פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי מרגישה קצת אבודה..לא יודעת למה.סה"כ המצב בסדר יחסית, יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת ויחסית לא בדיכאון..אבל יש בי גם ריק ענקי שלא נסתם, תחושה של ייאוש בלתי מובן..אולי התרגלתי להיות כל כך הרבה שנים בטיפול, שפתאום נורא מוזר שאין..מרגיש לי כאילו משהו בשגרה שלי חסר, מישהו לדבר איתו פעם בשבוע ולהוריד מעצמי חלק מהשחור שתמיד מכביד עליי. הייתי בטיפול במקביל לעזיבה שלי אצל אותו מטפל שהייתי אצלו הרבה שנים, אבל ממש אחרי הפרידה עם אותו מטפל, איכשהו גם הטיפול החדש שקרטע במשך שלושה חודשים נפסק בפתאומיות..היה לי שם מאוד קשה, והבאתי לו מכתב שאני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך..הייתה פגישה ממש קשה ולא הצלחתי לדבר בכלל..ומאז לא קבענו פגישה, והוא לא התקשר ואני לא יצרתי קשר ו..זהו. לא ממש אכפת לי, כי לא הרגשתי שם נוח ממילא..אבל סתם הוסיף למועקה של כל הפרידות האלה שאין לי עם אף אחד לדבר עליהן..סתם עצוב לי.צריכה מישהו לדבר איתו ומרגישה מאוד לבד ואין בי כבר כוחות להתחיל שוב טיפול, כי איבדתי אימון ביכולת של מטפלים להיות שם בשבילי, מתישהו הם תמיד נעלמים, גם אם לא פיזית, רגשית בטוח. יצא לי הכל מבולבל ודחוס, אבל ככה מרגיש לי בפנים. אוףףףף ): אופיר

ילד בן 15 עם תסמונת דאון שמשמיע קולות צוחק צועק ויורק על ילדים לפעמים בזמן שיעור או הפסקה. יש לציין שהילד מוגבל מאוד מבחינה שפתית דיספרקציה

שאלת אותי "מה הסיפור" והתחלתי לענות. פתאום נתקע המחשב... והנה, היום בבוקר נפגשנו, ופתאום.. משהו זרם. הגענו לכמה הסכמות. היה קשה, מכעיס, צעקתי בלי סוף והתעצבנתי (אבל לא בכיתי!! גיבורה שכמותי) ובסוף איכשהו הגענו לעמק השווה. אני התחייבתי לשמור על המסגרת והיא הבטיחה את מה שחשוב לי. אני מרגישה יותר טוב. אז השאלה ששאלת אותי- מה הסיפור? עוררה גם בי שאלות... מה בעצם הסיפור היותר עמוק? הרי יש סיפור , עצוב על בכי, ויש סיפור אחר שאני מספרת לעצמי. וכשסיפרתי לי כמה נקודות שחשובות לי יכולתי לספר גם לה אותן... ואז הבנו מה מפריע לכל אחת. זה יופי. אז אני מזמזמת לעצמי את השיר שכתוב בכותרת וחושבת כמה חשוב לשאול שאלות. כי רק מי ששואל יכול למצוא תשובות שהוא אינו יודע שהוא מחפש. וויניקוט אמר פעם משפט שאני אוהבת מאוד : "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" אולי כדאי לשאול את המתחבא היכן הוא, כך נוכל ביתר קלות למצואו... יופי של שאלה אודי. ומצטערת אם אני נשמעת מסורבלת... אני פשוט מלאת רעיונות ודימויים ואוהבת נורא שפת סימבוליקה... מה אתה חושב עליי? על כל זה? ליאורי (וגם אורך )

לסוריקטה היקרה, כתבתי לך תגובה ארוכה להודעתך כבר לפני כמה ימים והיא לא נשלחה (היו לי מלא בעיות עם האינטרנט בימים האחרונים). אני פותחת הודעה חדשה ע"מ שלא תפספסי ואנסה לתמצת את תגובתי הארוכה לשתי נקודות עיקריות: 1.אין ילדים רעים! אין ילדים מפלצות! יש רק ילדים טובים! כל השאר כבר תלוי בהורים (גם אם יש לכאורה "הצדקה" למעשיהם). 2. כתבת: אני עוד כאן. ואכן את עוד כאן!!! וכל הכבוד לך על כך! לא רק שאת עוד כאן, אלא גם חזקה ובוגרת ואפילו אמפתית כלפי מי שפגע בך כ"כ. לי יש בעיות יותר "מינוריות" עם אמי ואני לא מסוגלת לא לסלוח ולא להבין. אני בטוחה שאילו הייתי במצבך לא הייתי שורדת שנייה. אני בטוחה שתהיי אמא נהדרת ותעניקי לילדייך את כל מה שלא קיבלת ואם את כבר אמא אז אני בטוחה שאת חמה ומעניקה ואוהבת. מורידה בפנייך את הכובע. בהערכה עצומה, אני.

הי, תודות מעומק הלב שהייתן לידי. שראיתן. שאמרתן שראיתן. לפעמים מרגיש לי לא נוח שאני כותבת כבד כל-כך גם לעיניהם של צעירים. אולי לא פייר. דברים רבים איבדתי, דברים רבים לא אוכל להיות. כשארשה לעצמי לראות על באמת את עי החורבות, צפוי שאכנס לשלב הדיכאון הגדול. כנראה שאני בפתחו. מקווה בכל זאת למצוא היכן ניתן להיות משמעותית, בחיים, עם כל האובדנים האלה. בדידות יקרה, את יודעת מה ריגש אותי? כשראיתי שהקשבת אז בצומת דרכים שנטה, כך אני חושבת, לקחת אותך גם לכיוון פחות יעיל; התרגשתי כשהבחנתי בכך, שלקחת לך דברים טובים. ואת יודעת מה עוד, כשהגבת לדבריו של אודי בדבר ההליכה במישור. התרגשת את, גם אני, ועוד יותר חיממה את לבי תגובתך לאודי. ילדה ואישה יקרה, שולחת לך את אהבתי, את מותק. ורוצה לרמוז כאן בקטנה שנולדתי עם מערכת הגשם הראשונה באותה תקופה. רק שבימים עברו, זה היה הרבה יותר מוקדם בשנה. אז בהזדמנות של ימי ההולדת מזל טוב לשרית וגם לטימי. שתבואנה בשורות טובות, סוריקטה

גם כשצפיתי בפורום מהצד ועוד לא השתתפתי בו, תמיד התחברתי אלייך ואל התגובות הנבונות שלך לאחרים. את אף פעם לא כתבת כקורבן, כנזקקת, כחלשה, אלא תמיד כאדם בעל חוט שידרה חזק ויציב, אדם שהוא עולם ומלואו.לא ידעתי מה הסיפור הפרטי שלך ומה עברת בחייך, אבל תמיד התרשמתי מבגרותך ומן היכולת שלך לראות את הדברים במבט רחב יותר, במבט על, והלוואי והיתה לי היכולת הזאת.את אף פעם לא שולחת הודעות ייאוש ובקשות לתשומת לב ומעין אחות גדולה שצופה מהצד וצצה ומופיעה ע"מ לנחם ולחזק את מי שהכי זקוק לזה באותו הרגע. ראיתי בכך איזשהוא סמל שבפעם הראשונה שכתבתי בפורום את הגבת אליי ועשית לי "סדר" בדברים ונתת לי נקודות למחשבה. גם עכשיו למשל, אני מאד זקוקה לעצתך, אבל אינני רוצה כרגע לערבב את הכל ביחד ולהכביד. אני מאד מאד מקווה שלא תיפלי לדכאון ואני בטוחה שאת משמעותית עבור הרבה אנשים! בינתיים אני שולחת לך את חיבתי הרבה והאם מותר לשאול מדוע קראת לעצמך סוריקטה? אני יודעת שזו מעין חיה ממשפחת המכרסמים, אבל האם יש משהו מיוחד בחיה הזו עבורך או שזהו סתם שם מקרי ואין שום משמעות מאחוריו? שלך, אני

ד"ר גליקסמן היקר שלום רב לך, ברצוני להודות לך בשמי ובשם משפחתי על תגובתך הטלפונית המהירה , המקצועית, האמפתית והמועילה לי ולבני משפחתי שהיינו אמורים לנטוש את הבית שנשרף על כל תכולתו שהיתה כמוהן בחלקה הגדול מאד אישית . הנחיותיך הברורות באמצעות הטלפון עזרו לנו מאד ברגעים הקשים שכברו עלינו. מצבנו היה שונה מאד ממצבם של מפוני הדרום בעת ההתנתקות, להם היה זמן לאסוף ולארוז את חפציהם לנו זה לא היה ולכן עבורנו האש היתה לא רק איום קיומי אלא גם אירוע טראומתי פתאומי ללא כל הכנות והערכות קודמת. ברשותך נשמור על קשר עתידי בתורך על התנדבותך ויכולתך לעזור. ברגש חם י.מ ומשפחתו

יששכר יקר, אכן בחרתי במקצוע אחראי ומחייב וכך גם ברצוני להתנדב ולעזור מכתבך גרם לי לסיפוק רב . תודה לך על כך. בברכה וד"ש חמה למשפחה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מרגישה לא טוב... נמאס לי כל כך להרגיש ככה. שנים של טיפול בשיחות,שנים של קוקטיילים כאלה או אחרים של תרופות. האם אלה חיים שווה לחיות אותם?

שלום אודי, בזמן האחרון מאז שחזרתי מטיול תרמילאים בחו"ל אני חש שאני לא מצליח למצוא את עצמי מבחינה חברתית. אני חש כאילו כל מה שהרווחתי בטיול הולך ויורד לטמיון... ובעצם אחרי שחזרתי, חזרתי להיות אותו טיפוס מבודד ומתבודד, שלא מרבה לצאת ולהכיר אנשים או להמשיך לפתח את הקשרים החברתיים המעטים שיש לי. בעבר שלי יש לי מום מולד, הרבה טיפולים רפואיים וניתוחים, טיפול פסיכולוגי של 9 שנים, ולאחר הטיול הגדול הראשון גם טיפול פסיכיאטרי עם תרופות נגד דיכאון, וכן היום אני כבר לא נוטל תרופות. אבל אני לא חש בדיכאון, אני ישן היטב (לא בימים האחרונים, בגלל הסערה אני מניח) ויש בי תאבון. אבל פשוט אין לי יותר חשק... לא בעבודה, לא לפגוש חברים, לא להתאמן בחדר כושר. כלום. חש ריקנות עצומה בתוכי, חש כאילו תרמילאות היא דרך החיים היחידה שלי שבה אני בעצם מרגיש את החיים. וכאן בבית הכל כל כך אפרורי וחסר חיים. אני לא יודע מה לעשות עכשיו, לא יודע אם לתת לעצמי עוד זמן בשביל לנסות להתרגל למציאות של ישראל (אחרי השהות ביפן ובקוריאה הדרומית, אני מוצא שמאוד קשה לי להתרגל לחיים כאן בארץ, שנראים לי מאוד כושלים ביחס אליהן. זה לא קרה לי אחרי שנה וחצי באוסטרליה ובניו זילנד...). אולי באמת האמנתי שתרמילאות תצליח בסופו של דבר לשבור את האופי הזה שלי שאני כל כך לא אוהב (להתרחק מאנשים, להתבודד, לשמור מרחק, קנאות לפרטיות - מנגנוני הגנה???...) הייתי רוצה למצוא בת זוג ואולי גם לרכוש השכלה אקדמית, אבל בגיל 32, אני כבר לא יודע אם הדברים האלו בכלל עוד ברי השגה...

אודי שלום, אתה מוכן להסביר לי מהו דיכאון ניורוטי? ממה הוא נובע? מחרדות? פחדים?הדבר היחיד שהצלחתי להבין מהמטפלת שאני ניורוטית או איך שלא קוראים לזה....האם בדיכאון ניורוטי מטפלים גם בתרופות? אז מה היא רוצה לומר שהכל בראש? שאני לא "משוגעת" כי לעיתים זה ממש מרגיש ככה.....וחוץ מזה כבר נמאס לי משיחות שרק מכבידות.....שוב רוצה לעזוב את הטיפול...אבל זה ממקום של נמאס.... תודה מראש מיכל

זאת לא אבחנה כנראה, זה פשוט האופי שלי נראה לי....כי אבחנה היא אף פעם לא נתנה לי...היא לא מאמינה בזה לגביי בכל אופן... דוקא באנטרנט כתוב על זה משהו....לא משנה..

אודי, לא זוכרת כבר מה כתבתי אבל באינטרנט אפשר למצוא על "דיסתימיה" או משהו כזה...אז אולי זה לא ממש דיכאון כבד או מיג'ורי או לא יודעת...ויש פה בפורם מי שסובל הרבה יותר....אבל זה שרע וזה לא בדיוק אבחנה מהספרים זה לא אומר שזה כלום...לא משנה......מרגישה שאני כלום לעומת כל מי ש"באמת סובל".........אוף...........מרגישה כל כך לא מובנת.............

אני נמצאת בטיפול בערך 3 חודשים. עד עכשיו המטפלת שלי הייתה תמיד חביבה אלי, נעימה, תמיד דיברה באדיבות.. לפגישה האחרונה לא יכולתי להגיע. צץ לי משהו ממש ברגע האחרון לכן התקשרתי לבטל.היא דיברה בנעימות, שאלה מה שלומי וכאשר התנצלתי והודעתי לה שלא אוכל להגיע הטון שלה פתאום השתנה (נעשה יותר תקיף). היא אמרה "עשיתי טעות שלא דיברתי איתך בפגישה מה המשמעות של ביטול! הייתי צריכה לדבר איתך על זה. תזכירי לי לדבר איתך על זה בפגישה הבאה". הרגשתי לא נעים והתנצלתי שוב. היא תפסה את עצמה ואמרה "זה לא עניין של התנצלות, אין לך על מה להתנצל" וחזרה לדבר איתי רגיל. קבענו במקום לשבוע הבא והיא סיימה את השיחה ב'להתראות' המודגש שלה (כמו שהיא מסיימת כל שיחה). אחרי השיחה הרגשתי מבוהלת. לא יכולתי לדמיין אותה אף פעם מגיבה ככה. הרגשתי כאילו הכל צביעות. משחק אחד גדול. כל הנחמדות שלה תמיד היא סתם. העמדת פנים. אני מבינה שהביטול שלי לא היה לה נעים, הוא לא היה נעים גם לי.. אבל אני לא חושבת שזה מצדיק את התגובה שלה. אחרי השיחה הרגשתי פחד. כאילו אני לא מכירה אותה. סיפרתי את זה לכמה אנשים והם הציעו לי לעזוב את הטיפול אצלה ולחפש מישהי אחרת. אני חשבתי על לנסות עוד פעם. ללכת לפגישה ולהעלות את הנושא. אני כמעט בטוחה שהיא תתנצל אבל גם אם זה יהיה אמיתי אני ארגיש שזה רק כדי להשאיר אותי אצלה. ואם אקבל את ההתנצלות תמיד אחשוש מההתפרצות הבאה שלה. איבדתי לגמרי את הביטחון בה. אני מתלבטת. לא יודעת מה לעשות. אודי וכולם, מה אתם חושבים?

הי מעיין לדעתי אין כאן שאלה של העמדת פנים, כי לכולנו יש הרבה פנים כבני אדם. סביר להניח שגם המטפלת שלך כמו כל אחד מתעצבנת/כועסת/עייפה וכו' לפעמים, ויכול להיות שזה מה שקרה לה מולך..זה לא בהכרח אומר שהיא צבועה ושכשהיא נחמדה זה לא אמיתי, אלא רק שהיא אנושית..ויכול להיות גם שהיא התכוונה בטון הזה למשהו אחר..אולי היא כעסה על עצמה שלא הסבירה את עצמצה כמו שצריך ולא עלייך..סתם מחשבות. ובכלליות, ממה שאני יודעת אם מבטלים פגישה עם פסיכולוג ברגע האחרון בדרך כלל זה אומר שצריך לשלם על הפגישה..המטפל שלי ביקש שאני אודיע לפחות יום לפני על ביטול..כמובן שקורה לפעמים דברים חריגים, אבל בגדול, נראה לי שזו המשמעות של זה. דברי איתה על זה..(הכי חשוב) בהצלחה אופיר

מה שהיא רוצה להגיד לך זה שנהוג לגבות כסף גם על פגישה שבוטלה, אם לא הודעת 24 שעות לפני. יכול להיות שבעקבות המבוכה סביב הנושא ואי הנעימות שלה פתאום באמצע להתחיל לדבר על עניינים כספיים זה יצא כזה קשוח ותוקפני. הרבה פעמים גם אנשים רגישים ועדינים כשהם מדברים על כסף פתאום תופסת אותם איזו רצינות. זה לפחות ממה שאני חושבת שקרה...

אם המטפלת דיברה בחוסר נחמדות ,באופן פתאומי, והפכפך-אני ממליצה שתחפשי אדם אחר. לגבי ההסדרים הנהוגים: אם לא אמרה לך -חוסר הנחמדות שלה בילתי מקצועי.וזה מעיד על אי לקיחת מרחק וחוסר ביקורת עצמי על פעולות. חשבי האם איך את היית נוהגת. עקב תלות וחולשה של מטופלים , פסיכולוג לא טוב עלול לזלזל ולנצל מעמדו המיוחד בעיני המטופל. כתבו לך "והכל יחזור לקדמותו..אם רק תסדירי את ענין התשלום" אבל נותן שירות לא אמור לכעוס על ביטול (כמו שכל בעל עסק חשוף לביטולים,ואם לא ביקש התראה -צריך להתפרץ על עצמו..) דרך אגב-אין סיבה לשלם תשלום מלא! על שעה שבוטלה.ואת אינך הלקוחה הראשונה שמבטלת.כך שאין לפסיכולוגית מניע להיות מופתעת ונרגזת. קשה להבחין במקצועיות של פסיכולוג מתוך הטיפול. אדם "לא מנומס" לא יכול לעסוק בנפש שלך. שקלי האם היית פעם מוכנה ליחס כזה בהקשר אחר והחליטי לפיכך. מקווה שתחליטי מה שנכון עבורך.

אני לא מסוגל לטיפול. א' הטיפול פותח לי את הפצעים וזה כואב במשך כל השבוע אני מוצף ב' ואם אני יוצא עם תחושה טובה עולה לי המצב רוח ואז אני מתחיל לעשות דברים פתאום צונח המצ"ר, ואני לא יכול בעצמי לווסת אותי הלא בשביל זה אני צריך טיפול. מה עושים? תודה רבה

טוב אז ככה, זה יכול להישמע מצחיק לחלק מהאנשים,אבל נכנסתי לדיכאון שאני לא רואה את עצמי יוצא ממנו אני בחור צעיר בן 27,רגיל,בלי בעיות פסיכולוגיות מיוחדות שהיו לי. עד היום הייתי ממש בחור חתיך,עם יכולות רבות עם בחורות. ויש לציין שמהות חיי היא אהבה,אני לא רואה טעם בלעדיה או בלי קשר זוגי. מה שקרה,וזה נשמע דפוק אבל זה בגדר אסון עבורי. תוך שלושה חודשים 40 אחוז משיערי הלבין!בגילי ,גיל 27,חצי שיער כבר לבן,זה נראה מוזר,אני מקבל תגובות מאנשים. אני רגיל לשיער עם צבע חום כמו שלי ומלא כזה,פתאום הוא כמעט כולו לבן!עשיתי קרחות,כלום לא עוזר.אני מרגיש אבוד. לא מסוגללהיפגש עם בחורות,ממש מתקשה לקבל את האפשרות לצבוע את השיער שגם היא מדכאת אותי.באמת שלא הייתי במצב כזה כל חיי. אני מפחד לראות אנשים שאני מכיר ממש,לא יכוללהיפגש עם בחורות! כל התמונות שלי זה עם שיער מלא ובעל צבע,עכשיו אני עם שיער קצוץ ואפילו אז רואים שהוא לבן.אני לא יודע מה לעשות. מהות חיי זה להיות מאושר עם בחורה שאני רוצה,אין לי ביטחון אפילו לדבר עם בנות שב4 רמות נמוכות ממה שהייתי רגיל. אני אבוד,סטודנט שנה ב',לא מסוגל להמשיך ללמוד,בקושי אוכל מה עליי לעשות?תרופות הרי לא ישנו את המצב והשיער שלי עדיין יישאר לבן ורק מחמיר בטירוף!ויותר מזה,המטרה של חיי,אהבה וזוגיות,כאילו נעלמת לנגד עיני,אין לי בישביל מה לחיות ככה אני מרגיש.אני לעולם לא יפגע בעצמי רק בשל הסבל למשפחתי,אבל באופן עקרוני הייתי מסכים ללכת לישון ולקום עוד 20 שנה.. אני לא יודע מה לעשות.טיפול פסיכולוגי זה יקר,תרופות זה מפחיד,לצבוע את השיער מדכא אותי אפילו פי אלף וזה גם לא נראה טבעי.אני אובד עצות עצוב כל כך,ולא מתפקד,אם תעזור לי אשמח,תודה1

יש אנשים בגיל שלך שאין להם בכלל שיער...

מה ההבדל בין מאניה דפרסיה לבין סיזיופרניה ? איך יכול פסיכאטר לאבחן על סמך מה שהחולה מספר לו על עצמו במפגש ראשוני ולקבוע מה הבעיה ? אני לא מבינה אחותי ממש משוגעת צועקת מקללת מתפרצת מבזבזת כסף בלי שליטה (עשתה חובות עצומים) אומרת שיש רוח שמסתובבת בבית שלה בלילה אבל יש גם צד אחר שבו היא חברותית עוזרת שקטה נמצאת בבית כל היום מתישבת בספה עם סגריה נס קפה וחיה מול הטלויזיה לא רוצה לראות אף אחד בקיצור התנהגות כאילו היא 2 אנשים שונים הלכה לפסיכאטר והוא על סמך מה שהיא אמרה לו קבע שהיא נורמטיבית אטלגנטית בעלת שפה ברורה "מרוכזת וענינית" אני חושבת שהיא פשוט הראתה לו את הצד הטוב שלה ויש לה רק לא כל הזמן מה עושים במקרה כזה האם בעלה יכול ללכת לפסיכאטר ולספר לו איך היא באמת תודה על הסבלנות וסליחה על אורך המכתב אשמח מאוד אם תענה לי על הכל אני לא יודעת מה לעשות

כשבוע טוב.. אודי אתה חושב שאני קרה? מרגישה לא אנושית בהרבה מובנים.. אף אחד לא רוצה ולא רצה מעולם להתקרב אלי באמת..ופיזית אני לא מצורעת אבל אף אחד לא מרגיש נוח לחבק אותי.. כאילו אני לא נגישה..ולא מדברת על "חיבוקי דואר" וירטואלים שאנשים שולחים.. למה קשה לחבב אותי?? לא מבקשת אפילו אהבה אלא רק שאנשים ירגישו איתי בנוח.. אין לי אפילו חן חיצוני שמושך אנשים.. אפילו זוכרת שפעם מזמן מישהו הציע לי לרקוד איתו כי חשב שאני מישהי אחרת .. הכוויה עד עכשיו צורבת.. הייתי מעדיפה למחוק את זה מהזכרון אבל זה רק מצטרף למיליוני דחיות אחרות.. כבר לא רוצה לנסות יותר.. רוצה לחדול

היי טימי, אם את כאן וקוראת בשקט.. אז.. עברתי לאחל לך מזלט .. חגגת יומהולדת ב10/12?.. נכון?.. אם זכרוני אינו מטעה שנה שעברה כאן חגגנו לך ולי יומהולדת. את ב10/12 אני ב 12/12.. :-) אז יקרה , אאחל לך המונים של רכות ואהבה , גם בינך לבינך ובעיקר שתדעי המונים של טוב . מקווה שבריאותך בסדר, ושאת יודעת גם ימים יפים. שלך, שרית

סליחה על האיחור - מזל טוב. מקווה שהיה לך יום הולדת נעים, למרות מזג האוויר הסוער :). שולחת לך מכאן המון איחולי אושר ושלווה. לא דילגת עליי, תאריך הלידה שלי הוא ב-18.12, כך שבעצם יום ההולדת שלי ייצא בשבת הקרובה; נעים שזכרת שאנחנו "שכנות" יומולדת (אני את שלי משתדלת להדחיק כל שנה, אבל תמיד מזכירים לי... :)). TM.

יקרה .. אופס .. התבלבלתי אה.. תודה על האיחולים .. מאחלת גם לך המונים של אושר ושלווה. ואנ .. מאלה שמזכירים :-) נעים שאת פה.

מה שלומך?... באתי להיות על ידך .. אפשר ?... קר ורטוב בחוצ ככ .. האמת.. אני אוהבת ככ חורףףףףףףף... יש לי היום יומהולדת.. ומשום מה - אני מרגישה די טוב.. גם עם היומהולדת וגם עם עצמי , כנראה נפלתי על יום טוב :-) .. זה ברור שזה לא נשו מובן מאליו אצלי .. אודי, אודי , אודי .. תהייה פה איתי ? שרית - שמחייכת אלייך מרחוק.

קודם כל מזל טוב לשרית מאחלת לך אושר אינסופי. דבר שני אני מצטרפת לחגיגת החורף.. אני מאוד אוהבת.. קור רוח גשם.. (כל עוד זה בלי הילדים.. כי אז מתחיל : מעילים וסוודרים ומטריות וכובעים כן רוצה לא רוצה..וכל הבלגאן..) והדבר שלשמו הוספתי הודעה: אודי (אפשר לקרוא לך כך או שאתה מעדיף משהו רשמי דר' וכדו'?), רציתי לומר שתגובותיך ממש מרגשות ומחממות את הלב. כל תגובה שלך כאן,לכל אחד, מצליחה לרגש ולגעת במקומות מאוד רכים ומרגיעים תודה לך. זה מחזק. ומרגיע. ונותן תחושת ביטחון שיש עוד מקום (מלבד הטיפול) שאפשר לנוח ולהתחזק. תודה. אלולי המטפלת המושלמת שלי אני מאמינה שכבר הייתי דופקת על דלת הקליניקה שלך.. תודה. (מקווה שזה יתקבל פשוטו כמשמעו, כפי שהתכוונתי, ולא יקבל פרשנות אחרת - מוטעית)

אודי יקר, תודה שהיית כאן על יד לברך.. מחייכת אלייך . מקווה שהפשרת.. התחממת .. ואם לא.. שולחת לך מהמרכז .. תנור רב עוצמה ושמיכה מלטפת.. באמת כיף שחורףףף.. גשם, סופות , אויר נעים שחודר לריאות.. (מנקה מבפנים..) ושרק ימשיך.. שרית

מאחלת לך שימשך מצב הרוח הזה והחיוך וההרגשה הטובה. חיבוק י.

יקרה , כמה נעים שבאת לשבת על ידי כאן. תודה .תודה . חיבוק גם לך :-) שרית

שרית יקרה מזל טוב, מכל הלב, שמחה שהרגשתך טובה, שתמשיכי לחייך מיכל

שהצטרפת לעץ.. ולאיחולים .. תודה מהלב. שרית

שריתוש איך את מכניסה את זה ככה כבדרך אגב? ( הא..ויש לי יום הולדת )זה צריך להיות בכותרת!! (: יום הולדת שמח יקירתי, מאחלת לך ימים רבים של שמחה, צחוק והמון אושר. מחמם את ליבי לקרוא אותך ככה שמחה ומתבדחת - הדבקת אותי במצב רוח הטוב. מקווה שחגגת וציינת כראוי את היום המיוחד. בלונים נשיקות ועוגה עם המון נרות.. תביעי משאלה?? אוהבת אופיר

מה שלומך? תודה על הבלונים, הנשיקות , העוגה והנרות.. מחמם את הלב.. באמת! הבעתי משאלה- והלוואי ותתגשם. תודה שאת כאן. שלך, שרית

המון מזל טוב!! שמחה, בריאות, הצלחה והתגשמות כל משאלות ליבך לטובה שתמיד תפגשי באנשים אדיבים, טובי לב ומקסימים כמוך. שלך, (עם חיבוק)

:-) .., איך .. איך את יכולה לחשוב שאת אדם קר ?!!!!! תראי כמה חום העברת אליי.. תודה יקרה , שהשמעת קול .. תודה על האיחולים , מאחלת לך את כל מה שאחלת עבורי!!! מחבקת המון. שלך .. שרית

מזל טוב ליום הולדתך. מאחלת לך שתרגישי חום נעים ורוך פנימי, שתרגישי טוב עם עצמך עוד הרבה הרבה ימים, חודשים ושנים. במבי. אגב, מעניין, בינך לטימי יומיים. וגם ביני לילדה אשה יומיים.. ילדה אשה ב 5.11 (אם אינני טועה) ואני ב 7.11 בהזדמנות זו אני מברכת גם אותך טימי במזל טוב, בריאות טובה!!! ושמחה בלב. מקווה שזה בסדר גם ממך טימי וגם ממך ילדה אשה שהזכרתי ללא קבלת רשות מכן...

תודה יקרה שבאת להיות איתי על יד. מעריכה מאוד. עשיתם לי ככ טוב על הלב.. !!! שנה ראשונה בה ממש הצלחתי לחייכ ביום הולדת . שינוי לטובה ! תודה . תודה אודי יקר .. ו- תודה לכולכם .. חברים יקרים. שרית

הי אודי, יצאתי הבוקר וראיתי את האקליפטוסים הגבוהים מתנועעים מצד לצד, מצד לצד ,השמים לבנים/אפורים כאלו.. עמדתי והתבוננתי.. לפתע ראיתי, חלפה לה ציפור קטנה ונעלמה.. ריחמתי עליה ..לאן היא מתעופפת בקור הזה ? כזו קטנה, שברירית ועוד למול האקליפטוסים הגבוהים הללו... איזה גזע רחב יש להם , שורשים עמוקים ..שמסוגלים לינוק מי ביצה ולשרוד..לאיזה גובה הם מגיעים, ואפילו עוזרים לאחרים .. לצידם עמדו זקופים עצי ברוש, עצי עד שלא משירים מעצמם עלים.. וחשבתי לפתע , עד כמה הם ממלאים את בתי העלמין.. אגב, אתה יודע אם האקליפטוסים משירים עלים ? אתה יודע אודי, אין לי מושג למה אני כותבת לך שורות אלו.. שלך, במבי.

הי במבי, אני חדשה פה ועוד לא מכירים אותי, רק רציתי לאמר שההתבוננות שלך בטבע והרגישות לניואנסים ויחסי הכוחות מאוד יפה בעיני :) מרי אן.

הי וברוכה הבאה, תודה על מילותייך.. במבי.

אני בת 32 יש לי ילדה נפלאה שתהיה בריאה בת שנתיים , מבן זוג שאני איתו מזה 11 שנה, און אוף ,יותר און. ברוב שנותינו זה היה סוג של קשר דפוק ראיתי שהוא לא בשבילי עזבתי ושוב הוא הצליח להחזיר אותי וכך חיינו.(לא הרבה פרידות בכלל)אבל בקשר עצמו היתה את התחושה הזו כל הזמן. היום - אנו חיים יחד בבית משותף בשביל הילדה ובשביל לראות איך אנחנו מסתדרים ביחד בבית משלנו בלי הורים וכד'. האמת בשביל זה אני מספרת את כל הנ"ל הקשר שלנו דפוק דפוק הוא כל הזמן מתעצבן רב צועק יש לו נטיעה לחפור ז"א הוא יכול לדבר על אותו נושא שמעיק עליו כמה ימים במשך 24 שעות ביממה. מאז שאני בבית כמעט עזבתי 20 פעם. כל פעם הוא נרגע והכל ממשיך כאילו כרגיל. אני מרבה ללכת לאמי המון שם אני כאילו שואבת כוחות ואנרגיות וחוזרת הביתה. ובכל זאת אני מרגישה כמו מתה, די כבר אין לי כוחות חשק ממש סוג של אופוריה אבל במובן השלילי שאני הולכת לאיבוד אל תוך הקשר המטומטם הזה שאני לא עושה כלום לכאן או לכאן. שני הדברים שמחזקים אותי זה שיש לנו בית שלנו בלי התחייבויות וגם שהילדה תהיה עם אביה למרות שלפעמים לא מגיע לו. מה עושים ? אני גרה באיזור המרכז ושמעתי שיש באברבנל פסיכולוג בחינם אינני מעונינת להגיע למקום כזה האם יש עוד מקומות שאני יכולה לקבל עזרה וייעוץ. אשמח לייעוץ גם כאן תודה רבה.

הרגע שלחתי לך ואירע כשל .. מקווה שהפעם זה יצלח וגם שלא ייצא כפול.. סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר להודעתך (הייתי קפואה למדי) תודה על ההתייחסות המחממת.. בחרת לך ניק יפה.. מקוה שהצבע לא משקף את הקור שאת חשה? וכבר אאחל לך שבוע טוב

שלום מיקה, מקווה שהפשרת ואולי אפילו חמים ונעים לך. זה מאוד רגיש מצידך להבין מה הכינוי מגלם בתוכו, אני אוסיף שהוא מבטא גם תחושות ורצונות נוספים שלי. לעיתים אני רוצה לעוף מעלה ולהסתכל על הכל מגבוה ומרחוק, כאילו הכאבים מתגמדים ואולי אפילו לא שייכים לי, אני יכולה גם לעוף ולהפליג לעולמות אחרים, רחוק מהכל, ככלל הוא מביע איזושהי כמיהה ותקווה למשהו אחר, טוב יותר.

מישהו שלח לי למייל תמונה של הקורבנות החרוכים מאוטובוס הסוהרים שנשרף בכרמל. תמונה קשה מאוד. מאוד. עדיין מזועזעת. לא מצליחה לעכל ולהכיל אותה. זו רשעות לשלוח תמונות כאלו. קודם כל כמובן כלפי הנספים ומשפחותיהם ואח"כ כלפי מי שצופה בהם. לא יודעת איך להתמודד עם זה. ממש נסערת. זו תמונה ממש ממש קשה. לא דמיינתי לעצמי שזה יכול להיראות ככה. אני ממש מבועתת ומפחדת זה זורק אותי למקומות ממש קשים. אני צריכה עזרה בהתמודדות. מה עושים? אני ממש לא יכולה להכיל את זה. אני חוזרת על עצמי שוב ושוב... אני יודעת פשוט התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש אני מזועזעת רועדת אני חייבת עזרה להתמודד בבקשה...

אני נמצאת מזה שנה בקשר ידידות עם בחור,הקשר מעורר בי מדי פעם סימני שאלה ברור לי שהבחור מעריך אותי ואת דעותיי ובברכה ליום הולדתי הוא כתב "הלוואי והיו לי עוד חברים כמוך" מצד שני בשיחות ביננו הוא משתמש בביטויים כמו: את סטיגמטית כלפיי, תפסיקי לפרשן אותי, פסיכולוגית בגרוש,את מעצבנת, תפסיקי עם הריגשי שלך, נדמה לך שאת מכירה אותי אבל את לא מכירה בכלל ועוד. ביטויים שנופלים כמובן על צד ריגשי ומשאירים טעם מר ותחושה של "קטנות" אשמח לשמוע דעתכם או שאלות שיש לכם לשאול שיעזרו לי לברר טוב יותר את הנושא?

מסקרן אותי לדעת מה הביא אותך לאמירה שאני כנראה חשובה לו?

נתקלתי במילה הזו וקראתי עליה קצת וניראה לי שזה נוגע אלי באופן מסוים אבל אני לא בטוח. אנטגוניזם זה התנגדות שבאה מימני או מהאנשים הסובבים אותי?

הי אודי כולי תפוסה וכואבת, ואין לי ממש כוחות להתנמודד עם כלום..אין לי כוח ללכת לעבודה, אין לי כוח לחייך.בא לי להיכנס למיטה ולישון עד יום ראשון..אוף): אופיר

קורה לי הרבה שאני מרגישה שאני מתנתקת מהמציאות, אני מרגישה כמו בתוך חלום, אני שומעת אנשים מדברים ואם הם מדברים איתי אני מסוגלת להגיב (אבל התגובות שלי מאד מצומצמות) אבל הכל מרגיש לי מוזר, כאילו אני בתוך בועה כזאת. בד"כ מתלווה לכך תחושה של עייפות קשה. זה קורה לי כל כמה זמן וזה מפריע לי לתפקד. במצבים האלה קשה לי לחייך ולצחוק או להביע רגש כלשהו. זה מאד מדכא אותי אני לא יודעת מה לעשות. יש לציין שיש לי גם חרדה חברתית והתקפי חרדה. אני מניחה שזה קשור לחרדות, אבל אני מכירה הרבה מאד אנשים עם חרדה חברתית שאין להם את הניתוקים אלה ובטח שלא למשך כל כך הרבה זמן. מה אפשר לעשות?

שלום אודי. אני בטיפול כבר כמה שנים, אצל מטפלת מקסימה. השנה חוויתי אובדן קשה- איבדתי תינוק שנשאתי ברחמי ונולד ללא רוח חיים. אני מתפקדת לכאורה טוב- עובדת, מטפלת בילדים, הולכת לטיפול. אבל אני מרגישה שמשהו בתוכי כבוי, איבדתי איזה רצון לחיות. אני יודעת שאני אמורה לפתור את זה בטיפול. ואני לא מצליחה. אולי אני לא רוצה להעמיס על המטפלת, אולי אני לא מצליחה להביא את עצמי. לא יודעת מה לעשות, איך להמשיך מכאן הלאה. ניסיתי להעלות את זה בטיפול, וזה לא יצא טוב. האם לפנות לפסיכיאטר? היפננוזה? אולי יש לך עוד רעיון? תודה על העזרה.

שלום רב, (לא יודע אם ההודעה הקודמת שלי נקלטה) אישתי חוותה אירוע מיני "לא חמור"(לא אונס) בגיל ההתבגרות ולא טיפלה בזה ואף לא סיפרה על כך שנים רק לאחרונה להוריה ולי המצב ביננו מחמיר והיא טוענת שיש חוסר שלא ניתן להצביע עליו וכן שהיא הכי אוהבת בעולם אך החוסר גובר. היא בטיפול כבר חצי שנה אך טוענת שהיא והמטפלת שלה הבינו שאין קשר לעניין ולא כדאי להתעסק איתו למרות שאני והוריה חושבים אחרת לפי ניסיון העבר שלה. בזמן האחרון הופתעתי לגלות מכתב שהיא כתבה לחברה לפני מס' שנים בו היא מספרת לה שהגיע הזמן לאהוב ולמה תמיד היא מחפשת את השלילי במין תחושה שזה לא זה בלי לדעת למה. היא אף סיפרה לי כי אחת התגובות שלי בעבר הזכירו לה את הבחור ה"איום" (המטריד). במהלך החצי שנה היא כותבת לעצמה, עורכת ואף מדפיסה מחשבות רעים עלינו כזוג וכל היום מתעסקת בזה.ולא דברים טובים בטענה שאותם היא יודעת ולא צריכה לכתוב אותם. המטפלת לא מכוונת אותה אחרת וכבר זה מוטבע בה ובחשיבה שלה שהרב שלילי.המטפלת הינה פסיכו' קלינית אך לא מתמחה בחוויות מיניות. היא לא מוכנה ללכת לנסות מישהו אחר.המצב מידרדר והיא לוקחת החלטות דרסטיות בקשר שלנו. אמא שלה סיפרה כי גם בעברה היא ניתקה קשרים וזה תמיד התקשר למין. אני לא יודע וכן הוריה איך לשכנע אותה לטפל בזה, האם ניתן? האם אכן מדובר בפוסט טראומה? האם יש טיפול שיעזור או מאוחר? ומול מה אני מתמודד? תודה רבה

שלום אודי, הייתי קצת במצוקה אתמול, יכול להיות שהכתיבה עזרה לי או גרמה לי לחשוב על דברים אחרים, אחה"צ אספתי את עצמי ואת "כוחותי" ויצאנו , (לא משנה שבדרך חזרה הם די עשו לי את המוות ובסוף שכחנו להדליק נרות) אבל אולי הייתי צריכה להתאפק ולא לכתוב. כי מיד אחרי שכתבתי התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות, ונראה לי שעברתי את הגבול ובכלל שזו בעיה שאני לא יודעת איפה הגבול. בגלל זה אני מעדיפה לא להכנס בכלל לפורומים. ולכן נראה לי שהכי טוב לא לפרסם את ההודעה. סליחה על הניג'וס. תודה על ההקשבה. וחנוכה שמח.

אודי שלום,הגעתי למקום קשה בטיפול,ובאמצע פשוט היה לי כל כך קר והבנתי את מיקה...היא לא נגעה בי אפילו...אמרתי שקר לי והיא לא הבינה...רציתי מגע אבל לא ביקשתי..האם באנו לטיפול כדי לפול? להגיע למקומות קשים כל כך,קרים,אפלים? הייתי כל כך בסדר...עדיין אני איכשהו בסדר..אבל תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה...ולא רואים את הסוף...עדיין זקוקה לה..אפילו יותר מתמיד...והיא כאילו חושבת שהתגברתי ואני במקום אחר, כך גם אני האמנתי...איך אוכל להסביר לה שלא ממש...שזה עוד לא הסוף...ששוב חוזר הכל בעוצמות...מאוכזבת מעצמי וכנראה שאכזבתי גם אותה ואת כל החברים שאמרתי שיתנו צ'אנס...עדיין נותנת צ'אנס לטיפול ומאמינה בטוב...תמיד האמנתי...אבל דברים חוזרים שוב...מעניין שאף פעם לא הרגשתי תקיעות בטיפול כמו שאחרים מספרים...תמיד או למעלה או למטה אולי הגיע הזמן לקצת תקיעות...לבחון דברים? חוששת שעכשיו תבוא הבקורת, הלעג והכעס שלה עליי שאני כזאת.....

שלום רב לצערי יש לי בעית של התקפי זעם יש לי בעיה שאני לא יודע איך להתמודד עם דברים אז אני צועק ומרים את הקול או מקלל ולפעמים את המשפחה שלי יש לציין לא קללות גסות אבל לפעמים גם איומים למרות שלא איישם אותם אני מאוד אוהב את משפחתי ודואג לה תמיד אם הכול בסדר אני רוב הזמן גם בפחדים מלאבד את השפיות חרדות מדברים האם זה מתוצאה שאני רוב הזמן בבית ללא עבודה וללא חברים שאני נהיה כזה עצבני ורע כזה שכל יום האנשים היחידים שאני רואה לרוב הם המשפחה שלי האם אני צריך לקחת כדורים האם אני צריך ללכת לאישפוז אני רוצה לשפר את עצמי כי אני מרגיש שזה פוגע במשפחתי אשמח לתשובה דחופה

שלום רב לך להתקפי זעם יכולות להיות סיבות שונות , ניתן בהחלט ללמוד כיצד להתמודד עימם . ודאי שיש לבצע ברור והערכה רפואית ופסיכולוגית לפני תחילת הטיפול . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בתקופה זו היו עימותים רבים וגילויים רבים מצידי. הייתי המומה מהם, עכשיו קצת פחות. לכל *** מתרגלים כנראה בין השאר גיליתי שהוא פשוט לא כל כך מחפש עבודה (לאחר שנה וחצי בערך פתאום ירד לי האסימון שהוא לא מחפש בלוחות דרושים. עימות הוציא ממנו את הפנינ ה" אני עובד עם חברות כוח אדם" מה זה אומר? זה אומר שהוא שלח את קורות החיים שלו לכמה חברות כוח אדם ומאז הוא יושב ומחכה לשטיח האדום) במצבו אדם סביר מתחבק עם לוחות הדרושים 24/7 היתה תקופה איומה של עימותים נוראיים והוא התחיל להראות נוכחות בלוחות דרושים. זומן לראיונות אחת ל ... אחר כך עוד גיליתי שגם זה פסק והצצה בלוח הדרושים (מה שקל לעשות) מגלה נוכחות דלה ברזולוציה של פעם בחודש שוב עימות ענק אני לא אדם חשדני במיוחד ולכן הגילויים האלו באו לאחר פרקי זמן ארוכים מאוד. חייבת לציין שהותירו אותי בהלם, כל פעם מחדש. וכן, לאחריהם נאלצתי להפוך לקרצייה אז קצת זה עזר. לאחר נידנודים חוזרים ונשנים ודחיינות חולנית מצידו ("מחר אני אעשה את זה". מחר מגיע וכלום) הוא השיג בעזרתי המאוד אקטיבית שתי עבודות שמכניסות אלף שח בחודש בערך יש לציין שפירנסתי את המשפחה לאורך אותן שנים אך לצערי עברתי לאחרונה תאונה בגינה פוטרתי מעבודתי ועכשיו המצב הכלכלי באמת לחוץ. הוא? כלום. עסקים כרגיל. עדיין מנותק. בכל בוקר קם בעשר, עושה לעצמו סלט קטן. רק אני לא ישנה בלילות מרוב דאגה לדעתי יש לו ליקוי אוטיסטי באמת. קוראים לזה תסמונת אספרגר. אבל הוא לא יסכים לאבחן את עצמו בחיים כי הוא מושלם. הוא גם מאוד נעלב כשאני אומרת לו שהוא בטלן.... ומה שהכי מרתיח אותי הוא גם חוסר הצדק וחוסר השויוניות. המפונק המנותק שחי איתי העז להכריח אותי לבצע מי שפיר בהריונות כי הצהיר שאם יוולדו ילדים פגומים הוא לא בעסק! בדרך לחופה הצהיר שהוא לא מוכן לכתוב בכתובה סכום רציני. בקיצור- הוא שותף רק למקרים של הצלחה, לא כישלון.... לפני החתונה הלך איתי לכל מיני רופאים שיאשרו שאני פוריה.... אוסף המצבים ההזויים איתו במבט אחורה מדהים אותי כל פעם מחדש... ועכשיו יש כישלון קולוסאלי שהוא יצר ואני שואלת את עצמי לעזאזל- למה אני נשארת איתו בכלל? למה אני לא יכולה להגיד לו משפט כמו"אם לא תרויח יותר מ4000 שח החל משבוע הבא אני לא בעסק"בקור רוח מקפיא עצמות כמו שהוא אמר אז לי? למה הסכמתי עד כה? שאלה מצויינת. אני באה ממשפחה כזו של נשים פסיביות עד כדי גיחוך. זה מה שאני מכירה. אם אתגרש אין לי לובי רגשי במשפחה. אין לי גב כלכלי זה מחד מאידך אני מרגישה חנוקה. אין לי אויר. יש בי טונות של כעס שהצטבר עם השנים אני חשה שהוא פשוט מטביע אותי כל פעם מחדש. לא רואה מוצא להתיחסותכם אודה.

הרבה זמן לא הייתי כאן.. קראתי לפרקים אבל לא ממש ביקרתי. גם המטפלת שלי חזרה היום מחופש וגם אני מלאה בצורך לכעוס עליה ומצד שני מחכה כבר להיות לידה, להריח את הריח המוכר ואחר, לצאת ולכאוב שזה כ"כ קצר וכבר נגמר וחלוש מלאות וריקנות ו.. להכל אני מתגעגעת.. ככה זה חברים, אנחנו עושים צעד קדימה ושניים אחרונית.. מנגנוני הנפש חזקים מאיתנו לפעמים. צריך הרבה רצון וכח להתגבר ולהתבגר... אני עצובה. שוב הגענו למקום שצריך לגדול ממנו. שוב אני פוחדת, שוב קשה. ושוב.. לעזאזע, בא לי לבכות ואני מתביישת. זה ות הקלון שלי. בורחת כשבוכה ושונאת את עצמי על כך. ביום הראשון שהגעתי לטיפול אמרתי בתגובה לשאלה למה באתי ש"נתקעתי" ומאותו היום ממש כל פעם התקדמנו עד לתיקעות ומשם היה צורך בשינוי. זה כל פעם מוכר יותר אבל כואב יותר... קצת עצובה, הרבה עייפה . והמון.. מתביישת לבכות וחונק לי בגרון... ליאורי

כן, אבל מה עושים עם הבושה הזאת?? היא הורגת אותי.. אני מרגישה כל-כך כלואה... מושפלת, דפוקה ואם אני בוכה אז זה מתעצם. אסור לי לבכות. אסור. אמרתי את זה בכל מיני צורות כבר, אבל המטפלת שלי אף פעם לא פתחה את זה ממש. ולפעמים.. כבר חנוק לי כל-כך.. כשאני יוצאת החוצה בשקר כלשהו ובוכה היא לפעמים באה ושואלת למה אני בוכה ואני מכחישה. כמו ילדה קטנה... היא לא מתווכחת איתי. ואני נהנית מהשקר שסיפרתי לעצמי ולה יחד. זה כאילו נעלם. לא שם. לא בכיתי. לא.לא.לא. יש סביב זה סיפור קשה להחריד. ואני כל-כך, כל-כך כל-כך מתביישת... פעם, אמרו לי שגיהנום פירושו לשבת ולהתבייש במעשים שלנו אודי, אני מבינה מה זה גיהנום מהסוג הזה... help... ):

היי אודי, שמחה להצטרף אלכם... כ"כ הרבה דברים... המטפל נזהר מאוד בדבריו ונזהר מ"כינווים וקיטלוגים"... מהבנתי מדובר ב ocd או ocpd. תוכל להסביר לי מה ההבדל? אני עצובה...

למה כינויים וקיטלוגים? אולי אבין את עצמי יותר טוב ובמיוחד את פשר ה"סריטות" והדרך להתמודדת איתם. וברצינות, מהי הדרך הטובה לטפל באחד מהנ"ל או שניהם? ולמה המטפל לא אוהב להשתמש במונחים האלו? על מנת שלא ארגיש עם זה רע? תודה, מרי אן.

אודי, אני אפילו לא יודעת מה להגיד. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אולי אני אספור כל הזמן 11111111111111111111111111111111111 ואז זה יעבור יותר מהר ?? אודי, יש לך איזשהו רעיון מה לעשות בכדי להזיז את הימים כבר ? ואם היא בסוף לא תחזור ????? מאיפה הוודאות הזו אצלך ??? מי אמר לך שהיא תחזור ???? אוףףףףףףףףףףף אני אספר לך בנתיים מעשיה, טוב ? (ואולי כך גם הזמן יעבור מהר יותר..) פעם היה במבי קטן שחי לו ביער.. לא זה לא טוב, אוףףףףףףףףףףף זה מזכיר שוב את השריפה שהתחוללה רק עכשיו.. אי אפשר כבר כלום !!! אודי, בבקשה, אולי אתה תספר לי איזו מעשיה מארץ רחוקה רחוקה שיש שם פיות טובות כאלו.. אודי, בבקשה אני לא יכולה יותר ,אני נשרפת, אני באמת נשרפת. היא תראה, אני בחיים לא אחזור אליה יותר. אני בכלל לא צריכה אותה יותר בכלל, נראה לי שגם בעבר לא הייתי צריכה אותה. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי אפשר להשתגע מזה ?????????????? :((((((((((((((((((((((((((((((( אם יהיה בכלל יום חמישי...זה הרי עוד מליארד שנים למי בכלל יש כח לחכות כל כך הרבה זמן. אני אמחק אותה מהזכרון שלי ואולי אז ירווח לי.. ???##### #################### ################### ואיפה סוריקטה ? אולי היא תצייר איזה ציור ??? אוףףףףףףףףףףףףףף אני נשרפת וכל המסוקים כבר עזבו את הכרמל

במבי יקרה, מחר יום שלישי, אחר כך רביעי ובחמישי היא כבר חוזרת, בסדר? אנחנו פה! גם היא לא עזבה,היא תחזור, היער ישתקם הכל יפרח מחדש, ירד גשם ועוד תראי שירד, בנתיים מביאה לך המון טיפות לכבות את האש.שתי מים ונשמי עמוק הזמן יחלוף והיא תשוב. מיכל

תודה על מילותייך. מצטערת שאין לי מלבד זה להגיד כלום, אני מרוקנת לחלוטין. במבי. :(

אני לא יודעת מה בתשובתך גרם לי לבכות..אין לי מושג.. חיכיתי אתמול לתגובתך.חיכיתי כל הזמן.. כשקראתי אותה ,יצאתי ,הרמתי את ראשי להסתכל על הירח, התבוננתי והתבוננתי והתבוננתי ולא ראיתי אותו..ענני הגשם הסתירו אותו... אבל ידעתי ! הירח נמצא ! הוא רק מוסתר כרגע על ידי העננים.. התחלתי לבכות.. נכנסתי פנימה וידעתי שאתה צודק.. וחוץ מזה , היום אני כבר סופרת 2... אודי, אני מחבקת אותך, טוב ? במבי.

..מרגישה ש.. קמתי הבוקר -בוקר יום רביעי ,(יש יום רביעי) יצאתי,הרמתי העיניים למעלה, וראיתי.. השמים כחולים (יש שמים) השמש זורחת (יש שמש) ריח נפלא -תערובת של אדמה שינקה את מי הגשמים שירדו ו..?? ריח נוסף ,ריח של ?? ריח של אין מילים... ולפעמים זה טוב כך ,כשיש ריח עם בלי מילים... אודי, אני מרגישה טוב, משהו כזה ...?? אתה יודע ? מחר יהיה יום חמישי. (הגיוני שיהיה חמישי, נכון ?) אמא צביה תחזור. נכון ? (הגיוני שהיא תחזור,לא ??) אנחנו נפגש שוב מחר בבוקר. נכון ? זה באמת הגיוני,נכון אודי ?? נכון שזה פשוט הגיוני שנפגש שוב מחר בבוקר ?? שלך, במבי.

הי במבי, רוצה לשלוח לך קישור לכתבה שמאד נגעה ללבי, ושימי לב גם לתמונה מהחי בר :-) "הר הכרמל הוא כמו מבצר נצחי: מצוי בו כוח אדיר של טבע, שעוד ינצח ויביא להתאוששות. יורם טהר-לב מתבונן בעצב על המתרחש בנופי ילדותו, אך מאמין כי הטבע והירוק עוד יגבר על ההרס" http://news.walla.co.il/?w=/2952/1763307 שלך, סוריקטה

פעם אודי כתב כך עליך ..אודי כל כך צודק.. תודה על הכתבה והתמונה מהחי בר :) ובכלל תודה שהגעת.. הרגשתי שאני צריכה גם אותך לידי. תודה ! קשה לי עדיין מאוד מאוד עם השריפה הזו, למרות שגם אני אולי יודעת את מה שיורם טהר-לב אומר : "השריפה היא מכה קשה, אבל בתהליך ארוך היא מחזקת את היער" וחוץ מזה ,היום יום חמישי ונפגשנו. וגם מחר נפגש :) ואני מרגישה טוב יותר. שלך, במבי.

http://www.youtube.com/watch?v=xo8oXcDnF_0&feature=player_embedded אם רק הייתי יכולה להעביר במילים את התדר הזה בו אני מרגישה עכשיו.. את התדר בו אני מניחה את הסירטון הזה כאן.. גופי כאילו רוטט, יש המון המון חמלה, מעבר למה שאנחנו מרשים לעצמינו לדמיין........ דמעה קטנה, הלוואי. ~נילי~

לך ד"ר גליקסמן מודה לך מקר לב על תגובתך המהירה , המקצועית והמועילה לשאלתי. בברכה י.ש

תודה על התודה, למילה טובה יש תמיד עוצמה , עידוד ותמיכה הגורמים לסיפוק רב לעוסקים בטיפול רפואי ונפשי. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

קור פנימי קור חיצוני לא מוצאת את עצמי בשומקום.

הי מיקה סורי שאני קצת נדבקת להודעות שלך בזמן האחרון, את פשוט מצליחה לומר את כל מה שלא יוצא לי מהפה...זה בסדר? את האמת, אני אוהבת את הקור בחוץ..גם בגלל הריח של הגשם, אבל גם בגלל שכשקיץ אין לי סיבה או תירוץ אמיתיים להתכרבל כולי במלא שכבות מגנות, לנסות לחמם קצת את הבפנים הקפוא ( להרגיש שבחוץ כן אפשר לזרוק איזה סוודר ושיהיה קצת חם )..פתאום יש איזשהו תואם בין הבחוץ לבפנים, עליי זה מקל, הסגרירות הזו. אבל בשבילך, מקווה לקרני שמש חמימות מחר. אופיר

חשבתי שרק אני מרגישה ככה... את יודעת מה אני עושה בקיץ? מדליקה את המזגן על קור הכי חזק ומתכרבלת בפוך...

הפער העצום בין הכתיבה לדיבור אצלי ידוע .. אולי היה עדיף שהייתי מפגרת בשניהם כי פרט לתסכול ולנזק (בבתי"ס היו בטוחים שמעתיקה והורידו ציונים או שחשבו שבכוונה לא רוצה לתרום... אם לא היה עצוב היה מצחיק) אויש מצטערת אופיר.. רק רציתי לומר תודה ושמחה שעוזרת למישהו במשהו. התגובות שלך תמיד רצויות. (אגב, עניתי להודעתך אליי אי שם בשרשור למטה) תודה.

התכסי בשמיכה, שתי משהו חם שהחום יחדור...שולחת לך חימום מהלב. מיכל

שורדת - כל הכבוד שאת מצליחה לאתגר את עצמך ב"הפוך על הפוך" אני קרובה לקיפאון אבל אולי איישם בקיץ הבא.. (: מיכ - באמת שמיכה זה הדבר הכי מציאותי כרגע.. מאחלת לשתיכן שתמיד תהיו מוקפות בחום נעים ושתרגישו אותו מבפנים.

הכותרת מזכירה לי את שיר שמאד חסרה לי.. אבל ה"אין" =אין מי שיעניק לי חיבוקים . ונכון - שזה מה שמרגישה שחסר.. -- .."כמו שיורד גשם.. כמו אין יותר סיבות טובות. הכל אותו דבר נשאר.. .. להיות קרובה יותר עד קצה הסוף, כאילו שום דבר לא זז.."

הי מיקה, אני מכירה ויודעת על איזה קור את מדברת, הוא כזה שחודר לעצמות, וסוודר ושמיכה לא עוזרים. אני מצאתי שעבורי עוזרת בהייה בטלויזיה, בתוכניות שרבע שעה אח"כ אני לא זוכרת אפילו מה ראיתי, אבל התמונות שעוברות מול העיניים, איכשהו מרגיעות אותי, וגם שוקו חם, הוא מנחם כזה. מאחלת שייחם לך, ויהיה לך טוב

הי אודי, שלומך טוב? מקוה לבשורות טובות ולגשמים שיבואו כבר... האם פטריית העשן נמוגה לה שם בצפון? דואגים לכם ... בטיפול שלי לפעמים המטפל מגיב אחרת ממה שציפיתי או הייתי רוצה. ברור שאנחנו 2 אנשים שונים ולכן התגובות לא יהיו מתואמות בדיוק... למשל כאשר דיברתי על חוויה לא פשוטה שחוויתי בימים האחרונים היייתי שמחה אם הוא היה שואל קצת פרטים,עוזר לי לפתח את זה,נכנס איתי לחוויה...במיוחד שגם עליו דיברתי בתוך מכלול הדברים. תחת זאת הוא הגיב משהו לגבי האישיות שלי.על החלקים הבריאים שלי,משהו כזה. אתה חושב שזו אגנדה טיפולית?או שהוא לא מודע לציפיה שלי ממנו? כדאי לשתף אותו? הייתי רוצה גם שיגיד לי מילים יותר אישיות,בטיפול,ולא רק ינתח,יסביר,יבהיר... מה דעתך אודי? ח.

אודי, רואה שאתה כאן ועונה. למה שום דבר לא ממלא? למה התהום בפנים תמיד פעורה,למה? מתי אוכל להרגיש באמת טוב עם עצמי? וכמה כאב יכול להיות בבן אדם אחד ?כמה?.... אודי, קשה לי קשה, הצלקות בלילות מרגישות טריות, כאילו מעולם לא הגלידו, ולא עבר זמן. כאילו. ח.

שלום לכולם רציתי לדעת איך זה להרגיש אמא לילד פרי בטן? האם הקשר אליו כה חזק, כך שאם בן הזוג זוכה עליו במשמורת בבית המשפט, זה דבר שגורם כאב לב? האם בגלל זה יש אמהות שמטביעות את הילד שלהן במקום להעביר אותו למקום אחר? אני לא יודעת כי עדיין אין לי ילד.

הי, אני אמא. וכן הקשר חזק. הכי חזק. ואין לי מושג, אבל נראה לי שאם האבא של ילדי היה לוקח לי אותם, זה היה כמעט הדבר הכי כואב בעולם. והייתי נלחמת כמו פנתרה ועד טיפת דמי האחרונה. אבל לא הייתי שופכת טיפת דם אחת שלהם. כי זה הדבר היחיד שיותר גרוע משיקחו לי אותם. שהם ייפגעו. ועוד שאני אפגע בהם? צריך להיות חולה ומעוות כדי לפגוע בילד שלך כדי שלא יהיה אם אחר. זו לא אהבה זו קנאות ורכושנות חולנית. אל תבלבלי. י.

שלום לך, שאלת על ההרגשה להיות אמא אז מבחינתי להיות אמא זה לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלילד שלך יהיה טוב! ולהטביע אותו ממש ממש לא נכנס לרשימה. חוץ מזה שלהיות אמא זה אושר מ ו ש ל ם ! זה הדבר היחיד שיכול לרומם אותך מכל מצב.

אמא- ככ הרבה רגשות מקופלים במילה אחת, אהבה,דאגה,טרחה,שמחה,התלהבות ומה זה בשבילך,אם אפשר לשאול? וגם להטביע באמבטיה נראה לי הנורא מכל, אולי את זקוקה לתמיכה,לעזרה מקצועית? ח.

היום הכותרות על השריפה התחלפו בכותרת על אותה אמא רוצחת. אמא שלי לא רצחה את הילדים שלה, אבל הייתה מאיימת מידי פעם שתעשה את זה, לפעמים האיומים היו גם פיזיים (אלו הזכרונות הראשונים שיש לי מאמא שלי) אבא שלי לצערי, היה גם הוא דמות עויינת ומסוכנת. היום כאישה בוגרת, אני יודעת, עדין לא מבינה איך היא יכלה, אבל יודעת ומבינה את הקשיים שהיו לה ויש לה. למרבה הפליאה, בתור ילדה הערצתי את אמא שלי, בעיניי היא הייתה כמו אמא אדמה, היא הייתה מקור החיים מצד אחד אך גם מסוכנת ופראית, אדישה מאוד לברואיה. אני לעומת זאת בתור אמא, מעולם לא הייתי אלימה אבל היו לי (לפעמים עוד יש לי קצת) מחשבות נוראיות פחדים וחרדות שאין לאנשים נורמאליים. היום, אחרי כך וכך שנים של טיפול, אני קצת יותר נורמאלית. אם כי בימים כאלה שהילדים בחופש ואני איתם כל היום, אני די מתחרפנת. לא צריך לדאוג, אני לא יעשה שום דבר. מקסימום אני אכתוב קצת שטויות פה ושם.

הי, איזו שאלה... ואני גם חושבת לי מדוע את שואלת... רוצה לספר בהקשר הזה משהו עליי. הייתי ילדה בסיטואציה דומה בעיניי לזאת שתיארת, והיא נחשבת למקרה קיצוני שקשור בפתולוגיה נפשית קשה. אמא שלי במגבלותיה וחוליה לא הצליחה ממש לראות אותי כייצור נפרד, עם צרכים, רצונות. ונכון, לכן במצבים מסוימים גם לא ניתן לדבר על רגשות כאהבה (אין בתפיסה כזו שניים בכלל, שלא לדבר על השלישי). ובעיקר באותם הימים סביב הגירושין שהיו היא פגעה בי באופן אלים ומסכן חיים. שונה משתיארת, מוסווה, אבל רע דיו, וכנראה שהפעולות הללו גם לא נמצאו בקשר עם התודעה שלה. יכול להיות שכמעט עלו על זה בגלוי. כמעט חשפו. אך העניין הוחנק. גם התעתוע היה רב. היום אומרים לי שמי שהיה בסביבה, ואיכשהו אולי הבין דבר-מה בתוך העיוורון הכללי, נטה לא ללכת על כיוון ההפרדה הטכנית (למרות שמצד אחד הדבר התבקש) מתוך חרדה שאם ינסו להפריד - תמות הילדה וגם האמא. מאמינה שיש מצב שזה נכון. אמא הקפידה לחסום בפניי אפשרויות להיעזר ולהיתמך באחרים זולתה, ובמיוחד היכן שלא יכלה היא. והייתה הרבה נקמנות וקנאה סביב הקשר עם אבא - ההיי לייט גם התרחש כשהייתי בגיל של השלב ההתפתחותי הילדי ע"ש התסביך ההוא. אז בחרו לא להגביר מלחמה והשאירו ביחד (הרע במיעוטו?). ואמא אפילו לא טופלה אז. כפי שניתן לראות, אני עוד כאן, ולא אשקר אם אומר שאני עדיין תוהה לפעמים האם היה טוב אילו היה מצליח לה בטעות עד הסוף, לו הייתי מתה ולא חווה שנים של סבל וכאב ומצוקה ובדידות. רוצה לציין שהיות שזו ההיסטוריה שלי, חשבתי משך תקופה שהמושג 'אמא' מתאר אישה שמתנהגת באופן דומה למוכר לי. שכך כל האמהות מסוכנות. שכך בכלל מתנהלות מערכות היחסים בעולם. למדתי להכיר שהמצב שונה. שהרוב המכריע אינו כזה. ושבאמת צריך להיות במצב נפשי מאד מסוים ולחצות איזו נקודת אל חזור. אז יש מזה בעולם של המין האנושי. ולי הייתה אמא כזו. זו אמא שלי, אמא שלצדי הייתה רוב הזמן במצבים מאד רגרסיביים. והיו בה גם צדדים אחרים. היא גם אחראית לכך שאני חיה. וכנראה שקיים גם משהו גרעיני מספיק, שאלמלא הוא, לא יכולתי לעבור ברבות הימים טיפול נפשי ולנסות להשתקם. איך אומרים - "זה מה יש", וכנראה שכך גם אהבתי אותה. אפשר אולי להבין שגם הזעם שלי גדול, ואין מילים שיכולות לתאר את הכאב, ועדיין לא בטוח שנכון להפוך ל'מפלצות' ולעשות לינץ' משתלהב ומוחלט- כי אם האמהות הללו מפלצות אזי ניתן בתנאים של טשטוש הפרדות לעשות את הקישור שצאצאיהן גם. והם לא. לא מפלצות וגם לא מלאכים טהורים. סוריקטה

סוריקטה יקרה, כואב לי בלב לשמוע. אני מוצאת שאני מהססת איך להשיב. שאני זהירה בתגובה. כי אי אפשר לדעת מה מן המילים יחווה כלינץ או הפיכה למפלצת של האמא הפוגעת. אני כן מרגישה בעוצמה שזה דבר נורא ושצריך להבדיל בינו לבין אקט של אהבה. מה שברור שיש כאן מחלה, אבל ברור עוד יותר שהצאצא הוא לא מפלצת הוא קורבן. בקורבן צריך לטפל, לעזור, לבנות ולא להוקיע. מחבקת מרחוק י.

שלום אודי, אני צופה מהצד כבר כמה זמן, יש מקום פה בשבילי? נראה שאצטרך בתקופה הקרובה חיבוק\ חיזוק... :)

שלום רב, יש לי חלום שחוזר על עצמו, כל פעם מחדש, בערך כל כמה חודשים. אני תמיד נמצאת באותו בית שגרתי בו עם הבן זוג לשעבר, בית פרטי שהיה על קו הים. ותמיד אני מדברת בטלפון כשפתאום אני רואה שהים מתקרב במהירות לבית (צונאמי) ואני פשוט מתחילה לברוח ולעלות כמה שיותר למעלה כדי לברוח מהמים, מטפסת על כל דבר אפשרי, עולה לבניינים גבוהים וכו. רק לקראת סוף החלום כשאני "במקום מבטחים" אני תוהה מה קורה עם האנשים היקרים לי, אם הם בסדר, ונהיה לי עצוב ואני בדרך כלל מתעוררת בשלב זה. אני מאוד מאוד אשמח לשמוח אם יש לך איזושהי חוות דעת על החלום ומשמעותו. תודה רבה

ראית אודי ? חמישה מליון עצים נשרפו חיים !!! כן, חמישה מליון !!! כמעט שואה.. כן, גם כל כך הרבה בני אדם כך נשרפו חיים !!!!!! נשרפו על כלום !!פשוט על כלום !! כל כך מזוויע !!! כל כך מקומם!!כל כך משאיר אותי בחוסר אונים !!!! וואוו... זה פשוט נורא, נורא !!!!!!! בתחילה צפיתי בטלויזיה..אחר כך הפסקתי לראות..היה קשה מידי לצפיה.. אני יודעת שכולנו נמות בסוף..אבל באופן שכזה ??? למה ??????????????????????? כל כך מיותר !!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףף כן, גם היא נסעה שוב.. נפגשנו הבוקר והיא שאלה אותי מה אני מרגישה עם הנסיעה הזו שלה, עניתי לה שאין לי מרגיש בלב וגם לא איכפת לי .. היא אמרה לי:"את יודעת שאני אחזור ונפגש בחמישי. אמרתי לה אולי, או שכן או שלא.. היא אמרה לי :"ואיך את יודעת שהשמש תזרח מחר ?" אמרתי לה "עם הטבע זה יותר בטוח"... האמת , אחרי מה שקורה פה עכשיו בכרמל ובכל האיזור הזה אני כבר פחות בטוחה בכך... לך תדע אודי..ואולי מחר גם השמש לא תזרח ? ואולי ,מחר כבר לא יהיה מחר ??? אודי, שתדע לך שאני מרגישה לא טוב. במבי :(

הי במבי יקרה, אודי יקר וחברים יקרים חשבתי עליך כשהסתכלתי על השריפות. חשבתי על החיות ביער ואז חשבתי עליך ועל היער שהפסיק להיות בטוח. וחשבתי על חרדות.ועל מקומות בטוחים ועל איך אפשר לדעת. ודאגתי. חשבתי גם עליך אודי שגר אי שם בצפון. והאם ואיך מורגשת שם האש והעשן ואיזה ניגוד זה עם האוויר הצלול שבדרך כלל. וכשנכנסתי עכשיו ראיתי שאכן. וגם חשבתי על כך שאין באמת מי ששומר. כשהייתי קטנה תמיד חשבתי שאנשים מבוגרים אולי יודעים את מה שאני לא יודעת. ואחר כך כשקצת גדלתי, חשבתי שאולי לאו דווקא האנשים המבוגרים שאני מכירה אבל יש שם מי שיודע. אולי מי שמנהל אולי ראש הממשלה. ועכשיו אני יודעת שאף אחד לא באמת יודע. ואף אחד לא שומר עלינו כאן. ואני לא מתכוונת רק במדינה שלנו (רשלנות מישהו אמר לאחרונה) אני מדברת באופן כללי שאין אדם שיכול לשמור ולדעת. וזה מפחיד וזה מעורר חרדה. וזה לא מאפשר להיות ילדה. כי מי יהיה המבוגר האחראי? י.

אני בת 21. כשאני עם אנשים שאני לא מכירה טוב אני מפחדת שיצאו לי גזים (לא מהפה) ושישמעו את זה קורה. ובגלל שאני מפחדת מזה יש לי רק יותר גזים ואני מתאפקת וגם כואבת לי הבטן. הבעיה התחילה בגיל 18 ורק הולכת ומחמירה כי אני מתאפקת מהפחד, וזה מכאיב לי ונהיה יותר גרוע. בגלל כל זה אני נמנעת מלפתח קשרים עם אנשים, ואני מפחדת להתחיל לעבוד במקום חדש- ובכלל אני מפחדת מאנשים זרים -מה הם יחשבו עלי אם יצא לי גזים לידם. איזה טיפול מומלץ לי? האם יש טיפול שיכול לעזור?

שלום רב לך נועה הסיבות לאותם "גזים" שאת מתארת המחמירים במיוחד כשאת נמצאת עם אנשים יכולות להיות רבות ושונות החל ממתחים ולחצים ועד הפרעות במערכת העיכול. ממליץ על פנייה לרופא המטפל לצורך ברור רפואי מקיף על מנת לשלולל בעיות רפואיות . במידה והבדיקות תהיינה שליליות יש לפנות לטיפולפסיכולוגי , אני ממליץ על טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. באמצעות טיפול זה תוכלי ללמוד כיצד לשלוט על המתחים העודפים ללא טיפול תרופתי. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

לנועה שלום, כמרפא בגישת הביורגונומי, גישה שאפשר לאבחן באמצעותה גם מרחוק, תפקוד מערכת העיכול שלך משובש מאחר ורמת האנרגיה בגופך נמוכה מהרצוי בשנתיים האחרונות. האם איינך עייפה יותר מהרגיל בשנה האחרונה? רמת אנרגיה זו תלוייה בהשפעה חיצונית של ה"משלים האנרגטי" עלייך ומטופלת בצורה טובה ב"ביורגונומי". לאתר המסביר דרך טיפול זו אפשר להגיע ברישום שמי ב"גוגל" בברכה, יורם גני

שלום, אני סובל מבעיה בתחום החברתי-רומנטי, יצירת קשרים ואינטראקציה עם אנשים חדשים, חרדה חברתית, חוסר בטחון עצמי וחרדה מיצירת קשר עם בחורות במובן חברתי ורומנטי, פחד מדחייה ואולי גם מזוגיות. וכתוצאה מדברים אלו אני סובל מדיכאון קל, בעיות בריכוז והרגשה כללית רעה. אני מבקש המלצה לפסיכולוגית מעולה (עדיף, אבל אפשר גם פסיכולוג) בתחום זה באזור חיפה והקריות. תודה!

כבר תקופה די ארוכה שיש אצלי כעסים על כל מיני גורמים גם אם זה גורמי אכיפת החוק. עקב הכעס יש לי ניצנוץ שיניים , הפרעות בזיכרון, לעתים קרובות אני בודד. למרפאה לבריאות הנפש אני לא מעוניין לפנות כי שרות שם הוא גרוע. בתודה על התשובה.

רציתי לדעת איך עובד טיפול פסיכולוגי? שפסיכולוג יגיד לי איך להמנע ממצבים שגורמים לכעם או יגיד לי מהשהו משמח וכעס יעבור. בנוסף יש לי גם חרדות שתתבטעות לפעמים בגמגום ובלבול בידיים.

אובחנתי לפני מספר ימים כאישיות גבולית אני לא מוצאת את עצמי בשום דרך ולפני חודש ומשהו החבר שלי שהיתי איתו ארבעה חודשים נפרד ממני וכמובן הפרידה היתה דרמטית וכואבת אני לא מצליחה להתגבר בנוסף לכך הטיפש הזה מוסיף בננות לפייסבוק שהן גם מכרות שלי אני נשרפת בא לי לדפוק את הראש בקיר להבין כבר מה לעשות גם ככה אני לא מעכלת שבאמת יש לי הפרעה שעכשיו אני מבינה למה תמיד סבלתי ככה בתור ילדה למה עשרים שנה אני נשארת וסובלת איפה שלא יהיה אני משתגעת אני מרגישה שאין מוצא לחיים שלי וכן אני גם יודעת שזה חלק מהתסמינים של אישיות גבולית נכון שהחבר לא מושלם אפילו לא קרוב לזה לא מבחינת מראה ולא מבחינת אישיות אבל עדיין כמה שהוא כזה אני לא מצליחה לא לחשוב עליו ולשכוח אותו קשה לי אני לא יודעת באיזה מקום לשים את הראש שלי אני עכשיו מטופלת במרכז בריאות הנפש בבקשה תעזור לייי!!!!!!

אחרי הכל אי אםשר להתעלם מהבעיה ולדעת שבגלל הבעיה הזו אני במצב הזה ככ רגישה וכואבת ומדמיינת דברים ופרנואידית האם יש לכך גם טיפול תרופתי? והאם אתה ממליץ עליו?

אני בישן מאוד במיוחד בקבוצת אנשים, לפמים אני רוצה להגיד משו ו לא מצליחה. מאוד קשה לי.אם אני עומרת משו אני כבר אדומה .אם אפשאר לטפל בזה.תודה

שלשום אובחנתי לאחר טיפול ארוך כסובלת מהפרעת אישיות גבולית אני מרגישה שאין לי מוצא מה שעוד יותר מחרפן אותי שזה בדיוק התסמינים של הסולבים מהפרעה זו מה עליי לעשות אני בטיפול ואני מרגישה כלומניקית ושלעולם אני לא ימצא אף גבר שירצה לסבול אותי

אני בת 21 אני לא עושה כלום עם עצמי השתחררתי מהצבא בעקבות הדיכאון שעברתי אממ אני בכלל מסתכלת לאחור על החיים שלי הם לא היו קלים. אני מאוד מבולבלת ורק לפני חודש החבר שהיתי איתו ארבעה חודשים נפרד ממני אני נורא פגועה הוא אמר לי תשמעי את חיבת לטפל בעצמך כאילו גם ככה אני מרגישה דפוקה ופגומה והוא רק הוסיף הוא פגע בי ברמות נורא קשות לא נתן לי יחס הולם ואני מרגישה שלא אהב אותי במידה שאני אותו בכלל לא היה איכפת לו ממני יותר מדי הוא כל הזמן אמר שלחוץ לו וחיפש סיבות הוא בן 29 ואני החברה הראשונה שלו אני מתה להתקשר ענה לי מה עליי לעשות מה לחשובבב

אני בן 19 ורציתי לשאול במהלך היום אני מרגיש עייפות נפשית ופיזית המתבטאת בראייה לקויה והרגשת חרדה וחוסר רצון לעשות פעולות.. אני אוכל מספיק( אני שוקל 64 על גובה 1.77 ואני יושן בערך 9 שעות בלילה. איך אפשר לטפל בזה? מה עושים? תודה

שלום רב לך שלומי לעייפות אותה אתה מתאר יכולות להיות סיבות שונות . אני ממליץ לך לבקש מרופא המשפחה שלך לבצע הערכה רפואית מקיפה החל מבדיקות דם וכלה אפילו במעבדת שינה . אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

יודעת ש"סגרת את הבאסטה"... אבל הפעם לשם שינוי לא שואלת או מבקשת דבר... רק חושבת עליך ודואגת.. כי אתה כל כך קרוב לשריפה האיומה המשתוללת בצפון...ממש פיגוע-טבע.. האם אתה לא חושב שכדאי לפנות את עצמך ואת היקרים לך משם?? מקווה שהכבאים יגברו על השריפה בהקדם.. וללא נפגעים נוספים. היום ברדיו נשמעה תפילת "אנא בכוח" עם הלחם הנפלא של עובדיה חממה.. = מילים בעלות עוצמה כפולה בהקשר הזה. והפעם אני מבקשת שתשמור אתה על עצמך והשם ישמור אותך.

בבקשה, שמור על עצמך... מאוד ,מאוד , מאוד.. כשראיתי אתמול בערב את האסון הנורא. :((((( כזה אסון נורא ....כל היער..לא להאמין..פשוט כל היער.. כל כך הרבה עצים..איך זה אפשרי ????? איך זה ייתכן ??? :((( וגם כל כך הרבה אבדות בנפש.. פשוט לא להאמין. כזה אסון... אז כשראיתי בטלוויזיה, מיד חשבתי עליך אודי. אני יודעת שאתה שם באיזור..פחדתי עליך, דאגתי... גם תהיתי אם אתה בין הפסיכולוגים המגוייסים לעזור למשפחות שהאסון האיום פקד אותם. אודי, אני כל כך מבקשת ממך, בבקשה שמור על עצמך.. אתה רואה בעצמך כמה אתה יקר פה וגם כמה כולם צריכים אותך כאן. במבי. :((((

כתבתי הודעה כל כך ארוכה, ומשום מה לא הצלחתי לשלוח אותה... אנסה לכתוב שוב מבלי להחסיר משהו... לפני מספר שנים עברתי תקיפה מינית. במשך כל השנים האלו לא ניגשתי לטיפול ולא דיברתי על כך. כשהתחלתי קשר סיפרתי את שקרה, אבל לא באמת ממקום של רצון לשתף. הרגיש לי שאני חייבת לספר זאת, כבוד בסיסי למי שאולי יכנס איתי למערכת יחסים. תמיד היה קושי עם גברים ומגע פיזי, אבל הצלחתי להתגבר זאת אחרי שזכיתי באמון, מה שלקח המון זמן. המון קשרים נהרסו כך. השנים עברו די בסדר. שכנעתי את עצמי שהכל בסדר ואני בסדר וזרקתי את המקרה רחוק רחוק בתוככי המוח שלי. בשבוע האחרון, עקב פרשת בר לב והעצרת, אני שקעתי עמוק. מרבה לחשוב על זה ולהיזכר, להריץ תמונות. אני חצי בנאדם. אני לא מסוגלת להירדם בלי כדור שינה, וסובלת מסיוטים שקשורים במקרה. אני לא מסוגלת להיות בסביבה של הרבה גברים. מתחילה לנשום בכבדות וחוטפת בחילה וסחרחורת. לא מסוגלת לאכול, אולי מרק קצת במהלך היום, וגם את זה מקיאה. אתמול התעלפתי. זה היה נוראי. אני כותבת בפורום נוסף, ספציפי למקרים כאלו. אבל הרגשתי שחייבת לכתוב גם במקום שבו יש איש מקצוע שיוכל לענות ולכוון. התמיכה טובה של נשים שעברו דברים דומים, אבל זה לא אותו דבר. אני לא מסוגלת, אין בי הכוחות לגשת לטיפול. אני אפילו לא מסוגלת לטלפן למרכז סיוע ולדבר. אני משתפת אדם אחד שקרוב ללבי, אבל הוא לא לידי פיזית. אני לא מצליחה לאפשר לו להתקרב. יש בי חששות שאני מצטיירת בעיניו כאדם חלש ונזקק, מפחדת שרצון השיתוף שלי כלפיו רק יהרוס לי והוא יתרחק. אני מפחדת מהכל, מבולבלת מהכל. בעיקר אני מרגישה שאני לא ממש יודעת איך להתקדם מכאן הלאה...

אני מודה לך על המענה המהיר. אני אשמח לשתף כאן, אני לא ממש מסוגלת לגשת לטיפול מקצועי. יש בי חששות מזה ואני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לדבר על זה עם מישהו פנים אל פנים... זה עדיין מאוד מאוד קשה לי. אני רק יודעת שהימים האלה מאוד מאוד קשים לי. ואני מרגישה אבודה וחלשה מאוד. פיזית ונפשית.