פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת שלום יש לי שאלה נוספת בקשר לבתי בת ה10. כתבתי לך כבר שהיא לקוית למידה, ונוסף על הקושי הלימודי יש לה גם קושי חברתי. היא ילדה יפה, מתוקה, ולומדת טוב, המורה אומרת שהיא משתתפת בשיעורים ועובדת יפה. אבל היא טוענת שהילדים, במיוחד הבנות מתעלמים ממנה.היא בעיקר נמצאת בהפסקות עם ילדה מהכיתה שהיא גבוהה מאוד ושמנה, ולכן גם היא דחויה חברתית. יש לה ילדה מהכתה, שאני ואימה ההינו ביחד בביה"ס, ולכן יש לנו קשרים די טובים. הילדה הזו מאוד מקובלת בכיתה, ומשחקת עם "מלכת הכתה". בימי הלימודים הרגילים היא לא מתיחסת לבתי כלל, כדי ששאר המקובלות ימשיכו לשחק איתה. אבל בסופי שבןע, בד"כ משעמם לה והיא יודעת שבתי פנויה, ואם אנחנו יוצאים לטייל, אנחנו לוקחים אותה איתנו, מכיון שהוריה עסוקים בקריירה, וכמעט ולא יוצאים מהבית בסופי שבוע. וכשהיא מתקשרת, בתי מיד מסכימה לפגוש אותה. אותי זה מרתיח, ואפילו אמרתי לבתי שתשאל אותה למה בביה"ס החא מתעלצת ממנה במופגן. בתי אכן שאלה, והיא אמרה לה שהיא כן חברה שלה, אבל בביה"ס היא מעמידה פנים שהיא לא מדברת איתה. בתי קבלה את ההסבר, ומוכנה לקבל את כל מה שהיא אומרת, העיקר שמדי פעם תשחק איתה. מה דעתך? בנוסף ישנה ילדה בכתה, מאוד כריזמטית, אבל לדעתי עם בעיות התנהגות חמורות, שכל הזמן מציקה לבתי, בין בקללות, ובבעיטת מאחורי המושב שלה, ובאספת כל הבנות שלא ידברו איתה וכו,. בתי מאוד רגישה ולא עונה לה. דברתי עם האם, אבל אחרי כל ההבטחות שום דבר לא השתנה, דברתי עם המחנכת, ואפילו בתי נתנה פתק למחנכת שתנסה לפתור את הבעיה. אמרתי לה שתנסה לענות לה כשהיא לועגת לה, ושתלעג בחזרה, ולא תשתוק, ואולי כשהיא תראה שעונים לה היא תעזוב. מה דעתך על כך? יש לך עצה איך לעור לה?

סימה יקרה, כמו שאמרתי לך כבר בפעם הקודמת, קל מאד להזדהות עם הכאב שלך, כאם, נוכח מה שנתפס בעינייך כדחייה חברתית של בתך. אבל אני חייבת לומר, עם זאת, שיש לי הרגשה שחיי החברה שלה קיבלו נפח גדול מדי אצלך. מלכת כיתה יש אחת, וסביבה יש בדר"כ חבורה מצומצמת למדי של ילדות. אבל יש הרבה בנות אחרות, חביבות, שאינן באור הזרקורים. בנות אלה הן אוצר יקר עבור ילדות כמו בתך. הן רוצות כמוה חברה, הן מרגישות כמוה קצת מחוץ לעניינים. את כועסת מאד על אותה חברה שמתעלמת מבתך בביה"ס (כדי לא לפגוע במעמדה שם), ובו בזמן מסתייגת מהחברות של בתך עם אותה ילדה גבוהה ושמנה שכן מוכנה להיות איתה. אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר שאת יכולה לעשות עבור בתך, הוא פשוט להניח לה לנהל את ענייניה החברתיים בעצמה, ולהגיד לה כמה את סומכת עליה שתדע לבחור את הבנות הנכונות לה, שלא יעזבו אותה או יבגדו בה (ואם כן - את בטוחה שתדע ללמוד מזה ולבחור טוב יותר בפעם הבאה). אני, אישית, לא מאמינה שאמהות יכולות באמת "לסדר עניינים" עבור ילדיהן. לפעמים זה עלול להשיג את ההפך הגמור. חשוב כן להתערב במקרים בהם ברור לך שבתך הופכת קרבן למעשי אלימות או התעללות, ולערב גורמים בביה"ס. אני שבה וממליצה לך להתייעץ עם איש טיפול כלשהו שיעזור לך לבסס נפרדות מבתך, ולשכלל את התקשורת ביניכן. אני מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה ליאת

שלום רב יש לי ילדה בת 6 והיא עלתה לכיתה א ובזמן האחרון חלו בעיות התנהגותיות איתה :אלימות פיזית ומילולית,חוסר משמעת,ובכלל שינוי לרעה . ברצוני לקבל עזרה מפסיכולוג לילדים שיכול לעזור לי כיצד אני יכולה למגר את תופעת האלימות שכן זה פוגע בחיי היום יום וכן בעיות בבית הספר אשמח לקבל שם של פסיכולוג תודה טלי

טלי יקרה, אני מסכימה מאד שכדאי להיוועץ בפסיכולוג ילדים. מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ שמית על מטפלים, תצטרכי לחפש בכוחות עצמך, אולי באלפון המטפלים, לפי אזור המגורים שלך. תוכלי להתייעץ, כמובן, גם עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. אם לא יוכלו לסייע לך בעצמם, בוודאי יוכלו להפנות אותך לפסיכולוג אחר. בהצלחה לתלמידה החדשה ולמשפחתה ליאת

אם את מאזור תל אביב כתבי לי לאימייל הרשום בהודעה ואשלח לך שם של פסיכולוגית.

שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם מטופלת מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - (נגיד שנתיים..) האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לתגובות.

ערב טוב, אני מניחה שגילה התכוונה לרעיון לפיו את תהליך ההעברה יש לזהות ולפרש למטופל בשלב כלשהו בטיפול. הציפייה היא, שתוך כדי עיבוד תהליך ההעברה, ילמד המטופל לזהות/לנתח/לשנות דפוסים באינטראקציה הבינאישית שלו. ולשאלתך השניה - ההבדל בין אהבה אמיתית להעברה נעוץ ברעיון האנונימיות היחסית של המטפל. בשל היותו עלום במידה רבה עבור המטופלת, יש להניח שלא מדובר באהבה ממשית, המתבססת בדר"כ על יחסים הדדיים המתפתחים ומתקיימים במגוון סיטואציות מציאותיות, אלא בהשלכות פרי עולמה הפנימי, המתקיימות במסגרת הטיפולית, המנותקת מהרבה בחינות מקונטקסט מציאותי. חשוב להזכיר לכולנו שתי נקודות חשובות: * ראשית, "בטיפול" היא תכנית טלויזיונית, וגם אם היא קרובה מאד למציאות, יש לשפוט אותה (ואת ראובן וגילה, המטפלים) בזהירות הראוייה, ולזכור שישנם גם שיקולי רייטינג שמטפלים אמיתיים פטורים מהם ברוב המקרים. * שנית, מושגים כמו העברה, העברה אירוטית, העברה נגדית, וכיוב' לקוחים מן התיאוריה הפסיכואנליטית, שניסתה לספק הסברים כמו-מדעיים למבני האישיות ולדינמיקה התוך-נפשית. צריך לזכור שעם כל קסמה של הפסיכואנליזה, בכל זאת מדובר בתיאוריה אחת מני רבות, ובעולם מושגים רעיוני ומופשט למדי. בואו נמשיך לעקוב, ונראה לאן זה יתפתח... :-) לילה טוב ליאת

ליאת שלום, (סליחה מראש על ההודעה הארוכה) הלכתי לטיפול לפני כשנה עם בעיה מסויימת. מאז שהתחיל הטיפול התעוררו אצלי בעיות נוספות כתוצאה מהטיפול עצמו. חוץ משאלת הקשר עם הפסיכולוג שלי שהבנתי ממנו וגם מדברים שקראתי שזה חלק מהטיפול וזה בסדר, התעורר אצלי דכאון שבא והולך כבר הרבה מאד זמן. לפני הטיפול לא סבלתי מדכאון, בטח לא ברמות כאלה של תהומות וחוסר יכולת לתפקד. היום אני מרגישה שאני צריכה ממש טיפול לטיפול. איכות החיים שלי הולכת ומתדרדרת, כבר הגעתי למצב שאני שוקלת טיפול תרופתי וקשה לי לראות בזה ירידה לצורך עליה. אני מבינה שטיפול פותח פצעים ומעיר שדים, אבל אם הייתי יודעת שככה זה יהיה, בכלל לא בטוח שהייתי מתחילה בטיפול בכלל. אני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים אצלי. לעורר אצלי דברים כאלה שממוטטים אצלי את ההגנות וגורמים לי לכזה חוסר יכולת לתפקד. אני ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שהפסיכולוג שלי אומר שזה חלק מהטיפול אבל אם בהתחלה האמנתי ובטחתי בעניין מתוך תקווה שמתי שהוא זה יגמר ויעבור עכשיו אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. אולי הוא טועה? וגם אם לא, קל לדבר אבל אלה החיים שלי ולא שלו, זה לא הוא שסובל. יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר לטיפול, אבל אני לא יודעת אם זה חלק מהסימפטומים שאני מפתחת בעקבות הטיפול, אם זו אותה התנגדות מפורסמת או שפשוט הטיפול לא הולך טוב. הטיפול ללא ספק לא תקוע, הוא מתקדם אבל ההתקדמות היא למטה...אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסמוך על עצמי ואני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להרגיש. התחושות שלי נכונות? לא נכונות? אולי זה הכל חלק מהדכאון? אולי זה סתם חוסר הרצון שלי לפתוח דברים? ואולי הפסיכולוג שלי לא מתאים לי? התחושות הטובות שלי בהליך הטיפולי ובמפגשים עצמם מאד נדירות. יותר רע לי מאשר טוב לי. הייתי פעם מזמן בטיפול אחר מסיבות אחרות ושם גם כשהיה קשה הרגיש בטוח וטוב. אבל אולי אני השתניתי? אולי עכשיו התחושות האלו הן בגלל שעובדים על דברים עמוקים וכואבים יותר? העליתי את העניין בעבר והוא טען ש"זה לא אני זו את" (לא במילים האלו כמובן). לטענתו הטיפול בסדר, יש התקדמות (כמו שאמרתי, אני לא רואה אותה) והסיבות שבגללן אני מרגישה שזה לא זה איתו לא קשורות בו כאדם וכמטפל אלא בי. כל כך קשה לי, והאדם האחרון שאני רוצה להודות בפניו שקשה לי ושרע לי זה הוא - הפסיכולוג שלי. הוא יודע שקשה לי, שאני בדכאון (קשה להסתיר את זה..), אבל ממש לא בא לי (שוב) לפתוח מולו את ההתלבטויות שלי בקשר לטיפול. דיברנו על זה כל כך הרבה וממש אין לי כוח לדוש בזה איתו ולשמוע ממנו שזה לא משהו שקשור אליו ושצריך להתגבר על הקושי בתוך הטיפול וכו'. יש בטיפול גם רגעים טובים, קרובים, עוטפים אבל כל פעם אחרי שזה מגיע ואני מקווה שהנה הנה, התגברתי על הקשיים, יש נפילה לרוב חזקה. איך יודעים על מה ומי לסמוך? על עצמי? עליו? מה עושים?

ערב טוב, דיכאון המתעורר בתגובה לטיפול אינו תופעה יוצאת דופן, ובמקרים מסוימים אף מצפים לו, כעדות לכך שנוצר מגע עם הכאב העמוק, האמיתי, שהסתתר שם, מתחת, זמן רב מדי. יש מטפלים המאמינים שרק מן התחתית הזו אפשר באמת לצמוח מחדש. קשה לי, מכאן, להעריך את איכות הטיפול ואיכות הקשר הטיפולי. קטונתי. אני מניחה שאם את נמצאת כבר שנה בטיפול, והצלחת לקיים מגע (גם אם כה מכאיב) עם שכבות הנפש העמוקות, זו מעין ראייה לתשתית של אמון בסיסי במטפל. מעבר לכך, ככל הנראה, אמת המידה היא את עצמך. חשוב לי להזכיר לך, שלפעמים, עם התגברות של סימפטומים דכאוניים או חרדתיים, אפשר בהחלט לשקול להיעזר בטיפול תרופתי לתקופה מוגבלת בזמן. לא כדאי לראות בזה "ירידה", אלא "תגבורת", שתסייע לך לצלוח את החודשים הקשים עד לתפנית כלשהי. אולי עם שוך הדיכאון החריף, תוכלי להעריך באופן מהימן יותר את איכות הטיפול. אני מאחלת לך רק טוב ליאת

שלום ליאת, מבקשת לדעת מהם המאפיינים העיקרייים של האבחנה pseudopsychopathic schizophrenia

גילה יקרה, למען ההגינות, עלי להודות שלא שמעתי על האבחנה הזו עד היום. חיפשתי מעט במקורות מידע מקצועיים, והרי החדשות (בתרגום חופשי מאנגלית): מדובר באבחנה המשלבת היבטים הן של סכיזופרניה והן של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. למרות שחשוב לזהותה נכון לצורך טיפול, בספרות הפסיכיאטרית היא די נזנחה, ואינה מוגדרת כיום כ"אבחנה" במדריכים הרשמיים. המאפיינים הבולטים הם מוזרו?ת בחשיבה (חשיבה מאגית, רעיונות פרנואידיים וחשדנות) בהמשגה (אילוזיות, דה-פרסונליזציה), בדיבור (דיבור חריג, מעורפל או מפורט מדי) ובהתנהגות (רגשות לא תואמים באינטראקציות חברתיות, בידוד חברתי). מאפיינים אלה אינם חריפים מספיק כדי לענות על הקריטריונים של סכיזופרניה. זהו. מקווה שעזרתי קצת. ליאת

בזמן האחרון בזמן השינה, בדרך כלל אני שמה לב לכך כשאני מתעוררת (אך לפעמים זו הסיבה שאני מתעוררת) שהלסת שלי מהודקת בחוזקה ואני מתסוכלת מכך כי אני מבינה שכנראה זה נובע ממתח ו/או לחץ, קשה לי להצביע מדוע אני חשה כך אך העיניין מתחיל לקצר את שעות השינה שלי ואינני יודעת איך להתמודד עם המצב... אשמח לעצה... תודה ויום נפלא

דקלה יקרה, שנים רבות התופעה של חריקת שיניים בזמן השינה נתפסה כתופעה פסיכולוגית במהותה. אני יודעת שכיום נהוג לראות בזה תופעה פיזיולוגית מתחום הפה והלסת. לא ברור לי האם הלסת הנעולה בחוזקה היא חלק מתופעה כזו או לא, ולכן אני ממליצה לך להתייעץ על כך קודם עם מומחה מתחום הפה והלסת (אולי אפשר להתחיל מרופא השיניים). מעבר לכך, אם את יודעת על גורמי סטרס בחייך, כדאי להפנות להם תשומת לב ולטפל בהם, עם או בלי קשר ללסת המהודקת. בברכה ליאת

שלום ליאת לקראת החגים, אני רוצה לקנות לפסיכולוגית שלי משהו. זה קצת קשה, כי אני לא יודעת עליה דבר ומה טעמה. שאלה: אני מציירת , האם לצייר ציור ולתת לה זה יותר מדי? (מבחינתה כמובן לא מבחינתי) שכן זה לא עולה לי כל כך הרבה כסף, אבל הציור עצמו נראה דבר יקר, אבל בכ"ז הוא פרי ידי , מה את אומרת?

ניבה יקרה, הנושא של מתנות בטיפול הוא מאד שנוי במחלוקת. מטופלים רבים - בעיקר בסיום הטיפול - מרגישים צורך לתת משהו למטפל, מעבר לתשלום השוטף, שיביע את תודתם והערכתם. יש מטפלים המסתייגים מצעד כזה, ויש מי שרואים בו מחווה אנושית טבעית ומחממת לב. בהנחה שהמטפלת שלך נמנית על הסוג השני, מתנה מעשה ידיה של מטופלת עשוייה (לדעתי) לרגש מאד, מעבר לעניינים של טעם אישי\אמנותי. בברכה ליאת

האם אין בהסתייגות ממד מעט צבוע , לא נעים להם לקבל מתנות או לא רוצים לקבל מתנות וכד' פסיכולוג עולה למעלה מ1000 ש"ח בחודש, מה עלותה של מתנה? נכון תוך כדי טיפול אולי זה יכול להפריע אבל באירועים שונים כמו חג סוף טיפול, מה בעיה אם זה?! זו נראה כמו התחסדות

שלום רב בני בן ה-3 לא מוכן לעשות קקי בשירותים (פיפי הוא עושה יפה מאד וכמעט בלי פיספוסיים) לפני חודשים עברנו לחו"ל לתקופה של 3 שנים וכיום אני עומדת ללדת את ילדנו השני, אך אני יכולה לעזור לו והאם לאור כל הנתונים של מעבר לחוו"ל ולידת תינוק אני צריכה להרפות ?

דנה יקרה, אין ספק שאת תהליך הגמילה כדאי לעשות בתקופה של נחת יחסית, ובהיעדר גורמי לחץ נוספים. לא ברור לי היכן ילדך כן מוכן לעשות קקי. האם בסיר? האם בחיתול? המצב הראשון עדיף על השני, שכן אז אנחנו בחצי הדרך. חשוב לציין שאצל ילדים צעירים רבים עשיית הצרכים נתפסת כפרידה מחלק מגופם, מצב מאיים לכל הדעות. הסיר - כתחנת ביניים - מאפשר פרידה ידידותית יותר. מצב של חיתול "רק לקקי" הוא פחות רצוי בעיני, ומשדר מסר כפול. לא גמול ולא תינוק. אני מציעה לך לנסות להגיע מהר ככל האפשר למצב של שגרה יציבה (לטובת כולכם, אגב) ואז להזמין את הילד לתהליך מסודר ונינוח של גמילה מלאה, ולהפחית ככל האפשר מאבקים ואלמנטים של לחץ. רצוי לעשות זאת באווירה מאפשרת וסבלנית, עם הרבה סלחנות לתאונות, והרבה עידוד על המאמץ. אם כרגע את מרגישה שאינך מסוגלת לכך, עשי הפסקה של חודש (בו אל תעלי את הנושא כלל ! ) ואז התחילי שוב "על נקי" את התהליך, ללא לחץ. אני מקווה שאתם מסתדרים במקום החדש. זה לא פשוט כלל לעשות מעבר כזה, ועוד עם בטן... נשמח לשמוע מה שלומכם, ואיך מתקדמת הגמילה ובכלל. אני מאחלת לך לידה קלה, ולכולכם שנה טובה ובריאה גם הרחק מהבית ליאת

שלום רב, רציתי לשאול מהו מבנה האישיות של אנס, או עברין מין. בקווים כלליים, או בראשי פרקים. אם קיימים מס' מבנים אישיותיים אשמח לקבל לפחות מושכ כללי. הנושא מאוד מאוד חשוב לי. אשמח להפנייה למקורות בספרות הרפואית. תודה מראש, מיה

מיה יקרה, אונס, כמו התנהגויות תוקפניות אחרות, יכול להיות נקודת סיום אחת למס' נתיבים אפשריים שונים. אין קונסטלצייה נפשית אחת ההולמת את כל מעשי האונס והתקיפה המינית. אונס יכול להיות קשור בהפרעה מינית (פאראפיליה), כאשר העוררות המינית מותנית, למשל, באובייקט שאינו מביע הסכמה או במצבי כאב והשפלה (סאדו-מזוכיזם). אונס יכול להיות קשור גם בהפרעות אישיות (גבולית או אנטי-סוציאלית בדר"כ), ואז מעשה האונס אינו אלא אירוטיזציה של צרכים אחרים הקשורים בתוקפנות כלפי האובייקט. יתכן שתוכלי להיעזר בגופים המטפלים בשיקום עברייני מין, שיסייעו לך בשרטוט פרופילים אפשריים של התוקפים. בהצלחה ליאת

מיה, אני לא חושבת שאפשר להכליל מבנה אישיותי מסויים על כל האנסים. אצל חלקם מדובר באירוע חד-פעמי (לא שזה הופך את המעשה לטוב יותר!), אצל אחרים מדובר בהתנהגות סדרתית, יש פדופילים וכו'... באופן כללי אפשר לומר, שלאנסים יש בעיה של שליטה בדחפים וצורך מוגזם בשליטה. ס.מ.

בתי בת 10 ולקוית למידה.יש לה גם קשיים חברתיים, וקשה לה לקשור ולשמר חברויות עם בנות אחרות, למרות שהיא מאוד רוצה. השנה, החלטנו שהיא מנסה להתמודד עם שעורי הבית שלה לבד, בשעות הצהריים, ורק אח"כ כשתסיים את הטלות שלה היא יכולה לעשות תכניות. היא נמצאת בחוג יוגה, ושם פגשה ילדה שהיתה איתה בגן חובה, ועכשיו בכתה מקבילה שלה, ולכן הן לא החו בקשר, אך בגלל החוג המשותף, הן חרו להיות חברות. ביום שבת, בתי הזמינה אותה לשחק ביחדף וגם אז נדמה שהיא לא יודעת איך לארח חברה, כי רק כשהיו בחוץ, הן הסתדרו, כשישבו בחדר, לא שחקו רק צפו בטלויזיה. למחרת היא קבעה עם אותה חברה, והלכה איליה למרות שלא סימה שעורים. בערב לקחתי אותה, ודי כעסתי כשאמרתי לה שהיא חייבת קודם לגמור שעורים ורק אח"כ ללכת.היא כעסה בחזרה ועשתה שעורים בעזרתי תוך כדי כעס רב. יש לה פנקסון, שהיא כותבת בו כמו יומן, על כל הקשיים שלה, וכשקראתי את מה שהיא כתבה על אותו יום נבהלתי. היא כתבה שהיא היתה מאושרת עד שאני קלקלתי לה הכל, ועצבנתי אותה עד שהיא החלה לקלל את עצמה. היא כתבה שהיא שונאת אותי. האם דבריה (אגב, לי היא לא אמרה כלום) מראים על סימן מדאיג? האם לשוחח על הנושא? האם זה טבעי שהיא תחוש רגשות קשים כל כך? אנא, אני זקוקה לעצה

סימה יקרה, קשה מאד להורים לגלות שילדיהם תופסים אותם כחודרניים ורודפניים, עד כדי הבעת שנאה. את שואלת אם זה מדאיג, והתשובה שלי היא שזה בהחלט לא מצב רצוי. תמיד המצב הרצוי הוא שילד יחוש מובן, אהוב, ומוכל ע"י הוריו. אין לי ספק שאת מתכוונת לטוב, ורוצה מאד שילדתך תהיה מאושרת. כל הורה מכיר היטב את תחושת הפספוס, כאשר כוונותיו הטובות התהפכו איכשהו, והביאו בסופו של דבר לתחושת אכזבה וייאוש. לטעמי, טיפול והכוונה ע"י פסיכולוג יכולים לחסוך לכן הרבה עוגמת נפש בהמשך. במקרה שאת מתארת כאן, למשל, אפשר היה לחסוך הרבה מן הכעס, אם היית זוכרת עד כמה קשה לילד לקוי למידה לשבת מיד עם חזרתו מבית הספר ולהכין שיעורים לבד. ילד לקוי למידה משקיע מאמץ אדיר לשרוד את שעות הלימוד בביה"ס. מי שסובל ממגבלות קשב וריכוז משקיע אין סוף כוחות כדי לצלוח את השעות הארוכות בישיבה שקטה וממושכת, ובניסיון לעקוב אחר דרישות המורה. כשהוא בא הביתה, הוא חייב מנוחה, התפרקות, ואפילו נחמה, עידוד והתפעלות מהמאמץ שהשקיע. במקום זאת, כמו שתארת, בתך מחוייבת להתיישב מיד ולהכין את שיעורי הבית כבר בצהרים. אין פלא שהיא חשה בלתי מובנת, מתוסכלת ומיואשת, וכמובן גם כועסת על מה שנתפס בעיניה בצדק כדרישה שאינה מתחשבת בה. מסיבה זו, אני מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית ביה"ס, או אפילו לפסיכולוג ילדים פרטי, כדי לנסות לחדד את ההבנה לצרכים המיוחדים של בתך, כולל הצורך שלה בפרטיות ואוטונומיה, וגם כדי לתת מענה לקשיים החברתיים שלה ולסייע לה בשכלול המיומנויות החברתיות שלה. בינתיים, בהחלט יש מקום לשוחח איתה, לנסות להביע את אהבתך ודאגתך לה ואת הרצון האמיתי שלך לבסס יחסי קרבה ואמון ביניכן. עליך לחשוב טוב האם לחשוף בפניה את העובדה שהצצת ליומנה. זה עלול לעורר כעס נוסף במידה רבה של צדק. מצד שני, אולי זאת הייתה הדרך שלה להגיע אליך, ולשלוח לך מסר מאותת על מצוקתה. היי זהירה ורגישה. בהצלחה רבה ליאת

האם לעזוב גבר שאחיותיו לא אוהבות אותי ומתנהגות אליי בריחוק בלי שהוא ישים לב.הן לא מפרגנות לי,לו ולזוגיות שלנו אינני יודעת אם להישאר,זה מאוד מפריע לי ואני יודעת שאם אדבר זה רק יהרוס (זה כבר הרס בעבר). אנחנו מאוד אוהבים אך אני חוששת שהדבר יפריע לנו בהמשך חיינו המשותפים וישפיע עליו.אף פעם לא הייתה לי את הבעייה הזאת,תמיד בקשרים אחרים הייתי מאוד אהובה ואוהבת.אני חוששת שהן לא מבינות שזה יכול רק להזיק לו. מה עושים?

יעל יקרה, אני מתרשמת שבן-זוגך, בהתעלמות המודעת או הלא-מודעת שלו מההסתייגות של אחיותיו, רומז לך שזה לא העניין המרכזי כאן. את מדברת על עזיבה. האין זה צעד חריג, גם בהנחה שאת לא אהובה על אחיותיו? לטעמי, עליך לבדוק מה באמת מפריע לך, ומניין נובע הצורך הזה, להיות תמיד אהובה ואוהבת. אני, אישית, מתרשמת שזה משהו שאת צריכה לבדוק עם עצמך, אולי בטיפול, ושאינו בהכרח קשור לזוגיות הנוכחית שלך. אם אתם אכן מאד אוהבים, אל תתני לעניין הזה לחבל בקשר, אלא נצלי אותו לקידום ההבנה שלך את עצמך. להבנה כזו תהיה משמעות עצומה על כל הקשרים שלך בהווה ובעתיד. בהלצחה ליאת

את צודקת.אני משתדלת לא לתת לזה לחבל לי. וכבר אמרתי לעצמי:"לא כולם חייבים לאהוב אותי". אני רק מקווה שבן זוגי לא יושפע.אחרי הכול זאת המשפחה שלו.ואני קצת חוששת,אולי יותר מידי.את צודקת.תודה

שלום! אני מעוניין ללמוד תואר שני בפסיכ' קלינית בחו"ל (בשפה האנגלית) ומחפש הנחיות מפי בעלי ניסיון. כאלו שלמדו וחזרו לארץ או לומדים עכשיו. המון תודה, דוד

גדעון שלום רציתי לדעת האם תהליך של העברה נעשה עד הפרטים הקטנים , זאת אומרת , האם אני ממש מלבישה דמות מסוימת על המטפל שלי וחווה אותו כאותו דמות ממש עד לפרטים הקטנים , או שאני מלבישה רק דברים מסוימים ומלבישה רק נקודות שונות (או שאצל כל אחד זה שונה?). האם בהעברה אפשר לחוות את המטפל כאותה דמות לתקופה של יותר משנה? מקווה שאני ברורה כי אני לא יודעת איך לנסח את השאלה... תודה מראש בת - אל

בת-אל שלום, אני לא בטוח אם הבנתי את שאלתך. בהעברה אין חוויה טוטלית של המטפל כמו אותה דמות הורית ראשונית ממנה ישנה העברה, אבל כן מועברת חוויה או אופנות מרכזית של רגש. זה מורגש "כמו" , רק במקרים מאוד קיצוניים ישנה חוויה כמו שתיארת. למה את שואלת? בברכה, גדעון

גדעון , תודה על התשובה. כבר יותר משנה שאני חווה את המטפלת שלי בצורה מסוימת וכל פעם מחדש היא הסבירה לי שזו העברה ועדיין לא הצלחתי לנתק אותה מהרגשות האלו. קרה משהו שגרם לי פתאום להתעורר ולהבין שהיא לא הדמות שהלבשתי אליה - היא לא מפלצת כמו שחשבתי וכמו שהיא ניסתה להסביר לי . אני פתאום שמה לב איך הלבשתי עליה דמות כבר יותר משנה עד ממש לפרטים הקטנים ביותר . ולא שיש נושא אחד שהוא מרכזי בטיפול. זה קצת מוזר לי וקצת מפחיד לי , לחשוב שהתיחסתי אליה כל כך הרבה זמן בתור מישהי שהיא לא . זה ממש מבלבל אותי. האם אותם מקרים קיצוניים אופיניים להפרעה נפשית מסוימת? המון תודה

אחיינית שלי, בת 3, עברה לגן חדש, ההתאקלמות קשה לה, מתחילת שבוע שעבר יצרה לעצמה "דמות" אחרת ש"הולכת" לגן במקומה. הסבר, הילדה קמה בבוקר רגיל ולפני שהולכים לגן היא כאילו נכנסת לדמות אחרת (במקרה הזה- חמור...???) והחמור הוא זה שהולך לגן, ככה מתנהגת במשך היום, מדברת בקול אחר, משחקת ומתפקת בדמות האחרת, וגם עונה רק אם פונים אליה בדמות השניה. כששואלים אותה איפה היא? (הילדה) היא עונה שהיא בבית ולא באה לגן. כשהיא חוזרת הביתה מהגן, היא יוצאת שוב מהדמות ואומרת הינה אני, חזרתי וחוזרת להיות הילדה הרגילה. זה נמשך כבר שבוע וזה מתחיל להדאיג! נא עזרתכם, בתודה מראש

סול שלום, לדעתי אין לך סיבה לדאגה . את מתארת פיתרון יצירתי של ילדה אינטליגנטית לקשיי ההתאקלמות שלה. יתכן שההורים יכולים להציע לה שהילדה תבוא עם החמור לגן ותהיה שם "בלתי נראית" ורק החמור ידע שהיא שם, ובשלב הבא הילדה תוכל להיות בגן ולשחק רק עם הילדים הנחמדים ובשאר הזמן היא תחזור להיות בלתי נראית וכן הלאה. במילים אחרות, זה פתרון יצירתי לקושי להתאקלם במקום חדש. פתרון המאפשר לאחיניתך גם ללכת לגן וגם לא ללכת לגן. ההורים בעזרת עמדה לא נלחצת, תומכת ומקבלת ויצירתית יכולים לעזור לה לבוא עם החמור לגן ולא במקומו. תעדכני אותנו לגבי ההמשך, בברכה, גדעון

תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה

תודה רבה! ממש התחלנו לדאוג שיש לילדה פיצול אישיות או משהו ! ממש תודה לך, אני מקווה שבאמת הם יתגברו , אני אעדכן את אחותי לגבי הצעתך! ושוב תודה

הייתי ממליצה לבדוק עם אחותך האם קשיי ההתאקלמות שלה נובעים מסיבות אחרות שקשורות בגן,בילדים,בצוות המטפל,בכניסה שלה לגן (האם הוריה הקדישו להסתגלות שלה זמן ושהו איתה בגן ובהדרגתיות עזבו אותה?) זה נכון שהיא בחרה לעצמה פיתרון יצירתי להתמודד אך על מנת להיות שקטים,אנא בידקו,האם יש דמות בגן שהילדה מרגישה איתה בטוח ושיצרה איתה יחסי אמון ?בדקו עם הצוות כיצד הילדה מתנהגת בגן וכיצד הם עוזרים לה עם זה. יום טוב.:)

שלום רב רציתי לקבל הסבר על תופעה שאני חווה: אני חש לעיתים קרובות, בעיקר כשאני מנהל שיחה עם אדם על נושא מסוים, שתוך כדי שאני מדבר ומספר על משהו, אני נתפס במחשבה לאיזושהיא אסוציאציה למחשבה אחרת ומשם לעוד מחשבה, ואני מרגיש שרשור של מחשבות שאותם אני כביכול צריך "לשמור" כדי שאני לא אשכח לדבר עליהם במהלך השיחה. ובכלל כשאני שוקע במחשבות, לפעמים כל מחשבה מושכת אותי למחשבה אחרת וכן הלאה, ואני חש קושי לרכז את כל המחשבות. אני מרגיש כמו איזה מחסנית של מחשב שצריכה לשמור כל רגע את המחשבה שבאה באותה רגע ובו בזמן להמשיך בחשיבה הנוכחית. יש לציין שמילדות אני סובל קצת מ- OCD מה ההסבר לתופעה??? זה קשור ל OCD? מה זה עוד יכול ליהיות? לפעמים אני גם "מאבד" מחשבה, ואז אני מנסה להתעמק "שעות" כי אני מרגיש שחשבתי משהו חשוב שאני לא זוכר...

גדי שלום, נתת לזה את השם המקצועי: חשיבה אסוציאטיבית, המתאפיינת אכן בקושי להתמקד על נושא חשיבתי אחד. זה בהחלט יכול להיות קשור לOCD . הייתי ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע כדי להגיע לאבחנה מדוייקת יותר ולטיפול המומלץ. בברכה, גדעון

לפני שנתיים יצאתי עם בחור שהייתי אמורה להתחתן איתו אבל הוא היכה אותי ופירקנו את החבילה שבוע אח"כ גילינו שאננו בהריון כבר חודש וחצי. לא רציתי שלילדה שלי יהיה אבא מכה, ובניגוד לכל מה שאני מאמינה בו ביצעתי הפלה מלאכותית. לקח לי המון זמן להתגבר על המעשה שלי, עד היום יש לי התקפי בכי, אני מדברת אליה, אני מתנצלת בפניה ואפילו נתתי לה שם. היום אני שוב בסיטואציה די דומה, יצאתי עם בחור ואני בהריון. לא יודעת מה לעשות, אני בספק רב אם אני אצליח להתמודד עם דבר כזה שוב. בפעם הקודמת הייתי בטיפול, לקחתי ואבן ופרוזק. כבר חשבתי על כל מיני מעשים קיצוניים שיכולים להיות פיתרון מושלם לכאביי ולילד הזה. מה לעשות אייך אני יכולה לקבל את הכלים להתמודד עם זה מבלי לאבד את עצמי בתוך התופת הזו שאני מקיימת לעצמי. ורק לפרוטוקול, ההריונות הללו אינם מתוך טיפשות, הם קרו בעודי מגינה על עצמי עם גלולות נגד הריון. הקניקולוג שלי לא יודע כבר מה לומר לי.

אני שומעת הרבה מאד כאב סביב הרצון שלך להיות אמא אך עם זוגיות שכנראה לא מתאימה. מצד אחד, חבר מכה, מצד שני הריון. די ברור לי למה ביצעת הפלה ולמה חסכת מעצמך קשר קשה וסביר להניח שחסכת זאת לעובר אם היה נולד. אך הכאב על הילד שלא נולד הוא עדין כאב, קשה ועמוק. הריון מביא ללידת תינוק, כך כשאת ביצעת הפלה, את למעשה מרגישה כאילו לא נתת לו חיים, לא נתת לו שם, אבל את בכל זאת ממשיכה לדבר איתו ולנהל איתו משא ומתן של נקיפות מצפון, התנצלויות על מעשייך. ועכשיו את שוב באותה הנקודה: הריון שבא מתוך קשר, שהוא לא ברור מה היה הסיפור שם, מתוך מה שכתבת. זה מאד קשה לתת שם , ולהתייחס למי שבעצם לא נולד, את מחמירה את התייחסותך בכך ומגדילה את נקיפות המצפון של סביב הנושא ונמצאת בתוך מעגל של האשמה עצמית וכאב גדול. הריון הוא אחד הדברים בו ניתן לנו , כנשים, כוח של אלוהים, להחליט אם להביא את הילד או לא להביאו לעולם. וכל החלטה היא נכונה, לאותו זמן נתון. ועכשיו את כאילו משחזרת שוב את ה"תופת"- מילה מאד קשה, שאת עוברת. אולי את רוצה להשאיר את הילד ולהולידו? מאד היה קשה לך בעבר סביב אותה הסיטואציה, ואת חוששת מזה שוב... אני חושבת שאולי לא סתם נכנסת להריון שוב, אולי הפעם לא כדאי להפיל? אולי את לא רוצה בכלל להפיל? מנגד לא קל גם לגדל לבד... אולי יהיה נכון לחזור שוב לטיפול לפני שאת מבצעת החלטה כל שהיא ואז זה ילווה את התהליך הקשה שאת עוברת, לא תיהיה לבד וגם כל החלטה שתקבלי תיהיה מלווה בתמיכה , מה דעתך?

venus שלום, את מתארת סיטואציה מורכבת: ארוע טראומתי של הפלה ושאלה מה את עושה עם ההריון הנוכחי. במצבים כאלו קל ליפול להאשמות עצמיות, לדכדוך ולתחושה הכואבת כל כך של " למה זה קורה לי שוב?". אני מעודד אותך לפנות לטיפול ולעבור את התקופה הזו מלווה ע"י אשת מקצוע. במצב כזה עדיף לחשוב בשניים ולא לבד, על מה עושים ואיך מתמודדים. חזקי ואמצי, גדעון

לכבוד : שרת המשפטים ציפי לבני עצומת תמיכה בחוק למניעת כפיה מינית בשנה האחרונה חשפה התקשורת מספר מדאיג של החלטות שיפוטיות מקוממות ביחס לעבירות מין. ההחלטות המחפירות האחרונות בענייניהם של יוסף נוי ועאטף זאהר, בהן שופטים מסרבים להרשיע נאשמים בעבירות חמורות שהם עצמם מתארים שביצעו, מצטרפות להחלטות קשות נוספות בסוגיות שהופכות למכת מדינה, כמו אונס בין קטינים, בין מכרים ובמצבי שכרות. חלק מהבעיה נעוץ בהעדר השכלה של שופטים ושופטות בישראל ביחס לעבירות מין, לרבות הדינמיקה של יחסי ניצול מרות ותלות, וההיבטים הנפשיים וההתנהגותיים של טראומת קורבנות. אנו תובעות ותובעים כי שופטי ישראל יועברו ימי עיון והשתלמות בתחום חשוב זה, כדי שיוכלו להתמודד עם העבירות הקשות אשר באות בפניהם. חלק אחר של הבעיה נעוץ בעבירות המין כפי שהן מוגדרות היום בחוק העונשין. עבירות אלה הן שריד מיושן של תקופות ארכאיות, בהן עבירות מין היו "עבירות נגד המוסר". העבירות אינן קובעות מהו הערך המוגן, ואינן מכוונות את השופטים ברמה הערכית, העקרונית; הגבולות המדויקים בין "אונס", "בעילה אסורה בהסכמה", "מעשה מגונה" ו"מעשה סדום" אינם ברורים, אינם הגיוניים, ואינם קוהרנטיים, דבר המבלבל את הציבור הרחב אף את השופטים; המושגים בהם מנוסחות העבירות הם מוסרניים ואינם מעבירים את המסר הערכי הנדרש; מושג המפתח "הסכמה" אינו מוגדר והוא פרוץ לפרשנויות משתנות; היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האינוס הוא גבוה לאין שיעור מאשר בשאר ארצות המשפט המקובל, והוא מקל על הנאשמים להתחמק מאחריות; אין בחוק הליך מוסדר לתביעה אזרחית, נזיקית, בגין נזק שנגרם עקב תקיפה מינית ולא סכום פיצוי ללא הוכחת נזק (כפי שיש לגבי הטרדה מינית). לפני מספר חודשים הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק למניעת כפיה מינית, התשס"ה - 2005 (פ/3629). הצעת החוק, שהונחה על ידי ח"הכ אתי לבני, מסתמכת על כתיבה אקדמית בתחום, ונתמכת על ידי איגוד נפגעות תקיפה מינית, שדולת הנשים בישראל, והמרכז הישראלי לכבוד האדם. ההצעה מתמודדת ביסודיות מרבית עם כל נקודות התורפה של עבירות המין בישראל, ומציעה רפורמה יסודית העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון, הכתיבה אקדמית וחקיקה בשאר מדינות המשפט המקובל (ובמיוחד אנגליה וקנדה). ההצעה מחליפה את שלל העבירות הארכאיות בעבירה ברורה אחת של "כפיה מינית", שכל חלופותיה ההתנהגותיות מוגדרות, ערכית, כפוגעות בכבוד האדם. הצעת החוק מגדירה במדויק מהי הסכמה ומתי אין היא מתקיימת, וקובעת כאבן יסוד את העקרון הברור שאין חודרים לגופו של אדם בלא שמבקשים את רשותו. תפיסה זו מחליפה את חוסר הבהירות השורר כיום בחוק בדבר הבעת העדר הסכמה מצד מתלוננת, ובדבר חובתה להתנגד לתקיפה המינית. היא מטילה נטל של התחשבות אנושית מינימלית על כל אדם הבא במגע מיני עם זולתו, ויוצרת נורמות התנהגות לחברה המכבדת את בניה ובנותיה. ההצעה מאפשרת הערכות מקיפה לחינוך והסברה רחבי היקף, הנחוצים מאד במציאות הישראלית העכשווית. בימים אלה מצויה ההצעה בבחינה במשרד המשפטים. אנו דורשות שהמשרד יאמץ את ההצעה, ויקדם אותה במהירות האפשרית, כדי למנוע השנותם של פסקי דין תמוהים ומעוררי שאט נפש אשר מעודדים פגיעה בנשים בישראל וחותרים תחת הנורמות הראויות בתחום המיני. זהו מכתב תמיכה בחוק למניעת כפיה מינית, אותו מובילות אורית קמיר, איגוד מרכזי סיוע והשדולה, מצורף אף לינק למאמר של אורית קמיר הנותן רקע נוסף להצעת החוק http://www.notes.co.il/orit/ כרגע הצעת החוק ניצבת על שולחנה של שרת המשפטים הרעיון הוא לשלוח כמה שיותר אימליים ופקסים למשרדה כדי להשפיע הכתובת של השרה ציפי לבני: האימיל - [email protected] הפקס- 02-6753709 אנא שילחו והשפיעו!!!

ישנם גלים של הודאות כזב של נשים שמנצלות את האפלייה בחוק לטובתן, כיום. הגל הפמניסטי הזה לצורך אפלייה מתקנת יוצר אפלייה כנגד הגברים..מעין נקמה על המין הגברי על מאות השנים האחרונות שבהן נשים נוצלו ונפגעו. אני מוחה על היוזמה שלכן ואני מארגנת קבוצות נשים שתיאבקנה ביעדים הזויים שלכן. היום, נשים כמוכן, רואות גם ביחסי מין אונס של אישה חלשה וכנועה. לא אשקוט. ענבל

מה הקשר בין פמניזם, להקלה בעונשים של אנסים וסוטים! אני בטוחה שלא נאנסת בחייך, ואם היית נאנסת בחייך(ושלא יקרה) דעתך הייתה משתנה מייד

שלום סבלתי מדיכאון בעבר (אני מקווה שעבר) וחרדות שעוד נמצאות. כיום אני לא לוקחת שום כדור למרות שבעבר לקחתי סרוקסט כשנתיים, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי פעם בשבועיים. אני מרגישה בזמן האחרון כמו חולה, חולשה מצב אפטי בפנים, קשה לי להסתכל במראה, כל פעם אני מישהי אחרת לפחות כך זה נראה, אני מרגישה שקשה לי מאוד במיוחד להסתובב בחוץ, אני מרגישה כאילו שאני לא נמצאת, אני כאן אבל לא כאן. לפעמים זה גרוע ולפעמים קצת יותר טוב. אני מודעת לזה שאני בלחץ בזמן האחרון. אבל מה אפשר עוד לעשות?מתי אצא מכל הזבל הזה? אני לא רוצה כדורים יותר הם גם לא עזרו כל כך. האם אפשר לדעת מה זה?יש לזה שם לתחושות כאלו? אני מקווה שזה לא שוב דיכאון כי כבר היה לי אבל לא בצורה כזאת אלא במחשבות אובדניות. מקווה שאני מובנת ככל האפשר תודה מראש

יקירתי.. כל כך הצטערתי לקרוא את מה שכתבת... אני קודם כל מאוד שמחה בשבילך שאת מטופלת אצל פסיכולוג ולא מזניחה את מצבך.האם את מרוצה מהפסיכולוג?האם יש ביניכם כימיה?אמון? אם כן..הייתי ממליצה לך להגדיל את מספר הפגישות איתו ולהגיע אליו פעם בשבוע או אפילו פעמיים ולא פעם בשבועיים בתור התחלה.הוא כבר אמור לדעת לכוון אותך ולעזור לך. אני מקווה שאת רוצה לעזור לעצמך... אם כן.. את תיהי בסדר.חייכי יותר אל עצמך במראה. בהצלחה..:)

עדי שלום, יתכן שאת מגיבה זמנית ללחץ שבו את נמצאית לאחרונה. יתכן שזו תגובה דכאונית או חרדתית. בודאי לא יהיה נכון לאבחן דרך האינטרנט את מצבך. אני מצטרף להמלצה שקיבלת להגביר את תדירות הפגישות הטיפוליות שלך. בתקופה זו את זקוקה כפי הנראה ליותר מאשר מפגש דו-שבועי, כאשר תרגישי יותר טוב תוכלי לחזור למינון מרווח יותר. תרגישי טוב, בהצלחה, גדעון

יש לי שאלה שמאוד מעסיקה אותי ועם זאת בכלל לא רלוונטית כרגע- אני אסביר. אני לא נמצאית בקשר ולא היה לי כזה כבר כמה שנים טובות, אני מפחדת שכשיהיה לי מישהו רציני, אני אצטרך לספר לו שאני חוויתי דיכאונות שאחד מהם היה קשה מאוד לדעתי. גם לספר לו שאני בטיפול. מפחיד אותי שאדם שאיתו אני ארצה לבנות חיים יקום ויילך כשישמע על זה. היה לי בעבר חבר ושנינו חשבנו שהאהבה ביננו גדולה אבל הוא עזב אותי בגלל הבעיות שהיו לי. כמה שזה נשמע מגעיל, אני לא הייתי רוצה קשר עם אדם דיכאוני או עם אפיזודות דכאוניות מדי כמה שנים, ואם להגיד את האמת - הקטע הגנטי מפחיד אותי גם למרות המודעות שלי על פיצוי חברתי למצבים כאלה. כמובן שלשקר לאדם שאיתו אני יהיה לא בא בחשבון, עם זאת לא כולם מקבלים כמו שציינתי על החבר ועל עצמי הפרעות נפש. יש לציין שאני בת 27 ולכן אני כבר חושבת על מצבים כאלה.

מישהי יקרה, נראה שהבעיה היא לקבל את עצמך עם החלק הזה שלך - של הדיכאון - והחלק החיובי בו שזה הפנייה שלך לטיפול והתמודדות עם המצב. כשאוהבים מישהו רוצים את טובתו המליאה - גם עם מצבי הרוח ושאר ירקות. הקשר הקודם לא מעיד על כל הקשרים ואני מבטיחה לך שכשתהיי בקשר בריא וטוב עם מישהו שאוהסב אותך באמת - הוא יעזור לך ויתמוך בך ויאהב אותך - ואת גם תרצי לספר לו ותתמודדו עם זה יחד. בכל אופן את בטיפול אז אולי כדאי להעלות את הנושא גם שם.

כשתכירי מישהו..לא על זה תדברו בפגישות הראשונות...גם הוא מסתיר משהו..כולנו מסתירים משהו ..לכולנו יש נקודות בעבר שלנו שהיינו מעדיפים למחוק או לשכוח.ולך הייתה תקופה דכאונית וקשה.אז מה?האם זה אומר שאת לא יכולה להקים משפחה? האם זה אומר שלא תיהי אמא טובה לילדייך?או בת זוג נאמנה? אם הקשר ביניכם יהיה מוצלח..ואם הוא יאהב אותך באמת.אז כנראה שהוא בשבילך.והוא יישאר ויתמוך.לכן אנו מחפשים את האדם המתאים לנו.שיוכל לקבל ולאהוב את מי שאנחנו איך שאנחנו ועם המטען שאיתו אנו מגיעים לקשר. זה בדיוק המהות. :)

שלום לך, בנוסף להתיחסויות שקיבלת: מדוע זו לא שאלה רלבנטית? אני בהחלט מבין שזו שאלה שמעסיקה אותך, אך ההימנעות מקשר כלשהו רק מחזקת את העיסוק בשאלה. הייתי ממליץ לנסות להרחיב את כלל מכרייך ואת מגוון הקשרים שלך. יתכן שדרך זה תוכלי "להתאמן" על מה את מספרת ומשתפת ומה לא. בהצלחה, גדעון

בהמשך למכתבי מ-9/9: האם לעשות ניתוח פלסטי בסנטר: סיפור חיי כזה: מגיל 9 אין לי קשר עם אבי. ההורים התגרשו קצת אחרי כן. החוסר באב השפיע עלי לא טוב. נסיתי להשתלב בחברה בגיל ההתבגרות באמצעות ההופעה החיצונית, היה לי גוף רזה, אולם לא הייתי מושלמת בפנים ולכן תמיד הייתי בצד. כיום אני שומרת דיאטה ורציתי גם את הניתוח בסנטר. תודה.

איילת שלום, לדעתי עלייך לבחון עם עצמך מהם ציפיותייך מהניתוח: אם זה רק לשפר את הסנטר, אז למה לא? אם את בונה על שינוי הסנטר גם שינוי בדימוי העצמי ושינויים רגשיים, הייתי ממליץ על טיפול פסיכולוגי. החוסר בדמות אב שאת מציינת לא שייך להבנתי לנושא של הסנטר אלא לקשיים פסיכולוגיים עליהם את מוזמנת לעבוד במסגרת של טיפול. בכל מקרה, אני שותף לדעתה של אורנה שראוי להתייעץ על הנושא במסגרת של יעוץ אישי שיבחן יותר לעומק את ההתלבטות והשיקולים בעד ונגד. בברכה, גדעון

אני בת 32, רווקה. הכרתי בחור רווק בן 36, יצאנו פעמיים והוא ביקש לעבור לקשר ידידותי בלבד, ללא הסבר ברור מצידו. ידידות, דהיינו על בסיס סקס בלבד. העניין הוא שהוא לא מסתפק במפגשים, אלא גם טורח להיות בקשר יומיומי כלשהוא, אם זה אסאמאסים או טלפון. הבחור גר במרכז הארץ, והוריו גרים ביישוב מרוחק, והוא באופן קבוע נוסע אליהם בסופ"ש ללילה, במטרה, לטענתו, לדאוג להם כי הם אנשים מבוגרים. אמנם אנחנו מכירים רק שבועות מספר, אבל הוא לא מוכן לוותר על הנסיעה לשם, על מנת לבלות את הזמן איתי, שהוא זמן איכותי יותר בסופ"ש מאשר בשאר הימים. השאלות שלי הם: 1. האם אני צריכה להמשיך להיות איתו בקשר לא מחייב, עד שאמצא מישהו אחר. 2. לראות במחוייבות הזו להורים כמחוייבות הכי חשובה לו בחיים וסוג של חוסר מוכנות לקשר רציני עם אשה? (האם הוא כאילו "נשוי" להוריו?)

מישהי יקרה, אם מדובר בסקס בלבד והוא לא מעוניין בקשר אחר - אז פשוט בדקי אם זה מתאים לך או לא. עצם הציפיה שלך שהוא יוותר על זמן איכות עם הוריו למען סקס איתך מבהיר או ששי לך ציפיות אחרות מהקשר או שאת חושבת שאת יותר בשבילו מסקס למרות שהוא הבהיר שלא (בלי קשר לקשר הטלפוני והאסמאסי). במקומו הייתי עושה אותו דבר ואם היית מבקשת שאוותר זה היה מעצבן אותי.

אם היית מעוניין במישהי רק לסקס, היית שומר איתה על קשר יומיומי כלשהוא? זה לא קצת סותר? אולי אני תמימה..

בת 32 יקרה, את כבר יודעת את התשובה... פחד זה לא שיטה..איזרי אומץ...רק עוד קצת.חיכית 32 שנים...הוא יגיע... בהצלחה..:)

מה זאת אומרת. את מדברת באויר וברמזים.

משהי שלום נראה שאת מצפה ממנו בהמשך לקשר רציני - את מחפשת רמזים לכך במבנה אישיותו, ובוחנת עד כמה את חשובה לו (על פני משפחתו) וזאת אולי הסיבה לכך שאת נשארת איתו. אם זה כך, אני חושבת שמערכת יחסים שמתחילה כך, גם אם תהפך לרצינית בהמשך(מה שלראייתי, לא קורה בד"כ), היא מערכת יחסים לא בריאה. השאלה היא מה את מפיקה ממערכת יחסים כזו והאם זה מה שאת מחפשת. לפי דברייך את נמצאת בקשר כי ממילא אין לך משהו אחר וזה טוב מכלום. לדעתי הסיטואציה בה את "נגררת" אחרי החלטותיו לגבי רצינות הקשר, לא תורמת לבטחונך ורק גורמת לך להתאכזב כל פעם מחדש כשאת מגלה מחדש את מה שכבר נאמר: שהוא לא רוצה להקים איתך מערכת יחסים רצינית. כשאנחנו משדרים לאנשים אחרים שאנחנו במצב של חולשה, בה נקבל כל מה שיגידו,הם מתייחסים אלינו בהתאם ולא רוצים בקירבתנו. תחשבי עם עצמך אם זה מה שאת משדרת, ובאופן פרדוקסלי מרוב שאת כל כך רוצה קשר, את עושה את הפעולה ההפוכה ומרחיקה את האנשים ממך על ידי כך שאת משדרת חולשה,כאמור, או חונקת אותם(כמו הדרישה שלך לוותר על משפחתו בשבילך) שבת שלום :)

מישהי שלום, קיבלת תשובות מגוונות וממספר אנשים. בתשובות אלו מפנים אותך לבחון את עצמך ולא רק את הבחור. אני סבור שאכן טוב היה לו היית שואלת את עצמך, מה את רוצה מהקשר הזה? ורק אח"כ: מה הוא רוצה מהקשר הזה. ולגבי ההורים: יש לו מחויבות כלפי הוריו המבוגרים. הייתי מתייחס לכך כפשוטו ולא כסימן לחוסר מחויבותו של הבחור. בברכה, גדעון

האם מחוייבות כלפי הורים, כוללת שהייה אצלם כל הסופשבוע על חשבון פגישה עם בחורה?

לא.אני לא מדברת באויר.את יודעת את התשובה אחרת לא היית כותבת לנו,היית פשוט רגועה ומאושרת עד הגג שסוף סוף מצאת אותו...אך את לא...לכן,את יודעת את התשובה,אם זה זה או לא זה...ומה שהוספתי,שפחד זה לא שיטה.את יכולה להיות איתו בקשר לא מחייב כמובן...אך תשימי לב שאת לא ממשיכה ומבזבזת את זמנך...יום טוב..

שלום במהלך ה-4 שנים האחרונות אני סובלת מאנורקסיה, לא מאוד קשה ומדכאון. זכיתי לטיפולים מגוונים אצל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות ואף אשפוז בתל השומר במחלקה להפרעות אכילה. כיום, אינני נמצאת בנקודת מוצא שונה, אינני יודעת עדיין מה אני רוצה, רק נותרתי עם הרבה פחות אמון במערכת ובעצמי, וכן, פחות אהדה וסבלנות מהסביבה. אשמח לקבל כל עצה או דעה (אין צורך בביקורת, מזה יש לי מספיק). תודה

שלום מעיין, נראה לי רצוי שמבין כל אנשי-המקצוע שטיפלו בך תחזרי למי שאיתו/ה הרגשת הכי נוח ונתת בו/בה הכי הרבה אמון, כדי להתייעץ מה לעשות הלאה, ואולי להמשיך אצלו/ה בטיפול. עם שילוב בעיות כמו שתיארת, רצוי טיפול המשכי בערוץ בו את חשה נוח ביותר. בהצלחה, עדי קדמון, פסיכולוג קליני למבוגרים, נוער וילדים

מעיין שלום, עצתו של עדי נשמעת לי טובה . אני רק מחזק אותך להמשיך ולטפל בעצמך ולקחת נשימה ארוכה במסע הזה. לעיתים השינויים מתחילים לאחר תקופה ארוכה של חוסר שינוי. בברכה ובהצלחה, גדעון

שלום רב, בתוכנית החדשה "בטיפול" אמרה המדריכה לפסיכולוג ששניהם יודעים שהעברה אירוטית לא יכולה להימשך זמן רב אלא אם כן המטפל משתף פעולה. האם זה נכון? - ומה זה אומר שיתוף פעולה? הרי לא קורה דבר קונקרטי. ושאלתי השניה היא - אם היא כן מרגישה משיכה עזה אליו ואהבה כבר מעל שנה - האם אין זה ייתכן שזו באמת משיכה ואהבה ולא "העברה אירוטית"? האם לא ייתכן שזה אמיתי ולא תהליך טיפולי? אשמח לגובות.

אבל בטח ערוץ 2 או 10 יקנו אותה מתישהו. כמו תמיד.

יופי שלום, העברה אירוטית נחווית כמשהו אמיתי לגמרי, כמשיכה וכאהבה. אני מעריך ששיתוף הפעולה אליו היא מתכוונת בסידרה, היא רצונו המודע או הלא מודע של הפסיכולוג בהמשך ההעברה האירוטית. אך בואי ונמתין לפרקים הבאים ונראה מה קורה ... בברכה, גדעון

שלום אני בת 30. תמיד רציתי לעגל את הסנטר שלי בניתוח מכיוון שהוא ארוך וחד. האם כדאי לעשות זאת בגילי ולאור מצבי הכספי שאינו מזהיר? (הכנסתי משכורת פועלת).

איילת יקרה, אין ביכולתי לדעת עבורך מהי המשמעות העמוקה של שינוי צורת הסנטר שלך. אני מניחה שזה קשור באופנים רבים ומורכבים לדימוי העצמי ולסיפור החיים שלך, וזאת מבלי להיכנס כלל לשיקולים רפואיים ואסתטיים... אולי כדאי לפנות לייעוץ אישי, כדי שתוכלי לברר לעצמך את הדברים? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מעונינת להתחיל טיפול פסיכולוגי אני גרה באיזור השרון ( תל- מונד ) האם ידוע למשהו על מטפל\ת טוב\ה שעובדת עם קופת חולים מאוחדת ?

שלום, הדרך הטובה ביותר בעיני לבחור מטפל היא לקבוע פגישה ראשונה עם מספר מטפלים, ולהתבונן בתחושות שעולות בנו בכל מפגש כזה. הדבר חשוב משום שכמו בכל קשר, גם בקשר טיפולי מה שמתאים לאחרים אינו בהכרח מתאים לנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב לכולם. אני בן 19, באיזהשהו שלב מסויים בחיים שלי התחלתי להתעסק עם האישיות והתכונות שלי, זה התחיל בשהבאתי יציאה לא מצחיקה אז התמרמרתי בצד ואמרתי לעצמי "שאני לא מצחיק". אני לא חושב שאני בן אדם קורע מצחוק, אבל אני יודע לשעשע את סובבי. בכל מקרה, עד לפני איזה חודש זאת הייתה התכונה היחידה כמעט שהפריעה לי. לפני חודש (אקצר) יצא לי לחשוב על השאלה "האם אני מצחיק?" ותמיד זה היה לפה או לכאן, וזה היה מונע ממני לדבר (או להצחיק) באירועים חברתיים. לאחרונה זה התחיל להתבטא בהרבה תכונות אחרים, ואני כל הזמן מגלה עוד ועוד תכונות ואישיות שמציקות לי. שאני על שלב שאני מתחיל לא לאהוב את עצמי. אני תמיד משווה את עצמי לתכונות של אחרים, על הסגנון שהם מדברים, על יציאה מצחיקה לפעמים אני חושב איך הם הגיעו אליה, ולאחרונה זה התחיל להיות מאוד אובססיבי. אני כבר שבוע בדיכאון על עצמי, שאני כל הזמן עולה על עוד תכונות ואישיות שהייתי רוצה לשנות. בבקשה תביאו לי עצה ממשית, ולא פסיכולוג\ית. הייתי מאוד רוצה לדעת מה אני יכול לעשות, לשנות את התכונות שבי? אפשר? אולי אם אגלה באמת למה זה מפריע לי כל כך אצליח להשתחרר מזה? שמתי לב שיש כאן הרבה מגיבים שהם לא פסיכולוגים, אז אשמח לקבל גם ממכם חוות דעת, ואולי עצות או הזדהות קטנה. תודה רבה, עומר.

שלום עומר, העיסוק בדימוי העצמי ובהערכה העצמית שלנו הוא מאוד טבעי, אך שמדבריך עולה שבזמן האחרון עיסוק זה מוגזם ומאוד מפריע לך. כדאי לבדוק מדוע הבדיקה העצמית הזו התגברה בחודש האחרון, ובהחלט ניתן להקל עליך. עם זאת, לצערי קשה לי לדמיין איך עושים זאת באמצעות פורום באינטרנט. למרות ספקותיך בנושא, אני ממליצה לפנות באופן אישי לפסיכולוג קליני, ולהגיע לעומק העניין. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בן 19 יקר... זה דווקא היה מצחיק...:) תראה.אם תמשיך להתעסק בשאלה האם אני מצחיק ותיכנס לדיכאונות....לעולם לא תצחיק אף אחד וסביר להניח שגם לא תצחק הרבה.אולי פשוט תשתחרר...אולי פשוט תפסיק לנסות?לחשוב?צא לארוע חברתי בלי ציפיות...פשוט תהיה אתה.אפשר גם להיעזר במשהו טיבעי להרגעה..לפני אירוע חברתי,זה יכול לעזור (רגיעון בי רילקס...) .אל,אל תנסה להיות מי שאתה לא.אם אתה לא מצחיק היום...אל תצחיק!מה זה התנאי שיאהבו אותך? אז אתה לא תהיה המצחיק שבחבורה...אז אתה תהיה....מי שאתה בחבורה... בהצלחה. :)

תודה סופי העלת לי חיוך על הבוקר. :-) נכון, כל הסוד הוא בעצם להיות עצמך! אבל בין החשיבה לבין באמת להגיע לשם יש הבדל עצום! פשוט הגעתי לשלב בחיים שלי, שגיליתי שאני בכלל לא מכיר את עצמי. ובגלל זה אני לא יודע מי אני, אני מצחיק? אני חכם? מה התכונות הטובות בי? מה הרעות? כנראה שהתחלתי בתהליך של גילוי עצמי מלווה בדיכאונות. :-) אני מרגיש שאיפשהו בדרך איבדתי קצת החוש ההומור שלי. אתמול איכשהו הגעתי לשיחה עם אמא שלי שאמרתי לה שאני כבר לא אוהב קומדיות (?!), בהיבט היותר עמוק כי זה מאוד שטחי ומיותר. אבל מה זה אומר עלי? וזה היה יום אחרי שראיתי את המופע של אלי ומריאנו.. אז יש כאן הרבה ניגודים, הרבה סתירות. ואין לי מושג איך לאחד את כל התכונות האלה ופשוט להיות עצמי. הבעיה היא, שאני לא יודע מי אני, אז אני לא יכול להיות אני אם אני לא יודע מי אני, הבנת כן? :) תודה רבה לך סופי, ושיהיה לך המשך יום נפלא!

שלום למנהלי הפורום רציתי לשאול אם ההחלמה מחרדות שנבעו מבפנים שונה מהחלמה מחרדות שנבעו מעישון גראס\חשיש? ואם כן יש איזהשהו טיפול מומלץ לחרדות מסמים? וכן מה הדרך הכי טובה להתמודד עם פוביה? תודה מראש, שמוליק.

שמוליק, לטיפול בחרדות, ולא משנה מה מקורן, מומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. הטיפול המומלץ לפוביה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ס.מ.

שלום מישהי אין פה עניין של "להחשף" אל משהו בהדרגה, והטיפול התרופתי לא יחסל לי את הבעיה. זה פחד פנימי, פחד משינויים באופן הכללי. הפסיכולוגית שהייתי אצלה לא כל כך עזרה לי להבין את מה שרציתי להבין, אז אני משתדל ללכת לפי האמת שלי. אבל עדיין לא גיליתי כלום. לכן רציתי לבדוק איזה עוד אפשרויות יש לי שעוד לא ניסיתי. תודה רבה על תשומת הלב מישהי, ושיהיה לך לילה נפלא

שלום שמוליק, תחושה של חרדה היא תמיד חוויה פנימית מאוד לא נעימה, בין אם נוצרה בעקבות אירוע חיצוני ובין אם לאו. אני מסכימה עם התשובה שקבלת, שהטיפול המומלץ במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה (המקל על הסימפטומים ועל רמת החרדה הכללית) עם טיפול פסיכולוגי (שעוסק בגורמים הפנימיים לחוויית החרדה ובאימון בדרכי התמודדות שונות, שחשיפה היא רק אחת מהן). אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, כדי להמשיך את הייעוץ באופן אישי. אל תתייאש... אורנה ראובן-מגריל

אורנה! השאלות ששאלתי היו מאוד חשובות בשבילי, שכן רציתי לדעת קצת אינפורמציה, כי לפסיכולוגית שלי פניתי רק שהיו לי שאלות שבאמת צריכות למידה תאורתית. וכל פגישה אני מרגיש שאני סתם מבזבז את זמני ואת כספי. ולכן רציתי לפנות כאן ממש בשתי שאלות קטנות. אני לא חרד יום אחד ולא יומיים, ולא באתי בשאלה "יש לי חרדות מה עושים?" אז בבקשה תשובות קצת יותר ענייניות. (ולא ביקשתי תשובה הזקוקה להכרות אישית מעמיקה אלא מאוד כללית) נכון את לא חייבת לי כלום, אבל כל כך ציפיתי לתשובה עניינית כשקראתי שכתבת מה עושים במקרים של חרדה זה מאוד איכזב. מצטער שאני קשה, וזה נוגד לאופי שלי אבל אני אשמח אם תשימי לב להערותיי. כפסיכולוגית, את זקוקה לזה בכדי לשפר את הקשר שלך עם המטופלים. תודה רבה ושבת שלום.

שלום רב בני בן ה-16 תלמיד מצטיין אך מלבד לימודים, מחשב ,חבר קרוב אחד ומידי פעם שהוא יוצא לשחק כדורסל עם מספר חברים נוספים הוא לא יוצא עם חברים ורוב הזמן מול המחשב. כשחברים מציעים לא לצאת לפעמים הוא נענה ולפעמים לא בטענה שהוא לא מכיר אותם,ישעמם לו וכו' וכו' . אני לא יודעת איך לגרום לו לצאת לבלות אני מדברת איתו המון, אך ללא הועיל מה עלי לעשות? תודה

שלום נועה, כשמנסים להיזכר בתחושות ובמחשבות שהעסיקו אותנו בגיל 16, ניתן לשער שבנך מלא כרימון בהרהורים ותהיות... יתכן שהיציאה לבילוי מפגישה אותו עם חששות הקשורים למיניות, לתפקוד חברתי וכד', וכרגע הוא אינו רוצה להתעמת עם נושאים אלה. להערכתי, כדאי להניח לו להתפתח בקצב שלו. יש יסוד להניח שכאשר יתגבר על חששות אלה תרצי שיצא פחות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי דבר אשר מפריע לי מאוד אני מרגישה ממש חסרת בטחון בגלל העניין, אם אני יוצאת עם מישהו לפגישה והוא שואל איפה אני גרה, ואני אומרת אצל ההורים אז הוא מרים גבה, אז עכשיו אם שואלים אותי אני אומרת שאני גרה בשכירות.. העניין הזה ממש מציק כבר 3 שנים אני מדברת עם אנשים שאני רוצה לעזוב את הבית ועד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, אני לא מבינה למה כל כך קשה לי להתנתק מהבית כי סה"כ אני בחורה עצמאית.... אבל אני כאילו מפחדת לעשות את הצעד ואני כאילו מחפשת את התמיכה של ההורים שלי שיגידו משהו אבל הם לא אומרים כלום כאילו מבחינתם שאני ישאר בבית עוד שנים..... אני כל הזמן מתרצת את העניין בכך שאני לא יסתדר כלכלית אבל נראה לי שהדברים אולי מורכבים מכך....... זה כמו שאחרי הצבא מאד רציתי לעשות את הטיול הגדול ולא עשיתי בגלל שלא קיבלתי תמיכה מאבא שלי ואני חיה כל הזמן עם החמצות.. אני רוצה לעשות המון המון דברים ואני פשוט חוששת לעשות וזה מאוד מאוד מטריד אותי אני לא רוצה כך לחיות את החיים שלי, אלה אני רוצה להנות ולבלות בלי לחשוב יותר מידי.. מה לדעתך הבעיה שלי? והאם זה נראה לך נורמאלי שאני בת 29 ואני עדיין גרה אצל ההורים שלי, ומעולם לא גרתי תקופה מחוץ לבית? האם זה מעיד על האישיות שלי? מה עליי לעשות?

שלום דנה, אני חושבת שהשאלה החשובה איננה היכן גרים, אלא מהן התחושות שלך בקשר לזה. הבהרת בכתיבתך שיש לך תחושות אמביוולנטיות ומורכבות בנוגע למגורים עם הורייך, שקשורות באופן רחב יותר לצורך שלך באישורם ובתמיכתם. נראה לי נכון לברר לעצמך את הנושאים האלה, כדי שתוכלי להגיע להחלטה מתאימה עבורך ולעמוד מאחוריה למרות הקשיים. אחד המקומות הטובים ביותר בעיני לעשות בירור מעין זה הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. האם התנסית בכך בעבר? מה דעתך? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ארנה שלום, התנסיתי בטיפול פסיכולוגי דינמי אבל רק במשך 3 פגישות... הפסקתי כי הרגשתי שהטיפול לא תורם לי.. יכול להיות שהפסיכולוגית לא התאימה לי וכו' חשבתי לנסות ללכת למישהו אחר דרך כללית מושלם, אשמח אם תוכלי לסייע לי בעניין ולהפנות אותי לגורם המתאים... תודה דנה

תודה על התשובה בשעה מאוחרת. את מתכוונת שאני לא בסדר נכון? בדרך בכלל החיים מלמדים אני נשואה פעמים כך שאם ההורים של הגרוש שלי היה יחס אחר. וגם החיים מלמדים ,חוץ מזה אני ספרנית במקצוע וקוראת הרבה פסיכולוגיה. אני לא באה לחנך אף אחד אבל מותר לי לומר מה שאני חושבת אם משהו לא נראה לי . שתהיי בריאה דודה שלי אבל אני לא אוהבת יחס כזה........ כך לא התנהגים יש לה רק אחות אחת וזאת אמי אז מותר לדודה שלי לתת יחס של אחות . גם את בעלי לא אחנך אם הוא שככה זה בסדר אז שיהיה בריא כי הוא מתנהג כמו בבית שלו כי גם בבית לא ונותנים יחס מתנקשים ,אבל במשפחה חמה זה הדדי לתת חום ואהבה. אני לא יודעת אם את נשואה את בתך אוהבת את המשפחה שלך ואוהבים אותך ,לכן זה הדדי. רינת

שלום רינת, אני מבינה שמדובר בדיאלוג מתמשך, ואינני בטוחה שנכון להתערב בו בשלב זה. אני מקווה שהתשובות שקבלת קודם לכן סיפקו אותך ועוררו בך מחשבות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילדה בת 3 שלא הורגלה לחברת ילדים והיתה בטיפולי בבית במהלך כל הזמן הזה. לפני חצי שעה בערך כשהיינו בגן שעשועים בעלי אמר לי שיש בגן הזה המון ילדים מופרעים וכשהילדה שמעה אותה היא התחילה פתאום לפחד מאוד מילדים באופן כללי, היא מפחדת להיות ילדם,לשחק איתם,לתקשר איתם,ואם ילד בוכה או צועק היא מתחילה לבכות ולבקש שאני יקח אותה על הידיים ושנלך הביתה.השנה(לפני שבוע)היא נאלצה ללכת לגן בפעם הראשונה בחייה, בגן יש 28 ילדים, היא בוכה המון, התחילה לגמגם וממש קפואה מפחד בגן.הגננת הציעה לי להישאר איתה בבוקר שעה ואח"כ לקחת אותה ב-12:00 במקום ב-13:20,השאלה שלי היא: האם הדרך נכונה? האם אני צריכה להישאר איתה כל הזמן בגן? אודה לך על תשובתך הכנה והמהירה!

שלום צליל, אני מבינה שקשה מאוד להשאיר את בתך בגן במצב שנוצר, אך נדמה לי שלטובת כולם כדאי להתייחס לכך כתהליך קליטה במסגרת חדשה, שיכול להיות קשה ומאתגר אך אינו "מצב חירום". בתך מרגישה ומן הסתם גם מגיבה לכך שהוריה נמצאים ב"מצב חירום", ויהיה לה קל יותר להסתגל כשהיא תרגיש שאתם רגועים ושלמים עם הבחירה להתחיל ללכת לגן... המעבר מלהיות "ילדה של אימא" לאחת מבין 28 ילדים אינו פשוט, ובהחלט מומלץ לבצע אותו באופן הדרגתי. במרבית המקרים הגננות מנוסות מאוד בתהליכי פרידה, וכדאי לשמוע לעצתן ולשתף עמן פעולה. עם זאת, כאשר את נשארת עם בתך בגן חשוב לזכור שהמטרה היא לעזור לה להסתגל להיות שם לבד, וזהו המסר שצריך לעבור בהתנהגות ובדיבור. בנוסף לתשובתי, אני ממליצה בחום לפנות ביום ראשון בבוקר ל"קו ההורי" של אוניברסיטת ת"א, שם תוכלי לשוחח באופן אישי עם ליאת מנדלבאום. המון הצלחה (זה ילך ויעשה קל יותר...), אורנה ראובן-מגריל

היום שלי החל בחוויה מאוד לא נעימה, ואני מזועזת מהתגובה האימפולסיבית והאגרסיבית שלי. ירדתי עם הכלב שלי לטיול בוקר ובעת שחציתי עמו את הכביש, נהג מונית החל לנסוע ברברס, מבלי לשים לב שאני עומדת לחצות. למזלי, הוא לא פגע בי. הוא פתח את חלון רכבו וזרק לעברי משפט שהרתיח את דמי : "אולי תסתכלי לאן את הולכת" ? רציתי לצעוק לו שהוא זה שצריך לשים לב כשהוא נוסע ברברס, אך המילים נתקעו. כמו כל בוקר, אני יוצאת לסיבוב עם כוס קפה ביד. מבלי לחשוב פעמיים, העפתי את הכוס על שמשת רכבו. הכוס התנפצה למאות רסיסים, הקפה עף לכל הכיוונים והשפריץ על הולכת רגל. לרכבו ולשמשתו שלום..... הוא צעק לי " פריחה" והמשיך בנסיעה, כאילו כלום. זהו.... ולשאלתי שבנושא ההודעה : האם ייתכן שלסרוקסט יש תופעות לוואי הגורמות להתנהגות אגרסיבית / אלימה / לא-צפויה ? תודה.

שלום ניקי, אכן בוקר לא מוצלח במיוחד... אני מעדיפה לא לענות על שאלות המתייחסות לטיפול תרופתי, ולצורך זה כדאי לפנות לפורום פסיכיאטריה או לייעוץ אישי. בכל מקרה, כדאי לברר לעצמך את התגובה האימפולסיבית והתוקפנית, בשיחה עם אדם קרוב או בטיפול. אני מקווה שהמשך היום שלך היה מוצלח יותר... אורנה ראובן-מגריל

ראשית, תודה עבור תגובתך המהירה. פירסמתי את הודעתי במקביל, גם בפורום פסיכיאטריה ואני מצפה לתשובה :) יום טוב וסופ"ש רגוע :)

לבנינו החיי בחו''ל יש חברה (כבר מספר שנים ) בחורה החולה במערכות אובססיביות קשות ,שתלטנית ואנורקטית . הבן לא רואה את המצב העגום וחושב כי אלו קשיי המסתגלות . ביקרנו אצל הבן והחברה ונדהמנו לראות את חייו ההולכים ונהרסים הבחורה כל היום בקניות אובססיביות אינה עושה עם עצמה מאומה הבחורה דאגה (לא לעיני בני ) לתת לנו הרגשה לא טובה שם אצלם בבית לכל מה שעשינו היה לה מה להלין כל הזמן עם פרצופים . חזרנו משם בהלם ,הבן שלנו אינו רואה מה שאנחנו רואים וכשניסינו לדבר איתו הוא ציין כי לו היא מתאימה וכי אינה חייבת להתאים לנו כמובן שלא נתנה לנו ליצור קשר עימו ולא נתנה לו להיות עמנו לדבר כשפנינו אליו היא זאת שענתה הבן הוא בחור מדהים בחור שזורם מאוד מוצלח ומצליח ופתאום כאילו הולך לנו לאיבוד ולא בסמים לא בבתי סוהר אלה עם בחורה שהשתלטה על חייו והיא מנהלת אותו בצורה עגומה כל הזמן קניות החלפת רהיטים החלפת בתים בשעת נסיעה היא מפריעה לא ומבקשת שיקרא תוך כדי נסיעה או שיעסוק בכל מיני פעילויות ובכך מסכנת את חייו לא מתחשבת . כמובן שהיא לא רוצה להיות בטיפולים והמצב עגום ומר כל המשפחה שלנו נכנסה לדאגה לא יודעים איך לגרום לו שיראה את התמונה עצמה, ושיטפל בנדון היא חייבת לקבל עזרה ולא מוכנה אך יורה לכל הכיוונים .

שלום נטע, אני מבינה את התחושה הקשה שמתעוררת כאשר אדם אהוב עושה בחירות שנראות לנו מוטעות ובעייתיות. עם זאת, הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך הוא שלפעמים עלינו למצוא את הכוח לקבל ולכבד את הבחירות של האחר. אני מאמינה שהדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בבחירות של אנשים מבוגרים, המעידים על עצמם שהם שלמים ומרוצים מהחלטתם. מאחר ובנכם מנהל חיים עצמאיים בארץ אחרת, נראה לי חשוב שתוכלו לשמור על קשר נעים ככל האפשר איתו ועם בת-זוגו. לכן, כדאי לחשוב על דרך מכבדת ומנומסת להעלות בפניו את חששותיכם, בעיקר סביב נושאים שכרוך בהם סיכון חיים (כמו צורת הנהיגה שהזכרת). לאחר שתבטאו חששות אלה, נסו להמשיך את הקשר לצד חילוקי הדעות בינכם. אני יודעת שזה קשה מאוד... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על תשובתך באמת הפנמתי כי עלי להיות עם כוח ולהמשיך הלאה .

שלום ליאת יש דברים שבן אדם יכול להרגיש לבד כמו : דודה שלי לא מרגישה שהיא לא בסדר שלכל החברות שלה היא נוסעת לבקר ואת אמא שהיא לבד לא באה לכלל כל הזמן היינו נוסעים לדודים שלי ואף פעם הם לא באים אלינו כל פעם שאמי מזמינה יש לה סיפור אחר שהיא לא יכולה. גם שאמי עברה נתוח החלפת ברך דודה שלי לאבאה בכלל אני נסיתי בעבר לדבר איתה על כל העניין הזה אמי גם דברה איתה ושום דבר לא השתנה, רק שדודה שלי ממשיכה לגרות את אמי ולספר לה לאו נסעה ואיפוא היתה. זאת אומרת שאם בנאדם לא מרגיש שהוא לא בסדר זה לא טוב. אני אמרתי לבעלי "יש לך לב ונשמה אז תיהיה מה שאתה באמת מהלב . כל בנאדם גודל בבית שכך הוא רואה איך מתנהגים וכך הוא לומר מהבית , לפעמים הבנאדם משתנה ולפעמים לא. אני לא מתעקשת אני רוצה שיכבדו את משפחתי כמו שהיא מכבדת אחרים אמי נשמה טובה שעוזרת לנו מכל הלב ומגיע לה גם חום בחזרה. בעלי גם נזכר לומר לה אחרי שבוע מזל טוב על שאחותי תתחתן בקרוב אמי קצת נעלבה כי היא חשבה שבעלי יומר לה מזל טוב. כל טוב רינת

רינת, שימי לב לשעה המטורפת בה נכתבת הודעה זו (אני עושה זאת, כי מחר איני כאן...) הדבר האחרון, אולי, שאוכל לומר לך, בהקשר זה, הוא שה"בסדר" וה"לא בסדר" שלך, אינם בהכרח זהים לאלה של מישהו אחר. כשמדובר בילדינו, מוטלת עלינו חובה (וזכות) להנחיל להם את הערכים לאורם אנו מצפים שיפעלו. כשמדובר באדם מבוגר אחר, דודה או בן זוג, אין זה מתפקידנו (כך אני סבורה, על כל פנים) להורות מה "בסדר" או "לא בסדר". אנחנו יכולים רק לומר להם משהו על מה שהתנהגותם מעוררת בנו. ותו לא. אני מאחלת לך ולאמא שלך הרבה בריאות ושמחה באהבתכם זו לזו. ליל מנוחה ליאת

אני חותכת את עצמי כבר יותר מחצי שנה, עם הפסקות, ויש לי מחשבות התאבדות לעיתים קרובות. בעבר אף הייתי מערבבת כדורי הרגעה עם אלכוהול רק כדי לראות מה יהיה המינון המדויק שיהרוג אותי. ההורים שלי יודעים (את הרוב..) אבל אני מתארת לעצמי שהם בוחרים להתעלם או חושבים שבדרכם הם עוזרים לי, כשבעצם הם דוחפים אותי יותר קרוב לתער. הם חושבים שהפסקתי אבל התחלתי לחתוך שוב. אני מאד רוצה עזרה אבל אני מפחדת שזה יפגע בי כשאני אגיע לצבא ושלא יגייסו אותי, או שאולי זה יפגע בסיכויים שלי להתקבל לעבודה בעתיד. חוץ מזה, אף אחד לא רוצה שיתייגו אותו כחולה נפש... אני מרגישה אבודה ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני שונאת לחיות בבית שלי, ואני מפחדת לבקש עזרה. ההורים שלי גם היו מעדיפים שהעניין הזה ישאר בבית ולא יצא החוצה, חלקית מדאגה לעתיד שלי וחלק, מן הסתם, מתוך בושה. הם לא רוצים להודות שעשו טעות... השאלה שלי היא האם יש איזשהו סיכוי שאני אוכל לקבל עזרה בערוצים לא רישמיים ובלי ידיעת ההורים (האחרון לא הכרחי אך רצוי)? כל כך נמאס לי להרגיש ככה, ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק...

היי, צר לי לשמוע על הסבל המביא אותך לפגוע בעצמך פעם אחר פעם. את מצליחה, למרות הכל, להבין שאת זקוקה לעזרה, וכל הכבוד לך על זה ! כשמדובר במחשבות אובדניות ואפילו בניסיונות ממשיים, שאלת הגיוס לצבא היא משנית. קודם כל חשוב לצאת ממחול השדים הזה, ויפה שעה אחת קודם. עלייך לפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע, פסיכיאטר או פסיכולוג, ואם את חוששת לנזק אפשרי סביב הגיוס, אפשר לפנות באופן פרטי. מעורבותם של הורייך בתהליך חשובה והכרחית, לפחות ברמת הידיעה (והתשלום, כמובן). אם בכל זאת קשה לך עם זה, נסי לפנות בשלב ראשון לאחד הגורמים המופיעים בראש העמוד המצורף. הם בוודאי יוכלו לתרום לך בעצה טובה, מניסיונם. http://www.macom.org.il/hotline.asp אשמח לשמוע שאת ממשיכה לפעול בכל הכוח כדי לחלץ את עצמך מהמצב הזה. לילה טוב ליאת

לפסיכולוגית שלום לפני 4 שנים חוויתי התקף חרדה ברחוב, חולשה, סחרחורת ופחד נוראי שהנה אני עומדת להתעלף. מאז התחלתי לפחד לצאת שמא יקרה לי שוב אבל אף פעם לא וויתרתי ולא נכנעתי, יצאתי עם כל התקפי החרדה לרחוב וכל הפחדים.היו לי הרבה עליות וירידות, היו פעמים שחשבתי שהנה עבר אבל אחרי כמה זמן זה פשוט חזר. כך שהבנתי שכנראה מדובר במשהו כרוני שאין לי ברירה אלא לחיות איתו וזה מה שאני עושה. ניסיתי להיעזר בפסיכולוג אבל מהר מאוד נגמר לי הכסף. פסיכולוג דרך קופ"ח - לא היה אותו הדבר, רפואה משלימה-עזר רק באותו יום של הטיפול ולמחרת. ופסיכאטריה - לא בא בחשבון. החרדה התפשטה גם לחרדה חברתית. איבדתי את הביטחון העצמי וכיום שאני מדברת עם אנשים (ובמשך היום יוצא לי להיפגש עם הרבה אנשים), אני מדברת, אבל משהו דפוק, הדבר היחיד שחודר למחשבה זה "אם יגיע התקף או לא?", המחשבה פשוט מפריעה לי להאריך בשיחה, אני לא זורמת ולא טבעית. מאוד עצורה. הסביבה לא כל כך מרגישה מה עובר עליי, כי אני מתפקדת בתור אמא, בעבודה, בלימודים אבל.... רק אני יודעת שמשהו לא בסדר. לפעמים אני חושבת לחזור לטיפול פסיכולוגי אבל הפסיכולוג יכוון אותי לחשיפות, שזה מה שאני עושה בכל מקרה כי אני ממשיכה בחיים למרות הכל (אם אפשר לקרוא לזה חיים). ואני שואלת, איך יוצאים מזה??? ולמה למרות שאני חיה עם זה ומקבלת את זה, הדבר לא רוצה לעזוב? מיטל

מיטל יקרה, לפני הכל, אני מתפעלת מהנחישות שלך לא להיכנע לחרדה, ולהמשיך בחייך למרות הקושי. בהחלט יתכן שהחשיפות החוזרות שלך להתקפים, מבלי להימנע ומבלי להיכנע, יביאו בסופו של דבר להקלה. אבל למה לסבול כל כך הרבה זמן? את כותבת שפסיכיאטריה לא באה בחשבון, ולא כל כך ברור לי מה מקור ההתנגדות הזו. אני מאד מציעה לך לשמוע מה יש לפסיכיאטר להציע לך, ורק אז להחליט. בשיחה עמו, תוכלי לשאול את כל השאלות שמטרידות אותך, ולקבל תשובות ענייניות. אחרי הכל, איש לא יכריח אותך לבלוע בכוח כלום. זו בחירה. אני ממליצה לך מאד לשקול שוב את השילוב של טיפול תרופתי והתנהגותי, שנמצא יעיל מאד לסוג כזה של מצוקה. וזכרי, טיפול עצמי, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להחליף טיפול מקצועי ומבוקר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום במידה ואני אחליט לגשת לטיפול, האם טיפול פסיכולוגי בלבד יכול להיות יעיל, או שאני במצב שמחייב טיפול תרופתי? מיטל

שלום. אני בת 32. יש לי חבר טרי (חודשיים) אשר רוצה מאוד להינשא איתי ולהקים משפחה. אני לא אוהבת את חברי אך גם לא שונאת אותו. האם כדאי להתחתן עם מישהו שאני לא אוהבת? הציפיות של שנינו הן דומות מהחיים - להתחתן ולהקים משפחה. וגם תכונות האופי די דומות, אך אני לא נמשכת אליו כלל (גופנית). מה לעשות?

יעל יקרה, אני מניחה שהציפייה להינשא ולהקים משפחה אינה "תלושה" מהציפייה לעשות זאת עם אדם אהוב, איתו את רוצה לחלוק גם רגעים של נחת אינטימית. מניסיוני, כאשר אין אהבה ומשיכה מראש, הן גם לא יתפתחו בהמשך. האם היית רוצה להעביר את חייך תוך ויתור על שתיהן? אני מציעה לך להשהות את ההחלטה כרגע, ולתת לעצמך עוד זמן למחשבה. אני מזמינה את חברי הפורום להביע מחשבות בנושא. לילה טוב ליאת

אז מה את עושה איתו אם את לא אוהבת אותו בלי שום קשר - את לא חושבת שחודשיים של היכרות הם זמן קצר מדי בכדי להחליט על חתונה ?

יעל יקרה, אני מבינה ללילבך... בגיל 32 כבר רוצים להתחתחן,כבר בשלים להורות,כולן מסביבך כבר נשואות ,מניקות ועם ילדים.אך הרשי לי לעודד אותך...היום יותר ויותר נשים מתחתנות בגיל מאוחר יותר,בעבודה מול הורים אני מוצאת שהורות בוגרת היא ברוב הפעמים טובה יותר מהורות צעירה ולא מגובשת.אני מבינה את התחושות...אך אני לא חושבת שבגלל גילך את צריכה להיזדרז ולהינשא לגבר שאת לא אוהבת ולא נימשכת אליו.את תינשאי,תביאי ילד ופתאום תיפלי לתהום...ואז..יהיה מאוחר מידי.זה נכון,את מסתכלת סביבך ורואה בחורות שהתחתנו,פחות יפות ממך,פחות מוצלחות ממך...ורק את..מה קרה?בררנות יתר?כמובן.גם אני הייתי עם כזה שהיה מקסים אך היה קמצן,היה עשיר אך היה אגואיסט,עם מוסיקאי ולא רציתי שיהיה עם כולן,עם הייטקיסט שהיה לי משעמם מידי,עם גרוש אך עם ילד..ועוד...ואת כולם אהבתי.אך לא נישארתי עם אף אחד...בכל אחד היה משהו שהפריע לי. אני כן חושבת שצריך להתפשר.כולם מתפשרים!!!!!!!!!!! לא הכול מושלם.השאלה הגדולה היא על מה מתפשרים... אהבה ומשיכה הם שני דברים בסיסיים.ואת יכולה למצוא עצמך אומללה מאוד.תני זמן.אך לא יותר מידי.במידה ואת רואה שזה לא מסתדר.חיתכי.וקדימה.חפשי אותו.הוא מחכה לך...:) בהצלחה..

אממ הגעתי למסקנה שיש לי בעיה... אני רוצה נורא ללכת לפגישה עם פסיכולוג כי אני בדיכאון כבר למעלה מ6 שנים אני לא יודעת איפה אפשר לקבל את העזרה לה אני דרושה לכן אם אתם מכירים פסיכולוגיים פרטיים באיזור רחובות אני אשמח מאוד לייצור איתם קשר

ערב טוב, אני מברכת אותך מכל לב על ההחלטה לקום ולפנות לטיפול. אין אנו נוהגים להשתמש בפורום כבמה לפרסום מטפלים, ולכן אני ממליצה לך להיעזר באלפון המטפלים או בהמלצותיהם של אנשים באזור שלך שהתנסו והיו מרוצים. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

יש לי שאלה ואני לא יודעת אם אני בפורום המתאים. בעלי הוא פשוט חולה נקיון בצורה מחרידה גם אם הבית מבריק הוא יגיד שהבית מלוכלך אני בחודש 9 ושיהיה ילד אז מן הסתם הבית לא יהיה תמיד מבריק. רציתי לדעת האם כדי לפנות לפסיכולוג בעניין או אם יש פתרון אחר אני אשמח לשמוע.

כדי להבין את מצבו יותר טוב את צריכה לפרט יותר. האם הוא למשל מתקלח הרבה פעמים ביום, האם לא נוגע בחפצים כי לדעתו יש עליהם חיידקים גורמי מחלות? באיזה עוד צורות מתבטאת מחלת הניקיון שלו? אם התשובה לשאלות שכתבתי היא חיובית, יש צורך באבחון פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

לי יקרה, ההתנהגות של בעלך אכן יכולה להיות קשורה בתופעה הנקראת OCD, המתאפיינת, בין השאר, בהתנהגויות כפייתיות הנעשות כדרך לשיכוך חרדה. דפוסים אובססיביים כפייתיים כאלה יכולים להיות גם חלק ממה שמכונה אישיות אובססיבית כפייתית. יש, לטעמי, מקום להתייעץ עם פסיכולוג או פסיכיאטר, ולטפל בכך לפני שהדברים יגיעו לכדי הפרעה לחיי המשפחה התקינים. בדר"כ מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם או בלי טיפול תרופתי. אורנה, חברתי לניהול הפורום, מתמחה בדיוק בסוג זה של תופעות, ואפשר להתייעץ עמה מחר, ולקבל הסבר נוסף. בברכה ליאת

שלום לכולם, (אני מקווה שאני כותב בפורום הנכון) אני סטודנט בן 22. בסביבות גיל 6 חוויתי לראשונה התפרצות מסויימת של חרדת מוות (זאת ההגדרה שנראית לי המתאימה ביותר) - הבנתי בבת אחת שיבוא יום ואני אפסיק להתקיים. שבאיזושהי נקודת זמן, שתגיע בוודאות בסופו של דבר, לא יהיה "אני" יותר. לא יהיו מחשבות,רגשות, חלומות ותקוות. "אני" אגמר (זה המקום לציין שאני לא מאמין בחיים אחרי המוות, או בגלגול נשמות). הרעיון כל כך הבהיל אותי שזנקתי המקום וקראתי לאמי בהיסטריה, בלי שליטה. כעבור כמה רגעים התאוששתי, עדיין קצת מבוהל, והמשכתי לתפקד כרגיל, מגרש את המחשבות מהראש. מאותה הפעם אני עובר חוויה דומה אחת לכמה ימים. (אם כי היו תקופות שבהן זה היה תכוף יותר והיו תקופות שפחות). ברוב הפעמים זה קורה ממש לפני שאני נרדם (כשאני עוד עירני לגמרי), כשאני שוכב במיטה בחושך, ובדרך כלל לא כשאני בחברת אנשים אחרים. מחשבה על מושגים כמו "נצח" ו"אינסוף", ולפעמים גם בהייה בכוכבים מעוררות את אותו אפקט. המחשבה הזאת תמיד איכשהו חוזרת אליי כל הזמן, ותמיד התגובה היא אותה תגובה - אני מזנק, לפעמים קורא או צועק באימה, ולאחר כמה שניות נרגע. כאילו התודעה שלי לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה הזאת, ולכן היא מנסה להסיח את דעתי באמצעים הטכניים שעומדים לרשותה. מעולם לא נתקלתי באדם אחר שעובר חוויה דומה או שמעתי על התופעה. אשמח לקבל תגובות.

אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. אז מה עושים? אם כל כך הרבה שנים אתה חש כה מובס מן החרדה, אולי מוטב לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך למצוא את אותה משמעות לחייך. אפשר לפנות לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי להפחתת חרדה, ובהמשך - פסיכותראפיה (שיחות) במטרה להביא להקלה ושינוי. אני מזמינה את חברי הפורום להתייחס ולהביא מחשבות בנושא. לילה טוב ליאת

אני מזדהה עם ההרגשה. לפעמים אני תופסת את עצמי בבת אחת תופסת את נשימתי ונבהלת (כאילו ראיתי משהו נורא מפחיד) אחרי מחשבות דומות. פתאום למשל אני חושבת שאולי אני חולה במחלה חשוכת מרפא - ובבת אחת נהיה לי קוצר נשימה, כאילו שאני לא יכולה להכיל את המחשבה הזו, כאילו שהיא יותר משאני מסוגלת לקבל ולהסכים. אני מרגישה כך לעיתים גם כשאני חושבת על מוות של קרוביי - הוריי, אחיי והשאר. אני מסכימה עם ליאת שיש לתפוס את זה - את הרגע - ולתת לו למשוך אותך הלאה. להביא אותך לנקודה בה אתה עסוק בחייך ומעשייך בם ופחות מוטרד מהרגע בו יסתיימו. זה נשמע לי כמו הדבר הטבעי ביותר להרגיש, אפשר להתעלם ממנו, ואנשים עושים את זה בכל רגע ובכל דקה - אבל אני חושבת שיש משהו מנער במחשבה הזאת, משהו שלא מאפשר לחיות באדישות ולהעביר את הזמן - אלא ההבנה שכדאי להיות תמיד עם הלב במקום הנכון, להיות איפה שהלב נמצא ולעשות את מה שהוא רוצה באמת. מה אתה אומר?

שלום ליאת קודם בנשואים בריאים טוב לספר הכל אחרי אם מסתירים דברים זה פוגע בנישואים בקשר לנשיקות אני בחורה פתוחה שכל מה שיש לי על הלב אני אומרת לבעלי ,יש דברים והוא לא יודעת כי לא גדל אם זה או לא ראה בבית אז אפשר להסביר. אם את פסיכולוגית את בתך יודעת שאין כמו נשואים בריאים אין כמו אהבה חיבה וחום לומר מחמאות זה דבר הכי חשוב בחיים שוב שוב מאוד להחמיא לאנשים אין יותר מזה , ומי שלא יודע יכול ללמוד כמו כל דבר בחיים. רינת

רינת יקרה, כבר אמרו חכמים - "חנוך לנער על פי דרכו". אי אפשר ללמד מישהו דבר שאינו רוצה ללמוד. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר על ללמוד בכוח לאהוב או להפגין חמימות. אני מרגישה שאת מתעקשת על משהו שבעלך לא יכול כרגע לספק, ונראה לי שההתעקשות הזו משיגה תוצאה הפוכה. נישואים בריאים הם גם היכולת לקבל את בן הזוג כמו שהוא, לכבד את בחירותיו, ולאפשר לו מרחב מחייה ההולם את צרכיו. אני משוכנעת שכאשר אדם מרגיש אהוב ומקובל, הוא ישיב בסופו של דבר ביחס דומה. בברכה ליאת

שלום רב. ברצוני לשאול מה עושים במצב של בחורה צעירה (כבת 27) שלא מוצאת את עצמה,נוסעת ובורחת כל הזמן,נמצאת בדיכאון ובחרדות,בוכה ומתפרצת מכל דבר,לאחרונה גם יש לה פריחות בגוף(כאשר היא מתעצבנת),לא מצליחה להחזיק יחסי זוגיות לאורך זמן ולאחרונה אף מאיימת בהתאבדות. הבחורה יפה ואינטיליגנטית,בעלת תואר ראשון,אך אינה מצליחה להתמודד עם החיים.לאחרונה מדברת יותר מידי על התאבדויות.פסיכיאטר שפנתה אליו נתן לה כדורי הרגעה נגד חרדות (איני זוכרת את שם הכדור).מצבה לא משתפר! כיום היא רוצה שוב לטוס לחו"ל.אנחנו מאוד דואגים לה ואינני יודעת כיצד לעזור לה,למי אוכל לפנות,אינני רוצה להרגיש שאני מאבדת אותה לגמרי.מה כדאי לעשות?ולמי לפנות?תודה.

מירה יקרה, העובדה שראה את חברתך פסיכיאטר מרגיעה במקצת. עליך לזכור שתרופות אנטי-חרדתיות ואנטי-דכאוניות משפיעות ברוב המקרים רק לאחר מס' שבועות, ולכן יתכן שאינך מבחינה עדין בהשפעתן המיטיבה. צריך להבין שמדובר באדם בוגר וריבוני, וכך גם צריך להתייחס לבחירותיה. אם כרגע היא בחרה לטוס לחו"ל, אין הרבה מה לעשות, מלבד להביע את הדאגה לשלומה, לבקש ממנה לנהוג באחריות, ולשדר זמינות עבורה במידת הצורך. אפשר לנסות לגייס רשת תמיכה פוטנציאלית גם בחו"ל, למקרה שתהיה התדרדרות במצבה, או לצייד אותה עוד בארץ בתכנית פעולה מסודרת וידועה מראש, שתוכל לנהוג על פיה במידת הצורך. מקווה שהתרופות אכן יעשו את שלהן, ודאגתך תתבדה. בהצלחה

ראשית תודה על תשובתך המהירה. מדובר באחותי ולפי מיטב ידיעתי היא נוטלת את התרופות כבר חודשיים או יותר.ייתכן שהתרופות לא עוזרות?מה ניתן לעשות ברמה הטיפולית? האם פסיכולוג יעזור לה? כיצד מתמודדים עם מצב כזה? כיצד ניתן להקל עליה?כיצד ניתן להתמודד עם הרצון שלה לשים קץ לחייה (כמובן שכרגע זה בגדר אמירות בלבד,אך זה בהחלט מדליק נורה אדומה). אנחנו רוצים לסייע לה אך איננו יודעים כיצד...תודה.

טוב אני לא יודעת כל כך איך להתחיל אבל אני ינסה אני בת 22 ואין לי פשוט כוחות יותר אני מיאשת מהעבודה שלי בתחום המכירות אני מתלבטת לגבי מה ללמוד אני מרגישה שאני סתם מבזבזת זמן המצב הכלכלי של משפחתי ירוד ואמי מנקה בתים של אנשים כי היא בת55 ולא נראית הכי טוב וזה פשוט קורע אותי ומעציב אותי מאוד אני מתביישת להביא חברים הבייתה כי הבית לא יפה אני שונאת את התחושה הזאת אני נאבקת כל יום עם משקל גופי אני בחורה רזה לאחר דיאטות ומפחדת להשמין אני מצטערת שרשמתי זאת באי סדר כי באמת הכל כך בחיי כרגע אשמח לחוות דעת מה עליי לעשות בכדי להתעודד וקבל קצת שליטה בחיי תודה מראש!

היי, אני מניחה שאי הסדר משקף את התחושה שלך כרגע בחייך. זה באמת נשמע עמוס, מבלבל, מכאיב, ומייאש. לפעמים הדבר הכי נכון לעשות במצבים כאלה - זה קצת סדר. נסי לבודד תחום אחד שבו היית רוצה לראות שינוי מהיר, ולשם הפני את כוחותייך. מאד קשה (אם לא בלתי אפשרי) ליצור שינויים דרמטיים בכל תחומי חיינו. את מדברת על עבודה, על לימודים, על מצוקה כלכלית, על בעיית משקל, ועל קשיים ביחסך לאמא. לטעמי מדובר בנושאים כבדי משקל וחשיבות, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי דרך קופת החולים שלך, או דרך המרפאות הציבוריות של משרד הבריאות, ובכך להקל על עצמך ולעבוד יותר יעיל. קחי אוויר, קחי אחריות על חייך, ואני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

בני בן ה-3 נגמל מחיתולים לפני כארבעה חודשים. בבית הוא גמול לחלוטין גם בלילה אך בגן הוא אינו מעוניין ללכת לשירותים ומתאפק עד ש"בורח" לו. מה לעשות? האם לחכות או לטפל? כרמית.

כרמית יקרה, למה את קוראת לטפל? בהנחה שילדך נגמל לגמרי מחיתול, ביום ובלילה, נראה לי שאין צורך לגייס כרגע אנשי מקצוע. כדאי לבדוק מה קורה בדיוק בגן. האם יש משהו שמרתיע אותו בשירותים של הגן? האם בבית הוא רגיל לסיר? האם בגן הוא מתבייש לבקש עזרה ב"ניגוב"? האם בגן הוא שקוע במשחקים, ואז לא מפנה מספיק תשומת לב לאיתותים מן השלפוחית? אולי בכלל הילד מגיב לגן כמקום חדש (בכל זאת אנחנו בספטמבר!) לכל אחת מן האפשרויות הללו, אפשר וצריך לתת מענה במסגרת הגן. אפשר לבקש מצוות הגן להיות עירניים ולהזכיר לבנך לעיתים קרובות יותר לבקר בשירותים. קשה מאד להשיב מכאן, מבלי לדעת טוב יותר את המקור לקושי. נסי לבדוק עם הצוות, ולחזור אלינו שוב, לעדכונים במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שכחתי לציין שבני כבר שנה שלישית בגן זה והוא מסרב בכל תוקף להיכנס לשירותים. אין לו רתיעה מחדרי שירותים זרים כגון, מסעדות, בתים זרים וכו', אלא רק בגן עצמו.

ליאת שלום אני בטיפול פסיכו' כשנתיים, ועדיין מאד קשה לי לדבר ולהיפתח , למרות שדי השתפרתי. אך היום קרה מקרה שממש הפליא אותי, נפגשתי עם עו"ס בנושא מסויים הקשור לבני, ומאד נפתחתי אליה והיה לי מאד קל לדבר איתה, משהו שהוא מאד שונה מהמפגש שלי עם הפסיכו', היא גם יותר מביאה את עצמה ומדברת, מה שמוריד מאד את החרדה. התחלתי לחשוב שאולי זה שאני מצליחה לדבר עם העו"סית בגובה העיניים יותר מקל להיפתח אליה, משהו שהוא בלתי אפשרי מבחינתי עם הפסיכו'. שאלה: האם זה סימן לכימיה? האם זה אומר שאני צריכה לעזוב את הפסיכו' ולחפש מטפלת שאני יכולה לדבר איתה בגובה העיניים? או שמא חלק מהטיפול הוא : למה בכלל אני מעלה את הפסיכ' לגובה כזה, ולא מדברת איתה בגובה העיניים? בכל אופן אשמח אם תעני לי על השאלה: האם בטיפול , חלק מהקריטריונים לכימיה עם המטפלת, זה שניתן לדבר בגובה העיניים ולהיפתח ללא בעיה? אשמח אם תעני לי בנושא נעמה

נעמה יקרה, את שואלת שאלה חשובה. האם זו הכימיה, או היעדרה, המשפיעה על טיב הקשר ורמת הפתיחות? אין לי תשובה חד משמעית. במקרה שאת מתארת, בהחלט יכול להיות שהיה לך קל יותר לדבר על הבן שלך, מאשר לדבר על עצמך. קשה יותר לדבר את עצמנו, את המורכבויות שלנו, את הקונפליקטים שלנו. חשוב שתדעי שפסיכולוג ש"אינו מביא את עצמו" לטיפול, עושה זאת לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רציונל טיפולי, המותיר לך את המרחב ההכרחי כל כך לעבודה הנפשית. עובדים סוציאליים מכוונים בעבודתם להיבטים יותר פרקטיים בחיי הפונים אליהם, ולפיכך נהנים ממידה רבה יותר של חופש להישאר "בגובה העיניים". לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תגובתך. בשיחה עם העו"סית, דיברנו על בני וגם עלי, חצי מהזמן דברנו על בני, וחצי מהזמן עלי, פחות או יותר. מצאתי את עצמי מספרת לה דברים בצורה מאד פתוחה, שהפתיעה אותי מאד, חשיפה שלקחה לי המון זמן מול הפסיכולוגית, מה גם שבכיתי בפניה , משהו שאף פעם איני מצליחה לעשות מול הפסיכולוגית. מאד הפתיעה אותי, אבל הרגשתי את ההבדל המהותי במפגש. אני שוב שואלת אותך- האם זה אומר שאני צריכה להחליף פסיכולוגית? את בטח לא תעני על זה אבל אנא תנסי לכוון אותי יותר לשאלות שאני צריכה לשאול, למה שאני צריכה לבדוק.. אצל הפסיכולוגית סיפרתי לה המון דברים אבל אני חושבת שהרוב נעשה ללא רגש, יותר איפורמטיבי, אני מאויימת על ידיה מצד אחד, היא נראת מאד טוב, חתיכה, אני שמה אותה במקום מאד גבוה ובלתי נגיש. מצד שני אני מאד אוהבת אותה, ומוצאת את עצמי מנסה לדמיין את חייה האמיתיים. אני ממש מבולבלת, תוכלי לעזור לי? תודה נעמה

שלום רב. לפני מספר חודשים קראתי את "אינטיליגנציה רגשית" של דניאל גולמן. באחד הפרקים הוא מתאר את ה"תופעה" (לא יודע איך לקרוא לזה) "אלקסיטימיה". שלפי מיטב הבנתי מתארת אנשים שאינם מודעים לרגשות שלהם. כאשר קראתי את התאור, הופתעתי לראות ששזה מאוד מזכיר לי את עצמי... לכן, בשלב ראשון, הייתי רוצה לדעת היכן ניתן למצוא עוד חומר בנושא. תודה.

ערב טוב, המושג אלקסיתימיה מתייחס לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים, או בגלל שהם חסרים את ה'לקסיקון' הרגשי, או בגלל הקושי שלהם להבחין בין הרגשות השונים. פעמים רבות אנשים כאלה מפתחים סימפטומים סומטיים (גופניים) כדרך לתקשר את רגשותיהם. מי שכתבה על כך רבות היא ג'ויס מקדוגל, ואפשר למצוא בעברית את ספריה "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש". קריאה מהנה ליאת

במכתב האחרון שלך כתבת לי שכדי לי ולבעלי ללכת לטיפול האמת שאני יודעת את זה שבעלי צריך טיפול היינו אצל יועצת נישואים ושדברנו על הנשיקות אז אמרה "שזה צפיה" אני חושבת שנשיקה זה בכלל לא צפיה אלי חוב אהבה וערכה לבן אדם. בעלי כנראה גדל בבית שלא נותנים חום ובגלל זה הוא לא יודעת לתת חום . אפילו שאחותי אמרה לנו שהחבר שלה הציעה לה נישואים בעלי לא התקשר לברך את אמי , אמי אמרה לי "מעניין פז בעלך לא התקשר לברך אותי מה אני זרה . אז גם אחרים מרגישים שהוא לא משדר חום. רינת

רינת יקרה, גדעון ישוב לענות כאן בשבת-ראשון, ועד אז אשתף אותך במחשבות שלי בנושא. אני זוכרת את פניותייך הראשונות בעניין הנשיקות. זה נכון שבכל משפחה מראים אחרת אהבה וחום. יש משפחות בהן נהוג לחבק ולנשק, ויש מי שמעדיפים להביע רגשות במבט, בדיבור, במעשים. לצערנו, יש גם אנשים שקשה להם עם ביטויים גלויים של רגש. לא ברור לי אם זה המצב אצל בעלך, או שהוא פשוט לא כל כך אוהב את משפחתך. האם זה מצב אפשרי מבחינתך? האם תוכלי לקבל מצב בו בעלך מאד אוהב אותך, אך אוהב פחות (או בכלל לא) את משפחתך? בעיני זה מצב לגיטימי, כל עוד אין פגיעה או העלבה במכוון. אני יכולה לשער שמי שמכריחים אותו לאהוב, או להתחבק ולהתנשק בניגוד לרצונו, יפתח סוג של התנגדות ורתיעה מהדרישה הזאת, ואולי נשיג בדיוק את ההפך. הייתי מציעה לך להניח לו בעניין הזה, ולנסות לעבוד על ביטויי הרגש ביניכם, כזוג. אולי אם ירגיש חופשי לנהוג כרצונו, המצב ישתפר מעצמו. בברכה ליאת

ד"ר יקר שלום אי סובל תקופה ארוכה ממצוקה נפשית(דיכאון,חרדה,חוסר ריכוז) שלפי הגדרת הפסיכיאטר- היא קשורה למשהו בעייתי באישיות. אני פשוט מרגיש שהפכתי לאדם אחר לגמרי. באיזושהיא נקודה בחיים נשברתי, ואני מתנהל יותר באופן מלאכותי ללא חשק ומרץ, עם מועקה תמידית בתוכי. תרופות בינתיים לא עזרו לי, ואני מתחיל להשתכנע שהטיפול בשיחות יהיה דווקא טוב עבורי. אך שאלתי החשובה היא: הבנתי שיש מגוון דיי רחב של גישות פסיכולוגיות לטיפול, והשאלה היא האם כל פסיכולוג מתמחה או דוגל בגישה אחרת, וא"כ איך אדע מה לבחור??? מה לדעתך מתאים לי לפי התיאור הקצר שתיארתי??? או שבעצם כל פסיכולוג טוב מתמחה בכל הגישות, והוא כבר יתאים לי גישה??? נ.ב פסיכואנליזה נראה לי משהו מעמיק ויעיל, זה נכון?

איציק ! בד"כ מטפלים משלבים כמה שיטות טיפול בטיפול , ולא אחד. לגבי פסכואנליזה , זה לא מתאים לכל אחד , ( כלומר כל אחד והפרעותיו ) אין הרבה פסיכנאלטיקנים , ובד"כ הפגישות לטיפולים כאלה הם יותר מסיבים (פעמים בשבוע ) . אם אתה סובל מחרדות ודיכאון , לדעתי העבודה צריכה להעשות בתחום התנהגותי קוגניטיבי. לשנות מחשבות שליליות בחיוביות , להתמודד עם החרדות או אם יש לך פוביות למניהן שלא ציינת . אתה יכול בעצם לדבר על הכל . גם אם יש לך חלום שמטריד אותך אתה יכול להביא אותו לטיפול ,ולנסות לנתח אותו , יש בזה קצת מהפסיכאונליזה. רק טוב , מיטל

איציק יקר, ככלל, שתי הגישות המקובלות לטיפול בדיכאון וחרדה הן הגישה הפסיכודינמית, המנסה להתחקות אחר המקורות העמוקים להפרעה ולטפל בהם, והגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המכוונת להיבטים הקוגניטיביים (מחשבות, אמונות וציפיות שליליות, המחזקות את מעגל הקסמים הדכאוני) וההתנהגותיים (הימנעות, פסיביות, וכד') במטרה להכחיד את הסימפטומים החרדתיים או הדכאוניים. הגישה הראשונה נוטה להיות ארוכה יותר עפ"י רוב, כשהמטפל מקפיד על עמדה ניטראלית, בעוד הגישה השניה ישירה ואקטיבית יותר, ומחייבת לעיתים גם משימות ו"שיעורי בית" שעל המטופל לבצע. הבחירה בין שתי האפשרויות הללו תלויה בין השאר באישיותו של המטופל, בהעדפותיו, בסבלנותו, ובעוצמת הסימפטומים (לפעמים כדי להיפטר מן הסימפטום כדאי לנקוט בגישה הקוגניטיבית התנהגותית, ורק בהמשך, כשמושגת מידה של הקלה, אפשר לעבור לטיפול דינמי (שבעיני מרתק ומעניין יותר - אבל זה באמת עניין של העדפה וסגנון). הטיפול בפסיכואנליזה המסורתית כרוך במספר מפגשים במהלך השבוע (2-5), בהם העבודה היא בעיקרה ניתוח מעמיק של רבדי הנפש השונים, תוך שימוש באסוציאציות, חלומות, וחומרים שמביא המטופל, השוכב על הספה (כמו בימיו של פרויד). יש להביא בחשבון שטיפול כזה הוא ממושך ויקר משני האחרים. דרך צלחה ליאת

לקוראי הפורום שלום!! אני פניתי לפסיכולוגית שלי בזמנו , דווקא לאישה בגלל שחששתי שיהיה לי קשה עם גבר , בגלל הדמות הגברית אולי האבהית , שחששתי ממנה קצת משום שאני גדלתי ללא אבא בסביבתי וזה יצר אצלי הרבה משקעים עם השנים , ויחסים בינאישיים. אני כבר 4 חודשים לא בטיפול , ואני שוקלת לחזור לטיפול , כי אני צריכה מסגרת ויעוץ בגלל גבולות אדומים שחציתי. הסוגיה שלי היא עקשנית ואני לא יודעת מה להחליט ? הלבטים הם כאלה, אני יודעת שבסה"כ המטפלת הקודמת שלי , מכירה אותי טוב , ואני כאילו לא צריכה להתחיל מחדש שוב ( טופלתי אצלה שנה ) , מצד אחר באיזשוהי צורה לא נוצר איזה קשר אוהב איתה (מה שרציתי אולי שיקרה ) ואני מכבדת אותה , משתפת אותה , אבל אני מרגישה שכאילו חסר משהו.. יש בי הרגשה כאילו להתחיל משהו חדש עם מטפל חדש , אבל שוב אני חושבת שצריך לעבור את כל התהליך מחדש , ולספר לה כל מה שהייתי ומה קרה לי בשנה האחרונה . וזה גם מרתיע אותי באיזשהו מקום. והסוגיה האחרונה , אולי דווקא גבר ? אולי דווקא מהמקום שקשה לי להתמודד איתו בחיים , גברים , אבא שלי יכול לצמוח בטיפול כזה (עם כל הקושי שאני יודעת שיהיה עם זה ) משהו מועיל עבורי ? חברה ,עצות , עצות מנהלי הפורום מה דעתכם המקצועית בעניין ? רק טוב , מיטל

מיטל, אני מרגישה שהצורך שלך כרגע לחזור לטיפול נובע ממצוקה עכשווית "בוערת". במצב כזה, אולי עדיף באמת להישאר עם דמות מוכרת, שכבר הרוויחה את האמון שלך. יכול להיות שבעתיד, לאחר שתמצי את מה שהטיפול הנוכחי יכול לתת לך, אפשר יהיה לשקול פניה למטפל גבר. כרגע נראה לי נכון לא לחולל מהפכות מרחיקות לכת. בברכה ליאת

בתי בת 10, ולומדת בכתה ה'. היא ילדה יפה, נראית טוב ולומדת לא רע, למרות לקויות למידה שלה. הבעיה שלה היא שהיא לא מקובלת בכיתה שלה. הכיתה מחולקת לחבורות שונות שאותן מנהיגות בנות שונות, או לזוגות של חברות טובות והיא לא שייכת לאף מסגרת. אתמול בערב היא לא מצאה את ספר החשבון והחלה לבכות, אבל הבכי היה קורע לב ומתמשך, וכל נסיונותי להרגיע אותה עלו בתוהו. רק אח"כ היא ניאותה לספר לי שהיא בוכה לא רק בגלל הספר, אלא בגלל שרע לה בכיתה. היא אמרה לי שלו הייתי במקומה גם אני הייתי סובלת מהעובדה שהיא נמצאת שם, אבל היא כאילו בלתי נראית, כי אף אחד לא מדבר איתה. כשהיא מנסה ללכת אחרי ילדות ע"מ לשחק איתן, הן אומרות לה שתפסיק לעקוב אחרי ילדים ובורחות משם. אני יודעת שדבריה נכונים, מכיון שאף אחד לא מתקשר איליה אחה"צ, והיא לא נפגשת עם אף ילד מהכיתה שלה..לכן גם כל שעות הפנאי היא מבלה איתי, אפילו בהליכה לקניות בסופר, כי משעמם לה לבד בבית כל היום. לבי נקרע בתוכי, אני יודעת שילדים הם אכזריים, אך אינני מוצאת סיבה למה כולם נוטפלים איליה. האם אפשר לעזור לה? וכיצד? איך אני אמורה לנהוג? לדבר עם המורה? או שזה רק יחריף את המצב? להתעלם ולתת לה להתגבר? לשאול על הנושא כל הזמן, או להמשיך לזרום כאילו ההתפרצות לא היתה?ושאלה אחרונה, היא מאוד רוצה כלב בבית, ואני מאוד לא אוהבת חיות בבית. אך לאור המצב והנידוי החברתי האם כדאי לשקול לאמץ כלב בשבילה? האם התחושה שתהיה לה אהבה תמידית שלא מותנית בשום דבר, תביא לה עזרה מבחינה נפשית?

סימה יקרה, אחת הסיטואציות היותר קשות לנו, כהורים, זו הידיעה שהילד שלנו אינו אהוד, מבודד או דחוי. זה אכן קורע לב. בניגוד להרבה מצבים אחרים, כאן היכולת שלנו להושיע מוגבלת יחסית, ואנחנו חשים חסרי אונים. מה כן אפשר לעשות? ראשית, קיימות במסגרת "מרפאות בריאות הנפש לילדים ונוער" קבוצות טיפוליות לשיפור מיומנויות חברתיות. פעמים רבות מדובר באמת בילדים עם לקויות למידה או הפרעות קשב, שלא מאד תורמות לסטטוס החברתי שלהם. ניתן, כמובן לשקול גם טיפול פרטני, שיסייע לה לשקם את הדימוי העצמי ואת הביטחון העצמי. שתי האפשרויות הללו נראות טובות מעיני, וחשוב לנסות ולפעול בכיוון. בנוסף, ולא בהכרח "בימקום", אפשר בהחלט לפנות למורה בבקשה לסייע. מורות יכולות לעשות לא מעט בנושא, למשל בדרך של הטלת משימות קבוצתיות, שתחייבנה את הקבוצה לפעול במשותף. אפשר לתת לבתך תפקיד כיתתי כלשהו שיאפשר לה מגע שוטף עם האחרים. במקביל, אפשר לנסות לחשוב מהם תחומי החוזק שלה, ולתגבר אותם בחוגי העשרה מחוץ לשעות הלימודים, הן כדי לתרום לביטחון ולדימוי העצמי ולזמן חוויה של הצלחה, והן כדי להרחיב מעט את המעגלים החברתיים. (חשוב לזכור שבהרבה מקרים התמונה חוזרת על עצמה גם בקבוצת ילדים אחרת, ואין לטפח אשליות מרחיקות לכת. אני חושבת שהפתרון הוא עבודה אינטנסיבית על כישורים חברתיים שכנראה לקויים). ובעניין הכלב. אני, אישית, חושבת שכלב בבית מביא הרבה שמחה. יחד עם זאת, אם תנאי המגורים שלכם אינם מאפשרים זאת, או אם זה יהיה עבורך מטרד בלתי נסבל, הדבר יכול להוביל, בסופו של דבר, ליותר קונפליקטים ופחות שמחה. חשבי טוב אם זה מתאים לך, כי פרידה מכלב היא טראומטית לילד ולכלב כאחד. זאת מחוייבות רצינית. הדבר הכי חשוב, הוא ליצור בבית את המקום הטוב והמכיל, הרואה את הקסם והיופי שבה, ומחזיק עבורה את הביטחון והתקווה שהדברים יסתדרו בסופו של דבר, ככל שתתבגר. אחרי הכל, לא כולנו היינו "מלכות הכיתה", ובכל זאת, איכשהו, מצאנו בסוף את הסביבה החברתית המתאימה לנו כאנשים בוגרים. שתהיה בכל זאת שנה טובה ליאת