פורום פסיכולוגיה קלינית

אודה באם תוכלו לחוות את דעתכם . אני נשואה + ילד ולבעלי יש אחות שבכל פעם שאני נוסעת לחו"ל במסגרת עבודתי היא מזמינה את בעלי ואת בני לארוחה ביום שישי . יפה מאוד מצידה כי הם לבד אבל: הסיפור לא קורה כאשר אני בארץ וזאת אני לא מבינה , היחסים ביני לבין אחותו בסדר האם לדעתך לשאול את השאלה הזו ישירות אותה למה זה לא קורה כאשר אני בארץ כי זה לא צירוף מקרים זה קורה כל הזמן והרבה פעמים באותה שיטה , האם היא לא סובלת אותי ? האם יש סיבה אחרת לדעתך , האם להתעלם מהתופעה ? כי זה ממש מפריע לי ההתנהגות הזו היא פשוט לא ברורה לי כאילו קיימת התעלמות ממני כשאני בארץ . מודה על התייחסות .

שלום רב, כדי לדעת אם גיסתך אכן אינה סובלת אותך, מוטב להתבסס על עובדות מוצקות יותר. מן הסיפור הקצר שלך דווקא עולה ניחוח של אכפתיות ורצון לעזור. מדוע היא לא מזמינה אתכם יחד, זאת באמת שאלה. האם את מזמינה אותה אליכם? האם התקשורת ביניכן טובה בימים כתיקונם? האם ההתעלמות היא אכן חד-צדדית? נדמה לי שכדי לברר את השאלות הללו, כדאי לזמן שיחה יזומה איתה, ולשמוע מה באמת היא מרגישה כלפיכם בכלל וכלפייך בפרט. תוכלי להזמין אותה ל'ארוחת בוקר של בנות', אולי כמחוות תודה על הארוח של בעלך ובנך, ושם להעלות את השאלות שלך ברוח טובה. נשמח לשמוע מה גילית :-) חג שמח ליאת

פורים זהו חג שאותו אני אוהבת אך השנה אני שונאת אותו

אני מקווה שבשנה הבאה שוב תצליחי לשמוח. ליאת

רציתי לשאול אם עצם הייתכם מנהלי פורום ומטפלים לא מעמיד אתכם בבעיה מסויימת מול המטופלים שלכם, כלומר אם מטופל שלכם מוצא את דרכו לפורום האם הגבולות אינם מטשטשים... למצוא אתכם פה זה לא בעיה, כשאני התחלתי טיפול ישר רצתי לגוגל לחפש משהו על המטפלת שלי...

דנה שלום, שאלה מעניינת - ואני מתאר לעצמי שכל מקרה לגופו. גבולות הטיפול ופרטיות הטיפול נשמרות וחובתי כמטפל לשמור על גבולות הטיפול ופרטיותם של מטופלי. יחד עם זה כל מטפל מתמודד אחרת עם זה שמטופליו מכירים אותו ממקומות נוספים או חלקים פומביים יותר שלו. גם לגבי כל מטופל זה שונה. יהיו כאלו שעצם פגישה עם המטפל בסיטואציה של אינטרנט תגרום להם לזעזוע. אחרים יהיו סקרניים . אני חושב שבכלל זו סיטואציה מורכבת שכן נראה לי ש"המטופל" (אם יש בכלל דבר כזה מטופל אחיד) רוצה בו זמנית גם להכיר את המטפל שלו וגם לא להכיר אותו. מה דעתך? בברכה, גדעון

לילה טוב גדעון, תודה על התשובה. אני יודעת שזה נכון לפחות לגבי שאני רוצה לדעת עליה יותר אבל גם לא רוצה... משום מה אני מנסה להגיב ולא מצליחה, כבר כמה דקות אני כותבת תגובה ומוחקת, מוחקת וכותבת... מעניין על מה זה יושב אצלי... בכל אופן אין לי ספק שאתה שומר על גבולות עם מטופלייך ועל פרטיותם, אך כיצד היית מגיב (אם בכלל) על פנייה פה בפורום ממטופל שלך? אני מניחה שלא משנה כיצד היית בוחר להגיב לדבר יש השפעה בהמשך הטיפול... מטופל יכול גם להיכנס בעילום שם... (אגב לכל החוששים- לצערי אין לי הכירות עם אף אחד ממנהלי הפורום ;-) )

מעניין, אבל זו מחשבה שעברה גם במוחי לאחרונה. מצד אחד הייתי רוצה לדעת עליו הכל. מצד שני, נוח לי עם העובדה שאני כמעט לא יודעת עליו כלום. זה כאילו עוזר לי בתחושה ובמחשבה הילדית, שהוא רק שלי.... לפעמים אני מקריאה לו דברים שכתבתי כאן ואת התגובות של הקוראים והפסיכולוג/ית. אבל אם הוא היה עונה כאן, זה בטוח היה מאוד שונה, ובטוח לא קל. מעניין.... הדר

בני בן 15 וחצי ילד רגיש מאוד, ילד כדבריו לא חברותי, תלמיד ברמה נמוכה, סובל מלקויות למידה, דימוי עצמי נמוך, בישן וכו' אינו מרבה לצאת מהבית ואפילו כמעט ולא יוצא חברים לא באים אליו, הוא לא מנסה ליצור קשר עם חברים, כולם דפוקים בעיניו כולם חנונים וכו'. בעקבות כל הדימוי העצמי הנמוך בטחון עצמי הנמוך וכו' פניתי לעזרה פסיכולוגית אצל פס' קליני. השכנוע לא היה קל, לאחרונה (בערך 14 פגישות עד כה) הוא מסרב לכת, טוען שחצי מהזמן הפס' משחק איתו ש בש או קלפים, מדבר שטויות לפי דברי הילד, מעיט לדבר, והילד לא מאמין שזה יכול לעזור לו. פשוט פסימי לגבי הטיפול. בשבוע שעבר הטיל וטו ולא הלך, לפני מס' שבועות ביקשתי מנו שיסע באוטובוס מאחר ואני צריכה לצאת מוקדם מהעבודה ולקחת אותו למרות שיש אוטובוס ליד הבית ותחנה ליד הפסיכולוג, כל נסיעה באוטובוס היתה סיפור. עד שהוסכם שצד אחד יסע באוטובוס וצד שני אני אקח אותו. מחר הטיפול הבא, בשבוע שעבר הפסיכולוג קיבל בהבנה את חוסר הרצון להגיע ואמר שיקח חופש מטיפול אחד כי טיפול קודם היה מאוד סוער. התקשרתי כדי להודיע שמחר בני לא יגיע ושבכלל הוא מסרב להמשיך. אני די דיברתי איתו שיבין שצריך להאמין שהטיפול יצליח ואני חושבת שצריך לנסות, אך אין עם מי לדבר. אפילו שאלתי אם הוא רוצה להחליף פסיכולוג אך רעיון זה גם לא התקבל. ברור שאי אפשר לקחת אותו בכח וברור שמצבו (שאף לעיתים דכאוני) אינו תקין, אך מה עלי לעשות? אודה לתשובתכם למרות שהכתוב ארוך מאוד. בתודה

:((((

Gorillaz - Clint Eastwood Lyrics Oh oh oh oh oh Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on (Rah, yeah) It's coming on, it's coming on Finally someone let me out of my cage Now time for me is nothin' 'cos I'm counting no age Now I couldn't be there now you shouldn't be scared I'm good at repairs AND I'm under each snare Intangible (ah y'all) I bet you didn't think so I command u to, panoramic view (you) Look I'll make it all manageable Pick AND choose, sit AND lose All you different crews Chicks AND dudes, who you think is really kicking tunes Picture you getting down IN A PICTURE TUBE Like you lit the fuse You think it's fictional, mystical - maybe Spiritual hero who appears IN you to clear your view (yeah) When you're too crazy Lifeless for THOSE A definition for what life is Priceless to you because I put ya on the hype shift Ya like it? GUN smokin' righteous but one talkin' psychic Among knows possess you with one though Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm useless but not for long (That's right) The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on The essence, the basics without it you make it Allow me to make this child like IN nature Rhythm you have it OR you don't That's a fallacy, I'm in them Every sprout AND tree, every child of peace Every cloud AND sea, you see with your eyes You see destruction AND demise (That's right) Corruption in the skies From this fucking enterprise that i'm suked into your lies THROUGH Russell NOT HIS muscles BUT percussion he provides WITH ME AS YOUR GUIDE, y'all can see me now 'Cos you don't see with your eye You perceive with your mind That's the end (fuck em) So I'm gonna stick around with Russ AND be a mentor Bust a few RHYMES of motherfuckers Remember but the thought is I brought all this so you can survive when law is lawless(right here) FEELINGS, sensations that you thought was dead No squealing, remember it's all in your head I ain't happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on Hey, I'm happy, I'm feeling glad I got sunshine in a bag I'm usless but not for long The future is coming on It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My Future (future) It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... My future It's coming on, it's coming on, it's coming on, it's coming on... אם אי פעם אני אתגייס לאיזהשהו צבא זה יהיה צבע הישע.

אסתי שלום, הרבה אי אפשר לעשות. הוא לא רוצה. הוא בן 15.5 וזה לא גיל שאפשר לכפות עליו. אשפר להתייעץ עם הפסיכולוג המטפל ולשמוע אם יש לו רעיון מקורי, אך כרגע יתכן שמה שניתן לעשות זה פסק זמן מהטיפול. אפשרות שעומדת בפניכם היא שאתם תפנו להתייעצות והדרכת הורים, איך לנהוג איתו. נראה לי שחשוב לנסות לשמור על האופציה הטיפולית פתוחה, אולי לעוד כמה חודשים, אולי אצל מטפל אחר. דברו עם המטפל הנוכחי ונסו לקבל עיצה . העיצה שלי היא להיות סבלניים. בנכם בגיל ההתבגרות והבעיות בתקופה זו מקבלות עוצמה וקושי אחר. סבלנותכם חשובה. בהצלחה, תעדכנו בהמשך, גדעון

ממש ממש קשה להיות פה בימים האחרונים.... התחושה היא של "השתלטות עויינת" בחסות עילום השם. אני בטוחה שזאת שמכנה את עצמה מאיה, היאמ, * , ****, ********, וכיוצ"ב, זקוקה לעזרה. אבל אני לא בטוחה שהיא מקבלת אותה כאן, ואותי זה מאוד חוסם. הפורום הזה מלא אהבה ותמיכה, הן מצד המשתתפים והן מצדכם. לפעמים אני רק קוראת, לפעמים מגיבה. הדיונים כאן ממש מעשירים ומלמדים. לפעמים, בימים קשים,הפורום ממש מחזיק אותי בין פגישה לפגישה אצל הפסיכולוגית שלי. בימים האחרונים היו כמה דיונים מאוד משמעותיים, שנחסמו. אנשים לא יכולים להיפתח כשהשירשור מוצף בדברים שאינם קשורים ואינם מובנים. אני חושבת שלא כל הודעה חייבים לפרסם. חבל... ענתי

ענתי שלום, זה לא פשוט לאף אחד. לא למאיה - היאם ולא לשאר משתתפי הפורום. אנו יכולים למחוק הודעות, אך תמיד נתונים בדילמה של חופש הפרט להגיב מול המצוקה הנשמעת של שאר חברי הפורום . אני בטוח שעם סבלנות, הכלה ואהבה נצליח להתגבר גם על תקופה קשה זו. בנתיים את מוזמנת לשתף, בידיעה שאנו קוראים את כל ההודעות , מסננים את מה שלא רלבנטי ומתיחסים למה שרלבנטי. ברכות, גדעון

מאיה יקרה, כל כך הרבה מילים את שופכת פה. אני מודה שזה מכביד על הפורום אבל איכשהו, לפחות עד עכשיו אני קוראת את כולן. לפעמים אני מבינה, לפעמים פחות, ולפעמים, בעיקר בימים האחרונים, קשה מאוד לעקוב.דבר אחד שאי אפשר לפספס בכל ההודעות שלך זה את הכאב והמצוקה הגדולה. אם מעבר למילים הרבות שאת כותבת פה, את מסוגלת לחשוב על איזושהי דרך שאפשר לעזור לך או להקשיב לך באיזה אמצעי אחר, את מוזמנת ליצור איתי קשר [email protected] מקווה שבכל מקרה יוקל לך בקרוב, יעלה

מאיה יקרה, אני מצטרפת לדברייה של יעלה. אולי תנסי לתת לנו צ'אנס להיות פה בשבילך ותגלי שאנחנו יכולים להיות מאוד מחזקים ומעודדים. אני בסך הכל מבקשת את שיתוף הפעולה שלך. אולי תנסי לכתוב לנו בצורה שנבין. האם את באמת מסתפקת רק ב"השפרצה" של הכאב? אני בטוחה שתגלי שיש כאן אנשים מקסימים שמוכנים לעזור. אותי הפורום מחזיק מידי פעם. אולי נצליח להחזיק גם אותך. מאיה, תני לנו צ'אנס. נורית

החברים שלי מבינים וזה מספיק לי :) חברים בכל מני צבעים

שלום גדעון. אני מודה לך על התגובה, ידעתי ששכחתי משהו אני כן מטופל אצל פסיעולוג והוא מייצר הרבה רעיונות מעניינים והגיוניים שלא הייתי חושב עליהם שהביאו אותי לפאסיביות. העניין הוא שאובייקטיבית, עם החברים שלי אני לא יכול יותר מדי לחדש. באופן די פרדוקסלי אני יכול לומר שהדימוי העצמי שלי רחוק מלהיות נמוך-אני מאוד מרוצה מהרבה תכונות שיש לי ואין סיבה הגיונית של ממש לכך שאני לא בקשר זוגי כלשהו-החברה שלי הייתה המומה מזה שלפניה לא הייתה אף אחת. מה שהכי מטריד אותי הוא תחושת הניכור השונות שלי ביחס לאחרים כפי שאני ורבים אחרים תופשים אותה.אני לא יודע עד כמה הפסיכולוג שלי באמת יכול לטשטש את הניכור שאני מרגיש.בדכאון קליני אני לא ואני גם יכול להרגיש טוב אבל ברוב הזמן התחושה ממש מעיקה ואיכשהו אני מצליח לתפקד, בכל מקרה תודה על תגובתך.

ניכור סביבתי גורם גם לניכור עצמי, לא?

בהחלט. סביבה מנוכרת בעיקר בתקופות קריטיות עלולה להביא לניכור עצמי. בברכה, גדעון

דור שלום, תודה על תגובתך ועדכונך. יתכן שמה שצריך זה סבלנות ולתת לתהליך הטיפולי לעשות את שלו. בהצלחה, גדעון

אני בן 23 ואני נוטה למצבי רוח דכאוניים. החיים שלי די ריקים מתוכן חלק מזה באשמתי אולם גם החברים שלי לא כל כך יכולים לעזור לי במצבי.למרות שזה כשלעצמו נשמע כמעמסה רצינית, עוד יותר מזה מפריעה לי העובדה שאני לא מצוי בקשר זוגי-הייתה לי רק חברה אחת ובאופן כללי כל קשר ביני לבנות הוא מקרי בהחלט.למרות זאת עם החברה שלי הרגשתי ממש בנוח והייתי מאוד אקטיבי בהשוואה לעכשיו.אני לא מצליח לדמיין את עצמי כרגע מתחיל עם מישהי והשילוב הקטלני של שגרה מעיקה רצון לקשר שלא בא לידי ביטוי למעשים וסביבה חברתית מוגבלת מוציאים אותי לפעמים מדעתי.בשביל להרגיש "חי" אני לפעמים יוצא לי לטיול לשום מקום וכל מה שקורן מהסביבה גורם לי פשוט להרגיש מנוכר מהעולם.למשל בכל הקשור לסקס,עם חברה שלי לא הייתה לי בעיה ליזום אבל הנסיון המיני שלי כעובדה מאוד מוגבל וזה כל כך מדובר ומתוקשר ואני פשוט לא חלק מזה.הרצון שלי הוא תמים לחלוטין ואין לי עניין בדרך שבה אני מתרשם שהרבה פעמים מתנהלת מערכת יחסים-רושם ראשוני שמושפע מגורמים כל כך קטנוניים ומטופשים-כך זה נגמר עם החברה שלי.בקיצור יותר מנוכר ממה שאני מרגיש עכשיו אני לא יודע אם ניתן להגיע.אני לוקה כנראה במנטליות של מבוגר אבל זה אני ואני לא מתרשם שזה תופס.אני מסתכל על הגיל שלי ועל הצרכים שאני לא מממש וזה יותר ממטריד אותי בכל זמן.

דור שלום, נראה שהפוטנציאל לקשר ביו אישי מתקיים אצלך. גם המצב שבו תהיה אקטיבי ביחס לעולם, חי, מרגיש ומעורב בחיים מוכר לך. משהו קורה בתקופה הזו שיוצר אצלך את תחושת הפאסיביות, הניכור והדיכאון. אני חושב שטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית יכול לסייע לך מאוד להבין את עצמך ולהיות עם היכולת לממש את הפוטנציאל שבך. חלק גדול ממה שאתה מתאר: מצב הרוח, הפאסיביות, חוסר החיות מאפיין גם מצבים דכאוניים. איש המקצוע יוכל לאבחן בצורה מלאה יותר את מצבך ולהציע לך תוכנית טיפולית. בקצרה, אל תהסס לפנות לסיוע ולטיפול. בהצלחה, אשמח לשמוע בהמשך מה קורה איתך, גדעון

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד את אוזניך פתחת ואת עיניך פקחת תשמור נא על ביתי תשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול הכושי נבח והשועל ברח איזהו כלב טוב? איזהו כלב טוב המון זמן כבר חשבתי על הדימוי של פסיכולוג=כלב=ידידו הטוב ביותר של האדם :)

*

כשהבת שלי היתה בת 5, לפני 4 שנים, היא היתה אומרת שהיא רוצה למות. זה עבר לה עם הזמן ועם טיפול פסיכולוגי. עכשיו הבן שלי בן 5, וכל פעם שהוא קצת כועס או שקצת כועסים עליו הוא הולך לחלון ומאיים לקפוץ. הוא לא ראה את זה אצל אחותו כי הוא היה אז בן שנה. אנחנו לעולם לא מדברים ככה בבית ואין אצלנו אנשים מדוכאים או משהו. מה זה יכול להיות, ומה אני יכולה לעשות לגבי הבן שלי? טיפול פסיכולוגי? הוא ממש יציב ובריא בנפשו בדרך כלל, חוץ מהדבר הזה.

במשפחה שלי מניפולציות רגשיות היו הכרחיות, אבל זה לא העניין כלל. ייאוש הוא פריבילגיה של מבוגרים.... או של ילדים קטנים שאין להם שומדבר להפסיד ותמיד הייתה תולעת מעצבנת שכרסמה בי עם ה"למה דווקא אניייייייייי??? למה אני??? אז הרגתי אותה.

ילנה שלום, איום בהתאבדות אצל בן 5 הינו דבר שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אמנם זו יכולה להיות מניפולציה ודרך להשיג את מטרותיו. זו יכולה להיות גם דרך שלמד להביע את מצוקותיו. (איפה הוא למד דרך תקשורת כזו?). בכל מקרה, צורת תקשורת כזו מחייבת התיחסות. הייתי ממליץ לכם לפנות לאיש מקצוע בבקשה ל"הדרכת הורים". הפסיכולוג יוכל לברר יחד איתכם את מהות הבעיה. לעמוד על הקשר, במידה ומתקיים, בין דיבור על מוות אצל האחות בהיותה בגיל 5 ואצל בנכם כיום. ובאופן כללי לאבחן את מהות הבעיה ולהציע דרכי פיתרון וטיפול. היות והטיפול סייע בפעם הקודמת , אני ממליץ לפנות גם עתה להתייעצות מקצועית. בברכה, גדעון

blackalicious-i changed my mind מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? :)

מה דעתך על טיפול אצל שני פסיכולוגים במקביל כאשר אחד מהם מטפל בגישה דינמית והשני בגישה התנהגותית? האם יש מקום לכזה דבר? או שהדבר מיותר ואף מזיק?

ככ שלום, איני רואה מניעה עקרונית לכך. יש עוד המון משתנים שכדאי לתת את הדעת עליהם: סוג הבעיה. מה העילה לכך שיהיו שני פסיכולוגים . האם מדובר על טיפול שכבר מתקיים? ואם כן מה דעתו של הפסיכולוג המטפל? האם מדובר על טיפול שעוד לא התחיל ואז מה הרציונאל הטיפולי לסוג כזה של טיפול? איך מתקיימת התקשורת בין המטפלים? האם מתקיימת? ועוד שאלות שכדאי לחשוב עליהן... אבל ברמה העקרונית - איני רואה מניעה לכך. בברכה, גדעון

אני נמצא כבר חצי שנה בטיפול דינמי לטיפול בהפרעת אישיות סכזואידית. מכיוון שהתלוננתי גם על חרדה חברתית הפסיכולוגית הציעה שאני אפנה בנוסף למטפל בהיביוריסטי. האם מבחינה מקצועית קיימת בעיה לשלב שני טיפולים במקביל? האם חייבת להיות תקשורת בין שני המטפלים?

אסביר שוב , נכון שכאילו שאני שאתה שקוע במשהו כל כך ועסוק בו אז פתאום יש לך "התעוררות " למצב שבו אתה נמצא במקום בו אתה נמצא . אולי זה סתם מחשבות שבאות לי ממקום שאאבד את הזיכרון ופתאום לא ידע איפה אני נמצאת יש לציין כי אני מתנהגת כרגיל , חושבת רגיל לא מבולבלת בפוקוס וזוכרת דברים אולי זה פסיכולוגית ?! האים איזה ממצא נירולוגי(גידול) יכול להפיע על דברים כאלה ? אולי איזו חוסר של חומר מסויים בראש שגורם לזה?

את מתארת תופעה שראוי לבדוק אותה ביתר תשומת לב. יתכן שזה ממקור נוירולוגי ויתכן ממקור פסיכולוגי. הייתי מתחיל בבדיקה רפואית ורק לאחר מכן עובר לבדוק את הרכיב הפסיכולוגי. בברכה, גדעון

לאחרונה אני מרגישה משהו מוזר כאילו אני נמצאת באיזה מקום בעבודה , בבית, או מדברת עים אנשים ופתאום מרגישה רגע אני נמצאת פה" מדברת /עובדת/ שוטפת כלים/ מתרחצת" כאילו יוצאת מפוקוס כזה של חוסר ריכוז האים זה חוסר ריכוז או הפרעה נירולוגית בראש כאילו אני נמצאת פה אבל לרגע אומרת הא רגע אני באמת פה ?! עיזרי לי אני מאוד מפחדת מהמצב הזה וכל הזמן זה בראש שלי ואני נורא מפחדת אני אמא בת 26 לשני ילדים חמודים ורוצה לנהל חיים רגילים אודה לך על תשובה כנה ומפורטת

שלום לך, את מתארת תחושה לא ברורה ולא מפרטת לגביה ולכן קשה לי להתייחס. זו יכולה להיות בעיה רפואית -נוירולוגית וגם יכולה להיות תופעה חרדתית. יש צורך באבחון יותר מדוקדק. את יכולה להתחיל אצל רופא המשפחה והוא כבר ינחה אותך הלאה. בברכה, גדעון

סוף :)

למשתתפי הפורום שלום, בתקופה האחרונה הפורום מוצף בשירים במקרה הטוב וביטויים לא נאותים במקרה הפחות טוב. גם אם כותבי השירים מרגישים שזו דרך ביטוי לגיטימית , עדיין יש בכך פגיעה בשאר המשתתפים, ביכולת לשתף ובתחושה של פורום מכבד את ומגן על משתתפיו. בואו נשמור על דרך התבטאות תרבותית, מכבדת ומשתפת. מנהלי הפורום שומרים לעצמם את הזכות להוריד הודעות לא נאותות. בברכה, גדעון

תודה על שאתה שומר על הפורום ועלינו! הדר

שלום גדעון, האם פסיכולוגים העובדים במרפאותבריאות הנפש של משרד הבריאות, יכולים לקיים גם קליניקה פרטית או שהם חייבים להיות רק עובדי מדינה? במידה וכן, האם פסיכולוג שטיפל בי במסגרת המרפאה יכול לקבל אותי באופן פרטי אחרי שנגמרת לי הזכאות לטיפול בחינם? תודה

רותם שלום, בקצרה: כן וכן. כלומר: הפסיכולוג שעובד במשרד הבריאות יכול לקיים קליניקה פרטית במקביל. והוא יכול גם לקבל אותך להמשך טיפול באופן פרטי עם תום הזכאות. בהסתייגות אחת: ישנם לא מעט מקומות שמטעמים אתיים מונעים מהפסיכולוג לקבל מטופלים מייד עם תום הטיפול הציבורי אל הקליניקה הפרטית שלו ודורשים תקופת צינון כלשהי. את כמובן יכולה לבדוק את זה ישירות עם הפסיכולוג שלך. בברכה, גדעון

אולי תורידו את ההודעות המיותרות זה בלתי נסבל כל הכבוד שאתם נותנים גם לפרסם שירים למי שקשה לו לשתף זה לא צריך לבוא על חשבון אחרים לי לא נעים להכנס לפורום שמוצף בשטיות ואני כבר בקושי נכנסת רציתי לכתוב על חוויה מהטיפול ואני לא יכולה בגלל ההצפות המיותרות

תודה על הערתך הצודקת. כתבתי אכן משהו ברוח זו למשתתפי הפורום. את מוזמנת לשתף. שוב תודה על ההערה, גדעון

ניבה יקרה, כל כך שמחתי שהחלטת לשתף. שמחתי לקרוא שהיה מדהים. אה, סליחה מ ד ה י ם :-) אחרי שקראתי את ההודעה שלך זה חיזק אותי. הבנתי שיש תקווה ושאולי גם לי יהיה יום אחד אומץ להתנהג לרגע כמו ילדה קטנה... גם אני (מאוד) רוצה להתחיל להוריד מחסומים... הפסיכולוגית שלי כבר יכלה להיות דוקטור עם כל המבחנים שאני עושה לה... השיתוף שלך בהחלט נותן לי זוית ראייה מרגיעה. ניבה, ברור שיש סיפור מאחורי כל שם ווירטואלי בייחוד בפורום כמו שלנו... את דמות מלאה תוכן גם אם את ווירטואלית. אני זוכרת הרבה דברים שסיפרת לנו. אני זוכרת את התקופה של ההפסקה אחרי לידת בתך הקטנה. ושוב, אני ממש מקווה שאני לא מבלבלת (פדיחות...). בכל אופן אני תמיד נהנת לקרוא את ההודעות שלך. ההודעות שאת כותבת מאוד מדברות אלי. תמשיכי לכתוב. כל הכבוד לך על האומץ. ליל מנוחה ושבוע מצויין. נורית

הי נורית מסתבר שלכל אחד יש את הסיפור שלו מול הפסיכולוגית ואת הדרך לטיפול שלו. לקח לי אישית המון זמן לשתף את הפסיכולוגית, אבל אני כבר בשלב של די להרפות מולה, לא להיות תמיד בשליטה. אני מאחלת גם לך להגיע אל הדרך שאת רוצה להגיע, כמובן שקצב שמתאים לך ובדרך שלך... אכן זו אני שעשתה הפסקה אחרי הלידה, ושוב מאד נחמד שאת זוכרת... ומשהו אחר- נורא מפריע לי שהפורום לאחרונה הפך להיות משהו פחות נעים מבעבר, הרבה "רי'קנות עם מילים חלולות, משהו שאולי היה מתאים יותר לצ'אטים. אבל כנראה גם לזה צריך שיהיה מקום... שבוע נעים גם לך ניבה

שלום , רציתי לשאול למי מיועדת "קבוצה טיפולית" ז"א מתי עדיף קבוצה על טיפול פרטי? תודה

שימי שלום, בטיפול הקבוצתי ישנה אפשרות לקבל התייחסות מעוד אנשים, לאו דוקא מקצועיים על בעייתך וגם להתייחס לבעיות אחרים. מעבר ליתרון הגודל וליתרון ראיית בעיותיך בפרופורציה מתאימה ישנו יתרון חשוב בכך שאתה יכול לקבל פידבק על התנהגותך ואיך אתה נתפש בקבוצה. הדרך בה אתה נתפש בקבוצה יכולה להדגים משהו על מה אתה "משדר" בחיי היום יום לסביבתך וכמובן לתרום ליתר מודעות. בעיקרון אם הבעיות שלך שיכות לתחום היחסים הבין אישיים אזי קבוצה טיפולית היא הפיתרון המומלץ. מומלץ , לטעמי לפחות, לשלב טיפול קבוצתי עם טיפול פרטני. נוצרת סינרגיה והעצמה של הטיפולים ואפשרות לעבד את החויה של הטיפול הקבוצתי ומה שנלמד שם בטיפול הפרטני. בברכה, גדעון

שלום, רציתי לקבל מידע על שיטת הטיפול אמנה. עד כמה היא אפקיטבית והאם היא נחשבת כטיפול קונבנציונלי או שזו שיטה אלטרנטיבית

אפרת שלום, זו כפי הנראה שיטה אלטרנטיבית , המתבססת על לחיצות ומגע כדרך להגיע אל הכאב הרגשי. מצ"ב קישור : http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=878&ItemID=21372&ProgID=164 בברכה, גדעון

אני בחורה נכה בת 29 וכתבתי ספר נעורים. חלומי הגדול ביותר להוציאו לאור הספר הוא ספר אהבה רגיל אך מזווית מבט קצת שונה, של נערה נכה. מיכל היא נערה טיפוסית הלומדת בכיתה יא', מבלה עם חברותיה וקשורה למשפחתה. כביכול, מדובר בספר נעורים שגרתי עם בעיות יומיומיות ובעיות של הלב. ספר זה מקבל בהמשך צורה של רומן בוגר ונוגע ללב, שכן מיכל היא נערה נכה. מיכל משותקת ברגליה מלידה. החיים השגרתיים שלה מקבלים מפנה כאשר היא מכירה בחור דרך האינטרנט. דבר רגיל בימינו. למיכל זה קצת יותר מורכב כיוון שהבחור בריא. מיכל מבולבלת ולא בטוחה כיצד להתמודד עם הקשר החדש. בטוחה שעולם האינטרנט מנותק מן המציאות, מיכל מחליטה להעלים את בעייתה הפיזית מעיני הבחור והשניים מתאהבים ומרגישים קרובים זה לזה. מיכל לא יכולה לחיות עוד בשקר כאשר דן מציע לה להפגש והאמת על מצבה מתגלה בצורה כואבת במיוחד הן לדן והן למיכל. בעוד מיכל מתמודדת עם שברון הלב הראשון שלה, היא מגלה שעליה להתמודד עם החלטה נוספת. החלטה קשה בהרבה. מיכל צריכה להחליט אם כדאי לה לעבור ניתוח קשה, עם כל הסיכונים הנילווים, בידיעה שהניתוח יכול לאפשר לה ללכת. הספר כנראה ייצא בהוצאת פרדס במהלך יולי, זאת בתנאי ש500 אנשים יסכימו לרכושו ב 30 ש"ח בלבד. אני חושבת שמלבד שזה חלום גדול עבורי, הספר יכול לסייע לנערים/ות נכים/ות וגם להראות גם שנכים הם בעצם כמו כולם. לכן אני מבקשת מכם לסייע לי ולרכוש עותק או/ו להפיץ הלאה. אין זו פרסומת ואינני טרולית. זו פשוט בקשה שתעזור לי מאוד. למי שמעוניין לרכוש שלחו לי שם מלא+טלפון+כתובת למייל [email protected] בתודה מראש נורית

שלום הדר, קראתי את מה שכתבת, והיה נדמה לי שאת כותבת עליי ועל מה שקרה לי. גם לי קרה מה שקרה לך במהלך טיפול, ואני החלטתי להפסיק את הקשר עם המטפל. עברה מאז חצי שנה. זה מאוד מאוד קשה ומייסר, ולמרות הזמן הארוך שעבר, אני כל הזמן(!!!) חושבת על המטפל ועל הקשר איתו, וכל פעם שאני רואה מישהו ברחוב, שדומה למטפל, או שומעת קול שמזכיר את קולו, או שאני צריכה להגיע לסידורים באזור שבו נמצא המטפל, אני "נשברת" וכמעט מתקשרת אליו שוב כדי לקבוע פגישה נוספת. מצאתי לי כל מיני "שכנועים" למה כדאי היה לנתק את הקשר, ולמה לא כדאי לחזור אל המטפל, אבל אני לא יכולה לומר שמצב שלי טוב יותר מאז שניתקתי את הקשר איתו. ולפעמים אני חושבת שזה ש"מחקתי" אותו גורם לו להיות עוד יותר מרכזי בחיים שלי. כמובן שמאז לא הצלחתי ליצור שום קשר רגשי עם שום אדם אחר, ואני מרגישה שאני "תפוסה" לגמרי, ולא פנויה לאחרים. רציתי שתספרי לי, אם את מוכנה, מה המטפל שלך אמר לך על כך, איך הוא התייחס לרגשות שלך, האם הוא הסביר לך שזה טבעי, האם הוא אמר לך שזה יעבור מתשהו ובכלל - כל התייחסות שקיבלת ממנו על כך. וגם האם הרגשת שהוא חש משהו כלפיך, או שאת רק "העבודה שלו". אני אודה לך אם תכתבי על כך, זה יכול אולי לעזור לשתינו, ואולי נמצא נחמה הדדית ונחזק אחת את השנייה בתקופה קשה זו. לילה טוב ושבת שלום, גילי

*

אם תקראי את המקהלה העליזה שהגיבה, תביני למה יהיה לי מאוד קשה להסביר לך כאן מה הוא אומר לי... אני מבינה שהנושא מאוד מעורר, ואולי קשה לאנשים לענות ישירות, אז הם עונים דרך השירים.....גם אני עושה זאת לפעמים. אוכל להגיד לך שהתגובה של הפסיכולוג שלי באמת מאוד מעניינת ולא פשוטה. אוסיף שזה כלל לא קשור לבעייה בזוגיות. יש לי אחלה זוגיותהמון שנים. אני כל כך מודה לך על מה שכתבת. זה מאוד מחזק אצלי את מה שכיניתי "הקול השני". זה שגם ליאת חיזקה. להישאר ולהמשיך לדון בזה איתו עד שגם זה ייפתר. תודה הדר

הפסיכולוגית שלי חזרה השבוע לארץ בתחילת השבוע, קצת אחרי שהיא חזרה היא צלצלה אלי... ההודעה שהיא השאירה לי בפלאפון מרחה לי חיוך על הפרצוף. הבנתי שהתגעגעתי אליה... אבל לא הצלחתי להגיד לה את זה. אז כתבתי לה במייל וזה שימח אותה. ובשבילי זה היה הישג גדול. אני חושבת שאף פעם לא הראתי ולא אמרתי לה שהיא טובה בשבילי. ביום ראשון בבוקר אנחנו נפגשות. עברתי כל כך הרבה בחודש ומשהו שהיא לא היתה ובעצם גם בשבועות שלפני הנסיעה שלה (כי בגלל שידעתי שהיא נוסעת לא דיברתי). אני מנסה לחשוב על הפגישה ביום ראשון ולא יודעת ממה בכלל להתחיל. חודש בחיים שלי זה המון זמן. חשבתי על זה השבוע. כל כך הרבה דברים קורים אצלי בחודש. אני לא יודעת אם זה נורמלי ואם ככה זה אצל כולם, אבל ככה זה אצלי. נסיעה מהירה ברכבת הרים. מצד אחד אני רוצה שהיא תדע הכל, אבל מצד שני אני כל כך רחוקה עכשיו. לא יודעת איך ובמה להתחיל... אורנה, תודה על שהיית איתה בתקופה הזו. זה עזר לי מאוד. הרגשתי שאת רואה אותי לפעמים גם בלי שאגיד יותר מיידי. זו חוויה טובה, שלא קוראת לי עם אנשים בדרך כלל... המון המון תודה ושבת נעימה רשת

לא ידעתי שהפרתי את החוזה

יקירתי, אני אמשיך להיות איתך ככל שאוכל, אבל הפורום הוא באמת לא המקום לזה. אני מרגישה את הכאב שלך נוראי "ומשפריץ" לכל הכיוונים, אבל המשתתפים האחרים בפורום לא יכולים להבין מבלי שתסבירי, ואני חושבת שבסופו של דבר את נשארת עוד יותר לבד. אז בבקשה, תלכי לישון עכשיו , ובבוקר תמשיכי לכתוב לי באופן אישי. אורנה

רשת יקרה, שמחתי להיות איתך בתקופת הנסיעה של הפסיכולוגית שלך. ההודעות שלך היו תמיד נוגעות ללב ומרתקות מבחינתי, ולימדו אותי רבות - גם על המטופלים שלי וגם על עצמי. שמרי על עצמך, ואל תשכחי לעדכן מפעם לפעם, אורנה

שלום, נראה לי שאני סובלת מאיזו חרדה וחוסר ביטחון. אני מנסה לעבוד על כך אבל צריכה עיצות מה ניתן עוד לעשות? הבאתי דוגמא למקרה שהגביר את החשש: החבר שלי ספר לי שהוא יוצא עם חברים. ניסיתי לעבוד על עצמי ונתתי לחבר שלי הרגשה טובה. אמרתי לו שיהנה ושאני סומכת עליו. למחרת הוא סיפר לי שהצטרפו אליהם 2 בחורות שהן חברות של חברה של אחד החברים, וזאת מכיוון שהן יכלו לעזור להם להכנס לפאב הזה (לא יודעת בדיוק למה). הוא טוען שרוב הזמן בילה בקרב החברים ובלי הבחורות (שהוא בד"כ טוען שהוא לא סובל אותן) ברגע שהוא סיפר לי הרגשתי כעס. למה הן באו בכלל? זה לא מצא חן בעיניי. אני משתדלת להתגבר על הפחד ועל הקנאה, והוא מספר לי דבר כזה שמגביר אותן. חבר שלי כעס מכיוון שהוא טוען שאין לו שליטה על החברים שלו. ושהוא בכלל לא מעוניין שהן יבואו איתם. לי אין שום כוונה לריב או משהו כזה אני מנסה לעבוד על עצמי אבל הדבר מקשה. הוא רוצה שאני אגיד לו מה לעשות, אך מצד שני כועס ולא מבין מה לא בסדר במה שקרה. מה עושים במקרה כזה? אני לא רוצה להגביל אותו, אבל אני רוצה להרגיש בטוחה.

שלום שקד, ברמה הזוגית, נראה לי חשוב שתמשיכו לדבר על כך ולהסביר זה לזו כיצד הדברים נראים מנקודות המבט השונות שלכם. ברמה האישית, כדאי שתנסי לברר לעצמך ממה נובעת תחושת חוסר הביטחון. למשל, האם את מכירה את התחושה הזו מסיטואציות אחרות בחיים? כיצד טיפלת בכך בעבר? מה יכול לעזור לך להרגיש יותר אמון וביטחון? מה יכול לעזור לחבר שלך להתייחס לקושי שלך יותר בהבנה? נסי לברר את הנושאים האלה בינך לבין עצמך, בשיחה עם אדם קרוב, ואם תרצי - אפשר לעסוק בשאלות של אמון וביטחון גם במסגרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שקד, תראי, אני קוראת את מה שאת כתבת ומה שאורנה הגיבה, וברור שאת התשובה את חייבת למצוא בעצמך, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש קודם כל, מה הקטע שבכזה ערב הוא יוצא לבד עם הח'ברה? למה לא הוזמנת להצטרף? במיוחד אם חברה של אחד החברים הגיעה והביאה חברות, מה הקטע הזה??? ואם על זה הרגשת זעם, אז את בהחלט צודקת!!! ושלא תתני לאיש לגרום לך לחשוב שאת לא בסדר ואת מגיבה בהתקפי קנאה, אם היית עושה בדיוק אותו הדבר לחבר שלך ויוצאת עם חברות ושני בחורים היו מגיעים ומבלים אתכן ערב שלם אני רוצה לדעת איך הוא היה מרגיש!!!! ולסיום, למה את בכלל מרגישה שאת רוצה להמשיך להיות עם מישהו שגורם לך להרגיש כזה זעם????? שבת נעימה בחוץ, צאי לך עם אנשים שאת אוהבת, או לבד ותחשבי על מה בדיוק את רוצה מהקשר הזה בנכם, הוא בטוח לא הגבר האחרון בארץ שבת נעימה לך יפית

אכן היתה תחושת חוסר ביטחון שהיתה בקשרים קודמים...אבל לפעמים היו לכך סיבות מוצדקות..ולפעמים חוסר הבטחון נבע יותר ממשהו פנימי ולא מוגדר. לעיתים קיימת גם תחושת הערכה עצמית נמוכה בחברה (לימודים, עבודה וכד') וזאת בפער רב מהיכולות ומהמראה החיצוני. אך יש לציין שיש שיפור בביטחון העצמי עם הזמן (גם בזכות בן הזוג הנוכחי שמעודד ומעריך). לגבי ההווה רציתי לדעת האם זה חשש לא ריאלי, שצורך עזרה מקצועית? האם יש המלצות לגבי יעוץ או יועץ מסויים?

דימוי, זה רק דימוי

ידוע שתמיד לבאד גאיז הכי רעים יש עינניים כחולות, מבטא זר, מבט רחום ושיער פנים סנטה קלאוס? נו, איזה רב אמריקאי? אנגלי? גרמני?עם מבטא יידישקעייט.

היהודונים האלה הורסים את הגרמנית. ich bin seife machen auf dem schmutzen schwartzen juden a schwartze chaye? no, a schwartze nicht chaye ferschtunden? dunno i'm not sure myself all i know is that i had to say it and it's easier in english you know, sentimental issues :(

i mean, i'm not sure if i said it right i just had to say it in german

*

just kiddin :)(חיוך כמנגנון הגנה?)

כנ"ל, בסדר? אני רוצה ויכולה לשמוע הכל, אבל אני לא חושבת שהפורום הוא מקום מתאים. אורנה

;-)

המפוזר מכפר אז"ר\לאה גולדברג שוליית הקוסם\גיתה 40 שירים\נתן אלטר-מאאן :) שחמט יחי האיחוד מולטיפל?

לא כמו ההתנתקות, יותר כמו האנוסים בספרד...

עד שלא הכרחתי את עצמי להפסיק להאמין באלוהים, אלוהים היה כלי נשק בידיהם הרגתי את אלוהים בעל כורחי ונותרתי עם שק אמונות טפלות פאגאניות

יש מבין? :) (מופנה לקוראת החביבה עלי מכל)

באאאאאאאאארור ואת הבנת, אורנע?

בואי נמשיך את כל זה בשיחה אישית. אורנה

גלי, גלי מדוע צחקת כשלקחת את הדובון והשכבת אותו לישון? מדוע צחקת? האם הוא סיפר לך דבר מצחיק על שעון שתקתק שתקתק ותקתק ותיק תיק? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין הצחוק המתוק? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לצחוק. גלי, גלי מדוע שאלת מה קרה ומה פתאום שכבר לילה ולא יום? מדוע שאלת? האם את נזכרת איך הוילון מן השמש פחד כל היום, כל היום בואי גלי, בואי גלי לי, מאין זכרת את האור? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לזכור. גלי, גלי מדוע בכית כשהגשם הראשון התדפק על החלון? מדוע בכית? האם הוא סיפר לך דבר איום על חתול שנרטב שנרטב ועלה לו החום? בואי גלי, בואי גלי לי, מאין באות הדמעות? בואי גלי, בואי גלי לי, גם אני עוד רוצה לבכות

גם בשואה צחקו

הי הדר, ההתאהבות הזאת במטפל היא כמו כל התאהבות - וגם אם פסיכולוגים מסבירים לך שזה חשוב לטפול - אני לא חושבת ככה. בסך הכל אם יש לך התאהבות במישהו שאין לך סיכוי איתו - הכי טוב זה למנוע את הכאב ולנתק באופן חד. אחרת זה יכול להמשך ולהמשך. זה בדיוק כמו ניתוח. יש גידול שחייבים להסיר. אם את לא מנתחת בכאב- הגידול הזה גם אם הוא ל ממאיר הוא ימשיך להכאיב. הכי טוב זה להסיר את זה וזה מה שיעזור לך לשכוח. את לא צריכה את הכאב הזה ואף בחורה או אשה לא צריכה את זה זה סתם בזבוז אנרגיה וכחות נפש שכדאי לך להשאיר אותם למשהו יותר פרודוקטיבי.

שלום ורוניקה, אני מבינה שאת מתייחסת לדיון קודם בפורום. אם יש לך שאלה ספציפית שלחי אותה שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי ורוניקה! הלואי שזה היה כל כך פשוט. הקול הזה שאת משמיעה נמצא כמובן גם אצלי, לעזוב אותו, להתאבל ולהחלים. אבל מולו קיים הקול האחר.... שהרי זאת לא התאהבות "רגילה", היא במובנים מסויימים כואבת יותר, דווקא בגלל שהוא באופן מסויים כן מחזיר "אהבה"... כל כך הרבה גידולים הוא כן עזר לי להסיר... ואני יודעת שהוא יטפל בכל "גידול" שאביא לחדר בצורה הכי טובה עבורי. רק בגידול הזה הוא עדיין לא הצליח לטפל, למרות ששורשיו כבר ברורים לי... שבת שלום הדר

בני בן 13 בלי שום קשר הוא ילד ADHD לאחרונה אני שמה לב וחושדת שהוא גונב. זה מתבטא בסופר לאכול משהו ולא לשלם, לזרוק את האריזה. למשל נכנסנו לחנוץת אשר בה היה מבצע של 10 חטיפים ב- 10 שקלים וכשבדקתי בשקית שלו היו 12 חטיפים אני הוצאתי את 2 החטיפים המיותרים וכעסתי עליו מאוד שאני לא צריכה את הבושות שהיו סופרים ומגלים יותר חטיפים והיו חושבים שזאת אני. אני כועסת עליו אם אני רואה שהוא נוגע בכסף שנמצא על השולחן ולא שיך לו. אני חושבת שבית שלי אני לא צריכה להחביא כסף אלא להיפך. קודם כל לעניין החטיפים, החלטתי שאני לא נותנת לו כלום כעונש על מה שעשה. אני אף צעקתי עליו שיותר אני לא אלך איתו לשום מקום כי לא נעים לי להיות עם ילד כמוהו (היו עוד מקרים שאני חושדת בו שהוא לקח דברים מחנויות למרות שאמר שיש לו כסף והוא שילם). האם העונש שלי למנוע ממנו לגעת בחטיפים הוא נכון? ומה אני או אבא שלו (למרות שהוא לא פוחד מאיתנו) צריכים לעשות במקרים אלה, איך עלינו לנהוג. אנא תגובתכם הדחופה

מצחיק, אבל פעם הייתי מנסה לקפוץ למסקנות. אין מספיק נתונים על מנת לתת תשובה מבוססת די הצורך, לטווח הארוך עדיף פסיכולוג\ית ילדים. איך הוא באופן כללי, הילד? הוא ילדטוב חוץ מהארועים הללו? למה הבעת שאט נפש חריפה כל כך? מה גניבה מסמלת עבורך?

שלום אסתי, לצד התגובה הברורה והעקבית שכדאי להגיב כאשר בנך גונב (ובהקשר הזה, למנוע ממנו להנות ממה שגנב נראה לי עונש סביר), כדאי לנסות להבין האם הוא מנסה לומר לכם משהו דרך ההתנהגות שלו. לפעמים, ילדים משתמשים בהתנהגויות מסוג זה כדי למשוך את תשומת ליבנו ולקבל מאיתנו משהו שחסר להם (לאו דווקא ברמה החומרית). כדאי לחשוב על כך, ולשוחח איתו מתוך התעניינות כנה ברגשותיו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום איך מתמודדים עם רגשות שליליים, כגון עצב, כעס פחד. כלומר איך מתמודדים איתם בצורה כזאת שלא מתנתקים מהם. האם חווים אותם בלי להדחיקם אך עד מתי? יש סיטואציות שעצב לדוגמה יכול להפוך לדיכאון (לפחות אצלי). לדוגמה, קרתה לי סיטואציה הבאה לאחרונה: התחלתי תואר שני והלימודים מאוד מבאסים אותי. אני עצוב בגלל הלימודים ואני לא רוצה להתנתק מהעצב אבל השאלה כמה זמן העצב צריך להימשך? האם הוא נמשך עד שהוא נעלם מעצמו או שאנחנו צריכים להתגבר עליו באמצעות הגיון? איך זה אמור "להתנהל" בצורה יעילה? תודה

שלום טל, אין דרך אחת "נכונה" להתמודד עם רגשות מכאיבים. אני יכולה להגיד לך מהתחום שלי - טיפול בחרדה, שדווקא הניסיון לא לחשוב על דברים שמפחידים אותנו ולא להרגיש דברים שמעציבים אותנו, מוביל להתגברות התחושות הקשות. אני חושבת שכיוון טוב לעבודה עצמית וטיפולית, הוא לקבל את הרגשות הקשים כחלק לגמרי נורמלי וסביר מהחוויה שלנו. זה אומר, למשל, שאפשר ללכת ללימודים גם אם מבואסים, ואפשר לעבוד ולתפקד עם תחושות חרדה ועצב. במקביל, כמובן שכדאי להתמדד עם הבעיות עצמן. מקווה שזה עוזר, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, אני מקווה ששלומך בסדר :) רציתי לשאול אותך שתי שאלות: 1. בני בן 7.5 יילד נבון ואינטלגנטי, לאחרונה, הוא כל הזמן שואל שאלות "אם מותר לו" גם על דברים טריויאלים כמו: לשתות מים. אני מאד תמהה על כך ואולי חשבתי שהגבולות לא ברורים, או שמא הוא רוצה יותר תשומת לב כאשר הוא מבקש רשות לכל דבר, כמו להעביר ערוץ בטלויזיה. בעבר אולי זה היה קיים , לא בעוצמה הזאת ולא בכמות. אני חוששת שכן גם בעלי שם לב לכך , קודם חשבתי שזו רק אני "פראנואידית", אך גם בעלי שם לב לשאלות - היתר של בני. מה דעתך? 2. מה גורם באישיות שלנו לקושי לקבל סמכות, לעבוד עם סמכות? אילו חוויות ילדות יכולות לעצב זאת? וכן יכול להיות שסמכות אחת כן אקבל, כמו מנהל בכיר, אך יהיה לי קשה לקבל סמכות של אישה הקרובה אלי בגיל למשל. חשבתי שזה סביב נושא של שליטה, הרצון שלי לשלוט בעצמי, אבל לא הצלחתי לפתח זאת מעבר לכך...שוב אשמח אם תוכלי להרחיב קצת , מאילו חוויות ילדות, נובעים דפוסים כאלה: קושי לקבל סמכות, רצון לשלוט כד' עכשיו כשאני חושבת על השאלה הראשונה זה קצת מתחבר לי, הילד כל הזמן שואל אותי שאלות, למה? כי אני שולטת, מכתיבה? אבל יש המון דברים שהוא מחליט על עצמו, מתווכח, מאד בוגר. משהו מעורבב פה.. תודה ניבה

אמא'שלי, צ'מעי... כשחיים עם מטורף שמבקש את זה כל הזמן ומכתיב שלא ניתן אחרת... לומדים ממנו כמה דברים כמו שלאבד שליטה קשור בהרס עצמי או ברצון להיות נשלטת

ניבה, אם את רוצה לשתף, אני אשמח לשמוע איך היה המפגש עם הפסיכולוגית שלך אחרי המכתב שכתבת לה. אני מקווה שאני לא מבלבלת בינך לבין מישהי אחרת... נורית

הי נורית לא את לא מתבלבלת. המפגש היה מ ד ה י ם הדהים אותי בכך שהיתה התקדמות כזאת משמעותית מבחינתי. יותר מהכל נוכחתי לדעת שזה שיש אצלה משהו משלי, נחווה אצלי מאד מרגיעה ומאד מחזק, כאילו אני חקוקה גם אצלה, וזה ממש עשה לי את זה מהבחינה של להמשיך להיפתח, להוריד מחסומים , משהו שלא ציפיתי שיבוא. מעבר לזה, היא היתה מקסימה, דיברנו על תוכן מאד משמעותי שעלה במכתב, והיא היתה עם דמעות, ואני היתי די ב ה ל ם, כי לא יכולתי לשאת את זה, לא יודעת למה. אולי משום שראיתי כמה זה אמיתי, זה קשה לי כשזה אמיתי כל כך. וזה כבר שייך לסיבה אחרת. סיפרתי לה שאני מפחדת להיות תלויה באהבה שלי כלפיה, במחשבות שאני מריצה כל הזמן בראשי, אני מפחדת שהיא תעלם וזה מה שישאר לי,,, וקישרתי את זה לחווית נטישה מאמא שעברתי בגיל 4,,, עדיין יש את החשש אבל אולי פחות, כי עכשיו היא כבר יודעת. בינתיים יש תהפוכות בתחומים אחרים, ואם פעם הייתי יותר דיסטנסיט היום אני נוטה לשתף אותה בקלות יותר. מה גם שהיה מקרה חירום מבחינתי, והשארתי לה הודעה והיא חזרה אלי ב-11 בלילה. זה היה ממש משמעותי מבחינתי. בקיצור זה נבנה, לאט אומנם אבל בבדיקות אין סופיות, בתקוה שפעם לא אצטרך לבדוק אלא פשוט להיות.. תודה רבה על ההתעניינות אני מחכה לתגובה של ליאת לעניין מה ששאלתי שבת שלום ניבה

זה כל כך כיף שמכירים וזוכרים מה שכותבים, כאילו יש סיפור מאחורי השם הוירטואלי. היה לי נחמד שזכרת ושאלת תודה

שלום ניבה, ליאת עונה בימים שני-רביעי, ואת מוזמנת לפנות אליה אז. בינתיים, אני יכולה להגיד לגבי בנך, שכדאי לבדוק עד כמה הגבולות נוקשים/מטושטשים, ועד כמה את עקבית עם סגנון נתינת הגבולות שלך. יתכן שהשאלות של בנך קשורות לאי עקביות מסויימת שמבלבלת אותו. לגבי שאלתך השנייה, מובן שהתייחסותינו לדמויות סמכות קשורה לנושאים כמו היררכיה, שליטה, דימוי עצמי, וזה כמובן סיפור מאוד אישי לכל אחד. אגב, נושא מומלץ לבחון בטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מתי כדאי לפנות לטיפול נפשי ואיך יודעים אם צריך פסיכולוג או פסיכיאטר?

שלום דורין, הפנייה לטיפול נפשי בדרך-כלל קשורה למצוקה רגשית כלשהי, אבל לפעמים מדובר באנשים שפשוט רוצים לברר איזשהו נושא לעומק. אנשי המקצוע שציינת משתמשים בדרכים שונות להקל על מצוקה נפשית. באופן מאוד פשטני ניתן לומר שפסיכולוגים מטפלים באמצעות שיחה (והתובנות שעולות בשיחה, הקשר שנוצר ועוד), ופסיכאטרים מטפלים באמצעות תרופות (זהו כמובן הסבר מאוד פשטני וראשוני). בכל מקרה, כל אחד מאנשי המקצוע יוכל להמליץ לך לאחר שיחת אבחון על הכיוון הטיפולי הרצוי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם לפעמים קורה לכם שאתם קוראים בספר מסויים שוב ושוב ולא מבינים למה אתם חוזרים אליו, למרות שהספר הזה נמאס עליכם, קראתם אותו המווון פעמים ואז אתם תוהים אם זו אובססיה ומתביישים בעצמכם?

האין איבוד שליטה על חוסר השליטה(חוסר יכולת להפסיק אותה כשמזהים אותה) הוא-הוא איבוד השליטה?

לפעמים מפחיד לגלות ש פי=P

שלום תולעת, בתיאור שנתת אין כל אינדיקציה להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, כלומר לאובססיה במובנה הקליני. אני מציעה לפנות לכיוונים אחרים, למשל לחשוב מהי המשמעות המיוחדת של הספר עבורך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נכדי לא עוזב את הבית מבלי שיש לו איזה חפץ ביד , בעיקר הוא לוקח שקיות ניילון וכמו כן נירות טישו . הוא חייב להחזיק את זה ביד, באופן כללי הוא דוחס בתוך השקיות עוד שקיות וניירות דקים, אתמול הגננת מצאה אצלו בתוך החיתוך צללית ועפרון לעיניים ששייך לאמו. האם זה מדאיג ???

הפרשנות שלו לבת הים הקטנה- חולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הוא דפוק.

או שאולי הוא מנסה לספר את הסיפור שלו בשבלונה מוכרת הדגש על הניואנסים :)

אני בת 21. לפני 4 חודשים סיימתי קשר של ארבע וחצי שנים מבחור שחשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי. הקשר נגמר בצורה מאוד כואבת ואכזרית. גיליתי כי הבחור השתנה מהקצה אל הקצה, התרחק ממני, תוך כדי קירוב לאישה מבוגרת ממנו ב15 שנה, ובסופו של דבר גם שיקר לי. אני פוחדת להתקרב ולהפתח אל מישהו חדש מחשש שהקרבה תפגע בי בסופו של דבר. אני פוחדת להכיר עולם חדש. כיצד אתם מציעים להשתחרר מזה ולהמשיך הלאה ?

למה לוותר על מנגנון הגנה(פלסטר) אם הפצע עוד פעור וחדש? אולי צריך יוד, לחטא, לחבוש, לבקש מאמא שתתן נשיקה במכה? או אם הפצע עמוק צריך גם תפרים או אם הזניחו אותו ויש קרישי דם צריך גם לפתוח תפרים ישנים ולנקז לפעמים זה סתם מזדהם, או שצריך לנקז נוזלים לפעמים צריך לגדוע יש גם כלבים עם שלוש רגליים וחתול אחד כזה ראיתי ליד הבית שלי גאה, עצמאי כמו חתול. או אולי אריה.

ערב טוב, קשר שנגמר בצורה "כואבת ואכזרית" כמו שאת מתארת, הגיוני שיותיר בנו תחושת אובדן, אכזבה וכעס. הזהירות שלך, כולל הקושי להתמסר ולתת אמון מחדש, מאד ברורה ומובנת, אבל יש יסוד סביר להניח שזה לא יימשך לנצח. הקשר שלכם החל בגיל צעיר מאד, ומדובר למעשה באהבת ביכורים. כדרכן של אהבות ראשונות, עוצמת הרגשות גדולה במיוחד, וכך גם כאב הפרידה. אני מציעה לך להניח לעצמך להירגע, מבלי לדחוק בקשר הבא. תני לדברים לקרות בקצב שלהם, כשיגיע הזמן. ובינתיים - חזקי ואמצי. לילה טוב ליאת

היה משבר. שנה לקחתי תרופה. חלו כמה שינויים ובבטחון הפסקתי. וצללתי. היום התחלתי שוב.

ערב טוב, אני מאחלת לך התאוששות מהירה והקלה. לפעמים צריך לחכות קצת יותר עם הפסקת הטיפול התרופתי. הרבה בריאות וליל מנוחה ליאת

אני עוקבת אחרי הדיונים בנושא הקשר בין המטפל למטופל ומאוד מזדהה. הגעתי לטיפול, כמו רבים אחרים עקב קשיים בהתמודדויות השונות שהציבו לי החיים. בחודשים הראשונים הרגשתי כמה אני מקבלת וניתרמת. יצאתי מהפגישות עם חיוך, שהחזיק כמה ימים, ועם המון תובנות. לאט לאט הפך הטיפול עמוק יותר ויותר ומצאתי את עצמי תלויה לחלוטין במטפל, ומאוהבת בו, כפי שמאוהבים במטפל..... למרות שברור לי מאיפה התלות ומהי ההתאהבות, אני כבר לא יכולה להסתפק ב 50 הדקות השבועיות, ואני קרועה מגעגועים בין הפגישות. נוצר מצב, שכבר כמה חודשים טובים, אני מדברת איתו רק על זה,בגילוי לב מוחלט. אחרי 50 דקות, כפי שכתבו כאן לפני, אני יוצאת להתמודדויות שלי, כשבעצם נוסף לי "פצע" חדש, שאני לא מצליחה לטפל בו. אני חושבת עליו בכל שעות היממה, ומתייסרת בהבנה שזה מה שהוא יכול לתת לי, זאת עבודתו... ניסיתי להוסיף עוד פגישה בשבוע, זה לא שיפר את ההרגשה, וגם קשה לי לעמוד בזה מבחינה כספית. אני מרגישה שהכי נכון היה לי להתנתק ממנו, לחוות פרידה, להתאבל - ולהתאושש. הוא כמובן חושב שלא.... תמיד עוברת בי המחשבה, שעוד 10 דקות הוא כבר עם מישהו אחר, בעולם אחר... ובסוף היום הוא בעולם שלו... ואני מתייסרת כל השבוע כמו הצמח היבש, אשר כמה טיפות לא מצליחות להחיות אותו, אלא רק מגבירות את צמאונו. (תודה ליאת על המטאפורה). גם אני כועסת לפעמים על ש"לא גילו לי כמה זה קשה", ובחישובים שאני עושה, אני כבר לא בטוחה שהרווח גדול מההפסד. מחר אנחנו נפגשים. שוב אגיד לו את הדברים, שוב הוא יתייחס, ושוב אצא סובלת. נחמת הטפשים שלי היא צרת הרבים שמובעת פה בפורום...והזמינות הנפלאה של המשתתפים והפסיכולוגים, שמנוגדת כל כך לקשר ההוא. אז גם אני פרקתי קצת.... תודה שאתם פה. הדר

aretha franklin-I WILL survive aretha franklin-THINK Doris Day-QUE SERA SERA

הדר, את כותבת מקסים. כשקראתי את דברייך על לי לראש המשפט 'עם האוכל בא התאבון'... (בלי קונוטציות שליליות). תמשיכי לכתוב. אני נהנת לקרוא. נורית

הדר יקרה, את באמת כותבת נפלא, ומעבירה בצורה חיה וחריפה את החוויה שלך בטיפול. אני מסכימה עם המטפל שלך, שהפתרון אינו נסיגה חד-צדדית, אלא התמודדות עד שהדברים ייפתרו ביניכם, כחלק מהתהליך הטיפולי השלם. אני מקווה שהמאזן שלך יימצא חיובי בסופו של דבר, והרווח יעלה על התסכול. נעים לנו שאת כאן. ליאת

הדר, מזדהה איתך מאוד.אני באופן אישי עברתי טיפול פסיכולוגי שנמשך שלוש שנים,והייתי קשורה מאוד למטפל והיו תקופות שהייתי מאוהבת בו.ניסיתי להפסיק את הטיפול ולא הצלחתי לשכוח אותו,חזרתי שוב ושוב הפסקתי ואני עדיין לא מצליחה להתגבר על רגשותיי כלפיו.אינני יודעת עד כמה את מסוגלת לעמוד בזה,ועד כמה את חזקה אבל מה שאני מציעה לך(אני בטוחה שפסיכולוגים יחלקו עליי אבל זו דעתי)עזבי את הטיפול ויפה שעה אחת קודם,חפשי מטפל אחר,אם תשארי בטיפול רגשותייך יתחזקו יותר ויותר ובאמת את לא תוכלי לצאת מזה.פשוט תעסיקי את עצמך בדברים אחרים אל תתני לעצמך לחשוב עליו.אם את רוצה תשאירי לי מייל שלך ואני אספר לך יותר על התהליך ההתנתקות שעברתי כדי להתרחק ממנו(עד היום קשה לי והרעיון של לקבוע פגישה עולה בראשי לפעמים)אני יודעת שלא מספיק דיברתי על הנושא הזה בטיפול כי נורא הביך אותי,ועד שפתחתי את זה הפסיכולוג מאוד הבין וחשב שיש מקום לדבר על זה ואני בחרתי דווקא לעזוב וזה מאוד מאוד עזר,גם אם לקח לי הרבה זמן לשכוח אותו.... חבל שתבזבזי זמן וכסף כי לא ייצא לך מזה כלום ככל שתמשיכי את הטיפול רגשותייך יתגברו ורק תלכי ותהיי יותר תלויה בו. תשאירי לי מייל אני אפרט יותר,כי מה שאמרתי לך פה זה רק על קצה המזלג,אם תכתבי לי אני אספר לך יותר. בהצלחה שני

:)

Queen-Bohemian Raphsody מוניקה סקס-גשם חזק GunsNRoses-November Rain

אני בת 35 ואחי בן 32. למרות שאני חיה חיים מספקים מכל הבחינות (משפחה, עבודה, תחביבים) עד היום קשה לי עם העובדה שהוא בן אדם מבריק (גאון) ואני לא. לאחרונה אנחנו עוסקים בתחומים מקבילים (לא זהים אבל עם קווי דימיון), מה שמחדד בעיני עצמי בכל העת את העובדה שהוא תמיד יהיה טוב ממני. אני מודעת לזה שזה מאוד ילדותי לחשוב כך, שאין בכלל מקום להשוואה משום שאנחנו בני אדם שונים עם יכולות שונות בתחומים שונים. אני גם תופסת את עצמי כאדם מפותח רגשית (עברתי ולמדתי הרבה מאוד על עצמי במהלך השנים בכל מיני מסגרות) ולמרות זאת, אני מרגישה כמי שמסתובבת עם פצע פתוח בסביבתו. ויותר מזה. ההצלחה שלו מערערת לי את הביטחון העצמי, כאילו שהדברים תלויים האחד בשני (ברור לי שלא, ובכל זאת...). לאן אני לוקחת את עצמי מפה? (לספת הפסיכולוג?)

האחים קרמזוב\דוסטוייבסקי בהצלחה בטיפול :) (לא מומלץ לילדים לקרוא קודם את הפרשנות של פרויד)

אחות יקרה, ספת הפסיכולוג היא לא אפשרות רעה כל כך, בעיקר אם את רוצה לעמוד על המקורות העמוקים לתחושות התחרות מול אחיך. המצב שאת מתארת הוא מקרה פרטי של תופעה כללית יותר, שהוזכרה כאן, למטה, בשאלה של דושקה. אנא קראי גם את תשובתי לה. קנאת אחים בוערת כאש התמיד מאז ימי קדם (קין והבל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו) ועד ימינו אנו. אפשר להתנחם בכך שאת בחברה טובה ומכובדת, וללמוד לחיות עם רגשות אלו, ואפשר לנסות להתחקות אחרי הסיבות לכך, כדי למתן את הקנאה, ולהתחבר לאחיך בדרך חדשה ובוגרת. הכל פתוח. כל טוב ליאת

ולפעמים עדיף כיסא, מאחורי שולחן...

שלום, אני בת 40 וסובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. לפני מספר שנים ניסיתי מספר טיפולים פסיכולוגיים, שלא צלחו, ולפני כארבע שנים התחלתי בטיפול תרופתי, שגם הוא לא הצליח מי יודע מה, לדעתי גם בגלל שילוב של נסיבות. אני שמנה מאוד וביישנית, לא אסרטיבית,סובלת מחרדה חברתית גבוהה מאוד, אותה אני מצליחה לטשטש בעזרת האינטליגנציה שלי. כתוצאה מכך אני חיה בהסוואה מתמדת של תחושותי, כשכל האנרגיות שלי מכוונות ליצירת רושם אחר ממה שאני מרגישה בפנים. קל מאוד להטעות את רוב בני האדם, כי כולם עסוקים בעצמם, ובעצם רוב האינטראקציות האנושיות, במקום העבודה לפחות, הן קצרות ומגמתיות. לו היו מנתחים את אישיותי, לבטח היו "עולים" על חולשותי ופחדי מייד, ויש גם כאלה, שחשים את חוסר הבטחון הזועק שלי, ועל כן מרשים לעצמם להתנשא מולי בצורה גלויה או מוסווית. אני בודדה מאוד, אין לי מיומנויות חברתיות של "סמול טוק" וכאלה, וכל תקשורת שאמורה להימשך יותר מכמה דקות מאיימת עלי. יש לי גם תכונות טובות: יש לי הומור, אני אינטליגנטית, רגישה, נעימה (רוב הזמן) ואפילו בעלת פנים נאות, אולם אני בוחשת כל הזמן במחשבותי בתחושות הנחיתות הרבות שיש לי, וככל שעוברות השנים, אני מרגישה שאני מתרחקת מעצמי ושכוחותי אוזלים. מעולם לא היה לי חבר, היו מספר נסיונות היכרות כושלים, שלא יצאו לפועל גם בגלל שאני "פסלתי" חלק מ"המועמדים" הלא רבים. לפעמים, לאחר תקופות ייאוש ארוכות ומתסכלות, אני אוזרת כח ומנסה להכיר שוב, אבל מרגישה מפוחדת מאוד להתמודד במירוץ חסר הסיכוי להכיר גבר מתאים, כשהכל, גילי המתקדם, חוסר הנסיון, המראה ועוד כמעט אינם מותירים מקום להצלחה. נכון שעדיף לנסות מאשר בכלל לא, אולם המציאות היא די מרה שם בחוץ: גברים שחשים עצמם מוצלחים מעוניינים ביפות, רזות, וצעירות, שלא לדבר על זה שאנשים לא מסוגלים להבין איך הגעתי לגילי ואני עדיין "בתולית" בנסיון החיים שלי. גם היכרות עם גברים שחוו אף הם משברים נפשיים או קשיים רגשיים לא הוכיחה עצמה כטובה יותר. גם הם, לרוב, שבויים בחיפוש אחר מושא הפנטסיה שלהם, שלרוב הוא צעיר, רזה ומקרין אופטימיות. קשה קצת להקרין אופטימיות, מהמקום שבו אני נמצאת. לסיום, אני בטוחה שתפנה אותי שוב לטיפול פסיכולוגי, אבל להרגשתי, מיציתי את התחום ולא מצאתי בו מזור לתחושותי. נסיונות של מטפלים שונים להפיח בי תקווה לא צלחו. אני מרגישה שבגיל כזה, 40, אם לא הגעת לרוב ההישגים אליהם מגיעים אנשים רבים בגיל הזה (מעמד, קריירה, משפחה ועוד) עליך להיפרד מחלומות תמימים ולהשלים עם המציאות. אני רואה סביבי נשים כאלה, שלא בדיוק מצאו את עצמן עד לגיל מתקדם, לבטח לא בתחום הזוגי, וכל שנותר להן לעשות הוא להעמיד פנים של "הסתגלות סבירה" למציאות הדי כואבת. בנוסף, החברה, שרבים בה חיים במשפחות, כאילו מתעלמת מאותם "בודדים נצחיים" והם חשים עצמם מנודים ממנה. כל מי שהיה בודד לתקופה מסויימת, גם אם בין מערכות יחסים, הרגיש זאת בוודאי. איך ניתן לא להרגיש את התחושות הקשות הללו ? בתודה אנבלי

שלום אנבלי, אני חושבת שהמשימה שלך היא לא "איך לא להרגיש" אלא איך לשנות את נקודת המבט שלך על חייך. את מבקשת שלא יפנו אותך לטיפול פסיכולוגי, ובכל זאת פונה אלינו - כפסיכולוגים שהטיפול הוא כלי העבודה שלהם - בבקשת עזרה. מבלי להקל ראש בסבל שלך כאישה ללא בן-זוג, אני רוצה להזכיר לך שבגיל ארבעים אפשר לעשות לא מעט תפניות בתחום הקריירה, בתחום האקדמי או בתחום החברתי. גם עם עודף משקל אפשר להתמודד. אולם כל השינויים הללו דורשים התגייסות והשקעה משמעותית מצידך. אני חושבת שלבד זה באמת מאד מאד קשה, אם כי לא בלתי אפשרי. אני רוצה להזכיר לך גם את הטיפול התרופתי כאופציה ששווה בדיקה נוספת. מעבר למה שיש לפסיכולוגיה והפסיכיאטריה להציע לך, קיימות כיום גם אופציות נוספות, כמו אימון אישי, סדנאות שונות להתמודדות עם קשיים בינאישיים, וסדנאות להעצמה אישית. יש לך עבודה, ואני שולחת לך הרבה עידוד מהיציע... ליאת

ליאת, מרוב שאנשי מקצוע רואים אנשים שרע להם וקשה להם מידי יום האם זה לא עלול לעוות את הראיה על העולם בחיים שלהם בחוץ, התחושה שקמים בבוקר וכד'?

החריגה מגדירה את מתון הנורמלי מגדיר את הקיצוני החושך את האור ואנחנו מעולם לא היינו רק רציונליים ואנחנו מעולם לא היינו רק אמוציונליים ולעולם לא נהיה במידה שנדמה לנו משניהם כי אנחנו מלאי ספקות, פקפוקים, שנאה עצמית כפוייה תחושת נקמה מוצדקת, זעקה למול חוסר צדק חוקי אדם יכולים להשתנות אף פעם לא ניצחתם אדם עד שניצחתם אותו במ אני חושבת

רחל יקרה, פסיכולוגים אכן רואים מדי יום הרבה סבל ומצוקה, אבל גם הרבה אומץ, התמודדות, שמחה, סיפוק, התרגשות, אהבה, ציפייה ותקווה. הפסיכולוגים לומדים במהלך הכשרתם, עבודתם וחייהם בכלל, שהקיום האנושי מכיל את כל טווח הרגשות, בחדר הטיפול ומחוצה לו. יש לי הרגשה שפסיכולוגים קמים בבוקר ממש כמו כל אדם אחר, פעם ככה ופעם ככה. אולי קצת יותר ככה :-) ערב נעים ליאת

כווווווווואכבבבב לי הראש שני הצדדים בעיקר צד ימין שאחראי על יד שמאל כוווווווואאב גם עין ימין אחראית על צד שמאל אם מתרגלים לראות דברים ככה

ערב טוב, מקווה שתרגישי טוב במהרה. ערב נעים ליאת

שמתי לב לאחרונה שכשמישהו קרוב כועס עלי זה גורם לי להרגיש שוב כמו ילדה קטנה נזופה ע"י אביה. באותו רגע, אני שונאת את מי שכועס עלי, מתרחקת ממנו, מתקשה להסתכל לו בעיניים, ומפנה את כל האנרגיות שלי להענשה עצמית. מיד אני מוצאת את עצמי אשמה. לוקח לי זמן לשוב ולהתקרב, ושלא לדבר על "להשיב אש". מעניין אותי איך אחרים מרגישים שכועסים עליהם. מוכנים לשתף?

שלום דושקה, את מתארת מצב מוכר, בו משתחזרים בחיים הבוגרים תחושות, רגשות ודפוסי תגובה שהתבססו אצלינו בילדות, בעקבות חוויות מוקדמות. לפעמים השחזור הזה עושה לנו צרות כאנשים בוגרים, וכדאי לדעת שניתן לטפל בכך ולמתן במידה רבה השפעות מוקדמות כאלה. נשמח לשמוע חוויות דומות מאנשים נוספים. ערב נעים ליאת

הדובר ב"הילד הזה הוא אני" דיבר על זה... אבל הוא לא הציע פתרון חבל

נכדי בן ה 4 לא יוצאמהבית מבלי שבידו ,טיו שקיות ניילון, לעתים אפילו יסחוב לגן את הקופסה של האיפור של אמו, תמיד הוא סוחב דברים שונים בתוך שקיות ניילון קטנים או גדולים . מה פשר הדבר ??

אורה יקרה, ילדים צעירים, בעיקר אלה המתקשים להיפרד מאמא, מוצאים לעצמם חפצים קטנים המשמשים כחפץ מעבר, המסמל עבורם את הקשר לאמא או לבית. אין בכך כל רע, ומדובר בדר"כ בהתנהגות נורמלית, שתחלוף ככל שיחוש ביטחון ושלווה כשהוא רחוק מאמא. לפעמים ילדים נצמדים לחפץ אחד ספציפי (שמיכה, בקבוק, מוצץ, חיתול או בובת פרווה), לפעמים - כמו במקרה שלכם - לחפצים שונים ומגוונים (צעצועים מהבית, ממתקים, או איפור של אמא). אפשר לנסות ולהציע לו חפץ אחד קבוע, שיילך איתו לגן כל בוקר, ויתן לו תחושת ביטחון ושקט. כל טוב ליאת

יונג הראה לפרויד :)- רצח אב שנעשה בצורה מוכשרת

בני בן 4 מדבר בגוף 3 למשל: רותם הולך לחדר של רותם האם זה תקין, איך אפשר ללמד את הילד לדבר בגוף 1?

שלום ענת, דיבור בגוף שלישי אופייני לילדים צעירים , המחקים את מי שמדבר אליהם. לפעמים אנשים מבוגרים, כאשר הם מדברים לילדים קטנים, נוקטים גם הם בגוף שלישי "כבר, חמודי, אמא תכף באה" או "עכשיו אמא הולכת לישון, וכשהיא תקום היא תשחק איתך, טוב?". בהנחה שהתפתחותו הכללית של בנך היא תקינה, והשפה שלו עשירה ותואמת את גילו, הייתי ממליצה לא לעשות עניין גדול, ולהתייחס לכך כאל תופעה חולפת. תוכלי לומר בתגובה: "אתה הולך לחדר שלך, ואני הולכת לנוח בחדר שלי". אפשר לנסות ולתקן פעם או פעמיים, משהו כמו "רותם, לא אומרים ככה. אומרים - אני הולך לחדר שלי". במידה והתופעה מתמידה מעבר לשבועות ספורים אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

אשר עלו כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3225097,00.html

היי "אין לי", תודה על ההפנייה. זהו מידע חשוב ועצוב מאין כמותו. מקווה שיום אחד זה יהיה אחרת. לילה טוב ליאת

שלום, אני בשנות העשרים, עובדת ולומדת באוניברסיטה. אני מתקשה למצוא את מקומי במסגרות שקיימות בחיי, היום. יש לי עבודה די יציבה, מזה שנים ואני מחוייבת לסיים תואר ראשון במהלך שנות עבודתי וזה גם הייתה כוונתי ורצוני לפני שהתחלתי ללמוד. אבל אני לא מוצאת ענין רב בלימודיי (במסגרת מדעי הרוח) המרצים והתכנים נראים לי טרחניים, מעבר לרעיונות מרתקים וחשובים. חלק גדול מהסטודנטים נראים בעיניי פוזאיסטים ריקים, מנוכרים, לא אמיתיים, כאילו מנסים לשמור על פאסון, האוירה התחרותית מאוד מורגשת. היום השתתפתי בקורס מסוים, סמוך אליי ישבה בחורה מאוד יפה. ישבנו בשורה האחרונה בכיתה. לאורך כל השיעור סטודנטים הפנו את מבטם אחורנית בצורה ממושכת כדי להסתכל ולבהות בה, ואני הייתי די בלתי נראית..לא שיש לי צורך להראות (אני בחורה נאה) ולמשוך מבטים בלתי פוסקים, אבל היה בזה משהו דוחה, ניאנדרטלי.. שהבחורה הזאת, שישבה סמוך אליי הייתה מאוד לא נעימה ושפת הגוף והמבטים שלה שידרו עליונות וניכור (וזו לא השלכה שלי מתוך נחיתות, או שכן?) אבל האנשים מסביבי נראו מאוד לא נגישים, וכאדם בעל חדות-הבחנה, קשה לי להאמין שהאינטואיציה שלי שגויה. חסרה לי החמימות, האמפטיה, הרמוניה חברתית, נגישות של הסטודנטים, אני מרגישה שאנשים מנסים להישמע כמה שיותר משכילים ואינטליגנטים, וככל שכך, האינטלגנציה הרגשית פוחתת והנחמדות כנחמדות בפני עצמה. אני מתוסכלת. האם אני במסגרות לא נכונות/זרות לי, או שאני צריכה להתבגר ולצאת מהאוטופיה?

ענבל יקרה, אף בחורה צעירה לא הייתה מרגישה נוח בסיטואציה שתארת. מי מאיתנו רוצה לשבת ע"י יפהפיה מדהימה ולזכות להתעלמות מוחלטת? למזלנו (ולצערם של הגברים, אולי) לא כל הבחורות ניחנו ביופי מהמם, ובכל זאת יש להן חיים, חברים, בני זוג ואפילו תארים אקדמאיים. כמי שמבלה כבר שנים רבות באוניברסיטה, נדמה לי שהתיאור שלך מחטיא למציאות. זוהי מסגרת המכילה מארג אנושי מורכב ומגוון, אינטליגנטי בדר"כ, שיש בו מאלה ומאלה. אם המרצים והתכנים נראים לך טרחנים, וחברייך ללימודים נתפסים כריקניים, תחרותיים ומנוכרים, אולי באמת שווה לבדוק מה קורה. כדאי לנסות ולשאול את עצמך מה קורה לך במסגרות אחרות (עבודה, חברים, משפחה). האם גם שם את מוצאת את עצמך מחוץ לתמונה? האם חמימות, אמפתיה והרמוניה חברתית זה משהו המוכר לך ממקומות אחרים, או שמא הן חסרות לך תמיד? אם מדובר בתחושות כרוניות, המלוות אותך גם מחוץ לאוניברסיטה, שווה לשקול קבלת סיוע וייעוץ פסיכולוגי, שיכוון למיומנויות בינאישיות ולשיפור הדימוי העצמי. אם התחושות הללו ייחודיות רק לאוניברסיטה, אולי באמת מדובר בבחירת מקצוע לימוד שאינו מתאים לך. נשמח לשמוע לאיזה מסקנות הגעת. ערב נעים ליאת

לליאת שלום. אני עוקבת אחרי הפורום זה זמן מה ואני מאד מתרשמת מתשובותיך. אני סטודנטית לפסיכולוגיה, מסיימת השנה תואר ראשון ומתכננת להמשיך ללימודי פסיכולוגיה קלינית רציתי לשאול אותך איך בדיוק ניתן להתמחות בתחומי היעוץ ההורי או הטיפול המשפחתי. האם אלה מקומות התמחות ספציפיים? לימודי המשך? בינתיים נרשמתי למגמות קליניות של המבוגר כי בעצם מעניינים אותי ההורים. אשמח לשמוע ממך הכוונה

שלום יעל, ייעוץ הורי (המכונה בשפה המקצועית "הדרכת הורים") היא בדרך כלל חלק מעבודתו של הפסיכולוג הקליני של הילד או ההתפתחותי או החינוכי. למעשה כל מי שעובד ומטפל בילדים חייב להביא בחשבון את הוריו (ולפעמים גם את המורים והגננות שלו). טיפול משפחתי נלמד בדר"כ כתחום ייחודי, רק לאנשים שכבר עובדים כמטפלים (פסיכולוגים עם תואר שני או עובדים סוציאליים). אם את נמשכת לתחום הדרכת ההורים, מוטב ללמוד את הפסיכולוגיה של הילד, ממנה, למעשה, אפשר להמשיך גם להתמחות עם מבוגרים. בהתחשב בתנאי הקבלה המאד מחמירים, המלצתי לך להירשם לשתי המגמות (מבוגר וילד), ולו כדי להגביר את סיכוייך להתקבל. אני מאחלת לך המון המון הצלחה. ספרי לנו איך מתקדם. ליאת

רציתי לברר את ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי. מה השכלתו של כל אחד ומה תחומי עיסוקו? בברכה, מאיר

מאיר יקר, בשל עצלות מה שתקפה אותי, וגם בגלל שכבר כתבנו את זה כל כך הרבה פעמים, בחרתי הפעם "לגזור" לך הגדרות מהרשת. קבל - המונח "עבודה סוציאלית" מציין פעילות מקצועית מאורגנת לפתרון בעיות שבתחום תיפקודם החברתי של בני-אדם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, שינוי חברתי מהיר, של מגבלות אישיות וקיפוחים חברתיים . ההכשרה כוללת רכישת מושגי יסוד במדעי החברה וההתנהגות, הבנת התפתחותו הנורמלית של האדם ותופעות פתולוגיות והכרת מערכת השירותים הסוציאליים . הלימודים מכשירים עובדים סוציאליים מיומנים למגוון רחב של שירותי רווחה: בתי חולים ומרפאות, בתי ספר ומסגרות חינוך משלים, שירותי מבחן, מעונות ומוסדות סגורים, שירותי קליטה, מרכזים קהילתיים ועוד . פסיכולוג הוא מי שהוסמך לעסוק בפסיכולוגיה. בישראל מתיר חוק הפסיכולוגים את השימוש בתואר "פסיכולוג" רק למי שהוא בעל תואר "מוסמך" ומעלה בפסיכולוגיה, והוא רשום בפנקס הפסיכולוגים שמנהל משרד הבריאות, או שהוא בעל היתר זמני לעסוק בפסיכולוגיה (במקרים חריגים, המפורטים בסעיף 15 לחוק הפסיכולוגים, נרשמו בפנקס הפסיכולוגים גם חסרי תואר "מוסמך"). החוק קובע: "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג". לימודי פסיכולוגיה נערכים במרבית האוניברסיטאות בישראל, בדרך כלל במסגרת הפקולטה למדעי החברה, וכן באחדות מהמכללות בישראל. פסיכולוגיה היא תחום נרחב, כך שישנם פסיכולוגים בעלי התמחויות שונות (קלינית, התפתחותית, חינוכית, תעסוקתית, קוגניטיבית, רפואית, ועוד). אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. לילה טוב ליאת

עובדים סוציאליים קליניים, שסיימו תואר שני במגמה קלינית, מורשים לבצע טיפול נפשי שיחתי, ובדר"כ יכונו "פסיכותראפיסטים". כל טוב ליאת

שלום רב, אנו זוג בשנות ה-20 לחיינו. אנו נשואים שנה וחצי ויש לנו תינוק קטן בן 4 חודשים. לפני החתונה יצאנו 3 וחצי שנים. תמיד היו לנו ויכוחים אך היינו יודעים להסתדר ולצאת מהם, ויכוחים שנבעו בעיקר מרקע משפחתי - כל צד כנגד בני משפחתו של האחר, דעותיהם, התנהגותם, אורח חייהם וכו'. מאז לידת בננו המצב הזוגי ביננו החריף, גם על הרקע המשפחתי ועוד קשיים נוספים בהתמודדות עם תינוק חדש וראשון במשפחה מכל ההיבטים. ניסינו "לחיות בשלום" לאחר כל מריבה אך זה החזיק ימים בודדים בלבד עד ששוב פרץ ריב ואיתו כל המרירות והכאב . אנו אוהבים אחד את השני ורוצים לחיות ביחד לתמיד. על כן החלטנו ללכת ליעוץ זוגי אולם אנו לא יודעים לאיזה טיפול עלינו ללכת. האם מוטב לפגוש פסיכולוג, עובדת סוציאלית או בעל מקצוע אחר? עד עכשיו הבנו שיועץ=פסיכולוג, אולם לאחר שטילפנו לכמה מכונים העוסקים ביעוץ זוגי, הסבירו לנו שם שבעלי המקצוע שלהם אינם פסיכולוגים אלא עובדים סוציאליים. איזה בעל מקצוע מתאים לנו בהתאם למקרה המתואר, כך שישמע את עמדותינו ויעזור לנו לגשר, להגיע לעמק השווה ולחיות טוב אחד עם השני? נודה על תשובתך, ענת ואייל

ענת ואייל יקרים, כל הכבוד על ההחלטה לקום ולפעול. זוהי החלטה חשובה וחגיגית, שיש לה הרבה רווחים עתידיים. ככלל, מטפלים זוגיים ומשפחתיים הם אנשי טיפול (פסיכולוגים או עובדים סוציאליים) שעברו הכשרה לטיפול זוגי או משפחתי במוסד אקדמי מוכר. את רשימת המטפלים המאושרים ע"י האגודה הישראלית לטיפול משפחתי תוכלי למצוא באתר הרשמי, המצורף - http://www.mishpaha.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום, לאחרונה גיליתי שבתי בת ה-13 גולשת ברוב שעות הפנאי שלה באתרי פורנו, ואף מורידה סרטים. אנחנו מתגוררים בארה"ב, באיזור בו אין לה פעילויות או חברים בשעות אחה"צ, כך שנראה כי תחביב זה שאימצה לעצמה תופס חלק ניכר מיומה. אשמח לשמוע את דעתכם: א. האם זה נורמלי? ב. כיצד להתייחס לזה? תודה, ענת

ענת יקרה, (נעים לדעת שקוראים אותנו גם במרחקים). בעידן האינטרנט, כאשר ילדינו שולטים - לפעמים טוב מאיתנו - ברזי העכבר והמקלדת, הגישה לחומרים פסולים כמעט בלתי נמנעת. ההתעניינות בתכנים מיניים עולה בצורה חדה בגיל ההתבגרות, ומבחינה זו מדובר בנטייה נורמלית. אני, אישית, מאמינה שתפקידנו כהורים אינו לצנזר עבור ילדינו את העולם, אלא לתווך להם אותו כך שיבחינו בעצמם בין טוב ורע. לילדה בת 13 כבר אפשר לספר שתעשיית הפורנו מתבססת על ניצול של חסרי ממון או חסרי בינה, ויוצרת אשלייה מכוונת ומטעה של מעשה האהבה. אפשר לומר לה שמדובר בחומרים מזיקים, שיכולים לעוות את התפיסות של אנשים באשר לגופם, ובאשר למה שנעים או מקובל ביחסי מין. מעבר לכך, כדאי מאד להבין מה קורה לה, ומדוע היא מוותרת על חיי חברה (או שמא הם וויתרו עליה). לפעמים הורדת סרטי זבל מהאינטרנט היא דרך לזכות בתשומת לב מצד חבר'ה מפוקפקים יותר, שמקבלים ממנה את הסרטים בתודה. כדאי לבדוק אם לא מדובר בניסיון להתחבב או להיות אחת מהחבר'ה. כמובן שיש לנסות להפסיק את הפעילות הזו, תוך נקיטת פעולות הסברה מקיפות (אומץ! אני יודעת שזה עשוי להיות מביך). חשוב לשדר לה סוג של שקט וביטחון, ולאו דווקא בהלה או גועל. ככל שתהיי עניינית והגיונית, יש סיכוי גדול יותר שהיא תסכים להקשיב לדברייך. אשמח לשמוע איך הולך, ולהמשיך לסייע במידת הצורך. ולחדשות מכאן: האביב כבר ממש בפתח. כל הארץ מכוסה בפריחה של כלניות, רקפות, חרציות. הגליל כולו פורח בלובן שקדיות מקסים במיוחד. ההכנות האחרונות לפורים נכנסו להילוך גבוה. כמו תמיד, כולם דואגים אם יהיה חמסין או גשם. מחר יהיה חמסין, ומחרתיים מבטיחים גשם. מחר מתחילה תעמולת הבחירות. בקיצור - יש למה להתגעגע. שמרו על עצמכם ליאת

אני עומדת בפני הרצאה, ובפעמים הקודמות שהעברתי הרצאה חשתי בלבול, הקול רעד, בקיצור זה סיוט עבורי.האם תוכלו להמליץ עבורי כדור קסם בכדי שיוכל להרגיע? ואם קיים דבר כזה? תודה רבה

שלום יובל, הרצאה בפני אנשים זה דבר מלחיץ לכל הדעות. כמי שכבר העבירה הרצאות בעבר, את בטח זוכרת שהרעד בקול ותחושת הבלבול שוככים בהדרגה לאחר מספר דקות, וההרצאה נמשכת למרות הכל. עיקר הלחץ מורגש לפני ההרצאה, ובתחילתה. איני מכירה כדורי קסם, אבל אני מכירה הרבה מרצים דגולים שנוטים להתרגש כשהם מדברים. כשהתוכן טוב, הרעד והבלבול נסלחים. במקרה שמדובר בחרדה משתקת, אפשר להיעזר בסדנאות התמודדות עם חרדה חברתית, המלמדים שיטות לשליטה בחרדה (הרפייה, דמיון מודרך, וכיוב'). בהצלחה ליאת

כשאני מעבירה הרצאה לקבוצות אנשים במסגרת העבודה אני מסתכלת לכולם בעיניים ותמיד זוכרת שהם אנשים בדיוק כמוני, גם הם הולכים לשרותים, זה מאד עוזר לחשוב על האנושיות שלהם, ואז אפשר אפילו להנות ממתן הרצאות, מתשומת הלב, באמת, ההרצאות שלי בד"כ מכוונות לקבוצות של רופאים. יום נעים יפית

ניתן לקחת באופן חד פעמי כדורים נוגדי חרדה כגון קסנקס. עליך להתיעץ עם פסיכיאטר. (זה לא טיפול לטווח הארוך אך יותר מהיר אם הנושא דחוף. כל הטיפולים הפסיכולוגים ישפיעו רק תוך שבועות עד חודשים)

אז מה? מה בעצם אני מחפש בחיים האלו? בשביל מה אני קם כל יום בבוקר חוץ מהרצון הטבוע בי להמשיך לחיות, משהו שקיים בכל יצור חי. והרי הייתי רוצה לחשוב שאני יותר טוב מלטאה או חרק. ובכן, כרגע אין שום דבר ממשי שגורם לי לצפות למחר, פשוט כלום. זה כך מאז שאני זוכר את עצמי, כמעט אף פעם לא היה שום דבר שקיים. הדבר היה היחיד שהחזיק אותי היה דווקא מה שאינו קיים, כרגע. קוראים לזה תקווה. התקווה שמא יש אהבה בשבילי אי שם בעולם. שמא בנקודת זמן כזו או אחרת רצף הארועים האקראי לחלוטין של העולם הזה, יפגיש אותי בדרך נס עם מישהי שתאהב אותי למרות כל מה שאני ואולי פעם אחת אני גם אעשה משהו בנוגע לכך. ומה אני בעצם? מה כל כך נורא ומה זה המשהו הזה, שאני? כלום. זה בדיוק העניין... אין שום דבר רע בי, אבל גם אין שום דבר טוב במיוחד. חסר ייחוד, פשוט, ריק. לא מתעניין ביותר מידי דברים, לא טוב כמעט בשום דבר. למען האמת אם יש בי ייחוד זה הכאב שלי. הדבר היחיד היוצא דופן בכל העצמי הריקני והמשעמם שאני, זה הכאב שאני חש. אני יצירתי כשאני כואב. אני חש את החיים בכל עוצמתם כשאני בוכה. ועם הכדורים גם זה אינו. עכשיו אני סתם רובוט. יש פתגם רוסי שאומר, קשה לחיות אבל חבל למות. וזו בדיוק הסיבה שאני עדיין חי. כי חבל לוותר על הסיכוי, אפסי כמה שיהיה, שיש שם מישהי בשבילי. עד כמה שזה חסר תקווה כל מה שמצפה לי במותי הוא כלום אחד גדול. אז אני חי בגלל אותה מישהי... שתאהב אותי, שתזדקק לי, שתחכה לי, שתתגעגע, שאוכל לדבר איתה. מישהי שאוכל לחבק, לנשק, להיות בזרועותיה להרגיש אותה. מישהי שאיתה אוכל להפיג את הבדידות העצומה שאני חש מאז ומתמיד. כן כולנו בודדים, כן כולנו נולדנו ונמות לבד. אבל אני באמת ובתמים הייתי מאז ומתמיד כמעט לבדי. למה? למה לכל האנשים סביבי יש חברים, יש בני זוג? למה אני נראה רגיל מבחוץ ובעצם דפוק מבפנים? זה כאילו קורצתי מאיזשהו חומר אחר, החומר הלא נכון. החומר שמשאיר אותי לבד עם כל החרא הזה שאת חלקו אני שופך כאן עכשיו על הדף ושנקרא החיים שלי. תודה על ההקשבה.

ערב טוב אלי, למרות הסבל העמוק שאתה מתאר, הצלחת לשרטט לא רע בכלל תמונה עתידית מלבבת למדי, עם בת זוג אוהבת ונאהבת. כדי שזה יקרה, מומלץ מאד לקום ולפעול למען עצמך, ולא להמתין לניסים. בהנחה שאתה אכן בן 21 בלבד, העתיד נפרש במלואו, לאורך ולרוחב, והכל אפשרי. לא לגמרי ברור באיזו מסגרת אתה מטופל, אבל חשוב לדווח על התחושות שלך לפסיכיאטר שרשם לך את הטיפול התרופתי. כדאי מאד לנסות ולמצוא עבורך את התרופה שלא תיטול עמה את תחושת החיות. מניסיוני בפורום שלנו, אנשים טובים נרתמים לסייע במצבים כמו שלך, ושולחים דברי עידוד המאירים צדדים נוספים בחיינו, שעבורם שווה המאמץ. בוא נמתין יחד ונראה ובינתיים ליל מנוחה ליאת