פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
היי דרור.. יש לי כל כך הרבה נושאים עליהם הייתי יכולה לדבר עכשיו.. אולי בגלל זה.. כדאי שאמעיט.. אולי בגלל זה כדאי שאספר שפשוט נמאס לי לחשוב ולהיות עם כל הדברים שאני. לא שרוצה אחרת.. פשוט רוצה מנוחה. גם מעצמי. אני מותשת. אני עייפה.. עייפה כל כך למרות שעכשיו ממש עכשיו קמתי מ 5 שעות שינה.. אני פשוט מותשת כי זה מתיש לחיות. דרור... יש לך סיבה טובה מדוע חיים אנשים...?? מדוע אני לא רואה אור או לא מסתפקת היכן שאנשים מסתפקים. אני לא מבינה את כל הפילוסופיה שרבים ניסו להבינה, העומדת מאחורי סוד החיים. אכן, החיים הינם סוד עצום בשבילי, שקטנה אני מלהבינו. קטנה אני מלהכילו.. אז זהו דרור.. לא הרבה אני אעמיס עליך היום.. מרגישה שכבר מעמיסה הרבה על עצמי, ועל אחרים.. רק קצת מחשבות שגדולות עלי בכמה מידות.. ועוד קצת אפיסת כוחות.. אין לי כח. אני מותשת דרור.. אני כל כך צריכה לנוח.. מנוחה אחרת הפעם. חיוך עצוב כזה.. ומבט עייף כל כך.. ~נילי~
נילי שלום, אני שומע את העייפות שלך, ואי הרצון שלך להעמיס עליי אולי מתוך הרגשה שזה יעייף גם אותי. אבל בכל זאת חשבתי על השאלות שלך, ויש משהו שנשמע שהוא באמת מעייף כאשר שום דבר לא ברור מאליו, כלום לא בא בקלות.והמחשבות שכן עולות מכבידות ונראות ללא פיתרון. אני יכול לחשוב על סיבות מדוע לחיות לא יודע אם הן טובות או לא, גדולות או לא, אבל אני תוהה האם את יכולה לבדוק עם עצמך ואפילו כאן מה הסיבות שלך. גם אם הן לא נראות חשובות או מיוחדות, שווה לתת להן גם כן מקום לצד סיבות אחרות שעולות בשל הקושי שהחיים מזמנים. דרור
היי דרור , רציתי לשאול האם בכול קשר טיפולי חייבת להתפתח תלות ? מה גורם למטופלים מסויימים להיות יותר תלותיים מאחרים ? ואיך אתה בתור מטפל מתמודד עם מטופל מאוד תלותי שמנסה ליצור איתך קשר כל פעם מחדש מעבר לשעה של הטיפול ?ומה עושים כשהתלות מזיקה לטיפול ? תודה.
מיכל שלום, תלות היא חלק בלתי נפרד מטיפול לפחות לפי גישות טיפול מסויימות. התלות מאפשרת לאדם להתמסר לטיפול, ולהסיר מעט מההגנות. יחד עם זאת החוויה של תלות עלולה להיות מכאיבה ומפחידה, בעיקר כאשר היא טומנת בחובה גם חשש מנטישה. אנשים שונים זה מזה ברמה בה הם חוששים מנטישה והקשר שלה לתלות ואמון, ולעיתים הטיפול מתמקד ביכולת לסמוך, לתת אמון ולהתמוד עם חרדת הנטישה הטמונה בתלות הנוצרת. לדעתי כל מגע בין מטפל למטופל צריך להיות מובן בהקשר הטיפולי שלו. כך שרצון של מטופל ליצור קשר מעבר לשעה צריך להיות מדובר בטיפול, לנסות להבין מה המשמעות שלו בעיקר מבחינת הקשר בין המטפל למטופל. דרור
שלום אני בן 29 שמנותק חברתית ואף פעם לא היו לי חברים מגיל קטן אני ביישן ושתקן ורגיש מאוד ומאוד פגיע ומהר לוקח ללב ומהר מאבד תקווה אם נכשלתי בעניין מסויים אני גם מאוד עצבני ויש לי התפרצויות זעם חזקות יש לי כעס חזק על מצבי ועל האנשים שמסביבי ועל הגורל אני לפעמים מכה את הראש שלי בקיר וזורק חפצים ומכה את ידי בשולחן אני מסתגר בבית באופן מלא פשוט אני מרגיש שאני לא יכול לצאת מהבית כי אני לא רוצה לפגוש אנשים ומרגיש בושה בקרב אנשים בגלל מצבי
אורי שלום, אתה מתאר את המצב שלך ואת הכאב שהוא מסב לך, ואני חייב לומר שדבריך נגעו בי. נשמע שיש משהו במפגש חברתי שמאיים עליך, גורם להתפרצויות ותחושת בושה קשה. עצתי היא לנסות לפנות לטיפול ואולי אפילו בשני שלבים. בשלב הראשון טיפול פרטני, במהלכו תנסה להבין מה מסעיר אותך כל כך במפגש בין אישי, בשלב שני ובמקביל לשלב גם טיפול קבוצתי שנראה לי שיכול להיות משמעותי עבורך. דרור
אני בת 35 נשואה +2 אני סובלת מדיכאון ..טופלתי טיפול קצר בעבר הרחוק אצל פסיכיאטרית של הקופה אבל הפסקתי מחוסר יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים.לפני כחצי שנה פניתי לרופא משפחה וקיבלתי כדורי שינה וריסיטל בשל איבחון של דיכאון.לפני כשלושה חודשים ניסיתי להתאבד בעזרת כדורים.אך ללא הצלחה.יום לאחר שהגעתי לביתי מבית החולים החלו הטלפונים משרותי הרווחה לצלצל..מדאגה לילדי.לאחר מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית פניתי לקופת החולים על מנת לקבל סיוע רפואי מפסיכיאטר של הקופה.לפני כחודש הייתי בשיחה אצל פסיכיאטר..הוחלט לא לאשפז אותי בשל עצם היותי מודעת לבעיה ומוכנה לקבל טיפול.הומלץ כי אגש לתחנת בריאות הנפש באזור מגורי(תחנה שברשות הממשלה)ושם אקבל טיפול כדורי ושיחתי.פניתי אליהם..ועד היום למעלה מחודש ועם כל זה שהתרעתי על כוונותי האובדניות..ועל השפעת הדיכאון גם על ילדי..אף אחד טרם התקשר וקבע מועד אפילו לא לשיחת מיון..לשאלתי :האם אין זמן "תגובה"שאמורה רשות כזו לתת מענה?אני מודעת לתורים הארוכים שיש אבל ..כשהכתובת רשומה על הקיר יש סידרי עדיפויות לא?! אשמח לתשובתך
מירי שלום, את מודאגת ממצבך, ומההשפעה שלו על ילדייך ומדברייך אני מבין שניסית לקבל עזרה אך עד כה ללא הצלחה. זה נכון שמרפאות לבריאות הנפש עמוסות עד מאוד. יחד עם זאת גם שם ישנה רמה מקצועית שנעשה נסיון לשמור עליה. עצתי היא שלא תחכי עד שיקראו לך, נסי, עם כל הקושי שבכך, להגיע לתחנה להתריע על מצבך ולדרוש שפסיכיאטר יראה אותך בהקדם. כמעט בכל תחנה יש פסיכיאטר תורן הרואה מקרים דחופים באותו יום. הגיעי לתחנה ודרשי לראות אותו, גם אם תיאלצי לחכות מספר שעות לשם כך. אם כל זה לא יעזור פני לחדר מיון פסיכיאטרי, ודווחי על מצבך. בהצלחה, דרור
שלום רב, אני סובל מעצב לא מוסבר,חוסר ריכוז, חוסר מוטיבציה ורצון לעשות דברים,פשוט בלי חשק, בתקופה האחרונה תחושה זו התחזקה, אני מתקשה להרדם בלילה וגם אם אני ישן הרבה אני עייף רוב הזמן, תחושה זו חזקה מאוד מהרגע שאני קם והולכת ונחלשת במהלך היום. לפני 6 שנים הייתי אצל פסיכיאטר עקב משבר עמוק שנבע מאובדן של מישהו שקרוב לי, הייתי על סף תהום ולאחר התלבטות ארוכה וכן קריאה מרובה על הסימפטומים החלטתי ללכת לפסייאטר ולקחת תרופות. הטיפול עזר מאוד ולאחר 3 שנים הפסקתי. אינני יודע אם זה קשור לאותה תקופה ולעצם העובדה שהסיכוי שדבר כזה חוזר בעתיד יחסית גבוה. בכל אופן מכיון שרגע אני חש בעצבות מתמשכת שאני מגדיר כדיכאון קל עד בינוני איני רוצה להמתין יותר אבל גם לא רוצה טיפול שמלווה בתרופות סינטטיות. שקלתי לקחת רמוטיב אך לבסוף בחרתי בדבר היותר "טבעי" טבליות st. jhon's wart של חברת GNC(אותן רכשתי בחו"ל מאחר והן לא מורשות בארץ). ברצוני לדעת ,מאחר וזה ללא פיקוח, מה דעתכם צריך להיות הטיפול וכמו כן מה המינון עליו הייתם ממליצים?(מומלץ בין כדור אחד לשלושה ביום) האם להתחיל עם כדור אחד ואז להמשיך ליטול שניים? אם כן לאחר כמה זמן? תודה מראש,
רן שלום, אני מבין את החשש מתרופות פסיכיאטריות. אבל עדיין תהיתי מדוע אתה לא שב ומקבל טיפול תרופתי שבעבר עזר לך. טיפול שלדעתי יכול להיות לך יעיל ביותר גם כיום. לשאלתך, אני לא רופא, וגם לא כל כך מתמצא בתרופות מהסוג עליו אתה מדבר כך שאני לא יכול להמליץ לך על מינון. אני כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא כלשהו (עדיף פסיכיאטר) בנושא זה, בעיקר מאחר ואין פיקוח על התרופות כדבריך. ושוב המלצתי היא להיעזר בטיפול שהוכיח את עצמו בעבר עבורך. דרור
כל חיי הייתי אדם שמח, מאושר, פה ושם מדי פעם כאשר עלה משהו שלילי על סדר היום הייתי מושפעת מזה... לא משהו רציני. אני בת 28 בחורה בריאה,עוסקת בספורט פעילה ובסה"כ בסדר. בעברי, בסביבות גיל 16 עברתי הטרדה מינית מאוד חמורה, ולא טופלתי על ידי אף גורם מקצועי, פשוט נתתי לדברים להחלים מעצמם, נתתי לזמן לעשות את שלו. וככה עברו להן השנים והמצבור הזה של הדברים רק מחריף. כשהגעתי לצבא, הדברים התחילו להשתנות, שמתי לב לזה שהתבגרתי המון ועדיין דברים נשארים כמות שהם.עברתי תקופה מאוד קשה של חוסר הערכה עצמית ושינאה עצמית מאוד חריפה. אחרי שנה בצבא פניתי לטיפול קב"ן והייתי בטיפול במשך כמה חודשים. כשהשתחררתי הטיפול הופסק והדברים אומנם קצת השתפרו אבל עדיין המטען הזה לא נעלם. כיום, וזה קורה לעיתים מאוד קרובות, אני מוצאת את עצמי מאוד דיכאונית, לרוב מדוכדכת, שלילית, עצובה, בוכה המון, מתקשה לתקשר עם הסביבה, כועסת המון, מתעצבנת בקלות ועוד ועוד... ברצוני לציין שלאחרונה הייתי נתונה במערכת יחסית וגם היא הסתיימה בעקבות המצב הנפשי שלי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המון פעמים אני כועסת ורגע אחרי כבר לא יודעת בדיוק על מה, אותו דבר לגבי רגישות לסביבה, המון פעמים בלי סיבה מוסברת... אני מבולבלת המון פעמים תוך כדי או אחרי הבכי ולא מצליחה לזוכר בכלל ממה הכל התחיל.... אני מאוד מושפעת ממה שקורה מסביב אבל מאוד, ואין לי שליטה על זה. רגע אחד אני אומרת לעצמי שכן ורגע אחרי נכנעת לזה... מצבי הרוח שלי משתנים בצורה מאוד דרסטית מקיצון לקיצון וזה ממש מפחיד אותי. אני סוחבת איתי המון מטען. בימים אלו אני עובדת המון שעות, ואני בטוחה שגם לזה יש השפעה רבה על מצב הרוח שלי כי אני נתונה תחת המון לחץ, העבודה שלי מאוד מאוד מלחיצה... אני אובדת עיצות... כבר לא יודעת איזה שינוי לעשות על מנת להתחיל ולמצוא תשובה... ברצוני לדעת אם זה קשור באיזו שהיא צורה לפסיכיאטריה, כי כבר התחלתי לחשוב שאני משוגעת, או שמשהו ממש לא בסדר איתי... זקוקה לעזרה בהדקם האפשרי. תודה מראש,
א' שלום, את כותבת על התחושות הקשות שמלוות אותך כיום, כשנשמע שבעיקר מעיקה עלייך התחושה שאת לא מבינה מהקורה לך. מדוע את בוכה, מדוע את כועסת כל כך, מדוע הדברים שקורים לך מסביב משפיעים עלייך כל כך. משהו בסיסי בבטחון שלך נסדק, את מגיבה לזה, לכאורה הכל המשיך כרגיל, הסביבה וגם את. אבל משהו קרה לך, משהו שלא קיבל התייחסות מספקת, משהו שאני מניח שמשפיע גם על הדרך בה את מרגישה כלפי עצמך. ואת הולכת עם הכאב הזה לבדך. אני שמעתי שהיית בטיפול, ושהוא עזר לך. נראה לי שנכון יהיה אם תשובי ותפני לטיפול. תתני מקום לתחושות שעולות בך, למה שקרה לך. דרור
ד"ר מלי שבוע טוב תודה לך על תשובתך. שאלתי היא האם את יכולה להמליץ לי על יעוץ משפחתי שיש בו גם פסיכולוג קליני? שבו נוכל להגיע לטיפול, גם בתי וגם אנו ההורים, מקום קרוב למקום מגורינו פ"ת, או בסביבה. תודה מראש האמא
שיר שלום, אני מבין שאת שואלת בהמשך לדיאלוג שהתפתח עם מלי והיא תהיה כאן ביום חמישי. לשאלתך, אני מזמין את חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם למייל האישי שלך. כרגע לא עולה לי לראש פסיכולוג העוסק בטיפול משפחתי באיזור זה. אנסה לברר ואם אשמע אשמח להמליץ לך. דרור
שלום רב לדר מלי מרקוביץ / לתורן באשר הוא: שאלתי זו : אני יודעת שתפקיד אב במשפחה חוץ מפרנסה / כיהון כשר חוץ וכדומה הנו לשמש כעין "אחראי על " טיב היחסים בין בני משפחתו. לדוגמא, אם קיימת אי הבנה מהותית בין הבת לאימה, עד כדי אוירה לא נעימה, (וזו אףלאחר שהאם ניסתה בכל כוחה ל "הסתדר" עם הבת ), ************* בקצרה, ידוע לי שאב המשפחה עשוי לתרום בכך שינסה להרגיע הרוחות לברר , להבין ליישב ההדורים. ******************************************************************** במצב בו לאורך השנים אב המשפחה כראש הארגון מוושך ידו מכל אפשרות לברר ולפשר ולגשר ( בהקשרים דומים ), גוברת המרירות נגדו בנושא. ****************************************** * כיצד ניתן להתבונן על הרעיון בעזרתך ? תודה מקרב לב.
מלכה שלום, נשמע שאת מרגישה נטושה במערכה לבדך, זקוקה מאוד לבעלך שיהיה שם לצידך יגבה ויקל על העול מעלייך. כועסת עליו על שהוא לא שם, נמנע מלהיכנס למקום הזה. ואכן זהו מצב לא קל. אבל חשבתי על ההגדרה שלך אותו כראש משפחה המתערב כאשר מתעורר קושי, מה מקומו כאשר אין קושי, בחיי היומיום הסדירים של המשפחה? האם גם שם הוא נעדר ואם כן האם גם שם זה מפריע לך. נראה לי שבכדי לנסות ולשנות את המצב חשוב בראש ובראשונה ליצור יכולת דיבור בינך לבינו. לא רק בעיתות משבר, אלא בכלל. להבין כיצד הוא רואה את מקומו במשפחה. וכיצד את היית רוצה לראות את מקומו. ייתכן שגם אז עדיין לא יהיה שינוי מהותי אבל שווה לנסות. דרור
שונאת את עצמי, מאוד. מתביישת בקורות החיים שלי לא טובה או מוכשרת בכלום לא גאה בשום דבר שעשיתי או בשום החלטה שקיבלתי אי פעם לא מוצאת את עצמי מיציתי את כל דרכי המוצא מהמצב מותשת מהשנאה העצמית הזאת, מהסלידה שלי מעצמי. מה עושים? טיפול? ניסיתי, עזר באופן זמני, נאלצתי להפסיק ועכשיו הכל קורס שוב? רעיונות אחרים?
שלום י. כואב לשמוע שזו ההרגשה שמלווה אותך. אני תוהה האם את באמת מאמינה שיש אדם שהוא רק כשלון טהור, שיש בו רק מגרעות וחוסר, שאין בו או במה שעשה דבר אחד טוב, חיובי? האם את יכולה להסכים איתי שבוודאי אפשר לתאר אותך בצורה יותר מורכבת, שמכילה, קרוב לוודאי, נקודות חולשה, אבל ללא ספק גם נקודות חוזק, כשרון, חיוביות? אני מתארת לעצמי שאת כבר יודעת שלפעמים הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו צובעת לנו את המציאות. כשהערך העצמי והדימוי העצמי נמוכים, קשה לשפוט ולקטלג את עצמנו באופן מיטיב. אני רוצה לעודד אותך לחזור לטיפול, כדי שיהיה מישהו מבחוץ שיוכל לעזור לך להרכיב משקפיים אחרות, ולהסתכל על עצמך באופן פחות שיפוטי ומבקר. הרי מגיע לך גם לאהוב את עצמך. בהצלחה, מלי.
מלי אני משתגעת לא יכולה להרגיש עוד
נקודה יקרה. כמו לכוכבית וכמו לשיר, גם לך אני רוצה להעביר מסר של אופטימיות ותקווה. מקווה שהאור שבקצה המנהרה ימהר להגיע, ושבינתיים תעשי הכל בשביל להקל על עצמך. הלוואי שתרגישי טוב יותר בהמשך, מחזקת אותך מרחוק, מלי.
מה עושים שניגמר כל הכוח להכול ?
שלום כוכבית. אני מצליחה לשמוע את המצוקה, הכאב, הקושי. בטוחה שלא קל לך, ושאת סובלת. אני רוצה מכאן, מבחוץ, לעודד אותך שאת עוד תרגישי אחרת. אני מתארת לעצמי שכבר היית במצבים כאלה בעבר, ואולי אפילו בגרועים יותר, ובשלב מסויים יכולת כבר להרגיש אחרת. בטוחה שגם כאן מחכים לך עוד ימים אחרים, טובים יותר, אופטימיים יותר. בינתיים תצטרכי להיות חזקה ולשרוד את המשבר. קחי נשימה ארוכה, נסי להקל על עצמך, ומקווה שתמצאי במהרה גם אזורים של שלווה ושקט. היי חזקה, תרגישי טוב, מלי.
מנסה לא להתייאש. באמת. היום היה קצת אחרת... היא נסתה למשוך אותי למקום שבו אגיד לה, מה לדעתי קרה לה (שוב!) מולי בשבוע האחרון. סירבתי. פשוט סירבתי. היא שאלה אם אני חושבת, שהיא איבדה את הסבלנות. עניתי לה "אם ככה את אומרת..." היא ענתה שהיא לא אומרת, שהיא שואלת... לא עניתי לה. נמאס לי מזה. יש גבול גם לשיתוף הפעולה שלי עם כל הפעמים שהיא freaking out... היא דיברה פעמיים עם הפסיכיאטר... כשהגעתי אליו השבוע הייתי מלאת היסוסים וספקות... לפי מה שהיא אמרה לי, התמונה שהצטיירה אצלו - כתוצאה מהדברים שהיא אמרה לו - היא שאני בוודאי לגמרי out ולא רק שירדתי מהפסים, אלא גם התרחקתי מהם אלף שנות אור... ואז הבנתי, שהוא לוקח את הדברים שלה בערבון מוגבל. כל-כך הוקל לי. אמרתי לו שהיא כבר שבועיים לוחצת על ECT, ושציפיתי לשמוע ממנו שזה הפתרון. הוא אמר לי, שמותר לה להגיד את זה, אבל הוא הרופא והוא מחליט וזה עדיין לא הפתרון. עדיין לא... שתי הפגישות האחרונות אצלה היו, שוב, דם ואש ותמרות עשן... נשמע דרמטי אבל זה נכון... ביום שלישי, בערך 3/4 מהפגישה היא זעמה עליי. לאחר מכן היא הצהירה "די. אני לא מתרגזת יותר!" ואז התחילה להסביר לי שהיא בעצם כבר לא יודעת מה לעשות. שנוכח המצב היא מרגישה תסכול ועצב... ואז התחילה לבכות... ואז עברנו את השלב הזה... עברנו לשלב ה"אני מתקשרת, מיד אחרי שאת יוצאת מפה, לפסיכיאטר, כדי לדווח לו על הפגישה הזו. ואני אומרת לו שככה אני לא מוכנה להמשיך! ואת תלכי אליו, ואת תגידי לו שאת רוצה ECT!"... כן, ממש רצתי אליו בתחינה נואשת שזה מה שאני רוצה. אתמול היתה פגישבה נוספת של קריזה מתמשכת עליי... נשארתי אדישה אל מול הזעם הזה. כבר לא מפריע לי יותר. והיום... שוב ד"ר ג'קיל... רק שהפעם אני נותרתי עם השיתוק והשתיקה... מה כבר יכולתי להגיד כשבעצם אני לא יודעת, מה יעורר את הזעם מחדש? לא אכפת שהיא מתרגזת... אבל לא בשביל זה אני באה... מלי, אמרת פעם למטופל (לא חשבת בינך לבינך, אלא ממש אמרת) - "אני כבר לא אוהבת אותך, כבר לא אכפת לי ממך ולא אכפת לי אם תשב ותשתוק פגישה אחרי פגישה"?
twisted mind שלום. נשמע שיש הרבה עוצמות בטיפול, והרבה חלוקה של "טוב" ו"רע", ושל "טובים" מול "רעים". אני שומעת כמה כאב וכעס יש מול הטיפול, אבל בטוחה שאת מחזיקה גם רגעים אחרים, נוספים שלכן יחד, ואולי אלה הם שמאפשרים את המשך הקשר גם כשיש משברים וסערות וכשנדמה שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם. נשמע שהרבה דברים קורים לשתיכן בקשר, ושאולי לפעמים חלק מהקונפליקטים והסערות שמתחוללות בתוכך מבוטאים דרכה - דרך כעס עליה, הפחד, הזעם, ואולי עוד רגשות. נראה לי חשוב להבין את זה יותר, לראות את זה בהקשר של קשרים אחרים שאת יוצרת בחייך, וגם, אולי, להבין יותר טוב מה את כן מקבלת שם. מקווה שבהמשך יהיה לכן יותר פשוט, ושתרגישי טוב יותר, מלי.
היי מלי, מזמן לא כתבתי פה וגם היום ניסיתי שלא אבל זה חזק ממני, חלק מהתשובות שלך פה היום העלו לי את גוש הדמעות, שאני מנסה למוסס, גבוה במעלה הגרון. הדברים אמנם לא נכתבו אלי אבל המילים הכל כך פשוטות (לכאורה) שלך היום נגעו בי בפנים בפנים ומשום מה, למרות שהן כל כך רכות וטובות, זה דווקא עשה לי קצת עצוב. אני לא יודעת בדיוק למה, אולי בגלל שאני רוצה את הנגיעה הזאת מקרוב, אבל לא נותנת לאפחד להתקרב ובמקום זה מחפשת או יותר נכון דורשת את תשומת הלב הזאת פה (אוף איתי, אני לא אוהבת שאני ככה) במרחב הלא ממש אמיתי הזה. וגם רציתי לומר לך שאני זאת מהנעליים, זוכרת כשרק הגעת והיה פה שיח שלם על הנעליים שאת נכנסת אליהם? אז לפני כמה זמן כתבתי לך שנשמע שיש לך אחלה נעליים שבעולם ולא הבנת את כוונת המשורר (הלוואי שהיה לי את הכישרון, להיות משוררת). שתהיה שבת של מנוחה טובה ושל שלום לך מלי ולכולם. ילקוט הרועים
ילקוט רועים יקרה. חבל שאת לא יכולה לראות עכשיו את החיוך שלי... האמת היא שחשדתי שזאת הכוונה, בעיקר כי אני זוכרת היטב מה שכתבת ביומי הראשון, כשעוד הייתי קטנה ומפוחדת, והמשפט על הנעליים הנכונות מהדהד בתוכי עד היום. אז תודה על אז ותודה על היום! אני שמחה שהמילים שלי נוגעות בך, וקצת מצטערת על כך שלא באופן ישיר (למרות שבעצם זה מה שכן אני מנסה עכשיו...). אני מבינה שאת מבקשת קרבה, מגע, מישהו שידבר אלייך, אלייך באמת. ונדמה לי שאת רומזת שיש לך מעט מזה, או יותר מדי פספוסים, ואני שמחה שאת יודעת לנסח - לעצמך, כאן ואולי גם במקומות אחרים, מה את צריכה. אני חושבת שגם אם כרגע לא תמצאי את המישהו המדוייק עם המילים המדוייקות, עדיין תוכלי להיות את זו שרואה אותך, שפוגשת, שמדברת אל המקומות בתוכה שמבקשים חיבוק. מקווה שיהיה לך קל בהמשך, ותקפצי לבקר לפעמים... מלי.
שלום רב יש לי בעיה רצינית, עם בתי שהיא בת 23. כבר למעלה מ5 שנים שיש לה התפרצויות זעם עם אלימות, ולפעמים על דבר הכי שטותי. השבוע היה משהוא רציני, עם אביה, שביקש ממנה להוריד את הרגליים מהשולחן, וזה התפתח, לתגרת ידיים. אציין שזאת בחורה שסיימה את לימודיה בהצטינות והיא מקובלת בחברה. אבל בבית מגיל 13 ועד היום, המצב לא טוב. לא מעניין אותה כלום, לא תורמת בדבר, לא עוזרת, ומקבלת הכל באפשרויות שלנו. בני לבין בעלי גם אין יחסים טובים, אבל אף פעם לא הגענו לאלימות. אני במצב נפשדי רע מאד מהמצב, והייתי רוצה לשמוע, לאן כדאי לפנות שיהיה טיפול אישי לבת, וגם לנו כמשפחה. בתודה מראש האמא שמיואשת מהחיים
שלום אימא. נראה שהמצב אצלכם בבית יוצא מכלל שליטה, ומגיע למקומות שחשוב לשים בהם קו אדום. מה שאת מספרת על מה שקורה עם בתך מטריד מאוד בשני הבטים - ראשית, נשמע שאתם סובלים, ושהמצב יכול להתדרדר עד לרמה בהחלט מסוכנת ושאסור להסכים לה. שנית, ייתכן והאלימות שבתכם מציגה מבטאת מצוקה שחשוב לטפל בה. אני מציעה לך לפנות לטיפול, אולי כדאי לחשוב על טיפול משפחתי, אבל ראשית חשוב שיהיה כזה, ושם, ביחד עם איש מקצוע, תוכלי לאט לאט לטפל בבעיות - אלה של הבית, ואלה שלך. שיהיה המון בהצלחה, מלי.
שיר יקרה. צר לי שכך את מרגישה. אני מבינה, למרות שלא פרטת, שאת לא מרגישה בטוב עכשיו. אני מקווה שככל שהזמן חולף את מתעודדת, ומאמינה שתרגישי יותר טוב בהמשך, בתקווה שהשבת שמגיעה תאפשר לך שקט ומנוחה. תחזיקי מעמד, מלי.
מלי יקרה .. זה כאילו שחשבתי ושאני מנותקת .. אבל זה בהחלט לא נראה לי מה שקרה לי אתמול בטיפול!!!! . כן ..אני זוכרת הכל . התנהגתי כמו ילדה קטנה , התנהגתי ממש לא יפה, מודה.. פעם ראשונה שהרשתי לעצמי להיות חוצפנית ברמות .. ? את לא תאמיני מלי .. גם אני לא מאמינה על עצמי , אבל פשוט קיללתי אותו , קיללתי .. כעסתי .. אמרתי בלי חשבון מה שבא לי .. והוא .. אני עדין בשוק , ישב בשקט , הקשיב , אפשר לכעס הנוראי הזה להיות שם? .. חה .. מצחיק .. את לא תאמיני , אבל .. אמרתי לו שאני שונאת אותו .. שילך להזדיין (מצטערת , אבל זו האמת).. אמרתי לו שאני כועסת עלייו מאוד , שהוא פגע בי .. והוא .. אני לא מבינה את זה .. אמר שזה הישג מבחינתו ?..... היכולת הזו .. שאני מאפשרת לעצמי .. לבטא את עצמי .. ?... דייי נו ..בחייאת ..שהוא מבין שאני בודקת אותו , אם הוא יכול להיות איתי גם ככה .. ו זה בסדר מבחינתו .. לא ידעתי אם לצחוק.. הישרתי מבט אלייו , אמרתי לו .. מה כבר יכול להיות ?..מה תעשה תעיף אותי מהטיפול ?.. אז תעיף... גם ככה זה מה שרצית לעשות לא ?..אז אני אמשיך..כי לפחות עכשיו .. לפחות תהא סיבה לזה .. והוא שותק .. רגוע .. (מאיפה כוחות הברזל הזה ?.. והסבלנות?) הזויייי.. באיזה שהוא שלב נרגעתי .. הגוף נרגע מהתזוזות .. הקור בגוף נפסק ... הרגשתי שהייתי צריכה את זה ,לפרוק ככה בכעס מולו ?.. אךךך בהחלט .. עצוב , לא זוכרת את עצמי מתנהגת ברמות כאלה בחיים מולו, או בכלל בחיים שלי .. ומצד אחד אני מאוד מכבדת אותו ומעריכה ומצד שני יוצא ממני כזה רוע אלייו איך?... בלתי נתפס..בעצם לא בלתי נתפס , הכעס בתוכי ככ אצור .. אבל אלייו ?.. איך העזתי ?... עוד אמרתי לו.. אתה יודע .. בטח מחר אכתוב למלי (כן .. את מדוברת שם ביננו ).. "איזה מגעיל התנהגתי" .. ואני אצטער על זה שאצא מפה .. אבל .. עכשיו בא לי להתנהג ככה .. והוא מבחינתו .. אמר ..אז בסדר .. תתנהגי ככה .. איך העזתי לומר לו שאני שונאת אותו .. אךךךך רק הצליל של זה מזעזע אותי , אני לא באמת שונאת אותו מלי .. אבל כועסת עלייו .. מסתבר שכל העצירת/אצירת רגשות הזו שלי .. החוסר אותנטיות בכונה ..שאני מנסה מולו זהו ..כבר לא מצליחה .. כנראה שהייתי בניתוק מולו .. חלק מהפעמים , אחרת אין לי הסבר איך מגיעות עוצמות כאלה של אכזבה וכעס.. ניתוק רגשי ?.. מנגנון ההגנה הקבוע שלי. כזה שמועיל, מבחינות מסוימות, לפחות ברמה המיידית, של "כאן ועכשיו" שצריך אותו ... אבל מזיק, לטווח הארוך יותר. הנה - לראיה - אתמול .. ניתוק כזה שכאילו נותן לי למשך מספר ימים, אולי אפילו שבוע/ שבועיים נותן לי מנוחה מהרגשות. ימים של שקט, אך זהו שקט לכאורה בלבד. כי כעבור מספר ימים הכל פורץ ממני חזרה, ובדרך כלל בצורה מאסיבית וקשה הרבה יותר...אז זה היה כאילו שקט שלי לפני הסערה?..כי הנה .. הסערה יצאה החוצה מתוכי אתמול ישירות לידייו ..אחרי הניתוק הרגשי ?..סערה שמוכרת לי, ומניסיוני-קשה לי מאוד להתמודד איתה. והוא הצליח ?... מה נסגר איתכם הפסיכולוגים ?... איך אתם עושים את זה ?.. אני יודעת שהנהגתי בצורה מאוד אימפולסיבית, ובדיעבד מעט מתחרטת עליהם. למרות שמרגישה הקלה .. אבל השקט שהיה .רק ניתק אותי רגשית מהחוויה אלייו , ואחרי אתמול הכל התפוצץ מהפנים שלי החוצה ..הרגשתי חיות ?.. הזויי .. והנה אני שוב מרגישה ככ פגיעה .. גם אם אני משחקת אותה מולו שלא. מלי ,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בתוכי. (טוב זה לא חדש).. אבל הבעתי מולו הרבה רגשות מרוב הכאב הגדול, וזה כולה מעבר .. אה .. מה נסגר איתי?.. , ובכל זאת-אני מרגישה במערבולת עם עצמי .מן מועקה. של למה אני מתנהגת ככה . זה קיים בי כאילו "נטול סיבה", אבל ביננו אני יודעת שהמעבר שלו כרגע זו הסיבה האמיתית, אוףףף.. מצד אחד אין בי רגשות , כל מה שעובר עליי לא יכול לצאת ממני חוצ מהכתב כאן .. ורק אחכ .. עובר איזה "עיבוד" שבו אני מצליחה לדבר את הדברים .. ואילו במקביל בתוכי מתנהלת כזו מלחמה סוערת.... את מבינה אותי מלי ?...כי אני לא.. העולם החיצוני והפנימי בפערי שמיים וארץ. איך חיים ככה ?...ככ הרבה שנים.. שנים שבהם ניתקתי את עצמי מלהרגיש דברים , שגרמ לי שנים של רייקנות טוטאלית.. ? כמו אז באונס / בבית ?.. אז .. מרוב הכאב הגדול למדתי לשים חומה שמפרידה ביני לבין הכאב ופשוט הייתי נמצאת לי בעולם אחר , משהו הזוי .. עכשיו מלי , אני ככ מפחדת לגעת בכאבים עצמם , את יודעת .. אני מפחדת לקרוא את המילים שלי כאן .. כדי לא לחוות שוב את תחושת הפחד מהאמת שמשתלטת עליי , מיום שני ..אני מחורפנת .לא יודעת מה קורה איתי, יותר מידיי דבריים מנסים לצאת ממני החוצה ,יותר מידיי שינויים, כבר כתבתי לך על זה . יותר מידיי שאלות ביני לבין עצמי , אוףףף ... מלי ..איך הגעתי להרס עצמי כזה עם עצמי ...כל השנים? איך זה שמעולם לא נתתי לזה מקום ..?...כמעט ולא סיפרתי.. לאנשים הקרובים אליי , לא ביקשתי עזרה , כי מה ?... פחדתי .?... לא נתתי לאונס בחיי שם ומקום ראויים והיום בנוסף הידיעה על הפגיעה בבית .. אני משלמת על זה ...ככ יקר.. מליייי...הדחקתי.. ככ הרבה הדחקתי ,כל הזמן הזה ..ככ הרבה עבר , עד שהיום הכל צף בעוצמות כאלה שקשה מאוד לרסן , הגוף הזה בוגד בי .. מדבר במקום... , איך אפשר לתקן ככ הרבה .. .?... איך?.... אני מרגישה שאני לא חושבת בהיגיון, חושבת כל הזמן רק על כל מה שעשו לי , וזה ככ כואב לי ,כשמרגישה שהלב שלי פשוט נשבר ..כל פעם מחדש. אני מנסה לקום ולא ליפול .. רוצה להאחז במשהו .. אבל תמיד כשאני חושבת שאני מצליחה ..זה שב בי , ומכה בחזרה הכאב..הזה, מליי.. הכאב ככ גדול..הוא לא מתחשב בי ..לוקח ממני הכל. מפחדת מלי , מכל התהליך , דייי אני יודעת שלעסתי את עצמי כאן טו מאצ ..אני יודעת .. אני מצטערת ... אבל, אני לא רוצה לאבד שליטה , מרגישה שעושה צעד אחד קדימה, והולכת שלושה אחורה. כאילו והסיכוי לנצח במערכה הזו עם עצמי ככ קלוש .. אני ככ חלשה ... ויחד עם זאת ככ מפחדת לטעות בדרך הזו .. רוצה לעצום את עיני ..., לא בא לי לראות כבר כלום, לא לשמוע , לא להרגיש , דייי לעוצמות האלה .. רוצה רק לברוח אל מקום שקט .. אבל , איפה הוא ?... סליחה על העומס פה.. תודה שקראת למרות.. חיבוק, שרית
שרית יקרה. המערבולות הללו בין לא להרגיש כלום, לבין פתאום, בבת אחת, להרגיש הכל, הרבה, בלי וויסות, כ"כ קשים, כ"כ מטלטלים. אני שומעת אותך נעה בין שתי האופציות הללו, נבעטת מהניתוק לעוצמות, וחוזר חלילה. אני תוהה ביני לבין עצמי מתי את נחה, מתי את מספיקה להתרומם ולקחת אוויר, לפני הגל השוטף הבא... אני חושבת שאת יודעת היטב כמה חשוב שיש לך מקום, ואפשרות, ומטפל שיכול להכיל את שני הקולות: זה שמרגיש וזה ש(כאילו) לא. ועם זאת, אני שומעת כמה זה מערער אותך, וכ"כ מבינה את הצורך שלך במציאת האיזון. ואת יודעת מה? יש איזון. יש איזשהו מרחק אפשרי בין להרגיש, לחוות, לתת לדברים להיות בנו, לבין לשמור מרחק, לא להיות מוצפת, להכיל. ואני מאמינה שאת נמצאת עכשיו בתהליך שיעזור לך להגיע למרחק הזה, שיעזור לך למצוא את קו האמצע שאת כ"כ צריכה. ובדרך יהיו עוד התנתקויות והתפרצויות, קרוב מדי ורחוק מדי. כ"כ הרבה דברים בעבר לא שברו אותך, אל תתני לזה לשבור אותך (בעצם, אני יודעת שאת לא נשברת...). מקווה שהצלחתי למצוא מילים לליבך, ובעיקר שאת מצליחה לנוח, עד הגל הבא... להתראות, מלי.
היי מלי, מה שלומך? אני ממשיכה את המגמה החיובית, בהמלצתך מארחת את ה"טוב" הכי טוב שאפשר כדי שירצה להישאר עוד ועוד, אני אכיר אותו טוב יותר, אתחבר אליו, אראה שנעים לי להיות במחיצתו, אעשה עוד דברים בזכותו... אז בהמלצת המטפלת פניתי לטיפול קבוצתי. לצערי הקבוצה לא הצליחה להתרומם בשל פרישת חבריה. אבל הצלחתי לגלות את הפוטנציאל הרב הטמון בקבוצה. היום אני מחפשת קבוצה להצטרף אליה באיזור הקריות אפשרי צפונה יותר, או חיפה. אם יש לך המלצות, מצ"ב המייל שלי. תודה ושבת שלום, שירה.
הי שירה. כיף לשמוע ממך, וגם לדעת שהמילים שלי פגשו משהו בתוכך... אני שמחה על ההתנסות החיובית בקבוצה, ובהחלט מזמינה אנשים להמליץ לך על קבוצה פעילה שתוכלי להשתלב בה. גם אני אחשוב על אפשרויות... בינתיים סופ"ש מקסים ושקט, מלי.
כול כך קשה לי אני נקרעת בין ההמשך עם עם החיים לבין הגעגוע והאהבה מאיפה שואבים כוחות איפה לוקחים אותם כי אני צריכה והרבה כול כך קשה הפרידה באכזבה התסכול כמה כאב לא תיארתי לעצמי שזה יכאב בעוצמה כזאת כול רוצה לשמוע אותו אך יודעת שזה לא ייתן לי כלום יודעת שאני רוצה משהו אחר אז למה זה כול כך קשה?????????
שלום נטלי. פרידה מבן זוג היא חוויה קשה. יש אפילו כאלה שמשווים אותה לאובדן של אדם יקר. תהליך העיכול והעיבוד (שאלה פשוט שמות יפים לנסיון לשרוד את הכאב, ולאפשר לעצמך אח"כ לקחת את מה שעברת וחווית למקומות חיוביים ובונים) הוא ארוך וקשה. הפרידה משמעותה לא רק התמודדות עם הניתוק מאדם אהוב ויקר, אלה גם פרידה מחלקים בעצמך, מהרגלים, מחוויות ששייכות לזוגיות. זה לא פשוט, אבל אני בהחלט רוצה לעודד אותך שאלה רגשות שהולכים ומתקהים, שלא תמיד תרגישי כמו שאת מרגישה עכשיו, ושלאט לאט תוכלי להרגיש יותר טוב, עד שיום אחד תתעוררי ותביני שהצלחת להשאיר את הפרק הזה מאחורייך. אבל כעת - זמן כאב. אמרי לעצמך שאין שום דרך לוותר או לעקוף את ההתמודדות הזו. היא תקופה שאת חייבת לעבור, שלב חשוב בדרך להחלמה. מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב, היי חזקה, מלי.
מלי, את מכירה מישהי (מטופלת) שהחלימה מאנורקסיה? וכשאני אומרת החלימה אני מתכוונת החלימה, על כל המשתמע מכך, ולא הפוגה של כמה חודשים עד שהמראה הראתה משהו שאי אפשר היה לשאת אותו. החלימה מבפנים, מהקול בתוך הראש שלא נותן מנוחה ולא נותן להינות משום דבר בלי שיהיו השלכות וסבל וייסורים, החלימה מכל השקרים והבידוד והשנאה העצמית האינסופית.. אולי אי אפשר להחלים באמת, ונידונו כולנו לסבול לנצח את הקול הבלתי נסבל הזה? ומה הטעם בטיפול וליווי ונסיון להילחם בזה, אני מאמינה שאפילו המטפלת שלי כבר חושבת שזה אבוד. ומעבר לכך שאני צריכה להביא את כל השאלות האלה לטיפול ולהבין למה אני שואלת אותן, מלי, את יכולה לתת לי משהו לאחז בו? האם את באמת חושבת שאפשר להחלים מהמועקה הבלתי נסבלת הזו?
סיוון יקרה. לפעמים יש כאן גם שאלות שקל לי לענות עליהם. כן. אני מכירה בנות שהחלימו מאנורקסיה. כאלה שהיו במצב לא טוב, והחליטו שהן בוחרות בחיים, בעצמם, בטוב. שהבינו שמאחורי השליטה הבלתי נפסקת באוכל מסתתרים כאבים ופצעים, שצריכים להיות מטופלים, שהבינו שכמו שבעבר נעשתה בחירה (לא תמיד מודעת) להתחיל, כך אפשר גם ללמוד להפסיק. ואני יודעת כמה קשה זה עבורך, והדרך מייסרת וכואבת (אחרת, מן הסתם, לא היה מדובר במחלה כ"כ קשה), ואחד האוייבים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, הוא את עצמך, שהפכת להיות האויב של עצמך, וכעת את גם זו שיכולה להתייאש מהתהליך ולדרדר את כל ההשגים שאולי כן היו או יכלו להיות. אני מקווה שתוכלי לסמוך עיל כוח הרצון שלך ושל המטפלים בך, שלמרות הנפילות והנסיגות לא תתיאשי, ומזכירה לך שאת בתהליך ארוך וממושך שבו את מלמדת את גופך ואת נפשך משהו חדש, אחר, וזה בוודאי לא תהליך פשוט. שיהיה המון בהצלחה, תאהבי את עצמך, תהיי גאה בך על הדרך שהחלטת לעבור, ואל תוותרי לעצמך על הזכות לחיות חיים מלאים ונורמליים. מגיע לך. מלי.
מלי מה שלומך מלי? מה שלומך באמת? קשה לי מאוד לכתוב. הדמעות מציפות בעיניים. הגרון חנוק. זה קצת שונה מהימים האחרונים בהם העסקתי את עצמי משעות הבוקר המאוד מאוד מוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות כדי שלא תהיה לי אפילו שניה אחת לעצור. שניה בה אעצור לנוח. לנוח מהחיים. הגעתי והייתי במצב ש.. נשבר לי. אבל באמת. לא רוצה לפרט יותר מידי. מפחדת לכתוב כאן משהו שאסור. לא רוצה לפגוע באף אחד. לא רוצה גם שתשאירי את ההודעה מאחורי הקלעים. כי רוצה לקרוא אותך, את המילים שלך. אבל אני לא רוצה להפריע, להעיק, לתפוס מקום שלא מגיע לי. סליחה מלי.
שיר יקרה. שלומי טוב. באמת. אני מניחה שסופ"ש הוא תמיד נקודת עצירה. לפעמים נקודת סיכום של השבוע, לפעמים הזדמנות לנשום לפני המירוץ הבא, ולפעמים גם אפשרות מבהילה לחשוב, להרגיש... דברים שהיה קל להתעלם מהם לאורך השבוע. נדמה לי שהשאלה שהפנית אלי היא שאלה שהיית רוצה שייפנו אלייך. אני תוהה, שיר יקרה, מה שלומך? מה שלומך באמת באמת? אני מבינה שקשה, ושומעת אותך מתלבטת בין הרצון שלא להשאר לבד עם הקושי, לבין הפחד, המוכר לך כ"כ, לתפוס מקום, להעיק. אני רוצה להזמין אותך כאן לספר, לשתף, לפרוק... אז... מה שלומך? מלי.
מלי שמחה לשמוע ששלומך טוב. באמת באמת שמחה.. את לא יודעת מה עשו לי המילים שלך, היחס, הרצון והנכונות שלך.. לתת לי מקום.. לשמוע אותי.. אין לי מה להגיד מלי.. כשיש בי כל כך הרבה, כשהכל כל כך מציף, אין לי מה להגיד... וכמה שזה נשמע מנוגד וטיפשי זה באמת כך.. חשבתי עלייך במהלך השבוע.. כל כך הייתי צריכה, כל כך רציתי לכתוב לך מלי.. הייתי כל כך לבד.. כל כך בודדה.. וקרו דברים.. והמטפלת.. איתה לא הייתי מסוגלת ליצור קשר... לפני שבוע, המטפלת הוציאה אותי מהטיפול. באמצע הפגישה. הייתי במצב לא טוב בכלל, ואולי קצת פגעתי בעצמי, שם, בחדר, איתה. והיא.. היא אמרה לי שאפסיק או שאלך. ואני מלי.. לא יכולתי להפסיק.. מכירה את זה שהיד קפוצה ולא שומעת לך אלא עושה מה שהיא רוצה ומרגישה?.. וגם לא יכולתי לקום וללכת משם. אבל היא התעקשה, והיא פתחה לי את הדלת. מצאתי את עצמי בחוץ באמצע פגישה. במצב הכי גרוע שיכול היה להיות. וזה הלך ונהיה יותר גרוע בעקבות מה שקרה שם. בפגישה שלאחר מכן לא רציתי ללכת, בסוף הלכתי.. והיא צעקה עלי.. כל כך צעקה... היא כעסה כל כך.. הגוף שלה הראה לי כמה היא כועסת ושונאת אותי.. כמה אני מפלצת. היום היתה פגישה נוספת.. ולא היה לי קל בכלל.. אני באיבוד רציני מלי.. ואני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר.. תראי כמה כתבתי לך כשבכלל אין לי מה להגיד.. מרגישה שאני צריכה לבקש ממך סליחה מלי.. מרגישה שאני הורסת, פוגעת, לוקחת מה שלא מגיע לי. סליחה מלי מקווה שימשיך לך הטוב.. שתהני הסופ"ש הזה... שיר
1.התעגעתי אלייך 2.רע לי 2.נמאס לי 3.כואב לי 4.נכון שהמלה "עוצמתי" נורא מעצבנת? 5.תודה ולילה טוב #
סולמית יקרה. 1. והנה אני כאן, אז אפשר קצת לפטפט... 2.חבל לי שככה את מרגישה. הייתי שמחה לשמוע יותר. גם אולי סביב מה את מרגישה שקרה, וגם כי רע היא מילה קצת מצומצמת ואני מניחה שמה שאת מרגישה הוא יותר מורכב וגם יותר... נו, המילה הזו... עוצמתי. 2. אני מניחה שנמאס אומר שאת עייפה, מותשת. אני מקווה שתמצאי לך מקום שקט ושלו, בחוץ או בפנים, אמיתי או מדומיין, ושלפחות בסופ"ש המתקרב תרגישי שאת צריכה פחות להלחם, ויותר לאגור כוחות, לטפל בעצמך, לנשום. 3. כ"כ עצוב לי שזה מה שאת מרגישה. הדבר המעודד היחידי שעובר לי בראש הוא שכואב הוא סימן לכך שחיים. לפעמים גם זה משהו שחשוב לזכור... 4. נכון (אבל לפעמים גם נורא מתאימה). 5.בשמחה, וכבר צהריים, אז... צהריים טובים וסופ"ש מוצלח. מלי. נ.ב. - ותודה על חווית הכתיבה החדשה. בדיוק כשהיה נדמה לי שכבר ניסיתי הכל :)
מלי את יודעת, את כזו חמודה, למרות שאין לי מה לכתוב, את עושה חשק קצת להדחף.. וגם קצת להחניף ...(לא נורא, נכון?) ולומר לך שכיף ונעים להסתופף כאן תחת צילך, וכמובן לקרא את תשובותייך התביבות, והנוגעות גם באלה שהתשובה אינה מיועדת להם. שבת קסומה.
ממש הולם אותך הלוק של המיספור... אוייש פתאום שמתי לב לפעמיים שתיים (ושלא תיקנת אותי..נ-ש-מ-ה). גם לך הייתה טייפו עצבנית בשבוע שעבר - כתבת לי "בולמית יקרה"....חחחח...רק זה חסר לי :). סופ"ש נעים ושוב תודה, אבל עוצמתית! #
מלי.. מה עושים כשהמטפל פשוט נוטש? לא עונה למיילים, לסמסים, לטלפונים ולהודעות קוליות? כבר שלושה שבועות, ושבוע של דממת אלחוט. מנסה לאסוף את השברים, להבין..לא מצליחה. אחרי ארבע שנים..הוא אמר שאנחנו סוג של משפחה, שהחדר הוא בית. אני מרגישה הומלסית, לא מצליחה להבין מה קורה, למה? איך הוא מסוגל למחוק אותי ככה? מה כבר עשיתי? לא מצליחה לנשום, לא יכולה להבין איך שוב..איך אנשים פשוט סוגרים עליך את הדלת, את הלב..לפני חודש הייתה לי שיחה עם אמא שלי, היא יזמה אותה אחרי שנתיים שלא דיברנו. היא אמרה שהיא תמיד פחדה ממני, פחדה להתקרב אליי..הלוואי ולא הייתי רעילה כל כך, שהיה אפשר להתקרב אלייך בלי לפחד. אני כל כך צריכה חיבוק, מרגישה כבדה מדי לעצמי ולבד, לבד שוב.
שלום אופיר. צר לי על מה שאת מרגישה. להיות ננטשת ולהדחות זוהי חוויה קשה, בוודאי כשהיא עולה מול המטפל. יש לי הרגשה, עם זאת, שיש רקע עשיר למה שקורה כעת ביניכם, ושאת מחזיקה תמונה יותר מורכבת על השתלשלות העניינים, ומה קדם לניתוק ביניכם. אני מזמינה אותך לחשוב על כך ולנסות לתת פשר להעלמות, או לחשוב כאן ביחד מדוע הקשר נגמר כך (בהנחה שלא מדובר במשהו חריג שקרה למטפל שלך. היות ואת נשמעת יותר פגועה מאשר מודאגת, אני משערת שאת מייחסת את ההעלמות למשהו ביניכם). להתראות, מלי.
מלי איך אני אמורה להבין כאן לבד? או כאן ביחד? מה שקדם לזה היה שנכנסתי לדיכאון שבוע ולא יכולתי להגיע לפגישות..זאת סיבה להתעלם ממני? הוא לא יכול לפחות להתקשר להגיד לי במילים שהטיפול נגמר? גם אם הוא כועס, גם אם נמאס לו? לא קרה שום דבר שיצדיק את זה שהוא מתעלם ממני! מטופל מתקשר ומשאיר הודעות שהוא צריך אותך, ושהוא במצוקה, ואת לא תעני? אני לא מבינה
הפסיכולוגית שלי טענה בפניי שבדרך כלל ילדים שגדלו בסביבה מציקה, כשהם גדלים כבר אחרי גיל ההתבגרות לוקח להם הרבה שנים להפנים רמזים מן הסביבה שבעצם הם לא אמורים לחיות בכזו חרא. האם הדבר הזה נכון? (היא עודדה אותי שיש לי כוחות גדולים משום שהתהליך אצלי היה קצר) זה מאד מעניין אותי לדעת כי פשוט אני לא מכירה ממש מקרוב אנשים שסבלו כמוני ואיך הם יצאו מזה.
שלום שואלת. אם הבנתי נכון את האמירה של המטפלת שלך, היא התכוונה לכך שכאשר ילדים גרים בסביבה קשה ומכאיבה, לעיתים הם מתקשים להבין שיכולה להיות חוויה אחרת, שהסביבה המטפלת והאחראית אמורה ללוות בדרך אחרת, מיטיבה, מגדלת. עבור אותם ילדים זהו המצע הטבעי, ולכן לא תמיד הם יכולים לדרוש משהו אחר, להתלונן, או לבקש חוויה שונה במקום אחר. אני תוהה מה בך התחבר לחשיבה הזו, ומה את אולי מבינה היום, ובטח גם בזכות הטיפול, שלא היו לך כלים להבין בעבר. אני שומעת אותך גם שואלת האם את מתקדמת או האם את יותר מ... בהשוואה לאחרים, ותוהה מדוע השאלה הזו מתעוררת בכלל, ומדוע סביב הנושא הזה, בפרט. נשמע לי שחשוב לך שתהיה הכרה בכוחות וביכולת שלך לצאת ממקום קשה. אני חושבת שזה בוודאי מעורר התפעלות, ועם זאת חשוב להקשיב לפחד להרגיש שאולי גם אין לך כוחות, שאולי יכלת לא להנצל, ושאולי למרות היכולת להחלץ ממקום קשה, נשארו גם לך פצעים וצלקות. נקודות למחשבה... בהצלחה בתהליך, מלי.
נטרפת מפחד!!!!!!!!!!
שלום X. נשמע שאת חווה עכשיו איום, פנימי או חיצוני, שגורם לך חרדה עצומה, בלתי נסבלת. להשאר לבד עם חרדה היא חוויה קשה, ואני מזמינה אותך לכתוב כאן יותר מה את מרגישה ומה עובר עלייך, בתקווה שהכתיבה והמענה יוכלו לספק הרגעה עבורך. ובכל מקרה, מקווה שתעברי מהר את הגל הנורא, ושתצליחי להיות במקום יותר רגוע ושקט. בהצלחה, לילה טוב, מלי.
שלום רב, במסגרת תחקיר לתוכנית טלוויזיה, אנו מחפשים הורים לילדים שסבלו מהפרעות קשב וטופלו באומגה 3, תוספי מזון , ביופידבק וחלופות אחרות אשמח אם תיצרו איתי קשר: 0547950487.
שלום רב לך ארז, בהמשך לבקשתך אצור עימך קשר טלפוני בהקדם בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
אני בטיפול אצל מטפלת מדהימה כחצי שנה שבמהלכה היא ליוותה אותי באחד הארועים החשובים בחיי והיתה משענת נהדרת במהלכה. אבל יש לי בעיה... אני נורא מתביישת לספר לה דברים כי היא תמיד מייצגת בעיני דמות כל כך יציבה, אופטימית, אינטילגנטית, בריאה נפשית ופיזית ואפילו יפה, בקיצור- כל מה שאני לא... אני מרגישה כל כך פחותה, כל כך נחותה לידה כמעט הנגטיב שלה. אני יודעת שתחושת הנחיתות הזו היא חלק מהמבנה שלי שצריך וכדאי לעבוד עליהם בטיפול. פעם אחת אפילו הצלחתי לומר לה שאם הייתי יודעת איך היא נראית לא הייתי מתחילה אצלה כנראה את הטיפול (ובינינו, כנראה שהייתי מפסידה משהו ממש טוב). מה עושים עם זה? איך לומר את זה בלי להשמע ממש ילדותית כפי שאני מרגישה בנושא הזה? אגב, בטיפול קודם שהייתי בו מס' שנים המטפלת תמיד דאגה לספר לי על בעיות מקבילות מהחיים הפרטיים שלה וזה מאוד עזר לי. אולי סתם קשה לי להתרגל למשהו אחר?... תודה מראש ותודה גם על תשובה כל כך מדוייקת שרשמת לי לשאלה ששלחתי בעבר, משהו באמפתיה שלך לצד הווירטואליות מאפשר לי לשאול אותך מידי פעם וזה נחמד.
שלום אורחת (ותודה על מה שכתבת). אני חושבת שהרגשות שאת חשה מול המטפלת שלך משמעותיים וחשובים מאוד מאוד. אפשר להתעלם מהם ולא לדבר עליהם, או למצוא דרך לטשטש אותם (כמו בטיפול הקודם) אבל אז מתפספסת בעיני הזדמנות חשובה להבין מה את מרגישה מול אחר "מוצלח", מה קורה לך סביב קנאה, מה את מרגישה מול עצמך, מדוע את עושה השוואות, ולמה את יוצאת מהן כ"כ נחותה. נדמה לי שהיכולת לדבר על כך, לתת לזה מקום ביניכן, ישחרר אותך מתחושות קשות שאת בטח נושאת עמך "בסוד" (וקנאה היא אחד הרגשות הכי קשים, בעיני), וגם יאפשר לכן להבין מדוע זה קורה לך בקשרים, מה את מספרת דרך זה, ואיך ניתן, אולי, לעבוד עם הרגשות הללו. נדמה לי שהכי נכון יהיה לפתוח זאת בטיפול,בהחלט גם דרך הדיבור על החשש והמבוכה שלך לדבר על כך, ומכאן לתת למטפלת שלך לעזור לך להתייחס ולגעת בנושא. בהצלחה, מלי.
שוב אני כאן ?.. מולך?.. מביאה את קריסת המערכות הטוטאלית שבי?! אוף מלי. אין בי מילים מדויקות .להסביר את כל מה שעובר בי . אני רק מרגישה איך הכל שוב מפחיד לי .. מאיים .. אני נחנקת ..וכתופעת לוואי ..אני סובלת מדלקת גרון כבר כמה ימים ... אני חווה את עצמי בעוצמות מטורפות של ילדה קטנה , מפחדת שוב מהחושך.. כל רעש קטן מקפיצ אותי , מפחדת להיות לבד, כאילו והעולם הפנימי שלי מעורער לחלוטין , היציבות שחוויתי גם אם מעט - נעלמה .. מרגישה שכל ההתמודדיות האלה קשות עליי .. גדולות לפחות במספר. המון שינויים . מעבר המיקום של הטיפול בשבוע הבא. מעבר דירה בחודשים הקרובים. שוב לעבור דירה . הפעם צריכה להתאים את עצמי לצרכי הילד - ביהס חדש - כיתה א' שנה הבאה , לא סגורה על איזור ,ו עוד 3 חודשים מסתיימ החוזה בו אנו חתומים. , שוב להרגיש לא שייכת , שוב להרגיש את השינוייםשוב לרגיש לא קשורה .. לשומקום .. שוב הסתגלות .. .. שונאת שינויים. ככ קשה לי כל שינוי .כן מוזרה אני .. לפני חודשים התחלתי ללמוד .. לא שיתפתי אפילו מרב העומס .. חה ..גיליתי בי צד חזק של הומור על עצמי .. את יודעת ..פניתי לכיון טיפולי, חשבתי .. ש.. יש לי יכולת ומסוגלות.. לטפל באחר .. שיש בי ככ הרבה לתת למרות .. חה בדיחה .. אז התחלתי ללמוד רפואה משלימה - רפואה סינית ושיאצו .. כן אני .. הבעייתית עם המגע , התחלתי ללמוד מגע ..את קולטת?.. ואני מתפרקת .. יוצאת באמצע השיעור המעשי , בוכה , כואבת .. מתקשה להתמודד עם תהליכי מגע בגוף עדין .. מתקשה לקבל מגע מאחר .. מתקשה לתת.. חלשה ?! נכון? אני לא אצליח לצאת מהמשבצת הזו לעולם נכון מלי? גם בבחירת מקצוע .. אני לא מצליחה . והנה .. אני מבטלת את הלימודים . מה יהיה ממני .. מה נשאר בי ?.. רק הכתם של מה שעשו לי ? אין לי סבלנות ללימודים. הראש נמצא בככ הרבה דברים עמוסים אחרים. בטיפול - עדין עננה של חוסר ודאות , איך יהיה במקום החדש, איך הקשר יראה..אם נעבור את המשבר הזה ונשאר שלמים?.. בבית .. כל המעברים האלה גורמים לי לקרוס ולא לתפקד.. אוףף. לא עוד פעם. נמאס לי להיות במקומות האלה . מלי כואב לי. כאב שלא מרפה. כאילו מישהו מוחץ אותי מבפנים .. חזק ככ.כאב תהומי. מה עושים ? איך מחזיקים בדברים אחרים ?.. איך משחררים את הכאב ? את הפחד מהשינויים ?.. איך עוברים את כל התהליכים האלה בפחות טלטלות , כעס , ואכזבה?.. אין לי מקום לפגיעות נוספת .. אין לי ..הכל מלא כבר בתוכי. אני מוקפת בככ הרבה אנשים . אבל מרגישה ככ לבד בבפנים . שהדבר היחידי שאני טובה בו -זה לברוח מכולם . ואני מפחדת. בחיי שמפחדת. חיבוק אלייך.התגעגעתי לנוכחות המיטיבה מרחוק. חיכיתי לחמישי?.. שתהיי פה.. אולי אכתוב אחכ. כרגע לא מסוגלת יותר.. שרית
שרית יקרה. שמחה שמצאת את הכוחות (והמילים) לכתוב כאן. נשמע שאת בתקופה הזו שבה הולכים אחורה, חוזרת למקומות שנדמה שכבר אפשר יהיה להשאיר אותם מאחור, פוגשת אזורים שנדמה שנפרדת מהם... אני יודעת כמה זה כואב ועצוב, כמה פחד וסכנה יש במפגש הזה, ובכל זאת, נדמה לי שהתקדמות לא יכולה להיות אידיאלית - רק לשעוט קדימה, רק לתקן, להשיג, לשפר. כנראה להתקדם באמת משמעו להיות שוב ושוב במקומות קשים ומכאיבים, לפגוש אותם שוב ושוב עד שהם הופכים פחות צורבים, פחות נוכחים, יותר ניתנים לעיכול (והם עוד יהפכו לכאלה). מתפללת שתחזיקי מעמד ושתשמרי על עצמך, ומחזקת אותך מכאן, לילה טוב, מלי.
חיכיתי כל השבוע... יצא שפספסתי את סוף המשמרת שלך בסופ"ש האחרון... ונשארתי עם מה שענית לי. עם זה שכתבת (בין היתר), שנשמע שאני מנסה לתסכל גם אותך... ולא הספקתי לענות שזו לא היתה הכוונה שלי. רק ניסיתי לתאר את מה שקורה כבר הרבה מאוד זמן וכלום לא משתנה, למרות הכל. וזה באמת מייאש ומתסכל. ולא רק אותי. כמו שעברתי שוב עם המטפלת השבוע... טוב, לא אני עברתי - היא עברה... רק שזה עבר גם עליי, באופן טבעי, מעצם היותי נוכחת מולה. ואצל הפסיכיאטר, בפגישה האחרונה (אמש) - הוא מנה את 4 האופציות האחרונות שנותרו... את מס' 2 ו-3 פסלתי... 2 לא נראית לי בכלל ו-3 בעייתית מבחינה רפואית. החלטנו על אופציה מס' 1 - להוסיף עוד תרופה ל-3 שאני כבר לוקחת... ואם תהיה בעיה של תופעות לוואי או שההוספה הזו לא תועיל, אז נשארת רק אופציה מס' 4 - ECT... האמת היא, שלזה המטפלת שלי שואפת... היא התפרצה עליי שוב, בפגישה האחרונה... אמרה "או ECT או שאת לא חוזרת לכאן! אני לא יכולה לשאת אותך יותר!" כיף לשמוע דברים כאלה... אבל אני יכולה להבין אותה... אז לא ניסיתי, לפחות לא בכוונה תחילה, לתסכל אותך או לגרום לך להתייאש ממני... זה פשוט באמת המצב כפי שהוא... מייאש למדי...
בוקר טוב... אני שמחה שהצלחת לענות לי, ושאנחנו יכולות להמשיך מהנקודה שהפסקנו, למרות שחלף שבוע... אני חושבת שכשכתבתי שאת מנסה לתסכל אותי זה אולי נשמע שיפוטי או גוער, וזו ממש לא הייתה הכוונה. אני משערת שניסיתי "לצלם" לך את התמונה מבחוץ, שבה הרבה אנשים נלחמים עלייך, לא מרימים ידיים, לא נוטשים, ודווקא את מייצגת קול מיואש, חסר תקווה, חסר אונים. אני חושבת שזו דינמיקה שחשוב להבין - מדוע את מנסה לשכנע שאין סיכוי, בעוד האחרים ממשיכים להאמין, לנסות, להאבק. איכשהו מהמכתב שלך היום אני שומעת קול יותר אופטימי מצידך (אני צודקת?) וזה מעניין... בכל מקרה, מקווה שהשבוע שיגיע יביא איתו בשורות טובות יותר עבורך, ושתצליחי להתחזק. להתראות, מלי.
היי מלי, מה שלומך? מקווה שעבר עליך שבוע טוב :-) היום אני עם שאלה, אמיתית... את חושבת שיש דברים שאי אפשר לפתור בטיפול? או שאולי ההגדרה הנכונה תהיה האם יכולים להיות דברים שאני אשאר תקועה בהם לעד? אני כל הזמן חושבת על הספירלה הזאת שאתם כל כך אוהבים. ובנושא אחד בחיים שלי זה בכלל לא מרגיש ספירלה. זה מרגיש לרדוף אחרי הזנב של עצמי בלי סוף. אני לא מסוגלת לכעוס. לא כלפי חוץ לפחות (פנימה אני כועסת יופי). והשבוע אני נורא כועסת עליה. בפגישה האחרונה "סיכמנו" (ואני רושמת את זה במרכאות, כי היא סיכמה בשביל שתינו, ואני לא אמרתי כלום) שאני נמנעת מהתנהגות מסויימת שלי עד הפגישה הבאה. זו התנהגות שמטרידה אותי הרבה זמן, עוד מתחילת הטיפול, ושנות אור לפני זה. היא יודעת עד כמה זה מושרש אצלי... ועדיין היא מין סיכמה בשבילי שלא אעשה את זה עד הפגישה. האמת, הייתי בסדר עד היום (מה שגם מעצבן אותי, כי כל השבוע הרגשתי שאני עושה את זה *בשבילה* ולא בשבילי...) אבל אני לא לגמרי יודעת מה קרה היום, שההתנהגות הטובה התקלקלה לי. עכשיו אני כועסת עליה שהיא שמה אותי בפינה שאני בבירור עוד לא מסוגלת להתמודד איתה, ומרגישה כישלון כי לא הצלחתי. מרגישה שמאכזבת *אותה*. זה מכעיס אותי!!! מכעיס אותי שהחשיבה שלי שוב מכוונת לאיך לרצות אותה, ואיך לא לאכזב (ואז להרגיש שמאכזבת, ולשנוא את עצמי) ולמה היא הייתה כל כך נחרצת? למה היא לא השאירה לי איזה פתח קטן למעידות? לא רוצה ללכת ביום שישי. יודעת שאלך. וגם יודעת שזה חשוב, וחשוב דווקא לבוא כשלא רוצים ולדבר על למה לא רוצים להיות שם. אבל לא רוצה. פעם אחת אני רוצה לרקוע ברגליים ושהיא תשבור את הראש (מטאפורית, כן?) איך לרכך ולהחזיר אותי. נמאס לי לרכך את כל הכעס הזה ולהביא אותו נוח ל"התבוננות משותפת" (אני שונאת כרגע את כל הביטויים הטיפוליים האלה...) פעם אחת הלוואי והייתי יכולה להביא את זה גולמי. חזק, מפחיד, כמו שזה מפחיד כשזה אצלי. אוף... צריכה קצת מילים-של-מלי. את חושבת שאפשר לארגן לי כמה? :-/ נועם
נועם יקרה. נשמע שהפעם את כועסת, ולא רק כלפי פנים. עד כמה שזה קשה ומוזר, נשמע לי שזו הזדמנות חשובה בשבילך - להוציא החוצה, להתעצבן, להיות "ילדה לא טובה", לכעוס באמת. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לקולות היותר ילדיים שבך - אלה שלא רוצים לחשוב בהגיון, שרוצים להתנהג בלי לפרש ובלי להתבונן, לבטא ולזעום בלי לשמור ולדאוג. נשמע לי שלעשות את זה ולא רק להיות "הילדה הטובה" מסוכן והרסני בחוויה שלך. אני חושבת שהעובדה שהצורך הזה עולה היא משמחת, שזו עדות לכך שיש לך חופש להרגיש, ואולי גם להתנהג, בצורה יותר אותנטית. ובכלל, אני שומעת אתכן בטיפול מדברות באופן לא ישיר על איך להיות "נועם האמיתית" - איך לבטא, להרגיש ולהתנהג באופן שיהיה מתאים למה שאת חווה, ופחות מרצה ומזויף, כך שאחרים יתפעלו או יאהבו. אני שומעת אותך מבררת האם אפשר להיות איתך, לאהוב אותך וללוות אותך גם כשאת מסירה את המסיכות. מקווה שתוכלו יחד לנצל את הקונפליקט ביניכן כדי להיות בעוד מקומות נפשיים שלא העזת לחשוף, בהצלחה, מלי.
הרבה מילים-של-מלי... את יודעת, נראה לי שתמיד יהיה מתח בין מה שהייתי רוצה לעשות (לרקוע ברגליים ולכעוס כמו ילדה קטנה) לבין מה שכאדם בוגר, אני אוכל (או אולי ארשה לעצמי) לעשות. נראה לי ששלב בילדה הקטנה כבר פוספס קצת, וכל מה שנותר לי הוא לדבר על הדברים. כואב, מעצבן לפעמים, אבל כורח המציאות... השיחה יום באמת עסקה ב"אמת שלי". כל מיני דברים שקרו לי השבוע, כל מיני מפגשים עם אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. ורק בסוף הפגישה הצלחתי להגיד לה שנורא כעסתי עליה השבוע. כשהסברתי לה למה, היא אמרה שהיא מבינה, ושההערה שלה בסיום הפגישה לא הייתה נכונה. היא התנצלה... את יודעת, דברים כאלה רק גורמים לי לאהוב אותה יותר. כבר פגשתי מטפלים שסרבו בכל תוקף להודות שהם טועים, ועשו לי הרבה בלאגן של אשמה... היא, לעומת זאת, כל כך כנה ואמיתית. תמיד יודעת לקחת אחריות על מה שהיא אומרת ועושה. כל זה, אגב, רק מחזק בי את התחושה שהיא מושלמת :-) (פרדוקסלי קצת, אבל מה אכפת לי...) אני מקווה שאת קוראת את החיוך שלי בין השורות... היום כבר רגוע הרבה יותר. ממש רגוע מספיק בשביל לשלוח את ההודעה הזאת וללכת לישון צהריים. יום שישי הזה בא בזמן, אני אומרת... תודה שהיית איתי כשכעסתי. זה עזר... חיוך רחב לסופ"ש מקסים, נועם
נשארתי לבד לבד לבד היא האחרונה ברשימת הנימאס ממני סוף סוף אפשר לקפוץ נחיתת אונס בלי מצנח כמה אירוני אני רוצה נחיתת אונס רוצה אבל רק כנחיתה אז לפני שהיא תגיד את מה שהיא לא מספיק אמיתית להגיד בקול הנה אני נהנת מזה את לא יודעת עד כמה היא לא מבינה ולא תבין אף פעם לא רוצה להסביר יותר כלום הרי תמיד אני אשמה עזבו אותי לנפשי מותר לי למות כמו שלה מותר לחיות מותר לי להרוס ולפגוע כמה שבה לי עם שליטה בלי שליטה זה בעיה שלי לא צריכה שירחמו עליי לא צריכה שישמרו עליי ולא צריכה שיחזיקו בי בשביל להגיד היא עומדת לעמוד כשהרגליים רועדות ללא הפסקה מעדיפה ליפול ולא לקום החיים האלה מסריחים ורקובים מהשורש אין לי מקום בהם גם לא בשוליים מה פה לא ברור שונאת שהקשבתי שונאת שהאמנתי שונאת שנתתי לך להתקרב שונאת שונאת שונאת
שלום נקודה אני שומע שאת מרגישה עכשיו בעיקר בדידות ותחושת נטישה. אני לא מזלזל בכאבך או מתיימר להבין אותו לגמרי. אבל כן היייתי מציע לך לבדוק את האפשרות, למרות השנאה והכעס והרצון להסתדר לבד, לנסות בכל זאת להחזיק מעמד בביחד ולבדוק, בתוך הטיפול, לא מחוצה לו, את התחושות הקשות העוברות עליך עכשיו. להתראות בינתיים דוד
שלום עד לפני חודשיים הייתי בריאה לגמרי. לפני חודשיים נפצעתי ונהיתה לי בעיה בגב. ואני זקוקה למקל הליכה. אני רק בת 35. מלבדי זה אני גם אדם בודד שעובדת בעבודה קטנה, וגרה עם הוריי, אבל אני לא חברותית ואני גם ביישנית. הכאבים בגב ותחושת הבדידות והמועקה גורמים לי סבל. גם החברה מסביב לא מעניקה יחס נעים. זה די ברור. איך מתמודדים עם הסבל הזה?
שלום עדי את מציינת את הכאב הפיזי ממנו את סובלת, אך אינך כותבת האם מדובר בליקוי קבוע או זמני. במידה ומדובר בקושי זמני, ניתן אולי להתנחם בכך ולצפות להקלה בהמשך. במידה ומדובר בליקוי קבוע, הרי שנדרשת עבודה פנימית שלך עם עצמך, על מנת לקבל ולהסתגל למצבך החדש. אבל מעבר לכך, כפי שאת כותבת, נשמע שלא קל לך בחיים ושיש בעיות נוספות המטרידות אותך. נשמע לי שתוכלי להעזר בטיפול רגשי, המכוון לקושי החברתי שלך ולנושא הביישנות. למעשה, במידה ותסכימי להסתכן בכך, נשמע לי שטיפול במסגרת קבוצתית יכול להיות מסגרת אפשרית טובה. טיפולים כאלה - קבוצתיים או פרטניים - ניתן למצוא דרך קופות החולים, במכונים פסיכולוגיים שונים או בתחנות לבריאות הנפש בעיר מגורייך. בהצלחה דוד
היי דוד , קודם כל שתדע שממש ממש כיף לקרוא אותך :) רציתי לשאול למה לא מוסיפים כמה קורסים בקריאת מחשבות כשלומדים פסיכולוגיה , אני חושבת שזה מאוד היה עוזר , לפחות במקרה שלי , אני שנתיים וחצי בטיפול ויש לי תחושה שאנחנו בכיוון הלא נכון ,יש דברים שאני פשוט לא מצליחה להגיד , אני אפילו לא יודעת למה הם לא מצליחים לעבור מהראש לפה . אני מרגישה שמלבד לדבר איתה על הקשר איתה , ועל דברים שקורים לי בחיים ובאמת שלא מטרידים אותי , אני לא מסוגלת לתרגם למילים מה שבאמת מציק לי ואני לא חושבת שהיא מבינה אותי , לא מסוגלת לעזוב את הטיפול , אני מאוד תלוייה בה , לא נראה לי שזה ישתנה מתישהו .אני מקווה שאולי אתה לקחת כמה קורסים בקריאת מחשבות , כי אני באמת לא יודעת איך להסביר את עצמי , מה עושים עם המון בעיות נפשיות כשלא מצליחים בכלל להתקרב אלהם בטיפול (ואפילו נראה לי שקיבלתי במבצע עוד כמה כמו תלות עזה ועוד ) איך יודעים אם הבעיה במטופל , במטפל , בגישה הטיפולית או באינטרקציה ?
שלום למתוסכלת נו, הלוואי שהיו מכניסים כמה קורסים כאלה לתוכנית הלימודים, היה מרענן אותה קצת...אבל ברצינות, אני חושב שאת מביעה משאלה מאוד חזקה, שמשותפת, בעצם, לכולנו: המשאלה להיות מובנים ללא מילים, להיות בתוך חיבור עוצמתי ומקיף כל, שלא דורש מאמץ של תקשורת או הבעה עצמית. אבל המשאלה הזו, שהיא, כאמור, מצד אחד טבעית מאוד, נושאת איתה גם סיכון במקרה של הגשמה. הסיכון של הוויתור על המאמץ שבתקשורת, על הצורך לנסח לעצמנו ולאחרים את המתרחש ועל ההתעקשות, המעידה עד כמה חשוב לנו להיות בכל זאת בקשר אנושי. ודווקא הטיפול שלך, בו את מושקעת ומרגישה תלוייה, הוא המקום הנכון לעבוד, דרך התסכול ודרך הקושי בהבעה, על היכולת ליצור קשר בכל זאת, לא בדרך קסם אלא בעבודה קשה ויזע. ממש כמו בחיים. ולכן, לא נשמע לי שיש כרגע בעיה עם אחד ממרכיבי הטיפול. זו בעיקר שאלה של עוד זמן, ועבודה ומאמץ. אבל אני מאמין, ומקווה בשבילך, שאתן למעשה, למרות החשש, כבר על הדרך הנכונה. להתראות דוד
שלום. יש לי שאלה. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי . כל מה שאני זוכרת מהטיפול (אני עדיין שם) זה או החיבוק היחיד שהיה לי ממנה בעת משבר בחדר הטיפול או הריב הקשה שהיה בינינו כי טענתי או שניסיתי להוכיח לה שלא איכפת לה ממני, וכשהוכחתי לה (כנראה שניסתה להתגוננן) התעצבנה עלי בצורה מאוד מגעילה. הדבר גרם לנתק לתקופה מסוימת. חזרתי אבל זה הדבר הדומיננטי שנשאר לי או שעולה ברגע שאני מנסה להיזכר בה. לא אמרתי לה את זה אבל זה מאוד פגע בי והיא ניסתה להסביר את עצמה אבל זה בכל זאת היה מאוד מעליב. ומאז אני לא מרגישה בתמיכה שלה או השיא מספיק מחזיקה אותי. משהו נשבר שם!! אני עכשיו בודקת כל מילה לפני אשני אומרת, כל משפט, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. כי אני לא רוצה שנחזור לאותה סיטואציה. אני מרגישה אותה לפעמים אוהבת ואיכפת לה, ולפעמים קרה וסתומה וכל מה שמעניי ןאותה זה רק שעת טיפול ועוד כסף. איך מחזירים את האימון או שאי אפשר?
שלום ליאת אני מבין כי נשארת עם שתי חוויות עזות בטיפול: מצד אחד חיבוק חם ומצד שני מריבה וזעם. נראה לי כי הנוכחות של שתי חוויות מנוגדות שכאלה יכולה לשקף כרגע אמביוולנטיות בסיסית שלך כלפי הטיפול והמטפלת: מצד אחד רצון להתרחק ולהישאר בעמדה מוגנת וקרה, ומול זה רצון לחיבור (וחיבוק) קרוב וחם. אז איך מתייחסים לאמביוולנטיות הזאת? איך מחזירים את האמון? הדרך היחידה שאני מכיר היא להמשיך בטיפול, ובתוכו לעבד, שוב ושוב, את התחושות שעולות מולה, את הזכרון הקשה, את הקושי הנוכחי...רק דיבור לעומק על העמדה הנוכחית שלך, על הכמיהה שלך מחד והחשש שלך מאידך, יוכל לסייע לכן להתחבר מחדש, לדעתי, ולשקם את האמון, ויחד איתו את הטיפול כולו. בהצלחה דוד
שלום לך, הגעתי לטיפול אחרי הרבה התלבטות, כי אני מכירה את עצמי ואת אי יכולתי לשתף. הסברתי למטפלת את זה מהפגישה הראשונה, ואמרה שננסה. אבל בתוך הטיפול, הדבר החריף עוד יותר, אני נהייתי ממש אילמת, לא מצליחה להוציא מילה מהפה או שלא רוצה - לא יודעת. וכל הניסיונות שלה לא הצליחו בהרבה פגישות להוציא ממני משהו. הדבר גרם להרבה תקיעות בטיפול (אני שם עוד מעט 3 שנים), להרבה כעס אחת כלפי השנייה, הרבה האשמות ואפילו צרחות בטלפון, וזה הגיע לנקודה שלא הצלחתי לסבול יותר. הרגשתי כאילו שהיא מנסה להגיד לי שכל מה שקרה וקורה בחיי הוא באשמתי (בגלל אופי התנהגותי בטיפול). ניסיתי להסביר לה המון פעמים שבחוץ אני בן אדם שונה, אני אפילו לא מכירה את עצמי בתוך חדר הטיפול. אני ממש שונה בחוץ. אני לפעמים מנסה לצעוק, לדבר, לבכות, אבל כלום לא יוצא . אני יושבת שם ומחכה שהפגישה תסתיים או שאוכל לברוח בלי שתתפוס אותי. זה הפך למשחק של TOM&JERRY ואני לא יכולה יותר.וכנראה גם היא לא. אני הפסקתי הטיפול לפני 4 חודשים - אני ביקשתי חופש והבטחתי לחזור , אחרי שאני אסיים לשלם את החוב שהצטבר. אני מרגישה כאילו שהיא שמחה בהיעלמות שלי, כאילו שלא ידעה מה לעושת איתי ובמקרה שלי ולא רצתה להפסיק את הטיפול כי יש לי בעיה עם פרידות והיא יודעת עד כמה אני תלויה בה למרות כל ניסיונות ההתנגדות שלי. עכשיו אני נלחמת בעצמי אם להתקשר ולקבוע פגישה ולהגיד לה את כל מה שאני מרגישה או פשוט לעזוב את זה וזהו ולהבין שהיא באמת לא רוצה אותי בחזרה.
שלום א. אני מבין שאת בהפסקה מטיפול מתיש ומאתגר, שבכל זאת נמשך כמה שנים והוביל ליצירה של קשר משמעותי. את יכולה כמובן לבחור את ההמשך, אבל לדעתי, עזיבה בלי דיבור עם המטפלת על תחושותייך מולה, לא תאפשר לך באמת "להבין שהיא לא רוצה אותי בחזרה". למעשה, נראה לי שדווקא עזיבה שכזו, ללא פגישה, תשאיר אותך במקום המענה של אי-הוודאות, בשאלה מה באמת היה יכול להיות ומהי עמדתה הרגשית האמתית של המטפלת מולך. כך שללא קשר לשאלה האם תמשיכי או לא את הטיפול, בהחלט הייתי מציע לך לחזור ולו לכמה פגישות, על מנת לברר בצורה גלויה את השאלות הללו ולא להישאר איתן לבד, בעולמך הפנימי. להתראות דוד
שלום אפוא אפשר להתלונן על מעשה של אתי (מגונה) מצד פסיכולוג אל המטופל שלו? האם אפשר במשטרה?
שלום חגית הכתובת הנכונה במקרה שכזה היא אכן המשטרה. במקביל, את יכולה להפנות תלונה אתית לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים, דרך ההסתדרות הפסיכולוגים. להתראות דוד
שלום, כתבתי את ההודעה הזו גם בפורום השכן לזוגיות אבל ראיתי שהוא לא כל כך פעיל אז אני אעביר אותה גם לכאן ומקווה שתוכלו לעזור לי עם זה: לפני מספר ימים הכרתי בחור שהראה בי התעניינות, הוא התקשר אלי בהתחלה, יצאנו ושכבנו בפגישה השלישית (או שאולי השנייה, תלוי איך מסתכלים על זה...) די פחדתי מהסיפור הזה של "מתי צריך לשכב" (כלומר, זו לא הייתה פעם ראשונה שלי... אבל כל החוקיות הזו תמיד מלחיצה מאוד) ובסוף החלטתי פשוט לזרום עם זה, לאן שזה יוביל ובאמת בילינו יפה מאוד ואז זה הגיע ושכבנו. כלומר אפשר לומר שקצת התאהבתי בו... והוא מצידו הראה שהוא מתעניין בי... אז זה זרם בצורה טבעית למקום הזה. אחרי כן נשארתי לישון אצלו ויצאתי לעבודה בצהריים (הוא עובד מהבית). לכל אורך הזמן הזה נעשה רושם מאוד גדול שהוא בעניין שלי. התייעצתי עם חברה והיא אמרה לי שאני לא אמורה להתקשר אליו אחרי ששכבנו כדי לא להציק ולתת לו את הזמן, אבל הוא לא התקשר כבר יומיים ואני תוהה מה יכול להיות שעשיתי לא בסדר? האם לא הייתי צריכה להשאר וללכת ישר? אולי זה הגעיל אותו? או שכן היה בסדר להשאר? היום בבוקר לא התאפקתי ושלחתי לו מייל (הצעתי לו עזרה באיזה עניין של עבודה ושלחתי לו היום מייל עם התשובה) אבל לא הרחבתי מעבר לכך. האם לא הייתי אמורה בכלל לפנות אליו? האם אני אמורה להתקשר אליו ולבדוק או לחכות שהוא יתקשר אלי? איך לעזאזל עובדת החוקיות הזאת? ומה אני אמורה לעשות בהמשך? אני די מיואשת משום שמספר חודשים לא הייתי בשום קשר (עקב פרידה) ולא רציתי לפתח קשרים ופתאום זה הגיע וככה נסחפתי ולא ברור איך זה נגמר אם בכלל, זה שם אותי בנקודה שאני לא יודעת איך להמשיך ממנה. אני רוצה לציין שזה שהתאהבתי בו זה לא דבר שבולט החוצה, כלומר, אחרי שיצאתי מהבית שלו הרגשתי במשך כל היום פרפרים בבטן, והיה לי ממש כיף ואז פשוט הוא לא התקשר. ואני תוהה למה, אולי לא קראתי אותו טוב? אני לא מבינה...ואני גם מרגישה ממש רע עם עצמי זה מוביל אותי לאיזה ייאוש עם עצמי שזה לא מסתדר טוב בפרט אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי בשום זוגיות. אודה לתשובתך...
שלום דפנה האמת היא שזו באמת שאלה המתאימה יותר לפורום העוסק בזוגיות ולא ברור לי עד כמה אוכל לעזור לך בעניין זה. מעבר לכך, נראה לי ששאלתך יכולה להעזר במיוחד בתגובות שונות של אנשי הפורום, היכולים להתייחס אליה מנקודת מבטם ועל סמך הבנתם וניסיונם האישי, ואני מזמין את מי שיש לו/לה מחשבות בעניין לשלוח אותן לפה. ובכל זאת, מנקודת המבט הפסיכולוגית, חשוב לי לציין שחלק מהקושי שנגרם לך, בעיני, נובע מטעות ייחוס שלך. מה הכוונה? אני מתכוון לנטייה נפוצה אצל אנשים לתת פרשנות לסיטואציות ולהבין אותן בדרך מוטעית, המושפעת יותר מהחששות שלהם מאשר מבחינה מציאותית של המצב. כך, במקרה שלך, נדמה לי שאת מזדרזת להרגיש אשמה ולחפש מה עשית לא כשורה, כאשר יכולות להיות סיבות מתאימות ומדוייקות יותר למצב, שאינן קשורות בהכרח להתנהגותך ואלייך. ייתכן והבחור עוד ייתקשר. או ייתכן שהוא לא התכוון לכתחילה להתחיל בקשר רציני. וייתכנו עוד סיבות שונות ומשונות, סבירות לא פחות מהאפשרויות הרעות שאת מעלה בדעתך. נדמה לי שהסיבה להופעה של הטייה כזו אצלך יכולה להגיע באמת מהחרדה שאת חשה אל מול האפשרות של קשר חדש ואל מול השאלה האם תצליחי לחזור ולפתח עוד קשר זוגי. נשמע לי שיותר מהכל את צריכה לקחת נשימה עמוקה, לדעת שדברים כאלה לוקחים זמן וכוללים בתוכם לא מעט התרגשויות והפתעות בצד אכזבות וכאבים ושעם הזמן, אם לא תמהרי להתייאש או להאשים את עצמך, יש לך סיכוי טוב למצוא הזדמנויות טובות נוספות לזוגיות. להתראות דוד
תודה על התשובה. אבל האם אתה מייעץ לי להתקשר אליו במידה והוא לא מתקשר? אולי הוא עסוק... הוא עובד ממש הרבה. אולי הוא מחכה שאני אתקשר? אולי הוא לא משחק משחקים כאלה של "הגבר שצריך להתקשר קודם"?
כואב. כואבבבבבבבבב לי מאוד . כאילו אין בתוכי מקום. לא כאילו.. אין יותר מקום בתוכי. אני רגישה מידיי.חשופה מידיי. הכל כואב.שורף מבפנים.ככ שורףףף.. מנסה להמשיך .. אבל לאן בעצם?.. האם זו הדרך? מבולבלת.מיואשת.מעצמי . מהכל. דיי כבר. נגמר הכח. אין לי מילים לתאר לך את הכאב שאוחז . יש לי רק כאב. הצילוווו .. ואין מי שישמע אותי. שרית
שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה
שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה
שלום שרית אני מבין שאת מרגישה חשופה לחלוטין, כמו בלי עור. ושכל מגע מכאיב וצורב. כך שאסתפק בלומר ששומעים אותך פה. וגם אם אינך מודעת לכך, אני מאמין ששומעים אותך גם במקומות אחרים. והשמיעה הזו אוספת אותך, את החלקים שלך, כך שהנוכחות שלך, עם הכאב והלבטים שבה, נמצאת פה בצורה ברורה ומוחשית. להתראות דוד
שריתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתושש.... מרגישה אמפטיה חזקה ואמיתית כל כך אליך.. שולחת לך יד שמנסה להיות חזקה.. העיקר שלא תהיי לבד (לפחות לפחות לחלקיק שניה..) אם את מרשה לי.. וגם חיבוק עדין עדין.. (כמו לנגרה..) כי אין בי הרבה כח.. שומעים אותך פה מאוד.. דמעות.. ~נילי~
יקרה, ככ זקוקה ליד הזו ולחיבוק ..כן העדין הזה .. כי כל הגוף כואב לי .. יום נוראי היום.. אני מצטערת. אבל אין לי מה להוסיף כרגע .ואולי גם עדיף שלא.. כי הדמעות מנצנצות . יש לי טיפול עוד מעט ואני סחוטה ... רק תודה שאת כאן , מלווה אותי. חיבוק בחזרה. שלך..שרית
דוד, יש לי ימים מאוד קשים. כבר כמה ימים שלא יוצאת מהמיטה. עצב, ייאוש וחרא שנצמדים לי לדפנות של הנשמה. לטיפול דווקא הלכתי השבוע, וכן הבאתי את הייאוש והעצב וכל מה שבנאלי ומעייף את האוזן, אפילו אמרתי למטפל האהוב שנמאס לי לחיות, לא התעכבנו על כך, כנראה שהוא מרגיש שאני חזקה. נו מילא, אתה חושב שאם אתאבד הלילה הוא ממש ייעלב או ירגיש כישלון או רחמנא ניצלן "כשל אמפאטי" ?! לא יודעת מה בדיוק כותבת לך, אתה לא ממש צריך להגיב משהו לכלום הזה שאני כותבת-כל התחושות הן מתוכי, הלוואי ויכולתי לתלות את הרגשות הללו באיזו סיבה חיצונית, כזו דינאמית, כזו שיכולה לשנות או להבין אותה, אבל זה שזה מתוכי, ההבנה שזו הדינאמיקה הדפוקה של מבנה האישיות הנלוז שלי- שם טמון הכאב והייאוש. לחשוב שעוד מעט מתחיל הרישום לתואר שני, לחשוב שחשבתי שיש בי הכוחות או היכולות לפנות למסלול טיפולי טוב הומור הוא הצד החזק שלי, לראיה תתבונן מקרוב על הנפש שלי. זהו דוד, לא ממש מילים שיגרמו לך לחשוב או שיוציאו ממך איזו הברקה או את ההומור הרך שלך, סתם דברים שניתן לקרוא בדלתות של שירותים ציבוריים משהו בסגנון "נשבר לי הזין". ולא זה לא דיכאון זה רק העצב והייאוש דיירי קבע בתוכי. אתה חושב שתוכל לכתוב לי כמה מילים רכות, הן אפילו לא צריכות להיות חכמות negra
שלום אני מתלבט לא מעט מה לכתוב. מצד אחד את אומרת שרק אכתוב משהו, לא משנה כמעט מה, אבל מצד שני נדמה לי שדווקא עכשיו, למילים ולהתייחסויות - פה, בטיפול, במקומות אחרים - יש כוח מיוחד, והן צריכות להיות מדוייקות ולא לפספס. אז אני רק אכתוב שיש משהו מאוד אמיתי במה שאת כותבת. אותנטי לחלוטין, ואני מאמין לכל מילה שלך. ונכון או לא נכון, אני מאמין שאם זו התחושה שעוברת, אז זה גם אומר משהו טוב על המקום בו את נמצאת וגם אומר משהו מאוד חשוב עלייך ועל היכולות שלך. ועוד מילה לסיום - את כותבת על המוות ועל ההתעלמות ממנו בטיפול, ופה אני כן קצת תוהה האם את גם בוחנת אותי, את תגובתי ביחס לכך. אז אני מניח שלא אקבל על כך תשובה, אבל אני כן מפציר בך, במידה ואת חשה דחף חזק לפגוע בעצמך, ליצור קשר עם האנשים שיוכלו לסייע לך ולא להניח לעצמך לשקוע מתחת לזה. עכשיו הזמן להחזיק מעמד, לא להרפות. להתראות דוד
דוד, אתה יודע, הרצון למות הוא דחף. בעבר זה היה דחף אימפולסיבי ללא מחשבה. האימפוליסביות נחלשה והיום זה יותר מן חשיבה של לא נשאר בשביל מה. המטפל צייד אותי באבחנה של אישיות גבולית כך שלהיות מטפלת - מת החלום. לא מסוגלת לחיות עם אבחנה של מופרעת. ועוד כל מיני חלומות ותקוות שנגוזו. למרות כל זה עדיין ניסיתי להאחז ברצון, התקשרתי לחבר שלי שנמצא אצל חברים אתה יודע מה הוא אמר לי "יפה שלי יהיה בסדר זה סתם יום רע" אמא שלי אמרה לי בטלפון "מה חסר לך בחיים שאת מדברת שטויות" והמטפל שלי, טוב נו. על חברים לא רוצה להעמיס כי זו אני שהעוגן עבורם, כך ששואלת אותך איך נשפכו המים עם התינוקות? איך מנצחת את התקופה הזו בחיים? negra
והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך
שלום שמי אורית בת 28 אם לילד בן שנה נשואה די באושר.אני מתגוררת באזור מעלה אדומים אזור מדהים ונוח לגידול ילדים קרוב למקום העבודה שלי ויש בו הכול. אנו גרים בשכירות . התרגלתי מאוד לסביבה שקטה ומתורבתת.לפני כן הינו גרים קרוב למשפחה שלו ולחברים שלו והיה לא לי לא ככ קל. בקיצור כרגע בעלי מעוניין לעבור חזרה לירושלים די קרוב למשפחתו ולחבריו. יש לציין שמידי ערב חוזר ב 8 לרוב הביתה אחרי יום עבודה אז אני לא מבינה מה ככ קשה להישאר לגור במעלה אדומים אם גם ככה חוזר בערב. אני לא רוצה שיהיה לו רע ולכן אעבור לאן שיהיה טוב אבל אני מרגישה שאני עושה וויתור רציני וגדול ואני ממש לא שלמה עם זה והוא יודע אבל אומר שאין מה לעשות שלא ישאר במקום זה ולא מוכן להיות רחוק מירושלים.אני מפחדת מהמעבר אף ע"פ שעדין לא התחלנו לחפש בית בכלל אבל אני יודעת שאני הולכת לאזור שאני לא אוהבת ועוד לקנות בית. בגלל כל זה די רע לי ואני לא ייודעת מה לעשות . באזורים שאני רוצה הוא לא רוצה לגור בצפון העיר ואני כן. מה אני יכולה לעשות מה אני אעבור וארגיש שעשיתי טעות גדולה?מצד שני יש גם נימוקים די נכונים למעבר כמו פחות נסיעות רחוקות יותר קרובים לחברים יותר קרובים לאזורי קניות.....אז אני מנסה להתנחם. אבל מבחינת גידול ילדים זה המקום הכי יפה ונוח שחייתי בו אי פעם. ההורים שלי גרים כ 15 דקות מאזור זה וכן עוזרים לי מידי פעם בביביסיטרים וכו.... לא הרבה אומנם אבל זה גם משהו בעתיד אם ארצה עזרה ואהיה ממש רחוקה לא יהיה לי אותם שם למרות שזה השיקול הכי לא חשוב. מה לעשות ?לוותר על מקום שאני מאוד אוהבת גם בשבילי וגם בשביל הילד שלי ? אשמח לקבל תגובה יום טוב.
שלום אורית לפי תיאורך נשמע שיש כרגע מעין מאבק כוחות בינך לבין בעלך, בו כל אחד לכאורה מושך לאזור בו הוא מעדיף להתגורר, בו נוח לו יותר, קרוב יותר למשפחתו..אני אומר "לכאורה" כי אני לא בטוח עד כמה את משמיעה את קולך בעניין. אני שומע את בעלך בצורה ברורה, אבל לא ברור לי עד הסוף עד כמה את מסתפקת רק בלציין את הקושי שיש לך עם המעבר, ועד כמה את מרשה לעצמך להתעקש ולדרוש דיון אמיתי ומשותף בנושא. בסופו של יום, העיקר לא יהיה היכן תגורו. העיקר יהיה שתגיעו להחלטה כל-כך חשובה כאשר אף אחד מכם לא הרגיש ש"הפסיד" במאבק הכוחות, או שלא הייתה לו הזדמנות להשמיע את קולו, ולכן מצטברת מרירות וכעס בפנים. כך שמבחינה זאת, המשימה העיקרית שלכם היא להצליח לדבר על הנושא, לא כשמישהו קובע עובדה לאחר, אלא מתוך ישיבה וחשיבה משותפת, עד שיעלה עשן. קשה, אבל זו המשמעות של זוגיות, של לחיות ביחד. כרגע נשמע לי שהמשימה שלך היא להעז ולהשמיע את קולך ולהעלות את הצורך שלך בדיון משותף ובהתחשבות גם בנקודת המבט שלך ובעלך, מצידו, יצטרך לשתף פעולה ולאפשר מקום בדיון לרצונותייך בעניין. עבור שניכם נשמע לי שמדובר במשהו חשוב ומהותי יותר ממעבר למקום מגורים, ולכן חשוב כל-כך שתצליחו לעבור את המשוכה הזאת ביחד, בצורה הטובה ביותר. בהצלחה דוד
שלום אשמח אם תעזור לי או תכוון אותי. אני ממשיכה לברוח כל הזמן מדברים שמציקים לי. למשל : אני בורחת מכאב -פשוט מתעלמת ממנו עד שאני לא יכולה לסבול אותו יותר. בורחת ומתמנתקת מחברים שמציקים לי ולא מתעמתת איתם. בורחת מאובדן על ידי שכיחת המת ותווי פניו.. בורחת ממינוס בבנק עד שנבלע לי כרטיס האשראי. בורחת מהפחד שלי מזוגיות בהימנעות מיציאה לדייטים. בורחת ובורחת ובורחת..... גם מטיפול פסיכולוגי ברחתי מהפגישות כשהיו יותר מדי לוחצות ומציקות וחושפניות. ולאחרונה ברחתי בלי חזרה לחדר הטיפול (3 חודשים אני כבר בחופש)בטענה שצריכה חופש כי הגיע הזמן להתקדם בטיפול ולצאת מהתקיעות שהגענו אליה בגלל הבריחות שלי. אני עייפה מבריחה. גם המטפלת כנראה עייפה ממני. היא הפסיקה להתקשר אלי. למרות שהערתי לה על זה שהיא כאילו שמחה מהחופש שלי, כי יש לה שקט. אבל היא טענה שהיא הייתה אמורה להתקשר ושהיא טעתה שעזבה אותי כל כך זמן בלי לשאול בשלומי כי היא הייתה עסוקה ושהיא תתקשר. אבל כלום. יש לי התלבטות: האם אני אמורה לחזור בכדי להתמודד עם הבריחה שלי מהמצב המפחיד שנוצר בטיפול או פשוט לחכות ולהמשיך לבדוק את המטפלת, כי פשוט זה אומר לי הרבה עליה ועל מה היא מרגישה כלפי. ושכל "האיכפתיות" זה היה הצגה אחת גדולה. מצד שני אני צריכה אותה, ותלויה בה, אבל נלחמת בכוח בעצמי לא להתקשר. אני מרגישה מולה חלשה מאוד ובחוץ יש לי את הכוח שלי, גם בשיחת טלפון אני מרגישה יותר נוח מאשר לדבר איתה פנים אל פנים. מה דעתך בכל הנ"ל?
שלום ש. נשמע לי שאת מאוד מודעת לדפוס הדומיננטי בחייך, שמשרת אותך בוודאי, מעניק תחושת בטחון ואולי גם כוח, אבל פוגע בך לטווח הארוך. אבל עדיין לא ברור לי - ממה את בורחת? מה את חוששת לפגוש? ובשל הצורך לברר עוד את השאלות הללו, כן הייתי מפנה אותך חזרה לטיפול. ואני חושב שמול הטיפול יש לנו רמז ממה את בורחת. את כותבת שאת בוחנת אותה, ממתינה שהחשד שלך יתאמת ויתגלה כי לא באמת איכפת לה ממך. שאת לא משמעותית עבורה. ונראה לי שהפחד הזה, מאי-איכפתיות לסוגיה, היא חלק ממה שגורם לך לברוח אולי, חלק ממה שגורם לך להתנתק לפני שיתנתקו ממך. והמקום של הטיפול, בו את מאבדת לכאורה מכוחך, לא חזקה אלא זקוקה ואיכפתית כלפיה, הוא שגורם לך לחרדה ומאלץ אותך שוב לקום ולברוח..זה לא משהו "לא בסדר" שאת עושה, אבל זה כן משהו שבירור פוגע בך לאורך זמן. ולכן, שוב, הייתי מציע לך לחזור לטיפול ולבדוק בתוכו את האפשרות של להיות חשופה, פגיעה ונזקקת - עם כל החרדה שזה מעורר - ולראות לאן תוליך אותך הבדיקה הזאת. בטוווח הארוך, זאת בטח תהיה ההחלטה שיש בה יותר כוח. בהצלחה דוד
אני בת 35. עובדת.אמא ל3.בטיפול מעל שנתיים. אני לא מעיזה לספר למטפל אז אני מנסה קודם להבין מה קורה לי. אני לא מאושרת ,אבל לוקחת כדורים ומרגישה סביר. משום מה יש לי מן יצר לחתוך את עצמי. לא עמוק בצורה שתסכן אותי אבל חתכים. מן דחף כזה שלפעמים אני מצליחה לרסן ולפעמים לא.זה ממש בתקופה האחרונה(חודשיים שלושה). אני לא מוצאת קשר למצב רוח שלי- אין שינוי משמעותי. מה קורה לי????????????????
שלום לך אני לא חושב שאת משתגעת, אבל אני מסכים איתך שמשהו מתרחש והוא משמעותי ודורש הבנה. מה שכן, אני פחות מסכים עם העניין של "להבין קודם" לפני שאת מדברת על זה בטיפול. אם את בטיפול מעל שנתיים, בו אני מניח שהתבסס אמון וקשר טוב, הרי שזה הוא בדיוק המקום להבין מה קורה ומדוע התחלת לפגוע בעצמך בתקופה האחרונה. שוב, מבלי לדעת במה מדובר אני מאמין שייתכן ומדובר במשהו משמעותי, ובהחלט הייתי מעלה את זה בטיפול בהקדם. להתראות דוד
אני נורא נורא מתביישת!!!! אחרי שנתיים לסגת ככה??...
היום הייתה לי פגישה ראשונה עם מטפל חדש, זה אחרי ששנים רבות לא הייתי בטיפול פרטני, הייתי בשנה האחרונה רק בטיפולים קבוצתיים שלא הרגשתי שקידמו אותי לאנשהו ולכן החלטתי שיתאים לי הפעם טיפול פרטני. יש לי קצת לבטים לגבי הטיפול: אני יכולה לומר שלפחות היום לא הרגשתי מאוד בנוח עם המטפל. אני נוטה לקשור את זה לגילו הצעיר. כל המטפלים שהיו לי בעבר (והייתי גם בטיפולים פרטניים בעבר הרחוק) היו מבוגרים יותר, קרובים יותר לגיל של ההורים שלי. המטפל הנוכחי הוא כאמור בחור צעיר כזה, מבוגר ממני במספר מועט של שנים (אני בת 33) וזה מרגיש נורא מוזר, כאילו לדבר עם חבר או ידיד, אבל כמטפל שאני אמורה לשטוח בפניו את מצוקותיי ורגשותיי העמוקים ביותר. אבל אני לא בטוחה שזה העניין, אולי עניין הגיל הוא רק תירוץ. אני רוצה לציין שהיה לי בעבר הלא כל כך רחוק מטפל, גם בקבוצה וגם קצת בשיחות אישיות, שמאוד נקשרתי אליו ושהוא מאוד משמעותי עבורי. הייתי אצלו בטיפולים (קבוצתיים בעיקר) במשך המון שנים ואני מרגישה שהוא מכיר אותי כמו בן משפחה. עכשיו הגיע הזמן להיפרד ממנו ואני נוטה לחשוב שהקושי שלי לפתח "כימיה" עם מטפלים אחרים קשור לקושי שלי להיפרד מאותו מטפל אהוב ומוכר. אולי הקושי שלי עם המטפלים האחרים נובע מזה שאני איכשהו, אולי באופן לא מודע, מחפשת אותו, את המטפל ה"אקס" במטפלים האחרים. אני חושבת ככה כי זאת לא פעם ראשונה שאני מנסה טיפול אצל מטפל אחר וכל פעם יש איזה משהו אחר שמרגיש לי לא נוח עם המטפל/ת שאיתם אני מנסה לתקשר. והבעיה הזאת לא הייתה לפני שהייתי בטיפול אצל המטפל הקודם, זה שנקשרתי אליו. בעבר כן הצלחתי להפתח למטפלות אחרות שהיו לי ולהרגיש איתן נוח. ועובדה שנקשרתי גם אליו. אבל מצד שני אולי אני טועה ובאמת אין לי "כימיה" עם המטפל החדש? השאלה שלי היא האם זה באמת משהו שניתן לקבוע אחרי פגישה אחת? ההתלבטות היא האם לנסות בכל זאת לחפש מטפל אחר שאיתו כן יהיה לי נוח או לחכות עוד מספר פגישות ואולי משהו ישתנה? מה הזמן המתאים לקבוע האם מתאים לי להמשיך עם אותו מטפל או לחפש "שידוך" מתאים יותר? מקווה שהשאלה שלי ברורה. :)
שלום נטע השאלה שלך ברורה אם כי לא קלה למענה. אני מניח שיכולות להיות לך סיבות שונות לקושי ביצירת קשר טיפולי חדש, מהן קשורות יותר למציאות החיצונית (גיל המטפל) ומהן קשורות יותר לעולמך הפנימי. בכל מקרה, הניחוש שלי הולך עם האינטואיציה שלך ואני חושב שיכול להיות בהחלט שהקשר הטיפולי הקודם מקשה על יצירת קשר חדש. זו תופעה מוכרת למדיי, האמת, בה קיים קושי לעבור מקשר אחד (במיוחד משמעותי ומורכב) למשנהו, אם כי קושי זה נובע מסיבות שונות ומגוונות מאוד. לגבי מספר הפגישות, מדובר במספר המשתנה מאדם לאדם. יש כאלה שיסתפקו ברבע שעה ויש כאלה שיקחו מספר לא קטן של פגישות על מנת להחליט סופית. לדעתי יש צורך במינימום של שתיים-שלוש פגישות על מנת להתחיל להכריע בין "העדר כימיה" (עד כמה שקיים מושג כזה ברור) לבין קושי הנעוץ, מסיבה כלשהי, במפגש הטיפולי עצמו. בכל מקרה, דווקא משום שאת מזהה דפוס חוזר וחושדת כי ייתכן והוא מסווה את עצמו בסיבות "אובייקטיביות" שונות, הייתי מציע לך להאזר ככל הניתן בסבלנות ולתת סיכוי לטיפול החדש. בהצלחה דוד
שלום לדוד, עניתי לאלמוג לשאלה ששלחה בנושא לקויות למידה, אבל רק אחרי ששלחתי שמתי לב שזה מהשבוע שעבר. יש סיכוי טוב שההודעה תלך לאיבוד בדרך, כי באמת הרבה הודעות עברו כאן בנתיים, אז אני רק שמה אצבע בין העמודים כדי לסמן.. ומיד עוזבת את הדפים במנוחה :-) חוץ מזה, מקווה ששלומך טוב, (אצלי לפעמים ככה לפעמים ככה, אבל המושכות עוד אצלי), ד"ש ממני... לילך
שלום לילך ראיתי את ההודעה. תודה. וחוץ מזה, מקווה שיהיה לך יותר ככה מאשר ככה, אולי לפעמים דווקא כדאי להניח את המושכות קצת, לתת לזרמים להוביל.. להתראות דוד
תגיד, דוד.. בזמן שהכנתי לי משהו לאכול חשבתי על פסיכולוגים. חשבתי שאולי קשה להיות חבר של פסיכולוג. גם לחבר וגם לפסיכולוג.. לא בטוחה אם תרצה לומר משהו בעניין, נדמה לי שבעיקר בא לי לדבר כאן קצת. ממש בלי סיבה טובה, אגב (אולי בסוף נחליט לא לשלוח כלום.. נראה..) חשבתי על זה שבטח בתהליך ההכשרה והלימודים השפה של סטודנט לפסיכולוגיה משתנה קצת, ההקשבה משתנה קצת, אפילו שפת הגוף משנה קצת..ואז מה עושים כשמדברים עם חבר? הרי השפה-הקשבה הזו יוצאים באופן אוטומטי, כי זה כבר חלק ממי שאתה, אבל החבר הותיק מכיר אותך מפעם.. ובכלל, אפשר לנהל שיחה עם חבר ופשוט להיות אדם רגיל- מעורב לגמרי, לוקח חלק פעיל, צועק, מתעקש, מביע עמדה ולא רק מתבונן ומשקף?... אני יודעת שגם פסיכולוג בתפקיד (ולא עם חבר) מעורב לגמרי וכל מה שכתבתי, אבל זה בכל זאת שונה.. האם קל לשמור על קשרי חברות ישנים אחרי שהופכים להיות פסיכולוגים? חבר ותיק יכול מצד אחד להירתע מכל השפה החדשה הזו (שזה יכול מאוד לצער), אבל מאידך- יכול לעבור להסתכל עליך כעל בעל מקצוע כל הזמן, פסיכולוג בעל-כורחך גם עם חברים (שזה אולי יותר מצער אפילו).. וכשתשתף חבר גם בדברים שקורים לך, אולי כל הזמן יקשיבו לך גם כחבר וגם במבט מציצני של "ככה פסיכולוג מתנהל".. בסוף פסיכולוגים נשארים חברים של פסיכולוגים כי כל היתר נעשה מורכב? לא יודעת למה אני כותבת את כל זה.. זה לא ממש שייך לכלום.. האמת שנראה לי שסתם רציתי להזדנב לכאן קצת... לא רוצה לדבר פה עליי ועל הטיפול החדש, אבל בא לי בכל זאת לטייל פה קצת.. ותודה שהעלית שם את ההודעה (בסוף זה לא היה כל כך מזמן, רק התבלבלתי בגלל השינויים השבוע).. ולגבי המושכות... כשיש שני סוסים חרדים שאחד נמרץ מאוד ושועט קדימה ואחד נגרר ורוצה לעצור לאכול עלים ולחכות קצת, כדאי להחזיק טוב-טוב במושכות, שלא תתהפך העגלה.. נדמה לי שאני שמחה יותר כרגע כשאני רוכבת על הנמרץ ומדרבנת את הדחיין..(רק שהוא מושך חזק וקצת קשה להתמיד..) עד כאן דימויים ומטאפורות.. (קצת נמאס לי להיות ככה) שיהיה לך ערב נחמד (וקצר), וליל מנוחה ארוך לילך
"אני לא יכולה לשאת אותך יותר!!!" זה בסדר. גם אני לא יכולה לשאת אותי יותר.
שלום בשנים שלושה משפטים את מעבירה הרבה. ומה שאני שומע, בין השורות ומבעד לאירוניה, היא את הפגיעה, והייאוש והפחד. ואת התחושה שאם אין מי שיחזיק, אז גם את לא תוכלי להחזיק את עצמך. וזה בוודאי מפחיד, אבל גם עומד בסימן שאלה. כי לעיתים אנשים מתייאשים מאיתנו מוקדם מיידי, ולעיתים אנחנו מוצאים בעצמנו כוחות שלא שיערנו. ולעיתים, מי שהניח, חוזר ומרים שנית. אני מקווה שתמצאי בעצמך את הכוח לשאת את עצמך ולמצוא גם את מי שניתן להישען עליה, להרגיש פחות לבד. להתראות דוד
כוחו של הרגל כנראה... אני יודעת שאני צינית מטבעי אבל... לא היתה הפעם אירוניה בדבריי, דוד.
בני בן ה16 חווה את גיל ההתבגרות במלוא עוצמתו כבר כשנתיים (מתישות). הוא בטיפול כשנה וחצי אצל עובדת סוציאלית (ללא תארים ,לפחות על הקבלה רשום רק שמה). הוא מאוד אוהב ללכת אליה , ומצבו הנפשי אכן השתפר מאז הוא אצלה, וגם המצב בבית. אך בביה"ס הוא מתדרדר התנהגותית והוא רגע לפני שזורקים אותו (ילד מחונן עם לקויות למידה ובעיות קשב ). בביה"ס המליצו על טיפול פסיכולוגי על מנת שהילד יבין שהתנהגותו הליצנית שכנראה כבר לא בשליטתו גורמת לו נזק. השאלה שלי היא האם עובדת סוציאלית יכולה לעזור לו במצב זה או שיש צורך בפסיכולוג קליני.
שלום שלי נשמע לי שהמטפלת של בנך כבר עוזרת לו וכי אין מקום, לפחות על פי תיאורך, לשינוי של מטפל. הטבה רגשית והטבה בבית הם שני הישגים חשובים, שלא ניתן להקל בהם ראש. עם זאת, אני מבין כי המצב בבית הספר מדאיג וכי אינך רוצה להזניח תחום חשוב זה. נראה לי כי הדרך הנכונה ביותר לנהוג היא לקבוע פגישה עם המטפלת של בנך (בידיעתו כמובן), לשתף אותה במצב החמור מבחינת הלימודים ולהתייעץ איתה לגבי כיצד היא מבינה את התנהגותו של בנך והאם יש לה רעיונות לשיפור המצב. במצבים מסויימים ייתכן ויש מקום לדיבור ישיר בין המטפלת לצוות בית הספר, או לפגישות של ההורים עם המטפלת, בהם תתווה תוכנית התנהגותית, שתסייע לבנך. ייתכן כי מסר הורי או חינוכי, שיגובש באמצעות המטפלת, יסייע לבנך להבין ברמה רגשית את הנזק הנוכחי בהתנהגותו. מעבר לכך, הייתי מציע לך בפשטות לשאול את המטפלת לגבי הסמכתה והכשרתה מבחינת התחום הטיפולי. זו שאלה מקובלת ולגיטימית, וישנן עובדות סוציאליות מוסמכות בהחלט לטפל, שעברו הכשרה מקיפה לא פחות מפסיכולוגים קליניים. שווה שנושא זה יהיה ברור ומדובר ביניכן, ולא יהיה חבוי כתהייה מתמדת וערעור אפשרי על הטיפול, מתחת לפני השטח. בהצלחה דוד
היי , רציתי לשאול האם מקורן של בעיות פסיכולוגיות תמיד נמצא בילדות ?! , ואיך טיפול פסיכולוגי יכול לפתור אותם ? ומה קורה במצב שלמטופל עם הרבה בעיות נפשיות אין זכורנות טראומתיים ? .. מקווה שהבנת למה התכוונתי , תודה .
מיכל שלום, את שואלת מספר שאלות חשובות ומורכבות שצר המקום מלענות עליהם. אבל בקצרה אנסה לומר שגישות שונות רואות בעיות נפשיות באופן שונה וכך גם את דרך הטיפול. יש הרואות את הסממנים החיצוניים של הבעיות ואינם עוסקים בדרך התפתחותן דווקא, בוודאי לא במובן של התפתחות מוקדמת בילדות. אבל עדיין מרבית הגישות סוברות שהילדות משפיעה מאוד על חיינו כבוגרים, מעצבת אותם בין אם עלידי דפוסים שמתקבעים, בין אם עלידי טראומות מצטברות ועוד. לא כל בעיה נפשית חייבת להיות מלווה בטראומה גדולה, לעיתים דווקא כשלים מתמשכים לא מורגשים כמעט מביאים לקושי מאוחר יותר. לעיתים גם אירועים טראומטיים בילדות מודחקים באופן שמאוחר יותר גורם לבעיה נפשית מבלי שהאדם מבין ממש מה קורה לו שהרי הוא אינו מודע לכך. טיפול בגישה פסיכודינמית יעסוק באותם גורמים פנימיים שלעיתים נאבקים זה בזה וגורמים ייסורים. מתוך ניסיון לעזור להפוך מאבקים אלו למודעים וכך לאפשר לאדם לבחור היכן למקם את עצמו עליהם ולתת לעצמו שקט נפשי רב יותר. דרור
שלום, בני הגדול בן 6 השתנה באופן חריג מאוד לאחר לידת אחיו הצעיר. ניסיתי בכל דרך לבוא לקראתו ואני רואה כיצד הוא מקנא באחיו. כאמור הוא עלה לכיתה א' באותו חודש ובייביסיטר-חברה ש טובה שחנו שהיה קשור אליו מאוד הלכה ללמוד באוניבריסיטה והכול תוהו ובוהו מבחינתו. הדבר מתאפיין בשעות הערב כאשר אני מבקשת ממנו להתקלח, אלכול, להכין שיעורים....גם כשאני מציה את עזרתי. יום אחד יצאנו ביחד לקניות ולבילוי איכותי- כנראה שלא ידע להתמודד עם זה והתנהג בצורה מאוד לא יפה, לא שמע בקולי, התבכיין..... כאשר אורחים באים אלינו מאבד את השפיות מתחיל להתרוצץ בכל הבית, לשחר כדור בבית...... כל בוקר כואב לו משהן אחר, הבטן, העין, הראש, הכף רגל, אצבעות ומה לא..... מחר יש לו יומלדת מבקש בכל לשון של בקשב להכין לו עוגה לבה"ס (לא תואם עם החנכת) אל כעונש על התנהגותו הבלתי הולמת הערב- סירבתי. האם אני צריכה להתמיד בעונש- או לרצות אותו- האם זה פינוק, זה לא מראה שדאני חלשה. או מצד שני האם אני צריכה לבוא לקראתו בגלל כל המצב. אחותי מבקשת להכין לו מסיבת הפתעה.........אינני יודעת כיצד להתנהג......דחוף בבקשה.... תודה מראש
ללה שלום, הבן שלך מגיב מן הסתם גם ללידת האח הצעיר אך גם לתחושות שהוא מקבל מסביב. הוא גם מקנא אך הוא כך נשמע לי בודק אותך. הוא מנסה לראות האם את יכולה להתמודד עם המצב החדש שנוצר ללא הביביסטר, כיתה א' ותינוק בבית. את מאוד חוששת עליו וזה מובן חוששת שייפגע. אבל נראה לי חשוב כרגע שתפני מבט פנימה לעצמך, ותבהירי לעצמך מה הגבולות שלך. על מה חשוב לך לעמוד והיכן את יכולה לוותר, אך להיות יציבה. אני מניח שאם הוא יראה שאת יודעת מה את רוצה, שאת לא מתפרקת מהמצב החדש הוא יוכל להירגע ולחזור לעצמו. הוא עדיין יקנא ולא צריך להיבהל מזה, להשתיק את זה או להתעלם מזה. לעיתים גם ישנה נטייה להתיילד ולנסות להשיג תשומת לב כפי שאחיו משיג - בבכי וצעקות. ואז הוא לא מבין מדוע הוא מקבל נזיפות. ניתן במקרה כזה להסביר לו שהוא יכול יותר בקלות לקבל דברים בדיבור. לגבי מחר, באופן אינטואיטיבי נראה לי שביומולדת שלו יש אפשרות לתת לו את המקום שלו את הייחודיות שלו. מאחר ואת לא רוצה לחזור בך את יכולה ללהבהיר לו שוב בבוקר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ושלא נעים לך כשהוא מתנהג כך ולאפשר לו את הבקשה ביום הזה. אבל עדיין זה תלוי בך ואיך את מרגישה עם זה, האם זוהי פריצת גבולות עבורך? דרור
דר' שלום רב. אני נמצאת בטיפול כשנה.תוך כדי הטיפול סיפרתי למטפלת שלי דברים שלעולם לעולם לא סיפרתי לאיש קודם.היתה לי מעידה עם עצמי עקב תקופה קשה שאני עוברת, נשברתי ובנוסף לכדורים הקבועים לקחתי באופן חד פעמי 5 כדורי הרגעה אחרים, "שהעיפו אותי להרבה שעות של שינה. יומיים אחרי זה התאוששתי מהמקרה וספרתי למטפלת שלי בטלפון. במפגש היא נתנה לי להבין שהנושא מדווח והיא מחוייבת לדווח, למרות כל הבקשות שלי זה לא עזר לי, אני הרגשתי שהיא בגדה בי, באימון שלי בה, איך אני מפה ממשיכה הלאה איתה אחרי שאני יודעת שיש דברים שזה לא אני והיא נטו .והיא מודעת להרגשה שלי, לקחתי את זה קשה כי האמנתי באמונה שלמה שזה רק שתינו.
אור שלום, אני מבין את ההרגשה שלך. את מרגישה שהיא בגדה באמון שלך, שאת היית ואולי עדיין זקוקה לה והיא אכזבה אותך. שאת לא יודעת איך תוכלי לבטוח בה. אני לא מכיר את כל הפרטים של מה שקרה, למשל בת כמה את, למי היא דיווחה, כיצד זה משפיע עלייך. אבל בכל מקרה נראה לי שלא נכון להתעלם מהניסיון האובדני שעשית. ולעיתים במקרים כאלו יש צורך לערב גורמים נוספים מתוך ניסיון לשמור על חייך, וכפועל יוצא מזה גם על הטיפול. במקרים מסויימים לוקחים את הסיכון שהטיפול ייפגע אך מוכנים לכך בתנאי שחייך יינצלו. שוב, אני לא יודע מה בדיוק קרה. אך נראה לי שיש טעם להמשיך ולהיות בטיפול, לנסות ולהבין איך אתן יכולות להתגבר על משבר האמון הזה ואיך את מרגישה שאת יכולה להרגיש שהיא רוצה בטובתך. דרור
שלום דוד מתי פסיכולוגים מחוייבים בדיווח על מטופל שרוצה להתאבד ומתי זה עדיין משהו שאפשר לדבר עליו בטיפול מבלי לערב גורמים? תודה
שלומי שלום, קיימת חובת דיווח בחוק על מטופל הרוצה לפגוע בעצמו או באחרים והוא פסיכוטי באותו הזמן. כמו כן כאשר מדובר בקטין יש ליידע את הגורמים האחראיים. יחד עם זאת קיימים גם דעות רבות וויכוחים באלו מצבים על המטפל לדווח גם אם אין עליו חובת דיווח, למשל אם הוא מעריך שקיימת סכנה ממשית ומיידית לחייו של המטופל דרור
אני חושב דווקא שהבעיה הפוכה: מטפלים הפכו לאדישים מול כוונות והצהרות התאבדות זה הפך למקובל לדבר על המוות והתאבדויות פלא שבסוף מתאבדים יותר
ד"ר גליקסמן הנכבד, קל מאד לשאול שאלות אך לא תמיד נותנים למשיב משוב כל שהוא .....וחבל לדעתי חשוב ומגיע לעשות כן. על תשובותיך הכנות , המקצועיות והאחראיות. על מהירות התגובה שלך לשאלות. על הסבלנות המופגנת. על הזמן שאתה משקיע . על כל אלה ועוד ..... תודה והערכה עידית
עידית יקרה, תודה לך על תודותיך. אכן קבלת תודות וחיזוקים חיוביים מזינה בצורה משמעותית את רצונו של האדם להמשיך ולעשות את שעשה. ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן
