פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום יש משהו שמאוד מטריד אותי קודם כל יש לי חשק מיני עצום, דבר שני אף פעם לא הייתה לי חברה, דבר שלישיכמעט אף פעם לא היה לי סקס, למעט נערות ליווי, ולמעט 2 מקרים בודדים עם בחורות רגילות ששכבתי, בכל המקרים אחרי שאני שוכב עם הבחורה היא כבר לא עושה לי את זה ומבחינתי היא כבר לא שווה. למה זה? איך יכולה להיות לי זוגיות אם אחרי פעם אחת כבר אני לא ארצה את הבחורה?

אני הייתי כותבת את גילי בכדי שהעצה תהיה מתאימה.

שלום אחד, אני חושבת שאחד המשתנים החשובים שכדאי לקחת בחשבון הוא מידת ההיכרות והחיבה שאתה רוכש לבחורה עוד לפני הסקס הראשון. יתכן שאם תרגיש שאתה נהנה להיות עם בחורה מסוימת, נעים לך לשוחח עמה ולבלות איתה זמן, תגלה שאחרי הסקס הקשר רק מעמיק. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, איך היה בכנס? יש משהו חדש? איזה שיקוי פלאים שיצא בקרוב ושיפתור לכולנו את הבעיות? :-) התיעצתי איתך בעבר, לפני חודשיים בערך, לגבי סיום טיפול. אני עדיין בטיפול, כואב אבל יהיה בסדר... :-) סתם התגעגעתי... :-)

שלום דניאלה, איזה מילים חמות ומתוקות! הכנס היה מעניין מאוד, אבל שיקויי פלאים עדיין אין... אני מקווה שבקרוב יכאב פחות, אורנה

שלום לכם, מתי אמורים לדאוג למישהו שמדבר על התאבדות כל הזמן - האם כאשר הוא מדבר עליה כעל אופציה, האם כאשר הוא חושב על זה כל היום או האם רק כאשר הוא מתכנן תוכניות קונקרטיות? התוודה לפני חבר שכבר יש לו תוכנית בראש. הוא אמר שהוא לא מתכון לבצע אותה אבל יש לו את כל הפרטים. למי לכתוב מכתב, צורת ההתאבדות, מקום - למרות שהוא מדגיש שאין לו תוכניות ביצוע. הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי ותרופתי (שלא עוזר לו לדעתי כי הוא ממש בדיכאון עמוק כבר חודשים רבים מידי). קראתי שהעניין נהיה בעייתי כאשר נעשות תוכניות קונקרטיות אך עם מחשבת ביצוע, ולא כמו שהוא מתאר את זה - שהוא לא מתכוון לבצע. מה אתם אומרים? תודה.

שלום רימון, אני מתרשמת שלחבר שלך יש תוכנית מאוד מפורטת, ושבהחלט כדאי לשוחח עמו ולהביע את דאגתך. כדאי שהוא ידע עד כמה הוא חשוב לך, ושאתה מוכן לעמוד לצידו ברגעי משבר. בנוסף, כדאי לוודא עמו שהוא מדבר על התוכניות שלו גם בטיפול הפסיכולוגי, על מנת שהמטפל שלו יוכל להעריך שינויים במצבו. באיחולים לשקט, אורנה ראובן-מגריל

אז ככה אני בן 23 ואני אובד עצות בהקשר לטיפול הפסיכולוגי שאני עובר.יש לציין שכבר עברתי טיפול פסיכולוגי (שניהם התנהגותיים ושיחות ..) בצעירותי ע"י אחרת. בכל מקרה הפסיכולוג הזה אכן חיזק אותי במשבר מסוים שהיה לי ,אך אני חש אני לא מתקדם בחיי היום יום מבחינת נושאים רבים: 1רור המיניות , שליליות יתר שלי,עצב על מחלה של אימי ועוד ...הפסיכולוג אומר שאני מאוד נוקשה ברמות מטורפות ,שאני אדם של שחור ולבן ..הקטע המעצבן הוא שאני מסכים והוא מוכיח לי את אמיתות הדברים אך אין שום פעולה שננקטת לשנות את הדברים(אני מדבר כאן על השליליות ופסימיות יתר)...כל פעם ,לא רק שהוא גם שוכח על מה שדיברנו פעם שעברה שזה בכלל משגע אותי (ואני מחליק את זה ומזכיר לו..) ,אנחנו מדברים על הבעיות אבל אין פתרון קונקרטי בפועל.דיברתי איתו על זה והוא אומר שזה לוקח זמן(יש לו שיטה ליעני שינוי המחשבה:הוא קורא לזה :רציונליות,מחשבה אלטרנטיבית ,ועוד כמה שלבים ששכחתי) ...-אני בטיפול ON OFF משהו כמו שנתיים... הקטע הוא שאני לא מפסיק כי אין לי כח לספר לפסיכולוג חדש את כל הסיפור שלי ורק על זה אני "אבזבז" כמה פגישות...מה גם שאמא שלי גם טופלה אצלו והוא מכיר את ענייני לעומק... האם לעבור לאחר? האם בכלל לנטוש את הפסיכולוגיה? מה זה נמאס לי...אני חש כאלו זה בזבוז כסף כבר ....מה לעשות???????????(אגב הוא מגדיר אותי כהיסטריוני)

שלום אדיר, זה מסובך להגיד משהו על טיפול של אדם אחר (בערך כמו שקשה לדעת באמצעות התבוננות מבחוץ, מה בדיוק קורה בתוך מערכת יחסים זוגית...). לכן אין באפשרותי לייעץ לך באופן מעשי האם להחליף מטפל (ואני מקווה שבכל מקרה לא תנטוש את הפסיכולוגיה...). מה שכן עולה מאוד בבירור הוא שתחושות האכזבה והייאוש שלך צריכות לקבל ביטוי בתוך הטיפול. ההרגשה שאינך מתקדם מספיק, והעובדה שאתה מתוסכל כאשר המטפל אינו זוכר את דבריך וכד' הן חלק מהעבודה הטיפולית, ואפילו חלק חשוב. אז אל "תחליק" דברים אלא תפתח אותם, ותנסה לשים לב האם דברים מסוימים שאתה מרגיש מזכירים לך תחושות ששייכות לזמן או מקום אחר בחייך. זו יכולה להיות הזדמנות משמעותית ללמוד משהו מעניין. בברכה, אורנה ראובן-מגריל .

ליאת שלום, בטיפול ישנם סוגים רבים של העברה, התאהבות , שנאה, כעס וכ"ו האם יש הסבר מסוים מי יפתח מה כלפי המטופל? למשל מישהי שמאוהבת בטירוף למה היא מתאהבת ולא שונאת? או הפוך את יכולה להפנות אותי לחומר קריאה? אני חושבת שראיתי שאלה דומה בנושא ולא מצאתי תודה ושנה טובה

שלום לך דבש יקרה (איזה שם נחמד לכבוד החג) אני שולחת לך קישורים לדיונים קודמים בנושא ההעברה בטיפול. אם יהיו לך שאלות נוספות, אנא פני שנית ואשמח לענות לך. שנה טובה ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/562/xFT/525091/xFP/525091 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/561/xFT/524244/xFP/524229 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/560/xFT/523957/xFP/523957 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/555/xFT/520992/xFP/520988

שלום, אני מרגישה עכשיו תשישות וחוסר תקווה בכ"כ הרבה אספקטים בחיי. אני שונאת את העבודה שלי ואת האנשים שעובדים איתי ישירות או בסביבתי. אני כבת 28 ועובדת כמזכירה במקביל ללימודי תאור ראשון כללי (בתחילת הדרך). כבר לאחר הצבא התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי בתפקיד מינהלי. הינני עובדת ארעית. אני לא מסמפטת את הבוסית שלי, היא אדם קר, לא אמפטי, אנטיפטית. קשה להסביר במילים מה מפריע לי במשרד. גם כשלא נאמר משהו, האוירה לא חביבה ולא נעימה, מין עוינות ברמה מסוימת, לא מילולית. אתמול התקיימה מסיבה קטנה של המחלקה לקראת ראש השנה. מדובר במוסד אקדמי, האנשים נראו לי פלצנים, ייצוגיים, לא אמיתיים. אחדים מעובדי המחלקה אפילו לא משיבים לי כשאני מברכת אותם לשלום. שנאתי את אותם אנשים שמצליחים להגיע לעמדות גבוהות והם חסרי ייחודיות או כישרון. אלא אנשים מניפולטיביים, דורסניים ומלאים בעצמם. (שגם דאגו לסיים תואר ראשון ושני). ואילו אני, בחורה נאה מאוד, מרדימה, מבריקה, חיננית מקבלת יחס מזלזל מאנשים המחלקה שנמצאים בעמדות בכירות, כי אני מזכירה.. אני מגיעה מרקע קשה במובנים רבים, בהתאם לכך פיתחתי חוסר בטחון מאוד גדול. כאשר אני מרגישה שאני בסביבה לא אוהדת, אני נעשית מאוד חסרת בטחון והדבר היכר בקול שלי, בשפת הגוף, ביטול עצמי, נחמדות-יתר. כמובן שמצב זה מכניס אותי למעגל של תיעוב עצמי בגלל חוסר הבטחון, תסביך הנחיתות, המרמור. אני מרגישה שאני לא במקום הנכון עבורי. אני רגישה ויצירתית וכמזכירה בסביבה מבוגרת ולא סימפטית, המהות או העצמיות שלי מדוכאת או נפגעת. מצד שני, אין לי כ"כ הרבה ברירה. אני עובדת במשרד שמספק תנאים סוציאליים טובים וזה מאפשר לי עצמאות כלכלית, הוצאות מחייה. אני משערת שתפנו אותי לטיפול פסיכולוגי לצורך שיקום והעלאת הבטחון העצמי. כבר הייתי. צריך להתמודד עם המצב הזה ואני כנראה יודעת מהם הכיוונים הנכונים: טיפול פסיכולוגי, שימוש בטכניקות הרפייה: מדיטציה, יוגה, נשימות..פעילות גופנית, שינוי גישה - להתרכז יותר בחיים שלי, מאשר בתסכול על אותם אנשים גועליים ומצליחים. פשוט, סף הרגישות שלי כ"כ נמוך..חשבתי לקחת תרופה מקבוצת SSRI שתסייע לי לפתח שריון או אדישות ותמנע ממני את הביקורת העצמית התמידית. רעיונות אחרים? תודה

חשבתי על שימוש בתרופה מקבוצת SSRI, והחלטתי שלא, לעת עתה. אני חושבת שהתרופה הזאת מקלה על ההתמודדות, אבל המחיר שלה עלול להיות יקר - נזק עתידי. (קראתי מחקרים רבים).

לא יודע איזה מחקרים קראת אבל עשרות מליוני אנשים נעזרים בכדורים ממשפחת ה SSRI בעולם לתקופות ארוכות ללא כל נזק, תופעות הלואי אם ישנם נעלמות עם הפסקת הכדור , כך שזה שיקול שלך ותמיד את יכולה להפסיק במידה ואת מתחילה לקחת. תשקלי תועלת (איכות חיים) מול תופעות לואי אפשריות.

מיטל, מיטל, מה כבר נשאר לנו להגיד לך? את יודעת מהם הכיוונים הנכונים, ובכל זאת בוחרת להיכנע לתחושת ה'איכס'. אני חשה אותך חוסמת (מראש) כל פתח אפשרי לפיתרון. בעבודה כולם נגדך, אבל גם אי אפשר ללכת משם כי זו עבודה מכניסה ובטוחה. את יודעת שטיפול הוא הכיוון הנכון, אבל "היית כבר". את חושבת על טיפול תרופתי, ומיד חוזרת בך מתוך ביטחון שהוא יזיק לך. (גם אני חושבת שתרופות, סתם ככה, בלי טיפול, הן לא הפיתרון). את מציינת שבאת מרקע קשה ושאת חסרת ביטחון, אבל כמעט באותה נשימה יודעת לומר שאת נאה מאד, מבריקה, חיננית, רגישה ויצירתית. אלה נתוני פתיחה לא רעים כלל, ובכל זאת, את מעדיפה לא להעמיד את כישורייך במבחן, ולהישאר בסביבת עבודה שעושה לך רע. יש משהו פסיבי בעמדה הזו, ופסיביות זה הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו. חשוב יותר לפעול למען עצמך, מהסיבה הפשוטה והעצובה - שאיש לא יעשה זאת טוב ממך ! חשבי אם המקור העמוק לתחושות האי-נחת הוא אכן מקום העבודה שלך, או שמא מדובר במשהו אחר, עמום יותר ונגיש פחות. חשבי על השעות שאחרי העבודה, ובדקי מה את עושה בהן. מה את עושה גם למען אנשים אחרים? לפעמים התגייסות למען מישהו אחר מחייה נפשות. ואהבה? מה איתה? והרשי לי להזכיר לך, שתמיד אפשר לחזור לטיפול, לאותו מטפל או למישהו אחר, ולגלות שמכל נקודת פתיחה צומחות הבנות חדשות. לעיתים קרובות צריך איזו בשלות לטיפול, וכשזו מגיעה, התועלת רבה יותר. אני חייבת להודות שמשהו בדברייך, בין השורות, אולי אפילו 'עוצמת הקיטו?ר', משדר הרבה עוצמה. בעיני את לא נחווית כלל כאדם חלש וחסר אונים. אני מאחלת לך שתצליחי לרתום את העוצמה הזו לטובת שינוי משמעותי בשנה הקרובה. שנה טובה ליאת

היי שוב, תודה על התשובה האמפטית, המכוונת והאכפתית כל כך.. אחרי שפרקתי אתמול אחה"צ את שעל ליבי נרדמתי עד לשעות הלילה. יותר מאחור, כשהתעוררתי והרגשתי השתפרה, קראתי את תשובתך המפורטת שנוגעת בנקודות חשובות ומרכזיות. התשובה מאוד חיזקה אותי ונתנה לי חומר למחשבה. המלכוד שאני יוצרת לעצמי, הפרדוכס של הבטחון העצמי, הפאסיביות שבהתנהלות שלי, חוסר לקיחת אחריות על מהלך חיי, (שמתקשר כמובן לפאסיביות), פעילויות בתם יום העבודה, לסטות מהמיקוד העצמי ולתמוך באחר.. אפשר להגיד שהיה לי לילה לבן, שליוו ומפוכח. גרמת לי לחשוב על כל נקודה אחת לאחת ולחשוב על קידום מטרות. כבר היום קידמתי כמה ענינים חשובים כגון: הלימודים בשנה הקרובה וכו'. אני גם מנסה ליישם גישה חדשה במקום העבודה, שתיטיב עם הרגשתי. אני מודה לך מקרב לב. נתת לי "דחיפה" קלה, מלווה בכמות נדיבה של אמפטיה ואמון ביכולותיי וזה עורר את החיוניות וניתב את האנרגיות שלי לכיוון הנכון. שנה טובה, את עושה רושם של אדם ומטפל שניחן באינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה, כן ירבו! מיטל

שלום שוב אני...קודם כל תודה על היחס והתשובה המהירה... רציתי לשאול מספר שאלות נוספות: האם הבעייה ניתנת כלל לריפוי???? האם יש סיכוי לכך? אם אכן יהיה צורך בטיפול תרופתי- באילו תרופות מדובר? האם מדובר בתרופות לתקופה מסוימת או לכל החיים? תודה מראש דניאל

דניאל יקרה, לדברייך, בן הזוג שלך סובל מחרדות ודאגנות בלתי פוסקת, ובעקבות כך גם מדיכאון. מאחר ואין זו "אבחנה" מקצועית, אלא תיאור בלבד, לא אוכל להתנבא בפרוגנוזה זו או אחרת. בהנחה שאכן מדובר בתופעות של חרדה ודיכאון, המצב בהחלט ניתן לטיפול (לאו דווקא תרופתי), ואפשר לקוות שיחלוף. כשמדובר על טיפול תרופתי, הניתן ע"י רופא פסיכיאטר בלבד, הכוונה בדר"כ לנוגדי-חרדה ודיכאון (ממשפחת SSRI - חוסמי קליטה חוזרת של סרוטונין), הניתנים לתקופה מסוימת (מס' חודשים, אך לא כל החיים). אני שבה ומדגישה שטיפול תרופתי, נחיצותו ואופן השימוש בו, הוא בתחום אחריותו של רופא פסיכיאטר בלבד. מאחלת לכולכם, שוב, שנה טובה ורגועה ליאת

שלום , מעניין אותי לדעת האם גלישות פסיכוטיות הופיניות לכל הפרעת אישיות או רק לחלקן. אם רק לחלקן אז לאילו מין ההפרעות? תודה מראש ותודה על הפורום הנפלא. קטיה

קטיה יקרה, ככל הידוע לי, הפרעת האישיות הגבולית היא בסיכון גבוה יותר מהפרעות האישיות האחרות לגלישות פסיכוטיות או מצבים דיסוציאטיביים (ניתוק מהעצמי), כאשר בעקבות פגיעה, יש התמוטטות של ההגנות, מבלי יכולת לגייס במהירות הגנות חלופיות. גלישות פסיכוטיות יכולות להתרחש, כמובן, גם במצבים נפשיים אחרים. שנה טובה ורגועה ליאת

שלום רב, עברתי תקופה של שנתיים דיכאון ברמות היותר נוראיות שלו. מצבי כעת טוב בהרבה. אבל מרגישה אדישות לחיי. עדיין רוצה למות (אני מטפלת בכך- אל דאגה), והכל בצבעים אפורים...אין כמעט דברים שמצליחים "להעיר" את נפשי מתרדמתה. אני לפעמים חושבת שהנפש שלי איבדה רוח-חיים, בשנתיים הללו. האם זאת תחושה שתעבור? אולי זאת המציאות ועליי להשלים שהנפש שלי לא תשוב להרגיש? (או לא תשוב להרגיש כמו בעבר?) שאלה כללית: האם יכול להגרם נזק נפשי לאדם שעבר משבר קשה, במשך תקופה ארוכה? (כלומר אני יודעת שיש לכך יתרונות. הוא יוצא נשכר- עם כוחות מחודשים וכמובן- "מה שלא הורג מחשל") אך האם יש בכך גם חסרונות? (מעבר לשנים בחייו שעברו בסבל גדול). שתיהיה שנה טובה. ותודה רבה על כל תשובה.

לי יקרה, את שואלת שאלה חשובה. האם משברי חיינו מותירים בנו נזקים? נדמה לי שאם היינו יכולים לבחור, היינו כולנו מעדיפים שחיינו ייראו כמו א.ק.ג תקין. אצל כולנו קיימת משאלה לחמוק מצרות ומשברים שחורצים בנו צלקות. אני חושבת שהשאלה החשובה היא לא "האם למשבר יש יתרונות/חסרונות?" אלא "האם בכלל ייתכנו חיים בלא משבר?". ממש כשם שקשה להעלות על הדעת חיים ללא מחלה פיזית מתישהו, כך קשה לחשוב על חיים נפשיים בלא משברים. דיכאון הוא בהחלט שבר, המרסק לתקופת מה את חיינו, וקוטע את הרצף הבריא של הקיום. האפרוריות והתרדמה הנפשית, כמו שקראת לזה, הם שלב ביניים טבעי בין תקופת הדיכאון העמוק לתקופה של התעוררות והתחדשות. את שואלת האם תשובי להיות מי שהיית בעבר, האם תרגישי דברים כמו פעם? קשה לענות על כך. אני, אישית, מאמינה שלעולם אין אנו חוזרים להיות מי שהיינו. אנחנו ממשיכים לעמוס על עצמנו עוד ועוד חוויות, חלקן קשות ומכאיבות, חלקן מספקות ומרגשות, וכולן מעשירות אותנו, מוסיפות נפח, עומק ומשמעות לקיומנו. אני יכולה להעיד מניסיוני, שגם לאחר תקופות משבר ואסון, רגעי האושר והסיפוק נחווים שוב בחריפות ובעוצמה - אם רק נותנים להם הזדמנות. שנה טובה באמת באמת ליאת

שלום לכולם, אני מחפשת ספר שאיני זוכרת את שמו או את שם המחברת... )-: זה ספר שתורגם לעברית והפך לקלסיקה . בנושא אכילה כפיתית. אחד הדברים שאני יודעת שנאמרו שם זה שהגוף משמש כשכבת מגן מהעולם. שקורבן אונס יגרום לעצמו להשמין כדי להרגיש מוגן. פרטים מעטים ובכל זאת , אולי מישהו יודע...

אולי התכוונת ל"נשים אוכלות את עצמן" -על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. של מירה דנה ושל מרילין לורנס. אגב, בהרבה מקומות הדנים בהפרעות אכילה נאמר שהגוף משמש כשכבת מגן מהעולם. זאת תיאוריה די נפוצה... שתיהיה לכולם שנה טובה.

רחל, אני מציעה לך להפנות את השאלה בפורום 'הפרעות אכילה' באתר זה. שם ודאי יהיה מי שיוכל לפגוע בול... האם התכוונת לספר עליו המליצה תותית? לילה טוב ליאת

ליאת שלום. נעזרתי בך בעבר, ואני חוזרת שוב, נהנתי מאד לקרוא את תגובותייך. אני בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה וחצי, קשה לי והכל מאד איטי אך כנראה מותאם לקצב שאני יכולה להתקדם. בזמן האחרון, לאחר הפגישה עם הפסיכולוגית, אני לא ישנה במשך כמה לילות, וחווה תהליך בו אני מרגישה רגשות מאד קשים, דוקא מתוך שינה , מתעוררת ובוכה, כל כך בוכה... משהו שבכלל לא אופייני לי. זה קרה לי כבר שלוש פעמים, רגשות קשים שבאים תוך כדי שינה/נימנום בו אני חושבת על תקופה מסויימת בגיל מאד צעיר, ועולים רגשות שקשה לי כל כך להרגיש אותם, רגשות שגם אם אני מנסה להדחיק , יוצאים החוצה, ממש מתפרצים ואני בוכה... מה דעתך? האם יש החמצה בזה שזה לא קורה בטיפול עצמו, אבל אין סיכוי שזה יקרה בטיפול עצמו, או שמא זהו התהליך, אשמח אם תכתבי לי כמה מילים בנושא תודה מראש ושנה טובה נעמה

נעמה יקרה, אמרת כל כך יפה, שקצב הטיפול הוא כנראה זה המתאים ליכולתך הנוכחית. קשה לדעת מכאן מה בדיוק עובר עליך בימים אלה בטיפול, ומהם התכנים שמציפים פתאום עוצמות רגש כאלה, אבל יש לי הרגשה שזה יכול להיות קשור במה שקורה לך בטיפול. רגעי התפר, בין שינה לערות, הם מעין מצב ביניים, שבין ממלכת הלא-מודע של החלום, למציאות והחוויה המודעת. רגעים אלה מהווים לפעמים הזדמנות, סדק צר, בעדו מזדחלים אל התודעה תכנים ורגשות מאותן שכבות נפש פחות נגישות. אני לא בטוחה שהם לא יגיעו בסופו של דבר אל חדר הטיפול, בקצב שלהם. עד אז, נסי לא להתנגד לתהליך, ואולי לשתף בזה את המטפלת שלך, ולו רק כחוויה ללא תוכן. אני מאחלת לך המשך עבודה פוריה בטיפול ובכלל. וכמובן שנה נהדרת ליאת

שלום בן זוגי סובל מחרדות ופחדים אשר מבאים אותו לדכאונות. החרדות והפחדים הם בעיקר מהעתיד הלא נודע. הנה מספר דוגמאות: מה אעשה כשאסיים את הלימודים באוניברסיטה? האם אמצא עבודה טובה? האם אהיה מאושר? האם הזוגיות תהיה טובה גם לעתיד הרחוק? איך הזוגיות תראה בעתיד? וכדומה...כשהוא בדיכאון הוא מסתגר בתוך עצמו, ולא רוצה לדבר...בזמן האחרון זה קורה לעיתים יותר תכופות (אולי כי הוא קרוב לסיום לימודיו/ אולי כי אנחנו כבר יוצאים זמן מה וצריך להחליט..אני לא יודעת) בעבר היה אצל פסיכולוג במשך זמן מועט, אבל ארגיש שלא קבל תמורה, ולכן אפסיק. אני והוריו רוצים שילך לטפל בבעיה זו. האם לדעתך הוא זקוק לטיפול כלשהו? אם כן איזה? אנחנו לוחצים עליו בעניין זה, והוא עכשיו מתנגד לכל העניין (נראה לי בגלל שלחצנו עליו), מה לעשות? להמשיך ללחוץ? תגובתו לעניין הטיפול היא: הוא לא חושב שזה יעזור..ושזה מקרה אבוד...שוב פחד וחרדה תודה על הייעוץ!!!!

דניאל יקרה, כמו שניתן להבין מדברייך, בן זוגך אכן נמצא תחת מועקה כבדה, ויוכל להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, ואולי גם תרופתי. אבל באמת יש חשיבות לאופן בו עושים זאת. כמו שכבר אמרתי כאן פעם, לפעמים לחץ מצד הסביבה הקרובה יכול להוסיף חרדה ואשמה, והתבצרות בהתנגדות לטיפול. אני מציעה לך להניח לו לזמן מה. צריך לכבד את בחירותיו של אדם בוגר, גם אם הוא בוחר להיות מבולבל וחרד. יש לי הרגשה שאם תאמרי לו שאת מכבדת את הבחירה שלו, הוא יפסיק להתבצר. את יכולה להציע את עזרתך ולומר, למשל: אם תחליט לנסות שוב, אני מוכנה לעזור לך לחפש מטפל טוב. מעבר לזה, אין בידינו לעשות דבר. אני מאחלת לכם בכל זאת שנה של נחת וזוגיות טובה. ערב טוב ליאת

בני בן 5 השוהה בגן חובה. לפני כשבוע הועבר לגן בני ילד, שפגע מינית בילדים אחרים. באספת ההורים שהתקיימה היום, היתה מחלוקת בין ההורים. יש הטוענים , שיש להשבית את הגן, ועל הילד לעזוב את הגן,. לעומת זאת יש שטענו שהילד לא חיב להיות במסגרת יולא [יום לימודים ארוך] , . מה דעתך. אנו חוששים מאוד לילדינו, ולא היינו רוצים שיהפכו לשפני ניסיון של המערכת, פן ילד אחר עשוי לעבור התעללות מינית.

לילי יקרה, אני יכולה להבין את החרדה שמעורר מקרה של תקיפה מינית בגן. לשמחתנו, זה לא קורה הרבה. כמובן שאיני מכירה את פרטי המקרה, אבל חשוב מאד לזכור שילד בן חמש הוא קודם כל ולפני הכל ילד בן חמש ! ההחלטה להעביר ילד מגן אחד לאחר, מלווה בדרך כלל בשיקול דעת. איש לא יעלה על הדעת שילד 'מסוכן' יוכל להמשיך להוות סיכון, והפעם על קבוצת ילדים אחרת. מן הסתם, המעבר נעשה בתקווה לאפשר לאותו ילד להשתחרר מתווית נוראה שקיבל במקום הקודם, מה שיאפשר גם פעולות שיקום ועזרה יעילות יותר, לו ולמשפחתו. עוד חשוב לזכור, שילד בגיל הזה, אינו פועל בדר"כ מתוך דחף מיני שאינו ניתן לכיבוש. סביר יותר להניח שהילד הזה חווה בעצמו סוג זה או אחר של תקיפה, וחשוב מאד לאפשר לו סביבה מכילה, תומכת ויציבה. יהיה עצוב מאד לדעת שגם בגן החדש הוא יקבל את תווית המפלצת. יש לזכור כי מרבית התקיפות המיניות בגיל הגן נעשות תוך משחק, כאשר שני הצדדים לא מאד מודעים למלוא המשמעות של הדברים. יש לנו תפקיד חשוב ומהותי בחינוך הילדים לשמירה על עצמם ועל גופם. כל הורה צריך לעשות זאת בתבונה ורגישות, מתוך היכרות עם הילד שלו, עם רמת ההבנה שלו ועם עולם התוכן שלו. עלינו להבהיר לילדינו שגופם הוא 'שטח פרטי', ושהאיברים האינטימיים בגופנו צריכים להישאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, ללא קשר אם המגע נעים או לא. לא כדאי להזהיר ילדים מפני ילד ספציפי, משני טעמים: ראשית, בהחלט יתכן שה'תקיפה המינית' בגן הקודם הייתה מעשה תמים לכאורה, מאותם מקרים שקורים בכל גן אך לא מתגלים. כך הילד זוכה לגינוי ותיוג שלא מאד מגיעים לו (לטעמי, בגיל הזה הם לא מגיעים לו בכל מקרה). שנית, אזהרות מסוג כזה עלולות לעורר חרדה אצל הילדים, ולערער את תחושת הביטחון בגן. הייתי ממליצה לכם, כהורים בגן, לוודא שנעשה כל מה שצריך כדי להבטיח את שלומם של הילדים, כמו תמיד, ולנסות לבחון את הסיטואציה בפרספקטיבה המציאותית שלה, ללא התלהמות. אני מאחלת לכולנו שנת לימודים מהנה ופוריה, והרבה שקט ושלווה. ליאת

בפורום נפגעי תקיפה מינית ואנו נוכל לסייע לך בכל ההבטים של המעשה המאוסה והצדדים המצודים למטבע. ולהפנות אותך לגורמים המתאימים.

שלום לך ... האמת כואב לי לספר על המקרה שלי אך אני חייבת עצת אדם מקצועי ... הייתי בקשר רציני ב 3 השנים האחרונות עם בחור נחמד, עברתי איתו המון דברים אך הוא היה אדם קשה בדעותיו לפעמים היה קיצוני ... פעם הוא נתן לי סטירה והשפיל אותי ... למרות שדילגתי ונתתי לו עוד משום שהרגשתי ... שהוא אדם שצריך עזרה וזקוק לי ... הרגשתי פעמים רבות קשה אך ... ידעתי שהוא אדם טוב ... אך הוא חזר על מעשיו.. הכוונה להשפלה , וראוי לציין שהוא היה מקנא נורא ורצה לדעת הכל איפה ועם מי אני ... נפרדנו ... לפני כמה שבועות ... אך אני מרגישה שהוא זקוק לי ... למרות שגם אני רוצה לחיות

סוזי יקרה, הבחור הנחמד שאת כואבת את הפרידה ממנו, הוא אדם נוקשה, קיצוני, אלים, קנאי ומשפיל. על טעם לא מתווכחים. אני חושבת שהצלחת לראות נכון את הפגיעות והנזקקות שלו, המסתתרות עמוק תחת המעטה התוקפני שלו. אבל יש הבדל מהותי בין רצון לעזור (האם ניסית להמליץ לו על פנייה לטיפול?) לבין המוכנות לשמש שק החבטות שלו. בהחלט יתכן שגם את תוכלי להפיק תועלת רבה מטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך להבין את המשיכה שלך לדפוס יחסים כזה, המנציח את העמדה הקרבנית. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את הכוח להיחלץ ממצבי השפלה וסבל, למרות הכל. כל טוב ליאת

מציעה לך להתרחק ממנו, ויפה שעה אחת קודם! מי שמרים יד פעם אחת, זוהי פעם אחת יותר מידי!!! ההתנהגות שלו כפי שאת מתארת, מזכירה לי את בן זוגי לשעבר, אבי ילדי. אצלי זה נגמר במקלט לנשים מוכות יחד עם ילדי... ולהתחיל לאחר מיכן את החיים, הכל מחדש, עם נזקים נפשיים שספק אם יימחו. בשביל מה לך? הבחור לא זקוק לך. הוא זקוק לטיפול נפשי שיגרום לו להבין מה מניעה את ההתנהגות האלימה שלו..... אל תתימרי לתקן את העולם. למה לך? מאחלת לך מכל הלב זוגיות מלאה באהבה ונטולת אלימות.

כבר כמה זמןם שאני תולשת את השיער מהראש.. זה התחיל בכיתה ח והיו לי ממש קרחות ענק שתירצתי בנשירה והתאמצתי מאוד להסתיר ואחרי זה התחלתי שוב לגדל את השיער כי לא רציתי להיות עם קרחת ... אבל מידי פעם עדיין תלשתי ..ועכשיו אני שוב עושה את זה יותר ויותר והקרחות מתחילות להופיע זה ממש ממש מציק לי ... מה הבעיה שלי ? ואיך אני מפסיקה ?

שואלת יקרה, לבעיה שלך יש שם קצת ארוך ומוזר : ט?ר?יכו?ט?ילו?מ?נ?י?ה. זוהי בעיה מוכרת, הרגל רע, שאפשר וכדאי לטפל בו בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית. אני מציעה לך לקרוא קצת על התופעה, גם כדי ללמוד עליה וגם כדי לראות שאת בהחלט לא לבד. יש לא מעט אתרים ופורומים שעוסקים בנושא. הייתי מתחילה מהקלדת המילה "טריכוטילומניה" במנוע החיפוש של גוגל, ואז, אחרי שתכירי קצת יותר, תוכלי לחפש לך את המטפל המתאים (אולי תוכלי להיעזר בהמלצות של אנשים אחרים בפורומים הללו). בהצלחה ליאת

www.trichotilomania.info באתר יש גם פורום ופסיכולוגית.

אם אתה מתקשר מיד - אתה נואש אם אתה מחכה 4 ימים - אתה לא מנומס אם אתה מציע להפגש בפאב- אתה רק מחפש זיון אם אתה מבקש ממנה להציע מקום- אתה לא יוזם מספיק אם אתה לא מציע לאסוף אותה - אתה לא ג´נטלמן אם אתה מציע לאסוף אותה בביתה - אתה לא מכבד את פרטיותה אם אתה לא מציע להזמין אוכל - אתה קמצן אם אתה מזמין אוכל והיא לא רוצה - אתה מרוכז בעצמך אם אתה דורש לשלם - אתה שוביניסט אם אתה מסכים להתחלק בחשבון -אתה קמצן אם אתה לא מלוה אותה לאוטו - אתה חסר נימוס אם אתה מציע ללוות אותה הביתה - אתה חצוף אם אתה מתקשר באותו הערב להגיד שלא נראה לך- אתה פוסל בלי לתת צ´אנס אם אתה יוצא איתה 3 חודשים כדי לתת צ´אנס ואז חותך - אתה שברת את ליבה אם אתה מחכה כמה ימים לתת לה צ´אנס לחוות דעתה קודם - אתה חסר התחשבות אם אתה חותך ממנה באס אמ אס - אתה חתיכת מניאק וכל זה בלי לקחת בחשבון שאולי שכבת איתה בפגישה הראשונה אז אתה בכלל אבוד מסקנה: בכל מקרה אתה ניאנדרטל, גבר גס רוח, ילד שעוד לא התבגר, חסר כבוד וחסר טאקט, חושב את עצמו, שחצן, מריח לא משהו, בעל זין קטן, גומר מהר, תקוע בשלב האנאלי, לא שווה התייחסות, חסר רגישות, לא קשוב לרגשות אחרים, קמצן ובאופן כללי חרא של בן-אדם. מה לעשות?

דבר ראשו ןהצחקת אותי מאוד, ואני דווקא חושבת שאתה כנראה בעל רגישות גבוהה לסביבתך אם לקחת חלק מהדברים פה ללב. דבר ראשון אתה יכול לתת לעצמך טפיחה ל השכם בעניין זהה, וגם להבין שלא תמיד הכל תלוי במה שאתה תעשה או לא תעשה. אתה יכול לשלוט רק על ההתנהגות והמחשבות שלך, ולא תמיד עלההתנהגות והמחשבות של הבחורה שאתה יוצא איתה. איןחוברת הדרכה לדייט, וכל בחורה רוצה דברים אחרים, ורגישה לדברים שונים, ואין דרך לדעתאלא בניסוי וטעייה. ועכשו לפרשנות שלי: אם אתה מתקשר מיד אבל מדבר בביטחון - זה נחמד מאוד ואומר שאתה לא משחק משחקים. אם אתה נשמע לחוץ זה לא מושך אם אתה מחכה 4 ימים - אם חיכית 4 ימים כנראה הבחורה לא מספיק שווה עבורך אם אתה מציע להפגש בפאב- תלוי איזה, אם זה מקום רועש שאי אפשר לדבר בו, אז כן. אם זה הפאב השכונתי השקט, בירה בזול ולבוש קז'ואל זה מאוד נחמד. אם אתה מבקש ממנה להציע מקום - זה לא הוגן להאשים בחור בחוסר יזמות כבר בדייט הראשון, אבל אם אתה מתקשר כדאי לך להציע את מקום שאתה מכיר ואוהב שיהיה לך נוח בו. אם אתה לא מציע לאסוף אותה - אם יש לך סיבה טובה, אז נכון, אבל זה בהחלט נותן תחושה שלא מדובר רק בזיון אלא ברצון לקשר. אם אתה מציע לאסוף אותה בביתה - אני אוהבת להגיע לבד, יש בחורות שאוהבות שאוספים אותן.תניח שנחמד שאוספים. אם היא לא רוצה היא תגיד. אם אתה לא מציע להזמין אוכל - אם היא רעבה שתזמין. למה שתרצה לצאת עם מישהי שלא יודעת מתי היא רעבה ולא יכולה להזמין לעצמה? אם אתה מזמין אוכל והיא לא רוצה - אז אתה רעב והיא לא. תאכל בתיאבון ותציע לה ביס. אם אתה דורש לשלם - אל תדרוש , אלא תגיד שתשמח להזמין אותה. ואם היא מרגישה לא בנוח, תציע שהיא יכולה להזמין אותך פעם הבאה. אם אתה מסכים להתחלק בחשבון -אתה הגיוני וכנארה לא מליונר. הדייט הוא גם שלה, לא רק שלך. אם אתה לא מלוה אותה לאוטו - אם זו סמטה חשוכה ולילה, והיה ערב נפלא, אז אתה באמת לא נחמד. אחרת, זה סתם נחמד ולא הכרחי. אם אתה מציע ללוות אותה הביתה - אתה לוחץ. אם היא רוצה סקס היא תרמוז לך. אם אתה מתקשר באותו הערב להגיד שלא נראה לך- אתה ישר וגם עושה לה טובה. אם אתה יוצא איתה 3 חודשים כדי לתת צ´אנס ואז חותך - אם גרמת לה להבין שאתה מרגיש כמוה זה לא יפה. אם לא, ועדיין נשבר לה הלב, היא תתגבר. אין מה לעשות. לא כל חבר זה חתונה. אם אתה מחכה כמה ימים לתת לה צ´אנס לחוות דעתה קודם - אתה כנראה לא מספיק מעוניין. אחרת היית בעצמך רוצה לדעתמה קורה. אם אתה חותך ממנה באס אמ אס - אתה חתיכת מניאק חסר חוט שדרה ואפס. וכל זה בלי לקחת בחשבון שאולי שכבת איתה בפגישה הראשונה אז אתה בכלל אבוד - ברור!! אתה מתייחס למישהי כבר בפגישה הראשונה כאילו הדבר היחיד שחשוב לך זהסקס, ואז מצפה שהיא תכבד אותך? נו באמת... כמו שבחורים מעריכים פחות בחורה שהם כבר השיגו, ככה בנות לא מכבדות בחורים ששכבו איתן בפגישה הראשונה.

מתוסכל יקר אתה גדול ! אתה חמוש בנשק יום הדין, שעובד על כל אישה - אתה מצליח להצחיק. המסקנה העגומה שלך, שם למטה, מסכמת לא רע את מאפייני הרווק המצוי, אבל אני חייבת להודות בעצב, שהשורות שמעליה לא מחמיאות מאד גם לנו, המין היפה. איכשהו, אתה לא מצליח להדאיג אותי :-) שנה טובה מאד ליאת

אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל ערכים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז מה דעתך בנושא?

יש כמה שאלות שמתעוררות אצלי בעקבות מה שכתבת. מהם הנושאים האחרים בהם את בררנית? מדוע את בררנית כל כך? האם ייתכן כי את בוררת את הגברים כי יש בך חשש לפתח מערכת יחסים רצינית ולכן את דוחה את הגברים בגלל סיבות שונות? האם העדפת איבר מין גדול התחילה בעקבות איזה מקרה מסוים? או עם בן זוג מסוים? מצד אחד את אומרת שהיו גברים טובים ואיכותיים, ומצד שני ברגע שאין להם איבר מין גדול כל האישיות שלהם מתבטלת ברגע. זה משהו הרי שהם לא יכולים לשנות... האם פעם קרה לך שגבר איבד בך עניין לאחר שראה כי איבר זה או אחר בגופך אינו לטעמו?

מיטל יקרה, אני זוכרת את פנייתך הקודמת לאורנה. לא לגמרי ברור לי מה את שואלת, ולא נותר לי אלא לאחל לך, שתצליחי למצוא את מבוקשך בשנה הקרובה. למצוא בחורים טובים ואיכותיים זו משימה נכבדת עד מאד, ואם את בוחרת לצמצם את האוכלוסיה הזו עוד יותר, עליך להתאזר בסבלנות, ולדעת שהחיפוש עשוי להימשך זמן רב יותר. אני סומכת על טובי בחורינו שיוכלו להעמיד עצמם לשיפוטך, ללא חת. בהצלחה ליאת

שלום לכולם! רציתי לשאול: מה האבדלים בין מתח, חרדה,פחד,לחץ, ועצבנות? חלק מהם הם מילים נרדפות או כל אחד אומר משהו אחר? תודה לכל עונה!

צדוק יקר, פתחתי למענך את מילון אבן שושן. קבל: מתח - דריכות, מצב של התרגשות וכוננות. חרדה - פחד גדול, בהלה, רעדה. פחד - מורא, יראה. לחץ - דחיקה, העקה על משהו ע"י כובד ומשא. עצבנות - מתיחות עצבים. הגבה מופרזת של אדם שלא בהתאם לגירוי, נטייה להתרגזות. אלה ההסברים המילוניים (אגב, משהו יודע - בלי להציץ במילון מה פירוש המילה "ט?ר?פ??ע?יק"? סתם, אם כבר פתחתי מילון, אז למה לא לשלוח לכם חידה שתוסיף מעט מתח ועצבנות? ניחושים יתקבלו בברכה :-) ). ונחזור לשאלתו של צדוק. המילים שהבאת אכן מתארות מצבים נפשיים שונים. ההבדל החביב על פסיכולוגים הוא זה שבין פחד לחרדה. נהוג להתייחס אל הפחד כאל תגובה תואמת מול גירוי מאיים באמת, בעוד החרדה היא תגובה חזקה ועוצמתית לא תמיד מול גירוי ספציפי (כלומר, יכולה לבוא משום מקום) ולא בהכרח תואמת את גודל הסכנה הממשית. מתח ולחץ בשימוש הפסיכולוגי קרובים למדי, אם כי ללחץ מיוחסות איכויות אקוטיות יותר, ואילו עצבנות יכולה להיות מיוחסת גם לתחושה פיזית של אי שקט, חוסר מנוחה וקופצנות. מאחלת לכולנו שקט ושלווה ליאת

היום כתבתי באיזה פורום שעברתי הטרדה מינית כשעליתי טרמפ עם בחור לא מוכר בצהרי יום והיעד היה מ ושב קרוב הכביש היה הומה אז לא ציפיתי שיקרה משהו והכי הדהים אותי תגובות הבנות שאמרו שאני אשמה ב100% ושאני לא יכולה לחשוב שהעולם מלא אנשים נחמדים וטהורים. פשוט לפני אותו מקרה לא עברתי שום הטרדה מינית ואותו יום גם היה נורא קר זה היה בחורף והאוטובוס איחר ואני במצב שכבר נמאס לי מזה שאין לי אוטו ואני גם לא יכולה כל הזמן להתחננן לקרובי משפחה או חברות שיקחו אותי ממקום למקום. מה דעתך על תגובת הבנות האם בחורה שלוקחת טרמפ אם חס וחלילה נתקלת בסוטה אשמתה 100% אם קורה משהו ? חשוב מאוד לציין שהייתי לבושה מאוד צנוע לא מחשוף לא חולצת בטן חצאיות מיני וכו... אשמח לדעה? ביי!!

הייתי מציע להפריד בין אשמה לבין לקיחת סיכון. האם את אשמה ? לא. אשם מי שהטריד אותך. האם כשאת נכנסת לרכב של גבר לא מוכר, את מגדילה את הסיכוי שתוטרדי מינית ? יתכן בהחלט שכן. תישמרי על עצמך.

שלום לך, את לא אשמה. ועם זאת יש משפט שאומר : "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אז למה לקחת סיכונים אם אפשר שלא לקחת אותם. בכל מקרה, אני לא חושב שאת צריכה להאשים את עצמך, אבל כן לשמור על עצמך. בברכה, גדעון

שלום רב. אני רווקה בת 34 . יתומה מהוריי. אני חיה בשכירות עם שותף. היו ביננו יחסי קירבה ומין בעבר אך לא קשר שמוביל לחתונה. כיום הקשר ביננו חברי מאוד ותו לא. בשנים האחרונות אני לא מצליחה להכיר בחור וזה די מתסכל. אומנם חלק מהזמן היתי בדיכאון לאחר מות הוריי וסביר ששידרתי לצד הנגדי חוסר עניין ורצון. כיום אני נראית טוב יותר ומרגישה שיצאתי מהדיכאון אך עדיין אנני מצליחה להכיר בחור. אני בחורה טובה ביתית ונראית טוב מאוד. בנוסף אציין כי היו לי מערכות יחסים ארוכות בעבר אך הם לא הובילו לחתונה. גם חברות אין לי חוץ מחברה אחת של קשר פעם בשבוע שבועיים. מה הבעיה שלי ומה ניתן לעשות

דנה שלום, לדעתי דווקא הגדרת את הבעיה שלך בצורה טובה: את לא מצליחה להכיר בחור. מה הגורם לבעיה הזו? זו כבר שאלה יותר מסובכת. אולי את לא נמצאית בחוגי הפנויים - פנויות המתאימים. אולי את לא רשומה באתרי האינטרנט המתאימים. אולי אין לך מזל. אבל אולי גם יש משהו בדרך התקשורת שלך עם בחורים שמשדרת משהו שאת לא מודעת לו. מה ניתן לעשות? תלוי מה את תופסת שהינו המוקד הבעייתי. אם הקושי הינו טכני, כדאי אולי להרחיב את חוג האנשים שישמעו עלייך וירצו לצאת איתך. אם ישנו קושי מהותי יותר (ואת רומזת לכיוון הזה, בכך שעברת תקופת אבל לא פשוטה) את יכולה למצוא עזר רב בטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

ברצוני לשאול - בתקופה האחרונה שמתי לב שחלק גדול מפרטי הלבוש או הנוי שאני קונה אני מחזירה לחנות ומחליפה למוצר אחר. האם זה מעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי?

ורד שלום, אם זה לא מפריע לך ואם החנות מוכנה לקבל את המוצרים ואם שיגרת חייך לא נפגעת מהותית ע"י החזרת המוצרים. אז איני רואה בעיה פסיכולוגית בכך. בברכה, גדעון

שלום! אני התחלתי לעשות דיאטות כבר בגיל 10, הייתי אצל מירי בלקין, שומרי משקל, דיאטניות וכו'. כמובן שלאחר כל דיאטה שעשיתי הוספתי עוד מס' קילוגרמים... בגיל 16 עשיתי דיאטה (בשומרי משקל) הורדתי 15 ק"ג והתחלתי לעלות בחזרה, זה שהמנחה בשומרי משקל ירדה עלי כל פעם שעליתי לא עזר במיוחד... אז התחלתי לעשות שטויות- לאכול 150 קל' ביום ולהתעלף אחרי שבוע, היו לי בולמוסים נוראיים, אבל לא הצלחתי להקיא... לבסוף וויתרתי והעלתי הכל. תמיד נורא אהבתי ספורט אבל כשהעלתי במשקל התביישתי ללכת והפסקתי. אחרי הצבא העלתי קרוב ל- 15 ק"ג. הייתי בדיכאון במשך מס' חודשים (בערך חצי שנה), היו לי שוב בולמוסים, הסתובבתי בבית כל היום בפיג'מה, לא יצאתי מהבית חוץ מלאוניברסיטה. לפני שנה וחצי, אבא שלי, שראה באיזה מצב אני נמצאת וממש הכריח אותי להתחיל ללכת למכון כושר. כשהתחלתי ללכת לשם התחלתי גם דיאטה מבוקרת, יצאתי מהדיכאון, ירדתי 20 ק"ג בחמישה חודשים, הרגשתי מצויין. אבל אח"כ שוב התחילו בולמוסים, עליתי 6 ק"ג, שוב הביטחון העצמי שלי ירד, אני יודעת שאם אני יעלה עוד 2 ק"ג אני אפסיק לעשות ספורט כי אני אתבייש לחזור לשם. אני כל הזמן מרגישה שאנשים בוחנים אותי ובודקים כמה השמנתי... בנוסף לכל זה, למרות שלא הובחנתי, אני די בטוחה שאני לקויית למידה. בתיכון לא הייתה לי שום בעיה, קיבלתי ציונים גבוהים למרות שלא השקעתי יותר מידי,קיבלתי קרוב ל- 700 בפסיכומטרי בלי להתאמץ יותר מידיי. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ניתקלתי בקשיים...למרות שלמדתי הרבה הציונים שלי היו מאוד נמוכים, אני לא מסוגלת להתרכז ולקרוא הרבה חומר. לאחר שנה באוניברסיטה, עם תחושה של כישלון, החלטתי להתחיל ללמוד משהו חדש, מה שלא עזר במיוחד לבטחון העצמי שלי. מאז הצבא גם התחלתי לגמגם ולשכוח מילים... אני פשוט מרגישה מטומטמת... אני כל הזמן חושבת על מה שאנשים חושבים עלי- אם חושבים שאני טיפשה או שמנה. מנסה למצוא חן בעיני אנשים באופן פתטי... מעולם לא חוויתי קשר זוגי עקב ביטחון עצמי נמוך. היה לי קשה מאוד בראיונות עבודה כי אני פשוט לא מסוגלת להגיד על עצמי דברים טובים. (אני עובדת כרגע) אני מרגישה שאני שוב שוקעת לתוך דיכאון ולא יודעת מה לעשות! יש לי עודף משקל של 25 ק"ג ואני מפחדת לעלות בחזרה את מה שכבר הורדתי המצב הכלכלי שלי כרגע לא מאפשר לי ללכת לפסיכולוג פרטי, הקשר שלי עם ההורים לא פתוח מספיק כדי לספר להם ולבקש מהם עזרה. האם אוכל לקבל הפניה מרופא משפחה לפסיכולוג מהקופה? הבנתי שיש כל מיני התמחויות של פסיכולוגים, איזה פסיכולוג לבקש? אשמח לקבל חוות דעתך! תודה רבה, לילי

לילי שלום, בהפרעות אכילה רצוי בד"כ לשלב בין כמה אנשי מקצוע: דיאטנית - להיבט התזונתי. רופא משפחה - להיבט התמונה הגופנית. פסיכולוג - להיבט הרגשי והנפשי. (ולעיתים גם פסיכיאטר, שכן לעיתים יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי אנטי דכאוני). ברוב קופות החולים אין צורך לפנות לפסיכולוג דרך רופא המשפחה אלא ישירות דרך רשימות הפסיכולוגים שיש בביטוח המשלים. אם כי כאמור במקרה שלך כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא המשפחה ודיאטנית. עלייך להסתכל ברשימות על פסיכולוג קליני (רצוי עם התמחות בתחום הפרעות האכילה ). הטיפול הפסיכולוגי גם יתייחס לתחום של הביטחון העצמי הנמוך. בברכה ובהצלחה, גדעון

היי שגבר בן 40 ישכב עם בת 17 והיא לא חברה רצינית שלו...?או אשתו? הכוונה מבחינה חברתית ולא חוקית?

זה לא ממש סטיה אבל השאלה היא מה בת 17 מחפשת אצל גבר בן 40? הרי הוא יכול להיות אבא שלה........ אולי העניין הוא משיכה לגברים מבוגרים? אז צריך לברר מה בדיוק הסיבה למשיכה הזאת כי זה לא ממש נורמטיבי.

נעמה, פורמלית בהיבט הפסיכולוגי זו לא סטיה. בהיבט החברתי- סוציולוגי אינני יודע. אני מעריך שזה לא כל כך נפוץ. השאלה בעיני היא: מה בן ה40 מחפש אצל בת ה17 ומה בת ה17 מחפשת אצל בן ה40? בברכה, גדעון

גם את פיתית אותו כמוני? סוטה קטנה!!!

אבא שלי בדיכאון. לא אפרט כאן את הסיבות ודיכאון רק אציין שהוא בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי של בית החולים (על ידי קופת חולים) משום מה נראה לי שטיפול פרטי יהיה מושקע יותר ויעזור לו יותר (הוא מטופל רק פעם בשבוע וגם לוקח תרופות והמצב שלו מדרדר במקום ההפך). הוא מטופל כבר כחצי שנה. גיסתי היא פסיכולוגית שחיה בארה"ב והיא המליצה לי (עפ"י מה שהיא מכירה את אבי) שהוא יטופל אצל פסיכולוגית מסוג "אקזיסטיאליסטית הומנית" האם יש דבר כזה בארץ? ממי אני יכולה לקבל מידע על פסיכולוגים באיזורי (אני מתכוונת האם יש איגוד פסיכולוגים או משהו כזה שיכול לתת לי תמיכה במציאת פסיכולוג לאבי) תודה מראש, אורית

http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=5454

אורית שלום, ישנן אכן תיאוריות אקזיסטנציאליות - הומניות, אך איני מכיר אגודה כזו בארץ. (יתכן שיש, אך אני לא מכיר). אני מאמין שמה שחשוב עבור אביך הינו טיפול טוב, עם מטפל שיצור איתו קשר טיפולי עמוק, שיוכל להבין אותו באופן אמפתי. לטעמי (וגם מחקרית), זה חשוב יותר מהגישה הטיפולית, או הכותרת של הטיפול. איך למצוא פסיכולוג טוב באופן פרטי? זו שאלה מצוינת שנדונה בפורום יותר מפעם אחת, דוקא בשל מורכבותה ודוקא בגלל שאין פתרון בי"ס. היות וחשובה הכימיה והתקשורת עם הפסיכולוג/ית . חשוב הנסיון הטיפולי וההכשרה הפורמלית ועוד ועוד מדדים שונים. הייתי ממליץ לגשת דרך השיטה הבדוקה של המלצות, דרך חברים, ידידים, קרובים, פסיכולוגים אחרים ולבסוף כשיש שם או שניים לקבוע פגישת התייעצות ולהתרשם. איחולי החלמה לאביך ובהצלחה, גדעון

ד"ר שבול שלום. המון תודה על תגובתך המהירה. אך דבר אחד ששאלתי לא נענתי. לא חיפשתי אגודה של מטפלים ע"י תאוריה אקזיסטיאליסטית, אלא אני שואלת אם יש אגודה של פסיכולוגים שתוכל לתת לי מידע מהי שיטת הטיפול של הפסיכולוגים הקיימים תחתיה. ושוב תודה על התגובה ועידוד, אורית

האם להורים שהבן או הבת שלהם חוו תקיפה מינית, יכולה להיות בעצמם פגיעה? כמו למשל ירידה בחשק המיני? או אי יכולת להנות מיחסי מין? בגלל הידיעה שלבת שלהם ניגרמה פגיעה על הרקע הזה? האם ידוע משהו בספרות במקצועית? האם ההורים עצמם נעשים זקוקים לטיפול, למרות שלכאורה הפגיעה לא בגופם שלהם?

גלי שלום, אחת התחושות והשאלות הנוקבות אצל הורים הינה : "האם הגנתי מספיק על הילד שלי?" או "האם הייתי שם מספיק בשבילו כאשר היה זקוק לי?". זו גם אחת מתחושות האשם הנפוצות בה נפגשים בקליניקה עם הורה. אז בודאי הורה לילד שחווה תקיפה מינית חווים תחושות רבות: כאב נפשי שלהם שילדם נפגע. הזדהות עם תחושות הילד שנפגע. אשם שלא הגנו עליו. כל אלו יכולים להוביל לירידה זמנית בחשק המיני וביכולת להנות מיחסי מין ואף לתחושות דיכאון כחלק מתחושת אשמה. ההזדקקות לטיפול הינה פונקציה של מה הרגש המרכזי השולט: אם אכן ישנה חוויה של ירידה במצב הנפשי ובתפקוד, אזי בהחלט יש מקום לטיפול. יתכן גם שיהיה "סתם" רצון לחלוק עם איש מקצוע את התחושות והמחשבות ורצון להתייעץ לגבי תחושות אלו. או אז ישנה אפשרות לפנות להתערבות קיצרת מועד או ליעוץ. בברכה, גדעון

אני רווקה בת 32, וככל שהשנים עוברות, ואני מסתכלת אחורה ובוחנת את הקשרים הזוגיים שהיו לי (רובם קצרצרים), אני נוכחת לגלות שאני נמשכת שוב ושוב לגברים שלא מסוגלים להעניק לי את מה שאני זקוקה לו מבחינה רגשית, שזה מחוייבות, רצינות ואמפטיה. אני נמשכת ונכנסת באופן ססטמטי כמעט, לקשרים שידועים ככשלון ידוע מראש, אם זה בגלל גיל לא מתאים, או הצהרה מכוונת מבן הזוג כי אינו מעוניין ביחסים רציניים ושלל סיבות מגוונות. העניין מאוד מתסכל אותי, החזרה על אותו דפוס שוב ושוב. זה גורם לי קושי לקיים מערכת כלשהיא שתצלח יותר מחודש, ואני תוהה מה הגורמים לכך. השאלה אם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בכך, או שהכל עניין של ביש מזל. מה דעתך?

שיר שלום, חשוב כמובן שיהיה מזל בקשרים ובחיים, אבל השליטה שלנו בו אינה רבה בדרך כלל. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור מאוד בזהוי דפוסים ביןאישיים וזוגיים. בהבנה מדוע את מתנהגת כך ובמציאת פתרונות וחלופות טובות יותר להתנהגות שתקדם אותך לכיוון קשר זוגי טוב. בקיצור, ממליץ במקרה שלך על טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

הבן שלי בן 4 וקצת, ילד מאוד נבון, עצמאי וחברותי, אך יחד עם זאת, מסתבר, גם די שתלטן ורכושני. יש לנו חברים שהילדים היו ביחד בגן מגיל שנה עד שנתיים, לאחר מכן היו בגנים נפרדים והשנה הם שוב יחד בגן. במהלך השנתיים נפגשנו מדי פעם אך לא לעיתים קרובות מדי והכל היה בסדר. בחודשים האחרונים, הבן שלי פיתח מין אובססיה מוזרה לבן של החברים, הוא מקרקר סביבו כל היום, מנסה למשוך את תשומת ליבו, כועס עם ילדים אחרים שרוצים בחברתו, מחליט בשבילו מה לעשות, במה לשחק ולפעמים ממש מציק. האמת היא שאם זה היה הדדי, זה היה פחות מפריע לי, אבל הבן של החברים הוא אנטיתזה באופי לבן שלי, הוא פשוט כ"כ אדיש שאת הבן שלי זה כנראה קצת מטריף וכשהוא לא מקבל ממנו את תשומת הלב הראויה, לדעתו, הוא פשוט לא עוזב אותו. זה מדהים איזה כושר התמדה יש לו, הוא פשוט לא מוותר ולעיתים זה כבר ממש פתטי. יש לציין כי גם בגן, הגננת מפרידה ביניהם במפגש ולעיתים גם בארוחת הבוקר כי הבן שלי כנראה מתניע אותו (הוא ילד מאוד פעיל ומלא מרץ) ואז הם מתחילים להפריע. ההתנהגות הזו שלו ממש מפריע לי ולבעלי, ניסינו לשוחח איתו מס' פעמים בעניין, להגיד לו שלפעמים הוא מציק וצריך גם לדעת מתי לעזוב, אבל הוא לא מצליח להבין מה הבעיה ואומר: "אבל הוא חבר שלי" ואני באמת מבינה אותו כי הרי הוא לא מסוגל לראות את הדברים בעיניים שלנו, אבל זה עדיין מאוד, מאוד, מפריע לנו ואנחנו לא כ"כ יודעים כיצד לנהוג. זה כבר הגיע למצב שאנחנו נמנעים ממפגשים משותפים כי זה ממש נהיה מביך. אודה לך אם תחווי דעה בעניין.

לילך שלום, יכולתינו כהורים להשפיע על החברים של הילדים הינה בסה"כ די מועטת. גם בגילאים הצעירים וגם אח"כ. נשמע שההתנהגות של בנכם מפריע בעיקר לכם . לו עצמו הכל נראה בסדר וגם הבן של החברים לא סובל מזה וממשיך להפגין אדישות . אז מה בעצם הבעיה? בגן? הגננת פותרת את הבעיה. אם מפריעה לכם שתלטנותו נסו לגוון את חבריו ועיסוקיו של בנכם. יתכן שכך פחות יתמקד רק בבן של החברים. את מוזמנת לחזור על השאלה ביום שני ולקבל את התייחסותה של ליאת לנושא. בברכה, גדעון

שלום, אני מטופלת כבר כחודשיים אצל פסיכולוגית. בפעם הראשונה היא ביקשה שתשלום של 170 ש"ח (יחסית זול עבור טיפול). לאחר הטיפול מסרתי לה את הכסף והיא איננה נתנה קבלה. הדבר גרם לי לפקפק בכך שהיא אכן פסיכולוגית מוסמכת. גם ה"קליניקה" בה היא מקבלת אותי, היא למעשה משרד של בעלה ואין סימן לספרי פסיכולוגיה או תעודות. בפגישה שניה שאלתי אותה אם היא פסיכולוגית מוסמכת ותשובתה היתה חיובית אך הבחנתי בכך שהיא מיד עוברת לנושא אחר. החלטתי להכנס לאינטרנט ולחפש אותה ברשימת הפסיכולוגים. שמה לא מופיע שם. לאחר כ 4 פגישות ביקשה ממני להפגש בבית מלון מאחר ואין היא יכולה לקבל אותי בקליניקה. הדבר גרם לי לפקפק עוד יותר במקצועיות שלה ואף גרם לי עוגמת נפש בכך שנתתי את אמוני לאדם שעלול להיות לא אמין. השאלות שלי הן: האם ייתכן ושמה לא מופיע ברשימה למרות שהיא פסיכולוגית? האם מקובל להפגש בבית מלון ( בלובי) ? היכן ניתן להתקשר על מנת לברר אם אכן היא פסכילוגית מוסמכת. מה עליי לעשות לפי דעתך אם וכאשר אגלה כי אין לה הסמכה? רב תודות sr

בארץ אין צורך בשום תעודה כדי לעסוק בטיפול. גם אני יכולה לומר שאני מטפלת. מי שהוא פסיכולוג מופיע בפנקס הפסיכולוגים. לא נהוג להיפגש במקום ציבורי לטיפול, אלא אם מדובר בטיפול התנהגותי בו יש משמעות למיקום, בדר"כ טיפול מתקיים באותו מקום ובאותה שעה שכן למסגרת יש משמעות. בטח יש מקום להתלונן על אנשים שמתחזים לפסיכולוגים.

שלום לך, אנא בדקי שוב בפנקס הפסיכולוגים: http://www.health.gov.il/oskimbbriut/plogic/pname.asp כל פסיכולוג אמור להיות רשום שם. בקשי ממנה הבהרות במידה ולא רשומה שם. ברורים ניתן לעשות דרך מועצת הפסיכולוגים או מנהלת פנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות. לא מקובל להיפגש בלובי של מלון כפגישה טיפולית . הערה קטנה: ישנם אנשים בעלי הכשרה בפסיכותרפיה אשר מגדירים עצמם כפסיכותרפיסטים. זאת היות ואינם פסיכולוגים. האם יתכן שהגדירה עצמה כפסיכותרפיסטית ולא כפסיכולוגית? ממליץ לך להעמיק את הברור ולבקש ממנה הבהרות לנושא. אשמח אם תעדכני אותנו בפורום. בברכה, גדעון

בדקתי שוב בפנקס הפסיכולוגים והיא איננה מופיעה שם. אני בבירור זוכרת ששאלתי אותה אם היא פסיכולוגית מוסמכת והיא טענה שכן אבל היה נראה שהיא ממהרת לנושא אחר. אני אברר איתה ( למרות שהדבר קשה לי) ואעדכן אותך ואת הפורום. SR

אני בת 26 וסובלת כל החיים מדימוי עצמי נמוך ומדימוי גוף נמוך. על פניו אין לי יותר מדי סיבות להרגיש כך :בילדותי אובחנתי כמחוננת, היו לי ציונים טובים למרות שלא השקעתי כלל בלימודים, הוצאתי ציון שהוא באחוזות ה-98 בפסיכומטרי, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה בת"א, הייתי חיילת מצטיינת בצבא, בכל עבודה שעבדתימאוד העריכו את עבודתי. מעולם לא הייתי צריכה להתאמץ בלימודים לפני האוניברסיטה, אבל תמיד היו לי בעיות בקריאה, הייתי מאבדת ריכוז בשיעורים, הייתי משרבטת המון תוך כדי הקשבה למורה, אחרת לא הייתי מצליחה להתרכז, היה לי קושי באירגון זמן אלא אם הייתי מקפידה על לו"ז קפדני. אף פעם זה לא הפריע להשגי אלא רק אחרי התחלתי לימודים אקדמים. חברי ומשפחתי נוהגים להתייעץ איתי בנושאים מגוונים כי יש לי הרבה ידע וגם ראיית חיים בוגרת. אני פרקטית אבל גם אמפטית ולכן אנשים מרגישים מאוד נוח להיפתח בפני. מבחינה חברתית תמיד הייתי אהובה ורצויה, אבל תמיד היה לי קשה להתקרב לאנשים מחשש שלא יאהבו אותי "באמת" (היה לי גם קשה להבין סיטואציות חברתיות שונות והרבה פעמים הייתי נעלבת או מרגישה דחויה למרות שהכוונה הייתה הפוכה) בנושא הזוגיות לא היו לי הצלחות רבות : עד הצבא הייתי מאוד סגורה ולא היו לי הרבה חברים, בצבא היה לי חבר אחד, ואז נפתחתי מעט והתחילו איתי המון גברים (כי מסתבר שאני ניראית טוב מאוד) כמה בחורים שהייתי מעוניינית בהם והתחלתי איתם אמרו לי שהם תמיד חשבו שאני מושכתוהיו מעוניינים אבל חששו לגשת אלי כי ניראיתי להם ברמה גבוהה מהם מבחינת המראה החיצוני ומבחינת אינטלקטואלית (למרות שמבחינת התחושה הפנימית שלי מעולם לא הרגשתי כך ולדעתי גם מעולםלא התנהגתי בצורה מתנשאת) בעקבות פרידה מהחבר הראשון שלי הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה אצל פסיכולוג עם אוריינטצית טיפול יונגיאנית שלא הועיל לי במיוחד ועזבתי את הטיפול עם כל הבעיות. התחלתי ללמוד באוניברסיטהוחויתי קשיים גדולים בלימודים. אחרי שנתיים מתום הטיפול נכנסתי לדיכאון - אפיזודה לא חמורה במיוחד וטופלתי תרופתית כשנה וחזרתי לטיפול פסיכולוגי של שנה וחצי שתחילתו היה טיפול קוגניטיבי והמשכו בשיחות. בעיקבות הטיפול מצבי השתפר והדיכאון נעלם אחרי חודשים בודדים ואל חזר מאז. הרגשתי שהטיפול בשיחות מועיל לי בכל הנוגע ליציאה מהדיכאון, אולם מרגע שיצאתי מהדיכאון הרגשי שהטיפול אל תורם לי. למרות זאת נשארתי עם אותה פסיכולוגית עוד מספר חודישם ודיברתי איתה כמובן על התחושה שהטיפול אל מקדם אותי, להבנתי, לעיתים כשהטיפול "נתקע" לפעמים זה הרגע בו מתחיל טיפול עמוק יותר - כי שם קשה להגיע לרמות עמוקות יותר של תכנים, אבל זה אל קרה אצלה ולכם אחרי שנה וחצי עזבתי. מאז עברה שנה וחצי. הרגשתי מותשת מההתמודדות עם הדיכאון והטיפול הפסיכולוגי ולכן החלטתי לקחת הפסקה למרות שהתחושות לגבי עצמי עדיין לא טובות. בגלל קשיים בלימודים באוניברסיטה שהתחילו עוד לפני הדיכאון, והמשיכו גם אחרי סיום הטיפול בדיכאון (כולל חוויות דומות מהתיכון והיסודי), פניתי לאיבחון של הפרעת קשב וריכוז ואובחנתי כסובלת מADHD (גם קצת היפר - בעיקר חוסר שקט פיזי ודיבור מהיר ואסוציאטיבי). התחלתי טיפול בריטאלין ויש לכך השפעה טובה אבל כיוון שאני מסיימת את התואר בימים אלו, לא אוכל להנות מההשפעה המבורכת והציונים שלי לצערי מאוד נמוכים. אין ספק ההשיגים הנמוכם בלימודים רק הפכו את הדימוי העצמי לפחות טוב. דימוי הגוף שלי מאז ומעולם היה גרוע כי הייתי ילדה שמנמנה ולמרות שכבר בתחילת גיל ההתבגרות רזיתי , דימוי הגוף לא השתפר, והוא קיבל תפנית שלילית נוספת כשבעקבות הדיכאון עליתי 20 קילו (שעוד לא הצלחתי להוריד - מאז עברו 3 שנים) ברור לי שעלי לטפל בבעיית הדימוי העצמי ובזהות שיש אצלי בין דמוי גוף לדימוי העצמי, אבל בעקבות הכשלונות הקודמים אני קצת תוהה אם יש טעם ללכת לטיפות פסיכולוגי. ואם כן, לאיזה סוג כדאי? לגילוי החדש של ה ADHD יש אפקט טוב על המצב אבל לא מאופן מהותי, ואני מתכננת לפנות לטיפולת ומך נוסף כדי להתמודד עם בעיית האירגון וניהול המשימות, ואויל אף ללמידה מתקנת כי אני מעוניינת להמשיך בלימודים - אבל כל אלו לא ישפרו לי את הדימוי העצמי. אין ספק שלADHD יש אולי תפקיד במצב זה,אבל כרגע אי אפשר להחזיר את הגלגל ואני רוצה למצוא דרך לפתור את הבעיה הזו. האם יש עצה ?

למתוסכלת שלום רב, יותר ויותר אני מגלה אנשים שגילו בגיל מאוחר את עובדת היותם בעלי לקות למידה כזו או אחרת ואת הקשר שיש לכך עם דימוי עצמי נמוך. לדימוי העצמי הנמוך ישנה בודאי יותר מסיבה אחת אך אין לזלזל בקשר עם לקות הלמידה. כרגע יש אכן לעשות עבודה משולבת: מחד למידה מתקנת ולימוד מיומנויות בתחומים הספיצפיים הדורשים שיפור. ובנוסף טיפול פסיכולוגי באורייטציה פסיכודינמית, שיעזור בשיפור הדימוי העצמי וילווה אותך גם בנושא הקשרים הזוגיים. אין לזלזל גם באורח חיים נכון ופעילויות ספורט שיסייעו לך לרדת את המשקל העודף ולשפר במקביל את הדימוי הגופני. אני מתרשם שפעלת עד עתה לשיפור מצבך דרך האבחונים והטיפולים שעברת ואני מעודד אותך בחום להמשיך ולטפל בעצמך, בהצלחה רבה, גדעון

אני מודעת להשלכות שיש ללקות למדיה לא מאובחנת על דימוי עצמי נמוך במבוגרים. אי ספק ששיוך ה"ליקויים" לאינטיליגנציה או יכולת אישית נמוכה מול הידיעה הפנימית של יכולת יוצרת דיסוננס שקשה להתמודד איתו. אצלי קושי גדול כזה הדרדר בסופו של דבר לדיכאון בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. לצערי או למזלי, תלוי, אני חיה אורח חיים בריא מאוד, ועודף המשקל שלי נמצא עדיין בקטגוריית ה"קל" מבחינת מדד BMI. אתה וודאי יודע שמחקרים מראים שאין קשר בין אורח חיים לעודף משקל קל. רוב האנשים סביבי, גם אם הם רזים, מנהלים אורח חיים גרוע ביותר. אני לא שותה אלכוהול ולא מעשנת, אני מקפידה על ביצוע ספורט בעצימות גבוהה מאז גיל 12. קיבלתי ייעוץ תזונתי ואני מקפידה לצרוך אוכל עם רמת עיבוד נמוכה, אינדקס גליקמי נמוך, הרבה סיבים. אני בטחה שרוב האנשים לא אוכלים בריא כמוני. אין זה המקום לפרט מה מכיל התפריט שלי, אבל הייתי שמחה לעשות כן. הבעיות בזוגיות שלי נובעות, לפחות לדעתי, מהדימוי העצמי הנמוך שלי והתחושה שאני "לא ראויה" לקשר טוב. אני לא מצליחה לקבל מחמאות והן תמיד מתקבלות בעיני כזיוף וזילזול, כניסיון לשפר את המצב הרוח שלי באמצעות שקרים - כל זאת לא מתוך חוסר רצון להיות מוחמאת אלא מתוך קושי עמוק ביותר להאמין שיש בי משהו טוב. מבחינת מעורבות ה ADHD - יש לי קושי בקריאת מצבים חברתיים ואין ספק שיש לכך קשר לבעיות החברתיות והזוגיות שלי. אני מאמינה בטיפול כוללני כי הוא היחיד שגורם לשינוי מערכתי אמיתי באדם, ולכן אין לי שום בעיה לפנות לטיפול - עשיתי זאת בעבר מיוזמתי. הבעיה שלי היא שכבר הייתי פעמיים בטיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות אצל שני מטפלים שונים משני המינים. בטיפול ה"יונגיאני" לא קיבלתי מענה וגם בטיפול הדינאמי לא קיבלתי מענה או קצה חוט לפתירת הבעיה. הטיפול הקוניטיבי שהתבצע כחודש שיפר את האפקט הדיכאוני אבל לא הצליח לרומם אותי מעבר לכך, ונותרתי, גם לאחר תום הטיפול בדיכאון באותה רמה של דימוי עצמי נמוך זהות בין דימוי גוף לדימוי עצמי. דימוי גוף נמוך היה לי כל הילדות וגם בתקופת גיל ההתבגרות עד הדיכאון - למרות שבתקופה זו הייתי בכושר גופני מעולה והייתי רזה. מאז ומעולם מחמיאים לי על המראה החיצוני שלי ואני אף פעם לא מרגישה "מחוברת" לזה. אני תמדי מרגישה שלא יכול להיות שאומרים את זה לי, זה כל כך רחוק ממני.

מה הקשר בין Gender Identity Disorder לדינמיקה משפחתית?. אשמח בעיקר למאמרים (אנגלית ובעברית).

יש סברה בחוגי הפסיכולוגיה הטוענת שנטיה מינית לבן אותו המין נובעת בין היתר מתסביך אדיפוס (או תסביך אלקטרה אצל הבת) , הפוך. הבת מתאהבת בגיל הילדות המוקדמת באביה והבן באימו, ובגיל גדול יותר זה נפתר ומשתנה. אצל הומואים ולסביות זה קורה הפוך, הבת מתאהבת באמא והבן באבא מה שיוצר קיבעון גם בגיל הבוגר ומביא למשיכה מינית לבן אותו המין. הסבר זה הוא פשטני מאוד רק כדי להסביר את העניין אבל ההסבר המקצועי הרבה יותר מורכב. יש לזכור שכל ההנחות וההסברים בנושא זה הן השערות בלתי מוכחות באופן מדעי חד משמעי וכך יש להתיחס אליהן.

זיגמונד שלום, שאלתך כללית ורחבה מידי. תשובה חלקית ניתנה לך ע"י שוקי אך ישנן עוד תיאוריות העוסקות במהות ההפרעה הזו. נסה לאתר ע"י google מאמרים רלבנטים. בברכה, גדעון

הי יש לי איזו בעיה, אני מגדירה את עצמי חברותית - אין לי בעיה לפתוח בשיחות ולדבר עם אנשים, אבל הבעיה שלי היא כזו - פעם הייתי יותר חברותית, ז"א פעם הייתי ממשיכה קשרי חברות - בין אם זה להפגש או לדבר בטלפון וכיו"ב. היום, לפחות בשנים האחרונות מאוד, אני מתחילה קשרים - רומנטיים או אפלטוניים, אני מוסרת את מס הטלפון שלי ברצון אבל אח"כ כשמתקשרים אני לא עונה. ובד"כ גם לרובם אני לא מתכוונת לחזור. ככה זה גם עם חברים קיימים, לרוב הם מתקשרים אלי הרבה ואני עונה להם רק מידי פעם, חלק כבר התייאשו והפסיקו להתקשר, חלק ביקשו סליחה על כך שהם חשו שהם מטרידים אותי וניתקו קשר. אני רוצה לציין שאני לא מרגישה שהם "מטרידים" אותי כהגדרה "הטרדה", פשוט אין לי כוח. לגבי חברים ישנים או ישנים יחסית - אני גם לא מרגישה "הטרדה", מבחינת החדשים יותר - לעיתים יש כאלה שאני פשוט לא חוזרת אליהם לעולם והם לא מבינים את הרמז, לזה אני כבר מייחסת הטרדה, אבל העניין הוא שהם כל כך מתעקשים - ואני יכולה להבין למה - אני מראה להם שאני מאוד רוצה להמשיך לדבר איתם בהמשך. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסתגרת בבית, לא יוצאת אפילו לבתים של חברים, אני מרגישה שאין לי כוח לזה יותר. מצד אחד מאוד נוח לי עם זה, נוח ונעים לי להיות עם עצמי, לבד בלי אף אחד. - ותמיד הייתי כזו, במובן של גם אם הייתי אצל חברים, תמיד באיזשהוא שלב חיפשתי את הפינה שלי להיות "קצת" לבד... לא נוח לי להיות עם מישהו כל הזמן, למרות שאני רוצה. התחלתי לצאת עם מישהו, אבל אני לא חוזרת אליו. לפעמים יש לי מצבי רוח של "טלפונים" ואז אני מדברת עם אנשים אבל זה לא קורה כל הזמן. לפעמים ממש נמאס לי מזה שיש עלי סלולרי שכל הזמן מתקשרים. אני תמיד מפגינה שאני רוצה בקשרים ידידותיים או רומנטיים - במידה וזה מישהו שמוצא חן בעיני לפחות על ההתחלה. אני לא חושבת קדימה. אני מתחילה גם קשרים רומנטיים בסערה והם גם נגמרים מהר, וגם ההתלהבות שלי פוחתת, כבר אין "ריגוש". למרות שממש נוח לי עם זה וכיף לי, זה מקבל את הבום כשאני מרגישה בודדה מידי, וכשאני יודעת שבגלל ההתנהגות שלי, אף אחד לא רוצה לדבר איתי יותר. עדיין מתקשרים, אנשים מראים התעניינות בי, חברים ממש קרובים - אני מדברת קצת יותר, אבל עדיין.. הם כועסים שאני לא נפגשת איתם. כפי שאמרתי, לא הייתי מרגישה שזו בעיה, אם הייתי יודעת שזה נחשב "נורמלי", אבל זה לא, אני בת 24 ואני חושבת שלגילי זה לא נורמלי כל כך, מה גם שזה גורם לי לחשוב אם אי פעם אצליח להיות במערכת זוגית רגילה - של לחיות ביחד בשיתוף ולוותר על הרבה דברים כמו פרטיות (שמאוד חשובה לי) מרחב אישי, ושיתוף בכל דבר... אני אוהבת ללכת לישון לבד, לוקח לי זמן להרדם אם אני עם מישהו, אני אוהבת לשבת עם עצמי, אני מתרכזת יותר טוב כשאני רואה טלויזיה לבד למשל. כבר היו לי ריבים עם חברים לשעבר - שהם כעסו על זה שאני צריכה ספייס לפעמים (לא מדבר בספייס "קונבנציונלי", אלא בספייס רחב הרבה יותר). קצת מפחיד אותי לגור עם מישהו כל הזמן... לחברים אני תמיד מסבירה להם ש"זה לא הם"... וזה באמת לא הם. אני מנסה להסביר להם שלא תמיד יש לי מצבי רוח לדבר בטלפון, העניין הוא שה"לא תמיד" הזה הופך לפעמים לשבוע שלא בא לי לדבר עם אף אחד. כשאני יוצאת למשל, תמיד אני מעדיפה ללכת למקומות פחות הומי אדם, כי הצפיפות מעצבנת אותי, כשאני הולכת לקיוסק, לפעמים אין לי אפילו כוח לבקש את סוג הסגריות, אני פשוט מעבירה את הכסף והם מנחשים כבר לבד. לפעמים אני יושבת בקבוצת אנשים ולא בא לי לדבר, בא לי להקשיב ואנשים שואלים למה אני שותקת או למה אני ביישנית. זה לא שאני ביישנית פשוט לא בא לי לדבר. לא ספציפית איתם אלא בכלליות... חשבתי אולי אני פשוט "שונאת אנשים", ולפעמים אני באמת מרגישה שנאה כלפיהם, שפשוט אין לי כוח אליהם יותר. אבל העניין הוא שלפעמים גם לא בא לי לדבר עם המשפחה או חברים ממש קרובים וזה לא שאני שונאת אותם...! בכלל לא... אני לא מבינה איך זה קרה שנהפכתי לכזו חסרת כוחות, פעם הייתי אוהבת לצאת, לרקוד, להשקיע בעצמי, בהופעה שלי, להכיר אנשים - ולהמשיך קשרים... היום זה ממש ההפך הקיצוני...

היי מיטל... קראתי את מה שכתבת ואני מזדהה עם התחושות והמחשבות שלך. גם אני כמוך לא סבלתי מהתחושות האלה בעבר. בכדי לפתור את הבעיה ניסיתי טיפול של חצי שנה בכדי להציף את מה שגורם לתחושות האלו ולצערי לא הגעתי לפתרון מוחלט. לדעתי זו התמכרות מסויימת לפרטיות יתר וקצת איבדנו את האיזון בכל מה שנוגע ליצירת קשרים ואיך משלבים את זה בחיים האישיים. בכל מקרה... אני גם בן 25 והחששות שלי לגבי העתיד דומות לשלך. אני אשמח אם נדבר על הנושא או בכלל... 052-8450669 עדי.

מיטל שלום, חיפשתי בתוך מכתבך גם שאלה ולא מצאתי. אשאל במקומך: את מתארת בעיה שיש לך, עם עצמך ועם האנשים הקרובים לך וסתם ידידים. מה את רוצה לעשות עם בעייתך? לדעתי עלייך להבין טוב יותר מה פשר התנהגותך. את זה תוכלי לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי וזאת גם המלצתי. יתכן שיש לך צורך במרחב אישי רב יותר. יתכן גם שאת "יותר מידי נחמדה" לאנשים בשלב הראשוני ורק אח"כ את מרגישה שזה היה יותר מידי בשבילך. בהצלחה בחשיבה על בעייתך ועל הדרך שתבחרי להעמיק בה, גדעון

שלום אני אמא לילד בן שלוש וארבעה חודשים אני לא מצליחה להצביע על דבר מיוחד שקרה לנו חוץ ממעבר לגן חדש (גן עיריה) שמשפיע בצורה כל כך נוראית על הילד הוא פשוט מתנהג בצורה בלתי נסבלת כל דבר הוא עושה בכוונה אי אפשר לדבר איתו משתולל מרביץ יורק ועל יד חברים או ילדי המשפחה (בני דודים וכו') בכלל הוא נעשה היפר אקטיבי אני מרגישה שאני ממש יוצאת מדעתי הוא הורס לי שמחות ואני פשוט צועקת מה אפשר לעשות?????? אני פשוט לא מצליחה להרגע אולי גם אני מגזימה בתגובה אבל פשוט יום אחרי יום זה בלתי נסבל יש לציין שפעם הוא לא היה ככה זה רק בתקופה האחרונה. אודה על תשובתכם.

שלום לך, אמא מתוסכלת התיאור שלך באמת נשמע דרמטי. האם כל התופעות שציינת הופיעו אכן רק בחודש האחרון? אם לפני כן ילדך היה רגוע, נינוח ולא אלים, סביר להניח שמדובר בתגובה למצב החדש. חשוב לברר האם הוא מתנהג ככה גם בגן, או רק במחיצתך (כחלק מהתנהגות 'מחרבת שמחות' המכוונת כלפייך). האם יש אח או אחות צעירים? האם את נעדרת הרבה מן הבית בגלל עבודה? אם מדובר בהתנהגות שקשורה בגן, חשוב מאד לברר מה קורה שם. אולי יש בגן קבוצת בנים פרועה שעוד לא נכנסה לתלם? אולי הוא מחקה התנהגויות שרואה שם? אולי קשה לו מאד במסגרת החדשה וככה הוא פורק את הזעם והתסכול? חשוב לזכור שעם כל הכבוד לגן-עירייה, עדיין מדובר בילד מאד צעיר, שנאלץ להתמודד עם מסגרת חדשה מרובת משתתפים, עם חוקים והגבלות שאינם מוכרים מקודם, ותובעים לא מעט כוחות התמודדות. ובינתיים, נסי להתאזר בסבלנות, להעניק הרבה תמיכה ואהבה, יחד עם גבולות ברורים וחד משמעיים. אם הוא מתנהג באופן שמבייש אותך או פוגע בך או באחרים, קומי ועשי מעשה: קחי אותו הביתה ללא הסברים מיותרים, או הרחיקי אותו באופן תקיף (לא תוקפני ! יש הבדל !)מהסיטואציה. במקרה של השתוללות או יריקות, אני מציעה להחזיק אותו חזק בזרועותייך, (ללא הטפות מוסר או נזיפות), ולהמתין עד שיירגע. חשוב לזכור שמדובר רק בילד קטן. כאשר אנחנו עוצרים אותו בתקיפות ובעקביות, הוא לומד שיש על מי לסמוך. שיש מי ששומר עליו ומונע ממנו לפגוע בעצמו, בסביבתו, או באנשים שהוא אוהב. לפעמים ילדים מותחים את הגבול רק כדי שמישהו כבר יעצור אותם. במידה ותרצי הכוונה יותר ספציפית, את מוזמנת להתקשר ביום ראשון או רביעי ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, לטל: 03-6406888 בין תשע לשלוש, שם תוכלי לקבל עזרה או עצה מאנשי מקצוע מנוסים. ועד אז, שנה טובה והתאקלמות מהירה ליאת

ליאת אני מאוד מודה לך על התייחסותך והעצות הנפלאות יש משהו מאוד מרגיע בלקרוא את תגובותייך שוב תודה. לשאלותייך אין לבני אחים בנתיים (בדרך (-: ) ובני לא יודע עדיין כי זה בתחילת הדרך ואני לא נעדרת הרבה שעות מהבית מאוד משתדלת לעשות איתו פעילות ולהפגש עם חברים כמעט כל אחה"צ. אני חייבת לספר לך עוד משהו באותו ערב אחותי באה לישון אצלי כי בעלי היה בטיול (מה שקורה לעיתים נדירות) בדרך היא הציעה ללכת לחברים שיש להם גם ילדים ואני סרבתי וסיפרתי לה למה ומה קרה (זה קרה בזמן נהיגה) והיא הסתובבה לשאול אותו למה הוא מתנהג ככה וראתה אותו מתמוגג בזמן שאני מספרת לה על מעלליו מה דעתך????

היי. אני בת 33,רווקה, ויש לי ידיד בן 40, רווק. אין לי ידידים או ידידות לכן הלכתי למרכז קהילתי ליד ביתי שהוא של נפגעי נפש. היו שם אנשים עם בעיות יותר קשות ופחות קשות. הכרתי שם את הידיד שאני לא מוצאת בו משהו חריג בהתנהגות פרט לדבר אחד - הוא סגור. באבחנה שנתנו לו הוא מוגדר סכיזופרן. גם חיצונית הוא מאוד חמוד ואני נמשכת אליו כי גם אני טיפוס סגור. הבעיה היא שאני כל הזמן מתקשרת אליו ומזמינה אותו אלי והוא בא, אבל הוא כמעט ולא מתקשר אלי. תמיד אני מתקשרת. גם בשיחות איתו הוא סגור וצריך לדובב איתו. הוא מבלה את שעות הפנאי שלו עם המשפחה. אני מרגישה שאולי אני מושכת אותו חיצונית בלבד. לאחרונה הוא ביקש שאבוא לישון איתו אבל לא התקשר כל השבוע. חוץ מזה בפגישות הוא לא מפגין חיבה וחיבוקים. האם להמשיך לבנות מחשבות על קשר רציני איתו? נ.ב. - דיברתי איתו על האפשרות של הבאת ילדים משותפים בעתיד והוא לא נרתע.

יעל יקרה, אני תמיד אוהבת לשמוע על נשמות בודדות שמצאו חיבור. יש בזה כל כך הרבה תקווה. את שואלת אם אפשר 'לבנות מחשבות על קשר רציני', ויש לי הרגשה שאת כבר בונה. כבר דיברת על ילדים משותפים אפילו. במצבים בהם קשה להחליט, עדיף לחכות. את מתארת אדם חמוד ומושך, אך גם סגור מאד, שתקן ומכונס בעצמו. בהחלט יתכן שמדובר באספקטים של מחלת הסכיזופרניה, שנותנים אותותיהם גם בתקופות של רמיסיה. בהנחה שכך הדבר, עליך להביא בחשבון שתופעות אלה עלולות ללוות אתכם גם בעתיד, ולתקופות מסוימות אף להחמיר. למרות זאת, אני מכירה גם לא מעט גברים בריאים ה'מואשמים' בקרירות ואדישות, המוציאה את בנות זוגם מן הדעת... אז לכי תדעי. אם התנהגות זו מקשה עליך כיום, יש להניח שתקשה עליך גם להבא. האם ניסית לדבר איתו על הצורך שלך ביותר מגע וחום? האם את באמת מוכנה לוותר על זה? אני חושבת שיש לך חומר למחשבה. נסו לשוחח על הצרכים שלכם, לבדוק לעוד תקופת זמן את טיב הקשר, ובעיקר - לא להיחפז. אני מאחלת לך שנת אהבה ובריאות. ליאת

שלום, יש לי ילד בן 4 ו-3 חודשים, ילד יחיד (אני בהריון), הוא ילד מאוד פיקח ובוגר, נמרץ מאוד, דינמי, עירני ומלא אנרגיות. הבעיה היא שכל דבר איתו כרוך במשא ומתן, כל דבר צריך לבקש כמה פעמים ואם הוא לא עושה צריך לעבור לאיומים וואח"כ לעונשים ואנחנו כבר די מותשים מלהתווכח איתו כל הזמן. אנחנו מרגישים שכל דבר איתו כרוך במאבקים והבעיה היא שככל שהוא גדל המאבקים נעשים קשים יותר כי הוא מתווכח איתנו ומנהל מו"מ (הוא ילד מאוד ורבלי). אנחנו מאוד משתדלים להציב לו גבולות ברורים, לא לאיים סתם אלא לקיים, לותר איפה שאפשר ולעמוד על העיקר ואף דוגלים בשיטה של חיזוקים חיוביים ושלילים למשל, הוא מאוד אוהב שוקולד ורגיל לקבל שורה אחת כאשר הוא חוזר מהגן. הוא יודע שאם הגננת מספרת לי שהוא לא התנהג יפה בגן הוא לא יקבל שוקולד באותו יום וזה לא יעזור אם הוא יבכה וישתולל, הוא פשוט לא מקבל. לעומת זאת, אם הוא מתנהג יפה הוא מקבל הפתעה שהוא רוצה. אנחנו באמת מאוד משתדלים, אך עושה רושם שזה לא ממש עוזר. בגן, הגננת אומרת שהוא ילד מאוד נבון, עם הרבה קסם אישי, אך יחד עם זאת גם לה קשה איתו בעניין המשמעת. הוא ילד מקסים , אבל כל כך עקשן ודעתן, כל דבר יש לו מה להגיד שאנחנו ממש מותשים וזה רק ילד אחד. חשבנו להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים על מנת לקבל חיזוקים לשיטה שאנו נוקטים בה או לשמוע אולי הצעות נוספות. מה דעתך?? בגן, הגננת אומרת שהוא ילד מאוד נבון ומקסים ויש לו המון קסם אישי, אך יחד עם זאת לגילו ,אבל הוא ילד קשה מבחינה התנהגותית. כל דבר צריך לבקש ממנו כמה פעמים ובסוף צריך ל

לימור יקרה, זו אכן נשמעת כמו בעיית גבולות. הילד שלך אכן מקסים ונבון, ובחושיו הבריאים הוא למד שבבית הזה אפשר וכדאי לנהל משא ומתן. אלא שמשפחה אינה 'עסק', 'חנות' או אפילו דמוקרטיה. במשפחה יש זוג הורים שמחליטים ואומרים (לא תמיד עם הסברים מעמיקים) מה מותר ומה אסור ! את מתעקשת מאד על שורת השוקולד, אבל ככל הנראה במקומות אחרים העניינים נזילים יותר. את אומרת: כל דבר צריך לבקש כמה פעמים, ואז עוברים לאיומים...ואז לעונשים. אני מציעה לך לחדול מהנוהג הזה, וללמוד להגיד דברים רק פעם אחת. כאשר אנחנו אומרים דברים שוב ושוב, הילד לומד שלמילה שלנו אין כל ערך. חשבי רגע על חוקי השוק: מה שיש בשפע - ערכו יורד ! כך בדיוק קורה גם עם המילים שלנו, עליהן אנחנו חוזרים שוב ושוב. ה'לא' שלנו הוא לא 'לא', ה'אסור' שלנו הוא לא 'אסור', והילד לומד שאפשר לצפצף על מה שאת אומרת ולהתיש אותך במאבקי כוח. אם תפעלי אחרי פעם אחת, הוא ידע שכשאת אומרת משהו, את מתכוונת אליו. רק כך הוא ילמד לכבד את האמירות שלך, ולפעול עפ"יהן. כך הוא ילמד עוד משהו: הוא ילמד שההורים שלו הם אנשים יציבים, עקביים, ששומרים עליו (גם מפני ההתנהגות התוקפנית שלו עצמו) ומציבים לו גבולות שיאפשרו לו להתנהל באופן בטוח וצפוי בעולם. כאשר הילד לומד שהוריו חלשים, ניתנים למניפולציות ומותשים, וכאשר הוא עצמו (בסה"כ ילד קטן בן ארבע) מנהל את הבית ואת סדרי החיים - אזי העולם נתפס בעיניו כמאד מאד מפחיד. פעמים רבות ילדים כאלה, גם אם מתנהגים כבריונים קטנים בחוץ, הם למעשה ילדים עם הרבה פחדים וחוסר ביטחון. למרבה המזל, אפשר לפתור את הקשיים הללו בזמן קצר מאד, עם הכוונה של איש מקצוע מנוסה. אני מזמינה אותך להתקשר - אם תרצי - ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימי ראשון או רביעי, בין השעות 9:00 ל- 15:00, לטל: 03-6406888. אני עצמי עונה שם בימי ראשון. שבת שלום ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וקצת ובמשך כל הזמן הזה הפסיכולוגית מתעקשת שאני אתחיל את השיחה בכל פעם, היא פשוט שותקת עד שאני מעלה משהו. לפעמים זה גורם לי ממש לחשוב וכמעט להמציא על מה לדבר היום. האם ככה זה מקובל? למה היא לא יכולה להתחיל בשאלה או ליזום איזה נושא?

את צריכה להרחיב לה על המצב שלך. הרבה אנשים חשים שהם נפגשים עם פסיכולוגית, מוציאים 300 שקל והפסיכולוגית התפקיד שלה זה להיות לאוזן קשבת. אם כבר הרחבתם על הנושא הרבה, ולמרות שהיא מכירה אותך מספיק טוב כמטופלת עם בעיות משלה, היא לא יכולה להגיד לך מה מפריע לך. את אמורה לדבר איתה על מה שמפריע לך, וככה יהיה לה כיוון לענות לך ולכוון אותך לדרך חשיבה אחרת. אם את רואה שזה באמת מוגזם, אני מציע לך שתעירי לה על זה. ואם זה לא עוזר, אז תחליפי פסיכולוגית. שבת שלום.

מיכל יקרה, אין לך מושג כמה הרבה נכתב על השתיקות בטיפול. יש שתיקות של תחילת השעה, ושתיקות של סוף הפגישה, יש שתיקות של כעס והתנגדות, ויש שתיקות של אינטימיות וקרבה. לא כולם מסתדרים עם השקט. לא כולנו גם רגילים לקבל כל כך הרבה מקום רק לעצמנו. אין לי ספק שהמטפלת שלך בוחרת להשאיר לך את כל המרחב של הזמן והמקום, ואני מציעה לך לא להיבהל מזה. לפעמים ההמתנה השקטה מאפשרת מחשבה והתבוננות פנימה, התכנסות לתוך העולם הפנימי, חיבור נכון יותר לתחושות ולרגשות שלא יכולים לצוף כשיש 'רעש'. במקרים שזה מאד מאד קשה, אפשר להגיד 'היום קשה לי'. ברוב המקרים מטפלים יכולים לעזור קצת. אני רוצה להתייחס, ברשותך, למשפט האחרון של שי, שאמר "ואם זה לא עוזר, אז תחליפי פסיכולוגית". אני מניחה שיש כאן איזשהו הד למשהו שאמרתי בתגובתי הקודמת שכותרתה "עצבות". חשוב לי מאד להבהיר, שבשאלה ההיא, חששתי (אולי העדפתי להאמין) שמדובר בסוג של 'מתיחה' מצד הפונה (ואם לא, אני מתנצלת מעומק הלב), ועניתי במעין הומור. אין לי כל כוונה לבקר באמצעות הפורום עבודה של עמיתים. חשוב שכולנו נזכור, שמכאן קשה מאד לשפוט תהליכים וטכניקות של מטפלים, מה גם שהם מובאים אלינו באופן צר, במנותק מההקשר המציאותי והרחב שלהם. אני מאחלת לכולנו שבת שקטה ונעימה ליאת

אני במצב של עצבות מתמשכת ,הלכתי לפסיכולוגית ואחרי שתי פגישות היא אמרה לי שחבל לי על הכסף אני לא צריך פסיכולוגית אני צריך מאהבת ,זה בכלל מדכא אותי עוד יותר כי אני אוהב את אישתי ולא רוצה לפגוע בה ,חוץ מזה אני לא בנוי לשקר מה את מציעה ?

ניר יקר, תחליף פסיכולוגית! לילה טוב ליאת

אתה אוהב את אישתך? ואם זה מה שהפסיכולוגית שלך אמרה לך, אז באמת חבל לך לבזבז את הכסף, עליה. נפגשת איתה כולה פעמיים. תנסה פסיכולוגית אחרת, ממש נדיר למצוא פסיכולוגית שתגיד לך דבר כזה. אם כן, בשביל מה היא הלכה ללמוד פסיכולוגיה? בטוח לא בשביל כסף ולעזור לאנשים.

שלום אני בת 26 טופלתי לסירוגין עם פבוקסיל בהתחלה עי פסיכיאטר ואחכ באופן כרוני עי רופא משפחה מגיל 17 לאחרונה הפסקתי את הטיפול וניסיתי דברים אחרים כמו ביופידבק הומיאופטיה צמחי מרפא על מנת להוריד מתח וטיקים.שום דבר לא עזר ניסיתי להתייעץ בפורום וגם טלפונית עם פסיכולוגית שהיא גם מהפנטת.היא אמרה לי שזה לא אחראי שהטיפול הפסיכיאטרי שקיבלתי הומשך רק עי רופא משפחה ולא במעקב פסיכיאטר וכששאלתי אותה על היפנוזה היא אמרה שזה יכול להיות מסוכן ולא לכל אחד עושים טיפול כזה ואמרתי לה שזה נמצא בקופת חולים כללית כטיפול במשלימה היא היתה נדהמת?מה לעשות אני לא טובה בלדבר עם פסיכולוג לכן חשבתי על היפנוזה אבל אני מפחדת להזיק לעצמי .כיצד להמשיך?

ערב טוב, לצערי, איני יכולה לייעץ לך בנושא ההיפנוזה ומגבלותיה. את יכולה לחזור ולהפנות את שאלתך לגדעון שובל, שעונה כאן בימי שבת-ראשון. עם זאת, במקרה כמו שלך לא מומלץ בעיני להתבסס על ייעוץ טלפוני או אינטרנטי, והייתי ממליצה לך לחזור אל הפסיכיאטר שטיפל בך, או לראות פסיכיאטר אחר, שיוכל להביא בחשבון את ההיסטוריה שלך, את המצב הנוכחי שלך, ולקבל יחד איתך החלטה על טיפול מתאים. כל טוב ובהצלחה ליאת

שלום, מה יכולה להיות הסיבה שילד בן שנה ו-8 חודשים לעיתים קרובות נותן לעצמו מכות בראש בלי קשר לכלום (באמצע משחק או נסיעה באוטו או סתם),ומדובר בילד שלא חסר לו כלום ומוקף אהבה. האם זו דרך למשוך תשומת לב? מה עושים- מתעלמים או כועסים? אמא דואגת...

מיטל יקרה, פגיעה עצמית מן הסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה במגוון מצבים התפתחותיים, וקשה להסביר אותה על סמך המידע המועט שנתת כאן. זו יכולה להיות התנהגות סתמית (אפילו של חיקוי), התנהגות של גרייה עצמית, או היבט של בעיה התפתחותית כלשהי. אני מציעה לך להתייעץ עם גורם מתחום התפתחות הילד (רופא ילדים, טיפת חלב או המכון להתפתחות הילד) שיוכל להרגיע אותך. בברכה ליאת

לו הייתם חוזרים אחורה לתקופה שבה אתם צריכים להחליט מסלול לימודים האם הייתם בוחרים , בפסיכולוגיה?

היי כמי שבחרה את מקצוע הפסיכולוגיה כקריירה שנייה, עשיתי זאת מתוך שלמות גמורה ובשלות. כן, הייתי עושה זאת שוב. ושוב. ליאת

ליאת יקרה, אני חייבת להתוודות. כבר כמה זמן אני קוראת בשקיקה ועם המון עניין את כל תשובותייך כאן בפורום ולומדת ממך המון. את השאלה הזאת קראתי קודם וחיכיתי לתשובתך. היה ברור לי שזה מה שתעני. כבר חשתי את אהבתך למקצוע ואת הנתינה העצומה שלך. כן ירבו כמוך... שיהיה לך המשך יום נפלא מלא אור אושר ואהבה נועם דוייב

שלום, שמי תמר ואני זקוקה לטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון מתמשך וכל מיני דברים המתלווים לכך אני מחפשת פסיכולוג קליני מומלץ כי אני לא רוצה להמשיך כך ורוצה להתחיל טיפול כבר אשמח אם תמליצו לי על פסיכולוג באיזור המרכז רצוי בראשל"צ אך לא מחייב אגב אני קראתי חומרים ואני יודעת שקיימים סוגי טיפולים כך שבמצבי כרגע אני זקוקה לטיפול דינמי תודה

תמר יקרה, לצערי אין אנו, כמנהלי פורום, נוהגים להמליץ מכאן על מטפלים באופן אישי. תוכלי להיעזר באלפון המטפלים, או בהמלצות מאנשים מרוצים באזורך. מניסיוני - כשמחפשים מוצאים ! כל הכבוד על ההחלטה החשובה, והמון הצלחה בטיפול. ליאת

מצוקה אישית אופפת אותי זה ימים אחדים איני מוצא מנוחה לנפשי מחשבות מתרוצצות במוחי כמו פטיש בלב הם מכפילות את פעימות ליבי לא מוצא כוחות להתגבר - וגם לא מוכן לוותר תחושה של איבוד חושים ופחד מהבלתי נודע כל צעד כעת קריטי – לטוב ולרע אני מרגיש תשוש עייף וחסר אונים

שלום יקר, המילים שלך מצליחות להעביר בצורה פיוטית ומרגשת את המצוקה הקשה בה אתה שרוי כרגע. אני ממליצה לך לא להישאר עם זה לבדך, ולמצוא אדם קרוב עמו תוכל לחלוק רגשות אלה, ולמצוא נחמה ועידוד. חשוב שתדע שיש דרכים יעילות למדי להקל על הסבל. כדאי מאד לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להעריך את המצב ולהציע טיפול מתאים. חזק ואמץ ליאת

תודה, המילים שלך עוטפות אותי ומרגשים אותי העשה כדברייך

בתי בת 24,ילדה יפהפהיה שסובלת מבולמיה. היא מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה. היא נתונה כעת בתוך דכאון מתמשך, היא טוענת שיש לה נטיות דכאוניות שמתפרצות לעיתים בהקשר למצוקות שלה. היא כל כך שלילית לגבי מצבה, אומרת שאין לה מזל בכלום (חברות, אהבהף עבודה שהיא כל כך רצתה ועכשין היא כל כך סובלת שם). יש לי הרושם ששום דבר לא יגרום לה אושר, ושתמיד ברגע שהיא תגיע לאנשהוא, היא תרצה יותר או אחר. ניסיתי לשוחח איתה, לומר לה שתנסה למצוא בעצמה את הכוחות שישיו אותה מהשחור שאופף אןתה, היא אומרת שהיא מתפקדת אבל בקושי רב, שהיא נאבקת כל בוקר לצאת מהמיטה.הצעתי לה חוג יוגה, חאו חוג אחר, משהו שהיא תוכל להתענג עליו, אבל היא חוזרת על כך שאין לה כוח לחיים האלה, שנמאס לה להילחם. מה עושים? האם בחורה בטיפול צריכה להגיע למצב כזה? או שהפסיכולוגת היתה אמורה למצוא כלים ע"מ לעזור לה? איך לעזור לה לצאת מהמרה השחורה?

סימה יקרה, גם כאשר נמצאים בתוך תהליך טיפול, יש נסיגות. במקרה שאת מתארת יש מקום, לדעתי, להתייעצות עם פסיכיאטר שיוכל לסייע בטיפול תרופתי. מבין השורות הצלחתי להבין שלמרות הדיכאון בתך לומדת, עובדת, ומציבה לעצמה רף ציפיות גבוה. ניכר שאת מנסה מאד לסייע לה, אך חשוב להציע את העזרה בדרך מכבדת, לא חודרנית, שתאפשר לה את המרחב ללא ביקורת. לפעמים ברגעי ייאוש, כשאומרים לנו "קחי את עצמך בידיים", זה רק מכעיס ומייאש עוד יותר. נסי להחזיק עבורה את התקווה, ולעודד אותה להמשיך בטיפול למרות הכל. אני מאחלת לשתיכן הרבה כוח וסבלנות במאבק בדיכאון. ליאת

סימה, טיפול אינו דרך חלקה, נעימה וחד-כיוונית. במהלך הטיפול יש עליות ומורדות, שנובעות מהתמודדות עם דברים שצפים ועולים על-פני השטח. אפשר לראות כל משבר טיפולי שכזה כירידה לצורך עלייה. כמובן שאני לא מכירה את הבת שלך או מתמצאת בפרטי הטיפול שלה, אבל תנסי לברר איתה מה היא מרגישה כלפי הטיפול. אופציה נוספת שכדאי לשקול - עם בתך, כמובן - היא קבלת טיפול תרופתי נגד הדכאון. התרופות מקלות את התחושות הרעות, ומאפשרות למטופל להתנהל טוב יותר במסגרת של טיפול פסיכולוגי. ס.מ.

אני אם לשלושה בנים (9 ותאומים בני כמעט 7). התאומים זה עתה עלו לכיתה א'. מסתבר שכבר בימים הראשונים אחד מהתאומים "דאג להתבלט" אך בצורה שלילית ביותר,בעיקר כשהגיעו אורחים/מכובדים לכיתה. לדוגמא בהכרות הראשונה עם מנהלת בית הספר הוא "הציג" את עצמו " אני ילד מטורף" ובמקרה אחר אמר " אני נמלה" וכאילו הלך כמו נמלה. בבית אני לא רואה שינויים בהתנהגותו ואפילו הוא מכין שיעורים עם המון מוטיבציה ואף מתחיל לקרוא מאוד יפה!! לעומתו אחיו התאום ללא מוטיבציה כלל עם הכנת השיעורים ואני דיי צריכה "לרדוף אחריו" ולהזכיר לו אבל בביה"ס עד כמה שלי ידוע הכל כשורה . סיימנו טיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגנטיבי -התנהגותי לפני כ-4 חודשים. לדעתי הילדים זקוקים לטיפול רגשי - למי עליי לפנות ? האם קופ"ח מכסה מקרים כגון אלו ? אודמ מאוד על עזרתך !!

סיגל יקרה, קופות החולים נוהגות להשתתף בעלויות הטיפול הרגשי לתקופה מוגבלת בזמן. לאחר תקופה זו המחיר עולה מעט, ולאחר תקופה נוספת תחוייבי בתוספת נוספת. מדובר בכל מקרה במחיר מוזל. מעבר לכך, ישנן מרפאות של משרד הבריאות (מרפאות לבריאות הנפש לילדים ונוער), ושם המחיר הוא חינם או סמלי ממש, אבל התורים מאד ארוכים. תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס. יש רשויות מסוימות בהן השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) נותן במחיר מסובסד גם טיפולים רגשיים. תוכלי, כמובן, להתייעץ עם המטפל שעבד אתכם ולבקש את המלצתו. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 ויש לי איתו בעיה. בזמן האחרון הוא סיגל לעצמו טון דיבור תינוקי, והתנהגות תינוקית!!! זה נשמע נורא. הוא ילד מאוד חכם ובוגר. הוא לא מתנהג כך כל הזמן , אבל זה הולך ונהיה לעתים יותר קרובות. יש לו אחות בת 3 והוא מאוד מקנא בה. האם זאת יכולה להיות הסיבה? איך מטפלים בזה? איך עלינו להתנהג במצבים כאלה? האם תריך לקחת אותו ליעוץ? או שאנחנו בעצמנו צריכים ללכת ליעוץ? תודה.

יונית יקרה, ילדך בן הארבע הוא ככל הנראה נבון דיו כדי להבין שתינוקות זוכים איכשהו לתשומת לב רבה יותר. לא ברור אם הוא למד זאת אצלכם בבית, בהקשר של אחותו הקטנה, או אולי אצל סבא וסבתא המתייחסים אחרת לנכדים היותר צעירים. בכל מקרה, את מספרת שהוא מאד מקנא באחות הקטנה, ואפשר לראות קשר הגיוני בין הקנאה להתנהגות המתיילדת. את מתארת אותו כחכם ובוגר, אבל הוא עצמו היה מוותר בשמחה על הסטטוס הזה, ובוחר להיות "התינוק של אמא". ולכן, לא הייתי מציעה להעיר לו ובטח שלא ללעוג או לכעוס על ההתנהגות הזו. במקום זאת, להרעיף הרבה תשומת לב ואהבה ללא קשר להתנהגותו, לשבח התנהגויות רצויות, ולהימנע מלהשתמש במונחים של בוגר/תינוק. אל תגיבי באופן מיוחד לדיבור התינוקי, ונסי לשמור על ענייניות ורוח טובה. כמו שיכולים להעיד לא מעט הורים מנוסים - התופעה תחלוף מעצמה. בברכה ליאת

לקחתי את זה מהתאר - זדיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין, אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת ממשהו, אז מה הפואנטה?"זה אני זה בדיוק אני ! בנוסף לזה אני סובל מתשישות כרונית ובקושי מצליח להקליד על המקלדת אני רק בן 21 והמח שלי גמור מעייפות וכל הגוף שלי גם ואין לי כוחות יותר מה לעשות? הייתי אצל כל כך הרבה רופאים אין לי כח יותר ...

שלום גילי בן אדם שחווה דיכאונות בעבר יודע בדיוק איך אתה מרגיש. ודיכאון זה בין התופעות השליליות היותר נפוצות. אז אל תרגיש מיוחד, ברגע שתפסיק להרגיש מיוחד ושאף אחד לא מבין אותך, תראה לפתע כמה אנשים במצב שלך. "צרת רבים חצי נחמה". אתה יכול לחפש פורומים המדברים על דכאונות בתפוז או בהייד פארק, ולשאול אנשים שהתגברו על הדיכאון מה הם עשו, איך הם פעלו, ובכך לקבל רעיונות נוספים או קו חשיבה חדש. אתה יכול לקרוא ספרים המדברים על דכאון, או על חשיבה אופטימית. או לנסות להרגיל את עצמך להיות אופטימי בכל מה שקשור לחייך. אם תנסה גם טיפה לרדת מהרחמים העצמיים, ותהיה יותר משוחרר. אתה יכול אפילו ללכת עם כמה חברים למופעי סטנד אפ, או אם אתה רוצה אתה אפילו יכול להוריד מהאי מיול הופעות של רועי לוי (הוא ענק). בכל מקרה, מאחל לך המון בהצלחה. וככל שתצחק יותר ותהיה יותר אופטימי, כך יוטב לך ותצא מהמצב הנוכחי. יום נפלא!

גילי, התחושה ש"אף-אחד לא באמת מבין אותי" מאפיינת הרבה מאוד מדוכאים. מעבר לכך, אדם שמעולם לא חווה דכאון עמוק ו/או מתמשך לא יכול להיכנס לנעליים של מי שנמצא במצב כזה. בדיוק - וסלח לי אם ההשוואה קצת מנותקת - כמו שגבר לעולם לא יוכל להבין באמת את המשמעות של להיות בהריון. אובחנת כסובל מתשישות כרונית? ואף-אחד מהרופאים המרובים שראית לא המליץ לך על טיפול נפשי תומך? עם או בלי התשישות הכרונית (שבמקרה הזה תורמת לקיומו של הדכאון) כדאי להיכנס למסגרת טיפולית תומכת, שכוללת טיפול פסיכולגי וטיפול תרופתי (במידה והדכאון באמת חריף, ולא ניתן לטפל בו רק באמצעות שיחות). חבל למשוך ככה את הימים בתחושה של ריקנות, עייפות וחוסר תוחלת. אתה רק בן 21... לא היית רוצה לשנות את זה עכשיו, כשכל העתיד עוד לפניך? ס.מ.

גילי יקר, אתה מדבר על שתי תופעות קשות (דיכאון ותסמונת התשישות הכרונית) מאד, הגורמות - כל אחת לבד - לעומס יתר על המשק הנפשי. גם אני, כמו מישהי, מתפלאה על כך שאיש לא הפנה אותך עד היום לטיפול נפשי. הגם ששתי התופעות הללו הן בנות חלוף, אין סיבה לסבול את התקופה הזו בלי עזרה. יצא לך לשמוע פעם מציל שמדריך אנשים איך להיחלץ ממערבולת סוחפת בים? מסתבר שאחת הטעויות שאנשים עושים במקרה כזה, זה לנסות ולשחות במאמץ רב אל מחוץ למערבולת. במצב כזה אדם חסר סיכוי כמעט, כי הוא מתיש את עצמו במאבק-שווא מול כוח חזק בהרבה. המצילים ממליצים במקרה כזה לנסות להירגע, ולתת לזרם לשאת אותך החוצה, בלי להיאבק. נראה לי שכרגע אתה מותש מאד, מבוהל, וכועס על עצמך על כך שנכנעת לדיכאון ולעייפות. אני מציעה לך לנסות להפסיק לכעוס על עצמך, לתת לעצמך את הזמן, למצוא לך את המקום הבטוח והתומך (טיפול!) ולהתאזר בסבלנות. העצות של שי ומישהי טובות מאד, ואני מנצלת את ההזדמנות להודות לשניהם על ההתגייסות הנעימה (תמיד) שלהם לטובת אנשים במצוקה. תודה לשניכם, ובהצלחה לגילי ליאת

אני ואשתי מטופלים אצל פסיכולוגים שונים המכירים אחד את השני ואף חברים טובים האם יש לחשוש שמעבירים ביניהם מידע כלשהו

אלי יקר, חסיון המטופל הוא אחד הכללים המקודשים ביותר במקצוע שלנו. לפיכך, יש לצפות שמידע מן החדר לא ידלוף ממנו, אלא בהסכמת המטופל (המוחתם פיזית שהוא מתיר לעשות כן). במקרים מסוימים, בהם מטפלים בבני אותה משפחה מס' אנשי מקצוע, יש יתרון להתייעצות ביניהם, אך גם על כך יש להחליט מראש, להגדיר היטב באזני המטופלים את הרציונל לכך, ולקבל את הסכמתם. אם אין סיבה מיוחדת לעשות כך, דליפת המידע בין המטפלים נחשבת לעבירה אתית. בברכה ליאת

שלום לכולם, בימים חמישי ושישי השבוע ליאת תענה במקומי, מאחר ואני נוסעת לכנס בנושא טיפול. להתראות בשבוע הבא, אורנה

צאתך בשלום. שובך בשלום. ובהצלחה.

לאורנה מאחלת לך נסיעה חשובה ומהנה, ובטוחה שתייצגי אותנו בכבוד בהרצאתך שם. נשמח לשמוע רשמים עם שובך. ליאת

התחלתי טיפול לפני שלשה חודשים במקביל לאשתי בחרתי לעשות טיפול במטרה לשפר את איכות חיי שהם טובים ומוצלחים רציתי לשאול: האם בטיפול חייבים לדבר על הכל וגם להתוודות על דברים לא ראויים או לא מוסריים האם זה חשוב להצלחת הטיפול? אני מאוד מתבייש לחשוף דברים שעשיתי אולי גם פלילים ובסך הכל היום אני עוסק בדברים ערכים וחשובים בחיים ואף מעמדי חשוב. נא עזרתך....

מ.ח.ב, לפי התפיסה שלי, המילה "חייבים" לא שייכת ללקסיקון הטיפולי. ברור שגם למטופל יש חובות, אבל הן לא כוללות את התוכן שהוא בוחר להעלות. עכשיו, ברגע שלא חייבים, צריך להחליט מה רוצים. כן, יש משהו חושפני בטיפול. עולים דברים שמפחידים אותנו, דוחים אותנו, מאיימים עלינו וכו'... אבל בשביל זה הכל מתרחש בתוך מסגרת ברורה ובטוחה. אם אתה עדיין לא מרגיש בטוח בטוח לדון בנושאים מסוימים, אתה יכול לחכות עוד קצת, עד שתחושת האמון שלך במטפל/ת תתבסס. בקשר למעשים שעלולים להיות פליליים - תשאל את המטפל/ת שלך על מה הוא חייב לדווח ועל מה לא (בד"כ, אם לא מדובר ברצח, אלימות קשה ומסכנת חיים ודברים בסדר גודל דומה, מטפל לא ידווח). ואחרי זה תקבל החלטה. ס.מ.

ערב טוב, כל הכבוד על ההחלטה לפנות לטיפול. אתה מעיד על עצמך כמי שחי חיים טובים ומוצלחים, ובחר לפנות לטיפול כדי לשפר את איכות החיים. למיטב הבנתי, סודות אפלים מעברינו אינם מומלצים במיוחד כמתכון לחיים נוחים. דווקא ההזדמנות לאוורר אותם בסביבה בטוחה ומכילה, להיפרד מהם סופית, וללמוד לאהוב את עצמך למרות טעויות העבר, נשמעת לי נכונה ומשמעותית יותר לאיכות חיים בהווה ובעתיד. עם זאת, כמו שאמרה לך נכון מישהי, שום דבר אינו חובה. בטיפול לעולם אתה הנווט, ואתה המחליט גם על קצב ההתקדמות. אולי באמת חשוב לבסס קודם כל תשתית של אמון וביטחון במטפל/ת, ורק אז לחשוף את הדברים הכואבים ביותר. אני מאחלת לך שנת שלום, בריאות ומעשים טובים :-) ליאת

שלום. אני נשואה לבעלי כ- 10 שנים , לבעלי יש אחות גדולה ממנו שגם היא נשואה . היחסים ביניהם טובים עד מצוינים . אחותו עד היום לא הזמינה אותנו פעם אחת אליה לחגוג את ימי ההולדת שלה . החודש היא הייתה בת 40 ושוב התעלמה מלחגוג את יום ההולדת שלה איתנו והתעלמה לחלוטין . אני רוצה לציין כי בכל ימי ההולדת שלי ושל בעלי תמיד הזמנו אותם לחגוג את ימי ההולדת שלי וגם של בעלי ואף פעם היא לא הביאה מתנה לא לי ולא לבעלי אפילו לא פרח או בקבוק יין . הוריי שהבושה אוכלת אותם החליטו לחגוג לה את יום ההולדת על חשבונם ולהזמין את בני המשפחה כאשר אחותי נשארת פסיבית לחלוטין . שאלתי : 1. האם עלינו לקנות לה מתנה ליום הולדתה ה- 40 . 2. האם עלינו ללכת למסיבה או להתעלם ולא ללכת . 3. האם ההתנהגות שלה מצביעה על : אנוכיות , קמצנות , אגואיסטיות וכו"י . תודה

נשמע שאת כועסת עליה. יש לך אומץ לדבר איתה ולשאול אותה למה היא מצפה? מהן צפיותיה? ניבה

תודה על התגובה המהירה. אין לי מה לשאול אותה כי אין לה ציפיות , אני פשוט מתביישת בה כי אני חושבת שהיא אנוכית אגואיסטית וקמצנית . אני בדעה + בעלי שלא צריך לקנות לה כלום גם לא פרח . בעלי מתלבט אם ללכת לארוחה שההורים מארגנים לכבודה . מה דעתך ? תעזרי לי להחליט מבלי לשאול אותה כי ההתנהגות שלה כבר צצה מספר פעמים והתעלמנו , הפעם היא הגזימה . תודה

שלום יעלי, לא ברור מדברייך, האם האחות חוגגת את ימי ההולדת שלה עם אחרים (ורק אתם לא מוזמנים), או שמא היא כלל לא חוגגת. יש הבדל בין שני המצבים הללו. חשוב לזכור שלא כולם מחשיבים ימי הולדת באותה מידה. יש אנשים ש"לא עושים עניין", ויש מי שחוגגים בהגזמה באירועים רבי רושם. שני המצבים לגיטימיים ויש לכבדם. אני חושבת שאם היא חוגגת בחברתם של כל בני המשפחה האחרים ורק אתכם אינה מזמינה, זה תמוה ואף מעליב. לעומת זאת, יש אפשרות שהיא חוגגת עם חברים שאינם משפחה, ואז לא תמיד "זה נדבק", מכל מיני סיבות. יש, כמובן אפשרות שהיא אינה חוגגת כלל, כי זה פשוט לא חשוב בעיניה כל כך. אחרי שתחשבי איזה מן האפשרויות האלה היא המתאימה, אולי תוכלי לחשוב שוב מה בכוונתך לעשות. בכלל, בעניין מתנות, מאד קשה לייעץ. יש מי שנהנים לתת ללא קשר למה שקיבלו. יש מי שזוכרים מה קיבלו ונותנים בהתאם, ויש מי שמתנדנדים. אני חושבת שאם הקשר בין האחים הוא טוב עד מצויין, היא כנראה לא כל כך נוראית, ואפשר אולי לתת לבעלך להחליט מה ברצונו לעשות. אני מקווה שתתחיל לכם שנה משפחתית ונעימה יותר, ומאחלת מזל טוב לכל החוגגים. ליאת

שלום. אני שואלת את עצמי מדוע עלינו להזמין אותה כאשר אנחנו חוגגים ימי הולדת עם המשפחה , מאחר והיא אחותו מעדיפה לחגוג את ימי ההולדת עם חברים שלה ולא או גם איתנו כך שאולי עלינו בשנה הבאה לא להזמין אותה ואת בעלה כאשר אנחנו ניגוג את ימי ההולדת שלנו בחוג המשפחה . אני חושבת שאין לה ענין בנו לכן אני חושבת פעמיים באם לצאת ולחגוג את יום ההולדת שלה עם בעלי במסעדה כאשר ההזמנה בוצעה ע"י ההורים שלה . מסקנה שלי שהיא רוצה שמישהו אחר יחגוג עבורה וישלם עבורה ובמקרה זה הם ההורים שלה , הסיפור לא נראה לי , אנחנו דיי מלוכדים לא לקנות לה מתנה ולהתעלם לחלוטין כפי שהיא עושה כאשר מזמינים אותה , הבעיה הקשה שלנו זה להחליט אם להגיע למסעדה שההורים שלה ושל בעלי הזמינו כדי לחגוג את יום ההולדת שלה ועל חשבון ההורים . מה דעתך ?????????????????.

לפסיכולוגית שלום. שאלה: העברה היא העברת האהבה מדמויות ההורים לאנשים איתם באים בקשר במשך החיים, כך אני מבינה. מה קורה לאותה העברה/ אהבה, כאשר ילד נמסר לפנימיה בין הגילאים (אולי פחות מגיל 4) 4 ל-6 ואז מחזירים אותו הביתה. בגילאים אלו נמסרתי לפנימיה, אני לא מרגישה אהבה כלפי הוריי או כל נחיצות אליהם. אני נמנעת מאנשים במציאות וחווה תמיד דחיה, אבל הייתי רוצה אם תוכלי למקד לי : איזה נזקים יכולים להיווצר לילד שמנותק מהוריו, אחיו (משפחה ברוכת ילדים) בגיל כל כך קטן, גיל שלא מבינים עוד הרבה דברים, לא מבינים מה קרה ולמה "מרחיקים" אותי מהמשפחה, אל מקום שבזכרונותיי היה מלא כאב, בדידות, פחד מהעולם. תודה ש

ש' יקרה, ילדות בלא הורים היא תמיד דבר עצוב. כמעט תמיד ילדים מו?צ?א?ים מהבית כדרך למנוע פגיעה אפשרית מעצם החשיפה לנסיבות חיים קשות. יש לא מעט סימני שאלה סביב צעד כזה, ולעיתים מתברר כי בניסיון למנוע נזק, נוצר למעשה נזק מסוג אחר, כולל תחושות של דחייה, עצב ובדידות. את שואלת איזה נזקים עלול לגרום הנתק מההורים, וקשה לענות על כך חד משמעית. זה כמו לשאול איזה נזק יכולים לגרום לילד גירושי הוריו. זה תלוי. תלוי מהי המסגרת אליה נשלחת. האם היו שם דמויות חמות ומיטיבות המעניקות תחושת חמימות ואכפתיות. האם הצרכים הבסיסיים סופקו במלואם. האם היו מפגשים עם ההורים בזמן הזה. כיצד הוסבר לך הניתוק מהבית. האם היו לצד הבדידות והעצב גם חוויות נעימות. את יודעת, אני מכירה לא מעט אנשים מבוגרים שהיו בילדותם ילדי חוץ בקיבוץ. אנשים אלה, הגם שמדברים, כמוך, על תחושות של נתק, בדידות ודחייה (הן מהבית והן מצד ילדי הקיבוץ), יודעים גם להכיר תודה על החינוך האיכותי שקיבלו, על ההווי המיוחד, ועל ההזדמנות להיחלץ מחיים של מחסור ועוני. אז ממש קשה לדעת. מן הסתם לתחושות שאת מתארת, תחושות של חשדנות והימנעות מחברת אנשים, יש שורשים אי שם בחוויות הילדות שלך, אבל לתפיסתי אפשר בכל גיל לעבד חוויות קשות אלה, ולצמוח מהן מחוזקת יותר לקראת העתיד. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול, ולנסות להתמסר לחוויה של קשר ייחודי ומיטיב, מבלי להטריד עצמך כל כך במונחים תיאורטיים ומשמעותם. אני חושבת שמגיע לך הטוב הזה. דרך צלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך. אני רוצה לחדד את שאלתי בעניין העברה. האם תינוקות חווים אהבה כל הזמן במטפל שלהם'/ הורה שלהם? ז"א האם זהו הרגש העיקירי שיחוו בכל פעם שיסתכלו על ההורים? אני פשוט רוצה להבין את הבסיס לרגש הזה שמשליכים כלפי המטפל. והיה ותינוק/ ילד חווה ילדות קשה, האם ההעברה שיחווה כלפי המטפל תיהיה גדולה יותר, חזקה יותר, דורשת יותר זמן לעיבוד, בשונה מילד שיחווה ילדות טובה ויגיע לטיפול בגיל מבוגר, האם עוצמת ההעברה תלויה בחוויות הילדות. האם כילד היו צריכים לממש את האהבה הזאת ע"י הכלה, דאגה וכו'? מה השתבש בתהליך? ש