פורום פסיכולוגיה קלינית

1.מה הסיבות המניעים הפסיכולוגים שמביאים גבר לרצות להיות עבד של מלכה? 2. מה הסיבות שיכולות להיות ,לרצון לשלוט במיטה? בברכה שיר

שיר שלום, קצת קשה לתת הסבר אחיד המביא לרצונות לשלוט או להיות נשלט. אבל בחלק מהמקרים ניתן לדבר על הנאה הנגרמת מתחושה של כאב, או השפלה. דבר שלעיתים מתפתח בשל יארוע או אירועים בילדות המוקדמת שכרכו כאב עם הנאה. ניתן גם לחשוב בהקשר זה על הקושי לעשות הבחנה בין מיניות לתוקפנות. נכון שבמקרים רבים יש עירוב בין מיניות לתוקפנות, וזה טבעי, אך אם הבנתי נכון את שאלתך כאן מדובר על מקרים קיצוניים יותר. לבסוף גם שאלה של ערך עצמי באה לידי ביטוי במין. דרור

שלום, אני סובל מהתנהגות כפייתית אך לצערי אני אדם ללא הרבה כסף, ובירור עם הקופת חולים העלתה כי פגישה עם פסיכולוג תעלה לי כ 150 ל 40 דקות. מה שאומר ש 2 או 3 פגישות יעלו לי סכום שאני כרגע לא מסוגל לעמוד בו. רציתי לדעת האם יש מקום בו אפשר לקבל עזרה בסכומים קטנים יותר. בתודה מראש.

אבנר שלום, מעבר לטיפולים פרטיים מטעם קופות החולים, ישנם מרפאות לבריאות הנפש של כללית, ושל משרד הבריאות המציעות טיפול בחינם. נכון שלעיתים יש רשימת המתנה ארוכה אך שווה לנסות ולפנות. בהצלחה, דרור

ערב טוב דרור איזו הפתעה עבורי לגלות שאתה זוכר משתתפות קבועות חוץ מ (לא ארשום כדי לא ליצור בעיה). יש יופי בתשובות הצנועות שלך וזה משאיר אצלי המון מקום לסקרנות. שכולנו נחזיק מעמד בימים אלה

E שלום , נעים לשמוע את הדברים שלך, ואני מצטרף לתקווה שלך שימים אלו יעברו עלינו בשלום ככל האפשר. דרור

דרור, התרככת בתקופה האחרונה, אתה יודע? משהו בך נעשה זורם ופשוט ואישי-אנושי.. כאילו סוף סוף, אחרי שנתיים כאן, הצלחת קצת להשתחרר מהאיפוק והריחוק שהפגנת..(או כך לפחות חויתי אותך.. כזר..). סלח לי ואל תיפגע, אבל הרבה יותר יפה לך ככה! באמת! קל יותר להתחבר אליך והמילים שלך נוחתות איפשהו, ולא ניתלות על ענפים מרוחקים.. נעים לקרוא אותך, לילה טוב :-)

בני בן החמש חווה טרואמה מכלב בסביבות גיל שנה. הכלב קפץ עליו בפראות. מאז ועד היום בני מפחד מאוד כמעט מכל חיה. הוא חושש ללכת ברחוב פן יעבור איזשהו חתול או כלב. לפני השינה הוא שואל על האיברים כמו: שיני חתול/כלב, עוקץ של דבורה וכו' וחווה את העולם כמסוכן ומפחיד בגלל נוכחותן של החיות בו. מה לדעתך הטיפול המומלץ לגיל הנוכחי ולבעייה שתוארה?

שלום לך, בשפה הרשמית הבן שלך סובל מפוביה ספציפית. חת השיטות שנחשבת ליעילה בטיפול בפוביה היא השיטה הקוגנטיבית התנהגותית - הכחדת הקשר בין הגירוי שרכש את הכח המפחיד, למשל איברים של חיות, לבין הרגש שמתעורר - פחד. נסה לברר באיזור מגוריך על מרפאות המטפלות בחרדה בילדים, או מטפלים מרטיים המטפלים בילדים בשיטה קוגנטיבית התנהגותית. דרור

שלום, יש לי אחות גדולה ממני בת 28 רווקה,שעושה חיטוטים בארונות וזורקת כל דבר שלא נראה לה שלא שייכים לה,החל מבגדים נעליים ישנות כל דבר שלא נראה לה למרות שזה עדיין במצב נהדר בשביל המשתמש שהבגדים הם שלו,כמו כן ניירות מסמכים,שעדיין צריכים אותם היא מעיינת בהם למרות שהם לא שייכים אליה בכלל. וכשהיא מחליטה שזה לא מתאים היא זורקת ולא יודעים מה לעשות עם זה לפעמים היא זורקת מסמכים חשובים. שצריכים להשתמש בהם לטווח ארוך, היא מתנגבת בנייר גליל כמעט שלם וזורקת לשירותים,מגבונים לוקחת מלא וזורקת, יחד עם זה היא נוהגת לשתות אלכוהול,וזה הורס את אמא שלי כל פעם שהיא זורקת לה דברים שלה.עשרות פעמים הזהרנו אותה אך שום דבר לא עוזר. מה עושים? תודה

שלום לך, מהתיאור שלך נשמע שאחותך סובלת מהפרעה נפשית כלשהי המקשה עליה לנהוג באופן המתאים לסביבתה. במקרה זה הבית שלכם. אם זהו אכן המצב חשוב להיות ברורים איתה, להבהיר שהתנהגות כזו אינה מקובלת ואם תמשיך כך לא תוכל לגור עוד איתכם. אם אין ביכולתה לשלוט על עצמה חשוב להפנותה לטיפול ובמקרה הצורך, על אף כל הקושי בכך להביא להוצאתה מהבית עד לאיזונה לפחות. אבל בינתיים נסו להיעזר בטיפול נפשי עבורה. דרור

אמי לא בדיוק תומכת בי בכל מיני מצבים, את נכדתה היא מאוד אוהבת חמותי היא אדם בהרבה יותר אמפתי מאשר אמי וכל פעם כשחמותי רוצה לעשות דברים קרובים שלא עשיתי אותם עם אמי, זה פשוט מכעיס ומרתיח אותי מה אני עושה בעלי קורא לזה התחשבנות , אבל לדעתי זה יותר עמוק איך אני מתמודדת עם המצב?

שלום לך, אני מקווה שאני מדייק אבל נשמע לי שכאשר חמותך מנסה לעשות איתך דברים שלא עשית עם אמך מתעורר בך כעס על כך בדיוק. שלא עשית את זה עם אמך, כעס על אמך, אבל כעס שמופנה כלפי חמותך שאולי לרגע מרגישה כמי שמנסה לקחת את מקומה של אמך. שהרי ממנה היית רוצה אמפתיה. בעצם אם דייקתי עד כאן יש כאן מצב בו את מקבלת מה שאת רוצה אבל לא ממי שאת רוצה. הדרך להתמודד היא לאפשר לעצמך לקבל מה שאפשר ממי שמוכן ויכול לתת. בכדי שתוכלי לאפשר לעצמך את זה ייתכן ותצטרכי לפנות לטיפול. דרור

כיום אני אמא לתינוקת מתוקה בת 3 שבועות ואני אוהבת כל רגע. היה לי איזה יום קשה שתינוקת לא רצתה לקחת בקבוק_אני מניקה(אני חזרתי לקורס) והתקשרתי לאמא שלי לספר ציפיתי שהיא תגיד שזה יסתדר ואהיה בסדר, והיא התחילה הרצאה כמה קשה לגדל ילדים, ושזה לא טוב שאתן לה בקבוק ושאני רק אניק אותה היא פשוט לא תמכה בי ואחרי שיחת טלפון בכיתי אני לחוצה מהמצב אמנם אני לא גרה בדרום-אבל יש סיכוי שיקחו את בעלי למילואים פעם קודמת שנפלו טילים על חדרה, היתי בהיסטריה נוראית ורק נרגעתי אחרי גין כרגע אסור לי לשתות אלכוהול, מה עלי לעשות כדי להוריד רמת הלחץ?

שלום לך, את מדברת על שני גורמי לחץ מרכזיים שמעסיקים אותך כעת - התינוק והמלחמה. כל אחד מהם בנפרד יכול להעמיס רבות על המשאבים שלנו ואני מבין את המתח שאת מצויה בו. לגבי ההתמודדות עם התינוק, נשמע שכרגע את מנסה להתמודד בכל דרך, בעזרת קורס בעזרת אמא אבל לעיתים יש ימים קשים. נסי לאות האם מעבר לאמא את יכולה למצוא חברה עמה את יכולה לדבר. חברה שאולי תוכל לתמוך בך יותר. לגבי החרדות מהמלחמה, את מתארת חרדה מהמלחמה הקודמת שמתעוררת מחדש. חשוב שתנסי בממד של המחשבות לראות שלמעשה הפעם אין סכנה ממשית על בית, שבעצם הפחד שלך מוזן ברובו מהפעם שעברה. מעבר לכך נסי לתרגל נשימות עמוקות במשך כעשר דקות בכל פעם, כפעמיים ביום ובוודאי בעת לחץ. אם כל זה לא עוזר, נסי לפנות לסיוע מקצועי. דרור

ילדתי בת ה-10 מתנהגת בצורה שמטרידה אותי . לאחרונה ראיתי משחק בינה לבין חברתה, בו היא מבקשת מחברתה לשבת עליה. כך נתקלתי בכמה "משחקים" בינה לבין חברותיה בהן היא מבקשת "להכאיב לה" בצורות שונות. גם מאביה היא ביקשה לשבת עליה. לא דיברתי עם בתי על העניין. מדוע זה קורה והאם זה מעיד על הפרעה פסיכיאטרית? כמו כן, מהן הסיבות שבגינן היא מתנהגת כך?

שלום לך אמא, אני מבין את דאגתך, את רואה את בתך משחקת במשחק שלא מובנת לך הסיבה לו והיא חוזרת עליו ואת מודאגת. לילדים יש דמיון פורה והם ממחיזים אותו לעיתים במשחקים, לעיתים בעלי גוון מיני ולעיתים בעלי גוון אלים. מהתיאור שלך נשמע ששני המרכיבים נוכחים. עדיין אני מניח שאת שואלת האם יש כאן משהו חריג. אני לא יכול לקבוע מכאן, אבל ישנם כמה כללים שניתן לבדוק אותם ובמידת הצורך לדבר ולשאול אותה ואף להפנותה לטיפול. אבל דבר דבר. ראשית האם את מזהה חזרתיות במשחקים, האם הם דומים מאוד זה לזה, כמעט זהים מבחינת ההמחזה ומבחינת המיקום שלה במשחק? האם היא משחקת גם משחקים אחרים? מה תדירות המשחקים האלו? אם את מתרשמת שהתשובות נוטות לכיוון הגבוה כדאי לנסות ולדבר איתה לשאול האם היא רוצה לשתף במשהו שעובר או עבר עליה. אם בשלב זה עדיין יש חששות כדאי לפנות לאיש מקצוע. דרור

דרור תודה על תשובתך. אכן אני רואה חזרתיות במשחקים. כמעט בכולם היא מבקשת שישבו עליה, גם אם מדובר במשחק שלה ושל חברתה על ספסל ברחוב, או בחדרה. תדריות המשחקים חוזרת על עצמה ונראה שהיא רוצה להרגיש תחושת כאב,שככל הנראה "מרגיעה" אותה. אני חוששת שחוותה התעללות כלשהי ובאופן הזה היא מבטאת את המצוקה שלה. אודה להתייחסותך.

לא יכולה יותר. חייבת הפסקה ממנה. היום לא היתה פגישה... עוד אחד מהביטולים שלה, של הרגע האחרון... למען האמת, לא אכפת לי גם אם הסיבה, תיאורטית, הכי מוצדקת שבעולם (נגיד ש...)... אני לא מתכוונת להגיע גם לפגישות הבאות. עוד לא הודעתי לה... גם ככה לא קורה כלום בטיפול... חבל לי על הזמן (של שתינו) ועל הכסף... גם נמאס לי. האמת הכי בסיסית היא שפשוט נמאס לי מהכל.

שלום לך, נשמע לי שהמטפלת שלך פגעה בך מאוד היום בכך שביטלה. את שמעת אותה אומרת לך שאת לא חשובה בעצם, שניתן לבטל. ובמובן הזה את צודקת - זה לא משנה מה הסיבה את עדיין נפגעת. כתגובה לכך את מנסה להמנע ממקום שפוגע בך, אבל תוך כדי זה אני שומע אותך מנסה למחוק את החלק השני של התמונה - שהוא גם עוזר לך. מההתרשמות שלי כאן בתקופה האחרונה הרגשתי שהטיפול הזה חשוב לך, והוא חשוב בדיוק בשביל הרגעים האלו בהם את מרגישה נפגעתץ חשוב כדי לדעת שזו לא כל התמונה. או לפחות להשהות את ההחלטה שלך עד שתדברו. דרור

שלחתי לה איזשהו SMS בלילה. אני יודעת שהנייד שלה סגור, ושזה לא מפריע. הודעתי לה שאני מוותרת על הכל... ביחס לטיפול, זה היה המשך של SMS אחר, מהצהרים. היא התקשרה אליי הבוקר, בשעה שהיא יודעת שאני ישנה, ולכן הנייד שלי מושתק. מן הסתם לא עניתי לה... אז החצופה הזו התקשרה לאמא שלי, להגיד שהיא דואגת! אז עכשיו אמא שלי יושבת לי על הוריד...! באיזו זכות היא מתקשרת לאמא שלי? מי נתן לה אישור בכלל?! ממתי מותר לה להתקשר למי שבא לה? אני מתעלמת. די. עד כאן. אני לא מתכוונת להגיב. לא רוצה שוב הסברים. דרור, אני מתארת לעצמי שתכתוב, שאני צריכה להעריך את זה שהיא דואגת ושאכפת לה... אבל אני לא יכולה. לא בכדי נאמר, שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות... וגהינום לא חסר לי גם ככה, אני לא צריכה שהיא תוסיף שמן למדורה.

שיר יקרה.. אני קוראת אותך ומתרגשת לראות עד כמה אני חווה המון דברים כדרך שאת חווה אותם. גם לי שמו את התווית 'גבולית'. אני תוהה, הכיצד את מצליחה לתפקד ביום יום, (עבודה וכו') כאשר את נתונה לסערות אמיתיות וקשות (ומסעירות..) כל כך..??? אם בכלל..? (אני זוכרת שספרת על הקונפליקט בעבודה) אני שואלת אותך, ממקום מאוד אישי שלי.. אני נמצאת בנקודת מצב בה היאוש היא המילה הכמעט יחידה שאני מכירה. אני נמצאת במקום בו או הכל, או לא כלום. המקומות האלה לא חדשים לי. הם אני. הם מי שאני צריכה להתמודד איתם, יום יום שעה שעה שניה שניה.. :(((( ואני, עכשיו ממש בימים אלו, עזבתי עבודה למופת, והכל בגלל שאני פשוט כבר לא מסוגלת. לא מסוגלת לתפקד עם כל הסערות הללו, החוויות הפנימיות שעולות בי בעוצמות. לא מסוגלת לווסת. וכפי שכבר ציינתי, אני תוהה; האם אי פעם אוכל לתפקד כמו שצריך..?? האם יש ריפוי ל'גבוליות' הקשה והמאוסה הזו..?? תראי, אם לא מתאים לך לענות לי ברמה האישית, אני מכבדת. בכל אופן, אשמח מאוד לשמוע את קולך, שהרי אין חזק יותר ממי שחווה על בשרו את הקושי האמיתי.. היי חזקה שיר.. מזדהה עם הכאב שלך, מעומק הלב והנשמה, ~נילי~

דרור.. האם תוכל להתייחס למה שכתבתי לשיר, מהצד המקצועי שלך.. האם תוכל להתייחס ליאוש שלי..? תודה דרור.. מחר אכתובת את מה שכתבתי לך בהמשך לשבוע שעבר.. לילה שקט דרור.. :((((( ~נילי~

נילי שלום, את מעלה שאלה מורכבת ביותר, האם יש פתרון לסערות הפנימיות שאת חווה. את מרגישה כרגע שאין, שאולי תצטרכי להרגיש כך כל חייך וזה מייאש אותך ואני יכול להבין את זה. את מתארת כיצד זה פוגע בתחומים רבים בחייך, מקצועיים ואישיים כאחד. מתוך לקיחת סיכון שאיראה לרגע לא מבין, אומר שאני דווקא חושב שניתן לצמצם את עוצמות הרגשות הללו, אולי לללמוד לווסת אותם בעזרת טיפול. אבל ברור לי שזה קשה, לעיתים זה מרגיש בלתי אפשרי. אלא הצמתים החשובים ואת נשמעת כמי שנמצאת באחד מהם. עצם היכולת להמשיך, אם זה בטיפול ואם לא יכולה להוות שינו י כשלעצמה. לסיכום, אני מבין את המקום המיואש שלך, הוא לגיטימי לגמרי, אבל אני שומע גם צד המבקש להיאחז בתקווה, גם אם לעת עתה מישהו אחר מחזיק בה. דרור

היי נילי, רציתי להפנות את תשומת לבך, שיתכן ושיר לא תקרא את מה שכתבת לה, כי.. א. שיר כותבת כאן בדרך כלל בימי חמישי - אצל מלי. ויתכן ואינה מבקרת כאן בשאר ימי השבוע. ב. לקח לי קצת זמן להבין (עד לפתיחת ההודעה) שפנית לשיר (בכותרת), מאחר ואת האות למד לפני המילה שיר, קראתי בפתח ( - ) ואז כמובן שהמשמעות משתנה. אבל גם יכול להיות שאני טועה. יום חמים ונעים לשתיכן.

שלום, שמי יונית,כבת 29, עוסקת בתחום ההוראה בבית ספר תיכון כבר 4 שנים. כילדה הייתי מאוד מאוד ביישנית,חסרת בטחון עד כדי הגזמה ,לא משתתפת בכיתה,כמעט ללא חיי חברה. בתקופת התיכון ובמהלך שירותי הצבאי הייתי מדברת מאוד מהר ולאור הערות מצד משפחתי ולתקיפות בנושא זה מהורי התחלתי לגמגם. לאחר שירותי הצבאי,כנראה בעקבות שינוי גישה, הגמגום הלך ודעך ונעלם כלא היה תקופת זמן. כלומר הוא ככל הנראה נבע ממצב נפשי ומרגישות יתר. לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שאני מדי פעם נתקעת או חוזרת על אות או הברה וניגשתי ליעוץ פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי לאחר 6 מפגשים טען כי אינני מגמגמת כלל וכלל וכי החשש מהגמגום נובע מחרדה שמקורה במקום אחר ולא אפרט כאן את מקורה. אני מנסה להתגבר על החרדה אך לעיתים תוך כדי דיבור בפני הכיתה אני מרגישה כאילו המילים הולכות להיתקע או להעצר. אני חוששת מכך ונזכרת בדברי הפסיכולוג שלי שטוען כי רק אני זו ששומעת או רגישה לאי הדיוקים בדיבור. כיצד אוכל להתגבר על כך ? אודה לעצתכם.

יונית שלום, נשמע לי שאת בתהליך טיפולי שמטרתו היא בין היתר להבין את מקור החרדה וכמובן גם להתגבר עליה. עצם המחשבה שעולה בך שזה רק החשש שלך חשובה. מעבר לכך מחשבה נוספת שאת יכולה לבדוק איתו היא מה התסריט הגרוע ביותר, מה את הכי חוששת שיקרה? ואז לחשוב כיצד את יכולה להתמודד עם זה. ברגע שתרגישי שאת מתמודדת גם עם התסריט הגרוע ביותר רמת החרדה תרד, וגם אם תחששי שאת עומדת לגמגם זה לא ייראה גרוע כל כך. דרור

יש לי דיכאון עמיד . זאת הייתה מסקנת הפסיכיאטר לאחר 7 שנים של טיפול בכדורים שונים. כרגע אני ללא כדורים ,עצבני ,ממורמר ,חסר שקט ,מאוד לא רגוע ומרגיש שיושבים לי הרבה כעסים על הלב (חלק מתנסחים-כבד). אני מעוניין לפרוק אותם. בהתחלה חשבתי ללכת לפסיכיאטר של הקופה(מכבי) ,שם פגישה ממוצעת עולה בערך 160ש"ח ל-45 דקות . אני לא יכול להרשות לעצמי ,אני כרגע מחוסר עבודה ואני חייב לשמור על כל אגורה. חוץ מיזה ,45 דקות עוברים כמו שנייה ואני צריך משהו יותר אינטנסיבי עם מחיר סמלי. האם בריאות הנפש שנמצאת במקום מגוריי (חולון) יכולה לטפל במצבי על בסיס של מספר מפגשים בשבוע ,איך עושים את זה למי פונים ועד כמה זה יכול לעזור ? אני אדם אינטילגנטי ,לא חולה נפש חלילה ,פשוט נמצא בדיכאון (מג'ורי) וזקוק לתמיכה נפשית אינטסיבית של כמה פעמים בשבוע

שלום לך, מרפאה לבריאות הנפש מספקת לרוב מפגש על בסיס שבועי. אבל לעיתים במרפאות ישנן אפשרויות שונות להגבירר את מינון המפגשים, כמו מחלקה לטיפול יום, או קבוצות משתתפים המתארגנות בהנהלת המרפאה. נסה לפנות ולראות מה הם יכולים להציע לך. בכל מקרה, שווה לחשוב גם על מפגשים שבועיים אם לא יתאפשר בשלב ראשון מעבר לכך. נשמע לי שתוכל להפיק תועלת גם מכך. דרור

שלום רב. אני מעוניין לברר אם להערכתך, כפסיכולוג, אני כשיר לגיוס לצה"ל. למותר לציין כי דבריך לא יובאו לציטוט בפני כל גורם, ואסתמך עליהם אישית בלבד בשל קשיים עתידניים שאני הולך ונחשף אליהם מדי יום ביומו. בכדי שעצתך תהיה נכונה ככל האפשר בשל הנסיבות, ובכדי שאוכל לאפשר לעצמי לעשות את ההחלטה הנכונה (פנייה לקב"ן ובקשה שלא להתגייס/להתגייס), אפרוש בפניך את מרבית מסכת חיי בשורות הבאות. אני כיום בן 18. מעולם ולא העליתי ולו אות מהמילה הומו לא בכתב ולא בעל-פה, ולא בקרב אף אדם שהכרתי בהיכרות רחוקה כקרובה. החיים שלי הם משחק מתמשך, משחק של ההוא המאופק, האינטליגנטי, המרוחק מאוד, המנותק-חברתית בהרבה מקרים והמבודד חברתית במקרים אחרים. אין בכוח המילים לתאר את ההרגשה לשחק משחק שלעולם לא נגמר. אך זוהי לא הבעיה היחידה שלי, ולמען האמת היא בבחינת צרות של עשירים. כשהייתי קטן חוויתי התעללות פיזית שכללה הכאה חוזרת ונשנית של שני ההורים, שתמיד תמכו זה בזה תוך כדי הכאה; התעללות שהחלה ב"כאפת חינוך" ונגמרה בכל המקרים במקלות, סירים, חגורות או אגרופי "חינוך", במשך שעות ארוכות. ההתעללות הפיזית לוותה בהתעללות מילולית, וחייתי תוך הרגשה שימיי ספורים בשל איומים על חיי במשך שנים רבות (עד כיתה ח', עוד משאני זוכר את עצמי). בשני מקרים אחד ההורים ממש כמעט הרג אותי, אבל עצר בזמן. מעולם לא דיווחתי לרשויות ואין בכוונתי לדווח. סיבותיי עימי, והאמן לי שהן טובות. זכורים לי כשני ניסיונות התאבדות מאותה התקופה, האחד כשהייתי בן 9 לערך, השני כשהייתי בן 11. בשני המקרים בלעתי כמות רבה במיוחד של כדורים מארון התרופות, ולמזלי (?) לא היה לי הידע לבלוע את התרופות הנכונות. ההכאה פסקה בסביבות כיתה ח', ומאז מצבי הנפשי השתפר, אך עדיין פוקדים אותי הלילות הארוכים והזוועות שחוויתי. אל תוך כל זה נשלח אליי צו גיוס ראשון בתחילת השנה שעברה. הגעתי ללשכת הגיוס, ושיחקתי אדם מעורה חברתית, ממוצע ביותר, הן מבחינת השכלה והן מבחינת השייכות ל"מיינסטרים". החייל בראיון קנה בנקל את הסיפור שלי – סיפור הנער הממוצע - וכששאל כמה חברים יש לי, וסיפרתי לו כמה אני נהנה עם 7-8 חברים כל שבוע, בעיקר בימי שלישי, בביטחון שרק שנות ניסיון מקנות, כבר ראיתי ששכנעתי אותו שאין כשיר ממני לגיוס. ואכן נשלחו לי צווים שונים מאז ועברתי מיונים רבים. אני כרגע קרוב מאוד לגיוס בתפקיד עורפי במקצוע כלשהו. האור שבקצה המנהרה תמיד היה בשבילי יציאה מבית ההורים, ממקום שהוא מאוד קיצוני, מיושן וחשוך, מקום בו חוויתי דברים נוראים, למקום טוב יותר. דאגתי העיקרית היא שצה"ל לא יהיה מקום טוב יותר, וששם אצטרך גם להמשיך לשחק את אותו משחק ארור, וגם להיות מבודד חברתית במשך שלוש שנים תמימות. אני לא בטוח שאוכל לשרוד בנוסף לתלאות שכבר עברתי, ואלוהים (לבדו) עדי שעברתי, עוד אכזבה שכזאת, ואני די בטוח שאם צה"ל היה מודע לעשירית ממסכת חיי, לעולם לא הייתי מוגדר "כשיר לגיוס". איני רוצה להפוך לעוד נתון בסטטיסטיקת המתאבדים של צה"ל, אך איני רוצה גם להיות מוגדר כמשתמט. אבקש את חוות דעתך המקצועית – האם לפנות לקב"ן ולבקש שלא להתגייס, או להתגייס למרות הכול ולנסות לעבור את זה.

רון שלום, אתה מתאר מסכת חיים מורכבת, שבדרך כלשהי גם נשמרה בסוד. היכולת שלך לשמור זאת בסוד מעידה שזה היה מאוד חשוב לך שזה יישאר כך, וגם שיש בך לא מעט כוחות על מנת להגשים את המשימה הזו. כעת לפני הגיוס עולה בך השאלה האם הצבא יהיה מקום שימשיך את הכאב או שדווקא יאפשר שינוי. בכל מקרה אתה חושש שתיאלץ להמשיך לשחק את המשחק של להחביא מה שאתה באמת מרגיש ללא שתהיה לך תמיכה. זה מצב כואב ללא קשר לצבא. אבל אתה מזהה נכון שלעיתים במסגרת צבאית, ישנה חשיפה ללחצים קיצוניים ולא תמיד הכרחיים. לכן המלצתי לך היא שלא תיקח את האחריות עליך להחליט האם ובאילו תנאים הצבא מתאים לך. אלא תפנה לקב"ן, תראה בו כמעבר לפוטר משירות (כי אכן תפקידו הוא עזרה נפשית) וביחד תראו מה יכול להתאים לך, האם ישנן הקלות שיכולות לעזור וכן הלאה. בראש ובראשונה זה יעזור לך להוריד מעט מהעומס של לשאת את הכל עליך. אני שמח לשוב ולייעץ לך בהמשך אבל נסה גם להיעזר בבריאות הנפש של הצבא, יש שם אנשי מקצוע טובים מאוד. דרור

רון יקר, קראתי אותך בנשימה עצורה, הכאב והעומס הנפשי שחוית ועדיין חווה מהדהד ונוגע. ובכל זאת, הפגיעה וההתעללות, לא פגעה ביכולתך להתבטא באופן רהוט ואנטלגנטי, ואני חושבת לעצמי , כולה בן 18.. רון, רציתי לומר לך בקשר לצבא, נכון שגיוס זה חויה של פעם בחיים עם כל מה שמשתמע מכך, אבל צריך להגיע למקום ההוא עם חוסן נפשי,(ולא כאילו.) ונשמע שאתה די מפוקפק וחסר בטחון - ובצדק, להמשיך ולשחק את מה שלא אתה, ודי בקלות ניתן לגלות זאת. אתה בסך הכל די צעיר, והצבא יכול לחכות לך,(וגם אם לא, אז לא נורא.) ובנתיים להכנס למסגרת טיפולית אינטנסיבית ומעמיקה, לפי תאורך עברת חיים לא פשוטים, ולא נראה לי שתוכל בכוחות עצמך בלבד, (גם לא עי "משחקים") לצאת מהסבך שנקלעת אליו, ובטח לא באשמתך. רון - המון הצלחה!!

אני נמצאת בטיפול אצל עובת סוציאלית כמעט שנה. תוך כי הטיפול מאוד מאוד ניקשרתי ריגשית במטפלת שלי. אני כתבתי לה ואמרתי לה לא פעם עד כמה היא הפכה למרכז חיי. אני אוהבת עד כדי דיכאון עמוק שנכנסתי אליו. אני לא לסבית, ולא רואה בה משהו מיני. אני רואה בה כדמות של אמא, שכל מה שאני מייחלת רוצה שהיא תאמץ אותי לליבה מבחינה רגשית. אני אמרתי לה שאני רואה בה יותר ממטפלת. והיא יודעת את הרגש ואהבה החזקה שיש לי אלייה. הגעתי למצב שאני ממתינה לה שעות שהיא תסיים את עבודתה רק כדי לראות אותה יוצאת לרכב שלה. אני זה כבר לא אני. כל מה שמעניין אותי זאת רק היא. אני גרושה כשנה עם ילדים, עובדת מתנהלת בהישרדות יומיומית.

נתי שלום, אמרת שהיא יודעת כיצד את מרגישה כלפיה אבל לא סיפרת כל כך כיצד הבנתן את הרגש הזה שהתעורר בך. בעיני חשוב לנסות ולהבין מה קורה שם, גם כי זה מפריע לך בחיים ובטיפול, אבל גם כי אולי יש שם משהו משמעותי שקורה. בתקווה שאני לא נגרר לפסיכולוגיה בגרוש תהיתי האם הסמיכות בזמן בין הגירושין לכניסה לטיפול קשורים. והאם ההרגשה שלך, שמשהו בטיפול, במפגש עם המטפלת מרגש אותך, גורם לך לתחושה שיש מעבר לרק לשרוד את החיים קשור לתחושות החזקות שאת מרגישה כלפיה. אם תרצי לשתף עוד אני אשמח לשמוע ולהבין. דרור

אני בת 31 בקרוב עוסקת בניהול מחלקה חשובה במפעל יצרני ניראית טוב, אינטיליגנטית ואוהבת להנות מהחיים ולהתפתח יש לי תכונה שלא כ"כ ברורה לי- נטיה למתוח את החבל כדי לראות עד לאן אפשר למתוח אותו. בהתנהגות הזו אני לומדת הרבה. אך, יודעת שזה יכול ל ה ר ו ס לי את מה שאני רוצה לבנות או בונה. מה דעתך על כך? מהו הגורם/ השורש לדפוס התנהגות הזה? תודה:) ד"ש

ד"ש שלום, נראה לי שהבסיס לצורך שלך למתוח את החבל לעיתים עד לנקודה בה הוא נקרע קשורה לקושי שיש לך עם אמון, ורצון ללמוד עוד ועוד על אדם מסויים האם את יכולה לסמוך עליו. הבעיה היא שלעיתים את לומדת לאחר שהחבל נקרע שנכון היה שלא סמכת כי אז היית נופלת. אני מודה שמרבית דבריי כאן מבוססים על השערה משום שאין לי הרבה מידע מתוך דברייך. אבל אם דבריי מדברים אלייך שווה אולי לבדוק מדוע קשה לך לסמוך. דרור

ברגע שגבר מחזר אחריי אני פוחדת שהוא עושה מתוך רצון לעשות לי טובה וברגע שהוא לא מעוניין אני רוצה אותו מאוד איך אפשר לצאת מזה ומה שקורה בסוף זה שבאמת לא רוצים אותי

שלום לך, את מעלה דפוס שזיהית אצלך, ושמפריע לך. לעיתים ניתן לראות דפוס כזה כטקטיקה הקשורה ל"קשה להשגה" כלומר כל דבר שאינו בנמצא שווה יותר. אני לא יודע אם זה עונה במדויק על ההרגשה שלך, משום שלשם כך צריך לשמוע יותר אבל אני מנחש שזה קשור לשאלת הערך העצמי שלך. את כמה את מרגישה בטוחה בעצמך, מושכת מעניינת ועוד. אם את לא מרגישה כך, את לא מרגישה שזה סביר שמישהו מתעניין בך. אם זיהית את הדפוס הזה, נראה לי חשוב שתתני עליו את הדעת ואולי תיעזרי באיש מקצוע על מנת להבין את המקור לו וכיצד לנהוג אחרת. דרור

שלום יש לי בעיה ולא יודעת לפתור אותה אני בת 29 אחות של תאומה ותמיד הינו ביחד משך כל השנים למרות כל אחת לקחה מסלול חיים אחר אבל תמיד הלכנו ביחד קנינו ביחד מבלות עם חברות ביחד יושנות באותו חדר וכל אחת מדברת מה שקרה לה באותו יום עד ש ..... עד ששידכו לי בחור להכיר אותו ותמיד היא זאת שהמשפחה משדכים לה בחורים ולא מקבלת את זה ותמיד הכירו לה בחורים ויצא שכולם לא מתאימים לה ומדי פעם נתנו לי להכיר מני בחורים וגם לי יצא לא מתאים עד שהכרתי אני את הבחור המתאים והמושלם בשבילי מצאתי בו את החלק השני שלי והתארסנו וכאן הבעיה אחותי עדיין לא מעכלת את זה וכל פעם כשאני מבלה עם הארוס שלי עושה בעיות משפחה וגם לי ניסית להציע לה לבלות איתנו והיא תמיד מסרבת ואמא שלי יש לה בעיה בריאותית קשה וסופגת את כל הכאב וההורים שלי נותנים לי את כל החופש להנות עם הארוס שלי וכל פעם כשאני חוזרת נוצר ריב לפעמים מגיעה לריב פיזי וכל השמחה עם הארוס שלי הופך לעצב וכאב בסוף היום והוא קצת ערבתי אותו בבעיה שלי ומנסה לתמוך בי . ונשאר זה לחודשים וגם משהו חשוב שאחותי עובדת ומתקדמת בעבודה שלה עובדת משמרות ויש ימים שגם היא חוזרת מאוחר וכשמגלה שאני ביליתי עם הארוס שלי עושה בעיה ועוד משהו יש לה חברה שתמיד היו מבלות ביחד אבל בזמן האחרון החברה עבדה אז התרחקה קצת ממנה . השאלה שלי איך להתמודד עם זה ?? איך להוציא את הקנאות מאצלה שכבר הפכה לדיכאון אצלה ומרירה למשפחה ?? תנו לי פתרון איך למצוא פתרון עד שהיא תמצא את הבחור המתאים שלה ועד אז מה לעשות

אימי שלום, קנאה בין אחים ואחיות, ובעיקר תאומות היא דבר לא פשוט. את מתארת דפוס התנהלות דומה כל החיים, ואפילו העדפה שלה בתחום מסויים ולפתע הכל מתהפך כך שניתן להבין מהכין זה מגיע אצלה. עדיין זה בוודאי לא מצדיק התנהגות כזו. כשקראתי את דברייך הנתי מדוע זה כל כך מציק לך, ובכל זאת חשוב שתקחי בחשבון את האפשרות שייקח זמן עד שהיא תתגבר על זה אם בכלל. ושיש גבול למה שאת יכולה כדי להשפיע עליה. ראשית את יכולה לקחת אותה לשיחה, רק שתיכן, לומר לה מה את מרגישה, לשמוע מה היא מרגישה וכיצד אתן חושבות שניתן לנהל את המצב מהמקום הזה. מעבר לכך, אני לא בטוח שניתן לעשות הרבה בחלק שלה. אבל בחלק שלך נסי לקחת בחשבון את האפשרות שהיא לא תתגבר ולראות כיצד את מתמודדת עם זה שטוב לך גם אם זה לא עושה לה טוב. דרור

בוקר טוב! תמליצו בבקשה על פסיכולוג ילדים באזור כרמיאל

אירנה שלום, אם אשמע על פסיכולוג ילדים מאיזור זה אשמח להמליץ לך. בינתיים מוזמנים שאר חברי הפורום לשלוח לך המלצות. דרור

שלום לך ד"ר אני לא יודע אך להתחיל אפילו להסביר מה קורה לי כבר שנים.. כל דבר שאני לא רוצה אותו קורה לי בכול מובן המילה שום דבר לא הולך וכל דבר שלילי רק הוא קורה לי כבר שנים מתחיל עבודה ואני אומר ואלה הכל עכשיו יסתדר ויהיה יציבות קורה משהוא שלילי ואני עוזב את העבודה אם זו יחיים או קיצוצים או שאני בכלל לא מוצא את העבודה שאני רוצה אותה ..ובכלל לגבי העבודה רק העבודות שאני הכי לא רוצה ונגעל מהם אני מתקבל לשם..כן כן מצחיק זוגיות אותו דבר יש לי הרבה ידידות אבל ברגע שאני רוצה מישהיא באמת זהוא הכל נעלם ואין לי עם מי לדבר וכל הדברים האלה אלה דברים ומחשבות שעברו לי בראש שיקרו לי...לפני שנה אני הייתי עובד במפעל אחראי טכנאים התחלתי לעשות פרוייקט לבניית בית במרכז בית קטן ואמרתי עכשיו אני התחייל לעבוד שעות נוספות בשבל לממן ועם מה שיש לי אני אסתדר באותו יום שהתחיילתי את הבנייה נבצעתי במקום העבודה שלי וישבתי חודש בבית!!!!!!! ולאחר שחזרתי נחט עלנו את המודעה המרה שהולכים לסגור את המפעל ומעבריים אותו לארצות הברית לפני שבוע כל זה היה וסגרו את המפעל עכשיו אין כסף יש לי מחייבות לאנשים ושתבין עכשיו אני מתחיל לחפש עבודהה אבל רק את העבודה שאני לא אוהב ולא רוצה ונגעל ואין לי שום קשר אליה כאילו כמו שאומרים מה הקשר אליך העבודה הזו חוזרת אליי אני לא מתקדם בחיים ואותו דברים חברים כלום אצלי לא יציב שום דבר תקוע לאלה אני ממש תקוע רואה את כל אלה של בני גלי איפה הם ואיפה אני כולם אומרים לי אתה יש לך מזל ממש נכס לא הולך לך בשום דברר ד"ר אני לא יודע מה להגיד לך אבל ממש כל דבר שלילי שעובר לי בראש מתמשש וזה ממש אלה דברים שיוצאים מהלב למרות לא מאמין בזה אבל אין הכל חוזר לאותו נקודה .יש לי מחשבה והיא לא עוזבת אותו שאומרת אין אתה לא תתקדם בחיים וכך תשאר ולא תקבל את העבודות שאת רוצה ושאתה מכשר אלהם לא ילך לך עם בחרות ולא עם חברים ורק שלילי וכל מה שאתה לא רוצה כך יקרא לך...וזה מה שקרה ולכל מחשבה יש את העובדה שלה...אני באמת לא יודע מה אתה הולך לענות לי..

אלי שלום, זו הרגשה קשה להרגיש שכל הדברים הרעים שאתה חושב עליהם קורים ושום דבר מהדברים הטובים לא קורה. אבל, ואני מסייג את זה משום שההיכרות שלי איתך מצומצמת, לעיתים קרובות למחשבות שלנו יש השלכה מעשית על ההתנהגות שלנו ועל התוצאות בשטח. כאשר אנחנו באמת מאמינים במשהו זה עובר, כאשר אנחנו משדרים ספק לגבי יכולתינו לעשות משהו לעיתים רואים זאת ונרתעים מכך. אני אומר זאת, כי כמוך אני לא מאמין שעצם המחשבה, ללא תיווך של התנהגות, משפיעה כך על התוצאות. אם אתה רוצה לבחון את זה לעומק אולי תפנה לטיפול ותנסה לבחון שם מה כן נתון בידיים שלך ולכן גם פחות מייאש. דרור

אני כנראה סובל מאחד משבע החטאים של הנצרות-עצלנות. כשאני כותב עצלנות ,אני מתכוון שהיא במידה רבה ומציקה, גובלת בחוסר מוטיבציה לעשות דברים חשובים וחיוניים כמו לקנות מידי פעם בגדים ,לקנות אוכל (אני גרוש), לנקות את הבית , לנקות את האוטו ,לתחזק את הבית ,להתרחץ , להתגלח , ליזום פגישות עם בנות זוג וכו' וכו' . אני הולך לישון בסביבות חצות וקם רק בצהריים ! מעביר את הזמן ליד המחשב והטלויזיה רוב שעות היום ולפעמים שוכב לישון שוב. כשאני כבר יוצא מהבית ,אני יוצא כמו פנתר והאדם הראשון שאני נתקל בו ,מעורר בי כעסים ועצבנות ,גם אם אין סיבה ממשית. גם כשאני נוהג ,אני מקלל ומתעצבן רוב הזמן ודופק על הדשבורד או על ההגה . אני אדם שפוי ,אבל נראה לי שאם זה ימשך אני עלול להשתגע . המצב נמשך כבר שנים. אולי חוסר מוטיבציה לצאת ולחפש עבודה, קשורה לזה שלפני מספר שנים קבלתי ירושה קטנה והיא משמשת לי כבטחון בגיל העמידה ובנוסף אני מקבל מביטוח לאומי קצבה על היותי חולה במחלת BPD מלווה בדיכאון מג'ורי. תרופות שאני מטופל בהם לא ממש עוזרות והפסיכיאטר התייאש. ואמר שיש לי דיכאון עמיד. אין לי הורים ,אחים אחיות ,חברים ואני מגדל בבית כלב שמצאתי ברחוב. אני מאוד רוצה לשקם את חיי ואפילו להתחתן ,אם כי ילדים לא בטוח שאוכל להביא כי אני כבר מעל 50 והזרע אצלי לא טוב.

דן שלום, פתחת בדבריך ואמרת שאתה סובל כנראה מעצלנות, עצלנות המונעת ממך לעשות דברים רבים. מאוחר יותר אמרת שאתה סובל ככל הנראה מדכאון, דכאון שעד כה לא הצליחו למצוא לו פתרון. אני לא סתם קטנוני בהבדל בין השניים. עצלנות מתארת תכונה בה האדם יכול אבל לא בא לו, לא רוצה להתאמץ. לעומת זאת הדכאון מצביע על קושי ממשי לאגור אנרגיות לביצוע המשימות השונות. אני מצביע על כך משום שהדרך לשפוט את עצמך בחומרה היא דרך מכאיבה שנראה לי שמוכרת לך. אחד הדברים שטיפול פסיכולוגי, בנוסף לטיפול תרופתי יכול לעשות, זה להתבונן על הדרך בה אתה שופט את עצמך, להבין מדוע אתה עושה כך וכיצד אתה יכול לראות עצמך באור חיובי יותר, שגם ישאיר אותך פחות כועס. כך שהמלצתי היא שתפנה לטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול הנוכחי. דרור

היי מלי, מה שלומך? טוב שאת כאן. הרבה זמן לא כתבתי כאן. היום יותר מתמיד צריכה לשמוע קול נוסף. פחד והימנעות הם הבעיות של חיי. אני בטיפול והצלחתי להתגבר בשנה האחרונה על כל כך הרבה פחדים, הצלחתי לגעת בכל כך הרבה תחומים מהם נמנעתי כמעט כל חיי. יש עוד פחד אחד עמוק ובסיסי שמוביל להימנעות טוטאלית שאני צריכה להתעמת איתו, להתיידד איתו, לחשוב עליו, להתגבר עליו, לנצח אותו ולהכיר אותו. פחד מאינטימיות. סוף סוף הגעתי בתהליך הטיפול לשלב שבו אני "עושה" את הפחד ולא רק "מדברת" אותו. אבל עדיין רחוקה מ"להכניס אותו למיטתי ולסגור את דלת הארון". זה מתוך הסיפור "פחדרון בארון", מכירה? אני יודעת שכדי להתגבר על הפחד צריך פשוט לבצע את מה שפוחדים ממנו. אבל איך מתגברים על פחד כזה??? פחד של שנים, פחד שנובע מטראומת ילדות, ופחד שלא תואם את הגיל הכרונולוגי שלי. אני יודעת שהיום אני נמצאת במקום הכי טוב בחיי, אבל הפחד וההימנעות הספציפיים מעלים חששות כה רבים וחרדות של פעם. יש לך עצה? אשמח לשמוע. תודה ושבת שלום.

שלום שירה. מרגש לשמוע על הדרך שעשית בהתמודדות עם הפחדים הכי עמוקים שלך, ועל היכולת שפיתחת לראת את הדרקון כפחות גדול, מאיים ומפחיד ממה שהוא. את מספרת שנשארת עם פחד מרכזי אחד, אולי הבסיסי והעמוק מכולם. אני מבינה את הרצון שלך להפטר גם ממנו, אבל נדמה לי שאם תסתכלי אחורה, על התהליך שעברת, תראי שהוא קרה בזכות סבלנות, הליכה בקצב שלך, יכולת להיות שוב ושוב במקום המאיים והמטלטל, עד שלאט לאט אפשר פתאום להרגיש משהו אחר. מה שאני מנסה לומר הוא שתהליכים כאלה דורשים זמן, סבלנות ועבודה עיקשת. תני לעצמך את כל המרחב שאת צריכה, וזכרי שבזמן הזה, שבו את אולי מרגישה "תקועה" או "לא מתקדמת" את בעצמם מלמדת באופן לא מודע את נפשך (ואולי גם גופך...) משהו חדש, שונה כ"כ מזה שהיה מוכר לך בעבר, והלמידה הזו דורשת זמן ותרגול פנימי. שיהיה המון בהצלחה, מלי.

הי מלי, לא היית כאן בשבוע שעבר וחסרת... מקווה שלא חלית מגשמי ורוחות הכרמל.. ושהשנה האזרחית החדשה נפתחה בחברה נעימה אצלי בסדר. אפילו בסדר גמור. נחמד, נכון? בפורום אני עסוקה בעיקר בהתאפקות לא לספר כאן כמה היא מיוחדת, המטפלת שלי. קשה לי אפילו לקרוא לה כך, "מטפלת", כי זה בנאלי ולא ייחודי.. והיא כל כך "היא", לא טיפוסית, אני חושבת. מאוד קל לי להעריך את העבודה שהיא עושה, ולאהוב את מה שהיא נותנת לי להכיר בה. קורה שם מיוחד, אני חושבת.. הרבה מעבר למה שחשבתי וכל כך מוקדם בינינו עדיין... את רוב הדברים בי היא עוד לא מכירה, וכבר... היא לא מפסיקה להפתיע (ולרגש) בכמה היא מאפשרת, לי וגם לעצמה, להגיד ולהיות. היא ממש שם. לא רוצה לנפח כאן לחלל מילים גדולות וצבעוניות מדיי.. רק אומר שהיא מאוד מיוחדת לי. מאוד איתי. (זוכרת שכתבת לי מזמן על פנטזיות..? אז רק בסוגריים- טוב לי איתה יותר מאשר בהן..) מלי, רק רציתי לשלוח לך דרישת שלום ממעבר למסך ד"ש עם שיר (שם למעלה בכותרת) ההתאפקות כנראה קצת נסדקה לי ;-) אז אסיים כאן.. סוף שבוע נעים, לילך ובנ.ב. קטן- זו אני שמעדיפה להתאפק כאן..

שלום לילך. תודה על הדאגה שלך אלי. אני ממש בסדר... אני כ"כ שמחה לשמוע על הקשר המשמעותי, המרגש, שאת הולכת ובונה עם המטפלת שלך. חושבת כמה היית זקוקה לקשר כזה - נוגע, קרוב, ממשי. אני מניחה שעוד תוכלו להבין יותר לעומק ממה את כ"כ נרגעת, ואולי מה הדברים שכ"כ חסרים לך - בעבר ובהווה, ושיש להם מענה בטיפול. ובינתיים, שמחה לשמוע שיש לך בית חדש, ושהוא בדיוק במידות ובטעם שלך... שרק ימשיך בטוב... מלי.

שלום מלי, פעם ראשונה שאני חוזרת לכתוב בפורום... בעבר כתבתי כאן די הרבה,שנים אני בטיפול והמכות לא מפסיקות לנחות עלי,יש לי קשר טוב עם המטפלת בעיקר סוף סוף סומכת היא פסיכולוגית קלינית ולאורך השנים אני חשה בשינויים שהיא עוברת בהתחלה יותר בגישה הקלינית לאחר מכן יותר בפסיכותרפסתית ולאחרונה היא לומדת פסיכואנליזה ולמען הכנות אני פחות מתחברת לגישה הזו... אני מאוד אוהבת שהיא מעורבת ,ברור שהיא נתנה לי את המקום שלי להתפתח ולעבור את התהליכים בעצמם והיא היתה שם כדי לכוון אותי ...אין ספק שלהיות שנים בטיפול יש יתרונות וגם חסרונות אני בעיקר נהנת לראות איך הגעתי ובאיזה מקום אני היום...איך היא היתה המון שנים בית עבור הרגשות והרצונות והצרכים שלי ...ואיך היום אני מרגישה שאני יצרתי לי בית כזה בתוכי... אני כותבת פה אחרי תק ארוכה שהרגשתי מאוד טוב בטיפול ונגמרו המלחמות ,אולם עכשיו אני מרגישה יותר את השקט שלה ואת המקום הגדול שהיא נותנת לי ...ואני לא אוהבת, זה מרגיש לי לבד במיוחד עכשיו אני זקוקה לנוכחות שלה יותר (עברתי ניתוח בעקבות הריון מחוץ לרחם)...חודש לא הייתי אצלה בעקבות המקרה והיא היתה איתי בקשר דרך המיילים ששלחתי ושיחות לעדכון ולעידוד.אני אמורה להגיע אליה ביום ד הקרוב מאוד התגעגעתי לעטיפה שלה אבל מאוד פוחדת משינוי שהיא עוברת...אנחנו נגענו בזה קצת בטיפולים האחרונים ונעצרנו בזה...אני זקוקה לה במיוחד עכשיו כמו מקודם לא רוצה שהיא תשתנה... תודה ושבת שלום אני

שלום לך. ראשית, ברוכה השבה לפורום. את מתארת קשר מיוחד, עמוק ומשמעותי עם המטפלת שלך, ונשמע ששתיכן עברתן לא מעט, והתאמצתן מאוד כדי להגיע למקום הזה. אני שומעת את החשש שלך מפני השינוי שהמטפלת שלך עוברת, וחושבת שהקשר ביניכן חזק מספיק כדי שתוכלי לפתוח את מה שאת מרגישה בפגישה, ולנסות להבין יותר לעומק ממה את חוששת, ואילו דברים וזכרונות זה, כנראה, מעורר בתוכך. נדמה לי שמאחורי החששות שלך מסתתרות שאלות וקונפליקטים מהותיים שבוודאי מוכרים לך לגבי קשר: מתי מרחב בקשר מרגיש כמו מרחק, תחושות של נטישה ולבד, ואולי אפילו פחד משינוי. נדמה לי שאם תוכלו להשתמש במה שאת חווה כרגע בטיפול, תגיעו לתובנות חשובות לגבי החיים שלך. לילה טוב ובהצלחה, מלי.

מלי... כואב לי... לא שולטת בזה יותר... חותכת לעתים יותר ויותר תכופות... זה כמו איזה סם ממכר, כל פעם צריך יותר כדי להגיע לתחושת ההקלה הראשונית הזו... וגם זו כבר לא ממש הקלה... המטפלת שלי אמרה לי להתקשר אליה לפני, ואני לא מסוגלת... היא כזו מקסימה ואני יודעת שהיא תהיה שם אם אני אבקש אבל אני לא רוצה לתפוס עוד מקום... לא מגיע לי שהיא תעזור לי... היא במילא נותנת לי יותר מידי... היא צריכה להשקיע את הזמן היקר שלה במטופלים שהם לא חסרי תקנה... לא במקרים אבודים... אם הייתי יכולה להתכנס לכדור קטן ולהעלם העולם היה הרבה יותר טוב לכולם... מלי, אין לי שאלה. רק אם יש לך מילה או שתייים, באמת לא הרבה, שירגיעו ואולי יתנו לי אויר לעבור את הסופ"ש עד הפגישה הבאה...

שלום סיון. אני שומעת אותך נאבקת ברצון לפגוע בעצמך, מתארת לעצמי שאת חשה כעת כאב ועצב בלתי נסבלים. אני ממליצה שתשתפי את המטפלת שלך במה שאת מרגישה, או, אם את חשה שזה כבר לא בשליטתך, ספרי על כך לאדם קרוב שיוכל לשמור עלייך מפנייך. אני רוצה לעודד אותך בנקודות הללו למצוא בתוכך קול אחר, זה שלא שונא, הורס, כועס, מאשים. דווקא קול מלטף, מרגיע, מערסל. קול בתוכך שיוכל ללוות את מה שאת מרגישה במילים מרגיעות ומכילות. קול בתוכך שיכול להיות לא שיפוטי ולא ביקורתי, ובעיקר להדהד אפשרות אחרת - בריחה למחשבות או לעשייה נעימה וחיובית יותר. מקווה שתמצאי בתוכך את פס הקול הזה, ושתזכרי שבוודאי כבר עברת תקופות קשות ושחורות בעברך, ושגם זו יום אחד תהיה מאחורייך. נסי לשרוד את הכאב כעת עם כמה שיותר אמפתיה וסלחנות למצבך, ונסי להיות עבורך "מבוגר אחראי" שמטפל ודואג. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

היי מלי , אני בת 26 תקופה ארוכה בטיפול ואחת הבעיות שבגללן התחלתי ללכת היא שאני לא מסוגלת להיות בזוגיות , כשהתחלתי את הטיפול הייתי יוצאת הרבה לדייטים בד"כ הייתי מסיימת את "הקשר" אחרי דייט אחד , היו מעטים שנמשכו חודשיים שלושה וגם אז אני הייתי מסיימת את "הקשר" , מאז שהתחלתי את הטיפול אני פחות מסוגלת לצאת לדייטים . אני מרגישה שאני לא מסוגלת להיות בזוגיות כי אני לא אוהבת את הגוף שלי אני מרגישה כמו הר (למרות שטכנית אני נראת בחורה ממוצעת מידה 40-42 ) , אנחנו לא מדברות הרבה על הנושא אבל כשאשר הוא כבר עולה ואני מעלה את הסיבה הזאת כאחת הסיבות היא אומרת שזה סתם תירוץ ויש לי בעיות בלפתח קשרים ובעיות של תלות ומנסה לקשר את זה לכיוון הזה (למרות שיש לי הרבה חברות וידידים ואיתם אין לי בעיה ) , אני לא חושבת שהיא בכלל מודעת לכמה זה מפריע לי . (ובטח השאלה המתבקשת היא למה אני לא עושה דיאטה - כי פשוט אין לי כוח נפשי לזה , כל פעם שאני רק חושבת על זה אני רק מעלה במשקל ) , אני מרגישה שאם לא היה צורך בחלק הפיזי בזוגיות הייתי מצליחה להחזיק קשר (ברור שזה לא משהו רציונלי - אבל ככה זה מרגיש ) , מה עושים כששונאים את הגוף שלך ? ואם את חושבת שהיא צודקת שהיא בכלל לא "מרשה " לי לעלות את זה כאופצייה ומחפשת כיוונים אחרים ...תודה מראש - ושיהיה סופ"ש נעים ושקט .

שלום אלמונית. הקושי להיות בזוגיות קשור בד"כ למגוון דברים, חלקם עמוקים ומהותיים יותר, וקשורים לתפיסה המאיימת של "להיות בקשר" (ולנושאים של תלות מול נפרדות, קרבה ומרחק וכו'), וחלקם קשורים לדימוי הגוף, לדימוי העצמי ולערך העצמי (אגב, שני הדברים בהחלט קשורים זה בזה...). אני חושבת שחשוב להבין לעומק מה מונע מבעדך מליצור קשרים זוגיים, והאם תפיסת העצמי ומשקל העודף קשורים לבעייה הזו. אני גם חושבת שהדברים הם תמיד מורכבים ובהכרח לא רק "את צודקת" או"המטפלת צודקת". כנראה כל אחת מכן מאירה חלק אחר של הבעייה. עם זאת, אני חושבת שחשוב להתייחס למה שקורה בקשר שלך עם המטפלת. אני שומעת אותך מתקשה להסכים עם התפיסה שלה אותך, ואתכן מתקשות להיות בדיאלוג שבו את חשה נראית, מובנת ומוכלת. נשמע לי שזה נושא שחשוב לפתוח אותובטיפול ולהבין אותו לעומק. יכול מאוד להיות שב"קשר הזוגי" עם המטפלת שלך מתרחשים דברים שמוכרים לך מקשרים אחרים, ושבגללם את מוצאת את עצמך מורחקת או מתרחקת. אני שומעת אתכן נמצאות במקום של חוסר הבנה, של קושי להיות ביחד, ומציעה לך לבדוק בטיפול מה מזה קורה בקשרים אחרים. בהצלחה, מלי.

למלי, רק רציתי להבהיר אני רשמתי לך אתמול, לגבי ההודעה של היום זו לא אני זהו , אני מודה לך על ההתייחסות חן

הי חן. תודה על ההבהרה. מניחה שיש מאחוריה אי נוחות שקשורה בהרגשה שעוד מישהי בחרה בכינוי שלך... מזמינה את שתיכן להמשיך ולהיות כאן ככל שתצטרכו. לילה טוב, מלי.

כבר למעלה משבועיים מאז שהסכמתי לעבור סדרת ECT... ועוד אין תשובה מהפסיכיאטר. היא דיברה איתו ביום שני... הוא אמר שהוא עדיין לא הצליח לסדר את מה שהוא מנסה... ואמר גם, שהוא יתקשר אליי כדי לעדכן אותי ולפקסס לי הפניות לבדיקות טרום-ECT, כדי שאם זה אכן יסתדר, הכל כבר יהיה מוכן... הוא לא התקשר מאז ועד היום. חיכיתי. לא רציתי להטריד אותו. היום סיכמנו, בפגישה, שאתקשר אליו ביום ראשון... לחכות שבועיים וחצי זה די והותר זמן... כי בינתיים אין שינוי במצב, אין שינוי בטיפול התרופתי (שלא מועיל גם ככה) ומכיוון שהוא חשב שהוא יצליח לסדר את נושא ה-ECT תוך כמה ימים, הוא גם לא קבע לי פגישה איתו... אז מה הטעם אם כלום לא זז? וגם בפגישות איתה אני לא מצליחה להתקדם... זה לא ששתינו לא מנסות להתגבר על הקשיים האובייקטיביים... אבל, כידוע, יש דברים שפסיכותרפיה לא יכולה לפתור... בגלל זה הרפואה מתערבת... וזה מתסכל. אותי. אותה. ודווקא המצב הבטחוני עכשיו לא מפריע לי... לא ברמה של סטרס או משהו כזה... אין ספק שמדי פעם, כשיש אזעקה, זה סתם מפריע ברמה טכנית - צריך להחליט אם לעזוב הכל ולעבור מקום (לממ"ד או למקלט; מה שיותר קרוב ברגע נתון) או לא... אבל זה עובר עליי ברגוע דווקא... אולי בגלל שאני אפילו לא מסוגלת להיות פנויה לזה ברמה יותר עמוקה מזה. יותר מדי רדופת שדים משל עצמי...

ערב טוב. אני שומעת ממך את הציפייה ל... ואת התחושה, שנדמה לי שהיא מאוד מוכרת לך, ש"הכל תקוע", ששום דבר לא זז. נראה לי מהצד שיש עיכוב טכני (שאולי, אגב, כדאי לזרז...), אבל שהדברים עומדים לקרות, וזה רק עניין של זמן. אני מתארת לעצמי שכמו עם הטילים והאזעקות, גם מול ה-ECT שעומד להתחיל את בסוג של "שקט מתוח" - מגיבה לדברים, מרגישה שילוב של ציפייה ופחד, מתח והקלה בו זמנית. מקווה ששתי הדרמות הללו בחייך - זו ששיכת למעגל הפנימי וזו ששייכת למעגל הכללי יותר, ייפתרו במהרה, ושסוף סוף יגיעו אלייך ימים של שקט. שיהיה סופ"ש נעים, שקט וחמים, מלי.

מלי שלום. אני זו מההודעה של אתמול כועסת...משום מה אני לא רואה את מה שכתבתי אז אתחיל מחדש. אני בטיפול למעלה משש שנים,עם קשר טוב עם המטפלת.אני משלמת 220 ש"ח לחודש כנראה סכום נמוך במגזר הפרטי. המטפלת אמרה שיש לעלות את המחיר כי לא ייתכן שלא התבצעה העלאה מצידה לאורך השנים.היא מדברת על סכום שלחלוטין לא ריאלי מבחינתי, גם כך אני בחוב תמידי של חודשיים שמשום מה כבר גולשים לשלושה למרות שאני משלמת חודש בחודשו עבור 4 פגישות(אני לא מדביקה את הקצב).מערכת היחסים שלנו מאופיינת בהתרחקויות שלי מידי פעם כשאני נפגעת ממנה, לא במתכוון. עניין התשלום עלה בסוף המפגש האחרון ואני בעקבותיו שלחתי לה מייל. היא רואה זאת כאתגר שנוכל לעבור אותו יחדיו.בתחילת השבוע כעסתי מאוד על ה"אתגר" ועל נחמדות היתר שלה שנעבור זאת יחדיו. כתבתי לה בתגובה והיא בחרה להתעלם ולא להשיב. בתחילה כעסתי ורתחתי. החלטתי שאשלם עבור שלשת החודשים הבאים בצקים דחויים, אך בכדי לסגור את הפער לא אבוא במקביל.יש לי אפשרות ללכת לטיפול מוזל דרך מקום העבודה, אבל ככל שאני חושבת על כך יותר עצוב לי שהקשר ביננו ייפסק ולא אוכל לשוב ולראות אותה. אני מניחה שאני כמהה לצורך לראות אותה ולהרגיש קרובה וחשובה ולא ממש הטיפול הפסיכולוגי הוא מהות העניין עבורי כעת, או שמא אני טועה. אם קודם כעסתי על הבחירה שלה לא להגיב עכשיו פשוט בא לי לבכות כי אני מבינה ביני לבין עצמי שזה הולך להיגמר. אני לא אמשיך לשלם סכומים גדולים יותר ולהגיע כי כך לעולם לא אצליח לאדביק את התשלום.אני כמובן לא מסוגלת לכתוב לה מייל נוסף ונאלצת לחכות לפגישה הבאה שהיא אחרונה מבחינתי כעת. ברור לי שאחר כך,כעבור תקופה, לא אגיע ולא משנה עד כמה יהיה לי קשה בלעדיה. זהו אני כבר בתוך סיטואציה חדשה שזה נגמר והיא תדע על כך רק סוף שבוע הבא. תודה על הסבלנות לקרוא ועל ההתייחסות.

שלום ר. בהחלט עניתי לך! ראי את התייחסותי בשרשור שכתבנו. מקווה שהעניינים ייפתרו על הצד הטוב ביותר. סופ"ש מוצלח, מלי.

היי מלי, איזה כייף שאת פה. חיכיתי לך... לפני מספר חודשים פנתה אלי חברה שלי ובקשה את הטלפון של המטפלת שלי, נתתי לה בשמחה ואמרתי לה שתגיד לה שאני הפנתי אותה. המטפלת סרבה לקהל אותה מפני שהיא חברה שלי. בהתחלה לא כ"כ הבנתי אבל בסוף החלטתי שזה שיקול שלה. דיברנו על כך רבות ומבחינתי זה היה בסדר. לפני חודש נפגשתי עם חברה שהיום אנחנו ממש לא קרובות אבל לפני מספר שנים היינו חברות טובות מאוד והיא הייתה מעורבת בתהליך הטיפולי שלי, החברה הזו סיפרה לי על הקשיים שיש להם עם הבת שלהם ואמרה לי שהיא הולכת לפנות למטפלת שלי, היא אמרה לי שהיא תגיד לה שהיא חברה שלי עניתי לה שאם היא תגיד את זה אז היא לא תקבל אותה. אחרי שבריר שנייה התחרטתי על מה שאמרתי, ניסיתי להבין עם עצמי האם זה נח לי שהיא תגיע אליה או לא ( בעבר ידעתי בוודאות שאני לא רוצה)והחלטתי שזה בסדר מצידי.( הייתי בטוחה שהיא לא תקבל אותה כי היא מאוד עמוסה). לפני ימים ספורים דיברתי עם החברה הזו היא סיפרה לי שהמטפלת שלי הסכימה אחרי מסע שכנועים כבד לקבל אותה. ששמעתי את זה לא נשמתי הבטן כאבה לי במשך שעתיים וכל הלילה לא הצלחתי להרדם. ( החברה הזו היא בחורה שאין לה גבולות בדיבור שלה היא אומרת הכל ועכשיו בלי לחשוב על אף אחד מסביב.) ואז התחלתי לתלבט האם לספר למטפלת שלי כמה קשה לי או לנסות לנשום עמוק ולתת לזה לעבור אותי. אני משננת את משפט המטפלת שלי "שלא מכל משב רוח צריך להטלטל" זה עוזר לקצת ואח"כ זה עובר. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה קנאות מכוערת מצידי ויודעת שזה לא בסדר אם אני אקלקל לה ומצד שני מנסה להסביר לעצמי שזו חוויה שאולי תחשל אותי. אני מפחדת ממנה ( מהחברה) שהיא תספר עליי כל מיני דברים ומצד שני אני בוטחת על המטפלת שלי שלא תתן לזה לקרות. מלי - מה את אומרת? הלוואי ויכולתי להתלבט ביחד עם המטפלת שלי, אני מפחדת שכאשר היא תשמע את הסיפור היא תחליט בשבילי - לבטל איתה את הפגישה. אני שואלת את עצמי אם זה יקלקל לי את הטיפול ( ויש סיכוי שזה יקרה כי אני כבר חושבת לבטל את הפגישה הבאה שבאותו השבוע גם היא אמורה להפגש איתה) האם המטפלת שלי תכעס עליי שלא סיפרתי לה שחברה שלי מגיעה אליה? אני מאוד אמביוולנטית מצד אחד יודעת שאני לא רוצה שהיא תחדור למקדש הפרטי שלי ומצד שני חושבת שזה לא בסדר " לתפוס בעלות" על המטפלת שלי. אני חמש שנים בטיפול ויש לנו קשר מדהים ושונה. מלי - מה את אומרת? עצוב לי, אני עם מועקה שגם עם הטכניקות שלמדתי אני לא מצליחה לשחרר אותה. יצא לי ארוך ומסורבל. תודה מלי עננית

עננית יקרה. נדמה לי שהתשובה שלי היא ברורה - את צריכה , למרות הקושי והכעס, לדבר על כך בטיפול. אני חושבת שאת נמצאת בטלטלה שראויה שתשמע, ושיש בהחלט מקום להבין אותה יותר. נדמה לי שדרך הטיפול של החברה את מעלה נושאים חשובים של קנאה בקשר, תחרות, מחוייבות, ייחודיות, גבולות... כל אלה, בלי קשר להחלטת המטפלת שלך, הם נושאים שבוודאי חשוב להתבונן עליהם ולהבין את משמעותם בחייך - בקשרים שחווית בעבר ובהווה. נדמה לי גם שאת נורא עסוקה בשאלת הפתרון, "מה לעשות". אני מזכירה לך שזו אחריות והחלטה של המטפלת שלך, ושלפעמים השורה התחתונה היא פחות חשובה, אפילו מאבדת מהמשמעות שלה, כאשר הקונפליקטים הרגשיים שמלווים אותה מוכלים, נשמעים ומעובדים. אני חושבת שאם תצליחו להשאר ולהתעמק ברגשות ובשאלות שעלו בך, ולדבר על הקשר ביניכן ועל מה שמדאיג אותך, תגלי שאולי השאלה אם המטפלת קיבלה או לא קיבלה את אותה חברה הופכת לפחות משמעותית עבורך. להתראות, מלי.

היי מלי, אני ממש לא כועסת על אף אחד. אני נמצאת בתחושה לא נוחה... אם אני יביא את זה לטיפול זה יהיה מאוחר מידי... היא כבר תפגש איתה.. את מציעה להתקשר אליה "ולהתלבט" יחד איתה? תודה עננית שכנראה עושה מכל זבוב פיל...

לא יודעת מה יש לי אני מחפשת אהבה וביטחון אצל אחרים כול הזמן צריכה אישורים מאחרים אני נמצאית בתקופה של בילבול אין לי חברים ממש טובים אמיתיים כולם לא ממש שם מכול הלב אני בתקופה שאני לא יודעת אם אני צריכה להישאר בזוגיות שלי אם היא נכונה לי אני מנסה לבחון את הדברים אני בת26 והוא בן37 ויש לי כמה דשברים שאני לא בטוחה לגבינו כששואלים אותי נניח אם הייתי רוצה להתחתן איתו או אם אני רואה איתו עתיד אני לא יודעת לענות על זה ואז כולם אומרים אז מה אני עושה איתו וזה כואב לי רק המחשבה שאצטרך להיפרד ממנו אני פשוט מרגישה שאני מצד אחד מחוברת אילו מאוד גם יש לי ביטחון מעצם המחשבה עליו ונעים לי איתו ומצחיק לי איתו אז מה בעצם אני רוצה??? עיזרו לי למצוא כיוון איך לא להתייחס לסובבים שזה לא ישפיע עליי שאהיה חזקה בדרכי ????? תודה על ההקשבה

שלום שיר. את מסמנת איזור שאת מבולבלת או לא שלמה איתו. אני שומעת אותך אומרת שאת פחות יודעת להשען על עצמך, להבין מה עושה לך טוב, מה נכון ומתאים לך, למה את זקוקה, וצריכה יותר את האישורים וההחלטות של הסביבה. נדמה כאילו מרכז הכובד שלך מופנה החוצה במקום פנימה. גם כאן, השאלות שלך מבקשות תשובה למשהו שרק את יודעת, ושאת היחידה שיכולה לתת עליו מענה (האם להשאר עם בן הזוג, למשל). כמובן שהסיבות לכך יכולות להיות שונות, וקשורות בשאלה מדוע לא למדת (או יותר נכון: מי לא לימד אותך) לסמוך, להאמין ולתמוך בעצמך. אני חושבת שהפתרון לכך הוא לנסות לעזור לך להקשיב יותר טוב ולנסח יותר טוב את מה שאת ומרגישה, ואז גם את מה שאת רוצה וצריכה. אין לכך "תרופת קסם" - מדובר בתהליך ארוך שבו תלמדי יותר ויותר להפנות את המבט פנימה, ולשמוע מה קורה לך. אני ממליצה שתעזרי באיש מקצוע ותפני לטיפול, ובטוחה ששם תוכלי לעבור תהליך משמעותי. בהצלחה, מלי.

שלום רב, איזה טיפול עשוי להועיל, לעזור, לדיסתימיה שנמשכת שנתיים(גם חרדה קלה שנמשכת כמה חודשים)? אינני מעוניין בתרופות אלא רק בשיחות. האם טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור? אם כן, באיזו גישה טיפולית כדי יותר? אודה לתשובתך.

שלום חן. טיפול פסיכולוגי בדיסטמיה יכול בהחלט להוביל לתובנה ולקדם תהליך של שינוי. ראי את תשובתי הקודמת לגבי ההבדל בין טיפול קוגניטיבי לדינאמי, נראה לי ששם תמצאי מענה גם למה שאת שואלת. להתראות ובהצלחה, מלי.

שלום רב, אשמח לדעת מה יכולות להיות הסיבות לתשוקה בשליטה במהלך סקס. ומאידך הסיבות שגורמות הנאה למושפל/ לנשלט. בברכה סיוון

שלום סיוון. שליטה ויחסי משפיל -מושפל ביחסי מין קשורים, עפ"י תאוריות פסיכולוגיות, לנסיון לשחזר חוויות שכנראה נחוו כמשפילות או מתעללות (למשל: מול הורים, מול דמות סמכות וכו'). ההנחה היא שבחוויה המקורית, העמדה המושפלת הייתה מכאיבה, קשה ומפחידה היות שהתחושה השלטת שם הייתה של חוסר אונים ובלבול. ביחסי מין האדם בעצם מצליח להיות שוב בסיטואציות הללו, אבל הפעם, לכאורה, ממקום של שליטה, בחירה ונכונות. הטענה היא שהיכולת להיות הפעם באותו מקום, לחוות אותו שוב ושוב, אבל ממקום פחות חסר אונים ודחוי, היא נסיון לעכל ולעבד את הטראומה או הכאב של הסיטואציה המקורית. כמובן שדווקא ההמצאות במקומות הללו מחזירה את האדם לחוויה הטראומטית, ולא באמת מצליחה לתת כלים אמיתיים, רגשיים, להתמודדות עם החוויה שעבר. לכן, יש בהחלט מקום לפנייה לטיפול ולנסיון להבין ולעבד את הטראומה באופן יסודי יותר. להתראות, מלי.

הי מלי, תודה על תשובתך! ומה בנוגע לאנשים שאוהבים לשלוט ביחסי מין, מעדיפים אישה כנועה, מה יכולים להיות המניעים שלהם? בברכה סיון

שלום רב, אני בחור באמצע שנות העשרים לחיי, ונמצא במצב של מתח נפשי בשנתיים האחרונות. דיכאון קל וחרדות בחצי שנה האחרונה.לדעתי, הדבר נובע מההסביבה שבה אני נמצא וגר. (גר בבית עם המשפחה). כאשר איני בבית למשך תקופה ארוכהאני מרגיש די אחרת. בנוסף אני סובל מאקנה בשנה האחרונה. אני נוטה לחשוב שזה כתוצאה ממצבי הנפשי. אני מעוניין לגשת לטיפול פסיכולוגי אם זה יכול להועיל ולעזור. אשמח אם אקבל חוות דעתך לגבי סוג הטיפול שעשוי להתאים לי (בין אם זה קוגנטיבי התנהגותי, דינמי או כל דבר אחר), על סמך פירוט זה. תודה רבה.

שלום ניר. קודם כל חשוב לי לכתוב לך שאני בהחלט ממליצה על פנייה לעזרה, ושמחה שזו אופציה שאתה שוקל בחיוב. טיפולים קוגניטיביים בד"כ קצרים וממוקדים יותר, ומתמקדים בנסיון לפוגג את הסימפטום שאיתו המטופל מגיע (במקרה שלך - דכאון). הרעיון הבסיסי, על קצה המזלג, מאחורי טיפול כזה הוא שהדכאון הוא תוצאה של אמונות ומחשבות לא אדפטיביות (למשל: "אני לא שווה כלום", "אין לי עתיד" וכו') ובטיפול יש נסיון להחליף אותם באמונות ומחשבות אחרות, בד"כ תוך תשומת לב להתנהגויות ומעשים שיכולים לעזור לך לצאת מהדכאון. לעומת זאת, טיפול דינאמי מניח שדכאון הנו תוצאה, סימפטום, של משהו עמוק, בסיסי ומהותי יותר, בד"כ כתוצאה מחוויות והתנסויות בעבר ובהווה, ומדפוסי קשר משובשים. בטיפול דינאמי, לפיכך, יש נסיון לעשות "טיפול שורש", ולברר את המקור של הבעיה, בהנחה ששם גם טמונה ההקלה. באופן אישי, אני מאמינה שטיפול קוגניטיבי יעיל יותר בפתרון של סימפטומיים ברורים וממוקדים (כמו פוביות למשל) ופחות במצבים רגשיים מופשטים ומורכבים, וכנראה גם עמוקים יותר (כמו דיכאון או בעיות בקשרים בינאישיים). עם זאת, רבים בוודאי לא יסכימו איתי. אני מניחה שהדרך הכי בטוחה היא לפנות לפסיכולוג ששמעת המלצות עליו, מתוך אמונה שכאשר המטפל הוא טוב, רציני, מחוייב ומקצועי, והקשר איתו יוכל להיות חיובי ומאפשר - השינוי יחול ללא קשר לתאוריה הניצבת מאחוריו. שיהיה בהצלחה, מלי.

היי... מבקשת את עזרתכם, אולי מישהו יודע כיצד פרויד מפרש מבחינה סמבולית את האלמנטים: 1. חלון 2. מים 3. מראה כאשר אלה מופיעים בחלומות/במציאות. תודה גדולה...

שלום דפנה. אני אינני בקיאה בפרושים הסימבולים הספציפיים, ומזכירה לך שהיום הנטייה להתייחס לאובייקט כסמל אוניברסלי מעט מיושנת. הגישה הרווחת היא לחפש את המשמעות הספציפית, האינדיבידואלית של החולם, מתוך מחשבה שלכל אחד מאיתנו יש "סט" אסוציאציות וחוויות שונות לאובייקט כלשהו. בכל מקרה - יעה לך לחפש בגוגל, או לעיין בספר "פשר החלומות" של פרויד. בהצלחה, מלי.

הי, אם מותר להעיר בקטנה שהספר "פשר החלומות" יצא לא מזמן בתרגום חדש / גרסה פחות ארכאית כ "פירוש החלום". ובהקשר לשאלה שלך, דפנה, אולי אפשר גם להוסיף לגבי האובייקט ששווה לחקור גם את מה שמסביבו, כחלק מהשלם. למשל, מים יכולים להיות רדודים או עמוקים, סוערים גועשים או רגועים נינוחים, זכים או עכורים וכו'. אפשר לחשוב גם מה הדינמיקה שלהם בחלום המסוים לאור הארועים וברצף חלומות על פני תקופה ועוד. וכאמור, בטיפול שלי למדתי שלהקשר לעולמו של המטופל יש הרבה מה לדבר... (א.ב.)

היי מלי, קודם כל, שנה אזרחית טובה :-) ושנית, מה שלומך? לפני שבועיים כתבתי לך הודעה מתלבטת, מהורהרת, גם קצת כעוסה... זה בסדר שאת לא זוכרת... כתבתי, מחקתי ושוב כתבתי, עד שהמחשב שלי "שלח" אותה בעצמו. רק שהוא לא באמת שלח. לא יכולתי שלא לחשוב שזה רמז קוסמי, שאני כנראה צריכה לקחת צעד אחורה מכאן, מלכתוב אליך (ובעיקר מההסתבכויות המעצבנות שלי עם עצמי). אבל התגעגעתי... (אז באתי) רק כדי לספר לך שסיימתי סוף סוף את התואר. אתמול הוגשה העבודה האחרונה (גם לדחיינים כרוניים יש סיכוי לסיים תארים...) והיום לגמרי פינקתי את עצמי. היה לי אחר צהריים כיפי במיוחד אחרי העבודה. הלילה הולך להיום חמים וארוך במיוחד. מלי, אני לא זוכרת מתי היה לי זמן שהיה *ממש* חופשי, שלא היה משהו שהייתי צריכה לעשות בו, כמו לקרוא מאמרים או לכתוב תרגיל ללימודים. כבר שלוש וחצי שנים... היום חשבתי בחיוך על כל הדברים שהבטחתי לעצמי שאני אעשה כשאסיים סוף סוף. איזה כיף שהזמן הזה הוא עכשיו! טוב שחזרת :-) נועם

נועם יקרה. קודם כל המון מזל טוב! אני יודעת איזה הישג נרשם לזכותך, ומקווה שאת מצליחה, בצדק, להשמיע לעצמך (ובוודאי גם לשמוע) את קולות הגאווה, הסיפוק והכוחות שההישג הזה מבטא. אני שמחה שאת מרשה לעצמך לחגוג - בפנים ובחוץ, ולהנות (ובטח גם להתרגל) למצב החדש. כנראה שהשנה החדשה עומדת להיות, עבורך, שונה מאוד, ובתקווה שהחידוש וההתקדמות מסמלים משהו ממה שיקרה לך השנה. שרק יימשך הטוב... מלי.

שוב אני :-) רק להגיד תודה, ואני אכן מרגישה טוב לגבי השנה המתחילה עכשיו. שוב לא אמרת מה שלומך... (אני יודעת שאתם הפסיכולוגים לא אוהבים לדבר על עצמכם, אבל בכל זאת...) חיוך לסופ"ש רגוע, נועם

מלי שלחתי לך הודעה בשם פרצוף ירוק. יכול להיות שדילגת? כ"כ חיכיתי לתשובה מנחמת... לילה טוב עננית

עננית יקרה. עדיין לא בדקתי את הודעות ההמשך - כרגיל נשמרות לסוף. אם לא מדובר בהודעת המשך אז לצערי לא קיבלתי, ואני יותר מאשמח אם תסכימי לשלוח זאת שוב. מבטיחה לנסות לתת תשובה מנחמת... להתראות בינתיים, מלי.

מלינקה מה נשמע? הרבה זמן לא "דיברנו"...חוץ מזה שהתגעגעתי אלייך וחיכיתי לשובך אין לי כל כך מה לספר...אולי רק שהסיוטים הנוראיים בלילה לא מרפים כבר שבועות וזה מעיק ומכביד עליי מאוד. איך מפסיקים לזכור חלומות? מקווה שחמים, נעים ומוגן לך :) לילה טוב #

סולמית יקרה. שמחה להפגש...שוב... אני מניחה שלא היה נחמד לגלות שנעלמתי בשבועיים האחרונים, אבל הנה אני כאן. ולגבי החלומות - אני אוהבת להתייחס אליהם כאל קול או הד מהתת מודע שלנו או ממקומות בנפשנו שפחות נגישים לנו בערות. לכן דווקא לא הייתי ממליצה לשכוח, להפך. אני מבינה שמדובר בחלומות קשים, אבל אולי בכל זאת תנסי להזכיר לעצמך שמדובר בחלום, ותנסי לראות איך בכל זאת אפשר להתייחס למתנה הזו, שהלילה שולח לך. רק שקט... מלי.

אבא שלי רוצה לנסוע לב"ש ביום שבת לדודים שלי לא אכפת לו המצב מלחמה בדרום ניסיתי לדבר איתו שלא יסע זה לא מזיז לו הוא בטוח שלא יקרה כלום וגם אחי הקטן ואמא שלי יסעו איתו ,אני מפחדת מלי ,מה אני יכולה לעשות ואיך לדבר איתם שלא יסעו הם לא מקשיבים לי

שלום חן. המצב שבו אנו נמצאים מזמין את התחושות והדילמות הללו. נדמה לי שאבא שלך מבוגר מספיק בכדי להחליט את ההחלטות שלו. את יכולה לדבר ולחוות דעה, אפילו לייעץ,, אבל לזכור שאבא שלך הוא אדם מבוגר ועצמאי, ושההחלטה הסופית היא שלו, ושם נגמרות היכולות שלך לפעול. אני שומעת גם את החרדה שלך ואת תחושת חוסר האונים שלך מול מה שקורה בחוץ, ומבינה ממך שבוודאי התחושה הופכת לקשה יותר כשהסביבה לא קשובה לחששות ולמצוקה, ומתקשה להכיל ולהרגיע אותם. מזמינה אותך כאן לשתף ולחלוק את המחשבות והרגשות בנוגע למצב. לילה טוב, מלי.

בואי בואי בואי מתי את באה ?? אוף... קשה.

חן יקרה. הנה, הגעתי! אני מניחה שהחיפוש אחרי קשור גם להעדרות שלי בשבוע שעבר. אז הנה, אני כאן, מלווה את הפורום עד יום שישי בערב. שוב מאחלת לכולם לילה טוב ושקט, מלי.

יש לי הרגשה שלא משנה מה אני אומר הפסיכולוג יאמר ההפך אני שוקלת להעלות את זה בפגישה אבל הוא כנראה יאמר שזה לא כך...

ערב טוב. אני מבינה שאת מרגישה שאת והמטפל שלכם חושבים, מדברים, ואולי גם מתנהגים באופן מנוגד זה לזה. אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף האם הדיאלוג ביניכם מרגיש לך שיפוטי, לא מבין או לא מכיל, או שאת מרגישה שיש ביניכם אינטראקציה שהציר המרכזי בה הוא "לא להסכים". אני חושבת שחשוב להבין יותר מה קורה ביניכם, מדוע את לא חווה אתכם כצוות משותף, והאם ההתנהלות הזו, שבה את והפרטנר מדברים בקולות מנוגדים, מוכרת לך מעוד קשרים בחייך. בהצלחה, מלי.

מלי? מה שלומך מלי? היית חסרה מאוד שבוע שעבר (למרות שדוד מקסים ועשה עבודה מצוינת במילוי המקום).. אני מקווה שהכל בסדר אצלך.. ספרי מה שלומך, אבל באמת.. טוב?... מלי.. אני ביאוש טוטלי.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. והאמת שאין לי בכלל כוחות לשום דבר .. אחרי החמש שנים שאני אצלה.. היא מנסה לשנות קצת גישה.. היא קצת הולכת לכיוון של טיפול דיאלקטי התנהגותי.. הרגשתי את השינוי לבד.. ידעתי.. היה לי ברור שקורה משהו שונה פתאום.. והבנתי לאן היא מכוונת.. קישרתי את זה מאוד מהר לטיפול הדיאלקטי התנהגותי...ובאמת השבוע היא אמרה שאני צודקת.. שאנחנו מתחילות דרך חדשה.. שהבנתי נכון.. אבל מלי.. אין לי כח יותר.. לא רוצה לנסות שוב.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר להיות מתה בעולם הזה... אני חושבת מלי.. ש.. זה כישלון שאני לא יכולה לעמוד בו.. ההבנה שלה שהטיפול במשך חמש שנים לא עזר לי ולא יעזור לי.. כאילו שהטיפול הדיאלקטי התנהגותי הזה, זה מוצא אחרון.. (שגם הוא נועד לכשלון) לפני שמכריזים עלי כאישיות גבולית דפוקה מהיסודות.. נכון שאני הכרזתי על כך מזמן, אבל מסתבר שגם היא מגיעה לאט לאט לאותה ידיעה שבי.. גם היא בסופו של דבר תצטרך להשלים עם העובדה, שלא משנה כמה היא תהיה מטפלת מקצועית ומעולה (והיא באמת כזו) זה לא יעזור כי יש לה מטופלת דפוקה לגמרי. מטופלת ששום דבר לא יעזור לה כבר להיות אפילו בקצת קצת קצת יותר נורמלית.. ובכלל אני תוהה מה למילה נורמלית ולי.. אני שונאת את ההפרעת אישיות גבולית הזאת. אני שונאת שהיא קיימת. קיימת בי. אני שונאת את הידיעה שקשה מאוד לטפל בהפרעת אישיות גבולית. מלי.. יש איזשהו ראיון של ד"ר יפעת כהן ע"י פרופ' אלי זומר.. על הטיפול הדיאלקטי התנהגותי.. ועל הפרעת אישיות גבולית.. ואני לא יכולה שלא להקשיב לראיון הזה כל פעם מחדש.. כאילו חייבת לשמוע כמה קשה לטפל "באנשים האלה"-בי... קשה לשמוע מה חשבו עליהם (עלי) פעם.. קשה לשמוע כמה מטופל עם הפרעת אישיות גבולית יכול להתיש את המטפל, ליאש ולתסכל אותו, להכאיב לו ולפגוע בו. קשה לי לשמוע כי אני שומעת את הדברים שנאמרו שם ואני רואה את עצמי בדיוק כפי שהם מתארים... מלי.. אני מרגישה שאני רגע לפני הסוף.. לא מצליחה להחזיק מעמד.. לא יכולה לעמוד בקצב ה"חיים" ומה שהם מביאים איתם. השבוע היה כל כך קשה.. כל כך מיאש.. כל כך אובדני.. "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל" - כמעט. מחר אמורה להיות פגישה.. אבל מלי.. אני לא רוצה ללכת.. אני מרגישה שאני סתם גוררת את המצב.. שאני סתם מבזבזת לה זמן יקר.. שאני מבזבזת אותה.. היא יכלה לטפל במקום זה במישהו שבאמת מגיע לו טיפול.. שמגיע לו אותה.. שיש סיכוי שהמצב שלו ישתפר... לא משנה כמה היא תגיד ותבטיח לי שאני לא מבזבזת לה את הזמן, שהיא כן רוצה לטפל בי, ועוד כל מיני דברים כאלה.. אני יודעת אחרת.. "מה שוות המילים.. וחושב לעצמי בסופו של דבר הבטחות לא תמיד מתקיימות"... אני כל כך שונאת את עצמי. הלוואי שכבר אמות. שהכל יגמר. שיהיה שקט. שתבוא מנוחה. כתבתי המון סליחה מלי שיר

שיר יקרה. שמחתי למצוא אותך כאן, כותבת יותר מבדרך כלל. שלומי טוב, באמת... קראתי את מה שכתבת, וחשבתי לעצמי איך דווקא מול המטפלת שנלחמת עליך, שלא מתייאשת, שמנסה שוב ושוב, דווקא שם את חשה נטישה, חשה שהכיוון החדש משאיר אותך לבד, מלמד שוב כמה, לכאורה, את בלתי נסבלת. ואני רוצה לעזור לך להרגיש עד כמה המטפלת שלך, כמו גם הראיון שהקשבת לו, הם מקומות שבהם יש מאמץ לא לוותר, לא להתייאש, לפעול לשינוי. וכן, בוודאי שזה קשה, ומטלטל, ולפעמים מרגיש חסר סיכוי, ובכל זאת, נשמע שלא מוותרים לך ועלייך. ובתוך כל ה"הפרעת אישיות הדפוקה הזו" נמצאת שיר, ואת לא הפרעת אישיות, את שיר, עם מה שאת מביאה ושעוד תביאי. נדמה לי שלצמצם את עצמך למושג של "הפרעת אישיות שקשה לטפל בה" יהיה קצת לא לראות אותך, והרבה לפספס אותך. ועוד משהו קטן... "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה... תתארו לכם קצת אושר" (זוכרת?) בתקווה לימים של אושר... מלי.

מלי יקרה קראתי אותך והדמעות מציפות בעיניים.. כמה טוב שאת כאן.. כמה מרגיע לקרוא אותך... מלי.. התקשרתי אליה והשארתי הודעה.. הודעה כואבת.. מאוד.. והיא.. היא לא התקשרה... ואני יודעת.. יודעת שכשאני רוצה שהיא תחזור אלי, אני אמורה להגיד לה שאני רוצה שהיא תתקשר.. שאני רוצה לדבר איתה.. אבל מלי.. לא יכולתי להגיד את המילים האלה.. רציתי שהיא תבין לבד.. שתשמע במילים, בטון הדיבור, בתוכן.. שאני צריכה שהיא תתקשר אלי.. שאני צריכה אותה.. לפעמים מלי היא מרגישה וחוזרת אלי גם כשאני לא מבקשת.. אבל הפעם, דווקא הפעם היא לא חזרה.. דווקא הפעם השאירה אותי "נטושה"... ורק חיזקה את ההרגשה שבי שאני לא צריכה ללכת מחר, שאני לא רוצה ללכת מחר.. מלי.. תודה מלי.. שאת כאן.. ותודה על המילים שלך.. תודה על המקום שאת נותנת לי.. ההרגשה שזה בסדר גם כשכתבתי כל כך הרבה.. ותפסתי מלא מקום.. ושתדעי לך מלי.. לפעמים אני באמת רוצה, ולפעמים אני קצת מנסה לתאר לי עולם פחות עצוב.. ממה שהוא ככה.. לפעמים אפילו מנסה לתאר לי קצת אושר.. שיר

מלי שלום. לאמיתו של דבר כתבתי בתחילת השבוע לפורום ודוד ענה לי. תשובתו הכנה והעניינית אכן העירה את עיניי ובמובן מסוים נרגעתי., לצערי, לא באופן מוחלט. הכעסים התמתנו במקצת אך שוב מה שצף ועולה זה הרצון, מעבר לסיום הקשר (שכבר לא מלווה בכעס וטינה) זה לשלם את החוב הכספי שנפרש כבר על פני חודשיים. אני שוקלת לשלם בשני צקים דחויים לחודשים הבאים (ינואר פברואר) בכדי לא להעמיק את החוב, אך במקביל לא להיפגש במהלך החודשיים - רק במרץ אם בכלל. אני יודעת שיהיה לי קשה מנשוא לא לבוא ולראות את המטפלת ובהחלט ייתכן שאחרי תקופה זו גם לא ארצה לחזור במחיר החדש, המתקרב ל 350 ש"ח, מחיר שאינו ריאלי מבחינתי כלל (עד כה שילמתי 220 ש"ח). למעשה אני לא יודעת למה אני כותבת. אני שונאת להיות חייבת וזו האופציה היחידה שנראית לי לגיטימית לסגירת הפער הכספי. למעשה שקלתי גם משהו חלופי במסגרת העבודה של שיחות כדי לא להרגיש את המחסור של הטיפול או המטפלת...? אני טועה ? ברור לי שפגישה נוספת חייבת להתקיים ביני ובין המטפלת אך אני די סגורה על האופציה שמצאתי לעצמי. תודה על ההתייחסות.

שלום ר. אני קוראת את "סוף הסיפור", וחסרה לי ההתחלה... מזמינה אותך, אם את רוצה להתייעץ עימי, לספר לי את "תקציר הארועים", כך שאוכל להבין יותר טוב עם מה את מתמודדת כרגע, ואיך ניתן לעזור לך. להתראות, מלי.

מלי שלום. חשבתי לתומי שאוטומאטית ניתן לראות את הכתוב לפני. אני שולחת לך את פני הדברים כפי שהצגתי אותם לראשונה בתחילת השבוע. המון המון תודה על ההתייחסות והנכונות לעזור. ובכן: "אני מתחילה לכתוב ומתלבטת האם יש סיכוי שהמטפלת שלי עוברת על פורומים ותזהה אותי...בכל אופן אתגבר על החשש. אני בטיפול מעל חמש שנים, אני משלמת על הטיפול לאורך שנים מחיר קבוע וכנראה גם נמוך באופן יחסי למגזר הפרטי (220 ש"ח). היום המטפלת אמרה בסוף המפגש שאחרי פרק זמן כה ארוך יש צורך להעלות את המחיר והיא תוהה מדוע לא עשתה זאת עד כה. הנושא לכשעצמו די מכביד על שתינו ועליי בפרט, כך שבתם המפגש כתבתי לה מייל בנידון. ומה אני בעצם אומרת ורוצה? כתשובה למענה שלה העזתי לכתוב לה שאני די כועסת על האתגר (כך היא קראה לזה) שעומד בפנינו וגם על הנחמדות יתר שהיא מקרינה בתשובתה. ברור לי שהכעסתי אותה בתשובתי. עצם זה שהיא לא השיבה לי מרתיח אותי עוד יותר. אם אני מעזה לומר לה מה אני מרגישה - גם אם אלה רגשות פחות נעימים - אז הכל נשאר פתוח עד המפגש הבא? לדעתי היא גם חוששת שאני לא הופיע למפגש הבא, אך נראה לי יותר נכון להגיע ולומר לה אשר על ליבי. למה כשאני מצליחה להכעיס אותה (גם אם היא מרגישה שלא מגיע לה ) היא לא עונה ומעדיפה להתרחק? פורמט התנהגותי שמתאים דווקא לי? ברור שאני לא מתכוונת לכתוב לה ולנסות להבין מדוע לא ענתה לי . זה די משגע אותי שהעזתי לומר לה מה אני חושבת וכתגובה לא זכיתי לכל מענה אז למה בעצם העזתי. כנראה אאלץ להישאר עם זה למעלה משבוע וכמו שאני מכירה את עצמי לחשוב על זה יום ביומו. דוד התייחס לתשובה שלי בהמשך לעזוב את הטיפול סופית שיש להרהר בכך שאולי, לעיתים, מתוך חשש שיתנתקו מאיתנו, אנו ממהרים להינתק קודם. ובנוסף, שלעיתים, מתוך כעס, יש סיכון של לפגוע בעצמנו, רק על מנת לפגוע גם באחר. ואחרי שהסיפוק המיידי עובר, נשארים בעיקר עם הכאב...מקווה שלא העמסתי יתר על המידה.

אני מרגישה כלואה בתוך בור ללא תחתית ממשיכה ליפול וככל שאני נופלת הכל הופך לאפל ושחור,ואני לא מצליחה לראות את האור מבצבץ לו מקצה המנהרה... מרגישה שמתתי מבפנים ואני לא אוכל לקום לתחייה ,כבר המון זמן המצב הזה נמשך ואני לא רואה את הסוף הארור, אני בטיפול אבל ללא הואיל התחושות האלו לא מרפות ממני וככל שהימים עוברים להם נראה לי תלוש מהמציאות שזה יעבור ...כי זה לא עובר... ונמאס לי לחיות את החיים האלה... אני נמצאת בטיפול לא עוזר ..וזה לא שאני לא משתפת פעולה ..אני כן רק שללא הואיל..

שלום חן. אני שומעת את הכאב, העצב והחרדה, מבינה שכרגע הכל נראה לך שחור ואינסופי. אני חושבת שההליכה לטיפול היא דרך התמודדות מצויינת, ואני מניחה שלאט לאט תוכלי גם להכיר בערך ובתרומה שלה להקלה בכאב. בינתיים אני רוצה להזכיר לך שגם לבור יש תחתית, ודפנות, אור מלמעלה, ושהנפילה הזו, שאת כנראה בשיאה כעת, תסתיים. אז תוכלי להרגיש ולחוות דברים שאולי כרגע נראים לך לא אפשריים, או משהו שכבר לא יהיה חלק ממך. הראייה השחורה, הפסימית, מלמדת על המשקפיים שאת מרכיבה כעת בהתבוננות על העולם ועל עצמך, ואני בטוחה שבבוא היום תגלי שיש עוד זוויות ראייה. בינתיים מקווה שתמשיכי להעזר בטיפול ולהאמין שיום אחד גם את תרגישי אחרת. מזמינה אותך להעזר כאן ולשתף במה שאת עוברת. תרגישי טוב, מלי.

שלום רב, אני בחורה בת 25, גרה עם בן זוג כשנתיים, עובדת בשתי עבודות מעניינות, ועל פניו נראה כי חיי שלמים ומלאים. למרות זאת יש לי איזה קטע מוזר - אני כל הזמן מחפשת לעצמי כל מיני תעסוקות חדשות, דברים חדשים לעשות, משהו שיעשה לי עניין וישמח אותי ברגע שאחשוב האם יש לי משהו טוב לעשות. אך מה - אני מהר מאוד מאבדת עניין. אני מתעניינת במשהו, מתחילה לקבל מידע ואפילו נרשמת/רוכשת - ופתאום - בום - איבדתי עניין. התחלתי לעשות לעצמי נזקים כספיים אפילו בגלל שאני כל הזמן מחפשת, עושה ופתאום "מתקררת". מה קורה לי? מה חסר לי? למה אני עושה את זה?

שלום דנה. אכן שאלה מעניינת. אני לא בטוחה שאוכל לקלוע בתשובה, אבל אוכל לעזור לך, אולי, בכיווני מחשבה חדשים. אני שומעת שאת מחפשת דרך להיות כל הזמן בעשייה, ואולי באיזשהו סוג של ריגוש, אתגר או "ציפייה ל...". נשמע שכנראה בלי כל זה תצטרכי לפגוש משהו שמאיים עלייך – אולי שעמום, אולי חרדה, אולי ריקנות, ואולי דברים שמסוכן מדי להשאר איתם. אפשר גם לבדוק מהי אותה "התקררות" אחרי ההתלהבות – ממה את נבהלת, מה נהיה קשה מדי, מסובך מדי, מאיים מדי? מה, אולי, קורה לך כשה"פנטזיה" פוגשת את המציאות. מעל לכל, אני מרגישה בלי שכתבת שכנראה יש בך משהו מאוד מתפקד, חיוני, מוצלח, מסופק, אבל שייתכן שעמוק בתוכך הדברים יותר מורכבים וגועשים, ושיש פער בין ההתנהלות שלך בחוץ לבין העולם הפנימי שלך, שבו יש פחות שקט, ויותר רגשות שקשה להבין או לסדר. מקווה שהארתי מעט את הלא מובן, ושתוכלי להעזר במחשבות שלי. בהצלחה, מלי.

נתת לי דווקא חומר למחשבה ועזרת להבין כמה דברים...אני מאוד מודה לך

עד כמה שקשה לומר זאת בימים טרופים אלה

שלום למקווה. מצטרפת בכל ליבי לתפילות לשקט ולשלווה... מלי.

לפחות יש כאלה שלא נמצאים באיזורים, שנמצאים תחת מסך הערפל והעמימות המדיני-בטחוני... שאצלם מתנות מהחמאס הן לא סוד... אצלנו גם האזעקות לא בדיוק פעלו כמו שצריך... אנחנו בטווח ובאיזור שבהם, כל נפילה היא בגדר ניחוש - לא מדווחים בתקשורת, אף-אחד לא יודע וזהו... אנחנו רק שומעים את הנפילות (או לא), ולפי זה מבינים כמה קרוב/רחוק זה היה... כל פעם שמשהו שנופל, זה פתח לעשרות ספקולציות מצד תושבי האיזור... יש לי יתרון - יש לי אבא במשרד הבטחון - יש דברים שלא אומרים בטלפון, אבל בסופו של יום אני לפחות יודעת, איפה נפל כל דבר... רק שאסור לספר גם את זה... אבל אני לוקחת את זה בקלות; לא נלחצת מאזעקות (כשהמערכת עובדת) ולא מנפילות... זו לא שאננות, אבל גם אין פה פאניקה. הכל כרגיל...

הי. מקווה שממשיך להיות בסדר. נשמע ממך שעבורך זה סוג של "שגרה מטורפת" (או "טירוף שבשגרה"...). מאחלת רק שקט... מלי.

כתבתי הודעת המשך של ההמשך .דוד התייחס לכל ההודעות עד לאחרונה שבה כתבתי (בין היתר) , שרק בכתיבה מקבלת התייחסות...- מדהים איך גם בכתיבה אני מעייפת.. או לא נשמעת. אם איעלם אף אחד לא ירגיש סופשבוע נעים ושקט

שלום X ראשית, חבל לי שההודעה שלך לא הועלתה. ואני באמת מצטערת על כך. אני שומעת אותך מדברת בשני קולות – הקול האחד שמיואש, מוותר, משלים עם תחושת המחיקה, והקול השני (זה שגם שלח את ההודעה הזו...) שמתעקש להשמיע צעקה, רצון, צורך, להראות , להיות נוכח. אני מתארת לעצמי שהמאבק בין חווית המחיקה לבין הרצון להיות קיימת ונוכחת מוכרת וחזקה. אני מזמינה אותך לחשוב ולספר עליה יותר, ומאמינה שיהיה לך כאן מקום שבו תוכלי להישמע, ואולי גם דרך הדיאלוג על כך (איתי, או עם שאר מנהלי הפורום) נוכל להבחין מתי אולי מדובר בחוויה פנימית, תחושה ש"צובעת" סיטואציות באופן כזה. אני, כמובן, אשמח גם אם תשלחי שוב את ההודעה שלא הועלתה, ואוכל להתייחס אליה. להתראות, מלי.

מלי ואיקס יקרות, אני ממש מרגישה צורך לתווך בניכן כי גם אני שאלתי את עצמי מדוע לא זכתה התגובה האחרונה של X להענות על ידי דוד. אז ראשית אומר למלי שההודעה הועלתה גם הועלתה. זו היתה הודעת המשך כפי ש X כתבה לך, הענין הוא שהיא הושארה בלי תגובה, וכמו ש X כתבה בה, שקולה נשמע רק בכתב, היתה גם לי הרגשה שחייבת להיות תשובה כלשהי. מצד שני, וכאן אני פונה אליך X, הצלחתי להבין מדוע לא היתה תגובה, זו אני מניחה לא היתה התעלמות, אלה הרגשה שלא אמרת משהו חדש, לא שאלת משהו אלה תארת מצב שכבר זכה להתייחסות על ידי דוד בפניות הקודמות. יחד עם זאת לו אני הייתי דוד הייתי מגיבה באיזה אופן כי הורגש מפנייתך שיש צורך בתגובה. ושוב למלי הנה הקישור לחלופת ההודעות של דוד ו - X . לפעמים - כך אני חושבת - יש צורך לחזור להודעות המקוריות ששואלים לגביהן, הן סך הכל בתחתית העמוד... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6#778069_778069 יום טוב לשתיכן אני

למלי הי אני תושבת הדרום ואני ממש לא יודעת מה לעשות, המטפלת שלי מגוייסת לטובת עירינו ןאני מתביישת(גאה) ליצור איתה קשר ולומר לה שאני זקוקה לה מאוד. אני ממש במצוקה. ממני חנה לילה טוב ושקט

שלום חנה. המצוקה שלך ברורה וטבעית. נדמה לי שבכל אחד, מצב כזה, של איום ממשי וסכנה, מעורר חרדה ומצוקה, ובעיני אין דבר טבעי, מובן ולגיטימי יותר בשעה כזו מאשר להשען על מקורות תמיכה, ובראשם - הטיפול. אני תוהה מדוע את מהססת לפנות למטפלת, וחושבת, כמוך, ששיחה איתה יכולה בהחלט לשחרר חלק מהלחץ. אני מציעה שתנסי ליצור איתה קשר, ובטוחה שהיא תגלה אמפתיה והבנה למצבך. בהמשך, בימים רגועים יותר, שווה גם להבין יותר לעומק את הקושי שלך להעזר, ואת התפיסה הפנימית שלהיות גיבור משמעו להמנע מאיתותי מצוקה ומבקשת עזרה. מאחלת לך רק שקט ושגרה, היי חזקה, מלי.

באתי לבקש קצת יחס.. אפשר..?? קר לי עכשיו למרות שאני לובשת .. רגע.. 1 2 3 - 4 שכבות.. אוףף הקור הזה מבפנים ומבחוץץץ.. מחפשת את האור לא מבינה איפה הוא זה כמו כדור הקווידיץ' של הארי פוטר (הוא זורח = זוכר(ים)) שבורח ובורח ובורח וצריך להמשיך ולרוץ אחריו.. אני עייפה אבל עדין בריצה אחריו.. דוד אין לי אוויר.. תלווה לי קצת..?? לילה חם יותר שיהיה לנו.. ~נילי~

שלום נילי אני זוכר את הכדור הזה. הוא בחלט חמקן, אבל ככל שאני זוכר בסופו של דבר הוא נלכד ונח בעדינות בתוך כף היד. אני מקווה שתלכדי את הכדור הזה כמה שיותר מהר, ותוכלי לשאוב ממנו גם חום כנגד הקור המקפיא, וגם מעט מנוחה ועצימת עיניים. להתראות דוד

קר לי. מן רעד ופחד שמתערבבים בתוכי. שחודרים לעצמות. מנסה לברר עם עצמי ת'סיבה האמיתית וצוללת בכח לבפנים.. רגשות קשים שעולים עם זכרונות איומים שמתערבבים, כמו שחול שמתערבב לו עם הגלים.. אני פותחת בזהירות עם מנעול ישן דלת נסתרת לחדר בתוכי ונכנסת..על קצות האצבעות הכל שם ככ אפל , מאובק וחשוך.. אני שואלת את עצמי למה ?.. למה אני צריכה להבין או לדעת את מה ששם קרה ? הרי מה שהיה .. היה .. ונגמר..לא?.. אבל למה זה מרגיש היום כאילו "כאן ועכשיו"? ומשום מה , משהו בי לא עוצר..משהו בי שאומר .. אסור לי לוותר..? יש בי ילדה קטנה שנעולה בתוכי כבר שנים .. ילדה שנמצאת ככ לבד. אני מנסה לפסיק להלחם בה . מנסה להבין את שתיקה הכבדה . אני מנסה לעצור את הדממה . אני בוהה בה מרחוק .. ומבקשת ממנה .. "רק לדבר.." רק לדבר.. אך השקט ששורר בקירות חדרה ככ חודר , ועוצר.. הפחד שנמצא מסביב ככ מקפיא.. והיא יושבת שם על הרצפה ..בוכה ומחכה שמישהו אותה ירים.. אני קוראת לה בשקט.. "בבקשה .. קומי .. דיי כל מה שכואב כבר נגמר .." היום אפאחד כבר לא יפגע בך.. מבטיחה.." אך היא בעולם שלה עם עצמה .. בתוך פחד ושתיקה פשוט לכודה. זו הילדה שבתוכי חיה ודוממת .. זו הילדה שבטיפול מתוכי יוצאת וככ כואבת. אני יושבת שם בדיוק כמוה בטיפול על הרצפה .. קפואה .. לא מצליחה לדבר .. רק מתנתקת למקום אחר.. תחושת הפחד עוטפת את כולי . פתאום אני שוב ככ מפחדת מהנוכחות האינטימית הזו שנמצאת עבורי בחדר הטיפול .. משהו שם מאיים . הקרבה כאילו חונקת .. אני מרגישה שהוא קרוב אליי ..רגשית ופיזית.. אני מבקשת ממנו לפתוח .. דלת.. חלון .. התחושות הקשות לא מרפות .. אני לא מצליחה לדבר . רק כואב לי . הגוף כואב לי . הבטן שורפת, הגב כואב .. הרגליים קפואות .. אני לא יודעת איך לעבור את זה . פשוט לא יודעת המעברים האלה לא הגיונים ..ככ חדים .. ככ מפתיעים.. ככ .. לא הגיונים. תעזור לי? דוד? מצטערת. שרית

שלום שרית נדמה לי שאת, יחד עם הילדה שאת מביאה עמך לטיפול, נמצאות בדיאלוג מתמשך של חשיפה אל מול כיסוי, של קרבה אל מול חשש והרתעות. אני מבין כמה התנועה הזו מאיימת, עד כמה הדיבור מתחלף בדממה וחוזר חלילה. אני מקווה שאת וכל מה ומי שאת מביאה עמך לחדר תוכלו לנוח ולחוש כמה שיותר בטחון בתוכו, ואולי בהמשך גם למצוא שקט שאינו שתיקה, וחום שאינו שורף, בטיפול ובחיים בכלל. להתראות דוד

הכיצד מורכבות נפשית (גם אם מבלבלת - בתוך הטיפול) מאפשרת עמידות גבוהה יותר בפני לחצים שונים..????????

שלום 56 על קצה המזלג, התשובה לשאלתך היא כי מורכבות נפשית מאפשרת לנו להעריך יותר את המורכבות של המצבים המלחיצים בהם אנו נתקלים ולכן לא לקטלג אותם מיידית כקטסטרופות מובטחות. דבר זה גם מאפשר לנו להגיב בצורה מווסתת ומגוונת, ולא בצורה קיצונית ומוקצנת לכל מצב מלחיץ באשר הוא. אגב, לא תמיד מורכבות תתרום לעמידה בפני לחצים - לעתים מורכבות מוגזמת תגרום גם לבלבול מחוץ לטיפול ולקושי בתגובות מותאמות. העיקר, אם כן, הוא באיזון ובהיכרות העצמית, המאפשרת גם תגובות טובות יותר וכוח עמידות גבוהה בפני לחצים. להתראות דוד