פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, היום אני לא רוצה להיות חכמולוגית, לא "מבינה, אמפאטית", לא מכילה, לא "גדולה", לא "מבינה תהליכים", לא נעליים ולא בטיח! היא ביטלה לי פגישה כי משהו קרה לאמא שלה...כמובן, נורא הבנתי, והייתי נורא רגישה ואמפאטית, לא שיש לי איתה כזה טרנספרנס משמעותי, לא מרגישה ממנה חום והכלה כמו שאני צריכה, לפעמים , אני מרגישה שאני צריכה להכיל אותה, לשמור עליה מפניי שלא תפגע, כי כאשר היא טיפל'ה נפגעת - מיד היא קוצנית, וזה לא נעים, אפילו מעליב , מרגישה דחויה. אז אני משתדלת להיות לה נחמדה.. וזה לא נכון בטיפול,.. אמרתי לה את זה, וכמו מטפלת טובה - היא הקשיבה,(לשם שינוי) אז כאן, היום , אני רוצה להיות גוזל פצפון, שכולו רועד מקור כי אין לו בכלל נוצות, בקושי פלומה.. ואני נורא לבד.. ואין לי בכלל עם מי לדבר, רק עם הקירות... כן, היום אני בפסטיבל של רחמים עצמיים...(איכסה) נראה לי שפיתחתי אליך העברה יותר מאשר אליה...לא מוזר?.. ופתאום שאני קוראת מה כתבתי - זה די דוחה אותי ובא לי למחוק, אז הנה, מהר אשלח שלא אתחרט..
הי אנימה, טוב שלא מחקת. נראה לי טבעי מאוד להרגיש כעס על הביטול (גם אם יש בך חלק שאמפטי ומבין אותו). נותרת לבד, ואת עצובה וכועסת. והקטע הוא שאת מרגישה שאין לך שום זכות להגיד לה זאת. זה בסדר, ויש לך זכות. נשארת לבד והצטרכת אותה. והיא איננה... אפילו שאובייקטיבית "זה מה יש". ההרגשה בעינה עומדת. אודי
שלום, אני בת 21 ויש לי כבר הרבה מאד זמן פחד וגועל רב מהחיות שהזכרתי. זה התחיל בערך כשהייתי בת 9-10 ואין לי מושג מה גרם לזה. הפחד הזה מאד מפריע לי ולוקח ממני אנרגיות רבות. בחורף אני מפחדת מאד להיתקל בשבלולים או לדרוך עליהם, ואני לא נכנסת בכלל לים עקב הפחד מדגים. זה מונע ממני פעילויות יום יומיות כמו לדרוך או לשבת על דשא בשעות הלילה, להיכנס לים או לנחלים, ואפילו חשש מסתם ללכת ברחוב בחורף. דרך אגב אין לי שום פחד מג'וקים או מחרקים. מה ניתן לעשות עם זה?
שלום מאיה, טיפול בהיפנוזה יכול להיות יעיל מאוד. ניתן לשלבו עם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. זה פתיר. אודי
שלום, אמא שלי כבר תקופה ארוכה מרגישה כאילו כולם רודפים אחריה, מרגלים אחריה, שהחברות שלה רק רוצות ממנה מידע ומלשינות עליה לגורמי ממשל למינהם, וכל העולם עושה קונספירציות נגדה. היא לא מוכנה לקבל שום טיפול. אני רוצה לדעת כיצד ניתן לעזור לה לקבל טיפול. ומהם הדרכים המקובלות. תודה רבה
שלום, כדאי לנסות ולהעזר ברופא המשפחה. יש לו סמכות ויש לו את היכולת לזהות מה המקור לפרנויה (לפחות הערכה ראשונית). אודי
מאוד...פיזית ונפשית ודווקא עכשיו יש לחץ בעבודה ואני צריכה לתת את המקסימום אוףףףףףףףף זה קשה והיא רק שבוע הבא.. אסורה!! אין כניסה רק בשעה היעודה! יש מרחק נגיעה אצל דתיים, יש מרחק כתיבה אצל מטפלים...כדי שתהיה כמיהה... גם פה שאתגעגע שאדע להעריך אותה יותר חחח אוף רק מתרחק יותר למה אודי למה זאת ההרגשה שהיא רחוקה רחוקה.....רציתי לראות שענית אבל העלית וזה גם טוב....לא מספיק אבל טוב...סליחה על השטויות שאני כותבת.. אתה לא מתעלם לפחות זה...אני לא אוויר.. נכון? הייתי אתמול בפגישה איתה ועכשיו יהיה שוב סתם.. פגישות סתם...לא לעומק.. סתם כמו חברות מדברות על סתם... מ
הי מיכל, את לא אוויר. את יודעת שמחקרים גילו שההמתנה למשהו טוב מענגת יותר מהדבר עצמו?... אודי
אני אוהבת את המטפלת החדשה וגם את זו שיצאה לחופשת לידה. למה זה קורה לי? אני מהר מאוד נהייתי תלויה בחדשה. אנחנו סה"כ חודש, ואחרי שתי הפגישות הראשונות ביקשתי פעמיים בשבוע (כמו שהיה לפניה) והיא הסכימה. היום שלחתי מייל לזו שילדה, סיכמנו שאכתוב לה פעם בחודש. עכשיו אני מחכה שתכתוב לי. אבל אתה יודע מה מפחיד אותי- שאני לא ארצה לחזור לזו הראשונה. זה יכול להיות שלא אכפת לי אצל מי להיות מטופלת? העיקר פשוט להיות בטיפול?! לא רוצה להיכנס ל"סרטים" בגלל זה.
הי חנה, זה נשמע לי מצויין דווקא, שהצלחת להרגיש טוב בטיפול החדש. בבוא הזמן תראי מה מתאים לך יותר. בהחלט לגיטימי יהיה להרגיש שאת חשה בנוח להמשיך - גם את הפרידה מהקודמת וגם את הקשר עם החדשה. זה בסדר. אודי
אני בחיים לא אוכל לעזוב את הראשונה. גם אם אחשוב שהטיפול לא עוזר לי. ואני הרבה מתלבטת בקשר לזה. בעיקר כי לא נעים לי. הדרך היחידה לעזוב, אם ארצה לעשות זאת, תהיה פשוט להפסיק לבוא בלי לומר כלום. ואם לא נפרדנו, עדיין אתה חושב שכך אפשר להפסיק טיפול ולעבור לאחרת? אני אוהבת את שתיהן...
אמנם אצטרך לחכות יומיים אבל עדיין
אחרי חיים של קשיי תפקוד למרות שניסיתי, ובלי מודעות לסיבות ההתפתחותיות שגרמו למצב הזה, בסוף רצה הגורל ופיתחתי כל מיני סימפטומים וקשיים.. הדרך להתמודד עם זה הייתה לחפש משמעות, לחשוב אולי תפקידי לעזור לאחרים שמתמודדים עם קשיים דומים.. באתי לטיפול פסיכולוגי ממחשבה זו, אבל מה לעשות שנפלתי על מטפלת שמשהו בדמותה ואורח החיים שלה היה מנקר עיניים, הערתי לה על זה, כולל על תעריפי הטיפול והיא אמרה בלי לחשוב פעמיים "עבדתי קשה בשביל להגיע היכן שאני נמצאת". המשפט הזה פצע וזיהם לי את הנשמה. כזאת חוסר הכרה באמת שלי, בכל מה שעברתי בחיים, מעולם לא חיפשתי הנאות ופינוקים, תמיד השתדלתי להצליח לתפקד ונאבקתי בקשיים, אפילו קשיים שאותם ואת מקורם לא הבנתי בזמן אמת.. ופתאום זה מה שיש לה להגיד לי? ההתנשאות הזאת? ניסיתי להעיר לה על זה ובמקום להבין אותי ואת הכאב שלי היא התגוננה באופן אדיש ואטום ואמרה "נו, אין שום דבר שיכולתי להגיד שהיית מקבלת" . זאת הייתה אחת האינטרקציות הכי אטומות שחויתי מעודי. שנים זה מלווה אותי- איך היא העיזה להיות כ"כ אטומה ?? איך היא העיזה? אין לפסיכולוגים בושה? ככה מותר בשם הסיכוי לערוך אנליזות באישיות להתנשא ולבזות אמת של אנשים שהתקשו כל חיים לתפקד עקב חרדות וחוסר מזלם להוולד במשפחות עם מודעות ומיומנויות הוריות? הרי פסיכולוגים יודעים. . פסיכולוגים יודעים את האמת! אז למה? למה להיות כ"כ צבועים? זה לא שהמטופלים שלך לא היו מוכנים לעבוד קשה ולהשקיע את המאמץ- פשוט לא היו מסוגלים- לפחות על עצמי אני יודעת שזה היה ככה. הייתה מאוד שאפתנית וכל הפסקתי לנסות, אז שנשברתי וויתרתי.. בטח שלא העברתי את שנותיי בבילויים בים ומסיבות בזמן שהוא רוממתה הסמכות המקצועית חרשה באקדמיה ... למשל בגיל 20 הייתי עסוקה להשאב לסיוטים מיניים בראשי ולהתכנס לחדר להסתגר ולפצוע את עצמי מרוב שנאה וסבל, בזמן הילדת שמנת של גברת פסיכולוגית עם ההקשרות הבטוחה שלה ניהלה חיי חברה וצלחה את ההפצעה של המיניות שלה בשלום, מצאה לה חבר ונהנתה מהחיים, בטח שיותר ממני.. (וכן, אני יודעת שבוודאות, בדוק. אלה לא 'השלכות'). אז למה ריבונו של עולם להיות כאלה צבועים??? למה? זה גרם לפצע שלי שהתעורר בנפש, ההוא המוקדם של הנטישה והזנחה, ולכל המודעות ששטפה אותי פתאום ברמה הרגשית והציפה ונרקיסיסטית התכווצתי מלחשוב ולקלוט עד כמה דיברו אליי מלמעלה אנשים כל הזמן כי הייתי כמו ילדה קטנה בעינייים שלהם, בן אדם לא מודע ולא מפותח, פצא נרקיסיסטי נוראי והיא עם הגישה וההתייחסות הצבועה ואטומה שלה פשוט גרמה לי לזיהום בנשמה, לזיהום של הפצע. זה היה מבזה!! זה היה טיפול מבזה! מה הייתה הבעיה פשוט ישר ולעניין להסביר לי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה הסיבות למצבי, לקשיים, לסימפטומים- היה ברור שככה הייתי מסוגלת לפתח ברית עבודה הרבה יותר טובה.. רק בהגיון שלי זה נחווה ככה? אני באמת לא מבינה. כאילו טיפול פסיכולוגי זה טוב רק לאנשים מטומטמים וחסרי מודעות שלא מסוגלים להעביר ביקורת על המטפלים? ומי שכן העיניים שלו פקוחות ורואה את הכיעור וחוסר הצדק של הסדר החברתי אז אם הוא מנסה למחות על זה הפסיכולוג עושה לו 'זובי'... מה הקטע? היא הייתה אמורה לכבד אותי, את הכאב שלי ואת האמת שלי! אין לה שום זכות עליי- היא 'עבדה קשה' רק כי היה לה המזל 'לעבוד קשה' באותם אפיקים שבהם זכתה לממש את עצמה. גם מהגרים שבאים לפה לעבוד קשה בניגוב התחת של זקנים מערביים עובדים מאוד קשה... מה הקשקוש הזה?? יש גבול כמה אפשר לסובב נרטיבית את האמת... כל כך בא לי לתקן, לסלוח לה, אבל היא צריכה להודות שזה היה ממש ממש אטום מצדה- ושזאת הייתה אחריות שלה למצוא את המילים המתאימות יותר עבורי כדי להתייחס לזה ולא רק להגיד לי "אין שום דבר שיכולתי להגיד". היא זיהמה לי את הפצע ככה. היא פשוט זיהמה לי את הפצע מרוב אטימות.. בפגישה איתה זה מה שבא לי להגיד :( מפחדת שהיא תתחיל להתגונן שוב ולהאשים אותי שאני לא מעוניינת בתיקון במקום להבין אותי ולעזור לי לרפא את הלב, שתתך חיבוק, שתבכה, שתתנצל, לא יודעת מה .. אבל שלא תשאיר אותי לבד עם כל הנאחס הזה בנשמה .. מספיק נושאת אותו בתוכי כבר שנתיים.. טיפול פסיכולוגי שהשאיר אותי עם פצע מזוהם בלב כי היא הייתה כזאת צבועה ואטומה להבין אותי ולהתייחס בהתאם.. אוף, מקווה שאפשר לתקן אותי.......:(
הי מימה, דבר ראשון באמת חבל שהיא הייתה כזאת מגעילה, וכזאת לא אנושית...וכזאת לא פתוחה לקבל ביקורת, יכול להיות שנגעת אצלה בנקודה רגישה, יכול להיות שהיא נפגעה, שהיא חוותה את הביקורת הלגיטימית שלך כמו משהו מערער או שמטיל ספק? ואז מתוך צורך להגן על עצמה היא תקפה בחזרה...בלי לעצור ולחשוב...ופגעה בך בצורה קשה ולא הוגנת. היא הייתה אמורה להיות קצת יותר חזקה חכמה רגישה ועמידה (בשביל להצדיק את התעריפים הגבוהים). מכך יוצא שהיא לא כזאת חזקה ומושלמת...מה שקצת סודק את התדמית מנקרת העיניים של האישה הזוהרת והמצליחה והופך אותה לקצת יותר אנושית למרות הכל. פשוט חבל. דבר שני כנראה ששמרת גם משהו טוב ממנה מלבד זה שהיא כלבה, אטומה וכו'...משום שלמרות הכל עוד יש לך תקווה שהיא תוכל לעזור לך. מאחלת לך שיהיה לך טוב, ובעיקר שתאמיני בעצמך.
לקרוא את מה שאת מרגישה.. בשבילי כמעט בלתי אפשרי כי קשה לי לקרוא כל כך צפוף.. הכל קופץ לי בעיניים.. זה אני... אבל רציתי לומר שהיא אמרה שעבדה קשה בשביל להגיע לזה.. זאת עובדה לא משהו שצריך כל כך לקומם אני לא ממש מבינה למה להשוות אותה אלייך, כל אחד והחבילה שלו.. למה את חושבת שהיא צבועה? אמרה לך את האמת שלה הסובייקטיבית לא את האמת שלך ולכן זה קשה אולי.. אבל נסי לראות זאת אחרת .. תקראי את עצמך את כותבת כל כך מוצף...חבל תמשיכי הלאה .. תדפדפי די.. היה נגמר לא?
הי מימה, אני קורא אותך ומקווה שיתאפשר תיקון. האמת היא שלי נשמע שאת מחפשת נקמה, לא תיקון. אני מקווה שתצליחו. אודי
זה פשוט מרגיש ככה ואני לא רוצה להרגיש דברים כאלה אבל זה בלתי נשלט. זה כעס שעולה מהמקומות הכי עמוקים בבטן ובנפש, אני לא מחפשת את זה, אני שונאת את זה. הלוואי ויכולתי להרגיש דברים טובים במקום כל החרא הזה שגורם לי להתחשבן ולהרגיש נאחס ולקנא, לחוש צרות עין, להשוות.. נמאס לי מזה. אבל ההרגשה שהנפש לי מזוהמת מרוב כאב ומרירות... אני באמת רוצה לתקן ולקבל את עצמי כבר ולא להרגיש פחות מאחרים- אבל היא לא עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי- היא גרמה לי להרגיש פחות! כי היא בעצמה בעצם טענה שמגיע לה יותר ומגיע לה כל השפע הזה שיש לה כי היא 'עבדה קשה'. מה זה אומר ? שלי לא מגיע דברים טובים כי אין לי יכולת לעבוד קשה כמוה? שנועדתי להיות נחותה בשרשרת המזון בגלל זה ? מה זה אומר? למה היא לא אמרה משהו שיעזור לי לקבל את עצמי? :/ אתם פשוט מטומטמים לפעמים מרוב שאתם מעבירים את כל האחריות מכם והלאה...... אני לא מבינה את זה. ונמאס לי להרגיש את 'יצרי הנקמה' האלה, זה גורם לי להרגיש מטונפת בנפש שלי, כבר המון זמן ככה, נמאס לי מזה. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לרפא את הזיהום הזה שבנשמה לבד, היא צריכה לעזור לי :(
היו לטיפול גם השפעות טובות, פשוט הרבה פחות מגורמי הכאב והסבל. הסימפטום הבולימי למשל החמיר אחרי הטיפול כי איבדתי את היכולת להקשר רגשית שוב כמו שהיה אצלה מרוב פחד לחוות כאב כזה שוב וחולשה רגשית.. אבל היו גם דברים טובים ואני מנסה לזכור אותם ואקח גם אותם איתי לפגישה :/ האמת שאני באה עם ציפיות נמוכות ממנה כי לא רוצה להתאכזב, כלום כבר לא יפתיע אותי שזה נוגע לה. ובאמת אנסה להפיק את המירב והמיטב בשבילי, אבל קשור כמה תסכול ארגיש באופן כללי מהחיים והקשיים שלי בהם.. אם יצליח לי יותר טוב בחיים זה יגרום לי להתמקד יותר בדברים הטובים שהיו ולהיפך. ככה זה קורה פשוט. שמתי לב שככה זה.
אודי, לענות..בבקשה..
שלום אודי, של מי האחריות על העלאת הנושאים בפגישה? של המטופל ורק של המטופל, או לעיתים גם של המטפל? ואיך צריכה להיות ההתייחסות כאשר יש נושאים שלדעת המטפל הם חשובים, אך המטופל נמנע מלהעלותם? האם צריך לנסות לדחוף? האם יש בכלל טעם לדחוף? האם זה תלוי גישה טיפולית? אשמח אם תוכל להסביר.
שאלה חשובה העלית וכמובן שחשוב לדבר על זה עם המטפל שלך..אצלנו אני מעלה.. אם יש נושא שלא סיימנו היא מזכירה לי... לפעמים היא שואלת ומתעניינת בנושא שקשה לי ושואלת איך את? זאת השאלה הכי נוגעת ממנה מבחינתי ומשם זה מתגלגל... ומגיעים גם למה שממש לא רציתי אבל חייבת להגיע לזה... מיכל
שלום לך קוראת, בדרך כלל רצוי שהמטופל יביא את החומר, ולפעמים צריך להמתין ולאפשר את המקום. רוב המטפלים יסכימו שעדיף "לא להדחף" עם שאלות או נושאים יזומים על מנת לאפשר לדברים העדינים והפגיעים - להופיע. אבל יש מצבים יוצאי דופן (תלויי טיפול, מטופל ומטפל). אודי
אני לא שואלת על מצבים יוצאי דופן, אלא על מצבים שבהם יש המנעות עקבית של המטופל מנושאים "חשובים". האם כאן ניתן לומר שגם על המטפל מוטלת אחריות לא להתעלם מהם? (ואני בכוונה משתמשת במילה "אחריות" במילים כמו אפשר, רצוי, מומלץ ודומיהן...)
שלום זה אולי ישמע מגוחך ולא אמיתי אך כל מילה אמיתית!!!!! בשבוע האחרון אני הוזה דברים מפחידים. כאשר בעלי מנשק אותי אני הוזה שהפרצןף שלו מעוות ומתנפח ולכן אני לא מסוגלת להמשיך ולנשק אותו מה זה ? ימישהו יכול לעזור לי?
שלום מאי, אם את הוזה - אלו הזיות. צריך לבדוק מדוע הן מופיעות. אנא פני לאיש מקצוע להתייעץ. אודי
אולי אני צינית ונשמעת בסדר, אתה לא מכיר את הצד הזה שלי בכלל, הצד הציני שבד"כ יש לי כלפי עצמי, צחוק עצמי המון בד"כ שלא מתבטא פה.... בפגישות איתה זה כן קורה. אז הבנתי שהצטרפת לקואליציה של לא לענות לי איתה והשארת נקודה אדומה למחשבה.... אני יותר טוב רק מרגישה מגעילה לכלם וגם אליי... לא שזה אכפת לך איך אני בכלל, אתה לא מכיר אותי...מכיר מאוד חלקי... אולי זה סימן טוב שחזרתי להיות צינית, לא יודעת...עדיף מדיכאון לא? מ
הי מיכל, הייתי חייבת להתערב..כי קודם כל את הכי לא מגעילה לאף אחד.. (אולי לעצמך?..) את בדיוק הפוך..רגישה לאחר.. ואם זה משנה לך.. חושבת שעדיף ציניות.. על רציניות..על דיכאון.. ובגדול... מי כמוני יודע.... נ.ב. חוק מרפי שדברים משתחזרים כאן.. באופן פרדוכסלי או לא.. כשכותבים על קושי.. על תחושה שאתה אוויר.. הרבה פעמים באופן מקרי או לא.. זה קורה גם פה...
הי מיכל, התפספסו לי לצערי בפעם האחרונה כמה הודעות. לא משהו מכוון. אז את כמובן יכולה להיות צינית, זה מותר, אבל לא בטוח שצריך... לדעתי היו יותר פעמים שכן עניתי לך מאשר שלא עניתי לך, ככה שאולי מוקדם להסיק מסקנות על הצטרפותי לקואליציות... :-) אודי
אודי.. לא ענית.. ציפיתי לעידוד.. אולי לא היה לך.. קשה לי .. וסליחה שקשה לי .. ולמה זה צריך לעניין מישהו.. אז לא חייב להגיב.. רק תרשה לי לכתוב .. קשה לי קשה לי קשה לי!!!!!!!!!!!!!!!!
בינתיים יש לך אותי :) אם אודי יעלה את ההודעה לפני, איתך בקושי, רוצה לספר מה קשה? גם לי הוא לא ענה...אז נהיה יחד לבנתיים, הוא יגיע וירגיע. מיכ
מיכל תודה.. קשה לי לכתוב את זה.. והדיסק אצלי כאילו נתקע על "קשה לי" ..סליחה שככה.. ותודה.. יפה מצדך..
עוד יבואו ימים http://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg
תודה על המילים.. מ.
הי מיקה, צודקת שלא עניתי (ראי תשובתי למיכל). לגבי העניין - הרי אני כאן כדי לשמוע. אז בהחלט מותר לך. יתרה מכך - אני מזמין אותך. אודי
נקודה - קו נקודה.. מזכיר איתות מורס...נקודה למחשבה. זה כנראה נכון, נקודה ועוד נקודה .תודה על נקודת חן.. (למרות שיש קול מרושע בתוכי שמבטיח שהבור ללא תחתית, בולען שכזה.. שלא יאפשר לאף נקודה להשאיר את רישומה בנפש, רק תלך הבודדת ותיתמוסס לה...תגיד לו בבקשה שזה לא כך.) הנה שיר שזה הזכיר לי https://www.youtube.com/watch?v=NmCrU24SE7k
נורא נמאס לי.לא יודעת מה לעשות. אין לי יותר כוח. לא לאנליזה הזו. לחפירות האלו שאין להם סוף. גם נגמר לי כל הכוח אליה. נמאס לי שהטיפול הזה הוא ללא מגע פיסי.זה כמו ללכת במדבר כשהשמש יוקדת באמצע היום. אתה חשוף לשמש , ממולך בקבוק מים , אתה מת מצמא ומרשים לך רק להסתכל על המים אך לא ללגום. אפילו לא טיפה אחת. נמאס לי מהכל. גם יום ההולדת המשותפת שלנו מתקרב. ב10 ביוני לפני 4 שנים נפגשנו פעם ראשונה. בכל שנה , אני הבאתי לה מתנה. אני רוצה שהשנה הזו היא תיתן לי-לנו מתנה. יש גם קטע נוסף שמטריף לי את השכל למרות שאני יודעת שזה ממש שטויות. כל החורף התכסיתי בשמיכת הצמר הרכה שלה.חם עכשיו. מאוד. והיא הניחה כבר מזמן את שמיכת הפיקה בצבע קרם על הספה. אבל נשארתי עם הצמר. אבל כל כך חם. בימים האחרונים לקחתי בלית ברירה את הקרם הזה ואני יודעת שהכל שטויות. אני גם זוכרת שבשנים הקודמות בקייץ התכסיתי בשמיכת הקרם הזו. לא יודעת למה. השנה זה נורא קשה. אני יודעת שזה שטויות אבל זה כל כך מערער אותי. אודי :((((
הי במבי, את יום ההולדת שלכם אציין גם אני, ביום עיון שנערוך בבית החולים בו אני עובד, בנושא של מנטליזציה... (לחשוב את האחר...) אודי
..למה התכוון המשורר ? בעברית פשוטה עם פירוש רש"י.. מרגיש לי מטומטמת.. לא מבינה :((
לא מצליחה להבין .לא את תגובתך, ולא את הקשרו להודעה שכתבתי לך. ..גם שאלתי את עצמי וכבר נפגעתי.. שאלתי את עצמי אם אתה לועג לי על משהו ?? עכשיו אני חוזרת ממנה, כמובן הקראתי לה את הודעתי ואת תגובתך ושאלתי אותה למה אתה מתכוון. אמא צביה אמרה שהכי פשוט שאשאל אותך.. אז אני שואלת.. ..אתה לועג לי אודי ???
נראה לי שאצלי ובודאי גם אצל אנשים אחרים, קיימים מצבים או שהם פשוט נמצאים כל הזמן במצב של מנטליזצית יתר, כל מפגש עם האחר נהפך להיות משהו מייגע ושואב כשעסוקים כל הזמן רק באחר במה שהוא חושב במה שהוא צריך, באיך שהוא רואה את הדברים... נראה לי שבגלל זה אני נמנעת מקשרים שהם לא הכרחיים ולא נהנית מחברתם של אנשים אחרים באופן כללי...כי אני תמיד מוצאת את עצמי מאבדת את עצמי ומרצה בלי סוף... יכול להיות?
לה הודעות..אחת אחרי השנייה למרות שידעתי שלא תהיה תשובה ובאמת לא הייתה תשובה.. לא יודעת אם לצחוק או לבכות ח ח ח אוף...כתבתי את שמה בהודעה האחרונה ברווחים ואוף בסוף עם סימני קריאה כאילו קראתי לה והיא לא עונה.. ידעתי את זה אז למה אני מתפלאת? צריכה להתרגל אחרי 3 שנות קשר... עדיין לא ראויה לכלום גם לא לה... אני לא שווה את זה אוףףףףףףףףףף ואנשי סהר יקרים.. אין פה שום דבר מלחיץ אז נא להרגע תודה מ
שלום רב , אני מתעתדת ליסוע לטיול בת מצווה בעוד 3 שבועות עם ביתי בת ה12 וביתי בת ה9 חודשים אני משאירה בבית 3 ילדיפ יחד עם אביהם הדילמה שלי היא האם השארת בני בן השנתיים ועשרה חודשים הקשור מאוד מאוד לאחותו הגדולה ואליי לתקופה של 3 שבועות יכולה לגרום לו נזק נפשי לטווח ארוך עליי לציין שבשנה האחרונה נעדרתי באילוצים שונים מהבית בין היתר לבקר אח חולה בחול, ישיבת שבעה על האח שלי שנפטר כמו"כ להבדיל לרגל לידת התינוקת שלנו . האם לאור כל מה שקרה בשנה האחרונה וברצף הדבר יזיק לו במיוחד??? אשמח לתשובה מהירה מכיון שאני שוקלת לבטל את הנסיעה ובכך לגרם עוגמת נפש לילדתי הגדולה .
שלום מרי, בטוח שלא יהיה לו קל, אולם אין לי דרך לדעת מה פירוש "יזיק לו במיוחד"... זו מסוג הדילמות שצריך לשקול, וקשורות גם לקשר עם אבא, ולאופן בו מכינים אותו לקראת ההעדר והפרידה, כמו גם הקשר ששומרים עמו במהלך הטיול. אודי
היית כאן כבר היום, אז אולי תחזור רק מחר... (??) אני בטיפול כבר כמעט חודש אצל המחליפה ונראה לי שטוב לי. היא דואגת לי ומתקשרת ושולחת הודעות גם כשאני לא עונה לה בכוונה. היה לי סופ"ש קשה והיא דאגה לי וזה עשה לי טוב. ואם ארצה אותה ולא ארצה לחזור לראשונה? אני מפחדת מזה, נכון שיש עוד זמן עד לסוף חופשת הלידה אבל עדיין. סיכמנו שאכתוב לה למייל פעם בחודש ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה/צריכה לכתוב לה(לזו שילדה). יש לי כרגע מישהי חדשה ונראה לי שהיא מספיקה לי. אוף אודי למה נכנסתי לכל הסיפור הזה, ומה אפשר לעשות??
וואו חנה.... מזדהה... נשמע כה מוכר. ועם זאת- כה רחוק. אם כי -אצלי זה שונה לגמרי, וגם הסיום. ( הלא טוב במקרה שלי)... אבל נראה לי לפי מה שאת כותבת פה, שיהיה בסדר אצלך ואיתך. מחכה יחד איתך לתגובה של אודי. סמבדי
הי חנה, את מאפשרת לעצמך להקשר - וזה בסדר גמור. זה לא מבטל את הקשר שהיה. זה רק שהצורך עכשיו מתמלא על ידי זו שנוכחת. אודי
קשה לי......
שלום, ברצוני לקבל הסבר על 2 אבחנות: 1. specific isolated phobias 2.unspecified behavioural and emotional disorders with onset usually occurring in childhood and adolescence תודה ויום טוב
שלום תותי, 1. פוביה 2. הפרעה לא ספציפית שהתחילה בילדות... אין מה להסביר כאן מבלי להבין את ההקשר... אני משער שגוגל ידע לתת לך יותר על כל אחת מהן. מה את רוצה בדיוק לדעת ולשם מה? אודי
לא משתפת...אני חולה בבית...חולה גם מכאב..אפרופו כאב לב היא בקשה שלא יהיו בין...זה קשה, זה מרגיש לי לא ראויה לכלום.. קיצוני משהו יודעת.
אני..לא משנה אודי הפגישה ביום ג'..רק תבוא לפה..היא דברה על מעטפת.. זה קשור מ
שלום לך, אני בת 39 , לא נשואה לצערי, ואני מיואשת מהכל ,איבדתי כבר כל תקווה שמשהו יסתדר, יש ימים שאני לא רוצה לחיות יותר, לא יודעת מה לעשות , כולם הסתדרו , רק אני נשארתי, כנראה באשמתי , כל יום שעובר אני שוקעת , אני סטודנטית לתואר שני ועובדת עם אוכלוסייה מבוגרת בחינוך, יש ימים שאני לא מסוגלת ללמוד או לעבוד , זה הולך ומשתלט עליי, מה לעשות ? האם יש פתרון?
שלום תהילה, הפתרונות לייאוש שאת מתארת לא יגיעו מתשובה באינטרנט. כאן תוכלי טיפה להקל את הייאוש על ידי שאני והחברים כאן נקשיב לו ונהדהד אותו. הפתרון יכול להמצא בחקירה שתוכלי לחקור במסגרת טיפול (כתבת "כנראה באשמתי". אני מעדיף לדבר במונחי אחריות - היכן שיש אחריות ניתן להשפיע). נסי להעזר בשירותי הייעוץ לסטודנט במקום לימודייך. אודי
יקירתי, אני מקווה שזה בסדר לכתוב לך את ההודעה הזו משום שאין לי שייכות מקצועית לפורום. אני לא רופא, ולא אוכל להציע לך פתרון לבעיית הייאוש הגדולה שאת מתארת בהודעה הזו.. אני מתנדב בעמותת סה"ר, עמותה שמופעלת על ידי מתנדבים ולא אנשי מקצוע, ואני מבקש לכתוב לך בגלל שאני שומע שנמאס לך מהכול ושאת עוברת תקופה רצופת אכזבות.. ונראה שעד לא מזמן הייתה לך תקווה שהייאוש הזה יבוא לסיומו, אבל יכול להיות שדווקא עכשיו הייאוש כמו גועש ומפורר כל רגע של חיים שלווים ונורמטיביים.. והייתי רוצה לבקש בשבילך שהייאוש המכרסם הזה יסתיים, שתחזרי למסלול ולשגרה ואפילו שתמצאי את האהבה הגדולה.. אבל כמו שד"ר בונשטיין כתב, שכנראה "הישועה" לא תגיע מתשובה בדפדפן אינטרנט, אלא מתהליך במסגרת אחרת.. ובכל זאת, הייתי רוצה לנסות לעזור לך למצוא טיפה של אור בכל הייאוש הזה.. אם תרצי, אני מזמין אותך להיעזר בצ'ט האישי של סה"ר, עם מתנדב או מתנדבת שכל רצונם הוא להקשיב לך ברגעים האלו שהייאוש רק מתגבר, לנסות לאחוז בידך ברגעים הבודדים שבהם את מרגישה שוקעת.. שמרי על עצמך תהילה.. מתנדב סה"ר. http://www.sahar.org.il/ אתר סה"ר
בהמשך לתגובתי אליך (לגבי הצעתך שאנחש את אשר היית מציע לי כתרופת כאב לב-תוכל לראות אותה למטה אם הכנסת אותה) אציין, כי זהו בעיניי מהלך מבריק , גייסת את "הגדולה" כבעלת ברית/קולגה לעזרת "הקטנה", אך לא השארת אותה להתמודד לבד, כמו כן, יש בכך הבעת אימון בכוח הפנימי של האדם לרפא עצמו, יכולת אינטליגנטית למצוא את התשובה. כל זה טוב ויפה כאשר אני במצב קצת יותר מאושש היכול להתבונן מבחוץ, ולנתח זאת. (וטוב ויפה להרצאה על כאב לב :)). אך כאשר אני שקועה עמוק בתחתית השאול, אין פרטנר לריפוי.. (אז מה עשית, אנימה? אידיאליזציה מהבן אדם, כדי שתוכלי בלב רגוע להגיד לו: תודה ,אבל זה רק כאילו אקמולי כזה?) לא, זה באמת עזר לי לרגעים יקרים מאד , כפי שציינתי לך בתגובתי, ואינני מזלזלת כלל ברגעים יקרים אלו! הם נדירים לי. אך מה יהיה בעוד רגע?...שוב אפול לבד להשתכשך בים תהומות הכאב?... איך אצליח לשבט D.N.A המכיל את גרעין הריפוי? כך שהוא יפעל לעת מצוקה ואובדן? הלאיתי אותך עד בלי נשוא?...
הי אנימה, מכירה את משחק הילדים: "קו-נקודה, קו-נקודה?" (זה מתחרז איכשהו עם דרך שאותה לא נדע...). כל פעם כזו היא נקודה קטנה. צריך הרבה כאלו ואז צומח לו DNA מתאים... אודי
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מגיבה באגרסיביות, כועסת. ולא מכירה את עצמי. משהו בפנים מתפרץ חזק, ללא בקרה ותכנון. מרגישה שזה קשור שאמא נפטרה. וחסר לי מרגיע פנימי. אני בטיפול, ואחרי הפגישה אני יותר רגועה, אבל זה עובר בשפשוף עם השגרה, תוך יומיים... אמרתי למטפלת והבירוקרטיה של כל רעיון שעולה לא זז ושינה דבר... מה אתה מציע? (הצילו! לפני הפדיחה של הגעש הבא....)
שלום רביד, כמו למה שאת אומרת לעצמך - יש מגבלות רבות...חוויות קשות מערערות את יכולת השליטה והוויסות. יפה ציינת שחסר המרגיע הפנימי, ואני משער שיהיה עלייך לעבור תהליך של אבל שבסופו תופנם דמותה המרגיעה של אמא ז"ל. אודי
שלום אודי, הגבתי למטה מעל "יום שלישי.." ולעניין אהבות קטנות וגדולות - חשוב להפנים לעצמנו שאת החלקים האהובים עלינו בזולת - השלכנו/הפקדנו אצלו, והגיע הזמן לקחת אותן הפקדות ישנות בחזרה. (זה עכשיו נושא פופולרי במדינה...:) ) נו...אנימה...! די לרציונליזציה חכמולוגית... תני לטרנספרנס לעשות את שלו...(מילא אם זה היה עוזר...) זה כואב מידיי.. יש תרופה לכאבי לב? מורפיום כלשהו?
אנימה, בדיוק היום הוזמנתי להרצות בכנס על כאב, והתבקשתי להציע נושא... כתבתי (בטרם קראתי את הודעתך) שארצה על כאבי לב... איזה משפט כתבת: יש תרופה לכאבי לב? מורפיום כלשהו? מה הייתי עונה לך, יכולה לנחש? אודי
אודי, אם אנסה להיכנס לראש שלך לרגע - היית שולח קישור לשיר על כאב לב, ונחמה כלשהי לצידו. כמו כן, היית עושה בדיוק את שעשית - מנסה לגרום לי למצוא את התשובה בעצמי, שהרי לכל אדם כאב לב משל עצמו, רק המעטפת האוניברסלית לכאבי לב -דומה מאד,(וזאת ,אולי,נחמתנו בהזדהות הזולת עם כאבנו) ולכן התרופה צריכה להיות מדוייקת לאדם ולמבנה ליבו, רמת הכאב, סוג הכאב, על מה זה "יושב", רגישויות ואלרגיות ל"תרופות דמה"(פלצבו) כאלה ואחרות..וכו' אודי, אתה אדם חכם לב ,ורגיש. הנה, הסחת דעתי וליבי לכמה רגעים מכאב אינטנסיבי שאינו מרפה ממני מזה כמה שנים... תודה. אולי אצליח למצוא את התרופה... אולי כבר בלעתי כמה טיפות... תודה. (אם זה נכון לך - אשמח לשמוע פרטים לגבי הכנס ואפשרות לשמוע הרצאתך, - אולי אחכים מעט...אולי אתנחם) (לאן נעלמה התגובה שלי למטה?.. סתם, חרדה אנאלית..:) )
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.html ואם המטפל חושב שהטיפול תם, והמטופל רוצה להמשיך? "חוקי האתיקה מחייבים את הפסיכולוג להמשיך את הטיפול, כדי שהמטופל לא יחווה נטישה או תהליך לא סגור". ד"ר מבורך ממליץ לשקול הפסקות יזומות בטיפול שנמשך יותר משנה-שנתיים, כדי לבחון את השפעת הטיפול בחייו העצמאיים של המטופל: "אין לראות בסיום טיפול צעד דרמטי מדי, וצריך להשאיר דלת פתוחה שאליה ניתן לחזור ולא בראש מורכן
הי סמבדי, יש חלקים טובים במאמר ויש חלקים שטחיים וסתמיים... ייתרונו - הוא בהחלט עושה סדר. לגבי המשפט שציטטת, אומר רק שכללי האתיקה אינם חוקים שמחייבים. חוק מגדיר את המתחם הפלילי ואילו כללי אתיקה את המתחם הראוי מקצועית. האתיקה זו שאיפה. אידיאל מקצועי. הגדרתו של התחום הראוי. לדעתי יש בלבול מסויים (שאיני יודע מה מקורו) בציטוט של ד"ר מבורך. לראיה - יש סתירה מסויימת בין שני המשפטים שהבאת... מעניין, דווקא פרופסור שפלר נחשב מומחה לאתיקה. היה מעניין לשמוע את דעתו. אודי
הבאתי את הציטוט כפי שהוא נכתב במאמר. ואיני רואה בשני המשפטים סתירה, מכיוון שגם באומרו על הפסקות יזומות, הוא מוסיף ואומר שצריך להשאיר דלת פתוחה... כך אני חושבת. ולכן לדעתי אין כאן סתירה... לגבי שפלר- ובכן, נראה לי שכבר יכולת "לנחש" ולהבין אצל מי הייתי בפגישה אחת בכדי להתייעץ לגבי "המקרה שלי"... ואת מה שאמר לי אותו יועץ- כתבתי כאן בחלקו.. שיש בסיס לפנייה לוועדת האתיקה. ברור לי היטב שיש הבדל בין חוק לבין כלל אתי. ובין מעשה פלילי לבין חוסר מקצועיות. אך למען האמת- זה לא מנחם אותי כלל. כי לגבי- הנזק נעשה. הכאב- כואב. האמון- נפגע. ולהבדיל ממימה שכותבת כאן רבות ועם חלקים ממנה מזדהה, לי אין אפשרות אפילו לא לפגישה.לא למטרת תיקון-זה בטוח. ולא כי אני לא רוצה. ולא כי אני לא מוכנה להתחייב לטיפול מסודר ורציף. זאת לא הייתה הבעייה. אלא כי היא- לא מוכנה יותר. כי היא "מפחדת" ממני... כנראה שגרמתי לה לפקפק מאד -יותר מידי בעצמה. האם זה אמור לקרות למטפל מקצועי?.... לזה- אתן לך לענות( או לא לענות- אתה הרי תבחר:-)). כי נראה לי שאתה כן.. ( מקצועי. ומנוסה דיו).
אודי , היום בטיפול המטפל שלי אמר לי שהוא רואה ממש התקדמות של הטיפול שבטיפול הוא שומר עלי ושזה נבנה אצלי ואני לומדת לשמור על עצמי וסיפרתי לו על הפורום שאני כותבת בו ושאתה כותב לנו מה שכתבתי בכותרת ונראה לי שאני יותר מבינה למה חרטת על הדגל של הפורום הזה את המילים האלו . אצלי זה לב ליבו של הטיפול . .......... הוא גם אמר שאני מקלפת מעלי קליפות ויותר נחשפת אמרתי לו שאני גם מרגישה יותר קרובה אליו אז הוא אמר שזה תוצאה של זה . בעשר דקות האחרונות של הטיפול דמיינתי ביקשתי ממנו שנהיה בשקט ונכנסתי לשלוה עמוקה שלא הייתי בה מעולם ודמיינתי כמה אנחנו קרובים כל זה ממקום בטוח ומוגן . איזה יום ........ איזה יום עבר עלי ............. אני מתארגנת לשינה ובבוקר אני אמצא את התשובה שלך ....... מעריכה מאוד את הנוכחות שלך פה שלך הילה
אז בסוף גרמתי לה לענות לי. התקשרתי ממספר חסוי והיא ענתה במקום לנתק לי.. ואמרתי לה שאני רוצה פגישה אז היא קבעה לי. לא יודעת מה הקטע שלה, כי ששלחתי לה בקשות בהודעות סמס שתקבע לי פגישה היא התעלמה מזה... אולי היא מנסה לגמול אותי מהמסרים האלה שאני שולחת כל הזמן כשאני מתחרפנת רגשית ונשטפת יאוש ושנאה.. הבעיה שעכשיו נהיה לי קשה כי בפגישה אצטרך להתמודד עם הרגשות שלי.. הקאתי היום 3 פעמים כבר ואתמול שרטתי את עצמי קצת אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. אני מרגישה בן אדם ריק ולא נורמלי. שאני רואה אנשים עם שמחת חיים טבעית כזאת, אנרגיות ותוססים וחופשיים, עם מערכות יחסים. מגע, הנאות מהחיים- אני מקנאה. אני לא מסוגלת להנות מהחושים שלך עצמי ובטח לא בנוכחות אחרים... לפעמים כ"כ נמאס לי. אני לא מבינה למה אני ככה, ומה עשיתי רע שמגיע לי חיים כאלה דפוקים ומתוסבכים, כמו להיות בכלא על לא עוול... הקטע הוא שלפעמים אני נמשכת להרס העצמי הזה, הוא מנחם, הוא מקל ועוזר לבטא את הכאב, אבל זה אומר שאני בן אדם דפוק ולאף אחד לא מגיע להכיר מישהו כמוני כי זה עונש וחרא. אני מתביישת במי שאני ובאיך שאני. ואני לא אוהבת לזייף שאני משהו שאני לא.
הי מימה, נסי להכיל ולווסת את העוצמות. לאפשר מפגש. שישאר מחול. ריקוד של שניים. השדים - שייחכו קצת לתורם. אודי
אחד רחום יותר, אם אפשר. שלא יסכסך כל הזמן ביני לבין עצמי, שיפסיק להכאיב לגוף שנושא אותו ולנפש שהוא טפיל שלה. או לפחות כפתור השתק קטן... אני שונאת אותו, הוא שונא אותי ובעצם שנינו שונאים אותי.
אני גם לא ראויה שתפרסם את הודעותיי
שלום אודי, אני בת 16, אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה, שלחו אותי בעקבות נסיון התאבדות, אבל הטיפול לא עוזר. אני לא מסוגלת לדבר עם הפסיכולוגית, או עם מבוגרים בכללי. אין לי ממש חברות., ובזמן האחרון עם הלחץ של הבגרויות אני מרגישה הרבה יותר אובדנית, אבל אני לא חושבת שאני באמת מסוגלת להתאבד. אני מרגישה כל כך רע.. מה לעשות? איך לספר לפסיכולוגית? אני לא מסוגלת להפתח אליה. אולי זה חשוב לציין שאני גם חותכת את עצמי, כבר יותר משנה, הפסיכולוגית יודעת על זה ואין לה כל כך מה לעשות בעניין..
שלום לך, גם הכינוי שבחרת מדגיש את הסתמיות והבדידות. סתם מישהי... לא משהו מיוחד או מזוהה... נסי לדבר כאן, כהתחלה. אח"כ כך ספרי לה מה כתבת. אולי תדפיסי ותראי לה. אל תישארי לבד. זה הכי הכי קשה. אודי
נשמע שאת באמת רוצה לעזור לעצמך למנוע ניסיון אובדני נוסף, ועם זאת המחשבות לא עוזבות אותך ואת לא יודעת איך לספר על זה לפסיכולוגית שלך או למבוגר אחראי אחר.. ונראה שגם זה מתסכל אותך בנוסף לכל הלחץ מהבגרויות וכו'.. אני מסכימה עם מה שאודי כתב להראות לפסיכולוגית שלך משהו כתוב (אולי משהו שכתבת מראש על דף?), ככה לא תצטרכי לדבר את זה, ועם זאת המסר יועבר.. בנוסף, את מוזמנת לפנות אלינו, לאתר סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), לצ'אט אישי ואנונימי עם מתנדב או מתנדבת שלנו.. שבו תוכלי לספר על הרגשות שלך והרצונות שלך בלי חשש.. ואם תרצי נוכל ביחד לחשוב על דרך לספר לפסיכולוגית שלך על המחשבות האובדניות.. שלך מכל הלב, מתנדבת סה"ר. http://www.sahar.org.il/
אולי אתה כועס כי אני כותבת כאן רק לפעמים כשאני צריכה ולא מעדכנת ?
אני רוצה תשובה ברורה. אחת ולתמיד. אני רוצה להבין למה הלכתי, על מה שילמתי, מה עושים שם? אנליזה לספרציה שאפשר יהיה להסתכל על רגשות מבחוץ ולא רק לחיות אותם? משהו שנועד לכפות על אנשים להסתגל למציאות? איך יכול להיות שרציתי להבין איך לעזור לאנשים, חשבתי שזה מה שפסיכולוגים עושים, סמכתי על 'הסמכות המקצועית' ורק התאכזבתי בסוף מחוסר מוסריות של מטפלים שלא לוקחים אחריות על תוצאות של כלום, אפילו לא מסבירים שטראומות יכולות להשתחזר, כופים עמימות ומשגעים אנשים מרוב אטימות כי בן אדם חושב שהוא פוגש עוד אדם ורק מבחינת הפסיכולוגים 'אדם פוגש את עצמו' ומכאיבים לאנשים ומבזים אותם רגשית כאשר בכוונה מתסכלים ויודעים מראש שתסכול מעורר תוקפנות... למה ריבונו של עולם לא ברור אח"כ אומרים לבן אדם שיתקן בעצמו את עצמו שישנה את הגישה שלו להתעלם מכל מה שהכאיבו לו והתנהגו כמו חארות בשביל שלא יזכור לרעה.. שכאילו ישלוט באיך שהוא נותן משמעות לדברים.. כלום לא ברור. רוע. כל מה שברור וטיפול פסיכולוגי לימד אותי זה איך אפשר לקחת לב של בן אדם תמים שלא מבין, אפילו שוחר טוב, ולהיות מספיק אטומים וחסרי אחריות ומתנשאים כדי להוליד מוות ורוע. הרוע בעולם הוא תולדה של האטימות של מי ששפר מזלו להאשים את מי שלא שהוא 'בוחר', במקום להודות בפערי המזל ולפעול מתוך נתינת הלב ולא הטפה ויומרנות וכמיהה לסמכות ופטרנליזם ואפילו מונופול על אופן פירוש המציאות החזק לקח לידיו. החלש נשאר עם זעם ויאוש וטינופת של רוע בנשמה ונאלץ להרגיש איך הוא מת נפשית מאטימות של אחרים. עכשיו תסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי כי נמאס לי לא להבין. תהליך שגורם לבן אדם לקחת אחריות על עצמו במקום להטיל אותה החוצה? לפחות שיהיה הסבר ברור. גם אני רוצה להיות אדם חי שמסוגל להנות מהחיים הטובים. במקום לעזור לי בזה השאירו אותי לבד עם שחזור. בסוף הצלחתי לתפוס אותה והיא הסכימה לקבוע פגישה. התקשרתי מחסוי כדי שלא תסנן אותי. מעניין אם אצליח להפיק תועלת מהפגישה הזאת. אני רוצה לתקן ובטח שאם למדתי משהו מפסיכולוגים- המומחים להתנערות מאחריות אישית והטלתה על האחר- זה תלוי רק בי מה ואיזה מן שימוש אחרון אני אעשה בפגישה הזאת. נראה כמה טוב ותיקון אצליח להפיק...
אני מקווה שאכן תצליחי להפיק. נסי להגיע ממקום פתוח ולא רק זועם ומטיל החוצה. אחרת - גם הפעם יהיה שיחזור מכאיב. אני מקווה שיהיה מיטיב. מחזיק לך אצבעות. אודי
כתבתי הודעת המשך. פיספסת אולי. לא נורא! אני חושבת שיודעת את התשובה.... אחרי שמגיעים למקום הכי נמוך... מה קורה? מגלים שהוא לא הכי- יש יותר. אז מה? תמיד יש לאן לשאוף..... ליפול...
המקום שבו את נמצאת עכשיו הוא טוב יחסית, לא? יחסית. מה אפשר לעשות עם זה, זאת השאלה שהייתי שואל. אודי
כתבת לי על דיבור מחובר ומנותק.. האם תוכל להסביר? איך מדברים מחובר? תודה וסופשבוע נעים
הי מיקה, קשה להסביר. צריך קודם להקשיב פנימה, לתת צורה ופשר, ולהתחלק במלים שנוצרות... הרבה פעמים יש פחד שמתערבב באמצע. אותו כנ"ל לגביו. אודי
סתם מתגעגעת.. אני בטוב עם אמא צביה.. רגוע, שלווה בלב.. שלך-במבי.
מדברים פה על כשל בטיפול..או תלות שלא חשבו מקודם שתהיה...אודי בפגישה דברנו על כל הכעסים האלה שיש לי עליה.....עוד מלפני ששכחה פגישה בכלל.. ואז אמרתי שאולי הייתי צריכה קצת פחות כאוס....קצת יותר סדיר..אולי אני כועסת שהיא לא הסבירה לי מה זה טיפול וכמה זמן זה יקח.... ולא יודעת איך הגענו למסקנה שנפסיק הכל בין הפגישות.. שום קשר כלום! לא סמס לא מייל קטן כלום! אולי קצת שחרור ממנה אוף........ושוב התלות הזאת איך נפטרים ממנה? שלוש שנים יחד ועדיין למה? אודי למה? הזדקקות זה מעבר לזה אודי...זה לא צורך קיומי הרי..אבל מרגיש ככזה שוב...כבר הייתי במקום אחר.....אם הייתי מפסיקה אולי גם אני הייתי חושבת כשל...אבל אני רוצה לבדוק וזה קשה נורא!!!!!!!! הכל קשה לי אוף......הטיפול לפעמים נראה לי הזוי.....כאילו מה כבר אפשר להספיק בפעם בשבוע 50 דקות? אם לא נדבר בין............אוף..........לא יודעת כבר כלום
הי מיכל, הטיפול מתרחש גם בתווך שבין הפגישות... והזדקקות - את הרי יודעת מה דעתי עליה... (רואה בה הישג, אם תהית...) אודי
שמי רחל. אני לא מהטיפוסים שישב ויכתוב על דילמות בחיי, אבל אחרי עיון קצר בפורום החלטתי בכל זאת כן לכתוב ולהתייעץ איתך. אני בת 29 וחצי, רווקה, דתייה...קצת איבדתי את דרכי במהלך החיים והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. ואני כבר שנה בטיפול אצל פסיכולוג. אבל לא מרגישה שינוי מהותי מבחינתי. כן מרגישה שכואב וקשה לי אני יכולה לדבר אתו ולשחרר, ושיש לי מישהו לדבר איתו. אבל לא מרגישה קשורה אליו מאוד רגשית. אני אפילו לפעמים מרגישה שהלב שלי לא ממש מקבל את הדברים שלו. והוא דיי משקיע בטיפול. אבל אני מרגישה שאני לא פותחת ממש את הלב שלי בפניו. יותר מזה, אני לא מרגישה שאני ממש בטיפול. תמיד אני חושבת ומנתחת אם אני צריכה להמשיך, אם להפסיק את הטיפול, ואני מתעסקת בזה יותר מידיי. כמה פעמים במהלך השנה הזאת אמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, כי אני לא מרגישה שינוי אצלי בחיים, במחשבות...אבל בסוף אחרי שדיברנו, החלטתי לנסות עוד. אני מביאה את השאלות והתחושות האלה לפגישה, והרבה מהשיחות בינינו הם אם להפסיק או לא. יצא לנו הרבה פעמים להתכתב בהודעות בין הפגישות בעקבות תחושות לא פשוטות שלי..ודווקא אז, בהודעות, אני מרגישה יותר את הרצון שלי בלהתחבר אליו. ומרגישה פתאום שאני זקוקה למילים שלו. אני חייבת לציין, שגם בקשרים זוגיים משמעותיים שהיו לי ההתנהלות שלי היתה דיי דומה. מאוד מאוד מתלבטת, כל הזמן חושבת וחושבת ולא ממש מאפשרת לעצמי ולבן זוג להתקרב יותר מידיי. ושזה היה מגיע לחתונה (הצעת נישואין) הייתי בורחת, הורסת, מחליטה לעזוב, גורמת לשני לעזוב...מבחינת עבודה, אני כרגע לא עובדת בכלל, למדתי פסיכולוגיה תואר ראשון, ומאז לא מצאתי את עצמי מבחינת לימודים, עבודה...ואומנם עבדתי עד לפני חודש בעבודה דיי קבועה, אך לא ממש מספקת ונותנת משמעות, והחלטתי לעזוב. אני מרגישה דיי אבודה, מיואשת מעצמי, מהחיים שלי, מניסיונות ומאמצים שלי לשינוי, ולמרות זאת מרגישה כישלון, כי לא מצליחה לשנות את המציאות של החיים שלי. ורציתי להתייעץ איתך. האם זה נכון שאמשיך בטיפול עם המטפל הזה שאני איתו? או האם המטפל הזה אולי לא נכון לי ולא משנה כמה אני מנסה זה פשוט לא ילך??? ואם כן להמשיך עם המטפל הזה ואני בשחזור בהתנהלות שלי איתו, איך בכל זאת כן אני מצליחה להיות בטיפול? להרפות? להתקרב? לסמוך?.. אני מתוסכלת!!!! ורוצה להבין קצת יותר... תודה על תגובתך. רחל.
שלום רחל, כתבת משהו מאוד חשוב: "אני חייבת לציין, שגם בקשרים זוגיים משמעותיים שהיו לי ההתנהלות שלי היתה דיי דומה". מכאן, שחשוב דווקא להמשיך ולהבין מה גורם לך - גם בתוך הקשר הטיפולי - להיות אמביוולנטית ו"לא באמת" ו"לא עד הסוף". זה הטיפול. בדיוק זה. בהצלחה, אודי
אודי, שלום!:) קודם כל, תודה על תשובתך..! שנית, אני תוהה ביני לבין עצמי האם שנה זה לא זמן מספיק כדי להגיע לתשובות, ובעיקר להגיע לשינוי בהתנהגות??.. אני מודעת לסיבות שבעקבותם אני נמנעת מקרבה. עוד לפני שהגעתי לטיפול. נפגעתי כמה פעמים במהלך החיים שלי מפרידות מבני זוג בקשרים משמעותיים שלי שהיו ממש לפני חתונה (וגם בעיקר בעקבות האמביוולנטיות שלי בקשר...). וגם עם אבא שלי, שהיה לנו קשר מאוד ריגשי וקרוב, בגיל 18 חל ניתוק דיי כואב. ההורים שלי חיים יחד, אבל כלפיי הקשר שלו מאוד השתנה. ולמרות המודעות וההבנה שלי לדברים האלה, ההתנהגות שלי לא משתנה. עובדה שגם שאני בטיפול אני לא שם, תמיד מתלבטת אם לעזוב, תמיד מביאה את הנושא הזה של לעזוב את הטיפול לשיחות איתו. אז עד מתי להישאר??... ואני מנסה להיות שם, רגשית, ובכל דרך, ולמרות שגם כלכלית זה לא פשוט לי, אני בכל זאת נשארת. אבל למרות הכל אני לא שם. ואני מאוד מתוסכלת מזה. אשמח ואודה לתגובתך. רחל.
אודי , מחר אני אמורה לקבל את הגט ואני ממש חוששת מרגישה נפילה מפחדת מלהיפגש שוב עם האקס שלי מהפרידה מרגישה שהולכת ושיש לי חבל בין הרגליים אני הולכת ונופלת ....... נופלת לרצפה ואין מי שירים ...... אין מי שיבוא איתי לשם מחר . אין לי קשר עם המשפחה חברות בודדות שלא יכולות לבוא איתי . מרגישה אבודה
שלום הילה, מצרפת לך שיר,בתוספת חיבוק, מקוה שיעזור, ולו במעט. איתך, אנימה.
אופס..ברח, הנה השיר http://www.youtube.com/watch?v=2pN1v_iGJN4 אנימה
הי הילה, זו חוויה לא פשוטה ואני מבין את החשש שלך. וגם הלבד לא עוזר...אם זה עוזר - אחשוב עלייך כאן ואמתין לעדכון ממך. בהצלחה מחר, אודי
אודי אתה כועס עלי ? משום מה יש לי תחושה כזאת . אני בבית הדין הרבני ההמתנה מורטת עצבים מחכה כבר להיות אחרי .......אחרי ....... אחרי ....... אין לי כח כבר !!!!!!!!!
שלום! אני רוצה לקבל החלטה בחיי אך כל המשפחה לא תאהב את ההחלטה. חוץ מזה גם רוב האנשים ישפטו אותי על ההחלטה הזאת. וזה מלחיץ אותי מאוד. וגורם לי לפקפק בהחלטה למרות שביני לבין עצמי אני בטוח בה. אבל מדי פעם אני אומר שאולי הם צודקים וזה מקשה. ואני יודע שאני צודק ואני מפחד שישפטו אותי גם משפחה וגם זרים כל החיים. איך להרגע? איך לעשות ככה שלא יהיה לי אכפת?
שלום ניר, לכל החלטה יש מחיר שצריך לשלם. אם אתה שלם עם ההחלטה, עלייך להשלים עם המחיר שכרוך בה. זה עוזר להתבונן על התגובות של הסביבה באור פחות טוטאלי. לכל דבר יש מחיר. גם ליישום של החלטה... אודי
שלום קראתי באינטרנט שדיכאון וחרדה ממושכים גורמים לשינויים מבניים במוח. אז איך אפשר להחלים אם נגרם נזק למוח? אולי זה מסביר מדוע למרות טיפול פסיכולוגי ארוך טווח ותרופות לא צליחים להביא להחלמה? תודה
שלום, כל דבר משפיע על המוח... היום יודעים שהמוח הוא אבר פלסטי שמשתנה בהתאם להתנסויות שלנו. גם טיפול משפיע ומשנה את המוח, אז לא צריך לאבד תקווה... אודי
אני חושבת שאני מבינה.. אבל לא בדיוק.. כי מרגישה שמדברת על דברים יומיומיים שמחוברת אליהם מבחינה רגשית ומודעת לרגשות שעולים בי.. אבל בכל זאת יוצאת מהפגישות ריקה.. בתחושה שהקאתי מילים.. שפספסתי את התגובות שלה..(היא מגיבה מאד מאד לאט והרבה פעמים אני מרגישה שלא אפשרתי לה להשחיל מילה) ובעצם מפסידה את הטיפול.. בעבר הייתי שתקנית וסגורה ועכשיו בדיוק להיפך וזה לא מתאזן גם ההרגשה שאני לא מובנת, גורמת לי לדבר יותר ולנסות להסביר.. תמיד היה פער בין הכתיבה לדיבור (בכתיבה יותר מפוקסת). אני ממש שונאת את איך שאני מדברת.. לפעמים מחליטה לא לדבר בכלל ורק להקשיב לה.. אבל לא תמיד עומדת בזה ונורא נורא מ ת ו ס כ ל ת! ו.. אודי.. שמת לב שאתה מגיב אליי באותו סגנון שאני כותבת.. עם נקודות... זה בכוונה? .. אולי צריכה ללכת לסדנת ויפסאנה.. או להפסיק עם הטיפול.. כי לא אפקטיבי.. ויכולה באותה מידה.. לדבר עם הקיר.. כי ממילא לא קשובה לכלום.. אודי.. איך לצאת מזה? וסליחה שגם כאן שפכתי יותר מדימילים..
הי מיקה, מה שאני שומע זה שאת מנסה בכל כוחך להיות מובנת... ומעניין מה שכתבת על איך שאני כותב בתגובותיי לך... לילה טוב, אודי
נוצרת רגרסיה לתלות וכ'.. המטרה היא לתרגל דחיית סיפוקים?
שלום רב, לפני שנתיים הייתי מטופלת אצל מטפלת פסיכודינאמית במשך 3 חודשים בגלל רגשות דיכאון וחרדה. התאכזבתי מאוד מהטיפול. אני דיברתי במשך רוב הפגישות, המטפלת כמעט ולא הגיבה, לא שאלה שאלות, לא ביקשה הבהרות, לא הביעה תמיכה או אמפטיה ולא הציעה כלים פרקטיים להתמודדות עם הבעיות שהצגתי. היא כן הציעה כמה פרשנויות שלא דיברו אלי. באחת הפעמים שבהם אמרתי לה ששני דברים שהיא קשרה יחד נראים לי לא קשורים, היא חייכה ושאלה "איך זה יכול להיות לא קשור?" נפגעתי מאוד מהתגובה הזו, ובאופן כללי, הרגשתי שפסלו אותי ואת התפיסה שלי ולא נתנו לי מענה. לפני כמה ימים אזרתי אומץ לפנות לטיפול שוב. אני חוששת שבגלל שאני לא מציגה בעיה ממוקדת (דיכאון וחרדה הן אולי בעיות כלליות מדי), שוב "ישימו" אותי בטיפול דינאמי. אני מרגישה שאין לי שליטה על השיטה שבה יטפלו בי או על המטפל שאקבל, כי תהליך הפנייה במקום שבו אני מטופלת הוא כזה שאחרי שיחת אינטייק הארגון קובע בדרך כלשהי לאיזה גישה טיפולית ולאיזה מטפל אני מתאימה. אני רוצה להתחיל את הטיפול הנוכחי "ברגל ימין" ועם כמה שפחות מטען מהטיפול הקודם. הייתי רוצה לשאול מה אני יכולה לעשות כדי להצליח בזה ומה אני יכולה להגיד בשיחת האינטייק שאולי יגביר את הסיכוי שהפעם אקבל מענה. האם לספר על ההתנסות הקודמת, האם לבקש טיפול קוגניטיבי ולא דינאמי, האם לבקש מטפל גבר ולא מטפלת אישה (אולי זה ישנה משהו לטובה) וכו'... תודה מראש על ההתייחסות, ענת
שלום ענת, תגדירי מה הצרכים שלך ובהחלט את יכולה להעזר בניסיון הקודם שלך על מנת לכוון יותר מה מתאים לך. אני משער שהצוות שעורך את האינטייק ידע מה לעשות כדי להתאים את הטיפול לצרכייך וליכולותיהם. בהצלחה, אודי
אדוני שלום רב, אבקש לדעת לגבי הקשר שבין מבחן הmmpi )מבחן 300) ובין סכיזופרניה. האם יש הקשר כלשהוא? בכבוד רב.
שלום ירין, איני מבין את השאלה. זה מבחן אישיות מקוצר וזו מחלה נפשית. מבחן אישיות אמור לתת אינדיקציה על קיומן של הפרעות כאל הואחרות, אבל אסור להתבסס אף פעם על מבחן יחיד. אודי
איך אפשר? היא לא עונה לי לשיחות, מנתקת ומתעלמת מהודעות ששלחתי עם בקשה שתקבע לי פגישה... אח"כ זה משחזר לי את כאב הנטישה ובעקבות זה חווה זעם וכעס עליה ונזכרת בפגיעות ממנה. ממש רציתי לתקן וכמעט התחננתי לעזרה ופגישה ומילה טובה ממנה . היא לא שמה עלי ומתעלמת. לדעתי הכל בכוונה כדי לכפות על הנפש שלי להפרד ממנה- אני צודקת אודי? חייב להיות הגיון מקצועי בהתנהגות ההזויה שלה, לא?
כי פסיכולוגים לא עוזרים בשיט לכלום. לגבות תעריפים ולטעון שאתם סמכות רק בשביל לאכזב ולהעביר את האחריות מכם והלאה- בזה אתם אלופים. אני אלך לתקן את עצמי עכשיו... אם אין אני לי מי לי.
שהיא כתבה "למימה ולאודי אתה חושב?". ממש יעזור לי אם תוכל להתייחס. זה מה 20/5
אני פוגשת בי ובכותבות כאן המון כאב, געגוע לאמא שאיננה, התעקשות להיאחז באשליה של קמצוץ גילוי חום, חיבה, אמפאטיה , לשם מה כל זה?... מרדף שאינו נגמר, רק מעמיק את התיסכול, את האכזבה, את הכאב, מעצים געגוע, ואם תאמר - סוג של גשר מעל הבור, - אני רואה אותו כ"פאטה מורגאנה" - הגורם לך לרוץ לקראתו, מטורף צמא...כמה, אולי הפעם...?? ושוב לעמוד מול שוקת שבורה לרסיסי אשליות בשפתיים חרבות , לב כמל. ואני כל כך מתגעגעת...ואין לי אפילו למי...
אני כל כך מזדהה עם הכאב, הערגה, הגעגועים , הכמיהה המטורפת הזו לאמא הזו ..האמא הטובה מהאגדות..האמא המושלמת הזו .. אבל כנראה היא נמצאת רק באגדות ובמיתוסים ולכן אנחנו משמרים אותם (את האגדות והמיתוסים האלו) בכדי לחבוש באלו את הלב.. כן, ואולי זה איזה כאב קיומי שאנחנו מלבישים על הכמיהה הזו ? איתך-במבי.
כן, נראה שלא נוכל לוותר על אשליה,.. נמשיך לרקד כך בגן עדן של שוטים, עטויי זרי קוצים, נגיש עוד לחי, ועוד לחי, מנחה - לאהבה אבודה, ונרווה צמאוננו בנאדות מלאי ריק מתעתע.. ושוב נקווה, ושוב נפצע, ושוב ניפרד, ושוב נתגעגע... למי..??? למה...??? (ועדיין כמהה לשמוע אותך מכחיש, מבטיח,- הפעם זה אמיתי..)
מה שלומך? לא היית כאן אתמול. כאילו היית כי העלית הודעות אבל לא ענית. מקווה שהיום תהיה כאן. חזרתי עכשיו מטיפול והתחלנו אותו בהרפיה, היא שמה דיסק. היה טוב אבל זה גם מביך קצת. וגם עבדנו על זה שאסתכל אליה וזה לא כ"כ נעים לי, אבל אני כן רוצה את זה. מה אתה אומר? אתה לא חושב שזה מביך?
הי חנה, אני כאן. אתמול היה לי יום ארוך מאוד ולא הספקתי להשיב אלא רק להעלות הודעות. אם את חשה שזה מביך - זו הרגשתך. חשוב לדבר עליה איתה... אודי
הי, התחלתי אשפוז יום במרפאה הפסיכיאטרית בתל השומר.. אני מחולון, וקצת קשה + הרבה זמן להגיע - 2 אוטובוסים. הבנתי שיש עוד אשפוז יום - באברבנל בת ים וגם בבאר יעקב, שאלה קרובים בהרבה.. לבאר יעקב אוכל להגיע ברכב / טרמפ.. השאלה- איך שמה במקומות אלו? אם כדאי להתעניין ולעבור? או שעדיף שאשאר כבר איפה שאני כרגע בתל השומר, שזה שווה את המאמץ להגיע ולחזור משם כל פעם? תודה
אתה לא עונה או מפרסם את ההודעות שלי משום מה?
אבל לא פורסמה התשובה שלי מאיזשהי סיבה
שלום הסיפור שלי הוא כזה בינאור ניפרדתי מהאקסית שלי שאותה מאוד אהבתי היא החברה ה 9 שלי והיא זרקה אותי באסמס אני יודע שאני עדיין אוהב אותה מאוד , בנוסף לזה אחי יצא מהארון וגם אני בדרך להשתחרר מהצבא . עכשיו מה שעובר עלי הוא כזה מישום מה אני מרגיש לחץ ליד גברים בתקופה האחרונה אבל אני יודע שזה לא משיכה מינית זה פשוט סוג של חשש או משהו בסיגנון לא יודע מה זה ולמה אני מרגיש ככה בנוסף לזה כל פעם שאני חושב על האקסית אני יודע שאני עדיין אוהב אותה אבל אני קם כל יום עם הרגשה של לחץ והרגשה לא נעימה אני יודע שאני סטרייט ושאני נמשך לבנות אבל אני לא יודע מה ההרגשה המוזרה הזאת שחלה עלי
באותו תקופה לא הרגשתי את הלחץ שתארתי ליד גברים אבל שוב זה לחץ זה לא משיכה ואני לא יודע למה זה קורה או מה לעשות עם זה
