פורום פסיכולוגיה קלינית

הי. סתם מחשבות... אני יודעת שתלות היא חלק. חשוב. אבל אני מרגישה שהיא מחזקת אותה ומעודדת אותה וקשה לי קצת עם זה. אמירות כמו" אני פוחדת לדלג איתך על שבוע"אם אני מבקשת לבטל פגישה וכד'. אני מרגישה מאוד "מוחזקת" לפעמים זה קצת מידי. מבינים אותי?

האם הבחירה בחיים מיניים היא תמיד הנכונה? למה במדינת ישראל שיש כל כך הרבה ידע ואמצעים לא מדברים, לא מוכנים לעזור לאדם שבוחר להתנזר ממין, ככה סתם לא פדופיל ולא אנס, פשוט רוצה לחיות ללא מין, הרי לא הכל הוא מין נכון? אנחנו גם אוכלים,גם עובדים,גם נהנים משלל פעילויות אחרות.

כל אחד יכול להתנזר, וכל אחד יכול להתאבד. אבל לאף אחד לא עוזרים-משום שזה לא אתי. אבל בעצם למה לא? למה זה לא אתי, אם אדם כלשהו הגיעה למסקנה שדי לו, מלאה כוסו, והוא מעוניין שהחיים יחלפו ממנו. האם אין לנו אוטונומיה על הגוף שלנו? האם הבחירה בחיים היא תמיד נכונה? האם אתה אישית חושב שצריך לתת לנו להחליט?

בעלי מקנא לי בצורה אובססיבית, דבר שהולך וגובר עם השנים, קשה לו אפילו שאני יוצאת מן הבית ועכשיו הוא הגיע להכרה הוא צריך עזרה.למי אני פונה?האם הוא צריך טיפול תרופתי? האם יש טיפול תרופתי שיעזור, הוא סובל מכך וגם אני

אז אני כותבת לך אודי את מה שרציתי לשלוח אחרי שסיפרתי לה קצת יותר מתמיד...ולא שלחתי...ומעבירה את השאלות אלייך...וזה מה שרציתי לומר לה: אני כותבת כי אני רוצה להפסיק להגיע לטיפול, השבוע עמוס ואי אפשר לדחוס לשיחות את הכל ועליי להתבגר ולטפל בכל מה שצריך לבד.... אם למשל מישהוא עוזב את הטיפול ככה פתאום...האם נהוג לשלם עד סוף החודש? אפשרי לשלוח בדואר? מה הנהלים? מה עושים עם כל מה שספרתי? זה לא בגללך..את בסדר ותודה על הכל.. אני מעריכה את כל המאמצים, את כל השיחות החורגות מהמסגרת, יודעת שעשית מעל ומעבר.... אולי אכתוב איזה מכתב סיכום ואשלח......זהו אל תחכי ואל תנסי לשכנע הגיע הזמן שאני אבין לבד שזהו..... לא זה לא נסיון למשוך תשומת לב או שתגידי לי להשאר כי אין טעם........ רק אוכל לומר שיש המון דברים השבוע שאני עוברת אותם לבד..וכמו שאמרתי את הקלישאה הידועה שאדם נולד לבד וימות לבד.......אני צריכה לחשוב קצת לבד......ואני אתגבר על הכל.......הגיע הזמן להפסיק להתבכיין....... ואולי גם לקחת את עצמי בידיים ולהועיל לאנשים שסביבי לשם שינוי....... יודעת שיהיה לי קשה, אולי אבכה כמה ימים, אבל מה עליי לעשות? לחשוב על שיחות סיכום שרק יקשו את הפרידה? עדיף ככה? לא? מה אתה אומר אודי? אפשר להפרד בלי שיחות סיכום? מפחדת מכל צעד שאעשה...מפחדת אולי לעמוד מולה, מפחדת שאם כבר היא יודעת הכל אז זהו, ואולי היא לא יכולה יותר לעזור???...אתה יכול לומר אם יש השלכות על עזיבה ללא סיכום? האם היא פוגעת??

אודי זה קורה וזה סופי אנחנו מתגרשים לא יכולה לכתוב יותר ח

פה על ידך בשקט.. אם זה בסדר, גם נותנת ומחזיקה בידך.. כמה ואיך שמתאים. יקרה.. במבי.

לעזור לי למצוא פסיכולוג בנהריה עבור אישה זקנה שרוצה להתאבד! אני חי באירופה.

היי... אז ככה.. חברה שלי בת 24 אנחנו שנתיים ביחד.לאחרונה היא שיתפה אותי במשהו שכניראה הציק לה המון זמן.. לי זה לא הכי הפריע.. וזאת העובדה שיש לה חזה טובולרי, חזה לא מפותח.. עובדה שמאוד מפריעה לה גם ביחסי מין וגם ברגשי נחיתות שהיא בחברה. היא שוקלת אפשרות לעשות ניתוח להגדלת חזה, ששאלתי אותה מה המניע.. היא טוענת שמגיל 12 כאשר החזה שלה הפסיק להתפתח ועד היום היא הרגישה ממש לא נשית וחוזרת וטוענת שיש לה "פגם התפתחותי" ואם במידה והיא תעשה אז היא תעשה את הגודל הכי קטן, היא לא מעוניינת שישימו לב שהיא עשתה העיקר "להרגיש נשית". השאלה היא... האם ניתוח להגדלת חזה באמת יכול להיות הפיתרון? אני אישית לא הייתי רוצה שהיא תעשה את זה, אבל אני אתמוך בה בהחלטתה,אני מבין שהסיבה שלה רציונלית בניגוד לנשים שיש להן חזה והן רוצות יותר גדול.קראתי קצת על הנושא ולפי המידע ניראה כי ניתוח כזה באמת משפר דימוי עצמי במקרים מסוימים.. האם רק ניתוח יוכל לעזור לה? במקרה שלה? ואם לא אז מה החלופות?

היי מה עדיף לדעתכם, הגולשים והגולשות, דרך חיים רוחנית שבה האדם שם את ההשכלה ואומץ הלב מעל החומר, כלומר מעל הכסף, והמעמד, והרכוש, והיופי החיצוני, או - דרך חיים חומרנית שבה האדם מקדש מעמד, רכוש, מקצוע גבוה, יופי חיצוני, ניתוחים פלסטים וכו'. מה עדיף לפי דעתכם? ממה האדם יהנה יותר? או שזה עניין של אישיות הספיציפית של האדם?? כלומר יש אנשים חומרניים יותר ויש אנשים רוחניים יותר?? למשל בחור שצריך לבחור כוון בחיים - או לחיות בשכונה דלה שבה הוא יכול ללמוד הרבה ולכוון עצמו לדברים נשגבים כמו צבא (במדינת ישראל ), הרפתקאות, חוויות רוחניות וארציות, העשרת הרוח והנפש, (ללא רכוש), או לגור בשכונת יוקרה שבה האנשים מקדשים את המעמד והופעה חיצונית ואין להם זמן למשחקים?? (לדוגמה - הדמות שמשחקת השחקנית קייט וינסלט בסרט "טיאטניק".) אבל אל תגידו לי גם זה וגם זה. אני חושבת שזו פשוט שאלה של אישיות מבפנים, נכון?? כלומר רגישות לעומת אדישות, נכון?

רוצה לומר לך מס' דברים. 1. לא אומר לך "גם זה וגם זה" - כפי שביקשת.. 2. אם אני שומעת נכון ,הרי את נותנת את התשובה לעצמך כפי שאת כותבת:"אני חושבת שזו פשוט שאלה של אישיות מבפנים. כלומר רגישות לעומת אדישות"... (?) 3. אני לא מבינה הרבה ...(ואולי יהיה מדוייק יותר אם אומר בזהירות שאני אולי אולי מבינה משהו פצפון, ואולי בעוד רגע יתברר לי שמה שאולי הבנתי ,ממש לא הבנתי..) בין שלל הדברים שאני לא מבינה זה הקשר בין רוחניות להשכלה..אומץ לב מעל החומר..הצבא (במדינת ישראל כמו בכל מקום בעולם) כדבר נשגב..ועוד שלל דברים שממש לא הבנתי.. אבל דעי לך, זו אני שלא הבנתי ועדיין לא מבינה. ייתכן מאוד שלגולשות ולגולשים האחרים הדברים מאוד ברורים.. 4. ישנה אימרת זן שמדברת אלי : "לפני שאדם לומד זן הוא רואה את ההרים כהרים ואת הימים כימים ; לאחר שהוא נפגש לראשונה עם האמת של הזן,הוא רואה שההרים אינם הרים, והימים אינם ימים ; לאחר שהוא זוכה בהארה,ההרים הם שוב הרים, והימים הם שוב ימים. (אימרת זן) 5. סיבה עיקרית שכתבתי לך ...היות ובחרת בניק BAMBI, בזמנו ,אודי ביקש אותך שתשתמשי בניק שונה היות ויש כבר במבי.. בחרת להמשיך ולהשתמש בניק זה. כשראיתי "אותך" בפורום מס' פעמים בחרתי להתעלם.. היה לי קשה שבחרת להמשיך ולהשתמש בניק זה. אני בוחרת עכשיו לא להתעלם. אני בוחרת לקבל אותך BAMBI ואני בוחרת לומר לעצמי...כן, את במבי (עדיין פצוע..כן..) ויש פה גם את BAMBI ... אז אני רוצה לברך אותך. היי ברוכה ! במבי.

שלום נשלחתי ע"י היועצת בתיכון בו אני לומד לאבחון פסיכונוירולוגי, לאחר שחיפשתי קצת, לא הצלחתי למצוא שום מידע על האבחוון הזה. אשמח לקבל על האבחון קצת מידע שימושי (עלויות, איפה ניתן לבצע אותו וכד') תודה

היי, בתחילת הטיפול אחרי כמה מפגשים המטפלת הציעה לי טיפול תרופת, ואחרי כמה מפגשים אמרה לי שיש עלי חובת דיווח אם אזיק לעצמי שני דברים אלו פגעו מאוד בקשר בינינו למרות ששני הדברים לא היו רלבנטים למצב שלי אלא אני קצת לפעמים הייתי מגזימה בהודעות והמיילים שהייתי שולחת, דיברנו והדברים הסתדרו, המצב היום אחרי כמה חודשים חזר אותו דבר אני כל הזמן מדברת על האובדנות ושולחת לה מיילים הודעות בהתחלה היא לא הייתה מתייחסת עד שאמרתי לה שאני באמת חושבת על הנושא ובמפגש שעבר דיברנו על זה למרות שאני בכלל לא מעיזה לעשות אבל כן חושבת קצת על הנושא כי הדברים קשים מאוד אז הפעם גם היא הציעה לי התרופות עד שבכיתי הרבה במפגש ולא הייתי מסוגלת להמשיך, אחרי כמה דק' נרגעתי ואמרתי לה שזה לא רלבנטי לי ואני לא אקח תרופות אני רוצה העזרה שלך בכדי לא להגיע למצב גרוע ואמרתי לה שאת הרסת לי החיים, אז הסכימה ואמרה לי אז תשכחי נושא התרופות. הציעה לי שבזמן שאהיה זקוקה לה להתקשר ולא לשלוח מיליים או הודעות היום הייתי כן צריכה אותה אבל אני לא יכולה לדבר במצבים אלה לכן שלחתי לה הודעות והיא לא התייחסה לאף הודעה למרות שבעבר הייתה מתייחסה, זה עושה לי רע מאוד, עד שכתבתי לה אני אראה לך מה אעשה! אני במצב גרוע לא רוצה להתקשר אליה ולדבר איתה לא בא לי בכלל מההצעות שהיא מציעה לי ואיך מתנהגת איתי אני חושבת לעשות משהו בכדי שתאמין לי שאני כן רוצה לעשות משהו בכדי שתבין עד כמה קשה לי למרות שיש לי שליטה על עצמי. אודי מה אתה אומר על המצב הזה???? מה אני אמורה לעשות אני לא יכולה מאוד קשה לי, אף אחד לא מבין אותי, אמרתי מול אמא שאתם הולכים להפסיד אותי אני רוצה להתאבד אמא זילזילה ולא נתנה לזה יחס יצאתי מהבית ואמרתי להם אני לא אחזור וחזרתי!!! אני לא יודעת מה אני רוצה ואיך להתנהג. תגיד הרבה דברים אודי אל תשאיר אותי לבד כמו כולם איך אתה רואה המצב???? למה אני מתנהגת כך????קשה לי מאוד ואני כן מפחדת שברגע שיגעון אעזה משהו אם הדברים נשארים כך ואני סובלת. תגיד תגיד הכל.

שלום, אנו אחים של בחור בן 26, בן זקונים שעדיין גר בבית ההורים (מבוגרים יחסית). אנחנו מודאגים מאד מהמצב של אחינו, מעתידו ומאיכות החיים של הורינו המושפעת מכך. אין לנו ספק שישנה בעיה, אך אין לנו הכלים להגדירה או לאבחנה. אנו רוצים מאוד לעזור לו, אך חוששים לפנות אליו ולפרט בפניו את הבעיות שלו מחשש לפגוע בו ומחשש מתגובתו. להלן המאפיינים העיקריים של בעיותיו ושל דפוסי התנהגותו: • חוסר יכולת/רצון להתמיד בעבודה או בלימודים. • נטייה לקפוץ ממטרה למטרה ולא להתמיד בשום דבר בצורה קבועה. • בעיה בקבלת מרות, תחושה ש"הוא צודק תמיד וכל העולם דפוק". • דחיין כפייתי. • תמיד מאחר. • נוטה למצבי רוח קיצוניים והתפרצויות זעם. • עצבני. • אובססיבי, נודניק,"חפרן", עד כדי מיאוס וחוסר רצון להיות בחברתו. • ישן הרבה, גם על חשבון המחויבויות שלו. • חוסר היגיינה והזנחה עצמית. • בלאגניסט. • מפזר הבטחות ללא הרף, אך אינו מקיים דבר, מדיניות של "יהיה בסדר". • מעריך את עצמו מעבר למה שהוא בפועל. • עצלן. • אובחן כלקוי למידה וכבעל הפרעת קשב וריכוז, נוירולוג המליץ על רטלין אך אינו נוטל. • היה ביעוץ פסיכיאטרי בשל הפרעות חרדה ואובססיה. אינו מתמיד בטיפול התרופתי (20 מ"ג ציפרלקס). • מוציא את ההורים מדעתם. מתערב להם כל הזמן בעניינים, צועק, משליט טרור ומבלגן את כל הבית. • לא היה בקשר זוגי. עוד נציין כי המאפיינים הללו קיימים, לפחות ברובם מזה 10 שנים, בדרגות שונות של חומרה. הסיבה שהעניין הפך כרגע דחוף, היא העובדה שההורים אינם מסוגלים עוד לחיות איתו ואינם יודעים איך להתמודד. מצד אחד הם רוצים שיעזוב את הבית, אך מצד שני הסיכוי שיצליח להיות עצמאי ללא עזרה מתאימה אפסי, והם מוטרדים מאוד מכך. נשמח לקבל הכוונה לגבי אפשרויות העזרה שאנו יכולים לקבל, ולגבי התחום שעלינו לפנות אליו - פסיכולוגי, פסיכיאטרי, קואוצ'ינג, עזרה סוציאלית, רשויות החוק. האם אנחנו, בתור אחיו, צריכים להיות אלה שמתעמתים איתו ושמים מולו "מראה" המשקפת את הבעיות שלו, או עדיף שהדבר יבוא מגורם חיצוני? אנחנו סבורים שהוא לא יודה בבעיות שלו, ולכן נראה כי לא ישתף פעולה איתנו או עם גורם מקצועי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטיפול לאורך זמן שאינו מניב תוצאות מיידיות. תודה מראש, אחים מודאגים.

אני יודעת מה אני רוצה היום... להגיד תודה לכולכם שהרגשתם אותי וריגשתם אותי והרגשתי עטופה בכזו רכות וחמימות והיה לי כל כך נעים ורגוע... תודה ממש. אני רוצה עוד... אפשר?

שמחה שיכולתי להועיל...תמיד אפשר לבקש...איתך ולצידך, והרבה יותר קל כשאת מסבירה את עצמך קצת יותר...מיכל.

כיף שאת רוצה , אומרת, מבקשת. המון המונים בשבילך ... :) במבי.

רוני. איזה כיף שאת רוצה, כמה חיים יש ברצון הזה. מה שלומך?

הספר על סכיזופרניה החדש 'ראיה פנימית' [משהו כזה שכחתי.. ראיתי עכשיו באתר] הוא שלך? ברכות! מאד נהניתי מהמעט שראיתי. תודות

ביקשתי, הסברתי, התביישתי, חוויתי אמפתיה מצדה, ספרתי וגם הרגשתי......לא קל...אילו עוד שלבים מגיעים אחרי הבושה והאשמה...האם תגיעה גם הקבלה ולהיות שלמה? השקט שהבאת לבמבי מתבקש כל כך......אוף.....מרגישה כמוה.....

.. עייפה מכדי לשתף בכל האירועים הפתאומיים שקרו . מותשת באופן שאי אפשר בכלל לתאר.. אודי,מבקשת ,צריכה רק לנוח ולנוח ולנוח ושתהיה לידי ושלא תאפשר יותר לשום דבר פתאומי נוסף להכנס פתאום ולהכאיב. כן, אני מבקשת שתשמור עלי שאוכל לנוח ולנוח בשקט .. רק לנוח בשקט ושתשמור ותהיה על ידי. טוב ???

תודה על תגובתך . חזרתי וקראתי שוב ושוב ושוב את תגובתך. ועדיין קוראת אותה.. מצחיק.. אני קוראת ומרגישה כזה משהו שהיא אפשר לתאר במילים.. משהו רך כזה של צבעים עדין עדין..כזה ורוד ,תכלת, קצת צהוב רך,חלש..גם טיפ טיפה ירוק .. כל הצבעים בחלש חלש..עדין כזה ..כמו המוסיקה הנעימה ,העדינה הזו שנשמעת מהמובייל שמעל מיטת התינוקות.. יש כזה ריח ..תערובת של ג'וסון לתינוקות עם ריח פלנל.. אתה גם מרגיש את זה אודי ? אתה יודע למה אני מתכוונת ??? יש לך מושג על מה אני מדברת ומרגישה ???

אודי, לא יודעת אם באמת הבנת אותי קודם. כתבתי במרומז. אבל זו היתה אבחנה נוראית של מחלה פרוגרסיבית שאין בה כל רווח של הזדקקות, אלא מרחף מעליה הצל הקרב של הנכות והמוות. עדיין מקווה שזו טעות. כרגע יש חוות דעת נוגדות ואני נאחזת בזה ומתפללת לנס. מרגישה שהסיוט הכי נוראי שלי מתממש ותוהה אם אני לא באמת חולמת.... מרגישה שנענשת על כך שאני לא אדם מספיק מוסרי, שחסרת סבלנות לאנשים, שכעסנית כלפי הוריי ומכריי ואולי עונש על עוד "חטאים" שאני לא מודעת להם. פתאום אני נשמעת לעצמי פרנואידית. האם זה נשמע כך גם לך? המחלה הזאת אינה העונש היחיד ואולי הייתי כבר צריכה להבין את הרמזים (העונשים) המוקדמים יותר ולא הבנתי וכל פעם נוחתת עלי עוד מכה. אבל זו ממש פצצה. מקווה עדיין שהתוצאות האלה שגויות. לא יכולה להתמודד אחרת יש לך אולי מילה כדי להרגיע אותי, אודי?

הגבתי למטה לסיפור דומה על מצב משפחתי.אשמח לקבל תגובה לשאלה:1) מה המקור לעוינות הורית המתוארת? 2)עזבתי לפני פחות משבוע.ההורים מתקשרים מזמינים לבוא תוך מניפולציה,אבי התקשר לשאול אם צריכה משהו.כל תזכורת מהבית- מזעזעת אותי ועשויהלגרום לדמעות. (אציין שבהיותי בבית רצו שאצא ולא היו נדיבים כלל..) בנוסף אציין שהוריי מבוגרים-ונראה שמעונינים שתהיה עזרה-כך אמרה לי לפני שנים קרובת משפחה. ) שאלתי המרכזית: כיצד לנהוג כלפי יחס טוב תנודתי?איני מוצאת דרך אחרת מהתעלמות שלי וזה הכרחי להצלת נפשי וחיי. להלן התגובה הקודמת: הסיפור שתארת מתאר גם את המצב במשפחתי.נוסף ליחס הרע ישנם אלמנטים דומים:גם אימי מפארת את עצמה ,גם אבי הסתכל עליי בעין רעה,גם הורי רומזים למכרים שהם מסכנים בגלל מכה כזאת.ד.א: אבי אף סידר לי תור לפסיכיאטר כשאמרתי בפעם יחידה שיש לי קשיים.הציע לי לעבוד במלצרות (למרות שאני בוגרת טכניון)לאחר מכן- לא התענין. לאחר שנכנסתי לדכאון ראיתי שמעמדי במשפחה נמוך. גם לי לא היה כח לעבור -שנים ארוכות.אני ממליצה לך בחום- לעבור למקום אחר. בכל זמן שאתה נמצא בבית-בריאותך וחוסנך הולכים לאיבוד.אתה עשוי לאבד רבות. אני מציעה לעבור -תוך כדי ההרגשה של חוסר כח. תשקיע את כל כוחך במעבר ורק בדברים החשובים. כשתהיה בסביבה אחרת -כוחך ישוב אליך והמצב ישתפר. אל תחכה לאזור כוחות כשאתה בביתך. למנהל הפורום אודי:מה הסיבות להתנהגות הורים זו?הוריי אנשים מצליחים אולם אותי הם דכאו בעקיפין , התעלמו ונהגו בתוקפנות (אימי הכתה אותי וגם אבי בהתפרצויות נדירות,(אני סטודנטית) דוקא העוינות שאינה גלויה -קשה להתמודדות מפני שקשה להוכיח קיומה.)

ראשית, ברצוני לשתף מניסיוני: סבלתי מדיכאון שפגע קוגניטיבית .בנוסף הייתי באפיסת כוחות . תרופות-שיפרו חרדה אך לא שיפרו קוגניטיבית את חוסר הריכוז. טיפול פסיכולוגי- לרוב לא עזר . מה שעזר: הוא ההבנה שפעילות אירובית היא קריטית וסם חיים עבורי.הפסיכולוג יורם יובל בתוכניתו ציין שמחקרים הראו שספורט מאומץ במשך שעתיים בכל יום יעיל כמו תרופות נגד דיכאון ,לדיכאון לא קשה.(אצלי מה שקשה הוא שהמצב מתמשך).תודות להבנה זו מצאתי דרך התמודדות מוצלחת.פעילות אירובית נמרצת של שעה ביום היא הכרחית. כמובן התחלתי בהדרגה מ10 דקות כעת רצתי 6 ק"מ מבלי לתכנן. כמובן שהתחלה במצב של חולי קשה מאד.מקווה שהבנה זו תעזור לאחרים.

ד"ר גליקסמן שלום אני מאוד מקווה שיש טיפול לבעיה להלן של בעלי. הוא בן 41. בעלי יכול לבקש את אותו הדבר באופן אובססיבי בלי יכולת אפילו לזה שהוא מבקש ממנו משהו בכלל להגיב. למשל - הוא יכול לבקש מאיתנו לעשות משהו - נגיד לבקש מהילד לצחצח שינים, או לפנות את השולחן. הילד עוד לא מספיק לקום מהכיסא והוא גם חוזר על עצמו לפחות 10 - 20 פעמים בעצבנות וחזרה על המשפט בלי סוף - בלי רווח בין משפט למשפט. למשל - תנקה את השולחן חוזר באובסיביביות בזה אחר זה בלי רווח ויכולת להגיב בכלל. ממש באותה השנייה הוא חוזר על עצמו בלי סוף. שלא לומר שזה מטריף את הדעת הוא גם מתרגז וצועק שלא שומעים בקולו. חוסר סבלנות זו מלה עדינה שאפשר לומר עליו. מהצד למי ששומע זה נראה ממש לא נורמלי. כשאומרים לו שהוא חוזר על עצמו בלי סוף - הוא מתכחש ואומר שהוא לא מתעצבן בכלל וזה רק בגלל שלא מבצעים באותו רגע מה שהוא מבקש ורק אז הוא מתעצבן. הוא בסך הכול ביקש והוא לא מבין למה לא עושים מייד. אין לו יכולת לאמוד את זמן התגובה אפילו. האם זה משהו שאפשר לטפל בו? לאבחן ולטפל באיזה שהיא דרך? תודה! מרב

שלום רב לך מרב ניתן בהחלט לעזור לבעלך להתמודד עם התנהגויותיו האובססיביות. חשוב לבצע הערכה רפואית ופסיכולוגית על מנת להתוות את הטיפול. הטיפול עליו אני ממליץ הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק . מדובר גם בהדרכה שתקבלי באשר לתגובותיך להתנהגויותיו. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני רוצה: מישהי לאהוב. לטייל איתה, לבכות איתה, לצחוק איתה, לריב איתה, ללכת איתה לקניון, לבקר אצלה בבית, להביא אליי הביתה, לגור איתה, לקנות לה מתנה ולתת לה המון אהבה!!!!!!!! לחלוק איתה כל רגע ושנייה מהחיים שלי!!! אני מרגיש בתקופה הכי נכונה, מוכנה וחכמה בחיים שלי כדי לאהוב מישהי ולתת לה ממני הכול!!! אז למה זה לא בא??? אני בן 30.5...המשחקים עברו ואין לי סבלנות אליהם. אני בסה?כ רוצה לאהוב ולהיאהב..זהו. אין משהו בחיים שלי שחסר לי יותר מזה. זה הדבר היחיד בחיים שלי שחסר לי. אז שתגיע כבר הבחורה!!!

שלום ,אני בן 34 וסובל מאז ומתמיד מהפרצויות זעם ועצבים הבאות לידי ביטוי בזריקת חפצים ושבירתם וצעקות. יש לציין כי תופעות אלה קורות רק במקרים מאוד מסויימים ורק עם המשפחה הקרובה,חוץ מזה אני אינני סובל מתופעות אלה בסביבות אחרות כמו חברים ,עבודה וחוגים נוספים. ניסיתי בעבר טיפול פסיכולוגי וטיפול סיני בדיקור שממש לא עזרו. אשמח לקבל "כיוון" לסוג טיפול המתאים לי תודה רן

שלום רב לך רן ניתן בהחלט לעזור לך להתמודד בהתלחה עם התקפי הזעם שלך באמצעות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיות הביופידבק. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

דר שלום, לאחרונה גיליתי תחתוני נשים בארון של בני איך מתמודדים עם זה? מה אומרים לו? יכול להיות שהוא גונב אותם מחבלי כביסה אני ממש מוטרדת שלא יתפס קראתי חומר על הנושא אך אינני יודעת כיצד לטפל בעניין חשוב לציין שהוא בן 23 האם זה קשור להומוסקסואליות מה עושים. אשמח לתשובתך

ד"ר בונשטיין, תודה רבה על תשובתך

שלום אני בת 18 בערך בגיל 16 וחצי עשיתי מבחן וכסלר בתחום הזיכרון הצילומי הטווח שבו העתקתי את הצורות ושירטטי אותן היה ארוך מהרגיל לקח לי המון זמן לשרטט אך כאשר נתנו לי דף ריק כדי ליזכור אותן הצלחתי לשרטט אחת עשרה צורות מתוך שתיים עשרה הבוחנת אמרה לי שזה מטורף ורמת הזכרון הצילומי שלי לטווח קצר היא גבוהה בהרבה מהרגיל השאלה שלי.... אם שירטטי את הצורות המון זמן יכל להיות שבגלל זה זכרתי כמעט את כולן ... בכל זאת העובדה הזאת לא צוינה והיה כתוב שזיכרון צילומי לטווח קצר גבוהה מהממוצע אז השאלה שלי אם היתי משרטט פחות זמן את הצורות יכל להיות שהיתי זוכרת אותן פחות ?? או שאין בהכרח קשר ?? אם היה קשר למה לא מודדים זיכרון צילומי לטווח הקצר וכוללים בו את הזמן שנעתקו הצורות או שזה לא קשור ??? אשמח ליקרוא תשובה חותכת חד משמעית בכל זאת אני מניחה שהמבחן מודד באופן מקצועי

מדוע הפרעת אישיות גבולית נפוצה עד גיל 24? האם זה משום שהלימודים בבית הספר והצבא והלם ההאזרחות, מרוקנים את כל הכוחות מהאדם

הייתי פיזית בטיפול...ניסיתי בחיי...אוף...היא נוכחת וזה חשוב....ניסיתי ואז בקשתי שתזכיר לפעם הבאה....כדי לא להפיל ולברוח...

שלום רב, אמי סובלת מדיכאון ומצבי רוח כבר הרבה שנים, היא מטופלת במגוון רחב של כדורים נוגדי דיכאון ועדיין זה לא עוזר ולפא פותר את הבעיות. לדעתי היא תוכל לצאת מהמצב או לפחות לשפר אותו בעזרת טיפול אצל פסיכולוג. הבעיה היא שהיא דוברת רוסית והעברית שלה לא כל כך טובה. אינני מוצאת פסיכולוגים דוברי רוסית בצפון ואודה לכם על המלצות על כאלה. אמי מתגוררת בטבריה אך גם איזור חיפה והסביבה יכול להוות אפשרות. תודה.

ריקנות נוראית, אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי בתור מטופלת ובכלל, גם במקום ההוא זה כל הזמן רק רגשי אשמה ובושה, ודי בצדק אני מרגישה ככה, אני לא אוהבת את הפסיכולוג בגלל דברים חיצוניים וטפלים, אני נטפלת לכל מיני דברים לא חשובים, נראה לי שגם הוא כבר לא מחבב אותי עם כל השתיקות והחשדנות העויינת, וזה כבר שלוש שנים, הייתה אמורה להיות איזושהי יציבות או קבלה או לפחות הגינות וכנות מצידי (אולי גם מצידו?) , אבל אני רק מסתבכת ואף פעם לא מעיזה לומר דבר אחד אמיתי , אני כבר לא יודעת מה אמת ומה לא. למה בכל זאת נשארת/י? אולי הייתה לי איזושהי תקווה, היו הישגים של התפתחות אישית, עכשיו קשה לי לשחזר את זה, אני מתייסרת על מה שאמרתי ומה שלא אמרתי ובעיקר מייסרת אותי המחשבה (האינפנטילית) שאני בנאדם מאכזב ומתוסבך, שאם אי פעם הוא, עכשיו הוא כבר לא מחבב אותי יותר (בצדק ) וכל מה שאני אעשה רק יחמיר את המצב. אני שונאת את המצב הזה. אני חושבת שזה לא הוגן מצד הפסיכולוג הזה לא לאפשר שום סוג של קשר מחוץ לפגישה, הסיכום בינינו (החלטה בלעדית שלו בעצם) הוא שאני יכולה לקבוע פגישה נוספת בין הפגישות, אבל אני לא רוצה, כבר עשיתי את זה החודש, וזה יוצא המון כסף (ואני מרגישה שלא כל כך מגיע לי), אם הייתי יודעת מראש שזה יהיה יותר מפעם בשבוע אולי לא הייתי מתחילה עם זה בכלל. שמתי לב שבפגישות שבהן אני נהיית "כבדה ושתקנית" ולא יושבת בכורסא המיועדת (למרות שאני ממוצעת מינוס מבחינת המשקל והוא טוען שזה בסדר מצידו שאשב במקום אחר) הוא מקפיד לסיים על הדקה ה 50 (מעיף אותי ברגע שמתאפשר לו) למרות שהוא חוזר ואומר שהוא מקבל אותי בכל מצב . אני מצטערת שאני שופכת את זה כאן, ומקווה שזה לא יותר מידי מייגע ומודה לך כמובן על המקום ועל התשובות הקודמות שלך.

עכשיו נראה לי שהסתבכתי גם בפורום ציבורי. לא הפעלתי שיקול דעת. כתבתי במצב של "בלי דעת". זה מביך. יש לי דווקא הסבר למצב הנפשי המסויים הזה אבל אני פוחדת שאני שוב אכתוב שטויות אז...

זה באמת מתחיל להעליב. זה בכר הפך למשהו עיקבי. אתה מקפיד להעלות את ההודעות שלי- תודה. אתה גם מקפיד להתעלם מהן בשיטתיות. אם גם אותך הצלחתי לעייף ברגע שהעזתי לבקש קצת יותר- סבבה, זה מוכר לי כ"ב, אני אלך גם מפה .אבל תגיד . חשבתי שאולי וירטואלית אני אצליח לא להעיק, בגלל זה התחלתי כ"כ לאט ומהסס אבל הנה- ברגע שקצת הלכתי קדימה-וביקשתי מה שאני באמת צריכה חזרתי למקום המוכר שלי- הנשענת, המעיקה, המנג'זת וזו שרוצים שתלך כבר. בעסה.

מהעיניים שלי את בכלל לא מעיקה, ההפך. כל כך ממעטת במילים שלפעמים זה מרגיש שצריך לתפוס אותם מהר לפני שיעלמו. התרגשתי לראות אותך מבקשת שיראו אותך. כמה אומץ צריך בשביל להעיז לתפוס מקום ולהיות נראית. יש פה מלאן מקום בשבילך, תהיי.

אני מסכימה עם כל מילה ש"אחת" כתבה לך. במבי.

רוני יקרה, תראי כמה את חשובה לכלנו..קבלת תגובות שאין לי מילים...אודי פשוט לא רואה את תשובות ההמשך מדי פעם, לא רק את שלך..אני נוהגת פשוט להזכיר לפעמים.....או פשוט לפתוח הודעה חדשה אם זה ממש חשוב...

אודי שלום מזמן לא כתבתי מתרגשת להיות כאן שוב. הכל התפרק,התרסקתי למלא חלקים .עצרתי לרגע מהחיים הרשיתי לעצמי להעזר,בחברה,ברופאה אפילו את הרווחה הכנסתי לתמונה ויש לי סומכת. עכשיו אני בונה את האני החדשה לאט לאט,צעד אחרי צעד. אני אפילו מתחילה להצליח לחבב אותה.את אני. וזה תחושה חדשה לי. את המטפל שלי עזבתי.הרגשת שמתפרקת והוא לא נמצא שם לידי,לאסוף. פעם אחרי פעם הוא נעלם. ביטל פגישות בימים הכי קריטיים. ונשאר אדיש לכאבי. לא יכלתי להיות שם יותר והלכתי משם. אחרי הפסקה התחלתי טיפול עם מטפלת.איתה אני מרגישה שהיא איתי ,לידי,אפילו שלא מתקשרת בין הפגישות,הנוכחות שלה מלווה אותי. מה שרציתי לספר לך זה על החוויה בדמיון שלי. אחרי שנפגעתי בילדות הסיוטים פוקדים אותי בלילות. הרבה בכי וכאב .שחזור היא קראה לזה המטפלת שלי. בלילה האחרון כשזה שוב חזר נכנסתי לדמיון שלי וראיתי ילדה קטנה שוכבת.הפנים שלה היו עצובות.השיער היה מפוזר .היא נראתה לי פצועה. העניים שלה היו פתוחות אבל לא נשקפה מהן שום הבעה.מיוסרת. לאט לאט התקרבתי אליה. הרמתי אותה מהרצפה ונשאתי אותה בזרעותי עירסלתי אותה הבטחתי לה שאני אשמור עליה שאני יגן עליה שהכל יהיה בסדר. הילדה חייכה אלי,עדיין כאובה ,אבל מנוחמת.

מי יותר בוגדים נשים או גברים ולמה (הכי נפוץ)כל צד בוגד?

נשים נימפומניות? יש כזה דבר? למה זה? לעניות דעתי,ומהידע שמעט צברתי, הרי לנשים יש עשירית טסטוסטרון מגברים, שזה ממש מעט אולי זה משום סרוטונין נמוך?, ו/או דופמין גבוה, ואדנלין גבוה שאולי גורם להתנהגות תוקפנית?

מתקשה כרגע להסביר, משהו עובר עליי...לא מסוגלת להסביר גם לה וגם לך....רק תהיה פה?..לא יודעת מה אני צריכה או רוצה כרגע...ולא יוצרת קשר איתה עד לפגישה....בבקשה תהיה...עולה משהו שחבל כל כך שהיא לא מעלה את זה..אל תכריח אותי להעלות בפניה או בפניך כרגע טוב?

שלום, יש לי בעיה ממש רצינית ואני מקווה שיהיה פה מישהו שיוכל אולי לנסות לעזור לי. אני והאקס שלי היינו ביחד מגיל 20 עד לפני כמה חודשים, כמעט 3 שנים. במשך הזמן הזה כבר ממש דיברנו על חתונה (לא כרגע אבל בעתיד) ועל לגור ביחד. לפני כמה חודשים נפרדנו כי היינו רבים הרבה והיתה לנו תקופה לא כ"כ טובה, בנוסף הוא הרגיש שהוא רוצה לחוות דברים שהוא לא יכול לחוות כשהוא נמצא בזוגיות. היה לי חודש מאוד קשה אחרי הפרידה ואחריו הכרתי מישהו חדש, מקסים.... ואז האקס חזר. ורצה לחזור. ונפגשנו כמה פעמים והיה פשוט מדהים. היה מושלם. הוא הבטיח שהפעם יהיה לנו יותר טוב, אמר שהבין שאני האחת בשבילו ושלא הצליח להיות עם אף אחת אחרת בזמן הזה, ושהוא רוצה שנגור ביחד ונתחתן. ככה בשבוע הוא החזיר לי את כל מה שהיה לי אליו (שכנראה לא באמת עבר אף פעם). הבעיה היא שכשההורים שלי גילו שאנחנו רוצים לחזור, הם פתאום נכנסו לתמונה. אמרו שאף פעם לא אהבו אותו ושהוא לא התייחס אליי מספיק יפה, שבנאדם שחיפש ריגושים פעם אחת יחפש אותם שוב בעתיד, ובכלל שהוא לא מתאים לי. הם אמרו שהם לא מוכנים לוותר ושלא יתנו לנו להיות ביחד בשום מחיר. אבא שלי אפילו אמר שהוא מוכן לעזוב את העבודה בשביל להקדיש את עצמו לזה אם אני אתעקש, שלא לדבר על אמא שלי שכמעט חטפה התקף לב בשבוע האחרון בגלל המלחמות שהיו פה. בקיצור - הם לא יתנו לנו להיות ביחד, ילכו אחרינו לכל מקום שנלך ויקחו אותי בכוח. השאלה שלי היא מה לעשות ???? אני באמת מרגישה שאני מאבדת את אהבת חיי.... ומילא אם היינו נפרדים כי אחד מאיתנו לא רוצה.. אבל שנינו כ"כ רוצים.. ורק בגלל ההורים. זה נשמע אבסורד!!! ניסינו לדבר איתם, הוא בא לפה ודיבר איתם ואפילו הלכנו לסבתא שלי... אבל כלום לא עזר. בבקשה אם למישהו יש עצות אני אשמח לשמוע....

שלום, העניין של ביטחון עצמי נמוך מקשה מאוד על חיי יום יום. זו לא השאלה איך זה קרה, למרות שזה גם מעניין, אלא - איך יוצאים מזה? מה יכול להעניק לנו את החסר כשמרגישים שפשוט אין משאבים כדי להתמודד עם אדם יותר חזק ובטוח בעצמו, גם כשזה חיוני? מה ניתן לעשות עם דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי ותחושת שנאה עצמית בגלל המודעול למצב אך ללא שום כלים וידע לפתרון? תודה על התשובה

אני כמו סהרורית, חיה-מתה. אני חולה. וזה רק יהיה יותר גרוע.. מרגישה מוכה מהחיים - מכה נוספת נחתה עלי אין לי יותר כוח!

היי יש לי שאלה לדיון. נגיד יש בחורה יפה, שרוצה להתחתן, היא ממעמד הפועלים. ואין לה השכלה גבוהה או רקע צבאי , תיכוני, ממשלתי, מרשים. מה עדיף שהיא תעשה - תתחתן עם בחור ממעמד גבוה שמעדיף בחורה יפה או שעדיף שהיא תתחתן עם מישהו פחות יפה ממנה ממעמד הפועלים? עם מי משניהם יהיה לה יותר טוב? בהתייחס לזה שהרקע הנפשי שלה הוא ממעמד נמוך. או שעדיף שהיא תזניח הופעה חיצונית ותטפח את השכל וההשכלה?

אבא שלי, היום התבטא ככה. נכנסתי לחדר ובכיתי. נסיפור הוא כזה; אבא שלי מעדיף את אחי ונותן לו הכל, לו ולחברה שלו. חברה של אחי גרה אצלנו והם מקבלים פה הכלף כלכלה,אוכל,יחס חם מאבי. ואותי.... הוא שונא. כשהוא מסתכל עליי בעיניים יש לו מבט אחוז אימה. הוא ממש מתרתח עלי. אני לא רוצה להתיימר להבין , אבל אני חושש שמדובר בכך שאני מזכיר לו את עצמו, בשלבי חייו המוקדמים ואפילו כעת. אני עובד ולומד. עובד במשמרות, המשכורת לא מגיעה לגובה רב, אבל מספיקה לי די צרכיי. הוא טוען שאני "לא עובד". הוא אומר לי כל הזמן שאני מוזר שאין לי חברים. אני נשבע שאני אוהב, אני אוהב חברים. אוהב אנשים. אבל הוא גרם לי לניתוק עם הסביבה במהלך חיי. הוא תמיד היה אומר לי דברים כגון: " איזה גבר הוא" על חבר שהיה בא אליי, ולכן עם הזמן הרגשתי צורך לנתק את הקשר עם חברים מהבחינה של ביקורם בבית שלי. ונכון, היום אף אחד כמעט לא נכנס אליי . אני גר עם הוריי. ואני ממש מת מפחד שאנשים יבואו אליי ויראו את מעמדי השואף לנחיתות גמורה במארג המשפחתי. ומה בכלל יש לדבר על חברה? היא בכלל תביע סלידה כשתראה את יחסו הלקלקני של אבי אל אחי ואת יחסו המזלזל והדמבחיל כלפיי. כפי שאמרתי קודם, אני משוכנע שאני מזכיר את אבי בקווים כלליים- הוא לא אוהב את עצמו במיוחד וייצור דיי ממורמר, ולכן הוא לא מסוגל לראותני ואף משתגע לנוכחותי. בהיר לי שאם אעזוב את הבית דברים יבואו על תיקונם, לפחות בחלקם המכריע, אך זאת אפשרות שאיננה ברת המציאות כרגע, משום שאני לא מוכן לכך, אין לי דיי כוחות על מנת לאסוף את עצמי נפשית. וגם כלכלית. ולא תהיה עזרה. הוא בחיים לא יעזור לי. אני שואל דבר כזה, מה המקור ליחסו אליי? האם זה הגיוני? האם יש בי משהו שמצדיק את זה? למה אני מרגיש כה מזולזל כשאני מגיע לביקור משפחתי (הוא טוחן ת'מוח למשפחה המורחבת על כמה אני מפריע לו בחיים ) אני מתבייש לבקר אצלהם. יש קטע, שאם אני אומר לו שהכרתי אדם חדש, או מישהו, הוא תמיד שלישי, והוא אומר לי "אתה לא אוהב אנשים, אף אחד לא יכול להסתדר איתך, מעניין אותי מי יסכים להתחתן איתך" ומה הכי מפליא? שהוא אומר שכולם אוהבים אותו ובכל מקום שהוא הולך הוא מרגיש "מעל כולם"- את זה הוא אומר ביחס לביטחון הנמוך שלי. ובכן, אם הוא מרגיש כל כך טוב ומעל כולם, למה הוא תמיד חייב להבהיר זאת? אולי הוא מקיים תחרות סמוייה נגדי? אם מעירים לי ונותנים מחמאה, הוא מסתכל בקנאה, הוא לא יכול לשמוע זאת. הייתה לי לפני חודש וחצי חברה(קשר של חודשיים), משפחתה אהבה אותי, אבל אני עזבתי אותה, אמרתי :"מה היא צריכה חרא כמוני?

הסיפור שתארת מתאר גם את המצב במשפחתי.נוסף ליחס הרע ישנם אלמנטים דומים:גם אימי מפארת את עצמה ,גם אבי הסתכל עליי בעין רעה,גם הורי רומזים למכרים שהם מסכנים בגלל מכה כזאת.ד.א: אבי אף סידר לי תור לפסיכיאטר כשאמרתי בפעם יחידה שיש לי קשיים.הציע לי לעבוד במלצרות (למרות שאני בוגרת טכניון)לאחר מכן- לא התענין. לאחר שנכנסתי לדכאון ראיתי שמעמדי במשפחה נמוך. גם לי לא היה כח לעבור -שנים ארוכות.אני ממליצה לך בחום- לעבור למקום אחר. בכל זמן שאתה נמצא בבית-בריאותך וחוסנך הולכים לאיבוד.אתה עשוי לאבד רבות. אני מציעה לעבור -תוך כדי ההרגשה של חוסר כח. תשקיע את כל כוחך במעבר ורק בדברים החשובים. כשתהיה בסביבה אחרת -כוחך ישוב אליך והמצב ישתפר. אל תחכה לאזור כוחות כשאתה בביתך. למנהל הפורום אודי:מה הסיבות להתנהגות הורים זו?הוריי אנשים מצליחים אולם אותי הם דכאו בעקיפין , התעלמו ונהגו בתוקפנות (אימי הכתה אותי וגם אבי בהתפרצויות נדירות,(אני סטודנטית) דוקא העוינות שאינה גלויה -קשה להתמודדות מפני שקשה להוכיח קיומה.)

שלום אני בת 22 נשואה מגיל 3 עם 3 ילדים לא עובדת ילדתי לפני חודשים וחצי את הילדה השלישית אני בבית כל היום בעלי חוזר מהעבודה בשעה 3וחצי וגם הבת הגדולה (בת 3 וחצי) בערב בעלי שוב הולכת בשעה 6 וחצי וחוזר ב9 יוצא שאני לבד רוב הזמן מטפלת בשניי תינוקות אני מרגישה בודדה אין לי תמיכה נפשית מאף אחד אני מרגישה רוב הזמן אמא רעה לפעמים יש לי מחשוב לעשות לעצמי משהו ולפעמים עולה לי בראש שאני אפגע באחד הילדים וישר מזדעזעת מהמחשבה אני לא מסוגלת לעשות משהו מרגישה מאוד בודהה ומתוסכלת מרגישה שאין לי במי להאחז מרגישה שאף אחד לא יכול באמת להבין אותי לא יודעת ממי לבקש כבר עזרה מיתביישת מאוד ללכת לפסיכיאטר במוקד מה אני אמורה לעשות מאוד קשה לי יש ימים שיותר ויש ימים שפחות.

מה שאני רוצה להבין זה למה שהמטפל לא יתעניין במטופל בנושא שדובר אבל ברור שהמטופל מתחמק ממנו??? זו לא הבנה טוטאלית זה קומן סנס...דוגמא: היא אמרה לי פעם שזה בולט שאני מדברת רק על אימי ולא אבי ובודאי שיש סיבה...אז למה שלא תשאל מה קורה??? למה שאני רק אעלה נושאים כי אם אני מעלה נושאים זה ברור שאני רוצה וקל לי לדבר עליהם וברור שמה שקשה יעלה פחות או בדרך עקיפה..אז למה לא לנסות לבדוק איתי מה קורה בתחום זה? לדעתי זאת עזרה של מטפל ולא ללכת כל הזמן עם הנושאים של המטופל....מה דעתך?????

למה הכוונה לחסום דברים אחרים? ומדוע שזה יחסום??? זה אמור לפתוח דברים לא?

הייתי מעונינת לדעת מה עלולה לחסום שאלה ?זאת במקרה שחלק מהותי לא מדובר. המטפל ההגון שהייתי אצלו אכן פעל כך.משהשיחה שלי חזרה על עצמה -עזבתי. השאלה המענינת היא:האם דיבור מעמיק יותר היה מדרבן אותי לפעול ולהחלץ ממצבי.ניסיוני הוא שטיפול דוקא המשיך את חוסר האונים וחוסר היוזמה שלי.

שכחת שם למטה שנעלבתי או שלא היה לך מה לאמר????????

מבקשת הרבה לעצמי בזמן האחרון. דווקא מרגיש לי התקדמות..

אני מפחדת נורא... מפחדת למות

כתוצאה ממחלה.. ונכות פיזית ושכלית.. מפחדת נורא

מאז שקראתי שנפש האדם לפי פרודי עשויה מלבידו,אגו,וסופר אגו. הכל הפך לי לשעמום גמור. שום דבר בעולמי עכשיו לא קסום. אני מוכרח לקרוא ולהבין מדוע התאוריה הזאת לא מוכחת, או שגויה, כדי להשקיט את מחשבותיי ולהחזיר לעצמי יופי לעולמי הפנימי. ועוד בקשה אשמח לקרוא על הסבר קצר פשוט וענייני של דוגמה לתאוריה אחרת לגמרי בא נפש האדם לא מחולק לפי לבידו דוחה,אגו מצ'ואיסטי, וסופר אגו(אולי זה יעזור לי גם לנטרל מחשבות לגבי האני עצמי שלי ושל אחרים)

משום שהתאוריה הזאת מורידה את ערך האדם לאפס. היא הופכת את כולם לשווים. כולם מנועלים לפי רגשות לכולם יש אגו ורצון לעליונות לכולם יש מצפון זה כאילו הופך אותך לאותו דבר כמו כולם, אין שוני,אין באמת עליונות כי זה רק בראש ואצל כל אחד בראש. כלום הכל סתם כלום שבלונה,שיכפול. אני הייתי שמח לא לקבל אותה, אבל משהו בי אומר שהיא נכונה. אולי זה משום שעוד לא התעמקתי בתאוריות אחרות, ולכן זה מטמטם לי את השכל. הבעיה עם התאוריה של פרויד, שאי אפשר להוכיח שהיא נכון, והיא אפשר להוכיח שהיא לא נכונה. זה מסוג הדברים שהם נסתרים לנו למשל אפשר לומר ואולי זה נכון, שאלוהים הוא האין סוף קדוש ברוחו, כלומר כל החומר ביקום וכל הלא חומר ביקור, כל האנרגיה ובכלל הכל. אי אפשר להוכיח את זה אי אפשר לסתור את זה. גם אסטרולגיה זו תאוריה שחייה שנים על גבי שנים, כאן יותר קל להוכיח שזה שקר, רק מה כאשר קוראים אסטרולוגיה או הולכים למגד עתידות, יש לו כוח להשפיע עליך נורא, כמו בענף הפסיכולוגיה וזו הבעיה הדברים שהוא אומר יכולים להיכנס כל כך לראש שזה מפחיד למשל אני אתן דוגמה: שאול המלך שהלך לבעלת האוב לפני הקרב עם פלשתים, בו היא חוזה עבורו את עתידו ומפחידה אותו במותו וגורמת לו לרשות אשם כאשר מעלה את שמואל הנביא- וכל זה יתכן כנקמה משום ששאול המלך סילק בתקופת מלכותו את כל מגידי העתיד משום שזה חטא לפי הדת לעבוד כוכבים. הוא בסוף חוזר למקום משכנו, ללא מצב רוח, אינו אוכל לחם, אינו שותה, ויוצא לקרב. שם הוא מבוס ומתאבד. אז הדברים האלה מאוד משפיעים.

היי, אני מעוניינת להתחיל טיפול אצל פסיכולוגית דתייה, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית מאזור ראשל"צ והסביבה.

היי, מצ"ב כתוב תהמייל שלי, אשמח לקבלת המלצה שמית לגבי פסיכולוגית דתייה. [email protected] תודה

אודי, פעם ראשונה ששתקתי ואמרתי שאין לי רצון לחפור..אז הפגישה היתה סתם...האם אגיע בשביל סתם לשבת ולומר שאין לי חשק? אז סתם נעביר את הזמן? באמת שאין לי חשק אליה יותר....תמיד אני זאת שמנתבת, בוחרת נושא וכו' ואם אין חשק מה עושים? האם המטפלים יכולים לבחור נושא??? להוביל?? נמאס לי להוביל שיחות...אולי שהיא תנסה להחזיר אותי??????כי אני קצת הלכתי לאיבוד......ואם יש נושא שקשה ואני לא מדברת עליו רק מעט דברתי...אז היא צריכה להבין ולשאול עליו ולעזור לא?????? אני לא מבינה איך נגיע לנושא שלא מתחשק לדבר אבל אולי צריך??יש מצב לבקש ממנה??אני לא מסוגלת... היא רוצה שהכל יבוא ממני....אבל אולי גם מתפקידה לברר????כי אפשר להבין גם ממה שלא נאמר....

הינני בחור בן 25 , סטודנט. וכמו שהבנתם מהכותרת, אני ביישן , מאוד ביישן. מאז ומעולם הייתי כזה , ואני לא רואה בתכונה הזאת משהו נורא במיוחד , רק הבעיה שזה תוקע ומסבך לי את החיים. קשה לי מאוד להתחבר עם אנשים , קשה לי להסתגל למצבים חדשים , קשה לי להפתח , קשה לי להפגין את האכויות שבי כי רוב הזמן אני שותק , ומה לעשות שאנשים שותקים נשארים רחוקים מהצלחת. אני מסתכל על אנשים בגילי שכבר בנו לעצמם את החיים , יש כאלה שכבר נשואים , ורבים אחרים נראים בדרך הבטוחה. ואילו אני? מעולם לא הייתה לי חברה , הקשר שלי עם בנות הסתכם בכמה דייטים כושלים שמקורם באתרי הכרויות. המעגל החברתי שלי מאוד מצומצם (בלשון המעטה) והתחושה הכללית היא שככה אי אפשר להמשיך. הגיע הזמן שאעשה משהו עם עצמי , כי אם זה לא עכשיו אז מתי כן? ראוי לציין שהייתי כבר בטיפולים פסיכולוגים. האחרון הסתיים לפני שנה , ונמשך למעלה משנה. לצערי אין ממש תוצאות , מלבד תחושת הפורקן . אבל פורקן לא ממש יקדם אותי בחיים. וכמו שכבר ציינתי , הגיע הזמן שהחיים שלי יתחילו להתקדם לאנשהו. אשמח מאוד לקבל עצות וכיווני דרך לאפשרויות טיפול והתמודדות. המון תודה מראש.

בני בן 25 מסתגר רוב היום במחשב, לא יוצא מהבית, למעט לימודים פעמיים בשבוע, לא יוצר קשרים חברתיים כלל, דבר שמדאיג אותי מאוד. ניסיתי לדבר על ליבו שיקבל עזרה מקצועית דרך קופ"ח - והוא סרב. האם יש דרך יותר "מתוחכמת" לעזור בנושא.

שלום, בתשובות רבות שנתת דיברת שוב ושוב על הנוסחה "ללא תלות אין עצמאות בטיפול". ברור שבמקרה של ילדים אפשר למצוא בכך הגיון, אבל במקרה של מטופל בוגר הפונה לטיפול אני קצת תוהה אם לא הרחקת לכת בנושא. אתה מצפה שמטופל בוגר יפתח תלות במטפל שלו בכדי לאחות מחדש את הקונפליקטים הקדמוניים שלו כשברור מאליו שהמטפל איננו ההורה הקונקרטי שלו ולא אמור גם להחליף אותו. ברור לי גם שאתה מדבר על דפוסי העברה ש'מחקים' את ההורה הסימבולי, ובכל זאת... אתה בעצם מוכר אשליה שההתפכחות ממנה יכולה להיות מזיקה. אתה מדבר על תלות של מטופל כשלב הכרחי ולגיטימי- שלמעשה הרבה מטפלים לא יעודדו אותה או יבהלו ממנה או לא יהיו מסוגלים באמת להכיל אותה. מה שבכוונתי לומר הוא שאתה 'מוכר' מנטרה שלא באמת יכולה לתאום את תנאי השטח. אתה יוצר תנאי שטח מסוכנים שיכולים להוביל להרבה תאונות עבודה מכוח אותה אמונה שרגרסיה היא שלב הכרחי בהצמחת מטופל לחיים בוגרים. אני חושבת שמנהלי פורום באיזשהו אופן הם גם מעצבי דעת קהל בנושאים שונים ויש באחריותם גם לדעת לסייג את דבריהם. כי הרי ברור שהמנטרה הזו נופלת על בורות וחללים ריקים אצל אנשים מיואשים שמחפשים גאולה כשרעיון 'החזרה להיות ילד' נראה כפתרון קוסם וממלא. המנטרה הזו לא באמת מאפשרת למטופל לשמור על עצמו משום שבתור 'ילד' הוא הרי אמור לסמוך על ההורה, להתמסר אליו ולהאמין בדרכו ולכן לא באמת מעודדת את האוטונומיה שלו לבקר ולפקוח עין כאדם בוגר.

מרגישה מרוחקת מהמטפלת..שהיא לא מבינה ונמאס להסביר...נעלבתי ממנה שהיא אמרה משהו עליי...לא חשוב מה...ועכשיו לא מתחשק לי להגיע לפגישה......בטח תאמר לדבר איתה אבל נראה לי שאני נמאסת גם עליה וגם עליי......מה עושים כשהטיפול נמאס??? והאם באמת אתה חושב שכדאי לסיים כשאני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה לשמוע אותה???ואולי גם אין לי מה לחדש...בשביל מה טוחנים מים אם דברים לא משתנים ואולי מעדיפה שלא ישתנו????אמרת שהטיפול יגמר כשלא תהיה לי בעיה להזדקק לה...אז אין לי בעיה להזדקק פשוט לא רוצה יותר.......נמאס לי,אני לא יכולה להשתנות יותר כי זה פוגע בזוגיות הטובה שיש לי.....ונמאס לי להפגע ממנה.חשבתי שהיא בטובתי ועכשיו אני מרגישה שהיא נגדי......ומהמקום הזה אני חוזרת ללבד.......

הבטחת תשובה לבמבי...בבקשה אל תרחיק אותה וחזור אליה...

הי מיכל, תודה מתוקה ! התרגשתי מאוד לקרוא את הודעתך זו.. סתרת לי בגדול את הרגשת הדחיה ... במבי.

אכפת לי ממך...וכי למה צריך להרגיש דחיה?

שלום לכם אני בן 24 מגיל 17 הייתי סובל מחרדות שונות שלא הפריעו לי בתהליכי החיים בגיל 22 עברתי ניתוח של הפנדיציט עקירת התוסתפתן לאחר יומיים בידיוק חשתי בסחרחורת איומה של ורטיגו כאשר כל העולם סובב סביבי במהירות לשם כך נתנו לי הרופאים איגסרק כאשר הוא עזר לי להפסקה הסחרחורת אבל עד עכשיו נשארו לי התסמינים של חוסר הקשבה,חוסר התמצאות במרחב,שיוט , תחושת תזוזה בעודי יושב . עשיתי בדיקת ENG יצא תקין עשיתי בדיקות דם יצא תקין חשוב לציין שהורטיגו גרם לי לחרדות נוספות כמו אגרופובייה שהחריפה לי את החרדות קשה לי לחיות ככה ביום יום ואני כבר אובד עצות מקשרים לי את הורטיגו לחרדות וזה ממש לא נראהה לי אני ממש אובד עצות אני אשמח לקבל תשובהה תודהה!

היי, תגיד לי מה תפקיד המטופל בטיפול??? האם רק לבוא למפגשים ולדברמה שמדאיג אותו ולשמוע מהפסיכולוג מה שחושב??? והאם נגמרו כלל הדברים שהמטופל רוצה לספר אז מה עושים???? מה עושים עם כל החומר והדברים שהמטופל סיפר מול המטפל???? אני עדיין לא מבינה איך מתרחש תהליך טיפולי ומה תפקיד המטופל בתוך המפגש? תודה