פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי ואני מחפש המלצות לפסיכולוגים טובים באזור תל-אביב המקבלים מטעם קופ"ח מכבי. ברור לי שאין שחור ולבן וזה דבר מאד סובייקטיבי, אבל בכל זאת הייתי רוצה לקבל מספר שמות ולהתחיל לבדוק אפשרויות. תודה רבה.

שלום, הנה כתובת המייל: [email protected] אשמח לתגובות. תודה.

שלום רב, זה די ארוך וכואב. אני היום בת 28, הוריי עוד נשואים ויש לי אחות אחת שקטנה ממני בשנה. הורים שלי באו משני מדינות שונות מאירופה מדינה ששם מקובל ללכת ערום בבית כמו איזה נודיסט... אני נולדתי פה בארץ ולא בחול והיו לי מלא בושה ובעיות כשהוריי הלכו ערומים עד שהגעתי לגיל התבגרות וביקשתי מהם להפסיק והתשובה שלהם היתה- "בבית שלנו נעשה מה שאנחנו רוצים" אני ואחותי התבגרנו והיתה לי בעיה כשאבי אמר לאחותי שהיא "שטוחה" והערות שלא במקום פוגעניות וחסרות כל טעם טוב. תמיד אהבתי את הוריי והייתי יותר הבת של הפוגע - אבא. אהבתי אליו היתה טהורה ותמיד ראיתי שהוא דוגמה להכל ושהוא איש חזק והערכתי אותו מאוד. בגיל סביבות 15 קרה משהו ששבר אותי- אני ממש הדחקתי ולא סיפרתי לאחותי לאמא או רק לחברה כי לא רציתי שזה יעש משהו למשפחה כי אני אוהבת את כולם ולכן נשאר לי כעס ומטען עליו: היינו בים חזרנו הביתה נכנסנו למקלחת עם בגדי ים להוריד את החול והוא נגע לי בחזה ואני הייתי בתוכי ממש בהלם ולא הצלחתי להבין את זה אז לא עשיתי ביג דיל יצאתי מהמקלחת - הייתי עם בגד ים, וניסיתי בכל מאודי לשכוח... והצלחתי מאז לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים בשיחות איתו אבל תמיד בכל זאת דיברנו המון כמו שהיינו מדברים אבל משהו בי ליחס איתו השתנה, אני מאוד אוהבת אותו וכועסת עליו, אני שכחתי לו הכל ולא התכוונתי להזכיר לו עד יום מותי כי זה לא חזר על עצמו והוא היה שיכור שזה קרה אבל זה העציב אותי עדיין. מאז קראו לי אסונות נפשיים אישיים- היה לי חבר ראשון גיל 17 נכנסתי תוך כדי לדיכאון בקשר ועזבתי אותו. הייתי אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר כי הדיכאון נמשך שנה עם חרדות. רציתי גם להתאבד. זה נגמר בגלי 19 לאחר טיפול והתגייסתי לצבא אבא ירד עליי- "את לא תעמדי בטירונות ואוטובוס ראשון תחזרי הביתה" המשפט הזה גמר אותי כי פחדתי שזה יהיה נכון , ערער אותי וגרם לי להתקפות חרדה בלילות וחוסר שינה בטירונות ובאמת שכמעט לא סיימתי עד שהיו צריכים לתת לי כדורי הרגעה (עד כדי כך היה משקל לדיבור שלו). יש המשך הודעה הבאה

שלום. אני אוכל קרח באופן קבוע מגיל 16 ואני פשוט לא יכולה להפסיק.זו ממש התמכרות,הכמויות גדלות כל פעם ואני כמעט לא יכולה להפסיק לחשוב על "מתי תהיה הפעם הבאה שאני אוכל קרח". ניסיתי להפסיק בכוחות עצמי,אבל בהתמכרות כמו בהתמכרות היה לי ממש קשה ונשברתי ולא הצלחתי להפסיק... רציתי לשאול מה אפשר לעשות בשביל להפסיק עם זה כי לפעמים אני אפילו עושה זאת בהחבא כי זה ממש באופן קבוע מלא פעמים ביום וזה כבר מבייש. האם זה באמת נקרא התמכרות אפילו שזה לא חומר שאמור להיות ממכר? איך להפסיק?עזרה דחוף כי למרות שאני לא רוצה להפסיק אני יודעת שאני חייבת....!

שלום רב לך,תופעת אכילת הקרח אותה את מתארת מוכרת ואינה חריגה. חשוב י לקבל יותר פרטים על לתת לך תשובה מקצועית ואחראית. במקביל אני ממליץ לך לפנות לרופא/ת המשפחה שלך על מנת לבצע הערכה רפואית ובדיקות דם שאינן כואבות ואינן מזיקות . כדאי גם שתערכי רישום של מצבים בהם את אוכלת קרח, האם את אוהבת לאכול גם ארטיקים אם כן באילו טעמים... דאגה לא תפתור את התופעה. אשמח לשוחח עימך במידת הצורך 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

ד"ר שלום. אני עצורה מבפנים לא מגיבה ישר אח"כ אני חושבת על כך על המקרה שקרה ואומרת לעצמי למה לא הגבת ישר למה? לדוגמא משהי עמדה אחורי ונתנה לי מכה עם המרפק ואני שותקת. אח"כ אני רואה אותה מלכלת עלי וצוחקת. זה מראה כמה שהיא זבל. על מנת שמקרה זה לא יחזור על עצמו מה עלי לעשות?

אודי, רואה שעדיין אתה לא כאן...האם בכך שהמטפלת שלי תתן לי משהו זה יכול לעזור לי לא לצור קשר בין הפגישות? האם זה כמו חפץ מעבר של תינוק? מרגישה ילדותית כל כך...(היא הציעה)האם לקבל זאת ממנה? בקשתי שאני יותר לא אבקש לחבק אותה אלא שהיא תחליט כדי לשמור על גבולות...חולמת שהיא מכסה אותי ואומרת לילה טוב משהו אימהי כזה כשספרתי לה הרגשתי ילדה מטומטמת...מרגישה מטופש על בקשת האמהות הזו ממנה...האם להתחבר לילדה הזו שבתוכי או פשוט להשתיק אותה כבר? מיכ

נראה לי מאוד ילדותי...חשבתי שהגיע הזמן שאתבגר ולא מצליחה..(תמיד מרגישה ילדה), כועסת עליה...רציתי לעזוב פשוט, אבל היא מזכירה שסכמנו שלא אדבר על פרידה...שלחתי קצת יותר מדיי מיילים והיא התחילה את הפגישה בשיחה על גבולות..שאני בכלל רציתי לומר שיש לי בעיה כספית ואולי נפחית ושאני אשתדל לכתוב פחות.התכוונתי....אבל כשזה בא ממנה...היא בעצמה אמרה שזה תלוי בי..מה כבר לא?...ואז כבר לא בקשתי כלום...שונאת אותה פתאום..ואז מגיע הרגש הזה של לעזוב אותה..איך מתגברים על היצר הזה של הכעס הנוראי? רוצה לעזוב ויותר לא אעיק עליה.. איך מופיעים לפגישה בכעס? לא מסוגלת לכעוס עליה ולא רוצה לבוא אליה יותר...אשלח לה כסף בדואר מצידי........אוף..בטוח תגיד שצריך לחזור אליה....לא יודעת איך..האם לכתוב לה? יש דרך אחרת? מיכ

אודי, זה כבר פיצוץ גרעיני. אתמול בערב היא סימסה לי "מחר כרגיל?" עניתי לה "תלוי בך" (כלומר, אם היא כבר מרגישה מספיק טוב בשביל לקיים פגישה). היא ענתה "מבחינתי כן". אז עניתי "טוב". קצת אחרי-כן, ובלי קשר כמובן, התחיל עוד אחד מכאבי הגב שלי. הרבה פעמים הוא מתעורר כשבא לו ומלווה אותי עד שאני הולכת לישון. הפעם הלכתי לישון לקראת 5:00. אחרי 3 וחצי שעות התעוררתי בגלל כאבים קשים במיוחד, שהקרינו גם לרגליים. לא מצאתי לעצמי מקום. קמתי. לקחתי כדורים וקיוויתי שאצליח לחזור לישון. אחרי אינספור התפתלויות העייפות הכריעה ונרדמתי כואבת. מתישהו השעון המעורר הביע את דעתו... בכל זאת, אחרי כמעט שבוע, אנחנו נפגשות היום... וככה, עייפה ועדיין כואבת ומקללת את היום שנולדתי, הוצאתי את עצמי מהמיטה והתחלתי להתארגן. ואז... אז ראיתי את ההודעה שלה... שלא אבוא לפגישה. שבכל זאת היא לא כשירה לפגישה היום. ומאז היא לא עונה לי. או שהיא באחד מהתקפי ההתעלמות שלה (בוגר מאוד), או שבסוף היא ישנה ואני ערה וסובלת! אני לא צריכה את הקטעים האלה. לפעמים נדמה שזה רק משחק בשבילה. אז אני לא משתתפת יותר.

היי אודי, הנני במערכת יחסים שנתיים אבל כרגע אני מרגישה שהמערכת יחסים נמצאת במשבר,בן זוגי הוא אדם מאוד שטלתן ומתרגז מהר הוא חושב שאני צריכה להתנהל איך שהוא רואה לנכון,השנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה והוא כל הזמן רב איתי בגלל זה בנוסף מאוג קשה לי להתחבר למשפחה שלו והוא רוצה שאני אגיע אליהם והיה איתו בכל האירועים המשפחתיים.היו פעמיים שהתחלתי להסביר לו שאי אפשר שאני אתחבר למשפחתו בכוח ושהוא צריך לגלות רגישות ולזרום עם מה שיש אבל שיחה מהסוג הזה נגמרת בריב.הוא כל הזמן מבקר אותי ומדגיש את התכונות השליליות שלי כאשר אני מסבירה לו שאין אדם מושלם הוא טוען שאם אני אלמד ממנו בגלל שהוא מושלם אני היה גם כזאת. כרגע אני לא יודעת מה לעשות אשמח לעצה.

שלום לורן, מנסיוני האישי, כשבן הזוג מעביר עליך ביקורת כל הזמן ומשנה לשנותך ועוד בשלב כ"כ מוקדם של מערכת היחסים (שבה לפחות הוא עוד אמור לאהוב אותך על מה שאת וכמו שאת, כי הוא התאהב בך ולא במישהי אחרת!), זה מסוכן, לא בריא ואף ילך ויגבר עם הזמן. גם כשכבר על ההתחלה יש בעיות עם המשפחות, זה לא סימן מבשר טובות (במקרה שלי לא פסקו אח"כ האשמות כלפי אמי כאילו אני והיא אחד הם.. ומצאתי את עצמי כל הזמן בעמדת התגוננות ולחץ בביקורים המשפחתיים: מה אמא שלי תגיד שאח"כ אחטוף על הראש ועד זה שכבר ביקשתי ממנה לא לדבר איתו בכלל ולא לומר דבר!..). אם הוא לא מקבל אותך כמו שאת וחושב שהוא מושלם ורוצה שתלמדי ממנו ותהיי כמוהו, אני ממליצה לך לשלוח אותו לדרכו ואולי אף להתאהב בעצמו..(נרקיסיזם). תמיד תזכרי מי את ומה את ואל תתני לאף אחד לשבש אותך ולזרוע בך זרעים של ספק וחוסר בטחון בעצמך! מערכות יחסים כאלה אף פעם לא נגמרות טוב ובמקרים קיצוניים יכולות אף להוביל לאלימות פיסית או רגשית! ברור שהבעיה אצל הבחור ולא אצלך כי כשאתה אוהב מישהו אתה לא מנסה לשנות אותו כל הזמן! אתה אוהב אותו בשל מה שהוא, בשל התכונות הספציפיות שלו, בשל האופי הספציפי שלו ולא בשל כך שהוא יהיה בעצם משהו אחר, שיש לאותו אדם במוח - איזו דמות אידילית לא מציאותית. במקרה שלי זה לא הוביל למערכת יחסים טובה, למרות טיפולים ונסיונות רבים לשינוי ולהידברות, רק חבל שבאמצע היתה ילדה תמה וחסרת אונים שנולדה למציאות הלא בריאה הזו של ויכוחים רבים, האשמות ומה לא. כמובן שאסור להקיש ממקרה אחד לאחר, אבל עבורי בכל אופן ומנסיוני הרע כשבן הזוג מתחיל להעביר ביקורת, מנסה להסיט אותך ממסלול חייך ושאיפותייך (במקרה שלך הלימודים) ומתחיל למעשה בסוג של שטיפת מוח נגד עצמך, זה לא בריא, זה מסוכן ואף לא מעיד על אהבה אמיתית שלו אלייך, ההיפך, זה מעיד על שתלטנות וחוסר יכולתו לקבל אותך כמו שאת בגלל שלו יש בעיות עם עצמו! אני מציעה לך לסיים את הקשר הזה כל עוד את יכולה ולפני שתצללי אליו יותר עמוק ויהיה קשה להתנתק, להתרכז בחייך, בשאיפותייך המקצועיות, לממש את עצמך ובדרך בטוח שגם תמצאי אהבת אמת של מישהו שיאהב אותך ויקבל אותך כמו שאת ואת אותו ואז תסתכלי על הקשר הזה בלשון עבר ותודי לעצמך שלא נשארת שם לשמוע את כל שטיפות המוח הללו. מקווה שעזרתי ושנתתי לך עוד זוית להסתכלות על המצב. הכי חשוב - תמיד תאהבי את עצמך ותהיי בטוחה בעצמך ואל תתני לאף אחד לקחת לך את זה! כשהוא מתחיל עם הביקורת עלייך, תאמרי לו בקול רם וחזק שכזו את ושלא תשתני למענו ולא תפסיקי את הלימודים למענו ואולי הוא כבר ילך לדרכו לבד.. שלך, אני

שלחתי את ההודעה לפני כמה ימים והיא כניראה לא הגיעה, אז אני אשלח שוב: אני יודע שזה אולי ישמע מצחיק או מוזר אבל למרות שאני אזרח, משוחרר מהצבא כבר מעל שנתיים, אני מאוד מוטרד מהמילואים, וזה לא שקרה לי אירוע חריג או משהו יוצא דופן במהלך השירות הצבאי. בשירות הסדיר הייתי ביחידה קרבית, עכשיו במילואים אני ביחידה קרבית אחרת, במקום שאני לא רוצה להיות בו בתפקיד שאני לא רוצה לעשות אותו, ובנוסף לזה התפקיד הזה גורם לכך שאני מקבל יותר צווי מילואים מרוב האנשים ביחידה. אני מרגיש רע מאוד, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה כי אני לא בקיא בנושא הפסיכולוגיה, אבל אני במצב מאוד לא טוב, אני מרגיש שאני נמצא במצה של לחץ וחוסר אונים. למרות שזה סך הכל משהו כמו חודש בשנה, לא עובר יום אחד שאני לא חושב על מילואים, לפעמים באמצע הרצאות בלימודים אני שם לב שאני כבר רבע שעה לא בכיתה אלא במחשבות שלי על הצבא. יש לי חלומות על צבא ומילואים בתדירות של לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים אפילו יותר. אני כל יום דואג כשאני בא לבדוק אם יש דואר שאולי יש שם שוב צו מילואים (והיום היה). המצב ביחידה שלי הוא רע, מבחינת הציוד והתחזוקה והיחס של הצבא בכללי, לחשוב שבמצב כזה אנחנו אמורים לקחת חלק במלחמה הבאה מביא רק מחשבות פסימיות מאוד. המצב מפריע לי בחיים, ובלימודים בפרט. אני שוקל ברצינות רבה לעזוב את המדינה בסיום הלימודים והסיבה העיקרית היא המילואים. המצב הוא עד כדיי כך רע שבתקופה לקראת שירות מילואים אני מתחיל לפתח תופעות גופניות מוזרות שבדרך כלל דומות מאוד לסימפטומים של מחלות קשות, ואני לא רק מדמיין את זה, זה באמת קורה, אפילו הייתי בבדיקות נוירולוגיות בבית חולים. בתור חייל בסדיר יש לך את ההרגשה הזאת של חוסר וודאות שאתה לא באמת יודע מה יהיה מחר ומה ירצו ממך, אבל תמיד יש לך בראש את תאריך השחרור בתור משהו מעודד שמסיים את הכל, הכל יכול להיות רע אבל רק עד השחרור ואז הכל יהיה בסדר. המצב שאני מרגיש עכשיו מאוד דומה רק שאין בדיוק "מועד שחרור" כזה. אין יעד לסוף. במקרה הטוב היעד הזה הוא גיל 42, משהו שרחוק ממני 19 שנה, זה יותר מידיי. יש לי הרגשה של חוסר אונים וחוסר וודאות. הצבא יכול לקרוא לי מתי שבא לו לכמה זמן שבא לו לעשות מה שבא לו בלי שום התחשבות אמיתית בי, ובחיים האישיים שלי וניתן לעקוף כל חוק והגבלה ע"י אישור של סמכות גבוהה מספיק (כל הגבלה על קריאה למילואים בחוק שירות הביטחון ניתנת לביטול ע"י אישור של איזהשהוא דרג פיקודי - קראתי אותו). מה שעושה את המצב ליותר גרוע זה שאין לי גם דרך לדבר על זה עם אנשים, ברוב המקרים אני פשוט נתקל בזלזול או חוסר רצינות, דברים בסגנון "נו באמת, זה כולה כמה ימים של מילואים, תפסיק להתבכיין". מאוד קשה לי להסביר את זה לאנשים, שלמרות שזו תכלס תקופה קצרה זה משפיע עליי מאוד כל הזמן. אני במצב הזה כבר כמה זמן וניסיתי לחכות ולנסות "להירגע" אבל עם הזמן אני רק מרגיש יותר רע בקשר לכל העניין. מה כדאי לי לעשות? לפנות לטיפול? לנסות לפנות לצבא?

אבי שלום, הודעתך מאד נגעה לליבי. נשמע שאתה ממש במצב של מצוקה אמיתית וחוסר אונים ושכל העניין הזה של הצבא והמילואים ממש משתלט על חייך ומפריע לתיפקודך (בלימודים ובכלל). אני כמובן לא פסיכולוג ואין לי שום ידע מקצועי ע"מ לתת עצות, אבל נראה לי שאתה מגיב בצורה טראומתית למילואים ולצבא בכלל (ציינת כי הציוד לקוי וזה אכן דבר שמאד מלחיץ לדעת מראש שהוא לקוי ובכ"ז שישלחו אותך לקרב עם ציוד קלוקל שכזה!) ולכן נראה לי שאכן עליך לפנות לעזרה מקצועית או באזרחות או במסגרת צבאית (קב"ן) ולדבר על הכל, אולי אפילו תבקש פטור לנוכח מצבך הנפשי? נראה לי ששירתת מספיק את המולדת ויש בהחלט מקום גם לחייך ולהתפתחותך האישית! שלך, אני

מאבדת את האמון שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בכלל יכולים לעזור לי... כמו ילדה טובה לוקחת כדורים,הולכת לטיפול בשיחות... ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי במצבים של איבוד שליטה. לפני כחודשיים התאבד ידיד יקר שלי, איש האקדמיה,שהיה סמל לאפשרות של חיים תקינים לצד מחלת נפש. רק יומיים לפני התכתבנו... אם איש כמוהו,רציונאלי ביותר,משכיל ומוכשר בסוף מוצא את השקט שלו רק במוות...אז מאיפה לי החוצפה להאמין שאני כן יכולה להתמודד עם החיים האלה? קשה לי,אודי.אני מפחדת מעצמי ומהחיים.

ד"ר שלום רב, רציתי לשאול האם יש דרך לטפל בילדה בת 15 חסרת תיאבון.. מסיבה לא ברורה.. הרופאים לא נתנו סיבה. בנוסף לכך היא מתאמנת המון בריצה, בשחייה.. (זה לא אנורקסיה). היא פשוט נגעלת מאוכל. זה לא שהיא לא אוכלת היא פשוט אוכלת ממש מעט. חשבנו שרעיון טוב לקחת אותה לבית החולים למחלקת הפרעות באכילה שתראה איך הבנות שם סובלות ותיבהל אך המחלקה סגורה.. (ביה"ח לגליל מערבי)יש איזה מחלקה שאפשר לעשות בה סיור? בבקשה תנסה לעזור לי!!!! תודה רבה

שלום רב לך לחוסר תיאבוןאצל נערה בת 15 יכולות להיות סיבות שונות און יש לברר באמצעות במכרת הרפואית כולל בדיקות דם וכד. במידה וכל הבדיקות יצביעו על העדר סיבה רפואית , יש לשקול פנייה לגורם פסיכולוגי. הכולל גם הדרכה לכם כהורים .אני לא ממליץ לגרור אותה לבית חולים!!! אשמח ךהתעדכן www.gliksman.co.il בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אין משהו שאתה יכול לעזור לך בשיטה שלך? :( אגב, ציינתי כבר כי לא נמצא משהו רפואי בבדיקות הדם שלה. תודה רבה!

הי אודי אני עצובה..מרגישה לא טוב פיזית ונפשית. פיזית בקושי מתפקדת בעבודה, ונפשית בוכה כל יום כשאני חוזרת הביתה, ועייפה נורא. בא לי לחזור לתקופה של לפני כמה חודשים, שלא עשיתי כלום שויתרתי על הכל -על עבודה, חברות, על עצמי..פשוט חייתי כמו חתול -בהיתי בתקרה כל היום, וליקקתי ( את הפצעים שלי )..חתול דכאוני, אבל חתול. אין לי כוח לכל האחריות הזו..לנסות למצוא אהבה..להתאכזב, לנסות למצוא מטפל...להתאכזב..לנסות לרצות את המנהלת..להתאכזב..לנסות להסתכל במראה בלי להיבהל..מתי יהיה לי קצת שקט ושלווה בפנים? אתה יכול לכתוב לי משהו מעודד? זה תמיד מצליח.. תודה שאתה פה אופיר

היי, סיפור ארוך קצר - שנינו גרושים, במערכת יחסים כבר שנה, חצי שנה ראשונה הייתה בזמן שלה היה בן זוג ובנינו יחד סוג של חלום על חיים משותפים מושלמים עברה משבר שבעקבותיו התקף חרדה, נפרדה מהחבר עברנו לגור יחד לחודש והיה מזעזע היא לגמרי השתנתה, התנהגה בצורה מגעילה, התייחסה הזלזול, רבה עם כל החברים והקרובים שלי ורצתה להשתלט על כל תחום שבחיי. עזבתי ומאז אנחנו כל הזמן באים והולכים היום היא טוענת שמאוהבת בי מאוד ושבעקבות התקף החרדה היא פשוט לא זוכרת כמעט כלום ממה שהיה בינינו ובהלם לגבי אופן התנהגותה המגעיל טוןענת שזו לא היא ושהיא אחרת לגמרי והגיעה לתובנות לגבי חייה ורצונותייה. מבטיחה לי בן אדם אחר לגמרי ממי שחוויתי.. לי נשמע לא הגיוני השינוי הדרמטי בחודש אחד, האם להאמין האם זה הגיוני בספרי הפסיכולוגיה יש איזכור לגבי שינוי דרמטי שעובר אדם בתקופה כה קצרה?

שלום. אני בת 40 פלוס וגרה בישוב קטן שבו עברתי ניצול מיני ממושך בתוך יחסים לא בריאים ארוכי שנים. בן זוגי לשעבר כבר איננו בסביבתי, אך כיום אני חווה ביטויים של פוסט-טראומה הבאים לידי ביטוי בדיכאון, חרדה ברמות שונות וכעס גדול לא הגיוני על אנשי הישוב (כאילו יכלו לעזור ולמנוע, אך בפועל איש לא ידע על כך) ומרבה להסתגר בבית. לפני מספר ימים קיבלתי ע"י פסיכיאטר "רסיטל" 20מ"ג לקחת פעם ביום, וזה מאוד מטריד אותי, מכיוון שכאשר אני יוצאת את תחומי הישוב אין לי לא דיכאון ולא חרדה ולא כעסים! אני אדם "אחר". מלבד זה יש לי שיחות עם מטפלת שאינה פסיכולוגית קלינית שעוזרות לי להבין את מקורות הטראומה אך אינן נוגעות לשיקום חיי בישוב. שאלתי: האם אכן נכון לטפל במצב ע"י תרופות? האם לא כדאי פשוט לעזוב ולעבור לגור במקום אחר? האם טיפול ממוקד יותר כ- CBT יכול להועיל במקרה זה? תודה על ההתייחסות

נראה לי שההודעה שאך כתבתי לא הגיעה, אז אנסה לשחזר אותה - חשוב לי לקבל תשובה לפני ההפסקה של מחר בפורום אם אפשר. שאלתי היא: מתי או איך יודעים שהטיפול הסתיים. האם זה כשמשיגים מטרות קונקרטיות שאיתן הגעת לטיפול (כמו גירושים, מימוש מקצועי וכ"ו) או כשמרגישים שהפצע הפנימי לא מציק יותר, כלומר כשהכאב, הטראומות, החוסרים, החסכים מתפוגגים ולא משגעים אותך יותר. אני אחרי חודשיים מאד קשים בטיפול כתוצאה ממשבר אמון מאד עמוק עם המטפלת, החלטתי להפסיק את הטיפול, אך המטפלת שלי כל הזמן אומרת שאם להפסיק טיפול זה צריך להיות ממקום של בחירה ולא ממקום של בריחה. אני מרגישה שלא רק שלא השגתי אף אחת מהמטרות הקונקרטיות שבגינן התחלתי בכלל את הטיפול איתה, אלא שלגבי הפצע הפנימי לא רק שהוא לא נחלש, אלא שהוא רק הולך ומתגבר ומכלה אותי ממש ולכל זה נוספה בעיה חדשה ומרגיזה וזו היא והתלות שלי בה שאני ממש רוצה להכחיד! להפסיק טיפול זה הכי קל, השאלה היא מה הלאה? כשמתמוטטים מתחילים שוב טיפול חדש עם מטפל חדש וככה זה לכל אורך החיים?? כי בחישוב גס אני כבר מטופלת כ- 22 שנה!! עם כמה מטפלים שונים ולא נראה שמשהו עוזר או שמצבי משתנה בכלל. ההיפך, אני רק הולכת מדחי לדחי ולא יכולה לשים את האצבע על שום הישג מלבד הולדת בתי היקרה. חשוב לי לשמוע את דעתך כמטפל וכאדם אובייקטיבי ולא ממישהו שמכיר אותי ולכן אולי דעתו אינה מקצועית/אובייקטיבית. ועוד שאלה: אם אני מרגישה שלא השגתי כלום בטיפול של 4 שנים עם המטפלת, האם זה אומר שהיא לא טובה לי או שעם כל מטפל הייתי מגיעה למצב הזה? כלומר האם יש בכלל מקום לתקווה?? תודה

כבר דיברתי מספיק, טחנתי את הנושא וכל מה שקיבלתי זה התפלספויות. אני לא רוצה כרגע לחזור לטיפול כי נפגעתי מספיק. אולי בכ"ז יש לך תשובה יותר מדויקת? אין איזה קו גדול, מנחה למטפלים? למתי הטיפול הסתיים?

אודי... היא חולה. כבר 3 פגישות התבטלו. אני מניחה שיש חסרון בהרבה פגישות בשבוע - מפסידים הרבה בכל פעם שהמטפל נעדר מכל מיני סיבות. בכל אופן, אני לא כועסת בגלל שהיא חולה ולכן מבטלת... זה יכול לקרות לכולם. העניין הוא (והיא יודעת את זה), שבעצם לא התגברתי על אותה חופשה-בת-חודש שלה. למרות שחלפו מאז 8-9 חודשים. ומאז לא היה רצף כזה ארוך של ביטולים... לא קרה שלא נפגשנו כל כך הרבה זמן (הכל יחסי, אני יודעת). ואיכשהו זה יצא עכשיו בתקופה רגישה-קשה כזו בתוך הטיפול. במובן מסוים, אני אמורה לחוש סוג של הקלה וזה באמת כך - לפחות לא צריך לדבר על הדברים האלה! אבל האין-פגישות הזה, שכרגע הסוף שלו לא נראה באופק, הופך למעיק יותר ויותר. כמה אפשר לרמות את עצמי ש"זה לא נורא בכלל", כשכל הרעל הרדיואקטיבי מבעבע בפנים במשך כל 8-9 החודשים האחרונים???

שלום. אני בת 21, דתיה. יש בחור אחד שמעוניין בי- ויצאנו פעם אחת, אחרי הפגישה, אמרתי לו שהיה נחמד אך ביקשתי שעוד לא ניהיה חברים רשמית- משום מה זה הלחיץ אותי. מדובר בבחור שלומד איתי בקורס מסויים- ואנחנו נפגשים לפחות פעמיים בשבוע. לאחרונה דברנו המון בטלפון והוא לא מפסיק לשלוח לי אס אם אס. מצד אחד נעים לי מאוד לשוחח איתו- (והוא יודע את זה..), מצד שני אני לא אוהבת את המראה שלו, וקצת מציק לי כמויות ההודעות שהוא שולח לי(אני מרגישה שהוא מעט אובססיבי..). רגע אחד אני מעוניינת בו- רגע אחר המראה שלו מרתיע אותי. כרגע אני משדרת לו שאני בקטע שלו- אבל אני לא יודעת אם זה נכון. יש לבחור לב זהב, ומספרים עליו(וככה התרשמתי) שהוא נשמה טובה, אבל עניין המשיכה בעייתי!!! מה לעשות. אני חוששת להיות חברתו(דבר שמבחינתו שלב קצר לפני חתונה..), מצד שני- אני חושבת לעצמי שהוא בעל אופי נדיר ויש בו דברים טובים. אוףףףףףףףףףף! רגע אחד בא לי עליו, ושניה אח"כ ממש לא! מה נדפק איתי???!!!! האם כדאי לנסות? האם לאור כל הנ"ל- כדאי לוותר?(כי אני חוששת להשלות אותו אם בסוף אחליט שלא) אני מבולבלת מאוד!

מה קורה כאשר מטופל מעלה בטיפול חוויות ותחושות שהמטפל מתקשה להתמודד איתן, למשל מטופלת שעוברת התמודדות עם סרטן שד, כל ההתמודדות הכרוכה עם הפגיעה בנשיות וכו', והמטפלת עברה בעבר |(או עוברת בהווה) אותו הדבר וזה גורם לה להתקשות בטיפול, הזיכרון מכאיב למטפלת/ היא עדיין לא התמודדה כראוי עם החוויה/אובדן שלה וכו'. האם לדעתך על המטפל/ת לשתף את המטופל/ת בחוויה שעבר/ה? האם כל המטפלים עוברים בעצמם טיפול תוך כדי שהם מטפלים באחרים? (מלבד ההדרכה). אני חווה קושי גדול בעניין הזה המעמיד את הטיפול כולו בסכנה.

אני מבינה ששאלת שיתוף מטופל בתהליך אותו עובר המטפל מולו היא שאלה פתוחה. בכל זאת, אשמח לשמוע את עמדתך. אני מרגישה שאני נמצאת בסוג של כאוס בטיפול ומחפשת כיוון. תודה

אני מבקשת ממך עזרה.. זה לא פשוט....לא סיפרתי לך מעולם (עד כמה שזכור לי..) ..כבר שנים יש לי ברקע רצון למות. אבל באמת באמת למות.. לא מקום כזה של בקשת עזרה. פשוט למות..(פעמיים עברתי תאונה עם הרכב, באחת מהן הגרר לא האמין שמישהו יצא חי מהרכב המחוץ שנותר..) בד"כ הרצון הזה נמצא ברקע.. הוא לא נמצא בצורה קונקרטית.. בתקופה האחרונה הוא יודע בדיוק ! איך הוא רוצה להתבצע, מתי ואיפה..אני מפחדת.. סיפרתי לאמא צביה. הבוקר ,כשנסעתי ברכב, לפתע הרגשתי שהרצון הזה הוא ממש חלק נפרד ממני. איזו יישות עצמאית ..לא נשמעת לי. הוא כ"כ אימפולסיבי. אני כ"כ מפחדת... אודי, אני לא רוצה למות ! באמת באמת שלא..אבל החלק הזה כאילו עצמאי והחליט שזהו ! שהגיע הזמן ללכת עכשיו ! אודי, אני יודעת שאני נשמעת הזויה.. כך אני גם מרגישה.. אני רוצה להמשיך ולכתוב לך. אני באמת שלא רוצה שזו תהיה ההודעה האחרונה.. אודי תודה לך. שתדע שנעזרתי בך המון מאז שהגעתי לפורום שלך.. (הגעתי באופן מאוד אקראי בספטמבר 2009 . הייתי קוראת פאסיבית עד נובמבר 2009 שאז כתבתי לך לראשונה..

בוקר טוב לך אודי, מאתמול אח"צ התחלתי להרגיש לאט לאט שמשהו מתחיל אולי להרגע.. משהו במאבק הזה קצת נרגע.. אני מקווה.. אתמול בבוקר אמא צביה ואני נפגשנו. נפגש גם היום. נתתי לה לקרוא את התכתובת האחרונה שלנו (שלך ושלי) גם סיפרתי לה את מה שהתרחש על הכביש ביום שני.. מזל שזה הסתיים בטוב. אני שמחה ומודה על כך ! לא מובן מאליו.. אני מקווה שהבחילה הנוראית הזו שעברתי , שהתגברה מרגע לרגע. הרצון הזה להקיא כבר.לגמור מהכל.הבחילה הזו שהיתה כל כך חזקה. חזקה יותר מהיכולת שלי לשמור, לעצור, להחזיק שלא יקרה שום אסון. כל כך מקוה שהיא נרגעה ... אני כל כך רוצה להיות שוב ברגיעה.. לשמוע את ציוץ הציפורים, את אוושת העלים, להריח את הריח הצלול של העולם אחרי שהגשם שטף וניקה את האויר מהאבק.. להרגיש את הרוח על הלחי.. לשמוע אותה לוחשת באוזן נעימה מרגיעה ..לוחשת : "במבי יקרה, במבי מתוקה..כל האופק פתוח לפנייך..נשמי מלוא ראותייך"... אודי יקר , תודה לך ,תודה על שאתה קיים פה בעולם !! לא מובן מאליו.. במבי.

ההודעה ששלחתי לך בבוקר כבר בכלל לא רלוונטית . נפגשנו היום בצהריים והיה נורא !!!! ראשית, היא איחרה !! כך, פשוט.. הגעתי, צלצלתי בפעמון ו..דממה.. צלצלתי שוב, והדממה לא הופרה. התחלתי לצאת, ללכת..תוך כדי שאלתי את עצמי אם היום אכן יום רביעי.. ואז לפתע היא הגיעה ובידה החזיקה כוס קפה שקנתה כנראה ברחוב. כשהתיישבנו היא התנשמה והתנשפה באופן שרציתי להציע לה מסיכת חמצן..לאחר שהיא התנצלה ודיברנו על זה טיפונת , היא העלתה את הנושא המאוס הזה שדיברנו עליו אתמול.. הקטע של הרכב, ומה שקרה ביום שני וההודעה ששלחתי לך. היא לא חיכתה שאני אדבר כפי שהיא עושה תמיד. היא היתה נשמעת לי בהסטריה. היא גם דיברה מאוד מהר ובקול.. אמרתי לה שאם היא רוצה שאני אקשיב לה שתדבר לאט ובשקט. היא המשיכה לדבר מהר ובקול. הצעתי לה שתפנה לפסיכיאטר לקבל ממנו זריקת הרגעה.. כן, אני יודעת שדיברתי אליה מגעיל.אבל אני גם יודעת שהיא לא רצתה להפגש איתי..שאחרת לא היתה מאחרת..(כן, אני מניחה שזה באופן בלתי מודע.אבל לי זה לא משנה.) אני מניחה שגם עכשיו לא ממש מתחשק לה לראות אותי.. ואתה יודע אודי, גם אני פיתחתי נוגדנים אליה. אני חושבת על כך שמחר אנחנו אמורות להפגש שוב והגוף שלי מתמלא בפריחה.. אודי , אני זועמת עליה...אני מרגישה שאני רוצה לשבור לה את כל החדר. לשבור ולהרוס עד היסוד.שלא ישאר כלום . אפילולא פירור מהחדר הזה. נראה לי שאני לא אגיע אליה מחר .אני אתן לה להתייבש !!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףף אודי, אתה מצליח להבין ???? היא גם מאוד טובה. היא מאוד מאוד איכפתית, רגישה, מקצועית, אודי, אני כל כך מבולבלת... היא ביקשה ממני להמנע מנסיעה ברכב בתקופה הקרובה.. אודי, אתה מבין מה קורה פה ?????? אתה יכול לעשות לי קצת סדר בכאוס הזה ????? אודי...בבקשה... :(((((((

ספרתי כבר הכל בטיפול..עכשיו היא יודעת ובכל זאת אומרת שאפשר לאהוב אותי..ואפשר לאהוב אהבה ללא תנאי כמו שאני אוהבת את ילדי...ועדיין מתקשה להאמין..איך מעלים את הערך העצמי? כי מה שנאמר מבחוץ לא משפיע והיא אומרת שזה צריך לבוא מתוכי..איך? איך מקבלים את מה שאני לא אוהבת בעצמי ולא יכולה לשנות? בעיקר לא מקבלת את המקומות של הנפילות, של החוסר אונים של המקומות שאני נותנת לעצמי להיות בדיכאון...והרשתי לעצמי אולי לא לכסות יותר ולהודות שרע לי וגיליתי דברים שלא ידעתי שאני מכסה עליהם...ואז נהיה לי יותר רע...כי הרשתי לעצמי לחשוב יותר מדיי על עצמי ולשקוע...אולי עכשיו מפה תהיה הקלה ואוכל לעלות? אבל איך אקבל את עצמי יותר? איך לומדים לאהוב את עצמך?לשחרר...להרפות מהבקורתיות העצמית הזאת? ואני כל כך מבקשת דמות אם ממנה...ואין גבול לבקשת הקרבה שלה..ונראה לי שאני מבקשת ממנה אהבה כזאת ללא גבול...נראה שלעולם לא אסתפק באהבה תמיד מבקשת עוד..למה זה קורה?.....והיא אמרה שאת עניין הגבול אשאיר לה....

שלום רב, יש לי FETISH לדגדוגים שקיבל ביטוי בערך מתחילת נעוריי כיום זה רק הולך ומתחזק והולך ועולה לי החשק לממש זאת עם בחורה לדגדג אותה, אך אני לא מוצא. רציתי אולי לנסות להרגיע את היצר ע"י התעניינות האם זה בכלל נורמלי? האם יש דרך לרפא זאת?

בשפה הכי "דוגרית": כי בעיניי זה כבר מוגזם ומעסיק אותי במשך היום די הרבה... ואני כבר אדם בוגר ונשוי ולא מתאים לי העניין כבר

שלום, אני בת 28, ויש לי חבר מזה כ-3 שנים (גרים יחד). בסה"כ הזוגיות ביננו טובה, אנחנו מאוד דומים ומבינים אחד את השניה. הוא גבר מאוד תומך, אכפתי, רגיש , עוזר בבית וכו'...באמת אפשר לומר "אידיאלי". אבל ישנם דברים שקשה לי להשלים איתם- הוא אדם סגור ואינו מרבה לדבר כשאנחנו נמצאים עם עוד אנשים (כולל משפחתי), הוא סובל מדיסלקציה והפרעת קשב- מה שגורם לו בזמן שיושבים עם אנשים אחרים להיות בעולם משלו. בנוסף, חוסר בטחון שלו ןחוסר היכולת לעמוד על שלו או להתעמת עם אנשים על דברים שמגיעים לו (גם בסימולציה בינינו הוא אפילו לא מסוגל לצעוק- גם אם הוא ממש רוצה, יש לו ממש קושי פיזי לעשות זאת). אני אוהבת אותו, אבל לא מסוגלת להתמסר אליו בלב שלם בעקבות החששות מהעתיד שלנו יחד ופחד משעמום בחיינו המשותפים. אני מפחדת שהילדים שלנו לא יראו בו מודל חזק, והוא לא יוכל להקנות להם ביטחון. אני מאוד מבולבלת ולא יודעת מה לעשות... אני יודעת ש"אין מושלם"...אבל מצד שני, אני רוצה להרגיש בטוחה כשאני מתחתנת עם מישהו ב100% אני צריכה עצה :) מה אני יכולה לעשות על מנת לקבל את ההחלטה הקשה הזאת? תודה רבה רבה

באתי לבקר ואתה לא פה. חבל. אולי בפעם אחרת...

אודי...אתה עדיין לא כאן ואני מגששת בין ההודעות..תראה בבקשה את ההודעה שלי למטה..שלא תפספס...ובכלל זקוקה למשהו ממך, לא יודעת אפילו מה...אולי להשאר מעט פה בפורם, אולי לידך? קשה לי כאדם, כאם, לסלוח לעצמי,והמטפלת לעולם לא תוכל למלא את הצורך הרב...כואבת..מיכ

שלום רב, מזה כשבועיים הנני סובלת מנדודני שינה ללא כל סיבה הגיונית. קיבלתי מרופא משפחה גלולות שינה אבל אני חוששת שזה יגרום להתמכרות. איני יודעת מה זה בדיוק ביופידבק, האם השיטה יכולה לעזור להתגבר על זה, ואם כן למי ולאן פונים ? תודה

שלום רב לך מרגרט התשובה חיובית, באמצעות שיטת הביופידבק תוכלי ללמוד טכניקות מבוקרות ואפקטיביות לצורך התמודדות עם נדודי השינה שלך ללא פיתוח תלות בתרופות . הינך מוזמנת לבקר באתר שלי www.gliksman.co.il על מנת לדעת יותר עלי ועל השיטה. אשמח להתעדכן ולכזור ככל שאוכל תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך ד"ר גליקסמן רציתי רק להגיד לך תודה על איך ששיניתה את חיי,אני כבר לא מעצבנת חברות שלי עם התנועות- הטיקים שלי , למעשה כולן צוחקות על איך "שנגמרו לי הסוללות"....למדתי אצלך המון ושיפרתי את חיי בהרבה, עזרתי לי הרבה יותר ממה שתוכל לתאר אי פעם.אני ספרתי עליך לאחותי הגדולה והיא רוצה גם להגיע אליך. באהבה גדולה , דפי שכבר מתגעגעת אליך , לאיכפתיות ולחוש ההומור שלך

דפי יקרה , תודה על מכתבך המרגש , אהבתי ללמדך את היית פשוט מקסימה. בהצלחה בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על תשובתך, מאוד ברור לי שהבעיה היא הרצון לשליטה מה כוונתך פניה לטיפול היא המקום להתמסר? האם טיפול מול פסיכולוג קליני יכול לעזור או טיפול בעזרת מישהוא או משהוא אחר? תודה רבה

לפני שבועים התקררתי והיו לי כמה ימים שהרגשתי לא טוב. לפתע, לא הצלחתי לשון בלילות. בהתחלה הייתי נרדמת לשעתיים וחצי-שלוש שעות וקמה. אחרי שבוע לא ישנתי לילה שלם וגם למחרת לא. בחורף איני נוהגת לישון בצהרים הרופא רשם לי כדורים, BODORMINשאכרן הרדימו אותי, אבל אבי חוששת להתמכר. הרופא רשם לי אותם לשבועיים. איך אמשיך לשון אחרי השבועיים האלה? האם יש איזה דרך למנוע תלות? ומה יכולה להיות הסיבה לחוסר שינה ? אצלי ברוך השם הכל בסדר...

שלום, רציתי לדעת האם זה מקובל לשלוח מייל לפסיכולוגים בשביל לדעת מה עלות הטיפול או שעלי לשוחח עמם לפני כן בטלפון?

שלום, עברתי לפני כחודשיים ניתוח בגב כתוצאה מהסתבכות של פריצת דיסק (L4-L5). אני צעיר ופעיל מאוד אך מתקשה להבין כייצד אני אמור לתפקד היום. הבקשה/ שאלה שלי היא- האם יש יעוץ לכך בקופות החולים ? האם יש כיוונים שעלי לחפש- תזונה, נפשי, ספורט כזה או אחר, רפואה מערבית או משלימה כזאת או אחרת. אשמח לתגובה ו/או הכוונה. תודה מראש- גיא

גאי שלום,איני יודעת אם הגעת לפורם הנכון ומה אתה מחפש בדיוק, אך אני עברתי ניתוח כזה לפני עשר שנים ואני אדם מאוד פעיל...ההחלמה אומנם לוקחת זמן (מספר חודשים) אך לאחר מכן חזרתי לעבודה ולפעילות ואפילו ילדתי שני ילדים נוספים. רצוי מאוד לעשות ספורט מאוד מסויים כמו פלדנקיירז או יוגה חשוב לתחזק את שרירי הגב ובעיקר ללמוד כיצד לפעול נכון כגון להרים דברים ולהתכופף..מבחינה נפשית זה לא פשוט וגם כלכלית כי אתה מוגבל אבל זכור שזה זמני. מיכל

אני מקשיבה שוב ,ושוב, ושוב לשיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk&feature=related אודי, הלב שלי כל כך מתכווץ..נראה לי שהוא עומד להתפוצץ.. אין לי מושג למה ?? אני מרגישה באיבוד נוראי..אני מרגישה שאני מחפשת משהו . אני לא יודעת אפילו מה אני מחפשת.. ולמה השיר הזה כל כך נוגע בי ? מה יש בו שמחבר אותי עם איזה כאב מאוד מאוד עמוק ?? הלב ממש עומד להתפוצץ מכאב כזה, איזו כמיהה ??? געגועים למשהו שאין לו שם, אין לו מילים , לא יודעת .. אני מוצאת את עצמי מרימה את הראש למעלה .. לשמים, לאינסוף הזה.. אודי אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לומר.. מרגישה כל כך לא מובנת.. אתה יכול אולי לומר לי במילים את מה שאני לא מצליחה ??? אוףףףףףף הכל מייאש כל כך..אבל לא רק.. יש שם משהו נוסף...מה ??? במבי.

ד"ר גליקסמן היקר אני רואה חובה נעימה לעצמי להודות לך על האיבחון וההערכה שבצעת בפגישת היעוץ הראשונית. כפי שאמרתי לך בפגישה הראשונה , אני סובלת מבעיותי כבר שנים רבות והייתי אצל הרבה מומחים כשלכל אחד היתה דעה משלו ולעיתים מנוגדת לאחרים עובדה שרק גרמה לי לבילבול ותיסכול. אתה הדהמת אותי בגישתך הטיפולית, לא רצית לעיין במסמכים הרפואיים שהבאתי עימי מאחר ולטענתך ברגע שמעיינים במסמכים קיימת התרשמות ראשונית המפריעה לדעתך בתהליך האבחון. לאחר הבדיקה שבצעת באמצעות התישאול הרחב ושילוב המכשור של שיטת הביופידבק הסברת לי בצורה ברורה להפליא את תוצאות האיבחון ורק לאחר מכן עיינת במסמכים שהבאתי עימי כדבריך לצורך אימות או שלילת האבחנה שלך.במשך כחצי שעה בצעת את הפרופיל הפסיכופיזיולוגי שלי והתוצאות בהן שיתפת אותי היו כל כך מדוייקות , אף אחד מקודמיך לא ציין פרטים מעברי וממה שקורה לי בהווה. פשוט היה נדמה לי שאני נמצאת אצלך בטיפול כבר הרבה שנים ההתויות לטיפול שלך והתכנית הטיפולית מחוייטות עבורי , אני מקווה שאכן אני נמצאת בדרך הנכונה. כמובן אתרגל באדיקות את מה שלימדת אותי ומבטיחה לא לפספס דבר. מילים לא יכולות להביע את הערכתי ליכולתך המקצועית ולגישתך האנושית. בתודה נלי

שלום רב לך נלי יקרה מאד שמחתי לקבל מכתבך , חבל שלא תמיד טורחים מטופלים להשקיע אנרגיה, חשיבה וזמן לכתיבת משוב כזה או אחר . קבלתי מכתבך באהבה ובהתרגשות. מאחל לך הצלחה ביישום עקבי של מה שלמדת לצורך המשך התמודדות עם מצבי הלחץ היומיומיים . ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

וכל כך רוצה לצאת הדלת סגורה לא בטוח שנעולה

לא יודעת לבחור. "הוא" לא נתן לי פוחדת פחד מוות מזה לא יודעת מה לעשות

אודי, קשה לי מאוד..אני יודעת שאני לא בטיפול אצלך ואולי זה לא המקום אבל כל כך רע...גם קבלתי בקורת נוראית בעבודה ובאים לבדוק שוב אחרי שאתקן את המצב וגם אני עוברת תקופה לא פשוטה עם ילדי שיש לו בעיות שלא אפרט כאן ואין לי כסף להשקיע בו כל מה שאני רוצה..בכל מקרה מרגישה אבודה ללא תקווה ולא יכולה להשתמש בטיפול כל כך הרבה גם בגלל התלות וגם בגלל שגם הטיפול כבר מתחיל להעיק כספית אבל אני זקוקה לו...לא חושבת שאוכל להחליט מה יותר חשוב אני או ילדי כי מצד אחד ילדי ומצד שני הטיפול חשוב לי.....ופוחדת לאבד את מקום העבודה בנוסף לכל......רק רציתי כנראה אוזן קשבת.........סליחה אם חרגתי.....מיכ

אודי שלום, כתבתי בהתחלה מכתב ארוך ולבסוף ויתרתי עליו...רק אשאל האם יכול להיות מצב שלאחר כבר כמעט עשרה חודשים בטיפול שאחזור לנקודת ההתחלה.. שכל כך רע ואולי אפילו שהמצב מדרדר? האם זה קורה כי נפתחים דברים ישנים שלא דוברו בעבר? והאם זה קורה בגלל הטיפול?...אולי כדאי פשוט לא לפתוח עוד ועוד כי אני לא יכולה לשתוק פתאום? ואולי זה בגלל שכל כך נקשרתי שכבר אני רוצה לספר הכל והגעתי למצב של בקשת עזרה מתמדת...מצב שהוא כן בעייתי ולא מוצאת איזון...מצד אחד ומצד שני לא יודעת עד לאן אסחף ואם זה יוביל שוב להרגשה נוראית ומתי כל זה יגמר?...

מקווה שלא תראי בכך התערבות של מי שלא הוזמן להתערב, אבל חשבתי שאולי כדאי שתבדקי מסגרות טיפוליות מסובסדות או בחינם על-מנת להקל עליך לפחות מהפן הכספי. ברור לי שזה אומר שתצטרכי להפרד מהמטפל הנוכחי ולהתחיל להפתח מול חדש וגם אין אלמנט של בחירת מטפל, והשעות די מוגבלות(אם זה באמצעות תחנות הבריאות), אבל אם את עומדת מול מצב של לוותר על טיפול כי את לא יכולה לעמוד בזה כלכלית, אולי כדאי לשקול חלופות.

זה בסדר שאת כותבת..אני פשוט כל כך נקשרתי שכרגע אין מצב שאלך למישהו אחר..לא יודעת כיצד אך נצטמצם בדברים אחרים כרגע..וחוץ מזה המטפלת לא לוקחת הון...היא מאוד התחשבה כבר מההתחלה במצב הכספי...

שרית בוכה. אתה יכול להיות פה על ידה? שרית לא מוצאת דרך לדבר אל הכאב . להקשיב לו. וקשה לה איתו לבד. אז היא כותבת לך.. הכאב הזה זקוק לנחמה. אין לה את זה עבורו. הוא שוב לא מרפה. שרית נעלמת . הקול שלה עכשיו ככ חלש. נכון שגם אתה לא שומע אותה?.. אפאחד לא יכול לשמוע אותה . אפאחד לא יכול לדעת מה קורה לה בבפנים. ועכשיו , קר לה מבפנים נורא, ואין כבר מילים יפות. היא רוצה נורא נורא לצרוח. הדברים קשים.. היא מרעידה את הבפנים. ואין שם טיפת אויר איתה. למה אודי? למה הוא עשה לה את זה? למה זה לא מרפה? למה היא נתנה לו?... יותר מ- 4 שנים של טיפול ו-השנתים האחרונות ככ קשות. והדרך עוד ככ ארוכה. מרגיש נצח. נצח. נצח. כאילו ה- "שריתיות הילדות " נתקעו שם לעד.. אודי, .. אני זקוקה לך. כואב . תהייה פה? בבקשה ? אני יודעת שנשמעת ככ פטתית .. ששוב מביאה אותה לכאן עם הכאב הזה אני יודעת.. ועדין .. תגיד משו. אל תשתוק.בבקשה

שלום ביתי הבכורה (עוד בת בצבא) בת 21 משוחררת שנה, במהלך השירות הסדיר הכירה "חברה" והן חברות כשנתיים, לאחרונה התהדק הקשר ביניהם בצורה מוגזמת, לאחר בדיקה מקיפה התברר שהחברה משתמשת בכרטיס האשראי של ביתי ומשכה בחודשים האחרונים עשרות אלפי מחשבונה. החברה "ניצלה" את המצב העדין בו נמצא ביתנו (אני ובעלי בהליכי גירושין מתקדמים), ומשכה את ביתי ללון בביתה ומילאה את כל עולמה החברתי. ביתי ניתקה את כל הקשרים עם חברותיה מהעבר. לאחר איום שאפנה למשטרה גרמתי לשתיהן לנתק ולפחד ביצירת קשר ביניהן. ביתי "שקעה" לתוך עצמה ואינה מעוניינת לדבר עם הסביבה וכל הזמן מבקשת לחזור לקשר עם החברה וטוענת שהיא נתנה לחברה את כרטיס האשראי ואישרה לה למשוך כספים אלו ושהן למדו את הלקח. ברצוני לציין שעד להיכרות ביניהן, ביתי היה אחראית למעשיה, פעילה חברתית, עבדה וחסכה לצורך נסיעה לחול. הנסיגה בחיי ביתי עצומה, היא "שקועה" בתוך עצמה ואמרה שתפגע בעצמה אם נתלונן ורוצה לחזור לקשר עם "החברה". למי לפנות ? אני חוששת למצבה מה נדרש לעשות בכדי לקבל מענה מהיר לבעיה.... האם הדואגת

שלום,מקווה שאני שואלת במקום הנכון. כמה מילים על עצמי:אני בת 40 נשואה לבן אדם מקסים, אנחנו חיים טוב ביחד:חברות, הבנה, פתיחות ואהבה גדולה, יש לנו 3 ילדים מקסימים (בת 10, בן8 ובת6), יש לנו בית מקסים והכנסה טובה. אני טיפוס די מרובע, הכל צריך ללכת כמו "בספר", גם הבית צריך להיות מתוקתק, גם הילדים (שיעורים, מבחנים..)הכל מחושב ואני מתחילה להרגיש קצת כבדות, אני רוצה להיות יותר משוחררת, יותר מאושרת, לצחוק צחוק גדול, אני יודעת שזה עינין של אופי, אבל בא לי להיות יותר קלילה, פתוחה ספונטנית, לא להתרגז אל כל דבר ולקחת הכל ללב (מישהוא תפס את החניה או עשה משהו שלא צריך...) רוצה ללמוד "לעבור" הלאה איך שאומרים ולא להתעקב על שטויות רוצה מאוד לעבוד על עצמי, איך עושים את זה? תודה

אומרים כל יום תודה על מה שיש ומעריכים את כל מה שאלוהים נתן לנו ובירך אותנו בו. אני לא רוצה להישמע צינית ורעה, אבל הלואי על כולנו בעיות כאלה..ואם את מאושרת כמו שכתבת, מדוע אינך צוחקת ומאושרת?? אולי בכ"ז משהו חסר? אולי מימוש עצמי? מקצועי? אני בעד להכניס הכל לפרופורציות: עזבי אותך מההוא שחנה בחנייה שלך ותחשבי איפה היית ואיך היית מרגישה לו חלילה היה קורה משהו נוראי באמת (למשל,איך מצליחים הורין של גלעד שליט להעביר יום ועוד יום ועוד יום ועוד.....). כל פעם שמשהו קטן מרגיז אותך ואת מרגישה מרובעת, תגידי לעצמך כמה טוב לך, תסתכלי מסביב על כל בני משפחתך שמקיפים אותך ותצחקי בקול גדול!

אבל בקושי. כי אין דבר מעצבן יותר מהשוואות. לא. לא "הלוואי על כולנו בעיות כאלה"; כל בעיה שמטרידה כבודה במקומה מונח, כי כל בעיה יכולה לשקול 100 טון כשהיא באמת מעיקה. וגם לא רואה מקום להשוואה להוריו של גלעד שליט. ממתי "טוב לי כשהזולת סובל יותר ממני"? טוב, מחקתי את היתר, משום שכתבתי שאני מתאפקת... אז לא התאפקתי, אבל גם לא אשלח כל מה שכתבתי. אני יודעת שהכוונות שלך טובות, רק שזה לא ממש יצא ככה בדיוק, אלא יותר כביקורת.

תודה על תשובתך, ברור לי לגמריי שהרצון הוא להיות בשליטה.. לא הבנתי את כוונתך למילה להתמסר (האם היא בקונוטציה שלילית או חיובית?) שאלתי האם לדעתך, כמה שיחות עם פסיכולוג קליני יכול לעזור או שעליי לעשות משהוא אחר? אני רוצה "לעבוד" על עצמי!! תודה

שלום א.ב, מלבד טיפול, לדעתי כדאי לך לנסות לרקוד ריקודי בטן (או כל סוג ריקוד אחר שאת אוהבת)- זה מאוד משחרר. גם חוג משחק יכול לעזור לך. בסה"כ נשמע שחייך טובים ומלאים ואת רק רוצה להשתחרר ולא להיות כל הזמן בשליטה. לדעתי, ריקוד או משחק מאוד יועילו לך. בהצלחה.

האם יש טיפול למצב אימבוולנטי כבר שנים? תודה רבה

ברשותך אשאל, האם ישנו קשר בין אמבוולנטיות לסכיזופרניה?

לד"ר אודי שלום, האם גבר שגדל במשפחה אומנת, יכול להימנע מנישואין מתוך פחד??

אז מה יכולות הסיבות לפחד מנישואין??

אודי שלום, יש לי שאלה: מה יכול לגרום לפחד מדמויות סמכותיות? כשמגיע הפיקוח למקום עבודתי אני פתאום לא מסוגלת לדבר ולהסביר את עצמי...היום היתה לי סיטואציה כזו וזה מביך וגם נראה לי שחושבים שאני מטומטמת וככה אני מרגישה...ויש לי הצתה מאוחרת רק אחר כך אני חושבת למה לא עניתי או אמרתי מה אני חושבת? וממשיכה לנתח זאת אחרי שהביקור נגמר...אפשר לעבוד על כך בטיפול? זה משהו שלא עלה אף פעם וגם ככה יש מספיק נושאים... אבל האם זה גם קשור לקשרים בילדות עם ההורים? יש לציין שאני אדם מאוד פתוח ואפילו דברנית אבל נעלמת דום או אומרת משהו שלא ממש חשבתי עליו כשנעמדת מולי דמות סמכותית... מיכל

שלום, אשמח לעזרתך למי עלי לפנות לצורך טיפול ביפידבק. אני בחור בן 28, אחרי 2 ניתוחי טחורים. קבלתי המלצה מהרופא לטיפול ביופידבק מכיוון שעדיין יש לי קשיים ביציאות, אני מוצא את עצמי יושב הרבה בשירותים אשמח לעזרתכם למי עליי לפנות, בתודה, רועי.

שלום רב לך רועי, בהמשך לפנייתך להלן תגובתי. 1 . לאחר ניתוחי טחורים חשוב להקפיד על דיאטה מיוחדת אותה ניתן לקבל באמצעות הדיאטנית של קופת החולים אליה אתה משתייך. 2 . האם הרופא שהמליץ לך על טיפול בביופידבק הוא הפרוקטולוג שביצע הניתוח? 3 .האם ביצעו לך בדיקת מנומטריה? אשמח להתעדכן ולעשזור בהתאם. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

הרבה תודה על התשובה המהירה, כבר קבעתי תור לתזונאית על מנת לצורך התאמת תזונה נכונה. לגבי הטיפול - הוא הומלץ גם ע"י הרופא המנתח גם ע"י רופא נוסף שהלכתי אליו לאחרונה לחוות דעת נוספת. ערכתי בדיקת מנומטריה לפני הניתוח האחרון.

אני מתאמנת באימון ספורט אישי מזה שנה וחצי עם מאמן כושר שנינו בראשית שנות ה-40 לחיינו, מהר מאוד מצאנו שפה משותפת ועם הזמן הקשר הפך גם לחברי ונוספו לו בילויים משותפים כמו הליכות השבועהודעתי לו שאני מפסיקה את האימונים כאשר שאל אמרתי שכרגע מבחינה כלכלית זה כבד עליי הוא הציע שהמשיך להתאמן ולא השלם לו ב-3 חודשים הקרובים אלא מתי שהתאפשר לי הקשיתי ושאלתי ומה אז באם לא יהיה לי כסף לשלם הוא ענה שהשלם מתי שיהיה לי ואולי הוא יוותר על התשלום בכלל. אמרתי לו שלא נעים לי להיות בתחושה של חייבת וגם לקחת זמן של מתאמן אחר שיכול לשלם על האימון וגם שאלתי באיזה שלב כשאבקש להזיז שעת אימון או יום הוא יחמיץ לי פנים (בגלל שאני לא משלמת) מהרעיון של החמצת הפנים הוא נפגע מאוד ושאל איך אני מעלה זאת בכלל על דעתי זו לא ההתנהגות שלי(שלו) בסופו של דבר העניין נסגר בכך שהוא אמר "הכפפה מונחת ואת מוזמנת להרים אותה" מה השאלות שאני צריכה לשאול את עצמי על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה האם המניע שלי לא לקבל הוא רק אגו?

לעיתים אני מרגישה שכולם נעים מולי כמו היה קיר זכוכית מבדיל ביני לבינם .... לעיתים יש ימים שאני ממש מרגישה כל מוח מתרוקן לי ואני נעה עם השכל בלבד . פעם עוד המחשבות שלי ניצחו והייתי יכולה לשנות בקלות עצב ודכאון לימים אופטימיים . אבל עכשוו בגלל שחיקה של החיים . המחשבות שלי חוזרות על עצמם אותו עניין בלי יכולת אמיתית לנער אותם מעליי ולהתמקד בסדר היום הנכון לחיים תקינים . פעם לא בכיתי . הייתי פשוט לעיתים מנותקת רגשית היום אני בוכה בקלות מכל דבר קטן .עצב עסוקה במחשבות על הסבל בעולם הזה ו ממש מתרגשת מכל כאב שקורה לי או לאחרים חוץ מזה אני מתעצבנת בקלות-- תגובות אימפולסיביות אומרים לי שאני לא מקשיבה אומרים לי שאני לא מישירה מבטי למי שמדבר איתי גם כאשר לעיתים אני נמצאת בתקופה חברתית טובה . כאשר הקשר קרוב אליי אני מרגישה פחד ממחוייבות וקשר קרוב מדיי . וכך אני חמה חברותית אבל מאד שומרת מרחק כי כך יותר נוח לי אבל ברור שהייתי מעדיפה חברה . מאחר ואני מעולם לא טיפלתי בעצמי (אדם עצמאי ואסרטיבי ) נראה לי שארצה להתחיל עם כדורים ביחד עם טיפול איזה כדורים אתה חושב שיתאימו לי ? ואיזה טיפול ?????.... אני לא אוהבת להתפלסף על החיים שלי יותר מדיי יותר מתאים לי שאולי יכנס לי למוח זכרונות טובים או היכולת להיות בקשר זמן רב אני ממש מעולם לא החזקתי בקשר או בעבודה יותר משנה ואני כבר בת 40 יש לי ילדים ואני גרושה

שלום רב לך מיכל יקרה בהמשך למכתבך להלן תגובתי תוכן מכתבך מחייב ומצדיק הערכה רפואית מקיפה. על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק לקבל יותר פרטים, אשמח לקבלם גם באמצעות שיחת טלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אשמח לקבל המצלות לגבי מטפלים בביפידבק באזור הקריות הילד נוטל קונצרטה 54 אך ללא שום תגובה, הוא אינו רגוע והמצב הולך ומתדרדר תודה רבה

שלום רב לך איריס בהמשך למכתבך ושאלך אכן ניתן לעזור לבנך באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק, אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 לגבי מהות ומשמעות הטיפול. יש גם צורך בהדרכתכם כהורים ובראיה מערכתית תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני בת 45 אני בתקופה של התמודדות עם פוסט טראומה של ניצול ארוך שנים (שקרה בבגרותי). שנים ארוכות אני מתקשה להימצא בחברה לאורך זמן מבלי שחשה שמתאמצת ומעמידה פנים, ותמיד מחכה לרגע ההתבודדות בתוך עצמי. עד כה ייחסתי זאת לתגובה הישרדותית לניצול שעברתי. אבל עתה, אני חוששת שיש לי הפרעה נרקיסיסטית. הקרובים לי מרבים לומר לי שנים שאני אגואיסטית ואגוצנטרית, שהעולם סובב סביבי, ושאיני מתעניינת באמת בסובבים אותי. בתקופה האחרונה אני מייסרת את עצמי על כך, על שלא מצליחה להשתנות, ויש בי חרטה וצער עמוק על חיי ויחסי לבני האדם הקרובים לי. אני תמיד חייכנית ומנומסת ותמיד יש לי יחס של כבוד כלפי כל אדם (ויש לי בעל אוהב וסובלני! וחברים שאוהבים אותי מאוד!), אך ביני-לביני אני רק רוצה שיעזבו אותי במנוחה, ולעשות רק מה עושה לי טוב ושישרתו אותי ויעשו בשבילי. השאלה שלי פשוטה: האם נרקיסיסט אמיתי יכול לייסר את עצמו על היותו כזה עד כדי ימים של בכי על כך שהוא "דפוק"? תודה.

שאלת חכם חצי תשובה. לכל אדם יש מידת מה של נרקיזם וגם אם יש מידה מרובה זה לא מרוע ולא אומר שאתה דפוק, בכלל 'תויות' של דפוק אגואיסט וכו' אין כמוהם לדכא אדם אבל הם בכלל לא אמיתיים. המלצה שלי היא על הספר 'בוחרים להרגיש טוב' של ד"ר ברנס. בהצלחה.

אנשים שקרובים לי אוהבים אותי, ואילו אני חווה את עצמי אגואיסטית, אגוצנטרית, מיזנטרופית ונרקיסיסטית, שמצליחה להסתיר את זה רוב הזמן. אני מטופלת, אך רק לאחרונה עלתה השאלה, שלגבי היא גורלית: איך אני יכולה לדעת - האם התכונות האלה הן תוצאה של 20 שנות התעללות? או שהן האני האמיתי? אני חווה אותן לגמרי כאני, ולא עקב נסיבות חיי. מה ניתן לעשות? אני שונאת להיות אדם כזה.

אודי, נזכרתי שאמרת לבמבי אם אני לא טועה להסתכל על הירח ולראות שהזמן עובר...אז הזמן כאילו נעצר מלכת או מזדחל לו עד הפגישה...כל כך הרבה קרה השבוע ונסיתי בחיי שנסיתי ולא כתבתי לה כלום בין הפגישות אז למה רע לי כל כך........דוקא הצלחתי לתפקד ממש טוב עד שעכשיו אני מרגישה כשלון בכל מה שאני עושה.......כשלון כאמא לילדי....טיפלתי בכל מה שהייתי צריכה לגביהם ובכל זאת.....אוף........האם אתה תענה היום? לא יודעת אולי מחר...ואחרי זה תגיע הפגישה המיוחלת.....אולי אני כותבת לך במקום לה?....מתקשה.......מיכ

כתבתי לך תגובה למטה .התגובה נכתבה להודעה :"מחיר התלות" ולפני שפורסמו ההודעות הבאות שלך. כאמור , בדקי האם בתקופת הטיפול התקדמת והאם הקשר שיפר את חייך. קשר טוב מגדל ומצמיח . ייתכן וכוונות המטפל טובות אך הכלים שגויים לגמרי, כמו שכתבתי. בכל מקרה,הצעתי: לדון בתלות ולעבד הנושא עד שיימאס עם המטפלת. כך תצאי מהתלות ותצמצמי נזק אפשרי. או לעבד זאת בעצמך. הדיון של המטפלת לגבי מספר המיילים הראוי במהלך השבוע, הוא התמקדות בטפל .

משהי הי, יש התקדמות בטיפול והוא תרם וממשיך לתרום, הקושי בתלות גדול והפך למטרה בטיפול כנראה...מיכל

אודי היקר! עודדת אותי! זה נותן לי כח כשאתה אומר "בעיני זה נהדר שאת יכולה להכיל... את הצורך והצפיה" מרגישה שאתה מבין את הקושי העצום, תודה לך! ואני חושבת שאני גם מתחילה להכיל את עצמי בכל מיני קשיים...בכל זאת משהו חיובי מתרחש לו....

אני מקווה שהגעתי למקום הנכון, אני כותבת מרוב ייאוש-אני מרגישה חסרת אונים וחייבת את עזרתכם. מדובר באמא שלי, אישה בת 50 , נראית טוב מאוד, הייתה מנהלת יותר מ50 אנשים בעברה -אישה מוצלחת. לפני כחמש שנים-היא חלתה במחלה שלא מגבילה אותה אך העניקה לה פנסיה מוקדמת. בשנים האלה הדרדר מצבה -היא גרושה ואני לא גרה בבית- כך שהיא כל הזמן לבד בבית,כמו שציינתי גם אין לה עבודה-או כל מקום אחר שייאלץ אותה לצאת מהבית. היא הגיעה למצב שבו היא רוב הזמן ישנה, אוכלת ורבה עם כל העולם. אי אפשר לדבר איתה יותר-היא רק צועקת או טוענת שהיא לא מעונינת לדבר . ניסתי הכל, בדמעות רבות ושכנועים רבים, לרשום אותה להתנדבות ,לנסות להכיר לה מישהו ואפילו לפתוח עסק שיוכל לתת לה קצת עניין ואינטרקציה עם אנשים. אני בוכה וזועקת מבפנים-אני מפחדת שהיא תלך לאבדון. אני מנסה לעזור ולא מצליחה בשום דרך. בבקשה עזרו לי.

האם זה הגיוני שאחרי טיפול אני חשה הצפה רצינית?האם כך אמור להיות?עד כדי טירוף.. האם זה הגיוני שהמטפל צועק שאני משפילה/מקטינה/מעליבה אותו? ולוקח הכל אישית? תודה

אני דווקא מאמינה לדברייך. זה לא תפקידך לבדוק האם ומדוע "המטפל לוקח הכל אישית". ואיני חושבת שהתנהגותו היא תוצאה של איזו פוגענות שלך.. בכל מקרה- אם המטפל צועק -זו אינה טכניקה טיפולית מוכרת. אם המטפל מאשים אותך (שאת פוגעת בו...)-גם זו אינה טכניקה טיפולית. הפסיכולוג לא מקצועי . סביר שהתהגותו אינה מעידה על רמת רגשות גבוהה כלפייך.(בניגוד אלייך שאת נסערת.) תדעי לך- שטיפול טוב לא אמור להתנהל כך.

אודי, אני כועסת עליך מאד!!!

עד שענית כבר הספקתי לשכוח למה..

הי בדידות יקרה, בהמשך למה שכתבת לי למטה - אמנם איני יודעת במה מדובר, אך לתחושותיי, הייתי רוצה להציע לך כיוון מחשבה בהמשך לזכור לי מהשיחה שהתחלנו כאן בנושא התלות. קושרת את הרעיון הן לשאלה שהפנית אליי (ובה את גם מביעה חרדה מעיניים רבות) ואפילו למשאלתך/בקשתך הקטנה והנזקקת מאודי לזרימה שוטפת יותר בפורום, וכנראה שלכך קשור גם הכעס אותו את מביעה בהודעתך הנוכחית. אנסה את תרומתי הקטנה מטיפולי ועולמי בכ"ז - הייתי מציעה לך לחשוב בינך לבין עצמך ובשימוש בכלי הטיפול שבידייך האם את מנסה להיקשר לאובייקט אחד בלבד שיהא מאד זמין ויכלכל, במקום לחלק בין כמה וכמה. אם כך הוא, אזי זו דוגמא לתלות בריאה פחות - כך את יכולה למצוא עצמך בתחושת חוסר ישע ותלישות. נסי לחשוב האם את גם מבטאת קושי מסוים לקחת אחריות עבורך. וגם - האם נטיית ליבך היא לבחור דווקא במקומות שיש להם מראש נטייה לתסכל מידי. אם יש משהו בדבריי, זהו, להבנתי, נושא חשוב לשוב איתו לטיפול גם אם כרוך בכך דיון על משבר בו, או שיחה על סיומו, או חרדה מפני סיומו וכד'. אפילו, אם, למשל, מדובר בתחושה שהוא מוביל לחורבנך הכלכלי, מדברים על כך בגלוי בחדר. אני חושבת שבדר"כ רצוי ככל יכולתנו לנסות למנוע זליגה אל מחוץ לשעה הטיפולית. שיהיה טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אפשר לומר שכמעט קלעת בול.יש לך אינסטינקטים בריאים ותובנות חכמות (כבר כתבתי לך את זה בעבר).אכן המשבר והמצוקה נובעים מהטיפול וכבר נתת לי בתגובתך כמה נקודות למחשבה, אך המשבר כבר מזמן אינו קשור לקושי כלכלי כי אם למשהו הרבה יותר עמוק ובסיסי שאיני בטוחה אם לפתוח אותו כאן או לא. בכל אופן, תודה לך (ודרך אגב לא נעים לי להודות שלא כ"כ הבנתי את עניין הדגלון בהודעתך הקודמת, זו שבאה עם הציור ה"מחשבי" היפהיפה - האם התכוונת לדגלון שמעל האונייה? או לאיזה סימבול אחר?). שלך, אני

אני לא בטוחה שאצליח לנסח את השאלה שלי, כי בראשי היא לגמרי ברורה אך במציאות ובפועל - היא כלל לא מובנת(!!!). היום, בתקופה האחרונה.. יותר מתמיד, אני מגלה שכבות נוספות ורבדים נוספים בדפוסי ההגנה שלי. חשבתי שאני כבר לא 'שומרת' על יקירי - מפני. ומסתבר שכן. אהובתי וחברתי הכי טובה, אני שומרת עליהן. (וגם על המטפלת? כך היא טוענת לפחות) אינטלקטואלית, אני יכולה להבין שהרצון 'לשמור' יכול לבוא מפחד מדחיה, נטישה, חשיפת המפלצת וכו'.. אבל בפועל. בפועל אודי, אני לא מרגישה כך. אני רק מרגישה רגשות אחרים שגורמים לי לתהות אם אני עכשיו בהכחשה או לא.. הכחשה לפחדים שלי. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. מחד, בחברות אמת מביעים את כל הצדדים שבנו, וזה לגמרי לגיטימי בעיני, כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול להכיל מצב רגשי מסוים של הפרטנר. לא תמיד אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל הכל. ומאידך, כאשר הפרטנר אינו יכול להכיל את המצב הרגשי המסוים, האם בכך הוא אינו נותן לי לגיטימציה לבטא את עצמי? בעיני התשובה היא פשוטה (כן, עכשיו היא עולה בי); מי שעומד מולינו, יכול שלא יהיה מסוגל להכיל אותנו בזמן מסוים, אפילו בזמן אמת, אבל זה לא אומר שהוא לא נותן לגיטימציה לרגשות אלו. זאת אני שמפרשת את חוסר היכולת להכיל אותי אז - כאי נתינת לגיטימציה. הבעיה (או לא בעיה) היא בי בעצם. אודי??? איך מתמודדים עם זה. הערב אמרתי לאהובתי; "זה לא באמת גדול עלי, זה דווקא בדיוק במידה שלי.." חיבוק יעזור, ואני יודעת שאתה מחבק גמני :) http://www.youtube.com/watch?v=2epwiBhoqxg :) ~נילי~