פורום פסיכולוגיה קלינית

היי תוהה כל חיי זה היה נראה לי הזוי לעשות דבר כזה נורא ואיום למשהי תחשוב איך היא מרגישה שכל רגע יכול להגיע בנאדם להרביץ לה להתעלל בה או שאולי יבוא סוטה מנייאק יש כל כך הרבה דברים איומים בדבר הזה לכן אני סובל מדכאון עצום בשל השתתפותי ביחס משפיל ומבזה לאדם כלשהו שזה דבר לא מוסרי יכול להיות שאני משמע צדקן או גבר מוזר אבל אני בהחלט מרגיש שבצעתי פשע באישה הזו למרות שאני מתאר לעצמי שהיא לא זוכרת אותי בכלל

היי, איני יודעת מה יעזור לך להתמודד כרגע עם תחושותיך. צר לי שאיני יכולה להצטרף להלקאה העצמית שלך ולשפוט אותך על המעשה. אבל יום כיפור בפתח, ותמיד אפשר להתנקות מחטאים בדרך של חרטה ובקשת מחילה. הדיון המוסרי-אינטלקטואלי שהתפתח כאן זאת כבר שאלה אחרת... בברכה ליאת

אניבת 26 ובשנים האחרונות יש לי דיכאון יומולדת. בערך שבועיים לפני המועד אני מתחילה להתכנס בעצמי, להתבודד, להתעצבן מכל דבר, אין חשק וכח לכלום. אנימתחילה לחשוב על כל הדבריםש רציתי לעשות בשנה שעברה ולא הצלחתי כמו שציפיתי או לא הגעתי אליהם. ברך חודש אחרי היומולדת אני מצליחה להחזיר לעצמי איזשהו מצב רוח סביר ולהתעלם מהפיספוסים של חיי. מה אפשר לעשות עם זה?

היי, יש לי רשימת דברים להציע. א. את צריכה ממש לשמוח כי את מרגישה רע אבל את יודעת בדיוק למה כך שרמת התסכול יכולה להיות גבוהה יותר ולכן יש בכך משהו מנחם, במודעות. ב. אם את מרגישה שיש דברים שרצית לעשות ולא הספקת - אז הפעם לכבוד היומולדת הנוכחי הכיני לעצמך רשימה - עם דברים גדולים וקטנים שאת צריכה לעשות ושימי אותה היכנשהו בחדר. אולי בדלת הפנימית של הארון בגדים או משהו כזה, אולי בביפנוכו של היומן. ואז כל פעם שביצעת משהו קטן או גדול תעשי עליו וי. כך תוך שנה תוכלי לראות שלא באמת לא הספקת כלום, ובנוסף תמיד תהיה לך תזכורת לדברים האלו שנראים לך חשובים. ג. את יכולה בכדי להפוך את הרגשת הנאחס מהיומולדת לתכנן לך יום ממש מרגש. את יכולה לקחת חופש מהעבודה, ללכת לקבל מסאז' עם חברה טובה, ללכת לאכול קינוחים באיזו מסעדה מעולה, לקנות בקבוק יין ולפתוח אותו עם מישהו נעים, ללכת לים - כל מיני. פשוט להפוך את זה ליום שאת מחכה לו ולא שאת מחכה שייגמר. ד. אולי זו יותר תחושה פנימית של פספוס, אולי את קשה עם עצמך, אולי יש לך ביקורת חזקה מידי על עתך - ולכן אולי כדאי להכין רשימה בדיוק הפוכה. במקום לראות כל מה שפיספסת נסי להכין רשימה של מה כן עשית השנה. איזה אנשים מדהימים פגשת, כמה דברים טובים עשית, מה היה לך כיף נורא ועוד. אני בטוחה שזה יעשה לך להרגיש נעים ויעשה לך להתמקד קצת במים ולא באוויר שבכוס.. אני מאחלת לך המון שנים של אושר. ותחזרי לדווח על חגיגות יום ההולדת..

מתוסכלת יקרה, אשתף אותך במשהו אישי - גם אצלי, יום כיפור ויום ההולדת הם שני ימי חשבון הנפש. למזלי הם אינם כה רחוקים (ואני מבינה שגם אצלך...). העצות של דייזי נשמעות לא רע בכלל, ואולי גם אני אאמץ חלק מהן. אני יכולה להבטיחך נאמנה שדיכאון יומולדת של שנות ה-20 הוא אין ואפס לעומת זה של שנות ה-40. גם זאת נחמה, לא? :-) מזל טוב, שנה טובה, וגמר חתימה טובה (אם כבר הזכרנו את יום כיפור) ליאת

באחת מהודעותיך את מזכירה את סידר הטלביזיה בטיפול. מענים מה אתם אנשי המקצוע חושבים על סדרה זו (בכלל בתקופה האחרונה בהמון סרטים מוסיפים דמות של פסיכותרפיסט) האם היא מקצועית בעינכם? משקפת את מה שאתם עוברים? האם היא מביאה למודעות של האנשים טוב יותר מה זה פסיכולוג וגורמת לאנשים להגיע לטיפול או שלהיפך מרחיקה אנשים מפסיכולוגים ? תודה מראש

רחל יקרה, השאלה שלך נשאלה בחודש האחרון הרבה מאד, גם ע"י המטופלים שלי. לטעמי, מדובר בסדרה מרתקת, המעבירה באופן נאמן למדי את מה שמתרחש בחדר הטיפול. בגלל שבכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה, שאינה נקייה משיקולי רייטינג ולוח זמנים, התהליכים בה קורים מהר מכפי שהם מתרחשים במציאות, ולעיתים גם בווליום גבוה יתר על המידה. איכשהו, יש לי הרגשה שחלק ממעטה המיסתורין סביב הטיפול הפסיכולוגי מוסר באמצעות הסדרה, ויש - אולי - פחות פחד מפני מה שקורה שם, בחדרי חדרים. אבל יש גם חשש שנוצרת כאן איזו תבנית, עפ"י מידותיו של ראובן, שאינה בהכרח הולמת את המטפלים כולם. אם התכנית תביא יותר אנשים לקליניקה שלנו, זאת שאלה שאיני יודעת להשיב עליה. נצטרך לחכות ולראות. אגב, באתר "פסיכולוגיה עברית" נפתח פורום בנושא הסדרה, בו לוקחים חלק אנשים הצופים בתכנית, בהם מטפלים ומטופלים. נדמה לי שהפורום נסגר כרגע עד לשובה של התכנית, וייפתח שוב עם תחילת השידורים מחדש. ביקרתי שם פעם, והתרשמתי שמעניין שם. אשמח לשמוע התייחסויות של משתתפי הפורום (שלנו) האחרים. שנה טובה ליאת

בדקתי והפורום שם הוא עבור מטפלים בלבד, יש בזה הגיון,ממבטו של מטופל , אני לא חושבת שפסיכולוגים יוכלו לכתוב בצורה משוחררת שאולי אחד מהמטופלים שלהם קורא מה שהם כותבים.

שלום, אחי בתחילת שנות ה-40 לחייו יוצא כבר שנים רבות עם אישה מבוגרת,המבוגרת ממנו בכ-15 שנה,שמנצלת אותו והורסת את חייו,בעיקר בגללה אין לו עדיין עבודה קבועה,אין לו בית משלו ואת רוב דבריו הוא נותן לה,הוא כל הזמן מבזבז את כספו עליה,ולא חיפש עבודה במשך כשנה, בגלל שנאלץ לטפל בה כשחלתה. איני יכולה (וזה לא רק אני-גם כל בני-משפחתי האחרים וחבריו וכו')לסבול יותר את הניצול הבלתי-פוסק שלה אותו ואת כספו,וגם אותנו,כשהוא לא נמצא; אך מצד-שני איני יכולה להגיד לו או לה את זה בפרצוף,כי אז הוא יגמור איתי לגמרי את היחסים. בכל נושא אחר אני מעריכה אותו כאדם חכם עם שכל רב,ובנוגע אליה הוא נראה לי כמו "שפוט שלה", שאין לו שכל להבין ולראות עד כמה היא מנצלת אותו. זה הגיע עד למצב שאימי כבר מוכנה לוותר על אחי לגמרי עם הוא יחזור לגור עם "אישה שטן " זו,ואיני מגזימה כי קשה לתאר עד כמה היא ממררת לכולנו במשך שנים רבות את חיינו.מילא שבגללה אין לו ולא יהיו לו ילדים, ושהוא לא יתחתן,אך למה אנחנו כל הזמן צריכים לעשות טובות לנצלנית החוצפנית הזאת.איני יכולה לסבול יותר את האישה הזאת, ובגלל שכרגע הוא בחו"ל ואנחנו צריכים להעביר לה דברים מסויימים שהוא שלח לה וכו',אנחנו צריכים לשמור עם ה"טיפוס המגעיל הזה" על קשר. כשהיתה לו הזדמנות לעזוב אותה -מספר פעמים,היא מיד "טירפדה" זאת. מה עושים? אני מיואשת?בא לי להגיד לה הכל בפרצוף. ( איני מבינה מה הוא מוצא בה,אין לה לא יופי,לא חוכמה,לא כסף-לא שום דבר ששווה להקריב את חייו למענה,והוא "קופץ" על כל "ציוץ" קטן שלה,ובנוסף היא מתייחסת אליו בזילזול,כמו אל ילד קטן,יחס שלא היה מוכן לספוג מאף-אחד וממנה כן). זה בטח ישמע מוגזם אבל היא כמו "קללה" שנפלה עלינו ולא מרפה מאיתנו,ואין פתרון לקללה הזאת. אני פשוט מיואשת ממנה וממנו-בעיקר, כבר.

לאלמונית היקרה, קראתי את מה שכתבת, ואמרתי שאני חייבת לשתף אותך בדבר דומה... לפני כמה שנים אחי הכיר מישהי... במקביל "אבא" שלי התאהב בה. באותו הזמן "אבא" שלי יצא לפנסיה מוקדמת, ואת הפיצויים הגדולים שהוא קיבל הוא בזבז עליה ועל אחי(אחי טיפוס תמים) אף שכל העולם ראה ש "אבא" שלי מאוהב בה. הבחורה שבאה ממשפחה שמרנית קלטה איזו הזדמנות נפלה בחייקה. היא התחתנה עם אחי כעבור זמן קצר רק בשביל הכסף... קרוב למאה אלף דולר הוא בזבז עליה. קנה לה יחידת דיור שהוצבה בחצר הבית של הוריה. מכונית חדשה. תכשיטים יקרים, בזמן שאני הבת שלו בשר מבשרו נאבקת בתהליך גרושים עם ילדים קטנים, שידעו ימים קשים של רעב אפילו... הבחורה אחרי שגמרה לחלוב את הפרה, אחרי שילדה בת שיהיה מקור פרנסה כמובן... זרקה את אחי, אגב כשנה וחצי בלבד לאחר הנישואים. ידענו למה התהליך יוביל הזהרנו ולא עזר כלום. הבחור תמים עד כדי כסילות אפילו... אחרי שזרקה את אחי, זרקה כמובן גם את "אבא" שלי שנכנס למשבר נפשי, הפך ללעג ולקלס. עזב את הבית ושוב חזר. מה שנשאר לו היום זה כיס ריק. המשך חיים בחוסר וודאות כלכלית. ויחסים עכורים עם כל הילדים שלו. אני מקווה שאחיך יתעשת במהרה... אולי תגייסו למטרה הזאת איזה בן משפחה שהוא מעריך במיוחד, ומכבד. כדי שידבר על ליבו. אולי תגייסו איזו הוכחה אם יש לכם על בגידה או משהו אחר מצידה ותראו לו כשיחזור. ההתפכחות ממנה יכולה לבוא גם אחרי שנים... ואז יכולה לבוא הנפילה הגדולה. חבל... מקווה שיסתדר לכם. גם אני באופן אישי שונאת את הטיפוס של הנצלניות האלה... כל טוב.

גילי שלום, תודה על תגובתך, הסיפור שלך נגע לי ללב,ואני מצטערת על מה שעברת,סיפורך הראה לי שיש מצבים יותר גרועים ממצבנו (לא שלא ידעתי זאת קודם, אך לא שמעתי זאת אישית מפי מישהי מהצד שלי,שפחות או יותר מבינה את מה שעובר עליי ועל משפחתי). בנוגע לאחי נראה לי שזה "מצב אבוד",כיוון שהוא כבר שנים איתה ובלעדיה,ולא קולט שהיא מנצלת אותו.כל חבריו ניסו להכיר לו בחורות אחרות ולהתערב בעיניין זה(שנמשך כבר שנים),אך הוא כמו "עיוור לחלוטין" בכל מה שקשור אליה,כך שחלק מחבריו כבר לא מנסים אפילו לדבר על-כך יותר,והוא ניתק את הקשר עם אחד מחבריו הטובים ביותר - חבר ילדות,רק בגלל שהוא הציק לו בקשר לקשר הזה שלו. אני שונאת בחורות נצלניות,הן משיגות את מבוקשן בכל מחיר,ובלי שאיכפת להן במי הן פוגעות תוך כדי כך. דבר נוסף שהעיר את תשומת-ליבי הוא שרשמת את המילה "אבא" במרכאות,ולא בדיוק הבנתי מה הסיבה(למרות שיש לי השערות),ואודה לך מאוד אם תגידי לי מה הסיבה,רק אם תירצי כמובן.

אלמונית יקרה, לפעמים הבחירות של האנשים המקורבים לנו נתפסות מוזרות ותמוהות. כך קורה עם אחיך, וכך קרה גם עם אחיה ואביה של גילי. בהיותם - כולם - אנשים בוגרים ואוטונומיים, אין לנו אלא להתעצב בתוכנו, ולהניח להם לחיות את חייהם עפ"י בחירתם. בהחלט יתכן שאותה אישה שבעינייך היא מפלצת, ניחנה בסגולות כלשהן, הגורמות לאחיך להיות כה כרוך אחריה. אני מציעה לשתיכן לנסות לשמור על הקשרים המשפחתיים ככל האפשר, ולקוות לטוב. לרוע המזל (או אולי למרבה המזל) הבחירות הרומנטיות של בני המשפחה אינן באחריותנו. אני מאחלת לשתיכן שנה טובה ורגועה בכל זאת. ליאת

תודה ושנה-טובה, היתה לי תחושה שזאת תהיה תשובתך,כי זה הגיוני,למרות שבתוך-תוכי אני מחפשת מישהו שיצדיק אותי ושייעץ לי לפעול נגדה,ונגד הניצול שלה,ואיני מקבלת חיזוקים לרצוני העז לפעול כדי למנוע קשר זה.

שלום, יש כאן מישהו שיכול להפנות אותי למאמרים בפסיכולוגיה בנושא של ילד סנביץ?

יש אתר מעולה: www.hebpsy.co.il נסה לחפש שם - יש המון המון חומר.

היי, ילד סנדביץ הוא מושג פופולרי, אך אינו מושג פסיכולוגי מדעי. יתכן שאפשר יהיה למצוא משהו באתרי הייעוץ לגיל הרך, דרך גוגל. שווה לנסות ללכת גם בעקבות ההמלצה של דייזי. מילות מפתח נוספות אפשריות הן :סדר לידה, אחאים, ילד אמצעי. מצטערת שאין ביכולתי לעזור כרגע יותר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

כשאתאומרת שהסיכון הוא לא רק מחלות מין למה את מתכוונת? המעשה שעשיתי לא נעשה מתוך חרמנות פשוט רציתי לבדוק מה יקרה לי ואיך אני אחיה עם דבר שכזה שתמיד נראה לי הדבר הכי נורא שיכול בנאדם לעשות לעצמו נכשלתי במבחן הזה אני חש ברע מאוד ואני לא ילד אני אדם בוגר אמנם רווק בלי חברה כרגע ואני לא חייב כלום לאף אחד אבל הדכאון שאני חש זה דבר שלא חוויתי מעולם

היי, אני מתכוונת, למשל, לתחושות של אשמה או בושה כמו אלה שאתה חווה עכשיו... אני מציעה לך להירגע, ולנסות להתמסר לטיפול שלך, כדי לחזור לשגרה המבורכת. ליאת

למה גבר שמשלם לזונה תמורת חדירה נטו צריך אח"כ להתבייש או להצטער? אם כבר אז הבחורה צריכה להתבייש שהיא עוסקת במקצוע הזה. אבל מה יש לגבר להתבייש. שהוא לא הצליח להשיג זיון בחינם? חוץ מזה, תגידו לי, בחורה שמזדיינת עם המון גברים בלי כסף (ולא חסר כאלה), אלא רק תמורת איזה משקה בפאב, או ארוחה קטנה, אז מצבה הנפשי יותר טוב? ככה לפחות יש לבחורה הכנסה מכובדת כל חודש. נו אז מה אם היא לא תמיד (או אף פעם) נהנית מהעבודה שלה. ממתי מישהו חייב להנות מהעבודה שלו? אם הבחורה היתה עובדת בשטיפת כלים, או ניקוי חדרי מדרגות, היא היתה נהנית יותר? זה כסף קל, מזומן, מהיר ונטול מיסים.

אני לא צוחק על כולם אני באמת באמת בדכאון קשה מזה אני לא ישן לא אוכל ואני בפרנויה אמיתי שיש לי 1001 מחלות מין שונות ומשונות אני התחלתי ללכת לפסיכולוגית ועשיתי כבר מיליוני בדיקות אז תן קצת כבוד עשיתי שטות ואני מצטער עליה מאוד ואני סובל מדכאון עצום ומחרדה איומה

MR BLUE יקר, אני שמחה לשמוע שפנית לקבל עזרה. אשמה היא רגש שיכול לחולל בנו שמות. אני מקווה שתצליח למצוא שלווה מהר, ולחזור לחייך כבראשונה. אני מאחלת לך שנה נפלאה של אהבה אמיתית ליאת

אולי אני לא קשור לכאן? לפני 3 שבועות קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי בפעם הראשונה והאחרונה כל חיי אהבתי נשים ובאמת התנהגתי אליהן למופת אף פעם לא שלחתי יד או כפיתי עצמי על משהי היה לי קשר ארוך של מספר שנים ונתתי לה את נשמתי אך היא הכאיבה לי לאחר שנפרדנו חפשתי באמת ובתמים אהבה חדשה במהלך החיפוש ולאחר האכזבה שנחלתי לאחר הקשר הארוך עם חברתי הקודמת הרגשתי דכאון שאולי לא נולדתי להיות מאושר תמיד הפריע לי ניצול ציני של נשים ותמיד כאב לי שקראתי על אונס (לפעמים יותר מנשים שאני מכיר) כשראיתי סרטי תעודה על נערות ליווי תמיד התחלחלתי כעת אני מרגיש שאנסתי אישה ונאנסתי אני מפחד שלא אוכל להכיר אישה חדשה ולהביט לה בעיינים בגלל רגע אחד שנכנסתי לדכאון עצום לא חשבתי על ההשלכות של מעשיי כלפי אותה אישה וכלפיי אני יודע שהיא נערת ליווי ושזה העבודה שלה אך אני חושב על זה הרבה היא הגיעה לזה אולי בגלל גורל אכזר שהחיים בעצם גלגלו אותה למצב הזה ואני במקום להושיט לה יד עשיתי את מה שרוב הגברים עושים נצלתי אותה ואת הבעייה שלה אני חש דכאון מוחלט אני מרגיש שמתתי באותו היום ונולד אדם חדש רע אני לא אוכל ולא שותה רק חש נקיפות מצפון ופחד מפני מחלות אני מת מהלך האם אוכל אי פעם למצוא אהבה חדשה? אני בחור שיוצא עם נשים אבל בגלל האכזבה הקודמת נהייתי מאוד בררן והתקשתי למצוא משהי מתאימה לי נכון שזה פרדוקס(כי בסוף הייתי עם נערת ליווי) אבל מאוד חששתי גם מקשר חדש

אין כאן ממש עניין של ניצול. היא קיבלה כסף תמורת שירות שהיא נותנת. גם פסיכולוגית מדברת איתך תמורת כסף. איך זה מתחיל? הרבה פעמים זה מתחיל בזה שבחורה צעירה מזדיינת עם כולם, עד שבסוף היא אומרת לעצמה, למה לתת בחינם כשאפשר גם להרוויח באותה הזדמנות? כלומר הרבה פעמים זה באופי שלהן ולא דבר מקרי. לא תמיד הן באות ממשפחות מצוקה. יש גם סטודנטיות שרוצות להרוויח כסף קל וזה באמת כסף קל וגם פטור ממס.

אני לא חושב שמשהי נהנית לעשות את זה אני סמוך ובטוח שיש מס נשים שעושות את זה כי זה כסף קל וזה דבר ידוע אבל אני מאוד מפחד שאני אכיר משהי שלא תרצה אותי בגלל זה ושאני לא אמצא אהבה חדשה ויש פחד להדביק משהי בשל מחלה כלשהי ויש את הפחד לקום כל בוקר ולבדוק את איבר המין שלי אולי התפתח נגע כלשהו זה דבר שיהרוס את חיי לחלוטין לא תהיה לי תקווה בחיים האלו גם ברגעים קשים מה שהחזיק אותי תמיד זה שהייתה י חברה או שהייתי לבד זה היה שלא נורא נכיר משהי עכשיו אני הולך לבדיקות ואני לא יכול להכיר משהי חצי שנה עד שאדע שהכל בסדר וגם אז לא בטוח כי יש מחלות שאין להן סמנים

היי, גדלתי בבית כאוטי, מה שהפך אותי לנוירוטית מתוסבכת. אני מנסה להכניס לחיי סדר, הגיון ויציבות. יש תקופות שבהן זה מצליח לי יותר, ובאחרות פחות. יש לי רגשות מעורבים כלפי הוריי. חמלה, אמפטיה, רחמים, צורך לאהוב שנתנגש עם חוסר יכולת. ואילו עתה מתחולל משבר ענק בתוך המשפחה, אני נשאבת לתוך זה, בני המשפחה (הקרובה מאוד) במצב נפשי קשה מאוד והרסני, צער, חוסר שליטה.. בניתי את חיי במנותק מהם באופנים מסוימים (רגשיים) ואתה המעורבות שלי נעשתה גדולה מידיי. הם הורסים לעצמם את החיים, אורח חיים קלוקל, תפיסות מעוותות וחוסר פתיחות..אני מתקשה להשלים עם מה שהם. ובנוסף, אני מרגישה מין אשמה להרגיש טוב או להמשיך בחיי שגרה, שכל חייהם מתמוטטים כעת. נקלעתי למצוקה. אני חשה מיוסרת ולכודה. אני מפחדת שאני חוזרת להיות האדם שהייתי פעם, אדם שלא סבור שיש לו זכות קיום נפרדת, זכות להיות מאושר, לחיים טובים. התחושות הישנות מאיימות ומתעתעות. מיטל

מיטל יקרה, אני לא חושבת שאנחנו חוזרים כל כך מהר להיות מה שהיינו. הישגים שהושגו במאמץ כה רב אינם יורדים לטמיון. אם משפחתך בצרות, ועוברת תקופה נוראה, איני רואה סיבה מדוע לא לסייע במידת הצורך, ואז, לחזור בהדרגה לחייך, כפי שהיו לפני המשבר. יש הבדל בין מעורבות ונוכחות מסייעת, לבין סימביוזה הרסנית. אני מציעה לך לנסות לגייס עמדה לא שיפוטית כלפי משפחתך, להיות שם בשבילם במידת הצורך, ולשוב הביתה בשלום. אם את מרגישה שהקרבה המחודשת מאיימת מדי, כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע (או לחזור למטפל שלך, אם היה כזה) עד יעבור זעם. מאחלת לך ולמשפחתך שהסערה תחלוף והחיים ישובו מהר למסלולם. שנה טובה ליאת

הי, אני בת 32, בעיקרון טיפוס די חזק ודי אהוב. יש לציין שלמרות זאת אני רגישה. בכל אופן, אתמול (בגילי המופלג) גיליתי שההורים שלי, בעיקר אמא שלי לא אוהבת אותי. אני לא כל כך יודעת איך אני ממשיכה מכאן.... זה ממש כואב... אני

ערב טוב, אני לא יודעת מה קרה אתמול שהביא לתגלית המכאיבה, אבל חשוב להזכיר שתקופות של חגים וארוחות משפחתיות עלולות להביא ללא מעט "תקריות גבול", ולא כדאי לבסס מסקנות מרחיקות לכת על סמך מאורעות מקריים. טיפוס חזק ואהוב - כפי שאת מתארת את עצמך - לא יכול בדר"כ לצמוח בתוך הקשר של דחייה והזנחה. לאהבה פנים רבות, ולעיתים קשה לנו להבחין בה. אם תמשיכי להרגיש כמו שאת מרגישה היום, כדאי לנסות ולעבד את הכאב עם אדם נוסף (אחים, קרובי משפחה, אבא, פסיכולוג) וללמוד לצמוח ממנו אל מערכות יחסים מספקות יותר. אני מקווה שהמסקנה שלך תתברר כנחפזת ומוטעית. שנה טובה ליאת

שלום רב , יש לי שני בעיות ורציתי לדעת אם הם ידועות בעולם הפסיכולוגיה וכיצד מטפלים בהם. 1. אני לא מסתכל לאנשים בעיניים על דרך קבע... (אין לי חרדה חברתית או משהו כזה - אני קצת ביישן אבל). 2. הדבר היחיד שאני מחפש כל הזמן הוא אהבה של אישה - בצורה די כפייתית ולפעמים אומללה. (אני בן 20+). אני לא יכול לחשוב על דבר אחר במשך היום והחברים שלי והמכרים שלי כמעט ולא מעניינים אותי (או תחביבים אחרים). אשמח לייעוץ ולדעת האם הבעיה מוכרת ויש לה שם. תודה,

ערב טוב וחג שמח קשר-עין הוא אחת מצורות התקשורת הבינאישית, אולי אפילו הבסיסית שבהן. חשוב על תינוק שזה עתה נולד. קשר העין עם האם הוא הדרך הכמעט יחידה לתקשר עמה. לעיתים, הסטת המבט היא הדרך היחידה של התינוק לשמור על עצמו מפני גריית-יתר. אצל בעלי חיים (ואנחנו גם בעלי חיים, מה לעשות...) מבט ישיר כמוהו כקריאת תגר. השפלת המבט כמוהו ככניעה. הקושי ליצור קשר עין בהחלט יכול להיות קשור לביישנות וחוסר ביטחון. בהרבה מאד קורסים לאנשי עסקים או אנשי מכירות מתייחסים למיומנות הזו כדרך לשכלל את התקשורת עם לקוחות פוטנציאליים, לשדר ביטחון ומקצועיות, ולהגביר את יכולת ההשפעה. הבעיה השניה שאתה מתאר היא הצורך באהבת אישה. אתה אומר שהחיפוש שלך נעשה בדרך כפייתית ואומללה, וגם אם לא מאד ברור לי למה אתה מתכוון, ברור שאתה סובל ומוטרד מכך. אנשים צעירים, כמו שכבר נאמר כאן היום, עסוקים מאד בשאלות של זוגיות ומיניות, ואין בכך שום דבר חריג. עם זאת, מדבריך עולה "ארומה" של חוסר ביטחון, דימוי עצמי בעייתי וחרדה סביב עניינים אלה. ההימנעות מחברתם של אנשים וחברים מותירה אותך בבדידות, ויוצרת בעיה משנית של כישורים חברתיים פגועים. נראה שתוכל להפיק תועלת רבה מפנייה לגורם מקצועי שיוכל לסייע לך ברכישת מיומנויות חברתיות ותקשורתיות מסתגלות יותר, ובשיקום הדימוי העצמי וההערכה העצמית. אני מאחלת לך הצלחה רבה ושנה טובה ליאת

שלום, אני בחורה בת 26 שלא מסוגלת להחדיר אפילו טמפון עקב וגיניסמוס שאובחן רק לאירונה. מעולם לא עברתי שום סוג של התעללות מינית, אמנם אני באה מרקע של יחסים קשים בין ההורים. מהן הסיבות הידועות לתופעה? האם זה פגם פיזי ונפשי מולד?

ערב טוב וחג שמח, תופעת הוגיניסמוס, הגם שהביטוי שלה הוא פיזיולוגי מובהק (התכווצות של שרירי הנרתיק), היא תופעה פסיכולוגית במהותה. לא מדובר בפגם - לא פיזי ולא נפשי - אלא ברתיעה קשה מהחדירה הכרוכה במגע המיני. ישנם מספר הסברים לתופעה זו, וכדי לדעת איזה מהם הוא ההולם אותך, יש להכיר היטב את הרקע והעבר שלך. בכל מקרה, יש מגוון שיטות טיפול, ואני מציעה לך מאד להתחיל להתעניין בהן ולפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע בתחום. אם תקלידי "וגיניסמוס" במנוע החיפש של גוגל הישראלי, תמצאי שפע מידע הן על התופעה והן על השיטות המקובלות לטיפול בה. אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של התחלות חדשות והתחדשות. ליאת

תודה לך על התשובה וחג שמח. אני מרגישה שקיימות בעיות רגשיות אצלי, אך לא יודעת אם לבחור בשיטה הפרקטית-כלומר, טיפול מיני או לגשת לטיפול פסיכולוגי מעמיק. הזמן הוא גורם מכריע, אני כבר לא ילדה ומעולם לא היה לי קשר עם גברים בגלל הפחד והרתיעה. מאיפה מתחילים?

זו טעות להגדיר אדם, יצור אנושי, לפי קריטריונים שכתובים באיזה ספר (DSM/ICD). אבל אני עושה את זה, כי אני וההפרעה שלי בלתי נפרדות בעליל. כי אני תוצר של ההפרעה שלי, שהיא תוצר שלי. לקח להם זמן להבין. זה כנראה בגלל סוג מסוים של סקפטיות שאופף את ההפרעה. הדעות החלוקות סביב הממשות שלה. קשה להבין ולקבל - אפילו לאנשי מקצוע - את הממשות שב - DID. קשה לי להבין את זה. ובכל זאת, התובנה שהגיעה באיחור (כמו הרבה דברים אחרים, שכנראה אחראים במידה זו או אחרת על לידתה של ההפרעה) האירה את הקיום באופן שונה, נכון יותר. עברתי בדרך שלל אבחנות, חלקן נכונות במובן מסוים, במובן של הדיסוציאציה וההשלכות שלה. אבל הן לא שיקפו את מי שאני באמת. אי-אפשר לתאר את החיים תחת שלל ה"זהויות" השונות. זה לא מעניין בכלל. אבל ראש השנה עכשיו, ואני יודעת שגם אם לעולם לא אהיה שלמה (במובן הזהות הכללית), לפחות הייתי רוצה שהשנה הזו תהיה אחרת - פחות סוערת, מכאיבה, פוגעת, מזיקה, הרסנית. ואולי זו סתם משאלה של ראש השנה, כי הדברים כאלה כבר הרבה שנים. יותר מדי שנים. ולמה שהשנה יהיה אחרת? ואני לא מתעלמת מההיבטים החיוביים שבהפרעה; אבל הם לא מצדיקים את שימורה. אז עוד טיפול ועוד טיפול. כמעט חצי חיים אני מעבירה בטיפולים. לא מתייאשת (עדיין), אבל מבינה היטב שזה יכול להיגמר ככה סתם, כל יום, כל שעה.

שלום לך, אני שמחה שבחרת, דווקא בראש השנה החדשה, לחלוק איתנו את הרגשות והמחשבות סביב הקיום המורכב בצל תופעות הדיסוציאציה. אני מאד מסכימה עם המחאה שלך כנגד הניסיון לתייג אנשים תחת קריטריונים שרירותיים של אבחנה זו או אחרת. לצערנו, עדין אנו נזקקים לאותן אבחנות, ולו כדי להמשיך ולקיים שפה משותפת מקצועית, ולאצור את ההבנות התיאורטיות ומסורות הטיפול. אני מצטרפת למשאלה שלך לשנה חדשה ושונה, שתביא איתה נחמה, הקלה ואולי אפילו שלווה לכולנו. חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת ושנה טובה - מה באמת הגישה של הממסד (פסיכיאטרי, פסיכולוגי) כלפי הסוגיה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית? איך יכול להיות מצב שבו לא כל אנשי המקצוע מכירים בקיומה של ההפרעה? או שהיא באמת לא קיימת? ואם היא לא קיימת, מדוע היה צורך בשינוי שמה MPD ----> DID? תודה.

כי קודם כל זה נראה לי משהו מאוד יקר, ודבר שני אני חושב שעצם זה שאני אהיה בטיפול מיני יפגע לי קשות באגו הלא חזק גם כך שלי. סרוגייט זה נראה לי משהו שפונים אליו בגיל יותר מאוחר אם אני עדיין אהיה באותו מצב בו אני עכשיו. ברור שנערת ליווי זה גם משהו שלא יוסיף לי לתחושת הערך העצמי, אלא להיפך... אני מאד מתבייש בעובדה שמחשבות כאלו נכנסות לי לראש. אבל אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות. אני כל כך זקוק למגע אנושי חם ואני מדבר אפילו על חיבוק או ליטוף ולאו דווקא מגע מיני, שאני כבר לא יודע מה לעשות. אם לפני כמה שנים הייתי יודע שעכשיו בגיל 22 אני אאלץ להשתמש בשירותיהם של זונות, נראה לי שהייתי מתאבד, זה כל כך מנוגד לאופי שלי ודוחה אותי. אבל זה כל כך קשה לחכות שמשהו כזה יבוא מעצמו... כמה זמן שאני כבר מחכה ויש כל כך הרבה חומות לפרוץ ומחסומים לשבור לפני שזה יקרה אם בכלל, ובנוסף יש את הדחפים שלפעמים חזקים יותר מההגיון עד שאני לא יודע מה לעשות. אלוהים, באמת שאני אבוד...

שוב שלום, קראתי פעם מטאפורה יפה המתארת את מה שקורה אצל אנשים צעירים מבחינת התגברות הדחפים המיניים: "נוכל לדמיין לנו את המתרחש בבניין שמתקיימת בו ישיבה חשובה, בה מנסים להגיע להבנה ולמיזוג של כמה חברות ענקיות, ובו זמנית, יש הצפה אדירה, הבאה מפתיחת צינורות המים והקיטור שבמרתפי הבניין" (שמואל ארליך, מתוך מאמרו על פריצת המיניות אצל מתבגרים). זה נכון. אתה נמצא בגיל בו יוצאים לחיים. מחליטים על כיוון לימודים, על בחירת מקצוע, אולי יוצאים לטיול בעולם, מחפשים את בת הזוג האחת הנבחרת - החלטות חשובות ומרכזיות בחיינו. במקביל, ב"מרתפים", הלחץ בשיאו. אני לא חושבת שאתה אבוד כלל וכלל. יש אנשים רבים בגילך שעדיין לא חוו מערכות יחסים מיניות ואחרות, אך החיים עוד בהחלט לפניהם. העובדה שאתה בטיפול חשובה ומהותית. אני חושבת שיש מקום להתגבר על המבוכה ולפתוח את הנושא בטיפול. חומות לא שוברים ביום אחד, ואתה בהחלט בדרך. נצל את השנה החדשה לגדילה, התפתחות ויצירת שינוי. אנחנו, מכאן, נמשיך לעודד, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. שנה נהדרת ליאת

אבקש לדעת מה משמעותה של תופעה של אדם בגיל כ-30 לערך שכאשר יושב לאכול,עד שמקבל את האוכל ,שפתיו רועדות.עם קבלת האוכל נרגע.

גד יקר, איני יודעת לענות על שאלתך. אולי מישהו ממנחי הפורום האחרים יוכל לעזור? שנה טובה ליאת

מה בעצם הרעיון שעומד מאחוריי טיפול באמצעות שיחות? כלומר , מה שאני מנסה לשאול זה, מה מתרחש במוחו שח מטופל (שמטופל באמצעות שיחות) שמשפר את מצבו באמצעות השיחות ? קל להבין שאדם שחולק את בעיותיו עם אדם אחר מרגיש הקלה - יש יש לו שותף לעול, אבל האם יש לטיפול אפקט עמוק יותר ?

קשה לדבר על רעיון אחד שעומד מאחורי שיחות... אבל אפשר להתייחס - בצקרה, בהתאם למגבלה של פורום - לכמה היבטים: 1. הטיפול מעניק למטופל מקום שבו הוא יכול לדבר על ה-כ-ל, ולא שופטים אותו, משום שהמטפל הוא צופה-משתתף אובייקטיבי, שלא מעביר ביקורת. זה דבר שבד,כ לא מתאפשר בשיחה עם חברים, שמרשים לעצמם - מתוקף החברות - להעיר, לבקר כמו גם לתמוך ולעודד. 2. שיחה עם אדם אובייקטיבי, שאינו מעורב באופן פעיל בהתנסויות היום-יומיות של המטופל, אלא באמצעות דיווח של המטופל, מאפשרת נקודת מבט שונה, חיצונית, ונטולת אינטרסים. 3. הטיפול, כמיקרו-קוסמוס, מאפשר למטופל לשחזר חוויות ולעבד אותן מחדש. או, כפי שנהוג לומר, לפתוח את הפצע ולנקז את המוגלה - הפצע מחלים מחדש, אבל כבר פחות מכאיב, ובד"כ אי-אפשר להימנע מצלקת; אבל זו גורמת פחות יסורים מפצע מזוהם. 4. באמצעות תהליך ההעברה משחזר המטופל גם יחסים עם אובייקטים שונים (לרוב ההורים), ומאפשר לעצמו להחלים מפגיעות שנגרמו לו (בכוונה או לא) בזמנים אחרים בחיים. אין לי ספק שיש עוד מטרות לטיפול, אבל השעה קצת מאוחרת... ובכל זאת - ערב חג... שאלת גם "מה מתרחש במוחו של המטופל?" ובכן, קשה לי להאמין שיש תשובה נכונה וכללית לשאלה הזו, משום שלכל מטופל יש עולם פנימי שונה, מחשבות שונות, דרכי עיבוד שונות, התנסויות שונות וכו'... המחשבות משתנות כל הזמן ותלויות הן בסיטואציה הטיפולית והן בתקופות שונות בחיים. אז כן, לטיפול אמור להיות אפקט עמוק יותר. המטרה היא לא לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח; יש סיבה לכך שהן הזדחלו משם החוצה. המטרה היא לרדת לשורש העניין (עד כמה שאפשר) ועבד מחדש את הדברים. אגב, כל הנ"ל מתייחס בעיקר לשיטות טיפול דינמיות. שיטות טיפול התנהגותיות-קוגניטיביות עוסקות בתכל'ס, בכאן ועכשיו. הרעיון הכללי הוא, שמטפלים במה שרואים ובכלל לא מחטטים בנבכי הנפש. שנה טובה, ס.מ.

ערב טוב וחג שמח, אין שאלה גדולה מזו לשעות הראשונות של שנה חדשה בפורום פסיכולוגיה קלינית ! השאלה ששאלת היא אחת השאלות המרכזיות בתחום שלנו: מה בעצם קורה בטיפול? למה זה "עובד"? ולמה לפעמים זה "לא עובד"? כדי שנוכל להעריך האם טיפול הצליח, עלינו להגדיר קודם מה אנחנו מצפים מהטיפול. תיאוריות שונות ניסו להגדיר מטרות מרכזיות בטיפול - סילוק סימפטומים? הגמשה של הגנות? פתרון קונפליקטים תוך נפשיים? הרחבה של העצמי? שינוי עמדות ואמונות? נשאלת גם השאלה, כיצד נוכל להעריך או למדוד הצלחה? האם הטיפול עזר? האם האומדן הוא ההרגשה הסובייקטיבית של המטופל? אולי של המטפל? האם יש איזה מבחן פסיכולוגי שיוכל להעיד על השיפור? לרוע המזל, אין דרך 'אובייקטיבית' להערכת האפקטיביות של הטיפול. לכן גם אין הסבר אחד ל"מה עובד". לתפיסתי, הסיטואציה הטיפולית, המוגדרת היטב בתוך מסגרת ייחודית וקבועה של מקום וזמן, עם כללים ברורים וקבועים מראש, מאפשרת למטופל עיסוק מעמיק בתוככי נפשו בתוך מרחב מוגן ובטוח, בעזרתו של אדם נוסף, המחוייב לכללי אתיקה מקצועיים, עמו נרקמת מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. בניגוד לסברה הרווחת, מטפלים אינם יודעים מה מתרחש במוחם של המטופלים. תפקיד המטפל הוא ליצור עבור המטופל את התנאים האופטימליים לעבודה הנפשית. הקשר מטפל-מטופל זכה להרבה מאד כינויים - קשר של "אמפתיה", "ברית טיפולית", "קבלה בלתי מותנית", "הורות טובה דיה", ועוד. הקשר הייחודי הזה, הוא אחד התנאים החשובים ליצירת זירה מאפשרת ובטוחה להתבוננות עצמית. מי שמחולל את השינוי בסופו של דבר הוא המטופל ! הרבה פעמים מתקשים מטופלים לקבל רעיון זה, ואז על המטפל לעבוד קשה מאד כדי לשכנעם בכך. בסדרה "בטיפול", אמר אחד המטופלים לראובן, הפסיכולוג: אני משלם לך 400 שקל לפגישה, אז אני רוצה לראות אותך מתאמץ ! עד כמה שהדבר ייראה מוזר, לעיתים מטופל משלם הרבה כסף כדי ללמוד להתאמץ ולהבין את עצמו. ברוב המקרים שם טמון המפתח לשינוי/ריפוי/צמיחה/הקלה. זה אכן נושא גדול, מורכב ורגיש מאין כמוהו. אני מזמינה אנשים נוספים בפורום להעלות מחשבות בנושא, ולספר מחוויותיהם כמטופלים (או מטפלים). מה "עבד" או "לא עבד" אצלכם? אשמח לשמוע עוד ליאת

שלום ליאת, אני בטיפול כבר שנה וחצי, ואני נמצאת עכשיו במקום אחר. רציתי לשתף מה "עבד". בפגישה הראשונה הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך אמבטיית מי- קרח. המטפל נתן לי בדיוק את מה שהייתי זקוקה כדי לצאת מהמשבר קשה : אמפטיה, עדינות, רוך, סבלנות אין קץ כשלא הצלחתי לדבר, מחמאות שנאמרו בזמן המתאים ובשיא הטאקט. ובעיקר- נתן את ההרגשה שלכאב שלי יש זכות קיום.... זה היה כ"כ במקום, וכ"כ הייתי זקוקה לזה, אז שיחזרתי בראש את הפגישות איתו : את תשומת הלב והאיכפתיות הרבה שהביע, וזה בהחלט גרם לי להרגיש טוב יותר גם ימים אחרי. מה לא "עבד"? הרבה דברים לא "עבדו". וזה כאב מאוד. ועדיין כואב. אבל מה שיפה פה זה שעכשיו יש לי יותר כלים להתמודד! חג שמח לכל משתתפי הפורום.

גם אני במהלך טיפול ארוך. אכן שאלת מיליון הדולר.... אומרים, שטבטיפול המטופל לומד לאהוב את עצמו יותר. אני מניחה שזה קורה עקב הימצאותו מול אדם שאין לו שום אינטרס אחר מלבד לשקף למטופל מה קורה לו ולעזור לו להבין ולשנות. בשום תגובה או תשובה של המטפל (האולטימטיבי...) לא מעורב משהו לא "נקי". כלומר - איזשהו חשבון מן העבר, איזשהו כעס על המטופל בגלל מה שאמר לו בפגישה הקודמת וכ"ו. ואם עולה דבר כזה, הוא מעובד על ידי המטפל בפגישת ההדרכה שלו, כדי שיבוא שוב "נקי" לפגישה. בטיפול שלי אני נמצאת דווקא בתקופה פחות טובה, בה אני אוהבת את עצמי פחות, עקב מה שקורה לי בתוך ומחוץ לחדר הטיפול. אני מקווה שזו תקופה זמנית, ויש לה תפקיד בהתקדמות הטיפול. חג שמח ושנה טובה

טלי יקרה תודה גם לך על ההתייחסות. ללמוד לאהוב את עצמנו, או לפחות לקבל את עצמנו עם מעט פחות ביקורת ומעט יותר חמלה, זאת מטרה חשובה בטיפול. זכרי שטיפול מתקדם לפעמים בקצב הטנגו (שני צעדים קדימה וצעד קטן לאחור) :-) בהצלחה ושנה טובה ליאת

דהיינו: ירידה לצורך עלייה. וזה מוכיח כי הטיפול אפקטיבי ופרודוקטיבי. שנה טובה לך והצלחה בהמשך המהלך הטיפולי ו"במגרש החיים".

גם השנה / לאה גולדברג כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר. כל שנה ושנה אדמה מתחדשת, מלבין החצב ומזהיב ההדר. כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושנאה. יש מישהו הרוצה רק טוב - גם השנה. * * * לכל באי הפורום, הרבה הרבה טוב בשנה החדשה, מאחלת מכל הלב ליאת

ליאת יקרה מאחלת לך ולכל חברי הפורום, שנה נפלאה , שנה של הגשמה , שנה של אור אושר ואהבה. זהו פורום נפלא ואני אוהבת לבקר כאן.תודה לכולכם. נועם דוייב

שלום איזה סימפטומים חייבים להופיע כדי שאדם יאובחן כסובל מהפרעת אשיות גבולית משום שההפרעה יכולה להיות דומה להפרעות אחרות כמו דיכאון, לדוג'.מה מבדיל בין הפרעת אשיות גבולית לבין דכאון? תודה

נטלי יקרה, ככלל, הפרעת אישיות היא חוויה או תפקוד המלווים את האדם כמעט כל חייו. מדובר בתופעה עקבית המתמידה לאורך זמן, זאת - בניגוד להפרעות נפשיות אחרות. אפילו בהפרעות נפשיות כרוניות, בכל זאת נראה איזשהו מצב אקוטי ואחריו הפוגה (שלא כמו בהפרעות האישיות). מבלי להיכנס לקריטריונים המגדירים הפרעת האישיות הגבולית, אוכל לציין כי מדובר בחוויה של חרדה ואי-יציבות, בהגנות נמוכות (השלכה ופיצול), בקושי לעבד חוויה פנימית או לסבול חוויה של פגיעה פנימית. הדימוי העצמי נוטה להיות נמוך ולא יציב, ובעקבות כך גם דפוס לא יציב של יחסים בינאישיים (התקרבות קיצונית, ואז, במקרה של פגיעה, התרחקות קיצונית) מסוג "שחור או לבן". למרות בוחן מציאות תקין, העולם הבינאישי מתאפיין בבוחן מציאות פגום, ומערכות היחסים יהיו אימפולסיביות ותנודתיות. המאפיין הבולט ביותר הוא הפחד הגדול מנטישה, גם אם יש רק איום רחוק לכך. גם רמז קטן לאובדן או נטישה של האחר המשמעותי עלול להביא לנסיגה מהירה וטוטאלית. העולם הרגשי מאד סוער: או אהבה עזה, או כעס, זעם ושנאה. אין רגשות מעובדים או מעודנים. מאפיין בולט אחר של ההפרעה הגבולית הן התנהגויות של פגיעה עצמית. תוכלי לראות, אם כן, שהסערה הזאת לא מאד דומה לסימפטומים של דיכאון, הגם שדיכאון יכול להופיע לעיתים קרובות כהפרעה נלווית להפרעה הגבולית. מקווה שהעמימות התפזרה, לפחות חלקית. בברכת שנה טובה ובריאה ליאת

כאדם המצוי בסופת הוריקן תמידית? נתון לתנודות חדות ותכופות במצבי הרוח וביחסים הבן אישיים ונטול הגנות טיבעיות לויסות הסופה? היש דרך קלינית מוכחת ובטוחה לטיפול בהפרעה הנוראה? איך עולה בקנה אחד בוחן מציאות תקין ואילו לקות של בוחן בינאישי- בוחן בינאישי פגום?

שלום, זו הזדמנות טובה להודות לכם על העזרה והזמן שאתם משקיעים כדי לעזור ולכוון אותנו.אתם מבצעים עבודת קודש, כשמדובר במכאוביי הלב והנפש.. אני מאחלת לכם שנה נהדרת ומבחינה אישית התפתחות בכיוונים שתחפצו. בהערכה, מיטל

מיטל יקרה דברייך מחממים את הלב, וממלאים בכוח להמשיך. אני מאחלת גם לך ולמשפחתך הרבה שמחה, נחת ובריאות בשנה החדשה. חג שמח ליאת

שלום וחג שמח. לי ולרעייתי יחסים תקינים ומצויינים בכל התחומים פרט לתחום אחד : היחסים עם המשפחה. עקב בעיות בנושא הזה בעברה של משפחתי אני מאוד רגיש לנושא של ביקורי הורים וכבוד להורים ולא מוכן לשמוע ביקורת מכל סוג שהיא על הורי. בנוסף, יש לנו בעיות בתקופת החגים לגבי ארוחות משפחתיות (במשפחה שלי או במשפחה שלה ? וכו'). אנחנו מתקשים לתקשר בנושא זה בינינו וגם עם ההורים, והדבר גורם למתיחות בלתי פוסקת בינינו ולהשפעה על איכות חיינו. שאלתי היא : לאיזה סוג טיפול עלינו ללכת ? הבנתי שיש מספר גישות, ומספר סוגים של טיפולים, אנחנו מעוניינים לדעת איזה טיפול מיועד עבורנו ואיפה ניתן לקבל המלצות על מטפל מתאים. תודה

אתם צריכים ללכת לטיפול זוגי. לא ניתן להמליץ בפורום על מטפלים. רשמו איזור מגורים ודוא"ל,כך משתתפי הפורום יוכלו לתת לכם המלצות דרך המייל

למי שיש המלצה- המייל שלי הוא [email protected] (איזור ת"א והמרכז)

חג שמח אם זאת הבעיה היחידה בזוגיות שלכם, מצבכם בהחלט לא רע. הבעיה שלכם נפוצה מאד, והיא נוטה להתפרץ בעיקר לפני חגים חשובים כמו ראש השנה ופסח. אתה אומר שאתה מאד רגיש לנושא של כיבוד הורים, ולכן אתה ודאי מבין גם את אשתך ואת הצורך שלה לכבד את משפחתה. למזלנו הגדול, עם ישראל מסודר, והמסורת שלנו מזמנת לנו שפע של אירועים וחגים, ארוחות ושמחות. מדוע בעצם לא להנהיג תור? פעם פה ופעם פה? ולמה, בעצם, שההורים לא יישבו יחד, אצלכם? למרות האמור לעיל, יש מקרים בהם הויכוחים סביב ביקורי ההורים משקפים בעיה עמוקה יותר, של נפרדות/סימביוזה עם משפחת המוצא. במקרים אלה אפשר להיעזר באמת באנשי מקצוע. כדי להעריך את מצבכם אפשר לנסות להתחיל מפסיכולוגים המתמחים בייעוץ וטיפול זוגי. אני מאחלת לכם חג שמח, ושנה של זוגיות טובה. ליאת

שלום, אני בן 22 אני נמצא בטיפול פסיכולוגי / תרופתי. חלק מהסיבות להיותי בטיפול היא בדידות וקושי ביצירת קשרים. הטיפול אמנם מסייע ואני התקדמתי מאד הן ע"פ דבריה של המטפלת שלי והן ע"פ תחושתי האישית. שאלתי היא כזו: יש לי דחף מיני מאד גבוה, ואין לי נסיון מיני. האם לדעתך ללכת לנערת ליווי מידי פעם זה משהו שיכול לפגוע בי? לאחרונה אני כן מנסה ליצור קשרים עם בנות ואפילו נוחל הצלחה כלשהי בעניין, ונערות ליווי זה לא תחליף לחברה ואני יודע את זה. אך האם זה יכול לשמש כדרך לסיפוק בינתיים מידי פעם ואפילו דרך לצבור ניסיון כלשהו. כי גם מאד מטריד אותי שכשכן יהיה לי קשר אינטימי עם מישהי חוסר הנסיון שלי בגיל הזה ידחה אותה. אני נבוך מידי מכדי להעלות את הנושא הזה בטיפול. תודה.

ערב טוב וחג שמח שמחתי לקרוא שהטיפול שלך עובד יפה ויש שיפור. טוב אף יותר לקרוא על ניסיונותיך ליצור קשרים עם נשים, ואף להצליח בכך ברמה מסוימת. הדחף המיני הגבוה הוא טבעי ובריא אצל אנשים צעירים כמוך, ויש בו כדי לחפות לפעמים על חוסר ניסיון. כאשר מוצאים את הבחורה המתאימה, ונוצרת קרבה ואינטימיות, הדחף (והטבע) עושים את שלהם. זאת ועוד, כל אישה היא אדם בפני עצמו, ובכל מקרה תאלץ "ללמוד" מחדש מה מתאים לכם כזוג ייחודי. אתה צודק- נערת ליווי זה לא כמו חברה קרובה, והיא יכולה להוות תחליף אך ורק לאספקט המיני. עם זאת, מדובר במקצוע העתיק בעולם, וככל הנראה ההישרדות הזו מעידה על כך שיש מי שמוצא בכך תועלת ונחמה.זאת בחירה לגיטימית. אני מאחלת לך שבשנה הקרובה תוכל למצוא את האהבה האמיתית לה אתה מחכה. שנה טובה מאד ליאת

לליאת, נערת ליווי איננה תחליף למין במובן המקובל, שכן מין לא מסתכם רק בפורקן ואורגזמה. מין זה בעצם כל הקשר כולו, גם ליטופים זה מין ולא רק החדירה. האם המין עם בעלך דומה למין של 15 דקות עם זונה? סביר להניח שלא, לכן אני מתפלא שאת כותבת שזה "יכול להוות תחליף".

נערת ליווי לא תיתן לך שום ניסיון. עדיף לך לאונן לבד ולהגיע לפורקן עצמי. תתפלא, אבל יש בחורות שאוהבות גברים שהם רגישים וביישנים.

אני מסכימה,אני היתי מעדיפה בחור חסר ניסיון מאשר בחור שכל ניסיונו המיני מסתכם בקיום יחסי מין עם זונה... אני גם חושבת שהניסיון שינתן לך הוא מעוות ואף בחורה לא היתה רוצה שתממש אותו עליה...אני חושבת שהעצה של גידי (סרוגייט) תהיה הרבה יותר נעימה לך ויותר פרקטית

אני בן 23 אחרי שנה שאני משוחרר מצה"ל.לא מצליח להחליט מה ללמוד ואני מתלבט בין קיצון: משפטים ותקשורת או קולנוע וטלוייזה. הרוב אומרים לי שמתאים לי יותר משפטים. הבעיה היא שאני מתעניין הכל ...באמת מתאים לי משפטים אבל אני מפחד מאוד שלא אתן דרור ליצירתיתיות שבי... כל חיי תמיד הלכתי על "בטוח"... וכעת הבעיה היא ההרשמה לקולנוע וטלוויזה נסגרה בת"א והאופםציה היא או ללמוד משפטים היכן שהתקבלתי(ואגב מחיר ה"טעות" הוא 30 אלף שח)... או לחכות עוד שנה... אני מרגיש שאני רוצה כבר ללמוד (גם זו הייתה התלבטות..) ולהתחיל את דרכי.. ואני לא יודע מה לעשות..עשיתי מבחני התאמה שאמרו לי בכלל שמתאים לי שיווק ופרסום ...אני בטיפול פסיכולוגי והוא לא מצליח לעזור לי בענייין... אני חש שכל החלטה היא גזר דין...כלומר אם אבחר במשפטים זהו חיי הולכים לכיוון הזה ...ואולי זה טוב ואולי לא אבל זה קביעת גורל...ולהפך.. בא לי פתאום (אחרי שהיתי נעול על משפטים תקשורת) ללמוד קולנוע וטלוייזה,אבל אני מפחד מההשלכות..(בזבוז של שנה, האם זה מתאים לי באמת,? ) ... זהו מחר זהו המועד האחרון שאני יכול לשלם את המקדמה למשפטים ואם לא-לא אלמד ... אני מדמיין את עצמי בעוד כמה שנים בהמון מובנים: אולי עורך בכיר בחדשות? אולי בעל משרד פרסום לייעוץ פוליטי? משהו בסגנון...ומשפטיםן ותקשורת זה תואר טוב לשני תפקידים אלו אבל התואר של טלוייזיה הרבה יותר הארד קור ומעשי... והאווירה שם יותר יצירתית כזו. אני ממש ממש מבולבל..אחרי שהחלטתי כבר סופית שאני הולך למשפטים פתאום אני חש פחד וחרטה... בבקשה תייעץ לי דחוף...תודה

גולש יקר, כמו שאתה ודאי יודע, לא יהיו אנשים רבים שיתנדבו לקבל החלטות עבורך (בקושי אנחנו מצליחים לקבל את ההחלטות שלנו...). הרשה לי לחלוק עליך בעניין אחד: אתה אומר - "אני חש שכל החלטה היא גזר דין...כלומר אם אבחר במשפטים זהו חיי הולכים לכיוון הזה ...ואולי זה טוב ואולי לא אבל זה קביעת גורל...". אז כמי שעברה כמה מהפכים בחייה, אני יכולה להעיד ששינוי כיוון אפשרי כמעט תמיד, והחלטות שנעשות בגיל צעיר לא בהכרח חורצות את גורלנו לנצח נצחים. ידע משפטי עוד לא הזיק לאף אחד, וכך גם ידע בתחום התקשורת. אני מאחלת לך שכל ההתלבטויות בחייך יהיו כרוכות באפשרויות טובות כמו אלה. ההחלטה אמנם קשה, אבל הבחירה לא יכולה להיות כל כך רעה, נכון? מאחלת לך שנת לימודים פוריה, עם הרבה הישגים והצלחות. ליאת

אני יודעת שזה קשה להחליט , במיוחד שההחלטה כרוכה במספר רב של שנים. קראתי מה שכתבה ליאת ואני מסכימה עם כל מילה.כל החלטה שתיקח היא לא כל כך גורלית , כמו שאתה רואה זאת. גם אני עברתי הרבה תהפוכות. וזה בהחלט לא כל כך נורא. ואולי היום אני בשלה יותר ומעריכה יותר את האושר בלעסוק במשהו שאוהבים. נכון , שהזכרת הרבה כסף,אבל בסופו של דבר זה רק כסף... לפעמים צריך לעבור מסלול כל שהוא בשביל להבין שמה שאנחנו עושים עכשיו זאת ההחלטה הנכונה. ואולי רמז, מה אתה עושה בשעות הפנאי שלך? במה אתה מתעניין גם כשאף אחד לא מסתכל עליך? איזה תוכניות טלויזיה אהובות עליך? מי האנשים הנערצים עליך? ראה לאיזה תחום זה קרוב יותר.משפטים או תקשורת, ואלוי...משהו אחר לגמרי? הנשמה שלנו תמיד מראה לנו את הצעד הבא.נסה להקשיב לה. עצום את העיניים ונסה לדמיין את עצמך בעתיד - כל פעם עם החלטה אחרת שלקחת. ואז ראה איפה מרגיש לך הכי נעים והכי נכון. ואז לך על זה - לא החלטות של יוקרה ולא החלטות של כסף- אך ורק החלטות שבאות מהנשמה. מאחלת לך המון הצלחה בכל החלטה שתיקח. ושנה טובה מלאת אור אושר ואהבה נועם

כבר במשך שנה וחצי בערך פחוך או יותר, יש לי פחד מממוות, יש לי התקפים פתאום בלי סיבה על מחשבות על המוות שיגיע, אני לא יודעת מה לעשות? כאשר אני עסוקה אני לא חושבת על זה, אבל אי אפשר להיות כל הזמן עסוק.. למשל אני הולכת לים ומסתכלת על הים ופתאום ההתקף מתחיל ואני חושבת על כך שיום אחד אני ימות ואני לא יהיה קיימת עוד.. ואני ניתקפת בפאניקה ואז מנסה לחשוב על משהו אחר,,, אף פעם לא היה לי מצב כזה תמיד אתה יודע שיום אחד תמות , אבל במהלך תקופה ארוכה זה לא עוזב אותי ואני נכנסת ללחץ מהמחשבות הללו....במשך התקופה הזאת אני מרגישה שהמוות סביבי ויש לי פחד שמישהו שאני מכירה ימות... זה קורה לי במיוחד בערב שאני שקוע במחשבות ואני לא מסוגלת להיפטר מזה, מה אליי לעשות?

עלמה שלום, את מתארת מצב חרדתי ממנו את סובלת תקופה ארוכה של למעלה משנה. למה לסבול? ממליץ לך להגיע לאיש מקצוע שיאמר יותר במדוייק מה האבחנה ומה הטיפול המומלץ. בהצלחה, גדעון

אודא לך אם תוכל לענות לי לשאלת ההמשך בנושא "העברה". תודה וחג שמח.

עניתי חג שמח ושנה טובה גם לך, גדעון

מהם הסימנים של הפרעת אישיות גבולית,האם היא נחלת הנשים בלבד או גם גברים? האם ניתן לקיים ולחיות בזוגיות עם בחורה שלוקה בהפרעה זו? האם טיפול פסיכולוגי יעיל כנגד הפרעה זו?

הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות רגשית, ביחסים הביןאישיים ובדימוי העצמי. זו הפרעה המתקיימת גם אצל נשים וגם אצל גברים. ניתן לחיות בזוגיות, אך השאלה היא מה מידת היציבות של הזוגיות הזו. וכן ניתן לטפל בכך, אך זהו טיפול ארוך טווח. והערה אחרונה: הפרעת אישיות גבולית אינה "מידה אחידה". יש רמות שונות של ההפרעה הזו. ישנם אפיונים שונים וסגנון ואופי שונה לאנשים הלוקים בהפרעה הזו. כך שהן שאלותיך והן תשובותי לוקות במידה רבה של הכללה. שנה טובה, גדעון

ברצוני לשאול האם בחורה בשנות השלושים לחייה מתנהגת בצורה מאוד אינפנטילית כמו ילדה בת 12 ,למרות שמתפקדת בצורה בוגרת בתחום העבודה ושאר מחויבותיה, קראתי פעם מאמר של פסיכולוג אמריקאי שאמר שאינפנטיליות היא תגובה של בחורה שבילדותה לא באה על סיפוקה ,ובאופן תת מודע מתנהגת כילדה בבגרותה, שאלתי היא,האם עצם היותי נמשך אליה מאוד ואפילו מתקשר איתה לאורך זמן מעיד גם עלי משהו? הקשר אמנם נפסק,אך לאחר תקןפה יחסית ארוכה

ירון, אני שב ומזהיר בפני הסקת מסקנות אישיות לאחר קריאת ספרים או מאמרים.אני מעריך שנמשכת לבחורה והיית איתה בקשר בגלל תכונותיה הטובות והבוגרות ולאו דוקא בגלל תכונותיה הילדותיות ואין בכך כדי להעיד עליך מלבד זה שנמשכת אליה. שנה טובה, גדעון

האם התקפות זעם בגיל שנתיים ו-11 חודש עדיין לגיטימיות? הבן שלי עבר, בגדול, את גיל שנתיים האיום אבל ההתקפות שלו מתבטאות בשני מישורים: 1. כשהוא עצבני אן עייף הוא יעשה דברים מרגיזים שוב ושוב עד שהתגובה שלנו תגרום לו לבכי (התגובה שלנו בד"כ שקולה ולא עצבנית) 2. כשהוא מאוד מאושר ועם המון אנרגיות, לפעמים זה ייצא החוצה עם תגובה אלימה: לדוגמא, מכה חזקה לפנים. חשוב לציין שזהו ילד מאוד נמרץ עם גבולות נוקשים שהוא בד"כ מכבד.

"גיל שנתיים האיום", הינו למעשה "גיל שנתיים וחצי האיום" והוא בהחלט נמשך יותר מיום אחד. כך ששנתיים ו11 חודש זה עדיין לגיטימי. ובנוסף טמפרמנט הינו עניין מולד. כך שתגובותיו הם גם עניין של אופי. אז מה לעשות? אפשר לבחון עד כמה ניתן להגמיש את האיסורים ואת הגבולות הנוקשים עד "לקווים האדומים" . שתהיה שנה טובה, גדעון

קודם כל סליחה על מכתבי הארוך. אך הנושא לא נותן לי אפילו לישון. בהשך המשך לתגובתך ב: 1-10-05 שעה 17:06 לגבי בני בן 15 שסובל מחוסר בטחון. המלצת חוג לחימה ואף טיפול פסיכולוגי. שקלתי בין טיפול פסיכולוגי לריפוי באומנות. היות ובני ילד כישרוני . בעבר הוא רכב על סוסים. רכיבה רגיל . בכוונה לשפר את בטחון העצמי שלו. המצב הוא לא רק בגלל הגובה הנמוך שלו. בשיחה איתו אתמול, שמעתי ממנו דברים כל כך קשים כמו שהוא מרגיש תמיד שאומרים לו תפסיק לדבר שטויות, הוא לא מוצא את מקומו עם אף קבוצת חברים (בני לומד בכתה ט' בחטיבת בינים) הוא לא יוצא מהבית לא לתנועת נוער ולא עם חברים. רק עם ההורים. הוא לא מדבר בבית ספר כי ילדים גורמים לו להרגיש שהוא מדבר שטויות, חוץ מביי להתראות הוא אומר שהוא כמעט ולא מדבר. הוא מספר לי שהוא כל כך רגיש שעל כל דבר הוא מסוגל לבכות. (גם בשיחה שלי איתו הוא בכה. לפני כחודשיים ביקש ללכת לפנימיה. הוא אכן נשלח לפנימיה (הרצון לפנמיה היה כדי לשפר את הציונים וללמוד במקום אחר). אחרי יום אחד הוא כבר רצה לחזור הביתה ואכן שבוע לאחר התחלת הפנימיה הוא חזר הביתה. היום יש לו מחשבות כמו: כמה יהיה לי קש בצבא, דבר שמטריד אותו מאוד. כל העתיד שלו נראה לו שחור. הוא טוען שהוא חושב רק על דברים רעים. בעבר היה לו התנגדות רבה מטיפול פסיכולוגי. אך היום הוא מוכן ללכת למי שרק יכול לעזור לו. אך הוא פוחד שגם שם הוא יבכה. שאלתי היא : האם טיפול באומנות יכול לעזור במצב קשה זה או רק פסיכולוג חינוכי או קליני? האם כדאי לחזור לפסיכולוגית שאיתה נפגש לפני כ- 7 שנים? (עקב בעיות רגשיות טופל אצלה) או כדאי פסיכולוג זכר? סליחה על מכתבי הארוך ברכת שנה טובה.

אסתי שלום, ישנה פתיחות רבה ביניך לבין בנך וזה כבר דבר טוב. לאיזה טיפול ללכת? שיחתי או מטפלת באומנות? תשאלי את בנך, מה הכי נכון עבורו בשלב הזה. ניתן גם להתייעץ עם הפסיכולוגית שטיפלה בבן. זה אכן מטריד , שהוא מוטרד כבר עכשיו לגבי הצבא ולכן מומלץ האפיק הטיפולי. גם לגבי השאלה: מטפל או מטפלת: תשאלי את בנך אם יש לו העדפות. לגבי החוגים: כפי שכתבת הוא ילד כשרוני. לכן נכון יהיה , לדעתי, לפתח את התחומים בהם הוא מוכשר. ואף הייתי ממליץ על חוגים בהם יוכל ליצור קשר עם ילדים אחרים. חשוב שהחוגים יהיו בתחומים בהם הוא מרגיש בנוח ויש פוטנציאל להנאה. ישנם חוגים כמו קפואירה שיכולים לפתח את הצד החברתי בגלל האפיון הקבוצתי שבהם. שנה טובה, גדעון

אני שלילי פסמיפט וציני ללא תקנה.אנשים לא אוהבים את זה.על כל דבר אני אמר משהו רע...הפסיכולוג לא מצליח לשנות אותי

גיא שלום, נפטרים משליליות היתר אחרי שני השלבים הבאים: 1. שליליות היתר מפריע לך יותר מאשר לשאר האנשים, "שלא אוהבים את זה". 2. כשהמשפט: "הפסיכולוג לא מצליח לשנות אותי" יהפוך להיות: "אני לא מצליח להשתנות". במילים אחרות, נראה לי שכל האחריות על מה שקורה לך מצויה אצל האחרים ובמצב כזה אנשים נוטים להיות פסימיסטיים. שתהיה לך שנה טובה, גדעון

שלום מגע של מטפלת אחרי 3 שנים של טיפול מה זה אומר? ולא לפי מה שאני הרגשתי! תודה

סליחה, פספסתי את השאלה. נראה לי שזה אומר שהיא תומכת בך, מביעה קירבה, אולי מתרגשת ממשהו שנאמר בחדר. מה שאת הרגשת משמעותי מאוד בהבנה של : מה זה אומר. בברכה, גדעון

שלום דוקטור שובל, האם ישנה סיבה מסוימת שיכולה להצביע (בצורה גסה כמובן ), למה אני מרגישה כעס ושנאה כלפי המטפלת שלי , ולאו דווקא רגשות של התאהבות . האם ישנו "דגם" מסוים שיכול להסביר למה אני מאוכזבת ממנה באופן עקבי. מקווה שאני ברורה... האם זה משהו משותף שקשור להפרעה התלותית ממנה אני סובלת? בתודה ושנה טובה , דבש

דבש שלום, נראה לי שתלותיות "הולכת טוב" עם עוינות וכעס. אנו תולים באחר את יהבנו ותקוותינו ולאחר האכזבה, ( שהרי המטפלת לא יכולה תמיד לעמוד בכל הציפיות והתקוות ששמים עליה) מגיע גם הכעס. שנה טובה, גדעון

גדעון , תודה על התשובה . היא עזרה לי מאוד , למרות שהשאלה שלי למעשה הייתה אחרת. כנראה לא הסברתי את עצמי טוב.. התכוונתי לשאול האם ישנו הסבר לגביי הקשר עם ההורים - אמא- בילדות. האם העובדה שאני מרגישה כעס כלפיי המטפלת יכולה להעיד על הקשר בילדות? שוב תודה , התשובה שלך עזרה מאוד. (-:

שלום, אני רק יצין ששאלתי את השאלה גם בפורום פסיכיאטריה - כי אני חושב שהבעיה שלי יכולה לנגוע גם לפסיכולוגיה ואולי גם לתרופות.... אני בן 20 בקירוב וכרגע רזה מאוד בלי שום כרס. הבעיה שלי היא שאני מפחד מאוד מלהשמין , אפילו טיפה, בעיקר מלגדל כרס. אני ממש ממש מפחד מלגדל כרס ולהיות לא מושך עקב כך. בגלל זה כל פעם שאני אוכל או סתם מרגיש את הבטן או מתחיל להיות מודאג מהמשקל אני מכווץ את שרירי הבטן ומכניס אותה פנימה - הבעיה שאני עושה את זה כל הזמן, ובלי להרגיש. לפעמים זה ברמות חזקות ורוב הזמן זה חלש אבל עיקבי, אני לא שולט על זה - וזה מפריע לי לנשום נורמלי, לצחוק ומכניס אותי למתח רב. פעם הייתי ממש ממש רזה ועדיין פחדתי להשמין למרות שכולם אמרו לי שאני עוד רגע נעלם (אף פעם לא הייתי אנורקס ...). שאלתי היא האם הבעיה הזאת מוכרת? ויש לה שם? והכי חשוב מה עושים להפסיק אותה? תודה מראש

לא הייתי רוצה לתת אבחנה רק דרך תיאור קצר של הבעייה. בכל מקרה נשמע שאתה במצוקה וזקוק לסיוע. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. שם כבר תוכל לקבל אבחנה מדוייקת יותר ולטפל בחשש שלך להשמין. בברכה, גדעון

שלום היכן ניתן לטפל ב- OCD? באילו תרופות מטפלים במחלה זו?

שיר, הטיפול המומלץ לרוב במצבי OCD הינו שלוב של טיפול התנהגותי-קוגנטיבי עם טיפול תרופתי. לגבי הטיפול התרופתי מי שרשאי לתת אותו הינו פסיכיאטר והתייעצות לגבי זה תוכלי לעשות בפורום פסיכיאטריה השכן. לגבי הטיפול הפסיכולוגי אפשר לקבל אותו באופן ציבורי דרך פסיכולוגים של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה ושנה טובה, גדעון

אם את צריכה המלצה אישית לגבי פסיכולוג ופסיכיאטר, את מוזמנת לכתוב לי למייל: bernardine_hotmail.com

מה הפירוש O.C.D ?

מה הפירוש O.C.D ?

מה הפירוש O.C.D ?

שלום רב אני בחור בן 25 אשר סובל מחרדה בכל פעם שאני מקבל צו מילואים בסדיר הייתי חייל קרבי ואף מצטיין. קיבלתי טיפול במהלך השירות, סבלתי בעיקר מדיכאון קל אך לטענת המטפל לא היה צורך לשחרר אותי מהיחידה , הטיפול היה בשנה האחרונה של השירות ולכן המשכתי לסבול עוד קצת. כיום אני לא מתפקד בגלל הצו אף על פי שזה בלבד לחמישה ימים של אימון ,רק המחשבה שלא אוכל לישון בבית מעוררת בי חרדה . אני באמת לא מנסה להשתמט וגם אין לי כוונה לשקר בשביל לצאת אך נוצר מצב שאם אין לך הפרעה או מחלה נפשית אין מקום להתחשב בך אני כל היום לא מתפקד בגלל זה כל הזמן לחוץ מוכן לעשות מילואים אך לא מסוגל לישון מחוץ לבית אני כבר באמת נואש זקוק לעזרה בברכה אלמוני

לאלמוני שלום, תבקש מקצינת הקישור שלך לראות קב"ן מילואים. הוא כבר ידע מה לשאול אותך ואיך לסייע. אפשרות נוספת היא לבקש ראיון עם המפקד שלך בצבא ולהתייעץ איתו. שנה טובה, גדעון

אני אוהבת את המטפל שלי (כמה מפליא). האם בגלל שלא שאל על זה מעולם, אני אמורה להבין שהוא לא יודע...? הרי שאם היה חושד שכן, היה שואל בצורה מפורשת.........לא? שנה טובה ומאושרת (!!!!) לכל המשתתפים בפורום, וכמובן גם למנהלי הפורום (למרות שבתור מטופלת זה לפעמים נראה שאתם מושלמים ומאושרים גם בלי כל הברכות).

בובית שלום, קשה לדעת מה המטפל שלך יודע או חושד. הפשוט ביותר זה לשאול אותו ישירות. שנה טובה גם לך, גדעון

שלום מגע של מטפלת אחרי 3 שנים של טיפול מה זה אומר? ולא לפי מה שאני הרגשתי! תודה

תלוי מאוד מאוד איזה מגע. אם זו לחיצת יד אז לא נראה לי שהיא בכלל הייתה מודעת שזה מ-ג-ע. ואם זה חיבוק או יותר מזה אז תעשי מזה ביג דיל- ותקפצי מרוב אושר שזה קרה לך. כי רוב מטופלים מפנטזים על זה שנים וזה פשוט לא קורה :(

תלוי מאוד מאוד איזה מגע. אם זו לחיצת יד אז לא נראה לי שהיא בכלל הייתה מודעת שזה מ-ג-ע. ואם זה חיבוק או יותר מזה אז תעשי מזה ביג דיל- ותקפצי מרוב אושר שזה קרה לך. כי רוב מטופלים מפנטזים על זה שנים וזה פשוט לא קורה :(

המגע היה בצורה של לטיפה על השכם.

לטיפה על השכם מראה שהיא מחבבת אותך בתור בן אדם, בתור מטופלת. אני לא חושבת שהם מבינים עד כ-מ-ה כל מגע מהם משמעותי עבורנו. ברור שהם יודעים, ולמדו על זה. אבל אם היו יודעים כמה שעות מטופל עלול לחשוב, לנסות להבין, מה זה אומר- אולי לא היו עושים את זה בכלל (למרות שגם אז לא בטוח שלא היינו נפגעים). אני זוכרת כל מגע שנתן לי להרגיש. איפה, מתי, ואיך זה קרה. גם נגיעות חסרות כל משמעות מצידו- שחזרתי בפעם האלף. מוכנה לשתף מה הרגשת בעקבות המגע?

תודה רבה על תשובתך, אם אפשר עוד לשאול, האם אתם יודעים, מה הסיכויים להתקבל בארץ לפסיכולוגיה של הילד ( תואר שני) האם הם קלושים כמו פסיכולוגיה קלינית רגילה או אף יותר מכך? כמו כן מה הן אפשרויות ההשתכרות? האם זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו טוב יחסית למשך הזמן הרב שיש להשקיע בלימודים? ומה בעצם הזמן ? אחרי תואר שני צריך עוד התמחות? מה זה אומר התמחות? זה כבר כמו עבודה? ושאלה אחרונה - האם זה יכול להשתלב איכשהו עם קלינאות תקשורת לילדים, או שזה כבר מוגזם?

מלי שלום, אורנה תשוב לענות בהמשך השבוע. הקבלה לפסיכולוגיה של הילד קשה. אין לי נתונים מדויקים אך להערכתי זה קשה כמו פסיכולוגיה של המבוגרים. לגבי נושא השכר: זה מאוד מורכב. כשעובדים פרטי משתכרים היטיב, אבל עד אז ישנה עבודה במסגרות ציבורית ושם הרווח מועט. וכמו כן לימודים ארוכים והתמחות ארוכה ורוב הפסיכולוגים הולכים לטיפול בעצמם וגם זה עולה כסף...כמה זמן זה לוקח? 3-4 שנים תואר ראשון. 2-3 שנים תואר שני (כולל תיזה). התמחות קלינית: עוד 4 שנים. (בד"כ בחצי משרה, בתנאי שכר ירודים). לשלב עם קלינאות תקשורת? נשמע לי קצת קשה. יחד עם זאת לא חייבים להיבהל, זה אולי לוקח זמן אבל מקצוע מרתק. שנה טובה, גדעון

שלום רב בני בן 15 ילד סובל מלקויות למידה. בנוסף בני ילד נמוך קומה דבר נוסף שגורם לו לחוסר בטחון. הדבר גורם לו לא לצאת מהבית, מרבה לחשוב על כמה רע לו, שהחיים רעים, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלו. המצב לפעמים עד כדי בכי. הוא אף אומר הדבר שהייתי מבקש מאלוהים שיתן לי בטחון. מה אנחנו ההורים יכולים לעזור לו בחיי היום יום? אני תמיד אוזן קשבת בשבילו, אך אולי יש עוד "טיפים" למצב זה להעלות ולו במעט את הבטחון העצמי שלו. בברכת שנה טובה

אסתי שלום, גם נפוליון היה נמוך קומה וראי לאן הוא הגיע. מהפרספקטיבה של גיל 15, הדברים יכולים להראות רעים וחסרי תיקווה. הייתי ממליץ לבנך לפתח את כישוריו וכשרונותיו, באותם דברים שמהם הוא נהנה ובהם הוא טוב. זה יתרום לביטחונו העצמי. פעילויות כמו קפואירה, ג'ודו, ואמוניות הלחימה למינהן יכולות להיות כיוון שבו הוא לא נדרש להתחכך עם חסרונותיו. באותה מידה פעילויות אמנותיות כגון צילום, יכולות להוות עבורו מקום טוב להנאה. יתכן שאם הוא עד כדי כך נמנע וחסר ביטחון שהוא ירצה להעזר לתקופה ביעוץ פסיכולוגי. יתכן שגם אתם תוכלו להנות מהדרכת הורים לגביו. מנסיוני עם מתבגרים לקויי למידה חל שינוי כאשר הם מוצאים את התחום שבו הם טובים ומביאים עצמם לידי ביטוי . בברכה ושנה טובה, גדעון

קראתי באינטרנט על שיטה זו וברצוני לדעת עד כמה השיטה באמת נפוצה ועד כמה היא אמינה, ובאיזה מיכשור נהוג להשתמש בשיטה זו. המידע שקראתי באינטרנט ניראה בעיני כמידע פרסומי ולכן לא יכולתי לסמוך על אמינותי ובחרתי להציב את שאלתי גם כאן.

תיכנסי לפורום לנפגעות תקיפה מינית. אני יודעת שאחת ממנהלות הפורום עובדת גם בשיטה זו. בהצלחה.

http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

שיטת EMDR הינה אחת הטכניקות לטיפול הארועים טראומתיים. היא בהחלט נפוצה. לגבי האמינות של השיטה - הייתי ממליץ לבחור מטפל שיש לו נסיון בשיטה זו ובטכניקות נוספות לטיפול בטראומה. בעקרון: המצודדים בשיטה זו חושבים אותה ליעילה וטובה. לרוב אין מכשור מיוחד והמטופל עוקב עם עיניו אחרי תנועות היד של המטפל. אני ממליץ לקרוא על הטכניקה במאמר שצרפה קוקי. ואם ישנן שאלות נוספות לאחר מכן, את מוזמנת להתייעץ ולשאול. בברכה, גדעון

שלום. אני בת 32. רווקה. עובדת. גרה אצל ההורים. טיפוס שקט ועדין. הבעיה היא שאין לי חברים וחברות. ניסיתי להכיר חברות דרך מודעה בעיתון אבל זה לא הצליח. ניסיתי להכיר גם בחור לקשר רציני דרך מודעה בעיתון אבל כולם עד כה דיברו איתי על סקס ולא על דברים אחרים וזה לא מצא חן בעיני. אני גם לא יוצאת לאף מקום כי אין לי עם מי. אני הולכת רק לחוגים. רציתי לדעת האם אני צודקת במחשבה שלי לגבי הבחורים, ומה אפשר לעשות בענין הזה שאין לי ידידים וידידות?

אורית שלום, נשמע לי שעלייך להרחיב את טווח מכרייך וליצור לעצמך ידידים וידידות. אפשרויות כמו חוגי פנויים-פנויות או היכרויות דרך האינטרנט. יתכן שעלייך לשקול גם טיפול קבוצתי כדי להבין טוב יותר, כיצד את נתפשת במגעייך החברתיים והביןאישיים. גם טיפול פרטני יכול לסייע בהגברת התובנה להתנהגותך ולהיכרות טובה יותר עם עצמך.. אני מעודד אותך ליתר אקטיביות בכל הקשור לתקשורת הביןאישית שלך. בברכה, גדעון

בני בן 5. ילד חכם, נבון, בעל שפה עשירה. מטופל בהתפתחות לילד עקב בעיות במוטוריקה עדינה. עד גיל 4 ביקר בגנים פרטיים. מגיל 4 נכנס למסגרת של גן חובה (לא רציתי להכניס לטרום חובה בגלל תוכנית הלימודים). הגננת ביקשה לשים לב לכך שבני לא יושב בשקט במפגשים, מפריע לילדים, קשה לו לדחות סיפוקים. אם הוא רוצה לענות - עכשיו. אם לא מצליח במשהו פורץ מיד בבכי (סף תסכול נמוך). נוטה להתווכח עם חבריו. רוצה תמיד להיות ראשון, לנצח. גם בבית יש לו את הרצון להיות תמיד ראשון (לפני אחיו הקטן). גם השנה, בגן חדש הסיפור חוזר על עצמו. מה עלי לעשות? יש לי בעוד שבועיים פגישה עם רופא התפתחותי של התפתחות לילד. האם זו בעיה פסיכולוגית? האם עלי לדרוש פגישות עם פסיכולוג? אני מאוד לחוצה. הייתי רוצה ששנה הבאה הוא יעלה לכיתה א' - ואני יודעת שהתנהגות זו תפריע לו בלימודים (אני מורה בעצמי). הוא ילד גבוהה מאוד ונבון. לאן עלי לפנות? אודה מאוד מאוד על תשובתך!!!!!!! חג שמח!

אנה שלום תשאלי את עצמך האם בבית הוא משיג דברים ע"י ההתנהגות הזו. כלומר,אם הוא בוכה ומפריע, הוא מקבל את מה שהוא רוצה?. האם את מצפה ממנו לדחות סיפוקים או שכל מה שהוא מבקש,את עושה מייד מחשש שיבכה. אולי את צריכה להציב גבולות יותר נוקשים בבית. אולי תשקלו אבחון של הפרעת קשב וריכוז.(אי היכולת לשבת בשקט,אי היכולת לדחות סיפוקים וכ"ו מתקשרים להפרעה זו). נסי לשים לב אם הילד מסוגל להתרכז בדבר אחד לאורך זמן או שהוא "קופץ" מדבר לדבר. שבת שלום :)

שלום לך, נשמע שאת מתארת בעיית קשב וריכוז. האם זה לא עלה בעבר? במסגרת הבית או הגן? במסגרת המכון להתפתחות הילד הבדיקה כוללת בד"כ בדיקה פסיכולוגית. את בהחלט יכולה לבקש בדיקה כזו ולבקש להיות במעקב של המכון. במידה ומדובר בבעיית קשב וריכוז יוכלו לכוון אותך במכון לגבי ההתיחסות לנושא. במידה והילד נמצא בטיפולה של מרפאה בעיסוק (בשל בעיות המוטוריקה העדינה) ניתן להתייעץ גם איתה. בברכה, גדעון

שלום רב לפורום הנפלא יש לי חברה שסובלת מ OCD קשה מאד, היא הייתה מאושפזת כמה שנים ובכלל.. המצב שלה לא ממש משתפר. בכל אופן, כעת היא השתחררה מבית חולים והיא מתקשרת אליי כמעט כל יום ( למרות שהיא חברה בכלל לא קרובה, ולפני כן היינו מדברות פעם בכמה חודשים לכל היותר) לשאול שוב האם זה נכון המחשבות שהיא חושבת, ואני אומרת לה שהן סתם מחשבות, ואז אחרי דקה היא מתקשרת שוב וככה. השאלה היא מה הדבר הנכון לעשות? האם יכול להיות שאני מזיקה לה? ( למרות שאני אומרת לה שהיא בסדר, ושהמחשבות לא נכונות וכו') אולי עדיף להגיד לה שאני לא מוכנה לדבר על זה? מה כדאי לעשות? עצם קיומי מזכיר לה את הנושא ,כיון שהבעיה התפתחה במקום שבו שתינו עבדנו והשאלות הן לגבי אותו מקום העבודה. לכן המחשבה שאולי הקשר איתי מזכיר לה .. מה עדיף לי לעשות? האם לשתף את ההורים שלה ( היא בת 21) במה שהיא עושה לי? הם עברו איתה כל כך הרבה שאני לא רוצה להטריד אותם סתם

שלום דנה, הלוואי והיו "נכון" ו"לא נכון" ברורים שהייתי יכולה לתת לך... נראה שבהתנהלות הנוכחית שלכן את נותנת לחברתך אישור למחשבה אובססיבית מסוימת, ולאחר זמן החברה שלך זקוקה לאישור נוסף. במילים אחרות, את כרגע חלק מהמערכת האובססיבית-קומפולסיבית. אני לא יכולה לדעת מה יקרה אם תפסיקי למלא את "התפקיד" הנוכחי שלך, אבל כמובן שיש גבול גם ליכולת שלך לשתף פעולה. האם יש לך אפשרות לשוחח, בהסכמתה של חברתך, עם הפסיכולוג/ית שמטפלים בה? יתכן שיהיה להם רעיון יותר ברור כיצד כדאי להתמודד עם המצב. חזקי ואמצי, ואיחולים לשיפור במצב לחברתך, אורנה ראובן-מגריל

אני מתעניינת במקצוע הפסיכולוגיה לילדים , ברצוני לשאול האם זה שונה באופן מהותי מטיפול פסיכולוגי שעובר מבוגר? האם יש בזה באמת עבודה? איפה בדיוק? במרכזים להתפתחות הילד? זה דבר נפוץ או סתם מקצוע שאף אחד לא צריך? מה בדיוק פסיכולוגים של ילדים עושים? הרי אי אפשר לדבר איתם על הילדות שהייתה ועל משמעות החיים וכו' . האם יש הבדל בין פסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד לבין זו רק קלינית?

שלום מלי, טיפול פסיכולוגי בילדים נושא הרבה פעמים אופי של משחק, ולא רק שיחה. במהלך המשחק המטפל מציע התבוננויות שונות במה שהילד עושה ובאינטראקציה שמתרחשת בחדר. ישנן התערבויות רבות ומגוונות, בהתאם לגיל הילד ותחום הבעיה. אני חושבת שאחת הדרכים הטובות ביותר לקבל מושג ראשוני היא לקרוא תיאורי מקרה של טיפול בילדים, דוגמת הספרים "דיבס" ו"הילדה פיגי". בכל מקרה, יש הרבה מאוד עבודה בתחום, מהשירות הפסיכולוגי החינוכי, דרך מחלקות ילדים בבתי חולים ועד קליניקה פרטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ראיתי בפורום זה מלפני כשבוע שאמא התייעצה לגבי גן שבו ילד בן 5 תקף מישהו מינית בגן. יש מישהו מבוגר שאני מכירה שסיפר שכשהוא היה בגיל 5 הוא הוריד לאחת הילדות בגן את התחתונים, האם זה אומר שאדם זה כעת בהיותו בוגר הוא אדם מסוכן? ובכלל, איך ילד בן 5 יכול לתקוף מישהו מינית? האם המקרה שתארתי יכול להקרא כך? מעולם לא חשבתי על זה בצורה כזו אלא כעל מעשה שובבות ילדותי.

שלום מיכל, האירוע הספציפי שתיארת צריך להיבחן לגופו - הוא יכול להיות חלק ממשחק שובב ולא לגמרי מודע, והוא יכול להיחוות כהתנהגות תוקפנית שיש לתת עליה את הדעת. זה מאוד תלוי בהקשר ובתדירות ההתנהגות. עם זאת, אין כל אפשרות להסיק מסוכנות בבגרות על סמך האירוע שתיארת מהילדות. צריך הרבה יותר אינפורמציה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, ראיתי בפרטייך שאת מתמחה ב- OCD. אחי בן 14 סובל מההפרעה הזו, היה מטופל ולבקשתי הפסיק את הטיפול. הוא לא הרגיש שיש לו באמת בעיה, ופיתח אנטגוניזם כלפי המטפלת. היא מצידה אכן אישרה שהחומרה של ה- OCD היא לא משמעותית, ולא מפריעה למהלך חייו ולכן הטיפול הופסק. מאז הסימפטומים עדיין קיימים - סגירת דלת, יציאה וכניסה מהבית בטקסיות של צעדים, הרטבה בלילות, חזרה על סידור השער, טקס ארוך של "לילה טוב", נשיקות וחיבוק להורים שבלעדיו הוא לא יכול להרדם וכו'. הסימפטומים אכן לא באמת נוראיים ואם לא מכירים אותו טוב, לפעמים אף קשה להבחין בהם - אבל הם שם. והחשש שלי הוא שככל שהוא יתבגר זה יפריע לו יותר מול החברה שסובבת אותו (כבר היום יש כמה ילדים "רעים" בכיתה שמציקים לו) האם את חושבת שזה נכון שהוא לא יהיה בטיפול? ואם לא, מהם לדעתך סוגי הטיפול שאפשר לנקוט בהם בכדי להקל עליו, ולגרום לו לרצות להיות בטיפול?

שלום ירון, ראשית, היה נעים לקרוא בין השורות את דאגתך ואהבתך לאחיך... כפי שאתה יודע, במרבית המקרים טיפול פסיכולוגי יכול להצליח רק אם המטופל מעוניין בו. נסה לשוחח עם אחיך, ולהביע בפניו את התחושה שכדאי לטפל בדברים גם אם הם לא "נוראיים" (אגב, לא כל הסימפטומים שציינת הם סימפטומים של OCD, דוגמת הרטבה. עם זאת, אני בטוחה שזה מפריע לו כשעולה למשל האפשרות לישון אצל חברים). כדאי שתדעו שהטיפול המועדף להפרעות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא לרוב טיפול קצר וממוקד יותר מטיפול דינמי. במידה והטיפול הקודם היה דינמי, אולי אחיך יסכים לנסות משהו אחר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה תודה רבה, אני אכן אנסה לדבר איתו שוב. על אף שהטיפול הקודם היה קוגניטבי-התנהגותי - אולי הוא שינה את דעתו מאז. בכל מקרה תודה ושנה טובה! ירון

ביתי בת 3 וחצי חודשים, היא יושנת גם בבית וגם אצל הסבתא במשך השבוע ורציתי לדעת אם זה בסדר שהיא יושנת בשני מקומות בבתים שונים למרות שהיא רגילה להיות אצל הסבתא. בבית היא יושנת בעריסה ואצל הסבתא בלול. שאלה נוספת, באיזה גיל מעבירים את התינוקת לחדרה הפרטי?

שלום עינת, אני חושבת שזה מצויין שבתך התינוקת מגלה גמישות ויכולת הסתגלות, ונשמע שהיא נינוחה ורגועה בשני הבתים. לגבי עיתוי המעבר לחדר משלה, זה קשור לנושאים רבים (מהנוחות של ההורים ועד הטמפרמנט של התינוק), ואין "כללים" חד-משמעיים. נסי לסמוך על התחושות שלך, ואם את רוצה התייעצי באופן אישי בטיפת חלב או עם פסיכולוג התפתחותי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני סטודנטית המסיימת את השנה השניה ללימודי, כאשר את השנה הראשונה העברתי בפקולטה שלא התאימה לי, ולאחר מכן עברתי לפקולטה הנוכחית, בה אני מרגישה עניין רב והתאמה. הבעיה היא לא חרדה "רגילה", כלומר אני כן מתרגשת לפני בחינות וכו'- אבל בצורה שלא משפיעה לרעה על התפקוד. הבעיה היא בבחינה עצמה, שאני מרגישה כאילו מוחי "נאטם","נסגר" ונותר רק "פתח" מאד מאד צר למחשבה. אני לא מצליחה לחשוב באופן רחב יותר, או באופן בו אני חושבת שלא בשעת הבחינה..לפעמים, בסופו של דבר, אני כן מצליחה איכשהוא "לפתוח" את אותו ה"פתח", אבל זה מתרחש לאחר אמצע הבחינה ולא מותיר לי מספיק זמן, ומנסיון אני לא פותרת בשלב הזה כל שאלה בצורה איטית , כי במקרה כזה אני פשוט לא אעבור את הבחינה כי לא יהיה לי מספיק זמן (כאמור, זה לא מתרחש תמיד, אלא רק לפעמים, ובדר"כ לאחר אמצע הבחינה). בשנה שעברה חשבתי כי המצב מושפע עקב אי ההתאמה לפקולטה. בסמסטר הראשון של שנה זו היה שיפור קל, אולם לא בכל המבחנים, ובסמסטר הזה הבעיה התחילה להופיע שוב. כלומר, הבנתי שמדובר בבעיה אחת זהה בכל המבחנים אותם פתרתי עד כה (במסגרת האקדמית... בתיכון, בבגרויות- התופעה הזו לא הופיעה. להיפך- במבחן הייתי בשיאי...) בעיה זו גורמת לאי "הבאת" החומר מצידי לבחינה באותה צורה בו למתדי אותו, לחוסר ביטוי אמיתי של הידע שלי ולתסכול (למרות שדי "התרגלתי" לרעיון, אבל בזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאני לא רוצה לוותר סתם כך על העניין). יש לציין כי בשנה שעברה הייתי בקבוצת חרדת בחינות.

שלום, התחושה שאת מתארת, של המוח "נאטם", היא בהחלט ביטוי מוכר לחרדה. אני מבינה שכבר היית בקבוצה לחרדת בחינות, אבל נראה לי נכון להמשיך את העבודה שהתחלת בה. כדאי להתייעץ לגבי עבודה פרטנית, למשל טיפול שיתמקד בשלב הראשון בחרדת הבחינות, ובהמשך יעבור לעסוק בהיבטים רחבים יותר של תחושות אלה. בברכה להצלחה (ושנת לימודים פורייה...) אורנה ראובן-מגריל

תודה על התשובה המהירה.. אני נמצאת כרגע בטיפול, אך לא נגעתי בעניין הזה מול הפסיכולוגית. השאלה עלתה בעקבות מבחן שכתבתי השבוע, ומבחן נוסף שיתקיים עוד מעט. אך עקב ראש השנה והמבחן (שיוצא על שעת הטיפול..), לא תהיה לי פגישה לפני המבחן הבא. לכן, רציתי לשאול, מה בכל זאת ניתן לעשות. כמובן שאין "פתרונות בזק", אך אשמח להכוונה מאחר ואני רוצה לעבור את המבחן הבא (למרות שאני יודעת שמגיע לי הרבה מעבר לעובר.. אך כאמור, זה כבר עניין לטיפול). תודה רבה, שבת שלום וחג שמח!

שלום חברה שלי סובלת מבולימיה. מצבה הוחמר לאחרונה. היא ניסתה טיפול אצל שני פסיכולוגים ולא הלך. יש לה הרבה התנגדות לטיפול. לאחרונה הצלחתי לשכנע אותה כי היא חייבת לנסות שוב פעם טיפול. היא קיבלה המלצה על מטפל שמתמחה בבולימיה. היא הייתה אצלו שלוש פגישות והלך טוב. היא אמרה לי שהמטפל הזה מאוד נראה והוא גם אמר שלדעתו יוכל לעזור לה. אך כמה ימים אחרי פגישה אחרונה המטפל התקשר ופשוט בשיחה מאוד קצרה אמר לה שילא יוכל לטפל בה בטענה שיש סוגים מסוימם של מטופלים שהוא לא יכול לטפל בהם וכי עדיף להפסיק את זה על ההתחלה. היא הייתה בשוק. זה היה מנוגד לגמרי ממה שהוא שידר בטיפול. היא הרגישה שעולמה חורב עליה. היא פירשה את זה באופן שהיא בעייתית מאוד ואין תקנה למצבה. מיד לאחר שסיימה שיחה צלצלה אליי וסיפרה לי את זה הייתי בשוק. אבל אני ידעתי דבר נוסף שהיא לא ידעה וחשבתי שיוודע לה בפגישה הבאה שלה עם הפסיכולוג. יש מישהי שעובדת איתי בעבודה ואמא שלה חברה של אמא של חברה שלי. והיא פלטה לי כי אמא של חברתי צלצלה למטפל הזה וביקשה ממנו שישכנע אותה שהיא לא צריכה טיפול פסיכולוגי אלא היא חייבת ללכת לפסיכיאטר כי יש לה התקפות זעם והיא חייבת לקחת תרופות.הוא אמר כי הוא לא מוכן לדבר איתה וכי פגישה הבאה שלו עם בתה הוא יספר שהיא צלצלה. אני מצדי לא סיפרתי זאת מייד לחברתי במחשבה כי בפגישה שלה הבאה עם המטפל הוא יספר לה על כך. לחברה שלי יש התקפות זעם רק על אמא שלה כי היא אמא שלה משגעת אותה. היא כל הזמן אומרת לה שהיא פסיכית ומטורפת והיא צריכה תרופות ושהמטפל שלה מסיט אותה נגדה. יום לאחר שאמה התקשרה לפסיכולוג, הוא התקשר לחברה שלי והפסיק את הטיפול. כשהיא צלצלה אליי לספר שהוא הפסיק את הטיפול, אני סיפרתי לה על כך שאמא שלה התקשרה לפסיכולוג ודיברה איתו. אז נפל לה האסימון והיא אמרה שהיא חושבת שאולי היא איימה עליו או משהו כזה. אני חושבת שאם לא הייתי מספרת על השיחה של אמא שלה עם הפסיכולוג, היא הייתה במצב הרבה יותר קשה. איך הוא יוכל לעשות דבר כזה ללא הסבר מפורט כשפתאום הדברים נראים מנוגדים לפגישות שקדמו לכך?? איך הוא עושה את זה בטלפון??תופס אותה באמצע בסופר ואפילו לא שואל אם היא יכולה לדבר?? הוא ראה שהיא במצב קשה. לפני שסיפרתי לה על השיחה של אמא שלה עם הפסיכולוג, היא אמרה לי דברים מאוד קשים, היא חשבה שהסיבה להפסקה היא שהיא מקרה קשה ללא תקנה והיא פשוט הרגישה איום ונורא. אני חושבת שמה שקרה כאן הוא לא אתי ואסור לעזוב את העניין סתם כך. לא משנה מה קרה, קודם כל הוא היה חייב לעשות את זה פנים מול פנים עם הסבר וגם מה, הוא נבהל מאמא שלה? הוא השאיר אותה עם הרבה שאלות. כך עושה פסיכולוג מנוסה עם המלצות? חוסר רגישות וגם מאוד מסוכן לעשות את זה לאדם שנמצא במצב עדין. אני חושבת שהיא צריכה לדבר איתו, להיפגש איתו ולברר את העניין ואולי אפילו לדווח לאגודה של עו"ס (הוא עובד סוציאלי בהכשרתו).

את לא יודעת שזו באמת הסיבה .סתם ניחוש שלך . שתתקשר אליו לשאול במקום סתם ניחושים

שלום נטלי, את מתארת התרחשות מורכבת שיש בה הרבה מאוד חלקים תמוהים. אני חושבת שכדאי לקבוע פגישה נוספת עם המטפל, ולשוחח עמו על האופן בו הוחלט ונמסר על סיום הטיפול. בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

בסדרה "בטיפול" גילה (מדריכת הפסיכולוג) אומרת לראובן (המטפל) בפגישתם, שאסור לו להתפתות וליצור קשר מיני עם המטופלת שלו שמאוהבת בו, כי ברגע שיעשה זאת היא תעזוב בבוז. האם יש הגיון בדבריה? כלומר האם זה אומר שאם המטפל שלי ינצל את אהבתי אליו ארגיש כלפיו בוז? מן הסתם- לי זה נראה מופרך. זאת הרי הפנטזיה שלי. ואין סיבה שאתרחק ממנו ברגע שזה יקרה. שתיהיה שנה טובה לכולנו.

זה טרמינולוגיה בסיסית של פסיכולוגיה כשהמטופלת מתאהבת בראובן היא משחזרת איזו חוויה מהעבר בחדר הטיפולים. הפנטזיה הגלויה היא להיות איתו , אבל הפנטזיה הסמויה היא להתאהב בו אבל שהוא בתגובה יעשה את הדבר הנכון ולא ינצל את חולשתה. כדי לפתור את הקונפליקט שהוביל להתאהבות הזו צריך לחוות מחדש את החוויה המכאיבה בסביבה הטיפולית המוגנת בה לא יהיה לעולם ניצול. ברגע שראובן יתמסר לה, היא תרגיש שהוא כמו כל שאר הגברים בחיים שלה - מנצלים אותה , והפעם זה לא סתם גבר, זה אולי הבן אדם היחיד שיכול לעזור לה לפתח מערכת יסים בריאה עם גבר ולהיפתר מהתסביך הזה.

על איזו חוויה מכאיבה כולם מדברים? כמעט כל המטופלות מתאהבות במטפל!!! האם בהכרח עברה חוויה מכאיבה בעברה? האם בהכרח אביה ניצל אותה??? הוא פשוט נראה לה מושלם בגלל שהוא לא נחשף בפגישה הטיפולית ובגלל זה מתאהבת בו. "קונפליקט שהוביל להתאהבות הזו צריך לחוות מחדש את החוויה המכאיבה"

בנות יקרות, חוויית ההתאהבות במטפל/ת היא אכן תופעה מוכרת מימיו הראשונים של הטיפול הפסיכולוגי, ואינה מפסיקה להפתיע, לרגש ולטלטל עד ימינו... ההנחה הקלאסית היא שמדובר בהעברה של תחושות השייכות לזמן ולמקום אחר (קרוב לוודאי לקשרים הראשוניים) אל המרחב הטיפולי. לכן אגב, חשוב על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית לשמור על המרחב הטיפולי ניטרלי, כדי שהמטופל יוכל להשליך תחושות אלה ואחרות על דמות המטפל "ללא הפרעה" של דמותו האמיתית... אני יודעת שרעיון ההעברה נוטה "להרגיז" מטופלים שיודעים עד כמה אהבתם היא חיה ואמיתית, ובעיני חשוב לזכור שמצב זה הוא הזדמנות מצויינת להתבונן ביחד בדפוסים של אהבה וקשר (שבאמת מופיעים לא רק בהקשר להתאהבות הספציפית הזו...). אחת הסיבות לכך שאפשר לנצל את ההזדמנות להתבוננות, למידה וצמיחה אישית, היא שההתאהבות לא יכולה להפוך לקשר זוגי ממשי בטיפול פסיכולוגי תקין - והכלל הזה שומר על כולנו ומאפשר לנו מרחב התבוננות חשוב. אני מקווה שזה עוזר להבין, ומאחלת לכן המשך צפייה מהנה, אורנה ראובן-מגריל

אני נשוי 24 שנים ,הכל מסודר ותקין אוהב את אישתי ודואג לה,הבעיה שאני איתה מרגיש זקן,היא אוהבת שאני מגדל כרס ומסתלבט איתה בבית ,הכרתי בחדר כושר צעירה ממני ב 15 שנה ,אין ביננו כלום אבל רק המחשבה עליה מעירה אותי .אני משווה את הרגשת הזיקנה שיש לי ליד אישתי מול הרעננות והחיוניות שיש לי ליד הצעירה .אני לא מחפש הרפתקאות ונאמן מטבעי ,אבל כל הסיטואציה הזו מכניסה אותי לדכאון ,הצעירה נשואה באושר עם ילד קטן ואין לי אפילו צ'אנס שיתפתח משהו כי אני בן 48 ,איך יוצאים מזה? שבועיים לא הלכתי לחדר כושר כדי לא לראות אותה ואני מרגיש נובל בבית -מה את מציעה?

שלום יוני, אין ספק שאפשרויות חדשות יכולות להיראות מרעננות ומרגשות בהשוואה למוכר שהוא "מסודר ותקין"... נראה לי נכון להקדיש מחשבה לשאלה כיצד אתה עצמך יכול להרגיש רעננות וחדשנות, קודם כל בעולמך הפנימי ובהמשך בקשר הזוגי. אני בטוחה שאם תמצא את הדרך להרגיש פחות "זקן" ו"נובל" בתוכך, תוכל להביא משהו מהרעננות החדשה גם לתוך הקשר הוותיק והיציב שלך עם אשתך. כך שהמוקד צריך להיות פנימה - איך אני עצמי יכול להרגיש יותר שבע רצון ומלא כוחות, ורק אז המוקד עובר החוצה לבת-הזוג... באיחולים להצלחה, אורנה ראובן-מגריל