פורום פסיכולוגיה קלינית

אני סובלת כבר שנים (לפחות 10) מחרדה, דכאון חרדתי משתק, חוסר אנרגיה קיצוני - אפילו לחשוב קשה... גם - אגורפוביה. מעניין מאוד לדעת, האם יש לתחום הזה (חוץ מתחום פסיכיאטרי) תשובות בקשר לסיבות ולפתרונות של המחלה הזאת. זה לא מאפשר לתפקד, לממש חלומות, להשיג דברים, להנות מהחיים וגם פוגע בבעל ובילדים שזה ממש לא מגיע להם....

שלום לך, כמעט לכל אחת מן התופעות הנפשיות יש מספר הסברים תיאורטים. אחד מהם יהיה, לעיתים קרובות, ביולוגי/גנטי/אורגני. הטיפול התרופתי נגזר בדר"כ מגישה זו, אך לצידו קיימות גישות נוספות. גם לדיכאון ולחרדה שאת מתארת יש הסברים ושיטות טיפול שאינם תרופתיים (כגון טיפול דינאמי, קוגניטיבי, התנהגותי, ועוד). כמובן שישנן כיום גישות "אלטרנטיביות", חלקן מבוססות על תורות מן המזרח, חלקן על עקרונות הומיאופתיים, וכמובן עוד. לכל אחד מאיתנו קיימת ועומדת זכות הבחירה אשר לטיפול המועדף. כדאי לברר מראש (בעיקר כשפונים לשיטות חדשניות שאינן תמיד בלב הקונסנזוס) מהם היתרונות והחסרונות, והאם השיטה אכן הולמת את אורח חייו, אמונותיו והסטטוס הנפשי של הפונה. בהצלחה ליאת

שלום לכורסא שלום לכרית שלום לחדר שלום לך. הדלת נסגרה פגרה. לדעת לא לדעת מה קורה שם ברגש פנימה אולי אלמד פעם אולי אלמד להתגעגע לאהוב להיעצב לבכות לכעוס להרגיש חופש שמור על עצמך, שיהיה מי שיחזור אנא שמור

גם חופשת קיץ יכולה להיחוות בטיפול כסוג של הינתקות. שיר מרגש. תודה ששיתפת אותנו. ליאת

שלום רב ! ביתי בת ה 3 נוהגת לאבד את הכרתה בכל פעם כשהיא בוכה. המראה מפחיד ומלחיץ אותי ואת אשתי מאוד. הילדה מגלגל את עיניה ושומטת ראשה לעיתים עד מספר דקות. התייעצנו עם רופאת משפחה והיא טענה שמדובר בפינוק יתר. האם היא דוברת אמת או שמא מדובר בבעייה נפשית , פסיכולוגית ?

לאבא הלחוץ, אני מניחה שרופאת המשפחה התכוונה לתופעה המוכרת, הנקראת breath holding spell זוהי אכן בעיה פסיכולוגית במהותה, המאפיינת תינוקות ופעוטות שעוצרים את נשימתם בשעת בכי. אם אכן זו התופעה, הרי שלמרות "מופע האימים", אין סכנה ממשית לילדה. נהוג להאמין שבדרך זו הפעוט זוכה לתשומת לב ורווחים נוספים, רק בגלל החשש של ההורים מהתקפת הבכי הבאה. כאשר ההורים רגועים, ומתודרכים כיצד להגיב נכון, התופעה נעלמת בדר"כ בלי להשאיר נזקים. בהחלט אפשר להתייעץ עם אנשי מקצוע מומחים לילדים, כדי לקבל הדרכה והכוונה. בינתיים התאזרו בסבלנות ונסו לשמור על קור רוח ליאת

שלום הדברים הבאים או חלק מהם מתאימים להפרעה בזהות? א - כשמישהו לא מבחין בין הרצון שלו לרצון של מישהו אחד אחר , למשל ילד שעושה דברים שאבא שלו רוצה , ולא כדי לרצות אותו. האם זאת הפרעה בזהות ב - מישהו שתמיד היו לו הדעות של אחיו ומעולם לא גיבש דעה משל עצמו ג - מישהו שכשהוא רואה מישהו אחר סובל הוא סובל איתו , מרגיש פיזית ונפשית את הרגשות של מי שלידו ולא חשוב אם הוא מכיר אותו או לא תודה

ברכה יקרה, אני חוששת שקשה (ומאד לא מקצועי) לתת אבחנות נפשיות דרך תיאור קצר באינטרנט. אני ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע שיוכל להרגיע אותך. בברכה ליאת

ליאת שלום - תודה על התשובה כבר הלכתי לפסיכאטר והוא אמר שיש לי הפרעה בזהות - רציתי לדעת יותר מה בדיוק מהדברים זה כולל ואני לא רוצה ללכת לפסיכאטר שוב בשביל זה וגם כשהייתי לא שאלתי אותו את יכולה בכל זאת לענות? אני אתייחס אל זה בכללי ולא אלי כי אני יודעת שאת לא מכירה אותי שוב תודה

אני פחדתי נרא מהיום הזה ניסיתי לא לחשוב עליו כאילו לעולם לא יגיע... אבל הוא בא... היום שבו נגמר לי הכוח לחלוטין. אמרתי הרבה פעמים אין לי כ והמשכתי להלחם. אמרתי שאני לא יכולה יותר והמשכתי עוד קצת ועוד קצת עוד יום ועוד יום... אבל אני לא יכולה יותר להמשיך נגמרו הסיבות. היום נגמר לי הכוח. אבל באמת... זה מוזר... להשאר בלי תקווה... באמת היו לי ימים רעים אבל הייתה ברקע תקוה. היום... אני לא מקווה אני יודעת שלא יקרה כלום. בטח לא לי... אלוהים אוהב להשתעשע איתי.. הוא מראה לי משהו טוב... ואומר את רואה כמה טוב זה יכול להיות? טוב לך נכון? יופי עכשיו נ-ג-מ-ר. ולוקח את זה חזרה... וכל החיים שלי ככה. זה ככה עם עבוד זה ככה עם גברים זה ככה עם כל מצבי החיים שלי. אין לי שום סיבה להתעורר ואין לי שום סיבה לחיות. שום סיבה.. אני בת 23 כולה וכן כללללל החיים לפני ובלה בלה בלה... מי צריך חיים כאלה? כל פעם שמשהו היה אומר לי את זה יכלתי רק לחשוב תביני הכל עוד לפניך יש עוד הרבה סוגים של סבל שעוד לא עברת יש עוד מלא דברים רעים שיכולים לקרות לך יש עוד כל כך הרבה דמעות שנשאר לך לשפוך כל כך הרבה זמן להיות לבד! הכל לפני נכון. הכל... נמגר לי הכל... ואין לי מושג מה נשאר לי... רק למות.... רק להפסיק לנשום... רק להפסיק לסבול... מה אני עושה? מה... אני כל כך לבד... אפילו בין כולם... אני כל כך לבד... אין לי כוח מה אני עושה? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות כשאין כוח יותר? אני מוכנה להכנע... זה הדבר הנכון לעשות?

אני מציעה לך בחום לגשת לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לקבל את העזרה המתאימה כדי להרגיש טוב עם עצמך ועם החיים. אני מזדהה מאוד עם תחושותייך והן מוכרות לי היטב. אני באמת ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש, מפני שאני מאמינה אמונה שלמה שבעזרת קצת עזרה תפיקי סיפוק מחייך. ושוב לא תחווי כאב ובדידות.

שלום לך, כותבת יקרה אני קוראת את הדברים, וכואבת איתך את הייאוש הגדול. זה קשה מאד מאד להרגיש שאוזלים הכוחות, שאוזלת התקווה. אני מבקשת ממך מאד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות האלה. לא אנסה להתווכח איתך עכשיו ולומר לך שאת טועה...שיש טעם. כל מה שאני מבקשת ממך עכשיו זה לדאוג ולהימצא על יד מישהו שיסכים להקשיב לך ולהיות איתך בקושי הנורא הזה. את חייבת להאמין שממרחק של כמה שעות, כמה ימים, אולי יותר, הדברים עשויים להיראות אחרת. אבל את אותן שעות או ימים חשוב להעביר לצד מישהו שמוכן להקשיב. אני מבקשת ממך לנסות ולהגיע לאיש מקצוע עוד היום, שיפגוש אותך וישמע אותך ישירות. במידה ולא תצליחי לעשות זאת, אנא פני לער"ן או לאחד ממנהלי הפורום הזה. אני שולחת לך חיבוק ליאת

תודה למגיבים... אלוי שלגשת ליעוץ הייתה אופציה התורים בבריאות הנפש הם קצת מעבר לחודשיים בערך... אין לי שום אפשרות לגשת לרופא באופן פרטי... בטח לא כרגע! אגב תגידו לי מזל טוב בנוסף לכל הצרות האחרות שלי פיטרו אותי! יפה הא? לא בגלל התנהגות דיכאונית או משהו כזה יש לי אוסף מסכות נהדר שאני לובשת מדי יום. רק אין לי אף אחד שאני יכולה להיות איתו אני עצמי לספר לו על הכאב... האמיתי... הנורא הזה!!! אתם לא יודעים כמה נורא זה להרגיש כל כך לבדדדד אין לי עם מי לדבר אני כל כך צריכה לספר למישהו... שמישהו ידע... שמישהו יבין... בקיצר עכשיו אני לא יכולה לממן רופא פרטי... ולהפגש פעם אחת בחודשיים ל45 דקות... לא נראה לי שיעזור לי... שום דבר כבר לא יעזור לי... או ככה זה נראה לפחות אני לא שווה כלום... העבר שלי רודף אותי ואני לא יכולה לראות שום דבר טוב בעתיד... 23 שנה סבלתי שום דבר לא יכול לגרום לי לחשוב שפתאום משהו ישתנה... ניסיתי הרבה והנה עובדה... אין לי כוח.

ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי חינם במירפאת הדר בהרצליה מספר טלפון9581811 09-.זה מקום מאוד פרטי.אני בטוחה יש עוד מרפאות לבריאות הנפש שמקבלים בחינם .תשאלי את הקופה שלך.את בחורה צעירה תטפלי בעצמך.את חשובה למי שברא אותך .והוא ברא את העולם רק בשבילך.בהצלחה

אשמח אם תוכלו לענות לי לשאלתי "פגיעה עצמית".

שלום לך, פסיכולוגים לומדים הרבה על הפרעות הנפש השונות ועל הדינמיקה המונחת בבסיסן. פגיעה עצמית היא תופעה מוכרת, הנלמדת במהלך ההכשרה המקצועית, כמו תופעות רבות אחרות. במהלך שנות ההתמחות והעבודה, מרחיבים הפסיכולוגים את הידע והניסיון שלהם גם בתחומים ספציפיים יותר, בהתאם לרמת העניין האישי או הצורך. אפשר שגדעון ירצה להוסיף על דברי בימים שבת-ראשון

שלום לכולם לא יודעת מי מכם צפה אמש בתכניתו של אמנון לוי, שעסקה בין היתר בפרופסור (?) בשם גיורא דרומי, המציג עצמו כפרופסור לפסיכולוגיה (בין יתר עשרות ההכשרות המרשימות שבאמתחתו), ועל כרטיס הביקור שלו רשום "פסיכולוג קליני". במשך עשור האיש טיפל באלוהים-יודע-כמה אנשים, גבה מהם מאות שקלים על שעת טיפול, היה חבר בסגל המרצים באוניברסיטת ת"א (ביה"ס לרפואה) ורק אמש נחשפה האמת המבהילה: האיש רכש את שלל התארים שלו במשך שנה וחצי בסה"כ (!!!) במוסד "אקדמי" בארה"ב שאינו מוכר שם או בשום מקום אחר בעולם לצורך העניין, וכאשר לחצו אותו אל הקיר הוא שינה את גישתו במאה שמונים מעלות וטען שהוא אינו פסיכולוג כי אם "פסיכותרפיסט" וככזה מותר לו לעסוק בפסיכותרפייה כאוות נפשו ולמעשה הוא אינו עובר כל עבירה... התכנית זעזעה אותי עמוקות. מצאתי את עצמי בוהה במסך מתוך חוסר אמון מוחלט, קשה לעכל את הרוע האנושי הזה שמאפשר לאיש נבזי לנצל את מצוקותיהם האמיתיות של אנשים תמימים, לגזול את כספם במרמה ולגרום להם לשים את מבטחם בו, למרות שלא מגיע לו. חשבתי על טיפול פסיכולוגי, על הנימים הדקים המרכיבים אותו, כמה חשוב לנו כמטופלים לבטוח באיש שיושב מולנו, לו אנחנו מספרים על פי רוב את הדברים הכי אינטימיים בחיינו, חושפים בפניו את החולשות שלנו ואת הפגיעות שלנו. איך מרגישים היום המטופלים של אותו שרלטן ?? לבי איתם, ואני מקווה שהחשיפה אמש לא הותירה אותם בטראומה גדולה מדי.

שלום אלה, מקרים כאלה אכן מעוררים דאגה, ומחדדים את שאלת אחריותו של כל אחד מאיתנו על בחירת המטפל הראוי, שהוסמך לתפקידו כחוק. בברכה ליאת

צר לי על אותם אנשים ש"טיפל" בהם , הטיפול כלל "נגיעות" שהשתיקה יפה להם , ואני יודע בודאות שזה כלל ילדים (בנים ובנות) ונשים שלא יעזו להתלונן מפאת הבושה. הצלקות שנותרו באותה נפש שברירית לא היו מותירים שום מערכת משפטית להשאיר אותו חופשי -והוא חופשי וממשיך אם לא כאן אז בחו"ל . לדעתי הוא זקוק לאישפוז. אמנון לוי והצוות עשו עבודה מצוינת אך המערכת המשפטית "מפשלת" כי יש לו עו"ד חזק . כמה חבל .

שלום לך אני גרושה בת 30 ואם לשניים. התחלתי עבודה לפני 6 חודשים בתחומי שבו אני עוסקת כ 10 שנים(לא אציין את עיסוקי) אני נחשבת לטיפוס מאד לחוץ בלשון המעטה , צריכה שדברים ייסגרו באותו רגע,לענות בזמן למיילים, להספיק לעדכן לקוחות ,,,כל הזמן בלחץ. בשני מקומות כבר העירו לי על הנושא,אבל גם בחיים אני כל הזמן בלחץ - הכל על הראש שלי -להספיק, לארגן שני ילדים,לדאוג לארוחות וכו,,. הבעייה שלי בעבודה כרגע היא שמאז שהגעתי ,עוד לא הייתה פעם אחת שהמחלקה הייתה בהרכב מלא,ותמיד אני, בניגוד לכל האחרים מתנדבת לגבות את זה שחסר. בעוד שאחרים עובדים בשיא הרוגע, (עובדים שם כבר מספר שנים),כאילו לא אכפת להם מה קורה במחשב של האדם החסר שדורש טיפול , אני כבר על הבוקר מסיימת את העבודה שלי וניגשת למלא את מקומו. מה שקרה הוא שהשבוע, בשתי הפעמים בהם גיביתי , הייתה "פאדיחה" מה שנקרא ,שלא באשמתי . מישהו לא טיפל במשהו בשבוע שעבר, ואני המשכתי בהנחה שזה טופל, ובסופו של דבר באו אליי בטענות. זה מאד מציק לי.אני די מצוברחת בגלל זה . מצד אחד - אף אחד לא ביקש ממני כל הזמן לגבות , שהרי יש עוד אנשים במחלקה, ומצד שני, אני מרגישה ויודעת שאם אני לא אגש, הדברים לא יטופלו כי הם פשוט "שמים פס" או שהם פשוט פחות לחוצים ממני. חברים אומרים לי -"תשימי גם את פס",,,אבל אם משהו יתפספס , בטוח יישאלו -למה אף אחד לא גיבה ?- מזה אני חוששת. אני רוצה לעלות את הנושא בפני הממונה עליי בשיחה , אך מה אומר כדי שזה לא יישמע קטנוני מצידי וכדי שלא אפגע מכל הנושא (מאד פוחדת מפיטורים). הוא הרי זה שצריך לחלק סמכויות איפה מתחילה האחריות של מי כשבן אדם חסר , איך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר ? תודה על תשובתך המהירה ענת

ענת יקרה, נראה שהשאלה שלך הייתה זוכה למענה טוב יותר מפי פסיכולוג ארגוני, הבקי ברזי הדינמיקה ההיררכית-ארגונית של מקומות עבודה מסוג זה שלך. ובכל זאת, גם המשק הנפשי שלנו - כמו המשק הכלכלי - מוטב שיתנהל עפ"י עקרונות של כלכלה נכונה, חלוקת משאבים אופטימלית וחסכנות. האם יש אפשרות שאת נוהגת בזבזנות בכל הנוגע לכוחותייך? האם באמת ההשקעה הרבה שלך, גם בעמדות המחשב הלא מאויישות, נחוצה והכרחית לקיומו של הארגון? האם באמת פאשלות פוטנציאליות ייוחסו לך? אני מתרשמת מהחריצות, האחריות והאכפתיות שלך, ומניחה שהממונים עלייך ערים לזה. ובכל זאת, ההתנדבות הקבועה וההתייצבות לדגל תמיד ובכל מצב עלולה ליצור שחיקה ועייפות, אשר עלולות לסכן בסופו של דבר את יכולתך למלא את תפקידך שלך באופן יעיל וטוב. לכן, הצעתי לך: נסי להתנהל כמו רץ למרחקים ארוכים. שמרי על הכוחות שלך, גם לטובת השעות שאחרי העבודה. הורידי לחץ. נסי לאתר אנשים טובים נוספים במקום העבודה שיוכלו לחלוק איתך את הנטל (וגם את המחמאות, אין מה לעשות...), והשתדלי לעשות הכי טוב שאת יכולה במסגרת התפקיד שלשמו נשכרת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, קידום ובונוסים :-) ליאת

היי, בחיי היומיום שלי אני ורבלית מאוד, מדברת, יוזמת, פעילה. בזמן האחרון מרגישה בטיפול כאילו נעלמות לי המילים... לא מצליחה לצור שלושה משפטים ברצף, לא מצליחה להסביר, שותקת הרבה. אפילו לצור משפטי תחבירי נכון אני לא מצליחה.. זה לא היה ככה פעם, אז למה עכשיו? תודה

היי, רבות נכתב על השתיקה בטיפול. שתיקה היא חלק מתקשורת בינאישית. שתיקה היא מסר. מהו המסר שאת מנסה להעביר בחדר הטיפול? האם השתיקה היא כעס? התנגדות? אינטימיות? קרבה? אולי מנוחה? אולי רגרסיה לשפה ינקותית? העובדה שהשתיקה שלך היא שלב חדש בטיפול, שלא היה בעבר, מחדדת את משמעותה כמעבירה מסר. כדאי לנסות ולשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולברר יחד "מה אומרות עינייך?". האם השקט סמיך ומעיק, או שמא זה שקט נעים ומאפשר? מה הדבר שלא מצליח לקבל ביטוי מילולי ישיר? ומדוע? שלמה ארצי שר בצדק- "...מה הן המילים אם לא שתיקה תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה." שווה להקשיב. ליאת

שלום אני מחפשת באופן דחוף מסגרת טיפולית בבולימיה לחברה שלי. היא לא במצב טוב. יש לה מחשבות אובדניות.היא גרה באיזור ירושלים. תודה

נטלי יקרה, נסי להיעזר באחד הארגונים המרוכזים כאן - http://www.sahar.org.il/ed.asp בהצלחה ליאת

שלום זה קצת מביך כי אף פעם לא הוצאתי את זה, בחיי היום יום אני אוהבת לשלוט בחיי ועומדת על שלי אך במיטה אני רוצה שישלטו בי, ישפילו אותי ושהגבר שלי יעשה בי ככל העולה על רוחו, מעולם לא אמרתי לו את זה אך אני מנסה להעביר לו את זה במעשים, זה סוג של הפרעה לדעתי והייתי רוצה להבין למה וממה זה, זה נמשך כבר שנים רבות אני לא יודעת אם זה מפריע לי אבל זה מבייש אותי ולא מובן לי האם אני צריכה טיפול? תודה

גלית יקרה, כמו שכבר נאמר כאן לפני כשבוע, הפנטזיות הן חלק חשוב ולגיטימי בחוויה המינית האנושית. הגם שלא היינו מעלות בדעתנו להזמין על עצמנו אונס בעולם המציאות, הרי שבמיטה, עם בן-זוג נבחר, פנטזיות אונס ומשחקי שליטה הם דבר מוכר ומותר. כל עוד אין ניצול בכפייה, וכללי המשחק מקובלים על כל השותפים לו (מטורף ככל שיהיה), איני רואה בכך דבר פסול מבייש או מופרע. טיפול פסיכולוגי הוא אפשרות הפתוחה בפני כל מי שרוצה להתעמק בשכבות הנפש שלו ולהבין את המקורות להתנהגותו, למשאלותיו, לחרדותיו, צרכיו וכו'. לא כולם חייבים... יום טוב ליאת

שלום! אני מחפשת פסיכולוג דתי לנוער לידיד קרוב שלי, בן 18 [שביקש ממני לחפש]. חשוב שיהיה דתי! צריך שיהיה באזור העמק, רצוי בעפולה עצמה. תודה!

שלום לך, אפשר לנסות להיעזר במכון שילה, המאגד רשימות של מטפלים לציבור הדתי מאזורים שונים בארץ. אני מצרפת לינק לאתר http://n.1asphost.com/contactpsy/shiloSite/frame.htm אולי למישהו מחברי הפורום תהיה המלצה ספציפית יותר. בהצלחה ליאת

אני באמצע שנות העשרים של חיי ומידי פעם יש לי מחשבות האם אני יצליח להיות אדם לא לומר מפורסם אבל שהחיים שלי יהיו "שווים " אני לא עוסקת בשאלה של משמעות החיים אלא בנושאים כמו" האם אני יצליח להגשים שאיפות שונות שלי האם אני יצליח בעוד כמה שנים להגיע ליעדים שהצבתי לי? אלו מחשבות נורמליות אבל הן כבר ברמה מציקה כי החשש מלווה אותן תמיד ומותיר טעם של דכאון.....

היי, אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, נוטים להתעסק בשאלות של זהות, הגשמה, משמעות ומימוש עצמי. כולנו מציבים לעצמנו מטרות אלה ואחרות, חלקן משורטטות בדיוק ובקפידה, וחלקן עמומות ולא מגובשות. תחושות הסיפוק והאושר שלנו תלויות פעמים רבות בגודל הפער שבין השאיפות לבין ההישגים בפועל. ככל שהפער הזה גדל, כך מתעצמים גם התסכול, הצער והאכזבה. המפתח לתחושת איזון וביטחון היא היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות, שיאתגרו אותנו ולא יירפו את ידינו. לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים אפשר לגייס לשם כך סיוע מבחוץ (נכון. טיפול). אני מאחלת לך שתצליחי למצוא בתוכך את האיזון הבריא שיוביל אותך לחוויות חוזרות של הצלחה והישג. בהצלחה ליאת

האם זה הגיוני שבגיל 22 אני עדיין פוחדת מחושך? כלומר אני מפחדת להיכנס למקומות חשוכים, באמת מפחדת, הלב שלי מאיץ ואני מתחילה להזיע ולפעמים אפילו הבטן שלי מתהפכת, זה פשוט משהו שנשאר אצלי עוד הילדות, לפעמים אני לא מצליחה להירדם בלילה בגלל שאני כל כך לחוצה מהחושך (אבל לא תמיד!). ממה זה יכול לנבוע זה לא משהו שאמור לעבור בילדות? תודה מראש פחדנית.

היי, כנראה שנשארו בכולנו שרידים מאבותינו הקדמונים. בחושך אנחנו פגיעים יותר, שולטים פחות, וחוש הראייה, המרכזי כל כך בשעות האור, לא מועיל לנו הרבה בלילה... פחדי הילדות שלנו עוברים לפעמים 'גלגולים' שונים במהלך ההתבגרות, ועל מרביתם אנחנו מצליחים להתגבר (או לומדים להסוות). אם הפחד הזה מאד מפריע לך, ואת ממש מעוניינת להיכנס למקומות חשוכים ללא חת, תוכלי לפנות לטיפול התנהגותי שיתרגל אותך בהתמודדות עם הפחד. בטיפול דינמי, לעומת זאת, תוכלי לבחון לעומק את המשמעויות העמוקות של החושך עבורך. האם זהו הפחד מאיבוד שליטה? האם הפחד מלפגוש את ה'שדים והרוחות' שבתוכך? אני מאחלת לך המשך שבוע מואר ליאת

יש לי אח בן 21 שפשוט לא יכול לסבול כל מגע וכל שהות על יד צמר גפן. לי זה נראה מאוד מוזר ואני גם מכירה עוד בחורה שגם ה יש את אותה הבעיה. לגבי אחי העניין הוא שפשוט אם בטעות נמצא לידו אפילו פיסה קטנה על המיטה או בטעות אם יש לו מגע עם הצמר גפן הוא פשוט נלחץ בורח מהאזור "הנגוע" וממתין שיפנו את ה"פסולת". השאלה היא... ההפרעה הזאת ממה נובעת יש לציין שאחי הוא בחוא נורמלי לחלוטין ללא כל הפרעות נפשיות ואני רואה את ההפרעה שלו כשריטה בלבד אך מסקרנות הייתי רוצה לדעת יותר על התופעה הזאת אשמח לתגובות . ממה זה נובע ומה זה בכלל

שלום מאי, התופעה שאת מתארת עשויה להתאים לקריטריונים של הפרעה פובית, שמאפייניה העיקריים הם תגובת פחד מוגזמת לאובייקט תמים למדי, והימנעות עקבית ממפגש עמו. גישות תיאורטיות שונות מתייחסות באופן שונה למקורות ההפרעה הזו, אבל יהיו מקורותיה אשר יהיו, הטיפול בה (התנהגותי בדר"כ) נחשב קצר ויעיל ביותר. חשוב לזכור שלפעמים גם 'שריטה' שמשקלה כמשקל צמר-גפן, עלולה לגרום למצוקה ממשית, וככזו כדאי להיפטר ממנה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בן 31 ורווק. לפני כ-3 שנים עברתי בדיקת דם פשוטה שהוזמנה ע"י רופאת העור שלי עבור בירור מסויים. התוצאות היו עם מספר ערכים גבוהים מעט מעל הממומצע מה שגרם לרופאה להתקשר אלי דחוף ולשלוח אותי מיידית לרופא משפחה שלי שהרגיע אותי ואמר לי להמתין עוד כמה שבועות ולבצע בדיקות חוזרות. לאחר מס' שבועות בבדיקות החוזרות מצבי חזר לנורמה. עד לנקודה זו הייתי יחסית אדיש למצבי הבריאותי ולא התייחסתי יותר מדי ברצינות לבעיות בריאותיות כל שהן. מאז אותו מקרה ועד חודש מאי האחרון (קצת פחות מ-3 שנים) אני חרד בצורה נוראית לבריאותי ולפי מיטב הבנתי סובל מהיפוכונדריה. הדבר מתבטא בבדיקות חוזרות ונישנות של גופי לגילוי סימנים מחשידים, כאבים פיסיים שגורמים לי לחשוב על מחלות נוראיות ביותר וכו' וכו' - התופעות מוכרות וידועות. אולם! אני בשום אופן לא חוזר לרופא שלי או לכל רופא אחר ובטח ובטח לא אלך לביצוע בדיקות כל שהן. אני כל כך חרד שמשהו נוראי יתגלה (שאני חלילה וחס חולה בסרטן, איידס וכו') ואני לא מוכן בשום אופן לפנות לקבל סיוע רפואי או ייעוץ לאור הטראומה ההיא. לאחר חודשים ארוכים והרבה התלבטויות פניתי לפסיכיאטרית שרשמה לי רסיטל 20 מ"ל (זה היה בחודש מאי האחרון). מאז כל המחשבות הנוראיות, החרדות, הדיכאונות וכו' פשוט הפסיקו!!! זה מדהים!!!! אני פשוט מרגיש אדם חדש!!! אבל מפעם לפעם התחושות המדאיגות חוזרות ומספיק שאני קורא כתבה כל שהיא על מחלה או משהו כזה ע"מ שאותן חרדות יחזרו אבל גם זה עובר לאחר זמן ממש קצר. האם עדיין רצוי לפנות לקבל טיפול פסיכולוגי ואם כן - מה סוג הטיפול המומלץ? עד מתי עלי להמשיך לקחת את התרופה שקיבלתי? נכון להיות הפסיכיאטרית שלי ממשיכה לרשום לי כדורים לאור העובדה שהם עוזרים לי מאוד. השאלה - עד מתי? מה המלצתך? תודה רבה!

חיים יקר, כמה טוב לשמוע שהצלחת להשתחרר מהלפיתה המוחצת של החרדה ההיא. להערכתי, איש מאיתנו אינו משוחרר לחלוטין מהדאגה לבריאותו, ובכולנו מתעוררת מידה זו או אחרת של אי שקט מול האפשרות של מחלה קשה. עם זאת, בשל אותו אירוע טראומטי, וכדי שלא תתפתח תלות ממושכת בתרופות או הימנעות חרדתית מפנייה לגורמים רפואיים, מוטב לשקול גם פסיכותרפיה (שיחות) לשיפור יכולת ההתמודדות עם איום פיזיולוגי או אחר. על העיתוי הנכון להפסקת הטיפול התרופתי מוטב להתייעץ עם הפסיכיאטרית, ובהמשך - אולי עם הפסיכולוג המטפל. רק בריאות ליאת

השאלה שלי היא קצת תאורטית אבל יכולה לעזור לי המון. מדוע העברה למטפל גורמת אצלי רגשות אהבה עזה יוצאת דופן שלא הרגשתי עד כה כלפי אף גבר אחר? ולמה זה קורה כשברור לי שהוא לא אוהב אותי בחזרה? ולמה טוענים שהעברה כזאת היא חלק מהטפול? אילו ידעתי שזה חלק מהטפול לא הייתי הולכת לטפול. לא חסרות לי צרות אלא רק להתאהב במטפל שלי אהבה חד סטרית?

תתנחמי בזה שהמון מטופלות מתאהבות במטפל שלהם במהלך הטיפול. זה טבעי. גם אני התאהבתי במטפל. וזה לגמרי חד סיטרי. אבל אותי זה משעשע. כי קראתי בנושא, ואני יודעת שזה הכי טבעי בעולם. תחשבי שאת מספרת לו את כל הדברים המביכים בך שאת לא מעיזה לספר לאף אדם אחר חוץ ממנו. והוא פשוט יושב שם רגל על רגל ומקשיב לך. ברור שתתאהבי בו!!! איך לא? הוא נראה כמו אלוהים שתמיד יודע מה להגיד, תמיד יחייך אלייך, ותמיד יחמיא לך בדיוק ברגע שבו את זקוקה לזה, מקשיב ונותן תשומת לב. קשה מאוד לא לאהוב אדם כזה. בהחלט קשה. הוא אינו מספר לך את החסרונות שבו, ומה מפריע לו בחייו הפרטיים, ושהשכן ממול לא סובל אותו ושהם לא מפסיקים לריב. כי אם הוא היה מספר לך את זה- זה כבר לא היה טיפול. את אמורה לראות אותו כלוח חלק (ע"פ פרויד), שעליו את יכולה להשליך את תחושותיך. בסופו של דבר, ברגע שתשתפי אותו בהרגשתך (אלה אמורים להיות רגעים מאוד נעימים- מאלה שחושבים אליהם הרבה זמן אחרי הפגישה...), ואתם אמורים לדבר ביוזמתו על משמעות ההעברה שלך אליו כך- שתרגישי איתה בנוח.

גל יקרה, בתהליך ההעברה הרגשות, המשאלות והפנטזיות שהופנו בעברו המוקדם של המטופל אל דמויות משמעותיות (ההורים בדרך כלל), מופנים עתה אל המטפל, תוך שחזור החוויות המחשבות ודפוס היחסים המקורי. תהליך זה, לפחות עפ"י פרויד, חשוב מאד לתהליך הטיפולי, שכן באמצעותו לומד המטפל להכיר את מערך הכוחות המנוגדים הפועלים בנפשו של המטופל, ולפעול ליישוב הקונפליקט בזירה העכשווית באופן מסתגל ותואם יותר. המטפל המנוסה, ער לתהליכי ההעברה (וגם לתהליכי ההעברה הנגדית, דהיינו לתחושות והרגשות המתעוררים בו עצמו כלפי המטופל) ורותם אותם לטובת תהליך העיבוד המעמיק בטיפול. כאשר מתפתחת העברה אירוטית, ומתעוררת תשוקה/אשלייה/פנטזיה אירוטית כלפי המטפל, חייב המטפל (האתי !) לסייג את האהבה הזו ולהציב גבולות ברורים וחד משמעיים במפגש הטיפולי. זוהי משימה לא קלה עבור המטפל, שמצד אחד רוצה לעודד את תהליך ההעברה ולשמור על האהבה כמקדמת את התהליך הטיפולי, ומצד שני חייב "לחסום" עצמו מפני חיזוריו של המטופל/ת מבלי שזה יחווה כדחייה או חוסר רגישות. למרות שקיים פוטנציאל להשפעות שליליות על מהלך הטיפול, בכל זאת ההעברה האירוטית היא תופעה מוכרת ושכיחה, כמו שציינה לילה, וכשהיא חולפת, הקשר הטיפולי מתחזק וכך גם האמון במטפל. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תחושותייך וללבן אותן ללא חשש במסגרת הטיפול. יישר כוח ליאת

תודה רבה לך, ענית לי בצורה עדינה ומספקת. רק קצת כואב לי לדעת שכל התהליך הזה של ההתאהבות הוא בעצם מקרי לחלוטין. זה יכול להיות בעצם כל מטפל - אם הוא ממין זכר. זה אולי קצת מעליב -אפילו לחשוב שאין ייחודיות לי או למטפל שלי . אולי בעצם הייחודיות שלי זה הדרך המקרית שבה העיוותים הנפשיים שלי הסתדרו להם בגלל שההורים או הדודים שלי לא היו מספיק קשובים? וכל הייחוד של המטפל הוא בעצם רק בזה שהוא במקרה שם? זה יכול היה להיות כל אחד בעצם. אני מקווה שאני לא מבלבלת לך את המוח מדי. בכל אופן תודה.

אני מטפלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, סביב נושא של תקיפה מינית. במשך המון שנים וגם עכשיו תוך כדי טיפול, יש לי יותר מהרגשה שאני סובלת מדיכאון. אני מתכוונת להתפרצויות קשות של בכי שנמשך שעות מדי יום. מלווה בתחושה של עצב מתמשך.... הרגשה של חיים בתוך בועה משלי, כמו בועת זכוכית, הכל עובר דרכי ושום דבר לא נוגע בי... שנים רבות שאין לי אפילו דחף מיני, או רצון לזוגיות... אני בחורה אינטיליגנטית, קוראת מאמרים מקצועיים סביב הנושא, ויודעת שהתחושות שלי הן תחושות של דיכאון קליני. אני מאד מתוסכלת, במיוחד לאור העובדה שאני מאד, מאד סובלת, ויתכן מאד שיש פתרון תרופתי, והסבל הזה איני מחויב המציאות, הטיפול מקל עלי במקום הזה שהזכרונות הקשים עוברים תהליך של עיבוד וכבר לא תופסים מקום גדול כמו פעם, אבל אין שום התקדמות בתחושות הקשות האחרות אותן תארתי. שיתפתי את המטפלת שלי בכל התחושות הללו,, והעליתי לא פעם את האפשרות לטיפול תרופתי. (אולי חסר לי סרוטונין במח, אולי מדובר בשיבוש כימיקלי). אבל היא חוזרת ואומרת שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי, ואם הייתי זקוקה היא היתה מרגישה מייד. ושיש לי המון כוכות ועובדה שאני עובדת מתפקדת מתמידה בטיפול וכולי... אני מאד מתוסכלת, האם מומלץ לעקוף את רצון המטפלת במצב כזה? אודה לתשובה מהירה.

המטפלת שלך נוטה לחשוב שאת אינך זקוקה לטיפול תרופתי. אבל את מרגישה שאת סובלת מאוד. אין שום סיבה לדעתי שלא תנסי טיפול תרופתי. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שיוקל לך מהמצב הקשה בו את נמצאת. קשה לי להבין מדוע המטפלת שלך מסרבת בתוקף שתקחי תרופות אנטי דיכאוניות. אולי כי היא רוצה שתמשיכי לבקר אצלה. בכל אופן, מניסיון, תרופות פסיכיאטריות יכולות להקל מאוד מאוד על תחושות קשות כמו שלך. פשוט תנסי. אין לך מה להפסיד. (חוץ מתופעות לוואי נסבלות בהחלט, בימים הראשונים)

ריבי יקרה, ממש כמו בקרב הציבור הרחב, כך, לעיתים, גם בין מטפלים ואנשי מקצוע, אין תמימות דעים מוחלטת בנוגע לשיטות הטיפוליות האופטימליות. בסופו של דבר, ההחלטה היא של המטופל עצמו. גם אם המטפלת שלך סבורה שטיפול תרופתי הוא מיותר, עדיין עומדת בפנייך האופציה של התייעצות פסיכיאטרית. לאחר שתשמעי גם על הטיפול התרופתי, אולי יהיה לך יותר קל לקבל החלטה. אני מציעה לך ליידע את המטפלת שלך על כוונתך לשמוע דעה נוספת. זאת זכותך הבסיסית, ואין בכך כדי לערער על מהות הקשר הטיפולי ביניכן. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, היום נפגשתי עם המטפלת שלי, העליתי את ננושא של הטיפול התרופתי. היא עדיין ממשיכה לסרב, וכששאלתי מדוע? היא ענתה לי שייתכן והתרופות יכניסו אותי למצב רוח טוב מדי, ויפריעו לי להוציא החוצה את הכאב והטראומות, ועוד היא טוענת שתחושות עצב הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה, האומנם? אודה להתיחסותך. ריבי.

אני בדיוק בתקופה האחרונה חוזרת כל פגישה ומעלה את הנושא של טיפול תרופתי והפסיכולוגית שלי טוענתשאני לא צריכה. אני מטופלת על רקע תקיפה מינית. האמת שבסופו של דבר לו אני יצליח לצאת התחושות של הדכאון לבד ללא תרופות אני ירגיש יותר טוב עם עצמי, אבל ברגעים שאני בדכאון אני מרגישה שאני רק רוצה טיפול תרופתי כדי לצאת מהענין ולא שום דבר אחר אצלי הדיכאון החל דווקא מהתקופה שהגעתי לטיפול והתחלתי לעסוק בנושא ובעקבות כך התפתח גם הדיכאון

אנונימית יקרה, אנשים רבים סבורים בטעות שהסתייעות בתרופה כמוה כ"הרמת ידיים". גם אם תתחילי בטיפול תרופתי, עדיין יש עבודה עצמית רבה לפנייך, שכן השילוב של שיחות ותרופות נמצא לעיתים קרובות יעיל יותר מכל אחד מהם לבד. אין כל סיבה לפתח הירואיקה של סבל, רק כדי להתגאות בעצמי ש"הצלחתי בלי". בכל מקרה, יש להביא בחשבון גם את חוות דעתו של המטפל, בהנחה שזו מבוססת על רציונל מקצועי מנומק. מאחלת הרבה טוב ליאת

שלום לכם. אני עושה עבודה קטנה בנושא השפעת מזג האוויר על מצבי הרוח. אשמח אם תוכלו לענות לשלוש השאלות הבאות: 1. הכיצד העדר אור משפיע על הכימיקלים במח? 2. האם הדכאון עובר כשמגיע הקיץ? 3. האם יש טיפול שיכול למנוע את חזרת הדכאון בכל חורף? לתשובתכם אודה מאד.

ל. שלום, אנא עייני בתשובתי ל"דכאון חורף" מלפני כמה שעות, או חפשי אתרים סביב הנושא של "דיכאון עונתי" בהצלחה בעבודתך, גדעון

הי תתפלאי לשמוע אך ישנם אנשים שאוהבים חורף וכשמגיע הקיץ נכנסים לדיכדוך אני ביניהם - אני לא יכולה לסבול את החום והשמש שצורבת בעיניים הלחות והאוויר הדחוס שיש בחוץ, הזיעה זה עושה לי רע. אני באופן אישי בקיץ מאוד לא רגועה ועצבנית מהחום (אני לא מוקפת במזגנים 24 שעות ביממה) בחורף לעומת זה - האוויר נקי וישנה תחושה של רעננות. האם רק אני חושבת כך ?

שלום רב, ראשית, הפורום שלכם מקסים. הייתי רוצה לקרוא (לא דרך האינטרנט) על פגיעה/פציעה עצמית. האם ישנו ספר בספרות המקצועית על נושא זה? מאמר כלשהו? תודה רבה.

שירה שלום, א. תודה ב. החיפוש אחר ספר צריך להיות בנושא של: "self mutilation". אני לא מכיר ספר בעברית בנושא. מאמרים את יכולה לחפש באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת". ספרים באנגלית יש הרבה למשל: Cutting: Understanding AND Overcoming Self-Mutilation . וניתן להזמין (שוב דרך האינטרנט). אם תמצאי מאמר רלבנטי, אנא עדכני אותנו.כמובן שברשת ניתן לקרוא, למשל באתר של סהר. בברכה, גדעון

תודה לך. האם פסיכולוגים לומדים על כך בהרחבה באוניברסיטה?

שלום לכולם יש לי מעין בעיה, אני לא באמת בטוחה שזאת בעיה, אולי אלה סתם מחשבות שטורדות אותי קצת. אני לא מצליחה להבין מי אני, או אולי את משמעות המילה אני, אני חופרת וחופרת ובסופו של דבר נשארת מיואשת ומבואסת. אני מתחילה לסלוד מהצביעות השנקינאית בה אני חיה, כולם כל כך שואפים להיות או להוות חברה, אני לא מבינה את זה. התידדתי לאחרונה עם אדם חסר בית אשר גר בסמוך אלי וכולם שופטים אותי על כך בהרמת גבה. אני מנסה לבלות לבד בחושך על מנת להבדיל את עצמי מרשמים חיצוניים והכל מסתכם בבילבול. אני פשוט לא מרגישה את עצמי יותר, יש לי חברים ותחומי עניין, יש לי הכל, אבל הכל מרגיש ריק וקר ולא אמיתי, האם באמת ניתן להבדיל בין החיים שלנו כיצורים חברתיים, לבין, אני אפילו לא יודעת איך לנסח את זה. וזה קצת מייאש. יכול להיות שזאת סתם רגרסיה חזרה לגיל ההתבגרות?

לבת ה20 שלום, זו לא רגרסיה לגיל ההתבגרות, אלא תקופה שנחשבת עדיין לשלהי גיל ההתבגרות, עם הנושא המרכזי המעסיק: מציאת הזהות ואיתור ה"אני" ואבחנתו מה"לא אני". וזה ממש לא מסתיים בגיל 20 ! להערכתי תוכלי להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. האפשרות לדבר ולבחון את השאלות הללו באוירה בטוחה ותומכת מסייעת לגדילה ולגיבוש העצמיות. בהצלחה, גדעון

האם מטפל שתוארו M.S.W הינו פסיכולוג קליני?

MSW הוא תואר שני בעבודה סוציאלית. ישנם עובדים סוציאלים קליניים (יש מסלול לימודים כזה) אשר מטפלים בפסיכותרפיה, רבים מהם לאחר שסימו לימודים בבתי ספר לפסיכותרפיה. לדעתי אין הבדל באיכות הטיפול בין פסיכולוגים קליניים לעו"ס קליניים - מה שחשוב הוא הנסיון, הגישה והכימיה בין המטופל/ת למטפל/ת (וזו לא רק סיסמא, זה באמת ככה, לפחות מנסיוני)

אורית שלום, M.S.W הינו תואר שני בעבודה סוציאלית. בברכה, גדעון

שמתי לב שאני כל חורף נכנסת לדיכאון בעוד בקיץ אני הרבה יותר שמחה קלילה ואנרגטית, בצורה קיצונית. מה ניתן לעשות בנידון ? שמעתי שיש מנורות מיוחדות שניתן לקנות כדי להקל על התופעה, האם ניתן לרכוש אותן בארץ?

קרן שלום, קודם כל ברצוני לברך אותך על השאלה המקורית !!! (לשאול על דיכאון חורף בשיא החום של הקיץ, זה אכן משובב נפש). ישנה אכן תופעה כזו הקשורה להשפעת האור או יותר נכון חוסר האור,על חומר הקרוי מלוטונין ובעקבות זה על שורה של תופעות וביניהן דיכאון. את מוזמנת לעשות חיפוש בגוגל ולקרוא על זה מעט יותר. באנגלית: winter depression או Seasonal Affective Disorder ובעברית: דיכאון עונתי. ישנו אכן טיפול באור אך איני יודע היכן הוא מתבצע בארץ, אם בכלל. במידה ותצליחי להגיע למידע הזה אשמח אם תעדכני אותי. בברכה, גדעון

אולי זה יעזור לך http://www.refuah.co.il/heb/treatments/hyperphoton.asp

שלום יש לי קרובי משפחה שאחד הבנים שלהם גר באיזור מרוחק מאוד מהם עיר אחרת אנו המפחה המדוברת ואני גרים בכפר קטן אותו בן שלהם עזב את הבית לאחיר שלא היה מסתדר עם משפחתו בעיקר עם אביו שהתנהגותו הבריחה אותו ידוע לי שבת דודתי ראתה אותו פעם באותו עיר ודיברה איתו למה הוא לא חוזר..? והוא אמר ממש ככה שהוא בורח מהבעיות ושעכשיון טוב לו. לא מדובר במתבגר אלא בגבר כבן 40 כשהיה יותר צעיר בסביבות גיל 18 הוא עדיין היה גר בביתו ואביו היה צועק ומביך אותו בפני חבריו שבאו לבקר אותו בביתו (אמו טוענת שמדובר בחברים טובים ממשפחה טןובה)גם כן אותו בחור כשהיה בגיל 26 בערך רצה להתחתן עם בחורה אחת מהכפר(כך זה מקובל) אביו כעס מאוד וכן כשהכיר אחרת גם כעס ולא הסכים לקשר. בכפר שלנו נהוג לא משנה באיזה גיל כל עוד אדם רווק הוא גר עם הוריו (ורק אם הוא לומד או עובד במקום מרוחק הוא יכול לגור בסביבת עבודתו או לימודיו) מה שאותו גבר עשה זה שהוא גר רחוק מאו מהוריו ולא בקשר כלל עם המשפחה משפחתו לא יודעת איזה שכונה הוא גר מה הוא עושה שומדבר בקיצור)נחשב לבושה גדולה. הוא גר רחוק מהם כבר כ10 שנים אימו מאוד רוצה נשיחזור הביתה שיתחתן יעשה משהו עם חיו(הוא עובד באותה עיר אך סיבת העזיבה היחידה הייתה התרחקות מהמשפחה ומהבעיות. איך גורמים לאדם כזה לחזור וליצור קשר לפחות עם הוריו ומשפחתו....?

אורטל שלום, מדובר בגבר בן 40, שעזב את בית ההורים לפני כ10 שנים בשל רצונו העצמאי בכך. מרצונו הוא התרחק ממשפחתו, מהוריו ובעיותיו. יתירה מזו הוא אומר שטוב לו עכשיו. אם כך איזו סיבה יכולה להיות לו לחזור וליצור קשר עם הוריו ומשפחתו? כאשר תמצאי סיבה כזו , במידה וישנה, הייתי ממליץ לדבר איתו ולנסות ולשכנע אותו ליצור את הקשר עם המשפחה. לדעתי הוא מאוד כועס על המשפחה ועד שהמשפחה לא תבין על מה הכעס ותצדיק אותו הוא לא יחזור. בברכה, גדעון

היי רציתי לדעת מה גורם לאדם לעשות כאילו הוא מוריד מכנסיו כאילו משחרר את הרוכסן בחתונות מסיבות אך ורק לפני בנות(מדובר בגבר) הוא לא ממש מוריד את מכנסיו הוא עושה כאילו הולך להוריד ונהנה מכך שבנות נרתעות ממנו(מדובר בחברה די שמרנית מסורתית כל החברה כזאת...) אה.. והאם יש הבדל בין אדם כזה שעושה את זה כשהוא שיכור ואחד שעושה זאת כאשר הוא פיכח(לא שיכור)..? האם אדם שהיה משתכר יכול לחזור בתשובה ולהפסיק עם צריכת האלכוהול לחלוטין...? האם כל האלכוהוליסטים הם אנשים אלימים גופנית ונפשית(מקללים מעליבים מכים ופוגעים...?

שני שלום, אלכוהוליזם כלומר התמכרות לאלכוהול. תחת אלכוהול השליטה בדחפים יורדת וכמו כן שיקול הדעת נפגע. דבר זה יכול להסביר שאותו בןאדם עושה מעשים שהינם לא מקובלים , פוגעים ועל גבול האסורים. הפסקת השימוש באלכוהול דורשת טיפול מסודר ובעיקר שתהיה מוטיבציה לאותו בןאדם. מוטיבציה שנשענת על ההבנה שהוא פוגע בעצמו וסביבתו. בברכה, גדעון

שלום אני בת 22 ויש לי חרדה בקשר ללימודים אקדמאים(אם הדבר אפשרי אני רוצה תשובה רק מד"ר גדעון שובל. למדתי לפני כשנתיים במכללה להוראה והחלטתי ללמוד את זה רק בגלל תנאי קבלה נמוכים וחוצמזה באותו רגע שהחלטתי חלשבתי שזה יתאים לי המקצוע הזה אבל ברגע שהתחלתי ללמוד נכנסתי לדיכאון ממש איבדתי חשק ללמוד ובכלל היתי ממש בדכאון שהחלטתי החלטה לא נכונה ולא כ"כ השקעתי בלימודים באותה שנה שלמדתי במכללה תמיד היו עושים הפגנות על כך שמפטרים מורים והיו המון כתבות בעיתונים על איך תלמידים מתעללים במורים שלהם מה שהוסיף לדכאון. עכשיו אני הולכת ללמוד שירותי אנוש במכללה שקרובה לאזור מגוריי אומנם אני מרגישה טוב עם ההחלטה הנוכחית שלי אך מה שמדאיג אותי אולי אכשל בלימודים (במכללה להוראה שלמדתי בה הפסיקו את לימודיי בגלל שלא עברתי ברוב הקורסים ) אני מתחילה ללמוד עוד כחודשיים ואני די דואגת שלא יהיה לי מספיק חשק וכוח רצון ללמוד וגם שלא אבין את החומר הנלמד. יש לציין שגם בתיכון שלמדתי לא הוצאתי בגרות שלמה בי"ב אלא השלמתי 3 נושאים אחרי י"ב ובשאר הציונים היו טובים ועכשיו יש לי ממוצע 83 בבגרות לא כולל בונוסים. נדמה לי שאני גם לא יודעת לארגן את הזמן \שלי כמו שצריך מה עושים? איך מתמודדים עם החרדה הלימודית? ני מאוד רוצה ללמוד ולהצליח ולהוציא תואר ראשון ואולי אפילו שני... פשוט גם יש לי שיעור יתר(אני יודעת שזה לא קשור לפורום פה) השיעור יתר הוא בכל מיני מקומות בלתי קונבנציונליים (מעל השפתיים חזה ישבן ושערות ממש שחורות כבר 5 שנים אני מטפלת בשיעור יתר קרק בפנים בעזרת אפילציה ולא מרגישה שיפור וחשבתי לעשות לייזר שהוא יעלה לי כ17000 ש"ח כל המקומות שהזכרתי יש לציין שנורא חשוב לי להראות טוב ומטופחת ואני גם מאוד צעירה ובלי חבר ודי ברור שאם בחור יראה את השיעור יתר שהוא ממש בולט לעין יגעל ממני אני כל הזמן חושבת על העניין הזה..ממש מתלבטת מה לעשות כי בינתיים איןם לי ממש כסף לעשות את הטיפולים ובלייזר לוקח שבועיים עד שהשיער מתחיל לנשור ואסור לגעת בשיער מטיפול לטיפול כך שאני ממש מתלבטת אנשים יצטרכו לראות את השיער כי בכל זאת אי אפשר להסתיר פנים כמו בית שחי רגליים וכו...גם המחשבות האלה מטרידות אותי... אבל הכי חשוב קודם זה עניין הלימודים אני רוצה לדעת לארגן את הזמן שלי כמו שצריך שיהיה לי כוח רצון ללמוד(בתיכון הייתי ממש יושבת ודוגרת על הספרים)ועכשיו אני אפילו מפחדת מספרים...מה עושים???ממש לא יכולה להרשות עצמי להיכשל שוב זו תהיה השפלה בזבוז כסף רציני וזמן וגם ירסק לי את הבטחון העצמי המועט שעוד נותר לי.

היי מיטל. קודם כל רציתי לומר שגם אני חששתי כמוך, אני ממש סבלתי בתיכון והציונים שלי היו נמוכים מאוד, הייתי בטוחה שבחיים לא אעשה תואר, שזה לא בשבילי. נרשמתי לתואר ראשון רק בגלל לחץ מסביבת החברים, וגם נלחצתי שכולם מתחילים ללמוד ורק אני לא, לא ידעתי מה לעשות. סתם שתדעי שכשעושים החלטה מסוימת לפעמים הדברים נראים אחרת- סיימתי את התואר בציונים טובים מאוד. כי החלטתי שאני הולכת על זה. פשוט הדברים שתיארת הזכירו לי את המשפט- "נבואה שמגשימה את עצמה". את מפחדת מהלימודים וכלל לא שלמה איתם וזאת הסיבה שנכשלת בלימודי הוראה. ההוכחה היא שיש לנו כח שאנחנו לא מודעים לו לשנות, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי שייתן לך הבנה ותמיכה בדרכך, החשוב ביותר הוא שתגיעי בשלה ועם רצון טוב להצליח, במקרה כזה אני מבטיחה לך שתצליחי. המון הצלחה!

מיטל שלום, את מציינת שלושה אזורים הדורשים התייחסות: א. חרדת הלימודים. ב. הקושי להתארגן עם הזמן. ג. הביטחון העצמי והדימוי העצמי. כפי שראית מהתיחסותה של אדווה, את לא לבד בכך וניתן להצליח גם אם ישנם אזורים בעייתים הדורשים מאמץ. הייתי ממליץ לך קודם כל על תהליך אבחוני. (בעיקר כדי לבדוק האם ישנן הפרעות למידה לא מאובחנות.) ואח"כ על טיפול באורינטציה דינמית. טיפול כזה יכול לאפשר לך עבודה על התחומים השונים שהזכרתי, והוא עם פוטנציאל רב לסייע לך. האוניברסיטאות ובחלק מהמכללות ישנו שרות פסיכולוגי המסייע לסטודנטים הן בטיפול, הן באבחון ובחלק מהמקומות גם בסדנאות לחרדת בחינות. נסי לברר דרך מקום הלימוד אליו נרשמת, איך את יכולה להגיע לשרות הפסיכולוגי הרלבנטי. בהצלחה רבה, גדעון

שלום,אני בת 27 ויש לי בעיה שהתחילה עוד בילדות אבל אף פעם לא טיפלתי בה, והאמת שאני לא יודעת לאן לפנות ואיך להסביר. במילים כלליות, בעיקר כשאני נמצאת בתקופות לחוצות אני עושה פעולות מיתרות חוזרות שקשה להפסיק - כמו לשתוף ידיים, לפתוח ולקשור שרוכים וכו' לאן אפשר לפנות, מה עושים עם זה ואולי איך זה נקרא?

שלום לך, סביר שמה שאת מתארת זו הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, או בלעז:OCD. חיפוש בגוגל יעזור לך לקרוא על התופעה הנפוצה הזו, שבקצרה אלו הם טקסים כפיתיים המסייעים בהפחתת החרדה לטווח הקצר, אך אינם יעילים כלל בהכחדת החרדה ולכן היקבעות התופעה. לאן לפנות? לטיפול פסיכולוגי. אם את מעוניינת רק בהכחדת הסימפטום אזי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי. אם תהיי מעונינת להבין טוב יותר את הסיבות לחרדה ובטיפול עומק יותר אז תשלבי אח"כ טיפול דינמי. יש לציין כי שילוב עם תרופות הוכח כיעיל בטיפול ב- OCD. אני מעודד אותך לטפל בבעיה. בהצלחה, גדעון

שלום רב, יש לנו ילדה חכמה ונבונה בת 6 בשנה האחרונה אנחנחו נתקלים עימהבתופעה של אוננות על בסיס יומיומי בעיקר בצפייה בטלויזיה ( כאשר היא פחות עסוקה) מאחר ואנו ליברלים שוחחנו עימה על העניין והסברנו לה בצורה יפה שאם זה נעיםלה אין לנו בעיה עם העניין רק שתיגש ותעשה זאת בחדרה בפרטיותישלנו ילד נוסף בן 2.5 . היא הבינה ולמרות זאת אנו כל פעם חוזרים מחדש על העניין (לעיתים אף יותר בתקיפות) בימים האחרונים היא נכנסת לחדר "עושה לעצמה נעים" ויוצאת מהחדר ומשתפת אותי שהיא לה נעים. איננו יודעים איך להתמודד עם העניין? האם לשלוח לחדר זה נכון? ואם כן איך להגיב על השיתוף שלה ? ובכלל האם זה מצב תקין? או שמא מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע? חשוב לציין שבדר"כ היא עושה זאת רק בבית ולא במקומות אחרים, בל מאחר והיא עולה לכיתה א' חשובלנו לקבל מידע נוסף. ממתינה לתשובה בהקדם

טל שלום, את מתארת מצב נורמלי והתמודדות טובה שלכם עם תופעה מוכרת, נפוצה ונורמלית אצל ילדים. (וגם מבוגרים). יתכן שהצפיה בטלביזיה משעממת את בתכם או שהיא נעשית עייפה או לא רגועה ואז האוננות הינה דרך להרגיע ולנחם את עצמה. כאמור האוננות הינה נורמלית לחלוטין ועליה להיות פרטית ומהנה. אך לא מומלץ שתהיה תרופת נגד לשעמום, עייפות או חרדה. אם תעשי שמוש ב"חיפוש בפורום זה" תגלו שאלות רבות בנושא אוננות אצל ילדים ותגובות והתיחסויות מנהלי הפורום. ןלהמלצתי הקבועה :בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. יתכן גם שתרצי לקבל את התייחסותה של ליאת בפורום זה שעונה על השאלות מחר. בברכה, גדעון

שלום רב שמי שי, אני כרגע לפני צבא. שירות קרבי מאוד מושך אותי אבל אני בהתלבטות גדולה בגלל אישיותי. אני בחור די עצלן, עייף רוב הזמן, וקשה לי קצת לחשוב על איך הולכים "לקרוע" אותי בקרבי במצב העייפות שאני שקוע בו לרוב. לעומת זאת יש לי מצבי רוח שאני מרגיש מאוד "קרבי", ובאותו זמן אני כל הזמן מתרוצץ, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה לשבת ולא לעשות כלום. והמצב רוח הזה מדרבן אותי להתגייס לקרבי. שאלתי היא: איזה מצב רוח הוא עם פונטציאל להיות יותר דומיננטי? או אם אני אתגייס לקרבי אני אצליח להתאקלם שם עם חמש שעות שינה בלילה (אני לא מצליח לתפקד אם אני לא יושן שבע שעות) ועצם היותי בחור עצלן? תבין אותי, לא מחפש לרצות זמן בכלא. :-) תודה מראש, שי.

שי שלום, זו התלבטות מאוד אופיינית . בחלקה היא קשורה לחוסר מידע על הצבא וכמובן חוסר הידיעה איך תתפקד בתוך הצבא. חלק מהאנשים במצבך ניגשים לקורסי הכנה לצבא. דרך עשיית הכושר באופן משותף, ההרצאות וההכנה המנטלית, ההתלבטות ובעקבותיה ההחלטה נעשית ברורה יותר. שיהיה גיוס קל ובהצלחה, גדעון

ד"ר שלום בני בן 14.5 נבון מאוד אגואיסט במידה מסוימת חברותי עם חבריו הרבה חברים לפני כחצי שנה אולי בגלל יחס מחבריו בנוגע לחיבור הגבות בפניו החל מתקן את הגבות עם סכין גילוח הפך אותם לקצרות יותר ולא טבעיות אנו כהורים חששנו חלילה למשהו לא טבעי והגבנו היום אנו יודעים בצורה חריגה של הצקות בנוגע חענין כולל העלבות על "טמטום וכיוא בזה כל פעם הבטיח לאלגעת בהם ושוב חוזר חלילה לאחר תקופה קצרה יחסית החל לנסות להסתיר את הענין ע"י אי הישרות מבט כלפינו וכלפי אחרים וע"י כך חשב שיוכל להסתיר את הגבה הקצוצה גם הטיית גופו החלה להיות לא טבעית כשהיה משוחח איתנו מעין הטייה קלה (אינו עומד חזיתית)הערנו העלבנו ושום דבר אינו עוזר כולל שיחות נפש איתנו כשהואאינו משתף פעולה גם צורת ההליכה הפכה להיות לא טבעית מעין הליכה של אחורה לצד משהו לא טבעי בעיני מתבונן חדש אין יכולת להבחין ולהגדיר אלא לאחר ממש התביתות ניתן להבחין באי טבעיות (אני חש שזה רק בגלל הגבה הארורה שגורמת לנו למריבות יש לציין כי הבן מאוד נבון ורואה את החיים בכלל בצורה מחושבת ובריאה מאוד בקשתי היא נתינת כיוון לטיפול או למשהו וממה נובע הדבר להערכתך(כמובן שהוא טוען שהכל בסדר"רדו ממני" יש לציין כי הוא מאוד ביישן בנוגע לבנות המין השני דואג למראו ולאיך הוא נראה"חתיך"וכאלה לתשובתך אודה

יש לציין כי הבחור מאוד שנון ואהב לצחוק ןספ רבדיחות וכל מ ה שקשור לצחוק ובדיחות הוא ראשון

לאבא היקר שלום, האם כבר שאלת את השאלה הזו? במידה ולא אזי תגלה כי לפני כמה שבועות נשאלה כאן שאלה דומה. נראה לי לפיכך שכל המתבגרים הצעירים הולכים מעט עקום כי הגוף רוצה ללכת לכיוון אחד.( כפי הנראה מההורים והלאה.) והפנים נשארות עדיין לכיוון ההורים. (כפי הנראה בשל הנימוס הטוב.). בנך מתבגר וככזה הוא עסוק בגופו ובפניו ובגבותיו וברצונו להיראות טוב בעיני החברה. אין טעם להתעקש על הגבה, שהרי זו בסה"כ גבה. עדיף היה לו הייתם שומרים על קשר טוב וחברי. שם הוא זקוק לך יותר כאבא שיכול להדריך ולכוון אותו במשימה הכלל לא פשוטה של התבגרות. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום...אני בן 13 וחצי...ואני מאונן...יום אחד החלטתי שזה לא מגרה אותי...ואני מאוד גמיש אז החלטתי למצוץ לעצמי....ואז קראתי כתבה באינטרנט שיש סיכוי לאיידס למוצץ....אני ממש מפחד....ממש ממש....לא גמרתי או משו בפה....רק מצצתי לעצמי...וזה ממש מעיק!!!אני מפחד!!! אני לא יכול להיבדק לבד כי אני קטין ולא רוצה לספר להורים!!! האם אתם יכולים לעזור לי? מחכה לתשובה בוגי

בוגי שלום, אני מתאר לעצמי שאתה פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית ולא לפורום רפואי כלשהו בשל החרדה שלך. אך עדיין זוהי שאלה רפואית. ובכל זאת: למיטב הבנתי אדם לא יכול להדביק את עצמו באיידס או בכל מחלה אחרת. כך שנראה לי שאין סיבה ממשית לפחד שלך. בברכה, גדעון

וואי תודה לך גדעון....ממש לא ישנתי בלילות בגלל זה....עכשיו אני בטוח שלא קורה כלום תודה

שלום, לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי, (ללא תרופות) בעקבות אבחנה של דיכאון (לאחר התקף דיכאון קיצוני, וסדרה של התקפים קלים יותר לפניו, עם תקופות יותר טובות, שנמשכים כשנה). מאז ועד היום אני מגיעה לטיפול בגלל שאני מכריחה את עצמי,ומתוך חשש ליפול למשהו קיצוני שוב. לא מתחשק לי לדבר בפגישה, אין לי כל כך על מה, רק בימים שרע לי אז יש לי מה להגיד קצת, וגם אז אני לא מצליחה להתאפק ואני בוכה כמעט כל הפגישה, כבר אמרתי את זה למטפלת וכבר שיתפתי אותה במחשבה שאגיע אליה רק בתקופות קשות אך היא כמובן איכשהו גרמה לי להמשיך להגיע בכל זאת. כמעט כל פגישה אני מכריחה את עצמי להגיד משהו כדי לא להעביר את כל הפגישה בשתיקה. בפגישה האחרונה, התעצבנתי שהמטפלת לא עונה חד משמעית לשאלותי. שאלתי על חומרת מצבי והיא העדיפה לא לענות באופן חד משמעי אלא לשאול כמה שאלות בנושא. יצאתי מהפגישה מאוד עצבנית, וחשבתי שלא מתאים לי טפול, ושעדיף להפסיק. מאז מצבי הנפשי השתפר, אני מרגישה הרבה יותר טוב, אפילו מתפקדת יותר טוב. הפגישה הבאה מתקרבת... מצד אחד אני רוצה להודיע לה שאני מפסיקה, אבל אני לא רוצה שהיא תתחיל לשאול על זה שאלות, מצד שני יש בי איזה חשש מכיון שפסיכיאטר שהייתי אצלו לפני התחלת הטיפול, המליץ לי לא להישאר ללא טיפול. אני מרגישה טוב, ואין לי רצון להכריח את עצמי לספר סיפורים כל שבוע, ובטח לא לקבל תשובות חד משמעיות ועוד להתאמץ לשלם על כך. אני רוצה להודיע על הפסקת הטפול במשיבון אך אני צריכה לשלם וזה יאלץ אותי להגיע לעוד פגישה שהמטפלת בטח תמליץ שאישאר בטפול ואולי אפילו איכשהו תגרום לי להגיע לפגישה נוספת . אין לי שאיפות ורצונות גדולים. השאיפה היחידה זה לישון טוב בלילה, ולהצליח לתפקד באופן מינימלי. וכבר כמה ימים שזה בהחלט קיים. רציתי לשמוע את דעתכם בנושא. תודה

טליה שלום, הייתי ממליץ לך שלא להחפז בהחלטותייך. היה מצב של התקף דכאוני חריף. עוד כמה התקפים קלים יותר. פסיכיאטר שחשב שלא כדאי להיות ללא טיפול. רק כמה ימים בלבד את מרגישה טוב. את בסה"כ חודשיים בטיפול. כשאני מסתכל על סך הנתונים הללו נראה לי שקבלת החלטה על סיום הטיפול בשלב זה הינה חפוזה מידי. בברכה, גדעון

שלום, אני בן 30 ונמצא בטיפול פסיכולוגי מזה כ-3 שנים שעזר לי מאוד(!) להתמודד עם הבעיות, הגעתי לתובנות יפות אולם... אני עדיין ממשיך לסבול,אומנם בעוצמות ובתדירות נמוכה הרבה יותר מחרדות שלובשות צורות שונות אם זה בצורה של מצבים דיסוציטיביים או דרך חרדת ביצוע במיטה, המנעויות למיניהם וכו', שוב כיום אני לא נבהל מהתופעות ואני למדתי לחיות איתם(עם מה שנישאר...) אבל בכל זאת זה מפריע לי, זה פוגע לי ביכולת הקוגנטיבית וביכולת הריכוז, פוגע בקשר עם בחורות ועוד... השאלה היא מה עושים? אני מרגיש שהטיפול הפסיכולוגי קרוב למיצויי השאלה היא האם להיוועץ בפסיכיאטר? האם לנסות טיפול התנהגותי?? דיברתי על כך עם הפסיכולוג אולם הוא נאמן לדרכו וטען שאין צורך בשינויי הפסיכותרפיה, אשמח לעצה, לזווית נוספת של התייחסות.

רן שלום, אתה מציין אפיונים של חרדות עם דברים נוספים: מצבים דיסוציטיבים, פגיעה בריכוז ובתפקודים קוגנטיביים. כמו כן תחושה שהטיפול מיצה את עצמו. מדוע אם כן לא לדון עם המטפל שלך באופן פתוח על רצונך בחוו"ד נוספת. אולי ניתן לשלב את הטיפול עם טיפולים נוספים: טיפול תרופתי, טיפול התנהגותי, טיפול סקסולוגי, טיפול קבוצתי. הרי לא חייבים לוותר על הקיים כדי לשלב עם גישה נוספת או התבוננות על הבעיה בדרך אחרת. בסה"כ: הרצון בזוית נוספת נשמע לי לגיטימי וסביר. שיהיה בהצלחה, גדעון

מהו טיפול דינמי בקצרה וכיצד למצוא מטפל המתמחה הצורה זו של טיפול? תודה, דינה

טיפול דינמי, בקצרה, הוא טיפול המנסה להבין ולרדת לשורשי הבעיות של המטופל. הטיפול מנסה להבין את המקורות של הבעיות ולקשר בין ההווה- המצוקה לבין המקור. מטפלים בגישה זו את יכולה למצוא באלפון הפסיכולוגים, או בדפי זהב, כאשר את יכולה לשאול בטלפון את המטפל באיזה גישה הוא מטפל.

דינה שלום, טיפול דינמי הינו הטיפול הפסיכולוגי הנפוץ יותר. זהו טיפול העוסק בהבנה מעמיקה של נפש האדם על בעיותיו וכוחותיו. הטיפול הינו שיחתי ומתבצע לרוב בפגישה אחת לשבוע. את יכולה להגיע לטיפול כזה או באופן פרטי. רצוי בעזרת המלצות מאנשים שהתנסו בקשר טיפולי והיו מרוצים. או דרך ציבורית כגון מטפלים בקופת חולים, שרותים פסיכולוגים של האוניברסיטאות, מרפאות בריאות הנפש וכדומה. בברכה, גדעון

בתי בת הזקונים בגיל 8.5 אחות לילד בן 17 ובת 14 , לפני כחדשיים החלה אצלה תופעה חדשה כל שניה היא רצה לרחוץ ידיים שמא נגעה במשהו עם חידקים ובנוסף כל שאלה ששואלים אותה היא עונה " נראה לי" למרות שלעיתים התשובות ברורות וחד משמעיות כגון: עם מי שוחחת בטלפון? התשובה שלה "נראה לי" שעם ... ובנוסף לזה שכל שניה רוחצת ידיים עם סבון היא גם שואלת את הסובבים אותה כל הזמן שאלות שנשמעות טפשיות כגון: אם הילד של השכנה נגע לי ביד ואח"כ הכנסתי יד לפה יקרה לי משהו? לעיתים אנו כבר עונים לה בגסות רוח כי היא משגעת אותנו וסבלנותינו פוקעת , אנא יעץ לי מה לעשות ומה פשר התופעה הנ"ל תודה מירב

מירב שלום, יתכן שבתך סובלת מחרדה והטקסים אותם את מתארת של שטיפת הידיים הינן טקסים כפיתיים , שמיועדים לשחרר אותה מחרדותיה, אך ללא הצלחה. הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים ונוער. בברכה, גדעון

אני שואלת בקשר לביתי בת 24שקיימת אצלה בעיה חברתית .הבעיה היא שהיא מאוד חברותית, יוצרת קשרים ואוהבת מאוד אנשים ובלויים, חברים אוהבים אותה אולם אחרי מספר מפגשים מתרחקים ממנה ומפסיקים להזמין אותה ליציאות ובלויים משותפים הכוונה היא גם לבנים וגם לבנות. כמובן שקיימת איזו שהיא בעיה ביחס או בהתנהגות. לצערי היום הדבר גורם לה לירידה בבטחון העצמי ופחד מתגובה של חברים נוספים שכבר לא נותרו.אין אני יודעת לאיזה גורם להפנות אותה, האם לסדנא קבוצתית או לפסיכולוג.אודה לכם אם תוכלו לעזור לי.

אפרת שלום, סדנא קבוצתית תאפשר מתן פידבק מחברי הקבותה על ההתנהגות וכך התמונה של מדוע אנשים מתרחקים ממנה תהיה יותר ברורה. עבודה טיפולית עם פסיכולוג תאפשר תובנה עמוקה יותר למקורות הבעיה ודרכים לפתרון. כך שלמעשה, מדוע לא לשלב טיפול פרטני עם טיפול קבוצתי? הייתי ממליץ על שילוב שני הגורמים יחדיו. בברכה, גדעון

שלום, חוויתי תקופות של דיכאון מאז גיל 20. הכניסה למצבים הדיכאונים ארעה בעיקר במהלך תקופות של שינויים מרכזיים בחיי: גיוס לצה"ל, תחילת לימודים באוניברסיטה, במהלך לימודים מתקדמים בחו"ל וכעת שוב לפני תחילת עבודה חדשה. כל אחד מן התקופות אופינה בלחצים נפשיים שהיו סבירים ברובם ואני חשה כי פרפקציוניזם ולחץ הפך את החוויות הללו לקשות וגרם לכניסה למצבים אלה. לצערי, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להצביע לגורמים לכך בסופו של יום. נפגשתי עם פסיכולוגית מספר פעמים שעודדה אותי להתחיל טיפול תרופתי. האפיזודות הדכאוניות הקשות ארעו 5-6 פעמים ובאופן כללי אני מתפקדת ושמחה רוב הזמן מאז התחלתי לסבול מדיכאון. כיום אני בת 32. קראתי הרבה חומר על דיכאון ועל מחקרים רפואיים מכיוון שחשוב היה ללמוד על הסימפטומים. אני כן חשה שהיסמפטומים מחמירים מחוויה לחוויה מכיוון שלא טיפלתי בענין. עם זאת, ממה שקראתי עד כה לא השתכנעתי ביעילותן של התרופות בטיפול ואני לא יודעת אם זו הדרך לטפל בבעיה. הבנתי שלוקח זמן די רב למצוא תרופה מתאימה. שאלותיי: האם יש צורך לקחת טיפול תרופתי כל הזמן גם אם המצבים הדיכאוניים זמניים ולא יומיומיים? מה היית ממליצה לעשות במצבי? האם כדאי להמשיך בשיחות? אני לא מרגישה שהפסיכולוגית מסייעת לי. מה תרומתן של שיחות? כיצד הן עשויות לסייע? הקושי המרכזי הוא להתמודד עם הדיכאון. אני ממש חוששת לעבור אפיזודה נוספת כי החוויה האחרונה שעברתי היתה קשה ובתקופה מאוד לא טובה - בדיוק נבחנתי בבחינות רישוי במהלך התקופה הזו וזה השפיע רבות על יכולתי ללמוד, למרות שנבחנתי לבסוף. אני הרגשתי שממש הרגעתי לתחתית עם חוסר יכולת להתמודד עם שום דבר מלווה בבכי בלתי פוסק ומחשבות שליליות תמידיות בלתי נשלטות. לא ידעתי שאלו סימפטומים כי זו הפעם הראשונה שחוויתי זאת. בתחילה ממש האשמתי את עצמי שאני חושבת בצורה שלילית. כיצד ניתן למנוע את האפיזודה הבאה? האם את יכולה להמליץ על ספרות מקיפה בנושא דיכאון - אם אפשר באנגלית כיוון שאין לי נגישות לספרים בארץ. תודה רבה. דינה

דינה שלום, ההתיעצות הכי טובה במקרה שלך הינו עם הגורמים המטפלים. ישנם סוגים שונים של דיכאון ובעוצמות שונות. לעיתים קרובות ישנו שילוב של דיכאון וחרדה. הטיפול המומלץ הינו שילוב של טיפול תרופתי ושיחתי. את מוסיפה ומתארת פרפקציוניזם שזו אמנם לא מחלה, אך תכונה המוסיפה הרבה קושי לחיים. הייתי ממליץ לך להפנות את השאלות בנוגע לטיפול לפסיכולוגית שלך . כך תוכלו לדון בהם בצורה פתוחה ואני מקווה גם פרודוקטיבית. התייעצות נוספת הינה עם הפסיכיאטר לגבי הפן התרופתי והאם ישנו צורך לשנות תרופות. ומילה אחרונה לסיום: לכולנו יש מצבים של ירידה במצב הנפשי במצבי לחץ ועומסים חיצוניים. זה לא הזמן לחשבונות נפש כואבים. את אלו רצוי לשמור לימים היותר אופטימיים ושמחים. בהצלחה רבה, גדעון

שלום שמי שירי ואני אם לילד בן 3 וחודשיים שהוא בנתיים בני יחידי שמתי לב שלבני יש זיכרון פנומנלי זה התבטא בכך שהוא זוכר מקומות גם אם היינו שם בלילה ולאחר מכן ביום במשחק הזכרון למשל הוא זוכר מיקומים טוב אומנם יש פספוסים לפעמים אבל רואים את הפוטנציאל. אני יודעת שכל הורה חושב "שהילד שלו הוא הכי חכם בעולם" גם בגן הגננת היתה אומרת לי שהוא קולט ממש טוב הייתי מעוניינת לדעת איך אפשר לפתח את זה והאם זה בכלל הגיל. מעבר לכך היתי רוצה לציין משהו אני בתור ילדה לא אהבתי ללמוד במיוחד ותמיד אמרו לי את יכולה אבל לא משקיעה לא הייתי רוצה שזה יקרה לילד שלי מה הדרך הטובה לעידוד למידה בדרכים טובות וכפיות אשמח מאוד לתשובה. יום טוב.

שירי שלום, אכן חלק גדול מהאמהות חושבות, שהילד שלהן הוא הכי חכם בעולם וזה גם נכון. כלומר עבורן הוא הכי הכי..וטוב שזה כך. הילד מתפתח נפשית גם דרך ההערצה וההתפעלות של ההורים ממנו. הדרך הטובה לעידוד למידה ולהתפתחות הילד הינה דרך משחק. גם ילדים וגם מבוגרים אוהבים לשחק ודרך המשחק מתפתחים כישורים רבים. גם אינטלקטואליים כגון הזכרון וגם הרגשיים והחברתיים. בנוסף הילד שומר כך על היותו ילד ולא "מבוגר קטן". אז מה לעשות? להיות איתו, לשחק. לאפשר לו להיות עם ילדים בני גילו ולאזן בין הגדילה השכלית, הרגשית והחברתית, ע"י פעילות כיפית. הלמידה תהיה תוצר לואי ותבוא מאליה. כדאי כמובן שיהיו ספרים בבית בנושא התפתחות הילד, דרכם תוכלי גם את ללמוד ולעקוב אחר הגדילה של בנך. והכי חשוב - המשיכי להנות ממנו . דרך צלחה, גדעון

לא אוכלת הרבה זה נגיד השבוע נסענו לחול ולא אכלתי הרבה בוקר קערה קטנה של דגנים בצהריים צלחת צ'יפס עם לחמניה עם המבורגר (אכלתי את זה רק פעמיים במשך השבוע הזה) ובערב גם צלחת ציפס קטנה וגם לא גמרתי הכל... ירדתי קילו וחצי

דנה שלום, קשה לאבחן דרך האינטרנט. אבל תשאלי את עצמך כמה זמן הכל נמשך (המחשבות הרעות ובעיות האכילה). האם את מגיבה לארוע כלשהו? האם מצב רוחך כרגיל או שהינו ירוד/מדוכא/מצוברח? . האם ישנם דברים נוספים שאינם כרגיל? בעיות אכילה וחשיבה על מוות יכולות להיות ארוע חולף וחסר חשיבות בגיל ההתבגרות ויכולות גם לסמן, שמשהו יותר חמור מטריד אותך ואז כדאי להתייחס לזה. את יכולה להתייעץ עם הורייך או רופא המשפחה בשלב הראשון. בהצלחה, גדעון

יש לי בעיה אכילה . אני מכורה לתה משלשל וגם אוכלת בקושי, מצטערת ש אני אוכלת ,מרגישה רע עם עצמי. היום אני לא צעירה כבר 49 ,אני די בחוסר אונים, אני מרגישה שאני במלכודת מה אני עושה?

אווה שלום, מה דעתך על לפנות לטיפול? חבל לסבול, להרגיש רע ולהיות בחוסר אונים. בהצלחה, גדעון

שלום אני בת 15 ויש לי כל מיני מחשבות לא טובות על מוות וחולשה וכאלה.. רציתי לדעת מה ההשלכות של זה..האם זה קשור בזה שאני לא אוכלת הרבה? (בזמן האחרון יש לי חוסר תיאבון)? אמח אם תענה לי...

שלום דנה, אינני יודעת מה זה אומר בשבילך "לא אוכלת הרבה", והאם את דואגת לתת לגופך באופן סדיר את כל רכיבי התזונה שיאפשרו לו להפוך לגוף בריא של אישה. תחושת חולשה בהחלט יכולה להיות קשורה לתזונה לקוייה, וחשוב לטפל בכך בהקדם. אנשים חושבים על מוות, המהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, ולפעמים בגיל ההתבגרות המחשבות האלה מתגברות. אם המחשבות מטרידות אותך באופן ניכר כדאי לשוחח על כך עם הורייך ו/או עם פסיכולוג. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כלתי ובני ילדו בבית את נכדתי היה לי קשה אבל קבלתי את העובדה שהכל עושים בדרך שונה הכרונית! אבל נכדתי כבר בת 6 חודשים רק עכשו התחילה לתת לה מים בבקבוק לא לוקחת אותה לטיפת חלב לא נתנו לה חיסונים. אני מאוד חרדה אינני יכולה לדבר אל כלתי שום דבר היא לא מוכנה לשמוע איך אני יכולה להשפיע?

שלום, אני מאוד מבינה את הקושי לעמוד מנגד, כשיש לך תחושה שנעשות טעויות בטיפול בנכדתך. עם זאת, אני לא בטוחה שניסיונות התערבות בהחלטותיהם של בני-הזוג יועילו. הם הלא הוריה הבוגרים של נכדתך... לכן אני חושבת שכדאי לבחור בקפידה נושא אחד או שניים שאת מרגישה שהינם מהותיים מאוד, ולפנות אליהם רק בנושאים אלה. למשל, אין כל טעם לדבר על החלטות עבר כמו לידה בבית, וגם סגנון ההאכלה נראה עניינם הפרטי (אגב, ככל הידוע היום, תינוקות יונקים אינם זקוקים לתוספת נוזלים בשתייה מבקבוק בחודשים הראשונים). עם זאת, אולי תרצי לקבוע עמם פגישה במקום נעים ונינוח, ולבטא באוזניהם את חששך לבריאות הנכדה בשל ההימנעות מחיסונים באופן כוללני. הציעי להם להתייעץ עם אנשי מקצוע, ולבחון את נושא החיסונים באופן פרטני. חשוב לקחת בחשבון שהם יכולים להתנגד להצעתך, אבל אני מקווה שגם יוכלו לראות שאת משתדלת להביע את דעתך רק בנושאים שהם באמת קריטיים בעיניך, ומאמינה ביכולתם לגדל היטב את התינוקת שלהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ככה אמרה בחורה שאני יוצא איתה שבועיים לערך. שלום לפסיכולוגים המנהלים את הפורום , אז כמו שהבנתם זו האימרה ה"בעייתית " ששמעתי ממנה וצריך להבין שלא מדובר בחזיר גס רוח שאוכל כמו בהמה אלא במדריך כושר חטוב נראה טוב (עם כל הצניעות) שאוכל בשיא הנימוס והעדינות .(כזה דבר עוד לא שמעתי). היא גם לא אמרה שאני לא אוכל יפה בסך הכל אכלנו פיצה בצלחת אלא משהו הפריע והיא לא יכולה לשים את האצבע . בפרופיל שלה בכרטיס של אתר ההכרויות היא כתבה בסוף ".......בקיצור שיהיה סופרמן" . לא יודע כמה זה קשור אבל אני משוכנע שמשהו עומד מאחורי משפט כזה והמשפט שלעיל . אני בן 35 והיא 33 אם זה חשוב הבחורה לבורנטית בביה'ח עם ראש . אשמח לשמוע את דעתכם הראשונית כמובן והלא מחייבת . תודה מראש. אגב אכלנו עוד כמה פעמים גלידות וכאלה קפה עוגיות ולא ממש אמרה משהו , מה שכן היא סיימה לאכול לפניי בכמה דקות טובות .

שלום לדעתי, פשוט לא נעים לשמוע הערה מעין זו. אתה צריך להחליט אם זה נראה לך.

אריק, תשאל את עצמך האם מפריע לך לראות אותה נעלמת לך מהחיים, וזו התשובה ש(לדעתי) חשובה כאן. קח בחשבון שאתם יוצאים שבועיים, פרק זמן קצר לכל הדיעות וכבר הביקורתיות מרימה את ראשה... קרוב לוודאי שעם הזמן היא תרגיש נוח יותר וביקורת נוספת תצוץ. האם זה מתאים לך או לא - רק אתה יכול להשיב.

שלום אריק, אכן, אין גבול לכאבי הלב שאפשר לחוות כשיוצרים קשר עם אדם אחר... אני חושבת שכדאי לזכור שבתחילת הקשר איננו יודעים דברים מאוד מהותיים על האדם האחר. יתכן שלבחורה שפגשת יש "סיפור" משלה עם אוכל, שיכול לנוע מרגישות יתר ועד הפרעת אכילה מסויימת. אינך יכול "לקחת אחריות" על הקשיים שלה, אך בהחלט אפשר לקחת אחריות אישית ולהגיד שהמשפט הנ"ל עורר בך תחושה מאוד לא נוחה. אז תוכל לראות האם היא מגיבה לכך ברגישות ובאורח מתאים, וכיצד אתה מרגיש הלאה... לגבי סופרמן, אני לא בטוחה שאני יכולה לעזור למצוא את הקשר, פרט לכך שבעיני הרבה יותר מעניין לצאת עם מישהו אנושי, שיש לו מעלות וחסרונות, אפילו אכילה איטית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 25 ויש לי חבר כבר שנה ושלושה חודשים. אנחנו מאוד מאוד מאוהבים ורוב הזמן ממש טוב לנו יחד. די בהתחלה שמתי לב שהוא משקר לי על דברים קטנים וזה נמשך עד היום. אני לא מצליחה להבין למה הוא משקר והאם הוא מסתיר ממני דברים יותר גדולים. למשל, פעם אחת הוא ישב מול המחשב והגעתי מאחוריו וראיתי אותו מוחק איזו הודעה מהאימייל שלו, וברגע שהוא שמע אותי מאחוריו- הוא עבר לאתר אחר. אז שאלתי אותו (שאלה רטורית) האם הוא נכנס לאימייל שלו, והוא ענה שלא(אחרי שראיתי שכן).או שלמשל שמתי לב שהוא נועל את הפלאפון שלו עם קוד, וכל מיני דברים כאלה. אני חוששת שהוא מתנהג כך ומשקר שקרים קטנים בגלל שאני מאוד קנאית. הרבה דברים מפריעים לי ונראה לי שהוא חושש מתגובותיי. העיניין הוא שדיברתי איתו על זה ואמרתי לו שאם זה בגלל הקנאה שלי, אז אני מבטיחה שלא אגיב באופן קיצוני לשום דבר, כל עוד אני אדע שהוא אומר לי את האמת תמיד. אבל בכל זאת שמתי לב לדברים קטנים שהוא לא כנה לגביהם. אני סומכת עליו במאה אחוז שהוא נאמן לי, והוא גם מספר לי הרבה דברים מיוזמתו שהוא יודע שעלולים להפריע לי, כדי ליהיות כנה איתי. לכן יש לי התנגשות בין שתי ההתנהגויות הללו. למה הוא עדיין משקר? מה אני יכולה עוד לאמר לו או לעשות כדי שיפסיק? הוא אפילו לא נותן לי הזדמנות להוכיח לו שאני עומדת בהבטחה שלי... נא עזרתכם! תודה

שלום, את מייחסת קשר מאוד הדוק בין הנטייה של בן-זוגך לשקרים "קטנים", לבין הנטייה שלך לקנא לו. חשוב לי לכתוב לך שהקישור הזה אינו הכרחי, וייתכן שחברך נוטה "להעלים" פרטים מסויימים מאז ומתמיד, מסיבותיו שלו. למשל, לפעמים אנשים קצת "מחליקים" את האמת מתוך תחושה שלא יקבלו אותם באותו האופן אם יהיו "שקופים" לחלוטין. ולפעמים זה סתם הרגל רע... אני חושבת שבמקום לעסוק באשמה, כדאי לחזור ולפתוח את הדברים בשיחה כנה ומעמיקה. למשל, יתכן שתרצי לספר לו שישנם רגעים בהם את יודעת בבירור שהוא משקר, וזה מעורר תחושות שכדאי לבדוק אותן. נסי גם לשמוע אותו מבלי שאת יודעת מראש שהוא משקר בגלל קנאתך. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. לפני יותר משנה כלבי האהוב מת, לאחר שחי אצלנו כ- 8 שנים. הכלב הזה ליווה אותי בכל שנות ההתבגרות שלי, וברגעים קשים במיוחד שהיו לי, מצאתי אצלו נחמה- בעיניו האוהבות, בהתכרבלויות שלו ובחום שלו... הכלב, שחי בתוך ביתנו, היה ממש לחלק מהמשפחה, ואף חלק גדול למדי. כשהוא מת, לפני שנה וחצי, לקחתי זאת מאוד קשה ולא הפסקתי לכתוב עליו, לתלות תמונות שלו בחדר שלי, ולבכות את מותו. הרגשתי שאיבדתי את היצור שאהבתי יותר מהכל, יותר מהוריי אפילו... הבעיה היא שעד היום אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל כמה טוב הוא עשה לי, ולבכות עליו המון. אני כל הזמן מרגישה אשמה על כך שאולי הוא לא הבין עד כמה אני אוהבת אותו, והגיעה לו כל האהבה שבעולם ממני. זה אוכל אותי ואני חולמת עליו בלי הפסקה. אני חולמת שהוא בחיים ושאני מחבקת אותו ומנשקת אותו... אני פשוט לא מצליחה להתגבר עליו, וחוויתי בחיי עד היום אובדנים, לצערי, אבל הכלב הזה היה בשבילי בתקופות מאוד קשות, ותמיד אהב אותי, לא משנה מה. אני לא יודעת למה אני עדיין כואבת כל כך הרבה, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להשתחרר מן הכאב הזה. תוכל לחוות דעתך בבקשה?

שלום מיקה, תחושות האובדן והאשמה שאת מתארת מכאיבות ביותר. נראה שהכלב שלך מילא צרכים מאוד עמוקים ובסיסיים בנפשך, וחסרונו ניכר. אני חושבת שכדאי לך לשקול שיחות ייעוץ עם פסיכולוג, בהן תוכלי לחשוב על החסר העמוק הזה, ולמצוא את הדרך האישית שלך לחיות עמו. אני מאחלת לך השלמה והקלה, אורנה ראובן-מגריל

הי, אולי הגיעה העת להעלות משהו העולה במקומות הרגישים והפגיעים יותר שלי ולאחרונה שב ומציף (ומציק) ללא הרף. אולי המקום הראוי וההולם איננו אתר אינטרנט, אך מאחורי החזות ה"אתרית" עומדים אנשים - הלא כן? (ורצוי שלא להתקל במבטם בספרי זאת). אשמח מאד לתגובה ולעזרה. אני בת 30, רווקה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי דחף מיני ובילדותי הרביתי לאונן. כשהייתי בת 5 או 6 - אינני זוכרת בדיוק, לא את הגיל ולא את האירוע - אוננתי כשאחותי בת השלוש שכבה לצדי במיטה; נגעתי בה וביקשתי אותה לגעת בי [כמה קשה היה לכתוב את המשפט האחרון...]. אינני יודעת אם היא זוכרת זאת. אני לא שכחתי. אם כי אינני נוטה להזכר בכך השכם והערב. דומה שאפילו תחושות האשמה והבושה שלי כבר נשחקו, והבכי העמוק, המר, שלעיתים נלווה לזכרון הידיעה (את החווייה עצמה אינני זוכרת. יש בי רק ידיעה, וגם היא עצמה מעורפלת משהו) יבש. הנה, אני מספרת, ואף לא דמעה אחת עולה בי. הייתי רוצה לקרוע את גרוני בבכי. כיצד עלי להתמודד עם הזכרון? פעמים רבות דחיתי את האפשרות של סיפור ה"סיפור" למטפלת שלי : אם מפני שהדבר קשה לי מנשוא - העלאת התוכן לאור יום, הבושה שאחוש - ואם מפני שבאמת אינני יודעת עד כמה הפינה האפלה הזו הינה בעלת חשיבות. אני חוששת שזהו מסוג הדברים שעשוי לשמש "מזון לפסיכולוגים", כלומר: שהיא (שאני מאד אוהבת), ובעקבותיה אני (ואולי הסדר הפוך?), עשויה לראות בכך מעין מפתח ל"פיצוח הקוד" או להסרת המעטה מעל אירועים בחיי, נטיות שלי, התנהגותי המינית וכו'. ואולי לא כן הוא? אולי זהו פרט שולי ולא רלוונטי? (אולי בעצם אני חוששת לגלות במהלך הטיפול כי המפתח הנסתר שלי ל"גאולה" - קרי: ה"סיפור" הזה - הינו פשטני, נעדר כל תוקף, נעדר משמעות)?? תודה על ההזדמנות לכתוב, לפתוח, לפצוח. סליחה על אורך המכתב, על חוסר המיקוד; אני עצמי איני יודעת מה אני שואלת.

אמנם אינני פסיכולוגית או מומחית, בסך הכל עוד אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית, ובזה הידע שלי בתחום מסתכם. אבל דעתי היא זו; אם את חשה כל כך הרבה תחושות לגבי אותו מקרה, הרי שאיננו "פרט שולי". גם אם אחותך לא זוכרת את זה, וגם אם עליה זה לא השאיר שום חותם, הרי שעלייך זה השאיר הרבה רגשות אשם, בושה וייסורים שמונעים ממך להעלות את הנושא מול המטפלת שלך.אם כן, ודאי שלאירוע הזה היתה השפעה עלייך ועל התנהגותך במהלך השנים. ההמנעות שלך מלהעלות זאת בשיחות מובנת לחלוטין, כיוון שאת חשה המון בושה ומבוכה לדבר ולשמוע את הדברים האלה, שזכורים לך כמשהו נורא... את לא מעוניינת לשמוע את עצמך אומרת את המילים האלה (שאפילו לכתוב אותן התקשית) בקול מול אדם אחר. אבל... (הנה זה הגיע) אל תשכחי שמדובר בחויה שחוית לפני שנים רבות, והחויה שנשארה בך היא אותה חויה של הילדה הקטנה והמובכת, וכל פעם שאת "מעיזה" לחשוב על זה, עולות בך התחושות הרעות של פעם. אם תנסי להעלות זאת בטיפול- אפילו לאט לאט, עם הכנה והקדמה...- את תוכחי שהזכרון שלך הרבה יותר גדול ממה שהדבר במציאות.תחשבי על כך שכשהיית קטנה- מקום כמו ה"לונה- פארק" נראה ממש כמו עיר, וכשאת חוזרת לשם אחרי שנים שלא ביקרת בו, את רואה שבעצם התפיסה שלך כילדה היתה שונה, אבל המתקנים לא גדולים ומפחידים כמו שזכרת... זה אפילו קצת מעלה גיחוך שזכרת אותם כל כך ענקיים ומפחידים, מרגשים ומאתגרים, והיום זה ממש שטויות! כך זה עם כל זכרון מהילדות. אם תנסי להעלות את העניין, אולי תרגישי פחות נורא ממה שאת מרגישה עכשיו- את אותם רגשות ילדותיים מאז. לכל אחד מאתנו יש זכרונות רעים, מפחידים או מבישים מן העבר, אבל כשמתבגרים כבר יש את הכלים להתעמת עם האיומים הללו, ולכן אין סיבה ממשית לחשוש מהם. אני מציעה לך לטפל בזכרון שלך לעומק עם המטפלת, גם אם זה קשה בהתחלה, כי לדברים כאלו יש יותר השפעה ממה שתאמיני- על החיים שלנו. בהצלחה...

"בסך הכל אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית"?! סליחה שאני מתערבת, אבל התשובה שלך הייתה כ"כ יפה שהעזתי אפילו לכעוס על הפתיחה של ההודעה שלך. גברת- רואים שיש בך חוכמה ונסיון. מקווה שנשמע אותך כאן יותר.

LG יקרה, תודה על תשובתך הרגישה כל כך. תמיד נדמה לי שרגישות כזאת אפשר להפיק רק בשעות לילה מאוחרות, בשעה שהעולם ישן. אני חושבת שזה היה ממש קריטי עבורי לקבל "טון" כזה כתגובה. את צודקת - אני אצטרך לספר זאת במוקדם או במאוחר. מצד אחד, אולי באמת אגלה שהלונה פארק הזה אינו אלא פארק שעשועים שכונתי ובלתי מאיים והדבר יאפשר לי לנשום ביתר קלות, אך מאידך אולי בדיוק מכך אני חוששת: ה"אוצר" הזה שאני שומרת לעצמי בלבד, גם אם שחור משחור, מכונן במידת מה את האני שלי; אם אספר אותו, הרי שהוא יקטן ויאבד מערכו, כלומר- חלק ממני יתפוגג (בסוף אשאר ריקה... ואולי זה מפחיד אף יותר). האם חשת דבר מה דומה במהלך הטיפול שלך? שאף על מכאובים קשה לוותר? ממש תודה ציפורה

שלום ציפורה, גם אני התרגשתי לקרוא את שכתבת ואת התגובות שקבלת... אני רוצה להוסיף מנקודת מבטי, שפסיכולוגים אינם נוטים לתפוס את המטופלים שלהם כ"תוצר" של אירוע אחד, מהותי ומשמעותי ככל שיהיה. הנטייה היא לראות אנשים כיצורים מורכבים, רבי סתירות פנימיות, עם חלקים שלאו דווקא נמצאים (או צריכים להיות) באינטגרציה, וקשה לי להאמין שאירוע אחד יהווה את ה"מפתח" היחיד האפשרי, בין אם הוא דרמטי ביותר או בעצם אנושי ומובן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום ברצוני לדעת האם מצב נפשי כמו לחץ פתאומי או מחשבה פתאומית אולי חרדה יכול להוביל לחום? בזמן האחרון יש לי חום רק לרגע ולאחריו הוא עובר. אני מרגישה ע"י מגע שלי חום חזק בגוף ואז יש לי הרגשה שאני חולה, מודדת חום ויש לי חום.אוסיף עוד שלפני שנתיים בערך היה לי חום נמוך מאוד אפילו הגעתי ל-34.9 אולי עכשיו בדיעבד זה מסביר הכל. יכול להיות דבר שכזה?? תודה מראש.

עוד שאלה בעבר הלא רחוק כל כך, סבלתי מדיכאון ומחשבות אובדניות, יצאתי מזה ע"י כדורים ושיחות שעדיין מתקימות. לעיתים במצב קשה אני חוזרת לאותם המחשבות נלחמת בהן ואחרי שעה שעתיים הן עוברות. רציתי לדעת אם זה "טיבעי"? האם זה יעבור איי פעם? ואם מפחדים מהמחשבות או שתעשה משהו, זה נכון שהן לא באות? תודה מראש.

שוב שלום, בהחלט טבעי לחזור למחשבות שהעסיקו אותך והכאיבו לך בעבר, ואני מקווה שכעת הן מעסיקות אותך באופן שונה. לא לגמרי ברורה לי שאלתך בנוגע למחשבות שאינן באות. אני לא בטוחה שלזה התכוונת, אבל מחשבות דווקא נוטות להתגבר כאשר מנסים להימנע מהן... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מצבי חרדה יכולים לבוא לידי ביטוי בשלל סימפטומים גופניים, כמו דפיקות לב מהירות, הזעה, בחילה ועוד. עלייה פתאומית בחום הגוף אינה בהכרח סימפטום מוכר, אך אם תרצי ניתן להעמיק את הבירור בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם הקופ"ח שלי יכולה להפנות אותי לפסיכולוג או שאני צריך ללכת ללמרפאה פרטית? האם יש כיסוי של בטוח בריאות של הקופ"ח על טיפולים פסיכולוגים?

הביטוח של קופ"ח מכסה חלק מהטיפול. אתה צריך להתקשר למוקד הטלפוני של הקופה שלך ולשאול על השירותים הפסיכולוגים שהם נותנים, מה המחיר לפגישה, וכו. לא כדאי שתדחה את זה, תתקשר בהקדם ותשאל כל מה שאתה צריך לשאול- בלי להתבייש! (גם אני הייתי שם) בהצלחה...

שלום לזקוק, אכן כדאי לפנות למוקד השירות של קופת החולים בה אתה חבר. לכל קופה יש נוהלים מעט אחרים בנוגע לגובה הסבסוד, מספר הפגישות המסובסדות וכד', וכדאי לברר זאת עמם. בהצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, אני מקווה שאני לא מטרידה. אבל מאוד אשמח אם תתיחסי להודעה האחרונה שלי משבוע שעבר. פשוט התחושות לא עוברות ואני מאוד מוטרדת. וסליחה אם אני מטרידה. אגב להודעה קוראים "אולי די" אני לא יודעת איך לעשות קישור. מקווה שתתיחסי ואבין אם לא תתיחסי. ושוב תודה!

שלום דניאלה, וודאי שאינך מטרידה... אני זוכרת שמדובר בשאלה שהתייחסה לסיום טיפול. אני מבטיחה לחפש אותה לאחר שאסיים את שפע השאלות של היום. בברכה, אורנה

שלום דניאלה, כתבתי לך תשובה שנמצאת בע"מ 552. אם את רוצה להמשיך לשוחח בנושא, אנא כתבי הודעה חדשה (שתופיע בעמ' הנוכחי של הפורום). בברכה, אורנה

שלום לך אורנה, אני רוצה להודות לך על התייחסותך החמה. באמת, ממש ממש תודה! הייתי מוטרדת מהנושא כל השבוע. אך בעקבות התיחסותך החלטתי להמשיך בינתיים. ואם יהיה לי מאוד קשה אני אעשה הפסקה אבל לא אעזוב את הטיפול. אני עוד לא החלטתי אם אני אגיד לה על התגובות שלה. כי בכל זאת אני לא רוצה שהיא תשב מולי עם ארשת פנים קפואה. מזל שיש עוד אנשים כמוך! ושוב, אני מאוד מאוד מודה לך!

אני אם חד הורית. ומאז שאני מכירה את ילדי, הוא מסויט ומבועת ועתיר פחדים, פוביות, חרדות וחששות כמעט מכל אלמנט שהוא. כשהיה תינוק עד גיל 3 לערך הוא חשש מזרים ופרץ בבכיות קורעות לב במחיצתם ונצמד לדש בגדי כאל עוגן הצלה. ככלל הוא ילד נבון, גאון ומחונן הרבה מכפי גילו והוא קורא וכותב שוטף מגיל 3 -4. בהיותו בסביבות גיל 3 הוא היה משתתק לגמרי בנוכחות זרים ואף קרובים שלא בא במגע יום יומי עמם. והיה סוכר פיו מים למשך שעות ארוכות בנוכחותם! ו מדובר בילד פעלתן, עירני ופטפטן! בעקבות תמריצי ועידודי המסיבי והאינטנסיבי הוא הפך להיות חברותי בשנה האחרונה והחל לשוחח אף עם ילדים זרים בני גילו ולשחק עמם, כנ"ל בגינה שהיה חושש ממנה וכן החל לתקשר בדיאלוג רציף עם מבוגרים המצויים עימי. כמו כן מאז לידתו ועד בכלל הוא חושש להיות בחדר לבד ולשהות בו דקה!, לא רק בלילה, כי אם גם ביום ! הוא רודף ונצמד אחרי יושבי הבית בכל חדר בו הם נמצאים. שלא לדבר על טקס ההשכבה בלילה שבשל הצורך להיות צמודה למדד שלי, אני משותקת מכלל עשייה שעות מרובות עד אשר הילד שסובל מאינסומניה מחליט להרדם. הוא חושש ללכת לשירותים בגפו ונעתר להתפנות רק בליווי, הוא חושש מרעשים בצורה כרונית, אף אם אינן סנציונים כמו הזזת כיסא ושולחן או פתיחת מקרר וכדומה. הוא חולם הרבה על חיות רעות שטורפות אותו ועל כך שהוא מת מהעולם(כדבריו) הוא חולם על רובים ועל ערבים ושאר מרעין בישין. בדרך כלל הוא משתף בחלומות ביעותים. כמו כן הוא מצייר אנשים קטועי ידיים בעיקר. ובקיצור איכות חייו וחיינו שואפת לאפס. איך ניתן לסייע לילד חמד שלי? מה הטיפול האפקטיבי ביותר לבעיות שמניתי?

שלום אמא של ילד מבועת, הטיפול המומלץ להערכתי הוא טיפול פסיכולוגי דינמי. כדאי לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, ובכך לאפשר לילדך מרחב לבטא בו את רגשותיו באמצעות משחק ודיבור. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת כבר למי לפנות אני מרגישה תקועה ולא זורמת. אני פגיעה מאוד מכל דבר קטן אני בוכה מפרשת דברים מהסביבה ונפגעת ללא כל שום סיבה.. נפגעת מחוסר תשומת לב של האנשים סביבי אפילו מבן זוגי דורשת כל הזמן תשומת לב רוצה להיות כל הזמן במרכז העניינים ומוכנה לוותר על הרבה דברים למען כך. מקנאה אם יש מישהו שמקבל תשומת לב יותר ממני או שמצליח ממני למה אני קנאית? כל צעד ושעל שאני עושה אני מחשבת לפני כן מה יגידו עלי מה יעשו לי כתוצאה מזה כל מי שנמצא סביבי מזלזל בי לוקחים אותי תמיד כמובן מאליו ולא מתייחסים לדעותי... אני על סף יאוש וכל הזמן אני מנסה לרצות את הסביבה שלי על ידי מתנות כדי שיאהבו אותי או על ידי חיבוקים ונשיקות או על ידי המצאות של סיפורים שלא היו ולא נבראו רק כדי שיקבלו אותי ויאהבו אותי וישקו אותי ויתנו לי תשומת לב. אציין שאני מאוד אוהבת את בן זוגי אבל קשה לי עם הכל וכל דבר מפריע לי אני רוצה יחס מיוחד מכולם ואם מישהו לא מתייחס אלי או לא אומר לי שלום אני נפגעת וישר מפרשת שהוא לא רוצה לדבר איתי מה עושים?...... היה לי לא מזמן ריב עם בת משפחתי והיא מאז לא מדברת איתי ואני כל הזמן מתחנפת אליה מנסה להתקרב אליה אפילו פעם בלי שום סיבה ביקשתי ממנה סליחה על התנהגותי למרות שלא ידעתי על מה הסליחה בעצם פשוט רק רציתי שהיא תדבר איתי ותאהב אותי אבל יחסה אלי נהייה יותר גרוע היא בכלל לא מדברת איתי ואפילו מתעלמת ממני שזה הורג אותי ואני בוכה על זה כל הזמן למה היא לא אוהבת אותי למרות שניסיתי כמה פעמים ליצור איתה קשר אבל כלום השפלתי את עצמי המון פעמים אבל ללא הועיל ולא מספיק זה אני כל כך מקנאה לה ואינני יודעת למה אנא עיזרו לי לצאת מהסבך הזה ויעצו לי מה לעשות למה אני מרגישה שנשמתי דועכת ודועכת ואני רק בוכה ובוכה ומצפה לעזרה ואני רוצה להיות אני כמו שאני ולא לשחק אותה טובה ומיוחדת למרות שאני מרגישה טובה ולעיתים יותר מידי טובה עם הסביבה שלי... איך מתנהגים? מה עושים הלואי ויהיו לי פתרונים. תודה

שלום א, זה באמת יכול להיות כל-כך מכאיב, להרגיש את הפגיעות הזו בפנים... את יודעת, אני מרגישה שזה יהיה לא נכון מצידי להציע כל מיני הסברים ופתרונים כלליים למשהו שהוא תהליך כל-כך אישי. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולבנות לעצמך מקום ומרחב לדבר בו על הפגיעות, על התנועה בין אהבה, כאב וכעס... אשמח אם תמישיכי לכתוב אלינו, אורנה ראובן-מגריל