פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. בכל פעם שאני "מעוניינת" באנשים או מתקרבת אליהם, קודם כל לפעמים אני מתקשה בזה. שמתי לב שבכל מצב כזה אני מתחילה לחפש פרטים על אנשים באינטרנט. לדוגמא אני מריצה חיפוש של השם שלהם בגוגל או בפייסבוק, או מחפשת בספר טלפונים וכו'. וכשאני מוצאת מידע "אישי", אני ממש מתרגשת. איכשהו הפוזיציה הזאת של להציץ אל תוך החיים של אנשים מהצד מושכת אותי ונותנת לי משהו. אני לא מבינה בדיוק מה. פעם אחת זה הגיע ממש למקום מוגזם לדעתי. שחיפשתי שוב ושוב פרטים ומצאתי באמת הרבה דברים דרך כל מיני דברים –תמונות, דברים כתובים, משפחה, באמת על גבול הטירוף. בכל מקרה – האם מדובר במצב חולני? באובססיביות? בבעיה עם קרבה? זה מרגיש לי לפעמים ממש כמו אובססיה. אני "חייבת" לעשות את זה. בשביל לא לעשות את זה אני צריכה להתנגד בכח. אני רק אציין לא מזיקה לאף אחד ואני לעולם לא חוצה גבולות של פרטיות או משהו כזה –אני מודעת אליהם ולא אחצה אותם. מדובר במידע שממילא נמצא בצורה חופשית באינטרנט. האם צריך להגדיר אותי כ"אדם בעייתי", האם זאת התנהגות לא נורמלית? האם אני צריכה טיפול מקצועי? אני חושבת שאני אתבייש לדבר על זה בפתיחות עם אדם אחר. תודה!

אודי, החלפתי מחשב, כתבתי את אותו השם ואותה סיסמא והמחשב קלט...לא יודעת נראה לי פתאום שכל אחד יכול לכתוב בשמי, לגלות וכו' (אני לא כל כך מתוחכמת)...קצת מלחיץ...חשבתי שהמערכת קצת יותר מתוחכמת...ובקשר ל"לא אהיה" אולי רצוי להגיד מתי כן תהיה ואז זה ימנע חרדות? או לפחות לכמה זמן אתה צפוי להעדר כי זה לא היה ברור שרק בחמישי לא תענה...בטיפול היא תמיד מודיעה שגם תחזור...אפילו אם אין לך תאריך מדוייק, אנחנו שמים לב לדקויות...ורוצה להוסיף שמנסה הרבה יותר בטיפול מולה, פחות במייל או בפורם הזה....מיכל

שלום לכולם, אני כרגע, נמצא בשנות ה- 20 המוקדמות לחיי. ואני אספר לכם מה עובר עליי בימים אלה: אני מרגיש שהגעתי לאיזה מבוי סתום בחיים. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאדם שהוא אדיש לחיים שלו, ללא שאיפות או רצונות מיוחדים. חשבתי שגיוס ליחידה קרבית יתן לי כאפה וידרבן אותי, אבל חוץ מלמרמר אותי ולרסק אותי לחתיכות זה לא הועיל בשום דבר. השתחררתי מהצבא (לפני כשנתיים), עשיתי טיול בארץ בשביל ישראל במשך כחודש, ורק לפני מס` חודשים. התחלתי לעבוד 4-5 ימים בשבוע בעבודה זמנית, שאני לא ממש אוהב. רק בשביל לא להשאר בבית, ובשביל שהביטוח הלאומי לא יפגע בכיסי. . עכשיו, אני מרגיש תקוע. כאילו אני לא רוצה כלום, אני לא מוצא עניין באיזה תחום לימודים מסויים ויש לי נטייה לעזוב דברים באמצע (למשל התחלת פסיכומטרי והחלטתי להפסיק) הכי גרוע שאני בכלל לא מדרבן את עצמי לצאת מהמצב הזה. יש לי את תחומי העניין שלי שאוליי איכשהו כן מצליחים להוסיף לי משהו לחיים. נגינה על פסנתר, רכיבה על אופניים, צילום ומחשבים וקריאה. אבל חוץ מזה שום דבר. גם עם בנות בכלל לא היה לי שום נסיון. השאלה היא איך, ניתן להוציא אדם ממצב כזה אם הוא כמעט ולא מעוניין בשום דבר והוא לא שואף לעשות X - Y - Z. יכול מאוד להיות, שאני זקוק לאיזו דחיפה מגורם חיצוני בדמות פסיכולוג או מאמן אישי. - אני בהחלט לא רוצה להשליך את כל העבר שלי, על ההווה והעתיד כי אני יודע שכן ניתן לשנות דברים והחיים שלי תלויים ב-99% אך ורק בי. הכל עניין של מוטיבציה ושל כח רצון. קצת מדכא אותי לחשוב על זה שאנשים ממש רוצים ושואפים לעשות משהו, ואני לא מעוניין בכלום ולא שואף לכלום, ורק חי מכורח המציאות. שמעתי כבר על המשפט הזה ``שעם האוכל בא התיאבון`` - ייתכן שאוליי זה המצב. ובאמת לפעמים אני בכח מנסה לעשות עם עצמי משהו, שאני לא ממש מעוניין בו או רוצה אלא רק בשביל לנסות להתעורר... מה שלא יהיה, להמשיך לחיות ככה לנצח אני לא אוכל. לגבי טיפול פסיכולוגי, אני לא ממהר ללכת אבל לא שולל... אני פשוט יודע כבר איזה תשובות פסיכולוג יתן לי, ואני חושב שעדיף לי לבצע אותן בעצמי. אני מרגיש, שכבר בזבזתי יותר מדי זמן ואני מרגיש שאני פשוט חייב לשנות את זה. צריך להפיק איזו תועלת מהחיים, ולאו דווקא להתעשר אלא להרגיש שאני עושה משהו מועיל עם עצמי. ולפתח חיי חברה, קשרים עם בנות וכד`. אבל מנגד - לא ממש פועל בכיוון. *עדכון בהתפתחות: את ההודעה הזו, רשמתי כמעט לפני שנה. העדכון הוא כזה: אני עדיין מרגיש, מעין סוג מסוים של תסכול. אני חי בחברה אבל הרצונות של החברה, לא באמת מעניינים אותי ולא מדברים אליי. אין לי רצון חומרי חזק - לא לעבודה ``נחשקת`` ולא לכסף. אין לי רצון חזק ובוער להיות עם בחורה. אין לי רצון לפחות לא כרגע, לילדים. אין לי רצון אמיתי ללימודים גבוהים במכללה או באונברסיטה. אני חי בקצב שלי, ולא עושה תחרות עם אף אחד. התבנית הסטנדרטית והקבועה של: צבא-לימודים-חתונה-ילדים-בית-משכנתא. לא מדברת אליי. זה מילא, אני מבין שלכל אחד יש רצון משלו וזה בסדר. אני לא חייב לחיות את החיים של כולם. מה שמפריע לי בכל העניין הזה. ששאיפות משלי אין לי, וגם לא מטרות. כמעט ואין לי עניין בכלום. אין לי מושג איך ניתן לצאת ממצב כזה. תודה רבה לכם, על ההקשבה.

מרגישה לא טוב.כואב לי הראש. מצאתי את עצמי יושבת במכונית בבית העלמין. בגלל הסמס החתוך שהגיע אליה ממני היא התקשרה ושאלה איפה אני.עניתי לה והיא שאלה איך הגעתי לשם ואולי למה אני שם ?? לא זוכרת מה היא שאלה.אמרתי לה שהמכונית הביאה אותי לשם .אין לי מושג למה. אני עדיין מרגישה כאלו זכוכיות בראש שלי כאילו נשברים לי בראש כל הזמן זכוכיות כאלו.כואב לי הראש. מרגישה לא טוב. דווקה בבית העלמין היה כזה שקט נעים גם ראיתי ציפור שמתעופפת

שלום. אני היום בן 24. מאז שאני ילד, אני מתוסכל מהעובדה שאין לי רגשות כמעט. אני לפעמים חש עצב, כעס וחמלה, אבל רגשות כמו שמחה ואהבה פשוט כאילו אין לי. אפילו למשפחה שלי אני לא מרגיש משהו שאפשר לקרוא לו אהבה, אלא מן תחושת קרבה ממחוייבות. גם בשמחות משפחתיות אני לא מרגיש שמחה, אז אני מזייף אותה. החברים והמשפחה קוראים לי "אדיש", אבל אף אחד מהם לא מכיר את המצב לחלוטין, כי אני מזייף הרבה רגשות. אני לא דכאוני, יש לי חברים שאני נפגש איתם הרבה, ובסך הכל יש לי חיים טובים, אפילו טובים מאוד... יש לי משפחה טובה, אף פעם לא עברתי התעללות או טראומה בעבר. יש לי חברה יותר משנה, ויש לי אליה רגשות שבאים והולכים, אבל גם להם אי אפשר לקרוא אהבה... דיברתי איתה על העניין, וכבר אמרתי לה בכמה מהרגעים שהרגשתי אליה משהו שאני אוהב אותה, אבל אח"כ אמרתי לה שזו תחושה שבאה והולכת, והיא אמרה לי שזאת כנראה לא אהבה... היא היחידה שדיברתי איתה על הנושא לעומק, והסכמנו ביחד שאני צריך טיפול פסיכולוגי. לפני שאני הולך לטיפול כזה, רציתי לדעת את דעתך על העניין. תודה

אני בת 17 וקשה לי ליצור קשר עין עם כולם אני ישר מפנה את העיינים לכול מקום אחר וזה מציק לי כבר אני רוצה להסתכל לאנשים בעיניים כמו פעם בבקשה אני ישמח לתשובה איך להתמודד מה לעשות

אודי, איזו כותרת מפחידה !!!!!! אני חייבת בשבילי לשנות את הכותרת האיומה הזו. הכותרת עבורי היא "אני בכנס" ולכן לא יכול כרגע להעלות הודעות ולענות... אודי,אני קוראת שוב את הכותרת שבחרת .ושוב אני קוראת אותה ,ושוב ושוב ושוב..הכותרת המזוויעה הזו ולידה השם שלך בכחול.....אוףףףףףףףףףף זה משגע אותי........###**&^^()() אני מוחקת אותה.הנה אתה רואה ?????? ####################### אתה כן אהיה.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף איזו כותרת מעצבנת כתבת. @@@%########*******(()))++_____ אתה יודע אודי. אני גם אחתום במבי לא אהיה !!!! ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היי אודי, אני בת 21 וסובלת, לדעתי, מסוג של חרדה כללית. איך זה בא לידי ביטוי? אני באופן כללי בן אדם מאוד פחדן. אבל כמעט כל אירוע שמוציא אותי מהשגרה מכניס אותי לחרדה. זה סוג של התקפי חרדה כאלה שיכולים לבוא לי סתם ככה, אבל בד"כ קורה משהו שמעורר אותם. זאת מן תחושה כזאת של " אני רוצה לברוח מפה וכמה שיותר מהר".אני כאילו מרגישה מאוד לא טוב.הדופק מהיר. הידיים מזיעות וקרות. סחרחורת קלה. לחץ, ובעיקר הרגשה של משהו לא טוב עומד לקרות לי ואני חייבת להפסיק את זה. לצאת. לברוח. זה יכול לקרות מכל דבר. אבל רק בבית, הסיכויים שזה יקרה ממש ממש נמוכים. בכל מקום אחר, זה כאילו שאני באיזשהו מקום מחכה לזה עד שזה מגיע. או לא מגיע. הרבה פעמים אני נאלצת פשוט לסבול את זה ואז מתישהו זה עובר. אבל אם אני מרגישה שזה גדול עלי..אני פשוט הולכת. חוזרת הביתה. או יוצאת מהמקום/ תרחיש / אירוע שגרם לי לתושה הזאת. ואז אני נרגעת בבת אחת. אני מקווה שאני מסבירה את עצמי כראוי. בכל אופן, אני חושבת שמאז ומתמיד, גם בתור ילדה, הייתי פחדנית יותר מהנורמה. אבל בכיתה ו' קרה מקרה שאני רואה בו כנק' מפנה. יום אחד, בזמן שיעור, ילד בכיתה התעלף. הדבר הכניס אותי לחרדה איומה. הפכתי מילדה פעילה חברתית, לילדה שנמנעת ממסיבות והתכנסויות. לא יכולתי לאכול תקופה מסוימת ורזיתי הרבה. ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל" כשהורי הבחינו שמשהו לא כשורה. באיזשהו שלב הייתי בטוחה שזה עבר לי. השמנתי חזרה...הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל ההימנעות עדיין נשארה בי. אני נמנעת סדרתית. היו תקופות שהתגברתי על זה יותר והיו תקופות שזה תפס אותי ומנע ממני לעשות המון המון דברים. כיום זה פוגע בי בצורה יותר חזקה כי אני בשלב שבו שום דבר בחיים שלי לא ברור. אני עובדת במקום מסודר אבל לא מצליחה להתקבל ללימודים ( גם בעקבות חרדה מוגזמת במבחן הפסיכומטרי ). ולכן לא רואה שום כיוון לחיים שלי. מה יש לי? אני שוקלת לפנות לטיפול פסיכולוגי.. האם יש מישהו ספציפי שכדאי לי לפנות אליו? האם בכלל יש פתרון או שזה משהו שאני צריכה לקבל כחלק מהאופי שלי? סליחהההה ענקית על החפירה, פשוט הייתי חייבת להסביר את עצמי! תודה רבה רבה!

לטיפול לא הלכתי ואין לי איפה להגיד את הקצת שיוצא ולשמוע קצת יהיה טוב ואת בסדר ונחמדת. אז תבוא?

שלום ד"ר בונשטיין, שמי אלה אבל המערכת לא קלטה את השם הזה אז נאלצתי לאלתר. אני בת 45 ורציתי להתייעץ מה זה אומר , שאני לוקחת ללב כל דבר וזה מביא לכך שבכל יום יש לי סערות נפש - נפגעת מאד מהר, או למשל כועסת על עצמי על כל מיני דברים שעשיתי במשך היום. הבעיה שאני מסוגלת לבכות בפני אנשים וזה נורא מביך כי לא שולטת בזה ויצא לי שם של בכיינית. גם מאד קשה לי להגן על עצמי - אז או שנהיית תוקפנית או שמשותקת באלם וובהלם ובכל מקרה כועסת על עצמי. השאלה נהייתה קצת ארוכה....אבל רציתי לשאול איך אני יכולה לשלוט על עודף הרגשנות הזה שמאד מפריע ובטח לא עוזר לי להשיג כלום ואף מזיק. איך יכולה להיות קצת יותר אדישה לכל מילה שמישהו מוציא או להיות פחות רגישה ? אני יודעת בשכל שאני מוציאה מפרופורציות אבל הרגש מסרב" לקבל ומגיב ב"אובר". בתודה מראש, אלה

מחפש פסיכיאטר,באזור רחובות ,אשר מעבר להיותו איש מקצוע טוב, יש לו הידע והנסיון,בנושא אחוזי נכות נפשית,מול הביטוח הלאומי.

ד"ר בונשטיין שלום רב שאלה בקשר לבני חיל משוחרר כ- 10 חודשים מאז שהשתחרר הוא לא מוצא את עצמו לא בלימודים ולא בעבודה, אחרי השחרור הוא עשה בחינה פסיכומטרית שהתוצאות לא היו טובות ומאז הוא ב"דאון" כמו שהמצב נראה מההוה ומהעבר הוא סובל מחרדת בחינות וכל כישלון עבודה ובינות מפיל אותו שוב ושוב הצעתי לו לקבל טיפול פסיכולוגי בנושא, קבעתי לו פגישה ראשונה הוא היה שם ומאז הוא מוצא תירוצים איך לא לקבוע ולגשת להמשך טיפול? איזה עיצה אני יכולה לקבל כדי לעזור לו? תודה רבה

שלום ד"ר בונשטיין איך אני מעבירה לו את היוזמה והאחריות האם יש לך עצה בשבילי? תודה רבה

שלום בת כ25 שנים יש לי חבר חדש מזה שלושה חודשים והוא הקשר הראשון שלי בחיים אי לכך אני לא מרובת נסיון לא יודעת להתנשק צרפתית וכנראה שחוששת משומה לתת נשיקה בשפתיים בלי שהוא מנשק אותי,ככה מיוזמתי אם הוא מנשק אני מנשקת -אם לא,לא עושה כלום מידי פעם מחבקת אבל לא יותר האים זה אופייני לקשרים ראשונים? אתמו להוא אמר לי-מפריע לי שאת לא נוגעת בי אני רוצה את המגע שלך.. אני רוצה רק שתגעי בי-זה נעים לי נורא נעלבתי אני נמצאת עם בחור ביישן שאני תמיד תמיד קונה לו ואופה לו ונותנת לו כינויי חיבה והכי חמה בעולם והוא מאידך לא נות ןלי כלום-אף פעם לא קונה או משלם עלי אף פעם לא קורה בכינויי חיבה תקשורת השיחה ביננו לרוב דרך אימלים ואם אני לא כותבת לא כותב יו םשלם אם לא מצלצלת לא מצלצל בכלל מה שכן כאשר הוא כן נוכח איתי הוא מאוד חם ואוהב מכל הכינווים אפילו רמז קצת כנראה על מין ואני מקווה שלא ימשיך ככה כי אני לפני חתונה מאוד מאוד שמורה ולא מוכנה בלי קשר לזה 2 שאלו ת מאוד חשובות-לגביי אני, בתור קשר ראשון האים זה נורמלי ?אני חשבתי שבני םהם שמתחילים עם בנות-עד שלא נישק חיבק או עשה משהו כגון החזקת ידיים חשבתי שסתם אנחנו ידידים הכי טובים דבר נוסף,אין הלי בעיה לנשק או לחבק אותו,אבל סתם ככה הזה נורמלי?זה לא פאדיחות ככה באמצע העולם? ודבר נוסף,איך יודעים איך מתנשקים צרפתית?הוא מנסה להכניס את לשונו בלשוני ואני אף פעם לא עונה לו-לא נעים לי להגיד לו-אני לא יודעת להתנשק או לא טעים לי או לא נעים לי או מפדח אותי,אבל אולי אנ ירוצה ולא יודעת-מה עושים? דב ראחרון-מה עושי םאם הבחור מקסים ממש ילד טוב ירושליים מתה עליו רוצה אותו אוהבת אותו עד עולם,אבל לא עוזר כמה דברתי איתו-הבחור לא מתקשר,רק פעם ביומיים 3,לא מסמס-רק פעם ב...בקושי כותב,ואם לא כותבת לו או מצלצלת לראות שבריא ושל םאף פעם לא יורצ קשר ,נפגשים יום כן יום לא אבל רק ביוזמתי,הוא מאשר,כיף לו איתי הוא תמיד מסכים-אבל הבחור לא מתקשר ולא כותב לי וזה מפריע לי עמוקות איך פותרי םגם את זה,שיחות עזרו אמר טובטובטוב אחרי זה חזר ליושנה-הוא אומר שהוא בעל חרדת טלפון ושהוא לא מאמין בשיחו תטלפוניות אמרתי לו-אם יקרה לי משהו לא תדע כלום זה בדר? הוא התחיל להתקשר אחת ליום בלילה אבל זה הפסיק מה עושים? תודה

חוזרת לימים שאין מילים 5 כדורים בבוקר אחד בערב הפגזה אמיתית אולי זה מה שמשתיק? פשוט נכנסתילמרחב מוגן???? :-( -

אולי אין ממה לחשוש אבל יש בהגנה הזו משהו שמשתיק ואוטם-מה שהצליח לצאת בקושי רב פעם נחנק שוב בפנים, מושתק. אולי זה מגן? עלי מימני??

אודי,כשאני במצב שרע לי אני תמיד הייתי יוצרת קשר עם המטפלת בין הפגישות והיא ענתה, כמעט שלא קרה שלא יצרתי קשר בין פגישות..כבר שנה וחודשיים כמעט...ואז החלטנו שאנו מפסיקות...והסכמנו שזה קורה כל פעם מחדש כי אולי אני עושה מניפולציות על מנת שהיא לא תעזוב אותי ולכן אני נכנסת למצבים קשים..כי אם יהיה טוב הטיפול יגמר...וזה נכון לפעמים ובמידה מסויימת...והיא שאלה למה אני חייבת לספר כשזה קורה באותו זמן ולא יכולה לספר בפגישה איך הרגשתי..אז אני חושבת שזה בגלל תחושת הלבד...אני מרגישה לבד ברע והיא היחידה בעולם שיודעת דברים שלא ספרתי לאף אחד...והיא היחידה בעולם שיודעת שכואב לי...שמשהו בתוכי כואב למרות החיוכים החיצוניים....ולידה אני יכולה לבכות והכל...וזה אמור להיות טוב אבל פתאום זה מרגיש כל כך רע שספרתי לה.אני פתאום מתחרטת על כל הטיפול הזה....יש לי צפיות רבות ממנה.רוצה שתהיה איתי בכל עד הסוף שתרגיש אותי, שתכנס לנעליי....ושהיא נכנסה איתי לסיפור הזה של ניתוח, אנליזה כזו והיא צריכה להוציא אותי מזה.....אני רוצה שהיא תגרום לכאב הפנימי הזה להעלם..לתמיד.........וזה לא קורה..אז פשוט אני הייתי מעדיפה למחוק הכל.וגם פה בפורם למחוק ולשכוח שאי פעם נעזרתי בכם.......מתקשה עם ומתקשה בלי..אז אולי עדיף בלי???????אולי פשוט לסיים איתה כבר...כתבתי הרבה.סליחה..גם שאני מטריחה אותך.....

שלום דר' גליקסמן האם אתה ממליץ על טיפול בביופידבק בטיפול בחרדות ובחוסר שקט כללי של הילד? הוא היה בטיפול פסיכולוגי אבל הטיפול לא פתר את בעיות החרדה כגון חרדת טיסה, חרדה מלישון מחוץ לבית אצל חברים או מחנה אימונים (משחק כדורסל). תודה רבה

שלום רב לך אורלי בהמשך לשאלתך תשובתי חיובית. ניתן בהחלט לעזור לבנך באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי, יש לי בעיה , מזה תקופה ארוכה אני סובל ממנה. מה שקורה זה שהכל היום מאוד "מיני", הסרטים,השירים,הפירסומות,התוכניות בטלויזיה,התוכניות ברדיו,מודעות הפירסום בעיר.. . הכל. אפילו יש דיבורים על צלם שהולך להגיע לארץ לצלם בים המלח המונים בעירום מלא. עכשיו לי לא טוב עם זה, אבל מי שואל אותי. למה לא טוב- משום שבמהלך היום שמתי לב שלא טוב לחשוב על מין, זה מפריע לעבודה וללימודים. חשבתי שמין הוא דבר שמדברים בחדרי חדרים, באינטימיות, אין מה להתגאות בזה,וזה חלק מהחיים. עכשיו היום לפי הרוחות שנושבות -זה בדיוק ההפך. כילד הייתי רואה בצהרי היום גארפילד, או כל מני משחקי קרובות וכאלה, המקסימום היה לשמוע ברדיו פירסמות לקלינקה און. בקיצור מה דעתך על הדברים?

מרגישה שעומדת למות.. מתגלות כל הזמן בעיות רפואיות במקביל לחרדות שמחמירות ולא יודעת מה באמת.. אירוע מוחי או "סתם" חרדה, התקף לב או עוד התקף חרדה, גידול בראש/מחלהניוונית או ...?? ומכיוון שמתחיל ה עשור שבו גם נחשבת בסיכון לכל מיני מחלות, אז כבר לא יודעת איך להתייחס.. לא רוצה יותר להיבדק כי או שבאמת מוצאים משהו פיזי, או שחושדים בהיפוכונדריה - שתי אופציות מפילות שמכניסות ללופ של חרדה מהמוות ובמקביל רצון לחדול.... לא יודעת מה אני רוצה ממך ולמה מבלבלת לך את המח... אולי שתרגיע , שתגיד מה לעשות כידי לצאת ממעגל האימים הזה?

אני מרגישה שזה נמשך הרבה מדיי זמן והולך ומחמיר. מדברת על זה בטיפול , אך לא נראה שהיא מייחסת לכך משמעות. לפעמים יוצאת ממנה יותר בחרדה ממה שהייתי לפני.. לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מרגישה חולה - גם הבטן , גם הראש ולעיתים גם הגב והרגליים. לא יודעת מה לעשות כדי שזה ייעלם?? או שבסוף באמת אחטוף התקף לב אמיתי ואז איעלם בכלל? כי התקף לב יכול לקרות מסטרס ומחרדות וזה הפרדוקס, לא? אז איך ל ה ר ג י ע ??? אני משתגעת!

ברצוני להביע את תודתי והערכתי לד"ר גליקסמן על הטיפול המסור , הקצר והמוצלח בבעיית תלישת השיער שהיתה לי. שנים חפשתי פתרון וניסית כל מיני טיפולים שלצערי לא עזרו לי. הטיפול של ד"ר גליקסמן עשה את שלו ועל כך תודתי והמלצתי שירי

לך שירי יקרה לעונג הוא לי לקבל את תגובתך ותודתך לטיפול שנתתי לך. המשיכי לתרגל את שלמדת על מנת לשמר את השיפור במצבך. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

ערב טוב , רוצה לשתף אותך במשהו, טוב? ביום חמישי בערב הבאתי לפגישה את הספר שלך "העין הפנימית". אמא צביה החזיקה אותו. קראה בעמודה הפנימית של עטיפת הספר אודותיך. עלעלה בדפים, קראה את רשימת התודות שכתבת, ואז החזיקה את הספר ,הביטה בתמונת העטיפה ואני הקראתי לה את ההתכתבות שלנו בעץ למטה כולל "מה שראיתי" בתמונת עטיפת הספר ותגובותיך. אמא צביה הקשיבה ,התבוננה בתמונה ואמרה לי."קודם כל העובדות נכונות ! אכן,כפות רגליו של הילד על הקרקע ואילו של הילדה רק אצבעות רגליה.הילדה אכן יושבת והילד אכן עומד. העובדות נכונות!" אודי,אין לך מושג עד כמה שהייתי צריכה לשמוע את המילים הללו .שאכן העובדות נכונות וזה לא נדמה לי. אמא צביה המשיכה ואמרה "העובדות נכונות ,אך בתמונה אפשר לראות הרבה ואת בחרת לראות באופן סלקטיבי את מה שראית ואת גם פירשת את מה שראית באופן שפירשת. כאשר קיימות אפשרויות רבות לפרשנות..." אתה יודע אודי,הרגיש לי מאוד טוב בלב ש"הבאתי" אותך לאמא צביה הרגשתי שאיכשהו אני מחברת ביניכם.. נשמע הזוי אבל כך הרגשתי.. גם כ"כ מתחשק לי לומר לך מי זו הפסיכואנליטיקאית אמא צביה ושאתה תאמר לי:" אהה...זו אמא צביה ? אני הרי מכיר אותה היטב..אנחנו בקשר קרוב... אתה יודע אודי, אחר כך החזקתי בידי את הספר והקראתי את מה שכתבת בתחילת ספרך על הראיה הפנימית הזו של פיקאסו.. אתה יודע אודי, כשאני מסתכלת ורואה משהו.למשל את העצים,ציוצי הצפורים ריח האדמה שסופגת את טיפות הגשם הראשונות ובכלל את הכל. אני "מצלמת" את זה כזה במוח וכשאני רואה את הכל "על באמת" זה את הצבעים העדינים שבתוך הצבעים. את הצלילים האלו בתוך הצלילים, את הריח המשכר הזה בתוך הריח. לכל המראות האלו יש אופי של ראיה אחרת. הראיה הזו לא מוגבלת.זו ראיה מהמוח. ראיה עם חופש מוחלט.. אתה מבין אודי על מה אני מדברת ? קצת כמו לראות בלי המסגרת של המשקפיים שיוצרים איזו מוגבלות .שהמסגרת הזו מגבילה את הראיה במקום בו רואים את המסגרת.. אודי, אתה מבין למה אני מתכוונת ? אמא צביה גם יודעת שכך אני רואה והיא מתייחסת לזה המון ואומרת לי :"כבר צילמת את זה"... מקווה שאתה לא לועג לי על מה שכתבתי . אתה לועג אודי ??? ....לא נראה לי שאתה לועג..דווקה נראה לי שאתה מבין... אני טועה ???? מאוד רציתי לשתף אותך. וזהו לעכשיו. שלך,במבי.

זה שימח אותי. :)

שנה וחצי בטיפול בפוסט טראומה . מרגישה תקועה לא מוכנה לגעת בכאב נלחמת בהתנגדויות שלי בשיניים אבל מתנגדת בכל הכוח . איך אני אצליח להרגיש בטוח ומוגנת? מתכוונת לפתוח את הדברים בטיפול הבא ומניחה שתאמר לי לתת למטפלת להוביל ...חשבתי על השאלה הכי הגיונית שהיא תשאל מה את רוצה שאני יעשה או יגיד כדי שיהייה לך בטוח ואין לי תשובה ...זה הכי נורא לא יודעת מה בהתנהגות של אנשים יגרום לי להרגיש בטוח ...לא נתתי מעולם לאף אחד כולל בעלי להתקרב כל כך קרוב אלי זה מפחיד ומלחיץ ומרתיע ...שנה וחצי זה המון זמן חייבת למצוא דרך לעקור את ההתנגדות הזאת ויודעת שרק אני יכולה לעשות את זה אבל איך ...הרי זאת לא החלטה ..בהגיון יודעת שהיא איתי מרגישה בטוחה לכן עוד לא עזבתי אבל ברגש לא ממש לא בטוחה שהיא תהייה שם בשבילי ברגע האמת ,קודם כל בגלל אילוצי החיים אבל גם בגלל שאני מטעה וגם ברגעי הנפילה הכי קשים אני מקרינה כוח וחוזק .לא יודעת איך לבקש עזרה לא יודעת איך להזדקק לחסדים של מישהו נזהרת לא לאמר פתתי אבל את האמת ככה זה מרגיש לי . מנסה לבקש את העזרה כאן אולי כי זה וירטואלי במטרה שזה יוביל אותי למציאות הנכונה . תודה רבה

כבר כתבתי פה פעם... כל היום עבדתי מאוד קשה לא לאכול, גם אתמול, רק שתיתי קפה ועכשיו באמצע הלילה נשברתי ואכלתי קאפקייק שלם עם זיגוג והכול וטרפתי את כולו בשני ביסים ואני מרגישה נורא! מזעזעת מגעילה דוחה בהמה ענקית שלא יודעת לסתום את הפה ונורא גם על זה שאני שוב פעם לא אוכלת וגם לא מצליחה לצום כמו פעם ונשברת ואוכלת ותוקעת עוגות באמצע הלילה ואני יודעת שמחר אני אפצה על זה ושוב פעם אצום כל היום ואז בלילה אני אשבר כמו היום ואני מרגישה כל כך נורא ומגעיל, ומנסה בכוח לא ללכת להקיא אבל אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה וזה נורא, וזה נורא שאני מרגישה כל כך נורא בגלל עוגה! מה עוד אני יכולה לעשות? ני לא יכולה להתמודד עם זה ביום כי ביום הכול צריך להיות תקין ונורמלי ובלילה אני תמיד נשברת אני שונאת את עצמי על זה, איך אחרי כל כך הרבה שנים אני יכולה להיות מאושרת רק על בטן ריקה? אני באמת אהיה בן אדם כל כך נוראי אם אני אשמין קצת? ככה אני מרגישה דוחה וחסרת שליטה כמו בהמה עכשיו ובבוקר היה לי כל כך טוב, איך אני מפסיקה את זה? מחר אני אגיד שזה כלום ושטויות ושבלילה שוב פעם הגזמתי בתגובות שלי ואני אצחק על עצמי ועל הסרטים שאני אוכלת על עצמי

אני יודעת את זה. אין לי עם מי לדבר,רק רציתי לפרוק, שמישהו ידע איך אני מרגישה ואני לא אצטרך להסתכל לו בעיניים. כולם חושבים שהכל מושלם אצלי, חיים עבודה בן זוג ובגדים במידות קטנות. רק רציתי שמישהו יגיד לי שאני לא בהמה...חוץ מזה אני קצת מבוגרת מדי בשביל הפרעות אכילה

כתבתי הודעת המשך לא הרבה זמן לפני שענית..והיא לא הועלתה ועכשיו היא תמתין עד ליום ראשון...מוזר.

שלום, אני אשמח לשתף כאן במשהו שמפריע לי בטיפול שלי. אני יודעת שיש טיפולים בהם הפסיכולוג משתף את המטופל בדעותיו/מחשבותיו/רגשותיו כלפי המטופל. אני יודעת שזו גישה ושזה לא קורה אצל כולם - שיש המאמינים בלדבר על ההרגשות שלהם ויש שלא. הפסיכולוג שלי לא. הוא לא משתף אותי במה הוא חושב עליי, על ההתקדמות שלי בטיפול, על העובדה שעברנו לפעמים בשבוע, על זה שפעם אחת לא הגעתי. רק מפרש אותי לפי מה שאני מביאה לפגישה.... חשוב לי לאמר כי אני כן רואה התקדמות בחיים שלי בזכות הטיפול. כל הנושא של הכנות והפתיחות ביחסים אינטימיים - זה דבר שאני מרגישה שאני רוצה לעבוד עליו. אבל אני לא מצליחה לעבוד עליו, כי "אין לי פרטנר". אני יודעת שסביר שאני צריכה לדבר איתו על זה ולהוציא את זה ממנו. אבל זה ממש ממש קשה יהיה לי לעשות את זה. זה ממש מביך אותי, אני לא ממש מבינה למה זה כל כך מביך וקשה. יכול להיות שאני מפספסת משהו בטיפול? ובנוסף, אם זאת לא הגישה שלא..אז למה אני צריכה להכריח אותו? אם זה היה טוב לי זה היה בא ממנו לא? תודה רבה, יובל

ערב טוב, הייתי רוצה לדעת מה יכולה להיות הסיבה שאדם מעל גיל 20 יתקלח מס' פעמים ביום ןבכל פעם יחליף מגבת? ובנוסף, מידי פעם גוזר את המגבות לגזרים קטנים? תודה מראש.

שלום לאודי ולכל מי שרוצה להצטרף לתופסת, בעקבות מה שכתבת לימים טובים (לא רציתי להידחף שם). איך זה קורה שההזדקקות והתלות מאפשרים עצמאות? המחשבות שלי בקשר לזה חמקמקות אני מנסה לתפוס אותן ולא מצליחה, אפשר קצת מילים בין המילים הגדולות האלה?

שלום החבר שלי כבן עשרים ושש בחור מכונן יש בו הכול ואני מאוד אוהבת אותו אנחנו רק 3 חודשים בייחד, לאחרונה הוא התחיל לפתוח בפני קלפים מה זאת אומרת? הוא גילה לי שיום אחד נכנס לפורום אנטרנטי בחרדה חברתית בטעות-וגילה שכל מה שכתוב שם פתאום נכון על עצמו-מה שאני מכחישה כמובן,הבן אדם פתאום מתחיל לפתח לי שהוא חרד חברתית שהוא אספרגר שהוא אישיות תלותית שהוא היפוכונדר וסכיזופרן ובקיצור אל תשאל ד:ר מה הוא עושה לי,אני מאוהבת בו חזק והוא גורם לי כאב במצב הזה,יש לי הרגשה שהחברה הקודמת שזרקה אותו השאירה לו ממש מועקה עמוקה ואז הוא התחיל לחפש פתאום סיבות וכל מיי אחרים והגיע לזה אני לא יודעת איך להוציא את זה ממנו-בחור חתיך וחכם וחרוץ ובעל מקצוע ובעל הכול..אין כמוהו אני מאוד אוהבת אותו שייה לי בריא הוא מתוק אבל אני מתקשה להוציא את זה ממנו אז מה עושים דר?אני סטודנטית רפואה-צריכה להצליח-הבחור הוא חלק מהחיים שלי כרגע במערכת יחסים וזה מפריע לי,ניסיתי לדבר איתו-הוא מודע לבעיה ואומר אני אשתנה אך כל שניה מזכיר לי אפילו בצחוקים כמה הוא אספרגר כמה הוא ח"ח וכל מיני אחרים-הוא כל הזמן כל היום פאסימיות והעומור שחור ומה יקרה אם אשתו תזרוק אותו עם ילדה ומה יקרה אם כולם ישנאו אותו ומה יקרה אפ ככה ומה יקרה אם ככה שתבין שבכלל הוא לא קרוב חלילה לקשקושים האלה הוא לא מוכן ללכת לשירות פסיכולוגי כי אין לי כסף כסטודנט אני לא יודעת מה לעשות אני תלמידה מצטיינת-מצד אחד מתה עליו מצד שני לא רוצה לפגוע בלימודים מה אני עושה איתו? דר אנא עידוד בבקשה תגיד משהו טוב אורנית תודה רבה

אודי שלום, מקווה שנהנת בחג...הבן שלי מתפרע בבי"ס שוב למרות הטיפולים בו..מרוב יאוש אני הולכת היום לאיזה רב..לא שאני מאמינה ברבנים אף פעם לא הלכתי...מוזר לי קצת.אבל הוחלט בטיפול שלי שלא נדבר בין פגישות והיא לא תענה..היא עומדת בהסכם אני שלחתי מייל שכבר אין לי צפיות ממנה לכלום........קשה לי....לא זה לא סוף העולם אבל תחושת הלבד מלווה אותי.......

כואב כמה שאתה צודק.....הקטע עם הרב זה נסיון לאחוז במשהו..נראה לי שצריך להאמין כי "מי שמאמין לא מפחד"..ואני לא ממש מאמינה בזה..אז זה נהיה לי בעייתי...ולקחתי את דבריו בערבון מוגבל....אבל הגיע היום הטיפול אז נרגעתי עד להודעה החדשה.......פתאום זקוקה לה נואשות והטיפול מחזיק...........וכן אמרתי לה שיש לי צפיות.יותר מדיי.....ואולי עדיף שלא יהיו בכלל..אז דברנו על מינון של צפיות........וראליות.....

הייי אפשר לבקש מהמטפלת לישון על הספה??? תמיד השיחה שלנו מתנהלת שהיא יושבת על הכסא שלה ואני על הספה, אני מרגישה שאני יכולה לדבר יותר אם אישן ולא להיות איתה בקשר עין, כי הנושא שאני רוצה לדבר עליו קצת קשה, אפשר או לא??? שאלה שניה, מי מבקש את זה??? האם יש טיפולים מסויימים שאפשר לישון וטיפולים אחרים לא????? תודה,

האם חרדה קבועה אצל אדם היא תוצר מובנה של ילדות בית הספר שלו? כלומר ילד מגיל 6-18 ניצב יום יום מול רשימת נוכחות שמוקראת מול כל הכיתה,הוא אינו יכול לברוח/להבריז מבלי שישימו לב לכך ויאשימו אותו. גם הוא נדרש להכין שיעורים, ואם אינו הכין יופעל עליו אשמה גדולה ע"י המורה בפני הכיתה- כמו סוג של הלבנת פנים. גם הוא ניצב כל שנה מול מבחנים ותעודה, והמתח לפני קבלת הציון, וההשפלה בפני יתר החברים,או ההורים,או המורה. כל הדברים האלו שמתרוצצים בראש וודאי יש להם השפעה. עוד נוסיף שבגיל הזה ילדים לא כל כך בוגרים ומאוזנים, וישנה תוקפנות ושינאה ומעט "ואהבת לרעך כמוך". אשמח לשמוע את דעתך בנושא תודה רבה מראש (:

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ורציתי לבקש שאלון הבודק דימוי גוף. האם תוכלו להפנות אותי? תודה

היום זה היום של הפגישה, אני לא כל כך רוצה ללכת. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לשאת את הפלישה הזו של אדם אחר לתוך נפשי ואני לא יכולה לסבול את התלות שלי בו , כל העניין הזה נהיה קשה מערער ומציף . ככל שהזמן עובר זה נהיה קשה יותר. התקשרתי ואמרתי לו שאולי נעשה הפסקה של כמה חודשים וא"כ נראה, הוא התעקש שנפגש בכל זאת . אמרתי שאגיע אבל עכשיו אני לא בטוחה שאבוא. אני שולחת לו ולכל מי שמדבר אל הרוח לפעמים את השיר הזה כמתנת פרידה, למרות שהוא לא ישמע, ולמרות שאני יודעת שאתה מעדיף שירים ונופים ישראלים, כדאי להקשיב למילים של השיר הזה. http://www.youtube.com/watch?v=QbkdZFhYIOQ

למה בלי הזדקקות ותלות לא יכולה להיות עצמאות? הרי עצמאות זה ההיפך של תלות, לא?

כל הבוקר במקום לעשות משהו מועיל חשבתי על העניין לא ממש גבשתי תשובה לסוגיה: "בלי הזדקקות ותלות לא תתכן עצמאות, אז חבל".זה ציטוט שלך, אני יודעת שהתכוונת לחבל בקמץ או פתח אבל אותי זה לקח ללהיות תלוי במובן הכי קונקרטי, תלוי בין שמים וארץ, תלוי על חבל, לא מוצא להורג או מתאבד (בינתיים), נניח כמו בטיפוס הרים, אתה מתחיל כשאתה קטן וחסר אונים, אתה לא יכול לעשות הרבה, יש מישהו שם למעלה או למטה, שיכול למשוך אותך או לעזור לך להגיע אל ראש ההר. שם אפשר להלך חופשיים על אדמה מוצקה ולהביט אל הנוף, לראות את העולם, להיות מלך העולם. אבל המישהו הזה שאמור להחזיק אותך ולמשוך אותך "המאבטח", ללא כל התרעה בבת אחת חותך את החבל, ואתה נופל לתהום חבוט ושרוט מתחיל לחשוב שאולי אתה כבד מידי? אולי נדנדת את החבל יותר מידי? בושה וחרפה, כל הניסיונות לשפר ולהתאים את עצמך רק מחמירים את המצב, ומרוב ניסיונות להתאמה ושינויים אתה שוכח מי אתה. ואתה מבין שאתה חסר תקנה והמצב חסר תקנה. זה קורה שוב ושוב פעם עם התרעה ופעם בלי,לפי מצבי הרוח ושרירות הלב של "המאבטח" זה מאוד מבלבל, אתה מחליט להיות יותר זהיר ולסמוך יותר על עצמך ועל המזל, וחוץ מזה אין לך ברירה, צריך איכשהו לטפס הלילה עוד מעט יורד. אולי ההר קצת גדול עליך, אולי לא נותנים לך לטפס, שוברים לך קצת את העצמות מידי פעם וגם אתה מתוך הרגל למדת לשבור לעצמך את העצמות והראש מידי פעם. ואז אתה נהיה עוד יותר זהיר, נדמה שלמדה להסתדר עם מה שיש ויכול להיות שפשוט וויתרת, אוחז לא אוחז בחבל פיתחת רגישות גבוהה ביותר לסימנים הזעירים ביותר שמשדר לך החבל, משתדל שלא ירגישו בך, ובאמת אף אחד לא באמת מסתכל עליך ולא ממש אכפת ממך. מרוב פחד להשמט, אתה לא ממש מעיז לטפס, לא מעיז לחשוב וגם לא להרגיש, אתה עוצר את נשימך ותועה בשבילים המתפצלים וחולם, בינתיים אתה כבר גדול וחזק , לפעמים אתה מתעורר לרגע ולבושתך הרבה מבחין שאתה עדין אוחז בחתיכת חבל בלוי וקרוע ולא מבין למה אתה בכלל צריך את החבל הזה? אפשר הרי לזרוק אותו ולטפס לבד, אולי ההר הזה בלתי ניתן לטיפוס ללא מדריך? אולי אם לא היית חולם כל הזמן לא היית הולך לאיבוד בכל הפיצולים האלו ומוצא לבד את השביל הנכון? בין כך ובין כך החיים ממשיכים. גם בתחתית או בשוליים יש חיים. אולי לא הכי טובים, לא כמו שיכלו להיות, אולי כמו צמחים שצומחים בצל ההר בלי הרבה שמש חשופים לרוח ולגשם משקיעים את כל הכוחות בלשרוד.

הי אודי, יודעת שמשהו בי פגום,שרוט, מוזר גם לעצמי.. נורא כואבת את יום הזכרון ובוכה עם הסיפורים, אבל יותר מזדהה עם השואה ונוראותיה, כאילו הייתי בה בגלגול הקודם ...(גם כילדה נשאבתי לסיפורי קצטניק ובכלל לספרות שואה) האם זה יכול להיות מוסבר באיזשהו אופן?? זכרון יותר רחוק אבל יותר כואב? ועוד משהו, אתה חושב אודי שאדם שמרבה לבכות בימים האלה בעקבות שמיעת הסיפורים, זה מהכאב הפנימי שלו או באמת מאמפתיה וקשב לאחר? בכל מקרה-- תודה

הי מיקה והי גם אודי וכולם, אם אפשר להצטרף לרגע ולומר - אני דור שני לשואה ההיא. אמא שלי עברה את המלחמה, אבל לא בצורה הפרברטית ביותר שלה. יש גם לא מעט סיפורים כאלה. ומעניין, שאליי החוויה של הסטייה עברה באופן מאד עוצמתי, כאילו הייתי שם שם במובנים רבים. מוזר, אולי, אך בחוויה הפנימית, נוראיים משעברה היא. יש לי את השואה שלי, והעניין הופך להיות מורכב יותר כאשר הפוגע הוא אמא עצמה. אמא שלרגעים אתה היטלר עבורה, והיא (ובהמשך הייצוג הפנימי שלה) מחזירה לך בדרכים עקיפות או סמויות, אך בעלות קווי דמיון למוטיבים ההם. בדומה למה שניתן למצוא אצל חלק מהניצולים, חושבת שאפשר לראות את ההשפעה - למשל באופי החרדות, בתחומי חיים מצומצמים וחוסר גיוון, בניסיון להעביר במסרים את חווית החיים הנוראית, או ההיפך - החנקה, בחווית המעמד מול מכחישי שואה, בהתעקשות לא-להיפרד-ולחיות-את-זה ועוד... לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על הקירבה בין התאריכים של יום השואה ויום הזיכרון העצוב-עצוב כל-כך. נדמה לרגע שכאילו אין מספיק מקום לשואה, כאילו היא משהו רחוק. מנותק. נשכח. ואפשר גם לקשור כל-כך בין שני התאריכים. על כל פנים, אני חושבת שהשואה עמנו, מאד, נותנת אותותיה אם נרצה ואם לאו, עוברת מדור לדור כנראה שבעיקר באופן לא מודע. ובכלל, היו במהלך ההיסטוריה פרברסיות שונות ומשונות, גלויות-מתועדות או סמויות-מוחנקות, בקנה מידה כזה או אחר. בתרבויות שונות. המין האנושי... והתקשורת... ולענייני הפורומים - מתחשק לי ככה להוציא את זה - בגלל עידני ההתנהגויות המגעילות, בלשון המעטה. נראה לי שלפעמים אפשר לומר עליהן, בין השאר, שיש בהן התפרצויות זעם נרקיסיסטי או ENVY או ווטאבר. אני כל-כך רגישה גם לזה, ליהירות, לבוז ולהקטנה, כך שעבורי מילים כאלו, לרבות הנסיונות לשיבושי זהויות, יכולים לעתים להתפרש, גם אם באופן מרחיק לכת, כסאדיזם שכזה, ואז קשה לי להבין מדוע לא מאתרים את מי שמקיא על המקלדת ומתמוגג מכך באופן מעוות. מילא מקיא, אבל הוא לא שם לבד עם עצמו, אלא יש מולו זולת. אז למה לא מזמינים משטרה... לי, בכל אופן, כרגע, לא בא יותר להבין את מקור הכאב או הצורך של מי שמתנהג אליי כך, גם לא להקדיש משאבים לגילויי אמפתיה או נקמה, או לסלוח. כך, המחיר כבד לי מידי. למרות שלכאורה במחשב זה קל, ניתן ללחוץ OFF, לפתוח ת'דלת ולצאת החוצה. בקיצור, רוצה לנשום חמצן ולא לחוש אשמה בזה. קצת גלשתי. דרישת שלום, סוריקטה

שלום ד"ר שמי מורן אני בת 22 ואני סובלת מסחרחורות בעוצמות שונות (לא סיבוביות-אלא אני מרגישה כאב מוזר וחוסר יציבות בתוך הראש ושהוא כבד ולא יציב) לאחר שעברתי בדיקות רבות ומגוונות כמו:סיטי, צילום גולגולת וצוואר, צילום כליות, בדיקת לב, בדיקות דם שונות ושתן,eng, עיניים (+התייעצות אצל מומחה), ובדיקת מומחה של אף אוזן גרון שנמצאו תקינות. רופא שהייתי אצלו בייעוץ אמר לי שאם כל בדיקותי הפיזיות תקינות עלי לבדוק כיוון פסיכולוגי שמשפיע על תחושותי. וכאן שאלתי, אמנם אני מכירה את עצמי כבחורה חרדתית (יש לי פחד ממקומות גבוהים, סגורים, נטייה לחרדות בכל מיני מצבים) אבל ייתכן שאסבול 5 חודשים מסחרחורות לפעמים בצורה שאני ממש לא יכולה לתפקד בגלל לחצים וחרדות? יחד עם זה בהמלך 5 החודשים היו ימים שהייתי 'רגועה' ועדיין היו לי תחושות החוסר יציבות והסחרור.. האם ייתכן שהכל כתוצאה ממצב נפשי? האם מוכרת לך אפשרות כזו? תודה רבה מראש

הי, ראשית,תודה על תגובותיך בעץ למטה. כתבתי בו הודעה נוספת שכותרתה נ.ב (במוצ"ש 7.5 ) אם ההודעה מאושרת על ידך,תעלה גם אותה בבקשה. תודה. במבי.

שלום, יש לי שאלה ויודעת שבסוף אני אצטרך להחליט אבל מבקשת לשמוע את דעתך המקצועית ואולי גם האישית(?) אובחנתי כסובלת מדכאון מגורי לפני כ3 שנים. למרות ניסיון לשלב טיפול תרופתי ופסיכ' לא ממש "התקדמתי" הלאה. השפעת התרופות פסחה עליי(הפסקתי) והפסיכולוגיה עובדת עלי חלקית ותקופתית (ממשיכה). הייתי מוותרת על שתיהן, אבל הבעיה שסובלת ביותר מחרדות ורגישות יתר וזה מאד מביך אפילו לספר את זה. ממש אובדת עצות ואשמח אם תוכל לתת לי עצה או כיוון או דעה איך היית נוהג במטופל עם בעיה דומה? בברכה ובתודה, הדסי

"רציתי שאמא תחבק ותגיד אני כאן זה בסדר מותר גם לבכות זה מחזק אז בכיתי בסתר..." לא היה מי שיחבק, ואין מי שיחבק עכשיו. והנשמה שלי צורחת מכאב נפשי בלתי נסבל. הצילו, אני באמת לא יודעת מה לעשות הכאב הנפשי הזה בלתי נסבל

שלום שמי אינגה אני אמא ל4 ילדים , יש לי בן בגיל 18 ויש לו בעיה רצינית הוא לפעמים עצבני שיכול לארוג בן אדם למשל אתמול הוא ירביץ לאחותו שבת 16 בגלל פלפון שהיא לקחה ולא בקשה ממנו , יש לו את זה פעם או פעמיים בחודש , לפמים יש לו דיכאון חזק שאני מדברת איתו בטלפון שהוא נימצא בצבה הוא מדוכאה מאוד אומר לי נימס לי מהחיים האלה בא לי לאיתבד ןiii

אהלן, אני צורך כ 4 כדורי פריזמה ביום(80 מ"ג סך הכל,2 בבוקר ו-2 אחרי הצהריים), המצב שלי טוב והשתפר,אני כחצי שנה מטופל, אבל יש לי כמה שאלות,אני מתכוון להפסיק את הטיפול , ובא לי קצת לשתות אלכוהול(אני יודע שזה מזיק לטיפול) אך השאלה שלי האם השילוב של הכדור עם אלכוהול מרובה יכול לפגוע בי בריאותית ,האם הוא יכול לפגוע בכבד(ידוע שאלכוהול פוגע בכבד אבל עד כמה תוספת של הכדור מגביר את רמת הפגיעה בכבד) תודה ושבוע טוב

האם יש מקום בעולם הזה לאנשים שמטבעם לא מסתדרים עם בני אדם אחרים ולא מצליחים לתפקד ב100% בשל הסיבה הזאת?

השמיים יורדים אל חלוני חורף בחוץ וקיץ בי האם אתה זוכר? כשהשתיקות ארוכות, זוכר והמילים רחוקות, איך הייתי בך ורציתי לבכות... הימים נאספו לביתי השנים נחרטו בגופי האם אתה זוכר? נגיעות חטופות, זוכר האם היית שלי כשעטפתי אותך ורציתי לבכות... ידעתי תמיד שזה יגמר ידעתי תמיד שאני אשאר. לבכות... הימים הם רק נוף, נוף הרחוב השנים הן רק אופק, אופק הסוף האם אתה זוכר... אז בכיתי ובכיתי ובכיתי -אבל בחדר ההמתנה. וזה לא נגמר כבר כמה ימים, ממלא את כולי, את כל יישותי... וזרקו לי מילה בעבודה והעיניים שטרם יבשו פרצו מחדש, וכל טלפון שהתקבל ונשאלתי לשלומי -שוב ירדו הדמעות כמו מעיין , אוקיינוס... ובא לי לבכות את כל הבכי שנשאר שם שנים, לאפשר לכל הדמעות שנחקנו נגד רצוני ונבלעו בפחד... ואולי, אולי זה לא רצון אלא צו השעה. אינני יכולה לעצור יורת, זה חזק ממני, חזק מכולי. כל-כך כואב, עצוב... על מה שהיה ואיננו, מה שלא יהיה עוד לעולם... האם זהו כאב של לוחמים? מרגישה כמו לוחמת על הזכות לחיות חיים מלאים ומספקים. ואתה יודע, מוכנה לשלם את המחיר. לא שואלת מתי יעבור, לא דואגת שזה לא יעבור. רק רוצה לבכות... האם אתה זוכר?

זה מוזר.. אני לא חלק פעיל מהפורום, אבל מרגישה בחסרונך. מקווה שאת בטוב, שוםשם

..איזה עיתוי משונה.. בדיוק אחרי שלאחר התחבטויות פנימיות כתבתי .. ממש משונה..מעניין ,ואולי יש תדרים מסויימים באויר ?? איכשהו "נפגשנו " בדרך ?? איזה קטע הזוי אני כותבת. אבל כשקראתי עכשיו את הודעתך שמופיעה בדיוק אחרי הודעתי זה היה לי מאוד משונה כזה.. ואם מותר לשאול אותך : למה בחרת בניק "שום שם " ? ומה מונע ממך להיות חלק פעיל בפורום ? ואני מוכרחה לומר לך , מתה לשאול אותך גם מה/איך /למה /על מה את מרגישה בחסרוני ??? אבל זה מביך קצת .. (למרות שמעניין אותי מאוד מאוד) תודה לך, במבי.

הי במבי, שאלות לא קלות את שואלת.. אנסה לענות אני מתחברת לניק, כי הצורך האנושי להגדיר את עצמינו בכל רגע נתון מעייף אותי. מאותה הסיבה אני גם לא כ"כ פעילה בפורום. אני אוהבת לקרוא אותך, מרגישה הזדהות. את מצליחה בדרכך היצרתית לגעת בי. כך שנפגשנו הרבה לפני שההודעות שלנו נפגשו. את אמנם לא ההית מודעת לכך, אבל התדר שלך נשמע אצלי במלוא עוצמתו (אני מאמינה שלא רק אצלי). שום שם

... אממ...זה בסדר שאני חוזרת ?? כן, היה לי קשה משהו בתגובתך לריק ,אולי קצת דכאון כזה שהרגשתי ושיתפתי אותך..הרגשתי כמו כזה "דכאון אחרי לידה" והתגובה שלך לקחה אותי ל"נדמה לי" ..הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני. היה לי קשה עם תגובתך ההיא. הקראתי לאמא צביה כמובן את כל העץ כולל תגובתך ההיא.. קצת ,טיפונת עדיין כואב..גם קצת חוששת. מפחדת לחטוף מתחת לחגורה כשאני ללא שריון מגן.. אוףף.. אני גם מתגעגעת אליך טיפונת. לכן אני כותבת .. מקווה שזה בסדר .ומקווה גם שמשהו ממה שכתבתי מובן למרות כל ההתפתלות . במבי.

חשוב לי שתדע מה ערער אותי בתגובתך אלי. הריק הענקי הזה , קצת ה"דכאון אחרי לידה" שהרגשתי היה בעקבות האירוע בו קיבלתי את הפרס היוקרתי .הרגשתי שעם קבלת הפרס נגמר איזה משהו כזה ...נוצר איזה ריק ענקי, איזה דכאון כזה.. בתגובתך "הסיפור שאינו נגמר". על ארץ פנטזיה ההולכת ונאכלת ע"י הריק המאכל .תגובתך זו לקחה אותי ל"נדמה לי" ששמעתי מאבא שלי לאורך כל ילדותי לגבי התרחשויות שקרו, וכן מחשבות ורגשות שהיו לי.כל אירוע שקרה : כשהעליבו אותי , כשמורה למשל העניש אותי על לא עוול בכפי ושיתפתי הוא ענה : "זה לא יכול להיות, בטח עשית משהו רע. כשאמרתי שבאמת באמת לא עשיתי דבר רע הוא אמר:נדמה לך..גם כשפגעו בי מינית הוא אמר:נדמה לך.. בתגובתך אלי "שמעתי" אותך אומר לי :" במבי, את לא קיבלת שום פרס יוקרתי, בכלל לא היה אירוע כזה, הכל נדמה לך".. הרגשתי שהרצפה נלקחת ממני לחלוטין ! הגעתי לאמא צביה עם תגובתך זו ושוב הבאתי את הפרס , התמונות והכל והרגשתי שאני חייבת שאמא צביה תראה שוב הכל וגם אני אראה ביחד איתה ושהיא תאמר לי שאכן זה באמת. שעכשיו אני יושבת על ידה על השטיח, שאני מחזיקה את הפרס, התמונות וכו' וזה נכון ולא נדמה לי. כן אודי, היה לי מאוד מאוד קשה עם זה. יחד עם זאת אודי חשוב לי להגיד לך שאני יודעת שחוויית הפגיעה שלי היא לא ממך ! היא ישנה מאוד ! אני יודעת שכאן רק השתחזר משהו שוב.. אודי, אני גם רוצה לומר לך שאני מכירה לך תודה גדולה מאוד על כל מה שאתה עושה כאן. על האיכפתיות שלך, הרגישות הגבוהה שלך .התמיכה העצומה שאני מקבלת ממך. גם על ההארות והתובנות. רוצה גם לבקש ממך אודי, בבקשה , תמשיך כפי שהיית עד עכשיו. אל תתחיל להיות איתי זהיר יותר או פחות. בבקשה ממך אודי, בדיוק כפי שהיה עד עכשיו. בסדר ? וחוצמזה קניתי את הספר "העין הפנימית"..הבייבי החדש שלך.. התחלתי לקרוא ואני עדיין די בהתחלה. אני קוראת מס' שורות ומוצאת עצמי "בספירות אחרות" .. הספר נשמע מרתק !! יחד עם זאת לא נראה לי קל בכלל.. מצריך מאמץ , אבל נראה שהמאמץ ממש כדאי.. :) ואם מותר לשאול אותך אודי, למה הילדה יושבת והילד עומד ? למה ידי הילדה מוסתרים ? כן, אם מתאמצים ממש ,רואים טיפ טיפונת מידה של הילדה.. ולמה אודי הילדה בעמדה פאסיבית והילד עומד אקטיבי ועוד עם "המכשיר הארוך הזה " ... כן, אני יודעת שמדובר במצלמה ובכלל מדובר בתמונה נאיבית של שני ילדים במשחק תמים.. ובכל זאת רציתי לשתף אותך לאן לקחה אותי תמונת הספר.. מקווה שזה בסדר ששיתפתי אותך. במבי.

ובתמונה גם נראה הילד כששתי כפות רגליו על הרצפה ביציבות ואילו אצל הילדה רק אצבעות רגליה מונחות על הרצפה. כל היתר באויר..ואולי הכל נדמה לי ????? אבל אתה יודע אודי, זה מדהים. אני מסתכלת שוב בתמונה ורואה שמאחורי הילדה ישנם עצים.. ואולי יער שלם ..? ואתה נכנס ליער, מסתכל על ענפי העצים המשתרגים אלו באלו ונדמים לך כעץ ענק אחד שאין לו התחלה וסיום..ואתה ממשיך ללכת ומקשיב לאוושת העלים,לציוץ הצפורים אתה ממשיך ללכת ושומע זרימת מים ההולכת ומתחזקת ..ונהר קסום נגלה לנגד עיניך.. ואתה יודע שמימי הנהר הללו מיוחדים, לא רגילים. הם קרים כקרח,לא קל להכנס ולטבול במימיהם.רבים וטובים ניסו ולא הצליחו..אך אתה גם יודע שמים אלו ניחנו בכוחות מיוחדים.. אתה יודע שאם תצליח להכנס ולטבול במים אלו אזי ,בעזרתם של כוחות מופלאים אלו שקיימים במימי הנהר תצליח להגשים את משאלת לבך העמוקה ביותר.. וואוו..אודי,נסחפתי עם הספור אבל לא מתחשק לי למחוק אותו. אז אני שולחת את ההודעה ההזויה הזו כפי שהיא... במבי.

בוקר טוב לך, מקווה שהאופן בו נתתי לאסוציאציות שלי לזרום חופשי זה בסדר מבחינתך. מסוקרנת מאוד ,מה משמעות התמונה בעטיפת ספרך ? "למה התכוון המשורר" ? ומה הוביל אותך לתמונה זו ? שיהיה לך יום מלטף.. במבי.

אודי, יודעת שמה שנכתב כאילו נאמר ואתה לא מוחק הודעות...אך כעסתי וסליחה ואין צורך לפרסם...ראיתי שכתבת שהיתה טעות....רק שהכל נראה שלא הולך לפי המצופה...גם בטיפול...וקשה למצוא פרטים על קרובים...כמו מחט בערימת שחת... וגם לגלות דברים לא קל....אבל חשוב לי...ורוצה להתגבר גם על הפחד לנסוע למחנות בפולין....עובדת על הכל בטיפול...כנראה שלמדתי משהו השנה....

היי אודי, ראיתי שהיום (שלישי) זהו יום מנוחה, אך אני דוחה את זה שנים (קבלת איזשהו טיפול) שבכל זאת רציתי לשלוח לך הודעה היום. אני סטודנטית בת 25 שמאוד רוצה להתחיל איזשהו טיפול פסיכולגי אצל מטפלת ולא מוצאת אחת כזאת לאחר ששנים אני רוצה ללכת ולא היה לי אומץ. רציתי לדעת אם אתה כן יכול לתת לי מספר שמות וטלפונים של מטפלות באיזור הקריות לא בגדר המלצה סתם אם אתה מכיר מטפלות שעובדות עם מכבי. שיהיה יום טובב

אני יודעת שכתבתי הודעה...אבל נמחקה...אולי היו בה יותר מדיי פרטים? אולי התבלבלתי וכתבתי את שמי האמיתי?? כבר לא זוכרת פתאום מה כתבתי...אולי מזל שלא פרסמת...אז רק רציתי להגיד שאני גיליתי פרטים על משפחתם של סבי וסבתי שנספו בשואה ואצלנו לא דיברו בכלל...ולכן היה קשה ומבלבל...העיבוד יעשה בפגישות עם המטפלת...הוספתי עוד פגישות.....

איפה ההודעה בדיוק??? האם מחקת אותה?? היתה בעיה איתי???????? האם ענית?????..חוץ מזה שאמרתי שקשה..כתבתי מה היה קשה...התשובות שלך משום מה מופיעות פעמיים ואז ראה זה פלא נמחקה הודעת ההמשך שלי עם התשובה הכפולה שלך...כבר לא משנה כלום..עזוב....גם נקלעתי למבוי סתום בטיפול, גם שם אי הבנה...לא מבינה כלום....כנראה שזה מגיע לי........והיום כבר ענית.....זהו אבוד להערב.....הכל מבולבל לי וקשה מדיי.........

הייתי שם.... וחזרתי, ולבד ורוצה חיבוק ולא יכולה וחסר

הייתי באותו מקום שמעבר לקצה.....באותו מקום שבו בעצם לא רוצים להיות.... בכלל. שבדרך כלל מגיע אליו אדם שלא רוצה להיות. חשבתי שרוצה. פגעתי בעצמי!!! רוצה ללמוד וזה לא מצליח לי את כל הדברים הטובים להרגיש, לעת להגיב וזה כל כך לא מצליח לי יש דרך אחרת?

אתה לא פה וחבל...ניסיתי בפגישה היום וקשה........אולי רק חלק עבר החלק השני עדיין נסגר.....

אודי יקר! לא אוכל לספר כאן הכל..רק אומר שלפני שבוע גיליתי פרטים על המשפחה שלי בשואה, אצלנו לא דברו כלל על הנושא....אמרו שחשוב לזכור, הראו סרטים הכל ויותר מדיי ללא תיווך...רק לא על המשפחה, ואני לא שאלתי..ואז משהיא במשפחה עשתה עבודת שורשים ואני התחלתי לברר באתר של "יד ושם"...מצאתי דפי עד שמלאו סבא וסבתא שלי ז"ל מזמן.. התקשרתי למשהיא שמלאה דף עד אבל לא רצו לדבר איתי...וזהו. דברתי על כך אתמול בפגישה והוספתי עוד פגישה...עד שארגע קצת....ואני לא רציתי לספר בפגישה יותר מדיי, כי אני יודעת שזה נושא שקשור גם אליה... לבסוף דברתי, לא הכל..וזה הקל...אז תודה גם לך....המסע בחיפוש מידע נמשך....

שלום, אני בת 30 אמא לילד מקסים בן 3.5 שנים. יש לי בעל מקסים שבכל דבר תומך, עוזר ובאמת תמיד נמצא שם בשבילי בכל מצב. הבעיה שלי היא כזאת, לצערי חווית ההריון עם בני היתה נוראית, עד חודש 5 רק בחילות והקאות, מחודש 7 שמירת הריון בגלל צירים מוקדמים, לידה נוראית וטראומטית, התעלמות הצוות הרפואי בבי"ח, אפידורל וטשטוש שלא השפיעו, נוצרה פריצת דיסק כתוצאה מהלידה (סיבוך של בעיה קודמת), לבסוף באפיסת כוחות הלידה הסתיימה בוואקום עקב מצוקה שלי ושל העובר. תודה לאל הכל בסדר, אך אני חוששת שמבחינה נפשית אני לא מסוגלת להתמודד ולחוות זאתת שוב. גם התינוק היה קשה ביותר, סבל מריפלוקס וגזים ברמות שבלתי ניתן לתאר. קשה לי מאוד לחשוב על ילד נוסף (בעלי מעלה את הנושא הזה שוב ושוב), מצד אחד אני רוצה ומצד שני לא מסוגלת להתמוודד שוב עם הריון, בחילות, שמירת הריון, לידה קשה, תינוק קשה..... וכל "התיק" הזה. אני יודעת שיש נשים שחולמות להיות בהריון ולחוות את כל זה, אך אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה ממש רע עם עצמי ולא יודעת מה לעשות, נכון שכל לידה שונה מהשנייה, אבל אם לא? ואם יותר גרוע? בבקשה מתחננת לעזרה.

שלום רב, לפני בערך שנה חוויתי פרידה ועוד לא התגברתי עליה. בתחילה עברתי שלב של עצב רב ודיכאון, ואי השלמה. דמיינתי אותנו ביחד רבות וסירבתי להפנים (בתת מודע) שלא נהיה יחד לעולם. לאחר תקופה קשה, הבנתי שאני לא מאוהבת בבחור יותר, אך עדיין הזיכרון שלו משפיע עליי. כעת אני נמצאת בשלב אחר, קשה גם כן - שלב הכעס. אני כועסת עליו, רותחת, ומפנטזת שאני חונקת ומרביצה לו ועדיין מרגישה רע מאוד על כמה שהוא פגע בי. קשה לי, ואני רוצה לדעת אם לפי השלבים אני בדר"כ הנכונה לקבלה והשלמה? האם בקרוב אני אחוש שלווה בקשר לנושא הזה? תודה, דנה 26.