פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דוד, אני בת 56, ואני חושבת שיש לי בעיות של קשב ורכוז, אני כמעט בטוחה , למרות שלא אובחנתי אף פעם בצורה מסודרת . ויש בי די תסמינים שמעידים על כך. למשל, יש לי בעיה רצינית במה שקשור להתמצאות במרחב,ובכלל אני טיפוס די מבולבל .והריכוז אצלי מופרע לגמרי. אני יודעת שיש טיפול תרופתי אבל לא בטוח שז מה שאני רוצה, רציתי לשאול אם יש משהו אלטרנטיבי - יותר בקטע של עבודה עצמית. והאם בגילי יש על מה לדבר כשמעוינים בשינוי, האמת אפשר לחיות עם זה, כמו עם כל מיני הפרעות פיזיות שהגוף מייצר בגילי. חשבתי שיכול להיות נחמד אם אעשה איזשהו תיקון להפרעה שסחבתי שנים. יום נעים לך.

שלום לא' כיום יש יותר התעניינות וידע על הפרעות קשב ריכוז גם בגילאים מבוגרים יותר מגילאי בית הספר ובחלט יכול להיות שאת נמנית על אלה הסובלים מהקושי הזה ושפוספסו בעבר בשל העדר ידע מספק. מבלי לגלוש לקלישאות, אני מאמין ששינוי ניתן לעשות בכל גיל. אני אינני מתמצא היטב בשיטות של עבודה עצמית מול הפרעת קשב וריכוז, אך יכול להיות שתמצאי טכניקות רלוונטיות בספרים המוקדשים לנושא. ולגבי התיקון, ניתן להגיע אליו בדרכים שונות. אחת יכולה להיות ללמוד להתגבר ולהתמודד בצורה חדשה עם ההפרעה. אחרת יכולה להיות, בעיני, כבר בהבנה ובאבחון הנכון של הקושי ממנו סבלת ובהבנה כי למרות היותו של קושי זה לא מאובחן הצלחת להתמודד עמו ולמצוא דרכים לתפקד גם ללא טיפול תרופתי צמוד. בעיני יש בכך פוטנציאל לא מבוטל להבנה מחודשת ותיקון של העבר. להתראות דוד

סחתיין דוד... איזה כיף זה להבנס במקרה ולהבין שאתה כבר מפשיל שרוולים.. כבר מזמן שלא היה דבר כזה אפילו שכחתי לומר לומר לך בוקר טוב. אז שיהיה לך בוקר מקסים, והמשך משמרת נעימה

שלום למשתתפת הקבועה ראשית, תודה רבה. אבל תראי - עשית לי עין הרע! ועכשיו הצלחתי להגיע לפה רק בשעות מאוחרות מהרגיל..נו, אין מה לעשות. מקווה שאמצא את האיזון בהמשך. בכל מקרה, שוב תודה. להתראות דוד

אך-----כמה זה קשה כמה צער כמה כאב בלב שלא מרפא פרידה לאחר 3 שנים שחיים ביחד וחולקים הכול אפילו שזה בא ממני אני עדיין בוכה וכואבת כול יום כבר במשך חודשיים אני משום מה לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו פתאום משתעבדים לגעגגוע ממש כמו באבל פתאום שכתי למה עזבתי אך משתדלת להזכיר לעצמי ולהיות חזקה מה עושים????????? איך ממשיכים כול הביטחון העצמי שלי ירוד חושבת שלא אמצא אחר כול כך לא רוצה להישאר לבד ממורמרת וכואבת איך אני עולה למעלה איך????כול כך הרבה לבטים נמצאים כרגע בחיי אם להמשיך ללמוד תחום לא ריווחי שאני אמורה לשלם כול כך הרבה כסף ואם לא אז מה אעשה אזרוק 3 שנים של לימודים לפח????זה בתחום הרפואה משלימה כול כך עצובה!!!!!!!

שלום גלית אני מבין שאת לאחר פרידה לא קלה ועם הרבה התלבטויות לגבי המשך הדרך. את מתארת געגוע ומחשבות על העבר, למרות שאת היא זו שניתקה את הקשר. לעיתים אנו מתגעגעים לעבר לא משום שהיה כה נפלא אלא משום שהיה מוכר. ואת נמצאת כרגע אל מול משהו חדש, שבוודאי מעורר חששות ולו בשל החידוש שבו. אולי מעבר לחששות כדאי לך גם לנסות ולראות את ההזדמנויות שהתקופה החדשה מביאה לך. בנוסף, נשמע שהפרידה ערערה תחומים רבים בחייך ודברים שנראו ברורים בעבר, נראים לפתע מלאי חוסר וודאות כיום. חשוב שתצליחי להבחין עם עצמך מה מהתלבטויות מולן את נמצאת היום היא מציאותית ומה מושפעת מהרגשות העזים שאת חווה. והחשוב מכל - לזכור שלזמן יכולת ריפוי משלו (רפואה משלימה..) ושגם לתקופות הקשות לאחר פרידה יש סוף ועליות חדשות מחכות שם תכופות. בהצלחה דוד

איך זה שמטפל לא מרגיש ולא מבין את הכאב , אלא רק כשהמטופל מתפרק?? כשהכאב בוטא בכעס ובתוקפנות - גם אם שברירית, המטפל הגיב גם הוא כך ודחה והרחיק והרחיק... גם כשהיה ברור שהכעס (של המטופל) הוא על כל העולם ובעיקר על עצמו והיו ביטויי אובדנות. הרי ברור שכעס מכסה על הרבה כאב , לא? איך זה שפסיכולוג טועה כל כך בהערכת מטופל ולוקח כל דבר אישית?? נורא קל לתת אמפתיה למי שמפורק ומתחנן על נפשו..

שלום ליבי איך זה קורה? זה קורה משום שהמטפלים הם גם בני אדם וגם הם יכולים להיסחף ולהיכנס לתוך הדינמיקה הנוצרת בתוך הקשר. ואני לא משוכנע שזה בהכרח רע, או גרוע יותר ממטפלים שאינם מגיבים לדינמיקה ונותרים חזקים ויציבים תמיד לגמרי..השאלה הגדולה היא האם הקשר מאפשר לדבר על מה שקרה, על התחושות שעלו, להבין כיצד הם נוצרו ולנסות למנוע שחזור של אירוע שכזה בעתיד, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו. להתראות דוד

שלום רב, ביתי בת שלש שנים וארבעה חודשים. ילדה שמחה עליזה סקרנית ונועזת. כשהיא חוזרת מהגן היא מספרת על אריה ונמר שנשכו אותה בחצר ועל אוטובוס שהפיל אותה... וכו' וכו'. עלי לציין שהיא אינה חשופה כלל לאלימות . אין בביתינו טלביזיה והקלטות שהיא צופה בהן עוברות את הביקורת שלנו. מניין מגיעים אליה דימיונות טראומטיים שכאלה??

שלום אסנת את אינך מציינת האם הסיפורים של בתך גורמים לה למצוקה והאם היא מספרת אותם עם רגש שלילי, או בצורה עליזה וללא קושי ניכר. דבר זה משמעותי להבנת המצב. ועדיין, את כותבת שהיא אינה חשופה כלל לאלימות. האמת היא שאני מטיל בכך ספק. עד כמה שאתם משקיעים מאמץ בבית למנוע ממנה גישה לתכנים "קשים" לכאורה, סביר להניח שהיא נחשפת למידה כלשהי של סכנות ותוקפנות, דרך התרבות המקיפה אותה, חברים בגן וכדומה. והאמת היא שאני לא רואה בכך משהו רע בהכרח. בתך, פחות ממה שהיא עסוקה באלימות, נשמעת עסוקה בחרדות ורגשות המתעוררים מול אירועים מפחידים. במובן זה יש בכך משהו אדפטיבי והתנסותי, המאפשר לה להתנסות במגוון של רגשות ותגובות למצבים. משחקי וסיפורי ילדים פעמים רבות עוסקים במפחיד ובמאיים, כדרך להתמודד עם רגשות אלה במשחק או בדימיון. ייתכן ובתך מעבירה אליך מסר, בדבר הנושאים והחרדות המעסיקים אותה והשאלה עד כמה מותר לתת להם ביטוי ודיבור חופשי. התכנים והרגשות הללו אינם טראומטיים בהכרח - מה שקובע פעמים רבים את השאלה האם אירוע נחווה כטראומטי או לא היא תגובת האדם אליו. וייתכן שבתך בודקת, יחד איתך, האם מותר לה להיות נועזת והרפתקנית, האם מותר לעסוק בתכנים של פחד וסיכון, מבלי לדאוג להתפתחות של טראומה כתוצאה מכך. והתכנים האלה, לא פחות משהם מגיעים מחברה שבחוץ, מגיעים מהעולם הפנימי העשיר של כל אדם ואדם - עולם המלא בסכנות ובתוקפנות, יחד עם תקוות וחלומות..כך ששוב, במידה ואין רגש שלילי המוצמד לסיפורי בתך ואין לך סיבה לחשוד במשהו המתרחש במציאות, הייתי לא מודאג מידיי מסיפוריה, אלא מאפשר לה דווקא לספר אותם ואפילו להתעניין ולקחת עמה חלק בסיפור אותו היא ממציאה. להתראות דוד

אני בת 22 ויצאתי עכשיו מקשר מביך ומשפיל עם גבר שמבוגר ממני ב10 שנים. בחצי שנה האחרונה הוא ניסה לנתק איתי את הקשר ולי היה קשה לקבל את זה והייתי מתקשרת אליו עשרות פעמים ומשפילה את עצמי בכל דרך אפשרית. הייתי אובססיבית אליו לדעתי אני עדיין אבל בצורה יותר מתונה. זה ברור לי לגמרי שאני צריכה טיפול כדיי להמנע מסוג קשרים כאלה בעתיד. הבעיה עכשיו היא שבעקבות המשבר עזבתי את הדירה השכורה, עזבתי את העיר שגרתי בה וחזרתי לבית של ההורים. אני מסתגרת בבית, כל היום שוכבת במיטה ורק חושבת על הפאדיחה שעשיתי לעצמי!!!! אין לי ספק שהוא הראה את ההודעות ששלחתי לו לכל החברים שלו ועשה ממני צחוק מוחלט בעיר (אני עשיתי מעצמי אבל ציפיתי שזה יהיה רק בפניו). אני מרגישה נורא!!! מתביישת בעצמי, נבוכה וכל הזמן עוברים לי סרטים בראש איך יושבים כל החבר'ה שלו וצוחקים עליי.

שלום אבודה מבלי לדעת פרטים רבים על המקרה אותו את מתארת, נשמע לי שאת עכשיו עדיין בתוך החווויה הקשה של אחרי הפרידה, כאשר מצב רוחך ירוד ואת סובלת מחרדות ודאגות שאינן ריאליסטיות בהכרח. מה גורם לך לחשוב שהגבר איתו יצאת הראה הודעה כלשהי לחבריו? והאם חבריו הם באמת "כל העיר" או קבוצה מצומצמת יחסית (חברותי ככל שיהיה), שמרבית הסיכויים שלא תיפגשי איתם שוב, אפילו בטעות? כך שנראה לי שכרגע את באמת מדמיינת לעצמך תסריטי זוועה, המוזנים מהחרדות שלך ואין להם קשר בהכרח למציאות. כאמור, זה טבעי להגיע לתחושות כאלה לאחר פרידה קשה, אבל השאלה היא כמה זמן את מתענה במחשבות ודימיונות מעין אלה. תשמעי, נשמע לי שאת כרגע מרוכזת בעבר, נוזפת בעצמך וחרדה מהדברים שעשית. אבל, כפי שאת בעצמך כותבת, את צריכה להיות מרוכזת בעתיד: להבין כיצד לא לחזור שוב על אותה התנהגות וכיצד להגיע למערכות יחסים טובות ומתאימות לך, ולא כאלה בהן תיפגעי שוב או תיכנסי לתפקיד של הדחויה והנטושה. לשם כך הייתי באמת מציע לך לפנות לטיפול ובמסגרתו להבין כיצד את מצליחה להגיע לדפוס התנהגותי אחר, שיהיה טוב יותר עבורך. בהצלחה דוד

תודה רבה, הלוואי ואתה צודק ואני סתם מגזימה.

שלום דוד אני מרגישה מאוד מבולבלת. הכל מתערבב לי הלחץ הנוראי הזה בעבודה שלא נגמר ,מתיש ומעצבן אותי. הפחד הגדול והלא נגמר,מגיל קטן, מבדיקות דם (למרות שגילי 36!),הפחד שמשהו מתחולל בפנים ואני לא יודעת ואאלץ להתמודד עם מצב קשה יותר. (הופנתי לבדיקות על ידי הרופאה) ההרגשה המוזרה שהרגשתי היום בבוקר בנסיעה באוטובוס - פתאום היה לי מטושטש,עם תחושה מוזרה ,נבהלתי .ישר חשבתי שזה התקף חרדה שאולי חזר אחרי הרבה מאוד זמן,מהר מאוד התחילו מחשבות של מה אעשה אם זה חזר, ואולי זה משהו פיזי,ומה אעשה בעוד כמה ימים ,אני צריכה לנסוע רחוק וזה מפחיד אותי, וכו'... התחושה שנמאס לי ממקום העבודה, אבל שום מקצוע או תחום לא מתחבר אלי ואני מרגישה שלא אצליח למצוא את עצמי בחוץ.ללמוד ממש אין לי כוח וכסף. בטיפול (שלוש שנים בערך) ירדתי לפעם בשבועיים מסיבה כלכלית,קשה לי מאוד עם זה. ואני מרגישה שלמרות הניסיונות,הפוביה שלי (הר"מ) לא מצליחה להיות מטופלת.אנחנו תקועות ולא מתקדמות לשום כיוון. אני כבר מתחילה לחשוב ברצינות לקבוע פגישה השבוע. מרגישה חנוקה. מה עושים ??

שלום טל את מתארת מצב של בלבול, מחנק וחרדה, כאשר את אינך בטוחה כיצד "לצאת ממנו" והיכן נמצאת הדרך שתקדם אותך הלאה. אני אינני יודע היכן הדרך הזו, אבל כן נשמע לי שבתקופות כאלה יש בהחלט מקום להעזר עוד בטיפול והמחשבה שלך על עוד פגישה השבוע, או אפילו לחזור לפגישות תכופות יותר (למרות הקושי הכלכלי) נשמעת לי בהחלט הגיונית. לא ציינת האם את מטופלת גם באופן תרופתי, אולם חשוב לומר שטיפול תרופתי יכול פעמים רבות לסייע מול החרדה, להקל על הייאוש ולתת רוח גבית משמעותית לעבודה הטיפולית ולסיכוי להתקדם הלאה. בהצלחה דוד

שלום החלטתי החלטה שבדיעבד לפני שבוע התברר לי שהיתה שגויה מאד .וגרמה לי הפסד כספי רב .(בדרך כלל לא קורה הרבה ) כבר כמה ימים מנקר לי בראש: "למה עשיתי כך" ? "חבל שהחלטתי כך , וכו" קם בבוקר, כמעט כל היום , והולך לישון עם השאלות והמחשבה על ההחלטה. במשך 60 השנים אני החלטתי לא פעם החלטות שגויות עם ובלי הפסד ואמרתי לעצמי שהעיקר הבריאות והמשכתי הלאה . הפעם לא עוזר : מטריד ההפסד. מרגיז למה החלטתי כך .מנתח בראש: יכולתי כך וכך וכו". יש רעיונות מעשיים (לא כדורים חלילה ) מה שקוראים : טיפים קצרים כדי לצאת מהמחשבות ולהפסיק להיות מוטרד מזה כל היום. תודה

שלום רן כפי שאתה בוודאי יודע, אין פתרונות קסם, בוודאי לא באינטרנט, על מנת לפתור ולהעלים לגמרי בעיות מציקות. מה שכן, חשוב לי לומר שנשמע לי שאתה מחמיר עם עצמך בנוגע למחשבות מהן אתה סובל. אתה מתאר הפסד כספי משמעותי, שמאז שהתרחש חלף ממנו לא יותר משבוע. נשמע לי בהחלט בתחום הנורמה עדיין לעסוק בכך בשבוע ואפילו בשבועיים שלאחר המעשה. כך שראשית הייתי ממליץ לך להיות סבלני יותר כלפי עצמך ולקבל את פרק הזמן בו מחשבות אלה עדיין מעסיקות אותך כפרק זמן סביר ונורמטיבי. שנית, באותו הקשר, הייתי מציע לך להפסיק להילחם בכלל במחשבות. פעמים רבות, ככל שאנו משקיעים יותר מאמץ בלא לחשוב על משהו, כך אנו חושבים עליו יותר ויותר (מה שמודגם, למשל, בניסיון לא לחשוב על פיל לבן - כל מי שמתבקש לעשות זאת מוצא את עצמו מייד חושב על פיל לבן ופיל לבן בלבד). כך שהטיפ השני הוא לא לנסות להעלים את המחשבות אלא לקבל אותן, להתבונן בהן, לדעת שהן שם ולתת להן לעבור בזמנן הן. ושלישית, שווה לך אולי גם לחשוב מה מכניס את העוצמה המיוחדת דווקא למשגה זה שעשית. הרי עשית משגים בעבר ואתה אומר שהיית מוטרד מהם פחות. האם יש מחשבות נוספות, אפילו פחות נגישות למודעות, המוסיפות עוד עומס ודאגה? למשל, מחשבות על נזקים אפשריים בעתיד, צמצומים, כיצד אחרים יראו אותך או כדומה? במידה וקיימות מחשבות הקשורות להפסד הכספי והפחות מוכרות לך שווה לך לזהות גם אותן ולבחון האם הן אכן מציאותיות או שמא הן מוגזמות ברמת הדאגה שבהן. ורביעית, אתה אומר שמשגה שכזה אינו מאפיין אותך בדרך-כלל - כנראה וזה הזמן בדיוק להיזכר בכל החלטות הנבונות שעשית בעבר, ברווחים שהגעת אליהם, כאשר זכרונות אלה יכולים לעזור לאזן ולתת תמונה שלמה יותר, אל מול המצב בו שולט כרגע הזכרון הלא נעים בלבד. ושוב, חשוב לתת לזמן לעבור - הוא בדרך-כלל מספק את התרופה (ואת הפרופורציה) הטובה ביותר במקרים שכאלה. להתראות דוד

היי דוד, מקווה שאתה בטוב, בכל מקרה נשמע כך (?)..:-) באתי לגולל בפנייך מעט מחיי המשעשעים משהו. כבר כמה ימים במצב נוראי, אמרתי למטפל שהכעס שבתוכי התחלף בעצב..קשקשנו קצת..לא ממש חשוב. היום בעבודה הרגשתי נורא וחשבתי להתקשר למטפל ולהגיד לו שממש על הקצה, ואז ניהלת שיחה בראשי וידעתי מה כבר יגיד לי – שלא התקשרתי. זה היה כל כך מייאש ומצחיק כי מצד אחד רציתי לשתף אותו כי ממש הייתי על הקצה, ולכשניהלתי איתו שיחה בראשי-המילים שלו נשמעו לי כל כך בנאליות, נדושות ומעייפות שזה ממש הצחיק אותי שמכירה כבר מראש מה יגיד. טוב, יגידו שזה חשוב להטמיע את דמותו וקולו של המטפל, שיגידו – אותי זה ממש מייאש לחזות את דבריו, מה עוד שכבר לא מתקשרת או "מפריע" גבולות או משהו כזה:-). בקיצור בסופו של דבר התייאשתי, סתם ישבתי לי במשרד, כבר היה סוף יום, כולם כבר הלכו ואני יושבת שם בוהה בתקרה..המצחיק הוא שכך הייתי במשך שלוש שעות עד אשר המנקה הגיע לרוקן את הפחים. זהו דוד לא משהו חשוב סתם עצב נוראי ממש אבל. רציתי בכל זאת אם אפשר בהסבר מקצועי-מה קורה כשכעס (שחלילה לא הופנה החוצה) מתחלף בעצב ממש אבל, מה קורה שם.. מה זה אומר בעצם..מה אתה מנבא שיבוא לאחר העצב. זה נשמע לך הגיונית שאפילו להתאבד אין לי את המט וביציה, נשבעת העצב והפאסיביות כאלה גדולים שזה גורם לי לצחוק על העייפות הזו שלא מאפשרת למות וגם לא ממש לחיות. זהו. לילה טוב negra

שלום לך אני חושב על מה שכתבת ומתלבט מאוד בנוגע לתשובה. את כותבת על התשובות המוכרות והנדושות של המטפל ואני מרגיש כי תשובה אפשרית אחת היא באמת תשובה מוכרת ומקובלת. וזה לא הופך אותה לפחות נכונה או מדוייקת. והתשובה הזו היא שעל-פי רוב התהליך שאת מתארת יכול להיחשב כחלק מתהליך של התפתחות נפשית חשובה - משהו שמשתנה מביטוי של דברים דרך פעולה ועשייה (הכעס) לעבר מגע רגשי עם התחושות הנחות מאחורי הנטייה לפעול - תחושות של כאב נפשי, של עצב וייאוש. והתהליך הזה, בו פעולה מתגלגלת למגע נפשי והיכרות עצמית קרובה, הוא תהליך מכאיב מאוד בפני עצמו (כאבי הגדילה הנפשית), אבל גם מסמן, כאמור, התפתחות חיונית וחיובית בנפש. אבל אני בכל זאת מהסס. מה שכתבתי היא אפשרות אחת להבין את המצב. ייתכנו אפשרויות אחרות, שקשה לגבש אותן על סמך מה שאת כותבת כאן בלבד. כך שהייתי מציע לך להמשיך "לקשקש" עם המטפל שלך, יהיה זה חשוב או לא, ולשים לב מקרוב למה שמתרחש ומתפתח. בכל מקרה, הניחוש שלי הוא שהתקופה הקרובה תהייה לא פשוטה עבורך. אני מקווה ומאחל לך שהזמן הזה יהיה כזה שממנו מפיקים וצומחים, מבעד ומעבר לכאב הנפשי. להתראות דוד

בעקבות מה שכתבת ללא רוצה לגדול. מקנאה כל כך במי שכל כך ברור לו שהחיים הם זכות. במי שנקודת המוצא שלו היא שהרצון הבסיסי הוא לחיות. איכשהו לי זה לא ברור בכלל (ואני מתביישת מאד להוציא את המחשבות האלה), בשבילי החיים פה הם חובה, חובה שאני צריכה למלא כי שמו אותי פה ואני לא רואה כאפשרות לגיטימית לפגוע בעצמי (או שזה סתם בגלל שאני פחדנית). אבל זה לא משהו שאני רוצה, אני אמשיך לקום כל בוקר מחדש ואנסה לעשות את הדברים שאני עושה בצורה הטובה ביותר, אבל בלילה כשאני אלך לישון אני אקווה שאולי מחר אני כבר לא אהיה פה, שאולי כל המסע הזה יגמר בשבילי, שאולי פשוט אני אתעורר והכול יהיה רק חלום ובבוקר כשאני אקום לעוד יום זה לא יהיה בשמחה וציפיה זה יהיה באכזבה שאוף צריך לעבור גם את היום הזה. אני לא מצליחה לאהוב את החיים, למרות שאין לי סיבה לא לאהוב אותם. לא חסר לי כלום ובכל זאת אני לא סובלת את החיים. יש סביבי הרבה טוב והרבה אור אבל איכשהו זה לא מצליח להיכנס לי פנימה. אני לא מצליחה להבין את הדפיקות הזאת שבי. משהו ממש מקולקל.

שלום לכותבת אני מבין מדוע את מייחסת את הדברים האלה למה שכתבתי קודם. אבל אני מרגיש צורך להבהיר משהו בעניין זה. ברור לי שעלה מסר אופטימי מהתשובה שלי, אבל אני לא בטוח שהייתי מנסח את זה סביב העניין של זכות לחיות. מה שהתכוונתי יותר להעביר, והוא אכן גם תקף פה כמו שהיה תקף שם, שחלק ממה שגורם למצוקה נפשית כרוך בהתבוננות על הדברים כמקשה אחת - בהתבוננות על החיים כנוראיים לחלוטין או מקסימים לחלוטין, כמלאי שמחה או מלאי עצב וייאוש. כלומר, בחלוקה של הדברים לשחור ולבן, בהתעלמות מהמגוון והשפע של מורכבויות האמצע, בין שני מצבים אלה. כמו שגם את כותבת, גם סביבך יש הרבה אור, ובטח גם לא מעט חושך. טעות בעיני להכחיש את קיומו של זה או זה. האתגר האמיתי, שגם מאפשר להתמודד לעיתים עם החיים בתחושה יותר טובה - הרי החיים הם לא משהו תמיד קל או מואר - הוא להניח לפחות לחלק מהאור לחדור פנימה, לא לתת לאפילה לצבוע ולהשתלט על הכל. ואני מנחש שבכך העניין - לא באיזה קלקול, אלא בקושי להתייחס ולתת את המקום גם (ולא רק) לחלקים המוארים יותר. אני מקווה שבכל זאת תמצאי דרך לעשות זאת, בכוחות עצמך או בנוכחות אחרים מסייעים. להתראות דוד

תודה דוד. אני מנסה בכל הכוח לתת לדברים הטובים והמאירים להכנס פנימה, אני מחפשת אותם מאד, כל הזמן ובתקופה האחרונה אני מבינה כל כך כמה הטוב הזה הוא בכלל לא מובן מאליו וכל רגע קטנטן שהוא מבצבץ אני אסירת תודה ומנסה לשהות איתו כמה שניתן. אבל ברקע כל הזמן יש את הרצון הזה שהסוף כבר יגיע, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, לפעמים יותר בחדות ולפעמים מצליחה לטשטש אותו, אבל הוא שם. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. (זה כמו הילדה והחבר של ג'ון נאש בנפלאות התבונה שמלווים אותו כל הזמן) ואולי אין מה לעשות אולי זה פשוט חלק ממני, רק שבפעמים שהוא משתלט הוא הורס כל חלקה טובה שהצלחתי לגנן לי. לילה טוב

הי דוד,כשלא לא רוצים לדבר על כלום(מה שקורה רוב הזמן) ובכול זאת השתיקה מעיקה, בעיקר בגלל שהיא חופרת אבל בקטנה, כאילו בלי לדבר אבל עם הרבה לשמוע...אז אתמול יותר משאני אשתוק הצלחתי גם לא ממש לשמוע. ביקשתי ממנה לשחק ארץ עיר. זה היתה השעה הכי רגועה שהייתה לי.זה כול כך נורא?אם בטיפול הכול מותר מה רע בלשחק? ועוד לנצח אותה בגדול!!! פייר היא מזה בכיינית.

שלום למטופלת לא נשמע לי נורא בכלל. מסכים איתך לגמרי. אבל תנצחי אותה באיקס-עיגול..זה כבר אתגר אמיתי. להתראות דוד

דוד שלום , אני בטיפול אוטוטו שנתיים ומאוד קשה לי להיות מטופלת , אני מצד אחד מאוד מרגישה שאני צריכה עזרה . אבל קשה עם המסגרת הזאת , היא מאוד מבלבלת אותי , להצטרך אותה מצד אחד ולהבין שאני משלמת לה שתקשיב לי מצד שני , פשוט קשה לי עם זה . אני שם כבר תקופה ארוכה ואני לא מרגישה שטוב לי יותר ואיפלו להפך .. אני מיואשת הרבה יותר כיאלו השלמתי עם העובדה שכנראה אני מקרה אבוד או משהו כזה . אני סתם מבולבלת לגמרי , אולי אתה יודע איך עושים סדר בראש ?! .. בין זה שאני מרגישה שאני צריכה את עזרתה ,בין זה שקשה לי שזה קשר "לא טבעי " והוא בתשלום ובמסגרת זמן מאוד מוגבלת (ווזה תמיד נמצא לי בראש)ואני לא אוהבת את הסטטוס הזה "מטופלת" , ובין זה שפשוט רע לי יותר ויותר...

שלום למטופלת ההתנגשות שאת חשה, בין הצורך בקשר לבין התנאים בהם הוא מוצע, מורגשת על ידי לא מעט מטופלים. ועדיין, נדמה לי שעבורך ההתנגשות הזו היא נושא משמעותי בפני עצמו, מעין אבן הסותמת כרגע את הטיפול שלך ואת האפשרות שלך להיות נשכרת ממנו עד הסוף. אינני יודע מהם הנושאים שהביאו אותך להתחיל בטיפול, אבל נדמה לי שמגוון הרגשות והתחושות הקשורות לקושי שאת מתארת פה, מול המסגרת ותנאיה, מול המקום של "מטופלת", שווים דיבור בחדר הטיפול ואולי מגע ישיר בהם יוכל גם לסייע לך להגיע לפריצת דרך בטיפול ולהקל על הבלבול ותחושת הייאוש. בהצלחה דוד

שלום!! אני בת 16 ואני חולת סכרת(חדשה יחסית). לבנתיים לא סיפרתי לאף אחד על המחלה. שלשום היה לי התקף בבית ספר ובמזל הצלחתי לצאת ממנו(למרות שהיה קשה שאין אף אחד שיודע...)עכשיו אין לי מושג איך לספר לחברות.. כולם אומרים לי שאני צריכה לספר למקרה שמשהו גרוע יותר יקרה אבל אין לי מושג איך לספר להם ואיך הם יגיבו.. אין לי עצבים שיתחילו לרחם עלי ודברים כאלה.. מה לעשות??? תודה ויום טוב שיהיה :)

שלום לחסויה את מציגה התלבטות רצינה מאוד ואני מעריך את האופן בו את חושבת על העניין. פעמים רבות לוקח זמן להתמודד עם קיומה של מחלה כסכרת ואני חושב שלא ניתן להתחמק מהעובדה שבמידה מסוימת ההתמודדות היא לא רק גופנית וטכנית, אלא גם רגשית. אני מבין את החשש שלך בנוגע לכיצד יגיבו למחלתך ואת הרצון שלך להימנע מרחמים או מכך שבכלל יראו אותך בצורה שונה, ואולי יראו אותך דרך הסכרת בלבד. אבל אני חושב באמת שחלק מהקושי לספר לסביבה קשור גם לקושי שלך לעכל את קיומה של המחלה ולהודות בקיומה. כלומר, כאשר את תהיי שלמה יותר עם הסכרת ותוכלי לראות עד כמה להיות "את" אומר הרבה מעבר למחלה, תוכלי גם להאמין שאנשים קרובים אליך, שאיכפת להם ממך, גם יוכלו לראות אותך בצורה שלמה, ולהתייחס אליך בקשת של רגשות (לשמוח איתך, להתעצבן עליך וכדומה), הרבה מעבר לרחמים או כל קשר אפשרי אחר. יש פה מעין מעגל סגור: ככל שתרגישי נוח יותר לספר לאנשים על הסכרת ולראות שהם אינם מגיבים בצורה שממנה חששת, תוכלי גם את להרגיש שלמה יותר. ועם זאת, על מנת לספר את צריכה להגיע לרמה כלשהי של השלמה עם עצמך..כך שבמקום לסבך את התשובה שלי עוד, אומר בפשטות שאת צריכה להגיע לרמה מסויימת של בטחון בעצמך אל מול הסכרת ואחר-כם לעשות את הדבר המפחיד ולהתחיל לספר, בקצב שלך ובסדר האנשים המתאים לך,על כך גם לאחרים. אבל חשוב לי להבהיר שלא נכון יהיה להמתין עם כך זמן רב מידיי: ראשית, ככל שתמתיני ותדחי את זה עוד, יהיה יותר מסובך לספר בשלב מאוחר יותר ושנית, נשמע לי שכרגע, הקושי הרגשי שלך מול הסכרת מעמיד אותך בסיכון פיזי ממשי וזה מצב שצריך להימנע ממנו בהקדם. זהו. בהצלחה בינתיים. דוד

אני כרגע בשבוע 39 להריוני, צריכה עוד מעט ללדת אבל הציפייה לכך גדולה מאוד(וגם לאחרונה קשה לי ללכת ולעשות משהו), אז מאוד רוצה כבר ללדת הייתי אתמול אצל הרופא הילדה שלי כבר שוקלת 3600 ואני די בשוק כי בעצמי עליתי 14 קילו מ 52 ל 66 ואף פעם לא הייתי 55+ לפני(לא רוצה להיות שמנה) וגם לא רוצה שהילדה תהיה יותר מדי גדולה(היינו בקורס הכנה ללידה)

שלום לאלמונית אני מבין כי באופן טבעי את עסוקה ומוטרדת יותר בשל הריונך והלידה ככל שתאריך הלידה מתקרב. זהו כמובן תהליך טבעי ומובן. החשוב מכל, בעיני, היא הידיעה כי את נמצאת במעקב רפואי וכי יש אנשי מקצוע הדואגים לשלומך, ובכלל זה גם לוקחים בחשבון את גודל התינוקת. מעבר לכך הייתי מיעץ לך להשתמש ככל האפשר באנשים קרובים לך, על מנת לשתף אותם במחשבותייך. הם אינם יכולים לעזור לך לשאת את התינוקת, אך יכולים לעזור לך לשאת את הדאגות והמחשבות הקשורות אליה. בהצלחה דוד

אני בן 22 שסובל מהסתגרות מלאה בבית וסובל מכעס ועצב ובושה בגלל מצבי

שלום דודו אתה אינך מפרט מה הסיבות בשלן אתה מסתגר בבית, ולכן קשה לי, מעבר לאמפתיה למצבך, להעריך כיצד והאם ניתן לעזור לך. אפשרות אחת שעולה על דעתי היא שאתה סובל מאגורופוביה - בעת חוץ - שהיא החרדה מפני יציאה לחללים פתוחים, היכולה להגביל רבות את התנועה. במידה ואתה אכן סובל מחרדות שונות, חשוב לי לומר שכיום יש טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים היכולים לשפר במאוד את המצב. במידה ואתה סובל מקושי אחר, חשוב לדעת מהו, על מנת להגיע להערכה מחודשת. להתראות דוד

בני בן חצי שנה הוא תינוק מאוד פעיל לא ישן הרבה במשך היום ומתעורר מוקדם בבוקר הוא אוהב לשחק על השטיח עם צעצועים מתהפך זוחל אחורה מנסה לשבת על ארבע אבל הבעיה שהוא פחות מ5 דקות לבד עם הצעצועים הוא מתחיל לבכות ורוצה שישבו לידו או ירימו אותו ולשחק איתו על הידים מהלעשות להרגיל אותו לשחק לבד מבלי נוכחות מבוגר כל הזמן יש לציין שיש עבודות בית ועוד ילדים שצריכים את התשומת לב והטיפול שלי תודה על העיצה

שלום עינת הפורום שלנו מתמחה פחות בילדים מתחת לגיל 6 והייתי מציע לך בכל מקרה לפנות עם אותה שאלה לפורומים המתמחים בגילאי הינקות. עם זאת אומר כי כל תינוק ותינוק הוא בעל צרכים שונים וטמפרמנט שונה - יש ככאלה הפעילים פחות ומחפשים פחות אחר חברה, ויש כאלה המפגינים יותר עניין וצורך בקשר אנושי. מהודעתך עולה כי יש מתמודדים רבים על תשומת לבך וייתכן כי ברמה מסוימת תינוקך חש זאת ונאבק על יחס והתייחסות. בנוסף, שבעה חודשים הוא השלב הראשון בו ילדים מפגינים חרדת נטישה, וייתכן שתינוקך כבר מאותת, בהתנהגותו, על כניסתו לשלב זה. בכל מקרה, נדמה לי שגיל חצי שנה הוא גיל צעיר מידי מכדי ללמד אותו לשחק לבדו, כך שככל שניתן הדבר, כן הייתי מתייחס אליו כאשר הוא מפגין מצוקה סביב העניין. זה אינו אומר להרים אותו בהכרח על הידיים, אך כן לספק לו מענה, ככל שהסיבות (שאני מבין שאינן פשוטות בהכרח) מאפשרות. ושוב, זו דעתי והייתי מציע לפנות גם למומחה בתחום ספציפי זה. להתראות דוד

שלום לפורום, אני לא בטוח שזה הוא המקום אך אשאל בכל זאת. יש לי בעיה רצינית הפרוסה לשתי מישורים: הראשון הוא המישור הכללי - בת זוגו של חברי סובלת מתסמינים של חטטנות יתר כפייתית, הן מבחינה מילולית של שאלות חטטניות העוברות כל טעם טוב והן במעשי חיטוט בביתי, בכל פעם שהם מגיעים לביקור, במקלחת, במגירות וסתם ברחבי הבית. רציתי לדעת אם יש מחלה שאלו הם תופעותיה ואם יש דרך טיפול לדבר? פסיכולוגי כדורים... המישור השני הוא האישי - אני חושב שיש לדבר על העניין עם חבר ולהעלות מולו את הבעיה. כיצד לעשות זאת בדרך העדינה והמתאימה ביותר? כיצד לגרום לדבר להסתדר ולמרות כל זאת להשאר חברים טובים? כל זאת כמובן מדאגה ואהבה... בתודה מראש המתעניין... :-)

שלום למתעניין ראשית, מעניין לציין שיש משהו יוצא דופן למדי בשאלתך. אנשים תכופות שואלים לגבי עצמם ולעיתים רחוקות יותר שואלים לגבי אדם קרוב. נדיר יותר להתקל בשאלה כגון זו שלך, העוסקת בבת זוג של חבר. אני לא מציין זאת כקוריוז סתמי, אלא מתוך המחשבה שהנדירות הזו אולי מצביעה על משהו מסובך באופן ספציפי במשולש אתה-חברך-בת זוגו ואולי מעבר לקשיים האובייקטיביים שהתנהגותה גורמת לך, יש קשיים נוספים המעצימים את ההפרעה האוביייקטיבית. לגבי שאלותייך, לפי תיאורך לא נשמע לי שבת זוגו של חברך סובלת מהפרעה פסיכולוגית מוכרת לי או שהיא יכולה (או תהיה מעוניינת) להעזר בטיפול תרופתי או פסיכולוגי בעניין זה. כמובן, ייתכן שיש פרטים נוספים, שאינך מפרט ושהיו גורמים לי לחשוב אחרת, אך כרגע המצב הוא כפי שתיארתי. באשר לשלאתך השנייה, זו כבר נקודה עדינה יותר, התלוייה רבות בקשר שלך עם חברך, במידה בה אתם פתוחים ביניכם ומדברים בכנות ובמידה בה אתה מעריך שהוא יוכל לשמוע בהבנה את הביקורת והקושי שלך, הן מבחינת הקשר שלו עם בת זוגו והן מבחינת הקשר שלו איתך. באופן כללי הייתי אומר שהטקטיקה המומלצת היא לא להשאיר דברים כאלה לא אמורים, במידה וניתן לומר אותם. כמובן, צריך להשתמש בטקט וברגישות, אך נראה לי שעדיף שתהיה גלוי מאשר שהאמת לא תבוטא ותשפיע באופן לא ישיר על קשריך עם החבר. מנגד, במידה ואתה מרגיש כי דיבור גלוי על הנושא עלול להזיק יותר מאשר להועיל, אתה יכול לנקוט בדרך של להימנע מלהזמין אותם לביתך. כפי שציינתי, אני לא משוכנע שדרך זו תפטור את בעייתך, משום שאולי משהו בסיסי יותר מפריע לך בסיטואציה, ולא התנהגות זו בלבד של בת הזוג. כך או כך, חשוב שתשקול מהו הצעד הנכון בעיקר ביחס לאופן בו אתה מעריך את הסיטואציה הספציפית. בהצלחה דוד

דוד רב תודות לך, חשוב לי לציין כי אני מייצג אותי ואת זוגתי אשר לשנינו העניין מפריע ולאו דוקה למין משולש לו אתה מרמז. יחד עם זאת אכן חשבנו וחשנו, אני וזוגתי, כי יכולה לעלות האפשרות כי חברתו אכן "שמה עין" עלי ולכן ההסבר אותו העלית מתקבל על הדעת. בעניין שיחתי עם החבר אקח את הנאמר בחשבון ושוב תודה, המתעניין

לא רוצה לגדול לא רוצה לגדול הי יש לי בעיה אולי קצת מוזרה אבל בהחלט מציקה ולא מפסיקה, אני בת שלושים , לא הכי מאושרת בחיים אבל אכשהו שורדים, אבל במשך שנים אני "מזדהה" עם אנשים מבוגרים חסרי אונים, או סתם קצת סובלים. יוצא לי לראות בכל מיני מקומות, אנשים מבוגרים שחולים או שסתם כבר לא קלים להם החיים, או עי עובד זר מטופלים, או חסרי אמצעים, בלי יכולת לקנות דברים הכרחיים, תרופות ומצרכים, וזה עצוב לי כל פעם מחדש, אני כמובן בקצת שאני יכולה לעזור, אני מנסה אך זה לא ממש פתרון זה גורם לי לבכות המון, ובעיקר לא לרצות לגדול, לא מסוגלת נפשית לעבור "על סדר היום" כשאני נתקלת בסיטואציות שונות החיים של המבוגרים. זה פשוט מעיק על כל ההרגשה שלי ועל כל היום, והידיעה שאנחנו הולכים באותם הדרכים של כל המבוגרים לא ממש מעמידה אותי במצב אופטימי. זה באמת כאב גדול שאני חווה גם אם לא הצלחתי לגמרי להסביר את תחושותיי ואני יודעת שאין פתרון לזה וזה רע לי מאוד.

שלום לכותבת את מתארת את האופן בו את מתבוננת, בשילוב של הזדהות ואמפתיה, על מבוגרים הסובלים וכיצד את חוששת מגורלם ושואפת להימנע ממנו. ראשית, נשמע לי שניתן מאוד להעריך את האיכפתיות שלך כלפי הקשישים ואת הרצון והעזרה שאת מושיטה להם. מעבר לכך, נשמע שמצבם, כפי שאת תופסת אותו, מעורר בך חרדה רבה. חרדה זו, והפחד של להיות במקומם, היא שגורמת לך לרצות "לעצור את החיים" ולא להתבגר עוד. האמת היא שאני חושב שברמה מסוימת יכול להיות שחשש זה הוא משהו ששווה לך לברר בטיפול ולהבין יותר לעומק את המקומות האישיים שלך הפוגשים את מצוקת הזיקנה ואת החשש המתגבר עד כדי הרצון לעצור את מהלך הזמן לגמרי. מעבר לכך, חשוב לי לומר שייתכן שהחששות שלך משפיעים על האופן בו את תופסת את הסיכון שבזיקנה. אין לחלוק כמובן על כך שלעיתים לא נדירות קשה להזדקן, על כל הכרוך בכך. אך האם זה רק קשה? והאם רוב הזקנים סובלים עד כדי כך שהיו מעדיפים לא לגיע למצבם? נדמה לי שאולי בשל החרדה שלך את עלולה לפספס את הזקנים הנהנים משיבה טובה או אפילו לפספס את השמחה בחייהם של אלה שמזלם שפר עליהם פחות. ואפילו אלה - האם את חושבת שהיו מעדיפים לא לחיות? האם, אם תדברי איתם לעומק, לא ימצאו גם נקודות אור במצבם? חלק בוודאי יתקשו בכך, אבל אולי יפתיע אותך תשובתם של חלק מהאחרים.. בקיצור, הייתי מציע לך לבדוק את המקומות בהם ההתבוננות על הזיקנה פוגשת אותך באופן אישי, יחד עם הניסיון להגיע לתפיסה מדוייקת ואוביקטיבית יותר של גיל זה. להתראות דוד

אוי! :-) ירד לך הכחול מהשם? לא מזהים אותך ככה ;-)

אנשים שכותבים היום לא מקבלים תשובה ממך לתגובות המשך רק אלו שכתבו אתמול פשוט לא מספיקים.... יש פתרון לזה??

ד. שלום, בשבועות האחרונים אני שומע שאת מרגישה מצוקה במשמרת שלי דרך התלונות שלך כלפיי. ושמתי לב שבכל השבועות הללו לא הפנית אליי שאלה או פנייה מלבד הטענות הללו. זה עורר בי מספר מחשבות שרציתי לשתף אותך בהן, ראשית חשבתי שאת חשה שהדרך היחידה בה אוכל לשים לב אלייך, אשמע אותך היא רק בדרך זו. את צודקת, אני שומע אבל הייתי שומע אותך גם ואולי טוב יותר לו היית מצליחה לדבר את הכאב שלך כאן גם מולי. מעבר לכך לעיתים יש בדברייך מן המרחיק בעוד שאני משער שאת היית רוצה דווקא לקרב, לאפשר לעזור לך. לשאלתך שלא לגמרי הבנתי, אבל בכל מקרה אני יודע שבדרך בה אני מנהל את הפורום יש חסרונות. הייתי רוצה להאמין שלא רק, אבל בכל מקרה זה המצב כרגע, השאלה היא האם את יכולה לחשוב מה את יכולה לעשות כדי להרגיש פחות חסרת אונים במשמרת שלי, איזה מקום את יכולה לקחת ובעיקר האם את יכולה להצליח להביא את עצמך לשים לב למה שיש במשמרת שלי ולא רק למה שאין או שונה ממשמרות אחרת. דרור

אהבתי. את הישירות, הכנות.וכל זאת באמפטיה גמורה.:)

היי.. מה שלומך? היו לי רגעים של שלווה , חשבתי לפחות .. כתבתי למלי בשישי , שהנה סוףסוף אני ואיש השיחות שלי מרגישים קרובים יותר, והנה .. הוא כאילו מחכה כל פעם .. לרגעים של שקט בכדי לטלטל אותי מחדש כדי להנחית עליי משהו אחר, זה התחיל לפני כמה זמן משינוי שעות הפגישה והיום של הטיפול .... והנה , אתמול בטיפול , הוא הנחית עליי שתוך שבועיים הוא עוזב את מגוריו.. שהוא לא יוכל להמשיך לקבל אותי בבית , לא הסביר מעבר , מלבד להנחית עליי את הפצצה הזו ישר שהגעתי. הוא ביקש שאעבור איתו יחד לקליניקה שלו שנמצאת בפתח תקווה שבה הוא מקבל מטופלים דרך הקופה... הייתי בשוק , הדמעות חנקו אותי , ידעתי שאם אומר משהו רק אבכה. שתקתי ובכיתי בשקט , לפני סיום הטיפול קמתי טרקתי את הדלת ויצאתי , סימסתי לו שאין טעם שאגיע יותר , ממילא הוא עוזב אז הנה גם אני .. הוא התקשר היום וביקש שאגיע בכז ביום חמישי שנוכל לדבר על מה שקורה ביננו , לא חזרתי אלייו . דרור , כמעט שנתיים לקח לי רק להסתגל לחדר טיפולים , להרגיש בטוחה , להרגיש טוב שם.. להרגיש "בית" - כמו שמעולם לא היה לי , חדר , פרטיות - שלי .... דברים שנלקחו לי מהילדות .. ושם קיבלתי את זה .. לא רק ממנו , גם מהמקום - שזה חדר הטיפול. בחצי שנה האחרונה בעבודה פנימית קשה .. אני מנסה להתקרב אלייו ,הצלחתי והנה .. נפגעתי..אני מרגישה שוב בקצוות בכעס ובכאב , הוא הצליח להעיף אותי אחורה המון.. אני לא אוכל להגיע לקליניקה בפתח תקווה, ולמה .. ?... כי זה בטח לא יהיה אותו הדבר , החדר, האינטימיות .. זה לא יהיה אותו דבר ..הוא לקח לי את מה שהתרגלתי אלייו ככ .. גם אם הנסיבות מאלצות אותו לעשות את זה .. קשה לי .. להתרגל למקום אחר . אני נשמעת לא נורמלית ??... יכול להיות דרור אבל.. שנתיים וחצי של טיפול ככ כואב, והנה .. אני עומדת להעיף הכל .. בגלל המעבר במיקום שהוא עושה לי .. שככ חשוב לי .. שככ עזר לי כל התקופה הזו להרגיש מזו יציבות. לכאורה מהצד אפשר לצחוק עליי . .. "שרית , מה נסגר איתך , המטפל לא עוזב אותך , הוא עוזב יחד איתך , הוא רק עובר מקום .. במקום בבבית הוא יקבל אותך בקלניקה בפתח תקווה , מה הסיפור שלך ?".. והסיפור גדול .. דרור , האמון שלי .. כאילו נשבר בו .. היציבות הזו שהוא דאג לה עד היום כאילו התנפצה , הפתאומיות הזו שבא הוא מכין אותי , כאילו מה הוא עוד מבשל לי ? מאיימת עליי , כל הקרבה שעבדתי מולו .. כאילו נמחקה , אני מרגישה שכאילו הוא בודק אותי , את היכולת שלי להיות חזקה , כל פעם מטלטל אותי שאני מתחילה להרגיש טוב. נמאס לי מהטיפולים. מהתלות . מזה שהצלחתי להתקרב אליו . נמאס לי להפגע .מזה שהוא מצליח לפגוע . לא יודעת דרור . תעזור לי . אני יודעת שלזרוק את הכל היום זה הכי קל.. אבל אני לא מסוגלת לחשוב אחרת .. החדר שלו , המקום שהתרגלתי אלייו ..שנתן לי נוכחות וחמימות כבר לא יהיה . זה מטלטל אותי ברמות, שמאתמול אני רק מקיאה, לא מכניסה לפה כלום. מרגישה כאילו כל מה שעבדתי בשבילו עד היום . התפרק . מפחדת. דרור.. מפחדת להתנהג באימפולסיביות .. אתה מכיר אותי כאן מעל שנתיים. והפעם , אני מרגישה שאני פשוט הולכת לאבד הכל מהכעס העצום שלי אלייו ... למרות שהוא מתעקש שהוא רוצה להמשיך איתי , שהוא לא עוזב אותי , זה פשוט לא מרגיש לי ככה .. אני מרגישה שהוא נטש.שהוא לקח ממנו משהו .. שהצלחתי להרגיש בו פעם ראשונה בחיי טוב! תודה שהקשבת לי , מחבקת אותך מרחוק. שרית..

שרית חמודה תארי לעצמך שזה הייתה מטפלת ולא מטפל וואי חבל על הזמן כי מטפלת זה חופשת לידה הריון, עצבים לפני המחזור החודשי ועוד בעיות של נשים

שרית שלום, שינוי, כל שינוי בטיפול בין אם בזמני הטיפול ובין אם בחדר הטיפול עלול להכאיב, להעביר מסר שלא אכפת לו ממך, שהוא נוטש אותך, שהוא לא מכין אותך. גם אם יש בך חלקים שחושבים ורואים שזה לא כך, שהוא עדיין רוצה לראות אותך, שהוא אולי נאלץ לעשות את זה ובהתראה קצרה, עדיין ההרגשה היא קשה. אמרת שאני מכיר אותך כבר שנתיים, ואם כך הרי שאת מכירה גם אותי. אני מעריך מאוד את הסטינג, את היציבות שהוא מקנה ומנסה לשמור עליו ככל האפשר, למרות שלעיתים גם אני לא מצליח. אבל אני חושב שיש משהו לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר שהוא זה שמאפשר לסטינג להיות כל כך משמעותי - הקשר שנוצר בטיפול. זהו אותו קשר שאת חשה שמאויים כעת, אבל אני חושב שקיים קשר חזק בינך לבין המטפל שלך. קשר שיכול לעמוד בטלטלה הזו, ואני מאוד מקווה שתאפשרי לעצמך להגיע לפגישה ביום חמישי ולבחון כיצד את יכולה לנהוג בהמשך, האם תוכלי לאפשר לעצמך להרגיש שאתם ביחד בקושי הזה, ולא שהוא עושה לך את זה. חבל גם לי יהיה לשמוע שתעזבי את הטיפול ללא שתאפשרי לכם הזדמנות לעבור את זה. דרור

שלום מה טווח המחירים של טיפול פרטי ומה משפיע על המחיר. האם ניתן לדבר על זה עם הפסיכולוג בטלפון ולהתמקח לפני הפגישה הראשונה?

טיפול לא עולה הרבה... פסיכולוגים מרוויחים שכר מינימום בין 19.70 לשעה עד 30 ש"ח לשעה:-) סתםםםם

אורית שלום, טווח המחירים נקבע באופן אישי על ידי המטפל. לרוב הוא נע בין 250-400 ש"ח לפגישה אם כי לעיתים יש מחיר נמוך יותר וכמובן יש מחיר גבוה יותר. לגבי ההתמקחות בטלפון, מטפלים שונים רואים את זה באופן שונה. ניתן לשאול האם אפשר לקבל הנחה והמטפל יבחר כיצד להגיב על זה. מניסיוני הדרך הטובה ביותר לדבר על זה באמת מכל הבחינות היא בפגישה עצמה ולא דרך הטלפון. דרור

14 שנות מאסר נגזרו על תושב אריאל שאנס ילדה בת 12 פורסם: 24.11.08, 09:41 בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר 14 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי על שלמה שרעבי, תושב אריאל בן 49, שהורשע באונס ובתקיפת ילדה בת 12. בנוסף, חוייב שרעבי בתשלום פיצויים בסך מאה אלף שקלים. (ורד לוביץ')

אכן קשה להבין מה מוביל אדם לנהוג כך, בשילוב של אלימות ומיניות כלפי ילדה בת 12. אין לי כמובן פתרון אבל נראה לי שאותו אדם מתקשה מאוד לראות את האחר משום שאם היה רואה אני מניח שהיה מתקשה מאוד לנהוג כך. דרור

ד"ר יקר שלום וברכה, הוא בן 30 היא בת 36 הזוגיות מדהימה הסקס מושלם השיחות נדירות הקשר עמוק ומדהים כל מה שזוג חולם קיים הוא בתחילת דרכו המקצועית היא עובדת בעבודה קבועה ויציבה ויש לה דירה והוא מפחד איך גורמים לגבר שיודע שהיא הבחורה שחיפש כל חייו להסיר מגננות ולחדול מלפחד לעמוד איתן וניצב על 2 רגליו. מה היא צריכה לעשות? היא לא רוצה לוותר עליו ובאמת שהייתה להם זוגיות מדהימה שבגלל שהיא אמרה לו "אל תהיה שאנן" הוא נבהל וברח... הכיצד אפשר לגרום לו לחזור אליה ולעלות במדרגות אט אט לכיוון הנכון. השדכנית שדואגת ויקטוריה

ויק שלום, אם הבנתי נכון הגבר חושש ממיסוד הקשר. את שואלת כיצד ניתן לגרום לו להפסיק לפחד. האמת היא שאני לא יודע, זו שאלה מדוע הוא מפחד, מה זה קשר עבורו ומה זו חתונה עבורו. שאלו שאלות שחשוב שישאל את עצמו אם ברצונו להבין מדוע ברח. את יכולה לסייע לו לנסות ולהבין אבל לא להתגבר על הפחד עבורו. ייתכן שבשלב זה אין הרבה מה לעשות, ייתכן ומדובר בתהליך איטי, וייתכן שיהיה צורך גם בטיפול זוגי על מנת להבין מה בכל זאת גרם לה לדחוק בו ומה גרם לו לברוח. דרור

שלום רב, יש לי קרובת משפחה שחייה מאוד קשים לה בתקופה זאת. גירושין, מצב כלכלי, אובן של אמא לפני כ שנתיים משפחה שלא תומכת רגשית כלכלית כלל וכלל. אותה הבחורה כן נמצאת בטיפול ולמרות זאת חל הדרדרות במצבה. קיבלתי מייל מימנה ואני חוששת מאוד פן היא תפגע בעצמה. אני רושמת את המסר. אני מרגישה נשמה גוססת בתוך גוף חי. ללא כתף להישען שכואב, ללא חיבוק שמעודד, ללא אהבה שמחייה, ללא התעניינות שעושה טוב על הנשמה. אני חייה כל שעה עם אצבע מאשימה, עליי, על חיי, על ילדיי, על עבודתי, על המשכורת, על ההתנהלות שלי, אני מקבלת " מכות " מכל עבר, מהמשפחה, מהעבודה, מהבנק, מביה"ס של ילדיי, מהגרוש, מהשכנים ויש עוד... אני לא רוצה יותר !!! אין לי כוח לשקם את עצמי, כי אין מה לשקם. נגמרו לי הרעיונות להישרדות ביום יום. נגמרה לי האמונה בעצמי ומהאנשים. נגמרו לי הרגשות, נגמרו לי הכוחות. זה המסר, חשוב לי לדעת לאן זה מוביל והאם להתקשר למטפלת שלה?

ברור שלהתקשר למטפלת שלה!!! למה את מחכה?

פורטונה שלום, המסר שקיבלת אכן נשמע מדאיג ואני מבין את תחושת הדחיפות שאת חשה. עצתי היא ראשית לדבר איתה, לשתף אותה אפילו בדאגה שלך לה ולהציע לה להיות שם בשבילה. את יכולה לשאול אותה ישירות האם היא חושבת לפגוע בעצמה. זה לא ישתול בה רעיון אם הוא לא קיים, זה יכול אפילו להקל שאת מעיזה לדבר על זה, ולחלופין ייתכן ותאמר לך שלא לכך התכוונה. במידה ואחרי השיחה את עדיין מודאגת את יכולה לחשוב איתה כיצד לעזור לה, אולי אפילו לומר לה שאת רוצה ליידע את המטפלת שלה או להתייעץ עמה מה לעשות. אני מניח שהמטפלת כבר יודעת ועדיין חשוב שתדברי על כל זה עם קרובת משפחתך כך שתרגיש כמה שפחות לבד. דרור

אני עומדת להתחיל טיפול פסיכולוגי בקרוב, אחרי שאתמול פניתי לאגודת אל"י (אגודה להגנת ילדים, במסגרתה ניתנים טיפולים גם למבוגרים שעברו התעללות בילדותם, כמו במקרה שלי) ויש לי קצת חששות, למרות הצורך העז בטיפול: אחת הסיבות המרכזיות שהחלטתי לפנות לטיפול היא הפחד שלי מאנשים, הקושי שלי לתקשר עם בני אדם והנטיה שלי להקטין את עצמי מול בני אדם, לראות את הצרכים שלהם תוך מחיקת הצרכים שלי, פחד מעימות איתם.. וזה קורה בעיקר עם בעלי סמכות. עכשיו אני הולכת להיות בקשר עם בעל סמכות, עם מטפל. ואני חוששת שגם שם זה יקרה, ששוב אני אקטין את עצמי ושהפחד שלי מאנשים יבוא לידי ביטוי גם בקשר איתו. בעבר, כשהייתי בטיפולים פסיכולוגיים היו לי הרבה שתיקות בזמן הזה של הפגישות. גם את השתיקות האלה אני שונאת, כשאני נמצאת בקשר של "אחד על אחד" כמו בטיפול פסיכולוגי. מצד שני בשנה האחרונה הייתי בכמה טיפולים קבוצתיים ולא הרגשתי שהם מקדמים אותי לאנשהו. לכן החלטתי שמה שאני צריכה עכשיו הוא טיפול פרטני, שבו יש לי את כל המרחב, שאני לא צריכה לחלוק את המקום עם אחרים, כמו בטיפול קבוצתי. אני מחפשת את השאלה, לא יודעת בעצם מה אני רוצה לשאול, אולי סתם לשתף במחשבות אבל אשמח אם תגיבו.

שאלה:באלי זה חינם?

לא, אבל זה במחיר מסובסד של 150 ש"ח (כמו המחיר של קופ"ח בדרך כלל)

נטע שלום, כניסה לטיפול מעוררת תמיד חששות ושאלות שלרוב מתבססים על קשיים עמם אנו מתמודדים ביום יום. כך למשל את מרגישה חשש למחוק את עצמך בחדר בישיבה מול בעל סמכות. להרגיש עצמך קטנה. מבלי להיכנס לשאלות טיפוליות מהותיות שחשוב שיעלו בטיפול, נשמע שאת חוששת משחזור של חוויה מוכרת מעברך. אני מבין את החשש זו חוויה מאוד לא נעימה. אבל אולי אם הפעם לאחר הניסיון שיש לך בטיפולים תצליחי לומר שכך את מרגישה תהיה לכך משמעות טיפולית יוצאת דופן. ההבנה של מה שקורה לך בחדר הבדיקה כיצד את יכולה להרגיש אחרת יכולה להוות את הציר המרכזי בטיפול. דרור

תודה, דרור אני מודעת לכך שיכולה להיות תרומה לכך אם אצליח לומר למטפל את מה שאני מרגישה, את החששות וכו'. אבל מה אם לא? לפני שנה בערך הייתי בטיפול (לא פסיכולוגי, אבל סוג של טיפול פרטני שדומה באופיו לטיפול פסיכולוגי) והרגשתי שאין כימיה ביני לבין המטפלת, פשוט לא הרגשתי נוח איתה ובכל זאת המשכתי להגיע לפגישות איתה ואין לי מושג למה לא יכולתי להגיד לה את מה שאני מרגישה, שפשוט לא נוח לי להיפתח בפניה. אני חוששת שזה מה שיקרה גם הפעם...

פורום פסיכולוגיה בדוקטורס אני מודה ומקווה להצליח לעשות משהו בנדון באמצעות הטיפול. כבר התחלנו בכך. אפשר לשאול משהו? כמה מכם נכנסים לכאן יום יום בערב ומרעננים את המסך מהרגע שהמנהל נכנס ועד שהוא עוזב? כמה מכם לא יצאו מהבית בערב, יאחרו או לא יגיעו לפגישה טיפולית, יוותרו על ארוחה משפחתית, כי הם חייבים לראות איך הגיבו אליהם בפורום? או במייל או דבר כזה? או שאם יש להם סלולרי דור שלישי או מחשב נייד הם יבדקו בכל הזדמנות? נשמע הזוי אבל אני שואלת ברצינות ומנסה לחשוב עד כמה התופעה רחבה ולאן היא מגיעה. אני לא עושה את כל הדברים האלה אך חושבת שהתמכרתי. ניסיתי להתרחק וגיליתי בתדהמה מה ההשפעה הטובה של תגיבו בבקשה אם אתם רוצים

אחותי זה שזה פורום פסיכולוגיה זה לא אומר שאנו משוגעים ושאין לנו חיים... תיכף תגידי שמישהי לא הגיעה לעבודה או איחרה לחתונה של אחותה... אחותי בפרופורציה כן? אוהבים את המקום אבל באים נכנסים והולכים.. שיהיה לך בכיף

שלום לך, אני מבין מדברייך שאת מרגישה מכורה לפורום, אני מניח שחלק מהדוגמאות שנתת את מכירה ממקור ראשון וחלק לא. את מעלה שאלה מעניינת שבאמת מסקרנת אותי בנוגע למקום שהפורום תופס ומדוע. אני שמח שהחלטת להתייחס לזה גם בטיפול. חשבתי כשקראתי את דברייך שהצורך המרכזי שהפורום ממלא עבורך קשור לדימוי העצמי שלך, לבדיקה מתמדת ואולי גם מלאת חשש כיצד יגיבו לדברייך. אני לא יודע אם אני מדייק או לא אבל שווה לבדוק את זה. דרור

שאלה: מה הקשר בין פורום לדימוי עצמי? אצלי אין בעיה בדימוי העצמי ונחמד לי פה.

אולי המנהלים מכורים הם מגיעים הנה המון:-)

זה חשוב שהם שהמנהלים מגיעים לפה המון. (בנעימות): רק לא לצחוק על עבודה הקודש שלהם.. שלא יעזבו אותנו שוב :(

תארי לך מה היה כאן בימי הפורום הפתוח העליזים :-)) בכל רגע נתון, גם ב-4 לפנות בוקר, היה סיכוי שמישהו כתב משהו חדש. לא הייתה סיבה לחכות לערב כדי להיכנס לכאן ולרענן את הדף, כי בכל שעות היום קרה כאן משהו.. עצים באורך של חצי דף לפעמים ;-) המקום הזה ממש פעם פעם.. פעימות מפעימות.. (אבל ללא ספק מקשות על היכולת להיגמל מכאן :-)) אז את יכולה להסתכל על חצי הכוס המלאה..

חבל לך על הזמן... הזכרת לי ימים נשבחים...וסוערים.. ואני רוצה לומר משהו אישי, מצד אחד, זה היה מטריף את הדעת, ההתמכרות היתה בלתי נשלטת, היתה תחושה שצריך לקרא הכל ומבלי לפספס חלילה שום הודעה, והן היו רבות וארוכות. את האמת, שמחתי על הסינון - סוף סוף, היה אפשר לנשום ולהרגע - הלו, יש עוד חיים מחוץ לפורום..... ומה קבלנו ??- פורום משמים, עזוב, כמעט נטוש עד לשעות המאוחרות. ועדיין, עדיין אני בדלימה. מה עדיף - ככה או ככה.. החיים קשים - אמרנו ? פסיכולוגים יקרים - לטיפולכם !!

אני בת 33, נשואה ואמא לתינוקת בת שנה+. הבעיה היא יחסי עם אמי. עד כה גרנו עם אמי בקרבה לביתה, מטעמים כלכליים.(לשמחתי אנחנו עוברים בקרוב לדירה משלנו) לדעתי זו הייתה טעות כי מרגע שבתי נולדה אמי לא מפסיקה להעיר לי על הכל- החל ממה אני מלבישה אותה, וכלה בדרך שאני מחזיקה אותה או what ever .....היא תמיד תמיד תמצא מה להעיר לי.....אני פשוט מתפוצצת וכך יוצא שאנחנו רבות כל הזמן. איך אפשר לפתור את המצב? יש לציין כי היא גם מצד שני עוזרת לי המון, במיוחד שהילדה חולה, ואני לא יכולה להעדר כ"כ הרבה מהעבודה. אני ממש בפלונתר..מצד אחד היא עוזרת ומצד שני מוציאה אותי מדעתי! help!

שלום לך, את מעלה קושי שעולה מול אמך כשהבת שלך היא אולי הזרז אבל נשמע שזה מעבר לכך. הקושי שאת מעלה הוא איך למצוא את המרחק הנכון נפשית מאמא. מרחק בו עדיין תהיו קרובות, בו עדיין תוכלי להיעזר בה, אך שגם תרגישי גדולה מספיק להחליט בעצמך מתי את רוצה בעצתה ובעזרתה ומתי לא. המעבר הצפוי מעורר את הקושי הזה. את מרגישה שעבור אמא אין את הגבול הזה, שהיא מתקשה לשחרר וגם את אמביוולנטית לגבי השחרור ממנה. אני לא יכול לומר לך שיש לי פתרון קל, זהו תהליך. ייתכן והמעבר הפיזי יקל עלייך לבנות לעצמך את המרחב שלך ולהזמין את אמא להצטרף לכשתרצי. להרגיש בנוח להיעזר בה גם אם לא תינתן לה בתמורה הזכות להביע את דעתה בנוגע לכל. דרור

מה עושים עם זה שאחרי שיצאתי מהפגישה הרגשתי שהפסיכולוג שלי נפגע מהדברים שאמרתי (הוא לא אמר את זה מילולי זה יותר הרגשה שלי) עכשיו אני נשאר עם ההרגשה הרעה הזאת עד שבוע הבא אין לי הזדמנות לתקן/להבהיר דברים או לומר לו שהוא כן חשוב לי, אני מרגיש שאני הורס את הקשר ואין לי הזדמנות לתקן.

אל תדאג ברגע שנכנס המטופל אחריך הוא כבר שכח מה אמרת ככה זה אתה חושב על מה שעשית והוא כבר שכח מזמן!!

שלום לך, קשה להישאר עם הרגשה שפגעת במישהו, עם החרדה שמא אתה הורס משהו ועולה צורך עז לתקן ועכשיו. זה יותר ממובן. אבל יחד עם זה יש משהו בהגדרה של שעת הטיפול שיכול לאפשר לך, אם תיענה להזמנה שלי לראות זאת כך, להירגע מעט. הטיפול מוגדר כך שעל הכל אפשר לדבר בתוך שעת הטיפול. גם על התחושה שלך שפגעת ואולי הרסת את הטיפול. בעצם אני אומר שזה יחכה לשבוע הבא. אני מאמין שהמטפל גם אם נפגע יוכל לנסות ולהבין יחד איתך מה קרה שם, להבין את החרדה שלך שזה יסתיים ושלא יגבש עמדה כלפיך בהיעדרך. זה חלק מהחוזה שאני מאמין שהסכמתם עליו - על הכל מדברים בחדר. שוב, אני יודע כמה קשה להתאפק ועדיין אני מאמין שאם תרשה לעצמך לדבר איתו על זה בשבוע הבא זה יכול להיות מאוד משמעותי. דרור

תודה על התשובה, אני יודע שיש לי הזדמנות לתקן ולדבר בפגישה בשבוע הבא, אבל בהתבסס על נסיון קודם כמעט בטוח שיקרה משהו בשבוע שאנחנו לא נפגשים וזה הנושא שיטריד אותי יותר/שיעלה בפגישה והנושא שדיברתי עליו קודם על ההרגשה שפגעתי בו יידחק וכנראה שלא יעלה.

אני רואה חסר בית כואבת ובוכה אני רואה איש בלי רגליים ואני כואבת ובוכה אני קוראת על אישה מוכה ילדה שנאנסה אני כואבת את כאבם ובוכה אני מרגישה את העצבות בכל אדםשזז אני מרגישה את הכאב של כל העולם כל נשימה כל אנחה כל זעקה של האנושות הטבע והאדמה כל ילד רעב כל ילדה בודדה כל גבר עזוב כל אישה נטושה כל המבטים מביטים לעברי בתחינה לעזרה ואני מה אני אני רק מסתכלת מרחמת ובוכה בעבר היתי קונה אוכל לחסרי בית שליד תחנת האוטובוס שלי עכשיו אפילו את זה אני כבר לא עושה אני רק מסתכלת כאבת ובוכה אבל הכאב בלתי נסבל הוא בכל מקום הוא בכל פינה קורע את הלב פוצע את הנשמה והאדישות האדישות מטריפה היא מוציאה אותי מדעתי ושורפת כל גרם של תיקווה לא רוצה להיות כדור רגשות מהלך לא רוצה להרגיש את הכאב של אחרים יש לי מספיק משלי ואפילו יותר מדי ועדיין כאילו אין לאן לברוח וזה בעצם כל מה שאני רוצה לברוח להיתחבא להעלם מתחת לשמיכה חיבוק של אבא נשיקה של אמא(שלא תבוא לעולם כי היא כבר מזמן לא חייה) ולא להרגיש יותר כלום אף פעם

תמרה שלום, עוצמות הכאב שאת מרגישה מאחרים נשמעות בלתי נסבלות, קשה עד בלתי אפשרי להרגיש את הכאב של כל אחד כל הזמן. כתבת בכותרת הזדהות יתר וחשבתי על כך שאכן את מזדההעם כל הסובב אותך, בעיקר עם הכאב שלהם. כאילו את מתקשה לסנן חלק מהכאב הזה. את כמהה למקום מוגן מרגיע, מחבק, בו לא תרגישי את הכאב לא שלך ולא של אחרים. אבל אני חושב שאולי קיימת אפשרות שלישית בנוסף להזדהות היתר או להיעלמות מתחת לשמיכה - האפשרות של מציאת האיזון בו תוכלי לראות כאב של אחרים להבין אותו אך לא לאמץ אותו וספוג אותו כאילו היה שלך. לא קל להגיע למקום הזה, לעיתים יש צורך בעזרה, אבל נראה לי חשוב שתנסי. דרור

אבל אך מגיעים לאיזון העדין של עדיין להרגיש עדיין להתחשב עדיין להבין ולאהוב אבל לא לכאוב אך מפסיקים להיות עורק ראשי פועם וכואב של העולם ועדיין לא הופכים לקיר ביטון חסר תחושות מוחלט אך נלחמים בעדר של האנשים הרודפים אחרי כסף ועושר ובילויים זיונים מכוניות עבודות טובות בתים יקרים נשים יפות בעלים עשירים ועדיין להשאר אנושית אך אפשר לעצום עיניים ועדיין לראות את הכל

שלום רב רציתי לשאול שאלה חברי בן 24 היה בחור ספורטאי בגיל צעיר יותר ובעקבות בעיות רפואית נאלץ להפסיק להיתאמן ובעקבות כך סבל מדיכאון והיה מרבה לאוכל כפיצוי למצב שביעס אותו שלא יתאמן שאלתי כיצד ניתן להחזיר לו את התאבון הבריא ולא את האפשרות שיכול רק בגלל מצב נפשי שישפיע עליו כיון שבנתיים הוא משמין ומצב רוחו מרומם אני רוצה לעזור לו להרזות מבלי שהמצב הנפשי ישפיע והרי הרבה זמן עבר והוא אוכל בצורת של ההתקפי רעב אני רואה שקשה לו והוא רוצה לרדת ולחזור למצב שהיה אני מעודדדת אותו והוא מנסה לשמור אבל קשה לו לרדת במישקל ואני יודעת שהוא רוצה והוא אפילו הלך לדיאטנית קשה לו לעמוד במיטר הוא בא מממשפחה שמפטמים מה עלי לעשות כדי לעזור לרדת במישקל כי זה לא אסטטי והכי חשוב לא בריא אני נורא רוצה לעזור לו הוא אומר שאוכל הנאה בשבילו חייים פחות את צריך להנאות ומבטיח לישתדל אבל כלום

שלום לך, את שואלת כיצד ניתן לעזור לחבר שלך לרדת במשקל מבלי שזה ישפיע על מצבו הנפשי. הקשר הזה שאת והוא עושים מצביעים על כך שאולי כאן טמון הקושי, כיצד להרגיש טוב מבלי לאכול. אני חושב שזה עניין מורכב, כי אוכל גם מנחם אך הוא גם עלול לגרום לתחושות לא טובות עם העצמי. אני אחלק את עצתי לשניים, אם זה באמת מפריע לו והוא מוטרד מכך רצוי שיפנה לייעוץ נפשי לבחינת הקשר בין אוכל למצב רוח אצלו. מבחינתך חשוב שתבהירי לו שאת איתו מלווה אותו, אך גם לא דוחקת בו. כי פיטום יכול להתבצע בדרכים רבות, אחת מהם היא לרצות בשבילו יותר ממה שהוא רוצה. חשוב שתדעי שאת יכולה לעזור לו עד כמה שהוא מוכן להיעזר, לא יותר מכך. נסי לראות היכן את יכולה להתאים את עצמך לצרכים שלו ותמוך בו כשהוא מתקשה. דרור

אז ככה בעבר שיתפתי כאן בפורום..את המקרה שלי אני רק אתזכר שפשוט גנבתי מחבר שלי כסף,ועכשיו שפשוט נפרדנו אני חושבת לעצמי איזה מן מעשה נוראי זה בהחלט מצטערת על כך..לא נפרדנו בגלל זה אבל..פשוט חושבת שלא אמצא יותר מישהו בן זוג כי לא מגיע לי על מה שעשיתי ואני אוכלת את עצמי כול יום וזה כבר משדר החוצה ואנשים שמים לב שאני מתוסכלת ואני ממש אובדת עצות כי את הנעשה אין אוכל להחזיר אך מה אוכל לעשות כדי לשוב ולהרגיש שוב בנאדם טוב שמגיע לי גם להיות מאושרת..כואבת מצטערת מבויישת ואובדת עצות..

עדי שלום, נשמע שקשה לך מאוד עם מה שעשית, שאת מייסרת את עצמך ומרגישה שבאופן מסויים לא מגיע לך בשל כך להיות בקשר נוסף. אני מבין מדוע את לא מרגישה בנוח עם המעשה שלך. ועדיין נראה לי שאת מייסרת את עצמך יתר על המידה מה שמעלה בי את השאלה מדוע. זה יכול לקחת לכיוונים רבים, אבל חשבתי שעצם הייסורים, ההרגשה שלא מגיע לך שום דבר טוב עכשיו גם לא מאפשרת לך להתפנות ולבדוק מה לא עבד עבורך במערכת היחסים. האם מלבד המעשה הזה עוד דברים גורמים לך לא להרגיש טוב. כלומר זה פוטר אותך מהתבוננות לא פשוטה על עצמך שכן את המעשה לא ניתן להחזיר, ולכן גם אין מה לעשות איתו. בעצם אני מזמין אותך לבדוק כיצד את יכולה להניח את מה שלא ניתן לעשות איתו דבר בצד ולבדוק האם זהו הדבר היחיד שמפריע לך, ובמידה שלא לראות כיצד את יכולה לעשות במקום בו ניתן לעשות. דרור

(בלחש) אני נשארת די לבד עם דאגות כלכליות... זה מכניס אותי למתח גדול.. עד כדי בכי לפעמים.. הוריי מדברים על אובדן של יותר ממחצית מהפנסיה הצפויה. אני חורקת שיניים ומתקשה להרגיע את עצמי. מתקשה גם לבקש מהם עזרה, למרות שאני יודעת שהעזרה שאני מבקשת היא מינורית ולא תורגש על ידם. השבוע אשלם למטפלת שלי סכום הכפול ממה שיש לי בעובר ושב, שהוא גם מחצית מהמשכורת שלי. אלא שעוד לא התחלתי להשתכר... אשלם לה מהחסכונות שלי. זה לא דבר שאני יכולה לספר לה, כי אני לא רוצה לגרום לה להרגיש שאני מבקשת הנחה נוספת. מרגישה לבד עם הנושא הזה של כסף. אני במתח גדול.. סופרת לעצמי חשמל, אוכל, נסיעות. לא מתחברת לבזק כי אין לי כסף לשלם להם.. אבל נפגשת איתה. זה מוגזם.. כמו לנסוע במכונית יוקרה כשהמקרר ריק.. ובפרט כשאני רחוקה מלהיות במצב מצוקה. רחוקה מאוד. כשאני מצליחה להרגיע את עצמי אני אומרת לעצמי לא לדאוג. אומרת לעצמי שאמצא ללא קושי הכנסה נוספת ושהעניין יסתדר בחודש/יים הבאים. כשאני מצליחה להרגיע את עצמי אני חושבת שהעניין הכספי הוא בשירות של שאלות מהותיות יותר, על האם אני רוצה או לא רוצה בטיפול. כל כך הרבה דברים טובים קורים, ולטיפול יש סיכוי טוב להחליש אותי. להזכיר לי את הדרכים ללא מוצא שלי, אותן אני מנסה לרמוס. לא בטוחה שאני רוצה להחליש את עצמי עכשיו בטיפול.. היא נהדרת, באמת. לא יכולתי לבחור מטפלת טובה לי יותר. שמדברת אליי כמו שהיא מדברת. אבל אני רוצה קדימה, ובטיפול בהכרח יש גם מידה מסוימת של אחורה. לפחות בטיפול חדש. ושני הדברים האלה יחד- שאלות על אם כן או לא טיפול ושאלות על איך לעזאזל אשלם לה כל חודש ועל אם המתח הזה, של לגמור את החודש או לא, שווה את זה- מקשות עליי קצת להרגיש בנוח או לשמוח על ההתחלה המרגשת הזו בינינו. כי מה אם בחודש הבא אאלץ כבר לעזוב?.. הנטל הזה כבד. תחושת בטן אומרת לי שאחליט בשלב כלשהו לא להיות בטיפול השנה, וזה קצת מפחיד אותי. אני לא יודעת מה אני רוצה. מה לעשות?

שלום לך, את מעסוקה בשאלה כיצד לעמוד בהוצאות הטיפול, אך גם מרגישה שזו לא השאלה היחידה, שייתכן אף שהיא מייצגת התלבטות אחרת - חשש מפני כניסה לטיפול. חשבתי על ההרגשה שלך שאת לבד עם הדאגות הכלכליות ונשמע שלא רק איתן את מרגישה לבד. גם עם הדאגות האם את יכולה להכנס לטיפול, האם את יכולה להרשות לעצמך לשתף את המטפלת גם בקשייך הכלכליים ממש כפי שאת יכולה לשתף אותה בנושאים אחרים. אני לא יודע מדוע נכנסת לטיפול, אבל נראה לי שהייתה סיבה, סיבה שחשוב להקשיב לה גם כאשר עולה אמביוולנציה. נסי לבדוק האם את יכולה להביא את כל ההתלבטויות לטיפול, לאפשר לעצמך לא להיות לבד איתן בין אם תחליטי לסיים את הטיפול ובין אם לא. דרור

דרור, אני מנחשת שאתה לא מהמטפלים שמעודדים יצירת קשר בין הפגישות... מה אתה מציע למטופלים שלך לעשות כשהם מרגישים צורך ליצור קשר כזה? אין לי שום דבר דחוף לומר לה, אבל יש בי גחמה מתחזקת לשלוח סימן חיים.. להגיח לרגע על צג הסלולרי שלה ולהיעלם שוב עד הפגישה שתהיה. מביך... בא לי לבקש יד לרגע. סתם, מגע קצרצר שינכיח אותה לרגע.. שירגיע אולי.. מרגישה מטופש.. מביך נורא.. אולי גם כי היא לא מבוגרת ממני בהמון שנים. אולי גם כי היא כל כך נחמדה שהייתה יכולה בקלות להיות חברה בנסיבות אחרות. ואולי רק בעיני בעצם.. היא נחמדה. באמת נחמדה. מחר רק יום שני..

... ראי עד כמה את מסתגפת, מייסרת את עצמך, מוכרחה לשלם מחיר כבד כדי להרשות לעצמך את הדבר הטוב הטוב הזה... להיות מטופלת... לקבל... לקחת... לינוק... כך אני רואה זאת, לפחות. אנשי טיפול הנפש היו אומרים שהשאלה המתבקשת היא האם זה מוכר לך ממקומות אחרים... ;-) יש כאן משהו מאד קונקרטי ואמיתי, אבל (וצדקת) השאלות הללו סביב נושא הכסף, פעמים רבות יכולות להיות כל-כך חמקמקות. כל כך טריקיות. עפי"ר כאשר מדברים על כסף וקושי סביבו, זה גם קשור לנושא מאד עמוק של שליטה... נושאים כדוגמת הפסקת טיפול או דילול מספר פגישות, הם מורכבים ברמות. וואי כמה משאלות צריך לבדוק מאחוריהם... זה ה-נושא להביא לטיפול (באומץ...). ואיך אומרים - באופן פרדוקסלי - הטיפול והביחד יעזור לך בדיוק עם הדילמה הזו. ואני יכולה לומר לך שרוב הטיפול שלי ממומן מחסכונות, שממומשים עבורו. לא אתאר לך איך חייתי בשנים הראשונות של הטיפול, באיזה ניגוד אדיר. הדימוי שנשאתי עמי היה של הומלס שנוסע בלימוזינה מפוארת... מאד דומה למה שרשמת. זה היה המצב, ולקח לו תזמן שלו הארוך שלו טיפה'לה להשתנות. צריך מאד להקשיב לניגוד הזה. .... הטיפול גם לימד אותי בייסורים קשים לבקש עזרה. להיות מטופלת. אמירה שורפת משהו. למדתי מהטיפול, שלפעמים כאן ועכשיו נדמה לנו, ואולי גם לא רק נדמה, שהטיפול ו/או בקשת העזרה וההרשאה לקבל אותה - מחלישות, מכלות משאבים ולא מכניסות חדשים במקום (נפשיים... כסף...) והנה סייג - לאו דווקא. אדרבא. זה יכול להיות חלק מהריפוי, ההתחזקות וההתגבשות לטווח ארוך. כן, למרות שכאן ועכשיו החוויה של חולשה. חוצמזה שבנפש אין ר?יק, אבל החרדות מובנות עד מאד. גם אני, שנמצאת בטיפול כבר די זמן, בדאגות, שבשלב זה, עדיין ההוצאות גבוהות מההכנסות (כאמור, נכון גם עבור המשאבים הנפשיים), אבל יודעת גם שרק הטיפול יכול ללמדני לשנות את המאזנים הללו. והוא אכן עושה זאת בהדרגה. את לא לבד, וזה אולי מה שהכי מעורר חרדות... לי נראה ש - וואי, את הכי רוצה אותו, את הטיפול, הזה, עוד ועוד ממנו, עוד פגישה ועוד קשר. חמדנות לגיטימית ובריאה וטובה כל-כך... המממ... מצער-משמח שבסופו של דבר יש גבול כואב, אבל צריך לשים לב האם אנחנו מנסים להימנע מלהיפגש עם הגבול הזה, ולכן נוטים בקלות רבה כל-כך לוותר הכל... כביכול כדי להשיג שליטה. אבל רק התחלת... ואני כן חושבת שיש בך חלק שנמצא במצוקה, חלק לדאוג לו... גם על הכותרת והנושא הייתי אומרת המון, אהבתי. אהבתי. זה פטנט מתבקש, בעיניי, שגם חשבתי עליו אחרי שחלו כאן שינויים בממשק...

אם אין לך אפשרות כלכלית אז ישנן מרפאות לבריאות הנפש חינם.

חברה שלום, הודעתך לא הועלתה משום שלטעמי יש בה סכנה מסויימת. עם זאת ברור לי שלא לכך הייתה כוונתך, אלא כוונה אמיתית לשאול כיצד זה ייתכן שלא עוזרים לאדם במצוקה ממשית. לא קל לחשוב שמצב כזה ייתכן, זה מכאיב ואני יכול להבין משום כך את השאלה שלך איך? אבל לצערי אין לי תשובה מלבד ההצעה שבמקרי מצוקה קריאה ברורה ככל האפשר לעזרה יכולה להגביר את האפשרות לקבל אותה. צר לי אם תשובה זו יכולה להישמע עמומה לגבי שאר חברי הפורום, אך כפי שאמרתי בתחילת דבריי תוכן ההודעה מטריד ויכול להיות מסוכן. דרור

לא נראה לי שזה כל כך פשוט עבור חברה.. כי אולי זה נחווה כדחייה אך קודם שאומר את דברי לחברה, אציין שמגיע לך דרור, כל הכבוד. הרי אחרי הכל, באמת שחשוב לשמור על כולנו וגם על אלה שבמצוקה מסוכנת.. צריך לעטוף את כל הכיוונים.. באמת. בעבר, לא תמיד העלו את ההודעות ואז באמת נשארים לבד.. כל הכבוד שגם אם לא העלית את תוכן ההודעה, התייחסת אליה. כך מנעת אולי קצת פחות, את רגש הדחייה המובן מאליו, מהודעה כזו. ולך חברה יקרה.. אין לי מושג מה התוכן, לכן אשלח לך יש מלטפת וחיבוק אמיתי, אח"כ אשים לך לק על הציפורניים כדי לפנק אותך :) ואז עוד חיבוק לסיום, שיחזיק אותך כדי שלא תוכלי ליפול.. תחזיקי מעמד!!! שמרי על עצמך..

אם זה מה שאני חושבת אז קרה לי פעם משהו דומה שלא הלך רחוק כל כך. האינטרנט מקום אכזרי לפעמים וצריך להזהר מאוד

אני לוקח על עצמי את האחריות שבעמימות דבריי וההשלכות של זה. ורוצה לתקן מעט, הדברים שנכתבו והועלו לא תיארו אקט אובדני של הכותבת, אלא ידיעה שלטעמי לא נכון היה להעלות אותה בשל הסכנה שהיא טומנת בחובה. דרור

אני והחבר שלי כבר שניים ביחד מערכת היחסים שלנו טובה וכייפית . אנחנו מסתדרים עד שמדברים על כסף ואז מתחיל כל המריבות וכמעט לפרידות מה עושים ??? תעזרי לי אני לא רוצה לפרק הכל בגלל זה! אנחנו מאוד אוהבים

דרור יקר.. מקווה שעליך עוברים ימים אחרים.. כאלו שאני לא מכירה .. רוצה לשאול אותך שאלה המטרידה אותי. האם משום שעכשיו הופניתי לפסיכיאטר בעקבות מצבי, עלי לשתף פעולה גם על ידי שיחות איתו..? מראש, לא רציתי לראות פסיכיאטר, אח"כ הבנתי שאין לי כל כך ברירה, ועכשיו, עכשיו המטפלת והפסיכיאטר אומרים שאני צריכה ללכת אליו בסביבות הפעמיים בחודש. המטפלת בעצמה שיתפה אותי שזה גם לא קל לה לערב גורם שלישי אך זה הכרחי עכשיו והיא בהחלט מאמינה שהיא מסוגלת לנהל זאת נאמנה. אממה, אני ל-א רוצה גוף שלישי. אני כבר מנסה לדבר על זה עם המטפלת ומתקשה מאוד לנסח את הקושי הרב הטמון בסיטואציה זאת. לאט לאט אני מרגישה את הטבעות מתהדקות להן סביב צווארי. זה בסדר אם אני עושה זאת אך זה ל-א בסדר אם זה קורה לי על ידי גורם חיצוני. אני יודעת שתכוון אותי להמשיך ולנסות לדבר על זה עם המטפלת וכך באמת אעשה. השאלה כאן יותר כללית. האם יש חיוב לפקוד פסיכיאטר מתכיפות מסוימת (שכאן נראית לי תכופה קצת יותר מידי בשביל מעקב תמים – תרופתי בלבד) לאחר קבלת טיפול תרופתי ראשוני. מילא אם הייתי מתלוננת לגבי התרופה אבל אני חושבת שהיא בסדר. אם אפשר לומר שאני מבינה מה קורה איתי בימים אלו. היו לי עוד כמה שאלות עכשיו לא זוכרת. אולי עוד מעט. אז זהו לבינתיים.. תודה דרור.. שולחת לך מבט רך אולי קצת יותר מודאג / מוטרד.. מרשה לעצמי אחרי שפרקתי פה קצת.. ~נילי~

נילי שלום, את מרגישה שאת לא רוצה גורם שלישי בקשר בינך לבין המטפלת שלך, חוששת ממעורבות של גורם כזה. מדברייך נשמע שגם המטפלת שלך חששה מכך בעבר, אך כעת למרות החשש שאולי יש בה נראה לה שחשוב שזה יקרה. אני לא יודע על איזו תכיפות מדובר, והאם באמת הקשר עמו יחליף את הקשר עם המטפלת שלך. לעיתים קרובות יש צורך במעקב צמוד של טיפול תרופתי לפחות בהתחלה, לא רק אם התרופה מביאה לקשיים, אלא גם כדי לראות מה מידת ההשפעה שלה. אני אכן ממליץ לחזור ולבדוק עם המטפלת שלך מדוע הכנסת גורם שלישי כה מאיימת, מדוע זה מעורר בך חשדנות, עד כדי הרגשה שהטבעת מתהדקת סביב צווארך. בעצם אני מזמין אותך לבדוק האם את יכולה לראות בהוספת צד שלישי דווקא כמשהו מיטיב שיכול לעזור להחזיק אותך טוב יותר אם יתבצע נכון. דרור

שלום לך, מדי פעם עולה כאן דאגה לאחד הנוכחים או הנעדרים. לעיתים העדרות יכולה להצביע אכן על מצוקה כפי שאת חוששת ממנה או לחלופין על צורך מופחת להיעזר בפורום. אני מקווה ומאמין ששלומה טוב ושאם וכאשר היא תרצה לחזור ולהיעזר בפורום היא תוכל לעשות זאת. דרור

יקרה נכון. לא מגיעה הנה כי נמצאת בתקופה בה אין לי את האנרגיות להצחיק ולתמוך. אך ממש תודה על הדאגה. שיהיה לך לילה שקט. זהו. בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, אמנם לא כתבת אליי ובכל זאת אני מתערב כי חשבתי על הדברים שלך ורציתי לומר לך שאת יותר ממוזמנת להיות בפורום הזה גם כשקשה לך גם כשאת זקוקה למי שישצחיק יתמוך או יעזור לך. אני אומר את זה ויודע שאת יודעת, ובכל זאת חשוב לעיתים לשמוע את זה. דרור

מה יכול פסיכולוג קליני לעשות שפסיכוטרפיסט לא יכול? מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לחינוכי?

יחיאל שלום, ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט הוא בשני דברים. ראשית אבחון פסיכולוגי. מי שאינו פסיכולוג אינו יכול לעשות אבחון. שנית מדובר בהכשרה שונה, פסיכולוג קליני עושה לרוב פסיכותרפיה, אך זאת לאחר הכשרה ארוכה ומפוקחת. לא כל פסיכותרפיסט עבר הכשרה מעמיקה וכאשר אדם מציג עצמו כפסיכותרפיסט חשוב לבחון מה ההכשרה שלו. כך למשל ישנו בית ספר ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים בו ניתן להעמיק את ההכשרה ובוגר בית ספר שכזה יכול לספק טיפול טוב. ההבדל בין קליני לחינוכי הוא בסוג ההתמקצעות. באחד המוקד הוא התמודדות העולה במפגש של הילד עם מסגרות חינוכיות שונות. בשני המוקד הוא קשיים תוך אישיים כמו גם בינאישיים עמם מתמודד הילד או האדם. לעיתים עיקר ההבדל הוא בצורת העבודה כאשר פסיכולוג קליני עוסק בעיקר במתן פסיכותרפיה במשחק או בשיחות. דרור

מחבקת אתכן!!

בסערה העולה השמימה... תודה לך אלמונית יקרה.. שולחת חיבוק חזרה לך ולכל החברות בפורום.. כי נראה לי, כולנו צריכות את זה.. מאוד מאוד. אם תרשו לי.. ;(.. ~נילי~

למה דווקא נילי ונגרה?

אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי את שנינו ביחד את ואני אבל את לא איתי זה רק בראשי שנינו ביחד דמיון חופשי גולשים אל הרוח מעבר להרים צונחים אל החושך בעירפול חושים טסים לירח, אל הכוכבים את שביל החלב נכניס אל הכיס נוסקים אל האופק ונעלמים יורדים אל המים הסוערים צוחקים אל השמש ולעננים מאחרים בלילה, שוברים את השיא

פיספסו אותך נקודה חמודה אז סליחה בשם כולם:-(

שלום לכולם אני בטיפול שלושה חודשים ומקללת את המטפל..לא הייתי מקללת את הרופא משפחה שלי אז למה אותו אני מקללת ממש קללות..איך הוא עומד בזה איך הוא מרגיש האם הוא יפסיק את הטיפול למה מטפלים מרשים שזה יקרה?איך פסיכולוגים מרגישים כשמטופל מתנהג כך? פעם שברתי לו את העציץ בחדר וזרקתי עליו את הטישו

שלום לך, את שואלת בדברייך מספר שאלות, מדוע את מקללת אותו, מדוע הוא עומד בזה ומאפשר את זה ומה הוא יעשה או ירגיש. אני חושב שטיפול שונה מהותית ממפגשים אחרים בחיינו. עולים בו דברים, שלעיתים עולים גם במקומות אחרים, אך בעוצמה גבוהה הרבה יותר. את כועסת עליו מסיבות שונות ככל הנראה אך אני מניח שניתן להבין חלק גדול מהכעס ככקשור לחוויות מוקדמות שלך ולקשרים מוקדמים שלך עם אחרים בחייך. כלומר שכשאת כועסת עליו את כועסת לעיתים על דמויות שהכאיבו לך בעברך ומשהו בתוך הטיפול הזכיר לך את זה. המטפל כנראה משדר לך שאת יכולה לעשות את זה והוא יעמוד בכך, לא יפגע בך בחזרה למרות החשש שלך מזה. יחד עם זאת נראה לי שאת חווה חרדה גדולה בטיפול מכך שתחצי גבולות שהוא לא יוכל לעמוד בהם, וחשוב להתייחס לחרדה הזו ביחד, בתוך הטיפול, זה גם תפקידו אך גם תפקידך לא לחצות גבולות שיפגעו במטפל ובטיפול - ושוב תדברו על זה. דרור

כשהולכים לרופא משפחה אז צועקים לו דוקטור כואב לי כשהולכים לפסיכולוג יש דרכים שונות לצעוק כואב לי כשלשבור עציץ זו אחת מהן:-)

עצובה נורא היום, הדגש הוא על ה - 'היום'. כי אתמול היה דווקא בסדר ומחר – טוב מחר לא יודעת מה יהיה. אם הייתי הבורסה הכלכלה הייתה מתרסקת או נוסקת לגבהים מדי רגע. הייתי רוצה לחיות בתקופה/תרבות בה להתחפר מתחת לשמיכה במשך ימים נחשב לרצוי ולא לדיכאון, תקופה בה העצב והבכי לגיטימיים ממש כמו החיוך. מקום בו להגיד כואב לי - לא מטלטל ממש כמו לברך את האחר לבוקר טוב. תקופה בה העצב בעיניים טבעי כמו הקפה של הבוקר. אם הייתי חייה במקום/תקופה כזו, היו קוראים לי- נורמאלית, מסתגלת. הייתי רוצה לחיות במקום בו ה "מה שלומך" זוכה לתשובה אמיתית, מקום בו להעלם, לרחף, להתעייף, לבכות, להתרסק, לפרוש, להשתבלל, לשתוק ימים, להתהלך בלילות- נחשב טבעי ממש כמו – לרקוד, לחייך, לאהוב ולחבק. אך בינתיים בעולם האמיתי, הנורמאלי – מתכווצת כדי שלא יבחינו בי, כדי שלא ישאלו לשלומי, מברכת לבוקר טוב גם כשהוא נורא. מנסה להיות שייכת גם כשלא, מנסה להתאים – פרצוף, מראה, דיבור, תחושה - לאלפי האנשים המתהלכים ברחוב לצידי, שאולי בליבם גם מייחלים לחיות בתקופה/תרבות בה להתחפר מתחת לשמיכה במשך.... לילה טוב:-(

נגרה יקרה הזדהיתי ממש עם כל מילה! אני אחת מאותם אנשים שעוברים לידך ומחלים לחיות בתקופה/תרבות.... כל כך עצוב מה שכתבת לילה טוב נשמה

שלום לך, את מדברת על הפער הגדול בין הדרך בה את מרגישה בפנים, לדרך בה את מראה עצמך כלפי חוץ, בין הכאב, העייפות, העצב ועוד לבין חיוך וברכת בוקר טוב תוך כדי המנעות ממפגש בו תישאלי לשלומך. את אומרת כיצד את לא מרגישה שזה לגיטימי לתת ביטוי לרגשותייך האמיתיים, שלא יעמדו בזה אלו שמסביבך לא יבינו לא יקבלו. אבל אני שומע גם מבין השורות שאולי גם לך קשה להבין מה קורה לך, מדוע העליות והירידות האלו מדוע הפער הזה בין איך שרואים אותך לאיך את מרגישה ומדוע לא רואים מעבר לברכת הבוקר טוב שלך. בסוף דברייך את מעלה מחשבה שנראית לי חשובה מאוד, חשובה כי היא מעלה את האפשרות שלא מדובר בתקופה אחרת אלא שייתכן וזה אפשרי, כאן ועכשיו. שסביבך יש לא מעט אנשים שכואב להם וקשה להם אך חוששים להראות זאת וכך כל אחד נשאר עם הכאב שלו ללא הרגשה שמישהו יוכל להבין אותו. השאלה היא איך לפרוץ את המעגל הזה. בהרגשה שלי זה יכול להתחיל אם תצליחי לתת לעצמך להרגיש שלפחות מישהו אחד מצליח להבין ולקבל, שאולי גם את תהיי מוכנה לקבל, ך אולי זה יכול להתחיל. דרור

המחר הגיע והפך להיום. והיום גרוע מאתמול. מחשבות על הסוף נמצאות בי מהבוקר וההכרות עם עצמי, הידיעה שזה זמני, שזה יעבור, יתחלף – אין בה נחמה. מצטערת כל כך שמביאה לפה את האיכסה של עצמי. שלא שוזרת כאן נבטים של חמימות ואושר, מצטערת שחושבת על עצמי ואיך להישאר בחיים, איך לא להיכנע. אין לי פתרונות קוסמיים כבר עשיתי שימוש בכל הציוד שבאמתחתי. ממש זקוקה כרגע למילים חכמות, להבטחה שקרית/דמיונית שיהיה בסדר/אחרת/טוב/נסבל/נעים/קל. ניסיתי ככל האפשר לנסח בעדינות/זהירות הרצויה לפורום את מה שקורה בי עכשיו. סליחה אך נמאס. תודה

נגרה כתבת משהו שגרם לי להבין שאולי אנשים שאני חושבת שיש להם הכל גם להם עצוב ורע ושלא רק לי... זה נותן להרגיש לא לבד בחיים המגעילים האלה... תודה לך

לאני שלום! רציתי רק לומר לך שלצערי הרב את אינך היחידה בעסק. וכן, את נחשבת לנורמאלית ביותר. אומרים שהדיכאון היא המחלה של המאה העשרים ואחת. פשוט כולנו כאן מסתובבים עם מסיכות על הפנים. כולנו חיים בשקר, בהצגה, אך ברגעים של חסד פתאום אנו קולטים שאנחנו לא באמת מי שאנחנו. אנחנו במרדף, מחפשים לרצות את החברה, שום דבר כבר לא מספק אותנו וכו'. לכן, יש לי עצה בשבילך. לפני כשנה למדתי ב"ימימה". אלו הם שיעורים לחיים שמלמדים אותנו כיצד להתקרב אל עצמינו, כיצד להפסיק לחיות בדמיונות ולהפסיק לדרוש "חום" מבחוץ. בקיצור זה שיעור של פעם בשבוע של אהבה עצמית. לא מתוך אילוץ, אלא מתוך אמת. אני ממליצה לך מכל הלב. את יכולה להכנס לאתר של ימימה- חשיבה הכרתית ולראות היכן נפתחות קבוצות חדשות. חשוב לי לציין שהשינוי לא נעשה בן רגע, זה לימוד של שנים. חברה אמרה שרק לאחר 4 שנים בימימה היא הרגישה שינוי בחייה. אבל הכל כמובן תלוי בך. שתהיה הצלחה רבה!

הי אני לא כל כך יודעת מה לכתוב, יודעת שאני פשוט זקוקה להתיחסות כלשהי. יודעת שהמילים שלך יכולות להרגיע לרגע קט. למרות שזה קצת כמו התמכרות, החיפוש אחר האפקט הרגעי, והנכונות לעשות כל דבר עבורו (כמו הרגזת המטפלים לשעבר על מנת לזכות בתשומת לב).חששתי כל השבוע שכעסת עלי בגלל התגובה שכתבתי ביום שני בערב ולא פורסמה. אני פוחדת שאני הורסת הכל. אני חייבת לכתוב כמה שיותר- זה היחס הישיר, כמה שאראה יותר במצוקה אזכה ליותר התיחסות. זה תמיד עובד. הפסיכולוג שלי תמיד ניסה לומר שזה לא נכון. אבל גם הוא, אחרי שפעם נורא כעסתי שהוא שכח אותי, פתאם עבר למצב אלרט וזכר בדיוק מתי הוא הבטיח להתקשר. כן. אני רוצה שכולם יהיו סביבי במצב אלרט כי אני באמת מרגישה דחיפות נוראה של דברים בלתי נסבלים. הרגשות האפשריים הקיימים בלקסיקון שלי הם או דיכאון יאוש ומוות. או הרגשות החמים: כעס, שנאה , קנאה. ואני לא יודעת לאיזה צד להתמכר. איך להחליט לחיות את חיי השנה. שונאת את שתי האופציות אבל אף פעם לא הצלחתי לחיות באופציה אחרת. כילדה אף פעם לא היה שם חום, רכות, אהבה. ולכן היום אני בור בלי תחתית, כל ניסיון לגשת אלי בדרכי רכות רק מעורר את ה"זה לא מספיק!!" ומחזיר את הדיכאון או המלחמה השורפת. אני מדברת גם כאן על לוותר. ומיואשת גם מזה, שאני רק מדברת, שאני אמשיך לחיות ככה. תקועה באמצע , לא מצליחה לחיות באופן סביר, ולא מצליחה למות. עושה את כל הדברים שאמורה לעשות- יוצאת מהבית, פוגשת אנשים, אבל כשמשהו מתבטל אני אחוזת אושר עילאי, רק זה מביא לי אושר, שאני יכולה להשאר במיטה ולבכות כל היום. בבכי אין אושר. רק באותו הרגע בו אני מגלה שלא אצטרך להתאמץ גם היום . לתפקד. להיות נורמלית. ולפעמים אני חוששת שכל התפקוד הזה מוציא ממני רק יותר מן הפן של הזעם, ושיום אחד לא אוכל להשתלט עליו. כי בפנטזיות אני עושה דברים נוראיים להמון אנשים. לא יודעת במה להאמין... לו היתה לי תקווה יציבה ולא כזו המתפוגגת כבועת סבון בלתי חשובה.

גילי שלום, את כותבת כיצד את נעה בין יאוש לכעס. כיצד רגשות כמו כעס ושנאה מהווים עבורך את האפשרות היחידה לא להרגיש את הייאוש לא להרגיש את הכמיהה למוות. את מדברת על ההרגשה שאת חייבת לתפקד, אולי בצורה כזו שאחרים לא יוכלו לראות עד כמה קשה לך. תפקוד כזה, הסתרה שכזו באמת דורשת מאמץ רב. חשבתי על דברייך כיצד חום מעורר צורך בעוד ועוד, בהרגשה שזה לא מספיק. כיצד זה מעורר בך אולי גם חרדה מהמקום הזה בו תזדקקי כל כך לאחר עד שאת נעה מייאוש לכעס ללא יכולת לתת לעצמך להשאר במקום קרוב, קרוב לאחר. את אומרת שאת לא מכירה מצב כזה, של קרבה אמיתית, מצב בו ישמעו אותך גם אם לא תצעקי, לא תפחידי, לא תהיי במצוקה כל הזמן. אני אגב חושב שאי אפשר להתעלם ממך כשאת צועקת, כשאת מנסה לפגוע, אבל אני חושב, בשונה ממך שאפשר לשמוע אותך לא פחות טוב כאשר את לא עושה זאת. ההבדל הוא במחיר שאת משלמת בכל אחת מהאפשרויות בראשונה את מרחיקה, מקשה להיות איתך באמת, במידה רבה גם נדרשת להשקיע מאמץ ואנרגיה רבה. בעיני אם תתני לעצמך מקום לבדוק האם יכולים לשמוע אותך גם אם תאמרי אני צריכה, אני זקוקה כואב לי אני חושב שתופתעי לגלות שההתייחסות שתקבלי תהיה לא פחות משמעותית. דרור

יש שם איזה שיא יש איזה כאב אתה שורף שעות מתות ועיתונים בערמות כל סופשבוע תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות שורפות אותך אתה יוצא כשזה כבר חושך לבוש בשחור אתה נוסע ונוסע במהירות האור כאילו יש שם איזה שיא שרק אתה יכול לשבור אתה מסתיר את המקום פצעים וצלקות, שלא הגלידו אתה זוכר פרטים קטנים שאחרים, לפני שנים כבר שכחו לפעמים אתה שוקע וסופג את הכל לפעמים אתה פוגע ביקר לך מקור כאילו יש איזה כאב שרק אתה יכול לסבול יש שם איזה שיא שאתה לא שברת ויש איזה כאב שאתה כבר הכרת יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת יש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור הילד שם הוא איש אבוד מרגיש נטוש דחוי שדוד חולם בחושך והוא נרדם ומתעורר שולח יד ולא זוכר, שאין שם אף אחד ובחלום צונח ילד קשור מאחור, וזה הילד שבך אבל קוראים לו לחזור, ויש איזה כפתור שרק אתה יכול לזכור אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור יש שם איזה שיא ויש איזה כאב ויש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור

אין משהו שעוזר. אפילו ההעלאה במינון התרופתי לא מועילה. אם לצטט את הפסיכיאטר אז "למען השם! אני לא מבין למה הפעם זה לא משפיע!" ואז העלה למינון גבוה יותר... וגם זה לא עוזר... רק אני וארץ הפלאות שלי... לא פלאות כמו של אליס... אצלה זה היה רק חלום ורובו היה לא ממש גרוע... ובסוף היא התעוררה... ארץ פלאות מסוייטת לחלוטין. אפילו המטפלת על קצה קצהו של הייאוש הטוטאלי. אותה לא אצטט כאן... לא מכובד לכתוב כאן דברים כאלה...

שלום לך, את כותבת על הייאוש שאוחז בסובבים אותך, בעיקר באנשי המקצוע שמטפלים בך. ההרגשה שאם אפילו הם לא יודעים מה לעשות, אם אפילו הם מרימים ידיים מה את יכולה להרגיש. ואכן את מרגישה מבודדת מאוד, בסיוט שאת חווה אותו. אבל רציתי להצביע על שני דברים בקשר לסובבים אותך, ואולי גם בקשר לעצמך. נראה שבמובנים רבים את מרגישה שהמטפלים שלך מבולבלים ואובדי עצות כמוך. יש משהו מפחיד בחוויה כזו, אבל אולי יכול להיות בה גם משהו תומך, בהרגשה שאת לא לבד בכאב ובחוסר אונים, שהם מרגישים משהו אמיתי ממה שאת מרגישה, אבל זה לא אומר בהכרח שהם מוותרים. ממה ששמעתי הפסיכיאטר ממשיך לנסות ולמצוא פתרון וגם המטפלת, עדיין עם כל הקושי ועם כל מה שלא נכתב, עדיין שם. אני יודע שאולי זה לא מעודד במיוחד מה שאני כותב, אולי אפילו מרגיז, אבל אני מקווה שיש דברים במה שכתבתי שתוכלי להתחבר אליהם. דרור

הפסיכיאטר כל הזמן מחפש פתרונות, למרות שאלה הולכים ומצטמצמים... המטפלת?... אומרת שהיא לא מצליחה לעזור. ואולי היא בכלל לא מתאימה לי, והטיפול שהיא מציעה לא מתאים לי (ואלה הדברים שאפשר לצטט פה)... וזה אחרי כמעט 10 שנים ביחד... שלחתי לה SMS מאוחר יותר. כתבתי לה שהיא כנראה צודקת ואני צריכה להפסיק לבוא. גם (לא רק!) בשבילה... שלא תצטרך להתמודד עם הכשלון שלה שמתבטא בי... וזה אחרי שהיא אמרה לי, בהצטנעות רבה, שהיא באמת מושקעת הרבה מאוד בטיפול שלי... אז חבל שהכשלון הצורב הזה (=אני) ימשיך ינקר לה מול העיניים 4 פעמים בשבוע.... היא הרי לא תצליח לרפא אותי... היא רוצה שאני אלמד איך לנהל את המחלה ולהתנהל איתה (בין היתר)... הרי אני לא אבריא אי-פעם...

האם הביו פידבק יעיל גם במחלות נפש? האם הוא יכול להיות לעזר בנוסף או במקום טיפול תרופתי? אם כן האם יש מחלות שבהן הוכחה יעילותו של הביופידבק? בתודה גבי

שלום רב לך גבי, שאלתך מצויינת. אין כאן תשובה גורפת מאחר וישנן כל מיני מחלות נפש. בעקרון מאחר ומדובר בשיטה המבוססת על פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית המייצגת סוג של רפואה אקטיבית ואין בה כל תלות בתרופות או במטפל ניתן במקרים רבים לשלב אותה בתהליך הטיפולי התרופתי.לעיתים לאחר סדרה של טיפולים במקביל לטיפול התרופתי ,המצביעים על שיפור במצבו של המטופל בשיתוף עם הרופא המטפל ניתן לנסו%

איך זה שאחרי חשיפה של כל הפחדים והמחשבות המטורפות, מרגישים כזאת בושה וחרטה ופחד מצחוק ולעג של הצד השני, (גם כשזה המטפל??) מרגישה שלא מסוגלת לראות אותו יותר

w שלום, את חשפת בפני המטפל שלך דברים אישיים מאוד, דברים שמפחידים אותך, מביישים אותך אולי. דברים שאני מניח שלרוב את נוהגת לשמור לעצמך. הדרך בה את חושבת שהוא יגיב ויראה אותך נראה כמשקף בין היתר גם את הדרך בה את רואה את אותם דברים שסיפרת לו. השאלה האם את יכולה להתחבר לצד אחר בתוכך שאולי קיים בך, הצד שיכול להבין לקבל, לגלות אמפטיה כלפי החלקים שחשפת. ואם לא האם את יכולה לפחות לאפשר לעצמך לבדוק כיצד הוא מגיב והאם הוא יכול לגלות הבנה ולא לעג או צחוק על דברייך? דרור

נכון שיש בי חלק שרואה כך את הדברים - חלק שמתבייש והרבה כעס על עצמי שנתתי לדברים מסויימים שיקרו - שהרסתי לעצמי את החיים. לפעמים נדמה שהכל אבוד ובמיוחד במה שקשור לעבודה עצמית - אחרי כל כך הרבה ניסיונות של קבלה עצמית , החלק של המתעלל הפנימי - משתלט

שלום רב, בת 41 אמא לשלושה ילדים קטנים .נשואה11 שנים . לאחר הולדת בני הראשון החלטתי להקדיש זמן לגידולו מאחר וחיכיתי שנים לבואו פרשתי מעיסוקי הקודם והתמסרתי לביתי מיד לאחר קבלת ההחלטה החלו לפקוד אותי עיתות משבר חיי החלו להשתנות מהקצה אל הקצה מאישה עצמאית חזקה ובעלת הכנסה הפכתי לאט לאט עם השנים והקשיים איתם הביאו לאישה נחבאת בושה עם חרדה חברתית חסרת אונים ותלותית אני עקרת בית למופת אישה עם טוב לב נדיר רגישה מארחת נפלאה תמיד למען כולם זולת עצמי היום לאחר כל כך הרבה שנים של בדידות אתגריםומאבקים שאותם לא אפרט שגרמו לי להיות סגורה ומסוגרת בדלת אמותיי מפחדת ליצור קשרים די התנוותי כי רב עיסוקיי סביב הילדים .ואני אמא אוהבת ודואגת למעשה אני וויתרתי על עצמי למען הילדים. .בשנה האחרונה ניסיתי לחזור לעצמי יצאתי ללמוד ומאוד נהניתי אך שניסיתי למנף את עיסוקי לכדי הצלחה נתקלתי במיכשולים רבים שעיקרם בבית .כדי לקצר את היריעה היום אני סובלת מחרדות היו לי 3 התקפי חרדה רציניים ביותר אני בוכה המון אני חיה עם כאבים בלתי פוסקים בגב בשכמות בידיים ואני לא מסוגלת להרפות תמיד מעבידה עצמי בפרך שנתי מופרעת באופן תמידי הפכתי מרירה ביקורתית עצבנית חסרת סבלנות ואף אלימה מילולית . אני לא שולטת במה שאני אומרת במהלך התקף זעם למרות שאני לא מתכוונת אך המילים יוצאות לי .אני לא חברותית אני לא חייכנית אני מסתגרת ממעטת לצאת מהבית כל מטלה שקשורה ביציאה היא כקריעת ים סוף הקשרים הנוצרים הם על רקע הילדים שאני משתדלת להעניק להם חיים טובים אז אני מרשה לארח חברים גם כשלא נוח לי מצבי הכלכלי לא שפיר לאחר שנים של שהייה בבית לכן אני לא משאירה את ילדיי בידי אף אחד אין לי פורקן או אתנחתא או רגיעה או סתם יום של חול למעט הנוחם שאני מוצאת באכילה אני למעשה מכורה לאוכל. אין לי סתם יום של חול אצלי כל יום זה לקום לקרב עם עתודות נמוכות ביותר של אנרגיה ולנסות לענות לציפיות של כולם להיות רעיה טובה אימא מושלמת בת טובה כלה טובה חברה טובה. אך איפה אני? החיים עוברים ממול ואני פשוט חסרת אונים אני נמצאת בתקופה הקשה בחיי ואני יראה שכך חיי יראו עוד הרבה שנים והמצב שלי הולך ומתדרדר ואף אחד לא שם לב לאותות המצוקה שאני משדרת אין לי כוח לשאת את המשפחה על הגב שלי בעלי מפרנס יחיד אך כל תיפקודה של משפחתי תלוי ביכולת שלי להיות ואוזל לי הכוח ואני עייפה ובוכייה שאין לי על מי להישען וכך זה היה מאז ומעולם ולמרות שבעלי הוא איש הגון וטוב לב הוא חלש ממני בהרבה מובנים והוא לא יודע איך לעזור לי.המכתב מבולבל ופרשתי רק את קצה הקרחון של איך חיי נראים היום אך כרגע אני בסערת רגשות ומרגישה כבולה למציאות איומה שאני לא רואה איך אני עוזרת לעצמי.אבקש עזרה בהכוונה ברורה לאיך אני מתחילה לטפל במצוקה שלי ואני מבקשת לא לומר פני לייעוץ מקצועי כי תשובות מאין אלה אינם עוזרות לאיש לטעמי .אלה תשובה עניינית שתנסה להבהיר לי מהו מצבי ממה אני סובלת ואלו צעדים אחד לאחד אני נוקטת כדי להחזיר את הכוחות לחיי . היקום יודה לכם אם תעזרו לאימא ולנפש מיוסרת שכמותי. תודה

לולי שלום, את מתארת מצב קשה שעובר עלייך, אם הבנתי נכון, בשנים האחרונות. את מרגישה שחייך השתנו באופן משמעותי, כלכלית אך בעיקר נפשית. את מתארת כיצד מסביב לך אחרים מתקשים לראות ולהקל ממך את המצוקה. להוריד את העול ממך, לתת לך רגעי מנוחה חשובים ביותר. אבל הדבר עליו חזרת שוב ושוב הוא שגם את מתקשה לדאוג לעצמך, לבטא את הצורך שלך בעזרה. מההתרשמות שלי קשה לך עם קבלת עזרה, גם הבקשה שלך כאן התייחסה לעזרה כיצד לעזור לעצמך. בעצם כיצד להמשיך בקו בו את מנסה לשאת בכל העול לבדך. מעבר לכך שאני חושב שמבחינה מקצועית זה לא נכון, זה גם חבל לי לשמוע שאת לא מאפשרת לעצמך את המקום ללמוד כיצד לבקש עזרה. בעיני זה המקום שיכול לעזור לך לצאת מהמקום בו את נמצאת, וזה יכול וצריך להתחיל בטיפול. גם אם זה אומר להצהיר שאת זקוקה לעזרה מאדם אחר. דרור

אני בת 23 ואני חיה בבדידות נוראית. כל נסיון שלי לצאת לעולם, לשכור דירה, להכיר חברים ולחיות חיים נורמאליים- נכשל! הבעיה העיקרית שלי היא מבחינה חברתית. אין לי בעיה להכיר אנשים כי למזלי יש לי נתון פתיחה טוב שהוא המראה החיצוני. אבל משום מה אחרי הכרות קצרה- אנשים פשוט נעלמים לי מהחיים. אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר!!! אני לבד בעולם כבר המון שנים. אמא שלי היא הדבר היחיד שיש לי בחיים וזה עוד יותר נותן תחושה של בדידות. אין לי אפילו עם מי לחגוג ימי הולדת. לא מתחשק לי לחיות בכלל. הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זו המחשבה ש"אני רק בת 23, אולי המצב ישתנה". אני משננת לעצמי את המשפט הזה כבר כמה שנים והאמת שקצת נמאס לי.

שלום לך, מהדברים שלך נשמע שקורה לך משהו בקשרים חברתיים, את מתקשה למצוא את מקומך, להרגיש שיש בך משהו משמעותי, משהו שישאיר אחרים לידך, יתר על כן לעיתים את שואלת את עצמך מה את עושה לא בסדר שאת כל כך לבד לא מבינה מדוע מתרחקים ממך ללא סיבה ברורה. אני לא יודע מה בדיוק קורה שם, אבל מבין השורות נשמע לי שאת לא מרגישה מאוד משמעותית גם כלפי עצמך. את מרגישה שאת מכירה אנשים בקלות כי את נראית טוב, תולה את האטרקטיביות שלך במראה החיצוני ללא הרגשה שיש משהו מבפנים שיגבה את זה, שימשיך גם לאחר שהשפעת המראה החיצוני יורדת במעט. נראה לי חשוב שתנסי לבדוק מה בכל זאת יש בתוכך, מדוע את ממעיטה כל כך בערך עצמך ומרגישה שרק מראה חיצוני יש בך. בעיני מקום טוב להתחיל לעשות את הבדיקה הזו זה טיפול. דרור

הי מלי אולי עוד אספיק להשתחל לפה, שיהיה למה לצפות לפני הלבד הענקי של השבת..הפעם כל כך לבד..דברים כל כך קטנים ומטופשים מפילים ומרסקים אותי..ביום שישי שעבר הסתובבתי בחנויות ובפעם הראשונה בחיים שלי העזתי לקנות שמלה, כי קשה לי ללבוש משהו שמבליט אותי. עשיתי טעות ענקית ובאתי להורים שלי בחדר ושאלתי את אבא שלי מה דעתו..הוא הסתכל עליי ואמר, את רוצה את האמת? זה נורא, הצבע,איך שזה יושב עליי, הכל. הלכתי לחדר שלי והתחלתי לבכות, ואז אמא שלי שאני בכלל לא בקשר איתה, דופקת על הדלת שלי ואומרת לי שלא נורא, וכולם עושים טעויות ושלא לכל אחד מתאים ללבוש שמלה ובטוח אפשר להחזיר, פשוט אלמד לפעם הבאה. מאז הכל נהיה רע, צרחתי עליה דברים שאני לא זוכרת, חזרתי לבית שלי והתחלתי לחתוך את עצמי ולבלוע כדורים,ושלחתי למטפל שלי הודעת מצוקה, וכפי שהוא עושה לאחרונה הוא התעלם, וגם התקשר והשאיר לי הודעות ובכל הימים שהיו אמורים להיות לנו פגישות שהוא חולה ולא תהיה פגישה. לשאול אותי לשלומי עקב העובדה שהטלפון היה מנותק שבוע הוא לא טרח.. כבר אין לי זמן והמילים רוצות לצאת ותקועות, רק רוצה שתספיקי להגיב וזה כבר על הדקה. חברות שלי השאירו לי הודעות במשיבון שהן לא רוצות להיות איתי בקשר ונמאס להן. כבר שבוע לבד ורק היום התחיל לצאת הכאב כמו ארס מרגישה שהלכתי שבוע בהרדמה הצילו

שלום אופיר. שמחה שהספקת "להשתחל", ושאני מספיקה לענות לך, אולי לטעת בך את ההרגשה שאפשר לראות אותך ושהנוכחות שלך משמעותית. אני שומעת שעבר עלייך שבוע קשה, כמעט בלתי אפשרי, שנדמה לי שהרגש שליווה אותו היה בעיקר בדידות. בין השורות את מספרת על חוויה של נטישה מכל מי שהיית צריכה את קרבתו - אבא ואמא, מטפל, חברות. אני מתארת לעצמי שהתחושות הללו מוכרות לך, ובכל זאת כנראה השבוע גם בשבילך זה היה יותר מדי. אני חושבת שכדאי שתאבקי בטיפול על נסיון להבין את הסיטואציות הללו, ואת המקומות שבהם אולי החוויה הזו הופכת לחלק ממי שאת וממה שאת בעולם, עד שאולי קשה לתת מקום או "לזמן" חוויות אחרות. ובינתיים, חשוב לי לבקש ממך לא להעביר את עצמך את הנטישה הקשה מכולם - זו שלך מעצמך. דווקא ברגעים כאלה נדמה לי שחשוב שיהיה לך איזה קול פנימי של חום, רכות, אהבה, חמלה כלפי עצמך. שתדעי ללטף וללקק את הפצעים, במקום לחתוך ולפצוע, ובכך להצטרף לחוויה ש"אין אף אחד" בשבילך. כן, אני מתארת לעצמי שלא פשוט לאמץ קול כזה, וזה בהחלט דורש תהליך פנימי ממושך וארוך, אבל אני חושבת שמגיע לך איזה קול ששומר עלייך, גם מבפנים וגם מבחוץ. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים ושקט, מלי.

היי,זו שוב אני. ביקרתי כאן לפני שבועיים או שלושה, לא זוכרת. לא יודעת אם ההודעה הזו תשלח בסוף או לא, עכשיו בא לי לכתוב. הפסיכולוגית שלי תכף צריכה לחזור מחו"ל, או שאולי היא כבר חזרה. ביום ראשון אני אמורה לפגוש אותה אז אולי הגיע הזמן להתכונן. היא היתה שבועיים בחו"ל ואני לא ממש פגשתי את עצמי בתקופה הזו. נסחפתי בזרם של החיים ולא עצרתי לרגע לשאול מה שלומי. אני יודעת לזרום, דווקא טובה בזה, אז בשבילי השעה של הטיפול היא דווקא זמן לעצור לרגע ולהקשיב. כשהיא לא היתה כאן לא הקשבתי. אטמתי את האוזניים ונתתי לנפש לנוח. ואני חייבת להודות שאפילו נהנתי מזה. ביום ראשון היא חוזרת, אבלח בעוד חודשיים היא תעלם לי שוב הפעם לתקופה ממש ממש ארוכה (7 חודשים?). היא יוצאת לשבתון בחו"ל ואני נשארת כאן להתמודד עם כל מה שפתחנו. עכשיו כשאני עוצרת לרגע להקשיב אני מרגישה שלא בא לי לפגוש אותה. אולי לכן לא רציתי להקשיב? אם היא צריכה ללכת שתלך. עכשיו אני במוד הנכון. שלא תחזור ותלך ותחזור ותלך. כשאני אעצור להרגיש אני בטח אתגעגע, אבל בינתיים מעדיפה לא להרגיש. זה לא קשה. העצים והעלים לפחות יודעים מתי תהיה שלכת.

שלום רשת. פרידה, התקרבות ושוב פרידה. נדמה כאילו שלמרות שאת אומרת שאטמת אוזניים ונסחפת למירוץ החיים, משהו בשינויים הללו חדר לתוכך, מעסיק אותך. אני שומעת אותך מנסה לעכל את המפגש ואז הפרידה הקרבה, למצב את עצמך במרחק הראוי שבו את מצליחה להעזר ולפגוש, אך גם שומרת על עצמך לא להפגע. אני שומעת את המאבק שבין הגעגוע והצורך, לבין הרצון לא להצטרך ולא להרגיש כלום. אני בטוחה ומקווה שתדברו על כל אלה בטיפול, ושתוכלי למצוא מקום נפשי אפשרי יותר וחופשי יותר, כזה שאיננו ניתוק ואיננו חסך בלתי נסבל. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.

שלום, בת דודה שלי בת 29 היא בחורה אינטליגנטית ומשכילה. הבעיה היא שמאז ומעולם היא היתה תלויה באמא שלה (הוריה גרושים הרבה זמן)ולא העזה להתגורר מחוץ לבית ולעשות כל מיני פעולות (כמו לנהוג למקום רחוק) בלעדי אמא שלה. יש לציין, שגם אמא שלה מאוד שתלטנית, מה שרק מזין את המשך ההתנהלות הזו. אני שומעת אותה לא פעם מקטרת על המצב, אך לא עושה עמו כלום. אני מאוד אוהבת את בת הדודה שלי, מה אתם חושבים שכדאי לה לעשות כדי להחלץ מהמצב?

שלום תאנה. בדרך כלל תלות פיזית בהורה בגיל מבוגר, למשל: מגורים משותפים, תלות בפעילוית משותפות וכו', הן ביטוי חיצוני לקושי נפשי להשיג מידה של נפרדות, שפרושה היא היכולת להרגיש שאני אדם שעומד, מרגיש ופועל בזכות עצמי ובאופן איניבידואלי. הרבה פעמים התלות הזו איננה מצב נעים או נוח עבור הילד הבוגר, אבל החרדה וחוסר הבטחון שבהפסקתה (הרגשית והפיזית) גדולים מדי מכדי לשנותה. אני חושבת שלבת הדודה שלך חשוב ללמוד להכיר את עצמה כאדם נפרד, שיש לו אישיות, רגשות, מחשבות וצרכים שאינם תלויים באימה, ושאולי אפילו הפוכים או סותרים את אלו של האם. חשוב גם לעזור לה לפתח הערכה עצמית ודימוי עצמי חיובי יותר, כדי שתוכל להרגיש שהפרידה מהאם יותר אפשרית עבורה, ובהחלט משימה שהיא יכולה לצלוח, ושתוכל לקדם אותה לקראת חיים מלאים ומספקים יותר עבורה. בטיפול פסיכולוגי (שנראה לי שיוכל מאוד לתרום לה) בוודאי יוכלו לעזור לה גם להבין מדוע זהו דפוס הקשר עם אימה, ומה, אולי, הצרכים הנפשיים שמתמלאים עבורה בתוך הקשר הזה, על אף ה"קיטורים" שלה. זו נקודה חשובה כי יהיה משמעותי להבין ממה היא מתקשה להפרד. להתראות ובהצלחה, מלי.

הי מלי האם יהיה נכון לאמר שרגשות המטפל קשורים באי/הצלחתו לשנות משהו אצל המטופל? לדוגמא אם יראה שינוי לטובה יתרגש, כי ירגיש שהצליח להזיז משהו. ולעומת זאת המטופל (לפחות אני) מחכה לרגשות יותר אינטימיים כמו אהבה, חיבה, שבעצם כאילו קיימים בטיפול אבל מכיוון שהם חלק מהמקצוע הם לא מרגישים 100% אמיתיים. כמובן שכל מטפל הוא שונה אבל באופן כללי נראה לי בלתי אפשרי להרגיש בכל טיפול שוב שוב. אולי תוכלי לשתף כמטפלת איך אפשר להגדיר את רגשות המטפל מתוך החוויה שלך? שבת שלום

שלום שלי. רגשות המטפל אינם דבר שאת לא מכירה. הם דומים או שיכיים למכלול התחושות שכולנו מכירים מקשר, שהרי קשר טיפולי הנו קשר לכל דבר. בקשר טיפולי ניתן, כמו בכל קשר בין שני אנשים, לחוש טווח של רגשות: אהבה, ריחוק, קרבה, עוינות, כעס, פגיעה, הזדהות... הרבה פעמים הרגשות משתנים (שוב, כמו בקשר) והרבה פעמים התהליך הטיפולי מתבטא גם בשינוי הרגשי, שכן מן הסתם גם המטפל נקשר למטופל. אני חושבת שמטופל שמדווח על הצלחה או שינוי בהחלט מעורר שמחה, אבל אני לא בטוחה שהבנתי מדוע אלו עבורך הקריטריונים לתחושות ולרגשות. האם בקשר קרוב את מרגישה אינטימיות, קרבה או רגש אחר רק כאשר האחר מתקדם או מצליח? ובכלל - אינני חושבת שבקשר "מפסיקים להרגיש" - לעיתים אולי הרגשות יותר עוצמתיים או יותר רלבנטיים, ואז הם במוקד הקשר, אך אין זה אומר שהם לא שם כל הזמן. ולגבי האמיתיות (אותנטיות, כמו שמכונה אצלנו...): אני לא יודעת מה זה רגש "לא אמיתי". אם מטופל מעורר בי משהו, האם מדובר ברגש "לא אמיתי"?. הרגש נחווה, מורגש ומלווה כמו כל רגש, ובעצם - לא כ"כ ברור לי איך אפשר שלא... ועוד משהו אישי: אני שומעת אותך עסוקה בשאלות לגבי הקשר הטיפולי שנראות לי חשובות ומשמעותיות ביותר לדיבור בפגישה טיפולית. אני חושבת שהעלתן בטיפול תאפשר לך אולי גם להגיע לדיאלוג משמעותי עם המטפל/ת שלך לגבי הקשר שלכם, וגם בוודאי להבין את מה שמעסיק ומטריד אותך בהקשר של הקשרים שאת חווית - בעבר ובהווה. בהצלחה, מלי.