פורום פסיכולוגיה קלינית

לפני כמה ימים היתה פגישה אחרונה של טיפול מוצלח ועוצמתי מכל בחינה שרק אפשר לחשוב עליה. מאז אני מאוד נרגשת. אני חושבת על הפגישה האחרונה, הדברים שנאמרו... החיבוק. אני גם קצת עצובה וחוששת שבהמשך ארגיש במצב יותר. כל היום באיטנרנט מחפשת מאמרים על פרידות, על פגישות אחרונות. עושה לי טוב לקרוא שוב ושוב שטיפול צריך להסתיים. הוא צריך. זה לא רק אני :-) המטפלת מאוד משמעותית עבורי. קרה שם משהו, יותר ממשהו והיא בליבי והיא בראשי. ואני מרגישה קצת מוזר.

אני עדיין גרה עם ההורים ויש לי היסטוריה של יחסים לא נעימים עם אמא שלי מהילדות שהייתה מתייחסת אלי מאוד בקור, דוחה, מנוכרת, צורחת.. כל פעם שאני חושבת להביא ילדים בעצמי אני נזכרת בזה ופוחדת להיות אמא לא טובה, שאגלה בי משהו ממנה והחשש הזה גורם לי להעדיף לבחור לא לקחת אחריות ולא להפוך להורה בעצמי, כולל גם סיבות נוספות של שיקולי העדפות ונוחות וכ'.. בכל אופן זאת לא בחירה קלה כי אני יודעת שהפצעים שהסבו לי בעבר קשורים לזה וויתור על חווית ההורות היא גם מחיר, הפסד של משהו שיכול להיות מופלא.. אז יצא שמהכאב דיברתי עם אמא שלי על זה, התלוננתי לה (בפעם האלף) שאני לא רוצה להיות הורה כמוה ויביא ילדים רק אם יהיה לי בטחון פנימי שזה לא יהיה אותו 'שחזור' ובקיצור נסחפתי להעביר ביקורת שוב ולמנות דברים שעשתה ופגעה בי... היא הקשיבה ,די בהבנה הפעם, אבל פתאום אבא שלי יצא מהחדר והתערב ואמר שהוא לא רוצה שהשיחה תמשיך כי הוא מכיר אותנו 'ויודע' שזה יגיע לצעקות אח"כ וריבים.. בקיצור ניסה לסתום פיות ולהסיח נושא. אמר לי "למה התחלת עם זה? לא היית בטוב לפני כמה דקות? למה התחלת שוב עם הנושא הזה? למה לחפור ברע?" ניסיתי להסביר לו שזה פצעים עמוקים ופחדים שנוגעים לעתיד, שכל פעם שאחשוב להתמודד עם הורות זה בטח יתעורר, אפילו אמא שלי ניסתה לומר שהיא מבינה מאיפה זה בא. אבל הוא לא רצה לשמוע וטען שזה לא נורמלי ושמבחינתו זה ברור לו ששיחות כאלה מגיעות לצעקות וריבים אח"כ והוא בטוח שככה יהיה.. שהוא מכיר אותנו... אמא שלי בפתאומיות הגיבה בחוסר סבלנות בנימת דחיה (דפוס מוכר שלה)לעצם השיחה שהתנהלה ביני לבין אבא, היא חוותה את זה כאילו אנחנו מתווכחים (מבחינתנו דיברנו) ואמרה בחוסר סבלנות ועצבנות שנפסיק ונתרחק ממנה כי היא לא יכולה לסבול את הויכוחים האלה.. אבא שלי ניסה לדבר, גם אני ניסיתי לדבר איתו אבל לא הסכמנו על כך שגלישה לצעקות בריב זה לא משהו 'לא נורמלי' ויכול לקרות לפעמים ושזה לא נורא (לדעתי).. בשבילו זה נורא. הוא ניסה לפנות לאמא שלי שתבין לתחושתו, את זוית מבטו על 'ההתנהגות הלא נורמלית', אבל היא הגיבה בעצבנות אטומה אליו ש'די! היא לא יכולה יותר לשמוע' כאילו הכל מעיק עליה..אי אפשר היה לדבר ככה עם גישה שלה, ואז אבא שלי בעצמו הגיב בדיוק איך שהוא לא רצה שאנחנו נתנהג, במן התפוצצות רגשית והתחיל להתלונן בדרמטיות נסערת ש- למה זה מגיע לו ושאם אלה החיים הוא שונא את זה שהוא מוקף בדברים כאלה ושמוטב מותו ונכנס לחדר למיטה ונאנח ונאנק שם, לא רוצה לראות אף אחד..... בעצם הוא איבד שליטה על ויסות הרגש שלו, נראה לי שמזה הוא פחד מלכתחילה שיקרה אצלי. אותי לא מפחיד להתעצבן בויכוחים איתם כי אני לא מרגישה שזה איבוד שליטה אלא פורקן וברור לי שארגע מזה והכל יחזור להיות בסדר. הוא חושב שזה לא נורמלי להיות יום אחד עצבני ויום שני רגוע. כאילו צריך להיות דבר עקבי אחד וחיובי כמובן. לדעתי כשיש פצעים פנימיים שסוחבים ומתמודדים איתם אז מצבי רוח הם חלק מלהיות אנושי לא? איך אפשר רק להיות בטוב כל הזמן? זה לא מזוייף? בכל אופן הוא טוען שעצם החפירות וההתעצבנות הזאת היא לא נורמלית.... אז מה דעתך אודי? איזה מן דינמיקה משפחתית ארורה זאת שכל אחד מצפה בתורו מן האחר שיסתום את פיו ורגשותיו כדי לאפשר 'חיים נורמלים'? והאם להתעצבן בריב עד שמרימים קול זה באמת כזה נורא ו'לא נורמלי'?

הי שירלי, בהצלחה עם הפורום החדש!! יש לי שאלה לגבי שיטת הטיפול המתאימה לי. אני סובלת מדיכאון וחרדות.אני יודעת מה הסיבות לדיכאון ולחרדות אבל אני לא ארחיב(ברשותך) בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי במרפאה ציבורית,טיפול דינמי פעם בשבוע ובמקביל טיפול תרופתי לאחר כשנה הפסקתי עם הטיפול התרופתי והשיחות ואחרי כמה חודשים פניתי שוב, הפעם לפסיכולוג פרטי והייתי אצלו בטיפול כשנה אבל ללא טיפול תרופתי שני הטיפולים הסתיימו בכעס ואכזבה שלי מהמטפלים,דיברנו על זה ועל למה אני מאוכזבת וכו' וכו' אני לפחות שמתי הכל על השולחן ועדיין...נשארתי בתחושה שלא מבינים אותי עד הסוף בתוך הטיפול ואז פשוט הפסקתי לבוא. מאז עברו להם כארבע שנים ללא טיפול מסודר ,הייתי במס' פגישות הכרות עם כל מיני פסיכולוגים אבל לא הרגשתי שמשהו מתחבר ויחד עם זאת כן מרגישה צורך להיות בטיפול ,ולא סתם כי "בא לי לדבר" אלא כי באמת אני רוצה לעשות שינוי(לנסות לפחות..) כמעט כל המטפלים שהייתי אצלהם לא נתנו לי תחושה הכי נוחה..ולא הרגשתי שיש חיבור וכימיה איתם היו גם כאלה שטענו שהטיפול היחיד המתאים במקרה שלי הוא אנליזה זו דעתם המקצועית ,אני לא מסכימה עם זה,אני חושבת שגם פעם בשבוע יכולה לעזור. האם אני אמורה להקשיב לדעה מקצועית של מישהו? או ללכת על מה שאני מרגישה שנכון לי? הרי לא כל המטפלים יהיו בדעה שאני חייבת אנליזה ויהיו גם כאלה שיחשבו שפעם בשבוע זה בסדר ושאלת מיליון הדולר,אני רוצה להתנצל שאני שואלת את זה אבל אני בנאדם מאוד חשדן.. האם יכול להיות שפגשתי מטפלים לא ישרים ולא הגונים שבכוונה הציעו לי אנליזה כי זה יותר משתלם להם כלכלית? ואיך מוצאים את המטפל או המטפלת המתאימים? אשמח לשמוע את דעתך עברתי המון דברים נורא קשים בחיים ואני לא ארחיב...וכל מה שעברתי משפיע עליי לרעה.וזה מתבטא בהמון בכי ,דיכאון אני באופיי מאוד חרדתית ,למרות שלא רואים עליי ,אני ממש לא משדרת לא דיכאון ולא חרדה, אני כל הזמן "שומעת" מאנשים שאני בחורה נורא עוצמתית ,חכמה מדהימה ויפה אבל אני לא תופסת את עצמי ככזו. אני בעיקר חושבת שאני לא "שווה" ואני רק משדרת לסביבה את מה שאני רוצה לשדר אבל בעצם אני ממש לא כזאת אני מאוד לא מרוצה מעצמי בשום בחינה אני לא מרוצה מהעיסוק שלי,אני עובדת רק כדי להרוויח את הכסף ואני מתה לעזוב את העבודה וגם בזוגיות,תמיד בחרתי לעצמי בני זוג שהם כביכול (לטעמי) לא הכי איכותיים ולא עשו לי את זה מבחינת מראה (אני בחורה יפה) אבל מאוד אהבו אותי,פינקו אותי בלי סוף (יש לי חסכים אולי כי גדלתי בבית שבו לא קיבלתי את מה שהייתי אמורה לקבל כילדה וכנערה) יצא לי להכיר בחורים שעונים על הדרישות שלי מכל הבחינות,איכותיים, מדהימים אבל פחדתי שבהמשך הם יעזבו אותי כי הרי הם בחורים איכותיים אז למה שהם יישארו איתי ? מבחינתי אני בתפיסה שלי לא ראויה להם ולא שווה אני לא מחפשת את אביר חלומותיי אבל אני בת 29 אני רוצה לממש את האמהות ולהיות בזוגיות עם בן זוג שיתאים לי ,במיוחד בשבילי הבעיה שאני חוששת מהכרות עם בחורים שיש בהם את התכונות ש*אני* מחפשת בגבר,אני אוהבת גברים מעניינים ,חכמים,רגישים ועוצמתיים אבל אני לא מאמינה שמגיע לי מישהו כזה . הכרתי המון בחורים איכותיים ו"שווים" .הם היו מעוניינים בי ולא נתתי להם צ'אנס כי פחדתי להתאכזב מהם בכל המערכות יחסים שלי,שהיו ארוכות ..התפשרתי.. המערכת האחרונה הסתיימה לפני כחודש,אחרי 3.5 שנים כי לא רציתי להתפשר .. אבל אני שוב ושוב מתפשרת ,הערב אני יוצאת עם מישהו ששוב לא מוצא חן בעיני ..ובא לי לבטל אבל לא נעים לי לבטל...ואני הרוסה עכשיו...בא לי להיכנס למיטה ולישון ולא לענות לו לפון ,אבל אני לא אעשה זאת.. עוברות אצלי כל מיני מחשבות עכשיו אני חושבת שאני צריכה להגיד תודה שגברים בכלל מסתכלים לכיוון שלי .. יש בחורות שגם את זה אין להם ,ולי יש המון מחזרים אז למה אני מתבכיינת פה?? וגם הורס אותי שאני לא מרגישה כלום לבחור הזה שאני יוצאת איתו היום ואני מרגישה מועקה כשאני מדברת איתו כי הוא כל כך לא מוצא חן בעיניי ,אבל כרגע הוא האופציה היחידה לזוגיות ,הוא ממש מעריך אותי ואפילו מעריץ אותי ואוהב אותי אני לא יודעת מה לעשות אם להתפשר או לא.. אמנם אני רק בת 29 אבל אני מרגישה כאילו אני בגיל המעבר כאילו עוד מעט אני בבית אבות ופספסתי את ההזדמנות לזוגיות שתוביל למיסוד ולילדים .וכדי להגיע לזוגיות המתאימה אני אהיה חייבת להתפשר וללכת על בחור שמעוניין בי גם אם איני מעוניינת בו. אני לא צופה לי עתיד טוב עם הפשרות,אבל אולי כשאביא ילדים ואני נורא יאהב אותם אז זה ימלא לי את החוסר אהבה לבן זוג ואת היעדר הרגשות הרומנטיים? לא יודעת...אני נורא מבולבלת... בסה"כ רציתי לשאול על שיטת טיפול המתאימה לי ותראי לאן הגעתי חפרתי לך... אז סליחה שארוך.. כנראה שהכל יושב עליי כבד והייתי צריכה קצת מילים,מקווה שזה בסדר

שלום לך, "הייתי צריכה קצת מילים": הנה, במילים שלך, אמרת משהו על מה, עבורך, מקל "כשהכל יושב עלי כבד." כשמתחילים לשאול, מתוך סבל כזה שאת מעידה עליו, ומתחילים לדבר, אכן מגיעים רחוק, כפי שאת אומרת בסיום דבריך. זו בדיוק הדרך שמציעה הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי מספר הפגישות בשבוע. אין סטנדרט קבוע מראש למספר הפגישות בשבוע, משך הפגישות, משך האנליזה, משום שמה שמנחה אותה הוא ייחודיותו של הסובייקט. משום כך היא טיפול גזור כפי מידה: מידתו של הפונה אליה. פסיכואנליזה היא ריפוי בדיבור הנשען על אמונה בלא מודע ובכוחן של "קצת מילים." יש לה כלל בסיסי אחד: כלל הדיבור באסוציאציה חופשית של האנליזנד (זה הפונה לאנליזה). הוא -- ולא האנליטיקאי -- זה שבסופו של דבר מפרש את חלומותיו, את זכרונותיו, את דיבורו ... לכן, יש משהו מן העמדה האנליטית עצמה בסרוב שלך לקבל קביעות אדנותיות בנוגע לסוג הטיפול המתאים לך ומספר הפגישות בשבוע. ישנן אנליזות שתדירות המפגשים בהן, בתקופות שונות, היא פעם בשבוע או אף פחות מכך. יש גם משהו בעמדה האנליטית בהתעקשות שלך על המטפל ה"נכון," זה שתהיה איתו "כימיה." בפסיכואנליזה אנו קוראים לכימיה זו "העברה," והיא למעשה הנחה (לאנליטיקאי) של ידע (על הסיבה לסבל שלי). פרויד מלמד אותנו גם שההעברה היא סוג של אהבה וכי האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של הסובייקט. לכן יש קשר בין החיפוש שלך אחר בן זוג, פרטנר בחיי האהבה, לבין חיפוש מטפל "מתאים." מה שניכר מכל מדבריך הוא שאת מחפשת את הנכון ביותר עבורך, אינך מוכנה לקבל תכתיבים של "מומחים," וחשוב מכל, יודעת לעשות שימוש ב"קצת מילים" שלך על מנת למצוא הקלה ומענה לשאלות שאת שואלת, שהן שאלות בשדה האהבה והמיניות. אלו בדיוק התנאים בהם עשויה להתחולל אנליזה. ייתכן שזהו רגע נכון לפנות ... בהצלחה, שירלי שרון-זיסר

היי, התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני ונפגשנו עד כה כ 5 פעמים (פעם בשבוע). אני מטיל ספק ותוהה מיהו הפסיכולוג הטוב? איך אדע שהוא אכן מתאים עבורי?. מצד אחד נפתחתי אליו בצורה מהירה וקיצונית והוא טוען שיש לו ניסיון בבעיה שבגללה פניתי אליו, מצד שני אני מחפש משהו פרקטי להאחז בו, אני מנסה להפוך את המלל לעבודה מעשית שתחולל שינוי בחיי. אז אשמח אם תוכל לתת כאן בפורום הגדרה למהו פסיכולוג טוב בענייך ותוך כמה זמן ניתן לדעת האם הטיפול הולך לכיוון הנכון?. תודה רבה!

האם תעריף של 350 ש"ח לאחר הנחה מ 400 ש"ח נחשב לסביר עבור 50 דקות טיפול?. שאלה נוספת - האם לדעתך המחיר יכול לרדת בשנית לאחר שנה של טיפול?. האם נהוג שהמחיר מתעדכן לאחר זמן מסויים?.

היי אודי. שאני חושבת על הטיפול שעברתי, יודעת שבמידה רבה במהלכו התקיימתי לי בפנטזיה, תפסתי מהמטפלת 'מומחית' חשבתי שיש לה 'ידע מיוחד', שתוכל להסביר לי דברים על עצמי ובכלל על החיים, חשבתי שהבנות צריך לחפש ולתור אחריהן במישור השכלתני, מתוך קריאה בספרים (שבהם נברתי רבות בזמן טיפול), אבל באיזשהו שלב אחרי תלות במטפלת, תסכול שהסבה לי וכניסה לאימפקט רגשי מאוד מכאיב ונוראי שקרה שם פתאום 'נפתחו לי העיניים' בצורה אחרת והתחלתי לראות את אבא שלי אחרת, והתחלתי לראות סביבי שיש אנשים עם שמחת חיים שנמשכים להנאות חברתיות, פתאום ראיתי שיש להם משהו שאין לי, שאני נאחזתי בדימויים נרקיסיסטיים בעיני רוחי כדי להרגיש טוב עם עצמי , למשל האדרתי אינטלקט וזלזלתי בהנאות חיים 'פשוטות והמוניות' כמו מסיבות או אופנה, טיולים ויציאות. במהלך הטיפול הבנתי שביטלתי את כל ההיבטים של הנאה חושית ספונטנית מהחיים הממשיים, וחייתי בדימיון הרגשי או בשכל. כמובן שזה היה גילוי מכאיב בשבילי וטלטול נרקיסיסטי קשה.. השאלה האם זה ניתן לשינוי? האם אופי ניתן לשינוי? וגם איך פותרים את התחושה הפוצעת נרקיסיסטית שאנשים שהם יותר משוחררים ומוחצנים כאילו מסתכלים ומנתחים אותי, אומרים 'זאת חנונית'. זה ממש מעליב ומעצבן :/

הי לך שרון ברוכה הבאה ובהצלחה לך -לנו בפורום החדש . אני כתבתי הרבה בפורום של ענבל בזמנו פורום פסיכותרפיה . אני מטופלת בפסיכותרפיה כבר שלוש שנים . מעניין שבדיוק עכשיו בשבוע הבא אני מתחילה טיפול באנליזה . במבי את לא לבד......... אני עוברת תקופה מאוד לא פשוטה והחלטתי ללכת לטיפול הזה בשביל התמיכה שאני אוכל לקבל בו . אני רוצה לשאול אותך שרון - האם בטיפול אנליטי מגדירים מטרות? איך יודעים שהטיפול מצליח ז"א מה הקריטריונים שאומרים הנה השגנו !!! אני שואלת את זה בגלל החשש שלי שהטיפול יהיה ארוך מאוד ושאני ילך לאיבוד באמצע ....... למרות שאני מאוד סומכת על המטפל שלי ....... מקוה שהובנתי. שבת שלום אדוה

אדווה יקרה, ברוכה הבאה לפורום פסיכואנליזה. הפניה לאנליזה היא רגע לא פשוט. זהו רגע של הימור: הימור על דרך הלא-מודע, הימור על קריאת מה שנכתב בדיבור של עצמך, הימור על המפגש עם האינטימי ביותר של החיים שהוא בה בעת גם הזר ביותר. למעשה זהו הימור שכרוכים בו עצם החיים של מי שפונה לאנליזה. לכן, הפנייה לאליזה עשויה להיות מלווה במועקה, כזו שאת מעידה עליה. עצם הופעתה של המועקה מעידה על האומץ והרצינות של הפנייה שלך לאנליזה. במהלך אנליזה, המועקה מושמת בעבודה, עבודה של דיבור סובייקטיבי המתמיר אותה, לפחות בחלקה, לידע חדש, ידע לא מודע. ההופעה של ידע סובייקטיבי במקום בו היו מועקה וסבל מלווה בהקלה ובשינויים ממשיים בחיים, שלא ניתן לצפותם מראש, אך ניתן להבחין בהם בברור. אלו הם האפקטים של העבודה האנליטית. סיומה של אנליזה, ממש כמו הכניסה אליה, הוא אקט של סובייקט, פרי הכרעתו של האנליזנד (שלכן איננו מכנים אותו "מטופל") ולא של אמת מידה אוניברסלית, חברתית, לא של דעתו של המטפל, ולא של מטרה נתונה מראש. זה מתוך רגע היציאה שניתן לקרוא, בדיעבד, איזה פתרון לסבל עמו פנה הסובייקט ייצרה האנליזה, כלומר מה הייתה ה"מטרה" שלה. ההכרעה על סיום האנליזה באה בדרך כלל עם תחושה ש"זה" -- האהבה לאנליטיקאי, ההנחה שהוא יודע משהו על הסבל הפרטיקולרי שלי, או כפי שניסחת זאת, "אני סומכת עליו מאד," -- "נגמר." מכאן ברור, שגם משך האנליזה אינו ידוע מראש. גם בנקודה זו הפסיכואנליזה תפורה לפי מידתו של הסובייקט שבוחר לעשות בה שימוש על מנת לשנות דבר מה בסבל הפוקד אותו בחיים. אין משך סטנדרטי של אנליזה. האנליזה של המלחין גוסטב מאהלר עם פרויד, למשל, נמשכה פגישה אחת. ישנן גם אנליזות ארוכות. מה שמלמדות האנליזות, בלא קשר למשכן, הוא כי לדיבור הסובייקטיבי שמזמינה ומאפשרת האנליזה אפקטים מקלים שניתן להבחין בהם מהר למדי. במהלך אנליזה אנו אכן מאבדים. אנו משלמים בכסף וזמן, שהם רכיבים ממשיים של החיים, כמו גם בהבאה של גופנו, פעם אחר פעם, לנוכחות בפגישה האנליטית. אנו משלמים במילים שאנו אומרים בפגישות, שאומרות את האינטימי ביותר שהוא גם הזר ביותר שבנו. במהלך אנליזה, אנו גם נתקלים באובדנים שונים, גילומים שונים של מה שאין לנו בשדה הסיפוק. אותו חסר בשדה הסיפוק שנתקלים בו שוב ושוב באנליזה הוא מה שכינה פרויד "סרוס." פרויד לימד גם שאותו אבדן סיפוק ממשי הוא חיוני: חיוני לחיים הסובייקטיביים ולמעשה לעצם האפשרות לדיבור. יוצא מכך שהאבדנים השונים בהם נתקלים בהלך אנליזה פועלים כחלק מהריפוי, וכי ההקלה בסבל שעימו ובעטיו פונים לאנליזה היא במידה מסויימת תולדה שלהם. זאת משום שהסבל עימו פונים לאנליזה כרוך לעיתים קרובות בסיפוק נסתר. העבודה האנליטית על ההתקלויות בסרוס הכרוכות בה מאפשרת לוותר על משהו מסיפוק זה בסבל, לאבד אותו. מה שאובד באנליזה, אם כן, אינו "עצמי," אלא אם כן "עצמי" פרושו עצם סובל, הוייה של סבל. אך ככל ש"עצמי" מכוון לסובייקט של הלא מודע הפרטיקולרי שלך, הכרוך בזכרונות מודחקים שלך, במילים ששמעת, חוויות שחווית, וקשרים שטווית בין אלו, עבודה אנליטית לא רק שאינה מאבדת אותו, אלא היא-היא התנאי להגחתו, ועימה, עליית תחושת החיים. דרך צלחה, שירלי שרון-זיסר .

הי שרון תודה על תשובתך המפורטת . מה שלא הבנתי את סוף תשובתך על הסבל ועל הסרוס שפרויד דיבר עליו וגם על העצמי. קראתי כמה פעמים ולא הצלחתי להבין . תוכלי לפשט את זה קצת ? אני רוצה לספר לך על חוויה שחוויתי עכשיו . אני עם תואר ראשון . בעקבות משבר נפשי שעברתי איבדתי מקום עבודה מסודר שעבדתי בו שש שנים. כרגע אני עדיין לא מצאתי עבודה במקצוע שלי לכן אני עובדת בעבודות פשוטות יותר . והלכתי עכשיו לנסות לעבוד בנקיון . ואני מרגישה שזה לא הצליח לי שהיא לא היתה מרוצה ממני היא לא אמרה לי לבוא בשבוע הבא וגם היו לה הרבה הערות בקיצור לא הלך . ואני מאוכזבת . קשה לי לשאת אכזבות ותסכולים. לא נורא זה יעבור ..... שתהיה לך שבת שלום אדוה

לא יודע כבר מה לעשות בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה, אצל פסיכולוג קליני מומחה (מטעם קופת החולים) בדיכאון, מטופל תרופתית כבר 3 חודשים, הפסיכיאטר העלה את המינון לפני כשבועיים.. לא מוצא את עצמי..רוצה לחזור בתשובה אבל מפחד "לברוח" לדת מתוך חולשה..מדבר עם הפסיכולוג אך חושב שהוא "מסבן" אותי ודואג לאינטרס הכלכלי שלו (דיברתי איתו על כך)..הוא אומר שאני צריך "ליווי"..רקע על עצמי: עברתי התעללות נפשית מצד אם שנטשה במהלך החיים..כיום בן 24 מתגורר לבד..הורים גרושים..בקשר "צולע" עם ההורים כרגע..אבל קשה מאוד, אימא בקושי מתפקדת... אובחנתי בחרדת נטישה בטיפול הקודם שלי לפני כשנתיים..טיפול שהיה צולע ולא עקבי..הטיפול הנוכחי הוא שבועי ועקבי (דינמי?) ממ..זהו..מחפש תשובה בעקרון..מחפש דרך..ללכת בה..לשמוח בה..יוצא עם חברים..עם בחורות..ביטחון עצמי לא כל כך בשמיים...ממ...וזהו.. מה לעשות?

מזה שנים רבות אני סובל " מתסמונת מעי רגיז " לפני נסיעות יציאות מהבית וכ .. מחפש טיפול תכליתי מומלץ

הי אודי למה לא פרסמת והתייחסת להודעה שהוספתי בתגובה להודעה שלך מלפני . . .. דיי הרבה זמן 17.12.12

שרק רוצה שיעברו כבר. קשה להיות  בריאה.

יכול להיות קשר בין התקפי חרדה.. (מאובדן קרובים משיגעוןמבדידות לנסיבות שבהןמרגישה שנכפית לעשות דברים בניגוד לרצוני? מקוה שהפעם תענה לי..(מרגישה אבודה ותלושה)..תדה

היי אודי , תגובה שכתבתי למילים לא התפרסמה..

שלום אני בת 27 ומגיל 12 בערך אני נוהגת לנשוך בלי לשים לב את פנים הלחיים שלי. כשאני הולכת לבדיקות שגרתיות במרפאת השיניים, הרופאים מזהירים אותי ואומרים לי להפסיק כדי שהמצב לא יתפתח לגידול. ניסיתי כמובן להפסיק, אך אני לא מצליחה. יש איזושהי עצה מה ניתן לעשות כדי להפסיק?

איך אפשר להפסיק את הרגשות...? לא להרגיש שום דבר? לכבות את הרגש??? לא יכולה יותר לשאת את זה...

שלום כיצד עלי למצוא פסיכולוג באיזור ירושלים. בת 39.

רוצה לשתף ולשאול אותך.. לאמא צביה יש גינה קטנה ובה רקפות. לפני מס' ימים כשעמדתי בפתח דלת הכניסה שלה, שמתי לב לרגבי אדמה שמפוזרים קרוב לדלת. כשנכנסתי ,התייחסתי ואמרתי לה, תראי, מפוזרים כאן רגבי אדמה.לא זוכרת מה הגיבה ואם הגיבה בכלל לדברים הללו שלי. שלשום כשהגעתי אליה,פתאום שמתי לב שבגינה שלה ישנם שני "פצעים גדולים" ,2 בורות כאלו באדמה וחסרים מהם רקפות. כשנכנסתי ,שאלתי אותה, מה זה צריך להיות ? והיא ענתה לי שהם נעקרו מהאדמה ע"י מישהו.. שאולי מישהו חמד אותן, עקר אותן מהאדמה ולקח..ורגבי האדמה המפוזרים הם מהמקומות בם נעקרו הרקפות הללו. קצת הזדעזעתי..(קצת יותר מקצת..) גם מעצם הגניבה, אך בעיקר מהעקירה הזו של רקפות עדינות..איך אפשר לעשות כך לרקפות ולך תדע כמה שורשים "ההוא" קרע מהן ?ולמה ? ובאיזה רשות ? כך, אדם ניגש לרקפות עדינות ותולש אותן מהאדמה ???? כמובן דיברנו על כך עוד ועוד וככל שדיברנו על זה הרגשתי בלק אאוט ,הרגשתי שאני ממש לא מצליחה לשמוע את אמא צביה יותר ,(פיזית,התחלתי לשמוע אותה מאוד עמום כזה) והרגשתי שאני חייבת !!!!!!! ממש חייבת !!!! להתיישב על הרצפה ולחבק לה חזק חזק את הרגליים .(כמו שכבר עשיתי פעמיים או שלוש פעמים) בקושי הצלחתי להגיד לה שתעביר נושא. היא הבינה (ואולי אמרתי לה ?) שזה בגלל הכמיהה הזו המטורפת שמתעוררת אצלי ומשתלטת עלי לחלוטין.. וואוו איזו פגישה קשה זו היתה עבורי.. בשלישי אנחנו לא נפגשות ובמהלך אתמול כל הזמן דמיינתי את התמונה שאני באה היום ורואה שוב את 2 הבורות הללו החשופים ללא הרקפות ואמרתי לעצמי "אין מצב, אני אבוא ואתיישב על הרצפה ואחבק אותה ומצידי שהעולם ישרף) כל הדרך אליה כבר התחלתי לריב איתה בדמיון אך כשהגעתי אליה הופתעתי מאוד ! לגלות שהבורות מכוסים שוב ונמצאות שם רקפות חדשות.. כשנכנסתי אליה עוד ניסיתי לריב איתה (בגלל שכבר הייתי "בתוך הריב"-בדמיון ) לאט לאט נרגעתי וכמובן שיתפתי אותה בכל. אבל אני לא מצליחה לראות ולהבין מה קרה/קורה כאן.. אודי, יש לך איזשהו הסבר לכל הקטע הזה ? שלך-במבי.

ואם המטופל רוצה בפגישה אחרונה? מקובל? יש מצב שהמטפל יתנגד לחבוק פרידה?

יש לי פחד מוות שמתבטא בזה שאמא שלי הלכה לקורא בקלפים והיא שאלה אותו ובגלל שכולם נהיו נחמדים אליי בזמן האחרון אני חושב שאני הולך למות גם בשכל הישר ואם אתה יכול להמליץ לי על ספר שיעזור לי לגדע את הפחד שלי מעכבישים אחת ולתמיד ואם אני יכול לטפל בעצמי בו זמנית גם בארכנופוביה וגם בOCD דרך ספרים בתודה מראש

תודה רבה דרך אגב היום התחלתי טיפול

שום קוראת בקלפים לא מנבאת מוות. גם כי היא לא יכולה ואם כן- היא לא רוצה.

שלום אודי, אשמח לשמוע את דעתך בנושא שמאוד מטריד אותי: עצלנות עצלות או איך שלא תקרא לזה... מצד אחד אני מרגישה כמו פרזיטית ומצד שני לא עושה שום דבר מועיל ובעיקר מבזבזת זמן. אני רוצה מאוד להשתנות ולהיות קצת יותר חרוצה באופן קבוע, בשביל זה אני הולכת לטיפול, אבל זה לא כל כך עוזר לעניין הזה כרגע כנראה... ואם אני לא יכולה להשתנות? אם עצלנות זה פגם אורגני/ גנטי? מה עושים? ממשיכים לחיות כמו כמו טפילים ?

היי מילים. לא אודי אבל חשבתי להתייחס בכ"ז :) כשקראתי אותך ניכר שאת שופטת את עצמך על כך שכנראה רמת התפקוד שלך לא עומדת בסטנדרטים שיש לך. נראה לי שכדאי לגלות סובלנות עצמית למצב הזה. גם אני אחרי משבר נפשי חוויתי צמצום בכושר התפקוד שלי ולמרות שמאוד רציתי להגיע ליכולת תפקודית של לתקתק דברים ולמצות את הזמן הפנוי, לא להתעצל, להשקיע ולקצור לי הישגים, הבנתי שזה פשוט לא הקצב הפנימי שלי ואם אני אנסה לכפות על עצמי משהו שאני לא באמת מרגישה שטבעי לנטיות ויכולות שלי אז זה רק יזרוק אותי למקום של לחץ וסבל שבתורו יוביל לאכזבה נוספת מעצמי. למדתי להרשות לעצמי לקחת פסק בזמן מהתמודדויות מעשיות כדי לבדוק איך וכמה מתאים לי.דווקא אחרי שמקבלים את המצב בהווה, מרפים מציפיות קודמות שהיו אפשר להתפנות לבחון מה את כן יכולה לעשות ממקום חדש שכבר לא מלקה את עצמו ושופט. תרשי לעצמך להיות סבלנית וסובלנית עם עצמך. אני לא חושבת שאנשים הם עצלניים. פשוט לא לכולם מתאים לחיות סגנון חיים שהוא 'מירוץ השגים' מלחיץ ושוחק.יש אנשים בקצה השני שלא מסוגלים לאפשר לעצמם רגע של נחת והפוגה בתוך עשייה תזזיתית ואולי הם נראים חרוצים מבחוץ אבל בפועל לפעמים הם סובלים בתוך תוכם מזה ובורחים ממשהו רגשי, כך להיות חרוץ באופן קבוע זה לא משהו שטוב בהכרח. הכי טוב ועדיף להגיע לאיזון, כל אחד ואיזון שנכון לו. זה תהליך של חיפוש כזה.. מאחלת לך המון בהצלחה ושתמצאי את האיזון שלך גם בעשייה ובכלל.

תודה על ההתייחסות העצות והאיחולים הטובים. מאחלת לך גם בהצלחה ושיהיה סופ"ש רגוע וחמים.

וסליחה על ההודעה המביכה שלא משקפת את המציאות האובייקטיבית.

שלום רב. שמי עלמה, ואני מרגישה בזמן האחרון שאין לי מקום בעולם הזה. אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשביל להתגייס לצה"ל, לא מספיק טובה בשביל ללכת לבית הספר, לא מספיק טובה ויפה בשביל שמישהו יאהב אותי, לא מספיק טובה בשביל שיהיו לי חברים. אני מרגישה, שאם אני אמות, רק לאימי יהיה אכפת. אני מרגישה שאני יעשה טובה לאנשים אם אני אמות, על מנת שלא יצטרכו לסבול אותי יותר בחברתם. הרגשות האלה משפיעים עלי מאוד והם באים בגלים ובזמן האחרון הם באים כל יום. האם יש לי נטיות אבדניות? תודה, עלמה

היי עלמה, קראתי את ההודעה שלך, וזה אכן נראה שאת מרגישה לא רצויה, "סתם נטל על הסביבה", ובאמת מבחינתך אולי עדיף שלא תהיי וזהו. אבל אני שמה לב שמאחורי הדברים שאת מספרת מסתתרת נערה אמיצה שמתמודדת כל יום עם חוסר אונים, דיכאון ויאוש מהחיים, אבל בכל זאת- אזרת אומץ ואת כותבת על זה. ונראה לי שאת זקוקה למישהו שיקשיב לך, שיהיה שם בשבילך... אני רוצה להזמין אותך אלינו לסה"ר- סיוע והקשבה ברשת. יש לנו צ'אט אישי ואנונימי כל ערב בין תשע לחצות. אנחנו לא פסיכולוגים אבל נקשיב לך, ננסה להבין ולעזור במה שנוכל. אני מקווה שנוכל להיות לך למקום בטוח לשתף בו בקשיים ובמצוקות, ושתוכלי לקבל מאיתנו את ההקשבה והתמיכה, שנראה לי שאת מאוד מחפשת.... נחכה לך! שלך, מתנדבת סה"ר האתר שלנו: WWW.SAHAR.ORG.IL

אודי שלום.בני בן 10 מטופל בקונסרטה אך עדיין רואה את המציאות שונה ,מפרש סיטואציות לא נכון,רגיש מאד,קושי לווסת את הרגש. הכל עוצמתי מדי..עד כה לפני שנה טופל אצל פסיכולוגית חינוכית קלינית +הדרכת הורים והמצב השתפר.כיום אני רוצה לנסות טיפול CBT האם ניתן לקבל המלצות של מטפלים באזור ראשלצ או מטפלים שעובדים עם כללית מושלם

שלום ד"ר, שאלתי היא עבור בן משפחה שזקוק להמלצה עבור טיפול פסיכולוגי מהשורה הראשונה, עבור בעיות של שליטה בכעסים, התמודדות עם משבר משפחתי זוגי

כותבת כאן..בתקוה שתענה עוד הערב..יכול להיות..שזה מתגבר..כי ..מרגישה שנאלצת לעשות דברים מתוך אילוצים..?? (לחזור לעיסוק קודם..מאילוצים כלכליים..אבל..בתחושה שזה נכפה עלי...) תודה אודי

למרות שפתחת הודעה חדשה בהמשך להתכתבות למטה איכשהו זה התפספס... אני מרגישה מההודעה שלך חוסר אונים, זו תחושה קשה מאוד...כמו בשיר של רחל "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל" קשה ומלחיץ. מאחלת לך שיהיה לך כוח ושיהיה טוב.

תודה על האיחולים..גם לך..

בני בן שלושה חודשים עד לא מזמן היה יחסית שקט בזמן מקלחת. אומנם דרוך אך שקט. אנו נוהגים בסיום כל מקלחת להזרים עליו מים מהדוש לצורך שטיפת שאריות הסבון. לפני כשבוע בעלי כיוון את הטמפרטורה של המים וביקשתי ממנו להנמיך את הזרם מה שהביא לעליה של הטמפרטורה ולצרחות של התינוק. תודה לאל לא קרה לו כלום , אךמאז כל פעם שאנו מקלחים אותו הוא לא מפסיק לצרוח!! מה לעשות? אנו מנסים לשדר רוגע ולשיר לו שירים אך זה לא עוזר!

הי אודי, אשמח לתגובתך, ויש גם שאלה בסוף נראה לי כאן זה אחד המקומות היחידים שאני מרגישה שמישהו מסוגל ויכול להבין אותי ואת מה שעובר עליי. אני כ"כ רוצה לשתף מישהו במה שעובר עליי ולספר אבל יש דברים שאפילו לעצמי אני לא יכולה להסביר מה היה שם. אני חושבת שטוב לי שם, אני כבר שמונה חודשים בטיפול ואני לא מאמינה על עצמי.. זה לא תמיד קל ויש רגעים שאני מרגישה תקועה ולא מתקדמת. כנראה לוקח לי הרבה זמן.. נראה לי שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי ולפני שבוע היא אמרה משהו ששימח אותי ונתן לי הרגשה טובה. לפעמים אני רוצה לעשות איתה "שבירת דיסטאנס" ולשאול ולהגיד כל מיני דברים אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת. וזה לא בהכרח דברים חושבים. ואני יודעת שהטיפול הוא שלי ואני יכולה להגיד הכל. אבל אני לא במקום הזה עדיין, לצערי. והיא גם בהריון ויש עוד 3 או 4 חודשים עד שתצא לחופש. ומה יהא עליי?? מה אעשה? אני צריכה את הטיפול, לאו דווקא אותה. זו בעיה שזה ככה? פעם הייתי ממש תלויה בה והייתי כל היום במחשבות עליה ועל הטיפול. היום זה ממש נרגע, עדיין חושבת ומתעסקת בטיפול אבל פחות אובססיבית. אני צריכה את הטיפול מאוד, אבל לא יודעת אם דווקא אותה. מה נראה לכם? זה משהו לא בסדר או הגיוני?

לאחר שנים של התנגדות הצלחתי לקבל את הסכמתו של בעלי ללכת לטיפול פסיכולוגי. בעלי סובל מנטייה להתמכרויות במיוחד לאלכוהול וישנן תקופות בהן הוא שותה על בסיס יומיומי לעיתים עד עלפון. כמו כן הואסובל ממצבי רוח קיצוניים המתפרצים במיוחד כשהוא שתוי אז גם כל כאבי ליבו יוצאים החוצה ורואים בבירור כי מדובר באדם אשר נושא הרבה בליבו את משקעי העבר ולא יודע כיצד להתמודד איתם. מן הסתם לא רק הוא סובל אלא גם אני והילדים. אדגיש כי בעלי אדם נורמטיביבעל עסק גדול וותיק אך בעל נפש סוערת ואלימה שאינו מוצא מרגוע לנפשו. איזה מטפל או סוג טיפול היה מתאים?

בני בשנות העשרים , לאחרונה הפסיק לדבר עם בני המשפחה כולם, כולל סבתות וסבים, ברור לנו שהוא נמצא במצוקה ואנחנו לא יודעים מה לעשות? הוא מסרב לכל פניותינו לשיחה וכן לכל הצעתנו לעזרה חיצונית, אנחנו חוששים מאוד למי אפשר לפנות לעזרה?

אתה יכול לענות לי?..(על הודעת המשך)..

שלום דר אודי... אני בת 16 ויש לי חבר שככ אוהב אותי, גם אני אבל הוא אכזרי כשהוא מדבר עמי הוא תמיד מקלל אותי ואם אאחר כשאני יוצאת מהבית הוא עושה לי בעיות ותמיד מתקשר להורים שלי מתלונן להם ואני נמאס לי מאוד מהמצב הבלתי נסבל הזה ... והוא תמיד שולט בי ולא נותן לי להחליט שום שבר ואם אגיד לו שאני נמאס לי ורוצה לעזוב בוא מתחיל לקלל אותי במילים אין אחד בעולם סובל אותן ומאיים אותי אז אני לא יכולה להיפרד ממנו אבל אני בלבי רוצה להיפרד בבקשה תעזור לי... !! תודה רבה

אני סובל ממספר מחלות נפשיות- ארכנופוביה,OCD שבא לי בכמה צורות פחד מוות ופחד ממחלות ומחיידקים רציתי לדעת אם אפשר לטפל בכל זה לבד בבית ואיך אני יכול לטפל בארכנופוביה לבד ולגבי הפחד מוות רציתי לדעת אם בעל אוב יכול שיבואו אליו אנשים אחרים וישאלו שאלות לגבי העתיד שלי ואם אתה יכול להמליץ לי על ספר שיעזור לי להכחיד את הפחד מוות הOCD והפחד ממחלות תודה מראש

שלום אודי, רציתי לדעת האם קורה שמטפלים חולמים על המטופלים שלהם? האם המטפלים יכולים גם להתגעגע למטופל בחופשות? ושאלה אחרונה, מתי יודעים שהגיע הזמן לסיים טיפול? הרי תמיד יהיו עוד דברים שאפשר לעבוד עליהם תודה רבה!

שלום רב, יש לי בן זוג,בן 29, בן אדם נורמטיבי לחלוטין, אבל יש לו בעיה שבעיני היא כזאת מוזרה... הוא פשוט לא יודע לדמיין, הוא לא יכול לראות בראש תמונה של בן אדם קרוב/אהוב, אין לו מושג מה זה לפנטז ואפילו הוא לא יכול לעצום עיניים ולראות מקום מסויים שהיה בו בראש, פשוט לא יודע לדמיין! עד לא מזמן הוא חשב שככה כולם והיה מופתע לראות שהוא השונה... בנוסף הוא גם לא חולם... אני חושבת שזה קצת מוזר והייתי שמחה לדעת אם יש הבחנה פסיכולוגית לכך, אודה לתשבותך.

היי! כן, מודאגת. כי הייתי מגיעה עד היום לשלש פגישות שבועיות למטפל שלי. עד עכשיו בן משפחה שלי תמך בי ושילם את הסכום האסטרונומי שהטיפול שלי דרש. ארבעת אלפים שח בחודש! 350*3*4 שווה כארבעת אלפים שח. לצערי אין באפשרות אותו קרוב להמשיך לתמוך בי. אני מרגישה שכל עולמי חרב בעדי. ניסיתי להוריד מהמינון של הפגישות, אבל הרגשתי נורא. ביקשתי הנחה, והמקסימום שהמטפל הסכים להוריד היה חמישים שח מהפגישה השלישית של כל שבוע. מדובר על מטפל שאני בקשר איתו כבר שנתיים, ושתדירות הפגישות השתנתה בתקופות השונות שעברנו יחד. מדובר בקשר חזק מאד, מועיל ביותר, ונחוץ לי קריטית כרגע בהרגשה שלי. אני שבורה מאד ואפילו בדיכאון קל מהמצב שנוצר. נאלצתי לקבוע פגישות במרחקים של שבוע בינהם ואני מרגישה עם כך נורא. בוכה המון, מרגישה מיואשת. פונה אליך אודי וכן אל חברים נוספים, האם יש לכם נסיון בתחום זה? האם יש נורמות להנחה?

שלום! אני בת צעירה יש לי חבר שהוא מפעיל עלי לחץ מתי שאני יוצאת מהבית שלא אאחר מדי ורק אצא שעה אחת או מקסימום שעתיים והוא לא מאמין בי ותמיד שואל האם אבגוד בו אבל אני אוהבת אותו ככ .. ואני לא בטוחה אם אמשיך הקשר או לא ?!!! וכשאני טועה עמו בדבר נורא פשוט אפילו לא מעצבן הו מקלל אותי במילות לא סובל אותן אף בנאדם .. והוא תמיד רוצה לדעת מה קרה עמי כשאני בחוץ או בבית ומה עשיתי וליאן הלכתי ורוצה תמיד לדבר איתי ושואל אותי האם אני אבגוד בו או משהו כזה.... מה אני אעשה ?? בבקשה תעזור לי!!!!! אני בדילמה: האם אמשיך הקשר או לנתק?

אמרתי לה שאני לא יבוא יותר שאני לא יכולה לסבול את זה... זה הרגיש כאילו הכל כוחה היא מנסה להכאיב לי... אז היום הלכתי אליה ואמרתי לה שאני לא יבוא יותר ויצאתי. טיפשה.

אודי שלום כתבתי אתמול בערב (עוד לפני שהשבת על השאלות) שאלה בנושא חרדה חברתית. אני רואה שהיא לא הועלתה. האם יש איתה בעיה ? או אולי סתם לא נקלטה ?

זה הגיוני שבגלל כמה ריבים קשים עם אמא הכוללים קללות בארוחת ערב היא ניסתה להרעיל אותי דרך אגב כבר שעתיים שאכלתי ולא קרה לי כלום אולי זה רעל ארוך טווח

מדובר באדם כבן 35 שקרוב ל15 שנים חולה במחלה בכלי הדם ולאחרונה החמיר מצבו והרופאים לא כל כך יודעים מה לעשות ועקב מצבו הוא צריך להיות מאושפז תחת השגחה אבל ללא כל טיפול משמעותי ומאתמול הוא לא מסכים לדבר עם אף בן אדם כולל הורים ואשתו האם יש דרך להוציא אותו מזה

אני מפחדת..לאבד..את עצמי..את האחרים...אני נחנקת מפחד!.. אודי??........

..אם היה מוגדר..אולי היה פחות מפחיד..קשה לבטא..קשה להעביר.. מפחדת בעיקר מנטישה..שאשאר לבד..שאאבד אנשים(המעט שנותר לי..) וגם שאאבד בריאות.. שאאבד שפיות.. ולמה "התקפי הפחד" האלה..(שאולי בשפה מקצועית..התקפי חרדה..?) קורים לי יותר בזמן האחרון?..

היי, אני מעוניינת להתחיל בטיפול יש המון פסיכולוגים בהסדר עם הכללית בעיר ת"א יחד עם זאת אשמח להמלצה :) תודה שני

משום מה כתבתי לך הודעה והיא לא פורסמה בבקשה תענה לי

היי אודי אני מצטער מאוד פשוט הייתי פזיז מתי ההודעה פורסמה לבסוף

שלום אודי, מצאתי במקרה באינטרנט שאלון בנושא חרדה חברתית (ליבוביץ) ומיליתי אותו. יצא שלפיו אני סובלת מחרדה חברתית קשה מאוד. אני מגמגמת, היות והרבה מהשאלות בשאלון עוסקות באינטרקציה מילולית עם אנשים אחרים אני מניחה שהגמגום משפיע רבות על התוצאות של השאלון. כיצד להתיחס לתוצאות השאלון עבורי ? האם בכלל אומר משהו לגבי ? תודה.

היי אודי, בטיפול שהייתי המטפלת הסכימה בהתחלה שאבוא לפי בחירה שלי אבל אחרי שהתפתחה תלות התחלתי לשנוא את הצורך שלי, נכנסנו לשחזור, חוויתי דברים קשים, לא באתי מסודר, הרגשתי שרציתי יותר זמן היא סירבה, לא יודעת היה שם סיבוך כזה שהיא לא שמעה את הצרכים שלי ממנה ואני לא שמעתי את הגבולות שהיא ניסתה להציב... מאז משתחזר לי בלי סוף הדבר הזה. כאילו הרגש תקוע ופתאום בתוכי מסוגלת להזכר בזה ולבכות ולסבול ובא לי להרים טלפון לבקש ממנה לעזור לי, לבוא לקראתי, לבקש עזרה אבל ממש רגשית מרגישה בסרט הזה של כאב רגשי, מצוקה ותקווה שישמעו אותי, יבואו לקראתי, יעזרו.. אני זוכרת שבאיזשהו שלב היא ממש עמדה על זה שאבוא בצורה עקבית ומסודרת אבל הדרישה הזאת הרגישה לי אטומה וכמו ניסיון אילוף אכזרי, לא יודעת, כאילו במקום שהיא תבוא לקראתי היא תובעת ממני להתאים את עצמי, כאילו מי החזק ומי החלש, אמרתי לה פעם שזה שיש לי צרכים זה לא סיבה להשפיל אותי ולכפות עליי את הכללים שלה מעמדה של כח, אבל היא לא התייחסה. היה שם ויכוח על זמן, היה לי מה שאני ביקשתי ומה שהיא הייתה מוכנה זה לא הסתדר כי הרגשתי שרציתי קצת יותר, למרות שירדתי גם אני מהבקשה המקורית והתפשרתי אמרתי לה שאני זקוקה להרגיש שהיא תעשה מאמץ מיוחד בשבילי.. אבל היא התעלמה, לא יודעת... זה לא מפסיק להשתחזר לי. הקריאות לעזרה.. לפעמים אני מרגישה כמו יצור טורדני ומשוגע שחי בסרטים רגשיים מולה. וזה מוזר, כי כאילו אני מתקשרת נורמלי עם אנשים חוץ מזה, למרות שקצת בדכאון, אבל זה נשאר בתוכי תקוע ומבזבז לי אנרגיה וזמן מאז, פרצי בכי פתאומיים . במיוחד שאני חושבת לפנות לעזרה במקום אחר, זה לא משחרר אותי. מה אפשר לעשות?? כשאני חושבת ללכת לטיפול אחר זה פתאום מעיר לי את המקום הזה שוב ושוב, כאילו משיכה לחזור דווקא למטפלת הקודמת שתתן לי תמיכה, תכיל, תעזור לעכל ולשחרר אותי ממקום יותר טוב, אבל התנאי שלה של לבוא מסודר מרגיש לי כמו כפייה אכזרית וזה בולם אותי, כאילו ביקשתי ממנה לא להשפיל וזה מתממש, מה שפחדתי ממנו מתממש. השפלתי את עצמי מיליון פעם-לקרוא לעזרה ממקום הכי נמוך והתקל בסירוב או אוזלת יד- מה זה אם לא השפלה? זה כזה עלוב, מרגישה שאין לי כבוד עצמי מולה כבר-אולי בזה שאני מעולם לא נכנעתי לבוא מסודר זה הדרך שלי לשמר תחושה של יכולת לקבוע על משהו בטיפול הזה- שלפחות בזה היא לא תשבור אותי? כי היא אמרה לי פעם שאני כנראה לא מספיק סובלת אם אני לא באה מסודר לפי הכללים שלה כמו שאמור להיות, אבל אני דווקא סובלת, פשוט זה מרגיש כמו כניעה נוראית, כאילו היא מנסה לשבור אותי...בכלל לא רציתי כאלה דברים מטיפול. רציתי דברים טובים. אני מבינה בשכל שזה התייחסות לא אובייקטיבית וראלית ושאני מייחסת לדברים כאלה רגשות מצוקה קשים, אבל הרגש דומיננטי שם ולא השכל- זה ממש תוקע. אני לגמרי לבד בדבר הזה, לא יודעת איך להמשיך מכאן ולא נעים לי להציק למטפלת עם הודעות כל פעם שהרגש מהפצע הזה מציף. שזה קורה היא מתעלמת, נראה לי הדרך שלה לשים לי גבול סופי... איך עוברים הלאה?? האם הפצע הזה מטיפול שנקטע ככה באמצע שחזור ימשיך להציק לי כל החיים? למה זה אך ורק באחריות שלי עכשיו? אתה חושב שאני אצליח לשכוח מכל זה ולא יעלה יותר הסרט הרגשי? מבחינה רגשית המטפלת הופכת שם בדימיוני למאוד אכזרית בשבילי, אטומה, מתעלמת ממצוקה, זה נוראי, אבל בשכל אני מבינה שהיא לא חייבת לי כלום, שזכותה לדרוש שאני אבוא לפי הכללים שלה.. אבל זה לא עוזר. היא לא רוצה לעזור לי? איזה טיפול גרוע היה לי :(

להיות בקשר טיפולי לחלק מהאנשים זה דבר קשה מאוד (ומפחיד), וזה גוזל המון אנרגיות, כך זה אצלי אפילו היום אחרי כל כך הרבה שנים, בכלל אין מה להשוות בין המטפל למטופל בדבר הזה ובכלל, זה חוסר סימטריה נוראי...לפי מה שאני שומעת ממך אפילו שאת כבר לא שם, את עוד שקועה בזה ומשקיעה בזה מחשבה ואנרגיות. אולי אם כבר אז כבר, שלפחות יצא מזה משהו טוב בשבילך?... לפי ניסיוני האישי ולדעתי אם מצליחים להיות במקומות הקשים והמאוד נמוכים מספיק זמן מצליחים גם לצמוח משם, זה מאוד קשה כי זה כרוך בוויתורים אכזבות ותסכולים רבים (האסוציאציה הראשונית שעלתה לי בראש היא השיר "שפל רוח" של רשב"ג אם את מכירה שכותב על האפסיות שלו כתנאי לעבודת ה' ולתיקון הנשמה שלו, זה לא שהפס' נהפך לה' חו"ח אלא שאם רוצים לשנות משהו צריך להכיר בקטנות שלנו ולבוא ממקום , כן, קצת של כניעה וויתור... ) נראה לי שאם נשארים, בסוף צולחים את הקשיים והמשברים לומדים לראות גם את הדברים הטובים ואפילו לקבל אותם ולהסתפק בהם, לומדים להרגיש את ההתכוונות הטובה שיש בקשר המוזר הזה שבין מטפל למטופל ולא רק את הדברים הקשים ... אחרי הכל המטרה היא שיהיה קצת או הרבה יותר טוב... שיהיה לך רק טוב. מ.

מה שלומך ? אני דווקא במקום טוב. גם עשיה מבורכת,תודה לאל. וגם עם אמא צביה, בגדול זורם כזה.. משהו רגוע כזה..עוטף ברוגע ושקט כזה..נעים..כמו לישון באינקובטור כזה.. ואני כותבת כי אני מתגעגעת אליך ורוצה גם לשתף אותך.. מאחלת לך יום רך ומלטף. שלך-במבי.

מבחינה רגשית המטופל נכנס לתקופה קשה ופגישה פעם בשבוע כבר לא מספיקה לו לשאת את התהליך באופן 'נסבל'? אבל מה אם כלכלית הוא לא מסוגל לממן יותר מפגישה בשבוע (טיפול זה מאוד יקר הרי) איך פותרים מצבים כאלה?

שלום! אני מחפשת כבר המון המון זמן פסיכולוגית דתיה מאיזור רחובות או ת"א שלוקחת מחיר סביר שאפשר לעמוד בו ומתמחה בין היתר גם בחרדות. אוכל לקבל למייל כמה מספרים?! תודה רבה!!

שלום אני בן 15 ולאחרונה התחילו להיות לי כאבים בחזה אז הלכתי לרופאת המשפחה שלי והיא נתנה לי מרשם למוסקול ול-ולריאן כי היא שאלה אותי אם אני בסטרס ולחץ ועניתי לה שכן רציתי לדעת אם נער בגיל 15 יכול לקחת את התרופות האלה ובנוסף גם לקחת במקביל את שניהם בנוסף חשוב לציין שאני סובל המון מחרדות ומOCD שבא לי ב3 צורות ואני מתעקש לנסות להתמודד עם זה לבד

ד"ר אודי שלום, אז אחרי שכבר כתבתי הודעה והיא נמחקה....אנסה שוב, אני אמא יחסית צעירה בת 28 ל2 בנים 6,4 גדלתי בבית שעל פניו נראה נורמטיבי ורגיל ובעצם חייתי עם אבא שבקושי היה בבית (עבד) ואמא אלימה וחולת שליטה, שהייתה מקללת, משפילה ומכה בצורה לא נורמלית עם כל הבא ליד...עם קרחות שהיו לי מרוב שהיא משכה לי בשיער...אני בכורה מבין 3 אחים שהם ממש לא "חוו שאת מה שאני עברתי, כיום אני אמא בעצמי שסובלת מהתקפי זעם וצועקת בכל הדמנות ....כך גם לצערי אני "זוכה" לתשומת הלב שלהם, בזמן שלפני ההתקף אני מרגישה שהגוף שלי מבעבע כעס ועצבים שחייבים להתפרץ..לפעמים בצעקות איומים...קללות ולעיתים גם הרמת יד-לא מרמה שאני חוויתי אך מבחינתי זה לא משנה זה אותו אפקט ההשפלה והבריונות....כבר חשבתי להשיאר אותם לאבא המדהים שלהם ולברוח...אני פשוט חושבת שלא מתאים לי להיות אמא קילקלו אותי!! החום והאהבה לא מתפרצים ממני כמו אצל רוב ההורים, אני מנסה לחבק אך נענת בחיבוק קר (ובצדק!) ונסיון לרצות אותי ....במיוחד עם הבכור שהוא ילד מדהים חכם ורגיש לסביבה, אני רוצה לשבור את המעגל הזה ולא מצליחה, איזה טיפול מתאים לי?? ובאיזה מסגרת?? אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת איך למתן את התגובות שלי....האם ניתן בכלל לשקם את הקשר שלי עם הבנים?? יש לנו מעט מאוד ימים רגועים בלי הערות ו"ניהול", בבקשה עיזרו לי ! תודה רבה שלושית

ד"ר אודי שלום, אני חושבת שהטיפול שיכול להתאים אצלנו במשפחה זהו הטיפול הדיאדי שלי עם הילדים, לא נראה לי שבעלי צריך....יש לו קשר מדהים איתם...והייתי מאוד שמחה להתחיל טיפול ממוקד בשליטה על כעסים...רק שאני לא יודעת איך מתחילים...? ואיפה? האם אתה מטפל באזור המרכז?

אודי, התשובה שלך הייתה מאוד מעניינת... לפעמים אני מגיעה לטיפול עם נושאים שבא לי לדבר עליהם- איך זה בדיוק אסוציאטיבי? לפי איך שאני רואה את זה, אסוציאציות אמורות להיות אוטומטיות, אינטואיטיביות- לא? בכ"ז המטפלת מוצאת את ההיגיון המחבר... נראה לי שגם בגלל זה אני לפעמים מנסה כזה לבוא ולזרום עם הפגישה, אבל מצד שני אני נלחצת שלא יהיה לי על מה לדבר (למרות שזה קורה לעיתים רחוקות). זה בסדר להגיע עם "רשימת נושאים" בראש? תודה בובי.

סתם. להיות...