פורום פסיכולוגיה קלינית

מה יש בטיפול פסיכודינמי, שאין בטיפולים אחרים (פסיכותרפיה/קוגנטיבי/התנהגותי וכיוצא בזה, ומה המטפל הפסיכודינמי עושה עם המטופל שבטיפולים אחרים המטפל לא עושה איתו, שגורם למטופל לאהוב את המטפל ?

אודי יקר! הפניה שלך אלינו במילים אלו חיממו את לבי. מאוד ! שנה טובה ומבורכת והמשך עשיה פורה לך . שלך-במבי.

אני מאחלת... שנה עם אומץ לבקוע מהביצה, שלא נפחד למתוח את הכנפיים, ונגלה שהן יכולות להתחזק ולעוף רחוק... שנה שבה נהיה קרוב קרוב עם האנשים האהובים עלינו. שנאהב ונשמח ונצמח. ובעיקר שנסתכל עליה וגם על השנה שעברה בהכלה ואהבה. שנה טובה.

הי אודי ומשתתפי הפורום (האקטיבים והפאסיבים) אני מאחלת לעצמי ולכם שנה טובה ומבורכת,בריאות טובה, מאחלת שהשנה החדשה תביא יציבות,איזון ושקט לחיינו,יחד עם העזה,תנועה, ולימוד חדש ומאתגר. מאחלת שנה של שלום בנפשנו ובעולם. חג שמח ! חיבוק-במבי.

אני מאחלת מייחלת ומשוועת לקצת סדר יציבות ורוגע. ומאחלת לכולנו שיהיו לנו את הכוחות לארגן לעצמנו שמחות קטנות וגדולות, שנדע לשמוח ולאהוב ושתהיה שנה פוריה של יצירה צמיחה ושגשוג.

אינני יודעת לדבר את המילים שכואבות הצילו לא טוב לי

.. יש לי מועקה בלב :( סלע יושב שם ומקשה על הנשימה. אודי, מה אתה עושה כשכך אתה מרגיש ? מרגיש לי לא טוב :(

אני לא בטוחה אבל יכול להיות שהיום תודיע על חזרה ביום רביעי הבא? אז אני רוצה לאחל לך ולבני משפחתך שנה טובה ושימלאו כל משאלות ליבך לטובה. ולכל באי הפורם, שנה טובה ומבורכת שנת שלווה פנימית ומודעות עצמית. מיכל

יש לי פחד נוראי שמוביל למחשבות ולהרצת תסריטים בראש שמשהו קורה לבני משפחתי. אני ממש נמצאת במועקה מתמדת מכך, אפילו יש בי פחד לנסוע לחופשה מהחשש הזה. אני לא יודעת מה לעשות, זה מוביל גם לתחושת עצבות. אשמח אם תוכל לייעץ לי. תודה

הניתוק הזה. מה שעשיתי לא היה אמור להראות לו שאני צריכה דווקא יותר- ןלא פחות???

עוברים עלי ימים קשים ולא רק ולא דווקא בגלל מחלתו ופטירתו של אבי, זה עוד דבר שנוסף על הדברים האחרים, בלגן גדול מאוד, ישר אחרי שכתבתי הצטערתי שכתבתי ושגיליתי את חוסר רגשותי.ההתחרטות והצטערות זו המורשת האמתית והיחידה בעצם של אבי , כל ימי חייו מאז שאני זוכרת אותו עברו עליו בחרטות והצטערויות על כל מיני דברים טפלים שלא קשורים למציאות, אולי לאיזו מציאות פנימית שלו.... נראה לי שלא הייתי צריכה לכתוב, שזה לא מתאים בכלל לשתף בדבר כזה, אז אם אתה יכול בבקשה אל תעלה את ההודעה. תודה.

אודי שלום מה שלומך? אני מטופלת אצל מטפל שאני מאוד אוהבת ומרגישה שאני מקבלת הרבה מהטיפול . בהשך שנתיים וחצי אני כבר מטופלת פעמיים בשבוע וזה היה מינון מצוין בשבילי . עד שנכנסה לפני כחודשיים מגבלה כספית ונאלצנו להוריד לפעם בשבוע . עם תוספת של פעמיים בשבוע שיחות טלפון מוגבלות בזמן ובשעה . בהתחלה היה מאוד מאוד קשה להכיל את עצמי הגעגועים היו הורגים אותי אבל לאט לאט התרגלתי ומצאתי בזה גם יתרונות . פחות טרטורים בדרכים אני נוסעת שעה כל צד וגם התחושה שיש לי כח ואני יכולה להתמודד. כעת קצת הבעיה של הכסף הסתדרה לי פחות או יותר . למרות שאני צריכה לחסוך כי אני לקראת איזה שינוי בחיים שידרוש הרבה כסף . לכן אני מוצאת את עצמי נורא מתלבטת מה לעשות ??????? האם לחזור לפעם לפעמיים בשבוע בשביל להיות יותר רגועה ולהישען יותר על המטפל גם בתקופה הקשה הזאת ? או להמשיך כך את המסגרת ??? אשמח לעצתך. ============ בעניין אחר אני מאוד אוהבת שיש כאן חוקים שיש שלישי יש יום מנוחה שבו אנחנו צריכים לשמור על עצמינו (כי בשאר הימים אתה שומר עלינו).הגבולות המסגרת זה עושה לי טוב מכניס לי יציבות לחיים שלי שהיום הם כבר יותר יציבים אבל פעם היה בהם תוהו ובוהו . תודה שאתה איתנו ח.

אשמח עם משהו יוכל להמליץ לי על פסיכולוג או פסיכוטרפיט מומחה ובעל נסיון , עדיפות לדתי , לבעלי , אני נשואה מזה 4 חודשים ויש לו בעיות בעוררות המינית , מלבד זאת בעיות רגשיות , התקפי זעם , חשבתי על גרושין , אך במחשבה שניה אני מעדיפה לתת עוד צ'אנס לנשואים , אם משהו יוכל להמליץ לי על משהו טוב שמטפל טיפול פרטני וזוגי

השיר הזה ממש לא משקף את מע' היחסים אם בכלל היה דבר כזה עם אבא שלי. אבא שלי נפטר לפני שבוע ויום ממחלה קשה, הייתי רוצה להרגיש צער או להרגיש משהו כלפי האיש המאוד מוטרד והמיוסר הזה , (הוא היה נכה מלחמה פגוע ראש) נראה לי שאפשר להצטער על החיים שלו יותר מאשר על מותו. אולי השיר הזה הוא על איך שהיה יכול להיות בנסיבות אחרות, שהייתי יכולה להאמין. השיר הזה נכתב מתוך אמונה שיש אישם בשמים ובארץ אבא שאוהב ודואג, לדעתי אין שום דבר. ובכל זאת זה שיר יפה ונוגע ללב. שתהיה שנה טובה ומבורכת, שירד הרבה גשם (לא רדיואקטיבי חו"ח) והרבה בריאות לכולם.

על הניתוקים שעשיתי לו בטלפון. יצאתי בחיים... אבל עכשיו הוא מנסה לעזור לי עם גבולות -מה שאני לא בטוחה שמתאים לי,ואני מתפרקת מול זה..

המתמקד על התבוננות הפסיכולוגיה וגישותיה על מחלות הנפש. תודה

היי, אני בת 31 נשואה + 2. קשה לי קצת לתאר מה בדיוק אני מרגישה, להיפתח אפילו בעילום שם... אבל נראה לי שאני בדיכאון, יש לי התקפים שזה בא והולך (בעיקר בא..) ימים טובים יותר וטובים פחות. על פני השטח אני מתפקדת, צוחקת יוצאת לפעמים לבלות אבל בפנים אני פשוט מתה, מרגישה ריק עצום ועצוב עמוק שאני לא בטוחה איך להעלים... מרגישה כישלון, תבוסה, ייאוש. לפעמים אני מנסה לדבר עם בעלי על זה אבל זה רק מטריד אותו יותר ולא ממש מועיל לאף אחד מאיתנו... אנחנו כבר 3 שנים גרים אצל ההורים זה התחיל מאילוצים כלכליים אבל נמשך בגלל הטירוף של מחירי הדיור. אני יודעת שחלק גדול מהרגשות שלי נובעים מעובדה זו, הרגשת הכישלון בעיקר. שבגילי המופלג עם שני ילדים אני נאלצת לחיות על חשבון הוריי כל כך הרבה זמן. ראשי מלא בחרדות 24/7 חרדות של כסף בעיקר, שכסף לא מספיק לא יספיק, העסק שלי לא יצליח שיהיה עוד כישלון, שאני כישלון ושלא אגיע לשום הישג משמעותי בחיי... שלעולם לא אוכל להגיד בגאווה, ניסיתי והצלחתי, בנתיים זה רק ניסיתי ונכשלתי. למרות שבעלי מרוויח יחסית יפה וסה"כ יש לנו הון עצמי מכובד אני מסתובבת עם תחושת פחד שלעולם נחיה ככה מהיד לפה, כי אני לא נושאת את חלקי בנטל הכלכלי, הרווח שאני מביאה הביתה הוא שולי ולא מספק ובגללי תמיד נצטרך לחשב כל שקל שיוצא, תמיד נוותר על דברים מהנים בחיים על חוויות. תחושת הביטוחן העצמי שלי ברצפה כשזה נוגע לפרנסה, במיוחד מול חברות שכל אחת מצליחה בדרכה ורק לי אין במה להתפאר, לא בבית שרכשתי, לא בעסק משגשג או במשרה מכובדת, מרגישה פחותה מהן, נחותה, אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה שיש בי הרבה מעלות אחרות אבל זה לא מונע ממני להרגיש כך.. מה שמטריד אותי שמצבנו לא כה בכי רע שאני אמורה להרגיש כאלו תחושת שליליות, זה לא שאנו גרים ברחוב או חייבים לבנק כסף, אבל עדיין בעיניי המעוותות אני כישלון ומצבנו הכלכלי לא טוב מספיק... למעשה חרדות אלו על מצב כלכלי אני יכולה לשחזר עוד מילדות. גדלתי במשפחה אוהבת ומבוססת כלכלית, בית פרטי עם גינה, מרצדס בחנייה, נסיעות לחו"ל כל שנה, אבל לפעמים הורי היו מבקשים שנבזבז החודש קצת פחות כי החודש יש קצת קשיים, המחשבות והחששות שרצו לי בראש היו של "אין כסף בכלל ועוד רגע אנחנו ברחוב", מחשבה מוזרה בהתחשב בנסיבות הקלות ובגילי הצעיר. בכל מקרה, אני באמת חושבת שאני זקוקה לעזרה מקצועית, אני לא בטוחה לאיפה לפנות מה הטיפול? אני צריכה פסיכאטר או פסיכלוג? אני גם חוששת ללכת לא רוצה שבעלי או המשפחה ידעו שיחשבו שאני מגזימה או סתם משוגעת או שזה יכניס אותם לחרדות עליי ויש לי מספיק דאגות לא צריכה שאחרים ידאגו לי גם.. סליחה על האורך ותודה. X

הייתי לא נעימה..בלשון המעטה..בעצם די אגרסיבית..והטחתי בה האשמות..הסתייגויות.. הייתי בוטה וגועלית.. הפתעתי את עצמי..לא ידעתי שיש בי כעס ברמות כאלה.. גם לא ידעתי שכך אני באמת חושבת.... אבל......... מה שיותר הפתיע..זה שהיא לא העיפה אותי לכל הרוחות...למרות שזו היתה הזדמנות בשבילה....אמרתי-שאלתי אם זה לא נראה לה כבר מיותר..כי אני ממילא תקועה..חשבתי-חששתי שתאשר...שתעיף.. היא לא?!?!?.. זה בילבל ...התגובה שלה שאני כן צריכה להמשיך.... זה הפחיד..ואולי זו הצגה..????

אני מקווה שזה בסדר שאני עונה לך... זו לא הצגה. גילית שהיא יכולה לספוג גם דברים פחות נעימים, ולא קרה לה כלום. היא מקבלת אותך גם כשאת כועסת - זה מותר - ולא מעיפה אותך לכל הרוחות, כי יש בך גם צדדים כאלה. ואולי את חושבת שאסור לך להיות גם כזו, אבל כולנו בני אדם, ואנחנו רבגוניים, כולל צדדים פחות נעימים, לפעמים. וזה בסדר. והיא מבינה ויודעת את זה. TM.

תודה על התגובה.. שמחתי לראות את הניק שלך מבליח כאן בהפתעה..אחרי זמן ארוך שלא כתבת כאן..אגב..נדמה לי שאני המצאתי את הכינוי טימי..אם אני לא טועה..כנראה..הפריע לי שלא כינית את עצמך brilliant mind.. (: גם שמחה שהסתדר לך עניין התרופות.. מי כמוני יודע..כמה זה לא מובן מאליו..

אתה צודק..לא היה לי ברור שהיא תכיל..נכון שיש לי בעיה במתן אמון..אך גם..בהסתמך על ניסיון העבר.. העניין שנבהלת בכל מקרה..מדחיה אפשרית שלה.. ומכך שהיא מתעקשת להמשיך..למרות שאני לא נעימה לה..משמע..המצב מדאיג???...

אני אדם נכה ללא אפשרות לעבוד מבחינה רפואית, לכן מתקיים מקצבת נכות כללית של 2400 ש"ח לחודש ממנה משלם שכר דירה והוצאות מחייה והוצאות תחבורה (כי אין לי רישיון נהיגה בגלל הבריאות). אני בן 34,שרוצה לקיים יחסי מין לצורך ילודה (אני מת כבר להיות אבא), ולא מסוגל לקיים יחסי מין עם בחורות בגלל שאין לי שליטה על תחושת גועל מאיבר מין נשי. וזה מפריע לי כי אני נמשך נפשית ורומנטית לנשים, ואוהב לחבק אישה כל הלילה עם תחתון אבל לא מסוגל לקיים איתה יחסי מין בגלל שאני לא מסוגל להחדיר אצבע או איבר מין או כל דבר לאיבר המין שלה עקב זה שאני נגעל מאיבר המין הנשי וזה מאוד מפריע לי. מבחינה מינית אני נמשך לאיברי מין גבריים ואני נותן מין אוראלי (מוצץ) לגברים ואוהב את זה מאוד, וגם איתם יש לי בעיות שאני חש שזה לא בסדר ואחר כך שנוצלתי וכאילו לא אוהב את זה בדיעבד. אני מעוניין שמישהו שמלמד רופאים היפנוזה ישב וילמד אותי היפנוזה עצמית לבעיות שציינתי. אני רוצה לדעת היפנוזה עצמית שבעזרתה אצליח לאמן את עצמי לא להיגעל מאיבר המין הנשי. כמו כן, אני רוצה לדעת היפנוזה עצמית שבעזרתה אאמן את עצמי לתת מין אוראלי לגברים באופן כזה שאחרי שאני מוצץ ארגיש שאני מרוצה מעצמי ואוהב את הבחירה שלי שבחרתי לעשות את זה, מבלי שאחרי יומיים ארגיש תחושת אשמה או תחושה שנוצלתי וכאילו לא בחרתי מעצמי. לצורך כך, אני צריך אנשים שמלמדים היפנוזה אבל כאלה שידעו לתפור לי לימוד עצמי של היפנוזה כזאת שתעזור לי לאמן את עצמי להגיע לשתי המטרות האלה, והכל במעט פגישות ובעלות נמוכה. אני צריך את עזרתכם כדי להגיע לאנשים המתאימים עם רגישות אנושית להתעמק במה שכתבתי ועם רצון להבין את מצוקתי ורצון לעזור לי ללמוד היפנוזה עצמית שתפורה למטרות אלה שציינתי. אני פונה אליכם באיתור אנשים שייתחשבו במצב שלי מפני שאני לוקח הלוואה כדי לממן את זה. אין לי ממה לחיות ואצטרך לקחת הלוואה בשביל לשלם למישהו שיעזור לי ללמוד היפנוזה עצמית שתהיה תפורה לי. אני גר בפתח תקוה. בברכת שנה טובה ובריאות שלמה

אני בת 29 לפני כשנה וחצי, התחלתי לצאת עם אחד יצאנו כמה חודשים, והוא זרק אותי, אחרי שניפרדנו גיליתי שאני בהריון, לקחתי את זה ממש קשה, יצרתי איתו קשר ועידכנתי אותו במה שקרה בהתחלה הוא לא האמין לי חשב שזה לא שלו, אבל אז הוא התאפס ועזר לי לעבור הפלה... אירוע זה עשה לי טראומה נוראית אחרי שהיינו פרודים קצת יותר מחצי שנה, חזרנו להיות ביחד אנחנו כבר מעל לשנה יחד, אני על גלולות, אבל אני כל הזמן פרנואידית שאני אכנס להריון, לפעמים המחזור שלי לא סדיר יכול לאחר בשבועיים ואני נכנסת לסרטים והיסטריות שאני בהריון רצה לקנות בדיקות כל חודש כמעט, וכשהם יוצאות שלילי אני לא מאמינה והולכת לעשות בדיקת דם... ככה כל חודש זה מתיש אני לוקחת גלולות כל יום באותה שעה בהדיקות! אבל זה לא מרגיע אותי, וכל חודש אני מוצאת תצמי בהיסטיריה אך אני מוציא תצמי מפרנואידיאות הזו?

איך קוראים לתופעה אבנורמלית שכזאת ? מדובר על אדם רגיל, שעובד רגיל למחייתו ואין לו בעיות נפשיות. אבל, איך קוראים לתופעה המוזרה הבאה. אני מכיר בחורה, אומר לה הכל אמת על עצמי. חוץ ממה שקשור בגבריות שלי שאני מספר לה שהיו אצלי 5 גברים שדפקו אותי ואז אומר לה שהם רוצים אותי רק בשביל סקס. ואז אני עושה את עצמי כאילו אני לא יודע מה הם רוצים ממני (סקס), ושהם לא רוצים איתי קשר חברי אלא רוצים רק "לדפוק ולזרוק אותי". כשלמאיתו של דבר אף אחד לא היה אצלי. ואז אחרי שעה אני מתקשר שוב ומספר לה שהיו אצלי עוד גברים שהם עשו לי ומספר לה איך הם השפילו אותי ואיך אהבתי את התחושה הזאת של ההשפלה להרגיש כמו זונה מנוצלת מינית. ואז אני מנסה לאתר בבחורה שאני מדבר איתה איזשהי הזדהות וחיבור לדברים שאני מרגיש, כשכל מה שאני מספר לה שכאילו הייתי עם גבר זה שקר. עוד אני מספר לה שאני עושה סקס עם אמא שלי וגורם לה להאמין בזה. מספר לה שאני עושה סקס עם חיות, עם בת של חברה וכאילו משדר פחד ומבקש שלא תגלה לאף אחד. והכל כשלאמיתו של דבר כשאני לבד או עם בת של חברה לא לעולם לא מעלה בדעתי לחשוב דברים כאלה. אבל איכשהו שאני מכיר בחורה חדשה אני פתאום נוטה ליצור בה רושם שאני זונה מושפלת, שמשפילים אותי, שאני עובד בזנות ברחוב כזונת רחוב ומספר לה כאילו חוויות של לקוחות שהשתינו עלי, ומספר לה שקרים על עצמי שקשורים במין כאילו אני סוטה מין. כך קרה לי במשך 8 שנים שבהם אני יוצא עם בחורות ומכיר אותן. מתישהו שהוא הן מרגישות שאני מגזים וכנראה משקר על עצמי. רק לוקחות אותי כסטוץ, ולא לוקחות אותי כגבר לקשר של הקמת משפחה. אלא זורמות לפעמים עם השקרים שלי, ומקשיבות לי וצוחקות. בהתחלה הן מאמינות ואח"כ אולי הן קולטות שאני מגזים. מגרה אותי כשהן מאמינות לשקרים שלי שאני עושה עם אמא שלי, שאמא שלי זונה, שאני זונה שגברים עולים עלי כל שניה, שאני עושה עם הבת של ידידה שלי ביחד ומקלח את שתיהן, בהתחלה הבחורות מאמינות לי ולגרום להם להאמין לכל הסיפורים שלי על עצמי זה הדבר שמעניין אותי ומאתגר אותי. הבעיה שזה מזיק לי מאוד כי זה גורם ללשון הרע. באותו רגע אני לא חושב שאני מפליל את עצמי בסיפורי שקר על עצמי. איך קוראים לתופעה כזאת ?

שלום רב ,האם מישהו יודע ויכול לספק אינפורמציה באם יש בארץ פקולטה ללימודי/קבלת תואר של psyD אשמח לקבל פרטים בנושא. בברכת שנה טובה לכל חברי הפורום.

אני מרגישה שנוכחות של אחרים... חודרת מתחת לעור שלי, נכנסת לתוכי, משפיעה עליי, משנה לי הכל...בלי רשות וכל הזמן... זה יושב לי על דרכי הנשימה, נכנס לתוך התאים של המוח... אני לא מצליחה להוציא את זה... לפעמים אני פשוט מעדיפה לא לצאת בין אנשים...כי אני לא רוצה שזה ישפיע עליי, אני רוצה להיות באמת... ואני לא רואה דרך אחרת... אודי...?! אתה מבין? או שזה נשמע ממש מוזר? שוב תודה לך...

שלום אודי, רציתי הפעם להתייעץ בנושא שאינו נוגע אליי אלא לאדם קרוב, ואיני מרגישה שאני יכולה לכתוב על כך כאן בפתיחות כיוון שלא מדובר בי... האם זה אפשרי להתייעץ איתך באופן נקודתי וח"פ במייל? (כמובן שאם התשובה היא לא, אקבל זאת בהבנה מלאה תוך הערכה גדולה למה שאתה נותן כאן...) אני.

כתבתי למטה לבמבי, אם תוכל לבדוק ולהעלות..אולי לא נשלח? ואכן טוב ומפחיד :)..כרגע נתרכז בטוב, אוקי? מתגעגעת..תזכיר לי שיש טוב בלהתגעגע...משתדלת להרגיש את הטוב הזה...

שלום, לאחרונה אני מוצאת את עצמי במתח נפשי מאד גדול על רקע קושי להתמודד עם מטלות של לימודים באוניברסיטה. בעבר הייתי פוצעת את עצמי-לא בצורה קשה במצבי מתח. לאחר תקופה ארוכה מאד בה נמנעתי מכך, למרות שהייתי עסוקה בזה בראש, מצאתי את עצמי עושה זאת שוב לאחרונה. אני מבינה שזה לא נורמטיבי וצריכה להסתיר מאנשים בסביבה שלי, אבל זאת דרך שבה המתח קצת נרגע. הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע אבל פיתחתי תלות מאד גדולה במטפל והיה בזה יותר סבל מתועלת. האם יש סיכוי במקרה כזה לטיפול פסיכולוגי? האם אני צריכה לקחת תרופות? 

היי..חבר שלי בן אדם בעל פתיל מאוד קצר ומכל דבר או מילה קטנה הוא יר מתעצבן והתגובות שלו ממש קיצוניות...פעם הוא שבר ממש בחדר,מדבר בצורה מגעילה...אני רוצה לעזור לו כי אני יודעת שהוא ככה בגלל העבר הלא פשוט שהוא חי בה עם המשפחה של,נכון שזה קשור? מה ניתן לעשות כדי להרגיע את העצבים שלו ואיך בכלל אפשרת לשנות את חיי היומיום שלו בקשר להתננהגות שהושפע מהעבר? אשמח לעזרתך

אודי, הייתי אצל הפסיכיאטר, והחלטנו להחליף את אחת התרופות, אבל לא את זו שחשבתי שבה האשמה בעליה במשקל (ואני יודעת על איזו תרופה חשבת, אבל לא אותה אני לוקחת אלא אחרת, שלא נמצאת בסל). השינוי ייקח זמן - כמו כל השינויים האלה - אבל אני מקווה שיהיה בסדר... וחוץ מזה, עכשיו היא תהיה רגועה :) TM.

כותבת פה מה שכתבתי גם בפורם השכן...מצחיק...הייתי כל כך תלותית שאיבדתי פרופורציות..עכשיו אני אחריי..נפרדנו, לא קל בלעדיה..אבל יודעים מה? זה החזיר את השליטה אליי, לידיים שלי...יצרתי מעט קשר איתה...(פעמיים בחודשיים שעברו כבר) וזה עזר וגם הבהיר לי שאני יכולה לבד!!! אל תתיאשו, יש מצבים שחייבים להתלות ולעיתים צריך לדעת לשחרר..כמו שליאת אומרת העיקר המינון..בדקו את עצמכם הכוח אצלכם ולא אצל המטפל כמו שאתם נוטים לחשוב..זה לא ממש כך...הנזקקות חייבת להיות בשלב כלשהוא (ועברתי רגרסיה בטיפול..ממש לא פשוט ) אבל גם ההתנתקות והנפרדות...לא פשוט, מסובך...אבל מיום ליום אני חושבת שהכוח בידיי יותר מפעם...כנראה הזמן עושה את שלו, הפנמתי דברים והגעתי גם למסקנה לגבי התלות הזו..לנסות להעזר באחרים סביבי...להעביר ממנה לאחרים...קל לדבר, קשה לבצע..נכון זה לא ביום אחד...למי שזוכר את התכתובת שלי..וגם אמביוולנטיות עדיין ישנה, אולי מחר שוב יהיה קשה בלעדיה...אבל כל יום שעובר מוכיח לי שיש לי גם כח לעבור דברים....והיא תמיד פה, זה בעיקר מה שעוזר, היא באופק..אי שם....מחבקת מרחוק כמו אמא שעוקבת אחרי הגוזל שעף מהקן...מתגעגת אליה...אבל מרגישה גם כח....."עוף גוזל חתוך את השמיים..."..:).

היי, אני בת 28, נשואה כשנה. בעלי בן 32. אנחנו יחד שנתיים וחצי. המצב הכלכלי מצוין, הזוגיות נהדרת והחיים יפים :) דבר אחד קורה לבעלי והוא מאוד מוזר. כמעט כל לילה, במשך חודשים רבים, הוא מתעורר באמצע הלילה ומתשעל. בחודשים הראשונים הוא הרגיש כאילו יש לו מסמרים בגרון והוא מתעורר וממש מנסה להוציא אותם מהגרון. אני ישר נותנת לו מים, מחבקת ומרגיעה אותו. בחודשים האחרונים, זה כבר לא מסמרים, הוא מרגיש שהוא לא יכול לנשום. הוא מתעורר בבהלה, מבהיל אותי ולשנינו לוקח זמן להרגע. אני בטוחה שזה פסיכוסומטי, הוא עובד בעבודה מלחיצה ולא פשוטה. אבל הוא במצב ממש טוב בעבודה, כך שאין לו מה להלחץ ברמה כזו גבוהה. היו מצבים שחשבתי שאולי משהו בזוגיות חונק אותו, אבל דיברנו על זה וזה אינו המצב. אנחנו מאושרים.. אני לא יודעת מה לעשות וכיצד לעזור לו. היום הוא העלה את העובדה שאולי זה אסתמה, אבל אסתמה שמגיעה רק בלילה ובצורה כזו? מה דעתך? האם שמעת על דבר כזה בעבר? ומה אתה יכול להמליץ לנו? תודה רבה, מעיין

מדוע אתה חושב חרדה? ומדוע קל לה להגיע יותר בלילה?

הייפנימיותה חי למי שאני פונה אליו. אני בת 22 ובשנים האחרונות קיימות אצלי מחשבות פנימיות מאד עמוקות. כל נושא ותחום שנוגע לי בחיים אני נכנסת לעובי הקורה שלו ומנתחת אותו באופן די מוגזם. יש לציין שכשאני עסוקה המחשבות האלה עוברות. אבל אני יודעת שיחזרו ברגע שלא אהיה עסוקה.. המחשבות האלה נוגעות בעיקר בתחום הזוגיות ולכן מקשות עליי להיקשר לבן זוג שלי. לדוגמא; איך אני באמת יודעת שאני רוצה אותו? האם הוא טוב בשבילי באמת? למה דווקא הוא? מה אני מרגישה כלפיו? וכן הלאה.. ראוי לציין שהן פוגעות בפיתוח הרגשות העמוקים שלי כלפי הבן זוג שכן אני תמיד חותרת לראיה פסימית.. התשובות בראש שלי הם: אם את חושבת על זה אולי את בספק ולכן את לא באמת רוצה? או המחשבה על עצם החשיבה בלי הבן זוג גורמת לי לחשוב שאולי אני לא רוצה מספיק. בעוד שכשאנחנו ביחד מאד מאד כיף לי ואני מרגישה רגשות מאד עמוקים.., אבל כשאני לבד המחשבות מכות בי ולא מרפות.. איך להעביר אותם? איך להרגיש מבלי לחשוב?? פשוט לתת לדברים לזרום לבד? אשמח לתשובה. ושנה טובה. רוני

הייאודי.. להפך המטרה שלי היא אכן להרגיש ולא לחשוב יותר כל כך הרבה... האם אתה מתכוון שיש לטפל בהבדל בין מחשבות שהן מציאותיות לבין מחשבות שהו לא מציאותיות?? ובנוסף, מה הטיפול ואורכו? וכמובן סיכויי ההצלחה שלו... שכן זה פוגע לי באיכות החיים מן הסתם... תודה רבה! רוני.

נפגשתי איתה. פתחתי את הכל. אמרתי לה שמה שהכי מפריע לי יותר מהכל זאת היא. זה שהיא השתנתה. ושהיחס שלה כלפי השתנה בצורה קיצונית. היא הודתה. אמרה שזה נכון. שהיא פחות חמה. וש"החם התאים רק להתחלת הקשר ושהוא לא מתאים עוד". היא גם אמרה שבמפורש החליטה לקחת צעד אחורה. כשאמרתי לה שזה נורא מוזר לי, כי עובדתית מה שהיא אמרה "על החם שהתאים להתחלה" לא כל כך נכון, מפני שעד לפני 4 חודשים( בדיוק הנק' שבה נודע לי על הריונה, והמשבר שזה גרם ביחסים ביננו לאור תגובתי) היא כן הביעה חם, ולא חל בה שינוי, היא אמרה לי שזה לא יחזור להיות מה שהיה אף פעם. וש"טייק איט או ליב איט". שזה המצב. ואז הבנתי. שהיא מבחינתי מגזימה. לא פיירית. ושאין לי יכולות להתמודד עם מה שהיא עושה לי . רציתי ונאבקתי נורא להשאר איתה. כי הקשר שהיה ביננו היה מאד מיוחד. ועמוק. ( היא בעצמה יודעת את זה. כי יצא שאני יודעת עליה פרטים שאף מטופל אחר לא יודע. ושזה קרה רק בגלל התקשורת המיוחדת ביננו. ממש "חשתי" אותה. והיא אותי). הסכמתי מתוך הבנה שזה לטובתי, לשנות את המסגרת ביננו. כמו שהיא רצתה. להפחית את התקשורת שבין הפגישות והגענו להסכמה בדיוק כמה ואיך. הסכמתי גם להמשיך לדבר איתה על פתרון לחופשת הלידה שלה- וכיצד אוכל להתמודד. אם כי לא מצאנו פתרון בנתיים שיתאים לשתינו. ( היא רצתה נתק מוחלט. שום קשר בזמן הזה. אבל הסכימה לדבר על זה.. לחשוב איתי יחד מה אפשר לעשות). הדבר היחידי שאינני יכולה לשאת, וזה גם מה ששבר אותי, הוא : היא. השינוי שבה. וביחסה כלפי. כשניסיתי אפילו להסביר לעצמי שאולי זה בגלל ההריון ומה שעובר עליה בעקבותיו, ואכן שאלתי אותה אם זאת הסיבה( מתוך תקווה שכן. ואז אדע שזה "רק" זמני והיא תחזור כשהיתה), היא ענתה שלא. שהשינוי הוא החלטה שהיא קיבלה. חד משמעית. "לקחת צעד אחורה". לא להפגין שום חום יותר. ( וזה לא שחם היה מה שאפיין אותה, גם זה לא מה שחיפשתי אצלה וממנה. ולכן כשהוא כן קרה- הוא היה כל כך כנה ומשמעותי לי. וגם לה. כך נוצר הקשר המיוחד). היא באופייה לא מחצינה רגשות.. וגם אני. ועכשיו? אני שבורה. לא מבינה איך פסיכולוגית יכולה לנהוג כך? ולכפות כל כך הרבה שינויים בטיפול. שחלקם אמנם הכרחיים והם כרח המציאות- הריון, חופשת לידה, ואולי אף שינוי המסגרת. אבל חלקם- פשוט לא הכרחיים. ולתחושתי- סותמים את הגולל עלי. ועל האפשרות לטיפול. להחליט להשתנות ולשנות גם יחס ברמה האישית, בתקופה שבה ממילא יש הרבה שינויים, נראה לי כמעט לא אנושי, אולי גם לא מקצועי?. מה אעשה? איך בכלל אוכל לצאת מסיפור כזה? איך?. איך?. בבקשה- עזרו לי.

הי, וואו..ממש קשה....זה מזכיר לי הורה שכבר יש ילד בכור ואז האמא בהריון והבכור מרגיש שלאמא יש פחות אהבה לתת לו והוא מרגיש נטוש, אולי כך את מרגישה כרגע?......אבל מוזר לי שהיא אמרה לך שהיא פחות חמה? מוזר...אני הייתי מבקשת הבהרה נוספת..למה הכוונה שחם זה להתחלה? אולי היית צריכה יותר הכלה ועכשיו היא סומכת עלייך יותר? אבל בכל זאת מוזר..נסי לברר איזה קשר כן יש לכן...דברי על זה כמה שיותר כי זה כואב לך...אולי היא רוצה להפחית תלות?? בכל זאת רצוי שתסביר קצת יותר...בהצלחה...

אני שבורה. הקשר ביננו היה מאד קרוב. איך למשל? היא עודדה אותי מתחילתו לכתוב. לכתוב לה כל פעם אחרי פגישה. ואז היו הרבה מיילים. לעיתים גם סמסים. ככה סתם. מיילים עם תגובות חמות שלה.אחרי זמן מה גיליתי משהו אישי עליה. ( חל בה שינוי ואמרתי לה, ומסתבר שכנראה חשתי את מה היא לא ידעה אפילו על עצמה). אני לא יכולה לפרט יותר כאן. אבל זה גרם לה לספר לי יותר דברים ממה שהיא כנראה רצתה. כך גיליתי בסופו של דבר על עובדת הנסיעה המתוכננת לחו"ל. ועד היום איש ממטופליה לא יודע כלל על זה. כולם רק יודעים על ההריון העכשווי ועל חופשת הלידה שתהיה. וזה גם כבר אוטוטו. בקיצור: חווינו יחד הרבה משברים שנוצרו בגלל שנסיבות חייה "נכנסו" לטיפול. מרב שפחדתי שהיא תעזוב, אז גם חיפשתי עליה מידע בגוגל, וכך יצא שנודעו לי עוד הרבה דברים. גם הייתי מאד גלויה איתה ואמרתי לה הכל. כל מה שאני יודעת. ברור שהיא בהתחלה לא אהבה את זה, אבל סה"כ זה חוקי... בסופו של דבר כשהיה משבר אחד היא רצתה שנתייעץ גם עם שותפתה- שהיא רופאה. לא הסכמתי. אבל בסוף הלכתי. הלכנו לפגישה כזאת- יחד!. משולשת. ההתרשמות של אותה רופאה הייתה סה"כ חיובית והיא אמרה שנמשיך בטיפול ללא עזרתה. כך עשינו. בשלב הזה היא בקשה לארגן את המסגרת בצורה שונה: אמרה שהיא עשתה טעויות איתי. ושאני מאד רגישה, מאד "מיקרוסקופ".. מאד חכמה... בקיצור: החלטנו על הפחתה משמעותית של התקשורת בין הפגישות. כמעט להפסיק לכתוב. עבורי זה היה מאד מאד קשה. כי הרי הכתיבה זה משהו שהיא ממש בקשה ממני ועודדה אותי לעשות. במשך שנה שלמה. היה קשה. אבל עמדתי בזה. והמסגרת החלה להתייצב. אבל אז- שוב גיליתי על ההריון. תוך כדי זה שאני יודעת שהיא עוזבת את הארץ(כאשר בזמן שנודע לי על ההריון, עזיבת הארץ תוכננה לזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שהיא עכשיו. התאריך השתנה רק בעקבות ההריון). זה כמובן הטריף אותי. חשתי נבגדת ומרומה. מה אעשה?? הרי מבחינתי היא הבטיחה שאם נצלח את המשבר, הטיפול יתייצב. ואז פתאום שוב- בום!!! היא עוזבת והפעם לתמיד. מייד אחרי הלידה. איך הגבתי? די השתוללתי. המון מיילים. סמסים. זה גם היה בחג. והיא נאלצה להתייחס אלי בזמן החג. זה כנראה היה נורא עבורה. והיא כעסה. אבל, שוב, לא הפסקנו. המשכנו. צלחנו גם את המשבר הזה. ובמקביל, כאמור היא הודיעה לי שהיא תעזוב "רק" שנה אחרי התאריך שתוכנן. וכך אכשהו "נרגעתי" שיש לנו עוד זמן. אלא שאז באמת לדעתי חל שינוי ביחסה כלפי. זה העניין. אין לי מושג יותר למה?. הרי פתחתי הכל בפגישה האחרונה. והיא רק אמרה שזה נכון. ושהחליטה לקחת צעד אחורה. ושזה לא יחזור להיות מה שהיה. ושהקשר שהיה התאים "רק להתחלה". אני אמרתי שעובדתית- זה לא נכון. כי אם נלך לפי דבריה, אז כיצד ניתן להסביר שעד לפני 4 חודשים- שזה ממש לא "ההתחלה" וזה לפני התגובה שלי לגילוי ההריון ומה שעשיתי בחג-הפצצת המיילים, סמסים וכו', היא עדיין הביעה חם כרגיל? השינוי קרה רק אחרי... היא לא הסבירה יותר. היא אמרה לי שהיא עדיין היא. "אני נשארת אני" - כך אמרה. ושהיא רוצה שנמשיך. ושהיא רוצה ללוות אותי כמה שהיא יכולה עד הופשה. ושאח"כ נמשיך. ושהיא כן מקבלת אותי כפי שאני. אבל אני, כאמור, כפי שניסיתי להסביר בהודעה הקודמת, עניתי לה שאני לא יכולה לקבל אותה כפי שהיא. כי אני לא אוכל לקבל את השינוי ביחסה כלפי. אני כן מוכנה לשנות את המסגרת- ועובדה שעשינו זאת, ועל אף הקושי העצום שלי, עמדתי בזה די יפה. שאני כן רוצה שנמשיך לחפש פתרון לחופשת הלידה. הכל- כן. רק דבר אחד לא אוכל לבל- וזה השינוי כלפי. לכן שאלתי אם זה בגלל ההריון. ואם זה "רק" זמני היחס הזה. אבל כשהיא אמרה לי שלא. ושזה מעתה יהיה ככה. ושזאת בחירה שלי לאור הנתונים. בנקודה הזאת נשברתי. והחלטתי לעזוב. גם אמרתי לה שלהגיד שהיא מקבלת אותי כפי שאני, אבל בפועל- לשנות יחס אלי, זה לא באמת לקבל אותי. כי אחרת, למה השינוי? למה?. ונשארתי עם הלמה? עכשיו- אני שבורה. מה זה שבורה? לא הולכת לעבודה כבר יומיים. בוכה. זהו. אני לא יכולה לבוא אליה כשאני זוכרת ויודעת איך היא הייתה אלי. אפילו בתשובות שלה במיילים יש יותר ריחוק. ( פעם הייתה יכולה נניח לכתוב לי, יקרה, או יקירתי)- ככה "בקטנה".. דברים קטנים. ועכשיו- כלום. חשבתי שה זמני. שכנראה גם בה הצטבר אולי כעס. ואולי זה גם ההריון בכל זאת. אבל שהיא תחזור לאט לאט. אבל - התבדתי. עכשיו אתה יכול אולי לכתוב לי משהו? בבקשה. אני פשוט שבורה.

שלום לכולם אשמח לתמיכתכם או ייעוץ. אני בחור בן 27, נולדתי לזוג הורים עיוורים, כל חיי הילדות והנעורים טיפלתי וסייעתי להם והייתי ילד שקושם כל דואג אחר כך דואגים לו. ההורים לא הסתדרו שניהם עיוורים וכל אחד עם המטען שלו והיו הרבה מריבות ודברים קשים בבית, הוריי התגרשו כשהייתי בן 16 אבא עזב לסבתא ונשארתי לגור עם אמא ואחותי. כחצי שנה לאחר הגירושים אמא חלתה בסרטן, קיבלתי את זה קשה ובשנים הלאה תימרנתי בין הבגרויות, בין השירות הצבאי ובין העזרה והטיפול באמא ואבא (בעיקר אמא). אמא נפטרה בשנת 2006 כחצי שנה לפני שיחרורי מצה"ל בעודי לידה במיטה באיכילוב ממרר בבכי וזעקות שבר על אובדנה. כביכול התגברתי על מותה והמשכתי בחיים אך כל 6 השנים האחרונות אני תקוע וזה מתבטא כך: אני לא מצליח להחזיק לאורך זמן במקום עבודה, מתחיל ואחרי חודשיים נעלם(יש לציין שאני במצב כספי קשה ללא עזבונות או חסכונות), מתחבר מאוד לילה ולא מצליח לקום בבוקר ולתפקד כראוי, נטייה קלה(מציין קלה) לשתייה חריפה בעיקר בירות, ומן נטייה לעצבות. בשנה וחצי האחרונה קרו לי מספר טראומות, הקשר שלי עם המשפחה המורחבת מצד אבא נותק עקב כך שדרשו ממני לטפל בו ושיגור איתי ויעזוב את סבתא, כך נוצר מצב שהם לא התעניינו במצי, בחובות שרובצים עליי ובזה שאני גר באותה דירה שנולדתי אומנם אך זה דיור ציבורי ואני לא יכול כרגע להכניס אף אחד עקב חוב. הם פשוט שמו את אבא שלי פה ולא התעיינו במצבנו. לאחר חודש אבא חזר לסבתא, אך לי נשארה צלקת מהמשפחה. בהמשך אחותי שחזרה בתשובה והתחתנה עם חבדני"ק, פגעה בי עמוקות, יצרתי איתה קשר לגבי החוב המשותף שלנו בדירה, היא ניתקה את הטלפון, באותו יום הגעתי לדירתה לדבר איתה ועם בעלה, לא עבר דקה בעלה הגיע עם חבר שלו ושפוט הכניסו לי מכות, היא גם הזמינה ניידת ואמרה לשוטרים שאני מטריד אותה, ואני מוצא את עצמי בוכה לך שואל "מה קרה?" "למה"...חזרתי הביתה בוכה עצוב ולא מבין את המערכה אליה נקלעתי...לא אוכל לסלוח לאחותי בחיים. כ4 חודשים לאחר המקרה עם אחותי אבא שלי ניסה לשים קץ לחייו, החיים שלו אצל סבתא בלתי נסבלים, הוא התקשר אליי "אביב, בלעתי כדורים" וכל השלושה ימים לצידו באיכלוב לא אחותי ולא האחים שלו התעניינו במצבו או שאלו אם אני צריך עזרה. ועכשיו אני מגיע ללב ליבו של הסיפור, בכל השנתיים האחרונות ליוותה אותי אהבת חיים בחורה מדהימה שאהבה אותי ואני אותה, במהלך השנתיים היא ירדה במשקל כ30 קילו ועברה תהליך שהיא טוענת שהוא גם בזכותי כי עזרתי לה בתמיכה לרדת במשקל וישבתי לה על הראש בקטע הזה, לימים מסתבר שזה חנק אותה. הייתה לנו אהבה ענקית, נתתי לה את הנשמה למרות כל הצער שעבר עליי בשנים האחרונות, לא הזנחתי אותה אך גם לא ריגשתי והפתעתי ואולי לקחתי גם כמובן מאליו. בחודשים האחרונים היא הייתה מתפרצת עליי שאולי זה לא זה, היא הייתה נפגעת אם הייתי מעיר לה משהו על הדיאטה וכיום אני מצטער על זה. ניסיתי לשמור ולתמוך בה אך היא רצתה ללכת, רצתה להשתחרר מהמערכת יחסים הזאת, מכל הבלאגן ומהחנק שהרגישה ואולי מי יודע לחוות אחרים. היא תמכה בי כל השנה וחצי האחרונות והייתה השמחה שלי לקום בבוקר, עכשיו אני שבור לחלוטין, בוכה מחצית מהיום ובשאר מקיא את נשמתי, לא מסוגל לצאת החוצה וגם קשה לי להישאר בבית "קן האוהבים" כפי שקראה לזה. אם בשנים האחרונות לא מצאתי את עצמי היה לי קשה למצוא ולהחזיק עבודה כרגע קשה לי פי אלפיים, אני לא יודע מה לעשות, אני במצוקה ענקית. אשמח לשאלות מכם וייעוץ תודה אביב

שלום לך דר אודי , ברצוני לדעת למה גרונטופיליה נחשבת להפרעה נפשית ? ואם זה לא גורם למצוקה / כאב / סבל לשני הצדדים זה עדיין נחשב כהפרעה נפשית או סטייה מינית ?

הייתי עסוק מאוד בהישרדות כלכלית במשך כל השנים. התעורר אצלי צורך בלהביא ילדים. אני מבין שבמשך השנים משיכה מינית יש לי לגברים (פסיבית) והקשר שלי עם גברים מתחיל ומסתיים עם אקט מיני בו אני פסיבי כי אני לא נגעל מאיבר המין שלהם. אני מאוד אוהב נשים וזקוק לחבק. כיוון שאני רוצה להביא ילדים, אז במשך החודשים האחרונים התחלתי להכיר בחורות. וגיליתי בעיות ענקיות בתפקוד לצד נזקקות ענקית לחבק אותן. הבעיות הן אלה: אני לא מצליח להשתלט מתחושת הסלידה ותחושת הגועל מאיבר מין נשי, לכן לא מעיז לנגוע בפתח הנרתיק. לא באמצעות אצבעות ידיים ולא באמצעות איבר המין שלי. אני לא חודר ולא נוגע שם ולא מביט בו ומנסה להתעלם ממנו. לעומת זאת, הדבר שאני מת עליו אצל בחורה הוא לחבק אותה במיטה כאשר שנינו רק עם תחתון ושוכבים במיטה, אז אני זקוק לחבק אותה ו 4 שעות לא מספיקות לי ואני כל כך זקוק לזה שאני לא מסוגל לצאת איתן לבית קפה כי אני זקוק להיות עם הבחורה במיטה מחובק איתה ומדבר איתה שיחות נפש מהלב. אני מרגיש אהבה לבחורה, קשר נפשי עמוק, וזקוק לחבק אותה ולהישאר איתה מחובק 12 שעות, וקשה לי כשהיא צריכה לעזוב אותה כדי ללכת לעבודה. ההתנהגות שלי נשמעת כמו ילד אוטיסט שזקוק לאמא שלו, אני מצטער מראש, אבל למדתי לאחרונה שהכנות היא הבריאה כי בכנות הזאת שאני מביע בסופו של דבר טובה קודם כל בשביל עצמי מפני שאני מי שאני. אני לא רוצה לשנות את ההתנהגות שלי כי בסך הכל זה שאני לא אוהב לחדור זה לא מזיק לאף אחד. אני לא יודע איך לחפש נשים שיאהבו אותי שיתאימו לי מהבחינה הזאת שהן לא מצפות לחדירה ולא מצפות להגשמת פנטזיות שנובעות מסרטים כחולים בטח. התייעצתי עם אמא שלי (אני מספר לה הכל), והיא אומרת לי שנשים עם איידס יתאימו לי (אולי היא לועגת לי?) כי הן יאהבו אדם שיחבק אותן ויאהב את חום גופן ולא בהכרח מצפות לחדירות. עוד היא אמרה שקטינות שאסור לחדור אליהן יתאימו לי כי הן יסלחו לי שאני לא חודר אליהן מפני שאוכל לתרץ שהתקדמות לחדירה תסבך אותי, ואז הן יבינו אותי ויאהבו את ההתנהגות שלי שאני אוהב לחבק אותה כל הלילה רק עם תחתון בלי ויחסכו ממני לחץ של ציפיה לעשות דבר שאני לא מסוגל (לחדור). אומרים שבחורה בת 15 לא מצפה לחדירה כי היא עוד תינוקת, אז בגיל הזה היא לא תתאכזב ממני שאני לא חודר. נכון ? מה אתם אומרים ? איזה עוד קבוצת אוכלוסיה תתאים לי שמהן יש יותר בנות שייסתפקו בחיבוקים בלי מין? ואם קטינה זה הדבר שהכי מתאימה לזה, אז איך בדיוק אוכל לדבר עם ההורים שלהן כדי להכיר ולהסביר את עצמי שיעזרו לי להכיר את הבת שלהן? איך להציג את עצמי בפני ההורים שלהן ? הרי יכולים לחשוד שאני פדופיל (מין) שמשקר, ואני רוצה רק לחבק מי שזקוקה לחיבוק ולאהבה, ואני לא רוצה סקס כי אני לא מסוגל לרצות סקס. איזה אוכלוסיית בנות לא תתאכזב שאני לא חודר? תודה מראש ! אומרים שבחורה בת 15 לא מצפה לחדירה כי היא עוד תינוקת, אז בגיל הזה היא לא תתאכזב ממני שאני לא חודר. נכון ?

אני בטיפול כחצי שנה ומרגישה שהטיפול מיגע אותי מאד מבחינה נפשית וממש קשה לי להמשיך, האם טיפול בהיפנוזה יכול להחליף טיפול פסיכולוגי? תודה

אז, תודה שהבהרת...יודעת שכוונותיך טובות...תמיד! אני נוטה לפרש הרבה דברים שנאמרים לי כביקורת....תלווה אותנו ברכות אל תוך הלילה..פתאום נזכרתי שפעם מזמן כיסית את כלנו בשמיכה רכה...מקווה שלא עזבת עדיין ותוכל לכסות בשקט ולסגור את השבוע בכמה מילים מרגיעות אולי?????

טוב..אז כבר עזבת..חבל....אבל העיקביות שלך גם עוזרת...ארגע במחשבות.....אנוח היטב ואאסוף כוחות :)

בוא מהר בבקשה!

אני מבוהלת..אתה הזמנת אותם?..אני במצב מסוכן?..או באמת פשוט מכבידה??..אודי?..אני מפחדת..

תודה שבאת!..אתה תמיד מצליח להרגיע אותי..הרגשתי כמו ילדה קטנה בפאניקה.. וכן..לזה התכוונתי..נכנסתי לפראנויות..שעוקבים אחריי..נשמע פסיכי..אבל חשבתי שאולי הגזמתי בהודעה מאתמול בחצות..?

תגיד לי משהו,טוב? משהו כזה רך ומרגיע כמו גלים כאלו שמערסלים ברוך ומשמיעים רחש עדין ומונוטוני כזה. אודי, אני כל כך מותשת.אין לך מושג עד כמה.. אני כל כך צריכה שיגרה.כל כך.זה מרגיש לי רצפה. זה נותן לי רוגע. ועכשיו ,כל כך הרבה שינויים מתרחשים בעולם החיצוני שלי.בכל כך הרבה מעגלים. בעבודה-הצמצום שנכון לעכשיו שריר וקיים ומייד משפיע גם על תחושת הרצפה עם אמא צביה. בבית עם הילדים, אפילו מתחוללים שינויים קונקרטיים בבית ,אשכרה בקירות הבית .ותבין אודי,בשבילי כל שינוי קטן מרגיש שאני באויר .אז אתה קולט מה אני מרגישה ? וגם אצלה מאוד לא פשוט לי. כל הזמן הדימוי הזה של צלילה עמוקה בים ושמושכים לי את השנורקל. את מסיכת החמצן שלי .. הייתי אצלה היום בערב ,וזה מתיש. היא כל הזמן רוצה שנדבר על ההנחה הזו.אני לא מסוגלת לשמוע ואומרת לה פעם אחרת ,לא היום. היא מתעקשת ושורפות לי האוזניים מהמילים האלו.אתם לא יכולים להבין את זה. אודי, כנראה שאת הדפוס הזה של הגאוה הזו שלא צריך שלום מאחרים. הולכים כזה זקופים מאוד ולא מוכנים לקבל מאחרים. אוףף, הנה, אני כן מוכנה לקבל ממך מילים טובות. וגם מאחרים .ולא רק שמוכנה ,אפילו מבקשת וזה לא מרגיש לי כל כך נורא. אבל הסיפור עם כסף זה מרגיש לי משהו אחר. ההורים שלי בחיים ! בחיים לא היו מסכימים לקבל אגורה במתנה. רק להגיד את זה זה מרגיש שריפה באצבעות.. אודי, אתה מצליח להבין את הבלגן שאני נמצאת בו ? תגיד לי בבקשה גם מילים טובות ורכות כאלו..ץ הנה אתה רואה ? את זה אני כן מסוגלת לבקש ולא מרגישה מתה לגמרי. שתדע לך שמרגיש לי מאוד קשה ומסובך.. לא יודעת איך לפתור את הפלונטר הזה.. ואולי ,אם לא הייתי נכנסת לאנליזה הזו כל הפלונטר לא היה קיים ? שהרי לא הייתי מרגישה שחרב מונחת על צווארי בעניין התשלום ???

אני מתארת לעצמי שגם ההודעות שלי לא ממש הוסיפו למה שאת עוברת.סליחה במבי יקרה ששוב כתבתי על הקשר הזה..סליחה.....בודאי שקשה וההתעקשות על הנחה נראה לי מקשה עלייך יותר...סליחה לא התכוונתי להציק בעניין הזה..

לא מבינה על מה את מתנצלת ? הקשר שלך עם המטפלת שלך על כל מורכבותו זה שלך. הקשר שלי עם אמא צביה על כל מורכבותו -זה שלי . שסביר להניח שמשתחזר מקשר קדום יותר. לא מצליחה להבין על מה ההתנצלות ? מיכל, אם לא היית משתפת על המורכבות בקשרים שלך עם המטפלת שלך ,לא הייתה מתפתחת מורכבות וקשיים בקשר שלי עם אמא צביה ? נו באמת מיכל.. :)

חשבתי על מה שאמרת לי לחשוב וקורה לי משהו כזה שאני לא מצליחה לשים שם מילים..זה משהו כזה חמקמק. אני הרי בהתנגדות עצומה להצעה שלה ומרגישה ואומרת לה שנדבר על זה פעם אחרת וכשהיא מתעקשת ,אני אומרת לה שגם על גופתי המתה לא אקבל ממנה את זה. ועכשיו קורה שכזה לרגעים קטנטנים יש משהו כזה חמקמק שזה כמו להרפות משליטה ??? לא יודעת.משהו כזה של להרפות.. זה לא ברור גם לי. בשישי כשנפגשנו,הקראתי לה את הודעתי ותגובתך המקסימה !! (הלכתי עם ההנחיה שלך של לחשוב תוך כדי ההקשבה לקול המרגיע של המים ..) והסתכלתי עליה וראיתי שהמבט שלה והמצח מחייכים .(כנראה גם היא מאוד אהבה את תגובתך) אמא צביה אמרה שאולי זה כמו פרפר שהיה במצב של גולם ועכשיו מתחיל לצאת מהמצב הזה (???) משהו כזה.. שלך-במבי.

מנסה שוב. מה זה הצורך שלי לשמוע את הקול שלו בטלפון שוב ושוב? בכל מקרה, הוא גילה שזו אני. אין מצב שאצליח ללכת אליו יות בחיים נראה לי. השיגעון יצא לאור...

למה נמחקה/נעלמה הודעתי הקודמת? היא לא טובה מספיק? המילים שלי לא טובות? כמוני..

סליחה אודי שאני מעיקה וחוזרת על אותו סיפור....

היי מיכל. נראה לי (אבל אולי אני טועה) שאודי לא התכוון למה שאת פירשת. אני שמעתי אותו אומר שהתוכן שכתבת בהודעה הוא תוכן שמוכר לך וכל פעם עולה בצורה אחרת- זה הסיפור שחוזר על עצמו. אותו דפוס. או קטנה או גדולה, או שיש קשר מאד מאד קרוב וממלא או שבכלל עדיף בלי שום קשר. ולא ממקום שאת חוזרת על עצמך עם אותו סיפור שנמאס לשמוע. (אחת)

כנראה שפשוט נמאס לשמוע אותי חוזרת על אותו תקליט ישן...דוקא זה נשמע לי מאוס ולעוס כבר. אבל תודה על הקרדיט לאודי..הוא באמת חושב לטובה אני יודעת...

מיכל, את יודעת? תמיד כשאני אומרת לה "אבל כבר דיברנו על זה", היא עונה "אז נדבר על זה שוב"... במילים אחרות, אם זה מה שמעסיק אותך, תמיד יש מקום להעלות את הנושא ולחזור עליו כמה שאת מרגישה שאת צריכה, בלי להתנצל.

כן, רק שפה זה לא טיפול..וזה אחרת....

הי מיכל, סליחה שאני מגיבה..בד"כ לא אוהבת להתערב..ולא יודעת אם זה יעזור לךלהרגיש יותר טוב.. אבל הרגשתי צורך לומר..שהסיפור שלך.. בקטע של הקשר המורכב הזה עם המטפלת.. הוא לדעתי הסיפור של כמעט כל המטופלים..(..במיוחד אלה שנמצאים ב"טיפול קיומי".. ולא ממוקד מטרה)..הקושי הזה כל כך מוכר..ואני מעריצה אותך..על האומץ להעיז להיפרד.. ..ואת בכלל לא מעיקה.. (מיקה)

תודה, זה בסדר להגיב, אני בשוק שבכלל כלכן הגבתן לזה...אין לך מה להעריץ תאמיני לי...זה לא כזה אמיץ...מרגישה שלאודי כבר נמאס מאותו "סיפור" או החזרה על אמביוולנטיות וקשקושי הקשר המסובך שלי איתה והבלאגן שלי....רק שהוא ככה עדין שכזה.......וטוב.....אז במקום לכעוס ולהגיד לי להסתלק הוא אומר בעדינות שזה אותו סיפור וששמענו אותו הרבה פעמים...אולי ביקורת בעדינות?????לא כן אודי?????? וגם ה"רק לבד ואי אפשר לבד"אז תחליטי כבר מה את רוצה מעצמך.......אתה צודק...זה כבר נמאס לשמוע שוב ושוב....

אודי הי, שאלתי לא מזמן על פרידה מהפסיכולוגית ומאז חלו שינויים, אז רק להזכיר את הרקע שוב: ( ניסיתי להוסיף תגובה לשא' ששאלתי בעבר, אך משום מה לא העלית או שלא "נקלטה" במערכת): בטיפול כבר שנה וחצי בערך. היא יוצאת לחופשת לידה. בערך 3-4 חודשים.בחופשה לא נהיה כלל בקשר.( גם לא מיילים או סמסים). אני לא יודעת מה לעשות עם זה. זה עיתוי גרוע מבחינתי. וגם מבחינת הטיפול. היא הציעה "מחליפה" זמנית לתקפ' הזו. מי? למשל המדריכה שלה.( אני "הדבקתי" למדריכה הזו כינוי לא מחמיא מזמן וללא קשר למצב. למה? כי היא שיתפה אותי פעם-פעמיים בזמן משבר במה שהמדריכה אמרה לה "לעשות". ומכאן- הכינוי הלא מחמיא ש"הענקתי" לה. כמובן שהפסיכולוגית שלי יודעת מזה.). בנתיים אנו ממשיכות לדבר על אלטרנטיבות נוספות ל"מחליפה". כרגע- ללא החלטה/פתרון. בעייה נוספת: לא מספיק שהחופשת לידה קשה לי מנשוא,ואני לא מסוגלת להבין איך אשרוד אותה עם הנתק המוחלט הזה שהיא צריכה( אגב- אנחנו נפגשות הרבה.והקשר קרוב), הטיפול יסתיים "טרם זמן" כי היא צריכה לעזוב את הארץ. לו"ז? בערך שנה מחידוש הטיפול לאחר שובה מחופשת הלידה. המצב הזה מאד קשה לי ולא פשוט עבורי. החופשה הצפויה, מה לעשות, שינוי המסגרת שהיא רצתה בו, ואנו מיישמות כבר מס' חודשים.( כגון:הפחתת התקשורת שבין הפגישות -שהייתה דבר שבשגרה בקשר ביננו). בכל אופן,עכשיו, אחרי שעברו כבר כמה חודשים ושאני יודעת שחופשת הלידה הולכת ומתקרבת, הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בעצם זה השינוי שחל בפסיכולגית עצמה. למרות שקשה להתרגל לפחות תקשורת בין הפגישות ולכללים החדשים שקבענו, ולמרות שגם נושא הפרידה שתהיה בחופשת הלידה מאד מטריד אותי, עדיין מה שהכי קשה לי זה השינוי ביחס שלה כלפי: היא פשוט השתנתה.איך זה בא לידי ביטוי? אני מרגישה שהיא פחות קרובה אלי. יותר מרוחקת. הרבה פחות חמה. כמעט כאילו מן הרגשה של : "היא כבר לא מסמפטת/אוהבת אותי כמו פעם". אני ממש יכולה להבחין בזה. כשדברתי איתה על זה, היא כן אמרה שחל בה שינוי. שהיא מודעת לעובדה שהיא "פחות חמה מפעם" , ושזה לא הכל קשור אלי... אולי זה ההריון, אולי עוד דברים בחייה, ואולי גם מה שקרה ביננו. ( והתגובה הלא קלה שלי לעובדת ההריון, ולידיעה שיש תאריך סיום לטיפול בשל העזיבה המתוכננת לחו"ל). שאלתי: גם אם אני מבינה את כל זה, עדיין זה מפריע לי. עדיין אני מרגישה שאבדתי אותה ביותר ממובן אחד. לא מספיק שהיא אכן תעזוב אותי כאשר תצא לחופשת הלידה, אני חשה שבעקבות השיונוי שחל ביחסה כלפי, היא למעשה עזבה אותי כבר עכשיו. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני כמעט מרגישה "מרומה". כאילו הפסיכולוגית שבה בחרתי לטיפול איננה עוד... שמי שהכרתי כבר לא קיימת. וזה פשוט מפריע לי להמשך הטיפול. לא יודעת מה לעשות. ואם בכלל אני אמורה לקבל כל כך הרבה שינויים... אני ממש מיואשת. מה עושים במצבים כאלו?

זאת אכן "הנקודה"..הכואבת.. בחיי..

נפגשתי איתה היום. והחלטתי שלא עוד. למה? כי כן. דברתי איתה על כל השינויים. ובפרט- על השינוי בה וביחסה כלפי. והיא? רק אמרה שהיא מודה- שהיא פחות חמה. ושהחליטה "לקחת צעד אחורה". ש"החם היה מתאים לתחילת הקשר הטיפולי.ושזה לא מתאים עכשיו". אני קצת גיכחתי. אמרתי לה שזה הכי מוזר. שהרי גם ככה לא חיפשתי חם. ושהיא הרי גם ככה מטבעה לא שופעת חם בלשון המעטה-זה אופייה, וזה בסדר גמור מבחינתי. לא חיפשתי רכות וחם כשבחרתי בה. חיפשתי אבל אותנטיות. ושהחם יהיה אמיתי. והוא אכן היה.ולכן לא ברור לי למה השינוי? כי רגש הוא רגש. גם אצלה. גם אצל פסיכולוגית. הרי היא גם בנאדם. והיא אמרה שזה "מכוון". ככה החליטה. ושלמעשה- "טייק איט אור ליב איט"...שזה מה שיש. ושככה היא. ושזה לא ישתנה. וזהו. ושאלו הנתונים. ושאם אני רוצה- אקח את זה. ואם לא- אז לא. ובנקודה הזאת החלטתי. ועניתי: שאם כך, וזה לא בר שינוי. אז לא. מה זה "החם התאים להתחלה?"... זה מצמרר אותי. מה זה? ואת מעט החם שכן יש מדוע לא להמיך ולהפגין? זה מוזר.ומכאיב. ואני בטח לא מרגישה מוכלת. וגם לא אהובה יותר. והיא אפילו מודה בזה. למרות שמבחינתה- "רוצה להמשיך"... אבל מבחינתי-זה "מוצר" שאני כבר לא מעוניינת בו. שלא מספק לי את מה שאני צריכה. גם שינתה את המסגרת- ואת זה כן קיבלתי. גם עוזבת לחופשה- בלי לתת לי שום פתח אליה בזמן הזה, אבל מה ששבר אותי היה היא. היא לא אותה הפסיכולוגת שבה בחרתי. כששאלתי אולי זה בגלל ההריון? היא אמרה שלא. היא פשוט ככה. החליטה. אז זהו. הודעתי לה. ויצאתי. ועכשיו? בא לי למות. כמו בשיר. כשלון בטיפול גרוע מלא לטפל כלל. ומה אני עושה עם עצמי עכשיו? אני צריכה עזרה רק כדי לצאת מהדבר הזה שהתפוצץ לי בפרצוף איתה. ואין לי. שום כתובת. http://www.youtube.com/watch?v=6l5AEqjICes איך היא יכולה להפוך את עורה ככה? ולהודות בזה?. למה?. איך מישהי מקצועית יכולה להטיל עלי לשאת בכל כך הרבה שינויים, בלי טיפה לראות אותי. רק בקשתי שתשאר היא. קיבלתי את המסגרת החדשה. קיבלתי את הפרידה. ורק רציתי שהיא- תישאר היא. או שלפחות אבין. איך אדם יכול להחליט להיות פחות חם? הרי זה רגש. רגש הוא לא החלטה...

בטח כבר הלכת להיום..?..יש לי נטיה לבוא כשמרגישה שכולם כבר עזבו..יודעת שלא באמת..אבל מרגישה יותר בטוח..יחסית..סתם אשליה..של פרטיות..שנפרצה הרבה פעמים בעבר..גם בהווה..בכל מיני מקומות שאמורים להיות בטוחים.. רוצה רק להגיב על שכתבת לי..מבינה שאפילו רגש שלילי..כמו פחד..עדיף על שומדבר בעיניך..כי זה אומר..שמשהו עדיין עובד..??..יכולה להבין זאת..אם מקדשים את החיים בכל מחיר.. אני כבר די מותשת.. אולי זה טוב שהזיכרון שלי מתעתע..למשל מסוגלת לא לזכור שלפני כמה ימים הייתי בשפל..שהייתי במקומות קשים.. וגם כשנזכרת במעורפל.. לא זוכרת מה הביא אותי לזה.. ולפעמים חושבת כמה זה מגוחך..אם הייתי מתאבדת..מצליחה..ומתה..כשאחרי זמן.. זה הופך לכזה חסר חשיבות..הבעיה שכל פעם יש גל נוסף כזה..שחור..שמוריד אותי שוב למטה..ועוד יותר..לתהומות.. סליחה.. אם מכבידה..אולי עדיף שאפסיק לכתוב כאן.. אודי??

יקירה.. אני מבינה שאת כבר עייפה.. עייפה מגלים של כאב ועצב שמתרסקים ואת איתם.. ואולי את מרגישה שבין גל אחד לשני נשארת רק איזו קהות רגשית, חוף מלא שברים של מה שהיה פעם חיים... ואני רואה שאת רוצה לפרוק, אבל אולי לא בטוחה איפה המקום לזה- האם את מכבידה, האם יש פרטיות.. ובגלל זה רציתי להציע לך את אתר סה"ר שבו אני מתנדבת.. יש לנו צ'ט שהוא אנונימי לגמרי ובו תוכלי לדבר עם אחד מאיתנו.. אנחנו לא פסיכולוגים אלא מתנדבים שעברו הכשרה ורוצים להיות איתך, להקשיב לך.. לתת לך מקום לפרוק ולחשוף קצת מהתהומות האלו, מהפחדים.. אנחנו נמצאים שם- http://www.sahar.org.il/ כל ערב בין תשע לחצות ואת מוזמנת בחום אם תבחרי.. שלך, מתנדבת סה"ר

מרגישה כמו ציפור שרוצה לעוף לפרוש כנף אבל יש כל כך הרבה קשיים בדרך עד שהציפור כבר שוכחת. שוכחת שהיא רצתה לעוף. שוכחת שהיא יודעת לעוף. שוכחת לאן היא רצתה לעוף. גם הדרך התערפלה לה . אני חושבת שגם נשברה לה הכנף. כאובה ומרוסקת. ח.

רציתי יעוץ חד פעמי מפסיכולוג אחר אולי...כי אני במצב שלא יודעת להתמודד איתו.....בסוף פניתי אליה....היא נענתה בחיוב (למרות שבזמנו בקשה שאתן צ'אנס לעד אחרי החגים.אז לא נתתי)...שוחחנו טלפונית.....הרגשתי פחות לבד....נתקעתי עם הרכב וחשבתי שראיתי אותה.הסתבר שלא.אולי רציתי לראות אותה כמושיעה שלי??????אוף........הלעולם זה לא יגמר?????????למה כל כך חשוב להקשר למישהוא????עדיין לא הבנתי מה כל כך טוב בזה??????זה רק גרם לי לכאב לב...לפעמים ממש מצטערת שנפגשתי איתה......למרות אהבתי אליה.......גם היא חושבת שטוב שנקשרתי אליה....היא אומרת שעדיף להקשר ולהפרד מאשר לא להתקרב בכלל...........זה רע רע רע כי אני זקוקה לה ולא יכולה יותר לבקש ממנה..למה ביקשתי שוב???????ולמה אכפת לה ממני??????????למה???????חיכיתי כאילו שתגיד שאין מצב שנשוחח כי צריך לתת צ'אנס לפרידה.....אבל היא הייתה מתחשבת כזו.למה זה מגיע לי הטוב שלה.כי הטוב שלה לפעמים כואב לי כל כך.............(למרות הכל היא כן עזרה לי בסוף).............אני חושבת שאני מתחרפנת........שלגשת לטיפול זה עוזר אבל זה גם הורס.....כי יש תחושה שאי אפשר לבד.....וזה לא אמור להיות כך.......אוף.........

איזה קטע מיכל, ניסיתי בכותרת לכתוב להתקשר / ולהפרד ללא הקו המפריד ,ולא הצלחתי.. מעניין .. כל כך הזדהתי עם מילותייך.. גם אני נקשרתי לחלוטין לאמא צביה. אני חוזרת ממנה עכשיו ועדיין שאריות הדמעות מרוחות לי על הלחי. הרטבתיהיום את המפית הזו שעל הכרית שלה לגמרי. גם אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותה וקשורה אליה..כל כך.. זה נראה בלתי אפשרי להפרד ממנה. ושוב ועדיין אני מתנדנדת עם כל הקטע הזה של להמשיך איתה כללית בגלל ההכנסות שמצטמצמות. היום ,כשהגעתי אליה הרגשתי כבר ניתוק ממנה ואמרתי לה שדווקה מתאים לי שהיא יוצאת לחופש.כך אתרגל לא להגיע אליה ולא אחזור גם אחר כך היא שוב דיברה על הגאווה שלי שמחרבת הכל .. התחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור. בלב אני מרגישה ממש את התיאור שלך. זה בלתי אפשרי להפרד. הכאב הוא בלתי נסבל..גם אני שואלת את עצמי בשביל מה להקשר כל כך ? הרי הכאב הוא בלתי נסבל.. שלך-במבי.

את יודעת, למרות שהטיפול שלי לא היה אנליטי, הוא היה אינטנסיבי מאוד,פעמיים בשבוע תקופה,שלוש פעמים לעיתים, המון מיילים, שיחות מעבר ועוד...הגעתי למקום שהרשתי לעצמי להיות כל כך קטנה..להגיע לרגרסיה (אף פעם לא הייתי ככה..).וכל זה נראה לי הפך את המצב לקשה....היא יודעת עליי יותר ממה שאני ידעתי :) עד כדי כך וזה הוביל לכל הסיבוך הזה....אוף..מצטערת, לא מסוגלת לכתוב משהו טוב.....סליחה.... הכאב הזה מובן..אבל אנסה טוב? נקודת האור היא שדברים עזרו והתקדמו אצלי בזכותה..אולי ננסה לראות זאת ככה? והיא היחידה שתמיד תמיד אפשר לחזור אליה..היא מוכיחה לי זאת כל פעם מחדש ואז אני פחות לבד..אודי, האם זאת הסיבה שזה טוב? אוף זה ממש מסובך כל הקשר הזה.........

אני הולכת ללמוד באוברטון וזה משמח אותי. http://www.overtone.co.il/default.asp?PageId=0 אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לשיר ולנגן.. לכתוב ולהלחין.. :)

איזה יופי :) טוב לשמוע שאת שמחה!!!בהצלחה...

מקווה שילך טוב.

אלה באמת חדשות טובות :) נראה מקום רציני ומרשים. בהצלחה לך.

ביתי בת ה-14 החלה בנטילת ריטלין 10 מ"ג בפעם הראשונה. היא מרגישה עצבנות יתר בתום השפעת התרופה.השאלה האם זאת תופעה זמנית או שכדאי להיוועץ ברופא לשינוי המינון?

אודי, מה עושים? יש דרישה לעלות את תדירות הפגישות ל-3 בשבוע, זה לא נראה לי מוצדק, אפילו מפחיד. האם זה קריטי מבחינה טיפולית? כי לי זה מרגיש מספיק פעמייים... מה אתה חושב? מנסיונך, מה ההבדל?

שלום רב, חברה שלי, בת 30, נמצאת במערכת יחסים עם בחור כבן 36, אשר חודשיים מהיום שהכירו אמר לה שהוא לא בנוי לזוגיות וכי הוא שוכב גם עם נשים אחרות. החברה נשברה כשהיא שמעה את זה, אך בכל זאת ממשיכה להיפגש איתו ואף להתמסר אליו באופן טוטאלי (בכל פעם שהוא מתקשר, היא מתייצבת אצלו וכו). חברים ייעצו לה לעזוב אותו כי היא מחפשת קשר זוגי ומשפחה והיא טוענת כי היא מאוהבת בו קשות וכי היא לא מסוגלת לוותר על הזדמנות שכזאת. בינתיים היא נכנסה לדכאון (יש לה הסטוריה של דכאונות והתנסויות קיצוניות בעברה והיא נפגשה עם פסיכולוגית בעבר) והתחילה לקחת כדורים נגד דכאון אחרי שביקשה מרשם מרופא המשפחה שלה. אני והחברות האחרות שלה רואות אותה דועכת לנגד עינינו ומתמסרת בצורה קיצונית לבחור שאומר לה באופן חד משמעי כי הוא לא ייתן לה את מה שהיא רוצה ויתרה מכך - היא מתמסרת לבחור שמערער לה את הבטחון. ניסינו להפנות אותה לטיפול והיא לא מוכנה לשמוע על כך, למרות שהיא מודה כי יש כאן אלמנט של מזוכיזם. היא לא מאושרת וברור שה"זוגיות" הזאת רק מאמללת אותה עד כדי מצב של דכאון, אבל אנחנו חסרי אונים. חשבנו לקיים התערבות (כמו שעושים במקרים של התמכרות), אבל זה ירד מהפרק. אשמח לקבל את עצתך בנושא. תודה.