פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אני מאובחן בהפרעה זו. כיצד אני אמור להתמודד? הייתי כבר בטיפולים ועזבתי אותם תמיד. כיום אני לוקח תרופות. אני מתייאש, בוכה, מתפרץ, מתוסכל, רוצה למות. הכל. ואני יודע שזו הפרעה שלא מצליחים לעזור לה. אבקש שתייעץ לי [בהזדמנות זו אם יש מישהו שיש לו את זה שיכתוב לי מהנסיון שלו. תודה]
שלום דוידוב, ראשית, בהחלט ניתן לעזור. שנית - הדרך הטובה ביותר היא להתמיד בטיפול (חלק מהתסמינים של ההפרעה זה חוסר היכולת להתמיד בטיפול). יש גם שיטות מוכחות מחקרית, כמו DBT. אבל גם טיפול דינמי וגם CBT יעילים. בכל מקרה - מדובר בטיפול ארוך שיש להתמיד בו. אודי
אני חדשה פה אני עוברת טיפול מזה כבר ארבעה חודשים, אני חושבת.. ובמפגש האחרון, כשסיפרתי דבר מה שקרה בעבר, כשהרמתי את מבטי ראיתי שעיניו דומעות. חשבתי שאני מדמיינת, אבל נוכחתי שלא. האם זה נורמלי? לבכות מדברי מטופל? מאז, אני לא יכולה להפסיק לחשוב ולראות את אותה תמונה של מבטו העצוב באותו רגע. וזה מעסיק אותי, ונטריד אותי. האם זה נורמלי? להגיב ככה? והאם בסדר מצידו?
שלום נועם, ברוכה הבאה. זה בסדר גמור. הוא גמע כי דברייך נגעו בו רגשית. זה לא רק נורמלי - זה מצויין. איך את הרגשת באותו זמן? אודי
סירבתי להאמין. קשה לי לקבל שהוא באמת מתרגש מדברים שאני אומרת, אני חושבת לעצמי שזה הפסיכולוג שבו שמדבר, ורוצה לתת לי את ההרגשה שתחושות ורגשות שלי הם בסדר... אבל אז הוא הפנה את תשומת ליבי לכך שהוא אכן בכה. זה היה רגע מרגש, ועם זאת קשה, כי חשבתי לעצמי באותו רגע, שמה שאני מספרת כל כך קשה, שגרם לו לבכות? ככה אני נשמעת? הייתי מעדיפה לחשוב שלא.. מאז אותה פגישה אני נזכרת באותו רגע שוב ושוב, ומוצאת בזה משהו מנחם, שסוף סוף, מישהו מגיב לא בצורה של ביטול לדברים שאני מספרת..
נועם - אם זה "מנרמל" לך את המצב, אז גם המטפלת שלי הזילה דמעות (ויותר מפעם אחת) במהלך השנים המשותפות שלנו...
היי, אני בת 16.5 ואני התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי בגלל הפרעות אכילה. לפעמים אני חותכת את עצמי , לא בצורה מסוכנת, אבל בגלל כעס ורגשות שאני צריכה לפרוק. אם אני מספרת לפסיכולוגית, היא תספר להורים? ומה הטיפול במקרה הזה? תודה
שלום לך, הטיפול הוא ללמוד לדבר את הרגשות שלך. זה אמור להיות הערוץ המתאים שכרגע מחליפים אותו הפרעות האכילה והפגיעה העצמית. עושים את זה בטיפול. ומדברים גם את החששות שלך שהיא תספר להורים. בהצלחה, אודי
בפגישה האחרונה העזתי לברר כמה זמן צפוי להימשך ה"אין" השני שהיא מתכננת (לגבי הראשון אני כבר יודעת מאז אותה פגישה אומללה)... וזה הכל! לא רוצה לדעת מתי זה צפוי לקרות; זה כבר יותר מדי. העזתי לברר, וכבר החשיך לי העולם, ובלי קשר למזג האוויר שהחשיך פתאום, כאשר האובך פינה את מקומו לעננים אפורים-כהים וגשם שוטף. לפחות האוויר היה נקי סופסוף... ובכל זאת לא יכולתי לנשום. לא... אין פלא שמאז אותה פגישה שבה היא הקדימה לענות לעצמה על שאלת ה"מתי את רוצה לדעת?" (על ההעדרויות), הפגישות שלנו נראות ונשמעות בעיקר כמו שיחות חולין/טרקלין על הא ועל דא... יופי וכיף, אבל טיפול? לפעמים. אבל אני בורחת מזה. לא רוצה ולא רוצה! אפשר להגיד שגם-זה-חלק-מהטיפול. זה לא! ואפשר להגיד שבגלל המצב הנפשי הכללי שלי, עכשיו אנחנו On hold בגלל השינויים התרופתיים שעוברים עליי ועוד מחכים בדרך... לא אמין. זו לא פעם ראשונה. יש לי קילומטרז' תרופתי שכבר הופך אותי מתאימה לגריטה. לא... זה אצלי משהו שהשתבש קשות, ואני מסרבת לדבר על זה יותר מ-5 דקות. לא יכולה, לא רוצה ואף לא מעוניינת (כדי לחזק את הנקודה). אבל אמרתי לה שאני חסרת תקנה. היא לא מקבלת את זה. מעניין אם זו בעיה שלה או שלי...
הי טימי, מה שיפה בצעד קדימה ושניים אחורה שזה יותא בסוף ריקוד. שלם כזה.כל התנועות ביחד... זה חלק מ-. אודי
(אני לא מצליחה להבין אנשים שצופים בכ-----ל הדברים האלה, אבל בכולם... עושים רוטציה עם לוח המשדרים המתחלף לפי העונות). ואודי... שכחת לכתוב שצריך 2 לטנגו (ואולי לא שכחת?) :) אבל אני יש לי בעיות (גם) בתפיסה המרחבית; לא מוצלחת (גם) בתור רקדנית... ריקוד שלם לא ייצא מהסיפור הזה: אני דורכת על הבהונות של עצמי איכשהו... לא, היא לא נפגעת. זה לא שלא אכפת לה, זה רק שהיא יוצאת בחתיכה אחת מכל דבר, ואני ברסיסים.
שלום, אני הולכת אל הפסיכולוג כחצי שנה. בפגישה ציינתי שחוויתי התמוטטות עצבים עקב אירוע .המטפל לא חקר פרטים. טרם הפגישה העברתי למטפל מכתבים שכתבתי (לא אליו) המתארים מאורעות. התרשמתי שהמטפל קרא את החומר. אמר שנפגעתי. אולם לא נכנס לדקויות. לא שאל על משמעות פרטים יוצאי דופן המופיעים בחומר. אמרתי את ניתוחי על המשמעות הנפשית עבורי. אולם-בדברים אחרים,שאיני נוטה לדבר בבהירות ובפירוט, בהעדר עידוד לחקור ותגובה נאותה -אשאר עם הידע הנוכחי שלי. (סיפרתי על התמוטטות-לא היתה תגובה) המטפל נגע בפלאפון מידי פעם במהלך הפגישה.(נוהג כך לעיתים). כמוכן- שיפשף את עיניו. אם זה המצב בעודי מדברת, לא נראה שאוכל להעמיק בנושאים אחרים. כמובן שאארמוז למטפל.אולם אני תוהה אם המטפל מתאים לי. אני אעשה טעות אם אתעלם ממה שנמצא מולי,ואנסה להתקדם בתהליך במסגרת לא מתאימה. בשולי הדברים: קביעת הפגישה: לאחר שחזר מחופשה ,לא חזר לסמסים יומיים.כשתפסתי אותו בפלאפון לבסוף-אמר שיחזור בערב. חזר בערבוהציע פגישה בבוקר שלמחרת.=זלזול. לטובת המטפל,אציין שנוהג לעיתים לשאול בסיום :האם ברצוני לקבוע פגישה נוספת.(אני מסכימה בהחלט) אולם:בפגישה האחרונה שאל האם אני רוצה להתקשר! במהלך השבוע כדי לקבוע פגישה.עולה התהייה:איזו מתכונת טיפול הוא מציע? (המטפל מבוגר מאד) לולא התגובה בפגישה, לא הייתי מחשיבה מה שמסביב. אודי, אשמח לתגובה. למרות שוודאי תיחס הענין לטיפול.(למעשה,הייתי שמחה להתבדות. ) למעשה, מחוץ לטיפול פסיכולוגי-תגובת המטפל לא היתה נחשבת בעיני כטובה במיוחד. יש תגובות עם נכונות גדולה יותר לנתח. אעשה טעות אם אנסה לקדם תהליך במסגרת לא מתאימה. (ייתכן שהמטפל בסדר גמור -אולם לא מה שהייתי רוצה).
שלום נטע, אני מציע בחום לפתוח את הנושאים הללו בטיפול. איני יכול לחוות דיעה על מה שהתרחש בחדר מאחר ואני שומע רק את חווייתך שלך (של חוסר הכלה וחוסר התאמה). ייתכן שזה אכן כך, אולם ייתכן שהדבר משקף את האופן שאת מכוננת יחסים (מה שנקרא - טראנספרנס). אין לי יכולת לדעת "מכאן"... לכן אני ממליץ לך להעלות סוגיות אלו בפני המטפל ולחשוב עליהן יחד. אודי
אחרי מחצית פגישה באוירה טובה,אמרתי שהמסגרת לא מתאימה . המטפל שאל אם אני יודעת למי ללכת. אמר שאני צריכה לנסות . לא שאל מה מפריע ולא ניסה להתאים.אלא נמנע מלהפריע ועודד את החלטתי. למעשה אף קם לפניי . התרשמתי שהוא עושה כמיטב מיומנותו המקצועית. אולם הבעיה אינה רצונ שלי לעזוב כי מקום אחר טוב יותר. (בשיחה על העניינים הריגשיים-לא היה טוב. מלבד זאת-ביעוץ קונסטרוקטיבי -השיחה היתה מכבדת וטובה.אך זו לא המטרה) אלא ,אכן הטיפול לא נתן מענה לרגשות שלי.ואף מסתבר שהמטפל המנוסה רואה אחרת לגמרי .
עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,עייפה,
גם עכשיו לישון...
לפעמים אפשר להיות עייפים מעייפות...
שלום, שאלתי היא מה יכולה להיות הסיבה לתופעה בחיים של להתחיל דברים אבל אף פעם לא לסיים? אני סובלת מזה קשות נראה לי מאז ומתמיד, וזה די גורם נזק, הן בעבודה, הן בתחביבים האישיים... אודה לתשובה
שלום לך, ללא פרטים אין אפשרות להשיב. הסיבות רבות וכוללות סיבות נוירולוגיות, אישיות, מוטיבציוניות וחברתיות... אשמח אם תפרטי יותר למה כוונתך. אודי
זה מתבטא בעיקר הדברים - התחלה חדשה שמתקבלת בהתךהבות אבל אני לא מאבדת עניין מהר ולא מתחשק לי להמשיך...זה קורה גם בפעילות היומיומית שלי בעבודה, וגם בזוגיות, ואפילו בתחביבים שלי שבהם אני פשוט לא מתמידה. לא ברור לי למה זה ככה.
אודי, מזמן לא הייתי כאן,מזמן. לא יודעת למה. אולי כן,[אגלה לך בסוד שאף אחד לא ישמע.אני מקנאה אודי,אני מרגישה שיש בנות שאתה מאוד.....מאוד.....לא יודעת איך להמשיך ,מאוד ...קשור אליהן או שהן קשורות אליך וגם אני רוצה ומפחדת שזה לא יקרה,מפחדת מדחיה עד כאן הסוד בלי שאף אחד ישמע] אודי, נורא כואב לי.נורא. הטיפול קשה לי מאוד לאחרונה. קשה לעיכול. כל ההיקשרות למטפל שלי. אני כל כך כך קשורה אליו.וקשה לי להיפרד. אודי,זה הולך ונהיה קשה הולך ונהיה גרוע. לצאת מהחדר שם זה כמו להתרסק. ולאחרונה מהרגע שאני מגיעה אני כבר אוספת כוחות בשביל לצאת שם. ואני אומרת לעצמי לא להיקשר לא,לא,לאאא כי בסוף לצאת משם יהיה עוד יותר כואב. וככל שאנחנו יותר מתקבים זה הולך ונהיה קשה ומעיק,אודי. היום כבר לא רציתי לבוא. ושלא תחשוב אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע.בראשון,בשלישי וחמישי. וביום חמישי יצאתי משם בכעס כי כ"כ כאב.אמרתי לו:אני לא באה בראשון,לא!!והוא אמר שהוא יחכה לי . ובסוף באתי והוא חיכה. ולא רציתי להיקשר,לא רציתי לתת לו להיכנס לי בפנים. אבל בסוף זה קרה. ושוב יצאתי משם בוכה. וגם עכשיו אני בוכה. זה טוב להיקשר.כואב.כואב. והוא אמר שככל שניגע יותר עמוק זה ילך ויגבר. אודי,אתה תהיה כאן להחזיק אותי שלא אפול? היא נפלה מרוסקת על הרצפה ולא היה מי שיעזור לה לקום. ח.
הי ח', הנה, אם תחברי את שני חלקי הודעתך תקבלי את התשובה... הפחד להקשר - הפחד מהכאב, מהדחיה, מלהעזב. מכירה את הניסוי של הרלו עם קופיפי הרזוס? זה ניסוי קלאסי בו הוא הראה שגורי קופים העדיפו להתחבק עם בובת סמרטוטים מאשר לגשת לבובה מתיל חשוף שאחזה בקבוק חלב. הוא הסיק שהקשר והחום חיוניים יותר ממזון. בעיני, היכולת להקשר זו בריאות. זו המטרה. זו לא המחלה... אודי
הי ח', הנה, אם תחברי את שני חלקי הודעתך תקבלי את התשובה... הפחד להקשר - הפחד מהכאב, מהדחיה, מלהעזב. מכירה את הניסוי של הרלו עם קופיפי הרזוס? זה ניסוי קלאסי בו הוא הראה שגורי קופים העדיפו להתחבק עם בובת סמרטוטים מאשר לגשת לבובה מתיל חשוף שאחזה בקבוק חלב. הוא הסיק שהקשר והחום חיוניים יותר ממזון. בעיני, היכולת להקשר זו בריאות. זו המטרה. זו לא המחלה... אודי
שלום רב אינני יודע אם אתה זוכר השארתי לך הודעה בנוגע לביטחון עצמי אני לצערי תקופה ארוכה ללא עבודה כבר פיתחתי הרגל להיות כל הזמן בבית התחלתי להיות רחוק מאנשים אני לא סומך על אף אחד רק על המשפחה שלי אין לי חברים ולא רוצה כי שוב אני לא סומך על איש וחושש לפתח קשר עם אנשים לפני זה הייתי עובד עם אנשים הייתי יוצא מבלה ולצערי נהרס לי כל הבטחון השאלה האם כדאי לי לחזור לעבודה הראשונה שלי שגרתי עם שותף ולעבוד כל יום ולהנות ולנסות לשקם את עצמי או להמשיך להישאר בבית כי לפי דעתי i am lost case אני אישית מרגיש שלא נשאר בי הרבה כח מבחינת בטחון עצמי אשמח לתשובה
שלום רב לך ראשית כל הכבוד על האומץ שהפגנת בפנייתך אלי. אם הצלחת לפנות אלי באמצעות הפורום זה רק מעיד כי יש ספק וחוסר ודאות בטענתך כי אתה בטוח כי שאינך סומך על אחרים"? לדבריך אתה סומך על משפחתך, אין לי כל צל של ספק כי אכן כך הוא. עצתי אליך היא לאהוב את מה שיש ולהנות מיכולתך ל"חבק" את הספק וחוסר הוודאות. המציאות מלאה במצבים של חוסר ודאות וזאת עובדה ודאית. מתוך שינוי החשיבה שאני מציע נסה לחשוף עצמך יותר ויותר למצבי חיים כשאתה מוכן לחוסר הודאות . במידה ואכן תתחיל להתנסות בכך תוכיח לעצמך כי השליטה בתגובותיך היא אך ורק בידיך. אשמח לעזור והתעדכן תודה על פנייתך הכנה בברכה ובהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il
...... איזה אובך.. הכל לבן / צהבהב..הראות לא טובה.. עלי שלכת מתעופפים באויר, גם שקית לבנה מיותמת מתנתקת מהקרקע. מתעופפים ברוח..מתעופפים,מתעופפים..ולפתע מגבירים מעופם.. יוצאים במחול מטורף,כאחוזי תזזית... אוחזים זה בזה כבחבל הצלה..לפני שיצנחו,יטבעו במצולה... לא מרפים לשניה..מסתחררים בריקוד לפני שתיפח רוחם.. לא מצליחים לעצור ולו לנשימה אחת.. רגע, רגע..לאט לאט בבקשה..אנא.. רגע,רגע..חכו נא מעט..אל תמהרו כל כך הרגעו נא מעט..ששששש הקשיבו לזה הזמר הנשמע, לא נשמע..אי שם במרחק.. פעמוני רוח משמיעים נעימה עצובה.. אם תתאמצו,אולי אף לשמוע תצליחו..?? שומעים ???... ..... "אני רוצה לפקוח את עיני לצמוח לאיטי, הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי רציתי לנחם, אבל מרדה בי תשוקתי. היה מקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי. היו, ערבי געגועים, היו ימים טרופים. היה כאב חבוי ורגעים מכושפים. אני אזכור מבט, מגע ידיים בכתפי. אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר..." (רחל שפירא) ..אודי, היום בפגישה ביקשתי מאמא צביה שנסיים את האנליזה בסוף החודש.. ביקשתי ממנה שבחמש הפגישות שנשארו עד לסיום החודש (היום,שלישי,רביעי,חמישי וראשון) ננסה לעשות סגירה.. גם אמרתי לה שאני ידעת ומבינה ש"המקום לא יחכה לי".. שהשעות הללו יתמלאו על ידי אחרים.. ובדיוק היום היא לבשה מכנסי קורדרוי בצבע בורדו כאלו מתוקים.. והגרביים שלה ושלי היו בדיוק ! אותו הדבר..משונה לא ?? אותה דוגמא וגם אותו הצבע.. משונה.. אודי, אני מאוד מאוד עצובה.. אני מרגישה יתמות כזו.. :((((( שלך,במבי. ..ואיך אתה רואה, מבין מה קורה לפתע ???
אודי, הכל קורה כל כך מהר.. אני כל כך מותשת,אפילו אין לך מושג עד כמה.. אני רוצה לישון ולישון ולישון ועוד לישון.. אני מרגישה כאילו אני איזה חפץ שנזרק מצוק סלע אל צוק סלע.. צוקי הסלעים הללו כאילו משחקים בי..מטיחים אותי מהאחד אל האחר, מהאחד אל האחר ללא הפוגה לשניה אחת.. לא מצליחה לראות, לשמוע, לנשום.. אודי, אני כל כך מותשת.. אתה שואל מה התרחש לפתע ??? יש סיבות הגיוניות : *מאז שאני אצלה שמנתי. *מאז שאני אצלה צמצמתי כמעט לאפס קשרים חברתיים שבחוץ . אני מוצאת את עצמי כללית משוטטת המון באינטרנט ובפורומים.. *אני מרגישה שאולי רמת התפקוד שלי קצת ירדה...אני נמצאת באיזה..??? וכן, כנראה שגם הזדעזעתי קצת כשראיתי את הדרכון שלה מונח על הכסא שלידה... היא אמרה לי מס' פעמים שהיא לא נוסעת עכשיו..אבל מרגיש לי קצת שהיא כן נסעה.. ובשבת האחרונה חשבתי המון..ואמרתי לעצמי שאולי כבר נסיים וזהו.. אודי, אני כל כך מבולבלת ומותשת..אני לא מצליחה לראות.. הכל עיסת בלגן..כל כך רוצה לישון.. אודי, מחר אני אמורה להפגש איתה ואני לא יודעת.. ?? אודי, בבקשה תגיד לי מה לעשות ??? :((((( שלך,במבי.
אני מחפשת פסיכולוגית דתיה באיזור רמלה והשפלה. תודה לכם!
אני כותבת פה בעיקר כי זה נורא מדכא אותי, לחשוב כמה התרכזות ותלות יש סביב הטיפול. עצוב לי שאני בצד הזה של המשוואה. אני חושבת לעצמי - ומה איתי? מה עם החיים שלי? אני כבר הרבה זמן בטיפול והכל טוב (באמת) אבל אני לא רואה איך זה מקדם אותי למקום שבו אני יכולה למצוא ולספק את הצרכים שלי בעצמי ב'חיים האמיתיים'.. שוב תודה.
שלום טרטר, מדוע זה מדכא בעצם? רק מי שיכול להזדקק באמת יכול לחיות חיים עצמאיים ומלאים (חשבי למשל על זוגיות בריאה). אודי
יש גם עניין של האם זאת הזדקקות בריאה והדדית, או הזדקקות חד כיוונית ותלותית. השאלה היא האם הטיפול, טוב ומלא ככל שיהיה, לא במידה מסויימת גורם ומעודד (אותי לפחות) לנסות למלא את הצרכים והחסרים דרכו. השאלה הגדולה שלי היא, איך אני יודעת, אם הטיפול גם נותן לי כלים בסופו של דבר לבנות בחיים שלי מקומות וקשרים שיספקו לי את הצרכים האלו בצורה בריאה? איך אפשר להבחין אם כן או אם לא? אני יודעת שזו שאלה גדולה.. אבל בכל זאת. תודה!
שלום. יש לי שאלה. אני מתמודדת עם בעיות קשות ודברים קשים מהעבר שלי. אני בטיפול כבר תקופה ארוכה. כמו אנשים שכותבים כאן באופן קבוע יש לי איזשהי תלות במטפל שלי והתרכזות מאוד גדולה סביב הטיפול שלי. אני צעירה מאוד, אבל הדברים שאני עוסקת בהם בטיפול נפתחים רק עכשיו. החיים שלי 'פגומים' וחסרים ואת החוסר הזה אני עדיין מנסה למלא דרך הטיפול. אני מסתכלת על ההודעות שאנשים פה בפורום משאירים ורואה את גודל התלות וההתרכזות בזה.. ושואלת את עצמי - האם יש תקווה למשהו אחר? לחיות חיים שממלאים את עצמם? שמספקים לי את מה שאני צריכה? האם כל זה מוביל לאנשהו? כמובן שהכל נובע מכאב מאוד גדול. השאלה היא האם לבכות שוב ושוב את הדמעות האלה ולכאוב את המקומות האלה דרך הטיפול ולהצטרך כל כך את הטיפול יביא אותי בסופו של דבר למקום בריא יותר? איך אני יכולה לוודא שזה יקרה? מה אני יכולה לעשות שיעזור לזה לקרות? ואולי עדיף לעזוב את הטיפול ולהתרכז בלחיות את ה'חיים'? במקום לדשדש (בהרגשה שלי) במקום של תלות ובמעגלים כאלו שמחזקים את עצמם כל הזמן. זה מרגיש לי כמו שחור ולבן כרגע... ואני לא רוצה להיות ככה לנצח. אני רוצה חיים טובים באמת. לא ברור מה אני שואלת?.. גם לי לא כל כך ברור.. אבל ברור לי שאני מגיעה לאיזו נקודת מפנה בטיפול ו"צריכה לבחור".. בכל מקרה תודה.
שלום לך, הדרך למקום בריא יותר עוברת בהכרח דרך היכולת להזדקק. להזדקק זו צורה בשל היותר של תלות. כפי שהבחנת נכון - נושא התלות הוא נושא מרכזי כאן, המעורר חרדה עצומה, בעיקר בגלל שהוא מתערבב עם הזדקקות. כך או אחרת, אי אםשר להעזר באמת ללא המוכנות להיות תלויים במישהו. ואת הבחירות כדאי לעשות בטיפול פנימה. אודי
שלום אני בת 32 נשואה +2 , אני ררצה לברר איך מטפלים במחשבות שלילות ומחשבות על אלימות שגורמות לי חרדות.. האם תרופה נגד דיכאון עוזרת ? או שצריכה טיפול פסיכולוגי?
שלום סולי, ייתכן שאת סובלת מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. יש לגשת לאיש מקצוע לברור. הטיפול כולל הן תרופות והן שיחות (בד"כ טיפול קוגנטיבי התנהגותי). אודי
אודי שלום, החלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. אני חבר בקופ"ח מכבי וגר בת"א. ברור לי שזה לא שחור ולבן וזה מאד אינדבדואלי, אבל אשמח לקבל מספר המלצות כדי שאוכל לפחות להתחיל להיכנס לעיניינים ולראות אם יש שמות שעולים בד"כ. תיבת המייל למשלוח: [email protected] תודה רבה.
תודה רבה. מה לגבי ההמלצות? אפשר לקבל מספר שמות כדי שאוכל להתחיל לברר?
שמחה לשמוע שמה שקבלת היה משמעותי! הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי להרגיש שהחפץ משמעותי ושיש לה כוונות טובות...רוצה קצת יותר קרבה כזו אליה בלי חסימות... ואולי אנסה בכל זאת להחזיר את החפץ...תודה על השיתוף מיכל.
אני קיבלתי מהמטפלת דברים וגם נתתי לה דברים; זה משהו שמתקיים בינינו כבר כמה שנים. וכן - כמו שבמבי כתבה זה משמעותי מאוד, ואני מאחלת לך שתוכלי להתגבר על החסימה, ולהרשות לעצמך לחוות את המשמעות שכל כך חסרה לך עכשיו.
..ושבת טובה לך.. :) במבי.
צריכה עזרה.דחוף. מה עושים??????????????????? אני על הקרשים. אין טיפת כוח לום אבל גם לא להישאר שם. לא יודעת.
הי רוני, בהאבקות, כשמיהו "על הקרשים" השופט סופר עד 10. בדרך כלל מנצלים את הזמן הזה לנוח, לאסוף כוחות, ואז קמים שוב... אל תוותרי. אודי
היי האם החיים של נשים יפות הם קלים יותר? האם כדי למצוא חברה או בת זוג, הגברים מעדיפים נשים יפות, או שלמטרת קשר כזה הם רוצים בחורות נאמנות וטובות? בקצור לאיזה סוג של נשים החיים יותר מחייכים? דבר שני - מי שמכוערת החיים שלה קשים והיא צריכה לתמרן? להיות חכמה, שנונה ומצחיקה...?
...בנושא הוא ספרה של ננסי אטקוף "הישרדותם של היפים ביותר". מעבר לזה, אשמח לשמוע דעות... אודי
רוצה לשבת פה. אבל לא בטוח שכדאי בשקט. ישנה כבר כמעט חודש. אולי מספיק? לי לא. אבל יש ילדים ובית ומשפחה ובן זוג אז צריך מתישהו? לא ממש בא לי..יודע מה באמת בא לי? לשחק מישחקים. מסוכנים. רק קצת.
שלום רב, אני מעוניינת לדעת מה הקשר בין שתי התופעות. והאם מי שסובל מפציעה עצמית בהכרח גם סובל מהפרעת אישיות גבולית? תודה רבה.
אולם פגיעה עצמית מהווה אחד הקריטריונים באבחנה של הפרעת אישיות גבולית. (לא היחיד, כמובן, ולא הכרחי). אודי
ד"ר שלום. העניין הוא שאני צריכה לעמוד על מילותי. לא לסטות לא ימינה ולא שמאלה.הכוונה לא להתרכך כי אח"כ מוצאים דברים מהקשרם. להיות חזקה בעיניין. איך עושים זאות?
שלום עדינוש, בטרם תעני על השאלה שבכותרת, לא ברורה הדרך "לעשות זאת"... מה משרתת אצלך ההתרככות הזו? אודי
שלום דר אודי אני בחורה בת 25 לאחרונה מצאתי עצמי במעיין דכאון היינו קבוצה של כעשרה חברות ילדות,תמיד היינו בייחד-בין אם בתיכון בין אם באוניברסיטה בין אם בצבא לאחרונה-מדובר במעין שנה וחצי שנתיים,נותרתי לבד. החורה התפרקה-יותר מ6 7 אנשים מהחברוה נישאו וילדו ילדים-ניתקו קשר עם החברה. חיי משפחה כמובן עדיפים אבל גם על טלפון של פעם בשנה ויתרו כבר ועברו לעיר אחרת לגמרי. מצד שני אלו שנותרו לומדים באוניברסיטה רחוקה מהצפון-במרכז בדרום וכו או במכללות הפזורות בארץ,הקימו חברה חדשה ושכחו ממני. אני היחידה שנותרתי כאן בעיר לבד.מרגישה דיי בודדת.אין לי חבר לבינתיים,מחפשת קשר,אבל קשה למצוא. יש לי מע מאוד חברותמצאתי חברה 1 שהיא 10 שנים פחות ממני בשכונה אבל בחורה נהדרת,רק יכולים להפגש אחת לשבועיים בקושי או לשבוע אבל לא ליותר מידי וגם לא רוצה שיימאס לה ממני כל הזמן אני אנ יאני כי יש לה מלא חברות יש לי עוד חברה 1 שהיא מלאת בנים בנים בנים מה שנקרא מסובבת אות םעל האצבע ורק כשצריכה לקנות משהו וכו אז היא בעצם באה איתי לסיבוב ואני מסכימה כי אין לי ממילא מלא חברים וזהו.מרגישה מה זה בודדה...בעה"ש מסיימת סוף שנה את התואר שלי,באוניברסיטה יש לך את החברים משלך אבל גם לא יותר מידי ואתה נותר לבד ובודד כולם רחוקים אודי-זה מכניס אותי לדאכון-לפעמים חולמת בלילה דברים לפעמים בוכה לבד לעצמי יורדות דמעות שבת משעמם חנוקה בבבית לא יודעת מה לעשות אחותי קטנה ממני באיזור ה7 שנים ויש לה בה"ש חברים משלה עולם משלה ועכשיו גם בחינות בגרות והיא לא רוצה ממש או לא יכולה ממש לצאת איתי כואב לי הלב ואני מרגישה איום ונורא מצד שני אני נאת מראה ובחורה משכילה ולא מוצאת זיווג-כל מי שנמשך עלי עד כה היה לא בתחו םשלי-או גדול מידי או קטן מידי אןו בעצם לא נאה מראה או בעל אופי שונה משלי או בעד מיןמין מין הרי בנים היום רוצים רק "לקבל" או לשכב עם בחורה בגלל היופי שלה וזהו... אז מה בעצם עושים? אני כלכך מרגישה לבד.ואין לי למי לפנות אין לי כסף לפסיכולוג כל כספי הוצאתי בעד שכר לימוד ולא עובדתאין לי אפשרות עבודה עם התואר כי זה תואר עמוס מה שקבלתי על עצמי לכן מבקשת עצתך החמה בתודה מראש
שלום אורנית, מצאת את עצמך לבד, לאחר שהחבורה מילדות התפזרה, כל אחד לדרכו. עלייך לחפש דרכים להרחיב את המעגל החברתי, ולמעשה ליצור מעגל חדש. הלימודים, העבודה, עיסוקי הפנאי - כל אלו מקומות טובים להתחיל בהם קשרים, שמטבע הדברים יהיו בתחילה מהוססים, אך יכול להיות בכל אחד מהם פוטנציאל להעמיק. זה לוקח זמן אמנם, אך שווה להשקיע. אודי
שלום אודי איך היית עוזר או מציע לי לפתח קשרי חברה? שנה ג באוניברסיטה ועדיין לא פיתחתי קשרים של ממש -י ש חברים תודה לאל אבל כולם גרים רחוק או שלא מצאתי שפה משותפת וכו שעות פנאיאין ממש רק שישי שבת לשיעורים אבל לא יודעת איך ומה למצוא בפנאי-מה מציע? לגגבי עבודה-לצערי לא עובדת כי אני מ8 עד 8 כמעט כל יום בשבוע לומדת איך אתה יכול לסייע תודה רבה אורנית
הי אודי, די מזמן לא כתבתי כאן. גם לא ממש הייתי כאן.. מקווה שכולם כאן בסדר עד כמה שאפשר.. שאתה בסדר? מתנצלת אם לא מעודכנת... מרגישה מנותקת.. ומתנצלת שמגיעה כשלא יכולה יותר.. כשמאד רע..ובנוסף לזה - שהיא לא ממש איתי.. שהיא לא באמת מקשיבה.. שאפילו גורמת לי לאבד פוקוס.. שמסיטה את הנושא לכל מיני שטויות שמעניינות אותה אבל לא רלוונטיות לטיפול (והיא מודה בזה בדיעבד..) ואני נורא בקלות מוסחת.. וכידוע הפגישה מסתיימת והחרדות מתגברות כי שום דבר חשוב לא דובר, לא נפתר, לא הוקל, לא נרגע.. ואף מחמיר.. ומה עוד נותר? אף אחד לא יודע להקשיב בסביבתי והנה גם תמורת תשלום...מרגישה כל כך לבד.... התקשרתי אליה ובעוד אנו מדברות על זה , אחד מילדיה נפגע ממשהו בבית והיא נאלצה לסגור... חוששת שאיבד הכרה.. שקרה אסון. ואולי בגללי. ואני כל כך אגואיסטית . ואולי היא תפחד ממני, שאני מעבירה לבית שלה אנרגיות לא טובות... מוזר שאני מרגישה כל כך חלשה ומייחסת לעצמי כוחות גם אם שליליים... אודי אני כל כך מפחדת. מרגישה מוצפת ומציפה. מבקשת ממך סליחה אבל הפחד חונק ומטריף. תעזור לי בבקשה ומהר
הי מיקה, ברוכה השבה... אני זוכר שמאז ומתמיד חששת שאת מזיקה ומרעילה... את בסדר. את זקוקה לה וזה בסדר. גם הילד שלה היה זקוק לה - וגם זה בסדר. את מוצפת, ומבקשת הרגעה. אז אשב, ברשותך, לידך קצת, בשקט...בתקווה שאוכל לעזור... אודי
תודה על המילים. כל כך הייתי זקוקה לשמוע שהכל בסדר.. תודה שאתה מוכן לשבת לידי. הנוכחות שלך מרגיעה. ומרגשת. תודה אודי!
אודי,אתה לא כאן, אך מאמינה שתענה..יש לי שאלה, קבלתי משהו מהמטפלת לפני שנסעה והחזרתי לה כשנפגשנו, היא אמרה שהיא לא התכוונה שאחזיר לה, אלא זה בשבילי, ובכל זאת החזרתי, היא חושבת שאולי זה מפני שאני רוצה משהו אחר ממנה,שאלתי אם נעלבה והיא אמרה שלא אלא כדאי לבדוק למה החזרתי..אמרתי לה שמותר לה גם להעלב, בשביל לא להעליב אני מוכנה לקחת, אבל היא אמרה שזה לא בשביל לרצות אותה..השארתי אצלה את החפץ...זאת פעם ראשונה שאני מסרבת לקחת ממשהוא משהו...וזה מוזר..האם זה בסדר לא לקבל? לא רוצה להעליב או לפגוע, אני חושבת שלא לקחתי כי זה לא ממש עשה את האפקט שזה היה אמור (שהיא איתי כל הזמן או חפץ מעבר כזה...) ואני אולי לא צריכה חפצים אלא אותה???ואולי אני כועסת עליה שנסעה..לא יודעת..האם מקובל לתת חפץ למטופל? נראה יותר הגיוני שאני אתן לה משהו (כאות תודה וכדומה...) וכבר נתתי לה דברים פעם...אולי בגלל שנראה לי שזה לא מיוחד בשבילי? קרה לך שנתת למישהו משהו ממך? מיכל
הי מיכל, נהדר שהי אנתנה לך משהו משלה. בעיני זה מקסים. חבל שאינך יכולה לקבל... אבל זה בעצם ה"סיפור" שלך... אודי
מרגישה לא בסדר שהחזרתי לה...האם לנסות לקחת שוב? האם זה ישנה משהו?היא רוצה שנדבר על זה ואני ממש לא..היה,נגמר,נעביר הלאה...רציתי לשאול עוד משהו,אני בטיפול כבר 11 חודשים,התחבקנו פעמיים,ביוזמתי והיא הסכימה,אני הייתי רוצה לבקש שוב אבל לא מעיזה,מרגישה צורך להגן עליה ואולי גם עליי? האם המחשבה שלי נכונה?האם זה עלול לחצות גבולות? כרגע משתדלת למייל אחד בין שתי פגישות טיפוליות וזה הולך בסדר..לעיתים מרגישה שהחיבוק יחזק אבל פוחדת שזה לא כמיהה חזקה מידיי למשהו שהיא לא יכולה להעניק לי...מה דעתך? מיכל
אודי, אולי לא הייתי צריכה לכתוב תגובה להודעה של רונן. ולנוכח הרשימה המרשימה של ההודעות גם את ההודעה הזו היה רצוי שלא אכתוב. בעצם התכוונתי לשאול אותך משהו, אלא שההודעה של רונן איכשהו גרמה לי להבין משהו על ההבדל או על המתח הגדול בין "פנים" ו"החוץ" בהקשר של חיי האישיים והטיפול (מילה בעייתית). הקשר הזה והפגישות מעוררים אצלי כל מיני דברים רציות מאוד אינפנטיליות וכל מיני דברים אחרים בעוצמות מאוד חזקות, אלא שהכל נשאר בתוכי וקצת משגע אותי, דווקא שיתפתי במעט מזה את הפסיכולוג, זה לא היה קל ולא הביא להקלה, לעתים נדמה לי שהוא מאוד אדיש כלפי. כל העניין הזה מתסכל ביותר אפילו מעליב אולי גם קצת משפיל - לרצות מישהו, ועוד מישהו שאתה רוצה אותו הרבה יותר ממה שהוא רוצה אותך. לפעמים בא לי לא לבוא יותר וזהו (כתבתי במהלך השנים האלו המון מכתבי פרידה חד צדדיים שלא נשלחו לבסוף בצירוף ההמחאה) במציאות אני אדם בוגר, אני נוהגת כאילו "עסקים כרגיל" במערכת הזוגית המורכבת זה בלתי אפשרי לחלוטין שאהיה בעמדה של חולשה ואני לא מספרת שום דבר על "הטיפול". בנוסף אני אמא לילדים חלקם כבר ילדים גדולים אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. כשהגעתי לפסיכולוג (אפרופו הפוסט בדה מארקר), חשבתי על מקסימום 30 פגישות, לא חשבתי שזה יהיה קשה וארוך ויגזול כ"כ הרבה אנרגיות,והנה מסתיימת השנה השלישית ואני לא יודעת מה להגיד לבן זוגי למה זה לוקח כל כך הרבה זמן כשהוא אומר שלדעתו זה מספיק או כבר יותר מידי אני כאילו מסכימה איתו אולי באותו רגע אני באמת חושבת כמוהו לפעמים גם אני בעצמי לא זוכרת בשביל מה אני שם. בהתחלה הייתי שואלת מידי פעם כמה זמן זה ייקח, עכשיו כשלמדתי על בשרי או נפשי את הגישה ובעיקר למדתי קצת להכיר את עצמי אני יודעת שהתשובה צריכה לבוא מתוך התהליך, אם רק היה אפשר לקצר אותו איכשהו, אתה אמרת לי שאי אפשר אז.... אני מקווה שאני לא מכורה לדבר הזה, זה קצת מדאיג אותי כי שמעתי שיש דבר כזה.
שלום ימים טובים, אם את נמצאת שם שלוש שנים, משמעות הדבר שיש שם משהו שאת זקוקה לו ומקבלת בטיפול. מה הדבר הזה? אודי
היי לך ותודה על ההתייחסות, אני מקווה שלא ניג'סתי יותר מידי, הייתי קצת במצוקה וזה עבר. כנראה שיש משהו.
ד"ר שלום. אני לא מביעה את עצמי בצורה ברורה ועניינית. לדוגמא בוויכוח שבו אני צודקת אני יוצאת בדיוק להיפך. אני סובלת מכך מאוד. מה לעשות?
שלום עדינוש, אין לי עצת בזק שתוכל לעזור לך לבטא את עצמך היטב. עקרונית - חשוב לברר האם הבעיה היא בביטוי עצמו (כלומר, החשיבה שלך טובה, עניינית ומדוייקת) או בתהליך המקדים לביטוי (עדיין בתהליך המנטלי) ואז לנסות להתאים לזה פתרון. אודי
אני פותחת הודעה חדשה, כי כתבתי הודעה בשבילך והיא לא הועלתה, אנסה לשחזר, בגדול אמרתי אל חשש,אני לא מכירה אותך ואת לא אותי, בסך הכל התכוונתי לומר שאני לא יכולה להזדהות בפורם בשמי האמיתי כי אני פוחדת בגללי לא בגללך! ואין לי אומץ אפילו לספר על עצמי ועל מה שכל כך כואב כדי שלא יזהו...הייתי שמחה להתחבר איתך כי אני מרגישה רגשות דומים לשלך לעיתים ואת כל כך רגישה שזה יפה בעיניי... מיכל
נרגעתי.. לרגע באמת חששתי שמא חשפתי על עצמי פרטים שזיהו אותי.. תודה לך על המילים, אני מרגישה שאת בטוב..מילותייך נגעו בי, תודה .. :) אגב, סיפרת שקיבלת אובייקט מעבר מהמטפלת שלך והחזרת לה.. אני גם קיבלתי מאמא צביה... :) לפני נסיעתה הראשונה היא נתנה לי מחברת ואף כתבה בה מס' מילים, ונתנה לי גם עט פיילוט ירוק וכשנתנה אמרה לי שהצבע הירוק זה כמו צבע העצים שאני כ"כ מחוברת אליהם.. :) היא היציעה שאשתמש במחברת בזמן שלא תהיה וכשתחזור אתן לה לעיין אם ארצה.. כשהיא חזרה נתתי לה את המחברת "למשמרת" אצלה, ואת העט הירוק השארתי אצלי. :) לפני נסיעתה השניה היא נתנה לי פנקס עם כריכה קשה ואת המרקר הירוק שבו היא השתמשה (הצבע מאותה סיבה) כשהיא חזרה נתתי לה גם את הפנקס "למשמרת" אצלה, והמרקר הירוק שלה נשאר אצלי. :) הרבה מאוד פעמים בזמן נסיעה ברכב אני מחזיקה בידי את העט הירוק והמרקר הירוק שלה וזה קצת מרגיע אותי. :) במבי.
אודי שלום,היא הבטיחה שהכל חסוי ואין מצב שהיא תדווח אם אני לא רוצה...מאמינה לה ובכל זאת אחרי שקראתי את זה שבמבי חוששת כבר ממני..אז אני לא יודעת כלום...העולם נהיה לי מקום מאוד לא בטוח, ובמבי צודקת אי אפשר לדעת כלום..אני רק מקווה שלפחות מה שנכתב בפורם נשאר בפורם ...למרות שנכתב פה הכל בשמות בדויים...אחרתי לפגישה כשאני אף פעם לא מאחרת ולא אמרתי לה שהסיבה היא מפחד, עד שהיה לי אומץ להכנס...אחר כך היה קשה לעזוב כמו תמיד...מקווה שהחרדות יפחתו...מיכל
הי מיכל, חרדות פוחתות אם לא נמנעים ממה שגורם להן. מטבע הדברים - כשמתעמתים עם הגורם ולא קורה כלום - החרדה מתפוגגת לה... ולא יקרה כלום, אל דאגה. אודי
היום נפגשתי עם אמא צביה ורבתי איתה..זה קורה הרבה פעמים בימי ראשון.. לפני שיצאתי ממנה אמרתי לה שאני "אתכנן עליה נקמות" עד יום שלישי ששוב נפגש..ואז הוספתי ואמרתי לה שאת כל הנקמות אני אתכנן בפורום ואבצע כבר בפנטזיה ועד שנפגש כבר אהיה אחרי כל הסיבוב של "הנקמה" ואהיה שוב עם רגשות נעימים.. אודי, שתדע שאני לא אוהבת את הפגישות של יום ראשון..נראה לי ששתינו מגיעות מראש כבר עם "קריזת יום ראשון".. אגב, אתה יודע אודי שאני לא כ"כ יודעת את ההבדל בין כמיהה לגעגוע ? מה ההבדל ביניהן? געגוע זה למשהו שהיה אולי פעם ומתגעגעים אליו שוב ?? כמיהה זה למשהו שמעולם לא היה ומרגישים בלב איזשהו כזה ????כמו צביטה אדירה כזו בלב ששואבת את כל הדם מבפנים כזה ??? מה ההבדל ביניהם אודי ? שלך,במבי.
הי במבי, לא קריזת יום ראשון, קריז יום ראשון... זה בסדר. את מתוסכלת וכועסת על הפרידה. תתכנני נקמות גם בפגישה. זה נשמע כיף להתעצבן ולריב בסביבה בטוחה... התאור שלך את שני המושגים נכון. געגוע - למה שהיה. כמיהה - למה שרוצים שיהיה. אודי
שלום ד"ר אני בן 38 והחלפתי בחיי יותר מ 30 מקומות עבודה .. ולצערי רובן ככולם הסתיימו בפיטוריי בפרק זמן קצר . אני מלומד , נעים הליכות , לא מזיק לזולת , בעל יחסי אנוש מעולים וניראה טוב מאד ולמרות זאת אני מוצא את עצמי מפוטר ודבר זה מפריע לי עד מאד , מפריע לאישתי ואני מנסה למצוא את הבעיה אך לדאבוני אינני מצליח . אנא עזור לי להבין ולצאת ממשבר אי הייציבות - תעסוקתית אשר מפריעה לי המון . רב תודות
שלום רמבו, מהתאור העצמי שלך לא ברור לי כיצד מפטרים אותך כל פעם. ייתכן שאתה מצייר תמונה לא מדוייקת שבה לא ניתם להבין מה בהתנהגותך מקשה על מקומות העבודה "להחזיק" אותך. היות ואיני יכול לשאול אותם, אשאל אותך - מה לדעתך מביא שוב ושוב לפיטוריך? אודי
ד"ר אני מנסה תמיד לעזור , אני ראיתי אנשים רבים שמכים מילולית ופיזית את עמיתם לעבודה ונשארים ולא מפוטרים ..!!! אני מנסה לעזור לך בכדי שתוכל לעזור לי , אולי חזותי החיצונית מהווה איום על אחרים , אני 188 חסון ויפה תואר , אולי חוסר חציית קו בין המקצועיות לאי מיקצועיות ? אני חושב בקול רם בכדי שתשמע את מצוקתי . תודה
שלום רב, יש לי בעייה שאיני יודע להגדיר אבקש עזרה בחידוד הבעייה והפנייה לגורם מקצועי באזור חיפה והקריות. תאור הבעייה: במהלך היום כאשר אני עובד מול אנשים(דיונים,מצגות אחד על אחד וכו..) אני חש מצב שבו המוח שלי "נאטם"(במהלך הדיון,שיחה) דבר המלווה בתחושה של חוסר יכולת לארגן את המחשבות בצורה נכונה,חוסר פוקוס וחדות,חוסר סבלנות,קוצים וכו...כתוצאה מכך איני יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שבה אני רוצה.חשוב לציין שבבוקר אני מתעורר ומרגיש טוב הבעייה באה והולכת במהלך היום לעיתים הדבר גורם לי כאב ראש בצד האחורי מעל העורף. תודה רבה
שלום יוסי, ייתכן שמדובר בחרדה שמקבלת ביטוי סומטי (גופני). הייתי מציע לפנות לפסיכולוג קליני באזור שלך לצורך אבחנה וטיפול. אודי
מגיעה לאט לאט.. עוד מקום עבודה ועוד סטירת לחי. עוד מקום נשרף ועוד מקום.. זהו אני שרופה במקומות והאש שלי בוערת ושורפת כל פעם מקום חדש.. אלוהים, יש לי עוד 20 שנה לעבוד לפחות, איך אצליח לעמוד בזה?
כנראה שאיני יודעת לספור עד עשר לפני שאני מוציאה מילה מהפה. אבל כל מקרה לגופו. מנהלים שראיינו אותי, וכמעט חשבו שסגרנו שאני מתחילה, ובסופו של דבר נסוגתי. הם נפגעו ממני וסגרו את הדלת. אציין כי לא הברזתי בדקה התשעים. הקפדתי להודיע.. היו מקרים שכעסתי על חוסר צדק והתעמתתי עם עובד/מעביד.. היו גם מקרים שעזבתי מרצוני.. ענף הפרסום הוא קשה ושוחק..
יש לי חבר ילדות מזה 10 שנים.אני מאוד פתוח .הוא לא משתף ומסתיר המון מידע .אני לא יודע אם לקרוא לו חבר טוב ,אבל הוא טוען לא יודע לא זוכר.אני מרגיש נורא נעלב מעניין זה.כיצד עלי לנהגוב במקרה וזה ומה המניעים שיש לאדם להסתיר כשהצד השני מגלה ולא מסתיר כמעט דבר וחצי דבר.אודה לתגובתך ודעתך.
ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על עצמי בתור אחת מאוד לא גלוייה ועל הדפוס הזה של ההסתרה או חוסר היכולת לשתף או לספר על דברים אישיים על רגשות וכד' (אני אף פעם לא בוכה למשל). אצלי זה משהו מאוד בסיסי שהופנם כנראה בצורה מאוד חזקה בילדות או לפני זה. הרבה שנים לא זכרתי הרבה מהילדות שלי ואת המעט שזכרתי מאוד התביישתי לספר, יכול להיות שגם החבר שלך באמת לא זוכר, לפעמים לא כל כך כדאי לזכור. הצורך להסתיר או לשמור את המחשבות והרגשות בהרגשה שלי זה משהו של אין ברירה: זה יכול להיות נורא מסוכן לגלות כי אז אתה נחשף וניהיה פגיע.לפי זה כנראה לפחות אצלי המניע העיקרי הוא הגנה ואולי גם פחד שמשהו אצלי לא בסדר, "שלא יעלו עלי" . אמרת שאתה לא יודע אם לקרוא לחבר הזה חבר טוב, אני יכולה לגלות לך בתור אנונימית שגם לי אין ממש חברים "טובים" או חברי נפש כאילו. ומצד שני גם מבן זוגי שהוא החבר הכי טוב שלי במשך שנים נהגתי להסתיר כל מיני דברים. בזמן האחרון אני קצת יותר מסוגלת להגיד מה אני מרגישה או חושבת.
שלום רונן, זה בהחלט מתסכל מאוד. חברות משמעה קירבה ויכולת להפתח. לחברך יש קושי שיכול לנבוע ממספר מקורות. לא הייתי ממהר להספיד את חברותכם, אלא מנסה לחשוב מה הוא צריך על מנת לחוש יותר בטוח ולגלות את עצמו? יש לזכור שישנם אנשים שממש לא צריכים קירבה רגשית מסוג זה. ואז אתה מתייסר לריק... זה צורך שלך ולא שלו. נסה להשיב לשאלה - מה הוא צריך מבחינה רגשית ממך? אודי
הי רציתי להתייעץ איתך.. לאחר הרבה מאד נסיונות כושלים, ולאחר אינספור דפים לבנים שחלמתי שוב ושוב לפתוח החלטתי שהגיע הזמן לקחת פסק זמן-פסק זמן,טיפול בעצמי כדי להבין מה הבעיה שלי. -אני בעלת בגרות חלקית שגם אותה השגתי בהרבה יזע ודמעות. -השירות הצבאי שלי הסתיים לאחר שבעה חודשים. -התחלתי קורס עיצוב שחשבתי שלא יהיה אינטנסיבי (אפילו בלי מבחנים) והפסקתי באמצע כי היה לי קשה עד בלתי אפשרי. -הרבה חלומות שלי מתפספסים ,אפילו התחביבים שלי.. אני תמיד בסופו של כישלון מחליטה להירגע ולטפל בעצמי,לפתור את הבעיות שלי ורק אח"כ לחזור ללימודים, אבל הבעיות לא נפתרות ,ומכאן, יוצא ששוב אני חולמת על החלום הבא שישכיח את הכישלון,ושוב..חוזר חלילה.. אני אדם שמאד קשה לו לעזוב את הלימודים ומאד קשה לו לא להיות במסגרת וזאת למרות האכזבות הרבות שעברתי. אני מוצאת את עצמי חושבת שוב על לימודים אבל ברור לי שאם כשלתי כל כך הרבה בזמן האחרון,למה שדווקא אצליח הפעם? הכישלון שלי מתבטא באי הבנה של החומר,בהתקפי חרדה בזמן מבחנים,בכישלונות בפרוייקטים (ואני לא ישנה בלילות כדי להצליח..) גם שהכל נראה טוב תמיד חייב לקרות משהו. אני תמיד רוצה לנסות ולתקן,חולמת על לעשות כל כך הרבה דברים אבל לא מסוגלת.. אני תמיד משווה את עצמי לאחרים ומבינה שחוסר ההספק שלי בחיים דורש הרבה עבודה-להוציא רישיון,להשלים בגרויות,לפתח את התחביבים שלי,לחזור לקורס בשנה הבאה... כשברור לי שצריך לעבוד אני חדורת מוטיבציה ואפילו נרגשת ללמוד (תמיד אהבתי ללמוד למרות הכל ותמיד חשבתי שזה חשוב) אבל איך אפשר ללמוד שמלכתחילה אין לך מושג אם הדבר יישא פרי? ומה לא בסדר? מהההההההההההההההההההההההההה? קשה להשוות את עצמך לאחרים ואפילו להעריץ אותם על מה שהשיגו ושהיכולות שלי כל כך רחוקות מזה.. (אציין שעברתי אבחונים בעבר וקיבלתי ריטלין אבל התרופה לא הייתה נכונה עבורי בגלל שסבלתי מחרדות) ושאלה לסיום-האם הינך עובד עם קופ"ח מסויימת או שהינך פסיכולוג פרטי?
שלום מאיה, ראשית, אובחנת כלוקה בהפרעת קשב. זה מסביר את ה"פול גז בניוטרל" שאת מרגישה. בנוסף קיימת חרדה. הייתי מציע לטפל בחרדה (יש טיפולים יעילים מאוד לזה), ואז לטפל בהפרעת הקשב (הן על ידי תרופות והן על ידי למידה של אסטרטגיות למידה). לשאלת הסיום - איני עובד עם קופ"ח... אודי
שלום אני סטודנטית שנה ב' ויש לי מטופלת אשר נמצאת במשפחה אומנת לאחר שאימה נפתרה ואביה לא ידוע, רציתי לשאול עד כמה נכון לשוחח על עברה ועד כמה כדאי להתמקד בהווה ובהעצמה. אשמח אם תוכלו הוסיף מקורות שמדברים על כך כדי שאוכל לחקור זאת... תודה רבה :)
אבל את לא מקבלת הדרכה?... אם הייתי מטופלת של מתמחה/סטודנט וכו', לא הייתי רוצה לדעת שהבעיות שלי מועלות (אפילו בעילום שם) בפורום אינטרנטי! בשביל זה אתם אמורים להיות תחת הדרכה צמודה, לא?... או שמשהו השתנה באתיקה המקצועית שלכם?...
שלום שרון, כפי שכתבה טימי - אלו שאלות שמיועדות להדרכה. אם מדובר בטיפול הרי שעלייך להיות "מגובה" בהדרכה, ואין זה המקום הנכון להתעייצות מעין זו (זהו פורום פתוח שאין בו סודיות הנחוצה בסוג זה של התייעצות). אודי
שלום שרון, כפי שכתבה טימי - אלו שאלות שמיועדות להדרכה. אם מדובר בטיפול הרי שעלייך להיות "מגובה" בהדרכה, ואין זה המקום הנכון להתעייצות מעין זו (זהו פורום פתוח שאין בו סודיות הנחוצה בסוג זה של התייעצות). אודי
הייתי רוצה שכן תאמר לי ל..... להפסיק להתנגד לטיפול השיחתי ,תרופתי לרצונות לרגשות(שאינני יודעת עדיין את הרשימה שלהם) לי,לעצמי להפסיק להלחם ו..... מפחיד מה שיכול לקרות לבד ולא יכולה חיבוק וכ"כ כך רוצה
שלום asmo, אם כך, טוב שאת אומרת. כי מכתיבתך לא תמדי ברור שזה הצורך שלך. מדוע את מתנגדת לטיפול? מדוע שלא תוכלי לקבל חיבוק נכון, בטוח, מגונן? אודי
וחוזרת וקוראת בהודעתתך וכל פעם...הדמעות זולגות מחדש... כן אני שלא בוכה לעולם. כואב לי באיצבעות לכתוב שהחיבוק היחיד שהיה מוכר לי ,היה "ממנו" והוא לא היה חיבוק נכון,בטוח,ומגונן... אינני יודעת מה לעשות התחושה היא כי ההדרדרות הולכת ונעשית מהירנ ואני אינני יודעת לעזור לעצמי ולא כל שכן לבקש עזרה ולומר לסובבים אותי..............בבקשה הצילו
שלום רב יש לי אח שהוא חולה בתסמונת דאון ומתגור עם כמה ילדים במצב פיזי מאוד קשה בדירה המיועדת לילדים האלה נמצאים שם ילדים שלא יכולים ללכת וגוררים את עצמם על הרצפה או שמזילים ריר מה פה.יש לי ילדה בת 4 שהיא מאוד רגישה ובביקורים אצל האח היא מצטרפת אלי השאלה שלי האם הביקורים האלה לא מזיקים לה מבחינה נפשית .יש לציין שאני מסבירה לה את המצב של הילדים והיא כבר לא נבהלת לראות אותם.אשמח לקבל את תגובתכם המידי
מאיה יקרה אני מבין היטב את רצונך להפגיש את ביתך הצעירה עם דודה הסובל מתסמונת דאון שאינה מדבקת לחלוטין !!! . על פי תאורך נראה לי נכון להשתדל לא לחשוף את ביתך הקטנה למסגרת בה היא חשופה לכל אפשרויות זיהום , מה גם שלא תמיד מערכת החיסון של ילדה בת 4 חזקה מספיק להתמודד עם מצבים כאלו. אני יודע כי עז רצונך לשמור על קשר בין אחיך עם תסמונת הדאון לביתך. לכל דבר יש מחיר ובשלב זה הייתי ממליץ להשתדל לדלל את מספר הביקורים. אשמח לעזור ולהתעדכן www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן ד"ר יגאל גליקסמן
תודה על התשובה .מה שמטריד אותי יותר זה עניין הנפשי של הילדה והאם חשיפתה לאנשים עם מוגבלויות יכולה לגרום לה נזק מבחינה נפשית לטווח קרוב או רחוק תודה
תודה על התשובה .מה שמטריד אותי יותר זה עניין הנפשי של הילדה והאם חשיפתה לאנשים עם מוגבלויות יכולה לגרום לה נזק מבחינה נפשית לטווח קרוב או רחוק תודה
ד"ר שלום. אני סובלת מהצקות לדוגמא במקום ציבורי: אני צריכה למסור מסמכים לפקידה וישנם עוד אנשים בחוץ שמחכים המאבטח עושה תנועה שאני לא בסדר לשאר האנשים ואח"כ הם מסתכלים עלי בצורה מוזרה ומגחכים זה יוצר אח"כ בעיות ריב. אני העלמתי מכך אח"כ כעסתי על עצמי למה לא צעקתי עליו תסתלק מפגר! מה אתה רוצה! אסור לשתוק. מה לעשות ? אני סובלת מכך מאוד.
שלום עדינוש, אפשר לנסות ולפנות בשקט במקרים כאלו, ולומר שההתנהגות הזו פוגעת בך. פעמים רבות זה עוזר. איני יודע מדוע בדוגמא שהבאת המאבטח עשה מה שעשה, אבל זו נשמעת בהחלט תחושה מאוד לא נעימה ופוגעת. אודי
(ניסיתי לשלוח הודעה מקודם .. כותבת שוב למקרה שלא נשלחה) אז כך: איני יודעת איך לבטא זאת במילים, אבל אני מרגישה ממש עומס נפשי כל כך הרבה דברים שקרו והדחקתי אותם , כל פעם שעלו במוחי - ניסתי לשכוח אותם , להדחיקם. מאד מבולבלת. אני מרגישה חולשה כל פעם שאני נזכרת באירועים .. יש לי תיסכול רב. בנוסף- יש לי בעיה שאנסה .. לתאר.. איני מצליחה לתפוש את עצמי- את הגוף שלי ואת עצמי כאילו אני מרגישה זרה לעצמי לא שלמה עם עצמי חשה מיאוס מעצמי קשה לי יש תחושה של עצירה בנפש. מה בעצם זה אומר? תודה
שלום אני בן 19 ולפני כשנה וחצי בערך לקחתי ריספרדל עקב כל מיני סיבות. לקחתי במינון נמוך של כדור ליום.. איני בטוח אבל אני חושב שבגלל הכדור יש לי הפרעת תנועה מסוימת..אני מרגיש שצד ימין של הגוף שלי אינו פועל היטב. כמו קצת חסר תחושה. האם זה יכול להיות בגלל הריספרדל?
לירן יקרה, תשובתי היא לפנות לרופא/ה שרשם/מה לך את התרופה על מנת לבצע הערכה מחודשת לגבי התאמת התרופה לך באופן אישי. כל אדם מגיב אחרת לתרופות. אשמח להתעדכן www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
היי אודי. אני בת 37, רווקה, מרגישה בדידות איומה. אין לי חברים כמעט, ואני לא מצליחה להתמיד במקומות עבודה. החלפתי שלוש מקומות בשנה האחרונה עקב פיטורים ועזיבה שלי. כשאתמול פוטרתי באכזריות ומהרגע להרגע. אני מרגישה ללא מוצא בחיי וחושבת על התאבדות.. נמאס לי מהמקצוע שלי ואין לי ניסיון בכל תחום אחר, מלבד להמשיך לסבול במקום אחר או ללכת לכיוון מקצועי אחר שזה כרגע רק עבודות לא מקצועיות במיוחד. אני מרגישה שאין לי מוצא. שאין ערך לחיי.
שלום שירי, את מתארת, מלבד תחושות הדיכאון שעקב חוסר הרציפות - גם תחושה עמוקה של בדידות וכאב (עד כדי רצון למות). אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, על מנת להרגיש פחות לבד ולטפל בנושא תחושת חוסר הערך לחיים שאת חשה. אודי
אודי, כותבת לך שוב...כתבתי המון למטפלת שוחחתי איתה אתמול פעמיים...עד שנבהלתי מעצמי וכתבתי לה שמקווה שהכל ישאר בנינו...קרה פשוט משהו אתמול ביני לבין בני האמצעי שכעסתי עליו נורא....בכל אופן דברתי איתה ואז כתבתי משהו שאני רוצה לשתף...זקוקה לשקט ומחכה עכשיו לפגישה המיוחלת ופתאום כל כך חוששת שפגעתי בקשר שלי איתה כי הצפתי אותה...האם זה נשמע הגיוני??? שהתאפקתי שבוע בלי שום קשר ואז כאילו הכל התפרץ? וגם פה כותבת יותר???????? ופתאום פוחדת שעוד מישהוא ידע עליי והיא תצטרך לדווח?...הגיוני?...מקווה שאוכל לווסת.... זה מה שכתבתי...(מדי פעם חוטאת בכתיבה שכזו....) הסלע השורד? מה נשאר מהסלע המר? לא הרבה כי נשבר, פעם הסלע לא זע, פעם הייתה בו גבורה, עמד בצלע ההר, בטוח בעצמו, מאושר, מה נשאר מהסלע הבודד? לא הרבה ועכשיו הוא מתנדנד, זקוק לתמיכה, לגשר, לא לתנודה, ובכל זאת גם בסלעים יש תזוזה, והשינוי בסלעים מופיע לאיטו, עם השנים הסדקים מעמיקים בתוכו, הסדק שנוצר אינו מתאחה, בחול, באבק אולי גם במים יתכסה? ומשה הכה בסלע, ויצאו ממנו מים,למרות הכל.... הסלע שורד כל מהלומה, וכנראה יעמוד בכל סערה בגבורה. ואולי בסוף יצאו מים חיים, גם מתוך הסלעים הפצועים..... מיכ
הי מיכל, זו חרדה שלא ניתן יהיה לעמוד בעצמת הצורך שלך, חרדה אותה אנו מכירים כבר די טוב כאן. ממה את חוששת שהיא תצטרך לדווח? קשור למריבה עם בנך? אודי
החרדה היא על דיווח למקום העבודה..שיפטרו אותי אם ידעו על מחשבותיי או על מה שקורה בביתי..לא יכולה לפרט על העבודה...האם בכלל היא יכולה לדווח למישהוא? האם מותר לה? היא יכולה לומר שזה "לטובת המטופל", לא? האם מותר לפסיכולוג לספר למישהו אחר על מטופלים ללא ידיעתו או שחייב לספר למטופל קודם?פוחדת שהכל יתמוטט.........והקשר שלי איתה בכלל מתקלקל לי כרגע.........שלחתי סמס וכתבתי "חרדה ממך...האם יש סיבה אמיתית שאפחד?" והיא לא ענתה....כנראה שהפסיקה להתייחס בגלל הכמויות..וחוץ מזה כנראה שהיא חושבת שאני רוצה תשומת לב אבל החרדה אמיתית............
אודי, כתבתי לה מייל כי ידעתי שהיא חוזרת...נחתתי עליה בדיוק כשהגיעה אך היא ענתה לי כתמיד ונרגעתי...הצפתי אותה בכל מה שכתבתי כשנעדרה...לא יודעת כרגע היא האדם המיטיב שמרגיע עד שאוכל להעזר באחרים או במיכל של עצמי....ועכשיו קצת יותר קל לחכות ליום חמישי, למרות הצורך בפגישה....תודה שאתה כאן..השהייה לידך הועילה! מיכל
פתחתי הודעה חדשה כדי שלא תפספסי...מבינה לליבך.. ורציתי לאמר לך שהאל ישנו ואני מאמינה שהוא מקשיב לכלנו! אל תפחדי לפנות אליו בעיתות משבר! הוא שומע ואני מאמינה שהוא מעמיד אותנו רק בנסיונות שנוכל לעמוד בהם והוא מזמן לנו אנשים טובים בדרך (כמו אודי :) )כדי להתגבר...אולי לפעמים האל סוגר דלת אך פותח חלון...ויש אצלו מקום חם ואוהב של אב לכלנו! אז גם אם אינך אדם מאמין נסי לחשוב עליו כאבא או מעין כוח עליון ששומר...לי זה לעיתים עוזר...ולעיתים האמונה קצת מתערערת אבל אני אדם מאמין....ואל תחשבי שסתם הגיעה לה פתאום האופטימיות אגלה לך "סוד" כתבתי מייל למטפלת והיא כבר כאן! אז היא האדם הטוב שזימנו לי משמיים..בטוחה שגם לך יש לפחות אחד..לא?
תודה לך מיכל. אני מרגישה שאת כותבת לי הודעה זו עם לב פתוח... את מדברת על אמונה , אני מדברת על הרגשה... אמונה זו גם הרגשה ??? זה סוג של הרגשה ?? ..אולי אמונה היא פשוט אמונה ??? לא יודעת -מסתבך לי קצת... אני מדברת על הרגשה פנימית עמוקה כזו .. הכי הכי פנימית ועמוקה שלי..הכמיהה הזו והגעגועים האלה לאל, שם למעלה ..בגן עדן.. וזה מתחבר לי גם עם חיבור כזה שאני מרגישה תמיד לחווה אם כל חי..דמות ראשונית כזו שאני כל כך מזדהה איתה.. שנמצאת ברחם של האל שם בגן עדן...למעלה..עם כל העצים שם והנהרות והראשוניות הזו..משהו נקי כזה.. יש שם המון אויר.. מיכל,את מצליחה להבין קצת על מה אני מדברת ?? על איזו הרגשה ?? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף יש לי הרגשה שאני כל כך לבד . שאני כל כך לא מובנת.. :((((( אודי, בבקשה ממך, אני מרגישה פתאום ממש נורא.. תגיד לי משהו..אודי, נכון שאתה כן מבין על מה אני מדברת ??? פתאום אני שמה לב שתוך כדי שאני כותבת התחלתי לבכות.. אודי, נכון שאתה מבין מה זה הכמיהה הזו ? הגעגועים האלו שכל כך כואבים כל הזמן !לא מפסיקים אפילו לרגע אחד.זה הדבר היחידי !!! שקיים באמת כל הזמן ולא עוזב אותי אפילו לשניה אחת !! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף במבי. :(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((
הי במבי, קוראת אותך ומרגישה את הכמיהה והכאב כל כך!! אני חושבת שיש הרבה רגש באמונה...(הו הו כמה פעמים שאני מרגישה לא מובנת...)..אולי את מתכוונת לתחושה ראשונית כזו של הטבע...יש בך המון רגישות ואהבה לטבע שזה נפלא בעניי!! את ממש לא לבד...אני פה וגם אודי :) מחבקת אותך בחום נעים ועוטף(וחמצן לנשימה..זוכרת?)...אם היה לי אומץ הייתי מגלה לך את שמי האמיתי ואולי מוסיפה פרטים ....מרגישה קרבה גדולה אלייך (וזה לא מובן מאליו אצלי, תשאלי את אודי...) :) מיכל
אתה עוד לא כאן...רציתי לשאול..אולי זה לא בתחום שלך אבל האם יכול להיות מקרה של ילדי שמתפרץ ושוכח מה קרה או שהוא לא רוצה לספר? ואם הוא שוכח האם זה אומר שמשהו ממש לא בסדר אצלו? יש לנו תור לנוירולוג..אבל מרגישה חרדה לו מאוד....איבוד שליטה שכזה מפחיד אותי..וחוץ מזה אצלי יש הרגשה של איבוד שליטה מסוג אחר..........פתאום יש הרגשה של איזו קרבה גם אם וירטואלית...אפשר לשהות פה מעט? לקבל חמימות ליד התנור? מיכ
הי מיכל, בהחלט יכול להיות. תלוי מה הסיבה להתפרצות. לגבי הרצון לקרבה נהדר בעיני. את בהחלט מוזמנת לשהות כאן, ובכייף. אודי
נושא חשוב. מעורר מחשבה ביקורתית. http://cafe.themarker.com/topic/2023961/
עוד לא קראתי פוסט שלה, שיש לו מילה חיובית ביחס לטיפול פיסכודינמי... אני מבינה שהיא נפגעה קשות מטיפול לא מוצלח, וחבל לי בשבילה... בכנות. המטפלת שלי, כמו מטפלים רבים ששמעתי עליהם, לא הסתירה ולא מסתירה מידע ממטופלים. היא אפילו לא מקבלת כל אחד לטיפול. היא אומרת מראש שלא בהכרח תהיה קלה הדרך ויתר הדברים שמוזכרים בפוסט המגמתי הזה. אבל לא אתווכח משום שסביר להניח שהטענה תהיה שהדעה שלי מוטה ואני לא אובייקטיבית. קשה להתווכח בנושא הזה, אה? :)
דר' גליקסמן שלום בתי בת שנתיים והיא היפראקטיבית האם אתה מכיר מטפל/ת בביופידבק שיכול לתת מענה בגיל זה? אשמח לקבל המלצה על מישהו באיזור פרדס חנה תודה תודה חנית
חגית יקרה שלום רב לך, האם יש בידך איבחון של נוירולוג ילדים שקבע כי ביתך בת השנתיים היא היפראקטיבית? שיטת הביופידבק אינה מתאימה לקבוצת גיל זו.ניתן בהחלט לקבל הדרכה והכוונה לכם כהורים. אשמח לעזור www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
שלום אודי, הייתי רוצה לבוא לפגישות בהרגשה טובה ופשוטה, בקלילות, להפסיק לעשות כל הזמן חשבונות את החשבונות האינסופיים שלי וגם את שלו. להרשות לעצמי פשוט להיות בכאן ועכשיו, להיות כנה לשם שינוי ולהפסיק לייסר את עצמי כל הזמן על כל דבר שאני אומרת שאולי הוא יחשוב שאני לא יודעת מה, שאולי נמאס לו ממני (לי כבר די נמאס מעצמי) . אני רוצה מאוד אבל לא יכולה, אני לא בטוחה שהוא נוהג בכנות, אולי הוא לועג לי שלא בפני, אני מרגישה חסרת חשיבות בקשר הזה ובכלל כל הדבר הזה מביא אותי למקומות מאוד נמוכים (קנאה תלות וכיו"ב), בקיצור קשה לי להיות מטופלת , שונאת את המילה הזו, ואני מתחילה קצת להתייאש כי זה סיפור של כמעט 3 שנים אולי יש לך איזה רעיון מבריק?(-: ד"א גם ההודעה הזו לקחה לי איזה שעות, בדיוק כמו שאני מדברת/שותקת/לוקחת את המילים בחזרה כותבת/מוחקת... זה יצא קצת ארוך מקווה שלא חפרתי יותר מידיי תודה
שלום, בכגון אלה אין לקצר דרכים. זו דרך מפותלת וארוכה שבמהלכה (קרוב לוודאי) גם מניחים מכשולים ומוקשים על מנת "להוכיח" שלחששות ולחרדות הבסיסיים יש הצדקה. ואכן יש להם, כנראה מזמנים עברו. הרבה הרבה זמן בתוך קשר אכפתי ומייטיב יכולים להתחיל ולשנות משהו. טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים... אודי
אפילו לא קטן?... נמאס מהפרסומות האלה שצצות להן באמצע... באמצע ה-כ-ל! נכנסת לפורום - פרסומת. קוראת הודעה - 2 פרסומות. מחזירה תשובה - 4 פרסומות. (אלה ממוצעים אקראיים... אני גם דיסקלקולית :)). בחיי, זה מטריף את המוח (ואתה יודע ששלי לא משהו גם ככה... ADHD + עוד כמה הפרעות + מחלה וכו')... יש להם פה הסדר עם מחלקות ו/או בתי חולים פסיכיאטריים? זה כבר יותר גרוע מהנודניקית של הפרסומות ב-TV, שלא אציין את שמה (מתחיל ב-ג.). וזה בדוק שזה לא ככה בכל הפורומים! מה, הפורום הזה כ"כ פופולרי שמגיע לו כזה עונש בצורת מתקפת פרסומות בלתי פוסקת? ואני שואלת - עד מתי?... ו... לפחות יצאה מזה הודעה קצת אחרת, לא? כשחושבים על זה, עכשיו יש לך מושג עם מה המטפלת שלי נאלצת להתמודד מדי פעם. מן דברים... כאלה!
טימי יקרה! הפרסומות מטריפות גם אותי..בשנה האחרונה התחלתי לחשוב שיש לי בעיה של קשב וריכוז ומבינה למה הרבה פעמים נכשלתי...גיליתי בגלל הבן שלי...לא פשוט לחיות כך, אני רואה את זה בעיקר עליו...אז מבינה לליבך.מיכל.
אל תסתובבי עם סימני שאלה... גשי לאבחון וזהו. ה-ADHD הזה עלה לי בהרבה דם,ידע ודמעות ואובחנתי בסופו של דבר כבגירה, באמצע שנות ה-20 לחיי. את שנות ביה"ס שלי אני זוכרת עד היום כטראומה. גם המטפלת שלי תמיד אומרת, שכאשר אני חוזרת לשם, זה תמיד בצורה מוחשית-שלילית-כל-כך. אני יכולה לכתוב על זה עד אינסוף, אבל לא רוצה. ה"אני מאשים" שלי לא רלוונטי יותר. אובחנתי מאוחר מדי וזהו. אבל אולי לא באמת... כי עצם הידיעה שאני לא באמת מטומטמת כמו שחשבו לפעמים, היא נקודת זכות עבורי. TM.
וזו הסיבה בעצם להודעה המקורית - השארתי תשובה לבמבי פ. בעץ שלמטה, ואולי לא ראית אותה... וזהו. אני מקצרת לפני שאיזו פרסומת תקצר אותי. תודה.
הי טימי, בצד האופטימי, כנראה שאנו כאן כל כך אטרקטיביים שכל המפרסמים מקבלים אותנו כהבטחה בחבילות הפרסום שלהם... וברצינות? הפרסומות מממנות את האתר. אבל גם אני לא סובל אותן. הן תוקפניות ואגרסיביות ומתנפלות ומעצבנות. אני נוהג לפתח קשב סלקטיבי ולהתעלם לחלוטין מפרסומות. כשזה יהיה לא יעיל יפסיקו להשקיע בהן כל כך הרבה כסף... אודי
