פורום פסיכולוגיה קלינית

עבור אדם כמוני שסובל מOCD כל משימה פשוטה היא 'מבצע מסובך ומורכב',כי עד כמה שאני משתדלת,כשאני עושה משהו הוא חייב לצאת מושלם,ואם לא אני סובלת מאוד מכך(ואיני רושמת את סובלת במרחאות,כי זה סבל אמיתי,במלוא מובן המילה), ונכנסת לחרדות מיותרות,כמו-כן גם לכלוך גורם לי לסבל ולחרדה; וכדי להבהיר את עצמי טוב יותר אשתף אתכם בסבל הממשי שעבר עליי היום ושעדיין נמשך: היום סידרתי את ארון הבגדים(משימה שאני דוחה כבר כמה חודשים,ולא מוצאת עקב כך חלק מהבגדים שאני רוצה ללבוש,ואחרים שכחתי מקיומם),ועוד לא סיימתי לסדר, אך עשיתי הפסקות גדולות של כשעתיים שלוש בין{כי נאלצתי להסיע מישהו ממקום למקום ולעשות עוד מטלה שהטילו עליי},וגם הפסקה זאת היתה 'סיפור' בפני עצמו, כי בשביל לצאת החוצה נאלצתי להחליף למכנס אחר-שהיה פחות או יותר נקי-אך כיוון שאני עצמי 'התלכלכתי' בניקיון הארון,וכיוון שכבר לבשתי את אותו מכנס כשבוע,אחרי ששבתי הביתה הכנסתי את אותו מכנס ישר לכביסה,וכיוון שהזוג מכנסי בית שלבשתי קודם התרטב,זרקתי אותו לכביסה ולבשתי מכנס פשוט אחר שהוצאתי מהארון {אני יודעת שזה נשמע 'משוגע לגמרי'אך זה רק חלק מה'סיוט' שנאלתי ושאני נאלצת לעבור מידי יום}. ניקוי הארון היה 'סיפור' כי חשוב לי שהסמרטוטים שהוצאתי יהיו נקיים לגמרי(שיצאו מהכביסה),ושהדלי והמיים יהיו נקיים,ואח"כ ניגבתי עם סמרטוט נקי אחר,וזה בעיניין הניקיון(וגם באותו זמן-כשניקיתי את שלושת המדפים העליונים,כיסיתי את התחתונים בסמרטוט הנקי שהוצאתי מהמדף-שהבגדים היו מונחים עליו),ואת הבגדים הנחתי על המיטה על סדין נקי,ועליהם הנחתי עוד סדין נקי אחר-כדי שלא יתלכלכו כשאנקה. וזה רק 'חלק מהסיפור',כי כשהחזרתי את הבגדים לארון(אימי עזרה לי לקפלם),ראשית כל היה חשוב לי שכשאימי מקפלת את הפיג'מות,שתהיה עם בגד נקי ושתשטוף ידיים לפני,ושנית - שלא תקריב אליה את הפיג'מה-כדי שלא תתלכלך(כי היא עם 'בגד עבודה') וגם אלי לא הקרבתי ממש את הפי'גמה,וגם - אם הבגד לא היה מקופל במדוייק פתחתי שוב את הקיפול והתחלתי לקפל מחדש- עד שזה התקפל יפה,כי עד כמה שניסיתי להתעלם מהנטייה שלי לשלימות,היה לי קשה מאוד ליישם זאת,ולכן סידור ארון שלכל אחד אחר היה לוקח מקסימום שעה-שעתיים אצלי לקח יום שלם,ועדיין לא סיימתי. וגם עיניין נוסף שמציק לי הוא שכל הזמן החרדות עולות ויורדות -כשאני מסדרת החרדות עולות,וכשאני מתרחקת מהחדר הן יורדות. ולצערי קרה עוד משהו שהכניס אותי ממש...ממש...לחרדה איומה,דבר שאם זה היה קורה למישהו אחר,ודאי הייתי אולי צוחקת על כך,או אם הייתי רואה זאת ב'פיספוסים' היתי בטח צוחקת,אך אותי זה ממש לא הצחיק - השארתי את הפלפון בחדרי בזמן שהיתי בחוץ-רחוק ממנו,ושמעתי שהוא מצלצל,ומיהרתי אליו,ותוך כדי כך כשנכנסתי לחדרי-ניתקלתי בדלי הקטן עם החומר ניקוי שהיה בפתח החדר - קרוב לדלת,והמים הותזו למרחק רב - טיפות הותזו על מיטתי(אפילו שסדין מיטתי היה מכוסה כלפי פנימה- טיפות הותזו עליו ועל השמיכה-אפילו שהיתה מקופלת בתוך הסדין שמקופל עליה ועל הכריות),וחלק הותזו על השידה - על המנורה ועל הריצפה{מזל שקיפלתי את השטיח בהתחלה},וגם אני התרטבתי -במכנסיים ובגרביים(וזה היה לפני שהיתי צריכה לצאת החוצה),ואז בשניה הראשונה נכנסתי לחרדה אך נאלצתי יחד עימה לדבר בפלפון,וכל הזמן חשבתי איך כשאסיים את השיחה אנקה,ומיד עם סיום השיחה 'רצתי' לקחת סמרטוט נקי הרטבתי אותו במיים וניקיתי את המיטה עצמה(את הריפוד)וגם את הסדין, והמנורה וכו',ומזל שרוב הבגדים היו כבר בארון,אך אח"כ חשבתי שאולי הבגדים המעטים שנותרו על המיטה התלכלכו,אז את הבגדי יום-יום החזרתי 'בלב כבד' לארון,אך את הכותונת זרקתי לכביסה(כי לא אקח את ה'סיכון' שאולי היא התלכלכה מחומר הניקוי ה'מלוכלך' שניתז,ועד עכשיו (הרבה זמן אחרי אני נזכרת זאת כל זמן קצר). עכשיו נותרו לי אומנם עוד שני חלקים(לא גדולים) של הארון,שאני רוצה לסדר,אך מה שמפחיד אותי זה איך אשן הלילה - עם 'ריצפה מטונפת' מחומר שנשפך עליה,ואולי הסדין קצת התלכלך מטיפות חומר הניקוי,אך גם בכך התחייבתי שאשן הלילה בלי לשטוף את החדר - ואקווה שאצליח ליישם זאת,כי רק המחשבה על כך מעוררת בי חרדה איומה. אז, תודה על ההקשבה, נקווה שעכשיו לא תחשבו ש'השתגעתי לגמרי', משתנה

כתבתי בטעות 'מרחאות',במקום 'מרכאות', איני מסוגלת לא לתקן,נאבקתי בעצמי לא לתקן ולא הצלחתי.

שמתי לב למרחאות במקום מרכאות לא האמנתי עד שתקנת(: בכל מקרה אם בא לך לבוא אליי לדירת רווקים שלי בתא יש כאן סדום ועמורה בבית(: ואת הסיפור לא הבנתי אולי כי אני משקיע שעה פעם בשבועיים לניקיון(: אני קצת אכזר (: אבל כזה אני לאנשים חמודים....אני חושב שזה שאת יודעת שהמחשבה הסובייקטיבית שלך לא רציונלית זה התקדמות....כי לחשוב מחשבה לא רציונלית ולחשוב שזו גם מחשבה אובייקטיבית זה מחרבן את החיים עוד יותר.. בהצלחה ופעם הבאה שאת מנקה תצלמי ותשימי סרטון בYOUTUBE חייב לראות.......מקווה שלא נעלבת פשוט תאור הניקיון שלך היה חמוד ומצחיק כאחד....להתראות.....

משתנה..! תודה ששיתפת... זה וודאי היה לא קל.. את מתארת בצורה כל כך חיה ומוחשית את הפרטים הקטנים מהם בנויה שגרת היום שלך. מרגישה אותך קרובה יותר, פתאום. את צודקת, זה באמת לא קל. לא קל בכלל. נשמע כאילו כל מחשבה שמגלגלים בראש סופה שתגלגל אותך.. וכל הזמן לחשוב ותכנן ומה אם ומה אילו... שואב כוחות..קשה נורא תודה ששיתפת. כל כך הרבה אנושיות פורצת ממך, שוטפת את המסך. אל תיכנעי, המשיכי לרצות יותר ולנסות לנהל את חייך כרצונך. יודעת שזה קשה. מעולם לא הייתי במקומות אותם את חווה. אבל הטוב שבך כל כך קיים. מנכיח את עצמו בכל מכתב מחדש. את אנושית. במובן המלא והעשיר והטוב של המילה. את יותר מרק ה-OCD שיש לך. לא שכחת, נכון? מאחלת לך ליל מנוחה, רגוע וחסר טרדות וחרדות, לילך.

אם אני התעייפתי רק מהקריאה אז את בטח מותשת... ואדון כחול, הצחקת אותי. אני גם מקווה שמשתנה תקח את זה ברוח טובה. לילה טוב נורית

היי משתנה אני באמת מקווה שאת לוקחת את הדברים ברוח טובה בתור שותף חדש לOCD ועיסוק אובססיבי במחלות זיהומיות למיניהן ישיבה באינטרנט וקריאת חומר אינסופי שנועד לרופאים אני מזדהה בהצלחה מי ייתן ותוכלי להסתובב בבית ולראות לכלכוף ולחייך ולהמשיך לחיות את חייך (: להתראות

משתנה יקרה, אני יושבת. קוראת את ההודעה שלך לפרטיה. חוזרת למעלה. גולשת למטה. מרגישה כמו במחזה טוב שמצליח להעביר תחושה דרך הפרטים הדקים של העשיה והדיבור. בתוך כל הבקשה הנואשת הזו שלא לפספס ולו נקודת לכלוך אחת, ולהטיל סדר מופתי בארון שלך, כל שאני מצליחה להרגיש הוא דווקא ב-ל-ג-ן זועק. וכמה סבל טמון בבלגן האינסופי הזה, שפורש את החיים לאין ספור מקטעים של פרטי פרטים... אני מרשה לעצמי לצטט את א. שכתבה בדיוק היום את הדברים הבאים: "ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כ-א-ו-ס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...". אני מקווה שהבלגן שלך יצליח להפוך לחלק מהחיים, ולא גורם שמעכב חיים. נגעת בי מאד.. [ותראי איזה חמודים מי שענו לך ממש מעלי], נויה

חמודה את בעצמך! ;-)

חששתי מאוד מאיך אראה בעינכם ושבטח 'תשפטו' אותי על דבריי ואולי 'תשנאו' אותי על התנהגותי,ואני שמחה לראות מתגובותיכם שזה לא כך. רציתי להתייחס יותר בעומק לתשובות,אך כרגע אין לי זמן ומקווה שמחר אוכל לעשות זאת. רק אוסיף שעבורי זו לא הצגה ולא 'דבר מצחי',אלא אלה הם חיי מאז שהOCD נכנס לחיי,ומה שכתבתי כאן זה רק 'קמצוץ קטן'ממה שעובר עליי יום-יום,לא נעים לומר זאת במפורש - אך זה קמצוץ קטן מהסבל המשתמשך עקב הOCD,ואני שמחה אם יכולתי לשתף אתכם בכך,שתבינו (אפילו קצת)מה עובר עליי.

שלום אורנה, "בשלבים שונים של הטיפול עלול מטופל לבטא חוסר שיתוף פעולה עם המטפל והטיפול. הדרכים לכך הן רבות ומגוונות: החל באיחורים והחמצת פגישות, דרך שתיקות נוקבות ועד להימנעות מהתייחסות למה שמצוי בפועל על סדר היום הרגשי, הפנימי שלו. כלומר, המטופל עשוי לבוא פיזית, אולם את נפשו הוא אינו מביא למפגש. זו נשארת בינתיים בכספת חתומה, שהמטופל אינו מוכן עדיין לפותחה לפני המטפל. " זהו קטע שלקחתי מתוך הספר "שיח מטופלים". הוא ממש מתאים לתיאור המצב שאני מרגישה אותו במיוחד הקטע "שהמטופל עשוי לבוא פיזית.....". זה מה שאני עדיין עושה אחרי שנה של טיפול. נורא קשה לי לתת לה "לחדור" לעולמי הפנימי למרות כל הניסיונות שלי ושלה. אם אני מסכמת את שנת הטיפול, כל היעדים ששמתי לי בתחילת הטיפול לא הושגו, אני לא מרגישה שום התקדמות, ואני מודה שהכל בגללי, בגלל אי שיתוף הפעולה שלי והפחד שלי מעצמי. אני כן רוצה להיות אצלה אבל אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף מכל ההתנגדויות שלי, מאי האימון, ומאי ההתמסרות. עד כמה אפשר להמשיך במצב כזה, ומתי זהו הרגע הנכון להפסיק או להחליף מטפל? תודה רבה.

שלום שיר, מהמעט שאני יודעת, אני מתרשמת שיש עוד דברים לחוות ולעשות לפני הפסקת הטיפול או החלפת מטפל. למשל, לדבר את זה - לדבר שם את הקושי להביא את נפשך לתוך הטיפול, את תחושת האשמה ("ואני מודה שהכל בגללי"), את החשש מהתעייפות וויתור עלייך. אין לך מושג עד כמה כל אלה הם נושאים חשובים לעבודה טיפולית... בהצלחה, אורנה

שלום,הייתי אצל מטפל והפסקתי את הטיפול כיוון שהרגשתי שמדברים על העבר בלי להתמודד איתו בהווה,במקרה שלי אמא שלי לא אהבה את המראה שלי ואף ציינה זאת בפני לאורך הילדות.אני מחפש דרך או שיטה שמתמודדת בהווה עם העבר הנ"ל לא רק בלדבר על האירוע אלא לתקן אותו.האם קיימת כזאת שיטה ??

שלום שי, חשוב שתדע שבכל טיפול נושאי הדיבור מוכתבים על-ידי המטופל. לכן, אם ברצונך לדבר על ההווה ביכולתך לעשות זאת, והמטפל ילך איתך... יתכן שהמטפל שלך הרגיש שהדרך להקל עליך בהווה עוברת דרך הבנה עמוקה יותר של חוויות העבר, וכדאי היה לדבר איתו על ההשגות שלך בפגישות עצמן. אני ממליצה לפנות שוב לטיפול, ולהשתדל להגדיר את רצונותיך וציפיותיך בתחילת הטיפול. בסוגריים אציין שעם הזמן יתכן שתרגיש אחרת, וכדאי להרשות לעצמך לעבור שינויים מעין אלה בתוך הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום בזמן האחרון אני מרגיש לא בנוח בסביבת אנשים זרים לי ולפעמים אינרקציות כאלה מכניסות אותי ללחץ עשיתי את מבחן ליבוביץ' ולא נמצאתי בסולם החרדה. לפני כמה ימים היתי אצל רופא המשפחה שלי, הסברתי לו את העניין והוא נתן לי טיפול תרופתי נגד חרדות, התחלתי לקחת אותו אבל יש לי תחושה שאני מרמה את עצמי ושאני אפסיק בטיפול הזה הכל יחזור. האם חרדה חברתית יכולה להופיע ככה פתאום באמצע החיים ? אולי טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל יותר ? הבעיה היא שאני עוד חודש נוסע לחו"ל לכמעט חצי שנה מה כדאי לעשות בקשר לכל זה ?

שלום רוקי, חרדה חברתית בהחלט יכולה להופיע 'באמצע החיים'... אני מציעה להמשיך בטיפול התרופתי, אך לשלב אותו עם טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בטיפול זה תלמד כלים פשוטים ויעילים, שתוכל ליישם בכל מקום בו תהיה... בהצלחה, אורנה

מה זה בדיוק "פגיעה נרקסיסטית"? האם זה שונה מדימוי עצמי נמוך?

שלום מיכל, בשפת הדיבור, ומבלי להיכנס לשלל התיאוריות הפסיכולוגיות המגדירות נרקיסיזם, הכוונה לפגיעה בתחושת הערך העצמי. לעיתים הכוונה למצבים בהם הערך העצמי מוגבה באופן הגנתי, ואז הפגיעה הנרקיסיסטית עלולה להיות הרסנית ומכאיבה מאוד. בברכה, אורנה

זה מתייחס גם לפן השני של הפחתה בערך העצמי? איפה אוכל לקרוא על הנושא (גם אם זה נכנס לשלל תיאוריות פסיכולוגיות)?

אורנה המון תודה על עזרתך אני שמחה שאתמול הצלחתי לדבר עם בתי ולאחר מכן להגיד לה שגם דברתי עם אותו איש עוד באותו יום, התגובה שלה היה חיוך בפנים.גם שוב הסברתי שהיא חייבת לספר לנו כדאי שנוכל לעזור לה כמו שהיא היתה רוצה לעזור לנו. השאלה שיותר מתרידה אותי איך אני יכולה לעזור בבנית הקשר בינינו שהיא תספר למרות ההיומים או הפחד שלה, על מנת שאני יוכל יוכל לעזור גם בעתיד בבית הספר. וגם שיהיה אפשר לדבר על הנושא בלי לקבל תגובה די די לא רוצה. אני שואלת את עצמי אם באותו מיקרה שהיה היא היתה לבד האים היא היתה מספרת? אני לא בטוחה . בקשר לתשובתך בקשר לגננת אני גר בקיבוץ ולא כל כך רציתי שהגננת תידע על מנת שלא יתחילו להיות דיבורים על הבנאדם או על בתי. שוב תודה

שלום סנדי, המשיכי לתמוך בה, ללוות אותה, להזכיר לה שאתם כאן בשבילה ללא סייג. ולידיעה (לא רק בקשר לאירוע בגינה), גם קיבוצים מקושרים לשירות פסיכולוגי חינוכי ואפשר לקבל את סיועו. בהצלחה, אורנה

שוב בור,תהום עמוקה..תצילי אותי כבר ממני.שונאת אותי למוות.בא לי להטיח את עצמי על מדרכה.להתרסק כבר.לישון.

אפשר לשלוח יד להחזיק אותך? מעבר לתהום יש ימים כמו אתמול. אל תשנאי את עצמך! מותר לך להיות קצת כאן וקצת שם. הדרך מצויה שם אפשהו - את תמצאי אותה. איתך- מכשפה.

ויק יקרה, צודקת המכשפה הנחמדה של הפורום הזה... בסוף היום הזה מחכים ימים אחרים. נקווה לטובים, אורנה

שלום כולם, אני מרגישה שקשה לי לענות בתשומת הלב הראוייה, ולכן פורשת כעת... השאלות מ-שושו והלאה יענו מחר, מבטיחה! לילה טוב, אורנה

בחוץ מייללים תנים ורוח... החורף חזר (איזה כיף!) ליל מנוחה, אורנה נחמדת

אהלן אורנה, עייפה?... שאלה קטנה. מה זה בדיוק אובייקט מעבר? אני יודעת שהכוונה היא לשמיכה או לבובה שילדים לפעמים גוררים איתם לכל מקום.. את חושבת שתוכלי קצת לפרט בנושא? באיזה שלב אמורים להיפרד מאובייקט המעבר של הילדות? על מה מעיד הדבר כשילד בן 18 עדיין נהנה מנוכחותה של השמיכונת-ילדות שלו במיטה? נוגע בה ומתנחם .. את חושבת שההנאה הזו עשויה להשתקף גם בקשיים בחיי היומיום? ובכלל, האם יש משמעות לסוג האובייקט שבוחרים לאמץ לליבנו? כלומר, בין השמיכה למשל, בה כיסו אותנו כשהיינו בעריסה, לבין בובה בה שיחקנו בגיל הינקות? האם הבחירה אקראית את חושבת? וגם- האם הקושי להיפרד מהאובייקט הזה קשור לקושי אחר באותו שלב התפתחותי..? צבר שאלות הכנתי לך לאמצע הלילה,.. סליחה.. ומה שלומך? שולחת חיוך :-) לילך.

אורנה, סליחה- שוב אני..עוד שאלה. שאלה אחרת, אבל כדי לא לפתוח עץ חדש ולהרגיז אותי אני מוסיפה לכאן. אני ממש 'גוי של שבת' לעצמי.. אל תגלי לי, טוב? :-) הבנתי שהתנגדות לשינוי מצד המטופל זה משהו מאוד שכיח ומובן בטיפול.. מה לגבי חוסר התנגדות? הייתי בטוחה שאהיה הרבה יותר 'חזקה' ושומרת על עצמי ממה שקרה בסוף.. לא בטוחה איך היא חווה אותי, אבל אני מרגישה שאני לא מתנגדת בכלל. אנחנו מכירות רק 4 חודשים אמנם, אבל גם זו תקופה. כשמשהו עולה בי אני מרגישה מחויבות לבוא ולספר ולשתף אותה, גם כשקשה לי וגם כשאני יודעת שיהיה לי מביך נורא וקשה. כאילו 'ככה זה צריך להיות'. לא שומרת לעצמי כלום. לא בכוונה תחילה לפחות. ובכלל, נורא מהר אני אוהבת אותה. וגם בזה- הרגשתי צורך לא נשלט לספר לה שאני אוהבת. (שלחתי אס אם אס :-) זה לא מתאים לי. אני לא ככה. גם חוסר התנגדות היא טבעית ונורמלית? אני מתחילה לחשוב שאולי (כמו במקרים אחרים) אני לא שואלת את עצמי מה *אני* רוצה ועושה את מה שצריך בלי לחשוב. אני סומכת עליה. מרגישה שאם לא אקח סיכון לא אלמד כלום. שיש לי רק שנה איתה ואין לי זמן להתקשקש. אם לא אעיז אולי אפספס איזה שיעור חשוב.. מה את חושבת, אורנה, ההתנגדות המובטחת עוד תגיע? :-) למה אני לא שומרת על עצמי? (והרבה פעמים קשה וצורב ומכווץ) זהו... זו הייתה ההודעה האחרונה, מבטיחה! להתראות בנתיים, לילך.

היי לליכי, חשבתי על כמה דברים כשקראתי את ההודעה שלך. אני אשתף אותך, ותעשי עם זה מה שאת רוצה. אני הגעתי לטיפול וישר על ההתחלה שפכתי הכל. כל מה שחשבתי. בדיעבד, אני יכולה להגיד שהרבה דברים לא אמרתי, וזאת כי הם בכלל לא היו ברורים לי עצמי. הקשר בינינו היה כמו אהבה ממבט ראשון. בזמנו היא ציינה שוב ושוב את הכימיה בינינו, שזה לא מובן מאליו. ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. לא ידעתי מה צריך להיות. לא ידעתי מה זה טיפול. ולא ידעתי שהקשר הוא החשוב, שצריכה להיות כימיה. בקיצור, לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הרומן נמשך תשעה חודשים. יחד עם התכנים הקשים, היה לנו כיף. צחקנו המון. בתום תשעת החודשים ההתנגדות הגיעה... והכעס היה מאוד גדול. ואז החלו עשרה חודשים של מלחמות. עם עזיבה וחזרה ושוב עזיבה ושוב חזרה ועוד המון המון אקשן. אני בעטתי בכל הכוח. מסוף המלחמות עברו 8 חודשים ולא מזמן דיברנו על הטיפול והיא אמרה לי לראשונה שהיה לה קשה. ושההישג הכי גדול שלנו הוא זה ששרדנו... בינינו, אני קצת נעלבתי... כי יש לי מספר הישגים מהטיפול והם לא הוזכרו... זהו, שפכתי קצת. קחי מה שמתאים לך. נורית

לילךהי, רק רציתי להגיד לך איזה כיף לך שאת לא חשה בשום התנגדות כלפיה או כלפי התכנים שיוצאים שם. איזה כיף לך? את יודעת כמה היא קשה תחושת ההתנגדות הפנימית? כאילו שהמילים נמצאים לך שם בגרון אבל משהו בלשון מונע מהם . חוסם אותם מלצאת אליה לידיה המחבקות, לעיניה המחכות!!!! תאמיני לי זו תחושה ממש לא נוחה, להיות שם, להרגיש את הצורך בלשתף אבל בכל שאת את נלחמת עם עצמך בשקט נוראי ועם התכווצויות בבטן. העיקר שהכל יישאר פנימה? למה? לא יודעת? מקווה שאוכל "לשפוך הכל" ולהרגיש קצת נחת!!!

הי בנות, ממה שאני מבינה, התנגדות תמיד קיימת, כי ככה זה עובד (לפחות לפי התיאוריות שטוענות שיש כוח פנימי לא מודע שמעדיף מצב קיים על פני מצב חדש). אם את מספרת על כל מה שעולה לך בראש, אזי את מדברת על המחשבות, כלומר, המודע. מה שעולה וצף, לפי ה"הרשאה" של הלא מודע. והוא יכול להחזיק הרבה דברים מתחת לפני השטח מבלי שיש לך מושג... ויש משהו ששומר מפני נגיעה בדבר האמיתי אמיתי בדרכים מדרכים שונות שמטבע הדברים מוזכרות פה בפורום. הצחוקים והדיבורים שמסביב יכולים גם הם להיות מן סוג של התנגדות (לא מדברים על הדבר שהכי נוגע)... ברגע שמתקרבים באמת לנקודה, ללב, מתקרבים אבל ממש ממש, או אז אפשר לפעמים לראות אותות במן סוג של התפרצות כזאת. אז באה לידי ביטוי התנהגות ברורה יותר. לא רק עייפות, או שכחה, או היעדר חלומות או שתיקה, או דיבורים סחור סחור וצחוקים (גם אלה יכולים להיות התנגדות בפני עצמם, כמו שכבר נאמר כאן בעבר), אלא כעס וזעם, התפרצויות, פעולה ותגובה, וניסיונות בריחה מהטיפול וכיו"ב. יש רגעים שבהם הטיפול הופך להיות כואב מידי. מידי מידי. כפי שאני מבינה זה קורה עם ההתקרבות. לדעתי, לשרוד את הטיפול הוא בהחלט הישג עילאי של הטיפול. מבחינתי אפשר לומר - מן הישג קוסמי... ה- הישג! לשרוד טיפול אומר ששרדנו התנגדות. כלומר, לא ניצח הכוח שמתנגד לשינוי, אלא, הובס באיזה אופן, ואז, אז התאפשרו כל מיני שנויים חיצוניים כאלה. ו... הם לא היו מתאפשרים ונשמרים לולא שרד הטיפול... לילכי חמד, את נורא חרדה בקשר לטיפול, נכון? זה בסדר... ו... דברי איתה על זה... נו, כמו שאת יודעת :-) ולגבי אובייקט מעבר, האסוציאציות שלי רצו שוב לנושאים שתמיד אני מזכירה, התערבות, נפרדות, ואצלי גם בהמשך זה הוביל להרס, אבל נניח לזה כרגע, אחרת שוב זו תהיה הודעה ארוכה מידי. יש המון חומר מדהים ברשת. אה, ויש לי שאלה, אורנה, אם אפשר גם... יש דבר כזה "מרחב מעבר"? מן קופסא של מציאות שאפשר בתוכה לרחף על כנפי הדימיון. בוא נאמר, אמנות, או, למשל, מוזיקה שמצריכה כלי נגינה מציאותי להשתמש בו כדי להשיג איזה משהו נטול גבולות, שאפשר להמשיך איתו עד אינסוף (כמו גם הדברים שאפשר לתקן בטיפול, הם הרי אף פעם לא נגמרים, בעצם, ועבודה תמיד יש אם רק רוצים... ו... בשביל זה צריך טיפול מציאותי...) אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, ולא יודעת בעצם מה שאלתי... אולי סתם קשקשתי... זהו. אשת האדמה, שלא כיבתה את המחשב הלילה מגיחה לרגע, מקווה שזה בסדר... 8-]

לילך יקירתי, אובייקט מעבר הוא מושג שפיתח הפסיכואנליטיקאי האנגלי וויניקוט, ובצורתו הפשוטה הכוונה באמת לחפצים שהפעוט נצמד אליהם כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. וויניקוט האמין שאובייקט המעבר של הפעוט מסמל תנועה ממקום שבו התינוק והאם אחד הם (שלב של תלות מוחלטת באם), לקראת מקום של נפרדות יחסית מהאם (שלב של תלות יחסית באם). אובייקט המעבר מקשר בין השלבים, משום שהוא מייצג משהו שהוא בעת ובעונה אחת פנימי-אישי וחיצוני-משותף, אמא ולא-אמא, מרחב ביניים, מרחב של מעבר. וויניקוט לא השאיר את המושג אובייקט מעבר בתור שלב התפתחות בילדות, אלא כתב על שלל תהליכים וחוויות מעבריות (transitional phenomena), שביסודן המילה, המשחק, היצירה... אני מאוד ממליצה לקרוא את וויניקוט בנושא. ולגבי אי-התנגדות, תיהני מכל רגע... לילה טוב, אורנה

יקירתך? איזה כיף! :-) מאיפה היית ממליצה להתחיל עם ויניקוט? אני לא רגילה ליזום ולהתחיל עם.., חושבת שהוא י?ענה לי? אולי אהיה אמיצה ואתקרב למדפי הפסיכולוגיה.. לפעמים, בבלי דעת, היד עוד מגששת אחרי השמיכה הישנה והטובה עם המגע הרך והריח של פעם :-) עולים בי רעיונות לגבי אובייקטי מעבר אפשריים בחיי שלי עכשיו.. מוזר.. שוב תודה, לילך.

מה שלומך, אורנה יקרה? נחמד לראות אותך כאן :-) אפשר לשלוח גם לך שוקו חם? קר בחוץ... וגשם... או שאת מעדיפה קפה הפוך... סתם, שטויות שלי... :-) לילה טוב, *

והיום שולחת קפה ארומה... זה עם השוקולד... ;-) משלוח וירטואלי מכוכבית עצובה. שיהיה לך סוף שבוע נעים וחמים, אורנה אהובה. לילה טוב, *

כוכבית חביבתי, שולחת לך שמחה, למהול בה את העצבות, ונעימות וחמימות בחזרה, מאורנה

אם הבטחתי למישהו שאעשה משהו{שקשור אליי אישית ואי עשייתו תשפיע רק עליי},אך לא עשיתי (בגלל סיבות שונות) ואעשה זאת מחר,בצורה קצת שונה ממה שהבטחתי,האם זה אומר שאני אדם שלא עומד במילה שלו,אדם מאכזב? האם לא לקיים הבטחות שהבטחנו(בלי קשר למי הבטחנו) עושה אותנו אדם פחות טוב -לדעתכם? איני מתפלספת,פשוט איני יכולה לפרט יותר מזה.

היי משתנה, אני חושבת שזה מאוד תלוי בכמה גורמים: -מה הבטחת שתעשי. -למה לא עשית. -אם השוני שכרוך בכך שתעשי את זה מחר הוא מהותי. מכאן ועד מסקנות שאת בן-אדם מאכזב או שלא עומד במילה שלו המרחק הוא גדול. ואדם פחות טוב...? יש לי בעיה אם ההגדרה הזאת. מה זה אדם טוב? עד כאן בינתיים. נורית

נורית שלום, מצטערת שאיני יכולה לפרט יותר,אך לא עשיתי בעיקר כי התעצלתי - לא היה לי כוח לכך,וגם כי לא היתי בטוחה שאעשה את זה טוב,ומחר יהיה לי יותר זמן לעשות זאת ואהיה פחות עייפה. מה שמהותי הוא שהבטחתי שאעשה זאת היום ולא עמדתי במילה שלי,ועבורי לומר משהו ולא לקיים,גורם לי להרגיש רע מאוד עם עצמי,ולהרגיש אדם פחות טוב.

המצב היה כך היה : בגיל 12 (כיום אני בן 22) קיבלתי סוכרת נעורים ויחד עם הסוכרת קיבלתי עוד משהו שמתבטא ב: כאבים בכפות רגלים (עד קושי בהליכה),בעיות עיכול ( קושי בליעה ,נפיחות),כאבי גב, בעיות ריכוז ועיפות .כל התסמינים התחזקו מאוד עם השנים עד שהיום אני לא מצליח לתפקד. רק בגיל 21 התחלתי להיבדק ולא נמצא שום דבר חוץ מכולסטרול גבוהה (tc-308,ldl-222,hdl-65 ,tri-94) ומעבר מזון מהיר במעי בבדיקט רנטגן . הגסטרולוג איבחן : somatization disorder לאחר שאיבחן מעי רגיז. הבעיות האחרונות לא נותנות לי מנוח ? בגלל האבחנה וגם לפניה התיחסו אלי כגון מישהו שממציא את הבעיות שלו. אבל אני מרגיש כאב . מה משמעמם לי ? :( ולכן סירבתי לקבל טיפול מפסכיאטר אנטיפת שניסה לדחוף לי תרופות. רציתי לשאול מה הפתרונות התרופתים למצבי ? ואם המצב(כפי שתיארתי) הוא בר טיפול ?

שלום winner, שאלות תרופתיות אני מציעה להפנות לפורום רפואי. מאחר והפנת את שאלתך לפורום פסיכולוגי, אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר שטיפול פסיכולוגי יכול לתרום מאוד להקלת מצבים גופניים שיש בהם מרכיב פסיכוסומטי. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה רציתי להתייעץ איתך בנוגע לטיפול שלי. המטפלת אתמול הודיעה לי שהיא חוזרת. וקבענו להיפגש השבוע. קשה לי לחזור לטיפול, המצב שלי הנפשי לא טוב, גם עקב בעיות משפחתיות שהחמירו לאחרונה,מה שגרם להחמרה במצבי, וגם לפני כן מצבי היה לא טוב,אך 'נסבל'. התגעגעתי נורא למטפלת, ואמרתי לה בטלפון ויכולתי לשמוע בקולה ,בטון שלה שהיא שמחה לשמוע... חשוב לי להגיע לפגישה השבוע , המטפלת חזרה בעיתוי מתאים כשמצבי רע נורא... מחריף מיום ליום(היום הוזמנתי לאירוע ולא הלכתי,בגלל הדיכאון. אני מסוגלת לצאת רך ורק לעבודה ומעבר לזה ,קשה עליי,ואני בדרך כלל מסתגרת בביתי ואני נוטה להתפרצויות בכי ועצבים,ומרחיקה מעצמי אנשים שמנסים להתקרב,כולל את החבר) איכשהו אני מרגישה שקשה לי נורא להגיע לפגישה השבוע. הבטן מתהפכת לי מהמחשבה על כך. אנא עזרי לי ,מרגישה שאני הולכת לאיבוד. תודה,אורנה

שלם חן, כשקוראים את דברייך אפשר להרגיש את הבלבול: התגעגעת אליה וחיכית לפגישה עמה, אך האפשרות להיפגש (ולפגוש שוב את עצמך כפי שלעיתים קורה בטיפול) מעלה גם ספקות ופחדים. אני מקווה שבפגישה תוכלי לשתף אותה במורכבות הזו, על-מנת שהיא תוכל לעזור לך להבין ולשאת אותה. בהצלחה, אורנה

שלום אני בת 18 ויש לי בעיה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני נוטה להיקשר לאנשים מחוץ לבית בדרך כלל אנשים מבוגרים שיכולים לשמש לי כאם או אב. אני נקשרת לאותם אנשים ברמה קיצונית, חושבת עלהים ללא הפסקה, דואגת להם ואוהבת אותם יותר מבני משפחתי. אני מפחדת להתוודות על כך בפניהם כיוון שאני מפחדת מהתגובה שלהם . אפשר להגיד שככל שאני יותר נקשרת לאדם ויותר אוהבת אותו ככה זה יותר כואב לי. יש לי רצון כל הזמן להיות עם אותו אדם ולדבר איתו כל הזמן. האמת שזה ממש מטריד אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם המצב כי אני נקשרת לאנשים ברמה שאני לא רואה את חיי בלעדיהם. מה ניתן לעשות בנושא? והם כדאי לשתף את אותו אדם או לא? תודה!

שלום שושו, את מתארת דפוס חוזר על עצמו של התקשרות עמוקה לדמויות כמו-הוריות, ואני יכולה להבין את אי הבהירות שאת חשה סביב זה. אני מניחה שאת שואלת את עצמך מה מוביל אותך לשם, מה את מקבלת בהתקשרויות האלה, מהו החסך שיתכן ומניע את המשיכה שלך לשם. אני חושבת שאלה הן שאלות מצויינות, אבל לא בהכרח מתאים להביא אותן אל הקשרים עצמם. לפעמים נכון יותר להעלות אותן בשיח הפנימי שלך, ואם תרצי גם לברר אותן לעומק בטיפול. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, בני בן שנה ושבעה חודשים, בן ראשון. ילד טוב, נוח ומקסים. קצת "חננה". עד גיל 10 חודשים היה בטיפול אצל מטפלת שפוטרה בשל כך שהיתה מטיילת איתו ארבע שעות בעגלה ועוד ארבע שעות "תוקעת" אותו במיטה (עד שהיינו, ההורים, באים הביתה). בגיל 10 חודשים הוכנס למשפחתון- שתי מטפלות שמטפלות בחמישה תינוקות בבית של אחת מהן. נראה לי שהמסגרת התאימה לו עד גיל ושלושה חודשים לערך וכעת לא מהסיבות כדלהלן: 1. הוא הכי גדול במשפחתון- הקטנה ממנו היא בת שנה וחודש. 2. המטפלות מתפקדות יותר כמו בייבי סיטר- רק שומרות על הילדים ולא מלמדות שום דבר. 3. הוא וילדה נוספת הם היחידים שהולכים וכל הזמן ננזפים במשפחתון - לא לגעת וכיו"ב. יש לי אפשרות להעבירו, כבר כעת (התכנון המקורי היה בספטמבר) לגן (18 ילדים- 3 מטפלות) שהגננת שם מדהימה עם ילדים ומאד מקדמת ומלמדת אולם אני חוששת מהחסרונות הבאים - 1. הוא יהיה הכי קטן ויתר הילדים שם הם בני 2.5 - 3.5 2. יש כאמור 18 ילדים בגן לעומת החממה שהוא נמצא בה עכשיו- 5 ילדים. אני מכירה את כל הפרמטרים שחשובים בבחירת גן ואין צורך לפרט אותם- רק הייתי רוצה לדעת- מה אתן חושבות שכדאי לי לעשות? להעבירו לגן או להשאירו במשפחתון הנוכחי עד ספטמבר? בתודה גדולה גדולה מראש, צליל

שלום צליל, את מתלבטת בין מצב בו בנך הוא הגדול ביותר ואולי אינו מאותגר מספיק, לבן מצב בו הוא הקטן ביותר, ואולי מאותגר יותר מדי... נראה שזו התלבטות מהסוג בו אין (לצערי!) תשובה חד-משמעית ופשוטה. וודאי שלא מבלי להכיר את הנפשות הפועלות. עצתי לך היא לנסות לשפר את הסביבה הנוכחית, בטרם תחליפי אותה בסביבה אחרת. נסי לשוחח עם המטפלות בנוגע לתחושתך שהצרכים של בנך השתנו, ובדקי איתן באיזו מידה הן יכולות לשפר את התאמתן אליו. רק לאחר מכן אפשר לשקול את היתרונות והחסרונות של מעבר לסביבה החלופית. בהצלחה, אורנה

שלום, יש לי בעיה, אפילו זו לא ממש בעיה. כלומר, לא שלי ובכל זאת: סיימתי טיפול לפני שנה בערך אחרי שלוש שנים של טיפול. היה לי קשר מאד טוב עם הפסיכולוגית שלי וקיבלתי ממנה המון. אתמול גיליתי במקרה לגמרי שלפסיכולוגית שלי לשעבר יש רומן (היא נשואה) עם מישהו שאני מכירה. הידיעה הזו הגיעה אלי דרך מישהי שמכירה אותי ואת האדם שאיתו יש לה רומן ולא יודעת שהייתי בטיפול בכלל. אני מאד נסערת מהעניין - בטיפול יצא שדיברתי על אותו אדם (דברים לא טובים - אין ביננו קשר טוב) וגם יצא לי כמה פעמים להביע עמדות נגד בגידות בחיי נישואין (אציין שאני נשואה וזה היה חלק מנושאי הטיפול). אני מרגישה ממש לא טוב ובעיקר רואה עכשיו את כל מה שסיפרתי בטיפול באור ממש מגוחך. אני מריצה שוב ושוב קטעי שיחות שאני זוכרת ורוצה לקבור את עצמי באדמה או לפחות להעלים את החלקים האלה מהטיפול. לקח לי הרבה שעות של חוסר שינה כדי להבין שמה שאני מרגישה זה סוג של בגידה למרות שאני יודעת שהיא חיה את החיים שלה ושיש הבדל בין מי שהיא בטיפול לבין מי שהיא בחיים שלה. אני מרגישה פגועה ולא מצליחה יותר לזכור את החלקים הטובים שהיו בטיפול... מה אפשר לעשות? זה ממש מטריד אותי תודה, רוני

שלום רוני, מה שכתבת מאוד נוגע ללב, באמת... משום שהוא נוגע במהות של המרחב והמרחק בין המטפל עם כל הפנטזיות המושלכות עליו, לבין המטפל כאדם פרטי, שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו... אני מבינה את הכאב שאת חשה. אני מבינה כיצד חלקים רגשיים שלך אינם מוכנים לקבל את ההתממשות העזה והבוטה של המרחק הזה. מה שחשוב לי לכתוב לך הוא שהעובדה שהמטפלת שלך היא גם אדם פרטי שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו, אינה גורעת דבר מהקשר הטיפולי שנוצר ביניכן, ובוודאי שאינה הופכת דברים שאמרת בטיפול לטפשיים וחסרי שחר. כלל וכלל לא. אני רוצה לכתוב לך עוד משהו. בעבודה עם מטופלים לפעמים נחשפים כל מיני מקטעי חיים שמתחברים זה לזה ממקומות שונים ומשונים. חלק מהעבודה זה להרגיש שיש לי מספיק 'כיסים', כך שאפשר להפקיד דברים מסוימים בכיס אחד ודברים אחרים בכיס אחר, ויש מספיק אוויר ומקום לכל מיני אינפורמציות. באיזשהו אופן אולי גם את תצטרכי עכשיו, לאפסן בשני כיסים נפרדים את האינפורמציה על המטפלת שלך כמטפלת, ועל המטפלת שלך כאישה, עד שאולי תוכלי לחבר, ואולי לא... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה, קראתי שוב ושוב את מה שכתבת וגם דברים בי נרגעו קצת ועדיין עצוב לי וקשה לי. לא משתחרר מתחושת האיוולת שבדברים שאמרתי. המחשבה שרצה לי בראש הי שאם רק הייתי יודעת אז.... האפסון הזה בכיסים נפרדים הוא משהו שאני עושה כל החיים שלי ועכשיו אני נאלצת לעשות את זה גם במקום שהיה אמור להיות אחרת בשבילי. אני שמחה שאני כבר לא בטיפול כי לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה אבל עכשיו אני גם מרגישה שאין סיכוי בעולם שאני אחזור אליה. לא בגלל שאני כועסת וגם לא בגלל שיש לה רומן אלא בגלל שאני יודעת ואני זו שצריכה לעשות את ההפרדות ו....זה כל כך מתסכל. גורם לי להרגיש שמה שלא יהיה אני זו שצריכה להיות הבוגרת המבינה והמתחשבת. כאילו שמה שלא יהיה, הדברים משתחזרים אצליח שוב ושוב. זה אולי מה שכואב יותר מהכל.

לא יודעת איך, אבל עשיתי את המבחן.ואני יודעת בודאות שהצלחתי.לא רק עברתי,אני יודעת שהצלחתי.ובכלל היה טוב להיות במכללה. היום הרגשתי חיה.

ויק כלכך טוב לקרוא את ההודעה הזו שלך. הכאב שאת חווה ומביעה כאן בדרך כלל מכווץ לי את הבטן. משמח לדעת שהיה לך רגע שבו הרמת את הראש מעל פני המים ולקחת נשימה. מאחלת לך שתכלי לקחת עוד ועוד נשימות כאלה. מכשפה

ויק יקרה, מצטרפת לברכות!! כמה שימחת :-)) באמת מרגש לקרוא אותך כך.. מפחדת להרוס את ההתרגשות במילים, אז אשאיר אותה כך- גולמית ונהדרת אני ממש שמחה! מתנגן לי בראש "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע, העייפות תחלוף האור יעלה.." קחי את זה לאט לאט...מחזיקה אצבעות, לילך.

גם אני שמחה לשמוע! מאוד! מאוד! מקווה שלא הגזמתי בהודעה האחרונה שכתבתי לך...

שמחתי לשמוע, תמשיכי ככה.

ויק! באמת, אושר גדול. אני מקווה שתשני עם חיוך על שפתייך... אורנה

ביתי בת שנה ותשע אני רוצה להכין אותה לקראת גמילה מטיטול ומוצץ האם כדי לעשות זאת יחד או אחד אחרי השני ובבקשה אם אפשר להסביר לי בקצרה איך אפשר לגמול מטיטול ומוצץ כדי שאצליח תודה

שלום עינת, גמילה מהווה שינוי משמעותי בחייו של כל פעוט (ולא רק פעוט...), ויש להתייחס אליה ברגישות ובסבלנות. עיתוי התחלת הגמילה הוא אחד הנושאים המשמעותיים, ולגביו בהחלט כדאי להתייעץ. על-מנת שתוכלי לשוחח בנושא בחופשיות, אני ממליצה לך להתקשר ל"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, בטל: 03-6406888. בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 ודתייה מעולם לא התנהגתי כלפי גבר בצורה פרובוקטיבית או מתלבשת פרובוקטיביץ לפני כשבוע כשהייתי בתחנה מרכזית בנסיעה למכללה בה אני לומדת בצהרי יום היו עוד אנשים בתחנה שלנו בא אליי בחור כבן 20 התיישב לידי ושאל אותי אם האוטובוס מגיע לצומת מסוים אמרתי לו לא יודעת ואז בא אוטובוס קמתי לאוטובוס והוא עמד מאחוריי בעליה לאוטובוס הרגשתי שהוא ממש נצמד אליי ונגע לי בתחת אך בראש אמרתי לא יכול להיות ישבתי בכסא הראשון להוציא כסף מהארנק לשלם הבחור שאל אם יכול לשבת אמרתי בסדר וישב וממש נצמד אליי ואז פתאום שלח ידיים מאחורי הגב שלי ונגע די ליטף ואז צעקתי עליו מה אתה חושב שאתה עושה וביקשתי לקום. זה היה ממש משפיל גם לפני כ3 שנים לקחתי טרמפ עם מישהו והוא הטריד אותי בצהרי יום באמצע ישוב מסוים ביקש שאעצום עיניים ואתקרב אליו לא הסכמתי בגלל שישבתי לידו שלח ידיים מאחורי הגב הייתי בהלם לא מסוגלת להוציא מילךה מהפה ניסה לנגוע לי בחזה פרצתי בבכי ואז נתן לי לצאת מהאוטו יותר לא נוסעת בטרמפים. באותו זמן לא הייתי ממש דתייה אבל תמיד הלבוש שלי הי צנוע וכך ההתנהגות. ממה נובעיןם התנהגויות מגעילות כאלה?

שלום נטלי, בין המילים הכואבות שכתבת אני שומעת גם נימה של האשמה עצמית: האם יתכן שמשהו בך גרם לשני הגברים ההם להרגיש שמותר להם לגעת? את תוהה כיצד הדבר יתכן, מאחר ואינך מתלבשת או מתנהגת באורח פרובוקטיבי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר משהו: גם אם אדם מתלבש ומתנהג באופן פרובוקטיבי, אסור לאף-אחד לגעת בו/ה בניגוד לרצונו/ה. לאחר שהבהרנו זאת, לא נותר לי אלא לכתוב שההתנהגות הבוטה של גברים אלה נובעת מקושי שלהם לכבד גבולות של אדם אחר, וחשוב שתרשי לעצמך להבהיר למולם את גבולותייך. חזקי ואמצי, אורנה

יש לי ילדה בת 6, ילדה שבבית היא ילדה רגילה אלב מחוץ לבית היא בחסרת ביטחון. אם מבוגר אומר משהו היא לוקחת את הכל אישי מאוד והיא כמו צב נכנסת בתוכה. היה לה בעיה בעבר עם גננת "שהיתלבשה" אליה והכניסה אותה לפחדים.הנושא טופל. היום היא בבניה עצמית אבל עדיין לא כמו ילדים בגילה. אתמול היא שחקה עם חבר, איש עבר והיא זרקה מצחוק איזה משפט האיש נתנן לה מקה קטנה וביטה ואמר להם להיות ילדים טובים. החבר ישר אלך לאמא שלו שהיתה כמה צעדים מהם וסיפר ובתי ישר היתחילה בבכי. שאני יגעתי למקום היא לא רצתה לספר וגם לא רצתה שהיתקשר לאיש היא נכנסה לבכי וביקשה שלא לדבר על הנושא. הסברתי לה שמשהאיש עשה זה לא בסדר ........ולא משנה מה היא עשתה.......... ואז היא בוכה ואומרת שלא לספר ולא לדבר על זה בקיצור אני לא מצליחה להגיע לנקודה של פתיחת נושא היום בבוקר ביקשה שלא נספר בגן ואז היה לה כאבי בטן למרות שאמרתי שאם היא לא רוצה לא נדבר על הנושא אם אף אחד אבל חשוב לי שהיא תידע שהאיש לא היה בסדר.... הנושא מלחיץ אותי: 1. איך אפשר לעזור לה , חשוב לי שהיא תידע שאני פה בשביל לעזור לה , והיא חייבת לספק לנו 2 שנה הבא היא תיהיה הכיתא א אני רוצה שתידע שהיא לא חייב לעשות דבר בישביל לרצות 3.שהיא חייבת לשמור על עצמה 4. שתיצא מהתמימות,שלא צריך להיתחס לכל מילה שמישהו אומר . גם לדוגמא שהיא עושה עבודות בגן היא עושה דברים מקסימים אבל היא כאילו לא שומחת על עצמה ובודקת מה האחרים עושים. איך אפשר לעזור לה

שלום סנדי, אני מבינה שמאוד חשוב לך שבתך תבנה את עצמה כילדה בטוחה ואסרטיבית, וזו אכן מטרה טובה. אבל, לא כולנו מצליחים להיות בטוחים בעצמנו, ולפעמים מדובר בנטיות אישיות שמשתנות במתינות ובאיטיות. לכן, חשוב לעטוף את בתך באהבה כפי שהיא, ולא רק לצפות לשינוי. לצד האהבה והחמימות וההגנה שאני בטוחה שאת נותנת לה (בסוגריים אציין שהתנהגותו של האיש שהכה ??? אותה בגינה היא התנהגות בלתי נסבלת), אפשר בהחלט להיעזר בעזרה מקצועית. הגן שבתך לומדת בו משוייך לשירות פסיכולוגי חינוכי, ובו עובדים אנשי מקצוע שיכולים לעזור. דברי עם הגננת, ובקשי את עזרתה בהפנייה לשם. שיהיה בהצלחה, אורנה

הגבר כבן 45 נשוי ידידו של בעלי. אני כנ"ל באותו גיל ג"כ נשואה. כשהידיד פוגש אותי לאחרונה ברחוב נוהג לשרוק לי רק בכדי לאסב את תשומת ליבי ולומר שלום ובזה נגמר. אני רגילה שמשתמשים בשמי. מה זה אמור להביע השריקות האלו של אדם לא צעיר כלפי? בעבר, בשנות ה-50 כשבחור ניסה לחזר אחרי בחורה היה שורק,מה התנהגות זו באה להוכיח?. תודה.

זה אומר שהוא מת לזיין אותך

שלום חווי, למרות הנחרצות במסקנה שגלית הגיעה אליה, אני חושבת שיש דרך פשוטה ובטוחה יותר לדעת מה פשר התנהגותו. מה דעתך פשוט לשאול אותו על כך? בפעם הבאה שתפגשי בו את יכולה לומר בחביבות שהשריקות מעוררות בך אי נוחות, ושאינך מבינה מדוע אינו משתמש בשמך על-מנת להסב את תשומת ליבך. לאחר שאמרת זאת, הכדור אצלו כדי לחשוב על תשובה טובה... בהצלחה, אורנה

חברת ילדות שהייתי בת בית אצלה, הקשר התנתק אחרי התיכון וחודש עכשיו. בשנים שלא היינו בקשר נהרגה אחותה בתאונה טראגית. אם אראה את הורייה, האם עדיף לומר "הצטערתי לשמוע" או לא להזכיר את צערם?

היי ברור שכדאי . להתעלם זה יהיה טיפשי והם ייעלבו בכל אופן הורים שכולים תמיד חושבים על האובדן בין אם רואים את החדר שלה שומעים מוזיקה שאהבה תמונותץ שלה החברים שהיו לה והכל. זה שתגידי להם הצטערתי לשמוע זה לא יגרום להם טראומה כזאת קשה השאלה למה לא אמרת להם את זה בתקופה הקרובה לזמן שנהרגה ורק עכשיו.... אומנם זה קשה ואת לא יודעת איך יגיבו אך זה שאנשים תומכים באחרים ויכפת להם זה דבר מאוד חשוב שבלעדיו לא הינו יכולים להתקיים כך אני חושבת לפחות

נטלי, תוודה על ההתיחסות. לא אמרתי להם בתקופה קרובה לזמן שנהרגה כי לא ידעתי, לא הייתי בקשר באותה תקופה

שלום עידית, אני מצטרפת לתחושה שאין טעם להתעלם מצערם וכאבם. הכאב נוכח שם, בצורה זו או אחרת, ואני בטוחה שהם יעריכו התייחסות אותנטית לכך. בהצלחה, אורנה

שלום רב...לצערי התגלה אצלי איזה סימפטום למחלה בעקבות המקרה האומלל ההוא זה יכול להיות החל מכלום ועד למחלה ואני דיי מודאג...החיים שלי ממש התחרבנו...

היי MISTER BLUE. בוא נשאיר לרגע את הרגשות שלך בקשר למה שקרה בצד,טוב? לפי דעתי כשלב ראשון בדרך להתגבר על מה שהיה הייתי ממליצה לך לעשות את כל הבדיקות הדרושות אחרי קיום יחסים ללא אמצעי מנעיה.אין צורך להכנס להיסטריה או משהו אבל כן יש צורך לבדוק אם נדבקת במשהו או לא. אחרי שיהיו התשובות אפשר לחשוב הלאה. רק המלצה שלי, רק אני.

MR BLUE שלום, תקשיב לרעיון של אור,הוא הכי נכון כרגע ,למרות שאני יודעת שקל לומר וקשה לבצע. מאחלת לך שהכל יסתדר לך. לילה-טוב, משתנה

שלום אני בן 22 חזרתי השבוע מחופשה בת 10 חודשים שבמהלכה הכרתי בחורה ונאלצתי להיפרד מימנה בעל כורחי אני בדרך בן אדם שמח על פי הסביבה שלי אך מאז תקופת הצבא אני סובל ממצבי רוח מישתנים רוב מערכות היחסים שלי בתקופה האחרונה כללו כללו סוג של היתפרצויות זעם שאחרי זמן מה אני בעצמי לא הבנתי על מה אני עצבני וכמו כן חוסר יכולת לבטוח בבת הזוג כרגע חזרתי לארץ ואני סובל מחוסר תאבון וחוסר רצון לצאת מהבית רציתי לשאול עם לחכות זמן מה ולקוות שיעבור או לנסות להיעזר בתרופות מירשם או טבעיות כי יש לי פחד כזה שברגע שמתחילים עם תרופות נגד דיכאון אז מתחילים ועוד דבר רציתי לדעת עם מה שמתואר כאן הוא דיכאון דו קוטבי ועם כן איפה אני יכול לקבל מידע נוסף על כך תודה

שלום אבי, אין אפשרות ממשית לאבחן את מצבך, מבלי לפגוש אותך לשיחה מעמיקה פנים אל פנים. מאחר והזכרת מספר שינויים שמעוררים בך דאגה, אני מציעה לתאם פגישה עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולתאר בפניו/ה את תחושותיך. אני בטוחה כי לאחר הפגישה ניתן יהיה להמליץ לך על דרכי הטיפול המתאימות. בהצלחה, אורנה

http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041

אם כל הכבוד לצביאל רופא... לפי דעתי הוא עובר כל גבול עם ההאשמות שלו. אני מקבלת תרופות פסיכיאטריות אבל הטיפול בשיחות לא פחות חשוב בהתמודדות נגד מחלות נפש. זאת דעתי בלבד אבל די מקומם אותי מסע ההפחדה שלו. אור

לביתי נולדה בת מיחוץ לנישואין ליפני מיספר שנים ואז באה עובדת סוצילית עים צו ולקחו את התינוקת ולאחר מישפט ארוך ומתסקל התינוקת עברה להימוץ היום ביתי שוב בהריון ואני חרד לגורל התינוק שלא יקרה מה שקרה בפעם הקודמת אנה עיזרו לי מה עלי לעשות מבקש תשובה בחלון זה תודה

האם ביתך עשתה משהוא עם עצמה ועם החיים שלה מאז האימוץ הראשון? אם שום דבר לא השתנה בחייה סביר להניח שגם הפעם יקחו ממנה את התינוק לאימוץ.

שלום לך, לא ברור למה לקחו לבת שלך את הילד בפעם הראשונה ומדוע אתה חושש שזה הולך לקרות שוב. אולם אני בהחלט יכול להבין את המצוקה הנגרמת כאשר ילד נלקח, אפילו במקרים שחושבים שזה לטובתו, וממה שנשמע לי אתה לא חושב כך. נשמע לי שאתה מחפש עצה כיצד למנוע את החזרה של המקרה ולשם כך אני ממליץ לך לפנות לפורום עבודה סוציאלית שם יוכלו לתת לך יותר מידע, כמו כן לפנות לפורום או ייעוץ משפטי. בנוגע לחששות שלך, ייתכן ויש להם מקום ואז יש לטפל בהם גם בחלק המעשי, ולא רק בחלק הנפשי. בהצלחה, דרור

דרור שלום יש לי בעיה נוספת, מפחיד אותי אפילו לכתוב על כך,אך בזמן האחרון,ובעיקר לפני זמן קצר(הערב)חשבתי כמה קל אם הייתי בולעת כדורים שיגרמו לי לגמרי את כל הסבל בחיים,הבעיה היא רק שאיני יודעת אילו כדורים גומרים לגמרי ולא סתם יגרמו לבעיות אחרות בהמשך; עד כמה שזה ישמע מגוחך - חשבתי אפילו לשאול בעקיפין את הפסיכיאטר שלי - אילו כדורים הכי מסוכנים ובאיזה מינון (בטענה שארצה לדעת כדי שבטעות לא אקח אותם),אך אני בטוחה שהוא יעלה על זה מיד; וכיוון שאני אדם שלצערי לא מסוגל להזיק לעצמו פיזית, אני יודעת שלא אעשה זאת,ואני חושבת שאולי בכל המחשבות הללו והרצון לשאול (שרק עליך אני מיישמת אותו),אולי אני רק מחפשת תשומת-לב,למרות שהרצון למות ולהיפטר מכל הסבל הוא ממשי ביותר עבורי,אך יישומו אינו אמיתי ולא יהיה אף-פעם אמיתי. מצטערת אם 'שיגעתי אותך' עם מה שכתבתי.... . מקווה שאחרים לא 'ישפטו אותי' על דבריי.... . תודה, משתנה

היי משתנה, קראתי את דברייך וחשבתי על משהו... אני מקווה שאני לא אשמע קיצונית. כי אני לא. אני סתם מהרהרת... את ומשפחתך חשבתם פעם ללכת כל המשפחה לטיפול? סוג של מאבק משותף. אולי זה יעזור לך במלחמה הקשה שאיתה את מתמודדת. נראה לי שאפשר להפיק מכך המון דברים. ואולי זה יגדיל את התמונה, פתאום תראי עוד המון פרטים שכרגע את לא רואה. סתם מחשבות. נורית

ראשית-כל כשראיתי את שמך ישר התייחסתי ברצינות למה שכתבת,כי אני יודעת שאת תמיד כותבת מתוך דאגה אמיתית ורצון לעזור ולא מתוך רצון לפגוע,כפי שעשו זאת מספר משתתפים בעבר. שנית- הרעיון שלך אומנם נשמע נהדר,וחשבתי עליו כבר בעבר,אומנם לא בצורה נרחבת של כל המשפחה,אלא של אני ואחי וכו',אך לצערי זה בלתי-אפשרי,כי משפחתי לא מאמינה בכל העיניין של טיפולים פסיכולוגיים וחלקם אף 'סולד' מכך ו'מתעב' זאת, וחושב שרק אנשים 'בעייתיים' - כמוני (לטענתם) - זקוקים לטיפוליפם פסיכולוגיים,כי הם 'מסתדרים טוב בחיים ואין להם בעיה'; והאמת היא שעל הטיפול שאני ניגשת אליו עכשיו רק הוריי יודעים,החלטתי לא לשתף את אחיי - כדי לא 'לזכות במנת הירידות'שאקבל אם ידעו זאת - כי הרי זו תהיה 'הוכחה' עבורו שאני 'פסיכית' וצריכה טיפול; אז אפילו על הOCD שניסיתי להסביר וללמד אותם על כך בעבר וזכיתי 'לירידות ולהשפלות' בשל כך, החלטתי לא להזכיר יותר- ואני יודעת שאני צריכה להתמודד כמעט לבד(חוץ מאנשי המקצוע,וקצת- הוריי) עם בעיה זו.

משתנה שלום, אין לי ספק שהסבל שלך אמיתי מאוד וכבד מאוד. שלעיתים היית רוצה להביע אותו, בכל צורה שהיא, לחשוב שיש הקלה מהירה עבורו, אפילו במחיר של פגיעה עצמית. מחשבות כאלו הן מובנות לגמרי, והדיבור עליהן חשוב ולגיטימי כמו דיבור על כל דבר שהוא. נשמע לי שבתוך תוכך את יודעת שזה לא הפתרון היחידי, ואת מחפשת פתרונות אחרים שגם אם הם איטיים יותר וכואבים התוצאה שלהם מתאימה לך יותר. בנוגע לטיפול המשפחתי שדובר עליו, במקרים מסויימים הוא אכן מאוד יעיל בעיקר להפחתת הלחץ על מה שמכונה "החולה המזוהה". במקרה הזה עלייך. אבל כפי שאת אומרת לא תמיד זה אפשרי, וצריך לחפש את השינוי מבפנים, ולהשלים עם כך שהמשפחה לא תשתנה, לא שיגעת אותי, ואני מקווה שתרגישי טוב יותר, דרור

היי דרור, מה שלומך? אני שואלת באופן כללי. אתה לא חושב שמעבר לכך שטיפול משפחתי מפחית את הלחץ מ"החולה", הוא גם עוזר לשאר בני המשפחה? שהוא יכול להקל על ההורים והאחים בהתמודדות עם ה"חולה"? או עם המצב שנוצר במשפחה? לטיפול משפחתי יכולים להיות פירות גם אם לא חל שום שינוי במצב "החולה", לא? נורית

רציתי להגיב מקודם, ו'להוציא את מה שיושב על הלב' אך התגובות ה'משפילות' של'אלמוני ו'גמני' שהתווספו ל'עץ' זה,הוציאו לי את החשק מהכל וייאשו אותי עוד יותר,למרות שמקודם מצב-רוחי השתפר קצת.

למשתנה, מאוד מצטערת לשמוע על מה שאת חשה... מה קורה,יקרה? מה יעזור ,לדעתך,לשפר במעט את ההרגשה? אני לא יודעת עד כמה יש לי מילים לנסות לנחם אותך על מצב כזה, שאת מרגישה שלא מבינים אותך. יכל להיות רעיון לא רע, הטיפול המשפחתי, אבל אני לא יודעת עד כמה המשפחה תסכים לזה... אני שמחה שלפחות את הולכת לטיפול לעבוד על הרגשות שלך, להבין מעט יותר,את עצמך. מקווה שהימים יעברו ותהיי פחות במצב הזה.. שלא תשפטי את עצמך בחומרה. תרגישי טוב

והבהרה כללית למשתנה ובכלל אם אני כאן זה כי הרגשתי צורך להגיב... אך בימי התורנות שלה לא ארשום כאן

חן היקרה, אני מאוד מצטערת שגם לך רע,ושהמצב לא השתפר.תודה על העידוד,והטיפול באמת מעודד אותי. ותמיד אני שמחה 'לראותך' כאן. אך אני חייבת להוסיף דבר נוסף שמפריע לי,ואני מקווה שלא תכעסי על כך,בעיניין ליאת אני חושבת שהגזמת בפגיעות ושזה יצא מכלל פרופורציה,אני אישית לא קלטתי את דבריה אלייך כפוגעים,אלא להיפך,אך אני מבינה שאת בכעס עליה ואני חושבת שאת צריכה ללבן אותו איתה; והפסקת כתיבתך בימי התורנות שלה בהחלט אינה הפתרון. ואינך צריכה להתנצל אם את כותבת או חזרת לכתוב.אך גם היתה מיותרת לדעתי התוספת שהוספת,ומצד-שני יש אנשים שאינך צריכה להתייחס להערותיהם 'חסרות המוסר' והפוגעות,ותמשיכי לכתוב כאן,כדי לעזור ולהיעזר. ביי בינתיים, משתנה

ממליצה לקרוא http://www.hebpsy.net/showMessage.asp?forum=186&id=68#68 (שימו לב שגם לפורום הזה, שכבר קיים, קשה מאד להגיע. אין אליו גישה מרשימת הפורומים באתר. כדי להיכנס אליו ללא קישור - צריך להיכנס ל"מקורות", ומשם בסרגל קטן בצד שמאל ל"קבוצות דיון". כלומר היחס אל הפורום הזה הוא כאל קבוצה חיצונית, לא כחלק מהאתר, מהדיון. וזה מתחבר עם הדברים בהודעה). עוד, ממליצה על הפורום החדש "זולתעצמי" http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041 לכל מי שנפגע ברשת מכל סיבה, ושלא מצא אוזן קשבת. בתודה.

שיר שלום, אני לא בטוח שהבנתי את כוונתך, ונראה לי כי יש דברים חשובים שאת רוצה לומר אותם. אשמח אם תכתבי שוב ותעזרי לי להבין טוב יותר, תודה, דרור

שלום לפסיכולוגים היקרים! ליאת מאחר ואת ענית לי אני אענה לך..אבל כל מי שמוכן להביע את דעתו אני אשמח,ובכן אני כן יודע ממה זה נובע ואני די בעבודה עם עצמי והאמת זה בעיקר היה עם חבר אחד ספיציפי טוב שרציתי כל הזמן לרצות אותו ולהוכיח לו ואז זה פשוט נגרר עכשיו התוודתי בפניו שהיו עיגולים של פינות אבל לא אמרתי שהמצאתי אנשים זה נראה לי ממש חשיפה למרות שמאוד בא לי לפתוח איתו דף חדש כי אני מאוד אוהב אותו בתור חבר אני יודע שאני אראה בעיניו מסכן וחסר חיים עם וידוי שכזה ולא מתאים לי והוא די רוצה לראות את האנשים שלא קיימים אם כן,מה אני עושה איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת אני ממש רוצה להמשיך לחיות בשקט בלי סטרס ושקרים אלא האמת המוחלטת,ואני לא יודע איך אני עושה את זה וכבר בשבועיים האלו הייתי הכי כנה ואמיתי שאפשר פשוט אני הכי כייף טוב לי עם זה אבל מה עושים עם מה שנעשה כבר??? ,תודה רבה רבה רבה מראש:)

רועי שלום, המצב שאתה מתאר מוכר להרבה אנשים ברמה כזו או אחרת. מצב בו עושים הכל כדי להיראות טוב יותר, גם אם זה אומר להעלים דברים או לשקר. הנקודה החיובית שאני שומע אצלך היא שאתה הגעת להבנה שזה עושה לך יותר רע מטוב כרגע, אבל זה מאוד קשה לך, כי ישנם דברים בעבר שכבר נעשו. עצתי לך היא לנסות לשתף אותו באמת, תוך שאתה מסביר גם את המניעים לכך, למשל חוסר הבטחון שלך, וגם את הצער שלך. אני חושב שהפחד המצוי בך מהתגובה שלו חמור יותר מהתגובה המציאותית שלו. זו דעתי, אני מבין שחסר לי מידע מההתכתבות שלך עם ליאת, ובכל זאת נראה לי שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורך, דרור

כל שעות היום אני עובדת. עובדת באמת אבל בעיקר על עצמי. כשהלילה מגיע הרגשות מציפים כל היגיון ומשכיחים כל סיבה שמצאתי בקושי רב עוד לפני שעות. היום היה טיפול... היה נחמד... דיברנו וסיכמנו המון דברים. עברו רק כמה שעות ועכשיו כל מה שדיברנו עליו נשמע לי כמו בדיחה. לא,לא כמו בדיחה... יותר כאילו מישהי אחרת דיברה במקומי. איך אפשר לחיות ככה???? שאלה שכנראה אין לה תשובה. סליחה על המקום. אור

אור שלום, אני שומע בדברים שלך דימוי עצמי נמוך, חוסר רצון להתבלט ולתפוש מקום, וקושי להתמודד. אני מניח שאת מודעת לכל זה, אבל שמעתי עוד משהו, התחושה שהפגישה הייתה בדיחה ושמישהי דיברה במקומך. אני חושב משהו בך מתקשה להרגיש שלם, לתת לדברים לשקוע, לכן גם הם לא נשארים לאורך זמן. בעיני זו מטרה טיפולית חשובה ביותר, לנסות ולהתמודד, למרות הקושי, עם הנטייה שלך לא ממש להרגיש שזו את שם, להסתכל על הדברים כאילו מהצד. כי זה נכון שזה קל יותר במהלך היום, אבל בלילה כשאת לבד, את כבר לא מצליחה לעשות את זה, ואת סובלת. אני אומר את זה כי אני חושב שלמרות שזה קשה את מסוגלת וזה חשוב לך, בהצלחה, ולא, לא תפסת מקום, להיפך אפשרת מגע איתך, דרור

גרמת לי לחייך.:) ליל"ט אור

מעולם לא היה לי קשר יציב בחיי.כל הקשרים שהיו לי עם חברים ובנות זוג תמיד היו נגמרים בריב. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, מה אתם מציעים?

שי שלום, נשמע לי שאתה מוטרד ומבין משהו על היחסים הבינאישיים שלך. אני חושב שהדרך המרכזית להתמודד עם זה היא בבחינה מעמיקה מה גורם לך להתקשות כל כך בקשרים בינאישיים, ולהתמיד בהם. מדוע אתה מסיים קשרים בריב, וללמוד כיצד להתמודד עם ההבנות שיעלו בטיפול, זו ההצעה שלי עבורך, בהצלחה, דרור

לגבי הרצון לחיות אימייל ששלחתי למישהו שאני מכיר. חשבתי שיכולה להיות חשיבות טובה לפרסום ההודעה גם כאן. אני לא יודע אם יש לי רצון לחיות כי לאחרונה אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהחיים יכולים להיחשב ככאלו אשר לא מומלץ להיות בהם ואולי במקרה שלי הדבר הרבה יותר מהותי. אני ממש מרגיש לפעמים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאני אמות כי אז אני לא אצטרך להיות בעולם עוד וזה הקלה רבה בהרבה מאוד מובנים שלא להיאלץ לסבול כה הרבה. למשל מאי סובלנות של בני האדם בכלליות. אני שואל את עצמי אם החיים בישראל הם הרבה יותר גרועים עבורי מאיך שהיה אם היית גר למשל בקנדה או בארצות הברית. אני לא אומר ששם לא יהיה לי מאוד גרוע אבל עדיין יכול להיות שהרבה יותר טוב. מצד אחר יש הרבה בעיות שקשורות לזה כמו הסתגלות לשפה אשר אולי אני לא מרגיש איתה בנוח. בכל אופן יכול להיות שאולי בעצם ישראל היא עדיפה אם אני אתנסה בארץ אחרת בצורה רצינית אבל לפי מה שנראה יכול להיות מאוד שלא.. בכול אופן יש לי דחף חזק לרצות לגור בארץ דומה לאלו שציינתי ואני מרגיש אי הגינות איומה וכפייה בזה שאני נאלץ לחיות במקום אחד אשר הוא לא לפי בחירתי וזה דבר נוראי לדעתי. ישראל יכולה להיחשב במקרים רבים כמקום הרבה פחות מתקדם וזה אולי אחד הדברים שמדכאים. לגבי הרצון לחיות. אני לא בהכרח מסכים עם הגישה הרגילה בנוגע לזה שמי שלא רוצה לחיות יכול להיות שיש לו בעיה מסויימת ואני מאוד מאוד כועס עליה. אני מאוד הייתי רוצה לעודד את הכיוון מחשבה באוכלוסיה של התהייה אם שווה לחיות והבנה יותר טובה של הנושא שאולי הוא בין הדברים הכי חשובים שצריך לתהות עליהם. לכן אחד הדברים שמאוד קשים לי בחיים זה הדחף לרצות לחיות בארץ שהיא יותר מסודרת. וגם למשל ארץ עם פחות צפיפות כפי שיש כאן. לגור במקום לא צפוף בישראל זה גם חיסרון כי כמו שבערים התחבורה הציבורית לא טובה במיוחד אז מחוץ לעיר זה עוד הרבה הרבה יותר גרוע לפי מה שאני מבין, ויש עוד הרבה חסרונות אולי למגורים "יותר רגועים" בישראל. האם אתה מצליח לחשוב על אפשרות לא מאוד קשה עבורי על מנת שתהיה לי אזרחות בארץ מערבית אחרת שהיא מסודרת יותר?

שלום לך, אתה מדבר על התחושה שאתה לא רוצה לחיות כלל, מנגד אני שומע אותך אומר שאתה היית מאוד רוצה לחיות אבל בארץ אחרת. ההתרשמות שלי, גם אם חלקית כרגע, היא שמה שמפריע לך בעיקר הוא שאין לך זכות בחירה. שאתה מאוד לא אוהב שאומרים לך מה לעשות ומה לחשוב, כך לגבי האם לחיות וכך לגבי היכן לחיות. אין לי עיצה פרקטית כרגע שיכולה לעזור לך לעבור לארץ אחרת, אבל אני בדעה שחלק מהבעיות שלנו והדרך בה אנו תופסים את העולם, עולה איתנו למטוס. אין בכך בכדי לומר לך אם ליסוע או לא, אלא רק לומר שהשינוי אינו טמון רק במקום אלא גם בראיית העולם. בנוגע לשאלה הכללית על מהות החיים והטעם שניתן למצוא בהם, אני חושב שזו שאלה חשובה שצריכה להשאל לעיתים ומפרספקטיבה נכונה, הנותנת מקום גם לאפשרות שיש דברים הנותנים טעם לחיים גם כשקשה, דרור

מה זה השם הזה? זה לא צ'ט פה

שלום דרור, אני נמצאת בטפול פסכולוגי כשנתיים,בעקבות דיכאון מז'ורי. אני מרגישה יותר טוב, אך עדיין לא מצליחה לחזור לעצמי ברמה מינמלית, כלומר, לחדש קשרים חברתיים שניתקתי, להקשיב ולהנות ממוסיקה , אין לי חשק לעשות דברים, לצאת לבלות, יש לי אנרגיה לדברים מאוד ספציפיים,כמו להסתובב בקניון או קניות וכו' (וגם אז לפעמים אני מאבדת מהר סבלנות). כמות המרץ והאנרגיה שיש לי מאוד מוגבלת,לדברים מסויימים מאוד. כל היכולות וההנאות שהיו בי פעם מתו. מצב הרוח השתפר יחסית, אך אין בי שמחה. אני לא מצליחה לשמוח, להרגיש שימחה, להרגיש טוב. האם כך אמורים להרגיש כאשר מחלימים? האם כל היכולות שהיו לי פעם, באמת מתו ? האם יש דרך לחזור לחיים ??? ברור לי שאי אפשר לחזור בדיוק למה שהייתי, כי עברו שנים ואיתם גם שינויים. אך אני מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו להרגיש שימחה, כמו להנות משיר, להדליק רדיו או דיסק ולהאזין למוזיקה, ללבוש בגדים צבעוניים יותר ולא רק שחורים ואפורים. לקום בבוקר עם תחושה טובה, עם חיוך, עם מרץ. יש לי הרגשה ששום דבר לא יחזור. כאילו "נולדתי" מחדש לאחר הדיכאון. וכיום, מדובר בבחורה ריקה,כבדה ונטולה לעומת העבר.

טל שלום, את מציינת שאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים אך לא מציינת האם הוא לווה בטיפול תרופתי והאם את ממשיכה כיום לקבל טיפול שכזה. אם לא אני ממליץ להתייעץ בטיפול על אפשרות זו, היא יכולה לשפר חלק מההרגשה הרעה שלך. אני מבין מדברייך שלפני התפרצות הדכאון היית שונה, מלאת חיים, ואף כי אכן קשה לחזור לתחושות כאלו לאחר זמן כה רב, הדבר אפשרי. עם זאת הדברים משתנים ממקרה למקרה. עדיין אני מאמין שישנו מקסימום של הרגשה טובה שלא הגעת אליו ואת יכולה להגיע אליו. לנסות למצוא טעם בחיים. את נמצאת בטיפול וזה שלב אחד, השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הירידה במצב הרוח ולהגיע למקסימום אפשרי עבורך כיום. אני יודע שזה לא קל אבל עם טיפול תרופתי ועם שיחות אני חושב שזה אפשרי, בהצלחה, דרור

אני עייפה היום.עייפה מאוד.לא יודעת מי אני ואיפה ואם יש בשבילי מענה.ולמרות זאת כשראיתי את פנייתך,הרגשתי ליטוף. לא יודעת מה יש לי ולאן הדרך הזו..

ויק יקרה מאוד, יש בשבילך מענה. חייב להיות. לא יכול להיות שבן אדם יסבול, יבקש עזרה ולא יהיה לו מענה. אולי תרשי לעצמך להרפות קצת בידיים של איש מקצוע. לתת לו קצת לסחוב אותך על הגב, עד שהכוחות יחזרו. והם יחזרו. את חייבת לטפל בעצמך. אין לך ברירה. יש יותר מידי על כף המאזניים. אני מוכנה להיות כאן בשבילך וללטף. אבל לא במקום פנייה לגורם מקצועי. שולחת לך כוחות. תלכי לישון מוקדם היום. גם אני איישם את זה... נורית

ויק שלום, קשה לשמוע שאת מרגישה כל כך רע, ואין לי אלא להצטרף להמלצותיה של נורית ולקוות שרגישי טוב יותר ועם כוחות מחודשים בהקדם, דרור

איפה את היום?

דרור ערב-טוב, יש משהו שהיתי רוצה לספר למישהו,משהו שיבהיר לו דברים מסויימים,אך אני מפחדת שמה שאספר ישנה את יחסו אליי - ואולי לרעה,ויגרום לבעיות נוספות - שאיני רוצה לציין כאן, אך מצד-שני זה אולי גם יעזור בהמשך; אני ממש מצטערת על העמימות שבשאלתי,אך איני יכולה לפרט יותר,האם על-סמך מידע זה אתה יכול לייעץ לי מה לעשות? או לפחות להגיב?

משתנה שלום, האמת שהעמימות שבשאלה משקה על מתן תשובה לשאלתך. אבל באופן כללי אני חושב שהדבר תלוי בעיקר בטיב הקשר הקיים ביניכם. קשר חזק, שניתן לדבר בו ובנוי טוב, הוא קשר היכול לעמוד גם בפני סודות רבים. אם כי כמובן צריך להיזהר מהכללות. את צריכה לחשוב מה טיב הקשר ביניכם, ומה טיב הסוד. בעיקר נסי לחשוב מה המשאלה העומדת מאחורי הרצון לספר לו, והאם החששות בנוגע לדרך בה הוא יראה את זה לא נובעים מהדרך בה את רואה את הסוד. אני יודע שהתשובה שלי מעט עמומה, אבל אני מקווה שהיא עזרה דרור

תשובתך אומנם מעט עמומה,אך זה ברור שתיתן לי תשובה עמומה לשאלה עמומה. לפעמים כ"כ רוצים לספר משהו בחופשיות(כפי שהייתי רוצה לשתפך),אך עקב העובדה שהדבר יפורסם לעיני כל,לא אוכל 'להסתכן' בכך,ולכן העמימות בדבריי.

יש לי מחשבות מטרידות כמו לבדוק שצורה אובססיבית אם הביית נעול,אם המפתחות של האוטו במקום שלהם ועוד מחשבות דומות.....ובזמן האחרון אני בודק את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשש שאולי רשמתי משהו פוגע או מעליב למרות שאני יודע שזה לא יקרה.......וגם יש לי אובססיה שאלי אני יפלוט משפט פוגע קללה או עלבון לחברה שלי או לאנשים שאני אוהב.....זה המחשבה שהראש שלי עסוק בתקופה האחרונה להיטים קרובות........את הביית הפסקתי לבדוק אולי זה בגלל שאני עסוק באובססיה האכשווית פחד לפגוע.....ו עוד משהו קטן....חברה שלי אמרה לי לפני חצי שנה שלפעמים יש לי מבטים חודרים כאלה כמו מבט של בנאדם מופתע....להיטים רחוקות כמובן....ומאז אני גם מוטרד המון מי זה שאולי משהו אצלי לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר אני קצת ממצמץ בגלל זה ולהיטים די קרובות אני בהרשה לא נוחה בגלל המחשבות הלא הגיוניות האלה......מה אני עושה אורנה מה יש לי?

יש לך עוד אובססיה והיא לשאול את השאלה שלך בפורום מספר פעמים בשבוע במקום להקשיס לתשובות וללכת לטיפול בהצלחה

אומנם כתבת דברים נכונים,אך יש דרך מועילה,טובה ועדינה יותר לומר את הדברים, לא צריך להעליב ו'לתקוף',אומנם צריך ישירות,אך גם למידת הישירות 'יש גבול'; וגם - את אותם דברים אם תגיד/י בצורה אסרטיבית הם יקלטו יותר והאדם גם יתייחס אליהם, אך בצורה שהם נכתבו - לי לפחות - הם נשמעים כהעלבה. סתם היה חשוב לי לציין זאת,כי גם אני 'זכיתי' פעמים רבות ל'פנינים כאילו' ממכם.

אסי שלום, מרגישים שאתה סובל,כיוון שאתה שואל בימים שונים בפורום את אותה שאלה בשמות שונים, ואני ממליצה לך לחזור אחורה ללפני מספר ימים כשעניתי לך על אותה שאלה בדיוק - שבקישור הבא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627018,m-Doctors,a-Forums.html ואני מתנצלת מאוד אם אני טועה ואתה אדם אחר מאותו אחד ששאל שאלה זו,ושאלות אחרות(שלא צרפתי) בשמות שונים. חשוב לי להדגיש שאיני רוצה להעליבך בכך,או לגרום לך להרגיש לא חופשי לשאול בפורום-להיפך,אך פשוט כדאי שתתייחס ברצינות גם לתשובות שקיבלת,וגם לכך - שרק איש מקצוע מוסמך יכול לאבחן אותך בוודאות,אז חבל שתדחה זאת ותמשיך לסבול. בהצלחה, משתנה

לך ליעוץ פסיכיאטרי. תרופות יכולות מאד לעזור ולהקל עליך.

אסי שלום, היום זו המשמרת שלי ולא של אורנה אבל אשמח לענות לך, ואם עדיין תרצה לפנות לאורנה אתה מוזמן לעשות זאת בימים שלישי ורביעי. נשמע לי שקשה לך כרגע, כשאובססיה אחת מחליפה את חברתה ובעוצמות חזקות. אתה מפחד מהמחשבות שיש לך ועסוק ללא הרף בנסיונות לשלוט בהם. קשה לומר בוודאות אבל נראה לי שאתה סובל מ OCD, אולם את האבחנה המדוייקת, עוצמת ההפרעה וסוג הטיפול המומלץ תוכל לקבל בפגישה עם איש מקצוע (פסיכיאטר או פסיכולוג). לרוב הטיפל בהפרעה זו הוא תרופתי בשילוב עם טיפול קוגנטיבי התנהגותי. אני חושב שחשוב שתפנה לטיפול, הסבל הטמון בהפרעה שכזו הוא רב וקשה מאוד להתמודד עמו לבד, בהצלחה, דרור

באה לידי ביטוי?

שמשון שלום, אני מניח שהתכוונת להפרעת אישיות סכיזוטיפלית. הפרעת אישיות זו מתבטאת בהתנהגות ובחשיבה הנתפשות על ידי החברה כמוזרות, על ידי לבוש חריג לעיתים, על ידי אפקט (רגש) שטוח, ונטייה להתבודדות לעיתים. הפרעה זו חולקת מרכיבים רבים עם הסכיזופרניה אולם ההבדל המרכזי הוא שבעוד שבסכיזופרניה יש עבר של אירועים פסיכוטיים, בהפרעה סכיזוטיפלית עבר זה אינו הכרחי, אם כי הם עלולים במהלך חייהם לגלוש לפסיכוזה. המידע שנתתי כאן הוא על קצה המזלג ואתה מוזמן לחפש באינטרנט מידע נוסף, יש בשפע בכל מנוע חיפוש, בהצלחה, דרור

שלום, שמי ל ואני בת 33 גרושה+ ילדה בת 4, גרושה חצי שנה, הגירושים יחסית היו טובים ובהסכמה,הגרוש אבא טוב ונוהג לבקר את הילדה בתדירות טובה, אבל יש לי בעיה עם הגרוש שלי שהוא נוהג להראות לילדה שלי כל בחורה שהוא יוצא איתה, אני לא מקנאה כי אין לי רגש כלפיו אך אני מרגישה שהילדה מספרת לי את זה היא עצובה ולכן זה מפריע לי ואני כועסת עליו שהוא עושה זאת, השאלה שלי היא, האם בזה שהיא רואה את אביה מחליף בחורות בתדירות גבוהה האם זה גורם נזק לילדה? מה לעשות?הערתי לו על זה כבר כמה פעמים אך הוא לא מתייחס. דרך אגב מאז הגירושים אני אישית לעולם לא הראתי לילדה בחורים שאני יוצאת איתם.

לימור שלום, גירושין הם אף פעם לא דבר קל במיוחד כאשר מעורבים ילדים שקיימת מחשבה כיצד זה ישפיע עליהם. אני מניח שבאמת קשה לה לראות אתכם פרודים, אם כי לא ברור לי עד כמה היא מפנימה בגיל זה מיהן הנשים שאבא מציג בפניה. את אומרת שלא עוזר לדבר איתו, ומשום כך עצתי לך היא להתמקד בך ובילדה, לנסות להבין יחד איתה איך היא מרגישה. הרבה פעמים ילדים בגיל הזה מגיבים דווקא למה שהם רואים אצל ההורים, אם היא תראה שהקשר בינך לבין בעלך תקין ושאת אינך משדרת חרדה או רגשות אחרים כאשר היא איתו אני מניח שעם הזמן היא תלמד לקבל את זה. אם בכל זאת תמשיכי להרגיש מודאגת את יכולה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית של הילד. בהצלחה, דרור

מנסה "לצאת מזה", אבל לא מצליחה. אתמול יצאתי לסיבוב קטן בלילה, היום יצאתי לסיבוב קצר בשמש, אבל אני חוזרת ולא מסוגלת לעשות כלום. ואח"כ מצטערת כ"כ על הזמן האבוד הזה. אתמול בלילה היה לי משהו מוזר- הלכתי לישון מוקדם, וקמתי בסביבות 4 בבוקר פשוט עם פחד מוות (חלמתי על המלחמה והטילים שנפלו), ועל העובדה שאם תהיה שוב אחת כזו, ואם יפול פה טיל- לא יהיה לי עם מי להיות, לא יהיה מי שיתמוך בי. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, המלחמה כבר מזמן מאחורינו ולא חשבתי עליה בכלל בזמן האחרון, אבל זה מה שעלה לי בחלום. וכמובן, הבדידות הזו-- שאין אף אחד שמבין אותי שאותה הסביבה שאמורה להיות "קרובה"- המשפחה- ממנה אני כ"כ מתרחקת- בחיים לא תתן חיבוק או מילה טובה ושהמצב שלי פשוט כ"כ לא נתפס, עד שזה אפילו מביש, להיות בסיטואציה כזו. לבד.

שלום לך, נשמע לי שמאוד קשה לך עם תחושת הבדידות, וההרגשה שאף אחד לא מבין אותך. אני מבין שאת מנסה לצאת מזה בכל מיני דרכים, למשל על ידי יציאה מהבית אבל משהו נתקע, זה לא הולך. אני יכול לנסות לייעץ בשני כיוונים, האחד הוא הכיוון של הבדידות, אני לא מכיר את הסביבה שלך ואת החיים שלך, אבל אם את עובדת את יכולה לנסות לחשוב שלאחרים כן אכפת ולחפש סימנים לזה, לפעמים מוצאים. אני יודע שיותר קל לומר מלעשות, ולכן ההמלצה השניה שלי קשורה בטיפול. אני לא יודע אם את בטיפול אבל הוא יכול לעזור לך להכיל את הבדידות ואולי גם לסייע לך במציאת דרכים להרגיש פחות בודדה על ידי שינוי פנימי מעמיק, בינתיים תמשיכי לנסות לצאת מזה, זה חשוב בהצלחה, דרור

ליאת נדחקתי לסוף. אולי לא שמת לב...אבל אני כמעט בטוחה שאם זה היה מופיע תחת שם אחר היית מגיבה.אולי אין כל כך מה להגיב. לא יודעת. אבל אני יודעת שמאסת בי אחרי זמן רב...

בוקר טוב me, פניות עמומות מוציאות ממני תגובות עמומות, המתפרשות באופן שיוצא משליטה. לכן במקרים מסוימים אני מעדיפה לחכות לשאלה ספציפית. שבוע טוב ליאת

היי ליאת, האמת היא שלא היתה שאלה ספציפית. הרגשתי חרא ולא ידעתי כל כך מה לרשום.... הקדמתי את הפגישה עם הפסיכולוגית.....היית מאמינה? עלי? תגידי ת'אמת שיהיה גם לך שבוע טוב

מזה כ- 5 שנים אני סובל מחרדות שהתפתחו במסגרת העבודה שלי.אני כמובן בטיפול תרופתי (החלפתי הרבה תרופות ) וכן ניסיתי טיפולים אחרים מלבד תרופות :פסיכולוגיים קליניים,דיקור סיני,היפנוזה ולפני טיפול הומופאטי ,האם אתם מאמינים שיום אחד אני יבריא לחלוטין ללא צורך בטיפול תרופתי.יש לציין שבהשכלתי אני מהנדס אלקטרוניקה וכרגע משלים לתואר שני בהנדסה (בציונים מעולים) כמובן עובד במשרה מלאה וכן נשוי ואב לשלושה.האם ניתן להבריא לחלוטין מהחרדות .אבקש תגובות מאנשים שהבריאו לחלוטין מהחרדות וכן מרופאים בעלי ניסיון בתחום

שלום אלי, לאמונתי, לכל אחד מאיתנו יש בטן רכה, או אם תרצה 'חוליה חלשה', המזכירה לנו את קיומה בעתות משבר. אנשים חרדתיים בבסיסם עלולים להגיב בתקופות של חרדה למצבים רגישים, מצבים של אי וודאות, מצבים של משבר וקושי. באופן דומה אנשים בעלי פוטנציאל דכאוני, יגיבו באפיזודות של דיכאון למצבים רגישים. למרות האמור לעיל, בהחלט אפשר להיפטר מהחרדה לתקופות ממושכות, עם או בלי תרופות. אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו רפרטואר רגשי שהדמיון בו רב על השונה. קשה להאמין שקיים בעולם מישהו המשוחרר לחלוטין מחרדות עד סוף ימיו. איני סבורה שחרדה היא מחלה, ולפיכך השאלה מתי תבריא נראית בעיני לא השאלה העיקרית. השאלה החשובה היא האם אדם יכול לחיות עם עצמו בשלום, מתוך היכרות עם נקודות החוזק והחולשה שלו, לתפקד היטב במרבית שטחי חייו, ולממש את הפוטנציאלים שלו באופן מספק. אני שומעת שאתה פעיל, הישגי, ומבורך במשפחה, ולפיכך, כל מה שנשאר זה ללמוד לקבל את עצמך, ולחיות בשלום עם מה שיש. חזק ואמץ ליאת

ליאת, תודה על העידוד , הכתיבה כאן גם אם היא לא מקלה על ההרגשה היא אכן סוג של פורקן ,בעיקר כי כרגע אין לי אף אחד אחר שמקשיב ... אני מנסה לגייס את כל המשאבים שלי אבל הם הולכים ואוזלים,אני חושבת שהם כבר בסכנת הכחדה...:)

שלום אלי אפשר להפרד מהחרדות. תבדוק עם עצמך האם לא פיתחת תלות בתרופות, האם באמת אינך יכול להמשיך בחייך ללא התרופות הללו. עד כמה המחשבה על כך מעוררת את החרדה? מנסיון שלי (ארבע שנים של חרדות), מה שעזר לי לצאת מזה זה תחום עניין חדש ומסקרן שמצאתי, תחום שיכולתי להתבטא בו וליצור. תחום שאיפשר לי להרגיש שווה ומסוגלת. לפעמים טיפול נפשי שעוזר למקד את הסיבות לחרדה המתמשכת גם יכול לעזור.

רע לי. הכל ממשיך והכל נראה אותו הדבר . אני מרגישה כאילו העולם גדול מידי וחונק מידי .הכל נראה לי מאיים. כאילו הקירות הולכים ומתכווצים סביבי ואני כ כך קטנה... אין לי למה לצפות ... ורק החור הזה שבתוכי הולך וממשיך ונפער לו, יותר ויותר גדול ... ואין לי כוח יותר ... להמשיך זו עבודה קשה מידי . אני נאבקת, להשאיר את הראש מחוץ למים לנסות להמשיך לזרום לא להיכנע לזה , אבל זה נהיה קשה יותר ויותר .ואני כ"כ לא רוצה לחזור לאותו מקום אפל שממנו אני יודעת שלא יהיה כוח לחזור שוב...

שלום ד', כמו שהעידו כאן מספר חברים לפנייך, עצם הכתיבה אלינו מהווה לפעמים סוג של הקלה ופורקן. אני שומעת את הכאב שלך, ומבקשת ממך לנסות ולתקוף את העולם כרגע במנות קטנות. יש ימים בהם צריך לעבוד חסכוני, ולשמור משאבי הישרדות להמשך. שולחת לך את כל הכוח שאפשר כדי להמשיך ולהישאר עם הראש מחוץ למים. אל תיכנעי ליאת

בטעות הגבתי על ההודעה "חרדות" אני כבר "אאוט" לגמרי...

אם ראית את כלבי אשמורת ואני מניח שראית...אז כבר ברגעי תחילת הסרט(סצינת הפתיחה) אפשר לדעת מה יקרה עם כל אחד מהנוכחים מיסטר פינק לא מוכן לשלם טיפ כי הוא אינדיבידואליסט מיסטר אורנג מלשין לבוס על מר פינק שלא שילם את הטיפ כי הוא המלשן הסוכן הסמוי מיסטר בלונד שואל את הבוס אם לירות במר וויט כי הוא האלים וזורע את זרע הפורענות הוא גם עושה תנועת אקדח למיסטר וויט מיסטר בלו לא נמצא שם לא מדבר בכלל ומהשם ברור שהוא ימות ....היום ישבתי עם משהו שאמר לי שבחיים צריך להגיע להחלטות קשות שהחלטתי ללכת לזונה ידעתי שזה החלטה משמעותית שאחריה אני לא יהיה אותו אדם ושסוף סוף אני אחליט החלטה משמעותית לסיים את חיי והנה זה קורה...מצטער שאני נופל עלייך כף המטפלת שלי בחופש והפסתי לקחת כדורים וכנראה שאצטרך לחזור מתגעגע לאפאטיות רוצה לחוש שוב את המוות.......כשאני מדבר עם אנשים הם שואלים אותי אם יש לי מטרות בחיים משום שאני אדם דיי שטחי למצוא אהבה לחוות אהבה לאישה וגם יחסי מין עם בחורה שאני אוהב זה היה מטרתי העיקרית בחיים עתה שהחרבתי את המטרה הזו אין לי שום סיבה לחיות וטוב מותי מחיי .......הרבה פעמים שאנשים שואלים אותי מה מטרתי בחיים ואני אומר אין מטרה הם אומרים לי למה אתה חי או אני במקומך הייתי מתאבד(רק אתמול בערב בחורה אמרה לי את זה בפאב) אין לי מטרות לא בקריירה ואת המטרה העקרית שהעסיקה אותי גם בגילאים ממש קטנים (כבר מתחת לגיל 10) העיסוק בשאלה האם בחורה יכולה לאהוב אותי באמת .....האם אדם כלשהו יכול לאהוב אותי.......אני חייב להודות שגם שאני חש נאהב קשה לי לקבל את זה גם בקשר עם האקסית בגלל שיחסי המין היו מחורבנים וסיום הקשר כמו שהוא נגמר גרמו לי למחשבות אם אפשר לאהוב אותי באמת........גם בפאבים התל אביביים שאני יוצא ובחורות שאני מכיר משלום שלום מחבקות אותי זה סתם זה כדי לתת להן הרגשה טובה שהן לא לבד...לי זה לא מרגיש.....אני מצטער על העילגות של ההודעה כאן והאיכות כי אין לי ממש עם מי לדבר (לא רוצה להטריד את המטפלת שלי בחופשה שלה...ואין עם מי לדבר החבר היחיד שלי שיודע על זה קצת נמאס לו לשמוע את זה ואני מאמין שבטח גם לך נמאס) להתראות ושבוע טוב ליאת...את לא חייבת לענות זה הגיגים זה מרגיע אותי לכתוב פה למספר דקות די מספיק להתראות

הי מר בלו... כשלא היית פה הרבה זמן קיוויתי שמצבך השתפר קצת.צר לי לשמוע (או לראות) איך אתה מרגיש כעת...אני חושבת שהמטרה שלך כרגע היא לחזור לעצמך וזו מטרה מספיק חשובה (שכנראה חשובה גם לך ) אני מקווה שתרגיש יותר טוב בקרוב ...ותלמד שאתה אכן ראוי לאהבה .. מקווה שתתעודד ...

thank u it was very nice 2 hear/////

תודה על הטיפ כעיקרון יש אמת בדברייך הבעיה שהוא כמעט בכה ואמר שאני נוטשת אותו ושאני עושה טעות...אז זה למה חשתי אשמה

נועה, מטפל שבוכה כשמטופל מבקש לעזוב פיתח ככל הנראה הזדהות-יתר, התקשרות החורגת מיחסי מטפל-מטופל, מה שעלול לסכן את שיקול הדעת המקצועי שלו. בהנחה שהדברים הם אכן כמו שאת מתארת אותם, יש כאמור מקום לשקול החלפתו במטפל אחר. בהצלחה ליאת

ליאת שוב שלום, רציתי לשאול אם אפשר לשלוח לך הודעה למייל האישי? הכוונה כעיקרון,כי יש משהו שאני רוצה לשתף אותך אישית,אך אני עדיין בלבטים לגבי כך,יכול להיות שבהמשך הערב אעשה זאת אם תאשרי לי.

ואם כן,אפשר לשלוח את המייל בהמשך השבוע ולא הערב?

שלום לך ליאת רציתי לשאול אותך איך יודעים שהטיפול אינו מתאים, או אולי הקשר הטיפולי. איך אפשר לדעת? אם מחליפים מטפל מי אומר שזה אמור להיות יותר טוב? יכול להיות שנתגעגע למטפל הקודם? מה הם הקוים האדומים שלפיהם צשריכים להחליט שזהו זה? צריך להפסיק או לעבור? אני נורא עייפה אבל איני יודעת אם ממנה או ממה שקורה שם? כי אני מתגעגעת לה ומחכה ליום הפגישה?

ערב טוב, אם את מתגעגעת ומחכה לפגישות, מותר להניח שאין בעיה מהותית בקשר הטיפולי. אפשר להניח עוד, שמשהו בתהליך הופך להיות חשוב ומשמעותי עבורך, גם אם זה קורה לאט. כשמדברים על קוים אדומים, בדר"כ מתכוונים למצבים של חוסר מקצועיות ובעיות אתיות, אותם אפשר לזהות בדר"כ דרך תחושות חזקות וחד משמעיות (אם כי לא תמיד) אצל המטופל. במקרים של ספק אפשר לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ. כל המצבים האחרים הם עמומים ומשתנים, ונקבעים לפעמים גם דרך תחושות בטן. עייפות יכולה דווקא להעיד על כך שנעשית עבודה. שבוע טוב ליאת

אני יודעת.אף אחד לא יכול לעזור לי...גם במיון לא עזרו לי בעבר.אין לי מה ללכת לשם.מה אני עוד יכולה לעשות?מה לחפש?אין לי כח. אל תדאגו לילדה שלי,כל מה שנשאר ממני מכוון לשמור עליה ולהיות לה.לאהוב אותה.היא לא תפגע.

קשה לי להאמין שהיא לא תיפגע. את חייבת לקחת אחריות. חייבת. איפה בעלך בכל הסיפור? זו גם ילדה שלו. הוא חייב להיות שותף. אנא, עשו את כל המאמצים ביחד. את חייבת עזרה מקצועית. לא משחקים בדברים כאלה. גם בת של חולה

ויק, תוכלי לגשת למיון של בי"ח פסיכיאטרי ולבקש עזרה. גם מיון רגיל יכול להיות טוב מלא כלום. את חייבת למצוא פסיכיאטר בו תוכלי לתת אמון. לפעמים זה לוקח קצת זמן, אבל שווה להתאמץ בשביל זה. אני שמחה לשמוע שאת שומרת על הבת שלך. ועליך - בשבילה. המשיכי לעדכן ליאת

אני יודעת לבקש עזרה,פעם גם האמנתי שתמיד אפשר לעזור ושתמיד צריך לבקש.אפילו עכשיו אני ממשיכה לנסות.ביקשתי ואני מבקשת.אבל בקשתי חוזרת ריקה,כאילו יש לי מחלה חשוכת מרפא. לא אלך למיון יותר.בטח לא לפסיכיאטרי.להחתים שם את ה"דרכון", כמוהו כמוות.ומוות עדיף. אני רוצה שיעזרו לי בלי להגיע לשם.לפני זה.שיהיה סוף להידרדרות המובטחת. ושיסבירו לי לאן נעלמתי.איפה אני?

אני גולשת כל יום 12 שעות ולפעמים 18 שעות. מה ניתן לעשות? אני מובטלת, אין כסף לפסיכולוג. האינטרנט מרגש אותי ולא מעוניינת להיגמל.

שלום גלית, אם אינך סובלת מהמצב, אינך רוצה לשנותו ואינך פוגעת בזולת, אז מה הבעיה? למה את מתכוונת כשאת שואלת 'מה ניתן לעשות?' ליאת

שלום , אינטואיציה זה מושג מעולם הפסיכולוגיה? תודה

שלום שילה, אינטואיציה היא מושג מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הבא לתאר מצב של פתרון בעיות שלא בדרך של אימון הדרגתי, ניסוי וטעייה או לוגיקה מובנית, אלא בדרך של "תובנת הארה", המתאפשרת לעיתים קרובות גם במצב של נתונים חסרים, ואשר לא ניתן להסבירה במונחים של תרגול או למידה שיטתית. בברכה ליאת

ערב טוב, מהו הטיפול המומלץ בדיסתמיה? תודה

שלום רועי, בשל המהלך המתמשך והאופייני של הדיסתימיה, הופך הדיכדוך כמעט למאפיין אישיותי, ולכן הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא טיפול שיחתי (פסיכותראפיה) באוריינטציה דינמית. לפעמים ניתן לשלב גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, כאשר מתבקש שינוי מהותי בתפיסות, אמונות והתנהגויות לא מסתגלות. בשמחות ליאת