פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אני פשוט לא יכולה יותר לחיות בבית!החיים שלי הולכים כך:מגיל קטן עברתי אלימות פיזית(מכות) ונפשית ע"י אבי,הייתי ילדה ביישנית לא שמעו אותי בחברה.גדלתי עליתי לתיכון התחלתי לקבל קצת ביטחון עצמי,לדבר.ואז הגיעה אחותי גדולה ממני בשנה והייתה מתעללת בי מילולית בצורה זוועתית,הייתי הולכת לתיכון בוכה.אח"כ אימי קבלה ביטחון והחלה בהליכי גירושין,אחותי התחתנה.אימי לא תפקדה כל זמן הגירושין,אני גידלתי תילדים כמעט לבד כולל בישולים,יחס,כביסות,ניקיון,תמיכה באימי ובין לבין לימודים.אח"כ אימי התחתנה(חצי שנה אחרי הגירושין)עם אדם שבקושי הכירה.עברנו לקצה השני של הארץ.שבוע אחרי החתונה החלו המריבות- זלזולים מצד בעלה,השפלות..אני נוסעת כל יום עד המקום שהייתי גרה כדי לסיים לימודים, כשחוזרת אני עובדת ולומדת לבגרויות ועם כל זה אימי כל הזמן בוכה, איימה להתאבד כמה פעמימ(עם טענה שזה כדי לקבל צומי מבעלה ולא תכנון אמיתי לעשות זאת) לאחרונה אחותי החלה לבכות שלא טוב לה,רוצה להתגרש יש לה ילד בן 8 חודשים ורק בגלל זה לא עושה אתזה.אני דתיה,לא הולכת לצבא,נמצאת בבית מרגישה אשה בוגרת,מחכה לרגע שאתחתן ואדע מעולה איך לא לעשות את הטעיות של משפחתי..אחיי עם בעיות רגשיות חמורות. אין לי כח כבר אני רק בת 18!!בא לי לחיות בבית משלי,בית שמח!מה עושים במצב כזה?תודה מראש.
שלום לך, מתאורך עולה רצון וצורך לצאת מהבית. מה האפשרויות העומדות בפנייך? ראשית יש להתרחק פיזית מהבלאגן (אם אפשרי). אח"כ כדאי להתחיל ולטפל בעצמך. אודי
אודי, אתה יודע, עובדים כל כך קשה על נתינת אמון בטיפול, ובסוף אנחנו שומעים מקרים כמו של כחול, כל כך קשה, כואב, לא פייר!!! ידעתי בוודאות מה אני עושה כשבחרתי במטפלת אישה, כל כך לא רציתי מטפל וצדקתי!!!לא שכלם כאלה, אבל זה מעמיד קושי נוסף...אוף אודי, העולם כל פעם הופך לי להיות לא בטוח מחדש...וזה גורם לי לחשוב..איך שומרים על עצמינו? על הילדים שלנו? עולם אכזר..."רק שמור אותי מ"אוהביי"? ומשונאיי אשמר בעצמי!" אני באמת חושבת שכחול אמיצה..הלוואי והיה לי אומץ כזה.....אני כזאת תמימה מצד אחד ונותנת אמון (אפשר לסדר אותי בקלות!) אבל מצד שני גם מאוד חשדנית...מבין את האבסורד????????? והבעיה שאיך אפשר לבוא ולהתלונן ולספר???? או לנסות להלחם בבתי משפט???? אי אפשר, זה דורש אומץ רב, תושיה ולדעת שזה כרוך בלחוות שוב הרבה מאוד כאב....לא מתאים לכל אחד...האם קודם מטפלים בעצמך ואחר כך מנסים להתלונן או פשוט לשכוח? להדחיק...פשוט נורא!!!!אוף כואבת את כאבם של אחרים.........תוהה האם חזרתי בכך גם להכיל את עצמי? האם אתה חש איזו התקדמות גם כאן???? מיכ (שוב משהו לא שלם...)
שלום מיכל, זו בהחלט בעיה. לא אמור להיות כך. לא כשמדובר בנשיא, לא כשמדובר במטפל, לא כשמדובר בהורים ולא כשמודבר באף אחד. למזלינו - ישנם מנגנוים שאמורים לדאוג לאתיקה המקצועית. אפשר לפנות לשם והם יבדקו את התלונה ויגלגלו אותה הלאה. אודי
שכחתה אותי שוב, למה? זה בסדר אשתדל שלא לחזור!! סליחה שהפרעתי.
מרגישה כאילו לקחו את הלב שלי,חסמו אותו מכל הצדדים בחומות גבוהות וכל הרגשות,ההרגשות,האויר, הנשימה מתערבבים בפנים כמו במיקסר.אין לי כח ללמוד יש לי התפרצויות עצבים אני כל הזמן לחוצה וזה גורם לי לכאבי בטן תמידיים.לפעמים אני מנסה להזכיר לעצמי שרק עברתי קצת ילדות קשה ורק הורי התגרשו ורק לא טוב לי בבית ורק אני צכה תדבר שאף פעם לא קיבלתי..אהבה.זו בעיה נפשית שאני מרגישה כך או שזה טבעי ואנשים במצב שלי גם מתמודדים עם הרגשה כזו?תודה מראש על ההתייחסות..
שלום לך, מהתאור שלך די ברור שקשה לך, והקושי פוגע גם בלימודים וגם בבריאות הגופנית. זו בהחלט בעיה שכדאי ורצוי לטפל בה. אודי
הגעתי אליו בסערת רגשות. נשואה. ילדים. באמצע החיים. מבולבלת. פתח לי את הדלת. ספה. כורסאות. טישו. אם רק הייתי יודעת למה ישמש הטישו הזה בעוד שנתיים..... הרגשתי שמי שפתח לי הדלת הוא אבא. חבר. מלאך. גואל. פגישה. ועוד אחת. ועוד ועוד ועוד. יום קבוע. שעה קבוע. כמו שעון. נפתחת בפניו. חיה מפגישה לפגישה. הולכת שבי. בולעת בשקיקה כל מילה. שנתיים תמימות. עד.. שהתום אבד. אנחנו כה קרובים, אמרתי לו. אך טבעי הוא ש....... והוא הנהן בהסכמה. ועל הספה כבר לא מדברים. ועם הטישו כבר לא מנגבים את הדמעות. ועוד שנתיים חולפות. היום אותו יום. השעה אותה שעה. אך הדיבורים והשיחות הפכו לנגיעות ומעשים. שבוע אחר שבוע. בהתחלה - לא הייתה מאושרת ממני. השגתי אותו. אני שוכבת עם שליח האלוהים. הבלבול היה עצום. איבדתי צלם אנוש. חדלתי מלתפקד. פוטרתי מעבודתי. הזנחתי את ילדי. העלתי 20 קילו במשקלי. אני קוראת בפורום הזה תקופה מאוד ארוכה. כרגע, אין שום קשר. מיוזמתי. קטעתי הכל. לא פגישות. לא הודעות. לא מיילים. לא פייסבוק. לא טלפונים. כלום. נותרתי אני. עם פצע פעור. עם אובדן אמון. עם בלבול עצום. ועם חוסר יכולת לעשות עם זה כלום. רק, לנסות לשכוח ולהמשיך הלאה בחיי. ולקוות שאף אחת לא תעבור את מה שעברתי. גם, אם זו הייתה אני שביקשתי. כל מה שהיה עליו לעשות הוא.... לסרב לי בחכמה. אך הוא הסכים. ופצע את נשמתי. תודה לכם על ההקשבה. כחול.
אני קוראת את מילותייך וכל הגוף רועד לי והתחילו לי בחילות כאלו וגם הראש כואב לי פתאום. וואווווו.. איזה פחד..לא להאמין מה שעברת..הגוף הופך ממש למשותק. וואוו.. מצטערת .רוצה כל כך לומר לך מילים מנחמות. מילים שאולי יש בהן קצת להקהות את הכאב, הפגיעה האיומה שחוית ,אובדן האמון,אולי גם השפלה איומה כזו ומה בעצם לא.. מצטערת. אין בכוחי .. באמת צר לי.. וואווו במבי.
תודה רבה על התגובה. אני מאמינה שבהמשך עוד אשתף.... יש כל כך הרבה מה לומר.... תביני, הכל היה בהסכמה.. ואפילו בבקשה - שלי. אבל.. איפה המבוגר האחראי? איפה הגבול? איפה ההיגיון הבריא? הכל נעשה בהסכמה, בחיוך, בכייף גדול, סוג של מערכת יחסית... אין מעורערת ממני. עוד אכתוב כל כך בהמשך. שבת שלום.
בנוסף כדאי שתתלונני במשרד הבריאות ביחידה לדין משמעכתי. מלבד זאת, תוכלי לתבוע בבית משפט לפחות פיצוי כספי.(בטח אם הפגישות היו בתשלום). רצוי שתודיעי שם ה"מטפל" באינטרנט-באמצעות בלוג .מצווה כדי למנוע נזק לאחרים.
מדהים איזה אומץ ותבונה להפסיק הכל!!! עוצמת הכאב בודאי גדולה, חשה את הרעידות בכל מילה....אך עשית בחכמה!!!מקווה בשבילך שתוכלי להאמין ולבטוח שוב ולנסות ולו במעט להקהות את הכאב...תודה ששיתפת גם לכך דרוש אומץ!! מיכל
שלום כחול, צר לי ועצוב לי לשמוע. אכן, היה עליו לסרב בחכמה. באי עשותו כך הו אלא רק פצע את נשמתך אלא עבר על החוק וכללי האתיקה. תודה ששיתפת וחבל שכך קורה. אודי
כתבתי לך הודעה ביום חמישי כנראה שלא הועלתה ואני אנסה לכתוב שוב...כואב לשמוע, אני חושבת שאת מאוד אמיצה שניתקת קשר,פעלת בחכמה!!! וגם תודה ששיתפת גם לכך דרוש אומץ!! מקווה שתוכלי לאחות את השברים ושתוכלי לבטוח במי שראוי לכך באמת...מיכל
איזה שם בחרת לך... נוראי מה שעברת, אין מילים... אני יודעת שזה קשה ומרגיש כבלתי אפשרי אבל בבקשה בבקשה תתלונני עליו. אנשים כאלו צריכים לשבת בכלא ולא לטפל ביותר אנשים.
קודם כל, תודה רבה. בימים אלו אני בסערת רגשות גדולה מאוד. מתחילה לעכל את כל מה שעבר עלי בשנתיים האחרונות. הבינו, אין ביכולתי לעשות עם זה דבר, כיוון שאני אישה נשואה, יש לי ילדים, ואם אפתח את העניין, התוצאות וההשלכות יהיו הרות אסון. כואב לי מאוד. רוצה לומר לעצמי שאני לא אשמה בכלום, גם אם הייתה זו אני שבקשה את המגע הפיזי. שנתיים של יחסים מיניים עם המטפל.... תארו לעצמכם!!!!!!!!!!!!!!!!! שנתיים שלמות... והמחשבות... והאובססיות... והקנאה במטופלות אחרות שלו... והמחשבות בראש כל העת.... והפחד שהבעל יגלה.... וכל אותה עת אני שואלת את עצמי, איך זה יתכן?? כיצד קורא דבר כזה? באתי לטיפול נפשי... שני אנשים בוגרים, שפה משותפת, משיכה פיזית עצומה.... ולפתע זה קורה. כל כך קשה לי. הוא גר בקרבתי. הקליניקה קרובה אף היא. המחשבות אינן פסקות...... מנסה לקבור זאת בתוכי..... מקווה שהזמן ירפא. אשמח מאוד לתגובות. כחול.
להתייחס אלי, שם למטה...
קראתי את התקציר של הספר, היות ואני מחוברת לילדים,סקרנת אותי ...חיפשתי בשתי חנויות ועדיין לא הגיע הספר, אבל מחכה לו בקוצר רוח...ומשהו על הפגישה שלי עם המטפלת, היא שוב נסעה היום וקבלה אותי אתמול במקום היום ותקבל שוב מיד כשתחזור למרות שאלו ימים אחרים וזה רק לשבוע הפעם...יותר קל לי עם הנסיעה הזאת מאשר בפעם הקודמת...שוב התקדמות...אז תודה גם לך על האוזן הקשבת...ולגבי פרידה ממנה היא אמרה שלא אדאג ואני אקבע מתי לסיים ואנחנו ממשיכות כרגיל והבטיחה שזה לא יבוא ממנה...אז שוב הוקל לי...
הי מיכל, אני משער שהספר יגיע הוא ממש יצא מהדפוס... אני שמח לשמוע על ההתקדמות ועל כך שקל לך יותר. זה משיב נפש. אודי
אודי, בשבוע שעבר היה לנו משברון. משב של רוח רעה. היא אמרה דברים שלא היתה צריכה להגיד, שביקשתי ממנה לא להגיד בשלב זה. זה הכעיס אותי, משום שהיא לא מכבדת אותי ואת מה שאני מבקשת (לא בקשה ענקית). וזה נושא שכבר 'רבנו' עליו בעבר. כשהגענו לשלב הבירור - דבר שאני דחיתי קצת - היא אמרה, שוב, שהיא לוקחת אחריות על האימפולסיביות שלה, על כך שהיא ממהרת להגיד דברים מתוך חרדה לי. וזה כבד לי. מחד אני מבינה שהיא חרדה לי (מתוך כלל או רוב המטופלים שלה), ומאידך יש לי על הכתפיים מספיק צרות בכדי להתמודד גם עם החרדה הלא-תמיד-נשלטת-הזו שלה ביחס אליי: אני צריכה לשאת בתוצאות. ואני לא תמיד יכולה. היא צריכה לדעת לשלוט בזה, לא אני. TM. נ.ב. אודי - ראית את "ברבור שחור"?
הי טימי, לא ראיתי עדיין את ברבור שחור. שמעתי שהוא מצויין ולא קל. בעיני, היכולת שלה לקחת אחריות על החרדה שלה הוא יפה. וכך, למרות שלעתים יש חריקה צורמת שמאוד לא ערבה לאזנייך - יש נסיון מתמיד להיות מותאמת בחזרה אלייך, מתוך כבוד ורצון להיות קשובה לך. אני משער שהיא יודעת שהיא צריכה לשלוט בחרדה שלה. אני משער שזה גם מאוד לא קל. זה אומר, מן הסתם, שיש מקרים שהעומס עלייך גדל מאוד, גם אם זה ממש ממש לא נכון או אפשרי לך. הנחמה היחידה היא שזה זמני ושיש לאחר מכן תיקון. אודי
אודי - אל תתמהמה... זה סרט, שלפחות בפעם הראשונה חייבים לראות בקולנוע (משום שלסאונד וגודל המסך יש חשיבות). לא בכדי נטלי פורטמן קיבלה אוסקר על המשחק שלה. ובמעבר למשהו אחר: היום התחלנו לעבוד ביחד על הטפסים של סל השיקום. היא "הכריחה" אותי להביא אותם לפגישה (הורדתי מהאינטרנט). איך שהיא מאושרת מזה, למרות שמרבית העבודה נופלת עליה... ואני? אני סקפטית. לא מאמינה ביכולת שלי להשתקם בכלל. כבר תקופה ארוכה מאוד שהיא מנסה לשכנע אותי לעשות את הצעד הזה, ואני מנסה להסביר לה ש"אין מה לשקם בכלל". העיקר שהיא מאושרת :)
אני נבוך מאד לשאול, אבל אני חייב להתייעץ. אני בן30 עדיין רווק, למעשה הסיבה שאני תקוע היא לא פשוטה, אני מאד רוצה שאת הקשר עם האשה יהיה בריא ובניית בית יציב.אבל מה לעשות, יש לי את הצורך בסקס פרוע, שזה בשביל ההנאה, ואני לא כך באופי שלי, אבל אני צריך את זה בשביל הפורקן, אבל אני לא רוצה אשה זולה וגסה כך שכל חיינו והבית יהפכו למשהו כבר אחר. השאלה, איך אני מסוגל להתחתן? האם אומרים דבר כזה לאשה? האם זה שייך ככה? אודה לך מאד כי אני סובל מאד.
שלום משה, אפ אתה חפץ בקשר זוגי משמעותי ושלם, יהיה עליך למצוא את הדרך לאחד בין שני הקצוות: האישה של הבית, האם, הטובה והטהורה וזו המינית, הפרועה והמהנה. אחרת, מחירו של הפיצול יהיה חיים עם הסתרות ושקרים. משהו שאינו שלם בעליל. זה אמנם סוג של פתרון, אבל אני מניח שלו רצית בו, לא היית כותב כאן. אודי
מה עושים אנשים עם נטיות כאלו? איך הם "משלבים" את זה, כדבריך? ועוד שאלה, מה התכוונת בחוה ולילית? תודה
היי אחרי שהפסקנו הטיפול והתקופה הקשה שעברתי, שלחתי מייל למטפלת בכדי להגיד לה מה שאני עוברת, שלחה לי הודעה שהיא מבינה כמה קשה והמליצה לחזור לקשר טלפוני בינתיים, בהתחלה סירבתי נלחצתי הרגשתי קצת בחרדה והיא אמרה לי תקחי הזמן שלך ותחשבי, אחרי כמה כשעה התקשרתי ודיברנו כ 7 דק' ששמעה ממני קצת כי היה הזמן מאוחר והציעה שיהיה שיחה טלפונית שבועית אמרה לי תחשבי ותחזירי לי תשובה, אחרי יום הסכמתי וקבענו שעה ויום. התקשרתי היא לא ענתה אבל שלחה לי הודעה שהיא תחזור אליי כשתוכל, אחרי כמה שעות שלחה לי עוד הודעה שהיא לא יכולה לדבר איתי ושהיא מקווה שנמצא עוד יום לדבר. אחרי ארבע ימים היא לא התקשרה לא שלחה לי מייל אפילו הודעה לא שלחה לי. אני לא יודעת מה צריך לעשות, האם אני אחכה לה שזה מעייף אותי מאוד לחכות ולחכות, התחלתי לכעוס שאני לא מעניינת אותה למרות שהיא יודעת שאני צריכה אותה מאוד, האם לשלוח לה מייל מלא כעסים ולדבר מה אי מרגישה??? שהיא עזבה אותי שהנפש שלי לא משחק בידיה, זה רק מקשה עליי אי מפחדת שאתרחק ממנה ויהיה חוסר אימון בינינו אז איך אני אחזור לטיפול???? איך אני אספר לה תקופה כל כך ארוכה שקרו בה הרבה דברים בפגישות הבאות??? כי אני שוכחת מה עובר עליי אבל מה שעבר חשוב וגם אין לי חשק לספר לה הכל למרות שהדברים מאוד חשובים. אלף שאלות יש בראש שלי ולא יודעת מה יהיה איך יהיה??? איך אמשיך הטיפול???? האם היא תחזור ותתקשר??? אם כן מתי???? או היא מחכה לי לשלוח לה מייל להגיד לה שאני רוצה לדבר איתך????כי כאשר שלחה לי שתי הודעות אחרונות שהיא תחזור אליי, ושהיא לא יכולה לדבר איתי לא עניתי לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני לא עונה לה, האם זאת סיבה??? אני רוצה הסבר מה לעשות???????????????????? רוצה לדבר איתה אבל לא רוצה להגיד לה את זה אני מחכה שהיא תחזור ולא אני, אתה מבין????? תעזור לי בבקשהההההההההה תודה
שלום טאלוש, איני יודע מדוע היא לא חזרה אלייך. אולם הייתי מניח שלשחק משחקי כבוד יהיה פחות יעיל עכשיו. כן הייתי מציע לפנות ולברר מה קרה ולומר שאת דואגת וממתינה לשיחה עמה, כפי שנדברתם. ייתכן שזו אי הבנה, וייתכן שיש משהו עמוק יותר שצריך לברר. צריך לברר. אודי
הברזה (של מישהו -ביחסים מחוץ לטיפול או של מטפל!) היא יחס שלילי.המטפלת לא הסבירה את הנפקדות -לפני או אחרי המועד.בדר"כ מחוץ לטיפול זה מעיד על זלזול. הייתי אצל מטפל לא מהימן. מניסיוני-ככל שההפרה והזלזול גדולים יותר- המצוקה הנפשית גדלה . אם תחליפי טיפול- תראי שכשתוכלי לקבל פגישות נורמליות -התלות תרגע. -לגבי ההסדר "המיוחד"- למרות החשיבות העצומה של המטפלת בעינייך-מסתבר מהנתוניפ שאת מקבל יחס לא טוב.ולא מיוחד. התנודתיות המוזרה של המטפלת:מצד אחד - מציעה לדבר מחוץ לפגישות על חשבון זמנה-מצד שני מבריזה.-תנודתיות מבלבלת ביחס היא סימן גרוע . מלבד זאת- לא ידועה תוכנית טיפול של הקשבה בטלפון לכמה דק'. כתבת שאת רוצה בפגישות . מעבר למטפל אחר יתיר את המצוקה הגדולה והמובנת שלך.(מניסיון)
היי ראשית המטפלת שלי בחופשת לידה, ומהדאגה שלה היא רצתה לשמוע ממני מה עובר עליי. בנוסף היום שלחתי לה הודעה וידעתי שהיא חולה ולא יכולה לדבר, אבל אנחנו נדבר בקרוב, ממש לא זלזול, היא מאוד חושבת עליי ודואגת לי הרבה, אבל לפעמים יש את הגורל שאי אפשר לעשות כלום. והגורל הזה והרע בא איתי אז מה לעשות????? אני שותקת וסובלת ומחכה, קשה אבל אין מה לעשות, הייתי רוצה להתעצבן עליה ןלכעוס אבל בדקה האחרונה חשבתי ורציתי לברר לפני שאכעס ועשיתי טוב, בנוסף שאני באמתדואגת עליה מאוד. אודי אני דואגת עליה מאוד האם אפשר שמחר אשלח לה הודעה לדעת מה מצבה??? אבל אני מפחדת שתחשוב שאני שואלת בגלל שאני צריכה אותה, אבל זה לא כך בכלל. עוד שאלה אודי לנוקשות יש מקום בטיפול???? הכוונה שאני מאוד נוקשה רוצה הכל עכשיו, אין לי סבלנות, לכל דבר אני רוצה הסבר, מאוד דייקנית. איך אפשר לעבוד על זה בטיפול??? רוצה כמה שאפשר הסבר על הנושא וכמה זמן זה לוקח. יש לי עוד בקשה אפ אפשר, מהתגובות שאני כותבת ומהמצב שלי מה אתה יכול להסיק על האישיות שלי???? אני יודעת שקשה מאוד לענות על שאלה זו אבל אני מבקשת מהידע שיש לך ועד כמה אתה יכול תספר לי. תודה רבה
אודי יקר, אני שמחה לכתוב שאני בטוב, באמת! אפילו אני לא מאמינה!!!מה שקרה זה שעברתי צונאמי קטן..בעיות עם בני שוב...בעיות עם הבן הגדול גם פתאום..(יש שלושה זוכר?)ובעבודה שוב באו לבקר מהפיקוח והפעם קבלתי מחמאות עם מעט הערות ובכל זאת כל כך נלחצתי (בעיה עם דמויות סמכותיות..עדיין רועדת)אבל מה שטוב ורציתי לומר שלא נשברתי, הצלחתי לבד בפעם הראשונה מזה שנה להכיל הכל!!!! ופה מגיעה ההצלחה!!!!לא התקשרתי לבקש עזרה ממנה למרות שרציתי...מחכה כל כך לפגישה, לשתף בהכל...העניין הוא שהיא הפכה להיות מעין החברה הכי טובה שלי...איך מוצאים משהוא אחר??? האם אוכל למצוא משהוא מחוץ לחדר? אחר? האם אוכל לשתף אחרים? פה קצת בעייתי...אבל בכל זאת האווירה טובה...ותודה שאפשר לשתף גם אותך!!! אופס כמעט וחתמתי בשמי האמיתי...מיכל
מיכלי... שרדת צונאמי קטן ואפילו התגברת עליו. את יכולה... את באמת יכולה. זה שלך, ואי-אפשר לקחת את זה ממך. סביר להניח שבעיות עם הילדים היו, יש ותהיינה; ילדים הם גם בני אדם, עם עולמות מורכבים משלהם, וגם להם יש צרות משלהם. והצלחת להתמודד עם ביקורת בעבודה; חוויה לא נעימה, אבל גם לא ממוטטת (שוב)... התמודדת לבד. זה מרשים. באמת. אבל רגע, רגע... קצת סבלנות :) את תמצאי גם אנשים שאפשר לשתף בחוץ, שהם לא רק המטפלת ולא רק פה... לאט לאט לך, לכל דבר הקצב שלו. ואם בדרך יש נסיגות, זה גם בסדר. תהיי סבלנית כלפי עצמך. תני לדברים להתנהל בקצב שלהם, ואת רואה שפתאום דברים זזים. בלי לשים לב, יש שינוי קטן פה, תנועה קלה קדימה שם... וזה... קורה. שימשיך לך בטוב, TM.
וואו...תודה, המילים שלך כמנגינה נעימה! איזה מקסימה שאת!!! צודקת הצלחתי לראשונה מזה שנה לבד!!! ובאמת יש חשק לרוץ קדימה ואז אני נזכרת בספר של ליאו בוסקאליה שאודי פעם אמר לי להרשות לעצמי..אז החלטתי שאהנה לי קצת בתוך הטיפול...הרי אני משלמת עבורו..חחח...הגיע הזמן שלא אחשוב על פרידה...לא? ומה איתך? מקווה שאת בסדר...מיכל
הי מיכל, בהחלט סיבה לגאווה. אני שומע את השמחה שלך בוקעת מכל מלה. כרגיל, גם את הרצון לשתף אני רואה בעין חיובית. קשרים משמעותיים "בחוץ" יגיעו, בבוא הזמן. אל דאגה. אודי
שלום חברים וחברות, אני שמח ונרגש לספר על יציאתו לאור של ספרי "העין הפנימית" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה ו"ידיעות ספרים"). ניתן לראות את הרך הנולד (ולהבין מעט על מה מדובר) באתר ההוצאה: http://www.ybook.co.il/htmls/העין_הפנימית.aspx?c0=21398&bsp=13579&bss3468=13012 . האב הגאה, :-) אודי
אודי יקר, יישר כח, למרות שעוד לא קראתי...אבל אשתדל לקרוא בקרוב...
מזל טוב וברכות חמות ללידת היצירה - הרך הנולד.. מודה על המתנה הזו שניחנת בה - "העין הפנימית" המופלאה שלך.. מאחלת שתמשיך להמצא ולהיות בחזית של פורצי הדרך בתחום הפסיכולוגיה ובכל תחום ש"העין הפנימית" שלך תבחר להוביל... שלך ,במבי. :)
אודי! איזה יופי. מזל טוב על הולדת הבן-ספר. לראות ספר משלך על המדפים/חנויות וירטואליות זה באמת מרגש, בעיקר אחרי העבודה הקשה שביצירתו. קראתי את התקציר באתר של ידיעות ספרים, ונראה לי שאמצא את הזמן כדי להשיג ולקרוא אותו... ואל תדאג, אני מתייחסת יפה ובכבוד לספרים :) TM.
היי אודי יקר, מה שלומך? וואו.. ככ מרגש !!! גמאני באתי לאחל מזלטוב ..להולדת היצירה המופלאה . התקציר נשמע מפתה לקריאה ! בטוחה גם כי אחפש אותו ואקרא . המונים של הצלחה . שרית
הי אודי, אכן נשמע מרגש עד מאד - חיבור שהוא עבודת חיים מושקעת, מכובדת, עמוקה. נושא חשוב כל-כך. מפעים לב. תמונת הכריכה ממיסה, בעיניי, התקציר כל-כך מזמין מעורר סקרנות ונוגע; מתארת לעצמי שמאחורי כמעט כל החלטונת בבריאתו - עולם ומלואו. סיפור שלם. מזל טוב, אודי, נולד לך בן :-) ברכותיי ובהצלחה רבה, Take Care סוריקטה (ד"ש חם)
הי,אני מאלה שרואים ואינם נראים, אך הפעם בחרתי להיראות לכבוד ההודעה המיוחדת הזו כדי לברך מכל הלב ולומר "על הדרך" כל הכבוד, ותודה על הדבר המדהים הזה שאתה עושה כאן. הרגישות שלך ממש יוצאת מן המסך. אז שוב מזל טוב, וכן - אין ספק שאקרא... :-)
מיכל, במבי, טימי, שרית, סוריקטה וסמויה, תודה לכן על הברכות. אתן מתוקות...ההריון והלידה היו ממושכים מאוד (סיכום של כעשר שנות מחקר), ולמרות שהכתיבה קלחה, הלידה עצמה נמשכה ונמשכה... אבל הילד מקסים ואני מקווה שמי שיקרא בו יהנה לפחות כמו שנהנתי מכתיבתו. תודה לכן על המלים החמות והמפרגנות! לילה טוב, אודי
עוד נקרא ונתענג...
הי אודי, אני סקרנית לדעת האם החסיון הרפואי נשמר גם במקרה שהמטופל נפטר?
אודי - לא הייתי כאן יותר משבועיים. היום ,יום לא פשוט וממש קשה ולא יכולתי, ולמרות שהבטחתי לא להטריד עוד נכנסתי. עצוב לי שלא מסתדרת לבד וזקוקה... עצוב לי שאינני יודעת להביעה את עצמי ולהעביר את המסר לדברי בצורה הכי פשוטה הכי ישירה שיש. עצוב לי שלא מוצאת את הדרך לשיפור גדול יותר מזה שיש. ראיתי את הודעתה של הרהורית ואת תגוכתך, צר לי שאני נזקקת לאחרים כדי להעביר אצ המסר שלי ממש צר לי. וכן פעם ראשונה פניתי אליך בשמך. תחילה חשבתי למחוק . החלטתי ש.....לא. באמת שרוצה.
הי ASMO, את העצב אני יכול לשמוע ויכול להרגיש.זה טוב שאת צריכה ורוצה, באמת שטוב. אבל העצב הוא עצב. אודי
אז....? ו........ איך מתחברים בחזרה?
אני כבר מס' שנים בטיפול והחלטתי שאני רוצה לסיים. זה דובר המון בטיפול, אך אני מרגישה שלא לי ולא למטפלת יש יכולת לבדוק עניינית את הסוגיה, בגלל הקשר העמוק שנוצר- כאילו יש שם, בנושא הזה איזה "וואקום" חוסר יכולת לתקשר רגשית... היא בדעה שזה לא ייתכן בשום אופן, אני לא יכולה להרעיב את עצמי כך או שאומרת על עצמה שהיא חייבת לשחרר, לתת לי לגדול לבד, בחוץ... גם אני- חוויתי לאחרונה כמה אובדנים קשים, אולי זה לא הזמן להפסיק טיפול? ומצד שני- אולי הטיפול אפשר לי את ההתמודדות עם האובדן בזמנו וכעת מה שהיה ייתן לי כלים אגשיים להמשיך הלאה? ואולי האובדן גורם לי לרצות להתכנס בצער ולא להיות בקשר...אני גם אחרי תקופה לא פשוטה בטיפול, אחרי קרבה גדולה מאוד נוצר מרחק עצום, אולי בגלל זה אני רוצה לעזוב? איך אדע אם זו בריחה או דווקא התמודדות?? אודי- אשמח לעצתך
שלום מריים, אלו שאלות חשובות ביותר. אין זה נכון שאגיב עניינית ממקום מושבי הרחוק ומחוץ לחדר. עליכן לבדוק זאת בינכן. אני די בטוח שלשתיכן יש יכולת לבדוק עניינית את הסוגיה. אני משער שזה פחד של שהיא לא תוכל "לשחרר". בכל מקרה, יכלתה להעלות זאת נראיית לי חיובית ביותר. אודי
רוצה לומר משהו. מה ??? אוףףףףףףףףףףףףףף לא מצליח לי.. :(((
שלפעמים המעין ההוא יוצא החוצה וזה מרטיב ומרענן ומצליח להיות נחמד אפילו אבל לפעמים המים בוחרים בכול זאת לחלחל להם פניבה למעמקים אל החשוך והאפל ולהמשיך בכח לחפש מה יש שם ואיך אפשר לגוע בעוד נשהו שיציק ויכאב ואיפה עוד אפשר להעמיק ולחשוף ולגלות ולהתעלל... חבל שלרוב זה הכיוון שהוא בוחר. זה לא קל. בכלל.
כתבתי לך בדיוק מה הם עושים. וזהו. שום מאאר לא אכזב רק מאגר מאוד אכזב. אני חייבת שמישהו יבין אותי. בבקשה.
אודי שלום, יש שינוי בחשיבה, ישנה רגיעה, אני לא יכולה ממש לספר הכל כי הטיפול כידוע נעשה בחדר ולא כאן...אבל השינוי אמור להיות לטובה ובכל זאת קשה לי, אז רציתי לשאול למה שינוי שהוא בעצם מראה על התקדמות בטיפול מרגיש לי לא טוב? וגם חלמתי חלום שחזר על עצמו ובטיפול פרשנו אותו יחד...והוא גם מראה על שינוי וגם על חוסר רצון לוותר...אבל בכל זאת כאילו משהו לא נותן לי להשתנות לגמרי או לוותר על הרגשות הישנים.... משהו מאוד מבולבל ומפחיד אפילו...כאילו רוצה ולא רוצה להשתנות למרות שהשינוי שוב, הוא אמור להיות טוב ואני אמורה לשמוח...אבל אין שמחה...למה?????אולי אפילו קצת עצוב.... ועוד משהו אם יש שינוי זה אומר שזהו? הבנתי והטיפול יגמר? מרגישה כל כך לא מוכנה לסיום.... מיכל
שלום מיכל, התופעה הזו של התנגדות לשינוי ידועה ומוכרת. כבר פרויד דיבר על ההתנגדות לשינוי, גם כשהוא רצוי ומבורך. גם לאקאן דיבר על כך ("התענגות" הוא קרא לזה). את בסדר ובחברה טובה... לא בטוח שאם יתרחש שינוי הטיפול יסתיים. העלי את החשש הזה, הוא נראה לי חשוב. אודי
נשואה מזה 25 שנה. אצל בן זוגי קיים סימפטום אובססיבי המתאפיין בקושי אובססיבי לשחרר כספים. בכל מצב בכל עיניין זה יוצר ויכוח קונפליקט מה שהורס את מרקם הזוגיות. אני רואה בכך בעייה נפשית לא פשוטה. אשמח לקבל תשובות על כמה שאלות: 1. האם זו מחלה נפשית? 2. האם זו אובססיה כפייתית? 3. האם זה סוג של חרדה שנובעת מבעיות בבית בו גדל התחנך והתפתח? 4. האם ניתן לריפוי? 5. ממה נובע סימפטום שכזה?
שלום סמדר, איני יכול לאבחון את בעלך על סמך משפט שאת אומרת. הכל אפשרי, החל מ"סתם" קמצנות ועד כל או חלק מהאפשרויות שציינת. זה לא מקצועי ולא אחראי להסיק מסקנות כל כך מרחיקות לכת על סמך תאור כה קצר ומבלי לראות את האדם עצמו. אודי
שלום אודי, איך אפשר לעשות איזה שינוי כשהבעיה הבסיסית היא שאני כל הזמן משתנה? האם בכלל יש טעם ל"טיפול" כזה שאני אף פעם לא יודעת איזה מן "אני" יגיע?, כל פעם ולפעמים תוך כדי הכל משתנה ואני לא יכולה (אני לא פוחדת כפי שטוען הפס' אני פשוט לא מסוגלת) להגיד להזכר ולחשוב את הדברים שמטרידים אותי שאותם רציתי להעלות ויש דברים שקשורים לעולמי הפנימי שאני לא מסוגלת לחשוף. אני לא יודעת אם אני ממש סומכת על הבנאדם הזה, אני כועסת על עצמי על זה שנהייתי כזאת תלותית (סמרטוטית) במישהו שלא בטוח אם יש לי אמון בו בכלל, הרי...(כתבתי איזה תסריט ומחקתי כי אני פוחדת שמא זה עלול...) בסיכום של כמעט שלוש שנים אני מבינה מה שאיכשהו לא ממש הייתי מודעת אליו לפני, שאני כנראה מאוד מפוזרת מפוצלת ומבולבלת ולא כל כך מכירה את עצמי (איך אפשר בכלל?) כמעט בוודאות עוד רגע אני אהיה במצב אחר וההודעה הזו תיראה לי פתטית במקרה הטוב ולא רלבנטית בכלל ( כאילו שמישהו אחר כתב,ואז מרוב בושה אני יעלם, בגלל זה אני משתדלת לא לכתוב), ובכל זאת השאלה אמיתית כי כרגע אין שום רצף בין הפגישות (לפעמים אני לא זוכרת מה בכלל היה שם). תודה.
שלום מלים, כנראה שהשינוי הוא בחוויית הרצף ובהפחתת הפיצולים. מבחינה זו בהחלט יש טעם לטיפול. אודי
ספרתי על חלום בטיפול, ונתחנו אותו. אבל כל הניתוחים היו ממש דברים ידועים באופיי ובראיה שלי את עצמי.ידעתי ממש ה-כ-ל קודם. האם זה תקין? משהו פה לא אמור להיות יותר? קים תועלת משיח על חלום? (איה משהו מהלא נודע...???) גם בטיפול בגדול אני מדשדשת, באה, מספרת, ולא קורה שום דבר. נחמד למדי- שיש מישו לומר לו רגשות קשים, שלא נאמר לחברים. אבל, מה בשטח הוא התמורה לתשלום? מה לעשות ששינוי מיוחל יקרה?
שלום ליזי, על פי ההנחה הדינמית, החלום מביא אתו אפשרויות רבות להבין חלקים סמויים. הדרך להבינם קשורה באופן העבודה עם החלום ובאסוציאציות שלך. איני יודע כיצד עבדתם ולכן איני יכול לומר לך אם זה תקין או לא... בטיפול אין "תמורה לתשלום". זה תהליך, אטי וממושך, לעתים מתסכל ומייסר, שבמהלכו צומחים מבחינה נפשית. דיברת בטיפול על ציפיותייך? אודי
אני בחורה בת 34 חד הורית לילד בן 5 לפני שבוע הכרתי בחור שבישבילי הייתי בטוחה שזה הזיווג שיכלתי לעצמי כל החיים ,גבוה ,נאה מדבר יפה חכם פשוט מושלם.. ואני הכי ביקורתית ואצלו לא האמנתי שהכל בדיוק מה שרציתי. ואז פתאום הבחור מנחית עלי "פצצות" הוא אומר לי שהיה לו בעבר היפומניה ,ושעכשיו הוא בסדר גמור ,וגם גיליתי שהוא מעשן ירוק ,הוא אמר שהוא לא יעשן יותר ,ושהוא מוכן לעשות הכל בשבילי השאלה היא :האם אני לוקחת סיכון בזה שהייתי נכנסת למערכת זוגית עם בחור כזה? אני כרגע ניתקתי את הקשר ולא לקחת סיכונים.
שלום לך, כל קשר מהווה סיכון. אין כאן תעודות ביטוח. זה שמישהו סבל מהיפומניה יכול להיות בסדר אם הוא מטופל, ולא פוסל אותו מראש מלהיות אדם טוב, תורם וחיובי. בכל מקרה, צריכה להיות החלטה שלך. מחד - הוא כל מה שייחלת לו. מאידך - יש לו כמה "שפנים" בכובע (לרוב האנשים יהיו שפנים מסוג כזה או אחר...). אודי
שלום התאהב בי גבר כבן 40 ואני בת25 פעם אחת קניתי אצלו מוצר שהתקלקל בחנות ומאז בכל פעם שמגיעה כדי לתקן-וזה צורך תיקונים לא פעם,עושה כאילו מתקן או מנסה לתקן אבל מתחיל לגעת בי הוא ניסה ללטף לי את המכנס לייד המפסעה ניסה לגעת לי בשדיים עם החולצה מכירה את הרווק הזה מהשכונה הוא בחור טוב מבית טוב לא רע לא אלים חלילה איש טוב ובעל מקצוע טוב זה מפחיד אותי האים זו הטרדה? האים זה בגלל שחולה עלי ואני אומרת לו בכל פעם לא? האים יתכן שגבר בן 39וחצי שטרם נישא ומת להתחתן אז הוא רק מנסה לקבל מישגל מבנות ואם מישהיתשכב איתו אכן יהיה בחור טוב ויאהב אותה ויתמוך ויקנה לה וכו ויפנק אותה ויתחתנו אבל אם לא....פשוט מנסה לחרמן בנות? תודה רבה מודאגת
שלום קרן, אם אינך מעוניינת - זו בהחלט הטרדה. הבהירי לו את עמדתך בצורה חד משמעית ודרשי שלא יגע בך. זה לא נשמע בסדר. אודי
האם מותר לקחת ציפרלקס וריטלין יחד. במשך כ-3 שנים לקחתי ציפרלקס 10. לפרקים. פסקתי לחלוטין לפני כחודשיים. בחודשיים האחרונים אני לוקחת קונצרטה 36 על בסיס קבוע (מוכיח את עצמו בעבודה !) אולם אני מרגישה בלי קשר שאני זקוקה לציפרלקס. האם אפשר לשלב בין השניים?
שלום רב. מראש אתנצל על האורך אבל היום החלטתי לשבור שתיקה. אני בת 36 אמא לשני ילדים מדהימים.אשת קריירה בתחום ההיי טק,גרושה שנה וחצי.לפני שנה הכרתי אותו.כל מה שרציתי.סוף סוף גבר של מילים ורוך.גבר שמבטא אהבה,שרואה אותי,שמכיר את כל הדקויות,כזה שלידו את לא מפחדת יותר. וחלמתי.. עוד לא הגלידו פצעיי מהגירושין אחרי 15 שנים. עוד ילדיי מבכים את אובדן אביהם שעזב את העיר ונשאבתי לקשר איתו. בפעם הראשונה שהוא קרא לי זונה לא יכולתי לנשום.סלחתי. ומאז המילים הכל כך רעות.ההורגות, לא מפסיקות לזרום. שרמוטה,כלומניקית,קמצנית,שקרנית,בוגדת ועוד כל מיני פנינים. חיטוטים בנייד,במחשב,בבית,בתיק שלי. השפלות. פגיעה מכוונת ומניפולטיבית בבטחון העצמי שלי ובעצמאות שלי. ניצול כספי. סנקציות בתקשורת.לא עונה שעות וימים. ביקורת בלתי פוסקת על המשפחה שלי,המראה שלי,העבודה שלי,הקולגות שלי לעבודה ועל העולם. התקפי קנאה בלתי פוסקים. ציפייה לדו"ח על כל רגע ביום שלי. איש שמאשים אותי בכל.שטוען שבגללי הוא מגיב ככה.שאני לא ראויה. והיד עוד נטויה.. ומהאיש שלא פחדתי לידו מכלום הוא הפך לאיש שאני הכי מפחדת ממנו. שפוגע בי כל יום.שכל יום הורג חלק ממני. שבדרך שאין לי הסבר לה השתלט אפילו על המחשבות שלי.שלא עובד וכל היום מעיר על הנתינה שלי. הפכתי לצל שלי. ואני תקועה בתוך מעגל הקסמים הזה.קוראת בלי סוף ברשת.מזהה אותי בכל מקום ועדיין שם. ילדיי מאוד קשורים אליו.אני כל כך מפחדת מהכאב שהפרידה הזאת תגרום להם. פיתחתי תלות ריגשית כל כך חזקה אליו. קשר של שולט ונשלט. מתביישת. אם המעגל הקרוב שלי ישמע הם לא יאמינו. אני זאת שלוחמת תמיד למען הצדק.שעושה מעשים.שמובילה.אסרטיבית.לוחמת הם קוראים לי. אילו הם יידעו. רוצה ללכת ולא יכולה.חייבת לצאת משם.חייב להיות משהו יותר טוב מזה. מפחדת שלא אעמוד בזה.מפחדת בעיקר מהגמילה ממנו. כי ככה זה. זאת לא אהבה.זאת התמכרות. והגמילה תהיה קשה. קוראת את מה שכתבתי ומרגישה אשמה על זה שאני כותבת עליו דברים כאלה.קוראת ולא מבינה איך מישהו שטוען שהוא אוהב יכול לרסק ככה את אהבתו. תודה על שקראתם. זוהר
שלום זוהר, אין לבלבל בין אהבה לבין עריצות ואלימות. באהבה רואים את האחר. העריץ רואה את עצמו בלבד והאחר נועד עבורו. תודה ששיתפת בדברייך הכואבים. אם אשאר עם המטפורה שלך של התמכרות, הרי שטיפולי גמילה הם קשים מאוד. צריך רצון חזק וצריך לא לפחד מההעדר. הסם הוא תחליף לדבר האמיתי. הוא לא הדבר האמיתי. בהצלחה והרבה כוח, אודי
מאז ומתמיד הפחד גרם לי לעשות בחירות והוא נתן ללב להוביל אותי לקבל החלטות מאחר ואני מאוד חוששת לאיבוד שליטה בתחום המשפחתי כול דבר קטן של בן משפחה מקפיץ אותי על 2 הרגלים למשל אני מוותרת לעצמי על מקום מגורים בגלל שאם יקרה משהו מפחדת מדברים מלפני שקורים והכול בכדי לדאוג באובססביות למשפחה ומוותרת כאן על מקום מגורים על פרנסה ועוברת למקום פחות טוב מבחינת הפרנסה או מפחדת ללמוד כי מפחדת להכשיל ולהתאכזב כי היה לי קשיים בלימודים אני מפחדת לצאת נגד הפחדים שלי הם מנהלים אותי ממש ולא משארים לי כוח לתעוזה לא ההיתי ככה אולי שמישהו יסיע לי אני מרגישה פיספוס בכול תחום וזה מתסתכל אני לא הייתי ככה הפחד הוא טבוע אצלי חזק אני רוצה לעקור אותו להעז כבר בבקשה תנו לי את הכוח איך
שלום ליאור, הפחד כשלעצמו הוא חיובי ומגן. האוייב הכי גדול שלנו, והידיד הטוב ביותר של הפחד -זו ההמנעות. הדרך להחזיר שליטה היא להמנע מהמנעות ולעמוד חזיתית מול החרדה והפחד. אם בפועל, אם במחשבה ואם בדמיון. מקריאת מצוקתך הייתי ממליץ לשקול טיפול שיעזור בהשגת השליטה המיוחלת. אודי
שלום, אני בן 23. לפני שמונה שנים, בהיותי בן 15, עברתי תקיפה מינית קטנה וחד פעמית ע"י אימי. מאז הנושא לא נחשף כלפי חוץ וכמובן שלא דיברנו על זה. כיום, לאח שלי בן ה-20 יש חברה קבועה. בכל פעם שהוא מביא אותה לישון אצלו- הכל מתעורר אצלי מחדש. כשהם מקיימים יחסי מין החברה שלו עושה קולות מאוד חזקים, שנשמעים בכל הבית. בכל פעם שזה קורה- אני מאבד באותו הרגע את הרצון שלי לחיות. זה עושה לי הרגשה כל כך נוראית שאין לתאר. בתחילה, הסברתי את הרגשתי הרעה להוריי, אולם נתקלתי באטימות טוטאלית מצידם והוריי נותנים תמיכה וגיבוי מלא לאחי ולחברה שלו. על כן, בכל פעם שזה קורה, אני מיד מסתגר בחדרי וסותם אוזניים, או שם אוזניות. לעזוב את הבית זה לא אופציה מבחינתי מסיבות כלכליות ורבות נוספות. אולם, האם יש לכם עצות נוספות בשבילי? האם יש משהו נוסף שאני יכול לעשות ולא עושה? לעזרתך אודה!
שלום יניב, זו סיטואציה לא פשוטה. ראשית, הייתי מציע לך לגשת לטפל בעצמך, כי נשמע לי שאתה פגוע וסובל מאוד. זה ללא קשר לאחיך. עבור עצמך. גם החוויה של פגיעה מינית במשפחה וגם אבדן הרצון לחיות מצביעים על הצורך הזה. שנית - נסה לשוחח עמו ולבקש שינסו להתחשב בכך שלא נעימה לך ההשתתפות ביחסיהם האינטימיים. אודי
אני מקווה שתצליח לצאת מהבית במהרה.קשה להתנתק אם נמצאים בסמיכות.אולי תבקש שיעזרו לך לצאת? אולי אתה מנסה להאריך את השהייה כדי לקבל תיקון,אולם נראה שהדבר גורם נזק נפשי ומבזבז את זמנך.אל תתעלם ממצוקה שאתה חש גם אם היא רק נפשית. הדבר מסוכן ביותר!עליך להתרחק מסביבה ולא להשאר ולהתעלם מסימנים! אני מקווה שתציב לעצמך מטרה לצאת מהבית ותמצא הכוחות לכך. בענין הקולות-במקרה שלא יפתרו-דבר עם החברה.נראה לי שזה יכול להיות אפקטיבי מאד.
היו ימים של שקט ואחריהם רעש גדול. עוד לא למדתי שיטה לאסוף כוח שיהיה לימים הקשים. הוא נמצא כשטוב וכרע הוא כבר לא. מקבלת עכשיו מליון כדורים. קשה לי עם זה. מרגישה שאני כבר לא מספיקה לי וצריכה המון עזרה מבחוץ. לא אוהבת את הצוך הזה בכל כך הרבה אחרים אבל צריכה ללמוד לחיות איתו כנראה. מה שכן איכשהו קצת נפתחו מעיינות המילים פה אני רואה. מעניין, לא? מקווה שאתה פה היופ להרגיש כמה טיפות מהמעיין החדש ולעזור לו לעלות אל פני האדמה מהמעמקים החשוכים...
הי רוני, אני פה, מרגיש את הטיפות הללו ושמח עליהן. אם לשפוט על פי הברד שירד כאן לפני מספר שעות (כדורי קרח בגודל נפטלינים, שכיסו הכל במרבד לבן) - המעיין יתמלא ויניב שפע. וזה יפה לחשוב שהמיים מחלחלים פנימה, נאגרים וחלקם בוקע באמצעות המעיין... יופי... אודי
השם שלי מופיע הרבה ובכל זאת חשוב לי לכתוב לך..... האם את פה? קוראת לפחות, גם אם בשקט? הכל בסדר, אודי משגיח...את מוזמנת...מה שלומך? הייתי רוצה לשמוע משהו ממך.... מיכל
.... כן, קצת קצת מפחדת פה..לא יודעת.. זה נכון ששקט פה שוב.אבל קצת מפחדת שאולי זה איזה שקט לפני צונמי נוסף ??????? לא יודעת.. טיפונת מפחיד.. עברתי גם צונאמי לא קטן בעקבות הקטע עם הנשיא קצב.. זה היה עבורי טריגר ..החזיר אותי קצת לעבר..בלבל אותי לא מעט..איבדתי את הריצפה.. וזהו... תודה לך יקרה ! אני קוראת . גם את הודעותייך.. במבי.
לגמרי מבינה את הצונמי עם קצב...איך שהנושא הזה כל פעם מחדש בכותרות יכול למוטט....תזכרי שהוא אדם חולה ואף אחד לא אשם רק הוא!!! הוא החלש!!!מקווה שהריצפה תחזור...תודה שכתבת...את חסרה לי...הלואי שהוא ירגיש רע ובודד!!!כמו שאנחנו מרגישות לעיתים....עונש מתאים..לא?
אני מטופלת אצל פסיכולוג אני לא מבינה איך אפשר שפסיכולוג התאהב במטופלת לפחות לא ניתן לראות זאת למעשה הפסיכולוג אליו אני מגיעה הוא שואל שאלות ואני עונה תשובות ובזה הטיפול מסתיים. האם כך צריך להיות?
שלום אביה, לא ברורה לי שאלתך. פסיכולוג אינו אמור להתאהב במטופלות שלו. אם זה קורה - הוא צריך להפסיק את הטיפול. אודי
שלום, אני בת 31, בני הבכור נולד לפני כ-4 חודשים, אני בבית איתו בתכנון עד גיל שנה. דוקא בגלל שאימי עבדה המון בילדותי חשוב לי להיות איתו, ולשמחתי גם הטיפול בו הוא מקור לאושר גדול (אולי לא כשהוא צורח בלילה, אבל בגדול). בסה"כ אני מרגישה בריאה וטוב, אף פעם לא היו לי משברים רציניים מידי, זוגיות טובה, עבודה נחמדה. אבל - היו לי יחסים מאוד בעיייתיים על אימי, ובכלל ילדות לא פשוטה (אך מעניינת ועשירה) - לא התעללות חס וחלילה, אלא המון מעברים ושינויים, יחד עם ביישנות (שנרגעה עם השנים). הסיבה שאני תוהה אם כדאי לפנות לטיפול היא בגלל שאני פתאום מבינה כמה הורות היא עניין מסובך ואני מרגישה שאולי, למרות הספרים והכוונות הוטבות, יש דברים בעברי שישפיעו על חינוך ילדיי באופן שקשה לי לראות ולהעריך בעצמי. למשל אני עדיין לא מסוגלת להשאיר את בני עם אף אחד אחר, גם לא לשעה (למעט האבא, וגם אז רק לשעתיים - אני מניקה מלא). או שאולי זו חרדה טבעית שיש לכולם - זה שאנחנו לא הורים מספיק טובים? אם לפנות לטיפול, יש דרך למצוא מטפלים עם התמחות ספציפית (למשל third culture kids)? בתודה מראש ממני
שלום סשה, ראשית, המחשבה להשאיר ילד בן 4 חודשים אצל מישהו לא מוכר היא קשה לרוב ההורים. את בחברה טובה... ובאשר לשאלתך הכללית יותר - לדעתי ההורות מפגישה אותנו עם ילדותנו שלנו מחדש (כדברי השיר: זו ילדותי השניה). אני חושב שהמחשבה שלך טובה וראויה ובהחלט זה זמן טוב לטיפול, עם כל ההשתמעויות שיש להורות ולמה שהיא מעוררת. לא הייתי מודאג מזה שאינך אם טובה מספיק (הרושם שלי שאת טובה), אלא שזו הזדמנות פז להשלים עם עברך ועם השאלות והחרדות שהוא עלול לעורר. אודי
אודי תודה. האם יש מקום בו אפשר למצוא פסיכולוגים שמתמחים בתחום מסויים - למשל third culture kids? בעבר ניסיתי פעם ללכת לטיפול (בדיוק לפני שהתחתנתי - כנראה ששינויים גורמים לי לחשוב על העבר...) והגעתי (דרך המלצות) למישהי שהרגשתי שממש לא מבינה על מה אני מדברת, ולכן התייאשתי ולא חזרתי לזה שוב.
בס"ד לפני כחודש וחצי התחלנו טיפול זוגי אצל עובדת סוציאלית.היה ברור לשנינו שזה הנסיון האחרון לפני פרידה. לפניה היינו אצל שני מטפלים תקופה קצרה מאד.הבעיה העיקרית שעמדה בטיפול היא חוסר האמון שלי בבעלי, ששיקר לי לאורך כל חיי הנישואין (10 שנים ושני ילדים), אחרי 8 שנות נישואין התברר לי שהוא משתמש בסמים כמו טריפים ריטלין וכו'. בשבוע שעבר נודע לי שאבא של בעלי, פנה בעקבות בעלי לאותה מטפלת והגיע אליה לטיפול עם אשתו (הרביעית..),כמובן ללא ידיעתי, ובידיעת בעלי. המטפלת טוענת שהאב השביע אותה לא לגלות שגם הוא מטופל אצלה. ואין עם זה שום בעיה של אתיקה. אציין שהאב פנה בעבותינו גם לשני המטפלים הקודמים, וזו הייתה הסיבה שלא המשכנו לטפל אצל המטפל הקודם. ושאלתי: האם המטפלת התנהגה כראוי? אני חווה משבר אמון, האם אני סתם רגישה?
שלום שרוני, בהחלט מובנת הסתייגותך. טיפול אמור להיות מקום בטוח. הידיעה שמישהו מוכר מגיע לאותה מטפלת - פוגמת בתחושה זו. מה גם שכבר יש לך נסיון עם "הרס" המקום הזה עם המטפל הקודם. העובדה שזה מפריע לך לך די בה מבחינתי כדי לחשוב שזה לא לעניין. הדבר מקבל משנה תוקף אל מול העובדה שהטיפול נסוב סבי בענייני אמון וחוסר אמון. ייתכן שהמטפלת לא לקחה זאת בחשבון. אני ממליץ להעלות זאת בפניה בגלוי. אודי
שלום רב, אני במצב נפשי לא טוב כבר תקופה ובימים אלה התחלתי לקחת כדורים נוגדי דכאון. אני רוצה לשאול אם לשתף את הילדה בעובדה שאובחנתי כסובלת מדכאון ובעצם לקיחת התרופות. היא רואה שאני לא במצב טוב אבל בסך הכל אני יכולה להסתיר ממנה במאמץ מסוים. תודה רבה
שלום טליה, לדעתי בהחלט ניתן לספר. נהלי עמה שיחה גלויה, ספרי שהתחלת טיפול כדי להתמודד עם המצב הלא טוב שהיא בוודאי היתה עדה לו. קרוב לוודאי שהיא תקבל, תבין ותתמוך בך. בהצלחה, אודי
אודי, השם שלי מופיע כבר הרבה, בכל זאת אני רוצה לשתף...היום בדיוק לפני שנה הגעתי אליה לראשונה...ספרתי לה המון בפגישה הזאת, בכיתי וספרתי...ככה אני כבר שנה...מתבכיינת לה, נלחמת על הקיום העצמי שלי..מציאת "אני אמיתי", רצון להעלם,רצון להיות,להיות שייכת, אהובה ורצויה...(תמצית הטיפול...)היום הגעתי לשלב של עייפות, רצון לנוח,להרפות,להפסיק להלחם, האם גם לכך יש מקום בטיפול? כלומר הכוונה לא להפסיק ללכת לטיפול אלא להפסיק לדוש שוב ושוב, בקשר שלי איתה,ברצון העז להעלם ומלחמות פנימיות שכאלה..פשוט לנוח...לא מסוגלת להלחם יותר,מוותרת עליי...האם גם לי מותר לוותר לפעמים?לנוח?אפילו שיש ילדים, בית, עבודה, פסח וטיפול? אוף רוצה לנוח מהמרוץ האין סופי של מלחמת ההשרדות...הטיפול השנה גבה ממני מחיר של מלחמות פנימיות וזה מתיש נורא!!!אודי, מבין את הרצון הזה להניח לי כבר? אני רוצה שגם היא תרפה, תניח לי, תפסיק לשאול שאלות שלפעמים קשה לענות...האם זה אפשרי לבקש שתרפה? הרי הטיפול הוא בשביל כן אולי להלחם מבפנים אך האם יש בו מקום למנוחה? או שפיזית פשוט לדלג כמה פגישות??????????אני חושבת שיהיה לי קשה לא להגיע בכלל...לא יודעת...יש מקום למנוחה? אולי פשוט לשבת מולה להרגע...אולי אני מחפשת מקום מפלט? סליחה שכתבתי הרבה אבל רציתי לדעת אם זה בסדר לבקש ממטפל להפסיק קצת מהמרוץ? ואיך בכלל נחים ממחשבות בפגישה? אני אדם שכל הזמן חושב....
הי מיכל, בהחלט לגיטימי לנוח קצת גם בתוך הטיפול. לא רק שיש לזה מקום - לעתים זה מאוד חיוני. בהחלט אפשר לבקש פרק זמן של הרפיה, של שקט (אפילו שקט בפועל), נעים, עוטף, מגן. לעתים הכי נכון לנוח בשקט במחיצת מישהו. הרבה ציוני דרך לאחרונה... אודי
אתה כל כך צודק ומשום כך המנוחה כל כך נחוצה!, אסביר זאת בפגישה היום...פעם ניסיתי לשתוק ולהרגיש את השקט איתה בפגישה וזה היה קשה, אני אף פעם לא שותקת..אולי הגיע הזמן "לעבוד" גם על זה :) לקחתי יום מחלה ומנוחה מהעבודה וזה ממש נדיר אצלי...אודי, בערך באותה תקופה התחלתי לכתוב גם פה במקביל...אז אולי זה המקום לומר לך עד כמה הכל מתחבר ותודה לך שאתה כאן, מאוד עוזר לי להבין...ובעיקר עוזר לתחושה שתמיד ניתן לכתוב ואני לא לבד!שוב תודה...מיכל
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ביום רביעי. שמרו על עצמכם, אודי
אוף אודי! ממתי אתה יוצא מוקדם בערב למנוחת אמצע שבוע...כתבתי יש לי יום הולדת היום...ופוף..נעלמת מוקדם מדי...למרות שכתבתי לפנייך!........אוף.לבד.............
יום ההולדת....היה בסדר ונחמד, ניסיתי להנות...עכשיו נפילה ורע.......
הי מיכל, יום מיוחד הוא יום ההולדת, אני מקווה שלקראת סיומו של היום תהיה נסיקה בחזרה לתחילתו ואף מעבר... ומתנה ממני: http://www.youtube.com/watch?v=KE5hT26yQ58 אודי
תודה אודי...וסליחה. אני חושבת שאתה אדם מאוד מיוחד! בשבילי יום הולדת לא כל כך מיוחד, יותר מתאימה המילה טעון...
קצת באיחור (לא "עברתי" בפורום בימים האחרונים) - אבל מזל טוב ליום הולדתך שהיה. שולחת לך מפה הרבה איחולים לימים טובים יותר. ושתמצאי את השלווה הפנימית שבך. כי את זו את, ויש בך הרבה יותר דברים טובים ממה שנדמה לך, ואני מאחלת לך שיגיע היום שבו תוכלי לראות את זה. TM.
תודה יקרה, כרגע אני ברגיעה...מנסה להרפות קצת מעצמי, קצת יותר לקבל...מה שלומך? מקווה שאת בסדר ותרופתית גם...מיכל
פורי םשמח אודי שאלה לי אליך בבקשה אני בת 24וחצי.עוד אין לי חבר ועוד לא יצאתי אף פעם עם בחורים. תמיד הייתי בחורה עדינה ושקדנית בלימודים ולא יצאתי עם אף אחד כי שמרתי גם על צניעות,שיער אסוף,בגדים לא חשופים וכו,בטוב טעם בקיצור,לאחרונה התחלתי לצאת עם בחור בן גילי-היה איתי בצבא,וחידשנו קשר לאחר 3 שנים הבחור בחור חתיך,בחור משכיל,בחור חמוד-יש בו הכול,אם כי לא כלכך מקפיד על דת,ואני בחורה מסורתית. מה שכן-היות ולא יצאתי אף פעם לא יודעת מה זה סימני אהבה-מה זה חבר לעומת מה זה ידיד יצאנו כבר 9פעמים,אבל או שזה היה סתם לפארק,לקניון או לבית שלי ,או שזה היה טיו לסיבוב בעיר הלוך חזור או לטיילת, אין לי מושג אם הוא רוצה אותי,אם הוא ידיד או חבר,לא היו החזקות ידיים-לא נשיקה ולא חיבוק הבחור יש לציין הוא בחור חמוד ברמו תעל,מה שכן הוא ביישן ומתוק, אני לא ידעת אם הוא לא מחבק מנשק מלטף או קורא בכינויי חיבה כמו חמודה מתוקה יפה וכדומה,או שלמשל משלם עלי או למשל יוצא איתי לסרט או משהו-בגלל שהוא מתבייש או בגלל שעוד לא בטוח או בגלל שהוא רק רוצה להיות ידיד אודי-איך יודעי םאם בחור הוא ידיד או חבר?אחרי כמה זמן קיימת נשיקה סטוץ או חיבוק קטן-אם שנינו עדינים-ילדי בית כאלה ולשנינו אף פעם לא היה קשר רציני-אני לא יצאתי בכלל-ולו היו 2 חברות כבר אבל לא בטוח רציניות-ולא שאלתי ולא נעים לי לשאו לאם התנשקו התחבקו או מה עשו כבר וכו, מה שכן כל פעם שמגיע אלי לבקר -הוא גר בעיר הסמוכה-אז הוא מחבק לשניה את הכתפיים ומייד עוזב,היה לי קר הוא חיבק אותי אבל לשניות ואז עזב,היה לי קר הציע מעיל, ושהוא מסמס לי הוא קורא לי דבורילה או כל מיני כאלה,\ מה שכן אם לא סמסתי לא סיסמ אם לא צלצלתי לא צלצל לא שלחתי אימל לא שלח גם ואני כל הזמן מקרבת קשר עלידי יזימת אימל טלפון או סמס והוא עונה להם כשאני זו שיוזמת.. מצד נוסף הבחור עסוק-סטודנט חרוץ מאוד שקדן מאוד ואולי זה בגלל שהוא לומד יש עוד חברה מהכתה שלו שהייתה איתנו בצבא ובמקרה לומדת איתו בכתה והוא נפגש ג םאיתה אבל יודעת אני שאיתה זה ללצורך לימודים משותפים עבודות בזוגות בלבד וגם לאותה צילה יש חבר.. אז אודי ,אנא תאמר לי, איך יודעים אם זה חבר או ידיד?איך מדברים אליו ואיך מתנהגי םאליו או שפשוט לתת לזה לזרום?איך זה בקשר רגיל-אחרי כמה זמן זה נשיקה חיבוק או לחיצת יד סתמית אפילו?מה כן לשאו לאותו מה לא לשאו לאותו? איך להיו תבטוהח שזה הוא בשבילי ואני בשבילו? היה אתמו אירוע של חברה מהצבא שהיא משותפת לשתינו והוא הוזמן וגם אני אז הוא למרות שיכל לחזור באוטובו ס לעיר שלו חזר ב2 אוטובוסים וקודם הביא אותי לבית שלי אולי זה מהלב כי הוא אוהב אותי,מאידך אולי הוא פשוט מאוד עשה את זה כי אני בקשתי,אמרתי לו או שתינו באים או שתינו לא באים-אמרתי לו שאני פוחדת בחושך ושאם הוא יכול והוא אמר כן-אחזיר אותך... בקיצור אודי,מה עושים? תודה רבה דבורי
שלום דבורי, אכן, קשה לדעת האם הבושה היא זו שעוצרת בעדכם או שמא מדובר בחיבה אך לא באהבה. באשר אלייך - שאלי את עצמך האם את נמשכת אליו, אוהבת את ריחו, רוצה להיות אתו חולמת ומפנטזת עליו. באשר אליו - הדרך הפשוטה ביותר היא לשאול ישירות מה הוא מרגיש כלפייך. לנסות לפרש את רמזיו ההססניים נראה לי עבודת פרך... אודי
היי אודי אני מאוד אוהבת אותו ונמשכת אליו-הוא חתיך הוא חכם ויש בו הכול והוא גם ילד טוב של בית בדיוק כמוני בה",מה שכן-לא דתי,ולי זה קצת מפריע אבל את זה בטח אפשר לסדר...אני רק לא מבינה האים זו חיבה או אהבה ואני לא יודעת איך לעשו תאת זה פנים מול פנים ללא רמזים-איך לרמוז לו ואיך לאמר לו בגלוי?לא שמתביישת פשוט לא מצליחה למצוא דרך לעשו תזאת שנינו ביישנים פחו תאו יותר מופנמים יחסיתך וכו אבל ילדים טובי םשל בית ולא יודעת מה לאמר לו מה אתה מציע? אני לא מצליחה לדעת אם הוא אוהב ונמשך אלי גם?היום הוא למשל כשיצאנו ככה לסיבוב הליכה בן שעה בערך פלוס מנוס,הוא ליווה אותי עד לתחנה וחיכה איתי עד שיגיע אוטובוס ואסע,שהגיע אוטובוס הוא ממש חיבק אותי,חזק כזה,ליטף אותי בגב,אבל רק זה...וזה היה לשניות, אולי זה בגלל שהוא מופנם וסגור ובעתיד זה יהיה יותר מתקדם לענין של נשיקה אמיתית חיבוק חזק אמיתי וגם כינויי חיבה וכל מיני והלאה?פעם סרבתי לצאת עם מישהו-הרי אמרתי לך ד"ר,הוא הראשון-אבל שמישהו הציע לי,אז הוא ניסה בכל דרך-ניסה לשלם עלי ניסה להתקשר כל שניה כמה פעמים ביום ניסה לדעת עלי הכול ניסה לחבק ואפילו ניסה לנשק-לפחות בלחי,פה זה טוב שהוא לא עושה זאת מכפיה ,אולי זה יבוא אחכ והוא חמוד וטוב לי,אבל אפילו לא החזקנו ידיים-לא היו יותר מלטיפה בגב וחיבוק שניות מה עושים?מה אתה אומר?לתת לזה לזרום?כמו כן מהם סימני התאהבות ראשוניים?לחיצת יד?חיבוק?במה זה מתבטא ואיך נבדיל בין ידיד לחבר בדרך כלל תודה רבה דבורי
לא אודי, לא יהיה טוב. לעולם. אני שונאת את האנשים האכזריים האלה, את השליטה בכל מחיר, כולל השפלתי עד עפר, אני מעדיפה לעמוד מול האדם שהרס לי את החיים ולא לעמוד מול האנשים שהבטיחו לי שיעזרו לי. ואני מדברת לקירות: מאמינים שתבואי, מאמינים שיהיה טוב. בטח. זה הכל השלכות . אין לי מילים שיתארו את עוצמת העצבים הכעס , הזעם המטורף שיש בי. למה אני כותבת כאן? כי אני צריכה להתאפק ולא להחזיר עכשיו. אני אצא כשידי על העליונה. המילה האחרונה תהיה שלי בדרכי שלי. אני רק רוצה לשאול שאלה אחת: "כל המציל נפש מישראל, כאילו הציל עולם שלם" מה לעזאזל קורה למי שרצח נפש, הא?!?!? אל תענה, אני יודעת- הוא ממשיך את חייו ובהספד על הנפש הוא אומר: "זה היה לגמרי שלו. אני? אני הייתי מסור, אכפתי, הוא פשוט השליך עליי. אני מרגישה שאני הולכת להשתגע מכעס. אני כותבת ומוחקת כאן ללא הרף כי אני זוכרת שיש כללים לפורום הזה ומנסה לנסח את המילים שלי באיזשהי עדנה "רק שמור אותי מאוהביי (או מאלה שטוענים שהם כאלה) ומשונאיי, אשמר בעצמי" חושבת שלא אכתוב כאן שוב. תודה על שהייתה לי במה להוציא בה אפילו אחוז אחד מהטירוף שיש בי. אני לא סולחת, לא שוכחת ונשבעת שבכל לילה אשנן : "אדם לאדם -זאב" אני מוכנה לתת את כל מה שיש לי , ובלבד שתהיה רק חרטה אמיתית וכאב על הפגיעה שנצרבה בנשמתי. הלוואי, שאם יש אלוהים, שידע כמה טרחתי בפורים הזה להיות שמחה. החג שבשבילי הוא חגא. כמה טרחתי, נסעתי, טיילתי, צחקתי. עד שבאה ההודעה הזאת, המשפילה שוב, והורידה ממני צרור של דמעות רותחות. אני מאחלת ומקווה שהדמעות שלי הגיעו לשמיים. ועכשיו, אני לא אבכה יותר לעולם. לא אתן לאיש את התענוג הזה. אודי- בקשה אחת: חז"ל אמרו שייסורי נפש גדולים מייסורי גוף. תיזהר אודי, תישמר. אתה עוסק בדיני נפשות. וככזה, אתה אמון על הערך החשוב ביותר ביהדות:" יהיה כבוד חברך, חביב עליך כשלך" שום דבר, שום כבוד רגעי לא שווה מחיקה של נשמה אחרת, שלנצח אולי תהיה אבודה. אם בזכות מילותיי אלה תישמר קצת יותר, ארגיש שתרמתי את חלקי, אולי הצלתי נשמה אחרת. אני רוצה לסיים את התכתובת שלי בפורום הזה בשורה משיר. הבטחתי היום שלא אשיר יותר לעולם. תמיד הייתה לי אמונה שאם יש לי קול יפה- עליי לשיר ולשמח אנשים. אם אני יודעת לצייר , עליי לחלוק את כשרוני. באמת חשבתי שאם קיבלתי מתנה, הרי שהיא כדי לתת ממנה (יש לי יומן שבו מתועד כי כך, מכיתה ב') והיום, החלטתי שלא לשיר יותר. אקט של קולי שנדם והתייאש. אבל הנה שורה אחרונה, שמשחררת גם סופית את הכעס: "בין הברירות לשלם או לוותר- אני אשלם עד הסוף" אשלם כל מחיר , אבל לא אמחל על כבודי שנרמס עד חרפה. שאלוהים, שהוא יסלח, אני כבר מזמן התייאשתי. היה שלום.
הי ליאורי, את כותבת על ייאוש. מעבר לפגיעה ולכעס - ייאוש. וויתור. אני מקווה שבאפילה שאת חשה תוכלי לראות קרן אור, תקווה (ולו קטנה) שאפשר להאחז בה. ולהתחיל למשוך. אודי
אודי שלום, אשמח לעזרתך, בפירוט על פסיכולוגיה קלינית. בקרוב אתחיל ללמוד ותחום הפסיכולוגיה מאוד מושך אותי. רציתי לשאול אותך, במה כרוחה עבודתו של פסיכולוג קליני? כלומר, האם בעיקרון מה שאתה עושה בפועל זה לשבת ולהקשיב לאנשים? האם יש לזה צד יותר מעשי? ריפוי בעיסוק? משהו בסגנון הגשטאלט? האם המענה היחיד שלך לאנשים שעברו טראומות הוא ההקשבה? אין אולי התמחות בשיכום או משהו בסגנון? איך אתה מצליח להתמודד עם המעמסה הריגשית? או שיכול להיות ששיקום לא שייך לתחום הפסיכולוגיה הקלינית? בכל מקרה אודה לתשובתך.
שלום אסתר, התחום מאוד מאוד רחב, ולא מדובר רק בלהקשיב (אם כי יש הרבה מאוד הקשבה). אם את רוצה תחום "ביצועיסטי" - עבודה סוציאלית יותר מתאימה. רוב הפסיכולוגים אכן מתחברים לחוויה של המטופל ונמנעים מלפעול כדי לא להרוס את המרחב שנוצר. בכל מקרה, יש שיטות טיפול רבות, חלקן אקטיביות יותר וחלקן פסיביות (כלפי חוץ). זו עבודה ומקצוע קשים ותובעניים ביותר. לטראומות יש שיטות עבודה ספציפיות שמתמחים בהן, ויש בהחלט גם עבודה שיקומית (אם כי ישנו ענף התמחות שנקרא פסיכולוגיה שיקומית וצריך להבדיל בינהם). עם המעמסה הרגשית מתמודדים באמצעות הדרכה וטיפול אישי למטפל. אודי
שלום. אני בת 26. מתגוררת עם חבר שלי מזה חצי שנה. יוצאים מזה שנה וחצי. לאחרונה אנו/ אני חווה משבר בזוגיות שלנו - שגורם לי להרגיש- כמעט כל הזמן - שאני רוצה החוצה מהקשר הזה. מכל מיני סיבות. בין אם בגלל שאני מחפשת מישהו יותר גברי, או יותר מושך, או בכלל רוצה לבדוק עוד אופציות ועוד. זאת למרות שנכנסתי לקשר עם החבר הנוכחי, זה היה לאחר שכמה שנים הייתי בין חברים/ דייטים, הכרתי רבים, והבנתי שאין יותר מדי מבחר איכותי.. כשנכנסתי לקשר עם החבר הנוכחי מאסתי בדייטים, בגברברים חתיכים ללא תוכן וכיו"ב. ותוך כמה חודשים של התאהבות מהירה והתלהבות - הרגשתי שזה באמת "זה", אפילו האמנתי שכנראה איתו - אתחתן. לפני פחות משנה נסענו יחד לפריז. חופשה שהיתה אמורה להיות רומנטית... לא היתה כזו כלל. ביום השלישי/רביעי שלנו בפריז רק רציתי הביתה. היה חם נורא. לא היו מזגנים. ובעיקר - לא היה לי כיף, הרגשתי במרתון שאני מובילה כל הזמן (אני עם המפות, עם ההכוונות, אחראית על התקשורת עם הצרפתים ובקיצור - אני המדריכה של הטיול). לא היה לי כיף בכלל. ממש רציתי הביתה. הטיול נגמר ברוח קצת יותר טובה. ועדיין- לא הייתי בטוחה מה אני רוצה מהקשר. חזרנו הביתה, לגרה, וההרגשה קצת שככה. התחלנו לחפש דירה יחד. היתה התלבטות מצידי, אך היא לא קיבלה ביטוי מספק, אולי בגלל שהחבר שלי, שהוא באמת אדם מקסים, דואג, אוהב ואכפתי גרם לי לשים את ההתלבטויות בצד (לא במודע מצידו כמובן...) וכעת אנו מתגוררים יחד. אני מרגישה די בדיכאון (מבלי להתחייב על המונח הרפואי), אני מוצאת את עצמי ממורמרת (לא רק על הקשר אלא בכלל- על כולם וכל דבר), מתוסכלת מהכל, מבואסת, עצבנית, לחוצה ומעצבנת (את הסביבה). הדבר משפיע על העבודה שלי - על היחס שלי לעבודה ולעמיתיי, על היחס שלי לחיים, ללימודים ובאופן עקרוני - לאווירה בה אני חיה. אני חושבת שהדבר יותר קשור אליי ופחות אליו. הוא באמת מקסים, משתדל לעזור, "עושה כל מה שאני מבקשת" (אם זה בכלל דבר טוב), מתחשב ואוהב. וכנראה שלי זה לא מספיק. לי יש פנטזיות על מישהו יותר חתיך, יותר גברי, יותר מושך (אני מוצאת את עצמי לא ממש נמשכת לבן זוגי- ייתכן וזה בכלל בגללי - בגלל המרמור והדכאון שלי) אני מתלבטת האם הדבר הזה הוא בעיה אצלי -אני הרי נכנסתי לקשר הזה בידיעה שהחבר שלי הוא כזה, לא חתיך מהמם, אבל כן בחור מקסים ואכפתי - מתוך הבנה שזה מה שאני מחפשת אחרי שלל החתיכים הלא יעילים שיצאתי עימם.. או בכלל שהבעיה היא בעיה זוגית- משבר ביחסים - שאולי כדאי לי לקחת "פסק זמן" מהם? אשמח לדעתך. תודה.
אם את לא אוהבת אותו,ולא באמת נמשכת ,למרות שהבחור טוב מאד , את לא צריכה להאשים את עצמך. התסכול יכול לגבור .ממילא קשה להתמיד ובלי אהבה וענין אמיתיים-מצבך עשוי להיות אומלל. החישוב החכם ביותר הוא ללכת לפי ההרגשה הפנימית. אל תחפשי בעמצך פגמים, אם הקצב של החבר שונה משלך.איני יודעת אם תכונה כזו משתנה .חבר יכול למשוך למעלה או למשוך לבינוניות ביחס למה שאת רוצה.ההשפעה היא בילתי נמנעת ולא תוכלי לסחוב לבד..
שלום נעה, את ממורמרת ולא מסופקת מהזוגיות. אני משער שאת מנסה להאחז בקשר בידעך מה (לא) מחכה שם בחוץ, לאחר תקופה של דייטים ו"לבד". אני לא בוח שזו סיבה מספיק טובה להיות בקשר שאת אמביוולטית אליו. מאידך - התפיסה הרומנטית, יש הסבורים, היא בלוף שיווקי שמושפע מעולם הפרסום (מכירה את ספרה של אווה אילוז?). לדעתי את צריכה זמן למחשבה על מנת לבדוק את האמביוולנטיות שלך כלפי הקשר. אפשרות נוספת היא לשקול ללכת יחד לטיפול זוגי על מנת לבדוק האם אלו "היחסים". אודי
שלום לך לפני שבע שנים בערך אחותי נתנה כסף לחבר ומדובד בסכום של יותר מחמישים אלף ש"ח שהיום הם הפכו להיות תשעים אלף במשך תקופה לא ארוכה הייתי לווה לה כסף והיא היתה מחזירה לי ללא ריבית כמובן שעשיתי איתה חוזה ולא בגלל שלא האמנתי שהיא תחזיר לי את הכסף אלא בגלל שרציתי שהיא תרגיש מחוייבות , אני רוצה להוסיף שהיא לא עשתה עם החבר הזה שום חוזה , מאותו היום היא הפכה להיות דיי תלותית , למעשה היא גרה ליד אמי ואבי וכל פעם היא לוקחת מהם מצרכים יומיומים , אפילו חלב היא לא קונה ואין סיכוי לבקש ממנה כסף כי תמיד אין לה היא כל הזמן בקשר טלפוני עם החבר הזה שיחזיר לה את ההלוואה , וכמובן הוא מנפנף אותה בכל מיני תירוצים { אני מדברת על שבע שנים } היא הגיעה למקום שמאוד קשה לה לצאת ממנה והיא טוענת שאין לה כח , הצעתי לה ללכת לפסיכולוג או למישהו מיקצועי שיעזור לה לצאת מהמצב הזה , והיא סירבה, לאחרונה נודע לי שהיא הלוותה כסף לעוד בחור { היא כמובן אומרת שזה לא נכון } ניסיתי לא להכנס לעניין הזה אבל אני מפחדת שהיא תידרדר, למזלי ההורים שלי דיי עוזרים לה אם זה מבחינת אוכל שהיחא אוכלת אצלם , והן מבחינת דיור שהחיא לא צריכה לשלם שכירות, אני מדברת על אישה בת 45 אשמח לדעת איך אני אוכל לעזור לה תודה מראש
שלום לילי, איני רואה מדוע זה תפקידך לעזור לאחותך שהלוותה (כבר בפעם השניה?) למישהו שלא ממש מתכוון להחזיר את ההלוואה, וזאת כשלדברייך אין לה עצמה די כסף. הבעיה, מבחינתי, היא המצוקה הקשה שהדבר גורם לך. אחותך אדם בוגר שראשי לעשות עם רכושו ככל העולה בדעתו. מדוע את "נגררת" להכנס לזה? אודי
שלום חברות וחברים, סוף השבוע לפנינו. מאחורינו שבוע לא פשוט - הן במחצית השניה של הכדור והן כאן במרחב שלנו. בעת הקרובה אהדק מעט את השמירה בפורום. אני מנסה לאפשר ביטוי חופשי ככל האפשר, אך כשמתחילה השתוללות חסרת רסן, הדבר נראה לי לא מתאים. כתוצאה מכך ייתכנו הודעות שלא יועלו. אנא קבלו זאת בהבנה. ייתכן שגם תשובותי יחוו מעט שונות, גם זה בסדר ואין צורך להבהל. גל ההרס השוטף את חופינו יירגע. אני מקווה שפיצולים יהיו אינטגרטיביים שוב (המקום לאינטגרציה הוא בטיפול, לא כאן. כאן זה יכול דווקא לעודד את הפתולוגיה במקרים אלו). הדרך הנכונה להתמודדות עם טרול היא לא "להאכיל" אותו בתשומת לב. קבלו מראש את התנצלותי על התפריט הדיאטטי שיהיה בתקופה הקרובה... שמרו על עצמכם, אודי
שלום אודי העליתי בפני המטפל את הרצון שלי לדעת עליו מעט יותר. הוא סרב בטענה שאין בכך תועלת לטיפול. האמת נעלבתי.זה קצת משפיל שיש ציפיה שאני אחשף כולכך בטיפול, אך המטפל לא מסוגל לומר כמה מילים על עצמו. אני לא רוצה להעלות את הנושא שוב. אני לא רוצה להרגיש שאני מכריחה אותו, אבל מצד שני זה מאד מפריע לי. ובעצם אני שואלת אותך (למרות שכמובן זה תלוי בגישת המטפל ואולי גשתך שונה) למה לסרב? הרי העברה תהיה בכל מקרה.. לא שאלתי שאלות ספציפיות, אלא שאלתי באופן כללי, כך שהוא יבחר מה נכון לשתף ומה הוא מעדיף או חושב שלא מתאים לספר. ובכל זאת, הוא החליט שמלבד שמו עדיף שלא אדע עליו כלום. בסה"כ ניסיתי להתקרב אליו מעט, והוא הרחיק אותי בתירוץ שזה לא רלוונטי.
שלום לך, זה בהחלט יכול להרגיש מלאכותי, לא טבעי ואף לא נעים לשבת מול אדם, כשאתה אמור להיות כנה ופתוח והוא סגור ואלמוני עבורך. אולם יש מטפלים רבים הסבורים שזו הדרך הטובה ביותר. הרעיון המרכזי המנחה אותם הוא הרצון לתת ביטוי לעולם הפנימי של המטופל. זה יבו אלידי ביטוי בצורה הטובה ביותר אם לא "נפריע" לו עם מציאות לא רלוונטית (כמו מיהו "באמת" המטפל). תוכלי לחשוב על כך גם באופן הבט: נניח שרוצים לדעת מה חושב ילד על ידי המשמעות שייתן לענן בשמיים - ככל שהענן מעורפל יותר וחסר צורה "אמיתית" - הרי שתשובתו של הילד תסתמך יורת על עולמו הפנימי המושלך החוצה ולא על דברים שהענן דומה להם באופן אובייקטיבי. את חווה זאת כהרחקה, וכשחווים זאת כך - זה מאוד פוגע. אודי
ושאר בעיות שלד/גב מותני לאדם כבן 50? אם כן, איך זה מבוצע באופן כללי וכמה עולה לערך?
שלום רב לך אלי, למרות שחסרים לי פרטים נוספים לגבי שאלתך , אנסה להשיב על פי הנתונים שנתת. רדיקולופטיה - מצב נוירולוגי (הפסד נוירולוגי שבדרך כלל אינו גורם לכאב מדובר בחולשת השרירים או ירידה בתחושה), הנגרם כתוצאה מהולכה חסומה באקסון.יש לבדוק זאת באמצעות emg כאב רדיקולארי - כאב הנגרם כתוצאה מגירוי עצבי. כאב רדיקולארי יכול להופיע עם רדיקולופטיה, ויכול שלא. שיטת הביופידבק יכולה לעזור בהעלאת סף הכאב אך יש לבצע ברור מעמיק את נוירולוג,אורטופד,ולבדוק אפשרות טיפול אוסטיאופטי, פיזיוטרפי . בהצלחה תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il
הצלחתי לעמוד בהחלטה האמיצה, לצאת לדרך חדשה (ישנה) לא לפנות(לברוח) לפורום שלך, לתקופה, כי באמת נעלבתי מאוד יותר ממה שנחוץ, כנראה ששוב נפלתי טרף להשלכות שלי - שאתה בטח חושב שכך וכך ורוצה לזרוק אותי, למרות שזה רק בקטנה (ולא שאני חושבת שחושבים כ"כ הרבה זה בסה"כ פורום וירטואלי). מתוך מחשבה שכבר לא אכפת לי וסקרנות הגעתי שוב עברו עלי שניות של פחד וציפייה לרע מכל (עוד התעלמות) עד שמצאתי את התשובה המאוד מרגיעה שלך (אולי אני עושה עניין גדול מידי מכל זה?). אז תודה וסליחה שהפכתי אותך (ואת כל הפסיכולוגיה והפסיכולוגים) לזמן קצר למשהו שאתה לא.
... מרגיש לי פה קצת אולי כמו ביפן ??? יש רעידת אדמה, אולי גם צונאמי מתקרב ??? אודי, מרגיש לי פה קצת לא כל כך בטוח.. אני גם לא כל כך מצליחה להבין כל מיני רמזים שנשלחים פה פתאום וגם אתה עונה להם ברמזים.. הדיאלוג שלך עם בדידות, גם את ההודעה של הרהורית לא הבנתי בקשר לקבועות פה.. השאלה הגדולה שיושבת לי על הלב היא אני אשמה במשהו ????? הרהורית מתכוונת אלי במשהו ???? אני פוגעת פה במישהו ???? אודי, רק תגיד לי , אם אני מואשמת במשהו זה בסדר, אני אזוז הצידה, לא אפריע יותר פה לאף אחד..באמת .אני יכולה להסתדר עם עצמי. הסתדרתי עם עצמי שנים וזה היה בסדר גמור. רק תגידו לי מה קורה פה פתאום בגלל שהבלאגן הזה, הרמזים השונים שמועלים פה פתאום בקצב מסחרר גורמים לי שהרצפה שלי נגמרת לגמרי.. אני גם לא מצליחה כל כך לעקוב ולהבין בגלל המהירות שבה פתאום הכל מתרחש בסיחרור מטורף. ואם אתה חושב שאני מפריעה במשהו/ או שאני מפריעה למישהי פה רק תגידו לי ואני אלך לי .וזה באמת בסדר גמור . במבי.
במבי... את לא אשמה בשום דבר! אחת לכמה זמן הפורום מותקף ע"י טרול/ית וזה משפיע על כולם, אבל זה לא הופך אותך למואשמת במשהו. תתעלמי מהרמזים השונים... אל תסבכי את עצמך סתם במקומות כאלה... ואל תלכי מפה לשום מקום. זו הבעיה של הטרול/ית, לא שלך. והפתרון של שלו/ה הוא להרוס, כנראה כדרך חיים ולא רק פה... ואח"כ אנשים תוהים למה הם נשארים לבד, במקום לקחת אחריות על המעשים שלהם. אודי... אתה חייב להעלות את ההודעות האלה? כלומר, אם לדעתך מדובר במישהי שאינה אלא טרולית פה, בפורום, אז למה לתת לה במה ולשתף פעולה עם ההרס הזה?... מה החמצתי פה? TM.
את כל כך מרגשת אותי טימי .כל פעם . המילים שלך כל כך מדייקות... את כל כך רגישה טימי.. וואאוו.. אין לך מושג כמה פעמים קראתי שוב ושוב ושוב את המילים שכתבת לי :"ואל תלכי מפה לשום מקום".. מתוקה !! כזו סתירה ענקית לתחושה בסיסית שלי של דחיה, אשמה, מואשמת..נטישה ועוד כל מיני מטעמים.. ולגבי רעידת האדמה שמתרחשת פה קצת..נראה לי שאכנס קצת לבונקר..עד שאשמע שוב צפירת הרגעה... במבי.
שלום במבי, אינך אשמה בשום צורה בצונמי או ברעידות האדמה. רעידות אדמה נוצרות בגלל לחץ פנימי שמבקש להשתחרר ומוצא לו את נקודות התורפה המתאימות לעשות את זה שם. זה חלק מהטבע. חלק מהטבע האנושי. כמובן שאינך צריכה ללכת. הדברים יירגעו. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. אודי
אודי. היום בדיוק זה התאריך שבו התחיל הטיפול לפני 12 שנים... חתיכת תקופה עברנו ביחד... אתמול ציינו את המאורע (בת מצווה של הטיפול) ונסענו ביחד לראות סרט בקולנוע... זה היה שונה, אבל במובן החיובי. לשנות קצת את הפגישות הקבועות אצלה בחדר. לא משהו קבוע של פעם בשבוע. לא צריך להגזים. אבל מדי פעם לשבור את השגרה... אפילו לצאת סתם לטייל בחוץ - (כמו שעשינו פעם אחת, בפגישה שבה הייתי נסערת מאוד בעקבות משהו - לא בגללה - ולא יכולתי לשבת יותר... הייתי חייבת לצאת החוצה ולפרוק אנרגיה... אמרתי לה שאני לא בורחת ממנה. היא הבינה. בסוף החלטנו לצאת החוצה ולהמשיך לדבר תוך כדי טיול בחוץ). ואודי... התרופה החדשה הזו שאני מקבלת גורמת לי לתופעת לוואי קצת בעייתית. אבל במקום להחליף אותה למשהו אחר (אין ממש למה - יש לי בעיה של רגישות לתופעות לוואי לכל המשפחה התרופתית הזו), אני מקבלת עכשיו עוד תרופה, שאמורה לפעול כנגד תופעת הלוואי... אבל גם לה יש תופעות לוואי משלה :). אני בכלל לא רוצה תרופות כאלה. בינתיים אני ממשיכה לקחת הכל, כמו ילדה טובה. קשה לומר שמשעמם לי מהבחינה הזו... וחבל שכך. TM.
הי טימי, איזה כיף לך...מזל טוב לבת המצווה :)מה באמת? יציאה אמיתית? ואני חשבתי שהמסע יהיה בחדר..וואו....מקווה שיסתדר עם התרופות...מיכל
הי מיכלי, תודה... וכן - מראש דיברנו על לצאת לאנשהו באמת. ההחלטה נפלה בסוף על סרט. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעות ביחד לכל מיני מקומות, רק שהפעמיים הקודמות לא היו בשביל לחגוג משהו, אלא בנסיבות אחרות. גם אני מקווה שבסוף יסתדר משהו עם התרופות... נמאס לי להיות שפן נסיונות של רופאים. TM.
הי טימי, מזל טוב על בת המצווה... דרך יפה לחגוג. ואיזה סרט ראיתן? הבילוי כלל פופקורן? :-) אודי
אודי, ראינו את "מבול", הסרט הישראלי החדש... לא בדיוק הסרט הכי שמח שבעולם, אבל אחד כזה ששתינו עדיין לא ראינו. ובלי פופקורן :) היא לא רצתה, ואני לא ממש חולת פופקורן, ובהחלט יכולה להעביר סרט גם בלי זה. ותודה... זו באמת היתה דרך מיוחדת לחגוג... עוד שנה - בר מצווה... TM.
היא לא פחות חשובה מאלפי הודעות אחרות פה שדשות ודשות ודשות ולועסות את אותו הנושא ומקבלות כל פעם תגובה! צריך לכבד גם את הצד השני יכ גם לו יש צורך להתבטא.
עצם זה שרק עכשיו אחרי שבועות רבים ומייגעים התפוצצתי, זה כבר כבוד רב מצידי! שאני אתחיל גם לייגע אותך יום אחר יום אחר יום אחר יום?..... אז תהיה לך יותר סבלנות ויכולת הכלה? אל תדאג, אני לא מהסוג הזה, יש לי תפיסה מאד מהירה! אני קולטת דקויות ואמירות נרמזות או ישירות בשנייה. בהצלחה עם כל הטרולים והטרוליות, נראה לי שהם כבר באמת הצליחו להוציא אותך מפוקוס.. עבורי, זו נהייתה לעיסה אחת בלתי פוסקת של אותו המסטיק.. אם אתה נהנה מזה - אשרייך לי באופן אישי נראה כי זה גורם לפורום שאתה מנהל להיות מאד רדוד ומרוקן מתוכן אמיתי ובהחלט לא מאפשר לעוד דיעות, אנשים ועניינים להישמע, אבל זו כמובן הבחירה שלך ועם פסיכולוגים אסור להתווכח, הם תמיד צודקים!.. שיהיה לך כל טוב ובהצלחה! כל טוב
שלום, אני בן 21. יש משהו שאני מנסה להגדיר ולא בטוח כיצד. נתקלתי בחרדת הנטישה ומעניין אותי לדעת אם אני אכן קשור לנושא. נקודות שאני מסוגל לציין על עצמי שאולי מסגירות את הקשר לחרדת נטישה: - לאורך כל שנות הלימודים בבית הספר, לא מעט פעמים כשהייתי הולך אליו הייתי מרגיש דאגה למשפחה או סתם געגוע וציפייה להיפגש עם האנשים הקרובים אליי. בגילאים צעירים יותר הייתה לי תמונה באחת המחברות (משהו שהיה קשור לשיעור הרלוונטי) של אמא שלי, וכל פעם שהייתי צופה בה הייתי חש רגשות עזים של געגוע. - לפני כל עבודה חדשה ומקום חדש אני חש לפני היציאה מהבית (גם ביום שלפני) געגוע עז למשפחה. - במצבים פתאומיים שלא כחלק מהשיגרה בהן אני לא נמצא עם בן המשפחה שבד"כ ביחס לשעה ביום הייתי נמצא איתו, אני מרגיש געגוע או עצב. - בצבא היה לי מאוד קשה, בעיקר בהתחלה, להתרחק מהבית לתקופות ארוכות. לא הפסיק, אבל נחלש מלית ברירה. - חרדה לבריאות של בני המשפחה הקרובים אליי, מגיל צעיר למדיי ועד היום, כולל מחשבות אובססיביות וקומפלסיביות לפעמים. אלו לא דברים שמפריעים לי רוב הזמן, אבל אני פשוט מתעניין. זה הכל. תודה רבה!
מה שענית עליה במידה מסויימת. מעניין אותי לדעת אם יכול להיות שיש חרדת נטישה, או שהדברים שתיארתי לגיטימיים לכל אדם ברמה משתנה. סקרנות, זה הכל.
