פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אישה בת 36 ויש לי ילדים.. אתמול בלילה הלכתי לישון רגיל אם כי מאוחר ו..בבוקר קלטתי שברח לי פיפי במיטה! יש לציין שזה לא קורה לעיתים קרובות ו..המבוכה מבעלי, כמובן שישן לצידי. הוא לא לקח את זה קשה רק היה המום.. אין לי מושג איך זה קרה פחדתי שהלילה זה יתרחש שוב אך לא. אציין כי לפני שהלכתי לישון קראתי חומר קצת קשה באחד הבלוגים, בלילה העוסק בפגיעה מינית. אבל אין מצב שזה שהיה משפיע עליי עד כדי כך או שיש קשר?

שלום רב, האם ניתן לקבל המצלה על מטפל\ת באזור המרכז? תודה, שרית

שלום רב לך שרית אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת להמליץ על מטפל בהתאם לבעייה בה את מעוניינת לטפל. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רציתי לשתף בסיפור קטן מקווה שתוכלו לעזור יש לי חבר חדש מזה כחודשיים וחצי אנחנו לא שוכבים או מקיימים יחסי מין,כיוון שאני בחורה "שמורה" ועד החתונה לא מתכוונת לעשות זאת, מה שכן,ישנים ביחד כאשר הוא בא אלי אחת לאיזה חודש לישון, בכל פעם שהבחור בא לחבק אותי,או לשכב איתי(עם בגדים כמובן), אני שומעת נשימות עמוקות וארוכות וקצב לב מואץ, האים הדבר הזה טבעי?או שחלילה יש בעיה? אמרו לי שקצב לב מואץ ונשימות מואצות מעידים על חרדה חברתית, האים זה נכון? ודבר אחרון,מתביישת ומרגישה מובכת אך בכל זאת לא אהסס פה בפורום, כששכב עלי פעם אחת ומייד ירד,הרגשתי שנוסף לקצב מואץ ודופק מואץ ונשימות עמוקות,גם האיבר שלו מעין זז, אין קשר לאימפוטנציה נכון? יחסי מין אפילו אם עם בגדים בתור התחלה לפני חתונה,מלווים ב3 הדברים האלה שאמרתי? לא מן הנורמל? תודהר בה לדר וסליחה על ההבכה, אולךי זה לא מתאים לפורום-לא ידעתי את מי לשאול בתודה מראש יסמין

לרגעים נדמה לי שהעצב פועם לי מתוך החזה ורק קרום דק מונע ממנו להתמזג בכל גופי. הקרום שלי מנוקב תמיד והעצב זורם בקצב קבוע ואיטי ומתפשט בכולי. לפעמים משהו חורץ אותו, עושה בו קרע. נדמה לי שבגלל זה אנשים אומרים שהם נקרעים מבפנים. ברגעים כאלו אני טובעת בו, בעצב. מה זה אומר להבריא ולגדול? לאנשים בריאים, אין את הגוש הכבד הזה? אולי איזה מום מולד ניקב לי את הקרום הזה ואי אפשר לאטום אותו, אולי חלק מהאישיות שלי זה להיות עצובה תמיד, במידה. אני מאמינה שאפשר למזער את הרגעים שבו הוא נבקע, גם הטיפול משנה שם דברים. אבל, האם אני אמורה להסתפק בזה ולהמשיך להסתובב תמיד עם הזרימה האיטית של העצב? קשה לי לדמיין איך חיים יכולים להיות מספקים ככה.

מה עושים להקאות מדברים מסריחים שקורה מתי שרואים אותם ?

שלום רב לך חוש הריח הוא למעשה אחד החושים הראשונים והמפותחים ביותר אצל האדם, רגישות לריחות מסויימים יכולה בהחלט לגרום לבחילות והקאות . קשה אך ניתן ללמוד כיצד לשלוט על התגובה לריחות באמצעות טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באתי הייתי רציתי לא הצלחתי אז קראתי נחתי שתקתי והלכתי. אולי פעם אחרת?

שלום, הפעם משהו באמת שונה לגמרי. בשבוע הבא אחזור לטיפול אחר חופשת הלידה של המטפלת, קרו הרבה הרבה דברים שכמובן צריך לדבר עליהם בטיפול. יש לי התלבטות, אחרי ההפסקה צריך לדבר על הדברים שקרו נכון???? אבל אני רואה שיש לי צורךךךך רב לספר על משהו אחר, פעם במסלך הטיפול חשבתי לשתף אותה במשהו אבל שניתי את דעתי ואמרתי שלא אספר את זה לה. משבוע ואני חושבת על הנושא, מטרת הטיפול שלי היא להגיע לעצמאות מהקשר שלי עם ההורים בכדי להיפטר מהחרדות, כי אמא מאוד חרדנית ודואגת הרבה, זה מה שהמטפלת יודעת על אמא שזה גורם תמיד לעימותים ביני לביניה. הנושא שאני רוצה לספר לה הוא שאמא לוקחת תרופות נגד חרדות ודיכאון, וברור שישנו דברים שהרגשתי וחייתי בהם מהבעייה הזו. יש לי כמה שאלות בכדי לדעת מה לעשות ומה עדיף. האם כדאי לספר לה את זה?? שזה יכול לשנות את הכלים ואיך אתמודד עם אמא??? שאם לא סיפרתי האם תתן לי את אום כלים??? האם כדאי לספר לה במפגש הראשון אחרי ההפסקה או לחכות עד שנדבר על מה שקרה בהפסקה???? או אפשר לספר ואחר כך לדבר על מה שקרה??? האם בכלל כדאי לספר לה או לא משנה??? אני משערת כמה זה יכול להיות קשה לי ולא יודעת אם ארגיש בנוח להמשיך בטיפול אחרי הדברים האלו. יש לי חשש שאגיע למפגש ואשתוק, היא בהחלט תתחיל לדבר ואם התחילה אני אשתוק ולא אספר, אפשר לבקש שלא תגיד כלום שאני רוצה להתחיל במשהו?????? יש לי חשש גם שעד שבוע הבא יתעוררו אצלי רגשות השנאה וחוסר האימון בה בגלל שהפסקנו הטיפול וזה היה קשה לי. מה אתה מציע כל דבר יכול לעזור לי. תודה רבה

הייי, אודי עדיין לא החלטתי אם לספר, אבל רוצה להגיד כמה דברים עוד. שאמא הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר מזמן שהייתי עדיין ילדה, בהתחלה לא הייתי מבינה כלום אבל לאט לאט ידעתי שיש בעייה ואמא לוקחת תרופה אחד, וההורים שלי התחילו לדבר על זה בקול רם, הייתי רואה שכמה קשה לה להתמודד עם מצבים שונים והייתי תמיד פוחדת עליה ועל התגובות שלה ואיך היא תהיה, החרדה שלה בדרך עקיפה השפיעה עליי. היא לא עברה טיפול פסיכולוגי, היום היא לא מטופלת היא רק לוקחת תרופות. בכל התקופה הזו נכון שעברה אבל לפעמים הייתי רואה אותה עד כמה היא פוחדת ושהיא לא יכולה להתמודד לא הייתי מבינה נכון אבל הייתי מרגישה שיש משהו לא נכון, בנוסף שהסביבה והמשפחה המורחבת הם יודעים שאמא חרדנית אבל לא יודעים שהיא לוקחת תרופות אז לפעמים היו מזלזלים וזה היה הורג אותייייייייי. אז כל זה צריך לספר???? הפסיכולוגית שלי מכירה שאמא חרדנית מאוד וזה משפיע עליי מאוד, אבל האם שהיא מקבלת תרופות זה יכול לשנות את המצב???? כי הדברים הם אותו דברים שהאם אני יכולה להגיד לה הכל חוץ משהיא לוקחתתרופות והייתה אצת פסיכיאטר או באמת שזה משהו משמעותי ויכול לשנות את הטיפול שלי??? תודה

בחודשים האחרונים עברתי המון אירועים שדי זעזעו אותי אבל התגברתי עליהם.במקביל אליהם התחלתי לפתח פרנויה כלפי כל דבר,כלפי עצמי כלפי הסביבה.אני מרגיש שבכל מקום שאני נמצא אני חייב להתחבא ושעוקבים אחריי,וכשאני מנתח דברים או אירועים מסויימים אני חוקר את עצמי אולי אני מדמיין או מכחיש כדי לא להתמודד עם המציאות.זה מכניס אותי לסטרס ברמות מטורפות שמשפיע עליי ביום יום,אני נהיה מתוסכל הרבה פעמים,אני בוכה.....אני מרגיש שאני צריך לשאול מה לשנות בתמונה כדי לחזור לעצמי

שלום אביב בן כמה אתה? מה הרקע לאירועים? אולי מסוגלת לעזור יש לי חברה טובה שמבינה בענינים שכאלה אכתוב לך עצתי, אבל...תעזור אם אפשר בהרחבת יותר פרטים בברכה, יסמין

שלום רב! בת 41 בעלי בן 44 ולנו 2 ילדים. בן - 8 בת -6 וחצי. בעלי נחשב גאון חכם בצורה קיצונית, אך לצערי ברבות השנים גיליתי כי אין לו אינטליגנציה רגשית כלל וכלל. אנו נשואים 9 שנים שבמהלכן אף פעם לא ישב והסביר מה הבעיה אלא נהג לברוח לבית אמו להיות שם לילה או שניים ואז לחזור. היום כאשר הילדים גדלו הוא מערב אותם בכל הקשור לגידולן את המחשבות שלי לגביהן הוא אומר להם בפנים, צועק כל הזמן, הילדים חוששיםממנו מאוד ממש פצצה מתקתקת. בחג האחרון הדבר עבר כל גבול הוא התערב בריב בין הילדים ואף הרים יד והיכה אותם. אנו לא מסכימה לכך מאותו רגע הסתגר בחדרו לקח לילדים את המחשב כאשר פנו אליו במילה אבא אמר אני מכיר אותך מאיזה מקום?פשוט התנהגות בלתי נסבלת. הוא אינו מוכן ללכת ליעוץ זוגי טוען שאצלו הכל בסדר. אני לעומתו חברותית אוהבת חברים אוהבת לצחוק הוא סגור מופנם בקושי מחליף מילה. שוחחתי עם אמו אך גם עליה כעס וצעק. מה עושים איך ממשיכים הילדים גובים מחיר שייתכן שזהו נזק בלתי הפיך? האם כדאי להתגרש ולהיות שלווה ושקטה ולא לחיות בפחדים. אנא עזרתך וסליחה על ההודעה הארוכה שרית

מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי את מוות מתקרב גם כמה שנים אחרי זה לא הבנתי איך הוא לא מגיע ובכיתה ז' ניכנסתי לדיכאון, כל היום הייתי במיטה לא שווה לי לקום בבוקר בשביל מה? בשביל עוד יום שהילדים יציקו לי וישפילו אותי? גם כשהיה לי יתוש מעל המיטה חשבתי פעמיים אם לקום ולהרוג אותו כי רוב הסיכויים שהוא ייברח ואז יחזור שוב להציק לי באוזן.. לא הרגשתי בשביל מה לחיות לא היה לי צורך בזה היו פעמים והמון מאוד שהתפללתי למות רק שייקח אותי כבר לאט לאט יצאתי מיזה ובתיכון ביום הראשון הרגשתי הכי טוב שיש וזה הלך והשתפר המחשבות על המוות התרחקו ירדתי קצת במשקל אכלתי טוב יותר מתמיד ואז... שוב צניחה עם האכילה הגזמתי יותר נכון לא הגזמתי בקושי אכלתי כי רציתי לזרז את תהליך ההרזיה והגעתי ל900 קלוריות ביום המחזור הפסיק לי למשך 3 חודשים בערך ועכשיו אני שוב מעלה את הקלוריות ויוצאת מיזה לאט לאט את ההמשך אני יודעת כבר יום שישי אני אלך לרופאת ילדים אני אעשה בדיקות דם היא תיתן את התוצאות ותגיד לי לאכול כמובן במאזן קלורי יותר גבוה ואז הופ אני אעלה במשקל והמצב רוח? נו .. תנחשי.. למטה ירד .. פה הדגשתי את המקרים הקיצוניים שלי.. אבל בכלליות ביום יום.. שבוע שבוע עליות וירידות במצב רוח שלי .. גיל ההתבגרות?? לא בטוח בכלל!! כשהמצב רוח עולה זה יכול להיות מכלום או מהצלחה אפילו קטנה מסויימת ואז? אני אומרת דברים שאם הייתי בdown לא הייתי אומרת (דברים טובים לא בהכרח רעים, מלאי ביטחון כאלה) ללבוש משהו (למשל מכנסיים קצרצרים ולפזז בהם כשאני לבד בבית כאילו אני הכי מושלמת שיש)(זה מוזר כי תמיד חשבתי שמכנסיים קצרצרים זה למופקרות) ואז יום אחרי אני יכולה לקום בבוקר כרגיל ... ולהרגיש שקמתי כאילו אני שוקלת 100 קילו (אני נותנת דוגמא למשקל בגלל ההרגשה) כאילו שלא משנה מה אני הולכת לאכול אני אעלה מיליון קילו באותו היום הזה.. ואז פתאום יום למחרת אני יכולה להרגיש מלאת ביטחון וקורנת ואומרת לעצמי לאהוב את עצמי תמיד לא משנה מה... אני בטוחה שאצליח בכול דבר ולוקחת על עצמי אתגרים לחיים במצבים של down? אני בוכה בוכה בוכה בלי שאף אחד ייראה (כמעט כל יום בלילה) הרי אם מישהו ייראה יחשוב שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת איזה בכי כאילו נתנו לי 10 שניות לחיות יש פעמים כמו עכשיו שזה יימשך שבועיים אפילו חודש (אנשים מסביבי לא בהכרח יבחינו כי אני אקרין שיגרה) ויש ימים שטוב לי ואני מציבה לעצמי אתגרים לחיים שאני אמצא עבודה מדהימה בעתיד ושאני תמיד אגרום להורים להיות גאים ומאושרים בי ואז בום נפילה אני מרגישה שאין סיכוי שאני אגרום להם להיות גאים בי אני מרגישה בודדה עזובה ושאין למי לפנות ואני אוכלת כי זה מנחם קשה לישון נישארת במיטה לא יוצאת מהבית הרבה (אם בכלל) ולא משנה כמה אני אעשה ואנסה אני לא אצליח ובגלל שזה קורה וקרה כל החיים שלי איך אני אמצא את עצמי? איך אני באמת אמצא לעצמי עבודה טובה שאהיה גדולה וארוויח טוב ואגרום למשפחה רק לטוב.. מה יש לי ? תמיד ידעתי שיש לי משהו.. משהו לא בסדר מגיל הגן אבל מה? אני קובעת פגישה עם פסיכולוג אני חייבת לדעת מה יש לי זה חייב להיות משהו זאת לא התנהגות נורמלית.. הדבר הכי קרוב שמצאתי לדברים שאני מתארת זה מאניה דיפרסיה.. האם זה נכון? אני מעדיפה שיגידו לי כן לפחות אני אדע שמצאתי את זה וסוף סוף אני יודעת מה זה היה כל השנים האלה ב-down אני מרגישה עצב ממושך ובכי לא הכי מוסבר, שינויים בשינה, חרדה, דאגה, אדישות,פסימית,חוסר אנרגיה,תחושת אשם,חוסר הערכה,חוסר תקווה,חוסר החלטיות,לא נהנית מדברים שאמורים להנות(לצאת לטייל עם אנשים אהובים), מחשבות נונסטופ על המוות (מגיל קטן מאוד) שאני ב-high - אנרגיה פיסית ואפילו מנטלית, הרגשה טובה מצב רוח טוב, אופטימית ביטחון עצמי,קפיצה מרעיון לרעיון במהירות (בגלל זה קשה להבין אותי), פעולה שאני מבצעת ע"י דחף פתאומי(משהו שבdown לא אעשה), חשיבה על לקנות מלא דברים כדי שיהיה לי הכול ולא יחסר לי כלום,קבלת החלטות מהירה, חוסר אימון במשפחה אפילו, מחשבות שווא שמתאימות למצב רוח והזיות(שיש סיכוי שאולי אני יכולה להחזיר את גלעד שליט הביתה) שאולי אני אביא את השלום לעולם.

אודי, במבי כתבה למטה שפספסת..תבדוק בבקשה...ובמבי מקווה שההרגשה השתפרה והחג עבר בסדר, בכל אופן אני חושבת עלייך :)

היה לי את החג הכי נוראי. בא לי לבכות

אני רוצה לספר, אבל חשיפת הפרטים משמעותה שאנשים שאני אוהבת ייפגעו... ההסתרה לא רק מכבידה, אלא גם גורמת לי לאשמה גדולה, לתחושת זיוף... ומצד שני- -- איך אפגע באופן חמור מאוד במי שאני אוהבת?? עוד שנה וחצי בערך, כן אוכל לספר... אתה חושב שאם אציג את הדברים ככה, כפי שאני אומרת כאן, יש סיכוי שהמטפלת שלי תסכים לשמור על זה בסוד? אני רוצה לבכות, אבל למדתי במרוצת השנים שאסור לי. לפעמים, זה מתפרץ ממני חוצה, אבל אח"כ אני מרגישה שפלה ומגעילה נורא. ביטלתי את פגישת אמצע השבוע כי לא נותרו בי כוחות... כל החג הזה, גם כן חג, רק התייסרתי . וחזרתי לשגרה, המבורכת , עייפה ורצוצה. אני זקוקה לחופש, שאין לי אפשרות לקחת כרגע. איזו עייפות אודי...

רציתי לספר לך שגמרתי לקרוא את ספרך ומאוד נהנתי מהקריאה, במיוחד חיזקה אותי העובדה שאני עושה נכון לגבי בני (עם הקשב וריכוז) הוא מטופל נכון!! אומנויות לחימה, תרופתית ופסיכולוגית אז תודה...ופעם טיפלתי בילד אוטיסט כ-5 שנים וזה פשוט מרתק כל העניין הזה של קשיי תאו"ם(מסתבר שהספר מובן גם למי שאינו עוסק בפסיכולוגיה...)מיכל.

קודם, תודה טימי שהגבת להודעתי על מתנות...ואודי ניסיתי להתנתק גם מהטיפול..עדיין לא דיברתי איתה...יכולתי לקבוע להיום פגישה אך לא קבעתי...אראה אותה ביום חמישי הקבוע,ועכשיו אני פתאום כל כך מדוכאת ואפילו לא יודעת למה ורוצה לדבר איתה ולא יכולה...כאילו למשוך עוד קצת את ההתנתקות למרות הרצון לחזור לטיפול, לשגרה....ופתאום נראה לי שלא אכפת לה ממני כי היא לא שואלת בכלל אם אני רוצה לקבוע להיום...היה בסדר, החג, אבל פתאום נהיה לי קשה, למה????

כנראה שהרגשתי צורך להסתדר לבד עם כל מה שעברתי בחג...העזתי פתאום להגיד דברים לאימי ועוד...הרגשתי ממש בסדר! וגם כל כך רציתי להראות לה שאני יכולה בלעדיה ועכשיו מרגישה מאוכזבת שזה עדיין לא כזה פשוט... ופתאום הייתה נפילה...בסופו של דבר כתבתי לה במייל..עכשיו טיפה פחות מעונן ואחכה לחמישי(לפעמים אני מנתחת דברים יותר מדיי כנראה שזה מדכא אותי)..........תודה אודי שאתה כמו אב כזה..דואג ונותן לי לחשוב על התשובות...ועל הספר שוב יישר כוח, נתן לי הרבה חומר למחשבה!! ומדי פעם אני מגלה שאני לא כזו טפשה כמו שאני חושבת על עצמי :) דרך אגב מקווה שנהנית בחג...

אודי, מקווה שנהנית בחופשה.. מבינה שהתכוונת לחזרתך ביום ג - מחר? או שהתנתקתי לחלוטין ממה שקורה כאן? (קראתי רק את הודעתך האחרונה). בכל אופן שמירת קשרים אף פעם לא היתה תכונה חזקה שלי, בלשון המעטה.. ומתנצלת שפונה אליך רק כשצריכה את עזרתך.אתה יכול לדלג אם מסורבל לך מדי, אבל מצפה לתשובה/ עצה כלשהי שלך. לא יודעת איך עברתי את החג. איכשהו בתחושת רדימות עם 2 הורים קשישים מבודדת מהעולם החיצון והרבה בשינה.. הצלחתי לא להתקשר אליה בכלל - למטפלת המהוללת.. וסליחה שצינית אבל בכל פעם שנשברתי ורציתי להתקשר אליה, כבר צפיתי את תגובתה האדישה או חסרת הסבלנות ואפילו דימיינתי את הפרצופים שעושה לבני משפחתה של "אויש עוד פעם הנודניקית החרדתית הזו" וכמובן שזה גרם לי להתחפר בתוך השמיכה עם הדמעות והמחשבות ולא להיתקל בדחיה ממנה. "להתנהג יפה" שלא יימאס לה ממני לגמרי. נכון שאולי הכל בדמיון שלי אבל זה לא תלוש לחלוטין מהמציאות.. כבר ידעתי תגובות של אי מענה מוחלט ממנה בזמני משבר או הבטחה שהיא תתקשר מאוחר יותר שלא מתממשת. ובאמת מרגישה פתטית שכל תנועה-תגובה שלה כל כך משמעותית בחיי. גם לדוקטור התרופות לא התקשרתי, כי הרגשתי ממנו ייאוש בפעם האחרונה לגבי תרופה אחרונה שהציע וחששתי לשמוע ממנו שגם לו אין איך לעזור. סליחה אודי מאדמאד. מצטערת שבסוף זה נופל עליך ומקווה שגם אתה לא תנפנף אותי בריחוק ובחוסר אכפתיות.. לא יודעת מה קורה לי דווקא עכשיו כשהחג נגמר, נתקפת חרדה מלחזור לשגרה הארורה הזאת של חיי. אודי, מקווה שתענה לי מחר כי נאחזת בתשובה שלך כמו בקרש הצלה .. מרגישה טובעת ונחנקת ה צ י ל ו

שלום, אני עייפה, קשה לי לא יכולה יותר, לא רוצה שתגיד שאתה מבין ושומע כמה זה קשה אף אחד לא מבין ומרגיש הקושי רק אני לבד מרגישה את זה, אם אכתוב מעכשיו עד מחר אף אחד לא יכול להבין את זה. כל הקושי שאני עוברת אני משליכה אותו על אמא, אני מדברת איתה בחוצפה, מילים כל כך קשות שאף אחד לא יכול לשמוע אותם ואני ממשיכה וממשיכה לדבר איתה כך. אני לא יכולה עוד לא יודעת מה אני עושה??? איך אדבר את אמא?????? איך להפסיק התוקפנות הזו????? מה לעשות איך????? תעזור לי בבקשההההההההההה מה אעשההההההההההההההההההה מה?????????????? מה נכון????

היי אודי, למה אתה עושה את זה???? נכון שאמרתי שאל תגיד שאתה מבין כי באמת קשה מאוד והמטפלת שלי אומרת לי תמיד שהיא מבינה בגלל כך התעצבנתי. רוצה לשאול אותך שאלה. באמת היה קשה לך להגיב מהמילים שלי??? נכון שקשה להכיל מה אני אומרת בזמן כעס???? אשמח מאוד לשמוע תשובתך. המטפלת שלי תמיד אומרתליאת זה, אבל אני לא יכולה להתאפק לא יודעת מה לעשות!!!! איך עושים את זה אודי?????מצטערת אם פגעתי בך ואתה מוזמן ואני מבקשת ממך להתייחס לתגובה הזו ולתגובה הקודמת. תודה וסליחה.

השאלה שלי אם יש איזה שהוא כלי פסיכולוגי ללא תרופות-להתפתר ממחשבות חוזרות שבאות כש אני לבד?

העניין שהם גורמות לכעס. ולא יכול לישון. רציתי בבקשה לדעת אם אתה יכול-מה הם הדרכים (חוץ מלרשום את המחשבות על הנייר ולשרוף אותו).

שלום רב, האם תוכלו להמליץ לי עם פסיכולוגים טובים באיזור ירושלים, עדיף דרך הקופה?? תודה מראש

שלום רב, לאחרונה אובחנה אחיינית של בן זוגי כסובלת מדיכאון קליני. אמה של הילדה נפטרה מזה כ-3 שנים ולאחרונה החלה משתמשת בסמים גם כן. היא אושפזה בעקבות כך בבית חולים (לא בארץ אנחנו לא גרים בארץ) על מנת לעקוב אחר מצבה ולשמור עליה. בן זוגי סיפר לי לאחר שערך אצלה ביקור לפני כמה ימים שהיא פשוט יושבת בוהה, ומדברת המון על דת. בבקשה עזור לי להבין מדוע היא מדברת על דת? מה זה אומר? האם צריך להדאיג? בבקשה עזור לנו להבין. תודה וחג שמח .

סליחה על התערבות. אני סופר דתי. (חרדי!) אז לפי התורה- מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד! ויש אנשים כשהם במצב של דכדוך, בלבול. הם מחפשים. ובתורה יש "תשובה". אין שום קשר בין דת למצב נפשי.כלם בני אדם וגם דתיים יש בכל המצבים.

אודי, מרגיש לי ריק ענקי. ריק---- אפילו אין מילים שיתארו את הריק הענקי הזה שאין לו גבול, מסגרת,צבע,ריח,צליל,צורה, אין לו טקסטורה. אין.. כ-ל-ו-ם כזה :( אודי, אתה מבין על מה אנ מדברת ?? הרגשת פעם ריק כזה של כזה כלום כזה ??? אודי, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ??? אוףףףףףףףף :(

אודי, פיספסת. חבל. במבי.

חג שמח. קצת לבד בתוך כל נחגיגות... מתי אתה פה, עד מתי וכו'...?

שלום. אני בת 26 כבר חודשיים ומאוד קשה לי להתמודד עם הגיל, מרגישה שעבר זמני, אמנם זה רק 26 אבל אני מרגישה בת 17, יש לי תואר יש לי זוגיות, אמנם מובטלת כרגע אבל לא ממש מודאגת. העניין הוא שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל לא מצליחה להחליט אם אני רוצה ללכת לטיפול כי יש לי בעיה או שהבעיה היא שאני רוצה ללכת לטיפול, כל הזמן מריצה מונולוגים בראש, אני חושבת שאם אני אלך אני רק אנציח את התלותיות שבי ולא אפתור אותה, כי אני חייבת תשומת לב תמיד. ואני יודעת למה, כבר שנים עם הפרעות אכילה ואף אחד לא שם לב ולא יודע כי אצלנו אין מסורת לטפח אהבה או דאגה עצמית אצלנו הכול אינטלקטואלי וציני, אצלנו זה או דוסטוייבסקי או כלום, אין אמצע. ואני לא יודעת אם אני לא אוכלת או אוכלת חמקיאה כי אני רוצה או כי אני רוצה שישימו לב וזה מגוחך כי אני בת 26! לא יודעת אם יש לי בעיה או רוצה שתהיה לי בעיה, לא בוטחת בעצמי כי הכול דואלי, אני פוחדת ללכת לטיפול כי אני פוחדת שאני רק אשקר למטפל בשביל תשומת לב (בראש שלי הוא תמיד גבר, וגם זה כל כך צפוי כי מעולפ לא היה לי אבא). אז ללכת או לא? אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק להיתקע על עצמי..

כל כך אוהבת את מילותיך אלו... כל כך נוגעים.. מרגיש לי נשיקה עמוק בלב.. תודה ! שיהיה לך חג מלא באור פנימי רך ועוטף.. שלך, במבי. :)

האביב הגיע וזה באמת משמח ומשחרר קצת... מכניס קצת אוויר טוב לנשמה. שיהיה חג אביבי, נעים ועם הרבה חופש. תודה על הכל, TM.

שיהיה לכלם חג שמח, מבחינתי אשוב לטיפול רק אחרי החג כמעט עוד שבועיים...מקווה להחזיק מעמד עד אז.... רציתי לשאול לגבי מדיניות של מתנות למטפל, אני נוהגת לתת בכל חג משהו אבל לפעמים קרה שהבאתי סתם כך מאפים שאפיתי מדי פעם ומתנות קטנות שקשורות לטיפול...ואז היא אמרה שאני מרגישה חייבת...וזה נכון..אז מה אתם נוהגים? ואודי מה דעתך לגבי נתינת מתנות למטפל? (בנתיים אני מרגישה שקבלתי ממך את הספר החדש שלך :)) מיכל

אצלי אין חופש מהטיפול... קצת שינויים מהלו"ז הרגיל, אבל חוץ מזה - אותו מספר פגישות בשבוע. היא לא עובדת כעקרון, אבל איתי היא כן שומרת על רצף של פגישות. מתנות... אני לא נוהגת לתת לה מתנות דווקא בהקשר של חגים, אבל כן מביאה לה לפעמים דברים. ולא בגלל שאני מרגישה חייבת, אלא משום שאני רוצה. אז את יכולה להבין שדעתי חיובית בעניין :)

אין לי הרבה חידושים. פשוט נעים לבוא לכאן, לשמוע כמה מילים חמות,מחזקות... לנוח ולצאת בחזרה לעולם הזה של החיים.

בת 48 נוטלת טיפול תרופתי פסיכאטרי, חולת צליאק, אין לי חשק לעבוד, אני רוצה להתפטר, נמאס לי, מטפלת בהורי הקשישים 85, כל הזמןלרוץ לבית חולים, מרגישה מחנק, דוקא אוהבת ללמוד ויש לי בחינה רק שכל הזמן עסוקה עם ההורים. אבקש עצה,

הי, חייבת להתוודות שאני כועסת עליך קצת.

כועסת, כי הרגשתי שאתה עונה לי כל-כך קצר, ולאחרים אתה נורא משקיע, והיה נדמה לי שאתה חושב שאני כותבת לא לעניין, לא חכם ועונה רק מתוך חובה. כעסתי כי חשבתי שאתה מזלזל בי, חושב שאני דבילית כזאת... פעם כשכתבתי כאן ברוב ייאושי, ביקשת ממני לשתף, ואמרתי לך שאינני מאמינה לך, כמו גם לכל העולם. אז כתבת שאני צודקת, למה שאאמין לך. והשארת אותי קצת.. ללא מילים. חשבתי שכדאי שתדע, שזה צבט יותר את הלב שלי, שממילא מרגיש צביטה... אני

מחפש סרט הנמכר בDVD על טיפול פסיכולוגי או אנאליזה. (פרט לעונה ה2 של "בטיפול",(יש לי) ואגב, האם מוכרים ואפשר להשיג גם את העונה ה1?) וכמובן איפה ניתן להשיג... תודה מראש

הי, לפני כמה זמן, כתבתי כאן, כל-כך כועסת, מיואשת עד כלות ומלאת זעם על כל העולם. בצעת לי לאחוז בחבל ההוא.. וסרבתי. אפילו כאן, ברשת כעסתי. אבל קראתי עכשיו קצת עלייך, שיש דברים טובים, וזה נגע לליבי. מקסים במבי, באמת. גם אני מפחדת לחשוף את זהותי, יש לא מעט אנשים שמכירים אותי ודי לחכימה ברמיזא... (אל דאגה, אנחנו איננו מכירות למיטב הבנתי ) ובכל זאת, שמחה בשמחתך, חושבת שמגיע לך, ומחכה ליום שבו תספרי עוד דברים טובים. אצלי עדיין עצוב, אבל כבר ללא כעס גדול. אני כועסת עדיין, בהחלט כן, אבל יותר כאוב לי. הלוואי שהייתי יכולה לבכות כבר, את בוכה אצל אמא צביה? אני מתביישת.. בורחת החוצה, מתמלאת זעם אם היא באה ואם היא לא אז יותר... בא לי לבכות עד כלות, עד שכל הכאב כבר ייצא ממני. חזרתי לטיפול, עם חוזה טיפולי חדש, כזה שיכולתי לספוג מבלי שישפיל אותי. אולי היא צודקת, אולי באמת אני מלאת תחושות קדומות... איך את מתגברת על הבושה מאמא צביה ?

תודה על מילותייך. ועל מה הכעס ? והכאב ? והעצב ? אני כמעט ולא בוכה .לא אצל אמא צביה ולא במקומות אחרים. זה לא כל כך מצליח לי לבכות ומאוד צר לי על כך. אני ממש מייחלת שאוכל כבר לבכות חופשי..לא מרגישה שזו בושה לבכות. בכלל לא. בפעמים הספורות שבכיתי אצל אמא צביה הרגיש לי כזה שחרור,נקיון פנימי כזה. כמו לנסוע במכונית אחרי שטיפת השמשה הקדמית והפעלת הוישרים... ..למה את מתביישת לבכות ? מה זה בשבילך לבכות ? ולמה חוזה טיפולי חדש ? ומה השפיל אותך בחוזה הקודם ? ועל איזה תחושות קדומות את מדברת ? איך אני מתגברת על הבושה מאמא צביה ? ..שאלה טובה.. ...אני ממש משתפת אותה ב ה-כ-ל.. מחשבות,רגשות,פנטזיות.. וכשפתאום קשה לי לומר משהו וזה נעצר על הלשון, אני משתפת אותה בקושי לומר לה. אתן לך דוגמא איומה : ביום שלישי כשנפגשנו, הייתי באיזה מצב מיוחד כזה שאין לי מילים לתאר . הנחתי את הראש על הכרית שלה והתכסיתי כמעט לגמרי בשמיכה. לאט לאט כזה ממש הרגשתי ..ממש הרגשתי שאני כאילו... וואוו גם כאן קשה לי לכתוב את זה.. איזו בושה..וואוו.. אמרתי לה שאני מרגישה.. והיא שאלה מה אני מרגישה. ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לומר לה..ואח"כ אמרתי לה שאני רוצה שהיא תבין לבד בלי שאצטרך לומר והתפתלתי והתפתלתי אבל בסוף שיתפתי אותה לגמרי ב ה-כ-ל. ואת יודעת ליאורי, הרגשתי אחרי זה שיחרור מאוד גדול וגם קירבה עוד יותר גדולה לאמא צביה. ושתדעי לך, ככל שאני משתפת אותה בדברים הכי הכי עמוקים ואינטימיים שלי, כך מרגיש לי משוחרר איתה יותר, אני פחות ופחות מתביישת ממנה בגלל שהיא כבר ממילא מכירה אותי לגמרי ואני יודעת שכבר אין לי מה להסתיר ממנה, ואני מרגישה יותר ויותר קרובה אליה.. במבי.

תודה על התשובה הארוכה. הקדשת הרבה זמן.. תודה. מה השפיל אותי בחוזה הקודם? לצערי, אינני יכולה לכתוב לך כאן, כי אינני מוצאת דרך להסוות את הפרטים. אני רק יכולה לומר שאחרי סירובי הנחרץ- הוא שונה והסעיף המשפיל עד כלות הורד לאחר הבנה מלאה של כל המעורבים. בכי.. בכי הוא חשיפה מלאה שלי. לא בכיתי בנוכחות ההורים שלי, למעלה מעשרים שנים... (ואני עדיין בגילאי 20 +) בכי, הוא דבר שהתקבל בזעם איום. אסור היה לבכות לעולם. בכי גרר אחריו מעשה מאוד לא נעים, שאינני יכולה לפרט אותו כאן. בכל זאת, בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי, זה פרץ ממני בכל הכח. לאיכולתי להתאפק. אחרי חודשים של ניתוק הקשר מצידי והתמודוות מול מציאות מורכבת ועבודה תובענית זה פרץ. ברחתי לשירותים והיא באה, ישבה בצד השני של הדלת ולחשה מילים מרגיעות.. לאט לאט פתחתי את הדלת, רק חריץ, והרחתי אותה. בכינו שתינו , בגעוע , בכאב , בקרבה מחודשת שזה עתה החלה... אני רוצה לספר, רוצה מאוד. אבל הבושה, אוי לה, לאותה בושה שחונקת אותי... הכאב קורע אותי, אני מרגישה ריק איום ונורא אחרי הפגישות. יש שינויים טובים בחיי, נכון, אבל המחיר שאני משלמת... גבוה מאוד. לא יכולה לכתוב יותר, כואב לי. ליאור

...אז אתה יכול להתייחס רק מחר. רציתילספר לך שהייתי אצלה למרות כל ההכרזות והיה נעים וטוב אבל אני כן חושבת לעשות הפוגה ללכת קצת לטיפול באומנות ולחזוראחר כך למילים בידיעתה בהסכמתה ובליווי שלה... מה דעתך?

שלום , לפני שנכנסתי לטיפול הייתי בייעוץ עם בחורה באמת מקסימה, כשהתחלתי בטיפול בהתחלה הייתי מתייעצת עם היועצת במה שקורה בטיפול ומשתפת אותה לעומת שהיא סירבה לשמוע ממני כי רצתה שאתחיל בתהליך ולהצליח כמה שיותר, אבל היה לי צורך רב להגיד לה על מה אנחנו עובדים ואם אנחנו בכיוון הנכון, איך שהבנתי ממנה שלא עדיין לא הגענו למקום הנכון אז זה הלחיץ אותי ורציתי לדעת יותר אבל סירבה, בהפסקה שעשינו בטיפול חזרתי לדבר עם היועצת ויצאו השאלות עוד פעם והייתי משתפת אותה הרבה במה שקורה איתי. אמרתי למטפלת שבהפסקה דיברתי עם היועצת אבל היא לא אהבה את זה כי זה פוגע בטיפול אמרתי לה אני לא מדברת איתה אבל היה לי צורך לדבר עם מישהו והיא הייתב זמינה. אמרה לי בסדר זאת הבחירה שלך. עכשיו נכון מה שעשו היועצת והמטפלת??? נכון שזה פוגע בטיפול??? דבר שני התחלתי להרגיש באשמה שאני משתפת היועצת כי זה מעיד על אי אימון במטפלת שזה מדאיג אותי ועד עכשיו אני אומרת לה שאנחנו לא בכיוון הנכון אבל היא בטוחה שאנחנו בכיוון הנכון אולי היא צודקת אבל אני לא רוצה לקבל את זה??? מה אתה אומר?? אני רוצה לשתף אותה שהייתי משתפת היועצת כי לא הייתי מאמינה כל כך במה שהיינו עושות, אפשר לדבר איתה על זה??? אני שלחתי לה מייל ואמרתי לה שיש נושא צריך לדבר עליו, האם כדאי לדבר??? אני התחלטי להרגיש באשמה שאני כותבת גם כאן. שאלה אחרונה רוצה ללמוד מאמנת אישית, אבל אחד החובות בלימודים צריך לקבל אימון אישי למשך 10 מפגשים, האם זה יכול להשפיע על הטיפול???? מה דעתך?? תודה רבה

איזה אימון אתה מדבר, אני אפילו לא מאמינה בכלל במטפלת שלי, בא לי להפסיק הטיפול לא רוצה אותה יותר, אני עדיין סובלת ועדיין לא חזרנו לטיפול, אני מרגישה שאני שונאת אותה מאודדדדדדדדדדד למרות שאני צריכה אותה, אני בתקופה שאני צריכה לקבל הרבה החלטות חשובים מאוד שהם יהיו לעתיד שלי ואני מפסיקה הכל כי לא יכולה, אני מרגישה שאני הולכת להפסיד החלום שלי בגללה אני באמת שונאת אותה ולא רוצה לחזור לטיפול, לא איתה ולא עם מישהו אחר, אני לא מאמינה באנשים יותר כאשר החלטתי להאמין במישהו איכזב אותי אז מספיר לי לא רוצה להמשיך עוד. אודי יש לי עוד שאלה שנראה שלא הבנתה אותי, אני רוצה ללמוד אימון אישי ואחד החובות לבצע אימון על מישהו ואקבל אימון מהמדריך ומזה אני מאוד מפחדת, אני מפחדת שהדברים אני בוסלת מהם יצאו באימון שאני לא רוצה לדבר עליהם בנוסף אם אני מחליטה להפסיק הטיפול מאוד מפחדת שהמצב יתדרדר באימון, ואם לא הפסקתי הטיפול והמשכתי אז אני בו זמנית אהיה בטיפול ובאימון שמצב לא כל כך נוח ומפחדת שאחד ישפיע על השני. מה דעתך ???? תודה

אודי שלום, האם יכול להיות ששכחתי משהו שקרה מזמן והוא עלה בסיטואציות שונות, יכול להיות שהזיכרון שלי משנה דברים? או זוכר מה שהוא רוצה לזכור? כי מדובר במישהו אהוב? אוף....לא רוצה לספר במה מדובר..ואז קשה לי אפילו לשאול.......אולי אחכה עוד כמה ימים עד שהאומץ יופיע אם בכלל..........

שיתפתי ממש מעט בטיפול ואמרתי לה שזה לא ממש נורא וכל כך מיזערתי את העניין וזה באמת היה לא כל כך נורא..לא יודעת לא ממש זוכרת לא זוכרת איך הרגשתי אפילו...יודעת שזה לא בסדר....אבל לא רוצה להאשים...ואמרתי לה שפתאום נזכרתי בזה...אולי כי אני פוחדת?????..אולי כי מדובר במישהו קרוב ואנחנו קרובים גם היום.........ואז הגיעו חלומות...לא פלאשבקים...איך עוצרים חלומות? לפעמים רוצה להפסיק לחלום.........

יש לי שאלה שמציקה לי בנוגע לאופי שלי . יש לי אופי מסוים שהוא לפעמיים קצת איטי וכבד ....אני כן חברותית דווקא מאוד. אבל אני תמיד מרגישה שונה שאני רואה בחורות (לצורך העניין)-מגניבות וקלילות אני לאט לאט מנסה להפוך את האופי שלי לא דווקא לרעה אבל משתנה או מנסה להיות כמותם וזה לא ממש אני. האם אתה חושב שאדם אכן צריך לשנות את האופי שלו כדי להשתלב בחברה מסוימת? או לקבל את עצמו? זה אני וזהו. כי אין לי את הקבלה העצמית שלי לגבי עצמי אין לי משהו ספיצפי שלילי באופי. אלא אני לא אוהבת את ההתנהלות שלי-ודי אני רוצה לאהוב את עצמי כמו שאני. אני גם מרגישה צורך שכולם יאהבו אותי וזה קצת ילדותי ,וזה הקטע שאני מרגישה שאיכשהו אני ילדה ----ממש ילדה.(בת 20 כבר) מאיפה זה בא? כי אני כביכול בהתנהגות מחשבתית של ילדה קטנה ,אני יחסית בוגרת אבל יש ליקטעים כאלו . מתסכל אותי מאוד. ואם הצלחת להבין אותי -ואם תוכל לענות לי אני מאוד אשמח

שלום לך דר גליקסמן. אני לוקה בתסמונת טוראט ,שמתבטאת בטיקים,מתח נפשי,קשיון בשרירי העורף. בעבר ניסיתי תרופות שונות ,עם תופעות לוואי רבות. לאחר מכן שמעתי על הנוירופידבק,ניסיתי את השיטה והיא עזרה לי. הבעיה היתה העלות הכספית הגבוהה שלא יכולתי לעמוד בה. הייתי רוצה לדעת אם קיים בארץ מכון לנוירופידבק שם אוכל לקבל עזרה בעלות סבירה.??. האם הנוירופידבק הוכנס לסל הבריאות ? האם יש מרפאות בהסדר עם קופות החולים.? בברכת חג שמח.

שלום רב לך לירוי מניסיוני המקצועי נוכחתי לדעת כי במקרים רבים של תסמונת טורט הטיפול בנוירופידבק הוכח באפקטיבי. איני יודע היכן קבלת את הטיפול בנוירופידבק , ומה היתה הכשרתו וניסיונו של המטפל /ת לצערי הרב קופות החולים לכל הידוע לי לא ניתן לקבל הטיפול במרפאות הקופות. כמן כן אין הרבה אנשי מקצוע מיומנים בתחום. אשמח לייעץ ולעזור לך בהתאם ניתן ליצור קשר עימי באמצעות האתר www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכת חג שמח ד"ר יגאל גליקסמן

שלום לדוקטור היקר, שאלתי מורכבת,אך אנסה לתאר אותה הכי טוב שאפשר כך שתוכל לעזור הכרתי בחור,חבר חדש לחיים, אני בת24 ועוד לא יצאתי אף פעם עם בחורים, הכרתי אותו מהצבא...היינו בנתק איזה 4 שנים וחזרנו להיו תבקשר,כל אותה תקופת נתק היינו רק ידידים ונפגשים רק אחת לשנה באיזה טיול חברים או מסיבת יומולדת של מישהו/י בקיצור,אני יוצאת עם הבן אדם חודש,-הוא עוד לא קרה לי אף פעם בשם חיבה,לא אמר אני אוהב אותך,לא התנשקנו,לאחרונה החזקנו ידיים או חיבק זרועותיו בי אך רק ללא יותר ממספר שניות וזהו... אני מאוד חמה ואוהבת,אתן הכול,ונראה לי משומה שהוא קר...אבל....הוא כן עשה לי מסאז,ונישק לי את הצוואר אך מאחור, נראה כי הוא ביישן וגם חסר בטחון ומופנם,על כל פנים-אני אוהבת אותו,ומאוד...יש בו הכול-יופי ואופי וחוכמה,אם כי אני באה מבית מסורתי והוא לא שם על הדת-אך את זה אפשר לתקן מה שאני מנסה להבין זה הדבר הבא...אם כל זה שאני אוהבת אותו והוא אותי,ורואים את זה...הבן אדם קר ברגשות,כלומר רוצה ולא מביע אותם,מה זאת אומרת? לא רק זה שלעולם לא שילם עלי או קנה לי משהו,לא קרה לי בשמות חיבה לא אמר אני אוהב אותך,אם אני עצובה או בוכה הוא אומר אומנם שהוא לא יכול לראות אותי כך אך לא עושה כלום,אם אני קונה לו מתנות הוא לא אומר כלום חוץ מתודה וזהו...הוא נראה מעין אדיש וקר,אך מבפנים יש אהבה גדולה למה אני מספרת את זה פה ?כי פתאום לאחר חודש שיוצאים-ואני בחורה פתוחה מספרת הכול אוהבת חברה ובה"ש מפתחת המון ומהר קשרי חברה תודה לאל לא חסר...אלא שהבן אדם פתאום מספר לי אתמול שהוא חושב שיש לו חרדה חברתית,שהוא חושב שהוא לקה בתסמונת אספרגר, אם תוכל להסביר לי בבקשה למה הכוונה,האים מה שאני מתארת לך כחוסר רגש,חוסר הבנת רגשות-זה שלא אומר ואמר אני אוהב אותך זה שאנחנו יוצאי םכמו 2 חברות ולא חבר וחברה ובקושי נוגע בי ואף פעם לא מחייך,אך חמוד ומושך ונחמד,זה שאף פעם לא הזמין אותי אליו אלא אם הזמנתי עצמי ואמר כן,זה שאף פעם לא התקשר אך כשאני צלצלתי דיבר יפה ובנימוס היה קשוב והעמיק בשיחה? מה זה התסמונת הזו-האים אופינית לגיל כזה?איך מטפלים.האים אצליח לשנות אותו?האים להמשיך בקשר איתו? בינתיים אין לי בחור אחר ואני גם מאוד אוהבת אותו,אבל...במצב כזה הוא גם יכול לא לרצות ילדים,או להנשא למישהי וכל החיים לא להעניק לה חום ואהבה או כל מיני כאלה דברים ואני ממ ש פוחדת, הוא התלוצץ ואמר אפילו בצחוק-רוצה לבוא לגור איתי פה,כשהצביע על איזה בי תשטרם נבנה סופית בשכונה ואמר זאת פעמיים הבן אדם רואי םשרוצה קשר אך קשה לו ליצור,והוא בגלל שמכיר אותי מהצבא ונוח לו איתי,הוא איתי,אבל אנינני יודעת אם זה ידיד מאוד מאוד אבל מאוד קרוב,או חבר? הוא נישק אותי בצוואר,אבל בבישנות-מאחורה,הוא לא מסתכל לי בעיניים,הוא אצלי בבית היה עם ההורים שלי ואיתי המון פעמים והרגיש חופשי אך בכל זאת יותר מאוכל ומים לא עשינו כלום-לא נגע בי לא דיבר בקושי,מה עושים? מפחיד אותי התסמונת הזו ומפחיד אותי החרדה חברתית,האים זה זה לדעתך דוקטור ועד מתי עשוי להמשך ואיך פותרים -מה עושה איתו מה עושה עם עצמי? אני לא אחת שצריכה פסיכולוגים יש לי חברים ואוהבת קשרים תודה לאל אין בעיה-אבל אני מתה עליו והוא אוהב אותי ואי אפשר שהקשר יהיה ככה קר כלכך המון זמן ואין ליאומץ להגיד לו כלום-ניסיתי לרמוז ו-חייך לפעמם,להצטלם לא אוהב אז לפחות חייך,רציתי לרמוז לו שיזמי ןאותי להכיר את הוריו או שיזמין לאליו,ניסיתי לרמוז שיפסיק להיו תקר,משמע,שלא יהיה רציני כלכך,שיאמר מילות פירגון,כינויי חיבה-אפילו כל מייל אני קוראת לו רועיקי אבל הוא לא קורא לי דפנהלה אלא דפנה... מה אני עושה? תודהר בה וכל טוב חג שמח וכשר דפנה

שלום אודי ראשית תודה על המענה כיצד אוכל לו לגרום לי להרגיש נאהבת?כיצד אוכל להסביר לו בלי לפגוע בו?מה עלי להגיד לו ואיך? הוא טוען שהוא מודה שהוא חסר רגש ושיכול לצחוק מבדיחות של תינוקות מתים פדופילים או שואה אך מצד שני לא יכול לשמוח שאנשים מתים או שקורה משהו רע פשוט לא יודע להביע רגש יש לציין שהוא בן יחיד ל2 הורים ואולי זה בגלל זה? מה ההבדל בין אספגרגר לחרדה חברתית?איך מטפלים בכל 1 מהשנים? הבחור סטודנט מכונן נאה מראה ונעים הליכות,אין לו קשיי דיבור ותקשורת,היו לו 2 חברות אחת שש שנים אחת שלוש שנים ואני דיי חושבת שזה בעצם דכאון מפרידה מחברה שלו הקודמת לפני חודש אך הוא מכחיש, הוא טוען שהוא מרגיש בודד ושחוץ ממני אין ל ואף אחד ושהוא כל יום מחדש פוחד שאם יפגצ או יהיה בצרה גדולה שאני לא שם איש לא יצילו יש לו חברים בכתה הוא לא איש חסר תקשורת,הוא גם מסתדר מאוד טוב עם המשפחה שלי ובקושי הכיר שבא פעם ראשונה יש לציין שאף פעם לא אומר לי אני אוהב אותך אף פעם לא מנשק אותי בפה אף פעם לא היה כלום יותר מלחיצת יד והליכה יחד ככה ברחוב 5 דקות לא יותר,אולי חיבוק חזק אבל רק בסוף והתחלת כל מפגש עשה לי צמה פעם אחת,הוא נורא ביישן סגור מופנם וחסר בטחון אך ילד טוב ירושלים הוא בן 26 מה ניתן לעשותאני כחברה והוא כחבר-איך להשפיע לשנו תאו לא לשנות בעצם ומהם חומרות התסמונת והחרדה כל אחד מהם-כיצד מטפלים ותוך כמה זמן יוצאים מזה אם יוצאים מזה-לבינתיים איך יכולה לשמח? ראע לי שנגיד הוא לא אומר לי מילה טוב או כינויי חיבה רע לי שהבן אדם לא ממש מתקשר אלי או חוץ מיזימות שלי למפגש לא יוזם-אבל שהוא איתי טוב לי וטוב לי מאוד-לא יודעת אם זה לחץ לימודי או טיפולים שהוא עושה ולא אומר לי או שזה משהו אחר הוא בן אדם ישר מניחה שב"ה לא מסתיר ממני כלום איך תוכל לייעץ ולעזור לי תודהר בה מקרב לב אני

שלום רב ותודה מראש הבעיה שלי קצת מוזרה אני יתחיל מהתחלה אני כבן 22 הכל התחיל לפני שנה וחצי זה היה בערב הייתי רגיל לעשות ספורט (ריצות) אחרי ריצה רגילה חזרתי הביתה ואיך שנכנסתי לבית אמא שלי ישר באה אלי בפחד ואמרה לי בוא אתה רואה בן של השכנה עשה ריצה ומת באותו הרגע אני הרגשי פחד שלא חוותי מעולם הרגשתי שזה הולך לקרות גם לי ישר יצאתי מהבית והלכתי לחבר והוא ראה אותי מפוחד אמר לי מה קרה אמרתי לו שום דבר הוא נתן לי כוס מים ועוגיה הכלתי וזהו חזרתי לשגרה לפני כשנה נרשמתי לחדר כושר עשיתי אימונים 8 חודשי הכל היה יחסית בסדר ואז נפצעתי בעזור החזה עשיתי בדיקות כול הרופאים אומרים לי שזה שריר אין לי בעיה בלב מאותו רגע שנפצעתי אני מרגיש שזהו זה מהלב אני גם הולך למות עכשיו חזרתי לאימונים לפני כחודש אחרי שישבתי עם עצמי ואני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בראש לפני כול אימון אני פוחד אומר זהו זה האימון האחרון שלי אני הולך למות אני פשוט מפחד לאיתאמן טיפה עולה לי הדופק ואני מתחיל להיבהל בנוסף אני לא אוכל ג'אנק פוד כי אני מפחד שזה יסתום לי עורקים בלב אני אפילו שוקולד אני מפחד לאכול אני לא יודע מה עובר עלי הייתי ילד מלא שמחת חיים שאוהב את הזולת אוהב לעזור ואני כבר לא חיי אני לא מפסיק לחשוב על זה ואני מרגיש כאב תמידי ותחושה מוזה באזור חזה שמאל יכול להיות שהמוח משדר, גורם ,לכאב הזה ולא באמת כואב בבקשה ממך אני צריך את עזרתך תודה תודה תודה חג אביב שמח..

שלום לך, איך אדע שאני במקום הנכון? כבר שנה וחצי בטיפול, ולא מרגישה בשינוי. דיברתי עם הפסיכולוג על כך, והוא אמר שזה יגיע... אבל עדיין כלום.

שלום אני בת 30 מרגישה כל כך מתוסכלת בשל היכולות שלי מרגישה שאני לא כמו כולם,שהכל כל כך קשה לי בעולם קשה לי ללמוד , אמנם סיימתי שני תארים אבל ירקתי דם בשביל לסיים אותם ממש לא היה לי פשוט וכל משימה שהייתי צריכה לבצע לקח לי פי 4 זמן לבצע. וגם לא תמיד הגעתי להישגים אני מרגישה כל כך נמוכה יחסית לכולם, אם בגלל לקויות למידה או אולי אינטליגנציה נמוכה, לא יודעת אף פעם לא עשיתי מבחן אינטליגנציה אבל אני מרגישה שכל כך קשה לי בעולם לעומת כולם קשה לי לבטא את עצמי בע"פ קשה לי לארגן את מה שאני רוצה להגיד באופן קוהרנטי כנראה בגלל הפרעת קשב וריכוז קשה קשה לי לתכנן מראש מה אני רוצה להגיד לארגן את הדברים ולהחזיק בראש את הרעיון עד שהדברים מתארגנים בעיה ככה להתנהל בעולם ממש בעיה, בכל סיטואציה שה לי להתבטא באופן רהוט ובגלל הלקויות האלה אני נלחצת ונתקפת חרדה ולרוב מעדיפה לשתוק למרות שיש לי מה להגיד. מרגישה שאין לי סיכוי בעולםהזה ואני ממש מתוסכלת. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בגלל הייאוש , אבל הפסיכולוגית נמנעת מלנתח אותי אני כל הזמן מבקשת שתעזור לי להבין את עצמי ולהבין למה כל כך קשה לי ולמה הכל קשה לי לעומת אחרים? האם זה עקב קשיים רגשיים? האם בגלל אינטליגנציה נמוכה? האם בגלל בעיה במבנה אישיות? האם בגלל הפרעת אישיות? והיא לא מסכימה לנתח ולהגיד לי כלום אז אני לא מבינה מה התועלת של טיפול פסיכולוגי אם המטפלת לא ישירה אותי ומפחדת לנתח אותי??? מה לדעתך יכול לעזור לי ?? מתוסכלת בעולם.

שלום רב, אני סטונדט בן 25 סובל לעיתים מסוגים שונים של חרדות, ואולי גם קשיי קשב וריכוז. לא אחת, אני חש שהאינטיליגנציה והיכולות השכליות שלי אינם זהות כל הזמן, והם משתנות בין תקופה לתקופה, והשינוי לרעה הוא בעיקר כשאני בתקופות של מתח וחרדה. זה מתבטא בכך שיתכן פעם אחת שבה אני לומד וקולט דברים במהירות, מבין לעומק דברים עמוקים, עונה על שאלות מסובכות במהירות עד כדי יצירת רושם של מבריק על הסובבים, ואילו בפעם הבאה (בעיקר אם אני מוטרד וחרד אפילו קצת מענינים אישיים כאלו ואחרים) - אני יכול ללמוד דברים אפילו יותר פשוטים, לא ממש להיות מרוכז, גם אם אני מרוכז אז לא להבין כמעט כלום ולא לקלוט דברים טריוואלים ופשוטים, אולי אפילו בצורה קיצונית. האם זה יכול להיות תסמין של חרדה? אם יהיה צורך אתן גם דוגמאות למצבים שבהם זה יכול לקרות

שלום רב, אני בחור סביב שנות ה-30,בשנתיים האחרונות התמכרתי לקניות,אני כל הזמן מחפש באינטרנט מה לקנות,מחפש מציאות,מה שאנימוצא במחיר זול מהמחיר שוק אני ישר חייב לקנות,גם בחנויות אני ככה,אני מרגיש שלאחרונה זה יוצא מכלל שליטה ואני מבזבז הרבה יותר ממה שאני מרוויח ללא שליטה בהוצאות,רק מרגיש צורך לספק את הריגוש של הקניה,ואז ישר שקניתי אני מחפש את הדבר הבא שאני אקנה,אני נכנסתי להלוואות ואני מבזבז ומבזבז בלי יכולת לשלוט בזה,אני חייב לשים לזה קץ ולא יודע איך לשלוט בדחפים שמניעים אותי לקנות כל הזמן...מה עלי לעשות?

הם עוזרים ל"שילדה". ומשתיקים את הנפש אבל איפשהו זה מסתתר ואני יודעת. זה מושתק, מוחבא, מוסתר- עד ש????????????? שונאת את השקט השיקרי הזה. את ה"דיכאון המטופל".

אבל השקט הזה מטשטש קצת ומכהה. הנפש עטופה בבלוןכימיוכאילו מוגנת מפני עצמה.ורק שנרגיש שהכל כאילו בסדר ואני יכולה לבד ואפשר פחות כדורים רק אז הכל יחזור באמת.נראה לי,לא?אז מה באמת קורה בשיחות בזמן הזה? הבפנוכו מוגן בנשק כימי.

שלום, אני מטופלת אצל מטפל כבר שנה (לא ברציפות). לאחרונה עולים בי ספקות משמעותיים לגבי הצלחת הטיפול, ויכולת המטפל לעזור לי. אני אמנם חשה התקדמות מסוימת, אבל לא משמעותית כפי שהייתי רוצה. בנוסף, לאחרונה אני מרגישה שהמטפל אינו אובייקטיבי, ואף מביע עמדה בנושא חשוב לי מאוד שעולה במהלך הטיפול. חשוב לציין שהתחושה שלי נובעת מהבעות פנים או אופן התייחסותו לנושא, ולא אמירה החלטית וברורה בעד או נגד. מסיבה זו אני חשה לא בנוח לדבר על הנושא, מהמחשבה כי הוא יכוון אותי לכיוון מסוים. האם לדעתכם כדאי לחפש מטפל אחר? תודה.

הי אודי רציתי לשאול אם יש זמן מוגבל להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, או שאפשר להתמחות זמן בלתי מוגבל? דבר שני..אני אצל מטפלת חדשה, שהגעתי אליה לפגישה באופן פרטי, אבל היא הפנתה אותי למרפאה ברמת חן, ובסוף הגעתי אליה לטיפול במרפאה. ביררתי עליה ואין לה מומחיות קלינית למרות שבאתר מסוים היא כתבה שכן יש לה..כנראה שהיא מתמחה, אבל היא כותבת שהיא מטפלת כבר 13 שנה...לא יודעת מה לעשות..קשה לי לבטוח בה כי אני מרגישה שהיא לא הייתה כנה לחלוטין איתי, וגם לא ככ נוח לי שם אצלה בטיפול...לא יודעת אם לעזוב או לא ובכלל לא יודעת איך לפתוח את זה מולה..בכלל מתגעגעת למטפל הקודם שעזב, לא מצליחה להתגבר, לא מצליחה להפסיק להתגעגע,זה כואב נורא): אוף..רע לי.. אופיר

שלום , אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה התפתחותית, האם יש ביקוש למקצוע הנ"ל , מהו טווח השכר ?

שתדע לך שממש נמאס לי לחלוטין מהאנליזה הזו.היא פתאום נחוית לי כמשהו כל כך טפשי. חסרת תוחלת כזו. אתה יודע אודי. בשבוע שעבר ראיתי שהיא נלחמת בפיהוק שכמעט ויוצא לה .וזה קרה פעמיים ! ראיתי גם שהיא נלחמת לא "לנקר" לי.. בטח שאמרתי לה. אמרתי לה :"את לא צריכה להלחם בפיהוק ,תני לו לצאת.." גם הוספתי ואמרתי לה שזה בטח עינוי אמיתי בשבילה להלחם כנגד ה"ניקור" ..ושתנקר כמה שהיא רוצה.. הרגשתי שלא נעים לה.. אני מרגישה פתאום שהכל כל כך סתם ובזבוז אנרגיה,וכסף. הכל כל כך סתם.. מחר אני אמורה לפגוש אותה.נראה לי שאבקש ממנה חופש בפסח ואבדוק. אם אני מסתדרת לבד ,נעשה סיום וזהו. במבי. מה אתה אומר על הכל ?

על מה שהתרחש.והיא שיתפה אותי ואמרה שהיא עייפה באופן בלתי רגיל, והיות שרגוע ,העייפות שלה קצת יוצאת החוצה. עניתי לה שהיא מעודדת אותי ליצור דרמות בכדי שהיא תשאר על המשמר ולא תפהק.(ההתרחשות הזו היתה בחמישי) . ואכן בראשון "עשיתי לה קצת את המוות" והיא היתה ערנית לחלוטין במשך כל הפגישה, ואמרתי לה בציניות. בהרבה כאב .שאני "תלמידה טובה".. :( ..לא יודעת להסביר לך אודי, אני מרגישה לא טוב, מאוד עצובה. מרגישה מאוד מאוד מאוד לבד.. כזה שאין סיכוי בעולם שמישהו יבין אותך.. אתה מבין אודי על מה אני מדברת בכלל ???? :(((((((((

ושכחתי לספר לך. בשבוע שעבר קיבלתי פרס מאוד יוקרתי..נתנו לי כבוד .כבוד רב..(הרגשתי כמו סינדרלה שהולכת לנשף..ויודעת ומרגישה שכדאי לה לחזור "הביתה" בחצות..) וכבר שבועיים לפני קבלת הפרס הזה דיברנו ודשנו בנושא מכל הצדדים..ולאחר קבלת הפרס כששיתפתי אותה בכל האירוע והראתי לה את הפרס,תמונות וכו' בתחילה הרגשתי שהיא אכן משתתפת איתי בשמחה ואז ראיתי גם את הפיהוקים ואת הרצון שלה "לנקר" שאלתי אותה בראשון כשנפגשנו שמא בלא מודע שלה קשה לה לפרגן ? אולי היא מקנאה קצת ? אודי, אני מרגישה מאוד לבד.. אמא שלי לא הגיעה לאירוע ,גם לא אבא שלי..(הביולוגיים) איכשהו אני מרגישה שכשאני מביאה את המצוקות יש הרבה אמפטיה (מאמא צביה) ואני מוצאת את עצמי שלא כל כך לבד.. אבל כשיש לפתע איזו הצלחה...קשה לאנשים עם זה.. :((( שתדע לך אודי שאני מאוד מאוד מאוד עצובה..כל כך מתחשק לי לחזור "ליער שלי", בין העצים,עם חברי העלים וחלוקי הנחל.. בני"א נולדים לבד..חיים לבד..מתים לבד.. במבי. :(((

שלום 1) רציתי לספר את הסיפור שלי. אני בחורה בת 38, רווקה, אף פעם לא היה לי קשר רציני ממשי לטווח ארוך, אני עדיין גרה אצל אימי. אחותי הצעירה יותר עזבה מזמן את הבית. לא היה לי אבא מגיל 9 בגלל דבר שלפי דעתי אני אשמה בו, אבל לא נתווכח על זה. כי הוא רצה להמשיך את הקשר ואני לא. פשוט עשיתי ממנו צחוק. בגיל 19, בשירות הצבאי, גם כן עשיתי שטויות, והעיפו אותי ממקום מצוין בחיל האויר למקום הכי לא טוב מבחינת האיכות של המקום. כלומר אני לא ספגתי את העוצמה של הדברים. לא ספגתי את העוצמה של האבא, לא ידעתי מה זה, ולא היה לי דמות אב. גם את העוצמה של השירות הצבאי לא ספגתי. כתוצאה מכך הפכתי לאישיות חלשה שמסתמכת רק על ההופעה החיצונית שלה. אני חושבת על ניתוחים פלסטיים ועל בגדים ונעליים וכו'. לא רק בגלל שכמעט כל אחת מתעניינת בזה, אלא מפני שחסרה לי עוצמה נפשית להמתמודדות עם אנשים, ודווקא החזקים שבהם , בכל מיני מקומות, כמו חדרי הרצאות לקורסים מעניינים ועוד. בקשר זוגי, לפי מה שקרה לי עד כה, אני מרגישה שאני נבלעת בקשר, כלומר לא מצליחה להוציא מעצמי את המיטב, לא מצליחה להתמודד עם עוצמות של אנשים. אני מטופלת בנתיים במוסד לביטוח לאומי. שכחתי לציין שיש לי תעודת בגרות ועבדתי במשרות קטנות וחלקיות בתור קלדנית. אני לא מרגישה שאני מעיינת במיוחד מישהו ואם אכיר מישהו שקצת דומה לי, אז לטווח ארוך, הקשר לא יחזיק מעמד. 2) חשבתי לנסוע ולגור בארץ מערבית אחרת, ששם אף אזרח לא עושה צבא, אבל אמנם זה יחזיק מעמד? גם אם אני יודעת אנגלית? אני אצליח לעניין מישהו בעזרת הופעה חיצונית? האנשים שם יותר תמימים וחלשים? הנוצרים? הכוונה לארץ כמו אנגליה, פולין, ארצות הברית. וחשבתי שאם זה לא יצליח, אולי כדאי לי פשוט לצאת מהבית, ולנסות לשקם את חיי, לספוג עוצמות במקומות אחרים. ומה לגבי הקשר עם האבא? עלי לציין שהאבא בעצמו קצת לוקה בנפשו, ואם אפגש עימו , אצטרך בלהסתכן בלוותר על משהו תמורת קבלה של משהו אחר. האבא בן 67. יש סיכוי שייצא מזה משהו? מה יש לומר על כל מה שכתבתי?

שלום אודי, הצצתי קצת למטה וראיתי אפילו הלכתי לקישור... מזל טוב על הספר נשמע מעניין, מעניין איך ואם ה תאו"מ עובד באינטרנט בפורום כמו זה, שבו יש רק מילים שמסמלות/מבטאות מחשבות ורגשות של ישות עלומה חסרת קול ומראה, ויש ואת מה שבין המילים כמובן. חוץ מזה אני רוצה לספר משהו שקרה לי בפגישה האחרונה, איכשהו השיחה הגיעה למקום שלא כל כך נוח לי לדבר עליו, זה התחיל מזה שאמרתי שאולי הגיע הזמן לסיים , שלוש שנים זה לא מעט ויש לי תמיד רגשי אשמה על הכספים שאני מוציאה על עצמי, כסף שמרוויח בעלי (המשכורת שלי פשוט זניחה), וזה נגמר, באמת לא ברור לי איך תמיד בסוף אנחנו מגיעים לזה לשיחה על הקשר בינינו, זה נושא שמביך אותי, אני מרגישה טיפשה ועלובה ומושפלת מאוד ולמען האמת לא אומרת לו אף פעם את האמת על האובססיביות החרדה והנואשות מצד אחד, ומצד שני ישנה אמביוולנטיות גדולה, ואני בכלל לא בטוחה שהוא פסיכולוג טוב ושאוכל אי פעם לאהוב אותו ולסמוך עליו באמת. איך שלא יהיה זה נושא שמאוד לא נוח לי לדבר עליו. בשלב מסוים הוא שאל מה את מצפה שיקרה פה? הייתי מבולבלת ולא הייתה לי תשובה מלבד זה שבאמת אני לא מאמינה לכל הכאילו דאגה שלו הקשר הוא קודם כל כלכלי מקצועי, הוא לא עושה לי טובה וגם אני לא עושה טובה, ואז הוא אמר שהוא שומע שאני לא מאמינה שהוא יכול להיות הורה טוב בשבילי, ואני להפתעתי לא אמרתי כלום אולי אפילו הנהנתי בהסכמה, אחרי שהלכתי הביתה חשבתי לעצמי שאולי שוב זה יצא שאני קצת שקרנית, וגם הוא קצת שקרן משום לי היה מספיק רע ואולי אפילו מיותר להיות ילדה פעם אחת מזמן, אני לא צריכה "אמאבא" אולי אף פעם לא הייתי צריכה, והוא לא באמת יהיה/יאהב אותי כמו הורה, נזכרתי בחלום שאני בהחלט מתביישת שחלמתי אותו ולכן לא אספר לו, חלום שבו אני ממש גרה בבית שלו, אתו ועם אשתו.

ואולי מה שעוד כואב זו הידיעה הוודאית של מה שכבר לא יקרה.

לך ד"ר יגאל, בגלל שאני רק בן 6 ואני עוד לא יודע לכתוב טוב בקשתי מאמא שלי לכתוב לך את הברכה שלי . לקראת סיום הטיפול אני כבר מתגעגע אליך, אתה בן אדם נדיר, הרגשתי שאתה מלמד וגם אוהב אותי. אני מבטיח כי אמשיך להשתמש במה שלמדת אותי ויהיה לי יותר קל לשלוט על התפרצויות הכעס שהיו לי. אני אזכור אותך תמיד תמיד . מקווה שאהבת את המתנה שעשיתי לך בעצמי. תודה באמת דודי

דודי יקר אכן הצלחת לרגש אותי במכתבך.לא תמיד זוכה המטפל לקבל מחמאה מרגשת מילד כל כך צעיר. מאד נהנתי לטפל בך, אתה ילד חכם ונבון , מאחל לך בריאות, שמחה והצלחה בלימודים. ד"ש חמה להוריך ולאחיך הצעיר. ברגש חם ד"ר יגאל

האם מבחינה אתית יש סיגים "להעיף" מטופל מטיפול? (לא מדברת אם עבר גבולות או מציק) ואולי אתמקד- האם המטפל רשאי "לשכנע"= לגרום לי להבין,שכדאי שאעבור (=שאני לא רצויה),כי שאלתי ונתן לי פרטים, על קולגה שלו (כדי שאולי אחליף מטפל), כי קשה לי בטיפול שלו, ואני בספקות אם הטיפול כדאי? ז"א, אני בעצמי לא החלטתי סופית שאני עושה את הצעד. האם המטפל רשאי לגרום לי לצאת ע"פ רצונו?

כמו שרופא לא רשאי להפסיק טיפול. לפי הקוד האתי פסיכולוג חייב להמשיך בטיפול כל עוד זה האינטרס של המטופל. לאמר שהאינטרס של המטופל לעזוב מטפל שלא רוצה לטפל בו -אכן נכון.אך הפסיכולוג מפר את החוזה ואת תפקידו. כל בעיות אישיות ומכשולים-צריכים להיות מעומתים בטיפול,באופן המיטיב עם המטופל. בהנחה שהפסיכולוג אדם ללא בעיות נפשיות המונעות ממנו לעמוד בהסכם- כל בעייה נפשית קשה ככל שתהיה עם לטפל בטיפול האיום שלך-צריך לפתור אפילו בעזרת הדרכה. סיר להניח שהמניעים Aל הפסיכולוג הם לא קושי נפשי בילתי נשלט עקב הטיפול שלך, אלא פשוט אינטרס שלו.הקלות בהפרת חוזה לפי גחמתו - היא הגורם.(אני מניחה שלא מדובר במסגרת ציבורית,אלא בטיפול פרטי) עצתי- אמרי למטפל שזה לא אתי.(אי אפשר להתחיל בתהליך נפשי ולחשוב שייפסק לפי מצב רוחו של המטפל) הודיעי ישירות שתתלונני בועדת האתיקה. אני מציעה שתכתבי אליו ושיהיו ביידיך תשובות כתובות. פרשי במכתבים את מצוקתך ואת השתלשלות הטיפול. בסופו של דבר-כדאי לך לעזוב את המטפל(למרות שאינך רוצה) מפני שהוא לא מקצועי. על הפרת החוזה-בקשי מהמטפל החזר . במידה והטיפול ייפסק -את יכולה להתלונן בועדת האתיקה. של הסתדרות הפסיכולוגים.

נטע, בעיניי דווקא יותר אתי לבוא ולהגיד למטופל "עשיתי ככל שביכולתי עבורך. אין לי מה להציע לך יותר מבחינת הכישורים שלי ו/או היכולת המקצועית שלי..." וכד'. זה ראוי יותר ומכבד יותר את שני הצדדים, מאשר משיכת זמן וכסף (אם כבר התייחסת לסוגיה של טיפול פרטי לעומת ציבורי). והייתי שם, במקום הזה. ממש לא כיף לעבור את זה... לפחות בפעם השניה זו היתה מישהי שאמרה לי מיד לאחר פגישת הרחרוח הראשונה, שהיא לא תקבל אותי, משום שאני "יותר מדי" בשבילה. מטפל טוב הוא אחד כזה שמכיר במגבלות של עצמו ולא חושב עצמו לסופרמן. וכאשר הוא מבין שהוא לא יכול לתרום - בשביל מה להמשיך? ויש גם רופאים כאלה, ששולחים להתייעצות עם מומחים או קולגות, משום שהם נתקלים בסימן שאלה, ואין להם תשובה. וכל הכבוד להם! רק מה, פסיכולוג לא יעשה את זה למטופל שלו, אלא יילך להתייעץ בעצמו עם מדריך/קולגה; ושם עלולה לעלות המסקנה, שנגמרו לו הכלים המקצועיים מול מטופל כזה או אחר. וזה רק נכון מצידו להיות ישר והוגן ולהמליץ על סיום הטיפול. ואני מרשה לעצמי לכתוב את כל זה דווקא ולמרות שהייתי במקום של אחת שנשלחה לחפש לעצמה טיפול אחר, אחרי כמעט שנה של טיפול.

אודי שלום, האם תלונה על מישהו שפגע בך זה חלק מההתמודדות או שזה נפרד? מה עושים אם אי אפשר להתלונן כי זה שטח אפור...לא ברור, או בטוח או שההוא בכלל לא התכוון והיתה איזו הסכמה נניח? אז כדאי להתמודד בטיפול לפחות, לא? ועוד שאלה האם זה גם קשור לפחד נטישה או שרק לנושא האמון באנשים? ומשהו נחמד...קניתי את ספרך מקווה שזה תורם גם לך...כבר משתוקקת להתחיל לקרוא (תגובות בקרוב...)מיכ

השאלה היא האם מקרה כזה גורם לחוסר אמון באנשים שרוצים בטובתך? כמו טיפול נניח? והאם יש קשר לתלות והקשרות למטפל? או שזה נובע ממשהו אחר?