ס, אבל אם הילד סובל יש אפשרות לאבחן הפרעות קשב והיפראקטיביות גם בגיל צעיר יותר. כדאי עם זאת לבדוק אצל הפסיכולוג האם יש הסבר אחר שכן תגובות סוערות נובעות לא רק מקשיי קשב אלא גם מסיבות רגשיות. לא נשמע שאתם ממתינים, אלא הולכים להדרכה פסיכולוגית. גם אם היתה מאובחנת הפרעת קשב רוב הסיכויים שזה סוג הפתרון אליו היו מכוונים אתכם, כך שהייתי מנסה לנצל את המסגרת הטיפולית כדי לעזור לילד. האבחנה עצמה לא בהכרח תוסיף או תוריד בשלב זה שכן אני בספק אם יקבל תרופות בגילו הצעיר. אם תרצו חוות דעת נוספת פנו לנוירולוג ילדים דרך קופת החולים והתייעצו איתו בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן דודי הפסיד הרבה כספים והתברר כמכור להימורים. האם תוכל להפנות אותי לגורם שיכול לעזור לו נפשית במקרה כזה? תודה רבה עופר

עופר, הוא צריך לרצות שיעזרו לו, אחרת אין שום דרך לעשות את זה. עדי

עופר שלום נסו לפנות למכון של דוד גרין בת"א, הם עוסקים בתחום התמכרויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי שני בנים בבי"ס האחד בכתה ד והשני בכתה א. הגדול מצליחן ומקבל 100 . אחיו לעומתו שרק התחיל את דרכו נלחץ כשהוא מקבל 95 מכיוון שאחיו מקניט אותו על כך. אנו מנסים להתערב, להסביר ואפילו לאיים בכדי שלא יגרום נזק לאחיו הצעיר. האם יש לך עצה עבורנו כיצד לעשות זאת??????

יעל שלום את מספרת על דינמיקה משפחתית וכנראה שהאיומים לא מביאים להרגעת הצורך שמעורר את העימות. צריך אולי לברר את שורש העניין, אצל כל אחד מהאחים בנפרד. הדחיפה להישגיות מביאה אנשים להצלחות בחיים, אבל גם מביאה לחץ ודברים פחות טובים. אני מתאר לעצמי שההקנטות הן חלק מהיחסים בין האחים ואם העניין עובר לדעתך את הגבול, אולי כדאי לפנות אתם עימם ביחד למספר פגישות אצל מטפל משפחתי. הבעיה אינה כמובן בציונים אלא ביחסים ביניהם שבאים לביטוי בין היתר בנושא הציונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי שלוה בנים, בני 9, 6 ו 7 חודשים. התינוק היה מאושפז בבי"ח במשך 3 חודשים ואנו איתו. מאז שחזרנו הביתה, בני בן ה 6 חושש מאוד כשרואה שאני יוצאת מן הבית וכל הזמן מנשק את הינוק ומציק לו עד כדי כך שהתינוק בוכה. אני מבינה שכנראה הוא מקנא, אך מצד שני אני חוששת שיפגע בו למרות שאני הופכת אותו להיות שותף בטיפולו. מעבר לכך, אני מסבירה לו שכעת אחיו בריא ובכל פעם שאני יוצאת אני דואגת להשאירו עם מישהו? הפסקתי לעבוד בכדי לגרום בטחון לכולם. האם ניתן לעשות דבר נוסף? בתודה

היי, לתת לו כל הזמן לבטא את התחושות, ואולי להיעזר בפסיכולוג אם זה כל כך פוגם באיכות חייכם. עדי

אורלי שלום אישפוז ארוך בוודאי השפיע רגשית על כל בני המשפחה, וכל אחד מבטא זאת בדרך אחרת. אפשר להבין את החרדה שהתעוררה בבן ה 6, והיא קשורה למספר דברים, הן לדאגה אמיתית לאחיו, והן לקשר שלו עימכם. אני מציע לתת לזמן לעשות את שלו. תשומת הלב שאת נותנת כעת לכולם והעובדות הבריאותיות החיוביות ירגיעו לאט לאט את המצב. עם תוך חודש חודשיים אין רגיעה במצב ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל מזה מספר שנים מכאבים בחזה בזמן חרדות. לאחרונה, בתדירות גוברת, בזמן בחינות, לפני שינה ואף מתוך שינה. עם זאת, בתקופת רגיעה הכל כרגיל. מאז ומתמיד הייתי קצת יותר לחוץ מהרגיל. האם ישנו טיפול תרופתי? האם נדרש טיפול פרונטלי?

ישי שלום אלו תסמינים קלסיים של חרדה, למרות שתמיד גם כדאי לעשות בדיקה רפואית. להלן קישור למאמר על חרדה, הטיפול המתאים משלב פסיכולוגיה ותרופות נוגדות חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

כדי להתחיל טיפול... למי \ לאן כדאי לפנות?

אבקש עזרתך בפניתי לעזרה מקצועית בעניין קשיי גמילה ממושכים בילד בן 5 עם בעיה בתקשורת, אשר עדיין אינו עצמאי בהליכה לשירותים, וסובל מעצירות/ התאפקות מעשיית צרכים. אבקש לדעת היכן יש עזרה דרך קופת חולים, אני מאיזור חדרה. תודה.

לאם שלום אני מציע להתייעץ עם קופת החולים באזור מגוריך. בעיקרון יתכן שיש מכון להתפתחות הילד באזור או פסיכיאטר ילדים שמתמחה בנושא. מאחר וזו התמחות ספציפית רק הגורמים המקומיים של קופת החולים שלך ידעו לתת כתובת מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש בבי"ח מאיר יחידה לטיפול בבעיות כאלו?

היי כפי שכתבתי לך מזמן , הפסקתי עם התרופות , ואני בטיפול פסיכולוגי כבר בערך חודשיים , השיפור הוא עצום , חל שינוי במחשבות , בחוזק , אני מאמינה יותר בעצמי , אופטימית , שלווה ועוד. עכשיו - לחלק הרע , החרדות הפיזיות עדיין לא עוזבות אותי , כמעט כל יום יש לי סימפטומים של חרדה , שמחליפה פנים וצורות , אם זה בחילות , כאבי רגליים , מועקה ועוד. יכול להיות שלמרות שאני יותר אופטימית , לא תהיה לי ברירה ואצטרך לחזור לתרופות (סרוקסט וכאלה) , או שכדאי להמשיך להתאמץ , ולחכות שהגל יעבור , יש לציין שהפסיכולוגית שלי לא נוקטת עמדה כלשהי וטוענת שגם אם אקח כדורים וגם אם לא , זה לא ישנה מבחינת הטיפול , אבל אני מרגישה שללא כדורים אני יותר שווה, ועם הכדורים כאילו שאני מוותרת במלחמה . מצד שני - מי ייתן לי צל"ש שאני מתמודדת , כי כשרע לי אני לא נחמדה לסביבה , לבעלי , לילדים , אולי פשוט כדאי להבין שהחרדה שלי היא כרונית וזהו? סליחה על השאלה הארוכה אני נהנית לקרוא את תשובותיך ביי יונית

יונית שלום אני שמח לשמוע על השינוי לטובה. לגבי התרופות, במידה והן יעזרו לך בהחלט כדאי לקחת אותן, כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר ועם הפסיכולוגית. חבל שתדמית לקיחת התרופות תמנע ממך שיפור במצב. התגובות הפיזיולוגיות הן לעיתים תופעת לוואי של מה שהיה קודם, מעין הרגל של הגוף, וכמו בכל סוג של תגובה גופנית, לפעמים תרופות יכולות לעזור. חרדה היא תכונה טבעית של הגוף ואין צורך להרגיש כל כך רע ממנה. התיידדות עימה עשויה לשפר את המצב גם ללא כל שינוי אובייקטיבי בתגובה הגופנית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יונית, אם אני אוכל להוסיף לדברי ד"ר קפלן, באמת החרדה מאד מפחידה ומאיימת כשלא יודעים מה היא ומאיפה היא הופיעה ומה גורם לתופעות ה"מוזרות" הללו שחשים. אך לטעמי, ברגע שבאמת יודעים שזוהי חרדה ומה לעשות, היא רוצה להיות "חברה " שלנו,אז צריך ללמוד לחיות עם זה. או על ידי כדורים, או על ידי הרפיות, או מדיטציה, או דמיון מודרך, או בניית חיים פחות מלחיצים, יותר רוגע, יותר רגעים של שקט, ביו- פידבק שיכול להחליש את התגובות למשלף במקרים של דריכות של הגוף או מיגרנות, או לחץ דם גבוה, או התקפי חרדה. מהידע שלי והניסיון שלי, כל אלו יכולים להחליש את החרדה ולאפשר לחיות עימה ביתר קלות. :)

שלום רב לכל הפורום... כל החיים שלי כמו שאני רואה אותם עכשיו בנויים מחלקים שבכל חלק אחר בחיים משהו הניע אותי לדוגמא (בקירוב) בכיתה ה מאוד התענינתי במיתולוגיה יוונית ולא רק שהתעניינתי בזה אלא חייתי את זה...לאחר מכן התענינתי במיסטיקה ..פסיכולוגיה אומנויות לחימה ומלא דברים שחלקם הניעו אותי לחיות וחייתי אותם והייתי אותם. מה שמעניין שכל נושא בחיים שלי היה שונה לגמרי ואפילו בצורה שונה לגמרי..אומנויות לחימה ומיסטיקה-פיזי ומנטלי.. אך כולם התחברו לי איכשהוא... הנקודה היא שאני עכשיו בין 17 וכבר שנה וחצי אני עושה שומע וחי בצורה חד משמעית את המוזיקה(ז'אנר מסויים) ותמיד..אבל תמיד אני מפסיק מתישהוא ועובר לנושא אחר שבו אני ישקיע ימים ומחשבה. ככה אני חי 17 שנה והאמתי שדי טוב לי עם זה...עד שכבר העניינים מתחילים להסתבך בזה שכל עניין החלקים האלה היה שהייתי קטן... בשנה וחצי האחרונים פיתחתי קשרים עם אנשים בקשר למוזיקה ובניתי על זמנים והשקעתי במוזיקה במקום הלימודים והנה..כמו כל אותה פעם בחיים אין לי חשק יותר למוזיקה הזאת...המוזיקה היתה החיים שלי...לפחות ככה חשבתי. עכשיו שאין לי כבר רצון לשמוע תמוזיקה ולעשות אותה להזכיר שאני בשיא גיל ההתבגרות... יכול ליהיות שהמצב הזה יביא אותי לדיכאון חריף? בתודה רבה אילון

היי איילון, האם מפריע לך שבתקופות שונות בחיים שלך מעניינים אותך נושאים שונים? בסה"כ, עושה רושם כי אתה מתבגר צעיר, שבודק מה מתאים לו ומשתנה עם הזמן. אתה כל הזמן בבדיקה של דברים חדשים. זה מפריע לך?

היי אפשר לשאול בת כמה את? נירה

כמו שאמרתי בגיל 12 ו7 זה ממש לא מפריע אלא תורם ותרם לי לידע ניסיון וכו' אבל זה לא סתם שמהו שאני מוצא בו עינין וחוקר אותו אלא הוא תופס מין מקום חשוב בחיים שלי...הרבה יותר ממה שהוא אמור ותמיד אבל תמיד הוא נפסק...מה שמצחיק פה שיש לעניין הזה מןי קטע כרונולוגי שכמעט ספור...ככל שעובר הזמן הנושא שבו אני שוקע הוא ליותר זמן כלומר אהבתי לפני 3 שנים אומנויות לחימה לכ8 חודשים ולפני מיסטיקה לחצי שנה ועכשיו כשנה וחצי ... לא רק שזה מפריע לי אלא אני כבר חודשיים נמצא במצב שלפעמים אני מאבד את עצמי ולא יודע מי אני מה שאני קורא לו דיכאון כי אני לא מדבר עם אף אחד ומלא קשרים שהיו לי נותקו. כמו שאמרתי אחת מהבעיות שנובעות עכישו שאני כבר גדלתי ובגלל שהנכנסתי לכל מה שקשור למוזיקה היכרתי אנשים ועזבתי מלא דברים בשביל המוזיקה ופתאום אין לי כלום כי זה היה הדבר היחיד שהיה לי בחיים והדבר היחיד שעזר לי לברוח מכל דבר קשה בחיים האלה....

אילון שלום הגיל שאת נמצא בו מתאפיין בחיפוש אחר זהות ועצמי אמיתי. זה טבעי שתעבור בין דברים שונים ולא תתקבע בהכרח על נושא אחד. לכן אין כל סיבה שזה יגרום לך דיכאון כלשהו. עם זאת, במידה ואת חש דיכאון או שאתה זקוק לייעוץ מקצועי תוכל לפנות לשיחות אצל פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

תראו , עם כל הכבוד לזה שעוזרים לאנשים בהתמודדויות לא פשוטות בחיים,אנשים נשים וצעירים נוטים עכשיו בכח לחפש אצל עצמם דיכאונות ודברים שצריך /שאפשר לטפל בהם.אם מישהו מעסיק את עצמו בחשש ממצב פסיכוטי אליו הוא עלול להקלע, זה לא מגדיל את הסיכויים ?פוגע באיכות החיים?לא צריך לקחת דברים בפרופורציות נכונות? אם מישהו ממוצע שמושפע מהאווירה הכללית הולך לפסיכולוג עם בעיה טריוויאלית, הוא יכול להתעמת עם התת מודע שלו או עם השד יודע מה שלו ולהסתבך. זה באמת כל כך חשוב שזה שווה את זה?

ליצוף, אם לבנאדם ישנה בעייה אז למה לא להתמודד איתה. ואולי לגלות שזו לא בעיה אחרי זמן רב שחשב שזו בעיה? זה ירגיע את הבנאדם. אני לא מכירה אנשים שעל ידיד שיחות " הוציאו " לעצמם מצב פסיכוטי. זה נשמע כאילו זה מפחיד אותך, לא? לאיילון- באמת אם אתה נכנס לדיכאון מזה תבדוק למה, אבל אני רוצה רק לומר לך, שגם אנשים בגיל יותר מבוגר ממך מחפשים מה מתאים להם, מתלבטים, משנים עיזוקים , חברים, בעלים, וכו'. ומי שעושה כן, כנראה גם מקשיב למה הוא רוצה באמת ומחפש מה הוא רוצה באמת. לנירה- אני בת 26. למה שאלת?:)

קראתי את כל תסמיני המחלה רציתי לדעת אם בנוסף יתכן ולאחר מאמץ קל יש לי כאבים באזור השמאלי כולל היד והצוואר כולל עייפות ותשישות. כבר שנים שאני סובלת מתופעות אלו, וכבר עברתי את כל הבדיקות לב, ראות, בדיקות כלליות וכו.... אך לא נמצא דבר האם ייתכן שהנני סובלת ממחלה זו?

רות שלום אני מציע שתפני קודם כל לרופא המשפחה לייעוץ, או כאן אחד מהפורומים הרפואיים. בפורום הזה הדיון הוא רק בנושא פסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הכרתי פעם מישהו שסבל מתשישות וחשב שיש לו פאנקוני אנמיה. אחר כך זה לא היה זה וכנראה שזה היה פסיכולוגי. אתה יודע איזו מחלה זו, זה קשור בכלל לפסיכולוגיה?

סבתי היא אישה עצמאית, חזקה, צלולה, ובריאה(באופן כללי). לפני כמה זמן היא עברה ניתוח קל ופשוט. היא אושפזה להמשך טיפול בבי"ח. לפני כמה ימים היא השתחררה לביתה ונראה שהיא מאוד עצובה ואיבדה את הכוח לחיות. בד"כ היא אישה שמחה ומאושרת. ד"ר זה ממש חשוב לי- איך אפשר להחזיר לה את הרצון לחיות ואת התקווה שהייתה לה לפני שהיא אושפזה? האם לדבר איתה על משהו מסויים? וכו'... אנא ענה לי בהקדם האפשרי בתודה, אסף

אסף שלום מה שאתה מתאר קורה להרבה אנשים בגיל מבוגר. אני מציע שתקבלו ייעוץ, יתכן שהיא זקוקה לטיפול נגד דיכאון שעלול לקרות אחרי אשפוז באנשים מבוגרים. תוכל לפנות לייעוץ באחת המסגרות של אש"ל: http://www.jointnet.org.il/eshelnet http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

מזה חצי שנה אני מאובחנת כסובלת מדכאון חד קוטבי עם תסמונת חרדתית משמעותית ובעיות של התעוררות מוקדמת. מטופלת בתרופות ובשיחות.החרדות פחתו משמעותית, הדכאון עדיין קיים. אני מתאמצת מאד לתפקד-בבית ובעבודה, אבל לא תמיד מסוגלת, בגלל עייפות,מועקה, בכי וכו' ואז אני נאלצת להישאר בבית. במקצועי אני מורה בחטיבת ביניים,19 שנים טובות באותו בי"ס, אהובה על תלמידים,מוערכת ע"י מורים והורים. מאז תחילת שנת הלימודים נעדרתי כשבועיים-באופן מפוזר. הרופא שלי הציע חודשיים מנוחה בבית, אבל רציתי להתמודד,לעבוד. סיפרתי למנהלת שלי מהו מצבי מיד כשאובחנתי, גם היה לי התקף חרדה בתוך חדרה,מלווה ברעידות ובבכי עז.ברור לי שאינני אשמה במצב,אני מאד סובלת ממנו. הקושי הוא ביחסה אלי:היא צועקת עלי,כועסת על ההיעדרויות ,קצרת רוח ובאופן כללי משדרת חוסר סבלנות וסובלנות. הרופא שלי שוחח איתה-לבקשתי, כך גם נציג הסתדרות המורים בעיר מגורי, כל זה-לשווא. היא הפכה בעיני לדמות דמונית,מפחידה ,מאיימת מאד. סובייקטיבית-האיום הוא על מקור פרנסתי,כבודי כאדם וכאשת מקצוע. האם תוכל לתת לי עצה כיצד לנהוג? אולי היא מתבלבלת מכך שבכיתות אני מלמדת היטב,נראית רגועה, אבל המצב לפעמים מתהפך במהלך הפסקה? מכאיב להיות בדיכאון, מכאיב עוד יותר להרגיש שאינני מובנת.

נועה שלום צר לי לשמוע על חוסר הרגישות של המנהלת שלך, יש לה כנראה בעיה שלא באה לביטוי רק איתך אלא בוודאי עם אנשים נוספים בצוות. לפי מה שאת מתארת עשית הכל כדי להסביר את עצמך ואת המצב, והיא בכל זאת לא מתחשבת. אני מציע שכעת תנסי להתעלם ממנה ולהבין שזו הבעיה שלה, ולא הבעיה שלך. במסגרת השיחות נסי לעשות את השינוי המחשבתי שיעזור לך "למחוק" קצת את נוכחותה ודבריה. מובן שבתקופה הרגישה שאת עוברת זה לא קל, אבל תגלי שבאופן מפתיע אם תצליחי להתגבר עליה, מצבך עשוי להשתפר גם בתחומים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 26, סטודנטית ממרכז הארץ. אילו פתרונות אלטרנטיבים לטיפול בדיכאון יש לי, בהנחה שאין אני יכולה להרשות לעצמי לשלם לפסיכולוג פרטי? (מעדיפה טיפול אישי ולא קבוצתי)

שלום בכל המוסדות האקדמיים יש יחידה שעוסקת בטיפול בסטודנטים, או שיש קשר עם מכון שנותן טיפול כזה במחיר מוזל. לדוגמא, השירות לסטודנט באוניברסיטת תל-אביב. השירות מופעל דרך דיקן הסטודנטים. כמובן שיש גם אפשרות לפנות דרך קופת חולים או מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, קוראים לי יעל, אני בת 18, לא נוח לי לדבר על זה עם גבר, אבל לא ידעתי לאן יכולתי לפנות, לפני חצי שנה סיימתי לימודים ואני מחכה לגיוס שלי בעוד שלושה חודשים, לפני חצי שנה גם התפרקה חברות של 6 שנים עם 3 מחברותיי הטובות ו 2 ידידיי שהחליטו ללכת נגדי, בגלל נערה אחת שלא חיבבה אותי והשפיעה עליהם לרעה, בעקרון אני לא חושבת שעשיתי משהו רע, וניסיתי לדבר אתם, אבל הם מסרבים להקשיב לי, הם היו חבריי היחידים וכעת אני לבד ובודדה, חוץ מהוריי אין לי משפחה או אחים, יש לי עוד ידידים אבל הם לא עזרה ממשית, גם פוטרתי מעבודתי ואני לא יכולה לשכוח כל מה שהם עשו נגדי ואני בוכה מדי יום בחצי השנה האחרונה ונתקפת דכאונות, הבעיה שלפני שנה גם נכנסתי לדכאון, ולא יצאתי מהמיטה שלי ונהפכתי לאנורקסית, מאז חזרתי לממדים שלי אבל לא מפסיקים אותי לתקוף רצונות לפגוע בעצמי, אני מאשימה את עצמי בכל מה שקרה וקשה לי להתמודד עם הכל לבד, יש לי גם בעיות עם המשפחה והם צועקים עליי שאני מתבודדת מהעולם ושיש לי אופי רע ובגלל זה אני לבד, אני מתפרקת מהבדידות ושום דבר לא מעודד אותי, אני לא מחייכת, אני לא מאושרת, אני נזכרת איך חבריי פגעו בי ואיך הם נסעו לאילת בלעדיי, ואיך שהם התייחסו אליי, למרות שחברתי הטובה מביניהם התנצלה גם היא לא שומרת יותר על קשר. קשה לי עם הכל או שאני ילדותית?

יעל שלום מתוך ההודעה שלך באמת צועקת הבדידות, העובדה שאת מרגישה שנשארת לבד ואף אחד לא באמת תומך בך. כנראה שזה לא רק הסביבה שתוקפת אותך, אלא אפילו את עצמך פוגעת בעצמך, הן דרך מעשים והן דרך מחשבות. במצב הזה אפשר להבין מדוע תוקף אותך הדיכאון. אני לא יודע אם היית בטיפול פסיכולוגי אבל את זקוקה לדעתי לטיפול כזה, הן כדי לחשוב כיצד עושים שינוי במצב, והן כדי שתהיה לך אוזן קשבת ותמיכה לאסוף כוחות ולהתמודד. עברה עליך תקופה לא קלה ונשמע שכיום אין לך את המשאבים הנפשיים להתמודד עם הכל, וחשוב למנוע התדרדרות ובמיוחד לשפר את דימויך העצמי. מאחר וכנראה יהיה לך יותר נוח לפגוש אישה כדאי למצוא פסיכולוגית ולהגיע לטיפול. אם תרצי הכוונה ואת מאזור המרכז אוכל לנסות להפנות אותך. תזדקקי אולי לעזרת הוריך כדי למממן את הטיפול ולכן חשוב לדבר איתם על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לשאול אם רעד בידיים זו בעיה פסיכולוגית או אחרת וזאת מאחר ואני סובל מרעד בידיים ממלחמת יום כיפור בה עברתי הלם קרב לדעתי ואז לא ידענו על המושג הזה בכלל הבעיה היא שהיום שאני כבר קרוב ל-60 יש הרעה במצב והרעד גורם לי לפציעות בגילוח ואפילו לחתום את שמי קשה לי ובמיוחד שאני עצבני קצת ורציתי לדעת איך מטפלים בזה

מור שלום אינני יכול לומר תשובה חד משמעית, זה מסוג הדברים שצריך להיבדק ע"י רופא נוירולוג בשלב ראשון. אם סבלת מהלם קרב אך לא אובחנת עד היום יש מקום לפנות למשרד הביטחון ולבקש אבחון פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

רעד יכול להיות תגובה פסיכוסומטית לטראומה שעברת. זכרון של הגוף. אבל באמת חשוב להיבדק על ידי נוירולוג ואם אתה לא מוכר על ידי משרד הביטחון על הלם קרב, לתבוע ולבקש הכרה בנכות כמו גם עזרה, במידת הצורך.

שלום לכל הפורום! הייתי רוצה לשאול שאלה שמאוד חשובה לחיים שלי כרגע...אני כבר שלושה חודשים בתוך מאבק עם עצמי נגד משהו שאני קורה לו דיכאון אך בטוח שהוא לא דיכאון ובאמת שלא הייתה לי שום סיבה להיכנס אליו וכמו לכל מחלה ללא תרופה הייתי כבר אצל הומאופת ופסיכולוג ואף אחד מהם לא הצליחו לתת לי תשובה ישירה אלא כל מיני תתי תשובות שמתייחסות לכל מיני סימפטומים של "המצב" הזה...אח שלי..שאני מאוד קשור אליו כבר חצי שנה בחו"ל..האם "המצב" שנכנסתי אליו לפני שלושה חודשים יכול ליהיות קשור בזה שאח שלי לא נמצא איתי...יהיה ראוי לציין שב"מצב" הזה 90 אחוז מההרגשה היא ניתוק מן הסביבה ואיבוד כיוון...טקט...מוסר... והכי חשוב איבדתי את עצמי וכל מה שהייתי פעם... ראוי גם לציין שאני מאוד מתעניין בעבר שלי ומייחס לו משמעות גדולה מאוד בחיים שלי...הייתי רוצה לדעת גם האם יש מושג בפסיגולוגיהל"ייחוס משמעות רבה לעבר ולמצב שבו אתה חוזר על העבר ושוע בו" מצטער על הפיסקה השמנה קיצרתי כמה שיכולתי... בתודה רבה מראש ובכבוד רב גיא

שלום גיא... מעניין אותי לדעת למה אתה מתכוון איבוד כיוון, טקט ומוסר...? אני יודעת למה אתה מתכוון, הייתי בדיכאון הרבה מאוד זמן. אני לא יודעת אם אתה באמת בדיכאון, כאשר היית אצל הפסיכולוג, מה הוא אמר לך? האם אתה מרגיש גם עצב? או אולי אפאתיה ואדישות? ציינת שאח שלך בחו"ל כבר חצי שנה. האם יש לך מישהו קרוב אליך מלבדו, שאתה יכול לשתף? או שאתה מרגיש לבד? אין לי מושג אם יש מושג כזה בפסיכולוגיה, אבל אני יודעת שהמון אנשים, כולל אני, מרגישים או הרגישו ככה. ברור שלעבר יש משמעות גדולה למה שקורה בהווה, אבל בגבול מסוים. אני אישית בטיפול כבר הרבה שנים, ומה שעזר לי להתגבר קצת על העבר זו דווקא התעסקות בו, והבנה שקודם כל- העבר הוא לא וורוד כמו שאנחנו עושים אותו (נוסטלגיה), ודבר שני שאפשר ללמוד ממנו, במקום לחזור על אותם הדברים, וליצור לעצמך הווה יותר טוב מהעבר שלך... בכל אופן, אתה ממש לא היחיד שמרגיש ככה, אני מאוד מבינה אותך ותאמין לי שיהיה בסדר. אתה רק צריך לרצות לעזור לעצמך...

נכון...אבל מה שאני מרגיש עכשיו זה שאני לא יכול להתקדם ולא בגלל העבר שהיה רע...לא התוכן של העבר אלא שאני לא יכול לחזור לעשות דברים שעשיתי בעבר בגלל איך שאני עכשיו....בעיקרון התכוונתי לחוסר טקט ומוסר לחלק מהסימפטומים של זה שאני מנותק מהסביבה והאדישות וכו' הייתי רוצה להזכיר שאני בן 16 מה שגרם לי לקשר את מה שאני מרגיש למשהו שכיח כמו איבוד הזהות וכו' העבר זה חלק קטן מהעניין ששייך לאופי אך "המצב" עצמו יצר את 90 אחוז מהבעיה פה שהיא איבוד הזהות שלי שאולי נובעת מזה שאח שלי נסע והוא היה כמרכיב חשוב לדעתי בחיים שלי. היו אנשים שהיו קרובים אליי..שאיבדתי את רובם בגלל המצב הזה ... אני יכול להבטיח שמה שאני מרגיש...לא מרגישים כי הפסיכולוג שלי עדיין לא מבין את זה...והשפה שאני מנסה להמחיש בה את המ שאני מרגיש תמיד תיהיה שטחית מאוד לעומת הרגש עצמו

גיא שלום נשמע שאתה מתלבט על הרבה דברים, וגם אם אתה סובל או סבלת מדיכאון העניין יותר מורכב מזה. השאלות וההתעניינות בעבר מייצגת משהו על התתלבטויות בהווה. בד"כ מחפשים פתרונות בעבר כאשר עולה שאלה משמעותית בהווה. והשאלה מה על הפרק, מה אתה מחפש ולא מוצא. יתכן בהחלט שנסיעתו של אחיך השפיעה עליך, אבל לא נשמע שזה הדבר היחיד. הטיפול הפסיכולוגי אינו תהליך מהיר בד"כ ולאור טווחי הזמן שציינת לא נשמע שנתת באמת הזדמנות לטיפול. דווקא בגלל שאתה מחפש סוג של מסע אל העבר ויש לך מחשבות עמוקות על עצמך בהווה, יתכן שתוכל להיעזר בטיפול הפסיכולוגי כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיא, יכול להיות שכרגע בשלב זה של חייך, ואני לא מתכוון להעליב או לרמוז משהו באיזושהיא צורה. אבל אתה עכשיו בגיל בו אתה מחפש את עצמך ואת הזהות שלך. יכול להיות שאתה מבולבל גם בקשר לזהות המינית שלך בשלב זה, יכול להיות שזה מה שמדכא אותך, אני מכיר הרבה מקרים של בחורים רבים כמוך שנכנסו לדיכאון בדיוק בשלב הזה כי הם לא יכלו להתמודד עם מה שבתוכם, מה שהם מרגישים. מה אתה חושב?

שלום, השנה התחלתי ללמוד באוני', ומאז תחילת השנה אני פוזלת לכיוון אחד המרצים שלי. אני יודעת שאני לא מאוהבת, אני לא מכירה אותו. אבל, בפעמים שיצא לי לדבר איתו הוא דיבר איתי בחיבה ותוך כדי דיבור הוא גם נהג לתפוס לי את היד (מתוך פתיחות ידידותית, אני משערת), לא תפסתי את התנהגותו כמינית. אבל עם הזמן, רגשות חמים התחילו להציף אותי כלפיו, הבן אדם נגע לליבי, אני מאוהבת באינטלקטואל ולא באיש. עם הזמן גם הרגשתי רגשות בושה נוראיים, שאני בטח מאוד מאכזבת אותו, ושאני טיפשה מטופשת ליד האדם החכם והרגיש הזה - דרמה אמיתית! עכשיו הסמסטר נגמר, ואני מרגישה כאב נוראי, שאני בן אדם טיפש וקטן שנסחף ברגשות של "high" ואח"כ מתאכזבת מעצמי, ומזה שלא יכולתי להרשים אותו כמו שהוא הרשים אותי, ויותר מזה, שאפילו השארתי עליו רושם רע (בגלל איזו טענה קטנונית שיצאה לי מהפה בטעות, ושאני מתחרטת שאמרתי), מה שהשאיר אותי לצנוח צניחה חופשית לתוך דכדוך, ורגשות אשם כבדים. אני מרגישה מאוד מוזר, אני ממש מוצפת ואני לא מצליחה להתמודד את השפל הזמני הזה, תיתן לי בבקשה נקודת מבט אובייקטיבית על הדברים, מה שכחתי בכל הסיטואציה הזאת שגרם לי להוציא אותה מחוץ לפרופורציה?

עדי שלום תגובתך אינה חריגה, אבל כפי שאת מבינה ההתאהבות הזו היא במה שאותו מרצה מייצג עבורך, ולא בו באופן קונקרטי. לא פעם עלתה כאן בפורום שאלה לגבי התאהבות במטפל וכמו במקרים האלה גם כאן מדובר בתופעת ה"העברה" שבה אדם מייחס רגשות לאדם אחר בשל תפקיד מסויים שהוא מייצג. מה שמבלבל במקרים האלה שלא מדובר בסרט או הצגה ששם יותר קל להתרחק מההתרגשות העזה שמרגישים לעיתים קרובות, אלא מדובר באדם ממש שלכאורה יכול היה לשמש בן זוג. ברוב המקרים כאשר רומן כזה מתממש יש נזק ופגיעה רבים שכן המציאות אינה תואמת בהכרח לדמיון, ועצם תחילת הקשר ממקום לא שוויוני יוצרת בהמשך הסתבכות. אני מניח שתוך זמן קצר תוכלי לזכור בחיבה את אותו מרצה אך למצוא את מושא אהבתך באדם שתחושותיך כלפיו יהיו מבוססות על אישיותו האמיתית. בהצלחה בבחינות ד"ר אורן קפלן

אני סובל מתסמונת המעי הרגיז. ניסיתי טיפול פסיכולוגי, אולם זה לא עזר. לאחרונה שמעתי על טיפול באמצעות היפנוזה. האם מישהו יודע על הצלחות בתחום? האם כדאי לנסות?

אצלי היה קשור לפיברומיאלגיה. טיפול במחלה זו (בדרכים אלטרנטיביות ) פתר את הבעיה. ממליץ בחום לנסות טיפול אלטרנטיבי לפני שאתה צולל להיפנוזה. למיטב הבנתי (אני לא איש מקצוע ) בהפנוזה יש סיכוי אך גם סיכון במידה ולא תטופל על ידי רופא (פסיכולוג\רופא שיניים ) מיומן במיוחד.

אורן שלום יש אפשרות לטיפול בהיפנוזה וניתן להגיע להישגים. אין כל סיכון בשיטה למרות מיתוסים שגויים, כך שבהחלט מומלץ לנסות. תוכל לקרוא יותר בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אישה בת 29, רווקה, נראית די טוב. אין לי ניסיון בתחום המיני. התנשקתי פעם אחת בחיי בגיל 16 וזהו. מאז לא התנסתי כלל. אינני חיה בסביבה פרמיטיבית או לא מקבלת פתיחות מינית, ההיפך הוא הנכון, ובכל זאת בכל פעם שישנה התקרבות מינימלית מצד הצד השני אני נרתעת. האם אפשר לקרוא לזה בעיה? האם יש לה פתרון ? חשוב לציין שאני אישה שמסתכלים עליה, אבל אין לי בטחון בתחום הזה. איך אוכל לטפל בעצמי בתחום הזה? שמעתי שיש כדורים להקלה על החיזור / פותרים בעיות של חרדת חיזור, האם כדאי ללכת לפסיכיאטר? האם לפסיכולוג? האם אני צריכה לחכות שהגבר הנכון יגיע או שאני צריכה לטפל? אודה על התייחסותכם. בכבוד רב, תמי

נראה לי שאין לך בעיה, אני קצת יותר צעירה ולא בדיוק במצב שלך. את יודעת שאת תמיד יכולה להתחרט על משהו שעשית , ואין סיכוי כמעט שתתחרטי על משהו שלא עשית בגלל שלא היית שלמה איתו, אם כל האופציות פתוחות בפניך? אבל עדיף שתשמעי דעת מומחים

לי נראה שאם עד גיל 29 לא היתה לך התנסות רצינית בקשרים עם גברים ובנוסף את עדיין בתולה, אז יש לך בעיה כל שהיא בתחום. אולי רתיעה אולי סתם חרדה. מומלץ לך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג/ית המתמחה בתחום של בעיות ביצירת קשרים אישיים.

תמי שלום בהמשך לתגובות האחרות שקיבלת גם אני סבור שעצם העובדה שאת בתולה בגיל 29 איננה בעיה. מה שנשמע כבעיה היא תחושתך שיש לך קושי להתקרב ושיש לך חרדה מהחיזור. כאן בהחלט אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי. התרופות ששמעת עליהן הן בוודאי תרופות נוגדות חרדה, והן יכולות להשתלב כחלק מטיפול פסיכולוגי במידת הצורך. אני מציע לך לפנות לייעוץ לפחות לכמה מפגשים כדי להעמיק בהבנת הנושא ושינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, הייתי רוצה להפנות שאלה אליך בנושא- האם חרדה מחיזור יכולה לנבוע מהפרעת אישיות נמנעת או שזה דווקא מתקשר לקושי לתת אמון או שניהם? האם ביל 29 - 30 באמת ניתן רק להגדיר את זה כקושי לתת אמון או שחייב להיות פה פאן של אישיות נמנעת או משוה שמצריך תרופות?

מה היתה מערכת היחסים שלך עם אביך? יכול להיות שאת נרתעת כי הם מזכירים לך אותו?, או בגלל שאת מחפשת איזושהיא דמות מושלמת שמזכירה אותו? למרות מה שרוב האנשים יגידו לך, לדעתי חוסר נסיון הוא דבר די גרוע, אנו חיים רק פעם אחת על הכוכב הזה, יש לנו 70 שנה לחיות, למה את שומרת את עצמך? כרגע את צעירה, ומתקרבת לשיא המיניות שלך, ( אצל נשים זה בגיל 30) תתנסי, עדיף לטבול את את רגלך במים, ואני מצטער אם עצתי שונה בתכלית משאר האנשים, אך אני מרגיש שזאת האמת

הפיתרון לבעיה שלך זה טיפול סקסולוגי עם סרוגייט. תוך 3-6 חודשים של טיפול והבעיה מאחוריך. חבל לבזבז זמן על טיפולים פסיכולוגיים. http://www.dr-aloni.co.il

ישנם מקרים של אנשים עם קשיים במתן אמון רק בקטע הרומנטי. כלומר, אנשים להם חברים ופעילים מאד מבחינה חברתית, אבל מתקשים להגיע למצב של אינטימיות עם בני זוג. איזשהיא חרדה מקשר רומנטי, שגם לזה יכולות להיות סיבות מגוונות.

ד"ר קפלן שלום, אני בת 26 ונחשבת, בעיני החברה, לבחורה איכותית, מצליחה ושאפילו אטרקטיבית מבחינה חיצונית. לכאורה, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת ולזרום עם כולם אבל מודה, יש בי מן תקיעות שלא כ"כ ברורה - אני קצת מלאה והעובדה הזאת פשוט מצליחה להשתלט על חיי ולמנוע ממני ללכת עם כל הטוב שיש לי - בגלל כמה ק"ג עודפים אני הופכת להיות הרבה פחות אנרגטית, אין לי חשק לכלום, אני אפילו לא רוצה לצאת מהבית. מצב הרוח הופך מאד מלנכולי ומה שיותר גרוע הוא שאנני יכולהלצאת מהלופ הזה, אני ממשיכה לאכול שטויות, לא אכפת לי ואני אפילו מזניחה את עצמי. אני לא מתראה עם חברים ואפילו לא מתקשרת אליהם. אני לא מבינה איך קורה שכמה ק"ג משפיעים על כל הדימוי והביטחון העצמי שלי. הם פשוט מרוקנים אותי מתוכן וגורמים לי להיות ללא רוח חיים בכלל. מה עושים? איך אני מצליחה לנתק את דימוי הגוף הנמוך הזה ואת ההשפעה העצומה שיש לו על התנהלותי, מכל שאר הדברים שמהותיים יותר ושצריכים לגרום לי להיות שמחה בחלקי? המון תודה

הגר שלום אני בספק אם מדובר בקילוגרמיים העודפים בצורה קונקרטית. הם מייצגים עבורך משהו, הם לא הבעיה עצמה. אכילה איננה בעיה של עובדות, בד"כ אנשים אוכלים כדי למלא משהו נפשי ולא פיזיולוגי. את תחושת הרעב אפשר לדכא עם הרבה פחות אוכל, ועם הרבה פחות דברים משמינים. מאז ינקות האוכל משמש מקור להרגעה נפשית והוא נותר ככזה לאורך כל החיים. אני לא אומר שדיאטה ושיטות הרזיה לא באות בחשבון, אבל אם ניקח את הסטטיסטיקה שרוב מכריע של הדיאטות נכשלות, אפשר להבין שיש כאן בעיה מורכבת. אני חושב שאפשר לעבוד על הדימוי והביטחון העצמי שלך באופן בלתי תלוי לקילוגרמים עליהם את מספרת. באופן מפתיע, אם אלו ישתפרו יהיה לך הרבה יותר קל לרזות, גם כי הלחצים הנפשיים יהיו נמוכים מדי, וגם כי ההרזיה לא תכיל בתוכה הבטחה כל כך נשגבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני הכל, תודה על המענה והתגובה המהירה. שנית, באשר להערתך - יתכן כי האכילה היא באמת סימפטום ולא הבעיה העניין הוא, ששאלת המה קדם למה, התרנגולת לביצה או ההיפך, מובילה לאותה השלכה - אני מרגישה רע - אוכלת-לא מונעת לעשייה. לעומת זאת, כאשר אני מרזה, כפי שציינתי, אני הופכת למאד פעילה, המון שמחת חיים, ביטחון, אנרגיה - הופכת ממש לאישה חדשה. אם האכילה אינה הבעיה, אז איך ייתכן שלאחר הרזייה כל הבעיות מתגמדות (צודק, הן לא נעלמות רק מתמתנות)?

שלום בתי אינה מסתדרת עם הילדים בכיתה. יש לה חברה אחת בלבד. היא מבקרת את כולם, ו"שונאת" את כולם, והמצב כזה כבר 3 שנים (היום בת 13) בעבר היתה חברותית יותר וחייכנית. היום, היא מתוסכלת ואינה מרבה לצאת מהבית. עלי לציין שלפני שנתיים עברנו דירה, אך זה החל מעט לפני כן. כיצד ניתן לעזור לה?

יוגי שלום כדאי לבדוק עם הילדה אם היא מעוניינת בשינוי המצב, האם היא עצמה מרגישה מצוקה ממנו. כמו כן השאלה מה הגורם למה שקורה. האם זה קשור לסביבה החברתית, לדימוי העצמי שלה, למעבר הדירה שקרה ועוד. אלו יכולים להיעשות על ידי שיחות עם הילדה. במידה ויש צורך ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל כך כואב לראות את ילדנו עצובים אני חושבת שלפני שאנו עושים שינוי בהעברת דירה ,אנו צריכים להתייעץ עם הילד יש הטוענים .הוא ילד הוא יסתדר ומסתבר שזה לא כך ,אני מתארת לעצמי שבתך ביקשה לא לעזוב את מקום המגורים אך ההחלטה בסוף נופלת בגלל מקום עבודה,או הרחבת דירה אני חושבת שזכותם של ילדינו להביע דעה בנושא חשוב זה

הי כמו שכבר כתבתי, אני בטיפול פסיכולוגי. והנה קטע קטן שהיה בשיחה שלנו. דיברנו על איזה נושא שחשוב לי מאוד,והיא אמרה לי שזה בסדר מה שאני עושה כי כל אחד עושה את זה וזה נורמלי. אני הסכמתי איתה למרות שאני חושבת אחרת. אמרתי לה כן והרגשתי הפוך. למה עשיתי את זה? הרי אני בטיפול וצריך להגיד מה שבאמת קורה לך?לא? דרך אגב זאת פעם ראשונה שזה קורה. האם כדאי לי לדבר איתה על זה , למרות שזה נושא רגיש במיוחד? אבל למה עשיתי את זה? תודה על תשובה.

עדי שלום עצם העובדה שאת מתלבטת אם לדבר או לא בוודאי אומרת משהו בפני עצמה. גם כשרוצים לומר הכל יש חסימות. השאלה כיצד את מתמודדת איתן בדיעבד. לדעתי כדאי לחזור עם דברים כאלה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ברצוני להתייעץ עם פסיכולוג לפני כחודש נפטר אחי מסרטן, עקב מחלתו ופטירתו נעדרתי הרבה מהבית. ילדי לא הראו כל מצוקה כלשה )ילד בן 4 ילדה בת 7). הילדה התנהגה כרגיל בבית, עשתה שיעורים והראתה סימנים שהכל כרגיל. מסתבר שבבית הספר היא הצביעה כל יום ואמרה בפורום של הכיתה שהיא מאד עצובה שהדוד שלה חולה. המורה ואמרה שחלה ירידה משמעותית בלימודים והילדה לא מקשיבה. הבעיה של שהילדה משדרת ומספרת משהו אחד ומתנהגת בית משהו אחר. יש לי בעיה כללית איתה עם אמון, אני לא יודעת מתי היא משקרת ומתי היא דוברת אמת. האם אני צריכה לפות לטיפול עם הילדה. אבקש את דעתך, ואם כן האם תוכל להפנות אותי אני גרה באזור השפלה .

שלומית אני בהחלט לא הייתי משתמש במונחים של שקר ואמת. אם הילדה אמרה שהיא עצובה בכיתה שיש להניח שכך הרגישה. יתכן שהיא ניסתה לשמור על עצמה ולהתנהג כרגיל ומשהו בפנים הציק. מאחר ועבר זמן כה מועט מאז פטירתו של אחיך אני מציע לתת לדברים להתחיל ולחזור למסלולם. את תהיי יותר בבית ותוכלי לתת תשומת לב לילדים. אין צורך לרוץ לטיפול, אם תוך חודש נוסף תראי שיש בעיה אפשר לשקול מה לעשות. בינתיים חשוב לתת לילדה תשומת לב, להסביר לה מה קרה ולהפחית חרדות. חלק מהמצוקה נוצרת אצל ילדים (ובכלל) לא רק באופן ממוקד באדם שנפטר אלא מעצם החשיפה לנושא המוות, מהחשש שגם לך יקרה משהו וכדומה, דברים שבהחלט עלולים לעורר אי שקט וחרדה. בד"כ אלו דועכים מאליהם וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. שלא תדעי עוד צער בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התייחסותך ותשובתך. אני בהחלט אקח לתשומת לבי את נושא תשומת הלב לילדה. בעניין האמת והשקר, לא התכוונתי ספציפית למקרה זה אלא באופן כללי. יש לי תחושה שאני לא יודעת מתי היא מוסרת לי דיוח אמיתי או שקרי לגבי מצבה החברתי. לדוגמא : המורהאורמת שהיא חברותית ומאד מקובלת בכיתה (כיתה א') והאילו היא מספרת שכמעט ואין לה חברים. מה עלי לעשות ? זוהי רק דוגמא אחת . אבל יש לי את התחושה שבהרבה דברים היא "מרמה אותי" מדובר בילדה מאד פקחית וחכמה, וגם מניפולטיבית מאד. מה עלי לעשות במקרים שכאלה. אודה לך אם תוכל לעזור לי בעצה או בהפנייה כלשהי. בתודה מראש

בני בן 5.5 ומאז שהתגרשתי(כ- 3 שנים) הוא בבעיה של "צרכים" זה משתפר ונעלם לתקופה של חודשיים שלשה וחוזר שוב באגרסיביות - ברור לי שהוא סובל מבעיה רגשית - מה לעשות? פניתי בבקשה לטיפול בתה"ש אבל יש תור רק לעוד שנה ובני זקוק לעזרה עכשיו. מה עושים?

ככל הנראה בנך סובל מ"אנקופרזיס". בני סבל מבעיה דומה עד שטופל (בהחלצה מרובה ) על ידיפסיכולוגית קלינית בטיפול התנהגותי. הוא הגיע לטיפול לאחר שלש שנים מאז החלה התופעה. גם אם מקור הבעיה הוא רגשי יתכן ובנל עבר התניה ומדובר בפותעה שמחזקת את עצמה. בני ואנחנו " אכלנו לא מעט קש " בגגלל דחית הטיפול. שמה של הפיסכולוגית יהודית זלצמן, תוכלי לאתרה במרפאה מרפאה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. ממליץ בחום לא לדחות את תחילת הטיפול גם אם העלות תהיה גבוהה ו\או תצטרכי להרבות בנסיעות ארוכות. אם תגיעי ליהודית אין לך מה לחשוש מדובר באיש מקצוע מהשורה ראשונה עם הרבה קבלות והצלחות. מקווה שעזרתי בהצלחה אילן

אילן , תודה רבה

רונית שלום אכן לא כדאי להמתין שנה וחצי. תוכלי להיעזר בהמלצתו של אילן או לפנות למרפאה אחרת, לדוגמא, המרפאה הפסיכיאטרית לילדים ונוער באיכילוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בת בת 5 וחצי, בזמן האחרון היא חווה פחד מדברים מסויימים, כמו דמויויות מפחידות, מוות ומצבים שיכולים להיות מסוכנים. היא חושבת על זה הרבה במשך היום ומוטרדת מכך. היא משתפת אותנו בפחדים שלה ואנחנו מנסים לעודד אותה, לדבר, להסביר ולחזק אותה. האם המצב נורמלי ומתאים לגיל ואיך אני יכולה לעזור לה בהתמודדות עם הפחד ובנסיון להשכיחו. תודה.

קודם כל לדעתי אתם צריכים לנסות ולבדוק איך זה התחיל. כלומר, לברר מהו האירוע החריג שגרם לילדה להתחיל לפתח פחדים. חשוב להגיע למקור ולאתר את מוקד הבעיה מאחר ואז יהיה קל יותר לשחרר אותה מהמצב. ברור שהאירוע היה כנראה טראומתי (ייתכן שפטירת שכן או קרוב, אולי האזנה למהדורת החדשות בטלויזיה, וייתכן שילדים אחרים דיברו על מוות. מכל מקום, המצב בו היא נמצאת דורש טיפול מקצועי מיידי כדי שהיא לא תאבד ביטחון עצמי, ריכוז ושמחת חיים. שווה אפילו לקחת חופשה מהעבודה ו/או העיסוקים האחרים על-מנת להפנות את כל האנרגיה ותשומת הלב האפשרית ולהתמקד בטיפול אינטסיבי (זמן איכות) עם הילדה כדי לעזור לה לשוב לשיגרה. בהצלחה

י שלום פחדים אינם דבר חריג בגיל הזה, אבל צריך לבחון כל מקרה לגופו. כפי שגל כותב צריך לנסות לברר מה מטריד אותה, האם מדובר באירוע חיצוני ממשי שעברה, או אולי שלב התפתחותי. מה שאתם עושים, לשוחח, להסביר, לחזק, נשמע כתגובה הולמת וטובה. הרגעת הפחד צריכה להיעשות בהקשר לנושא הפחד, לא תמיד להשכיחו, לפעמים צריך דווקא ללמוד להתמודד מולו באופן ישיר ולהתיידד עימו. עם כעבור זמן תחליטו שאתם זקוקים לייעוץ ניתן לפנות לפסיכולוג ילדים למספר מפגשים (פגישות הנחיה של ההורים, לא של הילדה). בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני היתי עם חברה שלי במשך שנה ו8 חודשים. בתקופה הזאת רבנו הרבה, אבל היו לנו גם רגעים יפים. היו מספר פעמים שרציתי לעזוב אותה אך לא עשיתי זאת מפני שהרגשתי שהיא נמצאת במצב נפשי לא טוב והיא צריכה אותי. לפני שנה וחודשיים אמרתי לה שאני רוצה שניפרד ולמחרת אישפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי. בשל המצב חזרתי אליה ומאז פחדתי לעזוב אותה למרות שרציתי. לאחרונה נתקלתי במצב משפחתי גרוע עקב מחלה של אבא שלי והתקרבתי אליה והרגשתי שהיא היחידה שיכולה לעזור לי להתמודד עם זה. לפני כמה חודשים היא הכירה בחור בן 25 דרך האינטרנט ומאז היא בקשר טלפוני קבוע איתו. לפני שבוע קיבלתי טלפון ממנה ואמרה לי שהיא רוצה להיפרד בגלל שהיא אוהבת אותו. מאז המצב הנפשי שלי התדרדר ואני לא מפסיק לחשוב עליה למרות שהיא בגדה בי. היא בחורה בת 19 וקל מאוד להשפיע עליה ואני מפחד שהבחור בן 25 השפיע עליה וגרם לה לעזוב אותי. אני מפחד שהוא ינצל אותה ויפגע בה. מה אני אמור לעשות עכשיו כדי לשכוח אותה ולהיות בטוח שהיא לא תיפגע? בתודה!

יוסי, בסך הכל היא הייתה בת 17 בערך כשהתחלתם לצאת (ואתה אולי החבר הראשון הרציני שלה) אז מה רע בזה שהיא רוצה להכיר בחורים אחרים? הרי בעצם רצית לעזוב אותה ונשארת רק בגלל שהיא הייתה במשבר נפשי. נו, אז אולי זה סימן שאתם צריכים לפנות כל אחד לדרך חדשה? קשר שבנוי על בסיס רעוע אינו קשר בריא. לכן, פרידה לדעתי, תעשה לשניכם טוב. אתה תכיר מישהי אחרת, אולי בוגרת ויציבה יותר שלא תצטרך לדאוג לה אלא תוכל לחלוק עימה חוויות ולהישען עליה בשעות קשות. צא לדרך חדשה ותן לה את ברכתך. בהצלחה!

יוסי שלום אתה צריך לעשות שיחה רצינית עם החברה שלך ולא לסגור דברים כאלה בטלפון. זה בוודאי לא נעים לשמוע שרוצים להיפרד ממך, אבל כמו שרעי כותב, גם אתה התלבטת האם זה הקשר שנכון עבורך, ואולי זו הזדמנות לשקול פרידה ודרך חדשה. בקש להיפגש איתה, גם אם זה כדי להיפרד בצורה יפה, ותראה מה יעלה בפגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר' אורן. בתי בת כ26 שנים. לפני כמה שנים ,לאחר דלקת ראות חריפה היא רזתה ואיבדה כ-30 ק,ג ממשקלה.עכב כך נוצרה פגיעה עיצבית ברגל אחת .בנוסף לכך היא עברה הוצאת כיס מרה.(אולי בגלל ההרזיה) כיום ילדתי בסדר ומתפקדת כרגיל ,למעט בעית שינה .היא לא מצליחה לישון בשעות המקובלות אלא רק לפנות בוקר ובבוקר עצמו. אלה העובדות. מה דעתך.?

שלום השאלה המרכזית מה היתה הסיבה למה שקרה. האם מדובר בתופעה פסיולוגית בלבד או/ו שהיתה כרוכה בהיבטים נפשיים כאלה או אחרים. הרזיה של 30 ק"ג היא אכן חריפה וכדאי להתייעץ עם רופא לגבי ההשלכות של האירועים, והאם נושא השינה מתקשר לכך. במידה וכל התופעות שתיארת הסתיימו ואין ברקע בעיות על רקע פסיכולוגי כדאי להפנות את בתך לייעוץ במעבדת שינה כדי לבדוק את מקור הבעיה. בוודאי לא כדאי להתחיל טיפול תרופתי בכדורי שינה כיוון שהם מחמירים את המצב בטווח הארוך. מעבדות יש בטכניון בחיפה, בבי"ח תל השומר ובמקומות נוספים בארץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבקשת המלצה היכן כדאי לבצע איבחון של ADHD אצל הבן שלי (בן 10). אם אפשר באזור הצפון. כמו כן, אם תוכלו להמליץ לי על נוירולוג באזור הצפון שמתמחה בילדים. תודה!

איריס שלום אינני מכיר אנשי מקצוע באזור הצפון, אולם מומלץ לפנות לקופת החולים ולבקש שם של פסיכיאטר ילדים ונוירולוג ילדים באזור מגוריך שיוכלו לכוון אותך בצורה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לעשות אבחון ADHD גם לאנשים מבוגרים יותר , והאם אתה יכול להגיד לי איך מתנהל האבחון הנ"ל? כלומר לפי נקודות , מה עושים שם ומה הם בוחנים בדיוק?

שלום אני בן 28 קראתי על תופעה שנקראת AVOIDANT פחד חברתי מוגזם,הימנעות ממפגשים חברתיים עם הרבה קהל,חוסר ביטחון עצמי הפחד מלהיות מובך בקהל.השתוקקות לקשר עם אנשים אך חוסר יכולת ליצור את הקשר. זה בעצם מה שאני חווה מהיום שאני מכיר את עצמי,דבר זה גורם לי להעצר מבחינה חברתית ומקצועית כאחד. לוקח לי די הרבהזמן להתאקלם במקומות חדשים,ולתקשר עם אנשים חדשים. האם יש פתרון לתופעה? (שעד היום הייתי מכנה אותה ביישנות).

שלום בישנות היא אכן מילה שיכולה לאפיין חרדה חברתית. המונח הימנעות מתייחס כבר לשלב אחד "גבוה" יותר שלמעשה מתאר דפוס אישיותי. סביר להניח שההמנעות והבישנות נובעים ממקורות אישיים הן בהסטוריה שלך והן באישיותך שהתגבשה עם השנים. הטיפול בחרדה חברתית או הימנעות יכול להיעשות במסגרת פסיכולוגית, הן באופן אישי והן במפגש קבוצתי. לכל שיטה יתרונות וחסרונות ולעיתים משלבים ביניהם. קבוצות יותר קשה למצוא, אולי כדאי להתחיל בייעוץ אישי. בעיקרון יש אפשרות להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיש כמה וכמה הפרעות שהסימפתוים חופפים כגון פיצול אישיות OCD כפיתיות MPD סכיזופרניה והיפראקטיביות הפרעות בקשב ריכוז זיכרון חלש בעיות לישון -כמה סימטומים גונב מידי פעם משקר המון חייב צומת לב - בכל דרך אפשרית חייב שינויים כל הזמן לא יכול להישאר במצב סטטי מדבר מהר מידי לא מרוכז מבזבז המון כסף על קניות אוכל המון פתאום מפסיק פעם חסר ביטחון מוחלט שלא מסוגל לדבר עם בן אדם ופעם מלא ביטחון עצמי . אני מתוסכל אני בא לפסיכיאטר עם כל הדברים האלה הוא רוצה רק לשחרר אותי מהצבר ואני להפך רוצה להישאר רק לטפל בהפרעות הללו אני לוקח SSRI כבר חצי שנה ולא עוזר לי עם החרדות אני ישן עם כדורי הרגעה קלונקס אני שוקל לבקש ריטלין . מה ניראה לכם הבעיה?

שלום אבחון עצמי אינו דרך מוצלחת להתמודד עם הבעיה. אתה צריך להיות במעקב מסודר של הפסיכיאטר ולהמצא בטיפול בשיחות כל שבוע. סביר להניח שעם הזמן תוכל להגדיר יותר טוב מה בדיוק הבעיה וכיצד לטפל בה. יש כנראה דברים רבים שאתה מוטרד מהם ואני בספק אם אבחנה פסיכיאטרית באמת תרגיע ותפתור משהו. השאלה היא כיצד אתה מקבל טיפול ולא רק מגדיר את הבעיות שאתה מכיר בעצמך בין כך ובין כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

קרוב משפחתי היה בעבר בטיפול פסיכיאטרי במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח (טיפול ותרופות). לאחר תקופה שבה היה בסדר, לאחרונה הידרדר מצבו שוב, הוא לא מאפשר לבני משפחתו לישון בבית ולא מוכן לקבל עזרה ממשפחתו או עזרה חיצונית. מה עושים במקרה כזה ? למי המשפחה יכולה לפנות ?

שלום תלוי במה כרוך המצב. אם המצב חמור עד כדי טיפול או אישפוז בכפיה יש אפשרות לפנות לפסכיאטר המחוזי. בכל מקרה, כדאי אולי לפנות לשירות הרווחה באזור המגורים ולבקש ביקור בית של עובדת סוציאלית לבדיקת העניין. במידה ויש רופא מטפל אישי לאותו קרוב משפחה יש אפשרות לפנות גם אליו ולבקש את עצתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קליין! אני מתייעצת איתך בבעיה שכבר הועלתה בפורום זה, אך שונה במקצת. יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים אשר ישנה איתנו, הוריה, במיטה. בשלושת החודשים הראשונים לחייה היא היתה ישנה בעריסה, בצמוד אלי, אך היתה מתעוררת הרבה פעמים וכשכבר אזלו לי הכוחות, הייתי משכיבה אותה ביננו והיא היתה נרדמת שעות ארוכות. כשגדלה, העברנו אותה למיטתה והיא היתה ישנה כל הלילה. עברו החודשים והיא היתה מתעוררת מספר רב של פעמים ולא מצליחה לחזור לישון. שוב, אזלו מהר מאוד כוחותיי (בעלי עבד אז ונשאר לישון במיטה) ולכן העברתי אותה למיטתנו, בהנחה שכשהיא תרדם חזק, אחזיר אותה למיטתה. היו פעמים שהעברתי אותה והיו פעמים שהיא נשארה לישון לילה שלם איתנו. כך זה עד היום. שינתה העמוקה קצרה ביותר ומיד אנו מעבירים אותה למיטתנו שכן אם אנו לא עושים כן, היא בוכה וצורחת שניקח אותה למיטתנו, שם היא נרדמת תוך שניות, שינה עמוקה מאוד, כל הלילה. שנינו עובדים ומתקשים להעביר מחדש את "סדנת החינוך" הזו ומוותרים לה. אני חייבת לציין שהעובדה שהיא ישנה איתנו מטרידה אותי מאוד. את בעלי היא מטרידה גם אך הוא מאוד קשור אליה ויכול להיות שאם הייתי מקבלת מעט יותר גיבוי ממנו, היינו מצליחים ל"חנך" אותה מזמן. קשה לו לשמוע אותה בוכה ולכן הוא היה בוחר בפתרון הקל והשקט.. אין לנו מיטה בחדרה ולכן אין אפשרות לישון לידה (אלא אם כן זה יהיה על השטיח..) אני חוששת שככל שעובר הזמן, המצב מחמיר יותר. מה עצתך?

ד שלום למעשה את מציינת את כל העובדות בעצמך. במידה ותרצו להפסיק את העניין תצטרכו לקחת נשימה עמוקה ולקחת בחשבון שבמשך כמה ימים יהיה בכי ומרד. רוב הסיכויים שתוך כשבוע העניין יסתדר והילדה תישן במיטתה, ואגב בהחלט צפוי בכי גם בהמשך, זה קורה בכל בית. בכל מקרה, לא כדאי לעשות נסיונות סרק כיוון שהן מחמירים את הבעייה. מספיק שפעם אחת מתוך ארבע ימים שאינכם עקביים, שכל הנסיון נכשל ואף מחזק את הבעיה. את בהחלט צודקת שככל שעובר הזמן המצב מחמיר. אם את רוצה לעשות את הנסיון של השינה עם הילדה בחדרה אני בטוח שתצליחו להשיג מזרון למספר ימים כדי לישון עליו. בהחלט יתכן שזו טכניקה שתעזור אם הילדה רגישה מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו לא יכולים לפתור את כל מצבי חוסר האונים בעולם, אבל יכולים לפתור בעיית חוסר אונים כאשר היא קורית בתוך טיפול פסיכולוגי, בפרט כשהקשר הוא לא סימטרי, תסכים לחשוב על פתרונות? מדוע הטיפול המקובל בטראומה הוא בכלים פסיכולוגיים אם יש כאלה שזה לא מתאים להם ויש שיטות נוספות?

לירון שלום אינני יודע מדוע כל כך חשוב לך לקבל את הסכמתי או פתרונותי לכלים שאינם פסיכולוגיים. בחרתי במקצוע ודרך טיפול מסויימת כי אני מאמין בה. אני מוכן בהחלט לקבל דרכים אלטרנטיביות ומכבד אנשים שהפסיכולוגיה לא מדברת אליהם. אישית אינני מכיר דרכים אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה ואם יש לך רעיונות או שיטות ששמעת עליהן אשמח לשמוע. לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, עצם העובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך, יוצרת את חוסר הסמטריה. יש עוד מרכיבים רבים בסיטואציה שיוצרת זאת, לדוגמא, שהמטופל משלם על הטיפול, שצריך להתגמש ללוח הזמנים של הפסיכולוג ועוד. חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בד"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים ולא עומד בפני עצמו. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול ולשנות אותו, זה יכול להיות תהליך טיפולי מאוד חשוב. הפתרון הוא לא להתעלם מתחושת חוסר האונים אלא להתמודד איתה בטיפול עד שהיא תיעלם או תשתפר. זו לפחות דעתי. בברכה אורן

שלום, 1-ביקשתי את פתרונותיך לכלים שאינם פסיכולוגיים כי הנחתי שבתור מישהו שבחר במקצוע טיפולי, תהייה מוכן לענות לי. באמת פסיכולוגיה לא כל כך מדברת אלי, לפחות לא מהנקודה הנוקשה שפסיכולוגים לא מוכנים/לא יכולים להתגמש. אני לא שמעתי על שיטות אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה, פשוט הנחתי שאם מישהו מטפל בטראומה בשיטה פסיכולוגית, הוא לפחות שמע על שיטה אחרת. רעיון דווקא יש לי. למה להתחיל לטפל בטראומה שקורית לבן אדם בשיטה פסיכולוגית? למה לא לתת לו להתמודד עם הטראומה ולפנות לטיפול הפסיכולוגי כשירצה בכך?למה להסתכן בטראומה נוספת שיגרום לו הטיפול הפסיכולוגי? הרי מזה אי אפשר לצאת על ידי עוד טיפול פסיכולוגי-שזה גורם לעוד טראומה וכולי. למה לא לחכות עם זה לגיל של אחרי גיל ההתבגרות, כשהבן אדם יותר מגובש, לפני שמנחיתים עליו טיפול פסיכולוגי? לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, בעינך זאת עובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך. אתה לא מתייחס לעובדה שמטופל יכול להיות מופנה בעל כורחו לפסיכולוג, ושמשלמים בשבילו על הטיפול. פה כבר אין מטופל שרואה בפסיכולוג את מי שיעזור לו ומוכן לשלם בשביל זה. פה יש מטופל שמצפה שהפסיכולוג יעזור לו, פשוטו כמשמעו, ושמת לדעת לאן הפסיכולוג חותר בדבריו ובמה באמת הוא (הפסיכולוג) מסוגל לעזור לו. אם חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בדר"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים, דבר שאני נוטה להסכים לו, משתמע שאין צורך שיווצר חוסר אונים במסגרת הטיפול, בגלל חוסר הסמטריה, בשעה שהוא קיים גם בחוויה שמחוץ לחדר הטיפולים. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול , זה לא אומר שאפשר לשנות אותו, בפרט אם הטיפול הוא עוד מסגרת של חוסר אונים, ואז ההתמודדות איתו בחדר הטיפולים לא עוזרת, אלא אף מזיקה. 2-לא הבנתי עדיין למה מי שנמצא בבית חולים אחרי טראומה צריך לעבור איבחוני אישיות. אני יוצאת מנקודת הנחה שדיאגנוזה היא אבחון, ואני עדיין לא יודעת מה זאת פרוגנוזה. 3-איך אפשר להתמודד עם תחושת חוסר אונים בטיפול אם היא לא נעלמת ולא משתפרת אלא רק מוקצנת? לעניות דעתי הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו לראות בפסיכולוגיה ענף רפואי, כי בניגוד לרפואה, שמתעסקת עם כל אברי הגוף, שאין דבר יותר מוחשי ממנו, הפסיכולוגיה מתעסקת עם המודע והתת מודע, שהם שני רבדים של אותו דבר תיאורטי ואינדיווידואלי. לכן הגיע הזמן להפסיק לשלוח אנשים לטיפולים שכאלה מעמדה של פטרונות ופסבדו רפואה, ולהשאיר את זה לאנשים שמוכנים רוצים ויכולים לשלם בשביל זה, לא מתוך אפליה של עניים/עשירים אלא מתוך הכרה שזה שירות שנוי במחלוקת, שמי שמאוד רוצה יוכל להגיע אליו, בדומה לגולף, קריקט ודומיהם. מי שבכל זאת זקוקים לשירות הזה ולא מסוגלים לשלם עבורו, צריכים לקבל אותו , אבל בצורה פחות גורפת. כפי שאמרתי, רק אם הם זקוקים לו ולא אם הוחלט בשבילם שהם זקוקים לו. אני בטוחה שתתייחס לפסקה האחרונה במכתב זה, שבטח תקומם אותך , ולכן אודה לך אם תתייחס קודם כל לפסקאות הקודמות לה. בברכה, ליצוף