פורום פסיכולוגיה קלינית

ניגמר לי הכוח. לא רואה שום משמעות בלהתעסק כל הזמן רק באיך לעבור את היום. זה הרעיון? לשרוד? אז לא רוצה.

שלום , לא, לא זה הרעיון. הרעיון הוא לשרוד עד לזמן בו מגיעים בכל זאת למשמעות, בו מוצאים משהו להמשיך עבורו מעבר לשרידה. ועד אז - כן, צריך לשרוד, בשביל המבט הרחוק הזה. תחזיקי מעמד בינתיים. להתראות דוד

אהלן דוד, אני סתם כותבת כי קשה לי לפעמים לא לכתוב כלום... אז רק שלום ממעבר למסך.. דווקא יש דברים שהייתי יכולה לספר, אבל ... כאן כתבתי מלא על כמה היא טובה לי וכמה זה מרגש שכל כך מוקדם כל כך טוב לי איתה, וקל לי לסמוך עליה בלב לגמרי שקט ו..ו..ו.. החלטתי בסוף למחוק הכל ולשמור לעצמי. לעצמי ולה. היא באמת מיוחדת לי. *איתה* בא לי לנסות ללכת את הביחד הזה.. מרגש אותי לתת לעצמי ולה לנסות.. אבל שוב אני מתחילה עם המון מילים :-)).. אז רק אניח כאן צרור חיוכים חמים כלפיכם- אתה והיא, ומחשבות מעורפלות ומוטרדות של מאחורי הקלעים.. מסכים להקצות לי מדפצ'יק קטן, גם נמוך זה בסדר, שאניח בו כמה עניינים עד יום שישי? לא נורא שלא תדע במה מדובר? זה סתם סליל חוטים מפלונטר, לא משהו רציני.. אאחל בנתיים שהשקט ישוב במהרה לדרום הרחוק... מקווה שאתה בטוב, לילך

שלום לילך את בהחלט מוזמנת להפקיד פה את המטען שלך, כבד או קל, ולהרגיש נוח, בזמנך, לבוא ולבקש חזרה את הפיקדון. החוטים שלך, אותו צרור של חיוכים ומחשבות מוטרדות, יישמרו בינתיים על המדף, כפי שביקשת. כשתרצי לבוא לאסוף אותם - אנחנו ממתינים פה כרגיל, מאחורי הדלפק. להתראות דוד

שלום דוד, לא כתבתי פה כבר המון זמן, (כתבתי בעבר בשם המטופש -"פרח" ). לא היה לי צורך. האמת שקיוויתי למצוא פה את דרור, אך החמצתי את הימים שלו. הוא פשוט "מכיר אותי" קצת יותר. בשנה וחצי האחרונות אני מנותקת מרגשות. שנים קודם לכן היו לי דכאונות ברמות שונות. הגעתי מספר פעמים לדיכאון של איבוד תחושה מוטרפת. אין לי מילה לתחושה הזאת חוץ מטירוף.. מתוך חוסר תחושה זו אני חושבת שיכולתי להתאבד . זה לא קרה. הדכאונות החלו לאחר שהתחלתי טיפול פסיכולוגי. היו דכאונות גם לפני הטיפול אך לא באותה עוצמה ותדירות. בשנתיים האחרונות אני לא בטיפול ובשנה וחצי האחרונות לא חוויתי דכאונות בכלל- שזו ברכה גדולה. הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא חווה רגשות בכלל, גם כשאני מנסה קשה לי להזכר מה גרם לדכאונות. קשה לי לאהוב או לשנוא ולמעט תחושת חלל שמלווה אותי תדיר אין שום תחושה של חיות. יש התפרציות זעם לעיתים רחוקות. כעס זה אחד הרגשות היחידים שמציפים מידי פעם. אם זאת, אני צוחקת יותר, בוכה פחות.ואפילו מרגישה אושר לעיתים. אני לא לגמרי יודעת מה אני שואלת - כהרגלי - אני מתגעגעת לדכאון - ברמה חלשה ונסבלת, דיכאון שאפשר לכתוב ממנו שירים, או לצייר מתוך כאב. דיכאון שטחי וחמוד, לא ממוטט והרסני. כל השיחות של הטיפול שלי מוקלטות (שנתיים טיפול), אני חושבת - האם להקשיב להן, על מנת לעורר תחושה כלשהי? נמאס מהחלל הזה שמלווה כל הזמן. או שזה יציף מידי ואני שוב אחזור לדכאונות? בילדות עברתי אונס קבוצתי, בדכאונות הקשים מאוד הציפו פלשבקים בלי שליטה. עכשיו גם כשאני מנסה אני לא מצליחה לזכור פרט ממה שקרה. בלי הדכאונות לא הייתי זוכרת פרטים לעולם. אני תוהה אם זה משהו שצריך להתמודד איתו. (יש בקלטות שיחות על הפלשבקים). שצריך להיזכר בו , או שעדיף לתת לתהליך ההכחשה להמשיך ולפעול. פרופסור יורם יובל אמר פעם שמה שמודחק, ומודחק טוב אסור לגעת. רק אם יש פלשבקים (הוא השתמש במילה אחרת), ותהליך ההדחקה מתחיל להסדק אז צריך לפתוח . בסופו של דבר אם דיכאון או בלי - חוסר רגשות מלווה את שני הקטבים וכך גם החלל והריקנות. ושינויי לטובה מבחינת שאר תחומי החיים לא נעשה - אני עדיין לא עובדת, אין לי קשרים חברתיים... יצא לי קצת ארוך .. תסלח לי.

שלום פ. את מעלה דילמה רצינית. מה עדיף? לזכור את העבר ולסבול דיכאונות, או להימנע מהם, גם במחיר של ויתור על רובו של הטווח הרגשי? זו דילמה רצינית ואני כמובן לא יכול להכריע בה עבורך. את לא כותבת אם את בטיפול תרופתי, אבל במידה וכן, ייתכן וחלק ממה שאת מתארת הוא תופעת לוואי של הטיפול. מעבר לכך, אני יכול להבין את הכמיהה שלך לרגש, שאני מבין שקשורה לביטוי עצמי בכלל ואולי גם ליצירתיות וחיות. אבל, אני שומע גם שאת מרגישה את הסיכון בערוץ הרגשי, עם הזכרונות הקשים והתחושות שהוא מביא עמו. כעצה כללית, לא הייתי מייעץ לך להקשיב לבדך לקלטות של הטיפול. תכנים כאלה מיועדים, לטעמי, להישמע בתוך מסגרת מסויימת, כאשר את מרגישה פחות לבד ויש לך כתובת לשיתוף והחזקה של הרגשות הקשים. מה שכן, נדמה לי שאולי השאלה שלך נוגעת גם בנושא של האם לשוב לטיפול. האם את חשה מוכנה לשאת את הקושי והכאב הכרוך בו, על מנת לזכות, אולי, ביתרונות שהוא יכול להציע. ואכן, כרגע, בעיני, זו השאלה העיקרית שעומדת בפניך, ובה שווה לך להרהר לעומק. להתראות דוד

היי , מה הן בדיוק חרדות נטישה ? למה הן מופיעות ? ואיך אפשר להיפטר מהן ? נראה לי שאני חווה כאלה עם הפסיכולוגית שלי ...

שלום מישהי חרדות נטישה הן חרדות המתעוררות מול נטישה ממשית או מדומה של אדם קרוב ואהוב. הן יכולות להופיע מגילאים שונים, החל משנת החיים הראשונה של התינוק ועד לשלבים שונים של תקופות חיים בוגרות. בצורה מתונה אין בהן רע, והן מעידות על משמעותו של הקשר עבור החרד. עדיין, מעבר לרמה מסויימת הן עלולות להחוות בעוצמה רבה ולהוביל להתנהגויות שונות, במטרה להימנע מהנטישה והפרידה. בין השאר חרדות אלה (וההתנהגויות הקשורות אליהן) יכולות להופיע גם במסגרת של טיפול, וזהו בדיוק המקום להבין אותן יותר, לעמוד על מקורן ולפתח דרכים אדפטיביות להתמודד עמן. להתראות דוד

מה שאני לא מצליחה להבין הוא איך זה שמוצאים את הסיבה יכולה לגרום להכחדה של ההתנהגות . נניח אני מרגישה חרדות שכאלה בשל אופן החינוך שלי בילדות , והיום שאני כבר גדולה - ומבינה שזה אולי בגלל זה איך זה עוזר לי התגבר על זה כשזה מרגיש לי אמיתי לגמרי בטיפול ? יש הרבה "בעיות " אצלי שאני יכולה למצוא להם פירוש ביחסים עם ההורים שלי בעבר - אבל גם זה נראה לי קטנוני ולא פייר להתלונן עלהם כמה שנים אחרי במיוחד שהיום הקשר שלי איתם טוב , וגם אני לא מצליחה להבין איך זה אמור לעזור לי לפטור את הבעיות. מקווה שהבנת למה התכוונתי וכמובן תודה רבה על התשובה .

הי דוד המטפל שלי נטש אותי. כמו כל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי ( אבא, אמא ) התהפך עליי יום אחד והחליט שהוא לא מתייחס אליי יותר. לא עונה לי בהודעות סמס, לא במייל ולא בטלפון. אני שבורה, מרוסקת מאחר ורק לפני חודש וחצי הכל היה בסדר! הכל התחיל מזה שהייתי בדיכאון שתי פגישות ולא יכולתי להגיע, והוא לא התקשר אפילו לבדוק שהכל בסדר ( הוא תמיד, במשך ארבע שנים, התקשר אם לא הגעתי לפגישה ), מאז נפגשנו פעם אחת, אחרי שדי בשרירותיות, הוא החליט לענות באחת הפעמים ובאתי. ישר בתחילת הפגישה ( אחרי שלא נפגשנו איזה חודש, כי אחרי הפעמיים שלא הגעתי, הוא התקשר וביטל 4 פגישות בגלל מחלה ומילואים ), הוא הודיע לי שמהשבוע הוא יוכל לקבל אותי רק פעמיים במקום שלוש פעמים בשבוע. יצאתי משם שבורה, ולקחתי מלא כדורים והגעתי לבית חולים. וכשיצאתי משם הוא התקשר כי הפסיכיאטרית בבית החולים התקשרה אליו. הוא אמר שהוא יחכה לי בפגישה הבאה. יום לפני כתבתי לו שיש לי בחילות והקאות עדיין ולא אוכל לבוא, והוא התקשר ואמר שהוא מצטער ושנשתמע. מאז עברו שבועיים וחצי. לא השתמענו, הוא לא התקשר, שלחתי לו סמסים ומיילים הוא לא עונה. בכלל בחודש וחצי האחרון היה כמו רובוט, פעם אחת לא שאל אותי מה שלומי, כל פעם רק ביטל ואמר ביי. ועכשיו כבר לא עונה בכלל. ככה מסיימים טיפול? כל יהחס שלו השתנה אליי, תמיד היה מתקשר אליי אפילו בלי שרציתי, ועכשיו אפילו לא מתייחס כשאני פונה אליו? למה אנשים מתנהגים ככה? למה הם הופכים פתאום להיות קרים ומרוחקים ומוחקים? זה אתי בכלל? גם אם לי היה קשה להגיע, וזה חלק מהבעיה שלי, למה הוא נשבר וכועס ולא מתייחס אליי? אין לי כוח יותר למחיקות האלה. פשוט אין. הוא היה הבן אדם הכי יקר לי בעולם וזהו, נעלם יום אחד. זה מה שקורה כשמורידים הגנות, כשבוטחים, כשחשופים. למי הוא יתן עכשיו דין וחשבון? לאף אחד. מטפלים יכולים לרסק אותך ולשבור אותך ולהשאיר אותך מרוסק לאלפי רסיסים. אני שונאת אותו.

שלום אופיר אני מבין את מה שאת כותבת, ואין לי הרבה מילים להציע לך. אני מבין שחווית את הסיום הפתאומי של הטיפול כמשהו מזעזע ושרירותי, ובאופן טבעי את מרגישה עכשיו פגועה מאוד ומלאה בכעס ובסימני שאלה שונים ורבים. אני מניח שבעתיד, בטווח הארוך, יכול להיות נכון עבורך להבין עוד את מה שקרה - איך קרה, למה, האם ללא סימנים מקדימים בכלל. אבל זה עוד בטווח הארוך. כרגע אני מאחל לך בעיקר להתאושש כמה שיותר מהר, לעבור את התקופה הזו בשלום ולשים אותה, במידת האפשר, מאחורייך. להתראות דוד

אני יודעת שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרני בו הכל יתכן ואין אמת והכל נתון לפרשנות... אבל מדוע כפסיכולוג קליני שקורא על חוויות של מטופלים, חוויות קשות מטיפולים שבהם יש שאלה לגבי המקצועיות של המטפל, אינך מעלה את האופציה הקונקרטית של זכויותיהם כמטופלים והאפשרות להתלונן בועדת האתיקה של הפסיכולוגים. האם זה נובע מתוך "שמור לי ואשמור לך" או שמלכתחילה אתה מאמין שכל אנשי המקצוע עושים עבודתם נאמנה ואלו רק המטופלים שלא מפרשים את הדברים נכונה... האם אתה בכלל שואל את השאלה מה הדברים שקרו בפועל או שזה בכלל לא משנה בעיניך?

דוד שלום רציתי לשאול שאלה שנוגעת לטיפול - מפריע לי שאני מספרת לו דברים ובפגישות הבאות הוא אף פעם לא שואל על המשך הדברים, אלא אם אספר לו. כאילו שהוא שכח מזה או שזה לא מעניין אותו. האם זה אקט מקצועי מכוון או סתם חוסר תשומת לב?. או שאם אני שולחת לו הודעה בין פגישות, לא רק שבדרך כלל הוא לא מתייחס , ואם הוא מתייחס זה לא מיד אלא לפעמים אחרי כמה ימים, גם בעת הפגישה הוא לא אומר לי על כך כלום. מקצועיות או סתם זלזול ? או שפשוט דברים שנראים לי משמעותיים בעיניו פעוטים וחסרי כל משמעות (כמוני)

שלום רונית השאלה הראשונה שאני חושב עליה היא כזו: מדוע, בעצם, את שואלת אותי ולא אותו? הרי ברור שאלה שאלות המטרידות אותך והנמצאות במחשבותייך בזמן הפגישה. אז למה להתאפק? למה לא לשאול את המטפל? מעבר לכך, אני לא יכול לדעת כמובן מה הם בדיוק מניעיו של המטפל להתנהגות זו או אחרת. אני יכול לומר שכל אחת מההתנהגויות שציינת יכולה להיות חלק מתפיסה טיפולית מקצועית, ושנראה לי לא סביר שבעיניו הדברים פעוטים ונטולי חשיבות או שהם נובעים מהעדר תשומת לב. אבל בשביל לשמוע את דעתו הוא - וזו הדעה שבאמת נחשבת - ובשביל לדבר איתו בגלוי בפגישה על התחושות המפריעות לך, את צריכה להעז ולפתוח את הנושאים הללו מולו. אני ממליץ לך בחום לעשות כך. בהצלחה דוד

דוד, אנו מואשמים בדפוסי התנהגות החוזרים על עצמם, משהו שאתם עצמכם אינם פטורים ממנו, שוב ושוב אתם מבקשים ממטופלים שפונים אליכם עם דלימות (אמיתיות) מול המטפל האמיתי, לחזור עם אותם דלימות,שוב אל המטפל האמיתי, הרי אותו מטפל כבר נחווה (במקרה של רונית),כמטפל שמעדיף להתעלם,או שמעביר שדר של חוסר עניין, ורונית שכבר יודעת משהו על דפוס התנהגותי החוזר על עצמו, לא ממש בא לה להתקל שוב באותה אדישות , ובמצוקתה היא פונה אליך(לדעתי, בשאלה מקצועית) ושוב נתקלת באותה תגובה של..להמשיך..?? בעיה אמיתית.. יום טוב. ריבי.

שלום, קראתי את תשובתך לרונית ולא הבנתי את המשפט הבא שבחרת לפתוח את תשובתך "השאלה הראשונה שאני חושב עליה היא כזו: מדוע, בעצם, את שואלת אותי ולא אותו? הרי ברור שאלה שאלות המטרידות אותך והנמצאות במחשבותייך בזמן הפגישה. אז למה להתאפק? למה לא לשאול את המטפל?" הרי ברור שבמידה ולא היתה לה בעיה לפנות למטפל עם הדברים היא לא היתה כותבת פה בפורום, אז בשביל מה נועד הפורום אם לא לקבל קצת חיזוקים או קצת כוח שייתן את האומץ גם לפתוח דברים אצל המטפל. לא יודעת הרבה פעמים אני קוראת פניות של אנשים ותגובות שלכם ומדיי פעם אני חושבת לעצמי "אין סיכוי שהוא יעלה את הדברים אצל המטפל אחרי שהוא קיבל תשובה כזאת". אני לא באתי כדיי להעביר ביקורת, אני באמת חושבת שזה אחד הפורומים הטובים אם לא הטוב ביותר של פסיכולוגיה קלינית, אבל מדי פעם אני יוצאת עם תחושה לא טובה.

כל חיי סבלתי מחוסר הבנה ואמפתיה וגם בטיפול . איכשהו קולטים אותי יותר חזקה ממה שאני. כשאני שותקת (מחוסר בטחון משווע), חושבים שאני מתריסה, או לא רוצה לתרום..-(במסגרות לימודיות למשל) כשאני מחייכת (ממבוכה נוראית) , חושבים שזו חוצפה או מוזרות, או איזה חוסן נפשי?? אולי יש לי תגובות לא אדקוואטיות אבל הכי מתסכל זה בטיפול שהיא בכלל לא קולטת אותי ואף כועסת ודוחה. כשהבעתי כעס וביקורת (על כל העולם ולא רק עליה), מתוך כאב ברור, היא נפגעה וכעסה וכשהייתי בשיא השפל של חיי , על סף אובדנות , שוב היא כעסה ,ואף דחתה ונטשה ולא שכחה להזכיר שאסור לי להתקשר אליה אא"כ אני בסכנת חיים... - זה היה מצחיק אם לא היה כל כך עצוב ומתסכל אולי זה נובע מההתבודדות שלי כל החיים ומכך שאני ממש לא יודעת איך להתנהג בחברה ובכלל גם אחד על אחד ואולי גם מכך שנבוכה להתחנן שיעזרו לי ואולי מעדיפה למות קודם.. לא יודעת להגן על עצמי, להסביר את עצמי, או לדרוש עזרה כשזה בוער ודחוף , במיוחד כשמרגישה שהצד השני לא מעוניין וזה בדרך כלל כך פשוט לא מעוררת אמפטיה

שלום X אני מבין את תחושותייך שמפספסים אותך תמיד ושאת לא זוכה לאמפתיה ולהבנה מצד הסביבה. הייתי רוצה להעלות שאלה האם את באמת לא זוכה לאמפתיה, או, שמא, משהו בתפיסה שלך לגבי עצמך ולגבי האופן בו אנשים סבירים (או מובטחים) לנהוג לגביייך, מוביל אותך למקום של ריחוק ולידיעה וודאית מראש לגבי התגובה השלילית שתקבלי. במקרה שכזה, ייתכן כי זו לא העדר אמפתיה, אלא "נבואה המגשימה את עצמה" ביחס ליחס שלילי שתקבלי, נבואה שלא מאפשרת לך לבדוק את האפשרות של תגובה אחרת או להכיר בתגובות אחרות, במידה והן מופיעות. את כותבת על הקושי החברתי שלך ועל ההתבודדות לאורך החיים. דווקא בתוך טיפול הייתי ממליץ לך להעז ולבדוק את הקשר הנוצר עם המטפלת ולראות האם את יכולה להחזיק מעמד למרות התחושה של בלתי-מובנת או בלתי-נראית בתוכו, לבטא תחושות אלה ולראות כיצד אתן מצליחות ביחד להתגבר עליהן ולהמשיך בקשר הטיפולי. להתראות דוד

שלום דוד, תודה.נתת לי חומר למחשבה..אולי יש לי ציפיות לא מציאותיות מאנשים ואולי גם הפסימיות מושכת תגובות מסוימות אבל בכל מקרה חשוב לי להדגיש שזה לא כזה גורף ולא תמיד מרגישה ש"כל העולם נגדי" . יש מצבים (לא רבים) שאנשים כן אמפתיים או לפחות מגלים הבנה כלפיי וגם זה לא מחייב שזה יקרה כל הזמן וזה בסדר. הבעיה היא בכך שאני נתקלת בחוסר אמון. למשל כשאני אומרת למטפלת שאני על סף התמוטטות , אני נתקלת באי אמון ואפילו בתגובה שאני מגזימה. כי אני לא יודעת להסביר את עצמי בצורה אותנטית, מתארת בצורה יבשה , לא בוכה ולא מתחננת. ולא שואלת לפני חופשות שהיא לוקחת וכו' - מה אעשה כשאת לא תהיי, לא זועקת גם כשמרגישה צורך לזעוק ולא יודעת להגן על עצמי.(כאילו אני הקטגור הכי "טוב" של עצמי..) אולי מגאווה מטופשת ואולי מבושה מאד חזקה . כי כשמגיעה ללהיות לבד עם עצמי, יכולה להתפרק ולא להפסיק לבכות ולהיטרף ממחשבות על מוות כפתרון, כי אף אחד לא באמת מקבל אותי חשבתי ואולי זו ציפיה בלתי מציאותית שתפקיד הפסיכולוג להיות הסנגור של המטופל , כי מקשרים חברתיים התרחקתי כי הקושי והכובד שלי , מסתבר מכבידים.. המון תודה!

שלום אני בת 21, ויש לי בעיה ענקית. דבר ראשון אני לא אוהבת שיש לי הרבה חברים, כי אז זה אומר שיש לי הרבה מחוייבויות וציפיות מהם. יש לי חברה אחת שהיא היחידה והכי טובה. עד לא מזמן. החברה הזאת, במקרה יש לה חבורה משלה, אבל אני גם נחשבת לחברה הכי טובה שלה. עד עכשיו הכול היה טוב ויפה והסתכרנו, לפעמים היא איתם, ולפעמים היא איתי. ( אני לא יוצאת הרבה ובילוי אחד בחודש בהחלט מספיק לי. בזמן האחרון, היא כל הזמן אצלם, ואף פעם לא איתי מלבד בעבודה. כל הזמן יש לי תחושה שהיא מנצלת אותי להסעות (יש לי אוטו ולה אין), ולא באמת חברה שלי יותר. אני כ"כ שונאת אותה עכשיו אני מרגישה שהיא בוגדת בי, בכך שהיא תמיד איתם. אני גם שונאת אותם ולא מתחברת אליהם. מה אני צריכה לעשות? להשלים עם זה שהיא איתם? אני מרגישה רגש עמוק של כעס ושנאה עליה. אני מרגישה שהיא מנצלת אותי, ובכלל לא מאמינה לא בה ולא באנשים אחרים. אני מרגישה לפעמים מאוד לבד, בלי חברים... אבל קשה לי מאוד לפתח קשרים שהם מחוץ לעבודה. היא הייתה חברה נוחה כזאת שאם היינו קובעות בילוי והייתי רוצה לבטל הייתי יכולה לעשות את זה באופן ספונטני, כי קשה לי עם מחוייבויות. מה אני צריכה לעשות? כל החיים שלי אני בכעס ושנאה, ורוצה לנקום? אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי ואנחנו מדברים על זה, אבל אין איזה תשובה חד משמעית... מה לעשות? תודה.

שלום לזו ששונאת את מתארת התלבטויות לא קלות, ונראה שהן נסבות בעיקר סביב נושא האמון וסביב החרדות העולות במפגשים בין-אישיים. מה לעשות? כפי שאת כותבת, אין תשובה חד-משמעית אחת..הנכון, בעיני, הוא להמשיך לעבוד על התכנים הללו בטיפול ולנסות להגיע משם לשינוי בתחושותייך לגבי אנשים ובאופן בו תחושות אלה מעיקות עלייך וגוזלות ממך אנרגיה נפשית יקרה. להתראות דוד

אני מתחילה לכתוב ומתלבטת האם יש סיכוי שהמטפלת שלי עוברת על פורומים ותזהה אותי...בכל אופן אתגבר על החשש. אני בטיפול מעל חמש שנים, אני משלמת על הטיפול לאורך שנים מחיר קבוע וכנראה גם נמוך באופן יחסי למגזר הפרטי (220 ש"ח). היום המטפלת אמרה בסוף המפגש שאחרי פרק זמן כה ארוך יש צורך להעלות את המחיר והיא תוהה מדוע לא עשתה זאת עד כה. הנושא לכשעצמו די מכביד על שתינו ועליי בפרט, כך שבתם המפגש כתבתי לה מייל בנידון. ומה אני בעצם אומרת ורוצה? כתשובה למענה שלה העזתי לכתוב לה שאני די כועסת על האתגר (כך היא קראה לזה) שעומד בפנינו וגם על הנחמדות יתר שהיא מקרינה בתשובתה. ברור לי שהכעסתי אותה בתשובתי. עצם זה שהיא לא השיבה לי מרתיח אותי עוד יותר. אם אני מעזה לומר לה מה אני מרגישה - גם אם אלה רגשות פחות נעימים - אז הכל נשאר פתוח עד המפגש הבא? לדעתי היא גם חוששת שאני לא הופיע למפגש הבא, אך נראה לי יותר נכון להגיע ולומר לה אשר על ליבי. למה כשאני מצליחה להכעיס אותה (גם אם היא מרגישה שלא מגיע לה ) היא לא עונה ומעדיפה להתרחק? פורמט התנהגותי שמתאים דווקא לי? ברור שאני לא מתכוונת לכתוב לה ולנסות להבין מדוע לא ענתה לי . זה די משגע אותי שהעזתי לומר לה מה אני חושבת וכתגובה לא זכיתי לכל מענה אז למה בעצם העזתי. כנראה אאלץ להישאר עם זה למעלה משבוע וכמו שאני מכירה את עצמי לחשוב על זה יום ביומו.

שלום ר. אני שומע שהנגיעה בנושא הלא פשוט של התשלום בפגישות, ומה שבא בעקבות כך (ההתכתבות במייל, העדר התשובה מצד המטפלת) מעורר בך כעס רב, בצד עוד "רגשות לא נעימים", כפי שאת מכנה אותם. אין לי את היומרה להבין כאן לעומקם את מניעיה של המטפלת שלך ומדוע לא ענתה למייל שלך. אבל כן נשמע לי שהאתגר עליו דיברה אכן מתממש ושהופעתם של רגשות הכעס, והמוטרדות הרבה שאת חשה, הם חלק מאתגר זה. כאמור, אינני יודע מה עומד מאחורי העדר המענה למייל, וכל טיפול עם המנהגים שהתבססו בו (ולכן היה פרק זמן משמעותי של היכרות לביסוס מנהגים אלה), אבל נשמע לי שהתגובה שלך להעלאת המחיר ולאופן בו המטפלת דיברה על כך, היא לא משהו שמתאים לדיון במייל. זה משהו שצריך, בעיני, להיות מדובר בפגישה, עם כל הרגשות הנלווים לו. מבחינה זאת, למרות שאני מבין עד כמה יהיה לך קשה לחכות במהלך השבוע, נשמע לי דווקא "נכון" טיפולית שהדיון נאלץ להמתין עד לפגישתכן הממשית, בחדר. מקווה שהאתגר, וכל הנלווה אליו, יסייע לכן לקדם את הטיפול עוד הלאה. להתראות דוד

ראשית תודה. לאמיתו של דבר מה שהכי בא לי לעשות זה בלית ברירה להגיע לפגישה ולדבר, אך בכך לסיים את המפגשים. לשלם את יתרת המפגשים שטרם שולמו ולקחת פסק זמן עד שכל התשלומים יסודרו ורק בעוד מספר חודשים אם בכלל לחדש את הטיפול. אני יותר מידי כועסת בכדי לתת לה את התענוג שהכל ישוב לקדמותו. לא פעם אמרתי למטפלת שיהיה לה יותר רווחי לקבל מטופל שישלם את מלוא המחיר. משום מה נראה לי שהיא מנסה להוביל אותי לכך, או שמא הכל בליל של כעסים שרוחשים וגועשים בתוכי.אני כותבת ומבינה שהנושא אמור להיפתר באמצעותה והפורום מהווה כעת כלי להפגת מתחים וכעסים במידת האפשר ועל כך שוב תודה.

דיייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, אני שומע את תחושת הייאוש והכעס הנלווה אליו. את יותר ממוזמנת להביא לכאן את הכאב שלך ולתת לו מילים. דרור

חיי אינם חיים. ~נילי~

דרור.. תראה, לאחרונה אני נוטה לכתוב לך מעט מאוד מילים מרוב עומס רגשי, דקות אחר שאני קולטת שההודעה שלי תגיע אליך (מאיפה לי האמונה הזו.. - אני מופתעת) רצף, שטף של מילים עולות לי הראש הקדמי . אז שוב.. ואולי זה יקרה עוד.. (מדוע אני מרגישה תורך ל'הכין' אותך..? - אתה שם לב, אני ממש מנהלת אזשהו סוג של 'מערכת יחסים' וירטואלית איתך. מצידי כמובן ולא בשיתוף פעולה - ז"א ע"י אני לומדת על עצמי וההתמודדויות שלי בקשרים. איך זה הגיוני שזה יותר עוצמתי מולך - אני צריכה לבדוק זאת) אני שמה לב שנשארו לי דקות מעטות לפני השעה 10 על כן חשוב שאני אמהר. בעצם דרור, מעוקתי קשורה לשאלה מאוד בסיסית בעיני, הקשורה לבסיס מאוד חזק ועקרוני בטיפול שלי. האם טיפול בשיטה קוגנטיבית התנהגותית סותר את גישת הפסיכותרפיה (למיניה)??? איני מפרטת עדין את המשך שאלתי משום שאני יודעת שהיא תשנה את תשובתך אלי. חשוב לי לשמוע את שתי התשובות האפשריות. אני מבינה שבמצב בו אין הפרעה תפקודית, טיפול שכזה יכול להיות יעיל, ואפקטיבי. מעניין אם המשך שאלתי אכן ישפיע על תשובתך ; האם במידה וישנה פגיעה עצמית ומחשבות על מוות, תשתנה האפקטיביות של טיפול טיפול קוגנטיבי התנהגותי ??

נילי שלום, את מתייחסת למשהו מעניין שקורה מבחינת הדינמיקה בינינו פה בשבועות האחרונים. ואם תרצי אפשר יהיה לבדוק את זה בהמשך. אבל לשאלתך, טיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא סוג של פסיכותרפיה בתרגומה המעשי (טיפול נפשי). אם כי אני מביןשאת מבחינה בינו לבין גישות דינמיות הנשענות על שיחות ופסיכולוגיית מעמקים. טיפול התנהגותי קוגנטיבי מנסה לשנות דפוסי חשיבה או דפוסי התנהגות מול מצבים מסויימים. בכך הוא שונה מטיפול העוסק בלא מודע. לשאלתך השנייה, את מציינת שיש לך מחשבות על מוות ועל פגיעה עצמית כלומר מחשבות והתנהגות. טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול בהחלט לעזור בכך. ועדיין אני מרגיש שאני לא לגמרי יודע מה המקום שלך, והייתי שמח אם היית משתפת ברצון שלך או בנטייה שלך לאיזה טיפול ללכת. גם אם בכך תסתכני שתשובתי תוטה - אנסה שלא. דרור

נילי שלום, מעט מילים וכל כך הרבה עוצמה בדברים שלך. לא קל לשמוע את התחושה הזו, ועדיין, אם היית רוצה או יכולה להוסיף ולתת מעט יותר מילים לכאב שאת חשה אני אשמח. דרור

שלום, עם תחילת הטיפול כבר עלו החששות שהטיפול לא יוכל ליהיות מספיק אפקטיבי עבור המקרה שלי, כי זה כבר הצליח לקחת חלק בלתי נפרד מהחיים ופיתחתי הרגלים מרובים בנוגע למחשבות המטרידות בחיי היום יום. אני חייב לציין כי ההרגשה שלאחר הטיפול נותנת כוח והרבה אהדה, אבל יש ירידה במצב הרוח למשך השבוע והיום כשאני נמצא במפגש ה- 8 אני מרגיש במבט לאחור שהשינוי שעשיתי הוא לא גדול ועולה בי הפחד ששמה הוצאתי כסף רב בעבור כלי שהוא אינו מספיק אפקטיבי בעבורי.

אורי שלום, אני רוצה לשתף אותך במשהו שהרגשתי כשקראתי את דבריך, משהו שנראה לי חשוב. הרגשתי שאתה נמצא כבר זמן רב בטיפול, ומרגיש שחששותיך מתחילת הטיפול מתממשות ואתה חווה אכזבה והתלבטות האם להמשיך. זאת עד שהגעתי לשורה בה ציינת שאתה במפגש השמיני. זה הפתיע אותי, הדרך בה דיברת על הטיפול עד אז נשמעה לי כמתארת תקופה ארוכה בהרבה. אני מצביע על כך כי אני חושב שזה נובע מהבדלים לגיטימיים בינינו בדרך בה אנו רואים טיפול, ובמה אנו מצפים שיקרה בו. אבל תהיתי האם דיברת בטיפול על הציפיות שלך, והאם נעשה תיאום ציפיות. שינוי לאחר 8 פגישות, כל שינוי, ובעיקר אם את ה מרגיש הרגשה חיובית לאחר שאתה יוצא מהטיפול הוא שינוי משמעותי מאוד. השאלה היא מדוע אתה מתקשה להרגיש זאת. אז נסה לדבר על כך בטיפול, ואולי תשקלו להעלות את מינון הפגישות. דרור

ככל הנראה אני סובלת מוגיניסמוס, ומעולם לא נבדקתי אצל רופא נשים(בין היתר כדי לאשש זאת). כיום אני בטיפול פסיכולוגי, חשבתי ללכת לטיפול נוסף - סקסולוגי (טיפול במרחיבים וכד') אך מאחר והמטפלת שלי חושבת שהבעיה היא לא פיזית אלא רגשית, יש לטפל בדברים באמצעות דיבור ולא באופן טכני/פיזי. אני חושבת שהיא לא כל כך מתחברת לסקסולוגים ומרחיבים וכד'(וזה לא שאני כן..). מה דעתך?

ליאת שלום, אני שומע אותך שואלת אותי מה דעתי בנוגע לסקסולוגים. אין לי דעה נחרצת שלא ללכת לטיפול. אך נשמע לי שכרגע את בתוך טיפול נפשי שבהחלט יכול לעזור לך וחשוב לתת לו את הזמן ואת המקום. להבין מה קשה לך בעצם קיום יחסי המין. אני מבין את הרצון שלך שהמצב ישתנה, ובהקדם. וטיפול פסיכולוגי יכול להיות לא נעים, אבל שוב אם את שומעת להמלצתי הישארי בטיפול ונסי גם לברר מדוע את לא כל כך סומכת על המטפלת שלך (למרות שגם את לא מתחברת לסקסולוגים). דרור

שלום רב, יש לי ילד בן 16 שמזה תקופה שהוא מעדיף ךהשאר בבית, לא יוצא עם חברים אולי פעם בשבוע,כל זמן שהוא בבית הוא בחדר שומע מוסיקה אין לו בעיה שהדלת תישאר פתוח, או במיטה, נותן לעשות דברים בכוונה ,להרגיז לעצבן למרות שהוא מודע למעשים שלו למרות שאתה מדבר איתו לא עוזר, הוא חוזר שוב ושוב,מאוד מופנם לא מספר מה קורה איתו, נגשתי למחנכת הכיתה שוחחתי איתה ,היא לא שמה לב להתנהגות יוצאת דופן ,לדעתה יש לו חברים הוא בסדר גמור רק ביישן מאוד.טיפוס רחפן לא מעניין אותו כלום, נוטה לעיתים לפתוח דלת ולסגור מס' פעמים, אני פשוט לא יודעת כבר מה חשוב לספר או מה לא, אני רוצה ללכת איתו לייעוץ אבל פןחדת שלא יגרם לו נזק לצבא כי אז הוא לא יסלח לי לעולם, לכן אני פונה אליך שתכוון אותי מודה מקרב לב

כתבת " אני רוצה ללכת איתו לייעוץ אבל פוחדת שלא יגרם לו נזק לצבא כי אז הוא לא יסלח לי לעולם " ואני מאוד רוצה לומר לך כמה המשפט "לא יסלח לי לעולם" נגע בי. מבחינתי זה אומר שאת מבינה שאת יכולה לפגוע בו, וזה שפנית לעצת מנהל הפורום, אומר שאת ל-א רוצה לפגוע בו. אני כנראה יותר קרובה לגיל של הבן שלך מאשר לגיל שלך, ורציתי לומר לך שמאוד מאוד חימם את ליבי לשמוע שאת לא רוצה לפגוע בו. כביכול, נראה שזה מובן מאליו, שהורה לא ירצה לפדוע בילדו, אך לא כך נראה תמיד המצב בעיני הילד (מנסיון), יש הרבה הורים שפוגעים שלא במודע, קשה לי להאמין שהורים הם באמת אכזריים (דרך שבה יכול הילד לראות את הוריו), ולכן כל כך חשוב להיות מאוד זהירים וגם פתוחים בכל הנושאים גם הפחות נעימים (בעקבות זאת, עם הרבה נחישות, רצון ושיתוף פעולה מצד שני הצדדים - חיזקנו אימי ואנוכי את ההבנה ביננו וכתוצאה מובנת, גם את הקשר). אני לא יודעת אם אז, בגיל 16 זה היה משפיע אך הלוואי והייתי יכולה בגיל 16, לשמוע את אמא שלי אומרת דבר שכזה. שאם זה לא היה משפיע עלי אז, זה היה משפיע עלי היום, והרבה, ולטובה. אין לי ספק בכך. ההי ברוכה ובהצלחה מכל הלב.

שלום לך, ראשית, אני מאוד מבין את הדאגה שלך. את מבחינה שבנך מתנהג בדרך מסויימת שנראית לך שונה מכפי שהיית מצפה מבן גילו להתנהג וזה מדאיג אותך. בנוסף על כך הוא לא משתף אותך או מדבר איתך על מה עובר עליו. כפי שכתבו לך בגיל הזה לא קל למתבגר לחשוב שההורים מבינים אותו ושאינם נגדו. ויחד עם זה הוא מאוד זקוק להם דואגים לו ומקבלים אותו. ייתכן והבן שלך מפגין התנהגויות של גיל ההתבגרות, הכוללות לעיתים גם סוג של דכאון מסויים. אבל יכול להיות שמשדובר במשהו משמעותי יותר, ולכן אני מסכים איתך שחשוב שיראה איש מקצוע. לגבי החשש מהצבא, את יכולה לפנות לאיש מקצוע פרטי. אני מבין את המורכבות עמה את מתמודדת אבל אם את מרגישה שאת לא מגיעה אליו ועדיין הוא מדאיג אותך, הציעי לו להפגש עם איש מקצוע, פשוט על מנת לדבר. דרור

שלום רב, קודם כל אני רוצה להוות לכם על הפורום המדהים הזה. אין לי מילים לתאר הערכתי אל מול המענה הרגיש עם כל המילים הטובות ומבינות והנוגעות. אני במקרה שלי כבר כשנה בטיפול וחווה תלות חזקה ביותר במטפלת שלי. כל דבר ולו הפעוט ביותר שאני עושה, מבצעת או מחליטה מתלווה לכך המחשבה מה היא היתה חושבת עליי במקרה זה. בנוסף, כשאני יוצאת לרחוב אני מתחילה לחשוש מאד ומרגישה חרדה עזה מה יקרה אם אראה אותה פתאום - היא תתפוס אותי "לא מוכנה" לקראתה, אני ממש חוששת ונמנעת מלהסתובב בקניונים או במרכז העיר שמא אראה אותה פתאום. (בסתר ליבי אני מאד רוצה לפגוש אותה אבל מפחדת פחד נורא). בעבר עשיתי גם המון מאמצים למצוא עליה בדלי מידע, זאת מלבד חיפוש רב וארוך באינטרנט. קראתי גם כל מיני ספרים על טיפולים ומטפלים כדי להבין את מקומה. אני מקליטה את כל הפגישות שלנו ללא ידיעתה, והיה אם קרה שההקלטה לא צלחה אני מוצאת את עצמי בהיסטריה קשה. כל שבוע שאני באה אליה גובה ממני אנרגיות אדירות ומתבטא בקושי לישון, באי רצון לקום בבוקר, בקושי לאכול, בשלשולים, בחילות, דופק גבוה, קושי לנשום (ואני בדר"כ אדם בריא). בנוסף, אנשים שנדמה לי שקשורים אליה מעוררים בי חרדות ותחושות שקשה לי לשאת אותן. אם אני רואה בחורות שמתלבשות יפה, אז ישר אני חושבת שגם אני צריכה להתלבש כמותן כדי למצוא חן בעיניה (אני הסגנון שלי אחר לגמרי) ואני מרגישה מכך ממש בלחץ חזק מאד. החיים שלי קשים מאד בגלל הטיפול הזה, אני גם לא מצליחה להתרכז בלימודיי ולעיתים גם בעבודתי מרב מחשבות אינסופיות. המון דברים מהנ"ל היא יודעת. היא לא יכולה לומר לי להפסיק מחשש שאחווה זאת כדחייה אך מצד שני זה כבר עבר את כל הגבולות של החיים והשתלט לי עליהם לגמרי עד כדי סבל בל יתואר שנמשך כבר המון המון זמן ואין בו הקלה, מה דעתכם בנוגע לעניין?

ש' שלום, ראשית תודה על דברייך, תמיד נעים לשמוע. אני מרגיש שחסר לי פרט מידע חשוב - האם זוהי הפעם הראשונה שזה קורה לך, כלומר האם הרגשת משהו כזה בעבר מול מטפל או מישהו אחר. בכל מקרה, את מתארת מצב בו המחשבות על המטפלת שלך הגיעו לכדי מצב בו הן מפריעות לך. זה חשוב שהיא יודעת את זה וחשוב שתדברו על זה אבל חשוב עוד יותר להבין ממה זה נובע וכיצד ניתן לצמצם את נוכחותה בחייך. כרגע מרבית המשאבים והאנרגיות שלך מרוכזים בה, במחשבות עליה ובניסיון למצוא חן בעיניה. כאמור ישנן אפשרויות רבות להבין מה קורה לך משחזור קשרים מוקדמים ועד להתגוננות בפני שינוי. לבסוף, נראה לי לא נכון שאחד הצדדים מקליט את הצד השני ללא ידיעתו. אני מניח שאין לך כוונה רעה בכך, אבל את יוצרת מצב של סוד שאת צריכה להסתיר בטיפול ואולי גם זה מוסיף על הלחץ. דרור

א. אכן, לאורך גיל ההתבגרות סחבתי בעיה זו עם קשרים עם מורות. ב. למה הכוונה להבין התגוננות בפני שינוי, איך זה מתקשר למקרה שלי? ג. אני לא אוכל לעמוד בפני מצב בו אומר לה על ההקלטות, אני לגמרי אקרוס. ד. האם אתה בתור מטפל יהיה לך מטופל בכזה מצב אקוטי והדבר פוגע בו בכל תחומי החיים בצורה קשה, כאשר סה"כ ללא הטיפול החיים שלו פחות או יותר טובים, האם היית ממשיך את המצב הזה וטוען שכל סבל שבעולם שווה את התוצאה בסופו של דבר?

שלום רב, לקרובה שלי יש לחץ דם גבוה - היא מטופלת בתרופות , אבל מאז לא מוכנה יותר ללכת לבדיקות בכלל כי היא רוצה קודם לעשות דיאטה כדי שהבדיקות יצאו טובות יותר. הבעיות הן גם שעברו איזה 5 שנים והיא ממשיכה להשתמש באותו תרוץ - כנראה היא מפחדת מה יהיו התוצאות ...וגם שאפשר לראות שמידי פעם היא לא מרגישה טוב. אנחנו חייבים לשכנע אותה ללכת לבדיקות זה עסק ממש רציני . אם מתחילים לדבר איתה על זה היא מתעצבנת ומפסיקה את השיחה. מה אפשר לעשות?? אודה לתשובה מהירה .

שלום לך, אני מבין את הדאגה שלך, ונשמע לי שאת גם מבינה את עוצמת החשש של קרובת משפחת מפני הבדיקה ותוצאותיה. חשש שעבורו היא מוכנה באופן פרדוקסלי לסכן את חייה. לכן הייתי מנסה לחשוב ביחד איתה אפילו מפני מה היא כל כך חוששת, ולדבר על כך. ההשערה שלי היא שעבורה היא תגלה בבדיקה שהיא חולה באופן שיגביל את חייה, ואולי חמור מכך תגלה שגם זה לא יעזור לה ואז לא תוכל להימלט מהמחשבה על המוות. רק אם תגיעי עם מוכנות לדבר איתה גם על חלקים קשים שכאלו, אם היא תהיה מוכנה, וזה לא בטוח, לשתף אותך בחששות שלה, היא תוכל להרגיש מסוגלת לעשות את הבדיקות הללו, שהן בוודאי חשובות מאוד. דרור

טוב אז אני לא ממש יודעת ואיך להתחיל אך אנסה אני בת 25 סטודנטית לנטורופתיה שנה אחרונה אני עובדת בסטודיו של בריאות ונותנים לי שם מצד אחד יד חופשית לעשות מה שאני רוצה עם הלקוחות אבל זה ממש מרגיש לי חנוק ואני רוצה מצד אחד להגדיל ראש ומצד שני אני לא רוצה לעשות שם טיפולים חינם בהתחלה נניח טיפול מגע של רפלקסולוגיה ואז לנסות למכור להם תוכניות טיפול נניח של 10 מפגשים פתאום הרגשתי שלא בא לי לעשות את זה אך אפילו הוא שופט אותי על הבילבול ועל זה שאני לא החלטית אני בסטודיו נמצאית פעם עד 2 בשבוע ויש לי לוז צפוץ ופתאום אני מרגישה שלא בא לי לעבוד כול כך קשה מגיל 16 אני עובדת ואני פתאום ב3 שנים האחרונות הקשות שהיו לי בא לי חיים ברוגע בלי לחץ כדי שאוכל להתפנק בעצמי כלומר ספורט וכו ...אם כך למה אני מרגישה שכולם מאוכזבים ממני מה חייבים לעבוד קשה בשביל שיעריכו אותי אני פשוט מרגישה שאם אני עובדת ככה בלחץ אני לא מאוזנת וזה מכעיס אותי ומצד שני יש את הקריירה שאני צריכה לחשוב ועל העתיד???......!!! בבקשה עיזרו לי למצוא את הדרךךךךךךךך

שלום לך, את אכן מתארת בלבול הקיים בתוכך. את חשה רצון לעבוד בנחת להקדיש את עצמך לפעילויות נוספות, מאידך את מרגישה רצון וצורך שיעריכו אותך ומרגישה שמשום מה הדברים הללו מנוגדים. השאלה שאת ניצבת מולה היא על מה את מוכנה לוותר וכמה. אני מניח שבמקום העבודה יעריכו אם תעבדי כמה שיותר, אין זה אומר שלא יעריכו אותך כלל אם תעבדי פחות, כך גם לגבי הנוחות שלך כמה את יכולה לוותר עליה תמורת הערכה ובאיזו מידה. כלומר כרג את צריכה למצוא את האיזון בין מעט פחות מנוחה ומעט פחות הערכה. את האיזון הזה וכיצד למצוא אותו את יכולה לנסות ולמצוא בהדרגה, ובמידה שתרגישי שאת לא יכולה לבד נסי להעיזר גם באיש מקצוע. דרור

למה אתה לא פה?.... כואב לי מידיי . שרית

שרית שלום, אני כאן, ואני שומע את הכאב שלך, דרור

שרית, מכעיס אותי הכאב שלך, מכעיס אותך שפגעו בך. כואב לי לדעת שזה לא עובר, שורף לי שאין אפשרות לחזור אחורה ולהציל אותך מידיהם. מעצבן אותי שההחלטה לדבר על הפגיעה אינה ניתנת לשינוי. כואב לי שאת מגיעה הנה כואבת לחפש אחר מילים מנחמות. מעצבן אותי עד טירוף שקורבן נשאר קורבן. כואב לי הכאב שלך ושמחה על החלטתי לא לדבר על הפגיעה שלי - לא רוצה להיות תלויה במילים מנחמות של אף אחד. מקווה שתרגישי טוב ושישרפו המפלצות שפגעו בך. negra

יקרה, את צודקת ככ .. לגבי חיפוש האינסופי הזה במילים מנחמות .. אךך.. את ככ צודקת.אבל מה אני יעשה ..זה כואב .ככ כואב וזה מרגיש הדרך היחידה להקל על הכאב.. ולא לפגוע בעצמי . אז כן בא לי להקיא מעצמי .. מהמקום הזה שאני נמצאת בו .. זה שמבקש רק עוד קצת אויר.. בחיי שבא לי להקיא . ואין לי מה לומר מעבר. בכז.. תודה שאת כאן.. שרית

שרית, כואב לי לקרוא אותך ככה, כל כך רוצה שיהיה לך טוב מתפללת בשבילך ומקווה.. סליחה שלא יודעת מה לומר בכדי להקל עלייך, הלוואי שהמנוחה והשלווה יגיעו אלייך. ויש לך את המטפל שלך ויש לך את הפורום ככה שאת לא לבד. תעדכני אותי אם הכל בסדר,קצת דואגת.. חן

יקרה, ... אין מה לומר .. אני יודעת .. אבל הנוכחות הזו , האיכפתיות .. באמת שמגיעה אליי ישר ללב.. ונותנת עוד קצת כח.גם אם זה נראה מהצד הזוי?.. אני הזויה .. כבר אמרתי?.. תודה על המילים המנחמות שלך ושל נגרה .. הלוואי ויהיה קל יותר. כרגע כואב בטירוף. אבל זה חייב לעבור לא ?...:-( חיבוק חן..יקרה שרית

שלום לכולם אני הייתי בטיפול היום ובסוף הפגישה אמרתי לו לפסיכולוג שאני צריכה עוד כמה דקות כי לא גמרתי לדבר הוא נשאר איתי עוד שמונה דקות ואני עדיין לא גמרתי לדבר אז אמרתי לו שיחכה עוד כמה דקות ובמקום להגיד בסדר הוא אמר שהוא לא יכול איזה חוצפה לעצור אותי באמצע המילה איפה הנימוס? אתם הייתם חוזרים אליו? הוא מקבל כסף...... אני אצלו כבר חמישה חודשים וזה מה שמגיע לי...הוא הרגיש שהוא לא בסדר אז התקשר לפני שעה לא עניתי לו שירגיש איך זה שלא מתייחסים!!

אינה שלום, אני מבין את הרגשתך, מאוד לא נעים להרגיש שעוצרים אותך באמצע דברייך ומוציאים אותך החוצה. כאילו את אינך חשובה לו. אבל זמן הפגישה שנקבע ומוסכם מראש, נועד לא רק כדי לאפשר למטפל לעבוד, אלא גם על מנת להקנות לטיפול גבולות ברורים, המפגישים גם עם צדדים מתסכלים/מחזיקים בטיפול ובמטפל. לא כיף לפגוש אותם אבל הם חלק בלתי נפרד מהטיפול. אני לא יודע אם הוא יעשה זאת או לא אבל כשתוכלי הייתי מזמין אותך לחשוב מדוע היה לך חשוב היום לדבר מעבר למסגרת הזמן? ומדוע גם בפעם השנייה בה הוא הודיע לך שהזמן נגמר לא הסכמת לצאת? האם היה משהו מיוחד היום שגרם לכך? דרור

שלום. ברצוני להתייעץ איתך. בתי בת 8 ישנה בערב שישי אצל אחי. היא סיפרה לי שהיא ובתו של אחי, בת 15 'התנשקו בלשון'. כאשר שאלתי אותה מה זה אומר, היא ענתה שהן הוציאו לשון והצמידו את הלשונות בינהן. נעשה לי ממש רע. האחיינית הזאת כבר בגיל ההתבגרות, זה מעצבן אותי ואני חוששת על ההשפעה של זה כלפי בתי. מה גם שהן ישנו יחד באות המיטה בלילה!!! שזה מ ע צ ב ן. אני מרגישה שהפקרתי אותה. אגב, בתי מאד אוהבת את האחיינית הזאת, ממש 'מאוהבת ' בה. ניסיתי לברר מה היה מעבר לזה, כל השאר נשמע בגדר הנורמה. השאלה מה אני עושה עם מה שהיא הביאה. לדבר עם אחי? עם האחיינית? מה זה כבר יתן. אמרתי לבתי שלהתנשק עם הלשון (כי ככה היא הגדירה את מעשיה עם האחיינית שלי) עושים עם בן הזוג, ואמרתי לה 'כמו אני ואבא', היא ענתה לי 'התנשקנו כמו אחיות', אז עניתי לה שהיא ואחותה לא מתנשקות כך וזה לא נהוג.. אחר כך היא נתנה דוגמה לילדה בכיתה שמתנשקת ככה עם אביה... בקיצור, נשמע מבהיל? בעלי אומר שאני מוציאה זאת מפרופורציות. לי כבר ברור שהיא לא הולכת לישון שם יותר. מה אתה מציע? תודה, אורחת

שלום לך, אני מבין את הדאגה שלך לבתך בת השמונה. אבל מבלי לגרוע מכך, הייתי מציע לנסות ולהקשיב למספר דברים לפני שאת קובעת כיצד את מרגישה. ראשית ואולי חשוב ביותר, בתך אומרת לך שלא הייתה זו נשיקה רומנטית עבורה אלא נשיקה כמו אחיות. תאמרי, מה ילדה בת שמונה יודעת? נכון לא הכל, ועדיין לדמיין היא יכולה, "ולהתנשק כמו גדולים עם השיניים"יודעים גם בגיל הזה. כך שלפעמים שווה להקשיב גם לתחושותיה. שנית הייתי מציע להתבונן גם באופי הנשיקה, מבלי להכנס לפירוט יתר, הרי שמרבית המבוגרים וגם המתבגרים אינם מתנשקים דרך בה תיארת את הנשיקה. בעצם, עצתי היא כזו, שבי עם בתך, בשקט, נסי להבין מה היא הרגישה, כיצד היא מרגישה כלפי בת דודתה. אם לאחר השיחה הזו תרגישי שהנושא לא מוצה ומדאיג אותך את יכולה לשתף את אחיך. אבל כל דבר בעיתו. דרור

איך אפשר לסבול אותי.... התקשרתי אליה בבוקר שאני עומדת לחתוך והיא הייתה איתי כמו תמיד עכשיו עוד פעם מרגישה את זה לא יכולה שש פעמים ביומיים להתקשר אליה עד כמה היא עוד תוכל לסבול אותי? דרור!!((()))))))))))) מה עד כמה מותר להתקשר אולי ימאס לה כי בבוקר בצהריים ובערב זה...איכסה

מירי שלום, לשאלתך, אין כלל קבוע כמה אפשר להתקשר, לרוב מדובר בהסכם בין המטפל למטופל. אבל את למעשה שואלת כמה עוד היא תוכל לשאת אותך על כל הכאב והקושי שאת מביאה. אני מבין את החשש שלך, ייתכן ובעבר התכאכזבת במקרים דומים ואת חוששת שאת עומדת לאבד אותה שוב, לכן עצתי היא להביא את החשש הזה לפגישה הקרובה. לראות ביחד מהו הדבר שאת מרגישה שאת לא יכולה לסבול בעצמך ולכן גם היא לא. לשאלתך אם להתקשר כרגע או לא, שוב, בהתאם למה שאת מרגישה ומה שנהוג ביניכן. דרור

אני מפחדת!!!!!!!!!מאז שהודיעו על גיוס מילואים חושבת על מה יהיה אם יגייסו את המטפל שלי?????????????????????מה יהיה איתי?

לירון שלום, אני שומע את החשש שהמטפל שלך יילקח ממך, מטפל שאת כנראה קשורה אליו מאוד וזקוקה לו מאוד. אני יכול להבין את החשש הזה, החשש מהלא נודע וממשהו שאי אפשר להתנגד לו שלא תלוי גם לא במטפל שלך. אבל בינתיים נסי לראות כיצד הדברים מתקדמים, שתפי אותו בדאגות שלך, אל תשארי עם זה לבד. דרור

בעבר עברתי טיפול בשיחות אצל פסיכולוגית מוסמכת. כבר יותר מ-10 שנים אני מטופל אצל פסיכיאטרית ולקחתי את כל הסוגים , כולל שילובים של מספר תרופות בעיקר מהדור החדש ללא הטבה משמעותית. נוסף לזה בזמן השימוש בתרופה איבדתי את החשק המיני כמעט לחלוטין ובתקופה זאת לא היו יחסים ומן הסתם גם לא מערכות יחסים עם נשים. אחד הדברים שמדאיגים אותי במיוחד הוא סף גירוי נמוך. אני מתכוון שאני" פתיל קצר" ביותר ומילה שנזרקת לא במקום עלולה להוביל בקלי קלות לתיגרה שעלולה להסתיים ממש לא טוב. זה עלול לקרות גם על הכביש כשנהג לפני נוסע לאט כמו דביל ועקב כך אני מפסיד בגללו את הרמזור .זה מעורר בי עצבנות מטורפת. או מישהו שעושה שטויות בכביש עד כדי סיכון חיי אדם . או מישהו שנתן לי צ'ק שחזר ומתייחס לעיניין כאילו שום דבר לא קרה ואני צריך לרדוף אחריו ,זה מטריף אותי ואחרי זה אני כמובן מחפש נקמה ,אחרת אני לא נרגע .אני לא מפחד לאבד את חיי במקרים כאלו וזה מאוד מדאיג אותי . יכול להיות שאם הייתי נשוי עם ילדים אז הייתה לי יותר אחריות. כל עוד ולקחתי את התרופות כמו לוסטרל ,פרוזק ,סימבלטה ועוד ,הייתי זומבי ,אדיש לחלוטין ,אבל ללא כל ספק סף הגירוי עלה. בתאום עם הפסיכיאטרית הפסקתי לפני שבועיים את הטיפול התרופתי בגלל חוסר הטבה . אני חושש שמשהו יקרה ,שיהיה ניצוץ קטן באוויר שידליק אותי ומכאן המרחק למשהו פיזי קצר ביותר . אין לי תיקים במשטרה ורוב הזמן אני משתדל לשלוט על המזג שלי ,אבל עכשיו אני מרגיש שאני לא בשליטה וזה מאוד מדאיג אותי. כיצד טיפול בשיחות יכול להועיל ואיך הוא בעצם פועל ?

ראובן שלום, אתה מודאג ממצבך ומהתיאור שלך נשמע לי שבצדק. אתה חושש שלא תצליח לשלוט בדחף שלך לפגוע באחרים במקרים מסויימים וממהשאתה מתאר אתה כבר מספר פעמים היית על הסף אם לא חצית אותו. מעבר לטיפול תרופתי שהוא חשוב במקרה כזה, טיפול בשיחות יכול ללכת לשני כיוונים כיוון אחד, הבנת המשמעות של פגיעה עבורך, מדוע מי שחותך אותך בכביש גורם לך לתגובות רגשיות כל כך חזקות, כיצד אתה מפרש זאת והאם אתה תוכל לפרש זאת אחרת בעזרת טיפול. אפשרות שנייה היא למידת דרכים להשהות תגובה. אתה מתאר בעיה בה אתה תפעל לפני שתחשוב, ישנן טכניקות התנהגותיות להשהיית תגובה, לאפשר לך להירגע מעט ולהיות במקום בו אתה כותב כרגע - כמתבונן מהצד שאינו רוצה להיות אלים. אבל, חשוב שתהיה בטיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי, דרור

היי דרור , רע לי , זה תקופה כזאת שנמשכת כבר כמה שנים (אני בת 25.5) , שפשוט אני סובלת לחיות , הכל מסביבי בסדר , ואני גם מתפקדת באופן נורמלי לחלוטין , אבל אין לי כוח לחיים , זה ממש מרגיש כמו מאמץ נפשי לעבור כל יום (אני עושה את זה כי צריך ) ולא שהחיים שלי באמת כאלה קשיים , סתם הכל מפחיד אותי ומלחיץ אותי (גם שאין סיבה אמיתית ) , ורע לי , לפעמים רע לי יותר לפעמים קצת פחות , אבל אני לא מצליחה להנות מהחיים , פשוט נמצאת כאן כי אין אלטרניטבה אחרת. אני כבר שנתיים בטיפול , אבל אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי פחות לסבול ... יש לך רעיונות מה אפשר לעשות שאני אפסיק לסבול כל כך ? זה עדיין נחשב דיכאון שזה נמשך שנים ? ..

יובל שלום, לא קל לקרוא את הדברים שלך, בעיקר כאשר את מרגישה ששום דבר לא ממש עוזר לך. ועדיין הייתי שמח לשמוע קצת יותר על מה כן קרה בשנתיים בהם את בטיפול? האם ישנם דברים עליהם את יכולה להצביע ששינו משהו, אפילו אם החמירו את הרגשתך כרגע? אני שואל את זה כי לא לגמרי ברור לי מה גורם לתחושה, לסבל שלך. בהחלט ייתכן שזה משקף גם את הרגשתך, שיש שם משהו לא ברור ואז כמובן הייתי ממליץ למקד את הטיפול בכך, בניסיון למצוא מה גורם לך לתחושת חוסר הטעם הזו. לגבי שאלתך האחרונה ישנם סוגים שונים של דכאון, לא נכון יהיה מצידי לקבוע מכאן האם את סובלת מדכאון, ואם כן מאיזה סוג, אבל כן ישנם סוגי דכאונות הנמשכים זמן לא קצר אם כי עצמתם אינה גבוהה כשל דכאון אקוטי. דרור.

קודם כל תודה על התשובה .. אני בטיפול שנתיים , שמה שהשתנה קרה בדיוק הפוך ממה שרציתי שיקרה לי , דברים הפכו להיות מוסבכים יותר . ואני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי שם , ואנחנו לא מדברות על דברים קשים - אני חושבת שגם שם זה דיי תקועה . (מעבר לתלות ענקית שקיימת ) , היא מאוד סבלנית ונחמדה אלי , למרות שאני לא מצליחה לשתף פעולה ולדבר איתה על דברים , או שאני לא מצליחה להסביר את עצמי , או שאני פשוט מרגישה שמה שיש לי להגיד לא מספיק חשוב או שפשוט לא מוצאת את המילים הנכונות , אבל אני מרגישה שהעולם הפך להיות אפילו מסובך יותר אחרי שנתיים בטיפול , ואני לא מאשימה את הטיפול - אבל זה פשוט ככה .. גם שם כמו בחיים אני לא מבינה מה אני עושה .. (אני פשוט מרגישה שתלוייה בה מיידי ).. אתה חושב שיש סיכוי שזה אי פעם ישתנה ?!

קראתי היום כתבה בידיעות על רגשות שמטפלים מרגישים כלפי מטופלים, הם כתבו שם שהטיפולים שמצליחים בדרך כלל הם אלה בהם המטפל מצליח להרגיש אהבה כלפי המטופל... אבל לא נראה לי שהמטפל שלי אוהב אותי והאמת אני גם לא רוצה שיאהב אותי אני פשוט רוצה להיות בסדר ולטפל בעצמי, יש לי סיכוי לטיפול מוצלח גם בלי רגשות שכאלה מצד המטפל? אני ארחיב ואומר שיש לי ממש בעיה להתמודד עם האנשים שכן מראים חיבה כלפי באופן כנה .. אני לא רוצה לסחוב עוד כזה דבר על הגב. ועוד משהו, למה אתם כל כך נהנים ממטופלים סובלים, יש לי הרגשה שככל שהמטופל סובל יותר הפסיכולוג חושב שהטיפול מצליח יותר... אני לא אתפלא את מסתתרת החדרים של פסיכולוגים דלת סתרים למרתף עינוים. טוב, אבל כל אחד והתחביבים שלו, אני לא שופטת, לילה טוב

אבי"כ שלום, סוף דברייך שיש בהם לא מעט הומור השאיר אותי עם חיוך והרגשה נעימה. אחרי שחשבתי לומר לך זאת חשבתי שבעצם על זה את מדברת דרך הידיעה בידיעות, ועל כך שאת לא בטוחה שזה מה שאת רוצה בטיפול, ואני יכול להבין אותך. בעיקר אם אני מבין נכון את הרצף בו כתבת את הדברים. את אומרת שקשה לך כשמראים לך חיבה או אהבה גם בטיפול, שבטיפול ישנה גם הנאה מצד המטפל לראות את הכאב שלך. כלומר הוא אוהב אותך כשאת סובלת, רק כשאת סובלת ומתוך זה. ובתנאים כאלו אני יותר ממבין מדוע את רוצה להישאר ולהסתדר לבד. אבל, וזה בהנחה שעד כאן משהו מהדברים שלי מוסכם עלייך ולא העפת אותי מכל המדרגות, אני מציע לך לנסות ולחשוב האם זוהי אכן הדרך היחידה בה ניתן לאהוב אותך - רק כאשר גורמים לך לסבל? וזה יכול להיות נושא טיפולי מרכזי כרגע. דרור

דרור? עם חיוך? יש חיה כזו?

הצחקת אותי:-) אז זו הדלת המוסתרת אצל המטפלת שלי:-)

הממממ קודם כל אני לא חושבת שהפסיכולוג אוהב אותי כשאני סובלת, והאמת גם לא כשאני לא סובלת, אני לא מרגישה שזה רגש לגיטמי מצד פסיכולוגים כלפי מטופלים שלהם ואם הם מרגישים כך שישמרו את זה לעצמם חיבה זה הגיוני ואנושי אבל אהבה זה מוגזם ולא במקום אני מקווה שהכתבה ייצגה רק מיעוט מטפלים ושרוב הפסיכולוגים (בעצם לא משנה לי הרוב כל עוד גם שלי) מסוגלים לטפל טיפול מוצלח גם בסתם אנשים רגילים (כמוני) שאין להם רגשות יוצאי דופן כלפיהם, הכתבה מרמזת שכשאין רגשות אהבה הטיפול לא יכול להצליח ואני מקווה ולכן בוחרת להאמין שזה לא נכון. אבל הניחוש שלך חצי קלע, אני לא מרגישה שהפסיכולוג שלי אוהב אותי כשאני סובלת אבל זה כן מתאר איך שאני רואה את היחס של אבא שלי אלי, זה לא שהוא תמיד אוהב אותי כשאני סובלת זה רק שהוא שונא אותי כשאני מאושרת, לא משהו אישי הוא פשוט מקנא בכל מה שזז (בהנחה שהתזוזה היא לא לכיוון תהום פעורה) אז זהו, אגב זה לא יהיה נושא מרכזי בטיפול, גם בגלל שיש נושאים אחרים וגם בגלל שלמדתי לקבל את אבא שלי איך שהוא ואני יודעת שזה לא אישי.

דרור.. אהבתי!! החיבה שבתשובתך, יפה לך!!!

מה עושים עם חוסר יכולת לחכות... שמטפל ישוב מחופשה? שתגיע כבר הפגישה? שדברים ישתפרו לטובה? שיבוא מישהו להציל ? ועוד ועוד אי שקט מסחרר ומטריף!

x שלום, שמתי לב שאני מתקשה לדעת האם כותב פונה אליי או כותבת, ייתכן ויש לכך משמעות וייתכן שלא. בכל מקרה אפנה לכותבת, ובמידה ואני טועה אני מתנצל מראש. לא קל להתאפק, להרגיש שקיים צורך עז שמישהו כבר ישנה את הכל, יעצור את המירוץ, ואולי אפילו ההדרדרות שאת חשה. מן הסתם כדאי להביא את השאלה הזו לטיפול, אבל מעבר לכך שווה לחשוב מה זה עבורך שיצילו אותך, מהיכן ההרגשה שאת מתקשה לעזור לעצמך, לפחות בזמן שבין הפגישות. בעצם אני אומר, כיצד ניתן להצליח לאזן בין ציפיות חשובות מטיפול לעזרה, לבין היכולת שלך לעזור לעצמך, ולהיעזר מפגישה לפגישה - התשובה שלי היא על ידי הפנמה הדרגתית של מה שקורה בפגישה, הפנמה של המטפל למשל כך שתוכלי להחזיק אותו גם בין הפגישות ואז גם פחות לתלות תקווה בפגישה עצמה שבה יקרה משהו מיוחד אלא לראות בטיפול כתהליך מתמשך, הנבנה על הפגישות אך הרבה על מה שקורה ביניהן. דרור

שלום רב, אני גבר גיי באמצע שנות החמישים לחיי. לאחרונה הצטלבו דרכיי עם חברת נעורים בגילי, שהתגרשה. שמחתי מאוד לחדש את הקשר. היא מאוד אינטליגנטית ומשכילה, עוסקת במקצוע מכובד, אך לאחרונה שיתפה אותה במשהו שמעורר בי רתיעה וחשש. מסתבר שהיא יוצאת להליכות ספורטיביות עם שכן נשוי. היא הרבתה להדגיש את מצבה הכלכלי הקשה ואת מעמדו הכלכלי הגבוה וכן את קמצנותו. בתחילה היה ביניהם איזה "משחק" שהוא נותן לה עיסוי והיא "עושה לו ביד" בתמורה, בהמשך הופיעה דרישה למתנות מצידה ובסופו של דבר התייעצה איתי על דרישת תמיכה בת 500 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין איתו. באותו שלב הבינה מעצמה שמשהו לא כשורה ונסוגה בה מהתכנית הזו. לפני שבוע עדכנה אותי שבכל זאת דרשה ממנו 1,000 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין והעסקה נכנסה לפועל. תוך כדי כך סיפרה שבעבר היה לה רומן עם גבר נשוי ובפעמיים הראשונות בהן קיימה יחסי מין דרשה וקיבלה ממנו 250 ש"ח עבור כל פעם. אני גם דואג לה וגם לעצמי. גם אני "אמיד" אף שאין בינינו קשר מיני, אבל אני חושש שמא תחושת הקיפוח הטבועה עמוק בנפשה עלולה לגרור דרישות לא סבירות גם כלפיי. בנוסף, איך שהוא כל היחס שלי אליה השתנה. האם קיום יחסי מין תמורת תמיכה כספית היה אכן נחשב בעיני הפסיכולוגים סוג של הפרעת אישיות או פרברסיה? האם יש מקום לחששותיי? תודה, אמיר

אמיר שלום, אתה מתאר תחושות לא נוחות שעולות בך מול התנהגותה של ידידתך וחששות שמא גם אתה תפגע מכך. ועדיין אתה לא בטוח האם זה בסדר להרגיש כך. ובעיניי זהו הדבר המרכזי, שאתה נמצא עם מישהי שהתנהגותה מפריעה לך ואתה מתקשה לסמוך על עצמך ולהכריע כיצד לנהוג. חשוב לי לומר זאת, כי ניתן לדבר עליה והאם היא בסדר או לא, סובלת מהפרעה כזו או אחרת, או לא, ועדיין השאלה תישאר כיצד אתה מרגיש עם ההתנהגות שלה. הפתרון לשאלה זו מצוי אצלך ובדרך בה אתה מרגיש מולה - כרגע נשמע לי שלא נוח לך בחברתה. דרור

שלום יש לי חברה טובה (נשואה) איתה אני בקשר אינטנסיבי שעתי מאוד קרוב ועמוק. רוב השיחות העמוקות על טיב הקשר וה"עלינו" מתבצעות בSMS ונאמרים בהם דברים אישיים (הבעת חיבה, רגש, געגוע וכו'). כמו כן ישנם מעשים אשר מצביעים על חיבה חזקה ואינטימית (קניית הפתעות, דאגה לבריאות וכו') מצד החברה. אך במעט שאנחנו מבלות יחד פנים מול פנים, נראה מרחק בשפת הגוף ובאופן הצגת המלל בשיחה. שאלתי -מכיוון שנושא רגיש בגלל ההבדלים בסטטוס, מעבר לשאלה ישירה ושיחה בנושא (שתעשה), מבחינה פסיכולוגית, האם שפת הגוף בפגישה היא הקובעת או הנאמר/נעשה בשאר הזמן? האם שפת הגוך מעידה רק על מבוכה או ריחוק? למה עלי ליחס חשיבות גדולה יותר על מנת לקבוע האם הנל מצביע על יחסים רומנטיים של מעבר לחברות? שאלה נוספת, האם מבחינה פסיכולוגית ניתן לאמר כי לכל מחשבה או מעשה יש סיבה עמוקה, מודעת או לא מודעת של האדם אשר חושב/מבצע אותה? או שיש מחשבות/מעשים/אמירות שהם בהגדרה של "סתם"= ללא משמעות מעבר? תודה.

G שלום, כשקראתי את דברייך מצאתי את עצמי מספר פעמים מייחל להצליח לתת לך תשובה פשוטה חד משמעית, כזו שתבהיר את המצב. אבל אני לא יכול. לעיתים שפת גוף מרוחקת מעידה על ריחוק, אך לעיתים היא מעידה על אמביוולנטיות, על קונפליקט פנימי המתבטא באי עשייה. לעיתים מחשבות הן סתם מחשבות, ללא עומק, או כפי שפרויד אמר - לעיתים סיגר הוא רק סיגר. ולעיתים הן משהו עמוק. אבל אם בכל זאת להעז על בסיס דברייך, ייתכן והחברה מרגישה משהו כאשר היא בנוכחותך, שאינה מרגישה כשהיא לא לידך. ייתכן וזוהי אותה מבוכה הקשורה למיניות, ולקונפליקט שלה, אך גם ייתכן והיא מגיבהלדרך בה היא חווה אותך מולה. כפי שאמרתי אין כאן תשובה פשוטה ובוודאי ששיחה עמה יכולה לקדם את הבנתך בעניין. דרור

היי, התחלתי לרשום לך אבל המחשב שלי היום החליט שיש לו חיים משלו אז הכל נמחק, אני אתחיל מחדש קודם כל אני ממש אבל ממש שמחה שאתה כאן גם היום. מרגישה שלא מצליחה להתמודד עם התחושות הקשות שעוברות בי, למרות החברים הנהדרים והטובים שסביבי ונותנים לי תמיכה מלאה ,אני מרגישה שיש לי מזל גדול שהם איתי והם בחיים שלי ,לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת. בכל זאת לפעמים מרגישה ששיגעתי אותם יותר מידי עם השטויות שלי למרות שבשבילי זה לא שטויות אבל כולם מהצד רואים את זה אחרת כאילו אני זו שחרדתית ופסימית יותר מידי, גם אני יודעת בהיגיון ששום דבר לא כזה נורא וזה רק בראש שלי ובמחשבה שלי עדיין אני ממש חוששת בעקבות כל מיני שינויים שאני עוברת עכשיו.... אני רק חושבת על הגרוע מכל ששום דבר לא יסתדר על הצד הטוב ביותר והמחשבות מטריפות אותי,ועד כדי כך שאני לא ישנה או ישנה יותר מידי ואם אני מצליחה לישון זה רק על כדורי שינה, דוד יש דרך להתמודד עם סטרס וחרדות לפחות עד הפגישה יום ראשון, אני חייבת עזרה דחוף בתודה ואשמח מאד מאד לתגובתך,

שלום חן ברור שאת עוברת תקופה לא קלה, ומבחינה זאת הרעיון של הפגישה ביום ראשון נשמע לי בהחלט רעיון טוב. מעבר לכך, קיומם של חברים טובים הוא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לך עכשיו. מתוך הידיעה וההבנה שלך שאת כרגע נוטה לראות דברים בצורה קיצונית וחמורה יותר מכפי שהם במציאות, זה הזמן לפנות לאנשים קרובים, לשתף אותם במצוקתך, ולשמוע כיצד הם רואים ומעריכים את המצב. גם אם התחושות שלך עדיין יסובו סביב חרדה ודאגה, חשוב שתאמרי לעצמך - בראש, בהיגיון - שלהם, כרגע, יש יכולת טובה יותר להערכת מצבך, מאשר לך. אני מקווה שהידיעה הזו, שכרגע עדיף לך להאמין למבט האובייקטיבי מבחוץ ופחות לחרדותייך, תסייע לך גם עם המחשבות המציקות וקשיי השינה. להתראות דוד

דוד ? לא דרור אמור להיות היום?

שלום א. אין מה לדאוג, אבל ראי את הודעתי בעניין, שתי הודעות למטה. להתראות דוד

דרור מה שלומך?... שוב אני ... נעים שאתה פה היום. בדיוק אותך צריכה ! (דרור .. אני מפחדת ..) אתה יודע , אני רוצה לשתף אותך .. האמת היא .. ש.אתמול אחרי הטיפול גיליתי ש.. הוא כבר לא רק ב' שם של מישהו זר בתוכי , לא רק עוד המשגה למשהו שנמצא רק בראש שלי, לא רק דמות צלית / אפלה/ ערטילאית שמשתלבת לצידי כמעט 3 שנים הוא כבר לא רק "איש השיחות" שלי .. זה שמקשיב לי ושותק שעוטף אותי בצרכים הלא הגיונים שלי בנוכחות חמה , בככ הרבה .. מבלי לדרוש ממני בכלל כלום חזרה, הוא לא רק זה שמלווה את העבר הדפוק שלי ..את ההוה והעתיד.. הוא לא רק מילים חלולות , הוא לא רק עוד קיום של שקט דממה , כזה שנשכח ממני בצאתי ממנו - מתודעתי האילמת ששומרת עליי .. פתאום הוא הפך להיות עבורי משהו מוחשי ?... אימאלהההה .. "בשר ודם"?!דרור ?.. הוא הפך להיות לי מוחשי וקיים?! בעל פנים ..עיניים שרואות ?גוף שלם ?נשימה ?נשמה?פתאום הוא אדם?.. לאלאלא ...דרור ..אני לא רוצה אותו אדם. רוצה אותו קיר .. :-(, " דמות כלום " אני ?... אז מה אני עכשיו מולו ?...ילדה אמיתית ? אמא? אשה ? אויר ? כלום?... אני מולו דמות נושמת / קיימת /גברית?! ... הטיפול הוא מציאות ?.. אמת?.. אני קמה מתוך קומה של 20 שנה ?.. של הרדמות טוטאלית ..כזו שמאפיינת אותי במפגשים שנחשבים רק "ריקים"?..."עיוורים" ?!!!!!!!!!?!! אני מפחדת .. דרור.. ככ..ככ !!! מפחדת מהתעוררות הזו , שלי ..שלו אצלי .. מזה שהוא כבר לא רק "קיר".. מזה שהוא לא רק "שם" - בחדר הטיפול .. הוא נמצא בתוכי כל הזמן .. אני מדברת אלייו , משוחחת איתו במחשבות ..לוקחת אותו איתי לכל מקום .. וזה מפחיד לי.מאוד! אני לא רוצה אותו ככ קרוב אליי .. לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות בכלל עם כל ה"אנטי" שלי אלייו ולטיפול .. אלייו ולצד הגברי שריסק אותי שנים. מפחדת ממה שהוא הפך להיות לי .מפחדת מהתחושות האלו . ולא מצליחה להעיף אותו ממני , זה מלחיצ אותי .. זה פשוט מלחיצ. לא רוצה יותר ת'טיפול ..(בוכה בשקט..) לא רוצה אותו .. לא רוצה קרבה , להרגיש , לא רוצה שום רגש אלייו .. הוא לא חלק מחיי , אז איך הוא נכנס לשם .. בלי שום רשות ..למקום הכי הכי שלי בלב ?! וזה המאבקים אצלו .. דרור ..אני משתפת אותך .. זה המאבקים האמיתים שלי .. הכעס שיוצא על מעבר הקליניקה ?... לאלא ..כנראה זה לא רק זה .. הזעם , התוקפנות .. הפחד שלי מהדמות שהוא הפך להיות עבורי . דרור ...? מה יהיה ?.. שרית

שלום שרית כפי שכתבתי קודם, בסופו של דבר דרור לא יוכל להתייחס לתשובות היום. אני מבין שחשובה לך במיוחד הפנייה אליו, ולכן נשאיר אותה בינתיים כך ודרור יוכל להתייחס אליה כאשר ישוב לכאן ביום א'. להתראות דוד

היי דוד .. בהחלט שאשמח לשמוע גם - את דעתך על מה שכתבתי .. עד שדרור יהיה ביום א' . זה חשוב לי. תוכל ?... שבת נעימה שרית

שרית יקרה תודה על מה שרשמת לי :-) כן,לא שיתפתי כאן הרבה לאחרונה אני גם חושבת עלייך מידי פעם ,מי יתן ותתחזקי כמה שיותר מהר ויבואו ימים טובים יותר ,קלים יותר ,עם מינימום של נפילות. אני איתך עם את רוצה חן

שלום שרית ממה שאת כותבת נשמע שחלה תפנית משמעותית בתוך הטיפול ובראייה שלך את המטפל, תפנית שאולי מוקדם עדיין להבין אותה כליל (למרות שאין ספק שהיא כבר מעוררת סערה פנימית ופחד). בתור אדם מהצד אני לא מרגיש שאני יכול באמת לחוות דעה או להתחיל להבין את המתרחש כרגע. אבל יש לי הרגשה חזקה שלא סתם פנית לדרור, ולא סתם על רקע העיסוק שלך בדמות הגברית כרגע בטיפול. כך שאני עדיין מרגיש שהדבר הנכון יהיה באמת לפנות לדרור שוב, ביום א', ולהמשיך איתו את ההתכתבות בעניין. שוב, אני אפנה את תשומת ליבו להודעתך. להתראות דוד

שרית שלום, אני מבין את הפחד שלך, ההרגשהשעכשיו הוא קרוב מדי, הולך אתך לכל מקום ולך אין דרך לשלוט בכך. אבל נשמע לי שזהו תהליך חשוב בטיפול, תהליך בו את מרשה לעצמך להרגיש אותו, להרגיש את עצמך בעצם אמיתית יותר, דמות חיה יותר מעצם החיות שלו. רק שכרגע זה נראה יותר מדי ומפחיד מדי, ובהחלט ייתכן שכן. אם אני מבין נכון את בשלב כרגע בו את מנסה למצוא את המיקום הנכון שלך מולו. ממקום בו הוא היה קיר, מרוחק עליו הוא הפך למשהו חי וקרוב. ובהחלט ייתכן שהכעס היה מאבק על מנת להרחיק אותו ממך. אבל אולי ישנן דרכים אחרות לעשות זאת דרכים שתגלי אותן ביחד איתו בטיפול. כי כרגע זו המשימה של שניכם, כיצד להיות באותו צד, לעבוד ביחד לא אחד מול השני. אני מאמין שזהו שלב בתהליך, מפחיד ככל שיהיה, אבל שלב חשוב, בהצלחה, דרור

אחרי שנים של טיפול בשיחות שלא הועילו התחלתי מחדש במרפאה ציבורית (גם בעקבות היעדר מימון ויאוש מהטיפול הארוך וחסר התוצאות). התחושה המהותית שלי היא שלא משנה כמה אני מדבר ומה אני אומר, אני בכלל לא מרגיש שמצליח להיות מובן כדי שתווצר התחלה של תקשורת אמיתית סופסוף עם המטפלת, הכל נשאר בעיני בגדר "ראשי פרקים" ואין בסיס שממנו אפשר להתחיל להיבנות (ואני מעלה כל מה שרק נראה לי ונדמה לי שנכון ורלוונטי להצלחת הטיפול). נראה לי באינטואיציה שאני מחפש קודם כל תחושת נוכחות וכבר לא מבין אם התחושה הזאת אמורה להיות המטרה של טיפ

שלום רפי אתה שואל לגבי מטרה של טיפול, ונשמע לי שרק אתה תדע מה מטרת הטיפול שלך. ואם אתה מרגיש מוקד, סביב העדר תחושת הנוכחות או העדר הקשר וההבנה, שהופיע גם בטיפול הקודם ואולי גם במקומות אחרים בחייך, הרי שזו יכולה להיות מבחינתך המטרה כרגע. כלומר, ברגע שתרגיש מובן בטיפול אולי כבר פחות תזדקק לו.. לצורך כך, וכרגיל, אני רוצה לעודד אותך לשתף את המטפלת במחשבות הללו ובמה שאתה רגיל שחסר לך, כולל הכל. כלומר, לדבר על הכל, ובגלוי, ולא רק על מה שנראה לך רלוונטי לנושא בגללו פנית. בהצלחה דוד

איך אני יודעת? אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה להוסיף עוד פגישה שיהיו שתיים בשבוע היא הסכימה אבל אולי זה אינטרס כלכלי שלה???? אתם כפסיכולוגים הייתם אומרים למטופל שאין צורך שהוא יוסיף פגישה שניה? מתי זה אינטרס כלכלי בכאילו דאגה למטופל.... מתי מטפלים חושבים שצריך שתי פגישות?

שלום ורוניקה את שואלת שאלה מובנת, אבל למה היא מציקה לך רק עם המעבר לשתי פגישות? למה לא לחשוב שגם בפגישה אחת יש אינטרס כלכלי של המטפלת? אני שואל את זה לא לגמרי ברצינות, כי אני די משוכנע שלמרות כוחם של אינטרסים כלכליים, לא זה יהיה השיקול שיכריע את התנהגותה והמלצותיה של המטפלת. על פי רוב מטפלים ממליצים על מעבר לפעמיים בשבוע או בתקופות של קושי מיוחד או נגיעה בתכנים עמוסים רגשית בטיפול, או כחלק מרצון משותף להעמיק בטיפול ולהגיע לחוויה טובה יותר בתוכו. בכל מקרה, אני מבין שהמעבר הזה, למרות שאת זו שיזמת אותו, מעורר בך חששות לפתע, גם ביחס למטפלת. הייתי מציע לך להעלות את התחושות הללו - גם אותן - מולה ולבדוק ביחד את משמעותן בחדר. אלה לא חששות נדירים ומקובל לדבר עליהן, כאשר מתבצע שינוי מעין זה. בהצלחה דוד

מה דוד זה באמת לא כלכלי? יש סיכוי שהיא הייתה אומרת לי שמספיק פגישה אחת?

ורוניקה... הטיפול הראשון שלי היה של שתי פגישות בשבוע, מראשיתו. הטיפול השני שלי היה של פגישה אחת בשבוע. בשלב מסויים הבנתי שזה לא מספיק לי, בעיקר אחרי טיפול של שתי פגישות בשבוע. שאלתי את המטפלת (זה היה טיפול פרטי, בניגוד לראשון) אם יש אפשרות להוסיף עוד פגישה בשבוע, כך שתהיינה שתיים. מעבר לצורך שלי בשתי פגישות, גם האינטרס הכלכלי שלה היה "כן, אפשר." יודעת מה קרה? מאותו רגע ועד סוף הפגישה היא טחנה את הזמן בנסיון להבין "למה את חושבת שאני מטפלת לא מספיק טובה עבורך..." לא היתה משמעות לעובדה שהסברתי לה (למרות שהיא ידעה!), שכבר הייתי בטיפול דו-שבועי ושזה היה יותר טוב לי, לא היתה משמעות לעובדה, שלא ניסיתי להגיד בזה, שהיא לא מטפלת מספיק טובה בשבילי. שום-דבר לא הזיז אותה מהרעיון הזה! התייאשתי. נכנעתי. אמרתי לה" די! בסדר! תעזבי אותי בשקט. נשאיר את זה ככה וזהו." וזו אחת הסיבות, אגב, שהיא לא המטפלת שלי עד היום. היו לה הרבה קטעים כאלה, של לדבוק בתיאוריות כלשהן ולהתעלם לחלוטין ממה שיש לי להגיד, כי אני "לא מודעת" למה שעומד מאחורי מה שאני אומרת. התירוץ הזה של "הלא מודע" יכול להיות נכון בהרבה מקרים, אבל לא כשיטה. נכון להיות אני מטופלת, כבר כמעט 10 שנים, אצל מישהי שגם אצלה הטיפול התחיל בפגישה אחת בשבוע. היום אנחנו נפגשת 4 פעמים, וכל שינוי של מספר הפגישות בשבוע היה מבוסס על החלטה משותפת(!!!). ולגבי האינטרס הכלכלי - היא מאוד מתחשבת וגובה ממני סכום סביר מאוד לפגישה, מאחר שאחרת לא הייתי מסוגלת למממן כזה טיפול אינטסיבי. זהו. קראתי את ההודעה שלך, והחלטתי לשתף. לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו או לא...

http://www.macom.org.il/broken.asp

שלום א. צירפת שיר שבוודאי יכול לדבר לרבים, ואני בהחלט מזמין את מי שמעוניין להגיב עליו. בעיני, חלק מכוחו של השיר הוא בכך שהוא פונה למטופלים ולמטפלים כאחד, ונותן תמונה פנימית של חווית הילד בחייו ובטיפול. בלי ספק שיר מעורר למחשבה, ועל כך תודה. להתראות דוד

היי דוד (אם זה אתה שעוד כאן :) , אני קוראת אותך , ובהרבה מהתשובות שלך אני מוצאת מילים והסברים שאני מאוד יכולה להזדהות איתם - ולהגיד כזה אני צריכה , מישהו שיסביר לי את זה ככה... אני בטיפול יותר משנתיים וחצי , ונראה לי שמה שעשיתי בכל התקופה הזאת זה רק להרוס את הטיפול (ככה אני מרגישה ) , אני לא יודעת אם זה רק אני , אבל אני מרגישה שהפכתי אותו ליותר בעיה , מאשר משהו שמועיל .. אני מרגישה שממש נמאס לה ממני (היא אפילו אמרה את זה ) , והמוזר שמחוץ לטיפול אני בן אדם מאוד חבורתי ויש לי הרבה חברים (קשרים ארוכי טווח ) , לא יודעת למה איתה זה לא מצליח לי .. אני כל כך מחכה לפגישות , ושאני יוצאת משם אני כל כך מלאה בשנאה עצמית .. אני לא יודעת להסביר , אבל אני מרגישה איפשהו שהרסתי את הטיפול הזה .. ואני לא יודעת אם אפשר להציל אותו (אני לא מצליחה לדבר איתה על שום דבר מהותי - וכל הזמן עובר לי בראש כמה נמאס לה ממני ..ושאני משתפת אותה בזה אני מרגישה יותר נורא עם עצמי ) , איך הצלחתי להרוס טיפול ? נראה לי שאני משתמשת בו נגד עצמי .. והיא אפילו לא שמה לב .. אתה חושב שאפשר לתקן ..? אולי תלווה לי קצת מהתובנות שלך...

שלום * אני לא יודע אם יש לי תובנות להלוות, אבל אני כן יודע שמה שנראה לעיתים קל מבחוץ הוא הרבה יותר קשה ומסובך כאשר הוא חלק מקשר טיפולי ריגשי. לנו פה קל יחסית לתת נקודת מבט חיצונית, או לנסח דברים. אבל הדברים הללו, לפחות בעיני, הם לא מה שמביא לשינוי המשמעותי. מה שמביא לשינוי הזה הוא בדיוק מה שאת מתארת - טיפול קשה, חורק שיניים, בו את מתמודדת עם תחושות נוראיות לגבי עצמך, לגבי ההרסנות שאת חשה שאת מביאה איתך ולגבי הקושי המציף אותך כאשר את מדברת על כל זה. כי למרות הקושי הזה, הנגיעה במה שאת מרגישה, מה שאת חוששת שאת עושה וכיצד זה גורם לך לחוש כשאת מדברת על זה, נשמעים לי הרבה יותר חשובים עבורך מכל תובנה שאוכל להלוות. ואולי היא שמה לב, ואולי לא, אבל אני לא בטוח שיש מה לתקן, אלא בעיקר להמשיך הלאה, עם כמה שיותר כנות ואומץ ומוכנות לגעת, ובסופו של דבר, אני מאמין שזו אכן הדרך המובילה למקום הנכון ביותר. בהצלחה דוד

למה אני לא מצליחה לראות את החלק החיובי בזה ? ... (שייאשתי אותה ואותי..)

שלום, רציתי לשאול מספר שאלות- 1. האם מותר להקליט את המטפלת בעת הפגישה? 2. האם אתה כפסיכולוג היית מתיר דבר כזה? 3. האם לדעתך יעיל להקליט ולשמוע לאחר הפגישה את דברי המטפלת(לפחות לבעלי זיכרון קצר) חג חנוכה שמח! (-: תודה

שלום שרון אין איסור על הקלטה של פגישות (בידיעה כמובן), אבל אני, כפסיכולוג, מעדיף לברר היטב את הסיבות להקלטה. לאחר מכן, אם מובנת יותר הבקשה, ניתן להחליט יחד על הכדאיות של העניין. בנוגע לשאלתך השלישית, אולי זה יפתיע, אבל אני לא חושב שהקלטה יכולה לסייע בעניין הזיכרון. לי יש אמונה בכך שפעמים רבות דברים נכנסים פנימה בכל מקרה, והשאלה מה זוכרים וכיצד היא כבר שאלה אחרת, הקשורה יותר לתחום הרגשי ופחות להקשר של הזיכרון. מבחינתי, מה שצריך להיזכר לא נעלם. לכן, על פי רוב, גם לא נראה לי בחיוב הנושא של הקלטת הפגישות. להתראות וחג שמח גם לך דוד

שונאת את הנסיעה המטורפת הזו ברכבת הרים. כל פעם שנראה שמתחילים לעלות מעיפים אותך בחזרה למטה.חזק. מהר. שלא תחשוב אפילו שכמעט הצלחת.צריכה לסיים את הקשר הטיפולי מטעמי אתיקה( מתחילה ללמוד במקום שהוא מלמד.)קשה כ"כ. מתחרטת אולי שהתחלתי ללמוד. בינתיים זה הרגשה שהוא מנסה להתנער ממני ואני עוד נתלית, צריכה זמן. איכסה!!!!

שלום ........ כן, נשמע שאת לפני התמודדות לא פשוטה. אני מקווה עבורך שהפיתולים הספציפיים הללו של הנסיעה יעברו בכמה שפחות ייסורים ושכאשר הנסיעה תעצר, ותרדי ברגליים כושלות אל הרציף, תרגישי לא רק זעזוע אלא גם הרגשה של משהו שנלמד, משהו שקיבלת בכל זאת, מהנסיעה המטלטלת הזאת. בהצלחה דוד

דוד... אוףףף עובר עלי יום מתיש.. לא פשוט לי בכלל.. אני כולי פגיעות, שברירית קצת מרוסקת הרבה עצובה וגם קצת קצת בסדר. אני כולי אמביוולנטיות. קשה לי עם כל קשת התחושות והרגשות הללו. קשה לי להכיל את כל הצדדים שבי, שאני, להיות גם השחור, גם הלבן ו..גם האפור.. כל היום רציתי לבכות, הבכי עלה לי למעלה לגרון.. ואני לא בכיתי.. ואני לא בוכה.. אבל כל כך צריכה.. אוףףף.. דוד.. ((((((((((((((((נ ש י מ ה ע מ ו ק ה)))))))))))))))))) ... .. . ... .. דוד.. יש לי כל כך הרבה שאלות על כל המערכת השיקומית כאשר היא יוצאת מגדר ה'פרטיות'. מטפל אשר מטפל במוסד שיקומי, חייב להשתתף בישיבות צוות אשר דנות בכ-ל המטופלים כולם. המטפל משתף את כל הצוות ברשמיו (כנראה) ומסתבר ששאר חברי הצוות משתפים בין אם זה באינפורמציה הטיפולית הנתונה בידם, ובין אם מדובר בדעתם האישית, לגבי התקדמות הטיפול של מטופל ספציפי. במצב שכזה, נפרצת בעצם (לדעתי) הפרטיות הטיפולית בין המטפל למטופל כך שאינטימיות שבקשר, אינה (אולי) יכולה להתקיים באותה מידה בה תוכל להתקיים בקשר פרטי יותר. הכיצד אם כן, יעילות טיפול שכזה..?? אני מבינה שיש צורך, למען התקדמותו של המטופל, לגבש דעה מגובשת בהקשר לטיפולו, בעצם לטפל בו בצורה אינטנסיבית ומקיפה. אך, הכיצד יכול הקשר הפרטי במערכת שכזו, לקיים אינטימיות, פרטיות (על כל המשתמע מכך) אשר מביאה בעקבותיה שיתוף פעולה, הדדיות, פתיחות (תכונה חשובה מאוד לטיפול טוב) אמון ורגיעה של 'לסמוך' 'לדעת שאני בידיים טובות'.. יכול ותטען שכל זאת יכול להתקיים למרות שהטיפול אינו פרטי לחלוטין, אני איני מצליחה (לגמרי לגמרי לא) הכיצד מתקדמים ככה. שהרי אני מרגישה שהאינטימיות נפרצת, אפילו אינה יכולה להתקיים משום ש'סדוקה' כבר מראש.. אני מרגישה פרוצה לרוחות דוד. אני ל-א מרגישה מספיק בטוחה. אני מרגישה מסכנה. מטופלת. דוד.. אני יודעת שכל זאת דנים בטיפול, ואני עושה זאת.. אך עדין.. איני מבינה.. וזה כואב לי.. וכבר ככה כואב לי עכשיו מספיק.. לא צריכה שיוסיפו עלי עוד כובד. אני לא חזקה עכשיו.. אני לא יכולה לסחוב כל כך הרבה.. דוד... אוףףף (קול חלש) אני עייפה נפשית, נפשית.. גם פיזית.. כל הפאקינג מלחמות האלה בתוכי. אני רבה עם עצמי אני בועטת לפעמים גם מנחמת אני לא דוחפת (קדימה) אני שוקעת אני רומסת אני נרמסת אני פוסעת שלוש פסיעות אחורה, חצי פסיעה קדימה, ארבע פסיעות אחורה, שבע קדימה, שלושים מליון ואחת אחורה, ואפס קדימה.. אתה מצליח להבין איפה אני עומדת.. ?? (קול שקט, אולי מיואש..?) אתה רואה.. כמה שזה קשה.. ומתיש.. ועצוב עמוק כבר ככה.. אוףףףףף דוד.. זהו.. כבר אין לי הרבה מילים עוד.. נראה לי הבהרתי את התשישיות דיו.. אכשיו התשישות גם מבקשת ממני להתנמס.. וגם קצת לחפש עירסול מבחוץ.. אז זה מה שאני עושה.. מנסה בכל אופן.. חיבוק חלש, נשען.. (אם מותר..) (Enter אחר מיותר קצת מרוחק, בכל זאת קרוב, אך כמעט תלוש.. אחרי הכל, מרגישה זרה לעולם..) ~נילי~

שלום נילי נשמע שאת מרגישה רחוקה ותלושה ואולי בעיקר לבד. אני שומע ומבין את הקושי שלך עם המסגרת הטיפולית, אבל חשוב לי להדגיש שהסיבה לדיונים בצוות אינה מפאת רכילות או מניע אחר דומה. התועלת המיוחדת הגלומה ב"מקום מטפל" (במקום טיפול אישי בלבד) היא בדיוק היכולת הזו להעזר בצוות והמצב בו, ברמה מסויימת, יש יותר מאדם אחד המשתתף בטיפול ובהחזקה של העוצמה הרגשית היוצאת במהלכו. כך שמעבר לשימוש בחשיבה של צוות יש שימוש במשאבים הרגשיים של הצוות, מה שמאפשר, במצב האופטימילי, יכולת החזקה והתמודדות רגשית חזקה בהרבה מצד המטפל. ומעבר לכך, עוד הבהרה: גם בדיונים אלה, הדיון אינו נכנס למילים מדוייקות או לתוכן הספציפי של פגישות בהכרח. אלא, יותר כחלק ממחשבה כללית על האדם וכיצד ניתן לסייע לו. אני מרגיש שאני נותן לך קצת תשובות קונקרטיות, בזמן שאת אולי זקוקה בעיקר לעידוד או נחמה, אבל חשוב לי להעביר את הפוטנציאל הגלום דווקא בטיפול במסגרת ואת התועלת המיוחדת בו, שאינה בהכרח מתבססת על הפרת הסודיות והאינטימיות. מקווה שתרגישי טוב יותר בהמשך. להתראות דוד

אני בהליכי גירושין ומחפש פסיכולוגית או פסיכולוג מומלצים..

שלום למחברת אם תכתבי על אזור בו יוכל להיערך הטיפול ותצרפי כתובת מייל, יישלחו אלייך ישירות המלצות מתאימות. להתראות דוד

אני לא יודעת איפה אתה גר אבל אני שמעתי מחברים על פסיכולוגית מצוינת באזור כ"ס. קוראים לה רבקה דר

ראשית, רוצה לאחל לך חג חנוכה שמח! מקווה שעובר עליך חג חמים וטעים :-) ולשאלתי - אני מהבוקר מרגישה דחף לפגוע בעצמי (אני עושה את זה לפעמים) מתחולל בתוכי מאבק בין כוחות האור והחושך ונורא בא לי הפעם שאלו הראשונים ינצחו. הבעיה שאני מרגישה אי שקט כזה, מעין קריז, ואני לא יודעת איך לגרום לתחושה המאוד מאוד מאוד לא נעימה הזאת לעבור (חוץ מלעשות את המעשה...שמביא לסוג של הקלה). מה היית ממליץ לי?

שלום לך ראשית, מעבר לכל עצה או מחשבה כללית, הייתי מציע לך לקחת את הקושי הזה לטיפול ובו לבדוק בצורה ספציפית ומדוייקת כיצד את מצליחה להתמודד עם הרצון לחתוך. מעבר לכך, אני חושב שיש רמז, ממה שאת כותבת, כי את מרגישה שאין לך באמת דרך אחרת להתמודד עם התחושות מלבד פגיעה עצמית, וכי אם לא תעשי זאת התחושות הלא נעימות לא יפסיקו לעולם. את המחשבה הלא נכונה והלא אדפטיבית הזו את חייבת לעצמך לבדוק בכנות ובאומץ. כלומר, לא לחתוך ולצפות במה קורה לתחושות האלה וכיצד זה קורה. מעבר לכך, במידה ויש לך אפשרות "להפנות מבט" לכיוון אחר - חברתית, יצירתית, או אפילו דרך כתיבה לעצמך או כל דבר בו את יכולה לשקוע, הרי שתנועה מעין זו (המבוססת, אגב, על עקרונות של תפיסות רוחניות מהמזרח) יכולה אולי גם היא לסייע לך בהתגברות על הרצון לחתוך. ושוב, מעבר לכל זה, לדבר על זה, שוב ושוב, בטיפול. להתראות וחג שמח ומוצלח גם לך. דוד

דוד שמחה שאתה פה גם היום. ברשותך (ורק אם יש לך זמן), הייתי רוצה לדבר איתך קצת על ה"מחשבה הלא נכונה ואדפטיבית" שאם אני לא אחתוך אז התחושות לא יחלפו לעולם. ברור לי שזו חשיבה קיצונית ולא רציונאלית אבל מצד שני יש את מה שאני מרגישה - האי שקט הזה הזמזום שלא מרפה. עד שאני לא מגרשת את הזבוב הענק והמעצבן הזה אני לא מסוגלת ל"הפנות מבט" או להסיח את עצמי, אפילו לא לראות טלוויזיה! אני לא מכירה הרבה אנשים שלא היו לוקחים אקמול אם היה מתפוצץ להם הראש מכאבים... . אם אני לא חותכת אז האי שקט רק הולך ומתגבר אני מתחילה לבכות, לרעוד ו"רואה" סרטי אימה מחרידים שבהם אני הבימאית, המפיקה ולצערי גם הכוכבת. זה "גומר" לי ימים שלמים שבהם אני פשוט כמו איזה ג'אנקי בקריז, בקושי מתפקדת. לא יודעת איך לצאת ממעגל הקסמים האכזרי הזה ובטיפול גם כן לא הצלחתי לקבל עדיין קצה של חבל הצלה... . קצת עצוב ומייאש. אממממ.. טוב זאת בעיקר וונטילציה... לא מצפה באמת שתפרום בהינד "שלח" אחד את הפלונטר הזה. אבל אולי בכל זאת תוכל לשפוך פה קצת אור מניסיונך המקצועי (מניחה שעזרת פעם לאדם אחד או שניים עם דפוס חשיבה והתנהגות דומה לשלי)... . תודה וסופ"ש מצויין

יש לי פחד עם כל מיני דברים חדשים התמודדות איתם- הבנה(דוגמא שאיבה) ולכן אני מתעניינת בהם ברגע האחרון בעלי חושב שזה בגלל עצלנות ואנו כל הזמן רבים על כך איך אני משנה את החלק הזה באופי?

שלום לאלמונית 12 לא נשמע לי כי הקושי שלך נובע מעצלנות אלא מהפחדים שלך. זו התמודדות נפוצה לדחות דברים לרגע האחרון, כדרך להימנע מהמפגש עם משהו מפחיד (וברגע האחרון כבר לא ניתן להימנע יותר). על מנת לשנות זאת חשוב שתהיי מודעת לדפוס ההתנהגות (ההתמודדות) הזה שלך ותחשבי כיצד את מצליחה למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם החרדות - או בעזרת טיפול או בכוחות עצמך. בהצלחה דוד

כל הכבוד עלהמסירות בשמירה ובאי הפקרת "המוצב". ולשאלת היום - האם בולימיה היא דבר שיכול לחלוף לחלוטין? ואם חוזרת בגיל מבוגר בעיתות מצוקה? על מה יכולה להעיד? חוץ מעל תקיעות ורגרסיה איך אפשר להתמודד עם הדחפים המגעילים האלה!!?

שלום X ראשית, תודה. מעבר לכך, ביחס לשאלתך חשוב לומר כי התקדמות פעמים רבות אינה ליניארית, והיא כוללת בתוכה רגעים של נסיגות, בצד ועל רקע ההתקדמות הכללית .יש אנשים לא מעטים הנפטרים לחלוטין מהבולימיה, ויש כאלה השבים אליה, אכן בתקופות של לחץ ומצוקה.אני מניח שחזרתה אכן מסמנת את זה - תקופה של מצוקה- ושייתכן והבולימיה משמשת מעין דרך התמודדות עם המצב, שגם אם אינה מוצלחת כנראה וקשה למצוא טובה ממנה באותו הזמן. העיקר, לדעתי, הוא לא להגדיר אותה כ"מגעילה" , מה שנותן לה כוח ומעצים אותה, אלא לנסות להתבונן עליה יותר ללא שיפוט או ביקורת וכך להבין טוב יותר אותה, את סיבת שיבתה ואת סוד כוחה. להתראות דוד

לא מרגישה שזו דרך התמודדות אלא עוד דרך לפגוע בעצמי. מרגישה אלימות פנימית. כל כך נמאס לי ובא לי להקיא מעצמי

אני מחפשת דרך שכל העצב וכל הכאב הזה יפסיק אבל זה לא עובר אני לא יכולה יותר אני מרגישה שאני הולכת להתמוטט אין לי רצון לעשות שום דבר מלבד לישון וכשאני מנסה אז כל המחשבות מציפות אותי והכל כל כך קשה לי ואין בי כבר כוח לנשום יותר כל כך כואב לי כל כך חונק עכשיו מרגישה שעם זה אני לא אצליח להתמודד הכל נראה פתאום ממש קשה כבר לא בטוחה בעצמי כבר לא בטוחה שיש למה להתאמץ עצוב לי עכשיו כאילו מישהו מת... עצוב לי לא יכולה יותר די מוזר לרשום כאן אחרי ממש הרבה זמן,צריכה קצת להניח את הראש לא יודעת למה אבל כאן מרגיש לי טוב... אין לי מושג למה סליחה חן

היית חסרה ..באמת שלא שיתפת כאן הרבה , חשבתי עלייך .. צר לי לשמוע את התחושות הקשות שאת חווה ... הלוואי ויכולתי אני להקל עלייך.(את עדיין בטיפול?) נותנת לך יד .. ומקווה שהתחושות האלה מעט יתמעטו. שלך,שרית

שלום חן צר לי לשמוע על עד כמה עצוב לך. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולמצוא מקומות תומכים, מקומות בהם את מרגישה שאת יכולה לחוש בטחון ולהניח את הראש, להרפות את השרירים ולהקל קצת על המתח. מקומות כאלה חשובים כל-כך בחיים, וחשוב למצוא אותם, כמו-גם לא לוותר על קיומם. להתראות דוד

25.12.08 דוד.. אולי בהשראתה של לילך (תודה לילך =0)) ברצוני לשתף אותך במשהו טוב שקרה לי ממש לפני שעה קלה. יצאתי לבקר את חברתי הטובה מאוד, הייתי צריכה להרגיש טוב בלב.. כל כך נעים לי בסביבתה, ובכלל, להיות עם אנשים אוהבים (מה לעשות, חייבת להודות) ואהובים בחג הביתי הזה.. זה חשוב.. תמיד חשוב.. אבל במיוחד במיוחד בתקופה כזו.. כמו שאני עוברת.. היום אפשרתי לעצמי קצת יותר.. מן הטוב... (איזה פחד.. איזה כיף.. איזה פחד!) נכנסתי פנימה, נרות החנוכה הפיצו אור מכיוון עדן החלון, סופגניות טריות הונחו אחר כבוד על השולחן במטבח, במבחר טעמים עשירים, (מילוי ריבה, ריבת חלב, גבינה בולגרית וגבינה צהובה!!!) כולם היו בבית, הילדים שחקו מטקות עם כדור שהוא בעצם סוף של בקבוק פלטסיק (כמובן, הכדור אבד מזמן), הקטנה הסתובבה בין כולם.. היה נעים.. אכלתי שתי סופגניות קטנות יחסית.. היה טעים בטירוף.. (משתדלת לא להתחרט עליהן.. חנוכה.. אוכל.. איזון.. לא צריך להבהל.. נכון דוד..?) בשלב זה, חברתי יקירתי חיממה עבורי ירקות מבושלים.. (צריך קצת סיבים תזונתיים לאזן את השמן.. אוףףףףף לא אוהבת את המחשבות האלה..!) ישבתי לי ליד השולחן, נינוחה, מוכנה לאכול כמו שצריך (ולאו דווקא מדובר בהרבה מלא אוכל).. פתאום שמעתי קול מתוק מתוק.. 'נילי, נו.. את באה כבר לקלח אותי..??' זו הייתה הקטנה שהסתובבה ממש קודם לכולם בין הרגליים.. איזה מותק היא.. בובי אני קוראת לה.. 'בובי, עוד שתי דקות ואני כבר באה אליך' אמרתי. אין ספק.. היה מערסל לקלח אותה.. התרטבתי כמובן מההשפצות העדינות שלה.. אחרי הכל, אין לי עדין ילדים משלי (חברתי מבוגרת ממני במספר יפה של שנים) אבל מה שהכי חשוב, שקרה היה אחרי המקלחת, עטפתי אותה בעדינות בחלוק מגבת הענק והצבעוני שלה, הרמתי אותה בעדינות, בתנוחת עובר.. ועל פי בקשתה יצאתי לסלון, לשבת קצת יחד, חבוקות.. אתה יודע דוד.. זה היה ערבב בי כל כך הרבה רגשות.. כולן הייתי אומרת, היו על הפן החיובי, גם עם מדובר ברגשות קשים.. זהו סוג של חוויה מתקנת עבורי, איפהשהוא כנראה.. אני לא מצליחה להבין איך בדיוק אך אני יודעת שכך אני מרגישה.. אמשיך ואספר מה עורר מה: כאמור, חבוקות ונינוחים על הספה בסלון; 'נילי,' קראה לי הקטנה תוך כדי שהיא מתקרבת אל אוזני, כאל לוחשת סוד 'נילי, עוד מעט אני יעשה כאילו אני בוכה, כמו תינוקת טוב..? ואת תרגיעי אותי ותשאלי אותי למה אני בוכה, טוב..?' צחוק מתוק מהול בעצב מילא את חלל החדר, זו הייתה אני.. לא ידעתי איך להגיב.. התחושה הברורה היחידה שהייתה לי באותו הרגע, ללא ספק, הייתה הידיעה שלא אאכזב אותה עכשיו, במקום שאכזבו אותי, בילדותי.. אתה מבין דוד איפה זה נוגע.. ??? בקיצ', היא החלה 'לבכות' כך שעכשיו 'תפקידי' היה 'להרגיע' אותה ו'לשאול, לדרוש בשלומה'.. תכל'ס, לערסל אותה.. חברתי שישבה גם על הספה, לצידנו, פלטה בצחוק מתגלגת; 'רגרסיה, אה..?' צחקנו.. זה היה כל כך מתוק.. וכל כך.. עצוב גם.. (כמובן רק בלב שלי.. לא כלפי חוץ..) מעין תחושה של אבדון מהולה בעצב עמוק, תחושת פספוס, מחשבה של: 'איזה עולם חרה..' 'כל כך לא פיר..' 'לי לא היה את מה שיש לה..' ותוך כדי מחשבות אלו, התקיימה החמימות המיוחדת הזו, ששמורה לחגים, לתחילת חורף ו.. גם ל'דאגה' שלי אל הקטנה.. לעירסול שלנו יחד.. ואפילו לצחוק.. בין אם היה הוא משוחרר לחלוטין, ובין אם התקיים בכדי להוות מעטה למצוקה שלי, לכל קשת הרגשות הפנימיים שלי.. על כל המשתמע ומתרחש מכך.. זהו דוד.. מעניין מה תחשוב.. הכי חשוב היה לי לשתף אותך.. מרגישה קצת שמגיע גם לך, אחרי התשובה שלך אלי בשבוע שעבר.. חששתי כשכתבתי לך.. לא הייתי בטוחה אם ארגיש יותר טובבזה שכתבתי לך על תחושותי גם בהקשר לדיון אז.. לא שזה לא לימד אותי כמה עבודה עוד יש לי.. אבל.. הייתה מאוד כן איתי.. אני מאוד מעריכה זאת.. אפילו שמחת שחזרתי אליך בהקשר.. אתה יודע עד כמה זה היה משמעותי בשבילי לשמוע.. לא רק שכבדת את תחושותי, אלא גם הצלחת לערסל אותי בתשובתך.. אני זוכרת שאחרי שקראתי אותה, דקה לפני שהלכתי לישון, הרגשתי שניתן לי להניח את ראש על הכרית, ניתן לי לשחרר את שרירי התפוסים.. ניתן לי להרפות קצת.. להיות מוחזקת.. אז תודה דוד יקיר.. מקווה שגם לך (זה אומר שלי היה נעים היום!!! אני עדין מעכלת.. קשה לי עם זה אבל בחיית רבק נילי.. פרגני לעצמך קצת.. ) נעים וחמים.. ו.. טעים!!! (בלי רגשי אשמה, כן..??) תודה שהקשבת.. לילה לילה.. חיוך רך, נעים.. ~נילי~

שלום נילי עבר כבר הלילה, אבל הסיפור שלך בטח לא מוגבל מבחינת הזמן ומבחינת החוויה החיובית שאת מתארת ושמאוד עוברת דרך הכתיבה. גם אני שומע את הסיפור שלך בפני עצמו, כמשהו מרגש שקרה לך ושחיבר אותך לעצמך וגם למקום הנתינה שלך וגם כהמשך של ההתכתבויות שלנו מהתקופה האחרונה. ובאמת, במקרה הטוב אנו מוצאים בעצמנו את המבוגר המחזיק ואת הילד הכמה לערסול, ובסיפור שלך נשמע שהצלחת להתחבר לשני אלה יחדיו. ואולי מכאן כוחו - כוחו עלייך וכוחו שעובר בהודעה. ואולי יש פה גם המשך של הדיון הקודם שלנו - והדגמה שלך של כוחות הריפוי והטיפול הנמצאים בתוכך. להתראות בינתיים דוד

דוד... שלום... האמת היא.. אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב.. זה פשוט ש.. מרגיש לי נורא לא טוב.. היום בכלל, וכרגע בפרט.. הדבר היחיד שעובר לי בראש כרגע זה לעשות משהו.. ויודעת שצריכה את המטפלת.. ויודעת שאם אתקשר אליה היא תהיה איתי ובשבילי.. אבל לא רוצה להתקשר אליה.. היא כבר דברה איתי בבוקר, כשהייתי במצב קצת יותר טוב.. ולא מסוגלת להתקשר אליה עכשיו.. אני לא יודעת מה קורה איתי.. סליחה. לא שאלתי כלום.. סתם מעיקה כאן ומציקה.. לא כותבת שום דבר חשוב או ראוי.. סליחה דוד

שלום שיר אני חוזר אליך אחרי יום, ומקווה שעם הזמן שעבר גם הרגשתך השתפרה. לפעמים פשוט צריכים להוציא דברים החוצה, ולא תמיד אפשרי לעשות זאת במסגרת הטיפול. כך שאין בעיה עם מה שכתבת - את בהחלט מוזמנת להמשיך לשתף בפורום ואני מקווה שגם פה יהיה מקום שיסייע לך בימים קשים. להתראות דוד

דוד הרבה זמן לא כתבתי במשמרת שלך.. אני כותבת בד"כ כשמלי כאן.. אולי מפחדת להעיק גם עליך ועל דרור.. לתפוס יותר מידי מקום במהלך השבוע.. להרוס גם לכם.. מספיק שמלי סובלת אותי וממני.. אבל אתמול כבר לא יכולתי יותר.. וכתבתי.. לך.. קראתי את שכתבת.. והאמת היא שהזמן לא ממש עשה את שלו.. לא במובן החיובי.. להיפך.. זה כבר יומיים שמרגיש לי שהכל עולה בתוכי.. הכל מציף.. הכל קורה.. דבר אחר דבר.. גם בתוכי - בבפנוכו שלי, גם בחוץ.. כמו סרט נע.. שלא נח לרגע.. זו הרגשה קשה.. וזה מתיש... זה גומר את כל הכוחות עד לטיפה האחרונה... אני תוהה למה ואיך באים ימים כאלה.. למה ואיך השרשרת הזאת של האירועים, הרגשות והתחושות לא נגמרת.. אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד יותר.. שהכל יותר מידי לי.. אני לא יודעת איך להתמודד.. והאמת שאני בכלל לא בטוחה שאני כבר רוצה ללמוד.. חזרתי לפגוע בעצמי.. בתדירות מאוד גבוהה... אין לי כח יותר לשום דבר, במיוחד לא לעצמי. אין לי כח יותר למפלצת שאני. אין לי כח יותר

כבר אמרתי כן ל-ECT. זה לא בידיים שלי עכשיו. מחכה לתשובות מהפסיכיאטר. ואולי בעצם לתשובה מהותית אחת - האם אפשרי לעבור את סדרת הטיפולים בביה"ח שבו המטפלת עובדת או לא. למען האמת, יצא ככה ששניהם עובדים בביה"ח החולים הזה, ויש לו say די רציני שם, אבל גם עד גבול מסוים. אבל אם זה יהיה "כן" זה הכי טוב לי, היא תהיה אחראית על הטיפול שלי שם. מחלקת ה-ECT שייכת למחלקה בה היא עובדת. ובכל אופן, זה יהיה במסגרת טיפול חוץ. אם זה יהיה "לא", אז אני מוותרת על הטיפול הזה. ובינתיים זה לא כן ולא לא. מחכה כבר שבוע. יודעת שגם לא אין עדיין את התשובה. והסכמתי רק בגלל שלא נותרה לי שום אפשרות אחרת (וכן, למרות זאת אני מוכנה גם לוותר). ואני באמת לא יודעת למה אני כותבת... סתם לשתף, אני חושבת... לא יותר... בתקופה האחרונה הכל הולך ומסלים ומחריף כל כך. אני לא בונה על זה, שאפילו ECT "יתקן" את הכל. אבל אני מקווה שהוא יקל אפילו קצת, וזה ייתן לי מרחב נשימה. אפשרות להתארגן קצת אחרת. בינתיים זה בלתי אפשרי. אם זה יועיל בכלל... למדתי להיות סקפטית כלפי כל הטיפולים הרפואיים האלה... תוצר של אכזבה מתמשכת משלל התרופות שעברו עליי והשאירו אותי עם רשימה ארוכה של תופעות לוואי בעיקר.

שלום לך זה בסדר גמור שאת כותבת. לעיתים פשוט חשוב לשתף, ואני מניח שאת לא מעט במתח סביב השאלה של תחילת הטיפול, ולאחר ההחלטות החשובות שעשית. נותר לי רק לאחל לך בהצלחה ולקוות עבורך שאי-הוודאות תתפוגג במהרה. מלבד זאת, את מוזמנת כמובן להמשיך ולשתף כאן, בלבטים או מתחים דומים. להתראות דוד

היי, חלמתי עלי ועל המטפלת חלום מיני למדי: שתינו שוכבות במיטה ערומות, והמטפלת בשלב כולשהו נותנת לי מין אורלי... על מה זה יכול להעיד?

שלום שפרה אני מבין שחלום כזה יכול להעלות שאלות לגבי משמעותו ואולי גם מעט להבהיל. במקומך לא הייתי מודאג מידי, אלא לוקח את החלום לטיפול, מספר עליו למטפלת ומשם בוחן, יחד איתה, את משמעותו לעולמך הפנימי ולקשר ביניכן. בהצלחה דוד

דוד, מה שלומך? על הטיפול שלי לא אכתוב כאן... איכשהו נבנה שם משהו כל כך אישי ופנימי, שכל דבר שאכתוב עליה ועלינו ירגיש לי כמעט כמו חילול של המשהו הזה, העדין. כאילו צריך ש-4 כפות הידיים, שלי (המצאתי לי עוד 2 :-)), יהיו עסוקות בנר האישי-אינטימי הזה שנדלק לנו, שהוא לגמרי של שתיים, ולא במשחק בשעוות של אחרים.. אז אכתוב רק משהו מהשוליים... רק אכתוב שאני מרגישה ברת מזל. נשמע קצת תלוש לכתוב את זה דווקא פה, אבל מישהי, זקנה למדיי, שפגשתי בחו"ל, ועולה בי מלא פעמים כדוגמא לכוח סיבולת, ליצר חיים, להרפתקנות, להתעקשות להתקדם ולראות עוד קצת עולם.. המישהי הזו הפתיעה וכתבה לי מייל, מהצד השני של העולם, 3 חודשים אחרי, רק כדי לדרוש בשלומי ולספר לי עוד קצת מהעולם שהיא רואה.. על עלים שמחליפים צבעים ובתים עתיקים שזכתה לגור בהם, על הטחב וחריקות העץ, על זקנים ממנה, בני 100 ומשהו, שזכתה להכיר.. היא אדם שתמיד עולה בי בהקשר לעבודה קטנה ואיטית שקל מאוד לוותר עליה או לבטל אותה "לא התקדמות בכלל", אבל אם מתמידים בה מביאה אותנו רחוק. היא מבוגרת בת 70 ומשהו, שתמיד הצביעה גבוה למעל?ה ההרים וקבעה לעצמה שלשם היא רוצה להגיע. (למרות שאנחנו, חבורת הצעירים, לא היינו להוטים לטפס על כל גבעה..). היא תמיד צעדה בצעדים קטנטנים ומדודים, עם משאף בכיס, לא עצרה כמעט לנוח- רק המשיכה בצעדיה הכמעט לא מורגשים ובסוף הגיעה. לפעמים 10 דקות אחרי כולם, אבל היא הייתה שם. לא מוותרת על עלה, ציפור או אבן, נחושה לראות הכל. כל כך קל לי לוותר כשהכל נראה סיזיפי, או לבטל צעדים פצפונים ולקרוא להם בשם המעליב "שום דבר".. אבל הזקנה הניו-זילנדית הזו יודעת דבר או שניים על התמדה ורצון.. זה לא קשור לכלום- פשוט בא לי לשחרר הצהרה (הצהרה זה קצת גדול מדיי..) שאני ברת מזל :-).. ברת מזל שנשארתי איפשהו בזיכרון של אחרים ושהם חשבו עליי מספיק כדי "להרים מייל" ולשאול מה נשמע.. כאילו מישהו הרים קצת ויצר חרכים בתריסים מדומים בעולם, ופסי אור חמימים וקרובים מפלסים דרך ומשרטטים לרגע תמונות של שלג וקריסמס מתקרב, מעולמות מקבילים :-) לא קשור לכלום... אולי סתם רציתי לקרוץ פה קצת.. להעביר את הפסים הלאה.. תמיד נרגשת מאוד ממחוות כאלה של קשר.. זה אף פעם לא עובר על ידי.. סליחה אם זה לא ממש קשור לכלום. לא תמיד הכל קשור. :-) מקווה שקר אצלך פחות מאצלי.. בברכת "בנג בנג לאקי לוק" (אם כבר "מה הקשר?", אז עד הסוף.. לא?) הישאר חמים ;-) לילך

לפעמים זה מפתיע באיזו מהירות אפשר לעבור מלאקי לוק לצל המנוקב שלו, אתה יודע? יום שלם שפוף רק בגלל הערה קטנטנה של מישהו (נחמד דווקא) על כך שהגעתי מאוחר קצת לעבודה היום.. לא רק היום.. קשה לי בבקרים.. והבושה גדולה.. ומשם כבר הכל השתבש לי.. הצטברו עוד הערה או שתים כאלה, מכאיבות, על נושאים רגישים לי אחרים.. בימים האחרונים דימוי הגוף שלי מטריד.. מבייש וכמעט מגעיל.. ממש בלי סיבה.. יש מקומות שהייתי שמחה לו מישהו אחר היה יכול לקחת את הגוף שלי אליהם, בזמן שאני אחכה בנחת על ספה עד שיחזור. ומוטב על הספה שלה, שלא אתפוגג לי בנתיים.. זהו. אשלח ודי. הבטחתי לעצמי עוד אחד קצר וזהו. חבל שאני לא יכולה לחכות לה בסבלנות.. איי מעגלי ההלקאה האלה מזינים את עצמם כל כך יפה, אני ממש רווה מהם נחת.. (סתם..לא ממש.. ;-)

לילכונת, אני לא אקח את הגוף שלך, אבל כן אחייך אליך חיוך רחב, כזה חם, עם חיבה... את לא תתפוגגי... דווקא כאן את מורגשת, נוכחת. הציפיה הזאת יכולה להכאיב לפעמים. מי כמוני יודעת... אבל אז הזמן שלנו איתן מגיע, ואיתו אנחת רווחה-הקלה על המקום שלנו שם, איתן. בנתיים אני איתך, טוב? חנוכה שמח... נ.

שלום לילך אני מבין שבדיוק פיספסתי את הרגע החמים והמשמח ועברתי, יחד עם הודעתך השנייה, למצב הקריר והשפוף יותר. האמת היא שאני מרגיש שלשתי ההודעות שלך מגיעה התייחסות יותר משמעותית מזו שלי, בוודאי בשעה מאוחרת שכזו, אבל אולי לכן חשוב וטוב כל-כך שיש לך את הספה, עם האור החם והרך המקיף אותה..תראי, אלה מעגלים של אור וחושך, אדם וצל, ואף אחד מאיתנו לא יכול להימנע מהם. כל מה שניתן לעשות הוא לנסות להישאר כמה שיותר בצד המואר של המעגל, לקבל את נוכחות הצל כעובדה, אבל לנסות ולתת לו להשתלט כמה שפחות..כך שאני בעיקר מקווה עבורך שהמעגל ימשיך בסיבובו, ויביא אותך למקום מופז וחמים יותר. להתראות דוד

הי וחג אורים, כתבתי הודעה עוד בראשית השבוע ותכננתי לשמור אותה למשמרת של היום. חשבתי שרציתי כל כך. שפצרתי אותה ביום ראשון, ועוד קצת בשני, ועוד קצת היום בבוקר, ממש נהייתה מפלצת כמו כמעט תמיד... ו... לא יכולתי לשלוח אותה. לא יכולתי... אז במקומה באה זו, לעדות שמשהו תוכנן והיה ממישהי שלא מכירים ולא באמת צריכים ומן הרצון לא נותר מאום. אך, הנה, משראיתי שמשהו הגיח לו כאן, רשמתי דבר קטן ולשם הפגת סקרנות - נושא ההודעה היה תקיעות מול שינוי שרציתי לבחון בי.

שלום לך אני קורא את הודעתך ולא יכול שלא לתהות האם את בעצם לא מתארת דפוס של משהו שקורה לך שוב ושוב בחייך. התכוננות, ציפייה, הכנה, ואז מגיחה המודעות העצמית החריפה מידיי, הפסילה העצמית, ומרוב שאת חוששת לחשוף את מה שאת מביאה (שכבר הפך מפלצתי בעיניך) את נסוגה לאחור, מסתתרת ומסתירה. ויחד עם זאת, מעט חושפת, לא? קצת רומזת, מפיגה סקרנות ומגבירה אותה באותו הזמן...ובמקום להיות זו שמחפשת, את הופכת להיות זו שמחפשים אחריה. זו טקטיקה טובה על מנת להרגיש בטוחה, בשליטה יחסית. בוודאי, אף אחד לא יכול ללעוג לך, או לבקר אותך כשאת "אף-אחד" (אגב, האם את יודעת שאודיסאוס השתמש פעם בדיוק באותו כינוי על מנת לחמוק ממפלצת מפחידה במיוחד?). אבל אני חייב לומר לך - הטקטיקה הזו מאפשרת לך להיות מוגנת. אבל היא לא תאפשר לך לגדול. היא מאפשרת לך לא להתמודד עם המפלצת, אבל בטווח הארוך היא רק מגבירה את השליטה שלה עלייך. את חשבת על תקיעות מול שינוי - נדמה לי שאולי זה יכול להיות מקום טוב לבדוק את המושגים הללו. בהצלחה דוד

הי דוד, אני עושה "העתק הדבק" של ההודעה המקורית... לא נגעתי במקור כפי שהיה, לפני ששלחתי את ההודעה בראש עץ זה. אז בשביל להשלים קצת, וכן, בוודאי דפוס חוזר, מודעות עצמית חריפה, הגנה שלא מאפשרת לגדול ודברים נוספים שכמובן נאמרו על ידך. לב החרדות ... לא חושבת שמחפשים אחריי, לא באמת, (אם כי משאלה כזו, ככל הנראה, קיימת ומאוד) ועכשיו, ולא רק עכשיו, חרדה מפני הכניסה של המעבורת לתוך אטמוספירת כדוה"א, וגם... מנסה לזכור שכל זה הוא רק דימוי... הנה: ... ציטוט ... הי , אני משתתפת שמבקרת בפורום לעתים במשך השנתיים האחרונות (בערך), אפילו כתבתי כאן די הרבה. עפי"ר איני משתמשת בכינוי קבוע. משתתפי העבר אם עדיין מבקרים כאן, קצת "מכירים" אותי. אני מהמבוגרים יותר, כך נראה לי, ונמצאת בטיפול עומק מספר שנים. בסוף שבוע שעבר הועלה כאן נושא השינויים בטיפול, וזה נושא שמאד מעסיק אותי. אני יכולה לנקוב ברשימת השינויים הקשורים אליי, חלקם חיצוניים, מופיעים על פני השטח, חלקם פנימיים ומסווים. החלק המוסווה והנעלם מן העין - לעתים בידיעה, וגם, ככל הנראה, נסתר אפילו מפניי עצמי, בלא דעת. תהליך מוכר שקשור לחרדות חזקות מן העבר. כמו-כן, יודעת שבתקופה הזאת שאני רושמת כאן הייתה נסיגה בטיפול שלי אפילו למקומות גרועים מאלו של התחלת הטיפול. יודעת שישנם שלבים כאלה, כך לעתים קורה בתהליכים טיפוליים. בכל זאת, במהלך התקופה הזו תהיתי אם מישהו "מבחוץ" (מישהו זולתי שאינו הטיפול ואינו מישהו מהעבר הרחוק) הצליח לשים לב למשהו אחר בי, לטובה גם לרעה, או, לא זה ולא זה, מה והיכן בדיוק. לעתים, מצער אותי לשמוע שכלל לא יודעים על נוכחותי או קיומי, ולכן, אין מה לומר גם על שינוי. כתבתי הרבה במשמרות של המנהלים כולם, ואיני בטוחה כלל שקוראי הפורום ו / או המנהלים השונים יודעים לחבר את החלקים ולהבין שהם ממני. (זאת החרדה שאולי הכי מאפיינת אותי גם כאן וחוזרת על עצמה, השינוי היחסי אולי מתבטא בכך שאני מכירה את זה...) המילה הזאת, "לחבר" איך שאני משתמשת בה, נפרמים החוטים הדקיקים. מעניין אותי לשמוע מאנשים שעברו טיפול על השינויים, ועדיין, זה יותיר אותי מבולבלת. בלבול על שום מה? מפני שאני לוקחת בחשבון שיש מי שמשקיע מאמצים רבים לצורך הסתרת השינויים, ויש מי שיציג את השינויים שעבר כגדולים משמעותיים ועמוקים יותר מכפי שמישהו זולתו שמכיר (ועם זאת מבין ואובייקטיבי) יבחין בהם. וכן רציתי לומר קצת מחשבות. נראה לי, בפרק זמן קצר יחסית, שהוא התחלת טיפול (לצורך העניין בוא נאמר - שנה) עפי"ר קשה להגיע לעומקים של ממש ולחולל שינויים ברמה בסיסית יותר. לדוגמא - לדעתי, ובד"כ, מי שבאופן מובהק ודומיננטי מתנהג את הרגשות שלו, עדיין לא מצליח לעשות את השיפט וממש לדבר אותם ועליהם תוך פרק זמן כזה. וגם, לדעתי, התובנות נמצאות עדיין קרוב מידי לפני השטח, הן יותר מדוקלמות, אבל לא מתיישבות ממש מבפנים כחלק טבוע בך. אני לא בטוחה שתוך שנה, אדם עם בעיה רצינית יסכים להתבונן על עצמו מבחוץ ולראות ולהודות בקיומם של חלקים פחות נעימים בו (אפילו המכוערים ביותר שבהם, הדוחים ומעוררי הסלידה), ולהבין שתגובות מסוימות שלו גוררות על באמת פידבקים בעלי מאפיינים די דומים מהסביבות השונות של האדם. לא קל, מאד לא קל לקחת את האחריות, המדודה, מבלי להריץ אותה לכיוון ה"יותר מידי" - מה שהופך אותה לאשמה. בנוסף, בעיניי, וכפי שלמדתי מהטיפול, חלק מאי ההכרה הזו, מההכחשה, הדחייה, היא להלביש על עצמך את הכותרת שכולך גועל נפש אחד גדול, כשהנכון יותר הוא (ככה אומרים לפחות) לראות שיש בך חלקים איכסה, אי אפשר לברוח מהם, ועימם יש בך גם חלקים אחרים. מקרבים ומזמינים משהו בריא יותר. הייתי רוצה לשמוע ממך, דוד, בהיותך מנהל שכבר יש לו ותק בפורום, ובהנחה שאתה אולי איכשהו עוקב אחרי הודעות של משתתפים (בעצם משתתפות) קבועות - האם אתה מבחין בשינויים של משתתפות דרך הכתיבה שלהן (אני מניחה שהתשובה תהיה חיובית) אבל בעיקר מה שחשוב לי לשמוע הן דוגמאות. ממש הייתי רוצה לשמוע על מספר דוגמאות יותר ממוקדות ופחות כלליות. ו... מדוע, בין השאר, העליתי את השאלה? ניסיתי לחשוב, שאולי, לפעמים מרגיז אותי (ככל הנראה, קנאה/בוז מהולים בגאווה וגם אוי לב?ושה) שמישהו מספר על תמורות גדולות, כשלמעשה מדובר בשינויים שהם יותר על פני השטח; ואילו אני, שחלו בי שינויים עמוקים של ממש שומרת עליהם מכל משמר ובסוד. הם אינם יוצאים לאור. במידה מסוימת זה נכון גם לגבי חשיפת עוצמות הכאב, הנזקקות ועוד. ושוב, אחזור על עצמי ואומר - הלוואי, הלוואי שכבר יכולתי לבכות, להישען, להרפות (מאובר שליטה, כביכול...), לכתוב את הכל בשלוש מילים במקום המוני המונים שקשה למצוא בהן את הלב. וגם זה מן סוג של הגנה... ... סוף ציטוט ... על החיים F1

אני כמו הילד מהסיפור "הילד הרע" של לאה גולדברג.. ..לפעמים זה פשוט לא אני, זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים. .... וזה בדיוק הילדה הרעה שנמצאת היום ככ בתוכי , לוקחת בי כמעט את כל המקום שנשאר.. דוד.. אתה יודע שמתי לב שאני נמענת ממש בכח לכתוב כאן בימים שלך , אני כותבת בעיקר לדרור ולמלי .. אין לי מושג למה .. אתה באמת מאוד חביב ונעים .. אבל איכשהו תמיד נרתעת לשים את הכאב שלי מולך ..(לאיודעת למה, אולי אחשוב על זה ) .. בכז .. היום החלטתי שאני מנסה להיות פה גם איתך ..במשמרת שלך .. למרות..שקשה לסבול אותי. הימים לא עוברים.הרגעים כאילו תקועים .הכל מרגיש אותו הדבר.שוב פעם אני כאן .. כן שוב כותבת .. והתחושות מרגישות ככ קשות. משהו הפסיק לעבוד בי. מצב הרוח שלי משועמם ממני. אני מפוהקת מעצמי. נשחקתי. ה"עוקץ" הידוע שלי אבד.. אני שוב ככ אנמית. מנותקת. בנפילה - לא ברורה. אני חושבת שאני בן אדם ככ רציונלי ורגשי ברמות .. אבל כל מה שעולה בי , כל הידע על עצמי .. ההזכרויות ..והאכזריות שחוויתי מתורגמים עלידי למצב "אוטומט". הפכתי להיות "ילדת בועה" . כזו שמוגנת מהעולם בחוץ.. כלום לא נוגע בי. כלום לא חודר אליי .. אני אטומה . אני אנסה להסביר יותר.. אני מרגישה שאחרים סביבי חווים שמחה .. אני חווה מולם דיכאון או עצב.. שאחרים חוווים מולי עצב .. אני חווה שמחה ..עילאית ? כאילו והעולם הפנימי והחיצוני לא רק קשורים בכלל ..לשום דבר הכי אבסורד זה .. שברגעים של עצב .. המוח שלי מוציא את קלטת המוזיקה הכי טובה שלי .. הראש מבקש לראות סרטים הכי מצחיקים .. הכי לא קשורים למה שהולך סביבי ו..אני מרגישה ש"חוגת הרגשות "שלי יורדת למקום הכי נמוך.. אני יורה מהבטן בלי חשבון למצב הספציבי בכלל. אני כותבת לך את זה ואני מנסה בעצם להבין למה זה קורה לי שברגעים הכי קשים אני מרגישה שאני בשליטה טוטאלית , קרה כקרח.. מוכנה לקבל רק את חיי ההדחקה שלי. אני חיה באיזה סוג של הכחשה עם עצמי .. העולם רע , החיים האלה דפוקים ..ושום דבר כבר לא נכנס אליי ..כלום לא משתלט עליי בבטן. מה שהכי מוזר זה שכל זה קורה כלפי חוצ, כשבו בעת הטיפול שלי בחודש האחרון נמצא במקום של (((((((( "הצילו" - )))))) שם הכל נחווה בעוצמות מטורפות .. שם חוזרת רק הילדה הרעה שבי לתפקד בכל הכח .. שם היא מרגישה , כועסת , בועטת .. שם היא משהו אחר לגמרי .. איך אתה מסביר את זה דוד? אני מרגישה שאם יהיה עכשיו איזה שיר עצוב ברדיו .. אני ישר יתחיל לבכות ולהתחבר ומצד שני .. להתחבר לעצב של אחרים - נראה לי כמו בעיה גדולה .. זה פאטי לא להיות שם בשבילם ולעשות בדיוק ההיפך ומצד שני לשמוע נניח " מה אברך" .. בתחנת רדיו .. ולהתחיל לבכות. אני מנסה לדבר אל עצמי .. "שרית זה יעבור .. גם היום הזה יעבור ..זה בסדר לא להרגיש כלום" .. אני כאילו מטפסת בתוכי על הר גבוה בין פסגה תמירה לבין תהומית סופית ... מצבי הצבירה שלי הם "נורמליות אדישה" - סוג חדש של המצאה פרי דימיוני :-). מישהו "דפק " לי את החיים בגדול .. המישהו הזה זה אבא שלי .. והידיעה הזו קשה לי לעיכול . האונס הדפוק שעברתי ברחוב .. חשבתי שזה הכי נורא שיכול להיות .. אבל ..עם ההתעללות שחוויתי בבית ..אני פשוט שווה שרית חסרת הערך .. אז זהו , האושר יצא ממני לטיול ארוךךךךךך שנתי ... המערכת שבי כבר לא סופגת..כלום .אני מנסה להאחז בו .. להזכר ברגעים טובים .. אבל זה מתרחק ממני .. כאילו אני נמצאת בתוך חלום .. אני נלחמת לאחוז בו , אך הוא נשמט לי מבין היידים.. ואולי זה בעצם הנורמלי ?... אולי אני מתחילה להיות בריאה ?... חה צוחקת לעצמי .. אולי אני סופסופ הכי בריאה שיש?.. !!!!! ככה צ"ל ?..זו הדרך להתמודד עם העולם ?.. עם החיים ?.. נמאס כבר לנפח בועות סבון ולהתחבא מאחוריהן .. נמאס לי להיות כמו "בת יענה" .. להסתכל על הכל מלמעלה .. הגיע הזמן להיות רק בת זונה ..(מצטערת).. כנראה שזה חלק מהתוקפנות והכעס העצומים שבי , אלה שחשבתי שנעלמו.. שהיו בשנה הראשונה בטיפול - הנה הם שוב פה..באו לבקר אותי .. אתמול ..אני ובן זוגי נסענו יחד באוטו . באחד הרמזורים שעצרנו , בן זוגי ליטף אותי , החזיק לי את היד והסתכל עליי במבט מלא אהבה .. המבט התמידי שלו עליי - כזה שאומר "כמה את יפה, מיוחדת ומדהימה .. אני אפילו לא מבין איך זה שאת שלי.." שאלתי אותו באותו הרגע בתמימות "תגיד .. לא עבר לך כבר הקטע הזה ?" מה נסגר איתך ?... והוא ענה ... "תחשבי איך היית מרגישה עם זה באמת היה עובר לי ..." חשבתי לי וישר שלפתי .. "הקלה"..ראיתי בעיניו את העצב והפגיעה .. הממ..ניסיתי להסביר את דבריי ולהיות מכווננת יותר " הממ.. אולי ..אני אהייה עצובה קצת , אבל אחוש הקלה".. הוא נשאר בהלם. דוד, איך אפשר להסביר לו שאני לא מסוגלת לשאת את מבטו הנוצצ הזה כבר עליי?... איך אסביר לו שאני לא יכולה להסתכל על עצמי .. אחרי הידע של מה שעברתי ..י ש בי מקום שלא מסוגל לקבל שיש כבר אהבה אמיתית .. כזו שלא נגמרת ..כזו שלא כואבת ..הרי תמיד משהו מחכה בי ל..פגיעה .. ל..משהו לא צפוי שיגיע וירמוס.. אני תמיד בכוננות .. לא יכולה לחוש רגעים טובים ויפים יותר מידיי זמן .. הוא המשיך ואמר .. " אבוד לך שריתי .... זהו .. את תקועה יחד איתי לנצח :-) " .. "אני לא מוותר עלייך , לא אפסיק לעולם לאהוב אותך " "את הכי יקרה לי בעולם" .. ואני .. ממשיכה לשתוק ..שתיקה כזו כואבת..ותוהה לעצמי .... יש דבר כזה ?.. אהבה מיטיבה. איך בכלל אפשר להכיל אהבה כזו בתוכי .. שיש בי רק ילדה אחת קטנה ורעה ? תודה שקראת. לילטוב, שרית

שלום שרית נדמה לי שהיה לך הרבה להוציא, הרבה שהצטבר בפנים, ואולי המשא הזה היה כבד מדיי מכדי לסחוב אותו לבד בפנים, עד המשמרת של מלי. את מוזמנת כמובן לכתוב פה גם במשמרות שלי ולחלוק את מחשבותייך ואת הרגשות המטלטלים אותך. אבל אני חושב שאולי כדאי לך להרהר גם במה גורם לך לכתוב במשמרת כזו ולא אחרת. את כותבת על הילדה הרעה בתוכך, שאת מרגישה שאפשר רק לא לסבול, ומתקשה ליישב אותה עם האהבה שאת מקבלת בכל זאת, אהבה שאולי מגיעה ל"ילדה טובה", מישהי שאת לא מרגישה מחוברת אליה עכשיו. ופה יש אולי פיצול שמקשה עלייך בחיים, אמונה שהטוב והרע לא יכולים להתיישב יחדיו, והפיצול הזה אולי גם מטלטל אותך להרגיש טובה לחלוטין או רעה לחלוטין - אין שניהם ביחד ואין אפשרויות ביניים. ובהקשר הזה, אולי כדאי לך גם לחשוב על העמדה השונה שלך מול המנהלים פה, כיצד את מרגישה שאת מביאה את עצמך ולאיזה יחס את זוכה בין המשמרות השונות, ואולי מתוך המחשבה הזו תהיה לך עוד דרך לחבר את הניגודים, להרגיש שלמה יותר, לא רק "רעה". להתראות דוד

היי, בוקר טוב .. תודה על התגובה . אני מקווה שלא פגעתי במשהו מדבריי? כי באמת שלא הייתה בי כוונה כזו , אין לי שום דבר נגדך. אתה אדם נעים שכיף לקרוא אותו ,ובקלות אפשרי גם לחבב אותו .. :-) לא מוצאת סיבה ללמה נמנעתי לכתוב כשאתה כאן.. אולי היה בי איזה צורך לפחות טבילת אש .. מישהו מוכר יותר - כמו דרור שהמון זמן מכיר אותי בכתיבה כאן .. ומלי .. שהצליחה להוות לי דמות נשית שככ חסרה (במקום ליאת שהייתה כאן..) והצליחה להגיע אליי.בככ מדויקות . הימים שלהם הם ימי הטיפול שלי .. אולי זו איזו רגיעה שמתאפשרת לאסוף את עצמי בידיעה שהם כאן. מקבלת את הזמנתך..להביא את התחושות הכואבות גם שאתה פה - אולי באמת שהייתי זקוקה לאישור הזה שזה בסדר ?.!. יכול להיות . בכז ..הצלחת להתחבר אליי במילותייך , הצלחת לקרוא אותי בתחושות .. למרות התחושה שלי שאני (רק) בלתי נסבלת.. תודה ..דוד.על הנוכחות . יום נעים וחם יותר :-) לי קררר... שרית

חייבת לתקן, כי איך אפשר לומר על השיר המקסים שהוא סיפור. לאה