פורום פסיכולוגיה קלינית

באתי לפה היום בכדי לשפוך שוב את הלב.. ובמקום, אני מוצאת את הודעת הפרידה. אני חושבת שאני קפואה עכשיו כי אני לא יכולה להתמודד עם זה. ואולי לא כדאי לי להרגיש כי אז אני כל כך אכעס זה מסוכן מידי כי באמת, אחרי הכל, לא מגיע לאף אחד מכם, מנהלים יקרים, שוב רגש שלילי שכזה. במיוחד לא על העבודה המסורה כל כך - מכם, אלינו המשתתפות. איך אוכלים את זה???????????????????. סליחה שאני ככה מרגישה. :((((((( ~נילי~

נילי שלום, לא קל לעכל פרידה, את מדברת על תחושות הכרת תודה שיש לך ונעים לשמוע זאת, אבל יש בך גם כעס, וגם לו יש מקום כאן, כי חשוב שלא תישארי עם ההרגשה שהכעס שלך, חלק טבעי ממה שאת מרגישה מסוכן כל כך. ובעיקר כי כמו שאת אומרת שעל מנת לא לכעוס את צריכה לא להרגיש. אז אני מוכן להרגיש את הכעס שלך, כמו גם את שאר הרגשות שיש לך כלפי הפרידה ובכלל. דרור

רקע הבקשה: בחור צעיר לוחם קרבי שעבר אובדן גדול במהלך מלחמת לבנון השניה . לא קיבל טיפול להתמודדות עם האובדן. לפני חודש בעת שעיה בחול השתמש בפיטרית הזיות. הוחזר לארץ והובחן כחולה בסכיזופרניה. בחור מבית טוב, בעל תפקוד גבוה פעיל לאורך שעות היום. מאמין שהוא מכיל בתוכו את האל, מדבר הרבה על רכיבה חופשית על סוסים. ישנה התעסקות מעמיקה בדת שלא הייתה קיימת לפניה הטיול המדובר. מהות הבקשה: אין הגבלה כספית מעוניין לדעת מי הם הפסיכיאטרים הבכירים בישראל בתחום (טיפולים פרטיים) שמשתמשים בשיטות והתרופות החדשות והמתקדמות ביותר לאו דוקא שנמצאות בסל התרופות. אשמח אם יחזרו אלי למייל [email protected] תודה ושבוע טוב

אסף שלום, נשמע שהבחור שעליו אתה מדבר עבר דברים קשים ביותר בשנתיים האחרונות, והרצון לעזור לו בכל דרך מובן. ישנם פסיכיאטרים בכירים רבים בארץ, אך אנו לא נוהגים להמליץ כאן על אנשי מקצוע. אני גםלא בטוח שניתן לקבוע מי מהם הוא המתקדם ביותר בתחום הסכיזופרניה או סכיזופרניה לאחר טריגר של שימוש בסמים. כהמלצה כללית אני חושב שכל פסיכיאטר בכיר עמו יווצר קשר טיפולי טוב יוכל לעזור. דרור

ראשית תודה שנית נאמר לי על ידי איש מקצוע במוסד שבו הוא נמצא כרגע כי במצב שלו כ 70% מהמקרים לא צריכים להמשיך עם הטיפול התרופתי ואף חוזרים לתפקד רגיל לחלוטין. ושזה מה שמצפים לו במידיה ויתמיד עם הטיפול שניתן לו. אם זאת איש מקצוע אחר שאני מכיר אמר לי שהתפרצות כזו של מחשבות שווא תאלץ אותו להמשיך בטיפול תרופתי לכל החיים. כיצד ניתן לדעת מהי התחזית הנכונה?

למען ההגינות אני מצרפת כאן הודעה שכתבתי בפורום כאן באתר של פניות למנהלי אתר דוקטורס- בוקר טוב למערכת דוקטורס, רציתי לחדד נקודה מסויימת אך תחילה אציג את עצמי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית, בשנת ההתמחות השנייה. במהלך כל הלימודים בכלל, ובקלינית בפרט, מודגשת חשיבות הקשר בין המטפל למטופל, הברית הטיפולית והאמון. נכון כי הפורום אינו טיפול, ואינו גורם מטפל וככזה אינו נושא באחריות כלשהי. אך יחד עם זאת בפורום משתתפים בני אדם. כאלו העוסקים ברוב שעות ימיהם בנפש האדם. ואחריות אולי אין, אבל מה לגבי הגינות? מה לגבי אנושיות? ברור לי מאוד כי מנהלי הפורום עשו ועושים מלאכתם נאמנה, תוך שילוב הפורום בלוח הזמנים העמוס ממילא של פסיכולוגים קליניים, וברור כי הפורום הוא עבודה קשה, תובענית, לפעמים טובענית, אך לא ברורה לי כלל התנהלותם של כל שלושת המנהלים לאור הודעת הנטישה מאמש. כן, זו אינה הודעת פרידה כי אם הודעת נטישה. פרידה מתבצעת באופן שונה, אולי לא באופן הדדי, אך באופן כזה שמכבד את הצד השני, משאיר אותו עם תשובות יותר מאשר עם שאלות, ורצוי גם עם מבט בגובה העיניים ולא מבט מתנשא כפי שבא לידי ביטוי בהודעתם אתמול. מהמעט שלמדתי, ואני מניחה כי כל שנות הפרקטיקה שלי יהיו לימוד מתמשך, לא כך עוזבים אנשים, לא כך עוזבים משימה, לא כך משאירים מאחור שובל של אנשים שאתם מהווים חלק מחייהם. יכול להיות שהמנהלים לא כך תיארו את עבודתם בפורום, ומקריאה בו בשנה האחרונה הבנתי כי היו מנהלים שקיבלו עשרות פניות למייל האישי, לטלפון הנייד וכי הדבר הגדיש את הסאה. מנהלי הפורום עוזבים אחד אחרי השני, משמע, משהו בהתנהלות הפורום אינו כשורה. במבט מהצד לא קשה להבחין ביחסי תלות חזקים שנבנו, ושוב, אין לי ספק כי הדבר הקשה עליהם מאוד. אבל, והאבל הוא גדול, זוהי עבודתם, זו מחוייבותם, ואם אינם יכולים לעמוד בה טוב יהיה אם יספקו תשובות לכל השאלות שעלו אמש בפורום. נטישה מטבעה משאירה הרבה מאוד אנשים עם רגשות אשמה, עם תהיות והאשמה עצמית. טוב יהיה אם מעבר ליכולות הפסיכולוגיות של מנהלי הפורום, שאינן מוטלות בספק, ייספקו גם תשובות קונקרטיות. בין אם הן כאלו המטילות את האחריות עליהם או על מישהו אחר. אך לא ייתכן להסתתר מאחורי אמירות פסיכולוגיות כגון "נהיה כאן כדי לעבד את הפרידה" ולא לתת תשובה ברורה לשאלה "למה". יעל

תודה יעל. תודה על מה שכתבת, ובעיקר על זה שכתבת את זה פה. כשאתה רק בצד המטופל, אתה לא באמת יכול לדעת אם הכעס ותחושת הצביעות כלפי המנהלים של הפורום היא "שלך" או שהיא באמת נובעת מהדרך בה הדברים נעשים. מה שכתבת מבסס בי את ההבנה שהתחושות הקשות שאני חשה מאז קראתי את הודעתו של דרור אתמול הן לא רק משהו שקשור בי, אלא שבאמת ההתנהלות כאן פוגעת. אני חושבת שתשובות קונקרטיות צריכות להינתן, אבל אני קצת פסימית בנוגע לאפשרות שאכן נזכה כאן לכאלה. בכל מקרה, את נשמעת לי רגישה ואכפתית, ואלה שתי תכונות שחשובות לי מאוד במטפלת שלי. שיהיה לך הרבה בהצלחה בהמשך דרכך המקצועית. מישהי מכאן (שלא מרגישה בנוח לכתוב את הכינוי שלה בפורום)

יעל שלום, כשעמדתי לכתוב את תשובתי לך הרגשתי מעט מבולבל, מחד התייחסת להודעתי מאתמול ממקום מקצועי, כאמירה שכך לא ייעשה בקרב אנשי מקצוע. מאידך לא יכולתי שלא לשמוע, למרות זאת, שחווית פגיעה אישית בשל ההודעה. לכן אנסה בדבריי לגעת בשני הצדדים. את קובעת בדברייך מספר קביעות אך לא מסבירה אותם, את קובעת שזו הודעת נטישה ולא הודעת פרידה. מדוע? האם את יכולה להרחיב ולומר עוד מה בהודעה הרגיש לך מתנשא. את קובעת דבר חמור עוד יותר בעיני שהיעדר תשובות קונקרטיות משאיר עם תחושות אשמה קשות. אמירה זו הרגיזה אותי, משום שלאורך כל דרכי כאן בפורום הרגשתי שיכולתי לתרום היא לא על ידי השטחת או מתן מענה קונקרטי לרגשות ורצונות אלא תוך ניסיון לפתוח לחשיבה מדוע תחושות מסויימות עולות כתוצאה מאירוע מסויים. לכן עיבוד הפרידה הוא לא הסתתרות, אלא הוא הדבר עצמו הוא הדבר המפריד פרידה מנטישה ומבריחה. הוא המאפשר להתמודד ולהבין מדוע פירשת הודעת פרידה כהודעת נטישה מתנשאת המשאירה אותך עם תחושות אשמה. דרור

את כותבת 'כן, זו אינה הודעת פרידה כי אם הודעת נטישה. פרידה מתבצעת באופן שונה, אולי לא באופן הדדי, אך באופן כזה שמכבד את הצד השני, משאיר אותו עם תשובות יותר מאשר עם שאלות, ורצוי גם עם מבט בגובה העיניים ולא מבט מתנשא כפי שבא לידי ביטוי בהודעתם אתמול.' תוהה אם קראנו את ואני את אותה הודעת פרידה של דרור. נטישה?התנשאות? ולגבי הביטוי 'שמכבד את הצד השני' ,מנסה לחפש משהו מזה במכתבך....

אני כועסת עלייך ומאוכזבת. (גם על מלי ודוד) , עלייך בעיקר!!!! בעצם זה כלום לעומת ההלם שאני נמצאת בו אחרי שקראתי את ההודעה שלך . ואולי .. ככה זה אצלי .. כל הדברים קורים לי ביחד ..כל ההפתעות חוברות אליי יחד באותה תקופה .. המעבר של המטפל .. ההודעה שלו תוך שבועיים בלי שום הכנה מראש . כל החוסר יציבות בחיי.. אוףףף אחד גדול ..וענקי .. ו..זו בהחלט ה(((הפתעה)))) הכי גדולה אבל מתחת לחגורה .. והכי כואבת שאפשר .. דרור .. !!!! הכי כואבת!!! הפורום הזה ..היה חלק מתהליך ככ קשה שלי . (אבל למי אכפת?) האמנתי בו .. ועכשיו ?.. כן, כל מילה שתצא ממני תשמע בנאלית ומשעממת .. דרור !! לא בא לי להיות נחמדה אלייך למרות ש.... ממש לא .. כי אני פגועה .. כי ככה לא עוזבים .. כי ככה לא נפרדים .. כי ככה בורחים!!! כי ככה מקבלים החלטה שרירותית .. ומייפים אותה ברצון הזה של "כאילו".. שוב להקשיב שוב להזמין לדבר .. שוב לשחק אותה כאילו באמת אכפת לכם בשבועיים הבאים . לא צריך את השבועים האלה .. רבאק לא צריך !!!! אין מה ללעוס , ואין מה לעכל .. הבנו .. החלטת לעזוב!!! החלטתם בעצם ..לא שאלתם כלום .. כבר החלטתם .. לא בא לכם .. בעצם לא משנה הסיבה , כל סיבה שתהא לא תעשה את זה קל יותר .. אז מה הקטע ..?... רבאק .. דרור .. החזקתי ממך... שנתים שלמות ..ואולי יותר .. פתחתי את מעמקי נפשי כאן לראשונה מולך , המשכתי .. והמשכתי .. בשביל מה ? לעזאזל איתך. כן ..נכון שזה מקום בהתנדבות .. אבל זו המטרה שלשמה הייתם כאן..לא ? לחשוב שלאט לאט התקרבתי עוד ועוד ועוד ועוד .. הססתי .. פחדתי .. נקשרתי ... כן פאק.. נקשרתי .. (המון) אלייך .. כל השנתיים האחרונות אתה וליאת החזקתם לי את התקווה מהצד השני . ומה היום?... ככה זה עובד פשוט יורים מילים וזורקים .. בלי לחשוב על הצד השני ?... איפה הקול הרך הזה שהיה בכם ?.. זה שהזמין עוד ועוד להתקרב ?.. ולמה ?... הרי החלטה כזו לא באה ברגע .. זה בדיוק כמו איש השיחות שלי .. גם המעבר שלו לא היה בן רגע ... אז מה ?.. אין לכם את הקטע האנושי של .. להכין לפני ?... לפחות לגרום לנו להתרחק קצת יותר ?... פחות להפגע ?... איך מעבדים דבר כזה ?.. פשוט סוגרים את האור ?.. מכבים מחשב וזהו ?... שוברים את הכלים בשניה ?... ואיפה האחריות שלכם כאן מולנו ?... היינו סתם בשבילכם ?... לא באמת חשובים ?.. לחשוב שיום שישי כאן .. כתבתי למלי .. מילים כאלה קרובות , הרגשתי ככ קרובה לכאן .. זה ככ פוגע !!!! .אין מה לענות .. אני יודעת . בעצם אני אענה ..!!! הכל בולשיט.כן הכל היה בולשיט .. הצגה אחת גדולה (בסוגרים האמיתים) של החיים בחוצ. לא הייתם אמיתים .אין דרך אחרת לחשוב על משהו אחר... ואני .. מה אני ?.. מי אני בכלל?... שותפה בדיוק כמוכם לבדיחה הזו על חשבוני .. אני שיחקתי בהצגה הזו יחד איתכם . סמכתי עלייך דרור. נקשרתי ככ . ואני ככ מצטערת על זה . נכון .. שרק דרך כתיבה , אבל היית הרבה בשבילי בדרך הזו , ועכשיו מה ?.. הדמעות חונקות אותי , נשמעת רגשנית מידיי לא ....?.. פאק .. תסנן את הרגשות .. אתה בטח מיומן לעשות את זה . תקשיב רק למילים היבשות שבי . אז מה אם אני בוכה , כותבת ומנגבת את הדמעות .. אז מה .. שנתיים .. שהמון בגללם נקשרתי לאיש השיחות שלי כן - בגללך. האמנתי בו .. ועכשיו , איך אוכל להאמין בו שלא יפגע בי? לא עושים דברים כאלה ... יש צורה לעזוב, להפרד , להכין לפני ..להנחית בומים כאלה .. יש צורה .. לא לימדו אתכם 14 שניםםםםם בלימודי נפששששש?... זה משהו גורף אצלכם בהתנהגות ?... דפוס התנהגות קבוע? ואולי .. היה מגיע לך קצת יותר .. ממה שכתבתי .. אבל אני לא מסוגלת , לא עכשיו ..לא יודעת אם בכלל .. הקשר שיצרתי כאן מולך , היה מרחב לעבודה שלי .. עם עצמי , עם איש השיחות שלי , ויכול להיות שהאדרתי מכוחך ומהאחרים כאן , ומה שנשאר לי זה רק לנגב את הדמעות ולומר לעצמי .. "את רואה שרית ..עבדו עלייך !!! שוב הפסדת .. האמנת אה .. מגיע לך!!!"... חשבתי שהקשר כאן יתמוך בבסיס הכי חיוני בתהליך שלי .. והוא תמך.. אבל אולי אני רק מדמיינת שהוא תמך?... כי הנה ..מה שקרה זה שהפכתי ל"אובר" פגיעה גם בטיפול האמיתי שלי.. מאחת שלא הייתה דופקת חשבון , קמה והולכת .. נשארתי ..חשפתי את עצמי ..חשבתי שזה מה שיגרום לי להחלים . (ממש ..) היית מסגרת בטוחה עבורי , נתת לי בטחון , הכלה ותמיכה .. ואולי אסור היה לי לאפשר לך את זה בכלל . מזה היה ניסוי ?... ניסוי בבני אדם ... כל הפסיכולוגיה הזו , זה ניסוי .. אחד גדולללללללללללל עכשיו , אני מבינה עד כמה .. אני חייבת לנתק קשר עם איש השיחות שלי . אני חייבת . חייבת שזה יבוא ממני . אין מקום יותר בתוכי לפגיעות .. כאלה . אני מוצאת את עצמי סהרורית .. בתחושות קשות של פחד , סכנה , נטישה ובלבול עצום .. הרי אם הכל היה חזק קבוע ובטוח כמו שהרגשתי ... איפה זה עכשיו ?... איפה?... אין דבר כזה קבוע נכון? הכל אשליה אחת . אשליה . אשליה . אשליה . דייי ... לא יכולה יותר . פשוט דיי. לא יכולה להיות באשליות . זה כואב מידיי . שרית.. סתם אחת שהיתה פה יותר משנתיים .

הי שריתוש זו אני , אופיר. מרגישה קצת קטנה ומסכנה בזמן האחרון, כי גם אני חוויתי נטישה, אחרי ארבע שנים, סיפרתי ובכיתי..עוד לא עבר..ואני מאוד מאוד מבינה אותך..מבינה כמה קשה לקבל פרידות, כמה קשה להגיד שלום..הלוואי ולא היינו צריכים לעבור פרידות בחיים. אבל, יש בריחות ויש פרידות. את בעצמך אמרת ללילך, שאת..את לא מסוגלת לברוח. ואני גאה בך שיש לך את האומץ להגיד כמה את צריכה, כמה זה כואב. אבל זה רק אומר כמה אמיתי זה, הכי אמיתי. אולי שבועיים זה לא הודעה מספיק מראש, אני יודעת שיש כאלו שיצטרכו גם חודשיים. אבל להתרחק בהדרגה זה לא אחריות לדעתי, זה עוד סוג של בריחה, זה לא להגיד שלום, זה לטשטש את הכאב, ואין מה לעשות. זה שדרור עוזב, זה כואב. נקודה. דרור, אני רק בזמן האחרון כתבתי לך פה ושם, אבל אתה כל כך נחמד ומבין וזה באמת קשה.קשה מדי. גם אני שבורה, ומתקשה להבין איך מטפל ( שלי, לא אתה ) עוזב ככה בהודעת טלפון ואפילו לא מזמין לפגישה, אחרי בנייה של אמון של ארבע שנים..זה לא שעוזבים, זה איך עוזבים וכרגיל..עוד נטישה. הכל מתערבב לי, הכאב והדמעות וההזדהות והרצון לוותר והגעגוע..כבר. המקום באמת לא יהיה אותו הדבר בלעדיך. אופיר

אופיר שלום, מצאתי בדברייך לשרית עומק רב בנוגע להרגשה מול פרידה. ההבנה כי השאיפה שתהיה פרידה ללא כאב מובנת אך בו בזמן גם בלתי אפשרית, בעיקר כאשר מדובר בפרידה ממישהו משמעותי. את מדברת בתקופה האחרונה וגם היום על פרידה ממישהו משמעותי שכזה, פרידה שהותירה אותך פגועה ומבולבלת. אחד הדברים שאת מצביעה עליהם הוא ההרגשה שזה קורה בכל מקום, באותה דרך. אני מבין את זה אבל חושב שכאן דווקא חשוב להיזהר ולהצליח ככל האפשר להבחין ולבדוק כל מקרה לגופו. קל לומר מלעשות, ועדיין זו נראית לי מטרה חשובה. תודה על דברייך אופיר, דרור

שרית שלום, כמו ברבות מההתכתבויות שלנו בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי קורא אותך, שם לב לעוצמת הרגשות שאת מביאה ומעוררת בי ורוצה להגיב ולהתייחס לכל, אני מקווה שאצליח ככל האפשר ואם יהיו דברים שלא אצליח אני מקווה שהם יקבלו מענה בהמשך. אני מבין את ההפתעה שאת חשה, את ההרגשה שזה נחת כרעם ביום בהיר. וזה טבעי ומובן ביותר להרגיש כך. ועדיין כאב לי לשמוע את הדרך בה את מפרשת את ההחלטה הזו, כבדיחה על חשבונך, כמבטאת התעלמות מוחלטת ממך או מחברי הפורום האחרים. שמעתי אותך גם נעה בין רצון לקום ולהתרחק לבין רצון בהכנה מוקדמת או מתמשכת, ואולי הרצון הוא להרגיש שחשבתי עלייך, עליכם כשקיבלתי את ההחלטה שלי, את יודעת שזה לא המנהג שלי אבל המחשבה כיצד זה ישפיע על משתתפי הפורום הייתה גורם מעכב ביותר בהחלטה שלי. לבסוף, אבל חשוב ביותר מבחינתי, המסקנה שאת מדברת עליה שלא כדאי להיקשר כי זה סתם, סתם עבודה בעיניים, גורמת לי לצער אך גם לחוסר הסכמה, כי אני חושב שאפשר להרגיש שאם קשר מסתיים הוא לא היה שווה דבר. אבל אפשר ואפשר גם להישאר עם שלל הרגעים שהיו כאן בשנתיים האחרונות, עם ההתפתחות שעשית כאן ובטיפול ושהדגש הוא שעשית. לבטל את זה עכשיו, אולי זה הדבר הבטוח ביותר אבל הוא לא הוגן, לא הוגן כלפייך. אשמח אם לא תכבי את המחשב בשבועיים הקרובים. דרור

אשמח לתשובה ישירה: האם הפורום ייסגר לאחר עזיבתכם?

שלום לך, למיטב ידיעתי והבנתי אין כוונה לסגור את הפורום. אני מניח שפרטים מלאים יותר והסבר ברור יותר לאיך מי ומתי יפורסמו בהמשך, אני מקווה מוקדם ככל האפשר. דרור

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30725,xFP-30725,m-Doctors,a-Forums.html

מה אם חודשיים לא ימצאו אף אחד?? זה יכול לקרות: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30651,xFP-30678,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30612,xFP-30627,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-60,xFT-30405,xFP-30426,m-Doctors,a-Forums.html וגם זה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1226,xPG-58,xFT-29641,xFP-29702,m-Doctors,a-Forums.html אולי נחליט, בצעד מחתרתי, שאם עוד חודש לא ימצא לנו פתרון נציף פורום אחר כאן? אולי נעבור לכתוב באופן קבוע בפורום אתם ואנחנו? :-)) - זה נראה כמו פורום פתוח.. סתם, אבל אולי נעבור כולנו יחד למקום חדש לבנתיים? למה שלא נתארגן גם אנחנו, בשבועיים שעוד אפשר לדבר פה ולא רק לקרוא, ונחליט שעוברים ל... יש הצעות? לגידי רובינשטיין לבנתיים? http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-402,m-Doctors,a-Forums.html או אולי... אאההה!!!!! תראו מה גיליתי!!!! http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-3284,m-Doctors,a-Forums.html לשם אני עוברת! כולכם מוזמנים :-))

יש לי חבר מאוד יקר שנפגע קשות מהמיתון הדבר גרם לפשיטת רגל והוא בדכאון עמוק בנוסף כעת הוא איבד את כלבו הוא היה מאוד קשור לכלב איך מעודדים אני מוצאת עצמי חסרת מילים נוכח הדכאון והעצבות שלו ואני מאוד רוצה לעודד אותו אשמח לרעיונות

איילת שלום, את כותבת שהידיד שלך נמצא בדכאון עמוק, אך לא ברור במה זה מתבטא. ייתכן והוא סובל מהיעדר מצב רוח בעקבות האירועים שעבר אך ייתכן גם שהוא סובל מדכאון קליני בדרגת חומרה כלשהי. אם זו האפשרות השנייה הרי שחשוב שתהיה לו תמיכה מצדך, אך את לבדך לא תוכלי לעזור לו וחשוב שיפנה לטיפול אצל איש מקצוע בהקדם. את מוזמנת לפרט מעט יותר כיצד את רואה את הדכאון שלו כך שאוכל לכוון אותך מעט יותר. דרור

לכל משתתפי הפורום, מעבר להודעה המשותפת חשוב היה לי לומר גם דברים אישיים. ההחלטה על סיום תפקידי כמנהל פורום הגיעה לאחר התלבטויות לא פשוטות שעברתי, כאשר אל מול הרצון להמשיך ולהתפתח לאחר שנתיים בהם ניהלתי את הפורום, הרגשתי גם קושי לעזוב מקום שהיה ועדיין משמעותי לגבי. עבורי לנהל את הפורום היה חלק בלתי נפרד מהשבוע, בעיקר בימי ראשון ושני אך לא רק. אני יכול לומר שחוויתי בתקופה זו רגעים משמעותיים שיישארו איתי, קיבלתי הרבה ואני מקווה שגם הצלחתי לתת מעט. במהלך תקופה זו היו שלל רגעים, שמחים קשים ומיוחדים, שלכם, של הפורום ושלי. אבל אני חושב שדווקא השילוב המיוחד הזה של התמודדות, בהצלחה בעיניי, עם המורכבות שבחשיפה אישית ובאותו זמן גם פומבית של שלל רגשות היא שמקנה לפורום את הצביון המיוחד כל כך. אותו צביון שמאפשר את המפגש הבינאישי למרות התיווך האלקטרוני, הווירטואלי כביכול. מפגש שלא הפסיק להפתיע ולהרשים אותי. אני מניח שבשבועיים הקרובים יהיה עוד זמן לדבר ולהיפרד אבל רציתי רק לומר בשלב זה תודה. אני נפרד כאן גם מעבודתי המשותפת עם חבריי לניהול הפורום בתקופה האחרונה, דוד ג'קסון ומלי מרקיביץ שעמם נהניתי משיתוף פעולה שתרם לי רבות בפן האישי והמקצועי כאחד, אז תודה גם לכם. דרור

איך זה שכולכם עוזבים ביחד?

א' שלום, אני מניח שהשאלה שלך מייצגת את המורכבות שגם אני חש בפרידה מהפורום, בעיקר בסיטואציה הנוכחית. תאריך הסיום נקבע במשותף לאחר שכל אחד ממנהלי הפורום הגיע לכדי מחשבה על סיום דרכו כמנהל פורום. אני מניח שדוד ומלי ירצו לומר עוד דברים בשם עצמם ולהתייחס להחלטתם, אך שוב ברור לי הקושי שבקבלת ההודעה על הפרידה המשותפת. דרור

למה?????????.. מלי לא אמרה כלום בשבת!!!!!!!!!!!!!!

ד. שלום, השאלה למה מובנת, ואני מניח שהיא הולכת מעבר לתשובות אותן פרסמנו במשותף ובנפרד. בעיקר אני שומע בה הפתעה עם כאב, ננסה להיות כאן בשבועיים הקרובים ולהתמודד ככל האפשר עם הפרידה הזו ועם הקשיים שהיא מעלה. דרור

תודה לך דרור על תשובותיך הבהירות, הכנות המלמדות והמחזקות. מאד מרגשת מסירותך לאורך שנתיים(!!), מחוייבותך להענקת תמיכה וסיוע במקום שכזה. גם הודעת הפרידה שלך מלמדת לא מעט על אישיותך, מרגשת בכך שמבטאת את הצניעות שבך, את היכולת הכלל לא מובנת מאליה, 'לראות' את הנפש ולהכיר תודה. גם איתי תשאר חוויה משמעותית שהענקת. תודה מעומק הלב תמר

תמר שלום, מחמם את הלב לשמוע את הדברים שלך, גם הם כלל וכלל אינם מובנים מאליהם בעיקר ברגע כזה בו קיימים גם רגשות מעורבים, ובכל זאת למצוא את הכח והיכולת לומר גם דברי הערכה. תודה לך על הודעתך. דרור

יש לי חרדת נטישה לפחות שאחד ישאר פה איתי:-(((((((((((((((((((((

לי שלום, אני מבין את ההרגשה שלך ועוד יותר את הרצון שמישהו מאיתנו יישאר איתך כאן. את הקושי לאבד משהו שהוא , כך נשמע לי, משמעותי לגבייך. אני מקווה שבזמן שנותר נוכל ביחד להתייחס לתחושות שלך, ושתוכלי גם לעבד אותם כאן ובמקומות אחרים. דרור

דרור, אני כאן מהימים הראשונים של הפורום, לפעמים אקטיבית לפעמים פסיבית,אבל כאן. הצטערתי לשמוע על החלטתכם ,אפילו מצאתי את עצמי בוכה אל מול המסך(מהתרגשות..) אהבתי לקרוא אותך כאן ,את דרך המחשבה שלך ,את היכולת לראות אנשים כאנשים, תודה גדולה ,דרור, על ההשקעה,הסבלנות,על ההקשבה ועל היחס ועל המקום . המשך הצלחה דרור והמון תודות לך. אתגעגע.. חן

חן שלום, אני זוכר את נוכחותך כאן בפורום כנוכחות דומיננטית, מצאתי את עצמי מתרגש מאוד לקרוא את דברייך ולראות איך למרות הקושי והצער הצלחת לומר גם מילות הערכה. לא מובן מאליו לשמוע אותן ברגעים כאלה. תודה, דרור

שלום לכל משתתפות ומשתתפי הפורום. לאחר תקופה ממושכת של התלבטויות החלטנו שלושת המנהלים, כל אחד מטעמיו הוא, אך גם מטעם החברות והשותפות המקצועית בייננו, לסיים את עבודתנו בפורום. במחשבה משותפת קבענו כי נסיים את תפקידנו כמנהלי הפורום בסוף החודש הנוכחי (30/1/2009), כאשר הודעה על המשך הניהול בפורום תימסר בהמשך על ידי הנהלת האתר. ברור לנו כי ההחלטה על הפרידה תעורר תחושות שונות, ואנו מקווים כי במהלך הזמן הנותר תהיה לכולנו, אפשרות לסכם, לעבד ולהיפרד. כל אחד מהמנהלים בוודאי יתייחס לפרידה בדרך המתאימה לו, אך היינו רוצים להגיד באופן משותף שאנו נפרדים ממקום שהוא עבורנו עמוס משמעויות – עומק, עניין, למידה, רגעים קשים, רגעים של התרגשות ושמחה, ובעיקר קרבה אנושית אמיתית, שהצליחה לחצות את מסכי המחשב, תודה לכולכם, מנהלי הפורום: דרוד שטרנברג, דוד ג'קסון וד"ר מלי מרקיביץ'.

אוהו!!! שלושתכם ביחד, אתם לא רציניים. אני פשוט המומה!!! זה לא יכול להיות. הפורום הזה מהווה חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי שלי, דווקא בגלל האנשים שמנהלים אותו, וקשה לי להאמין שהוא כבר לא יהיה חלק מעולמי. במיוחד יום כמו היום שהייתי צריכה אוזן קשבת.יש בי כל כך הרבה רגשות ותחושות... אני צריכה לעכל את הבשורה. אתם בטוחים עדיין שזו לא בדיחה? הרי זה הפורום הפסיכולוגי הטוב ביותר שקיים בארץ, וקשה לי להאמין שיהיה לו תחליף. עצובה יותר עכשיו. שירה.

שירה שלום, עצוב לי לשמוע שהודעתנו גרמה לך להיות עצובה יותר. אם כי אני יכול לומר שאני בהחלט מבין את הרגשתך. את מרגישה שמשהו מאוד משמעותי עבורך, משהו חשוב גם בתהליך הטיפולי שלך עומד לפני סיום ובאופן טבעי זה מעציב ומעורר תחושה שאין ולא יהיה תחליף ראוי. הגם שזה יכול להחמיא, ובלי לבטל את הרגשתך, אני מאמין שיימצא מחליף ראוי לפורום הזה (דו משמעית), דרור

...

שלום לך, אני מבין את הקושי הטמון בהודעת פרידה בכלל ובהודעת פרידה משותפת משלושתינו בפרט. אני , ודוד ומלי אחרי, נהיה כאן בשבועיים הקרובים כדי לדבר על התחושות הקשות שעולות כחלק מתהליך ההתמודדות עם הפרידה הזו, קשה ככל שתהיה. דרור

כרמית שלום, אני מבין את התחושה הקשה שאת חשה כרגע, שעבורך זהו מעשה שלא ייעשה אני מקווה רק כי בהמשך יוכלו צבעים נוספים לצבוע את הרגשתך בנוגע לפרידה הזו. דרור

שלום לך, כפי שאמרתי לד. למעלה, אני מניח שהשאלה כוללת בתוכה מעבר לניסיון לקבל תשובה קונקרטית, אלא ביטוי לתחושה לא פשוטה עם הפרידה. אכן, לעיתים נראה שהדבר היחיד שנותר הוא לשאול למה, אבל אולי בהמשך ניתן יהיה גם למצוא מעט תשובות, לא רק לסיבות העזיבה אלא גם בנוגע לדרך ההתמודדות עמה. דרור

למרות שאני לא קשורה לכאן כמו פעם, אני ביום כעוס ומאוכזב באופן כללי, אז ארשה לעצמי לומר דברים רק מנקודת המבט שלי, בלי לחשוב עליכם ועל הסיבות, הכנראה טובות, שיש לכם. כולל הלבטים, ההתחבטויות והקשיים שאולי ליוו את ההחלטה. כיביתם את השאלטר. ככה זה מרגיש. אפילו לא חיכיתם לאיזו חפיפה עם אדם חדש, שתבחרו אתם, מתוך חשיבה עלינו. משהו שיתן תחושה של המשכיות. הייתי אומרת שאני מניחה שמרגע שמחליטים אין דרך פשוטה לעשות את זה, אבל לא בא לי לחשוב עליכם. אני יכולה רק לשמוח שלא נקשרתי מאוד-מאוד לאף אחד מכם. אבל גם זה ממקום כעוס, כי בכל זאת חיכיתי לכם.. כמעט וכן נקשרתי. כמעט וקצת. לעזאזל איתכם. ממש לא יפה. למה כולכם יחד? וחלקכם רק התחלתם את דרככם כאן? ולמה פתאום? ולמה כולם יחד? ואם כבר ידעתם אז למה המשכתם להתיידד, להזמין.. חלקכם אפילו ביתר שאת בתקופה האחרונה...אז למה ככה? למה לא להתרחק קצת לפני? להתקרר קצת? באמת אין דרך אחרת לעשות את הדברים? אני יודעת שזו התנדבות, אבל כשמתנדבים זו אחריות, ולמה להתחיל בכלל אם.. יאללה- מה זה משנה. למה בכלל לחכות עוד שבועיים? סתם כדי "לתת מקום"?.. זה סתם. בואו נחשיך כאן כבר מחר. בואו נחשיך עוד 3 ימים. יום לכל אחד וזהו. בא לי לנתק קשר. בא לי לנתק קשר גם איתה. וגם עם הבית שלי. כל כך נגועים שלא יכולתם אפילו לחכות למחליף? סתם, לא חשוב, אני לא באמת כועסת. נגמר. להתראות ודי. הכל פה סתם מילים. אפילו הכעס שלי הוא סתם מילים שחוקות, משהו שוודאי מובן ועוד רגע יוכל על ידכם ועל ידי אחרים.יעטף במילים רכות ומקבלות. מה זה משנה. הכל מאבד מכוחו ככה, כשהכל מובן ורגיש ונעים. או שהמילים התפלות שלי בלעו בים של תגובות נסערות עם עשרות אלפי דמעות וסימני קריאה, שאלה ואותיות מוארכותתתת!!!!!! שעמום גדול :-). והכל כל כך שקוף. גם השעמום שלי וגם זעקות האבדן של אחרים. יאללה. קישקוש. זה לא באמת קשה לי כמו שזה נקרא כאן. באמת שהכל בסדר. תודה שהייתם ושלום. להתראות אשת האדמה, יקרת לי מאוד להתראות ליאת ואורנה, בשבילי אתן תמיד גם קצת כאן. יצא לי מלודרמטי קצת, אבל באמת שנרגעתי והכל בסדר. להתראות, לילך כנראה שאיכזבתי קצת בתגובה הזאת, אבל אתם יודעים מה? (כאן כתבתי קללה) :-) קללה של סלחנות, לא משהו רציני. אני מאוכזבת. זה הכל. סליחה שאלה המילים... פשוט מאוכזבת. אולי מגיע לכם יותר מכל הקשקוש שכתבתי למעלה, אבל אני מאוכזבת. גם מכאן וגם בכלל מדברים אחרים בשבוע האחרון, אז ככה יצא לי. אפילו מחוסר היכולת שלי ללחוץ על שלח בלי להסביר ולהתנצל אני מאוכזבת. כן... תחסרו לי, דוד מלי ודרור... מדהים איך לפעמים דברים דומים קורים במקביל בכמה מישורים ביחד. לא יכולה שלא לתהות אם הם באמת קורים או רק בראש שלי. האם אנשים סביבי באמת מאכזבים או שזו רק אני שמתאכזבת.. מה זה משנה... לילה טוב. מכבה את המסך בצד שלי. להתראות.

לילך שלום, אני מקווה שהמילים שלי גם אם יכילו לא יעטפו ויחנקו את הרגש שביטאת כאן, רגש שלא קל לשמוע אותו ושאלות שלא קל להתמודד עמן ועדיין ברור לי שיש להן מקום מרכזי. אני שומע את הקושי שלך בפרידה, למרות שכפי שאמרת ניסית שלו להיקשר יותר מדי אליו ולמנהליו, ואולי זה באמת מרגיש שהיה כאן משהו לא הוגן, שלא הזהיר שלא להיקשר אבל עדיין מצאתי את עצמי מצטער מאוד על כך שאת מרגישה שאת רוצה לנתק מגע כאן ובכלל, שאת רוצה להחשיך את המסך כבר עכשיו. מצטער דווקא משום שראיתי, היום כמו תמיד, כיצד למרות הקושי שעולה הצלחת להחזיק גם את החלק הכועס, המתרחק וגם את החלק המכיר במשמעות הקשר עבורך (גם אם לא למנהליו). יכולת שכזו ביום שכזה היא לא דבר של מה בכך, ואני מאוד מקווה שתוכלי להישאר איתנו לפחות בשבועיים הקרובים ולהחזיק בשני החלקים הללו. כי בעיני זה העניין במרכזי בפרידה איך מתמודדים איתה, כי לא תמיד ניתן למנוע אותה. דרור

מרשה לעצמי להגיב על עצמי ולומר שחבל שכולנו כתבנו כל כך הרבה... שאולי התגובה הכי מתאימה הייתה לא להגיב להודעה כלל. לא תגובות של כאב ולא תגובות של כעס או אכזבה או עצב או אהבה. כלום. שתיקה. להמשיך לפטפט פה כרגיל, או לא, וזהו. וגם זה בטח יכלל באיזו הבנה כללית של הכעס- הצורך "להחזיר"... מחר בבוקר בטח אתבייש בעצמי, אבל היום בלילה- (שוב אותה קללה ממקודם). סתם.. לא חשוב. וזה באמת לא אישי, דרור. פשוט לא מבינה את זה. אבל יכולה בקלות לאפס את כל האכזבה הזאת ולכבות את השאלטר בעצמי ולעצמי. אז ביי.

היי דרור, אתה בטח לא זוכר את ההתרסקות שהיתה לי לפני כ- 4 חודשים. עזרת לי מאוד אז. חווה משהו דומה לאז אבל לשמחתי מיני התרסקות. זה מתחיל להתבשל, להתעצם, למלא את כל כולי, ובמיוחד לכאוב. אני עושה הכל, והיום יש לי כלים, אבל ההרגשה הזאת מתעקשת להישאר פה. אוף!!! לנצח יהיו גלים? זה די דומה לאז, אותה הרגשת פגיעות, שנובעת מהיכוות הסירוב של הצד השני, מעניין שאפילו בטיפול יש שיחזור של אותה תקופה: הנושא, הערעור במערכת היחסים ותחושת הלבד. עכשיו כשהמרווחים בין הגלים גדולים, כך עוצמת הכאב גדולה יותר, כי אני יודעת כבר מה זה להרגיש טוב, כמעט נורמאלית, מודעת לעצמי, העיניים פתוחות, הכל מתלכד בפנים ובעיקר האוויר עובר בקלות. לתת לכאב למלא את כולי, או בכל זאת לנסות להילחם בו? כמה כוחות יש לבן אדם? אין מלאי מוגבל? לא בטוחה שתמיד יהיה לי כח לתהליך שאותו אני צריכה לעבור. מה אתה אומר? יש לך מילים מנחמות ומעודדות גם הפעם? שירה.

שירה שלום, אני שומע את החשש שלך מפני הכאב שאת חשה, הכאב שלהרגשתך מבשר על בואה של התרסקות. את שואלת האם יש אין סוף כוחות, האם יהיה בך הכח להתמודד עם זה הפעם. אני יכול רק להצביע על מספר דברים שאת אומרת ושנראים לי כמשמעותיים מאוד, את אומרת שהפעם זה נחווה בעינייך דומה, אבל גם שונה. זה מזכיר את הכאב שהיה, אבל יש בך גם את היכולת להבין יותר מה קורה לך, עם מה את מתמודדת, לראות כיצד זה משתחזר בטיפול. את מרגישה שיש לך כלים, ושאת מרגישה רווחים גדולים יותר בין הירידות, כל אלו מסמנים לי שאת עושה תהליך חשוב בטיפול. צוברת יותר ויותר יכולות להתמודד עם הקשיים, כולל יכולת לזהות אותם כשהם מתקרבים. אני רוצה להציע אפשרות שלישית, לא להכנע לכאב, אך גם לא להילחם בו בכל כוחך, אלא לאפשר לעצמך לא להיות לבד איתו אם וכאשר הוא יבוא, להיעזר בטיפול, כפי שנשמע לי שאת מצליחה להיעזר. דרור

לא יודעת מה עובר עליי.. הדמעות זולגות פתאום ודווקא כשלא מתאים. (כשמישהו מדבר איתי בענייני עבודה וסתם כשעומדת במקום ציבורי). דווקא כש"אסור" - זה מתפרץ. לפעמים כשקמה בבוקר, מתעוררת עם דמעות אבל בד"כ לא בוכה כשלבד עם עצמי(וזה רוב הזמן) לא מבינה את עצמי. האם השתבשה דעתי?? לא נמצאת בטיפול ופוחדת לפנות למישהו שלא ייבהל ויידחה ממני ו/או יפנה לתרופות מקוה שזה זמני ויחלוף. ואם לא - יש דרך שבה אוכל לטפל בעצמי?

מיקה שלום, אני מבין עד כמה זה מרגיש לא נוח, אולי אפילו מבהיל להרגיש שאת בוכה ללא יכולת לשלוט בכך, גם במקומות בהם לא היית מעוניינת בכך. את לא מפרטת מה גורם לבכי הזה, אך נשמע שלא כאן המוקד אלא התחושה שמסיבה כלשהי כרגע דברים רבים עלולים לגרום לך להגיב כך. אני מבין גם את החשש שמישהו, גם איש מקצוע יירתע, ועדיין נראה לי שהדרך הטובה ביותר היא לפנות לטיפול לא להישאר עם זה לבד. דרור

שלום, ביתי בת 8 ובחודשים האחרונים היא נעשתה רגישה מאוד לקולות, לדוגמא כשאנשים אוכלים בפה לא סגור ומשמיעים קולות אכילה לא נעימים זה משגע אותה, טון דיבור מסויים אצלי פשוט מטריף אותה, רעשים שונים היא ישר שמה לב וזה מגיע למצבים של התקפות זעם קשות עד כדי שבירת חפצים ורהיטים בבית, מה עושים במקרה כזה? תודה.

שלום רב לך דליה, רגישות לקולות שונים בכלל ואצל אנשים בפרט היא תופעה מוכרת ואין להבהל ממנה למרות התגובות הנזעמות והמבישות לעיתים של הילד או המבוגר לאותם קולות. כיצד היית מגיבה לקולות שאדם היושב קרוב אליך מפיק תוך כדי לגימה מכוס תה, לעיסת מסטיק או בוטנים וכד'? מבוגרים יכולים לעדן את תגובותיהם לאותם קולות מעצבנים אצל ילדים בשלות התגובה אינה קיימת ולכן תגובותיהם דומות לתגובותיה של ביתך. התופעה אינה רפואית אלא רגשית פסיכולוגית . יתכנו סיבות רבות לרגישותה ולצורך זה יש לאבחנה בצורה מקצועית. חסרים לי פרטים נוספים לגבי תגובותיה לרעשים בכלל ולקולות בפרט. אשמח לשוחח עימך על כךבטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יבשה נישמתי נדם ליבי זו לא אני זו לא אני לא לא לא

שלום נקודה. כהרגלך, קצר וכ"כ פוגע... אני מנחשת שעובר עלייך יום (ואולי יותר מזה) לא קל, ואני מקווה שהסופ"ש שמגיע יביא איתו קצת מרגוע וחום לנפש הפצועה שלך. אני מקווה שלצד הכאב והקושי יש עוד גחלים של הרגשה אחרת...ותקווה לימים מאירים יותר. הלוואי ותרגישי יותר טוב, מחזקת מכאן, מלי.

מלי, כבר תיכף נגמר לי פה הזמן אז אעשה זאת בריצה... פשוט רציתי להיות פה קצת היום, בסדר? בא לי להיות פה קצת כמו פעם, כמו מטופלת, להתמסר ולהימרח קצת.. זה מורכב, את יודעת... ואין לי הרבה זמן לחשוב מה להניח פה ומה לומר, אבל .. רק תדעי שרציתי. ששמתי פה ראש לשנייה, אוף.. אין זמן... צריכה ללכת... קצת עייפה לילך

שלום לילך. שמחה שקפצת לבקר. נשמע שהיית צריכה קצת "להטעין סוללות", ואולי קצת לוודא שאת נשמעת, נראית, נוכחת. מקווה שהשהות הקצרה פה הצליחה למלא במעט, ושהצלחת להתחמם כאן קצת... ומזמנת להמשיך לבקר... שיהיה סופ"ש נעים, רגוע ומהנה, מלי.

ערב שבת טובה, מחפשת להעביר את השבת בעיסוק שדורש מינימום משאבים נפשיים. משהו יצירתי עדיף, ובשום אופן לא שינה או בטלה. אם למישהי מהחברות יש רעיון נחמד בשבילי, תוכלו לרשום לי נגיד בפורום תמיכה הדדית כל מיני הצעות, בבקשה? מלי :-) אם יש לך איזה כיוון אשמח גם כן להקשיב. בהמון תודה. זה מאד יעזור לי. ליל מנוחה

שלום למנתבת. אם הבנתי נכון את מחפשת עיסוק פיזי, שיוכל, כך אני מנחשת, למסך קושי או כאב. הפעילויות שקופצות לי לראש הן טרוויאליות, ועם זאת, בעיני בהחלט יכולות להיות מספקות ומהנות: צפייה בסרט או בטלויזיה, קריאה, הקשבה למוזיקה, בישול (אפילו משהו קטן, ואז ההנאה היא גם מהפעילות וגם מאחרי...), כתיבה (אם את אוהבת), גלישב באינטרנט, מפגש חברתי (לצאת, להזמין אלייך) ו... הרשימה עוד ארוכה. אני חושבת שכדאי לך לקחת 5 דקות שקטות, להתכנס רגע בתוכך, ולבדוק מה הכי בא לך לעשות, או, לחלופין, מה הכי יעשה לך טוב ויגרום לך להרגיש שהיום עבר בצורה האופטימלית. יש לי הרגשה שהתשובה הטובה ביותר תבוא מתוכך. שיהיה בהצלחה ופעילות מהנה, מלי.

היי , אני עדיין לא מצליחה להבין איך זה עובד כל הדבר הזה שנקרא טיפול , זה מוזר לשלם למישהו שיעסיק את המחשבות שלך כל כך הרבה , לא יודעת לפעמים אני מרגישה שאני לא צריכה אותה בתור פסיכולוגית שזה הרבה יותר היה עוזר לי אם היא הייתה קצת יותר בן אדם - אחד כזה שאני יודעת מה ההשקפת עולם שלו , עם בעיות , שמדבר ואומר לי מה הוא חושב ולא רק שותק ושאול שאלות, להיפגש בפחות תנאי מעבדה בלי שעון שסופר את דקות . אני לא צריכה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי - אבל להרגיש שיש שם משהו יותר אמיתי-בן אדם מבוגר שאפשר לסמוך עליו ולדעת שאכפת לה ושאני לא עוד "פסיכית" , נראה לי שזה יוכל יותר לעזור לי מתרופות שהיא מציעה ואני מסרבת לנסות . סתם זה עצוב לי שבשנתיים האחרונות כל האנרגיות שלי מופנות כלפי הטיפול - ואני לא מרגישה שזה מקדם את הבעיות שלי רק גורם לי להתעסק כל הזמן "בקשר" עם המטפלת כן ואני יודעת שתגידי שככה אני לומדת על קשרים אחרים - אבל יש משהו בקשר הזה שבאמת משאיר אותך כל כך לבד עם כל כך הרבה רגשות , דווקא במקום שאמור להיות הכי ביחד , כי בקשרים אחרים אני לא מטופלת - אני לא הצד שכל כך צריך את בצד השני ותמיד נשאר במקום של תסכול - כי היא לא מבינה אותי ,כי אני צריכה דברים אחרים ממש שהיא יכולה/רוצה להציע ואני צריכה להסתפק בזה . כאילו יש מין"חוק" כזה שמה שלא קורה זה בטח מגיע מהפרעות באישיות של המטופל ולא נגיד מחוסר תשומת לב של המטפל או ממבנה האישיות שלו . כבר שנתייים בטיפול והדברים שבאמת מפריעים לי מעולם לא אמרתי לה- וגם שאמרתי היא לא שמה לב שזה באמת מה שמטריד אותי , היא הרבה פעמים אומרת דברים שמה שעובר לי בראש זה היי את לא בכיוון אבל אין לי את האומץ להגיד - וגם שאני מנסה להסביר זה לא מצליח . אני מאוד קשורה אליה- זה ממש כמו אהבה עיוורת - אני שם , אני לא יודעת אם זה טוב או רע - וברור לי שאני צריכה עזרה נפשית , אני לא בטוחה שהתעסקות הזאת והתלות הנוראית הזאת במטפלת הם הדרך לפיתרון הבעיות שלי .איך בדיוק אמור לעלות לי הביטחון העצמי שאני מרגישה כל מסכנה , צריכה תלותית ורודפת - וזה לא דברים שקורים לי בקשרים אחרים . מלי את חושבת שאת יכולה להסביר לי , אני באמת לא מצליחה להבין יכול להיות שכל הדבר הזה תורם לי ואני לא רואה ? או שזה סוג של בגדי המלך החדשים שכזה - שאני מתעסקת בכלום ואני אפילו לא יודעת .אני ממש צריכה להבין אם הבעיה בי , או באינטרקציה , בסוג של הטיפול , במטפלת או שככה זה צריך להיות ? תודה ,

שלום אלמונית. העלית שאלות ונקודות חשובות. טיפול באמת יכול להיות, לצד החשיבות והערך, גם מקום שיש בו תסכול וחלקיות. נדמה לי ששני הדברים כרוכים זה בזה - כדי שהטיפול ימלא ויממש את המשמעות הנדרשת צריך שיהיו בו מגבלות וגבולות, שהופכים את הקשר לכ"כ מיוחד ובה בעת - כ"כ מורכב. אינני יודעת מדוע פנית לטיפול ומה היו המטרות, המוצהרות והפחות מוצהרות שלך, עם הגעתך, אבל אני בדיעה שכל מה שעולה בטיפול עולה מסיבה מסויימת, חשובה, משמעותית, ולכל מה שקורה בפגישה כנראה יש רלבנטיות עמוקה, ממשית לחייך. עם זאת, הבלבול שלך מעיד שכנראה הדברים לא מספיק מדוברים ולא מבוטאים דיים, ואני תוהה מדוע את לא נותנת להם מקום בטיפול ומבררת זאת עם המטפלת. הרי זהו הטיפול שלך, ולך, לא פחות מלמטפלת שלך, יש אחריות להפוך אותו לטיפול משמעותי ועמוק. אני מניחה שהעובדה שאת ממשיכה לבוא לטיפול, להשקיע זמן, וגם כסף, מעידה שכנראה את מקבלת שם משהו, מענה לצרכים מסויימים. אני חושבת שאם תצליחו לדבר על כך בטיפול תוכלי, אולי, לתת הד גם לקול שכנראה מרוויח או צריך את הטיפול. שיהיה בהצלחה, מלי.

מלי יקרה מה שלומך? אני לא יציבה רגשית, כרגיל. אולי קצת יותר מכרגיל. לא יודעת. מרגישה קצת פריכה לאחרונה (עושה לך היגיון המונח הזה?). כבר הפסקתי למנות את מספר הפעמים בהם תפסתי את עצמי בוכה בשבועיים האחרונים... . אני לא מודעת בכלל לזה שאני בוכה... עד שאני פתאום קולטת שאני בוכה...מוזר (איך היית מסבירה את זה?). הכאב ושאר מיני מועקות כל הזמן מציפים ואני לא יודעת איך (לעזאזל) עוצרים את ההמטומה הפנימית הזאת. איך זה שלגוף ובמיוחד לעור, יש יכולת ריפוי מדהימה אבל בכל מה שקשור לנפש זה לגמרי הפוך - מסובך, איטי, לא רציף, לא עקבי, לא מובחן...כואבבב??? תודה מראש #

סולמית יקרה. נשמע שאת בסוג של טלטלה רגשית, שאולי תוכלי להבין יותר עליה אחרי שהיא קצת תשכך. חזרתי שוב למכתב שלך כדי לוודא שלא טעיתי בכך שלא הופיעה המילה עצב או דכאון, ואכן... נדמה לי שאת מעבירה יותר תחושה של מוצפות רגשית מאשר של עצב. לפעמים זו התחושה שהנפש "צרה מלהכיל", ואז הכל גואה וגועש... אני לא יודעת לגבי המשמעות של הבכי ה"לא מורגש", אבל אולי הוא חלק מאותן המערכות שכרגע קצת יוצאות משליטה. אל תבהלי, תני לגוף ולנפש לעבד ולעכל את מה שצריך, ומקווה מאוד שבקרוב תרגישי הקלה ותוכלי לנוח. שיהיה סופ"ש שקט ורגוע, מלי.

עוד מעט נכנסת שבת ורק רציתי לדעת מה קורה? האם נעלמתי מהעין האם הודעתי לא תעלה ? ואולי הודעתי לא הגיעה בכלל?

הי תמרה. מצטערת אם היה שיבוש. אם הודעתך לא מועלית כנראה שלא הגיעה. להתראות, מלי.

לך ד"ר יגאל גליקסמן מאחר ותחום הביופידבק מעניין אותי זה זמן רב והיות וספרך בנושא בעברית אזל רכשתי את ספרך באנגליתBiofeedback You Are In Control l באמצעות חברת amazom לדעתי הספר כתוב בצורה ברורה, קריאה ומעניינת , עשית שילוב מצויין של חלק תיאורטי ודוגמאות. יישר כוח בברכה חמה נעמה ש.

נעמה יקרה, ברצוני להודות לך על תגובתך לאחר שקראת את ספרי באנגלית. Biofeedback You Are In Control עבור כל כותב מאמר או ספר קבלת משוב היא מאד משמעותית. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אז כשביום חמישי שעבר קיבלתי ממנה מייל שאומר "די עם הברוגז. בואי מחר בבקשה". התרגזתי. לא הבנתי מהיכן היא שלפה את רעיון הברוגז. שלחתי לה בחזרה מייל די זועם... בגלל השימוש הזה בברוגז... מי משחק איתה בברוגז? איך היא יכולה להיות עיוורת כל-כך?!... והסברתי לה מה כן ולמה לא ברוגז. ובאתי למחרת... חשבתי שאם היא ביקשה "בבקשה" יש לכך לפחות סיבה אחת טובה... אני חושבת, מלי, שאתם תמיד אומרים לחזור, להתגבר ביחד ולהמשיך הלאה... לא? אז אחרי כמעט שבוע של בלעדיה מוחלט (בלי פגישות, SMS-ים, מיילים וטלפונים... שבוע שהיה אחד היותר שקטים, רגועים ושלווים שעברו עליי בחודשים האחרונים (אני חייבת לציין את זה; גם היא יודעת את זה), חזרתי כדי לתת הזדמנות נוספת. איך שטעיתי! קודם כל - חטפתי על הראש בגלל המייל שלי!... מה ששוב המחיש לי, שהיא תמיד מדרבנת אותי לומר את מה שאני חושבת או שסתם חולף בראשי... ואז זה חוזר אליי כמו בומרנג+... גם לשתוק זה לא טוב... אמרתי לה שבאתי רק בגלל שהיא ביקשה ממני!!! לא הסתרתי את זה. וכל פעם אני מזכירה לה, שאני ממשיכה לבוא רק בגלל זה... ושאם היא תגיד לי לא לבוא, אז לא אבוא. רק שתחליט כבר מה היא רוצה... כי אני החלטתי בשבוע שעבר... אבל, כאמור, הזדמנות נוספת, לא? אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי... לא חסר לי עם מה להתמודד ביום-יום גם בלי הפגישות האלה, שכל מה שקורה בהן משהו בין שום-דבר מוחלט לבין חוסר המוכנות הטוטאלית שלי להתווכח איתה, מה שאומר מראש שהיא צודקת בכל וזהו (כן, אמרתי לה גם את זה)... אני לא מוכנה להיגרר שוב לאותם מקומות שבהם בסוף אני אשמה בכל (טכנית זה לא אפשרי, אני יודעת, היא לא)... אין לי כוח וסבלנות לכל הפסאודו-דיונים האלה שבסוף מוכיחים עד כמה אני מעורערת, פסיכוטית, מעוותת את המציאות, הוזה דברים ו... לא יודעת, כל אמירה או ביטוי אחרים ששמים אותי במקום שבו אין לי טעם לדבר בכלל, כי מה שאני אומרת לא שווה כלום. ואם אני מנסה להסביר משהו, שאולי היא לא מבינה דברים, או שהיא עושה את אותם דברים שבהם אני אשמה (לכאורה או לא), היא ישר מטיחה בי שהיא לא נושא הטיפול ושחבל על כל הזמן שאנחנו מבזבזות בלדבר עליה, ומה בכלל אני מנסה להשיג בזה?! רק את זה, שאם גם היא "חוטאת" בדברים הללו, אז כנראה שזה לא מעיד על שפיותי (אחרת זה מעיד גם על זו שלה)... זה מעיד על כך, שכל אחד ואחת עשויים "לחטוא" ולעשות את אותן טעויות, ללא קשר לבוחן המציאות שלהם... מלי... אני יודעת שזה הרבה. ואני מתארת לעצמי שבטח תציעי, שננסה לדבר על זה בפגישות, לפתור את המצב הזה שנוצר... אבל אני כבר לא יודעת אם זה מה שאני רוצה. או, וזה יותר בעייתי, אם זה בכלל עוד אפשרי. באמת היה לי קל יותר (גם אם לא טוב) כשלא היה לי שום קשר איתה... אמיתי לחלוטין. זו היתה תחושת הקלה גדולה כל כך. במובן מסוים הרגשתי חופשיה... לא יודעת להגדיר את החופש הזה... אבל זה היה משהו חיובי... בעולם שלי אין הרבה חיובי, לכן זה משמעותי כל-כך עבורי...

שלום. נשמע שלא פשוט לך בטיפול, והשאלה אם להפסיק או לא, ואם להמשיך - אז לשם מה ועבור מי, היא שאלה שכרגע מרחפת סביב כל מה שקורה ביניכן. אינני יודעת בדיוק מה קרה, ואני גם לא בטוחה שהפרטים כ"כ רלבנטים. אני כן יודעת שחזרת, שהיה בך קול שרצה לחזור. אני חושבת שהכי פשוט לתת לקול הזה הסבר של "שכנוע" או "בשבילה", אבל נראה לי שזה יהיה פשטני מדי. אני מניחה שהאמביוולנטיות שלך בין להשאר לבין להפרד חשובה ומשמעותית לא רק בהקשר הטיפולי, אלא בכלל בקשרים בחייך, והשאלה "מי עוזב את מי ולמה",כמו גם איך נפרדים ואיך נאבקים על קשר, היא שאלה שיש לה הרבה רלבנטיות בעולמך. נראה לי שאם תצליחו, למרות הסערה, לגעת במקומות הללו, להבין אותם יותר, לתת להם שם ומשמעות, תוכלו לא רק להלחם בגלים, אלא לעזור לך לאט לאט לבנות סירה חזקה ועמידה יותר... בהצלחה, סופ"ש נעים, מלי.

הי מלי, חזרתי, זה נכון... אבל בניגוד לקול שאמר לי "לא לחזור"... חזרתי בניגוד להכל בעצם... והיא אמרה לי שאולי היא היתה צריכה להניח לי, לתת לי לחזור כשאני רוצה ו/או מוכנה לחזור, לא לבקש ממני לחזור... ואני יודעת, שאני לא יודעת מתי, אם בכלל, הייתי חוזרת. למרות כל השנים האלה ביחד... ובגלל השנה האחרונה של הביחד-לא-ביחד... ספגתי ממנה כל-כך הרבה והמשכתי להגיע... משהו נשבר בסוף... כמה אפשר? חלק מהדברים באמת היו קשורים אליי. אבל חלק לא. כבר כתבתי פה בעבר, שהיו מקרים שבהם חל היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש...כבר לא היה ברור מי אמורה להכיל את מי... זה גבה ממני מחיר כבד... אני לא ידעתי אז, כמו גם היום, מה לעשות עם הדברים האלה... רק ידעתי לאורך כל הדרך (בשנה האחרונה), שקורים בטיפול הזה דברים, ש: א. לא אמורים לקרות; ב. אין לי את היכולת והכלים להתמודד איתם. אז, כאמור, בסוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל... וכמו כל קש סטנדרטי, גם זה, לכשעצמו, לא ממש רציני או כבד... וגמל עם גב שבור לא מועיל לאף אחד (נדמה לי שיורים בהם, כמו בסוסי מירוץ ששוברים רגל, אבל אני לא בטוחה... עם גמלים עוד לא יצא לי לעבוד)... לקחתי את הזמן לחשוב על מה שכתבת על האמביוולנטיות - להיפרד או להישאר... מסקירה הסטורית, למיטב זכרוני, זה לא מאפיין אותי... אני מחליטה מהר מאוד לכאן או לכאן... וברוב המקרים, אגב, יש רק הזדמנות שניה... שלישית לא קיימת לרוב... אבל איתה זה משהו אחר... סוג אחר של קשר, וממושך למדי... ועדיין אני יודעת, שאם היא לא היתה מבקשת, לא הייתי חוזרת (או לפחות, לא כל-כך מהר)... בסה"כ עדיין הכל תקוע (עדיין, למשל, אין ממש התקדמות עם ה-ECT; דיברתי עם הפסיכיאטר בשבוע שעבר... הכל מתעכב בגלל בירוקרטיה)... ובגלל שהתרופות לא עוזרות, יש מכשולים אובייקטיביים שמפריעים גם ליכולת לעבוד בטיפול... עוד סיבה לוותר עליו בשלב זה... מלי, תודה שאת שם, מן העבר השני של המסך... "מקשיבה" לי חושבת בקול רם ועוזרת לעשות קצת סדר במחשבות האלה... סופ"ש נעים גם לך.

הממ.. מרגישה ככ אגואיסטית , כאילו ובאמת ..חושבת רק על עצמי. עסוקה מידיי ורק בעצמי. שום דבר לא אכפת לי .ואפאחד לא מעניינ אותי , הכל זה רק אני .. ועולמי הפנימי? כאילו ומשקיעה המונים של זמן , אנרגיה , כסף..(טיפולים).. רק בכדי לגלות עוד קצת (חרא) על עצמי .. מסתובבת סביבי. אבל זה בעצם ..ממש במעגלים. העיסוק הזה , הטיפול .. מתחיל לעורר בי בחילה .. הכתיבה הזו כאן ..כבר מעוררת בי שאט נפש .. אני מעוררת בחילה , לא ?.. ואני עונה לעצמי - זו הדרך היחידה שלי להוציא מהנפש את המילים האילמות.:-( ובחוצ .מה שקורה בעולם האמיתי ... ככ לא מאפשר לי להרגיש נוח לכתוב את מה שעובר עליי , בזמן שאחרים .. נהרגים, נפגשים עם המוות מחוסר ברירה , חיילים , זקנים וטף.. אני... אני מדברת מוות , אני מדברת כאב , כעס , תוקפנות.. מדברת אונס, פגיעה מינית .. מילים שמעוררת הקאה אמיתית. בעע ממני. פעמיים בשבוע ..כמעט 3 שנים .. יושבת מול ב' איש השיחות שלי .. ומבכה את נפשי ..שם .. חשופה מכל ..נשטפת ב"ים של דמעות".. ומגיעה שוב ושוב אל רבדיי העמוקים.. וזה נראה לי אבסורד. כאילו דייי ..החיים ממשיכים .וזו רק אני שנעצרתי? אני..חיה בתקופה אחרת ? חיה את העבר - על ההוה - והעתיד . עד מתי מלי?..עד מתי ?... כמה זמן יקח לנפש המזורגגת שלי להבריא ?.. אם בכלל ?.. נכון שזה אבוד?.. זה רק עניין של משיכת זמן .. ?... אולי שמישהו כבר יאמר את האמת .... אני מקרה אבוד?.. מרגישה איך מתהפכת בתוכי , כל העיסוק האינסופי שלי בחיפוש הזה שלי עם עצמי , החיפוש הזה של עוד ועוד לחפש .. לנבור בעבר .. להוציא עוד "משהו" בתוכי, רבאק , מה עוד נשאר לדעת ?.. מה יש עוד להכיר שלא נאמר?.. מנסה לקחת רגע של מנוחה להסתכל על המצב שלי מלמעלה .. אבל אני לא רואה כלום. בחיי שאין שם כבר כלום. אין שרית של היום . יש רק שרית של אז.. יש בי היום רק ילדה קטנה , שמכסה אותי . כזו שמפוחדת .. מבוהלת .. שלקחה על עצמה משימה אדירה וומשום מה .. לרגע לא מרשה לעצמה להרפות ממנה. המשימה שלה - להחזיר את עצמה מאיפה שנשארה ככ הרבה זמן לבד ?.. אוףףף המשימה הזו ככ מעייפת. הראש שלי משתלט עליי מקהלת הקולות שעולים ..בי מפריעים .. משבשים תדרים אחרים רכים יותר .. הקולות האלה טוענים שאני (((((( אגואיסטית ברמות )))).. הם אומרים .. שהגזמתי .. ששכחתי איך ..יש לי עוד חיים , שסביבי בן זוג וילד קטן בן 5 שזקוקים לאמא לבת זוג .. ואני .. איפה אני ?... הם צועקים בתוכי .. שאפסיק להשתבלל שם בתוכ העבר.. אבל זה בלתי אפשרי מלי . זה בלתי אפשרי . יש בי ילדה קטנה . שלוקחת את כל "ההצגה" . היא לא מוכנה לוותר .. היא לא מוכנה להרפות .. היא לוקחת ממני כל אנרגיה פנויה. עד מתי ?... אוףףף .. עד מתי ....?.. מרגישה ככ קטנה מול זה, ואפילו חסרת בטחון ואונים . מרגישה ככ לבד גם כשמסביבי יש מלא אוהבים שדואגים, כאלה בכל ליבם, מנסים לתת לי ליווי עוטף. אני מרגישה ככ לבד.וההרגשה הזו איומה. אני מפחדת מהחושך בדרך . אין שום אור .. כאילו הכל נכבה. אז .. טיפול עוד שעה .. חיכיתי לזה כל השבוע ... אבל מה זה יתן?.. מלי .. ? מלי את פה? שרית

שרית יקרה. הנה, אני פה. ומקווה שאת, אחרי הכתיבה ואחרי הטיפול, מצליחה להרגיש יותר טוב. אני קראתי את מה שכתבת ובעיקר הרגשתי איך לרגעים החוויה שלך היא שכולך ילדה קטנה, פגועה, רדופה, הרוסה. חשבתי לעצמי שזו בטח החוויה היומיומית שלך - שברגעים מסויימים האזורים שגדלו (למרות הכל), שהצליחו להתפתח, אלה שבחרו בן זוג והביאו ילד, אלה שכותבים, שמתפקדים, שהולכים לטיפול, כל אלה לרגע נכבים, ונשארת רק הילדה ש"כלום לא יעזור לה". אני רוצה להיות כאן, הפעם, דווקא הקול של הגדולה, זו שאומרת שהרבה נפגע ונהרס ודורש שיקום, אבל יש גם משהו שהצליח לצמוח, לפרוח, לחיות. וזה לא "או או", אלא גם וגם, ותצטרכי ללמוד לחיות עם ההרס והנזק, אבל גם להכיר בכוחות ובשרית הגדולה. לא במקום, אלא ליד, במקביל. אני מקווה שתוכלי לתת לה גם לדבר - אלייך ולילדה הקטנה והנאבקת שבתוכך. והכי מקווה שהכאב והקושי ירפו קצת, ושלפחות בסופ"ש הזה תוכלי לנוח... שיהיה סופ"ש מוצלח ורגוע, מלי.

תודות רבות מלי יקרה, אכן ..אתמול הכתיבה כאן שיחררה ממני מועקות .. הצלחתי להביא את עצמי מעט יותר בטיפול . איש השיחות הצליח להחוות סופסוף נוכח יותר ולקרקע מחדש .(למרות..) ואת..מלי ..המילים שלך .., כן.. מצליחות בהחלט לגעת.. גם אם יש מסך. (חשבתי בשקט לעצמי שאחרי שליאת עזבה כאן והייתה דמות נוכחת נשית בי המון זמן ..כמעט שנתיים,שלא הצליח להביא את עצמי בפתיחות לכאן ,אמנם דרור ודוד הם דמויות גבריות ולמרות שאני כותבת בימים שלך ושל דרור יותר , ובהחלט דרור מהווה גם המון כח בדרך הזו כאן איתי המון זמן .. היה חשוב לי להרגיש בעיקר גם את הקול הנשי .. והמיטיב כזה שמעולם לא היה לי .את יודעת בחיי היומיום .. אני לא נותנת מקום לדמויות נשיות ..לא שהדמות הגברית היא לא זו שרמסה אותי אבל אמא מבחינתי .. מהווה דמות ככ חלשה שאי אפשר לסמוך עליה והנה ..נעים לדעת שאני מצליחה לתקשר ולא לבטל ..בגלל ש..) את מצליחה לגעת בדיוק במקום הנכון ולהבין דרך הכתיבה שלי ככ ..וזה מרגש , להיות מובנת .. נראית ..וזה בהחלט לא מובן מאלייו . מעריכה המון . את בהחלט מעוררת השראה.. נותנת לי המון חומר למחשבה וכח ...בין טיפול לטיפול . תודה רבה. סופש רגוע גם לך. חיבוק מהלב.שרית

היי מלי, כבר שבוע אני מסתובבת עם ההרגשה הזאת, בעקבות הפגישה האחרונה. אני לא בדיוק כועסת, או מאוכזבת כמו פעם, אני יותר מופתעת ששוב פעם זה עולה בטיפול, המתיחות בין שתינו. ניסיתי להתגבר, להסתכל קדימה, לזכור את הטוב שהתרחש בינינו, אבל... הנה אני כאן, זה מציק לי. ישנו נושא שעולה מדי פעם בטיפול שלי, וכל פעם שהוא עולה משהו קורה, במיוחד משהו קורה למטפלת. יש כעס, אכזבה, תוקפנות, האשמה ומתח הדדי ובמיוחד מתחזקת תחושת הלבד שלי מולה. הפעם המטפלת ממש כעסה עליי והיתה תוקפנית כלפיי, ואף הודתה בכך. זה היה ממש לא נעים, זה הפתיע אותי במיוחד לאור התקופה האחרונה שהיתה רגועה יותר ואף קרובה יותר. זה נראה לי מוזר, מטפל תוקפן ואף מודה בכך??? גם המטפלים צריכים לבדוק למה הם מגיבים כך, לא?! אני מבינה שהמטפלת היא גם בן אדם עם חולשות, מעידות ולמדתי לקבל זאת. אבל את זה ממש קשה לי לקבל, אני מרגישה שכעת אני מנתחת אותה ואף יש לי השערה למה זה קרה. לא היה לי אומץ להגיד לה בפגישה, התגובה שלה גרמה לי להתכווץ. מותר למטפל להביע תוקפנות כלפי המטופל? מחר צריכה להיות פגישה נוספת. כל התסריטים האפשריים כבר עברו בראשי ויודעת שצריכה להגיע ולהתמודד עם מה שארע. אשמח לשיקוף ולתובנות נוספות. ו... אהבתי את תגובתך להודעתי מלפני שבועיים בנושא פחד, היא ממש חזקה אותי. אז תודה (-: שירה.

שלום שירה. השאלה שלך אם למטפל "מותר" היא שאלה נכונה אבל שאלה שאולי קצת מפספסת את הנקודה... סביר להניח שהיה מתאים אם מטפל היה מצליח תמיד להיות מכיל, אמפתי, רגיש, עדין... אבל, גם מטפל הוא בן אדם, עם החולשות, הרגישויות והפגיעויות שלו. בעיני השאלה אם מותר או אסור היא פחות רלבנטית, ויותר משמעותי לברר מה קורה ביניכן שמעורר בשתיכן כאלה עוצמות, בייחוד סביב נושא מסויים. את מספרת שזה נושא שלא פשוט לך לעלות, וכשהוא עולה בטיפול, התגובות אליו מצד המטפלת קיצוניות ודרמטיות. בעיני חשוב לברר מה משתחזר ביניכם. על מה את מתקשה לדבר, למה המטפלת מגיבה ואיך את מפרשת את התגובה שלה. בעיני, היכולת שלכן לפתוח את הנושא ולדבר עליו באופן הכי נוגע וכנה, יאפשרו לכם לא רק להתמודד עם הארוע הספציפי הזה, אלה גם, אולי, להבין משהו עמוק יותר על האופן שבו את מפעילה ומופעלת בתוך קשר. אל תוותרי לעצמך ולה על הזכות להבין "מה קורה לכן שם" ולמה. בהצלחה, מלי.

הפגישה היתה היום, דיברנו על הנושא, המטפלת התנצלה והסבירה את תגובתה. כמובן שדרך הנושא עלו עוד נושאים חשובים. כשכתבתי את ההודעה כבר יכולתי לחזות חלק מתשובתך, זה אחד המסרים החזקים שקיימים בפורום, לפחות עבורי, לדבר על ... בטיפול למרות ה... אז תודה זה מסר חשוב עבורי. נראה לי שעצם הכתיבה הצליחה לחזק את ההחלטה לדבר על זה וכמובן שגם היה מרכיב של איוורור רגשות. תודה ושבת שלום, שירה.

היי מלי אני מאוד רוצה לכתוב לך, אבל נורא קשה לי. הכל נורא מציף. היה לי שבוע קשה. אני כותבת את זה, ותוהה ביני לבין עצמי.. מתי בפעם האחרונה לא היה לי שבוע קשה במיוחד... השינויים הקיצוניים במצבי הרוח הגיעו השבוע לשיא חדש.. ואני לא מדברת על שעות.. אלא על דקות.. לא עבר עלי, ולו יום אחד בלבד, מבלי שקרה משהו שהשפיע עלי רגשית מאוד קשה. לא עבר עלי, ולו יום אחד בלבד, מבלי שפגעתי בעצמי, או ניסיתי. לא היה יום אחד בו לא הצקתי למטפלת שלי. ואני יודעת מלי, אני יודעת שהיא תגיד שאני לא מציקה, ושזה בסדר, וזה הסכם שלנו, ושהיא יותר משמחה שאני מתקשרת ונעזרת בה. אבל אני מתעבת את עצמי וסולדת על שאני עושה את זה. התחננתי לפניה לא פעם, שתגיד לי להפסיק, שהיא לא מרשה לי יותר להתקשר, שאסור לי להתקשר בכלל. התחננתי. אבל היא לא מוכנה. ולא רק שהיא לא מוכנה, כל פעם היא מרחיבה את ההסכם שלנו ואת האפשרויות שהיא פתחה בפני. אין בי עוד כח. לכלום. ובמיוחד לא לעצמי. אין לי כח להתמודד עם כל שטות שזורקת אותי חזרה לבורות הכי עמוקים, חשוכים וצרים שיש. מלי, אני לא יכולה יותר. פשוט לא מסוגלת. לא רוצה יותר להתמודד. לא רוצה יותר להיות. תגידי שזה יאוש?, את צודקת. זה יאוש ואני לא יכולה לו יותר. מורידה בפניו את הכובע על העבודה המדהימה שהוא עשה ועושה. על המקום שהוא תפס בתוכי. על ההשתלטות שלו. אני לא יכולה עוד. אני לגמרי שלו ואיתו. פשוט.. מספיק לי.. בחיי ובמותי שמספיק לי. סליחה שיר

הי שיר. אני מבינה שאת עוברת תקופה לא קלה, וכל כך מקווה שלפחות רובה כבר מאחורייך. אני שומעת את הייסורים והכאב, ואת המלחמה הבלתי פוסקת אך המתישה בהם. אני מרגישה את חוסר הכוחות שלך, אבל גם ערה למאמצים שאת עושה כדי לא לטבוע, מאמצים שהמטפלת שלך בהחלט מעודדת ומאפשרת. נדמה לי שכרגע הכל בחוויה שלך נופל למקום של "אני רעה, אני לא שווה". אפילו המאמצים להעזר, שהם ללא ספק שינוי ושיפור, נחווים כעוד מקום של הרס ופגיעה. אני רוצה להזכיר לך שיש לך כרגע משקפיים מאוד מסויימים דרכם את רואה את עצמך ואת העולם, ואני כאן להזכיר לך שניתן להסתכל על מה שעובר עלייך באופן יותר מורכב ויותר "צבעוני". אני רואה בחורה שנלחמת ולא מוותרת - לעצמה ולאחרים. מישהי שמעיזה להעזר, וגם מעיזה לרצות לחיות. מישהי שמעיזה להגיד לכאב, לייאוש, לעייפות, שהם כמעט מכריעים אותה, אבל היא לא מוותרת. אני מקווה שתוכלי לראות, ולו לרגע, את החלקים הללו, ולזכור שעוד מעט הגל השחור והמבהיל הזה מאחורייך. אני בטוחה שכבר ידעת תקופות קשות שיכולת לצלוח. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת מרחוק... מלי.

האמת מלי? אני לא יכולה לראות כלום.. כי הכל חשוך, הכל שחור.. אין אפילו סימן של אור בקצה המנהרה.. ואני תוהה אם בכלל יש לה קצה.. למנהרה הזו שלי.. מרגיש לי שקצת הרבה הצלחתי לעבוד גם עלייך, שאת רואה דברים שהם לא באמת אני.. אני מהנכנעים.. אני נכנעת.. זה פשוט ש.. באמת באמת שאין בי עוד כח או רצון. אני חושבת.. על הגל הזה שאת מאמינה שיעבור ויהיה מאחורי.. את יודעת מה אני רואה מלי?.. שאחריו יש עוד גל ועוד גל ועוד גל..וכל אחד נהיה יותר גדול, יותר מבהיל, יותר סוחף מהקודם.. המטפלת אומרת שאני מתחילה להיות ערה ומודעת לדברים, ולכן הכל נחווה אצלי כל כך חזק, מציף, מטלטל, מפיל.. ואני.. אני חושבת שזאת פשוט אני.. ככה זה כשהיסודות רקובים.. אי אפשר לבנות עליהם שום דבר חדש, אי אפשר לשקם שום דבר.. והגיע הזמן שאני וכל מי שמסביבי פשוט נקבל את זה כמו שזה. סליחה על כל היאוש הזה, ובכלל.. סליחה שמעיקה כאן... ותודה מלי.. תודה על שאמרת.. שיר

כול פעם שאני משמינה ולא רזה שאני אוהבת הדימוי העצמי שלי יורד פחותמתחשק לי לפגוש אנשים אני פחות אוהבת את עצמי אין לי חשק להתלבש או להיות טובה לעצמי אני כול כך יודעת שזה פסול ההתנהגות הזאת פשוט אני מדריכת כושר ותזונאית וחייבת להיראות במיטבי תמיד ואני מרגישה שאני בתחרות תמידית עם כול הסובבות אותי כלומר הבנות לעבודה הכול כך מושלמות מצה אני עושה לעזעזל????איך מתגברים על ההשפעה הזאת???וכולם מרגישים את זה שאני מבואסת ואני מאבדת הרבה חברים בדרך......

שלום אביב. אני שומעת ממך את הצורך להיות מושלמת, ואת החוויה הפנימית שאת לא מספיק טובה, לא עומדת בציפיות, בעלת פגם. את מספרת על כך דרך ההשמנה והמשקל, אבל אני רוצה לעזור לך לראות את זה ברובד היותר עמוק ומשמעותי, שהמשקל הוא רק ביטוי שלו. נדמה לי שאת אומרת משהו על הערך העצמי והדימוי העצמי הירוד שלך, ועל כמה קל לך להרגיש לא טובה ולא מוצלחת. אני תוהה מדוע אלה התחושות שלך לגבי עצמך, מי ומה גרם לך להרגיש שרק אם תהיי משהו ספציפי, מסויים, מושלם, תהיי ראוייה וטובה מספיק. אני גם מתארת לעצמי שזה פוגש אותך בעוד אזורים ומקומות בחייך, ונראה לי שבוודאי זה לא פשוט להרגיש לא שווה או לא מספיק שווה. הקריטריונים החיצוניים שאת מציבה לעצמך מלמדים שאת יכולה לאהוב או לחיות עם עצמך רק "בתנאי ש..." וזה נראה לי משהו שכדאי לך לחשוב עליו, ובהמשך גם לפעול לשינוי כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך. אחרי הכל, אני בטוחה שיש בך הרבה מעלות וכשרונות שלא נעלמים או מתקלקלים בגלל כמה קילוגרמים עודפיים. בהצלחה, מלי.

הי אני בחורה בת 25 וחצי ומרגישה פשוט תרועה חנוק לי בבית אמא ואבא שלי לא מדברים ממש שונאים אמא שלי לא עוזבת בגלל בעיות כלכליות ואמצעים למרות שהחלום שלה זה לצאת משם כבר אחרי כול כך הרבה שנים של סבל אבא שלי משתמש בסמים מדוכא ומאוד מושפע מאנשים שהוא מסתובב איתם אני אישית כבר לא מדברת איתו שנה פשוט עושה לי רע לדבר איתו למרות כשחושבים עלזה נייתי רוצה שזה יהיה אחרת ונתתי הזדמניות אבל כנראה שזה לא ממש תלוי בי. טוב לי עם זה רק שזה לא מספיק אני פשוט מתעצבנת כשאני רואה אותו הנכוחות שלו מצמררת אותי עד כדי גועל חוסר שקט אני לא מעיזה להביא אלי חברים הבייתה גם היא הוא נראה זוועה וגם הבית מזעזע אני מרגישה שכול המצב עוצר את מי שאני עוצר את ההתפתחות שלי כבנאדם והשכרת דירה נראית כאילו רחוקה מהמציאות מבחינה כלכלית אני פשוטא אובדת עצות לא יודעת איך אני ממשיכה תודה על ההקשבה!!!

שלום לינוי. נשמע שיש לך הרבה סיבות טובות לעזוב את הבית. בגילך, מגיע לך שיהיו לך חיים עצמאיים, נפרדים מההורים ומבעיותיהם, חיים שבהם את המתכננת, השולטת, הקובעת. אני כותבת את כל זה כי אני מנחשת שכל זה לא ברור לך לגמרי. ההשארות שלך בבית קשורה למניעים כלכליים, אבל בוודאי לא רק. אני מניחה שלעזוב את הבית זה גם לעזוב את המוכר והידוע לטובת הלא נודע, שיכול להיות מפחיד ומסוכן לא פחות. אני גם יכולה לתאר לעצמי שעזיבה כזו מעוררת אשמה כלפי ההורים, וחוסר בטחון לגבי היכולת שלך להסתדר בעצמך. "עזיבה" היא לא רק במשמעות הפיזית, אלא גם, ובעיקר, במשמעות הרגשית, ולהפרד, גם מאנשים שלא פשוט לנו איתם, יכול להיות מאוד קשה ומסובך. כל אלה דברים שתצטרכי לחשוב ולהשלים עימם לפני המעבר, ולהחליט שאת לא נותנת להם להוות מכשול בדרך לעצמאות ולהתחלה חדשה, מבטיחה יותר, עבורך. וברמה הכלכלית - יש לא מעט פתרונות שמאפשרים את המעבר - את יכולה לשכור דירה עם שותפים, לגור במקום שנותן מגורים תמורת תשלום (או-פר, בית מלון) או לשכור מקום צנוע, שתוכלי לממן בעזרת עבודה משתלמת. נראה לי שכשהמחסומים הנפשיים יהיו פחות גבוהים, תוכלי לראות שהאופציה של עזיבה בהחלט אפשרית. בהצלחה, מלי.

החיזוקים ההקשבה המציאת כיוון וזה שיש דרך אחרת אני מודה לך מעמקי ליבי שבת שלום!!!

הוא חזר מחו'ל וחשבתי שכול כך התגעגעתי בדרך כלל בכל הפעמים כשהוא היה חוזר פשוא הרגשתי מאוהבת הייתי מחכה בקוצר רוח לבואו וגם עכשיו חשבתי שזה מה שיהיה והנה חזר אחרי 4 שבועות ולא התגעגעתי לא התרגשתי לראות אותו מה אני עושה האם זה אמור להגיד לי משהו האם אני צריכה לעזוב אותו ולהתקדם??? אנחנו ביחד כבר 5 שנים ופתאום מאוד מעורערת לא יודעת מה לומר לו וכול כך פוחדת מלעזוב אותו אחרי כול כך הרבה שנים???? אני שואלת את עצמי האם הן היו שנים מבוזבזות כי עכשיו אני לא רוצה ואיך ממשיכים בלעדיו זה יהיה מאוד מוזר וקשה אפילו שאני מרגישה שאבד הקסם

שלום אדווה. ראשית, מזמינה אותך להציץ בתשובה שמתחתיך, נראה לי שיהיה מאוד רלבנטי גם לך. אני חושבת שאת מסמנת שינוי ביחס שלך לבן הזוג, וקשה לדעת האם השינוי נובע מקרע או שבר בזוגיות - ייתכן שבן זוגך איננו עונה על הצרכים והמשאלות שיש לך מבן זוג בקשר, וייתכן שאת לא מסופקת ונמצאת בזוגיות הזו " מכח האנרציה" או מסיבות אחרות שמקשות לשחרר ולהמשיך הלאה. יתכן, עם זאת, שהגבת לדברים אחרים - אולי את נבהלת או "נכבית" מאיזשהי סיבה (שגרה, חוסר ריגוש וכו'), אולי הגבת למשהו שקרה לפני הנסיעה (עם בן הזוג או בחייך) וכו'. שוב, כמו בתשובה הקודמת, מזמינה אותך לברר עם עצמך, או בעזרת איש מקצוע, באומץ, את הסיבות להשארות או למחשבות על פרידה, כדי שתוכלי להיות שלמה ובטוחה יותר בבחירה שלך. להתראות ובהצלחה, מלי.

אני נמצאית כבר 3 וחצי שנים במערכת זוגיות ואני מרגישה פתאום כלומר כבר די הרבה זמן שאם אני לא רוצה להמשיך לעתיד אז מה אני עושה אותו?? אם כך זה כול כך לא פשוט הוא מהווה בשבילי הישענות תמיכה וביטחון כלכלי אני רגועה מאוד כשאני איתו פתאום יש לי כסף כמה שאני רוצה בלי דאגות לא חייבת לעבוד כול כך הרבה וקשה ועם זאת עדיין מתלבטת הרי יודעים שכסף בא וכסף הולך וזה לא שאני לא אוהבת אותו אבל משהו חסר לי ואני לא יודעת מה אני עושה איך אני ממשיכה לכאן או לכאן אלוט שאלות אני אמורה לשאול את עצמי וגם וידוי קטן מההתלבטויות שלי מצאתי את עצמי מתנשקת עם ופתאום כול כך הרבה תשוקה למרות שאני יודעת שאף גבר אחר לא יעניק לי את מה שהוא העניק פשוט היה שם בשבילי 100 אחוזים בטוב וברע אני מתביישת על החיצוניות שלו וכועסת על עצמי שאני כזאת שיטחית עיזרו לי לי למצוא את הכיוון מה עליי לעשות או לשאול את עצמי

שלום לך. אני שומעת ממך שאת במערכת יחסים שעל פניו אמורה להיות מתאימה, נוחה, "נכונה", אבל משהו בתוכך מתחיל להרגיש שמשהו שם חסר, שאולי את נמצאת שם (גם) מהסיבות הלא נכונות, שאולי יש זוגיות אחרת שיותר נכונה עבורך. השאלות הללו, שמתחילות לנקר בך, חשובות ומשמעותיות. תצטרכי לחשוב ולנסות להבין לעומק (וכמובן שאיש מקצוע יוכל מאוד לעזור לך) מדוע בחרת בבן הזוג, ומדוע את נשארת בזוגיות הזו. זוגיות היא קשר שמחייב פשרות וויתורים, אבל עלייך לשאול את עצמך האם את מוותרת יותר מדי, מדוע, ומה היית רוצה אחרת לעצמך. תצטרכי גם לבדוק האם זה גם קשור אלייך - האם את מתקשה להשלים עם הבחירות שלך, נוטה להיות לא מסופקת, משתעממת וממצה מהר... כל אלה שאלות שיעזרו לך להבין ולחשוב אחרת על הסיטואציה שאת נמצאת בה. בהצלחה, מלי.

שלום לך. אני שומעת ממך שאת במערכת יחסים שעל פניו אמורה להיות מתאימה, נוחה, "נכונה", אבל משהו בתוכך מתחיל להרגיש שמשהו שם חסר, שאולי את נמצאת שם (גם) מהסיבות הלא נכונות, שאולי יש זוגיות אחרת שיותר נכונה עבורך. השאלות הללו, שמתחילות לנקר בך, חשובות ומשמעותיות. תצטרכי לחשוב ולנסות להבין לעומק (וכמובן שאיש מקצוע יוכל מאוד לעזור לך) מדוע בחרת בבן הזוג, ומדוע את נשארת בזוגיות הזו. זוגיות היא קשר שמחייב פשרות וויתורים, אבל עלייך לשאול את עצמך האם את מוותרת יותר מדי, מדוע, ומה היית רוצה אחרת לעצמך. תצטרכי גם לבדוק האם זה גם קשור אלייך - האם את מתקשה להשלים עם הבחירות שלך, נוטה להיות לא מסופקת, משתעממת וממצה מהר... כל אלה שאלות שיעזרו לך להבין ולחשוב אחרת על הסיטואציה שאת נמצאת בה. בהצלחה, מלי.

מלי בוקר טוב, בפעם שעברה כתבתי הודעת המשך בנושא בדידות ולא העלית. תהיתי האם הייתה סיבה? כבר לא הרבה זוכרת מה כתבתי שם אבל לא היו שם הקשרים אובדניים וכדומה, למרות שראיתי שגם כאלה אתם מעלים. אז אולי סתם נעלמה ואולי טוב שכך. עכשיו קצת נזכרת שכתבתי שם שאולי תחושת הנטישה (גם ממי שאמור לעזור לך תמורת תשלום!) גורמת לי להרגיש יותר חזקה ושצריכה לסמוך רק על עצמי , כי בסופו של דבר הכל אשליה - גם אם אנשים באמת רוצים לעזור, זה "נגמר להם" באיזשהו שלב . ואפשר להבין. במיוחד אם הבנאדם קשה ובלתי נסבל במיוחד... אולי הייתי שם יותר כועסת - שלא צריכה טובות מאףאחד (כולל פסיכולוגים)וכולי. - יכול להיות שבגלל זה לא העלית? בכל אופן לא מרגישה בכעס עכשיו אלא במעין עייפות ואולי אפתיה שמה שיהיה - יהיה ובאמת השלמה עם כך שאני לבד. לגמרי לבד!! מסוגלת ליצור קשרים וירטואליים בלבד - אם בכלל. אז תודה ומקוה בכל זאת שהפעם תעני. ובינתיים - סופשבוע נעים.

שלום מיקה. אני מצטערת שההודעה שלך לא הועלתה. כמו שכבר כתבתי בעבר, הודעות כועסות או מכעיסות אינן בשום אופן ואף פעם סיבה לאי העלאתן, ולכן לא ברור לי מה קרה. אני מניחה שכמו ברוב המקרים, מדובר באישהו פספוס, שלי או שלך, על רקע טכני. בכל מקרה, בעיני השאלה לגבי אי העלאת ההודעה קשורה גם לתוכן שאותו את מבטאת - הקושי לשמור על קשר, להתנהל בתוך קשר ולהעזר בקשר. אני שומעת ממך שאת כנראה למודת כשלונות, ובכל זאת, למרות שאת נשמעת נחרצת והחלטית, נדמה לי שגם את היית רוצה משהו אחר בשבילך. אני חושבת שחשוב שתלמדי מהמקומות שלא הסתדרו בקשר בעבר, אבל שלא תתני להם להכתיב את ההווה והעתיד. בעיני, את זקוקה וזכאית לטיפול שיכיל, יחזיק וילווה אותך, ואני מקווה מאוד שתוכלי למצוא קול בתוכך שגם מאמין שזה יכול לקרות, ולא פחות חשוב - מאמין שזה מגיע לך. אני חושבת שטיפול הוא בדיוק המקום ללמוד התנהלות בתוך קשר, ושהפתרון שמצאת הוא פתרון שלא מקדם שינוי, וחבל. אני מקווה שתחזירי לעצמך את האמונה בעצמך ובאחרים, תדליקי מחדש את הצורך (שנדמה שכיבית) ותעיזי לבקש לעצמך מקום לגדול בו. בהצלחה, מלי.

אז עד לא מזמן היה לי רצון... לעזורלעצמי, לשנות, לנסות גם גישה אחרת הבעיה מתחילה כבר ביצירת הקשר - פסיכולוגית(!) שאחרי פגישה אחת כבר "מנפנפת" אותי, ללא הסבר, אולי בגלל סיבות לא ברורות של "חוסר התאמה"(?) גם בשביל זה יש "תנאי קבלה"? גם פה אני נחותה, מוזרה ודוחה? אז מה יש לי לצפות מאחרים? אז היה רצון......... עכשיו נותר רק רצון שיוותר בי כוח תודה

'הילד רוצה לחיות' כך נכתב בפרוספקט. הילד צריך 140,000$ כדי לשלם למנתח הגרמני, שיבצע את הניתוח לילד, בגזע המוח. 'מי אמר שהילד הוא זה שמבקש באמת לחיות' חשבתי לעצמי. 'מי אמר שהוא לא מעדיף למות, על פני כל היסוריים המתקיימים אצלו והבאים לבא..?' כנראה שפעולת ההורים להצלת ילדם, מונעת מרצונם הם, לשמר על חייו של ילדם. אולי אף יותר מאשר רצון הילד, שרוצה בכך, כך יראה לוודאי, רק בכדי להפסיק את סבלו הרב. אומנם מחשבות מלאות ניגודיות.. מחשבות כבדות, עמוקות ומציפות את אשר כבר קיים. מי אני שיאמר מהו רצונו של הילד, שהרי, כל שאני אומרת בכך, הוא מהו רצוני אני. ורצוני, גם הוא מלא ניגודיות. האם אלו הם סמני החיים..?? הכיצד אוכל ל'הסכים להם'..?? לכללים הללו..?? ל-היות התהליך – תהליך.. ??? עוד כמה חתכים בבשרי יווצרו, כשם שחתכים בנפשי יחרטו, עד שאגיע לאי המבטחים..? כמה מפחיד אותי עוד לחשוב, שגם באי, א"א לשרוד בלי משהו חד. סכין למשל..?? האם הרוע הכרחי באמת לקיום..? שהרי בלעדיו, איש לא ידע להעריך את שמיטיב עימו..? האם רק על דרך השלילה אנו מסוגלים להתקיים..?? האם הצורך בחפצים (קרי = מצבים) חדים, רק הוא המסייע לקיים באמת את הקיים..?? שהרי בכדי לבנות בית על אי, יש לחטוב עצים, וזאת ע"י החד, ע"י החד, החזק, הקובע, ה - הכרחי..??? איני יכולה עוד (או כך אומר הקול ה'הוא', בי). אני נקרעת בין הסבלנות שנדרשת ממני לתהליך, מה גם שבצורה זאת, אני נ-ק-ר-ע-ת. משמע = קרע. רע = חותך = ש ל י ל י. :(((((((( ~נילי~

שלום נילי. אני שומעת אותך נאבקת בין הצורך להלחם, לא לוותר, לבחור בחיים, לבין הקול שמעודד לוותר, להרפות, לא להלחם. אני חושבת שעבורך לבחור בחיים הוא לבחור במלחמה המתישה, היומיומית, הכואבת, ושעבורך חיים כרוכים במאמץ, בכאב ובסבל. אני באמת מאמינה שיום אחד תוכלי לתפוס אחרת את החיים - שלך ובכלל. אני מקווה שתוכלי לחוות את הבחירה בחיים כבחירה שיש בה גם בחירה בלהרגיש, לחוות, להתרגש, להנות. אני מרגישה שמולך, התפקיד שלי היום הוא להזכיר לך שגם אם כעת את נאבקת ומתייסרת, זה כדי שבהמשך תוכלי להרגיש יותר שלווה ונינוחות, ולהנות ממה שיש לחיים להציע לך, ואני משוכנעת שיש. מקווה שתרגישי יותר טוב, ושלמרות הקושי תמשיכי לבחור בחיים. מלי.

אל תצחקי עלי מלי.. אבל מדוע זה מפריע לי כל כך שלא כתבת 'נילי יקרה' היום, כדרכך הרגילה (איתי) ..?

הכרנו בחנות בקניון וכשהיא נכנסה לחיי היא הביאה לי יותר רע מאשר טוב. בעצם הרבה יותר רע. אבל על דבר אחד אני שמח. אני אמנם צעיר יחסית עכשיו, אבל אני יודע שעוד כמה שנים אהיה בגיל הלחץ. גיל הלחץ לקשר נישואין. עד שסומנתי לעד, ידעתי שזה יבוא ויהיה לי קשה או בלתי אפשרי להגן על עצמי מפני דבר כזה. אבל עכשיו שסומנתי אני יודע שלא משנה כמה אהיה חלש אני אצטרך להשקיע הרבה פחות התנגדות כשיבוא הלחץ, אחרי הכל מי תרצה בעל שרוט.. על זה אני באמת שמח. נכון שאין לי טעם להתחיל טיפול במצב כזה ? תודה.

שלום לך. ניסיתי להבין ממה שכתבת מה עבר ועובר עלייך. אני מבינה שאתה במצוקה, אבל מתקשה להבין מה, בחוויתך, גרם או עורר אותה. עם זאת, נשארתי עם השאלה לגבי הטיפול, ואני חושבת שכל הרגשה של כאב או עצב יכולה להיות סיבה מספיק טובה וחשובה לפנות לטיפול. נדמה לי שתוכל להעזר באדם אחר ובטיפול כדי להרגיש יותר טוב. להתראות, מלי.

שלום, לאחרונה לאחר שיחרורי מצה"ל לפני כ- חודש אני לא מוצאת את עצמי , גם מקומות עבודה כמעט שאין.. בנוסף התחילה המלחמה ואני גרה באיזור הדרום מפחדת לצאת מהבית וכל היום רק ישנה אין לי תאבון וחשק לצאת מהבית, עולות לי רק מחשבות ואכזבה מעצמי..(אני סובלת מהתקפי חרדה וOCD) מה אני יכולה לעשות כדי לצאת מזה פחות לישון משהו אני כבר אובדת עצות?(אין לי גורם מטפל בגלל שרק השתחררתי ועדיין לא קיבלתי תור)

רוויטל יקרה שלום רב לך, תוכן מכתבך אכן מצביע על תופעה מוכרת בעולם הרפואי . היא אכן לא נעימה וגורמת לתופעות פיזיולוגיות שונות ולתחושת חוסר אונים. אחת הסיבות הידועות לכך היא העובדה שהמעבר שלך מהשרות הצבאי חזרה לאזרחות היה מלא וטעון באירועים וגרויים רבים ושונים שמרכיב הלחץ הוא הדומיננטי. כמעט כל אדם שחושפים אותו למעברים רבים כאלו בזמן קצר היה מגיב בדומה לתגובותיך . איני יודע היכן את גרה אך ודאי במידה ותפני למחלקת הרווחה בעירך או למרכזי הדחק הסמוכים לבתי החולים , ערן , נטל וכד' תוכלי לקבל את ההתיחסות והטיפול המתאימים אין כל הצדקה להמשך סבלך ובמידה ולא תצליחי למצוא גורם מקצועי שיעזור לך הינך מוזמנת להתקשר אלי אפילו לנייד 0546670570 ואשתדל לעשות כמיטב יכולתי על מנת לעזור . בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אני בת 17 וחצי ויש לי בעיה בריאותית שמפריעה לי לתפקד כמו בנאדם נורמלי ומונעת ממני לעשות הרבה דברים(כמו לצאת לטיולים ועוד...)הבעיה זה שכולם תמיד שואלים אותי למה אני לא באה ואני לא עונה להם ואף אחד לא יודע על זה.אבל זה לא בדיוק המחלה מונעת ממני לעשות דברים היא פשוט גרמה לי לנזקים נפשיים ולטראומה.. ואין לי עצבים להתחיל להסביר להם כי הם גם ככה לא יבינו כלום.. ונמאס לי שחברות שלי משגעות אותי כל פעם מחדש ומנסות לשכנע אותי לצאת.... מה עושים???

שלום לך. את מספרת על בעיה בריאותית שמונעת ממך לעשות דברים, אבל נדמה שכעת הבעיה המרכזית היא לא הבריאותית, אלא הסוד שאת שומרת, ושגורם לך להסתיר, לכעוס, להתעצבן ולהתרחק מאחרים. אני תוהה מדוע אינך מספרת לאחרים על בעייתך, ובוחרת להיות לבד - במחלה ובהתמודדות עמה. אני יכולה לשער שאולי לספר על כך, עבורך, הוא דבר מעורר מבוכה ובושה, ומלווה בצורך להודות על מקום פגיע וחלש. בעיני, אם תצליחי לחשוב על המחלה שלך באופן אחר, ככזו שלא בשליטתך, ואין מה להתבייש בה או להסתיר אותה, תוכלי לתקשר עם הסביבה, ולהרגיש פחות ממולכדת ביחסים שסביבך. בהצלחה, מלי.

היי דוד , אני צריכה מישהו שיתרגם אותי למילים שבני אדם מבינים , כי אני ממש לא יודעת להסביר את עצמי , אני בטיפול כבר שנתיים ואני מרגישה שאני צריכה טיפול , לא יודעת כל ה"תהליך " הזה עושה לי בלאגן ברגשות אבל לא במובן החיובי של המילה . יש לי תחושה שמשהו שם לא קורה נכון , אבל אין אף אחד שיכול להסביר לי אם ככה זה צריך להיות ואולי פשוט באמת הבעיה אצלי . אני בטוחה שהרבה מהדברים שצצים שם בטיפול מקורן בבעיות שלי - את הרעיון שזה מציף רגשות נוראיים מהעבר או דברים שמציקים אני מבינה (ומרגישה יותר מידי טוב ) אבל לא הבנתי עדיין איפה מגיע השלב שזה עוזר לפתור אותם ?! ) הטיפול שלי הפך לעוד בעיה - פשוט לא מצליחה להבין את זה .

שלום לאלמונית את מבקשת שיתרגמו אותך למילים שאנשים מבינים, אבל נשמע לי שאת דווקא מובנת היטב. הקושי הוא עם כך שאת מתלבטת לגבי ההבנה שלך את מה שקורה באופן ספציפי בטיפול, ולגבי זה את שואלת. אז מה קורה לך בטיפול? בגדול, נשמע לי שזהו מקרה בו ניתן לחשוב על הטיפול כמעין מעבדה, אליה את מביאה את הקשיים שלך בחיים. עם זמן, הקשיים האלה לא רק "מדוברים" בטיפול, אלא גם הופכים להיות חלק ממנו (הרי לא ניתן באמת להפריד בין קשר בטיפול לקשר בטיפול - לכל מקום אתה מביא את עצמך).וזה הקושי הגדול שבטיפול, וגם ההזדמנות הגלומה בו - כי במעבדה הזו, בתנאים של התבוננות וחשיבה משותפת, ניתן להבין יותר את מה שקורה ולנסות לערוך בו שינוי. והשינוי הזה - השלב הבא בטיפול - אמור בתורו גם לחלחל החוצה, ולהשפיע על החיים שמחוץ לחדר הטיפולים. זהו, הסבר קצת פשטני אולי, דימוי קר של מעבדה, אבל ככה זה פעמים רבות עובד ונשמע לי שככה זה יכול גם לעבוד גם עבורך. מקווה שיצליח, ושהבעיה תהפוך לפיתרון.. להתראות דוד

היי דוד. אני פה .. מנסה להתגבר על ה"שקט" החודר בימים האחרונים . מנסה לכתוב אותו כאן מולך. מנסה להתמודד עם השקט הזה .לחיות לידו בלי מאבקים. לא בדיוק מצליחה. מפחדת מהשקט.מנסה ללמוד איך לא לפחד איתו . מנסה להשתיק את הכאילו גלים שהוא יוצר בתוכי .. אבל הפחד מגיעים בגלים ..מנסים להאבק בשקט.. מנסים להפר אותו ..לנפץ את "בועת" הכאילו רגוע עכשיו. הפחדים מנסים לעצור אותי להתקדם. הפחדים מייצר בי עוד ועוד פחדים.. מנסה לשלוט בו .בחיי שמנסה .. לא להסחף "לדרמות" האלה שהם מובילים אותי .. והשקט נכנס על קצות האצבעות.. ובעצם ..מחדד את התחושות הקשות שבי .. מבוהלת .. מפחדת ..כמו ילדה קטנה , כזו ששכחו בבית .. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה רק הראש שלי , זה שמנסה לקחת ממני שוב את השליטה אבל ..זה לא עוזר. קשה לי לשלוט. הראש חזק ממני . קשה לו .. לשליט הפחד הזה שבי להתמתן. מחשבות קופצות בי ..משתוללות ..מנסות לאיים בפניי.. היי... "תיזהרי כבר ".. את מתקרבת לאש..אסור לך בכלל להיות שם".."זה יהיה אסון לדעת, להכיר .. להשלים..הפסיקי לשתף פעולה עם עצמך. הפסיקי להגיע לטיפולים האלה .. את יודעת לאן את מובילה את עצמך? לאבדון ..." ו..השקט הזה .. שוב השקט שכאילו מורגש מסביבי. מרגיש כאילו אפאחד מבחוצ כבר לא ממש מתערבב לי .. בחיים, אין שאלות של ..מה את עושה ?.. וכו' .. כאילו ..אפאחד לא מבזבז לי אנרגיות .. בתשובות , בהתנצלויות , בהסברים .. אפאחד לא מאיים ..לא דופק מבחוץ.. לא מנסה לפתוח חלון בכח .. לדעת להבין.. אפאחד ..לא מתפרץ אליי בלי רשות . ואיכשהו זה נוסך בי הקלה. אני יושבת עם עצמי מנסה ללמוד את השקט שלי. מנסה להבין מה הוא מנסה הפעם לומר? נלחמת.פשוט נלחמת בעצמי.מנסה לשים גבולות לפחדים שמופיעים. אבל גם מרגישה ככ לבד מולם .. הם יותר חזקים ממני.הם מזכירים לי איך אין לי שום אבאמא שיכולים להרגיע אותי .. שככ מפחיד . אין לי שום אבאמא שישמרו עליי ..(ששמרו עליי) אין לי אבאמא.אין לי אבאמא!!!!!! אין לי אבאמא חזקים כאלה שייתנו לי בטחון והגנה שילמדו אותי להתמודד. שיבינו אותי. אין לי אבאמא שבזכותם ארגיש עטופה. שבזכותם ארגיש ילדה .. יש לי רק אבאמא שפגעו בי שבגדו בי ..שניצלו את תמימותי.. ובעצם .. למעשה - זה כאילו אמאבא שלי זקוקים ל"שמירה " שלי. להגנה שלי.לקרבה שלי ואני לא רוצה אותם .. בטח לא כמו שאני זוכרת שהם..!!! אבא לא יודע - שתמיד שמרתי .. עלייו ? בשקט .. בקודים של סתר שמרתי עליו.. בסתר הייתי אני .. כמו אבאמא בשבילם. ואני - אין לי לא אמא ולא אבא אני לבד. פשוט לבד. והידיעה הזו .. שהתגלתה בטיפולים .. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.... ההכרה בזה ?..למה ?... אמורה להיות החלק טוב בפאזל ((((החסר ))) שנגלה בחיי ?.. הידיעה הזו .. רק קורעת אותי מבפנים . פשוט קורעת. שרית

שלום שרית את כותבת על השקט, שיש לו כמה היבטים, חלקם חיוביים וחלקם קשים יותר. וכמו השקט, גם ההכרה בתובנות הטיפול יכולה לשאת עמה כאב עז ומודעות מכאיבה לריק, יחד עם הפוטנציאל למשהו חדש וחיובי שעם הזמן יגיע וימלא את החלל. לטוב ולרע, המקום זה שאת מתארת, מעין "עין הסערה" שלך, הוא מקום אמיתי. וממקום כזה, גם אם טרי ורגיש וכואב, לאחר שנוקזה ממנו מוגלה וכאבים אחרים, יכולה גם להתחיל דרך של ריפוי וצמיחה. מקווה שיהיה כך עבורך. להתראות דוד

עצוב לקרוא אותך.. כמה שהמילים שלך צועקות כאב של רגש.. אין לי עוד הרבה מילים.. שוב, קוראת אותך תמיד.. חיבוק עדין עדין, ~נילי~

הממ.. בהחלט שעצוב לי . מצטערת על המילים הכואבות התמידיות פה כן ..יותר משנתיים ..(מה יהיה?) מילים ..שנפרשות לראווה ..והכאב הככ אישי שלי חשוף. אני יודעת..אין מה לומר .. תודה על הנוכחות. מעריכה המון. חיבוק בחזרה. שרית

יש אחת דינה, אומרים עליה היא קשה קשה. יום אחד כולה שלך, אחר כך היא בורחת. דינה אומרת אני אוהבת אותם-באמת. אחר כך מוסיפה אולי בעצם אני סתם רוצה לקחת. כשדינה בוכה, אם אתה ליד - אתה נשבר. תופסת חזק בידיים כאילו לא נשאר דבר. דינה שואלת "למה אני לא יכולה לחיות?", לוקחת סכין וחותכת את כל הטעויות. דינה תגיד "אני כולי שלך, בוא קח אותי לעננים, אני רוצה קצת נחת". יש לה הכל, והיא לא מרוצה, כשהיא לא מבינה מה אין לה אז היא משתגעת. כשדינה בוכה, אם אתה ליד - אתה נשבר. תופסת חזק בידיים כאילו לא נשאר דבר. דינה שואלת "למה אני לא יכולה לחיות?", לוקחת סכין וחותכת את כל הטעויות. (מילים:מיקה קרני)

שלום דינה בניגוד לדינה שבשיר, אני מקווה שאת מוצאת בינתיים סיבות טובות דווקא לחיות, סיבות שלא מערבות בתוכן סכין וחיתוך. את שואלת אותי "למה?" ולי נשמע שזו לא בהכרח השאלה כרגע. השאלה היא איך? איך להצליח לחיות? מה יכול לעזור מלבד החיתוך? מה יכול לעזור לתהליך של גדילה ולא של קיצוץ? ואחרי שה"איך" מקבל תשובה, אפילו חלקית, אפשר להתפנות ל"למה" כל זה התחיל ולמה קשה כל כך לחיות, ואיך אפשר בכל-זאת.. להתראות דוד

תודה. ריגשת אותי.

אני אם לילדה בת חודש וחצי, הערה עצמית שלי בינונית בעקבות הלידה היא עלתה? איך ניתן להסביר זאת איך אוכל לגדל ילדה בעלת הערכה עצמית גבוהה?-

שלום אלמונית קשה להסביר עלייה כזו מבלי להכיר אותך אישית, אבל הייתי מנחש שהלידה תרמה להערכתך העצמית מבחינת התחושה של ההישג שבהפיכתך לאם והשתייכות לקבוצת מחוזקת ומוערכת תרבותית של אימהות. זהו פן נוסף של "העצמי", ובמידה ואת חשה כי את עומדת בו בהצלחה, הדבר יכול להיות מתורגם לעלייה בבטחון העצמי. לגבי שאלת גידול ילדתך, הייתי אומר, ראשית, כי חשוב שתחשבי מניסיונך האישי מה סייע לביטחונך במהלך השנים ומה חיבל בו, וניסיון זה יוכל להנחות אותך בהורות שלך. והחשוב מכל - המשיכי לעבוד על בטחונך העצמי את. הדרך הטובה ביותר להנחיל בטחון עצמי גבוה לילדים הוא להראות להם הורים בעלי בטחון וערך עצמי, המספקים להם תחושת רוגע ומודל הזדהות. מזל טוב על הלידה ובהצלחה בהמשך דוד

אני יודעת שדיסוציאציה זהו מנגנון הגנתי שפועל לאחר טראומה. אם בעקבות מעשה אלים של בן אדם מתגלה בראיון פסיכולוגי ובבדיקות שהאדם עבר טראומה שנדחקה במנגנון דיסוציאציה , והמעשה האלים הוא תולדה של החלשותו של מנגנון זה.מה יכולות להיות הסיבות לפריצה של מנגנון הגנה זה שעד המקרה האלים פעל די ביעילות, והגן על "שפיותו" של המטופל הטראומתי- דיסוציאטיבי?

שלום לסקרנית האמת היא שאני לא מכיר מקרים רבים מהסוג שאת מתארת, ואני נשאר עם סימן שאלה לגבי האם מעשה אלים כזה או אחר נובע מהיחלשותו של מנגון דיסוציאטיבי, או דווקא מהיותו חזק ונוקשה מידיי. בכל מקרה, סיבות להיחלשותו הלא מבוקרת של מנגנון דיסוציאטיבי (כלומר, שלא מבסגרת טיפול המכוון לעניין) יכולה לנבוע מגורמים רבים, בהם אירוע טריגר ספציפי, הנמצא בזיקה לטראומה, או היחלשות של האדם בשל נסיבות חיים, המקשות עליו לשמור על הגנותיו ביעילות, או אפילו שימוש בחומרים כימיים, העלולים אף הם להציף זכרונות לא רצויים מן העבר. יש כמובן גורמים אפשריים נוספים, אבל אלה נמנים על הסבירים ביותר. להתראות דוד

דוד, תודה על התשובה . היא עזרה לי להבין ולאשר את השערותי בנושא.

שלום דוד, חשוב לי מאד להדגיש שמה שכתבתי למטה בנוגע ל"עייפות החומר" הוא הרגשה סובייקטיבית שלי ולכן גם הובא כשאלה ובדיקה. ומאד חשוב לי להבהיר שמאד מאד מעריכה את נוכחותכם המחזקת ואף מצילת חיים! = שליחות מקודשת. בתקופה האחרונה, "נכוויתי" 3 פעמים - כשהודעות ששלחתי לא הועלו (ללא סיבה נראית לעין) וכבר לא התלוננתי על זה וייתכן שצדקת דוד שהיתה לי גם טיפה כעס על זה... גם שמתי לב, שהרבה פעמים מפספסים הודעות המשך של אנשים אחרים (ראה לדוגמא בתאריכים 07-09 בינואר, של לילך, twisted mind למשל). אבל גם נכון שאין מושלם וגם נכון, ומודה ומתוודה שיש לי לפעמים נטיה לראות את מה שאין. (במיוחד שמרגישה את ה"אין" בפנים - מרוקנת כמעט לחלוטין, ללא מקורות תמיכה אמיתיים) בכל מקרה ממש לא הייתה לי כוונה לפגוע ומתנצלת אם הכעסתי אותך ואת משתתפי הפורום. לכם מנהלי הפורום, מגיע רק תודה ענקית וגם זה קטן בהשוואה לכל מה שאתם עושים (ולא חייבים).

שלום לאלמונית אין לי כל בעיה עם מה שכתבת. להיפך, אני חושב שחשוב להעלות ולשתף בתחושות מעין אלה. צר לי על ההודעות שנעלמו, ואני מקווה שהמקרים הללו, במידה ומדובר בהודעות שאכן ניתן להעלות בפורום, לא ישובו על עצמם. להתראות דוד

אלמונית יקרה, אני מקווה שעכשיו את כבר פחות מבוהלת מעצמך ושאת יותר בסדר. מקווה שיהיה יותר בסדר... חשבתי על זה, ואני לא בטוחה שההודעות שציינת פוספסו. יכול להיות שהבחירה רק לקרוא ולהעלות הייתה דווקא מתוך מחשבה תחילה ולא התעלמות. זה גם דבר שבעקרון היה אפשר לברר מול המנהל שההודעות שייכות למשמרת שלו. כמה קל לומר ויודעת יודעת כמה קשה וכואב. ובקשר לנושא של ההודעות שלא עולות, שהטריד גם אותי, בדקתי אותו (ולא רק בתוך הראש שלי) בדרך שיכולתי, והמסקנות שהגעתי אליהן הן שלפעמים הודעות לא מגיעות למערכת, כי לכפתור "שלח" יש נטייה לפעמים לפשל. אם את שמה לב שהעמוד מרצד או הסמן קופץ לך - משהו שם קצת בבאג. קורה גם שהודעות כן מגיעות ומסיבות טכניות נמחקות פתאום אחרי זמן. שום דבר מזה לא קשור לתגובת מנהלים אלינו אישית. אם "מפספסים" להעלות הודעה, וזה קורה מעט מאד יחסית, זה קורה בעיקר אם היא על עץ ישן שבתחתית העמוד, או אם מישהו שלח תגובה להודעה משנת 2002... אני מבחינה בהמון השתדלות בקטע הזה מצד כל המנהלים. והודעות אובדניות מובהקות או ניסיונות אובדניים או הודעות של פגיעה עצמית או כאלה שגדושות בזעקות מוות כאן ועכשיו, או פרסומיות או חשיפה של פרטים אישיים - זה אנחנו יכולים להבין למה לא מופיע בפורום.

כל פעם שאני רואה אישה גבוהה ברחוב אני חש ריגוש מיני ומחפש איך להתקרב אליה כדי לחוש בהבדלי הגובה. אני לא יודע ממה זה נובע. אשמח אם תוכלו להסביר לי ממה זה נובע והאם ניתן לטפל בזה? תודה

מה רע בזה? פשוט תמצא חברה יפה נחמדה וגבוהה

שלום יוסי כפי שעולה מההודעה שקדמה לי, השאלה היא עד כמה מדובר בנושא המציק לך ועד כמה אתה מרגיש שאתה שולט עליו, או שהוא עלול להוביל אותך לסיטואציות מטרידות עבורך ועבור הסביבה. משיכה מינית יכולה להתבטא בצורות שונות ולכל אדם מערכת גירויים המושכת אותו במיוחד. משיכה מהסוג שאתה מתאר יכולה לנבוע מסיבות שונות, חלקן פסיכולוגיות, כגון עיסוק בנושאי שליטה וכוח או הנאה מהיות קטן וחלש יותר. למען הבהרה של העניין הייתי ממליץ לך לחקור את האסוציאציות ועולם ההתנסויות האישי שלך. במידה ואתה מעוניין עוד לחקור בנושא, או במידה ואתה חש כי מדובר במשיכה בלתי נשלטת, הנכפית עליך ומובילה אותך למצבי סיכון, הייתי מציע לך לפנות לטיפול ולהעלות שם את הנושא בצורה מפורטת יותר. להתראות דוד

שלום רב יש לי בן 25 ויש לו חברה מזה כשנתיים חברה ראשונה אך אתן לו בטחון ועצמאות הוא רוצה לעבור לגור איתו אך אינו עצמאי ממש הוא די מפונק ורגיל שהכול אני עושה בשבילו אני רוצה שיהיה לו קל והם רוצים לגור יחד אך יעשו זאת בצורה קלה ?? ואך ניתן לעזור לו כיון שיש לו כוונות לחתונה האם יש סדנא לזוגות רווקים לפני חתונה שיכולה לעזור להם בתיאום ציפיות כדי שיסתדרו בניהם .? כמה עולה סדנא לזוגות לפני נשואין ביחוד שאין לו נסיון זוגי לפני כן ולחברתו כן האיך ניתן להקטין את הקשיים בקשר בגלל הפערים בנהם ?? פשוט אני לא גרתי עם בעלי לפני החתונה והזמנים היו יותר טובים דאז

שלום לחסויה מהודעתך עולה עד כמה את דואגת לבנך ומעוניינת שיהיה מאושר ובעל חיים טובים. אלה כמובן שאיפות טבעיות וחיוביות מאוד מצד אם לבנה. ועדיין, בנך נשמע לי כבר בגיל כזה המאפשר לו להיות בוגר מספיק ואחראי על החלטותיו ואושרו בחיים. הדרך הטובה ביותר בו תוכלי לעזור לו, לדעתי, היא אם תשדרי לו אמון ובטחון בהחלטותיו ולמרות החששות שלך תעבירי את המסר שאת סומכת עליו ועל יכולתו להסתדר בחיים הבוגרים בבכוחות עצמו. סדנה לזוגות לפני החתונה היא רעיון יפה, אבל המתנה הטובה ביותר שתוכלי לתת לו, בעיני, היא להניח לו לפרוש כנף ולהאמין ביכולתו לפתור את הקשיים והמהמורות בדרך בכוחות עצמו ובעזרת חברתו. להתראות דוד

שלום מוקדם יותר הגיעה הודעה להעלאה, שפירטה קושי במשפחה ושאלה כיצד ניתן להסתדר עם הצרכים השונים במשפחה. לא ברור מדוע, אבל הודעה זו נעלמה, לצערי, ולא אוכל לענות עליה בינתיים. הכותבת מוזמנת לכתוב שוב, למרות הטרחה, ואשמח לענות בהמשך. להתראות דוד

נראה לי שיותר מהודעה אחת נעלמה :) ... אבל לא נורא אולי יותר טוב ...

שלום נכון, לעיתים רחוקות מאוד (אני מקווה) זה קורה. וזה בכלל לא טוב, אלא דווקא חבל.. להתראות דוד

חבל שמוות ואובדן הם לא דברים הפיכים

שלום עליזה באופן הטבעי ביותר אני מצטרף אליך - נכון. חבל. ומהצד השני, מבלי לגלוש ליותר מידיי פילוסופיה, אני אישית מאמין שיש גם משמעות בדברים הללו, שמבלי המוות לא היינו מעריכים את החיים, את הנולדים, וללא פרידה ואובדן לא הייתה משמעות לפגישה מחדש, לגעגוע, לחוויה של היות יחד. להתראות דוד

הפורום הזה נראה מעניין.... איך קוראים את דפי הארכיון של הפורום? איך עושים חיפוש לפי מילות מפתח בפורום הזה?

שלום חממי אני שמח שהפורום נראה לך מעניין ניתן לחפש בו זכרונות מהעבר דרך העימוד למטה, או באמצעות המלבן השחור למעלה, עליו כתוב "חיפוש בפורום". בהצלחה דוד

רק לי יש תחושה כזאת כאן בפורום של עייפות החומר?? והרוח..... (למשל לא מעלים הודעות ולא רק בשבת או מסיבה ברורה, או עונים במעין "לצאת ידי חובה", בתשובה אוטומטית, לקונית) אולי שחיקה וזה לגיטימי ובכל זאת... וזה נראה בכל המשמרות ואולי גם הודעה זו לא תועלה... וזה נובע רק מידיעה שפעם היה כאן אחרת. יותר טוב ובהרבה. ואולי תגידו שזו השלכה.... אולי גם. אבל לא רק. ואולי לא תגידו בכלל, כי לא תענו גם על זה....

שלום לאלמונית את מעלה שאלה מעניינת, ולא ניתן אף-פעם לפסול אפשרות של שחיקה או עייפות, המשפיעות על הכתיבה. לא נשמע לי שיש כאן השלכה (או, כמו שאת כותבת, לא רק) אלא בעיקר געגוע לעבר וכעס ואכזבה על ההווה הלא מספק. מעניין לשמוע עד כמה התחושה הזו משותפת גם לאחרים בפורום, וגם לאילו דברים בעיקר את מתגעגעת מימי העבר. להתראות דוד

ערב טוב דוד מרגישה שההתייחסות לשאלות היא רצינית ועם כל הלב. לעיתים תוהה מניין הסבלנות והפנאי הרגשי לנוכחות קבועה שבוע אחר שבוע. מאד מאד מעריכה. נוכחת בדרך כלל בשתיקה ומוצאת את התייחסותכם מעניינת, מרגשת ומחזקת. יצרתם 'מקום' שמבלי להיכנס ליתרונותיו וחסרונותיו, מאפשר לפרוק מעט מהקושי, ולהפיג מעט מהבדידות. תודה:)

הי, אני משתתפת אחרת והייתי רוצה להוסיף - חל. חל שינוי. קטן כגדול - מהפך לחיישנים. במיוחד לרגישים שבהם. חשבתי לכתוב מה היה פה בעבר שהיום זה אחר, אבל ניסיתי להקשיב גם לקול שאומר שאם רוצים לבנות, צריך להשקיע יותר משאבים להתעסק במה שיש עכשיו ולא רק במה שעבר ואין. אבל גם, לצערי, יש לי בעיה עם רגש הגעגוע... לרוב לא מוחזק ולא נגיש :-( ת'אמת, לגמרי לא בטוחה שמתאים לומר שדווקא טוב יותר או רע יותר, במיוחד כאשר מדובר לטווח ארוך וברגשות של סיפוק שמחזיק מעמד. חשבתי הרבה על היתרונות והחסרונות של כל דרך עבורי אישית. אז ובהווה. למרות תסכולים שונים, מצליחה גם להבין ולהעריך מאד בנקודות מסוימות את דרך הניהול העכשווית בהשוואה לזו של פעם. כן, גם מולי פעם ומול מי שאני אחרי זמן. מה התאים לאז ומה פחות מתאים היום. וכן, דווקא סביב המקומות שבהם יש לי במקביל משאלות זועקות הפוכות (ולכן הן נחשדות ! ). וכל זה מתקשר אצלי ל... גבולות - ההגדרה והטשטוש שלהם. גבולות וגם פרידות. לפני כמה ימים רשמתי לי, קצת בלב קצת במחשב, הודעה העוסקת סביב נושא זה (אולי כמייצג משהו רחב יותר בעולם שלי). בכל אופן, לא שלחתי לפורום. מניחה שזה יותר קשור לחרדות והחסרים שנוגעים אליי אישית וזה הולך לטיפול בעיקר. בכל זאת דוגמא - בעבר, (שגם היו בו רגעים נעימים מאד למשתתפים), ובחלקים מאיתנו כאן, יכולתי לשמוע יותר ביטויי קנאה מעכבת, חמדנות, תלות וגם בלבול ואי בהירות סביב נושא הגבולות, בלבול שייתכן שסחף עמו רגשות אשמה. אולי גם היה יותר מן בלבול בהקשר ההבחנה בין טיפול לפורום. לא בטוחה ומגובשת לגמרי במה שאמרתי. רעיונות התחלתיים, וגם הם, ככל הנראה, יעברו עיבוד ועוד עיבוד. לפעמים אני חושבת שבעצמי (כמשתתפת) מוצאת אותי עייפה מהדו שיח הפנימי שלי מול האובייקט הזה שנקרא "פורום", וגם אילו היה נותר דומה יותר בקווים נוספים לאופן שהתנהל פעם, או כמו שתפסתי שהתנהל, ייתכן שהיום הוא היה מתאים לי עוד פחות. די מביך לעתים, ומתביישת שיותר מידי בזה אני עוסקת, בהתבחשות ובמוטרדות היתר מתרחישי אינטרנט, אולי בדרך שנראית חסרת פרופורציות. אם כי אני כבר די מכירה מול מה קופצות לי מחשבות מסוימות, ובהיעדר מספיק מציאות (כי בסופו של דבר להיות כאן זה רק כשאני לבד לבד) העוצמות מגיעות רחוק ומתגלים בי כל מיני צדדים שאני עוד צריכה ללמוד להחיות איתם יותר בשלום. נראה לי שאחת האינדיקציות דרכן אוכל להבחין בשינוי בי, יתבטא גם באופן השימוש שלי במקום הזה. ולסיום אני לא יכולה שלא לחשוב על הרקליטוס ואחת האמרות המפורסמות שלו, שגם ליאת ציטטה בזמנו: " No man ever steps in the same river twice, for it's not the same river AND he's not the same man." שלכם בתודה

למה בחברתות מסורתיות(אצל מוסלימים) לא מתחתנים עם גרושות?אפילו שהן צעירות בריאות וללא ילדים ?ורוב האנשים במקרה הספציפי יודעים שהבעל הוא הבעייתי ביותר באופיו?זה בגלל שהיא לא בתולה? נחשבת לסוג ב. ? או שחושבים שבגלל שלא הסתדרה עם הבעל זה אומר שהיא חסרת סבלנות אופי קשה וסנובית?

שלום לפרח האמת שאין לי תשובה מקצועית לשאלתך. נשמע לי שהתשובות תהיינה במקום העוסק יותר באנתרופלוגיה וחקר תרבויות. עדיין, נשמע לי שאולי יש לשאלתך גם פן אישי, ובמקרה כזה הייתי מדגיש את העובדה שאנשים הפוסלים על סמך בסיס גירושין וכדומה לא יהיו, בדרך כלל, חומר מומלץ מאוד בכל מקרה לנישואין. להתראות דוד

יש לי בעיה אני קנאית אני מקנאה שמישהי יותר יפה ממני בעיקר על חיצונית נניח אם אני יוצאת עם חברה שיותר יפה ממני ומתחילם איתה יותר אני יכולה להיות בבאסה שבוע אחרי אם לא יותר אני פשוט מרגישה אחר כך רע ולךא מעריכה את עצמי או היופי שלי שאציין שלא חסר פשוט חייבת להתגבר על זה מה עושים איך אני מתמודדת עם זה אני פשוט מחפשת כול הזמן אישורים מהסביבה שאני יפה שאוהבים אותי ואז אני מרגישה טוב וזה סוחט ממני הרבה אנרגיות כאילו אני חייבת שכולם יאהבו אותי וכו וכו ואני יודעת שזה גם בסדר שלא כולם יאבו אותי אם כן מה אני עושה????

שלום ירין כפי שנכתב פה בעבר, קנאה היא רגש לגיטימי, שאין אדם שלא מרגיש אותו בהזדמנות זו או אחרת. ומעבר לכך שהיא לגיטימית, יש בה גם לא מעט תועלת - לא פעם קנאה יכולה לדחוף אותנו קדימה ולהביא אותנו למקומות שלא היינו מצליחים להגיע אליהם בלעדיה. ועדיין, הצד השלילי של הקנאה היא האיכות המאכלת שלה, המידה בה היא שואבת אנרגיה ומקשה עלינו להתרכז בדברים אחרים. מתיאורך עולה כי את אכן מרגישה את החלק "השואב" הזה, וכי הקנאה, כאשר היא מופיעה, מציקה לך רבות. קנאה כזו יכולה להיות מונעת לא מהערצה של האחר, אלא מחוסר בטחון שלנו במה שיש לנו להציע. בנוסף, את כותבת שאת "חייבת שיאהבו אותך", למרות שאת "יודעת" שזה בסדר שלא. אני חייב לומר שה"חייבת" נשמע לי חזק יותר והתחושה שלי היא כי הרגש מתגבר פה על הידיעה הרציונלית. לסיכום, במידה ואת אכן חשה שמקור הקנאה מגיע מחוסר בטחון שלך בעצמך, הרי שזהו הכיוון עליו הייתי ממליץ לעבוד, יחד עם הבדיקה של "החייבת" ועד כמה הוא מעיק עליך בחייך. להתראות דוד

אני לא יודעת מה להחליט לפני שמונה חודשים הגשתי בקשה באיכילוב לטיפול בנשים שחוו גילוי עריות חיכיתי וכשלא חזרו פניתי למטפלת פרטית אני מטופלת אצלה חמישה וחצי חודשים אני אצלה במחיר מיוחד ארבע פעמים בשבוע אתמול קיבלתי אישור הבייתה על הטיפול הטיפול הוא בחינם מה לעשות אני מאוד קשורה אליה אבל באיכילוב זה חינם

ל שלום, אני קצת בהתלבטות, אולי כמוך, כי יש כאן שיקול כלכלי ושיקול מקצועי. מבחינה כלכלית את אומרת שבאיכילוב זה בחינם ועם זה הטיפול הפרטי לא יכול להתחרות. אבל מבחינה מקצועית נראה לי שכרגע בשל הקשר שנוצר, תכיפות המפגשים ואולי גם היעדר ההגבלה בזמן הטיפול הפרטי טוב יותר. אלו שתי בחירות טובות, אבל לדעתי האפשרות של הישארות בטיפול פרטי אם את יכולה לעמוד בו נראית לי עדיפה כרגע. דרור

היי , חיכיתי וחיכיתי לפגישה (כמו תמיד ) הגעתי לשם ואז היא אמרה משהו שגרם להבין/להרגיש כל כך לא קשורה , והיא נראתה לי ממש כמו בן אדם זר (שהיא באמת) היה בא לי לבכות , אבל פשוט שתקתי , היה לי ממש עצוב להבין כמה אני צריכה מישהו שאני בכלל לא מכירה (אני תקופה מאוד ארוכה בטיפול ) , אבל דברים שהיא אמרה הפילו לי את האסימון שאני בסה"כ עוד מטופלת , לא יודעת הגעתי לשם בהרגשה נוראית , ויצאתי בהרגשה יותר נוראית , סתם אין לי כוח כבר לנסות לעבוד על עצמי שאולי יום אחד יהיה בסדר (מבפנים ) , אם הייתי יכולה להיעלם זה היה מצויין . ( אבל בנתיים גם להיעלם מהטיפול אני לא מצליחה) מה אתה חושב ? מכיר מטפלים שיודעים להעלים אנשים ?!

שלום לך, הדברים שלך כואבים. את מרגישה שאדם שאת מחכה למגש עמו הוא זר לך, שאת בסך הכל עוד מטופלת עבורה. תהיתי כשקראתי את דברייך מה הוביל אותך לאותה נפילת אסימון, מה גרם לך להרגיש לא קשורה. אני שומע אותך אומרת שהיא אדם שאת לא מכירה ואני תוהה האם זה באמת כך. האם העובדה שאת מטופלת שלה, שאת לא מכירה הכל עליה ושאולי הקשר ביניכם מוגבל לשעות הטיפול אכן מביא לכך שאת לא מכירה אותה בכלל. האם זה גם מביא לכך שהיא רואה אותך כסתם עוד מטופלת שלא ממש אכפת לה ממך, שקיימת זרות ביניכן? אני לא מכיר מטפלים היודעים להעלים אנשים, אבל אני כן מכיר כאלו ואולי גם המטפלת שלך היא כזו, היכולים לאפשר לך להרגיש מובנת ופחות זרה גם אם ההיכרות אינה מוחלטת. דרור

יערב טוב ד"ר מרקיביץ ש לי בעיה קשה ואני רוצה לדעת אם זה קרה למישהו.. לפני כשבועיים המטפלת שלי הציעה לי להוסיף פגישה ואני הסכמתי כי חשבתי שזהברצון שלה ולא חשבתי שאני אמור לשלם על עוד פגישה... טעיתי ומתברר שהיא הציעה טיפול נוספת על חשבוני ואני לא הבנתי את זה והיא לא אמרההיי לא אני צריך לשלם על עוד פגישה כי אם היתי יודע שאני משלם וזה לא נדיבות שלה לא הייתי משלם!!! איך יוצאים מזה ולמה היא לא אמרה לי?

אם חדר הכושר היה מציע לך להירשם גם לשיעורי השחייה שבבריכה שלהם, כי זה יעשה לך טוב ובריא לחגורת הגב והכתפיים גם היית חושב שאם הם הציעו הם משלמים לך כדי שתבוא? אולי זו תמימות (וזה קורה) אבל עכשיו כבר אין מה לעשות.

שלום לך, מלי תהיה כאן ביום חמישי ואתה מוזמן לפנות גם אליה. אבל בינתיים אנסה אני להשיב לך. אתה מתאר מצב בו אתה מרגיש שהוזמנת לפגישה ולבסוף אתה גם מתבקש לשלם עליה. אני לוקח את הסיכון שאתה או אחרים יקפצו עליי ובכל זאת, כתבת שאם היית יודע שאתה צריך לשלם לא היית משלם, לא שלא היית מגיע. אתה גם לא כותב מדוע הוצעה לך הפגישה והאם היה לך צורך בכך. בעצם אתה אומר שלא ברור של מי הטיפול שלך או של המטפלת שלך. אני מעלה את זה כי נשמע לי שללא קשר לתשלום יש כאן נושא שחשוב שיעלה בטיפול, עד כמה אתה מרגיש שהטיפול הוא בשבילך, שאתה נזקק לו ומכאן גם כאשר עולות הצעות מצידה מטרתן הן לעזור לך. לשאלתך, קורה שישנן אי הבנות, אבל למיטב ידיעתי אין ולא נכון שיהיו מקרים בהם מטפל מציע פגישה נוספת על חשבונו. דרור

לכולם אני בן 27 ורציתי לדעת מה מרגישים כשמתאהבים במישהי? איך יודעים?

רפי שלום, אתה שואל שאלה לא פשוטה שאלה שמטרידה אנשים רבים מזה שנים רבות. אבל אם אני שומע מבין השורות אתה אומר בעצם שאתה לא יודע מה זה להרגיש מאוהב ומרגיש אולי גם אי נוחות סביב זה. עולות שאלות כגון האם אתה מרגיש משהו אך לא בטוח שזו אהבה, האם אתה לא בטוח שמה שאתה מרגיש הוא בעוצמות שאחרים חווים, והאם אתה שואל כיצד תרגיש אם תתאהב. מאחר ואני רק מעלה השערות על שאלות אני יכול לומר רק באופן כללי שאנשים חווים רגשות בעוצמות שונות. יחד עם זאת לעיתים קיים קושי להרגיש רגש כלשהו, למשל אהבה, רגש המערב בתוכו קרבה. אם תרצה אשמח לשמוע עוד ולהרחיב את תשובתי. דרור

שלום דוקטור את יודעת למה אני בטיפול כבר שש פגישות ועדיין לא מרגישה כימיה עם המטפל? לא היה שום שיפור במצבי

גלית שלום, התשובה שלי תהיה קצת כללית מאחר ואני לא ממש יודע מדוע פנית לטיפול ומה קרה ולא קרה בו. אבל שישה מפגשים יכולים במקרים רבים להיחשב כשלב התחלתי ביותר בטיפול, שלב בו ישנה אמביוולנטיות רבה כלפי הטיפול, חששות, ורגשות של חוסר אמון. לעיתים בניית קשר וביסוס אמון הם חלק מהטיפול. השאלה היא לא רק האם יש שינוי אלא האם את מרגישה שיש לך מקום בתוך הטיפול, האם את מרגישה שגם אם לא מבינים אותך קיים ניסיון להקשיב לך. האם ישנה יכולת לדבר על כך שאת לא מרוצה וניסיון להבין מה קורה שם. דרור