פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, תוכלו אולי להסביר מה זה יחסי אוביקט ואיך זה משפיע על החיים הבוגרים?

ציפי יקרה, אנסה לעזור - תיאוריות "יחסי אובייקט" נגזרו מן התיאוריה הפסיכואנליטית. המושג "אובייקט" בגישה הפסיכואנליטית התייחס לדמות כלפיה מופנות המשאלות הייצריות. בתיאוריות "יחסי אובייקט" קיבל המושג משמעות מעט אחרת: האובייקט הוא האחר המשמעותי והייצוג המופנם שלו. כאן לא מדובר רק על היחסים הממשיים עם האחר, אלא גם בחוויה האישית, בה מקבל הזולת המשמעותי חלק בעולמנו הפנימי. כלומר, יחסי אובייקט כוללים גם את הקשר המציאותי בין שתי הדמויות, אך גם את יחסו של האחד אל הדמות המופנמת בתוכו של האחר. כך, למשל, הורה נשאר דמות משמעותית עבור בנו (כאובייקט מופנם) גם אחרי שנים של פרידה, ואפילו לאחר המוות. מקווה שקצת יותר בהיר ליאת

מעולם לא יעצרו אותך אחרי יותר מ 45 דקות, בדרך כלל יעצרו אותך אחרי 25 דקות שהמים של הקפה רותחים, או שהיא / הוא צריכים ללכת לסופר. סתם שיטה מטופשת שיש לנפסיק אותה.

השיטה מטופשת או שהמטפל/ת מטופש/ת?

גדי יקר, כדי לשפוט גישה תיאורטית וטיפולית יש להכיר אותה על בורייה. יותר מדי אנשים הקדישו ממרצם וזמנם כדי להתעמק ברעיונותיו של לקאן, ולפיכך נראה שאמירה כמו "שיטה מטופשת" עשויה להיות מעט נחפזת, הלא כן? האם היית בטיפול כזה? אם כן, נשמח לשמוע על חוויותיך משם. לילה טוב ליאת

אני הייתי בטיפול פניתי למטפלת שהייתה נראית לי מתאימה לי בלי להבין בגישה שלה. אחד הדברים המוזרים בטיפול (חשבתי שמוזרים) זה שלא היה זמן ובדרך כלל דווקא הטיפול היה ארוך היו פעמים שהייתי שעה וחצי וכד' וברוב המקרים הייתי יותר משעה. עכשיו אני מבינה מהדיונים על לקאן שזה חלק מהגישה וזה לא מוזר......... יש מטפלים שמאריכים ואני חושבת שאיש מקצוע שפועל לפי גישה זו עושה מה שנכון מקצועית וחבל להכליל

רציתי לדעת למה יש נשים שמפנטזות על אונס? הבנתי שיש בזה הנאה פסיכולוגית ולא בהכרח פיזית... מה גורם להן להגיע לנקודה הזו שהן רוצות להיאנס? ומה ההבדל בין אלו שרק מפנטזות אבל לא רוצות באמת או שמבקשות מהבן זוג שלהן "לשחק משחק", לבין אלו שממש מפנטזות על אונס אמיתי?

היי, את מבחינה נכון בין פנטזיה של אונס, לבין מקרים בהם מצבים אמיתיים הכרוכים בכאב והשפלה נחוצים כדרך להגיע לעוררות מינית. במקרה הראשון, מדובר אכן בפנטזיה של נשים רבות, שאינן בהכרח זקוקות לה כדי להגיע לריגוש מיני או אורגזמה. בדו"ח קינזי הידוע, שחקר כבר בשנות ה-50 את ההתנהגות המינית האנושית, דיווחו כ-12% מן הנשים על עוררות מינית כתוצאה מסיפורים על אונס ומעשי כפייה. במקרה האחר, כאשר מדובר בצורך ממשי בסבל והשפלה כתנאי להנאה וריגוש מיני, אנו כבר עוברים לתחום המזוכיסטי. נהוג לחשוב שלהתנהגות מינית כזו שורשים עמוקים בחוויות ילדות מוקדמות (יחסי אובייקט בעייתיים). יתכן שתוכלי לקבל הסבר מקיף יותר בפורומים השכנים (של ד"ר רובינשטיין, או של ד"ר בירן). ליל מנוחה ליאת

גיליתי שאני אדם מאוד פרפקציוניסט, אבל ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, אני לא יודעת מאיפה זה התחיל, אף פעם למשל לא הייתי תלמידה טובה בבית ספר ויש לי כל מיני לקויות למידה, אולי זה קשור אולי לא. אני כבר שנה עובדת על איזה פרוייקט שהייתי צריכה למסור אותו כעבור שבוע, כל פעם הוא לא נראה לי מספיק טוב ואני כל הזמן מנסה לשפר אותו וזה אף פעם לא נראה לי מספיק. אני כבר חמש שנים מתכננת לנסוע לחו"ל, ואני מפחדת לעשות את הצעד הזה, אני מרגישה כאילו אני עדיין לא מוכנה וזה טפשי כי למה אני צריכה להיות מוכנה בכלל, זה רק נסיעה לחו"ל. אני מרגישה שאני כל הזמן מתפשרת על שהייה בארץ למרות שאני רוצה לנסוע קצת לנקות את הראש. הייתי אמורה להכנס לדירה מושכרת שלשום, ואני עדיין בבית, לא ארזתי אפילו, פתאום אני מתחילה לפחד מה יהיה הלאה, וכל האירגון הזה, כשאני מסתכלת על כל הבלאגן שאני צריכה לארוז אני מרגישה כאילו אין לי כוחות לזה. אני עכשיו סטודנטית, שנה שעברה כשהייתי צריכה להגיש כל מיני פרוייקטים לשיעורים, פתאום לפני ההגשה קיבלתי רגליים קרות, שאולי זה לא מספיק טוב, החסרתי איזה שישה שיעורים בגלל זה כי עבדתי המון על הפרוייקט וכל הזמן זה נראה לי לא מספיק, כמעט העיפו אותי מהקורס. כשאני מתחילה פרוייקט יש לי רעיונות טובים והכל הולך בסדר אבל אח"כ אני מתחילה עם כל השיפורים,והיישורים וזה לא נגמר אף פעם. אני חושבת שחלק מהאנשים כבר אמרו נואש. כשאני אמורה לצאת לאנשהו, אני תמיד מתמהמהת, אני אומרת לעצמי יש עוד זמן ואין לי כוחות להתכונן ותמיד אני מאחרת. פתאום קלטתי למה אני לא אורזת לדירה, כי אני פשוט מתה מפחד, אין סיבה ברורה למה, אבל פתאום אני מרגישה כאילו אני עוד לא מוכנה למרות שאני צריכה וכבר חתמתי חוזה. היום חשבתי על כל הזמן שביזבזתי וכמה דברים יכולתי לעשות בזמן הזה, אני מרגישה שהדברים שאני באמת רוצה לא קורים, למרות שאני יכולה להתאמץ בשבילם ואני אפילו לא מנסה כי מראש אני מפחדת שאולי אני לא אצליח בהם. יש דברים שאני כן מנסה לעבוד עליהם אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אין לי כבר כוחות להם. תמיד הסתכלתי קדימה והייתי די אופטימית לגבי העתיד שלי, ראיתי דברים גדולים, גדולים ממני, כי חשבתי שיש לי יתרונות מסוימים ושיש בי ייחוד מסוים, אולי אפשר לקרוא לזה נאיביות. לעומת זאת, בזמן האחרון אני מתחילה להסתכל על עצמי בתור ה"איש הקטן" הזה מתוך מיליוני אנשים אחרים שמנסים ופתאום אני רואה שכל צעד שאני עושה זה בסה"כ גרגר קטן. אני יודעת שהרבה אנשים יכולים להרים גבה למשמע הדברים, אבל באמת, פתאום ראיתי את עצמי כזו קטנה, וכבולה, היה לי מין דאון כזה, זה לא שהרגשתי שאני אפס, אני לא מרגישה שאני אפס, אין לי דימוי עצמי כזה נמוך, אני מרגישה פשוט כמו איזו נקודה קטנה, הכל נראה חסר משמעות, אין צבע ואין טעם ואין משקל או תחושה או מימד. חשבתי על כל החלומות שיש לי לעשות כל מיני דברים, ואני לא רואה את זה קורה.אני רק רואה בועה, יציר דמיון ולא אמת. ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, בכל פעם שאני אומרת שאני רוצה להתחיל מגיעה נקודה שאני מרגישה איך שיקרתי לעצמי כל הזמן שלא במודע, פתאום אני מתחילה ממש לפחד ולהרגיש שאני עוד לא מוכנה מספיק לשינויים. אני מרגישה כמו נכה נפשית, אני לא מצליחה לבנות שום דבר נכון, וגם אני כל הזמן מתאכזבת מדברים ומקשרים זוגיים. איך הכל תקוע ככה, ולא זז לשום מקום. אין לא חושבת שיש לי רף ציפיות גבוה, אבל הדברים הקטנים לא מצליחים להתממש ואני לא מצליחה לממש אותם. אני מרגישה כאילו אני כל הזמן משקרת לעצמי, כשאני אומרת ש"יום אחד אולי..." אבל עכשיו פתאום המציאות מכה בי ואני מתחילה להבין שהכל זה סתם. אני לא יודעת אם זה מה שנקרא "להתבגר", אבל האם כל מי שמתחיל להתבגר אמור להרגיש שהוא סתם אחד מתוך מיליונים? אני בסה"כ נמצאת בגיל מתאים שבו אני אמורה לחפש את עצמי בכל מיני מישורים ואני מרגישה כל הזמן כאילו אני לא מוכנה ואז אני חשה עצבות ומנוונות, למה אני לא נותנת לעצמי ללכת. לחוות את מה שאנשים בגילי אמורים לחוות. זה לא עניין של לחץ חברתי, אני לא מסתכלת בצלחות של אחרים, אני רק רוצה לפעמים להשתחרר מכל החרא שלי, ומכל הטירוף הזה, למה אני לא יכולה להיות מה שאני רוצה להיות ואיפה שאני רוצה להיות.

ערב טוב, קראתי בעניין רב את התיאור היפה של מה שעובר עליך. אני אומרת "יפה", כי ראיתי בו המון כנות, המון פתיחות, ובעיקר הרבה מחשבה ויכולת התבוננות פנימה. זה לא הולך ברגל - לא כולם מסוגלים לזה! אני לא חושבת שבזבזת זמן. לפעמים, הזמן הזה שאנו לוקחים לעצמנו, מבלי להשיג בו משהו, מבלי להפיק משהו, הגם שנראה בעיני האחרים כבזבוז, הוא זמן למחשבה, זמן לתהייה, זמן להבשלה. הדברים שאת אומרת כאן, על ציפיות, על פחדים, על משאלות, על ה?ס?פ?ק, נשמעים כמו משהו שהושקעה בו מחשבה רבה. בעיני זה לא בזבוז, אלא "כאבי גדילה". עם זאת, יש באמת תחושה של הימנעות, של פספוס, של קפיאה. פרפקציוניזם משתק. למה לא ללכת לטיפול, ולהתיר לאט לאט את הפלונטר הזה? אני מתרשמת שאת מועמדת טובה לטיפול באוריינטציה דינמית, ותוכלי להפיק ממנו הרבה מאד. זכרי - הזורעים בדמעה ...וגו' לילה טוב ליאת

אני באמת מרגישה שכל הזמן הזה, שעבר מאז שהשתחררתי מהצבא, היה זמן להתבשלות. זמן שבו התנסתי קצת, הצלחתי לבנות איזה בסיס, וזה לא היה "פיס אוף קייק", זה היה תהליך ארוך. למרות זאת, אני מרגישה מצד אחד, שבאמת הזמן הארוך שחלף מאז אולי עזר לי לבנות את ה"תחתית", וזה משהו שאני מרגישה אותו בתור הישג יפה, גם לגילי וללימודים שלי, במיוחד אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי תלמידה טובה וכו. אני מצליחה להוכיח למשפחה שלי שאני משתדלת. ושדברים יפים יכולים לצאת ממני. אבל אולי זה לא מספיק. אני מודעת לכוחות שלי, אני לא סופרמן, אבל אולי מרגיש לי שהייתי יכולה לקצת יותר... אין לי לחץ מהמשפחה, אני חושבת שהם מודעים לזה שאני מנסה לעבוד על עצמי בתחומים מסוימים, והם מודעים לכמות הכוחות שיש לי, ולפעמים הם מעריכים את העבודה שאני עושה עם עצמי. אבל לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להגיע כבר למעלה, להצליח יותר... להוכיח שמשהו ממש טוב יכול לצאת ממני. ולפעמים אני מרגישה כזאת "קטנה". והזמן הזה, שכביכול אותו לקחתי להבשלה, הרי יכלתי גם לעשות אותו בחו"ל ולא עשיתי. ואני כבר רוצה לנסוע אבל מרגישה כאילו כבולה, כאילו צד אחד שלי רוצה לברוח, "להתפרק", לצעוק ולהנות ולנצל את ה"שנים היפות" והצד השני מפחד, עצור יותר, טוב לו בנקודה שלו, שבה הוא לא צריך לעשות יותר מידי אלא להתבשל בעצמו. יש אנשים שפשוט קונים כרטיס ונוסעים. ויש כאלה שמתכננים הרבה זמן ונוסעים. ואני שומעת את זה הרבה וכולם מספרים עד כמה טוב להם. אבל אצלי זה לא הולך ככה, אני חושבת שאני די ספונטנית במחשבות, במעשים פחות. למרות שהיו מקרים ייחודיים לכשעצמם, יצא לי פעם לטוס לבד לחופשה קצרצרה בהתראה של שבועיים וכשרוב האנשים וחלק מהמשפחה לא מודעים בכלל לעובדה שאני לא בארץ, זה היה מענג. אבל מישהו נתן לי פוש,אני לא ממש מסוגלת לתת פוש לעצמי בעניינים האלה. רציתי נורא לנסוע לתקופה ארוכה, "כאבי הגדילה" האלה, אני מרגישה שהם לא אפקטיביים באמת, לא כשאתה תקוע באיזה מקום ואתה נורא רוצה לברוח ולא יכול, כי צד אחד אומר לך ככה והצד השני אומר אחרת. בקטע הזה אני באמת מרגישה שאני מפספסת משהו חשוב. חוויה כלשהיא, שאולי אי אפשר לחזור עליה בגיל מבוגר יותר. מזה טיפול באוריינטציה דינמית? זה נשמע מעניין אבל... אין לי כוחות ללכת לטיפול, טיפול מבחינתי זה כמו חו"ל, זה כמו הדירה, זה כמו הפרוייקטים, רק מדברים על זה הרבה אבל לא עושים, או שלא מסוגלים לעשות. אני לא מרגישה שיש בי את הכוחות האלה. אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לומר משהו בטיפול, אני מודה שאני מפחדת גם מזה, כי זה אומר להתחיל לדבר על דברים שלפעמים לא בא לי לדבר עליהם.

היי. היה לי אתמול בלילה חלום שבו אני טרוד בנושאי לימודים (אני סטודנט), ומה שהיה מפתיע בחלום היה שבנוסף לקורסי הלימוד שאני לומד שהטרידו אותי בחלום (בחלום תיכננתי את זמני הלימוד שלי) הופיעו גם 3 מיקצועות לימוד שהפעם האחרונה שלמדתי אותם היה בכיתה י' (ומדובר במיקצועות קלים יחסית שעולם לא הטרידו אותי,והם ממש נחשבים בדיחה לעומת נושאי הלימוד הקשים והמורכבים שאני לומד). החלום הייתי מאוד לחוץ איך להקצות להם זמן לימוד ..ודווקא הם הטרידו אותי בחלום ולא קורסי ההווה.. . וזה היה מפתיע שדווקא הם הופיעו, כאלה שהפסקתי ללמוד מזמן - (ועכשיו אני שואל את עצמי למה דווקא הם ולא מיקצועות מכיתה י"ב למשל). ניראה כאילו שבחלום שלי הזמן התבלבל ... כאילו המציאות וההווה התבלבל אצלי בחלום עם תקופה מסויימת מלפני 8 שנים. העיניין מאוד מסקרן אותי. האם להתייחס לכל החלום הזה במיקריות גמורה או שיש לדעתכם משמעות דווקא לחזרה בזמן בחלום לתקופה של כיתה י' ?

ערב טוב, ההחלטה האם להתייחס או לא לחלומות נתונה בידינו תמיד, אבל לטעמי חשוב וכדאי לנסות לתהות על פשרם. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, קשה מאד לפרש ולנתח חלום ללא מעורבות פעילה של החולם, וללא היכרות מעמיקה איתו. עם זאת, אפשר לנסות לחשוב על כיוונים. - האם באמת קרה משהו אז, לפני שמונה שנים, שהיה חשוב ומשמעותי עבורך? כיתה י' היא כיתת המעבר לחטיבת הביניים. האם גם עכשיו אתה עומד לפני מעבר? - האם המקצועות הקלים יכולים לייצג עבורך משהו נוסף שיש להקדיש לו זמן? האם בכלל נותר לך זמן לדברים קלים ומהנים? - האם יש משהו משותף נוסף לאותם שלושה מקצועות, חוץ מהעובדה שהיו "קלי קלות"? אולי לימד אותם מישהו מסויים? האם היה אז קשר משמעותי עם אדם אחר? - אולי בכלל המקצועות, הקלים והקשים, מייצגים משימות חיים אחרות, מורכבות יותר או פחות, שעמן אתה נאלץ להתמודד? ועוד ועוד. המשך לחשוב, וספר לנו אם תגלה משהו חדש ומעניין על עצמך. בהצלחה ליאת

שלום למנהלי הפורום כבר כמה שנים אנשים מעירים לי כל הזמן למה אני עצוב כל הזמן בהתחלה לא הבנתי למה הם מתכוונים אבל אחרי שהעירו לי הרבה אנשים הבנתי שיש בזה משהו. האמת שאני מרגיש מת מבפנים, אני חסר ביטחון עצמי לגמריי!! וגם חושש מכל דבר אבל למרות החששות אני לא מרים ידיים ומנסה לנהל אורח חיים נורמאלי המוח שלי גם עובד שעות נוספות כל הזמן אני עסוק במחשבות כאלה ואחרות בעיניי אנשים רבים אני נתפס כבן אדם מוזר ודיכאוני וזה מתחיל להפריע לי אבל מצד שני לפעמים אני מתמלא בעודף ביטחוןן ורגשות עזים מציפים אותי ואני מרגיש טוב לזמן מסוים עד שזה חולף לבד למה אני לא שולט ברגשות שלי??? ולמה אני ככה??? כשהייתי בן 10 היו לי התקפי חרדה האם זה קשורר???

ערב טוב, התמונה שאתה מתאר היא לאו דווקא של אדם שאינו שולט ברגשותיו. זה נראה יותר כמו הלך רוח כמעט-כרוני, של עצב ודכדוך. מכאן גם התחושה של "מת מבפנים" עליה אתה מדבר. תחושת החיו?ת קשורה, בין השאר, ליכולת לחוות באופן מלא קשת רחבה של רגשות, חיוביים ושליליים כאחד, באופן תואם לנסיבות החיים. הרגשות החיוביים ותחושת הביטחון העצמי, המגיחים מידי פעם, הם פתח לתקווה ושינוי. אני ממליצה לך לשקול פנייה לטיפול, כדי לבחון את הסיבות למצב בו אתה נתון ולשנותו. לא ברור באיזו מידה החרדות של גיל 10 קשורות להרגשתך היום (גם לא ציינת בן כמה אתה), אבל חרדות בהחלט יכולות להביא לאורח חיים מצומצם והגנתי, מה שעלול להוביל לפעמים גם לדיכאון. אני מקווה שתמצא את הכוחות לקום ולחולל את השינוי לילה טוב ליאת

שלום רב! הסיפור שלנו די מורכב, אבל עיקרו דיכאון מחריף אצל בן זוגי. מעט רקע: אנחנו זוג אקדמאים, שהתאחד לפני כעשר שנים, כל אחד לאחר מערכת יחסים כואבת ופרידה תראומטית, כשלכל אחד מאיתנו ילד משלו (ילדו של בן הזוג מתגורר אצל אמו, אך מבקר באופן תדיר, ומקיימים איתו קשר יומיומי). מלכתחילה היו לנו בעיות בזוגיות, בן זוגי נכנס למערכת היחסים שלנו לפני שהספיק לעבד את הגירושים שלו, מהם נפגע קשות. הוא אדם מופנם מטבעו, ולא מדבר הרבה על הרגשות. היו לו הרבה תקופות של שפל, בהם הסתגר, היה מאוד מופנם,מנוכר וסירב להתקרב, אבל לי היה עולם ומלואו מחוץ לבית, וזה איפשר לא לשים יותר מדי דגש על הבעיות איתו. היו לו נפילות גם מבחינת תעסוקה, הוא פותר מהייטק, ולא הצליח להתגבר על זה נפשית. הוא הלך ונעשה יותר ויותר פאסיבי, נסחף עם הזרם, עבד רק כשהציעו לו עבודה , וכשלא הייתה עבודה, לא יזם ושקע בדכדוך. לפני חמש שנים נולד בננו המשותף. לפני לידתו הצלחנו לגבש יחסים משפחתיים חמים, מכילים ומקבלים עבור שני הילדים היינו די מגובשים כהורים באשר לתפיסת החינוך שאנחנו רוצים להעניק לילדים, הנהגנו כללים משותפים ולמרות הקשיים הילדים אכן הרגישו בית. כל אחד עשה כמיטב יכולתו שהילדים ירגישו משפחה. אחרי לידת הילד המשותף עברנו תקופה איומה, משום שבכורי חלה במחלה קשה ונדירה, והתמוטט בן לילה, ונאלצנו להתמודד עם הכל יחד - תינוק וילד מאוד חולה. הטיפול במחלה גבה מחירים שכן התברר כי מדובר במחלה כרונית חסוכת מרפא. הילד הועבר למוסד טיפולי, וכך ממשפחה עם שני ילדים הפכנו למשפחה עם תינוק ושני ילדי שבת. הייתה זו תקופה קשה עבורי, אחרי ריצות והתמודדות אינסופית הגיעה גם נפילת מתח, אך בכל זאת, אחרי עזרה מקצועית הצלחתי להתגבר "ולחזור לשורה". הילד הצעיר היה למגדלור וסיפוק צרכיו והתפתחותו התקינה עמדו לנגד עיני מעל לכל. בזמן הזה בן זוגי תפקד באופן טכני אך תרם תרומה שלא תסולה בפז, והיום אנחנו חמש שנים אחרי, עם שגרת חיים "מסודרת" יחסית. אולם במקביל בשנים האחרונות הוא עובר תהליך מחריד של "התרוקנות" - כשיש עבודה הוא הולך, מבצע אותה "בטייס אוטומטי". בשאר הזמן הוא שוהה בבית. הרשת החברתית שלו הצטמצמה לבני הבית בלבד או למפגש עם חברים שלי שאיתם אני שומרת על קשר. במפגשים חברתיים לרוב שותק או משחרר מליצות ציניות, לרוב מעדיף את חברת הילדים (!). בבית הוא לא מצליח לארגן את העצמו, אין לו סדר יום או תוכניות כלשהן. התנהלות שלו כאוטית, חסרת כל תכלית, הוא זורע אי סדר ומזניח את נושא הנקיון, ולרוב הוא בוהה במחשב או נצמד לילד בכל פעילויותיו. לעיתים הוא לא נרדם עד שעות הבוקר ונשאר לשחק במחשב. העניין במין מתעורר פעם בחודש- חודשיים. התקשורת ביננו כמעט ולא קיימת, הוא לא יוזם שום שיחה, וממהר לסיים כל שיחה שאני מתחילה. זה הופך לאקוטי בתקופות של חופשות, בייחוד עם אני כן עובדת והוא נשאר עם הילד. אז הוא משדר חרדת נטישה, נצמד אליו אף יותר, יוצר איתו "קואליציה של נטושים" לרוב המפגש עם הילד לאחר שהות ארוכה עם בעלי הוא קשה - הילד תוקפן, כעוס, צורח ומבולבל, ויש צורך "לכנס אותו לגבולותיו". כל הסמפטומים מורים על דיכאון מחריף, הוא מצידו לא מוכן לשמוע על טיפול, פורץ בהתקפי זעם בכל פעם שאני מעלה את הנושא, ובשבוע האחרון רק הולך ומדרדר. שתי בעיות מטרידות אותי בהקשר הזה.: - מה אני עושה עם הבעל? איך לעזור לו ולעצמי, כי אני פשוט כבר לא עומדת בזה מכל הבחינות - מה לעשות עם הילד, אשר מגיב בצורה מדאיגה, נכנס לרגרסיה התנהגותית, מורד ומגיב בתוקפנות פתאומית כלפי, לעיתים ללא סיבה נראית לעין. הבעיה חמורה אף יותר היא בנושא הגבולות. בעלי אינו מציב גבולות כלל (!), כאילו ביטל כלל כל התנהגות חברתית. בנוכחותו הילד "מתנהל" מעצמו, האבא נגרר אחריו, הילד הוא המוביל (ונראה יותר הורה) ולכן באופן טבעי הוא "מעדיף" את אבא חסר הגבולות שמאפשר לו "לעשות מה שבא לו" לעומת האמא שדורשת. כשמתעורר הוויכוח , וכשאני עומדת בתקיפות על ביצוע פעולות בסיסיות של סדר היום, בעלי מגיע "להציל את הילד". הוא מתערב באינטראקציה ומבטל את כל מה שאני אומרת, מאלץ להגיע למצב של מאבקי כוח, שמטרתן אינה ברורה לי, והמצב מעציב אותי עד מאוד! מצב כזה פתח פתח ל"הפרד ומשול" הילד פתאום בוחר למי ללכת, מי יטפל בו, דבר ש"נעים" לאבא, אבל הרסני לילד, ונראה שאין לי שום דרך לעצור את המבול הזה. בעלי משתמש בו כ"בדובי",וכעת הילד מבולבל ולא מבין מהם הכללים. מילד רגוע, חינני, סקרן ומתקדם הפך לילד היסטרי וחרד ואני נחושה לעצור את זה! אבל איך???? איך "לנטרל" את ההשפעה השלילית של מצבו של בעלי על הילד בלא שיתוף הפעולה מצידו? הוא בהכחשה טוטלית, חסום לגמרי, אין עם מי לדבר.

שלום לך, שואלת יקרה ללא ספק, חיינו היו פשוטים בהרבה אם בכל דבר ועניין היינו מגיעים לקונסנזוס. פעמים רבות פסיכולוגים של ילדים נתקלים בעמדות סותרות של ההורים, הן ביחס להגדרת הבעיה והן כלפי הטיפול המוצע. המצב מסובך עוד יותר כאשר ההורה עצמו "מואשם" (בניגוד גמור לאמונתו) כמי שאחראי למצוקה של הילד. את מתארת אירועים קשים שעברו עליכם כזוג בשנים האחרונות. סיפרת שדווקא באותם ימים אפלים, סביב מחלתו של בנך הבכור, בן זוגך תפקד - גם אם טכנית - באופן שאפשר לך לחזור לחיים. אפשר ללמוד מן התיאור הזה, שהייתה בו היכולת להתגייס למען האחר המשמעותי (את? בנך הבכור?) בשעה של צורך ומצוקה חריפים. למרות דברייך הנחרצים, ולמרות מה שמוצג כהתעקשות גורפת מצדו, נראה לי שאין זה בלתי אפשרי לגייס אותו כיום לטובת בנו. חשוב לזכור שגם במצבים של פסיביות והתנגדות, אפשר לעבוד רק עם הורה אחד (בהנחה שההורה המתנגד מתיר זאת מבחינה חוקית), ולחולל שינוי. מעבר לזה, נוצר אצלי רושם של משהו קשה ולא פתור ביניכם. את מספרת על "עזרה מקצועית" שקיבלת לאחר אותם ימים קשים, ולא ברור באיזו מידה בעלך היה חלק מאותה התערבות. האם היה גם לו מקום בו יוכל לעבד (איתך?) את הטראומה? את מתארת את ילדכם המשותף כמי שקיבל אצלך מקום של "מגדלור", כאשר כל המשאבים שלך מופנים לסיפוק צרכיו ההתפתחותיים. נשאלת השאלה, באיזו מידה את יכולה להפנות משאבים גם לטובת הזוגיות שלכם? לטובת "ילדי השבת"? לטובת עצמך, כרעייה וכאישה? הדברים מורכבים, אכן. אני מציעה לך לחזור ולהיעזר בגורם מקצועי, שיוכל למקד אותך בקושי האמיתי, ולסייע לך בהקצאה יעילה יותר של המשאבים הנפשיים, לטובתך ולטובת בני ביתך. בברכה ליאת

ליאת שלום! מודה לך מאוד על התגובה. הבעיה הכי קשה בקשר היא חוסר הנכונות/ היכולת של בן זוגי להכיר בבעיות ולהתגייס לטפל בהן. מרבית הבעיות נובעות מבעיות עבר בלתי פתורות שלו עצמו, שאיתם הוא לא מתמודד, ולכן המחשבה שהוא זקוק לטיפול, אך הוא מסרב לקבלו. אני כרעיה לא מסוגלת לטפל בו באופן מקצועי, אין לי את הכלים. ומה שכן ביכולתי לעשות, ברמת התמיכה והעידוד פשוט אינו מספיק, משום שהבעיה אצלו היא עמוקה, יסודית והיא מעבר למה שבן אדם מהשורה מסוגל להכיל. כואב לי לראות אותו מתדרד, מאמצי לעזור לו אינם נושאים פרי, והאנרגיה שאני מוציאה היא למעשה לשווא כי הוא מנוהג בביטול גם כלפי העידוד שהוא מקבל. הוא עושה ככל שבביכולתו להנציח את המצב של הזנחה וחוסר פתרון, ובכך מעורר הרבה כעס בקרבי, משום שהוא לא בן אדם שצופים בו מהצד ורק מרחמים. הלחץ ביננו נוצר כתוצאה מהציפיה שלי שיעבוד על עצמו, ושיהווה פרטנר, ואילו הוא מצדו משדר את הזעקה האילמת שלו שאטפל בו כאמא. הזעקה הזאת באה בצורה של התערבות ביחסיי עם הילד, בהצמדות אליו כפתרון לבעיות הזוגיות ולצורכים שלו שהוא לא מסוגל לבטא או לגבש. המערכת המשפחתית למעשה "מונשמת" על-ידי, אני "מפעילה" את המערכת ברמה הרוחנית והרגשית למעשה לבדי. שאלת כיצד התמודדתי עם מחלת הבן והאם היה לבן זוגי מקום. כשהתפרצה המחלה שנינו קיבלו תמיכה ברמה הזוגית והכוונה מקצועית כיצד לחיות עם המצב בבית, אני נעזרתי מאוד מהפגישות הללו, בן זוגי הרגיש בהם נטל, ושיתף פעולה באופן מיזערי. אחר-כך הרגשתי צורך לקבל תמיכה באופן אישי, משום העומס הרב ו"ביטול" החיים הקודמים שהיה לי לפני "המבול". זה נראה כאילו שאחרי ש"חזרתי" למצב on, בן זוגי "הרשאה" לעצמו לחזור למצב off, ומאוד קשה לתפקד כשצד אחת "משותק", אך קשה עוד יותר כשהוא מחבל במאמצי התפקוד שלי. יותר מאשר ברצוני "להאשים" את בן זוגי בהתנהגותו של הילד, אני חושבת שהילד בהתנהגותו מאותת שיש בסביבתו בעיה, ושהוא חרד בגללה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותו נפגע מהמצב. השאלה שאני שואלת את עצמי היום היא האם ניתן "לאזן את הסירה" שאחד "החותרים" לא חותר, ואף מטרפד את מאמצי השני, בהרכב הקיים. ואיך עושים את זה?

אני אמרתי לבעלי שהתנהג איך שהוא רוצה כי נמאס לי שמתנהגים איתו בחום והוא מחזיר קרירות. גם בבית שלו לא נותנים יחס חם , אבל לפי דעתי הוא יאבד אנשים קרובים לו אם התנהגות כזאת. עניין אחר בעלי גם לא אוהב בעלי חיים ואני אוהבת חתולים בגללו אין לי חתול בבית כל החיים היה לי גם בעלי אומר לכלב של אחותי לך מפה זוז כבר לך כאילו שהכלב עשה לא משהו בסך הכל עבר לידו.

רינת, יתכן שתהיי מעוניינת לשקול טיפול זוגי . מקום שיהיה במה להשמיע ולשמוע טענות בנוגע לזוגיות ולהגיע לפתרון משביע רצון לשניכם. גדעון

קודם תודה על התשובה אני נשואה לבעלי חמש שנים לא ראיתי פעם אחת שאמא מנשקת את האבא או את האחות או הפוך. בעלי היה מנשק את אמי ואחותי בחום עכשיו הוא אומר שלא אוהב אני לא נקבלת את זה זה נראה לי סתם תשובה לא לעניין . כבר דברתי איתו כמה פעמיים אבל אין לא תשובה רצינית לעניין. צר לי לומר שצורת ההתנהגות מפריעה לי תודה

רינת, הכלל אומר: מי שלא נושק לא מנשק. יתכן שבעלך נהג לנשק בעבר בתקופה שהיתה יותר "חמה" בחייו. יתכן שזה מצביע על כך שמרגיש יותר בנוח להתנהג איך שמתאים לו ולא לפי כללי הנימוס המקובלים. יתכן שיש כאן מסר אלייך או אל משפחתך. יתכן שזה מפריע רק לך ולא למשפחה שלך. הרבה יתכנים. כדאי לכם לדבר על זה ביניכם באופן פתוח ובאוירה חיובית. בברכה, גדעון

שלום יש לי שתי שאלות: 1. מהו הצורך להביא ילדים, ממה הוא נובע: נורמות חברתיות או ביולוגיות? האם בטיפול אותו הצורך יכול לרדת, משום ההבנה והקבלה של עצמך: במובן שלהיות יותר סביב עצמך, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך, האם זהו צורך המנוגד להבאת ילדים, שלהם נותנים בלי סוף? איך זה שיש אנשים שמביאים שבעה ילדים ואחרים מסתפקים בשניים, האם זה פשוט החלטה מודעת והתכחשות לצורך של רביה (אם בכלל קיים צורך כזה?) 2. בטיפול הפסיכולוגי, הרי לא מכירים את המטפל, אז מה בעצם אוהבים, מהי אותה אהבה שמרגישים כלפי מטפל שבכלל לא מכירים , מאיפה היא נובעת? והאם האהבה הזאת יכולה לרדת? תודה, נעמה

נעמה שלום, שתי שאלות קצרות אך כבדות משקל. 1. לגבי הילדים היתה לא מזמן כתבה על כך. למיטב זכרוני במוסף של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. כתבה שעסקה בהחלטה המודעת שלא להביא ילדים לעולם. אז מה זה? צו אלוהי? (פרו ורבו). צורך ביולוגי מולד או אולי גחמה חברתית. הפסיכולוגיה תגיד גם זה וגם זה. בטיפול בנושא הזה ניתן יהיה לגבש את הדיעה והעמדה שלך ביחס לקונפליקטים של גידול ילדים מול השקעה בעצמי ולהיות מסוגלת לחיות בשלום עם הבחירה שלך. 2. לגבי ההתאהבות במטפל. כאן אני מפנה אותך לדיונים נרחבים בפורום סביב השאלה הזו. באופן כללי בטיפול מתקיימת תופעה שנקראית "העברה", של העברת רגשות מדמויות משמעותיות בחיי המטופל אל המטפל. גם רגשות של אהבה והתאהבות. חלק מהטיפול הינו "פתרון" סוגיית ה"העברה". דרך אגב, בסידרה החדשה "בטיפול" עולים שני הנושאים הללו ויהיה מעניין לראות איך יתיחסו לנושאים הללו שם. בברכה, גדעון

אני יודעת שהנושא נדוש ובכל זאת הרי יש מטפלים שהמטופלים לא יוצרים איתם כימיה, ז"א שכן יש התיחסות בטיפול לאישיות המטפל, אז אולי כן יש כאן קשר לתכונות של המטפל עצמו ...... אולי ניתן ליחס כל התאהבות גם בחיים האמיתיים עצמם להעברה, כי בכל אופן אנחנו תוצר של מה שעברנו בחיינו.

ד"ר יקר שלום האם אחד התסמינים של קונפליקטים\משברים באישיות ובזהות(חוץ מסכיזופרניה) הינו שרוב האנרגיה והריכוז הנפשי מתרכזים סביב ה"עצמי" של האדם הסובל וכתוצאה מכך אינו יכול להתרכז ולחוות בצורה טובה את הסביבה, ואינו יכול לנתב את האנרגיה שלו לדברים חיצוניים? ומצב כגון זה יכול להמשך אף שנים? או שאם המצב הוא כזה, זאת אינדיקציה גבוהה יותר לסכיזופרניה מתפתחת?

יוני שלום, יש אנשים שיותר ממוקדים ומרוכזים בעצמם ויש כאלו שפחות. ואף זכור השיר "אדם אצל עצמו הוא גר". באופן טבעי כשישנן תקופות מתוחות האדם יותר מרוכז בעצמו ובצרותיו. אין קשר בין המיקוד בעצמי לבין מחלות נפש, מלבד העובדה הסבירה שאדם חולה נפשית עסוק יותר בעצמו. אבל זה לא אומר שאדם המרוכז בעצמו הינו חולה נפשית. בברכה, גדעון

בדיכאון וחרדות ישנה נטיה להיות מרוכז בעצמך. זה נשמע כמו דיכאון עם חרדה ממחלת הסיכזופרניה

שלום רב יש לי דבר למאוד מפריע לי בעלי פתאום לא אוהב לנשק אף אחד, אני יודעת כדי לתת חום אהבה עם זה לחמה אחות חשוב להחזיר בנשיקה. אני באה מבית חם מאוד שמנשקים אחד את השני ככה אנחנו משגרים חום אחד לשני ובעלי לא אוהב זה מפריע לי מאוד כי יש כאלה שאני רואה שהוא כן מנשק כמו דודה שלו אז למה את המשפחה שלי לא שכל כך אוהבת אותו . בעלי אפילו לא אומר לי את הסיבה למצב ולי נראה שזה סתם. תודה רינת

רינת, למה שלא תשאלי אותו? תגידי לו שזה מפריע לך, שאת הדודה שלו הוא כן מנשק ואת בני משפחתך לא ותמתיני לתגובתו. בהקשר הזה רק אוסיף שיש משפחות שאינן חמות ומנשקות והמנהג הנישוקי לא "מתישב" עליהן. אז האם זה המצב של משפחת בעלך? האם פתאום הפסיק לנשק? אני מציע לפתוח איתו את הנושא. בהצלחה, גדעון

יש לי חבר בערך כ- 3 חודשים ואני אוהבת אותו, הבעיה שיש בחור שאני בקשר איתו כבר במשך שנתיים שהוא לא בדיוק ידיד שלי ואני ממש לא אדישה אליו... וכל פעם שאני רואה אותו קורה משהו בנינו, ניסיתי אין ספור פעמים לנתק איתו קשר אך ללא הצלחה כי כל פעם שהוא יוצר איתי קשר אני מתקשה להגיד לו לא....... אני ממש לא יודעת מה לעשות כי אני אוהבת את חבר שלי ואני לא רוצה להרוס את המערכת יחסים שלי בגלל הבחור הזה אבל מצד שני אני חושבת עליו המון ויש לי חולשה אליו.... אני לא יודעת מה לעשות? איך מנתקים קשר עם בנדאם כזה? אני ממש לא מסוגלת להגיד לו להפסיק להתקשר אליו כי יש לי רגשות כלפיו, אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות??? ואיך אני יכולה לדעת אם לבחור זה שאני בקשר איתו כל כך הרבה זמן יש רגשות כלפיי או שהוא סתם מתעתע בי? אפשר לקבל עצה

גל שלום, עצות תוכלי לקבל לרוב, ואפילו את מייעצת לעצמך לנתק את הקשר. הבעיה היא ליישם את העצה הזו, שהרי ניסית כבר כמה פעמים לנתק את הקשר ללא הצלחה. אז מה ניתן לעשות כשהלב נתון לשני אנשים? ההמלצה שלי היא לדון על כך במסגרת של טיפול. יהיה לך קל יותר לברר לעצמך את סבך רגשותייך ואף להתיר את הסבך בעזרתו של איש מקצוע. ישנן הרבה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך: מה את אוהבה בכל אחד מהבחורים. מה מושך אותך באחד ומה בשני? ועוד. זו דעתי. נראה מה עוד יכתבו לך משתתפי הפורום. בהצלחה, גדעון

בעייתי היא כזו: מאז שאני זוכרת עצמי הרגשתי נחיתות כלשהיא אל מול האחר.איני מפגינה זאת כלפי חוץ ומראה בדיוק את הייפך.אך בפנים עמוק מבינה שהכל הסוואה אחת גדולה שכן בהתמודוות אמיתית אני נחלשת ד כדי תסכול עמוק.אני מאוד חוששת מאי התפקוד במצבים מעין אלו ובעיקר כאשר מדובר במציאת עבודה.תמיד מרגישה שיש טובים ממני..במרכזי הערכה מרגישה מגמגמת..בוחנת עצמי תוך כדי ראיון דבר שכנראה מונע בעדי להיות מוצלחת יותר.מאוד ביקורתית כלפי עצמי וחושבת שדברים שהחברה מהצג תרים גבה אם תדע את האמת על עצמי...רק מאחר ומקרינה כ"כ אחרת בכל מקרה,לאורך שנים "הרסתי" עצמי בשל הפחד ולכן תמיד בחרתי במסגרת שלא מתאימה רצונות וכישורים,העיקר מסגרת.זה מה שהיה חשוב כדי להדחיק את המועקה. כפי שהינך לבטח יודע פחדים ודימוי עצמי צצים בכל התמודדות וגם ללא התמודדות כי יש בי כעס חבוי "למה אני לא יכולה יותר..ושצריך להמשיך להילחם". הגאווה מאימי נטועה בי כה חזק שבכל פעם שיש נפילונת אני מיד קמה ולא מרשה לעצמי לדעוך.יש בבית אח עם סכיזופרניה דבר שבכל שנות חיי "התעלמו" ממנו. מעין הכחשה בעיקר של אימי "אצלנו זה לא יכול להיות".עליי זה השפיע המון אולי כי אני רגישה אולי כי מעמיקה...אבל אנלא מבינה איך אפשר להתעלם מבעיות כאלה ולחשוב שזה לא יכה בסובב בבית.לא יודעת אם יש קשר ישיר לבעייה הסבוכה שלי אבל כנראה שכן.אפילו כשחוויתי תאונה מאוד קשה חזרתי לעצמי כה מהר שחס וחלילה לא "יראו" שנפלתי..וכך אני זוכרת עצמי בין נפילות קטנות כגדולות שבה "לעצמי"... והנה בשנה האחרונה קיבלתי מעין סטירה שהעירה אותי ופתאום הרגשתי בעוצמת יתר שאני חיה חיי שקר קשים.כיוון שבפנים תמיד מרגישה רע.חוסר חשק.ריקנות. כמעבירה זמני בעולם אך לא חווה אותו באמת. תחושות התסכול הללו גרמו לי להעלאת כעס פנימי וחיצוני כלפי החברה...למה אני לא עושה מה שבאמת רוצה.?? וכן עד מתי אחיה בצורה של דחייה מחוסר הבטחון הזה? עוצמת הכעס הופנתה בעבודה ואמרתי דברים קשים לגבי חוסר העניין שלי בעבודה שהיא משעממת ומגעילה...ולמי הדברים נאמרו?? למנהל ישיר שלי. כאילו הכל פרץ החוצה..מבלי מחסומים שנהגתי לשים. הרגשתי בלבול קשה חשבתי שאני בדכאון א ו משהו כי חשתי כ"כ רע עם עצמי וחיי. מה שהכי מוזר..ששוב...כמו כל פעם אחרת פתאום אני חשה טוב יותר ומתנהגת בעבודה כשורה אם כי פוטרתי???!!! בגלל התנהגותי.. פתאום הכל נראה לי בסדר ולמה להתנגח בכל דבר ולחשוב שהעולם מעוות??? רק אחרי שקיבלתי הצעה ממקום עבודה חדש ושוב התחלתי בבלבול "לא...זה לא מתאים לי.." ואני מחפשת משהו אחר...." הבנתי שאין לי ברירה אלא לנצח איכשהוא את המשחק המטורף הזה שבתוכי. כנראה מרגישה טוב באופן רגעי והכל יחזור אליי בבום!!! מתישהוא. כנראה,בקרוב.שאהיה מובטלת ואחזור למעגל הבלגן של הדימוי הנמוך שלי. רציתי מאוד לעזוב עבודתי כי הרגשתי שאיני יכולה להתמודד יותר ולהיות חזקה "בכוח" אז..חשבתי שקצת חופש ורגיעה ממירוץ החיים ישים אותי באיזון,בזמן זה אחשוב מה אני רוצה לעשות..אניח לשגעון הזמני...אהיה רגועה יותר -אולי.. נראה לי כעת שהיתה זו טעות מרה.כי אני חוששת מהרגשה זו שתגרור אחריה התפרצות חוסר אונים בשנית. כי הרי מוערך רק מי שעומד במירוץ החיים לא??? אני מפחדת לא למצוא עבודה.מבינה שדפקתי את חיי כי עד כה לא טיפלתי בבעיה כמו שצריך..לא מאמינה שאפשר לטפל בה כי זה מושרש עמוק כ"כ...לא נראה לי ששיחה עוזרת..סקפטית מאוד לגבי העתיד בשל ניסיון העבר.. אז למה אומרים לי שלילית? אני מכירה עצמי ויודעת מה יקרה הלאה....הייתי שם...בחיפוש כושל של עבודה.... לא יהיה לי טוב....ולכן החזקתי בשיניים עבודה שממשששששששש לא אהבתי. מה קורה ד"ר ? ממה כל הבלבול נובע? האם יכולתי להמשיך לעבוד במקום שלא נותן לי סיפוק ולו רגעי?? האם בעייתי תצוץ בכל מקום ולכן לא יעזור חיפוש מחדש? האם עדיף להמשיך להילחם כדי לשרוד כי אלו הם חיינו ואף אחד לא מרוצה? ורק לי נראה שאני סובלת???

צביה שלום, תחושת נחיתות ודמוי עצמי נמוך עלולות להקרין החוצה ולבוא לידי ביטוי גם בחיים החברתיים וגם במקום העבודה. לדעתי את צריכה לעשות עבודה עם עצמך בשני מישורים. המישור הפנימי - עלייך לעבוד על עצמך ולהבין טוב יותר את עצמך. לכן הייתי ממליץ להיות בטיפול. גם אם את כרגע לא מאמינה ששיחות עוזרות במישור השני - המישור התעסוקתי, לנסות למצוא עבודה בו תוכלי להביא לידי ביטוי חלקים טובים ויצרניים שלך ולהנות מפרי עמלך. לפי מה שאת מתארת - ניסית ועד עתה זה לא הלך בקלות. אני מעודד אותך להמשיך לנסות ולא להתייאש. בברכה, גדעון

מחפש המלצה על ספר שדן בהתמודדות בחרדה חברתית על השיטות השונות לטיפול בבעיה הזו על טיפול פסיכיאטרי חשבתי - אבל הפסיכיאטר לא מאשר לי בגלל בעיות רפואיות בכבד. על טיפול פסיכולוגי חשבתי - אבל אני אסטרונאוט ואדם מאוד מופנם ככה ש 90 אחוז מהזמן אני "מעופף" אז אם בטיפול פסיכולוגי אני אקלוט ואיישם 10 אחוז מהטיפול אז חשבתי שמתוך ספר אקלוט ואיישם 90 אחוז .... בטוח שיש ספרים בנושא... ספר שדן ב"תאכלס" לשיטות שונות ומגוונות לטיפול בחרדה חברתית.. אם יש איזה אתר שעוסק בנושא זה גם כן טוב אודה לכם מאוד

שלום לך, ישנם ספרים רבים העוסקים בחרדה ובהתמודדות עם חרדה. אתרים בנושא ניתן לאתר דרך מנועי החיפוש השונים. ובכל זאת נראה לי שעדיף להתמודד בעזרת איש מקצוע. גם אם בהתחלה תקלוט רק 10%, הרי בהמשך רמת החרדה תרד ותוכל לקלוט הרבה יותר . בברכה, גדעון

שלום. רציתי להוסיף שמטרת הפגישה היתה ליצור לי מקום נוסף ללכת אליו כאשר ישעמם לי בבית או כאשר אצטרך ללכת מבית אימי מסיבות שונות. כמו כן חשבתי שאבא שלי יוכל להוסיף לי דברים וחיזוקים בכיוון של בטחון עצמי ושלווה - מה שרק אבא אמיתי יכול לעשות.שוב מציינת שהאבא הוא אדם מופרע בנפשו. האם בגילי איחרתי את המועד?

בואי נשים הדברים על השולחן: ללא קשר לגילך, אם אבא שלך הוא פסיכופט מסוכן ואדם מופרע בנפשו, כנראה שלא הוא יוסיף לך בטחון עצמי ושלווה. אם את מחפשת פתרון לשעמום - יש המון מקומות אחרים. את יכולה בהחלט לחדש את הקשר עם אבא, אך יש לחשוב על כל המשמעויות הקשורות לכך. בהצלחה.

כוכבה שלום, באומרי "בולמי זעזועים" כוונתי היתה לאנשים נוספים שיהיו בסביבה להגן עלייך. מעבר לכך מסכים עם התייחסותה של ים 3 - אנשים מופרעים בדרך כלל לא מוסיפים לשלוותינו. אם את רוצה להיפגש עם אביך לאחר זמן כה רב, למה שלא תעשו את זה בבית קפה . שם לפחות תוכלי להיות באזור שלא מקובלת בו התנהגות פרועה. וכן הייתי ממליץ על פגישה מתואמת ולא מפתיעה. בברכה, גדעון

הבת שלי היא בת 3.5 חודשים. הבעיה היא בוכה בנוכחות "זרים" כמו אמא שלי וההורים של בעלי. אני יודעת שזו לא חרדת הזרים שמתפתחת בגיל 9 חודשם. לבעלי היא רגילה יותר אבל גם התהליך הזה לקח זמן ועדיין יש רגעים שהיא נרגעת רק עלי. אני חוזרת השבוע לעבודה חלקית של 4-5 שעות ביום. פרט לבעלי שישמור עליה בחלק מהימים, תשמור עליה יום בשבוע סבתא אחת ויום בשבוע הסבתא השניה. אני ממש חוששת מהסידור... האם זה יכול לגרום לה טראומה? האם היא תזכור זאת בהמשך או שיש סיכוי שהיא תתרגל? האם זה מעיד על האופי בהמשך? האם זה סימן של אוטיזם?

בגיל כל כך קטן כמו של הבת שלך יש הרבה תופעות שנראות כמו חרדות משונות. בגיל כזה זה עדיין לא מעיד על שום בעיה ובדרך כלל זה עובר. שום טראומה לא יכולה להגרם משמירה על הילדה ע"י שתי הסבתות, אם כי רצוי שתתרגל לדמויות קבועות בחייה.

נירית שלום, זה באמת לא פשוט לחזור לעבודה ולהשאיר את בתך בלעדייך. בהתחלה זה אפילו קשה מאוד. אבל...בעלך והסבתות הינם סידור טוב והיא בהחלט תתרגל. מה שאת מתארת יכול להיות קשור לכך שבתך רגישה יותר לדרך שבה את מחזיקה אותה, אולי בוכה כשהיא לא מריחה אותך, אך אין לכך כל קשר לחרדת זרים או אוטיזם. גם לא הייתי מסיק מכך לגבי האופי בהמשך. בברכת הסתגלות נעימה לך ולבתך, גדעון

מבקשת מידע על האבחנה Pseudopsychopatic Schizophrenia

הקידומת "פסאודו" מעידה על משהו שנראה כמו... אבל זה לא ה"דבר האמיתי".

גילה שלום, זו אבחנה שאינה בשימוש כיום(בכל אופן לא בdsm-4). ההגדרה של האבחנה הזו היתה: A personality disorder in which there are oddities of thought (magical thinking, paranoid ideation, suspiciousness), perception (illusions, depersonalization), speech (digressive, vague, overelaborate), AND behavior (inappropriate affect in social interactions, frequently social isolation) that are not severe enough to characterize schizophrenia. בברכה, גדעון

שלום! אני בת 16. בחודשים האחרונים אני סובלת מקשיי נשימה ודופק מואץ ברמה גבוהה ביותר. עשיתי כמה בדיקות ואף אחד לא מצליח לגלות מה יש לי. יש לי 2 שאלות: 1. במצב הזה אני לא יכולה לתפקד, כיוון שאני בדכאון ובחרדה כל הזמן מן ההתקף הבא. האם יש דרכים שאתה מכיר להתגבר על הדכאון והחרדה שגורם המצב הזה? 2. אני יודעת שאחת הסיבות של דופק מהיר וקשיי נשימה זה לחץ. אבל אני לא לחוצה בד"כ. מה שכן, יש לי כמה חרדות פנימיות שאני לרוב לא מוציאה החוצה. אבל, ההתקפים באים לי כשאני בכלל לא בחרדה, אלא להפך, כשאני עושה דברים רגילים ולא חושבת בכלל על החרדות או על הבעיה הפיזית. האם בכל זאת אלו הן החרדות הפנימיות, שמתפרצות ברגעים לא קשורים? האם ניתן לטפל בזה אצל פסיכולוג קליני לנוער? האם יש תרופות שיכולות להרגיע את זה? אשמח לקבל את תשובתך בהקדם. ליאה.

ליאה שלום, בראש ובראשונה צריך לשלול כל בעיה פיסית. בהנחה שפנית לרופא ולא נמצאה סיבה רפואית יתכן שיש לך התקף חרדה או מה שקרוי בלעז: panic attack. התקף חרדה יכול בהחלט להגיע באופן בלתי צפוי, כשאת עוסקת בענייניך ומאופיין בתחושת לחץ בחזה, דופק מהיר, קשיי נשימה, תחושת חרדה ולעיתים נימול או תחושת חולשה. בהחלט כדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג ולדון על חרדותייך ומצבך הרגשי. בהחלט יכול להיות קשר בין קשיי הנשימה והדופק המואץ ולחרדות הפנימיות שלך. פסיכולוג יוכל לעזור לך הן בהתמודדות עם התקף החרדה והן בהבנה טובה יותר של החרדות והתמודדות איתן. את יכולה לפנות או דרך קופ"ח או לשרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורייך . שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום רב. אני בת 33. ניפגשתי עם אח של אבי לאחר שלא ראיתי את שניהם 24 שנים. ההורים התגרשו כשהייתי בת 12. דיברתי עם האח של אבא שלי ועם האבא שלו, והסבא אמר שזה כבר "מת", כלומר הסיפור לא טרי ואין מה לעשות. האח אמר לי לנסות להשיג את האבא שלי בבית שלו. אני מציינת שאבא שלי הוא אדם פסיכופת ומסוכן, ולא צפוי. אני מפחדת שהוא יגיע לבית שלנו וינסה לפגוע באמא שלי לאחר שהוא יקבל התקף עצבים כאשר יראה אותי. מה לעשות במקרה כזה? תודה.

כוכבה שלום, מה המטרה שלך בפגישה הזו לאחר 24 שנים? האם הכנת אותה? האם אביך יודע על בואך? ברמה העקרונית הייתי ממליץ שפגישות בין בני משפחה שלא התראו כל כך הרבה זמן ובודאי יש חלקים רגשיים לא פשוטים, שפגישות כאלו יהיו מתואמות ועם אנשים נוספים שיהוו "בולמי זעזועים" במידה ודברים יוצאים מכלל תכנון או שליטה. בברכה, גדעון

שלום רב, אני משרתת בתור מדריכת נוער כבר שנה וחצי בבי"ס ספר "קשים". עכשיו החלה שנת לימודים חדשה ואני מרגישה שאין לי כוח יותר. את השנה שהיתה היתחלתי במלוא המרץ שהיה לי בתור חיילת טריה, ועכשיו כבר אין לי כוח יותר, התמודדתי עם חניכים שעכשיו הגיעו לכלא על עבירות כאלו ואחרות, עם סיפורים מאוד מאוד קשים של אבים מכים ומתעללים, ואמהות נרקומניות או זונות, עם סתם ילדים בעלי פיגור שיכלי קל ועוד ועוד סיפורים ומקרים בלתי ניגמרים, באחד מבתי הספר האלה היה מיקרה של תלמידים שנעלו בכיתה והטרידו אותי, עם הישמע הצילצול הם פשוט הלכו, זה היה "בצחוק" אבל לי מאוד קשה להתמודד עם תלמידים גדולים וחזקים ממני פי כמה וכמה וללא ספק מתוסבכים ממני. אפילו היה חניך אשר אליו ניקשרתי והוא אליי אשר פיתח אובבססיה כלפי ובשלב מסוים אף איים לפגוע בי, באמת לא רציתי להגיע בגישה של ילדה תל אביבית מפונקת אשר לא יודעת להיתמודד עם "החיים", ואני עדיין לא רוצה אני לא רוצה לשמור על עצמי או לדאוד לעצמי יותר מדי כאשר להם בעצם מגיעה הדאגה שלי ושל אחרים יותר, הם סבלו יותר, זה לא פייר מצידי לדאוג רק לעצמי. אבל אני לא יכולה יותר באמת מאוד קשה לי, אתמול היתחילה שנת הלימודים, נשארתי בבי"ס בדיוק שעה וברחתי, נתקפתי פחד לא יכולתי להתמודד, הצעקות שלהם כאילו החרישו אותי ועטפו אותי עד שהרגשתי סחרחורת, כל היום אחרי זה הרגשתי רע, הרגשתי בחילה, אני לא יודעת מה לעשות, לא רוצה לאכזב או "להיתפנק" אבל גם לא יכולה להיתמודד יותר. אשמח לעצה בתודה חיילת מתוסכלת

שלום חיילת, הייתי מציע לך לפנות לקב"ן עם אותו סיפור כי באמת לא נראה שיש לך רצון להתמודד עם זה. לפעמים כשאנו "יורדים" מאתגר כלשהו זה נראה כאילו אנחנו "חלשים", אבל סה"כ אנחנו עושים את זה בכדי שיהיה לנו יותר רצון וכיף להתמודד עם משהו אחר. (במקרה שלך החלפת תפקיד)

לחיילת המתוסכלת שלום רב, קודם כל, כל הכבוד על ההתמודדות עם התפקיד הקשה והמורכב הזה. זה לא פשוט לאנשי מקצוע ותיקים ובודאי שזה לא פשוט גם לך להתמודד. אני מתאר לעצמי ומקווה שיש לך מערכת תומכת של מורות חיילות נוספות, או אולי אפילו הדרכה, שאמורה לעזור לך להתמודד עם סיטואציות קשות כמו שאת מתארת והייתי ממליץ בשלב הראשון לפנות אל מעגל התמיכה הכי בסיסי שיש לך, שאלו הן חברותייך למקצוע ומפקדייך. אפשרות נוספת היא לבקש סיוע מקצועי של קב"ן, אשר יכול לעזור לך לגייס את משאבי ההתמודדות שלך ולחשוב ביחד איתו איך להתמודד עם המשימות העומדות לפנייך. כמו כל שנת לימודים הימים הראשונים הם הקשים יותר ולאחר מכן ישנה הסתגלות. ועם זאת הייתי בהחלט ממליץ לשתף בקשייך ומחשבותייך את האנשים שיכולים לסייע לך. חזקי ואמצי , גדעון

שלום, מקווה שתוכל לעזור.מצטערת שהמכתב ארוך, הוא בטח קצר יותר מהמורכבות.. תודה על ההתיחסות. אני בת 22, הפסקתי טיפול של שנה עם מטפל פסיכודינמי אחרי שהרגשתי שבמשך תקופה ארוכה בעיות שחיפשתי להם מענה לא נענו, אלא רק דיברנו עליהם והסתובבנו תמיד סביב אותם המשפטים. אני מתכוונת בין היתר לכך שאני עוד לא יוצאת עם בחורים, אני נמשכת למגע והתעלסות אך נגעלת מאוד מאבר מין, פוחדת מחדירה של משהו לגופי, דיברתי על כך רבות בטיפול אך הסתובבנו סביב אותם משפטים, ברחתי מהטיפול שהרגשתי שאני לא מפיקה תועלת.1) מה עוד יש לי לעשות בענין-אני פשוט נגעלת מאבר מין גברי וזהו!דיברנו על כך רבות בטיפול אך תמיד חזרתי לכך שלא אכפת לי כל מגע אך לא באבר מין, ואני ממשיכה להרתע מזה. 2)אני ב"ה אחת חושבת וחכמה שיודעת איפה אני נמצאת ומה הבעיות,לדעתך אני יכולה להתגבר על זה לבד כך שאנסה להתחיל להפגש עם בחורים ואולי המפגש יגרום לי לחוש אחרת, היות ואני מאוד נמשכת לאהבה והתעלסות (שוב,אך לא חדירה)? בנוסף, צפיתי רבות באתרי פורנו כדי לחשוף את עצמי לחדירה מינית מה שמגעיל ומפחיד אותי כדי להפחית את הרתיעה, אתה חושב שצפיה בפורנו יכולה להביא להשלכות שליליות כשאצא עם בחורים? תודה רבה. גלית

היי אני מכינה הרצאה בהתנדבות על אליס מילר . אבל אני לא יכולה בלי כמה פרטים עליה וולא מצאתי את הפרטים הבסיסים עליה. לא מצאתי לא בספרים בספרייה ולא ברשת, אשמח אם מישהו ייתן לי, את: שנת לידה שלה הארץ שבה היא עובדת, למדה (גרמניה או צרפת?) וקצת פרטים עליה, פסיכולוגית או פסיכיאטרית? יש לה אתר באינטרנט באנגלית וגם שם לא מצאתי. אודה אם למישהו יש ספר שלה ויכול לבדוק בכריכה מאחור... (יש לי את הדרמה של הילד המחונן ואין שם) או אם נתקלתם באתר שכן יש בו... תודה ורד

ורד שלום, חיפוש בגוגל לפי: "alice miller biography" מעלה ראיונות איתה וביוגרפיה שלה. למשל הקטע הבא: Born in Poland in 1923, Miller was educated AND lives in Switzerland. She studied philosophy, sociology, AND psychology AND took her doctorate in 1953. She completed her psychoanalytic training in Zurich, AND as a practicing psychoanalyst she has been involved in teaching AND training for more than 20 years. בהצלחה בהכנת ההרצאה, גדעון

ליאת שלום, אני בחורה בת 27 ויש לי חבר בערך כ- 4 חודשים ואני חייבת לציין שאין לי שום פרפרים בבטן שאני רואה אותו. כיף לי איתו אכפת לי ממני הוא מכבד ומעריך אותי אבל הבעיה שלי איתו שאני מרגישה שהוא רוצה אותי יותר מידי והוא יעשה הכל כדי לרצות אותי העיקר שיהיה לי טוב (אני חושבת שלפעמים הוא יקריב את הצרכים והרצונות שלו בשבילי) וזה ממש מפריע לי להיות עם בנדאם כזה שממש ממש אוהב אותי... מנגד יש בחור אחר ברקע שאני בקשר איתו במשך שנתיים והוא ההפך הגמור מזה שאני יוצאת איתו הוא קשה להשגה הוא מאתגר אותי מצד אחד אני מרגישה שהוא מאד אוהב אותי אבל בתכל'ס בשטח לא קורה כלום.... זה בנדאם שממש יש לי חולשה אליו ויצא לי לפגוש אותו לפני כשבוע והתנשקנו. כמה שאלות: 1)האם כל מה שתיארתי לך מעיד על כך שאני לא אוהבת את החבר שלי ואני צריכה להיפרד ממנו? אני ממש לא יודעת, אני יודעת רק דבר אחד שאני לא רוצה לעשות משהו שאני אצטער אליו אח"כ 2) מה הסיפור עם הבחור הזה שאנחנו בקשר שנתיים וקשה לנו לנתק קשר אחד מהשני או שהוא חוזר להיות בקשר או שאני..... אני ממש לא מבינה מה הבנדאם רוצה ממני 3) למה אני נמשכת לסוג מסויים של אנשים כאלו? אודה לך מאוד אם תעני לי על השאלות תודה סתיו

סתיו שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. אני מקווה שאת לא באמת מצפה לקבל תשובה באינטרנט בסגנון: "נתקי את הקשר איתו" או "הישארי איתו". את מתארת "בעיה" מוכרת: הימשכות לאדם שלא נמשך אלייך ומאידך כשיש לך כבר ביד מישהו טוב שרוצה בך את לא נמשכת אליו. למה זה כך? את זה הייתי ממליץ לברר בתוך מסגרת של טיפול אישי. בברכה, גדעון

שלום לליאת, איך אני יכולה לדעת אם חבר שלי אובססיבי כלפי, והאם קשר כזה בריא? עד איפה עובר הגבול בין אהבה לאהבה אובססיבית? אשמח לתשובה תודה טל

טל שלום, ליאת תשוב לענות ביום שני. ובנתיים: הגבול בין אהבה בריאה לאהבה אובססיבית עובר באזור שבו נשמר לך חופש הפעולה להיות את עצמך עם עיסוקים משלך וללא קנאות מצד בן הזוג. כמובן שזה שטח רחב, שבו עוברים כמה קווי גבול וכל אחד מגדיר במידה מסוימת לעצמו מה מידת האובססיה ה"מותרת". עוד על הנושא את יכולה לקרוא בספר בשם: "אהבה אובססיבית " מאת סוזן פורווארד. בברכה, גדעון

.

אני סובל מדיכאון.הפסיכיאטר הפנה אותי לפסיכולוג.באיזה שיטות הפסכולוג יכול לעזור ?מה זה טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי?בתודה דוד

דוד יקר, קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות בדיכאון, לבד - כמובן - מן הטיפול התרופתי. הטיפול הקוגניטיבי אכן נמצא יעיל מאד לעניין זה. מדובר בטכניקות טיפוליות המכוונות אל התפיסות והאמונות של המטופל ביחס למצבי חייו השונים. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה, שאצל האדם הדכאוני התבססה מערכת של מחשבות שליליות אוטומטיות, הנחות מוטעות ותפיסות שגויות ביחס לעצמו, לעולם, ולאופן בו הוא פועל בעולם. באופן כללי, בטיפול, מלמדים את המטופל לזהות את המחשבות האוטומטיות (הקוגניציות) השליליות, ולהחליפן באחרות, מציאותיות ומסתגלות יותר. ניתן לומר שמדובר בגישה אקטיבית ומוגבלת בזמן, בניגוד, למשל, לגישה הדינמית, שתנסה באמצעות טיפול ממושך יותר לבחון לעומק את המקורות לדיכאון. אני מאחלת לך הקלה ורפואה שלמה ליאת

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/428/xPG/74/xFT/52983/xFP/52983 סליחה על זה, אודה לתשובה...

שלום לך, על השאלה מדוע את נמשכת לסוג מסוים מאד של גברים, כדאי לחשוב במסגרת טיפול דינמי, המביא בחשבון את חוויות העבר שלך, את מערך הצרכים שלך, ואת התפיסה העצמית והבינאישית שלך, וכיוב'. לגבי הבחור שאת מתארת - גם כאן, לכל אחד הגבולות שלו, ורק את זו שתוכלי להחליט האם התנהגות מסוימת היא דבר נסלח בעינייך או לא. אני, אישית, חושבת שפשע, דהיינו התנהגות פוגענית כלפי אדם, בע"ח או רכוש, אינה עולה בקנה אחד עם טוב לב. אבל זה כבר עניין של ערכים, תפיסת עולם ותפיסת עצמי. תוכלי לנסות ולהיעזר במערכת המגדירה את גבולות החוק הפלילי, ותבדקי האם מעשיו עדיין חינניים ומושכים. ליל מנוחה ליאת

אז זהו שמה שהוא עשה, לא כל כך חוקי... הוא לא פגע בכוונת זדון, זה יותר פגיעה לטווח ארוך אולי...ז"א בעתיד. אני לא מסתכלת על זה כאל משהו נסלח, ואני לא מקבלת את זה. השאלה היא האם זה בסדר מבחינתי לקבל אותו כאדם והאם זה שאני מקבלת אותו כאדם וידיד שלי, אומרת שאני מקבלת את מה שהוא עשה? האם זה הופך אותי ל"שותפה" שלו למרות שלא הייתי נוכחת בדברים שהוא עשה?

הכרתי חברה טובה באוניברסיטה ואנחנו נהיינו חברות כבר בתחילת התואר הראשון, אנחנו כעת בתואר שני גם כן יחדיו, חברתי אובססיבית לקבל ציונים גבוהים אבל זה לא נובע ממנה אלא מאביה שמלחיץ אותה בצורה יוצאת דופן ולוחץ עליה להוציא ציונים גבוהים ולהיות מצטיינת בכל מחיר, לאחרונה קיבלנו ציון באחד הקורסים ואבא שלה צילצל עבורה לבדוק את הציון והיא סיפרה לי שכשהוא שמע שהציון הוא 86 הוא נהיה לבן והיה על סף קבלת התקף לב והתחיל לקלל ולהגיד דברים כמו :"אני לא מאמין שזה קורה לי!" , אני ניסיתי להסביר לה מאוד בעדינות שהיא חייבת להפסיק לקחת אותו ברצינות כי ציונים זה לא הכל בעולם!!! וגם אמרתי לה ממש בעדינות שלאבא שלה יש בעיה, עוד אציין כי כבר בתואר הראשון במשך כל התואר בכל שנה אביה היה מאשפז אותה בביה"ח על מנת לקבל מועדי ג'!!!! (כך זה גם עכשיו), לא לדבר על זה שלאחר האשפוז הייתי נפגשת איתה והיד שלה הייתה שחורה ממחטים מרוב הבדיקות שהיו עושים לה כי כמובן שלא היו מגלים כלום (אבא שלה היה אומר לה להגיד שיש לה כאבי בטן), זה נראה לי פשוט חולני בכל רמה שהיא ואני לא יודעת מה לעשות כי היא ממש אומללה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה (בת 24) ואני לא יכולה לערב גורמים סוציאלים ולא משנה מה אני אגיד היא לא תקשיב לי, ממש ממש כואב לי עליה ואני לא יודעת איך לעזור לה, היא כל הזמן אומרת שהייתה רוצה הורים כמו שלי שלא אכפת להם מהציונים, בעלי הציע לי שלא להתערב כי היא כבר לא ילדה קטנה ואם היא לא קולטת שאבא שלה חולה זה בעיה שלה אבל קשה לי עם זה, אני רואה שהיא מאוד סובלת, האובססיביות לסיים את התואר בהצטיינות גובה ממנה מחיר נפשי כבד ובא לי להגיד לאבא שלה מה אני חושבת עליו אבל אני לא אעז, מה אני יכולה לעשות? להתערב? ואם כן אז איך? או שזה לא ענייני ולא להתערב? אני ממש ממש מרחמת עליה.

יעל יקרה, את מספרת סיפור קשה מאד. כמו שאמרת נכון, קשה ביותר להיות בעמדת מתבונן נוכח מעשי התעללות בתוך משפחה, אולם כשמדובר באנשים שאינם קטינים, האחריות היא בכל זאת שלהם. אומר בזהירות, שלפעמים גם לעמדה הקורבנית יש היגיון משלה, וההחלטה לצאת ממנה חייבת להיות של הקרבן עצמו. כחברה טובה, כל מה שנותר לך לעשות זה לתמוך, להכיל ולהציע עזרה במידה ותידרשי לכך. תוכלי לנסות ולהציע לה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, שם תוכל לקבל סיוע נפשי במחיר מוזל. בברכה ליאת

שלוםץ ברצוני לדעת, מה היתרונות של טיפול לאקנייני לעומת טיפול רגיל, ואיפה מותאים מטפל בשיטה הזו.

ישי יקר, הטיפול הלקאניאני מעוגן בתיאוריה הפסיכואנליטית, ומדגיש את תפקידה של השפה בעיצוב והבניית המערך הנפשי. אחד המאפיינים המפורסמים של הטיפול הזה, הן הפגישות הנמשכות לפרקי זמן שאינם ידועים מראש למטופל. לצערי איני בקיאה בתיאוריה הלקאניאנית ובשיטת הטיפול הנגזרת ממנה, ולכן אין ביכולתי למנות את יתרונותיה. אני מפנה אותך לפורום השכן, של ד"ר גידי רובינשטיין, ולנסות שם, או לנסות ולהפנות מחר את השאלה לגדעון, כאן אצלינו. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם לקרוא לזה רצון כי אני לא רוצה התחושה של הבחילה פשוט משתלטת עליי.. ברגע זה יש לי תחושה כזאת מחר אני מתחילה את שנת הלימודים של כיתה יב אני לא ממש מתרגשת אבל עדיין יש לי את התחושה המאיימת הזו שאני אקיא... יש לציין שזה קורה לי בעוד מקרים , לרוב כשאני מתרגשת.. מה ניתן לעשות כדי להפסיק הרגשה זאת..?

רעות.. חבל שלא ציינת האם את מקיאה בסופו של דבר או שאת כן מצליחה להתגבר על התחושה. מניסיוני, מה שקורה לך הוא התקף חרדה. פחד אמורה להיות דרך טבעית של אדם להתמודד עם גורמים מאיימים, אבל לפעמים המוח קצת מגזים ומתחיל לפרש דברים לא נכונים כגורמים מאיימים.. בעקרון יש תרופות שעוזרות לזה. אבל לדעתי חשוב שתנסי קודם כל לשבת עם עמצך ברגעי החרדה או כשאת יודעת שמצב יכול לגרום לך לחרדה ולנסות לנתח את המצב כאילו היית מישהו שאת מעריכה את שיקול דעתו (הורה, חבר, ידיד מבוגר, אח..) ותנסי לחשוב האם הגורם הזה באמת כל כך מאיים. אם כן, תעלי לעצמך רעיונות להתמודדות. ואם לא, סימן שאין סיבה להמשיך לדאוג. אני יודעת שזה לא קל, רק מניסיון.. אבל זה גם מה שפסיכולוג ינסה לעשות למענך.. ועוד משהו, קחי לך משהו כמו קמיע או תהילים ותשתמשי בזה כשר\את בלחץ או בחרדה.. לי זה עוזר! בהצלחה מותק!

רעות קרה, גם אני, כמו מלין, התרשמתי שמדובר בחרדה. יש אנשים שזו אכן הדרך בה הם מגיבים למצבי לחץ וחרדה. טיפול התנהגותי יכול לאמן אותך בטכניקות של הרפייה, נשימות ודמיון מודרך, כדי לשלוט בתופעות החרדה. אני מאחלת לך שנת לימודים (אחרונה!!!) פוריה ומהנה ליאת

שלום, אני בת 22, וישנו בחור שכבר 5 שנים מאוהב בי.. בהתחלה הייתי רואה אותו הרבה פעמים ברחוב ליד הבית שלי,הוא כנראה היה מחכה שאני אעבור שם והיה שואל אותי מה שלומי, אומר לי שלום כל פעם וכו'.. לא ייחסתי לזה כלל חשיבות והתעלמתי ממנו. יש לציין שלא הכרתי אותו כלל לפני כן ובהתחלה חשבתי שהוא מתבלבל ביני למישהי אחרת.. במשך כל 5 השנים האחרונות הייתי רואה אותו הרבה פעמים ליד הבית שלי, נועץ בי מבטים, עובר לידי "במקרה" וכו'.. אך התעלמתי מכל הסיפור. לפני כשנתיים הוא חיכה לי ממש ליד הבית (הוא כבר יודע בדיוק היכן אני גרה..) והביא לי פתק בו כתב שהוא אוהב אותי כבר הרבה שנים, רוצה להיות איתי, לא מסוגל לחשוב שאהיה עם מישהו אחר וכו'.. אז כבר הבנתי שאותו בחור לא לגמרי בריא בנפשו ואובססיבי לגבי. המשכתי להתעלם מכל העניין (בעיקר מהסיבה שבאותה התק' לא גרתי בבית ולכן גם לא פחדתי להפגש עמו שוב). כיום, אני שוב גרה בבית, אני רואה אותו הרבה פעמים מסתובב ליד הבית שלי ואני כבר די מפוחדת.. עד כדי כך שאני מפחדת לצאת לבד מהבית מחשש שאראה אותו. לפני כשבוע הוא השאיר לי מכתב בתיבת דואר בו הוא כתב שהוא מוכן לחכות לי כמה שידרש ושהוא רק רוצה לדעת אם יש סיכוי שאני ארצה אותו.. הוא כתב שאני לא צריכה לפחד ממנו או להתבייש להגיד לו שאני מעוניינת(?!) ושכל מה שהוא רוצה זה לדעת האם להמשיך לחכות לי או לא.. מהמכתב היה נראה כאילו הוא מאמין שאני כן רוצה אותו אבל כנראה מתביישת או מפחדת לגשת אליו ולדבר איתו. מס' ימים אחרי ששלח לי את המכתב הוא חיכה לי מחוץ לבית וכשיצאתי לרגע הוא בא אלי וניסה לדבר איתי על אותו מכתב.. אמרתי לו שאני ממהרת ושנדבר כבר בפעם אחרת (לקחתי ממנו את מס' הטלפון). אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מהמצב, הוא מחכה לתשובה ממני וכל עוד אני לא עונה לו הוא עלול שוב לארוב לי מחוץ לבית ואולי גם להיות תוקפני יותר בפעם הבאה. השאלה היא איך עלי לפנות אליו? באיזו גישה לדבר איתו? בצורה תקיפה? עדינה? לשלוח מישהו שיאיים עליו? המצב מאד עדין בגלל העובדה שהוא כנראה לא לגמרי נורמלי וצריך לפנות אליו בצורה הכי נכונה ושקולה שאפשר. ממה שקצת קראתי הבנתי שמדובר ב"אהבה אובססיבית" / "אהבה פתולוגית" ולכן חשבתי שאולי איש מקצוע יוכל לעזור לי. אשמח לעצה והכוונה איך להתמודד עם אותו בחור . תודה רבה רבה מראש! וסליחה על האריכות. נטלי.

נטלי יקרה, ההתנהגות העדינה והזהירה שלך מתפרשת, ככל הנראה, כמשהו שמתדלק אצלו את התקווה שאולי בכל זאת יש לו סיכוי. יתכן שיש צורך לנקוט גישה אסרטיבית יותר, גם אם מנומסת. אפשר לבקש ממנו לחדול מן החיזור הזה, הגורם לך אי-נוחות ומבוכה, ולהסביר מפורשות שאינך מעוניינת בקשר. חשוב לציין שגם אנשים מעורערים בנפשם יכולים להיות עדינים, פגיעים ומתחשבים. מרבית מקרי האלימות נעשים דווקא ע"י אנשים הנתפסים בריאים ונורמליים. אם גם אחרי שתבקשי בצורה מפורשת תרגישי מאויימת ומוטרדת, תוכלי לערב את רשויות החוק. נקווה שלא תזדקקי להם לילה טוב ליאת

שלום, עפ"י התפיסה הפרוידאנית, לצבע, משמעות רחבה מאד בניתוח אישיותנו. ידוע היטב השימוש בציור / צבע ככלי בדיקה פסיכולוגית. איפה זה מתחבר לנו בחלום, שם אנו לא בוחרים את הצבע. לעצם השאלה, לאחרונה, הצבע הצהוב בוהק זכור לי היטב מרצף חלומות אחרונים ימים אלו ; כמו שקית צהובה שאני נושאת בידי...בגד צהוב...קיר צבוע, כיו"ב. מעולם לא אהבתי ולא השתמשתי מאומה בצבע זה; לא בגד, קישוט, כלי שימושי או אחרת. מה המשמעות לכך?

שלום לך, החולמת בצבעים מעבדת החלום היא א?ת עצמך, ורק את יכולה להבין את פשר הצבע הצהוב ואת משמעותו עבורך. נסי לחשוב מה מעורר בך הצבע הזה, ומהן האסוציאציות העולות סביבו. ישנן, כמובן, גם אסוציאציות קולקטיביות לצבע הצהוב, כמו קנאה, רכילות (צהובונים), הגזע האנושי מלוכסן העיניים, ועוד. מאד קשה, אם לא בלתי אפשרי, להבין חלומות מבלי להכיר את החולם, את עולמות התוכן שלו, את אירועי חייו, וכיוב'. נסי לדבר על החלומות שלך עם מישהו קרוב, ואולי יחד, תוכלו להעלות השערות. בעיני זו תמיד פעילות מהנה ומרתקת. חלומות פז ליאת

שלום! יש לי בעיה ובגלל מיליוני האתרים והמטפלים שיש באינטרנט אני כבר לא יודע מה אני צריך. סוף סוף שמתי לב שיש לי בעיה גדולה של חוסר ביטחון, הערכה עצמית נמוכה ופיתוח תלות בסובבים אותי. אני בן 25, אחרי פרידה כואבת שנבעה מכלל הבעיות שפרטתי. עכב הבעיות הללו אני מוצא עצמי מבטל את עצמי לטובת אחרים, מושפע לתגובות הסביבה על מעשי, עושה השוואות אם אני מספיק טוב לעומת אחרים. אני רוצה ללמוד להעמיד את עצמי בראש ובראשונה, להגביר את הביטחון העצמי שלי כך שאוכל להמשיך הלאה אחרי נפילה בראש מורם, לדעת להגיד לא מבלי לחשוש מהתגובה של הסביבה. התלות לא רק בבת זוג אלא גם בצורך לחברים ובצורך להישאר אהוב. אבקש שתפנו אותי למשהו שיוכל לעזור לי. תודה!

אני צריך פסיכולוג?

שלום הילדה שלי סיימה השנה כיתה יב. מתברר ששכחו להכניסה לספר המחזור והיא נפגעה מכך קשות. מהיכן מגיעה אותה תחושה קשה?האם היא מוצדקת? היא עצובה ופגועה . מה ניתן לעשות לדעתך

לא פסיכלוגית. עונה מהאינטואיציה- אני חושבת שביתך אינה מגזימה או שהיא נוטה לרגישות יתר.היא צודקת. זה באמת מעליב. גם אני הייתי נפגעת קשות אם היו שוכחים אותי . בטח ובטח בסוף י'ב שהיא סיום פרק משמעותי ובטח ובטח בגיל שהוא עדיין רגיש יותר. האם ה"שיכחה" היה עניין טכני או מכוון? בכל אופן הייתי מדשרת עם המחנכת ודורשת להוציא מהדורה חדשה. לפחות לכיתה שלה.

מצטרפת בכל פה לדבריה של סיגל. זאת אכן פגיעה כואבת במיוחד, גם אם טעויות טכניות הן דבר שקורה. גם לטעמי, יש מקום לדבר עם הנהלת ביה"ס (לא להסתפק במורה), ולשמוע איך בדעתם או ביכולתם לפצות על הפגיעה הקשה. ספרי לנו על ההתפתחויות. ליאת

אני עובדת במשרד כבר 7 שנים. בהתחלה הפן החברתי היה מצויין. במהלך הזמן הצוות התחלף. אני לא רוצה להשמע גזענית אבל נוצר מצב שכל העובדות למעט אני ועוד אחת ממוצא רוסי. כל הזמן הן מסתודדות ברוסית, צוחקות ומרכלות כך שאני , ברוב עוונותי , לא מכירה את השפה ונשארתי בחוץ. ניסיתי, תחילה ברמיזות ואחר כך בפרוש אך בחביבות לבקש שידברו בנוכחותי בעיברית. אך דבר לא הועיל . התגובה שלהן נעה מצחוק מזלזל ל- "בעיה שלך תלמדי רוסית". הבוס שלי שגם הוא לא ישראלי ( אך לא דובר רוסית) מתעלם מהמצב. לנוכח העובדה שקולטים משהי חדשה- שיתפתי אותו בתחושותי ובקשתי שלצורך האיזון יקלוט משהי ישראלית הפעם, אך הוא אמר שחבל שאני חשה כך אך לו- הפטפטת ברוסית לא מפריעה. הגעתי למצב שאין לי חשק לדבר עם אף אחד. אני לבד מול קבוצה שוקקת ומרגישה נורא.

מאיה יקרה, מאחר ולא הפנית אלי שאלה ספציפית, אוכל רק לשתף אותך במחשבות שלי. במעגל המצומצם של מקום העבודה שלך, נקרתה לך הזדמנות להכיר מקרוב את חוויית הבדידות, החריגות והשונות של הזר. שווי בנפשך מה עובר (או עבר) על כל אחת מהבנות העולות, כשהגיעו ארצה, ללא שפה וללא היכרות עם הקודים המקומיים. אולי כך הן מדגימות לך שמץ מאותה חוויה קשה של זרות. לגופו של עניין, נסי בכל זאת למצוא נקודות חיבור, הציעי את עזרתך, וחפשי דרך שתאפשר לך לשוב ולהיות חלק חשוב במארג החברתי במקום העבודה שלך. וזכרי - מעולה לעולה כוחנו עולה ! (סיסמא ישנה מן השנים בהן עוד יכולנו להודות כי כל עולה הוא אכן נכס למדינת ישראל). ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך (מיום שני) קיבלתי את המלצתך. קודם כל הייתי די קשוחה בשיחות הטלפון. ניסיתי לעודד ולא לרחם. בהסבר שבפנימיה יהיה לך טוב, יהיו לך חברים שכאן לא היו לך. הסברתי לבני שהכי קל לעזוב אבל אני פוחדת שאחר כך הוא יצטער על זה . והאפשרות השניה היא לחזור לאותה כיתה שאותה לא אהב. ועל כך בני הסכים איתי. אתמול קיבלתי ממנו טלפון כבר בבוקר. קצת קיטר שזה לא מתאים לו , שוב עידודו מימני. ועוד מספר שיחות טלפון. אמרתי לו שכדאי שנדבר רק פעם אחת ביום בערב, כי כל פעם שהוא מדבר איתי גורם לו לבכות. בערב היה השיא. בני התקשר בוכה כמו ילד. אני כלכך הבנתי אותו. קשה לי לא להיות בבית, אני מצטער זבאתי לכאן, אני מצטער שהחלטתי על פנימיה וכו'. הוא סיפר שהכיר קצת חברים , היה איתם עכשיו אך עזב אותם כדי להתקשר. הסברתי לו שהוא חייב לנסות להתחבר עם ילדים (הוא כל הזמן מדקלם מה אני יעשה שאני לא חברותי ולא יודע איך להתחבר עם ילדים) הסברתי לו שאם הוא ישב בצד ויחכה, אף אחד לא יבוא אליו. בזמן ששוחחנו בטלפון אבא שלו היה בדרך אליו עם בן משפחה אחרי צבא שהיה גם כן בפנימיה צבאית. ביקשתי ממנו שיסע לפנימיה של בני כדי שיעודד אותו קצת. אך כשהגיעו הם פגשו אותו ליד פינת החי יושב בצד ובוכה. (כאמור לאחר שיחת הטלפון איתי). קבלתי את עצתך להסתגלות הדרגתית , שוחחתי על כך עם המדריך וביקשתי זאת וממש לא היתה התנגדות. להיפך. אך למרות זאת אבא שלו שוחח איתו ושכנע אותו שכדאי לו להשאר כי כך הוא יתרגל. אך לאחר שיחה עם המדריך הוא השתכנע שפנימיה זה בשבילו והחליט להשאר. אני כעסתי על האבא שלא החזיר אותו הביתה עד היום בבוקר. האם אחרי בכי כדאי היה להשאיר אותו בכל אופן? היום אני שוקלת בכל אופן לקחת אותו הביתה לישון. בני טוען שהוא לא אוכל בכלל כי אין לו חשק. גם כשיצא עם אבא שלו מחוץ לפנימיה הוא לא רצה לאכול. בד"כ הוא אוכל ללא כל בעיה. שאלתי היא האם במצב זה של חוסר תאבון, בכי על זה שקשה לו מחוץ לבית וההתעקשות שלי שהוא חייב לנסות לא עלולה לגרום לו יותר נזק?? גם כך הוא רגיש, לאחר אבחון הומלץ על טיפול פסיכולוגי אך הוא סרב. (אני שוקלת על טיפול באומנות). אודה לך על תגובתך ותשובתך. בברכת יום טוב

אסתי שלום, עם כל הכבוד לילד שלכם, והבנתי ממך עד כמה הוא יודע מה טוב עבורו, הוא בכל זאת רק ילד. הבנתי שעבר אבחון, ושהפנימייה הייתה מענה לצרכיו המיוחדים. אם נמצא באבחון שהילד אכן זקוק לטיפול (וכמו שאולי עולה מן הדברים, כדאי להרחיב את ההתערבות גם למשהו משפחתי) אתם אלה שצריכים לדאוג שזה יקרה. בדיוק כמו שאת מתעקשת על הישארותו בפנימיה למרות הבכי, כך עלייך להתעקש על טיפול פסיכולוגי עבורו. הייתי מאפשרת (בעיקר בגלל שבפנימייה מסכימים ומאשרים) לילד לישון בבית עד שהפנימייה תהפוך מקום מוכר וידידותי יותר. לא צריך קשיחות, אלא עידוד, הקשבה וחום. (לא רחמים. יש הבדל!). במידה והילד ממשיך לא לאכול, חובה לעקוב, ולוודא שגם בפנימייה יהיה מי שישגיח ויהווה תחליף להורה. אם אין גורם כזה בפנימיה, צריך לשקול שוב את הישארותו שם. בינתיים קחו עוד קצת אוויר וסבלנות, ואל תוותרי על טיפול פסיכולוגי בברכה ליאת

הפניתי את השאלה שלך לפורום סמוך תקראי את דעתו http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/402/xPG/153/xFT/100089/xFP/100134

לד"ר היקר\ה שלום רב שאלתי: האם יתכן שמשבר זהות (משהו כמו בלבול נפשי לגבי מה אתה בדיוק ומה אתה רוצה ליהיות. משהו מאוד עמוק ופנימי באישיות) המלווה בדכאונות ובירידה בתפקוד הקוגנטיבי, יכול להימשך כ 6 שנים? (גיל 19 -25) או שאם כך מדובר בבעיה חמורה יותר? האם מצב כזה שטמון בתוככי האישיות יכול להתדרדר במהרה לסכיזופרניה? (שהיא בעצם משקפת שבר עמוק באישיות) עם יד על הלב - האם ע"י טיפול פסיכולוגי מסודר ועקבי ניתן לסייע במידה משמעותית? כי ממבט מסוים הרי מדובר בחלק יסודי מאוד באישיות האדם שלא התגבשה במהלך מוקדם בחיים, אז איך יתכן שטיפול פסיכולוגי יתקן דבר כזה? תודה רבה

עמי יקר, תופעות נפשיות רבות עלולות להמשך גם שנים רבות, אולם לא תמיד משך הזמן מעיד על חומרת הבעיה. יכולים להיות משברים חריפים קצרי מועד, או מצבים עמומים יותר הנמשכים שנים רבות. כמובן ששנים רבות של מצוקה הן לא דבר רצוי. טיפול פסיכולוגי "מסודר ועקבי" (כלשונך) אמור לסייע לכל אחת מן התופעות שהזכרת, כולל הפרעות אישיות שונות. המינוח בו בחרת - "לתקן" הוא מעט בעייתי בעיני, שכן הפסיכולוגיה (לפחות כמו שאני מבינה אותה) אינה מתיימרת לתקן אנשים, אלא להקל על סבלם ולשפר את יכולות ההתמודדות שלהם עם מצוקות הקיום. אני חושבת שבמצב שאתה מתאר רצוי מאד להגיע ולקבל עזרה מקצועית, ולהקל על תחושות מצוקה כה ממושכות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מנסה להבין מדוע לאורך חיי אני מרגישה פיצול.שומעת את קול החברה מהדהד לעשות את הדברים הרגילים והבנאליים(עבודה,חתונה..) ומנסה להתאים עצמי אליהם אך בפנים עמוק עמוק לא מרגישה שהם הדברים הנכונים.יש לי השקפה אחרת די לא "נורמטיבית" של לעשות מה בא לי..לא רוצה ילדים..לא רוצה קריירה מחפשת שקט..לא לרוץ אחר כסף..אחר מעמד..לטייל כל הזמן.. הבעייה שלי שאנלא לגמרי מסוגלת לעשות מה שאני רוצה כי זה לא משתלב...בחברה שבה אני נמצאת..ולכן אני הכי "מרובעת שיש" תקועה בעבודה מגעילה..התחתנתי..חוסכת כסף..ומפחדת לזוז. אבל כל זה רק כדי שאראה בסדר ולא בגלל שזה מה שאני רוצה לעשות. כל חיי חשבתי שהכל צבוע ומגעיל אבל עכשיו קיבלתי מעין פצצה שדי...נמאס כבר. יתכן והרצון לא לעשות את ההרגלים הנ"ל זה רק מפחד ולוא דווקא מתוך רצון ייחודי לעשות משהו אחר.כלומר דימוי עצמי נמוך וניסיון תמיד לעמוד בקצב ולהצליח יותר..שאני לא ממש עומדת בהם גורם לי כאילו להכחיש את הדבר האמיתי שאני רוצה? כמו פסיכולוגיה הפוכה. למשל מנסים לקדם אותי ואני שוללת כשבתוך תוכי מאוד רוצה. חתונה לא מאהבה - לא מרגישה אהבה מאז האכזבה הראשונה. חוששת להביא ילדים מאודדדדדדדד - פה למשל אני לא מרגישה שמאוד רוצה ולא עושה לא ממהרת לרכוש דירה - דבר שרוצה מאוד אבל חוששת לא לעמוד בהתחייבות. בקיצור.נראה לי אם אנתח עצמי שהכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון. בשל אכזבה מעצמי ומהישגיי בחיים אני כאילו מייחסת חוסר חשיבות לדברים המקובלים האם יש משהו בדבריי או באמת איני מקבלת את המובן מאליו?? היתכן קשר לעובדה שבחיי הרגשתי תמיד בידול בין המקובלים והטובים יותר אליי ? ראיתי עצמי תמיד ממוצעת בכל הקשור למקובלות חברתית וזכור לי מגיל 9 לערך שזה מאודד הציק לי.לכן יש לי רגישות מאוד גבוהה לחברה. זה ממוטט אותי ואיני יכולה לעשות דבר מבלי לנתח מהלכיי. מה גם שכשנמצאת בחברה ממוצעת מרגישה כוח עליון וכשלידי אנשים "חכמים" "מלומדים" מרגישה תמידדדדדדדדד שהם יותר טובים ממני, שהדיבור שלי לא אינטיליגנטי מספיק...שהם לא חושבים שאני חכמה מספיק. רק כשמקבלת חיזוק מהסביבה אני מקבלת קצת פרופורציה. מנסה לעבוד על זה שנים!! לא ממש עובד אם כי חל שיפור אך בהבזקים זה חוזר אליי בבום הנחיתות הזו ולא מבינה מדוע!!! יש לציין כי הינני אקדמאית ולא מישהי שלא עשתה כלום בחייה ועדיין אפס מאופס כך רואה עצמי.. האם יש קשר לסיפור הסבוך שהעליתי אשמח לשמוע!

שלום לילך, אני קוראת את דברייך, ושומעת אותך מאד מאד מכוונת החוצה. את עסוקה מאד בניראות שלך בעיני האחרים, לעיתים קרובות תוך ניכור מרצונותייך וצרכייך האותנטיים. ההשוואה לאחרים מתישה ומדכאת אותך, משאירה אותך בתחושות תבוסה ואשמה. את סובלת מן העובדה שאינך מסוגלת לעשות מה שאת רוצה, ואני חייבת לומר שלא מאד ברור מדברייך מה את באמת כן רוצה. מה שברור הוא שיש הרבה תסכול, כעס וחוסר אונים. אחד הצעדים החשובים שאת יכולה לעשות למען עצמך, הוא להתחיל לבחון באומץ את רצונותייך ומשאלותייך, בנפרד מאלה של האחרים, ולהפיח בהם חיים. הצלחת להגיד ביושר ש"הכל נובע מפחד ולוא דווקא מאי רצון". נדמה לי שזו שורת המפתח. אני מאמינה שבמסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי תוכלי לייעל את התהליך, למצות אותו, ולהרוויח יותר. אל פחד, ובהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני בת 27 ויש לי חבר כשלוש שנים. אני חיה עם מחשבה מתמדת ותורדנית שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, אבל אני לא מצליחה לקבל החלטה. היה לי סיפור כזה בעבר עם החבר הקודם שלי שלבסוף נפרדנו אחרי שנים רבות ואמרתי לעצמי שלא אחזור על הטעות הזאת שוב, אך אני שוב במערכת יחסים שאני לא בטוחה לגביה (או אולי בסתרי ליבי אני יודעת לבטח שאנחנו לא מתאימים אבל מוצאת סיבות להשאר יחד). אני יכולה לקשר את הבעיה הזאת לילדות בצל הורים שחיו במתח ובהרס מתמיד... כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל גם את הצעד הזה אני לא עושה. עכשיו אני החלטתי שאני הולכת אבל לא יודעת איך לבחור את הפסיכולוג המתאים... תוכלי לעזור לי? תודה.

שלום לך נועה, אני מברכת אותך על ההחלטה לפנות לטיפול. חייך הזוגיים חשובים ומשמעותיים מכדי להניח להם להיהרס פעם אחר פעם, מבלי להבין מדוע. בטיפול תוכלי לגעת בדברים לעומק, כולל בחוויות ילדות בצל זוגיות בעייתית בבית. הייתי מציעה לך לחפש מטפל/ת דינמי/ת, אולי במסגרת קופ"ח באזור מגורייך, או במסגרת פרטית. חשוב לנסות ולקבל המלצות מאנשים בסביבתך עליהם את סומכת. אני מאחלת לך המון הצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 7 אשר אבא שלה עזב את הבית ללא כל הודעה מוקדמת. האבא עבר תאונת דרכים לפני מספר שנים והינו נפגע ראש. האבא עזב את הבית ועבר להתגורר בעיר מרוחקת בבית קרובים. אין לי ולא לילדי שום אפשרות ליצור איתו קשר מאחר והוא לא יוזם שיחות וכאשר מתקשרים אליו הוא מסרב לדבר עם הילדים (2 הילדים השניים הינם בגיל ההתבגרות) ביתי בת ה- 7 כל הזמן מנסה להתקשר אל אבא שלה אך ללא מענה. יש לה חברות עם הורים גרושים והשאלה שלה למה הן נפגשות עם האבא והולכות לישון אצלו והיא אפילו לא יכולה לדבר עם אבא שלה. המצב קשה לכולנו, אינני יודעת כיצד להתמודד עם השאלות של הילדה הקטנה אשר מתגעגעת לאבא שלה אשר עזב לפני 5 שבועות. אין לנו כל קשר איתו ועם בני משפחתו לכן אין לנו אפשרות להגיע למקום שבו הוא נמצא. האבא נמצא עם אנשים אשר משפיעים עליו לרעה ומסיתים אותו נגדנו. אנא המלצתכם מה להגיד לילדה, מה לספר ואיך לענות לשאלותיה. בתודה.

אורנית יקרה, מצער לשמוע שילדים נאלצים להתמודד עם הורה נוטש. לא כתבת באילו נסיבות עזב בעלך את הבית, ובאיזו מידה הילדים היו עדים לאותן נסיבות. בכל מקרה, חשוב למנוע מצב של אשמה או ייחוס של המצב לעצמה. ילדים צעירים נוטים - בהיעדר הסבר אחר טוב יותר - לראות את עצמם או את התנהגותם כגורם אפשרי לנטישה. הייתי מנסה לתת הסבר קצר על כך שאבא כרגע בחר להתרחק, מסיבות שונות. כדאי להבטיח שאת נשארת איתה ולא עוזבת לשום מקום, ולהביע תקווה שבקרוב תוכל שוב לפגוש את אבא. הימנעי ככל האפשר מהשמצות או התפרצויות ע"י הילדים, ונסי לשדר שקט ויציבות כמידת יכולתך. במקביל, הייתי מציעה לך לגייס עזרה מבני משפחה ומאנשי מקצוע (עובדת סוציאלית או פסיכולוג) לגבי המשך ההתארגנות. שימי לב גם לילדים הגדולים. גם להם מגיע הסבר ראוי. כדאי לערב גורם מקצועי שיוכל להעריך את המצב כולו ואת השלכותיו על חיי המשפחה. אני שולחת לך הרבה כוח לילה טוב ליאת

תודה על תשובתך, לשאלתך לגבי נסיבות העזיבה: האם כאמור פגוע ראש. 4 שנים לאחר תאונת דרכים. מצבו הנפשי הידרדר, הוא סרב לקבל טיפול. גורם משפחתי השפיע עליו להגיע אליו כי כאן המשפחה לא מטפלת בו כראוי . ועקב פגיעת הראש כושר השיפוט שלו לא קיים ולכן הוא האמין שבמקום אחר יכולים לגרום לו להתגבר על הנכות שלו. הוא הלך לביקור משפחתי ופשוט לא חזר!! מאז 5 שבועות אין כל קשר איתו ואין יכולת להשיג קשר איתו. מאחר ובני המשפחה מעוניינים להרחיקו ממשפחתו. גם כאשר הילדים הגדולים נסעו אליו הוא סרב לראות אותם ולדבר איתו (למרות שהגיעו מנסיעה ארוכה)? בתודה

שלום רב... זה קצת מוזר שאני פונה כאן בבקשה למציאת חומר בביליוגרפי,אני מנסה בכל מקום אפשרי:אתרים,סיפריות וכו'...והייתי רוצה לדעת אם מישהו יכול להפנות אותי לאתרים ,שבהם אני אוכל למצוא חומר כתוב על אינטגרציות בין הגישות השונות בפסיכולוגיה...למשל בין פרוייד לקרל רוג'רס?בין הגישה האקסינציליסטית ופרוייד?וכו'... זוהי עבודתי הראשונה באוניברסיטה ואני נורא לחוצה,אז בבקשה עיזרו לי... בתודה מראש הולי

הולי, תנסי לחפש מהסוף... תחפשי דווקא ספרים שעוסקים בטיפול, ולא בתיאוריות. למה? משום שמרבית הטיפולים הדינמיים כיום הם אינטגרטיביים. אין הרבה מטפלים שמתבססים רק על התאוריה של פרויד או על סקינר, למשל. אגב, התיאוריה ההומניסטית של רוג'רס כוללת גם עקרונות דינמיים (רוג'רס החל את דרכו כפסיכואנליטיקן). אומנם זו עבודה ראשונה, אבל אין לך סיבה להילחץ כל-כך. תסתכלי על העבודה הזו כהתנסות חדשה, שתכוון אותך להמשך הדרך. ס.מ.

ערב טוב, אני מעלה מס' אפשרויות,רובן לדעתי עונות על הבקשה... 1. ספר - בדרך לפסיכותרפיה הומניסטית /בריל. 2. ספר - גילוי ההויה/רולו מיי. 3. ספר - בגנות הפסיכותרפיה /מוסאייף מייסון. 4. מאמר - ייחודיות לעומת הסתגלות : אותנטיות לפי גישות טיפוליות שונות /גידי רובינשטיין המאמר נמצא ב"שיחות" כרך ד 1990. 5. מאמר - התערבויות פסיכודינמיות כחלק מטיפול התנהגותי קוגניטיבי/קיטרון. בתוך:שיחות כרך ד 1989. מקווה שזה עוזר, בהצלחה.

תודה רבה לכולכם :))

מאז ומתמיד, כשמגיעים לחודשים האחרונים של סוף השנה תוקפת אותי תופעה קשה מאוד. אני לא זוכר כלום בצורה טוטלית, ויש לי זיכרון חזק נראה לי יותר מכל אדם אחר.. אני זוכר את תחילת אמצע ותחילת כיתות א' ו-ב' אבל אי לא זוכר את סוף השנה והחודש וחצי שקדם לו. בננוסף אני מרגיש איבוד שליטה על כל מה שנעשה סביבי, הכל כורס סביבי בחודשים האלה. ורק החופש בא ומציל אותי כשאני מתחיל את שנת הלימודים עם "תנופה" שאותה צברתי בחופש. לצערי אני עדיין מרגיש את ההרגשה הזו של איבוד שליטה סביבי. אפשר להגיד שהמוח שלי בריחוף מלא. יש לי הרגשה שאלו הלימודים גורמים לזה. החופש, כמו בשנת הלימודים: אני למדתי. כל החופש הקדשתי כדי ללמוד עוד ועוד אנגלית, להכין יומני קריאה ולקרוא ספרים בשביל זה, ללמוד עוד שפה שאני בכלל לא חייב. לא נחתי בכלל החופש. החופש כידוע נועד כדי לצבור כוחות. ביום חמישי מתחילים הלימודים ואין לי את המרץ הזה שיש לי לפני כל שנה. אינ לא רוצה שהלימודים יתחילו, ואגב, כבר אין לי כוח ללמוד כל שהיה לי בתחילת החופש. אני פוחד שההרגשה הזו של החוסר שליטה על חיי תחזור. 1.ם יש שם לתופעה הזו? 2.ם היא באמת נגרמת מהלימודים? (לקראת סוף השנה המוח שלי כבר גמור מהלימודים ואין לי כוח לכלום?) 3. האם עשיתי טעות שלמדתי בחופש? 4. ובכל אופן, איך אני מתאושש מהמצב הזה ומתרפא ממנו?

תלמיד יקר, 1. קשה לתת אבחנות דרך האינטרנט. האם אובחנת פעם כבעל לקות למידה איזשהי? 2. לימודים זה אכן דבר קשה ותובעני. רוב התלמידים והסטודנטים מרגישים עומס לקראת סוף השנה ותקופת הבחינות. גם החום בחוץ לא תורם... לפעמים רק הידיעה שתכף מתחיל החופש, גורמת לנו "לצוף" את הימים האחרונים של השנה. 3. לא נראה לי שללמוד זאת טעות, יכול להיות שמה שאתה זקוק לו, הן אסטרטגיות למידה, שיסייעו לך בחלוקת זמן ומאמץ נכונה יותר. חשוב לדעת ללמוד נכון באופן שאינו מעמיס יתר על המידה, ומשאיר זמן גם לדברים מהנים אחרים, ש"מתדלקים" אותנו. 4. אני מזכירה לך שזמן קצר מאד לאחר תחילת הלימודים מגיעה תקופת החגים. נסה לנצל אותה למנוחה והתארגנות מחודשת. הייתי מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס (או לפסיכולוגית ביה"ס) ולדבר איתה על הקשיים שלך. לפעמים ככה עולים על ליקויי למידה או הפרעות קשב. נסה לבקש ממנה הכוונה או הפנייה למי שמוסמך לתת אסטרטגיות למידה יעילות יותר לתלמידים. יש דבר כזה, והוא יעיל ביותר. אני מאחלת לך שנת לימודים פורייה ומהנה, למרות הכל ליאת

שלום רב בילדותי עברתי הטרדה מינית מתמשכת ע"י אדם המקורב למשפחה הבעיה היא שאני ממש לא זוכרת את זה, אני יודעת שזה היה, ואני זוכרת סיטואציה אחת מאוד ספציפית אבל חוץ מזה, כלום. לפני כשנתיים קיימתי יחסי מין לראשונה ולהפתעתי הרבה גיליתי שאני לא בתולה כמו שחשבתי, ומאז זה מטריד אותי, אולי היה משהו מעבר להטרדה ואני פשוט לא זוכרת. איך אני יכולה להיזכר? ומעבר לכך, בכלל כדאי לי להיזכר? אני לא בדיכאון ולא ממש סובלת מאירועי העבר, סתם מוטרדת מכל השאלות תודה מראש נועה

נועה יקרה, את שואלת שאלה מורכבת. האם קרו דברים בעברך, ואם כן, האם כדאי לשוב ולהיזכר בהם? התשובה הפשוטה והראשונה שעולה בדעתי היא להמליץ לך לפנות לטיפול, ולנסות להתמודד עם התכנים והזכרונות באופן מבוקר באווירה מוגנת, בליווי איש מקצוע שיעריך את שיעור הפגיעה ביחס לכוחות ההתמודדות שלך. חשוב לזכור שלא תמיד אנו מודעים למלוא המחיר של ההדחקה, ומצד שני, לא תמיד רישומם של אירועי העבר ממשיך לרדוף אותנו עד נצח. השאלה הגדולה היא עד כמה את מוטרדת, ועד כמה "בוער בעצמותייך" הצורך להגיע לשורש האמת. שאלה נוספת היא, עד כמה תוכלי להישאר עם העמימות ואי הוודאות? אני ממליצה לך לקרוא קצת בנושא ולגשש בינך לבינך, עד כמה את מוכנה/יכולה/רוצה/צריכה להיפגש שוב עם אירועי העבר. שולחת לך לינק בו תוכלי למצוא חומר בנושא הטרדה מינית ותקיפה מינית. http://www.macom.org.il/ אשמח להיות לך לעזר בהמשך, במידה ויתעוררו אצלך שאלות נוספות. לילה טוב ליאת

האמת היא שיש לי גם בעיה פרקטית יותר ואני מאוד אשמח אם תוכלי ליעץ לי כיצד עלי לנהוג. האדם שדיברתי עליו התאבד, מכיוון שאימי היא האדם היחידי שהיה קרוב אליו בארץ היא הבטיחה לאמו המתגוררת בח"ול, שתעלה לקברו פעם בשנה לקראת תאריך יום הולדתו. הוא התאבד לפני עשר שנים ומאז כל שנה אנו עולים לקברו. וכל שנה מחדש אני מתמלאת פחדים לקראת העלייה לקבר, לפעמים אני מוצאת תרוץ ולא מצטרפת ולפעמים לא. אני לא יודעת למה אבל אני מאוד פוחדת מהקבר שלו ותמיד יש לי סיוטים נוראיים כמה לילות לפני, שהוא מאשים אותי במותו. מה אני אמורה לעשות? מעולם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה בילדותי, והתאריך קרב עוד פעם, אני הרי לא יכולה לספר לה באיחור של כמעט 12 שנים, מה גם שאני עצמי בקושי זוכרת תודה מראש, נועה

שלום. אני בת כמעט 25. מאז גיל 15 אני סובלת מדכאון. שנה שעברה סוף סוף התחלתי טיפול. וזאת משום שהדכאון החריף ג\כל כך עד שעזבתי את הלימודים והגעתי להתמוטטות. כבר מעל שנה אני ב\הוכלת כל שבוע לפסיכותרפיסטית מקסימה, שמאוד מנסה לעזור לי. אני הולכת לפסיכיאטר ולוקחת שילוב של תרופות, כבר כמעט שנה. אני סובלת מאוד, בהתחלה אובחנתי כסובלת מדכאון קיומי. היום אני מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית, יש לי אנורקסיה כבר כמעט שנה, ובולימיה שהחלה לפני חודשיים. בנוסף אני חותכת את עצמי כבר מעל 3 שנים. אין לי חברים בכלל, ויש לי הפרעות קשות ובלתי נשלטות במצב רוח, שהתרופות אמורות לייצב.. אבל אין מזור, אני על סף ייאוש.. המטפלים שלי עושים את המקסימום אבל אני לא קלה בכלל. אני פשוט נורא רוצה לצאת מזה..

בת שבע יקרה לפעמים לא נותר לנו אלא להתמסר בכנות למי שעושים מאמצים גדולים לעזור לנו. אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד להמשיך - למרות הקשיים - ולשמור על הרצון הזה, שלך, להחלים ולהתחבר מחדש לחיים. נשמח ללוות אותך, מכאן, בדרך אל ההחלמה. חזקי ואמצי ליאת

שלום לכם, אני סתם כותבת כי אני חייבת להוציא את זה החוצה.. :-) אני בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית מדהימה בערך 10 חודשים. אתמול בלילה חלמתי שהיא מחבקת אותי, חיבוק תמים לחלוטין, חיבוק אמהי. במציאות היא מעולם לא נגעה בי. אני לא אוהבת שאנשים נוגעים בי ואני גם לא אוהבת לגעת באנשים. לכן במציאות לא חשבתי על זה. אמא שלי לא היתה מחבקת אותי. העניין הוא שאני לא מצליחה לשכוח את ההרגשה שהרגשתי בחלום כשהיא חיבקה אותי. הרגשתי בטוחה, מוגנת, שלמה, שלווה. מעולם לא הרגשתי ככה, הרגשה כל כך מדהימה. אני נורא רוצה לספר לפסיכולוגית שלי על החלום אבל זה נורא מביך. אני יודעת שבסוף אני אספר לה כי בסוף אני מספרת לה הכל. אבל אני לא יודעת כמה זמן זה יקח לי חודש, חודשיים ואולי יותר. אני מאחלת לעצמי שיהיה לי אומץ לספר לה כבר בפגישה הקרובה. :-)

תודה ששיתפת אותנו בתחושה כל כך אינטימית וחשובה. זה מרגש. לילה טוב ליאת .

יש לנו חבר משפחה שלדעתי סובל מבעיה- הוא בן 40+, גרוש, חי עם ההורים, מובטל, שכל הזמן ממציא סיפורים, שהוא מכיר כל מיני אנשים, שהוא איש עסקים, שהוא עשיר, כל הזמן חי בעולם אחר ומדבר כאילו הוא שייך לשם, אם מזמינים אותו לא. ערב הוא אומר "אני בפגישה" ביג דיל, בסה"כ א. ערב... גם כשהיה נשוי ובעצם מהיותו נער, מספרים שהוא היה ממציא דברים ועושה כאילו הוא נורא עסוק ויש לו מה לעשות. יש לתופעה הזאת שם? זה קיים? מצריך טיפול?? אשמח לשמועה תגובות...

שני יקרה, אין גבול לרפרטואר ההתנהגות האנושי, וככל הנראה לא לכל תופעה יש שם. גם בתוך קטגוריות מוכרות, מגוון המופעים גדול, וכל אדם הוא ייחודי ושונה. יש אנשים הנוטים "לנפח" את מציאות חייהם או את עצמם, ויש מי שבוראים לעצמם מרחב חדש, ייחודי להם, בו הם השחקנים הראשיים, והאחרים - רקע. כל זמן שאדם אינו מפר את הסדר הציבורי, הפנייה לטיפול היא עניינו בלבד, ותעשה אך ורק בהתאם לצרכיו ורצונו. לילה טוב ליאת

זה נשמע לי כמו שקרן פטלוגי לא? מאמין לשקרים שהוא מספר?

אני לא מצליח להחליט מה ללמוד :משפטים או תקשורת.שני התחומים מושכים אותי ואני מפחד מכל החלטה .אני גם לא בטוח באיזה מוסד .אני מקצר כאן לפרקי פרקים כי בדקתי את כל האופציות מכל הצדדים-היתי ביייעוצים-לא עזר לי...אני מתיייעץ עם כל העולם מדמיין מה אני רוצה אבל התהליך הזה מלווה בכל כך הרבה חחש שאני מפחד לקחת החלטה מה שקורה כרגע שלא נרשמתי לכלום-הרשמה מאוחרת נסגרה אני צריך להגיש חריג ... אני פשוט לא החלטי ברמות מטורפות וזה לא מחוסר מידע!!!(כבר הגעתי לרמה שיש תואר משולב משפטים ותקשורת במכללה למנהל אבל זה לא שווה תהשקעה כי לא תקשורת מעשית) בעקרון אני רוצה להתשלב בתחום התקשורת אבל רציתי גם משפטים -גם כי מעניין וגם כי זה נותן פתח להרבה דברים...אני רואה עצמי עובד במשהו משולב-לא עו"ד גרידא..יש עוד נקודה-אני מתעצל בכלל לללמוד השנה...אולי אני אדחה בשנה? אני רוצה ללמוד אבל אין לי כח :א.לבזבז מלא כסף (התואר שאני רוצה רק במכללות) ב. לעשות עבודות,להיות לחוץ על ממוצע טוב... מה לעשות????????????????????????????. אני משתגע

יוני יקר, נדמה לי שהתשובה מסתתרת בגוף השאלה. אולי באמת אתה בוחר לא להחליט, פשוט כי אתה מתעצל ללמוד השנה, כמו שאמרת. לפעמים נחוץ פרק זמן של חופשה והתאווררות לאחר השירות הצבאי, עד שמרגישים בשלים להיכנס שוב לתהליך של מחוייבות ומאמץ. לא אמרת בן כמה אתה, אבל רוח הדברים עוברת איכשהו בדבריך. לבד מכך, כמעט כל בחירה (זוטרה או גורלית) כרוכה בוויתור על האופציה האחרת. אולי כדאי לנצל את השנה הקרובה למחשבה נוספת או אפילו לסוגים של התנסות שיאפשרו לך לטעום משהו מכל אחד מהתחומים ביניהם אתה מתלבט. דרך צלחה ליאת

אני בן 22 וחצי ..אני שנה משוחרר ....זהו לא זמן מספיק ללבטים.???. אני מתלבט כבר שנה!!! להתנסות בתור עו"ד זה לא אפשרי עד שלומדים ובתחום התקשורת-באמת חשבתי להתנסות קצת... אני פשוט אוהב ללמוד אבל אני לא אוהב את המבחנים ואת כל המסביב...זה שאני מתעצל זה רע לא?

לאחרונה אנני חש טוב בעקבות שינוי ארגוני המלחיץ אותי מאוד. ברצוני לפנות לטיפול אך אנני יודע כיצד להתחיל ואיך לבחור מטפל. בנוסף מה ההבדל בין פסכולוגיה קלינית פסיכוטרפיה ופסיכיאטריה ? תודה

היי, אתחיל מהסוף: פסיכולוגיה קלינית: ענף בפסיכולוגיה המתמחה באבחון טיפול וניתוח של בעיות נפשיות והפרעות התנהגות שונות. פסיכותראפיה: שם כולל למגוון שיטות הטיפול ע"י דיבור ("שיחות"). ישנם פסיכותראפיסטים שאינם בהכרח פסיכולוגים, כמו, למשל עובדים סוציאליים קליניים, ואחרים. פסיכיאטריה: ענף הרפואה המתמקד בתחום הפרעות ומחלות הנפש, הנותן בדר"כ מענה תרופתי להפרעות אלה. פסיכיאטר הוא תמיד רופא. פסיכיאטרים רבים נותנים, נוסף על תרופות, גם טיפול בפסיכותראפיה. רק פסיכיאטר רשאי לרשום תרופות פסיכיאטריות! לא מאד ברור מפנייתך מהו סוג הקושי שלך. אני ממליצה לך לעיין בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי - מדריך למשתמש" המופיע גם בגרסתו האינטרנטית בקישור הבא. מקווה שתמצא שם את התשובות. http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 בהצלחה ליאת

קודם כל סליחה על אורך המכתב, אך לפי השעה בוודאי תבינו באיזה מצב אני נמצאת. שלום רב. בני בן 15 ילד עם לקויות למידה, לומד בחטיבה עולה לכתה ט'. לבני ני בעיות ריגשיות, בעיות חברתיות, מרגיש דחוי ע"י ילדים, ילד טוב, לא יוצא מהבית בכלל!!! לא נפגש עם אף חבר לא מנסה ליצור קשר או ליזום. יציאות שלו הם עם הכלב לחמש דקות או עם ההורים. כל ניסיונות השכנוע לא מצליחים. אתמול היה יומו הראשון בפנימיה. הוא החליט ללכת לפנימיה מאחר ושמע ששם יש עזרה רבה בלימודים, וגם האהבה שלו לחיו ולטבע גרמה להחלטה. ההתלהבות היתה גדולה, סיפר לכל המשפחה על הפנימיה. אך אתמול היה היום הראשון. לאחר סידור הארון פתאום ראיתי שהחיוך נעלם. פתאום היה לו עצב בפנים והוא אמר לי שלא נראה לו שהמסגרת מתאימה לו.שכנעתי אותו שזה מה שהוא רצה והוא חייב לנסות. לפי כמה שעות אי אפשר להחליט. הבטחתי לו שבערב אני ואבי שלא נגיע אליו וכך היה. כאשר הגענו הוא פשוט פרץ בבכי. שלא טוב לו, שאין לו חברים, יש כאלה שהגיעו עם חבר או בן מפשחה. והוא לא יודע איך לדבר, אני לא חברותי וכו'. לאחר שיחה עם המדריך הוחלט לישון בבית ונחזיר אותו בבוקר. אך בבית שוב החל בכי היסטרי! אני יודעת שאם הוא יסתגל למקום יהיה לו טוב מבחינ לימודית ומבחינה חברתית. לחטיבה כאן בישוב הוא לא מןכן לחזור. בפנימיה הוא יהיה בין ילדים אחה"צ מה שלא היה בבית. אני מאמינה שמבחינה חברתית וגם לימודית הוא יפרח. סה"כ הוא ילד טוב, ילד נקי ומסודר, נראה טוב (נמוך לגילו) אך מי שיכיר אותו בוודאי יתחבר אליו. הסברתי לו שכאשר הוא לא מתקרב לילדים הם בטח חושבים שהוא סנוב ולא יותרין איתו קשר ולא מבינים שזה מבעיה ריגשית. אומנם היתה תמיכה מהמדריך ומהמנהל, אני ושבת שחבל לפספס את הניסיון הפנימיה. צריך לפחות לתת זמן. אך אני מרגישה שהיום אני לוקחת את הבן שלי בכח למקום שרע לו שם. הרצון להרשם לפנימיה בא ממנו. האם נכון לקחת אותו בימים הקרובים הביתה בערה עד שיסתגל או שזה לא נכון. או האם לתת לו עוד לבכות שם ולראות אם המצב יסתדר? כל הזמן הוא אומר אני לא חברותי . בבית יש לו אח קטן ילד עם ADHD שעושה לו "טרור" מעליב אותו שאין לו חברים מציק לו וכו'. כך שחשבתי שהניתוק מאחיו יעשה לו טוב. אנא תשובתכם הדחופה.

אסתי יקרה, כמה קשה לראות ילד סובל! אני מתארת לעצמי איזו מעמסה מטיל המצב החדש על כולכם, וכמה חוסר אונים ובלבול את חשה כרגע, כמי שצריכה ללוות את התהליך ולהישאר חזקה בשביל כולם. למרות הקושי העצום בו אתם נתונים כרגע, הצלחתי להבחין גם בכמה נקודות אור : הילד שלך קיבל החלטה חשובה, ובחר לעצמו מקום העונה לצרכיו הייחודיים (להכיר בקשיים ולזהות את הצרכים, גם זו יכולת ! ). הוא מצא מסגרת הנותנת מענה לקשיי הלמידה שלו, לקשיים החברתיים שלו, ולצורך בחברתם המנחמת של בעלי החיים האהובים עליו. כל מי שהקשיב פעם לשיר "לילה ראשון בלי אמא", שמע בוודאי את הבדידות והייאוש הנלווים ללילה הראשון מחוץ לבית. מה שיפה ונכון (בשיר) עבור חייל בן 18, נכון עוד יותר כשמדובר בילד בן 15, המתמודד לראשונה בחייו עם יציאה מהבית החם של אמא. חשוב לזכור שמדובר בתגובה טבעית ונורמלית, שתחלוף לאחר תקופת ההסתגלות. לטעמי, חשוב להימנע עכשיו משיחות ממושכות ו/או ביקורת על הרגליו החברתיים. מוטב להעניק לו כרגע הרבה מאד תמיכה, לעודד אותו על ניסיונותיו להתמודד ולהתגבר על הקושי, גם אם לא תמיד "מצליח לו". כדאי מאד לגייס מתוך צוות הפנימיה את כל מי שאפשר (האם יש שם פסיכולוג?), ולספר לילד שמה שעובר עליו עובר ועבר על כל הילדים האחרים. אפשר לבחון, אולי, רעיון שעולה אצלי ברגע זה (כמובן באישור הצוות), ולארגן עבורו גור כלבים קטן שיפחית מתחושת הגעגועים והבדידות, או (במידה וזה לא מתאפשר) לעודד "אימוץ" של חיה אחת מתוך פינת החי של הפנימייה, שתגביר את תחושת האחריות והשייכות למקום. עוד דבר חשוב, שאמרתי כאן כבר בהזדמנויות אחרות, הוא להימנע מהרחמים. אל תרחמו על הילד. רחמים זה דבר מחליש. במקום זאת, מוטב להפיח בו תחושת מסוגלות ויכולת. לומר לו עד כמה אתם סומכים עליו ועל יכולות ההתמודדות שלו, ולשדר זמינות ונכונות לסייע כל אימת שיהיה בכך צורך. לגבי השאלה האם לקחת אותו הביתה בלילות הראשונים. כדאי להתייעץ וללמוד מניסיונם של אנשי הצוות במקום. אני, אישית, מאמינה בהסתגלות הדרגתית במידת האפשר. הייתי מאפשרת לינה בבית, עד שהמקום ייעשה פחות זר ומאיים. עם זאת, חשוב להגביל זאת בזמן ידוע מראש, ולהסביר שהשינה בפנימייה היא חלק מחוקי הבית החדש. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ושנת לימודים פורייה. ליאת

לאסתי שלום, בשום פנים ואופן לא להשאיר את הילד בכח בפנימיה!!!!!!!!!! אותי זרקו לפנימיה מגיל 10. היום אני כמעט בת ארבעים. לא שוכחת ולא סולחת! אין דבר יותר גרוע לילד ועוד בגיל כזה רגיש, מהרגשה של דחייה על ידי הוריו מולידיו. סליחה על ההתלהמות שמשתמעת בדברים, אבל אני חושבת שרצונו של הילד הוא הקובע....

שוב שלום, גם אני לא התרשמתי ש"זורקים את הילד לפנימיה". הרושם שאני קיבלתי הוא של מסגרת הנותנת מענה לילדים עם צרכים מיוחדים שאינם מקבלים מענה במסגרת הרגילה. אני רוצה להאמין, ליאור, שגם אותך לא זרקו. ככל הנראה היה מי שהחליט שזו המסגרת העדיפה עבורך, גם אם בעינייך זה נתפס כדחייה והרחקה. ללא ספק, זאת סוגיה לא פשוטה, המדגימה מצבי חיים מורכבים בהם נאלצים לבחור באפשרות הפחות גרועה. לילה טוב ליאת

מדוע כאשר אני מדמיין בראשי מישהו שמלקק כפות רגליים זה גורם לי להתעטש? אני מצטער שהשאלה מביכה.

שלום לך שואל יקר, השאלה אינה מביכה אותי כלל, אלא שאין לי באמת מושג מדוע אתה חש כך. אפשר להעלות השערות שונות, חלקן אפילו מרתקות, הן מתחום תעתועי התפיסה האנושית, והן מן התחום הדינמי התוך נפשי. נסה, אולי, באחד הפורומים האחרים מתחום בריאות הנפש. יום נעים ליאת

לד"ר היקר שלום אני בן 25. כאשר סיימתי את מסגרות החיים הסטנדרטיים של ימי הנעורים - בי"ס תיכון וכולו' (גיל 21 בערך) ובמילים אחרות- כאשר קיבלתי לידי את הגה החיים, ויצאתי לבחור לי את דרכי. חשתי הלם ובלבול מוחלט! שקעתי בדכאון, והרגשתי כאילו כל מה שהיה נגמר והגעתי לפרק שאינני מוכן אליו. במשך התקופה הספקתי לעבור 3 פסיכיאטרים, ו2 פסיכולוגים, שלכל אחד הייתה אבחנה אחרת ובלתי ברורה. כיום אני חש תחושה מאוד לא נוחה בתוך האישיות שלי העמוקה, ואני חש מועקה כבדה ופנימית שלא נותנת לי מנוח וריכוז לשום דבר בחיים. אני חושש מאוד שבתוך נפשי פצצה מתקתקת שתיוכח בסוף כסכיזופרניה למרות שכל הפסיכאטרים דוחים את חששותי. מה אתה אומר?

יוסי יקר, אם כל כך הרבה אנשי מקצוע שללו סכיזופרניה, איך אוכל - מכאן - לומר משהו אחראי ושונה מהם? מנוסח דבריך (ובהחלט יתכן שאני טועה!) משתמע כאילו הפניות החוזרות שלך לפסיכיאטרים ופסיכולוגים נעשו כדי להגיע לאיזו אבחנה בנוגע לאותה "פצצה מתקתקת" המפחידה אותך כל כך. סכיזופרניה היא אכן מחלת נפש רצינית, וככל מחלה פוטנציאלית אחרת, יש בה מידה של איום על כולנו. אם כל כך הרבה גורמי מקצוע שללו את המחלה, מדוע, בעצם, לא להירגע, ולנסות לטפל במה שכן מציק לך עכשיו, ללא קשר לכותרת האבחנה? אתה אומר שהגעת לפרק בחייך אליו לא היית מוכן מראש. זאת, למשל, "אבחנה" שיכולה לכלול הרבה מן המצוקות האופייניות לאנשים צעירים, החשים על פרשת דרכים, עם "הגה החיים" (איזה יופי של תיאור!) בידיהם, ללא כיוון ברור. לפעמים באמת נחוצה מעט יותר הכוונה מבחוץ. אני מציעה לך להגיע לגורם טיפולי - פסיכיאטר או פסיכולוג קליני - ולהתמיד בטיפול המוצע בו עם מידה של סבלנות. ברוב המקרים הסבלנות משתלמת, ומורגשת הקלה בתחושות המצוקה. דרך צלחה ליאת