פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי ראיתי את תגובתך אלי בעניין הילדים ראיתי שגם כתבת שלא אוותר אודי אני כבר שנה וחצי מדברת על זה עם הפסיכולוג שלי ואני לא הולכת לטיפול פעם בשבוע אלא שלוש פעמים בשבוע ובנוסף פסיכיאטרית פעם בחודש ולוקחת את התרופות ברצף לכ מפסידה לא טיפול ולא תרופה והמצב אצלי לא מזהיר כן אני רואה תוצאות אבל בנוגע לילדים מרגישה וחושבת שלא יכולה לגדל אותם . המטפל שלי אמר לי שהוא חושב שזה אחראי מצידי שאם אני מרגישה שאני גם יכולה לפגוע בהם להגיד שאני לא יכולה לגדל אותם . לעשות הסדרי ראיה שאני כן יוכל לראות אותם . אודי אני כאובה אני נקרעת אני בוכה יחד עם זאת אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות בשביל להציל את נפשי הפצועה

הילה חמודה, צריך לזכור שזה לא שחור או לבן. גם להורה השני , הלא משמורן, יש זכויות וחובות כלפי הילד, הוא עדיין ההורה שלו, יש לו הסדרי ראיה, יש חלוקת חגים, עושים דברים יחד. גם לילדים להורים גרושים יש 2 הורים, אחד אמא, אחד אבא, והם רואים ותלויים בשניהם. את לא מוותרת עליהם, את עדיין תהיי אמא שלהם, תמיד. רק תורידי קצת לחץ, אם את מרגישה שזה עדיף. יש גם אפשרות למשמורת משותפת, להסדרי ראיה רחבים וכו. אל תשתמשי במילה "ויתור" כי זה לא. אם תחליטי לעשות כן, תוכלו לכתוב בהסכם שתבדקו את האפשרות להחזיר אותם למשמורתך עוד שנה או שנתיים או כמה שידרש. בינתים תוכלי להתחזק ועדיין להיות אמא שלהם 7 ימים בשבוע, אבל לטפל בהם 3-4 ימים, ובעצמך בכל השאר.

ואם זה נחווה ככה? אומרים 'תדבר על מה שאתה מרגיש'. אבל מה זה עוזר לדבר בלי לשנות את התנאים המשפילים שיצרו?

מימה, אם הכוונה אינה להשפיל, ובכל זאת מרגישים מושפלים, אז כנראה ששני הצדדים מפרשים אחרת את המצב. וכדי לשנות את התנאים האלה צריך להבין מהם, ומדוע הם נחווים משפילים. וזה מחזיר לקלישאה המיגעת (אך המוכיחה את עצמה פעם אחר פעם) 'לדבר על מה שאתה מרגיש'. כך גם הצד השני מבין וגם הצד הראשון, שמתחיל עם תשובה כללית של תחושה, מפרק הכל לגורמים ראשוניים שאפשר להתחיל לסדר. לפעמים מה שהכי קשה זה לתת לצד השני צ'אנס וקרדיט ליכולת להתמודד עם הדברים האלו. כי לפעמים בחיים לא צוברים חוויות שמוכיחות שאנשים עובדים ככה... אבל בחיי, התחושה שיש מישהו שבאמת קשוב, זו שבאה כשנותנים לו הזדמנות, היא משהו מיוחד. למי שטרם חווה אותה בחיו, היא מתחילה למלא חריצים של כאב.

שלום וברכה, ההודעה שאכתוב כנראה תשמע מבהילה ואכן היא כך ועל כן אודה להכוונה עזרה או לכל דבר שיוכל לעזור לי. אני נושאה 5 שנים עם2 ילדים. המצב הזוגי שלנו בכי רע היינו בטיפולים וכעת אנו בחיפוש שוב אחרי מטפל זוגי-פסיכולוג. הסיבה להודעה זו היא 2 דברים שמטרידים אותי ראשית בעלי מחביא ממני שתית אלכוהול-בירות ויין ובנוסף נוהג לאחר שתייתם(פוגע באמון שלי בו) דבר שני אתמול גיליתי דבר נורא. בעלי היה בדרכו לאמבטיה כשראיתי משהו מבצבץ ממכנסיו התחננתי אליו שיראה לי. בסופו הוא הוציא משם סכין,שאלתי אותו מה המטרה ואמר לי שרוצה לפגוע בעצמו. בעלי אדם עדין, רגיש בצורה נפלאה ורגיל לחלוטין. מה עושים במצב כזה ? מה אומרים? ובכלל מה עלי לעשות??

למה אתה חושב שאני צריכה לעזוב את הראשונה. למה?????????????? אווף אודי אני מתחילה לבכות אין לי כוח כבר. מה בסה"כ רציתי?! איך אני אמורה להחליט את מי אני רוצה?! למה שלא אחזור לראשונה?

אולי לא תעלה את ההודעה שלי שכתבתי שנעלבתי. משום מה לא ראיתי שהגבת. ראיתי שכבר כתבת את ההודעה שיוצאים להפסקה בשלישי ולא את התגובות שלך. סליחה

היי אודי קראתי באיזה מקום שבזמן שמטופל עסוק בידע מודע הטיפול חותר להשפיע ולשנות דווקא דפוסים לא מודעים. נראה לי קראו לזה k ו O של ביון... אתה יכול להסביר את זה?? משגע אותי שרק המטפלים מבינים מה הם עושים בטיפול.. גם יש לי הרגשה ברורה שלמסגרת יש תפקיד משמעותי ביותר, אבל בתור אחת שלא באה מסודר לפגישות זה אומר שטיפול לא יכול להיות תהליך אפקטיבי בשבילי? פעם לפני הרבה מאוד שנים כן באתי מסודר במשך שנה. אפילו היה כלל שאם מפספסיפ פגישה אז משלמים. לא פספסתי. באתי. אחרי שנה ביקשתי הנחה מהמטפלת ופתאום היא אמרה בקור שאלה המחירים והיא לא עושה הנחות. איבדתי אמון בה והאחרי עוד 2 פגישות עזבתי. היא אמרה שאני צריכה עוד טיפול ארוך- אבל אני לא הבנתי למה היא התכוונה. בכלל לא הבנתי מה זה טיפול...... כיום אני יודעת שהיא בעצם ענתה ככה על הכסף כדי לדחוף לי את עקרון המציאות ישר לפנים או משהו... אבל עובדה שמאז באמת הייתי צריכה עוד טיפולים והם נחוו בכלל אחרת .. באחרון המשמעותי בכלל לא באתי מסודר כמו אז ויצא שחזרתי טראומות נטישה לא מודעות.. אני לא מבינה- אני רוצה להבין מה זה טיפול! נראה שהדבר היחיד שעקבי זה התשלום למטפל ומסגרת פחות או יותר. אבל מה הקטע של התהליך הזה? לייצר חוויה סימביוטית שמתוכה ספרציה? או מה?? מה הפואנטה? זה משגע לא להבין...... שלא לדבר שבכלל לא הסבירו לי מה זה 'יכולת שלילית'. מכעיס שלא הסבירו לי! כי נראה שמי שאין לו את זה יהיה לו קשה לשאת את העמימות של טיפול אנליטי. זה גם מאוד מוזר לשלם מאות שקלים בשביל עמימות.. גם אנשים לא באמת מבינים ש'אדם נפגש עם עצמו' בקליניקה ולא עם עוד אדם.. אני לא הבנתי את זה..אז זה אומר שמעולם לא הכרתי את המטפלת שלי באמת? קצת עצוב.

זה בסדר אודי ? מרגיש לי שאני צריכה לנוח בעץ שלך. אודי :( אני גם צריכה שתכסה אותי בשמיכה רכה, תגיד בשקט מילים טובות ורכות ותשמור שאף אחד לא יפגע.וגם שלא תלעג לי על הצורך הזה. טוב אודי ? פתאום אני מאוד מאוד מתגעגעת לאמא צביה :(

רציתי לומר לך תודה על תגובתך אליי מלפני שבוע. מקווה בשבילך שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. בהצלחה רבה

הי חנה, קשה לי לכתוב כאן עכשיו, אבל גם קשה לי לקרוא ולא לענות לך- כי כתבת לי. אז רק תדעי שאני נכנסת לכאן די הרבה, וקוראת המון. ועוקבת אחרייך. ( וגם אחר מיכל, ושאר הכותבות הקבועות כאן). ובאמת מבינה אותך כל כך. ומזדהה עם הקושי. הרי חוויתי על בשרי. אפילו שאצלי היה הבדל אחד- ודי תהומי. אני באמת מאמינה שכשיגיע הרגע שבו תצטרכי להחליט- את כבר תדעי מה נכון לך. ובאמת באמת אני מאמינה שיהיה לך בסדר. ואפילו טוב. תנסי להקשיב לאודי. נסי להבין- כי גם בשיר ששלח לך יש די הרבה. ( ואני מאד מבינה את התסכול בזה שלפעמים הוא לא מפרט, וכביכול "לא עונה" יותר מידי על השאלה). אבל עכשיו כרגע טוב לך עם החדשה, נכון? אז תתרכזי בזה. תתמסרי אליה. קחי כל מה שהיא נוך. כי מי שחשוב זו את. את במרכז! את!. ולא אפאחת מהן. בשביל זה באת לטיפול ובשביל זה את גם משלמת ועובדת קשה. נכוו?. בבוא העת- יהיה בסדר. עשי רק מה שטוב לך ומה שאת מרגישה. ואם את רוצה- גם שתפי את החדשה בלבטים שלך ובעצם במה שאת כותבת כאן. את תיהיי בסדר חנה.

אודי.. מיכל.. לא יודעת איך לפנות.. בלי לפגוע.. אבל מיכל התחילה לחתום בסיום בניק שלי.. רק שלא יווצרו אי הבנות בהמשך.. תודה ו..

רק רציתי להביא לתשומת לב..בטוחה שנעשה בתום לב

שלום,עד שהיה לי האומץ להתחיל טיפול...סובלת מחסך ריגשי,לא יודעת מהי אהבה של אמא ,וזה כואבבבבב.התברכתי בבעל וילדים מקסימים.רוצה לצמוח ולפרוח איתם.בטיפול אני כחודשיים,לא מרגישה מספיק משוחררת, לעיתים חסומה.(אשה מול גבר,מחסום של דת)מה אפשר לעשות כדי להשתחרר מעט?לא להיות נבוכה.תודה

שלום לך, אכן, הפניה לטיפול היא צעד לא פשוט, צעד שהוא בבחינת אקט, קרי מעשה שבעקבותיו הסובייקט אינו עוד מה שהיה, חלה טרנספורמציה שהיא בבחינת שינוי ממשי בחיים. ככל אקט, ובראש ובראושנה האקט האנליטי, זהו צעד שאכן כרוך באומץ, הכותרת שבחרת למכתבך. מה שמלמדת הפסיכואנליזה לגבי האקט, נושא שלאקאן הקדיש לו סמינר של שנה, הוא שאקט תמיד כרוך בחצייה של מועקה. זאת גם משום אותו שינוי ממשי בחיים שמחולל האקט. יותא מכך שאין אקט ללא מועקה. אחד האפקטים הקרובים למועקה היא המבוכה, שהיא (ולא האומץ) החא האפקט שאת מציינת במכתבך. בסמינר העשירי, המוקדש לנושא המועקה, לאקאן מציין את המבוכה כקשורה לחשיפה של משהו מן המיניות, הוצה את מחסום ההדחקה, בפרט עבור אישה. לכן לא מפתיע שאת מציינת את המבוכה שלך כקשורה להבדל המיני ("אישה מול גבר") ולחצייה של "מחסום"). באותו סמינר, מלמד לאקאן תוך קריאה של פרויד כי גילום ממוסך של המועקה בחיים האנושיים הוא העכבה (אינהיביציה), מה שמופיע במכתבך כ"לא משוחררת). העכבה כמו הסימפטום (הסבל עימו פונה הסובייקט באנליזה) מופיע כ"מחסום", בחייו של הסובייקט, משהו שעומד בדרכו. זה לא בכדי, אם כן, שפרויד שם מושגים אלה בסדרה, המצויינת בכותר ספרו :"עכבה, סימפטום ומועקה." אותו גרעין ממשי שנחווה כמועקה (או בגילום אחר שלה, מבוכה) שמגולם בעכבה ובסימפטום הוא זה שאליו מכוון כל אקט אנליטי ואליו מכוונת האנליזה כולה, וחשוב לא פחות, הוא זה שמתנה כל אקט, כולל אקטים מצידו של האנליזנד. כלומר, המועקה והבמבוכה לא רק שנוכחות באנליזה. נוכחותם, מצד האנליזנד ומצד האנליטיקאי, היא תנאי הכרחי לעבודה האנליטית, הכרוכה בחצייתם. עבודה אנליטית כרוכה לא בהכחדה של המועקה והמבוכה. עניינה הוא ליעשות בהן שימוש טוב. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום אני מחפשת המלצה על פסיכולוג\ית שהוא\היא גם מטפל\ת זוגית באזור נתניה, עמק חפר אנחנו זוג צעיר ומעוניינים בייעוץ זוגי . תודה

[email protected] תודה , סופש נעים

חזר לי רגע של נחת.. עד לפעם הבאה שאזכר :( לפחות הפגישה האחרונה איתה הייתה נורמלית.

שלום,התחלתי טיפול לפני כחודשיים ואני לא תמיד מרגישה נח עם הדברים.בעקבות תחושות קשות ביחס לפצעי ילדות וחסך ריגשי של אהבת אם .המטפל מאוד נחמד אך לעיתים אני מרגישה ריחוק גדול(גבר ואישה,מחסום של דת,סתם מחסום זרות שלא נפרץ)יכול להיות שבאשמתי.קשה לי.מה עושים כשלא מרגישים שאפשר להעלות דברים בשיחה?(מקובל לעלות הכל או רק דברים שהוגדרו מראש בתחילת הטיפול?)תודה...

אודי שלום בד"כ אין לי קושי ליצור קשר,ודווקא מרבה לפטפט...הקושי פה להחשף בחולשות ובקשיים,אם זו הבעיה שלי וקשה לי להתגבר עכשו, אז איך אפשר פשוט לדבר איתו על זה???

וההתייחסויות שלה בטיפול היו כאלה שהכאיבו לי בצורה פשוט איומה... אז האם מגיע לי פיצויים? מגיע לי פיצויים אודי??? למה אני צריכה להפגע והתכופף, להשלים עם זה, להכנע, לעבור הלאה.. והיא כלום! אתה מבין? אתם לא נושאים בשום אחריות למחדלים שלכם וזה משגע אותי. כמו קולות של מיליון קורבנות אילמים זועקים דרך הגרון שלי.. אנשים שהקול שלהם לא נחשב, לא באמת. אודי, איך פותרים את הסבל הזה שלא יהיה יותר? כל הטוב בחיים שלי זה כמו טיוח בשכבות החיצוניות שעמוק בתוכי אחרי הטיפול הזה נפער פצע מדמם שלא מגליד וכולי פחד וספקות להעיז לחיות את החיים ולהנות כמו כולם... היה עדיף לא לדעת אודי. כפו עלי את המודעות הזה. היה עדיף למות מטומטמת בלי מודעות. מה ירפא אותי? שמישהו יעזור כבר. נמאס לי להרגיש את הדברים האלה, את החוסר אונים של להיות יצור שלא ניתן לאהוב אותו באמת כי הוא נחות.

דיברתי איתה על הרגשות שלי. סיפרתי מה שמרגישה שכאשר אני לבד עם עצמי אפילו שלא נפגשתי איתה המון זמן שאני זוכרת לה את האמירות האטומות ומאז מרגישה שבא לי לרצוח אותה מרוב זעם פנימי. ישבתי שם ואמרתי את זה בשיא 'האינטלקטואליזציה', בטון של בחורה חביבה ונעימה..היא השתדלה להגיב באופן מכיל ואמפתי ולהתייחס לרגשות שלי. זה מאוד מאוד קשה לסלוח על דבר כזה. אבל דיברנו נורמלי ואפילו כאילו הייתה חיבה שם. הבעיה שאת הג'יפה הרגשי אני נאלצת לחוות לבד ולשאת לבד.. היא יודעת שהיא הייתה מטפלת גרועה בשבילי, למרות אולי הכוונות הטובות שלה. הנתונים בשטח מדברים בעד עצמם- כל הטיפול היה לי רהטראומטיזציה מוחלטת וזה השאיר לי שריטות בנפש.. וגם העובדה שלא ידעתי בכלל מה זה תהליך של טיפול פסיכולוגי ברמה החוויתית כשנכנסתי אליו ולא הסבירו לי- זה מעורר זעם ותחושה נוראית- מרגישה ששום דבר לא פייר ולא הוגן ולא הגון- אבל שאתה חלש אתה מתכופף לחוקים של החזקים ומאלצים אותך להשלים עם המציאות. גם ניסינו לדבר על דברים טובים, והיא ניסתה לעודד אותי עם איזה נושא אחר... אבל הבעיה שעם הטינופת בנפש אני לגמרי לבד אודי- האם אני בן אדם ששווה פחות רק כי יש לי פחות 'כוחות אגו' או קושי לשאת 'אי ודאות'? שאני נמצאת מול אנשים כמוה שאין להם את הצמצום הטראומטי הזה וההתנוונות ביכולת התנועה בעולם - זה גורם לי להרגיש פחות שווה- זה גורם לי להרגיש נחיתות, בושה קיומית.בעולם האמיתי הדברים מקבלים ביטוי בכושר ההשתכרות והספקים של עשייה כמובן. אבל האם באמת אני שווה פחות כבן אדם? כי ככה זה יוצר ברגע שהיא אמרה "עבדתי קשה- מגיע לי התעריף". מי ירפא אותי מההרגשה הזאת? זה משגע. זה משגע להרגיש כ"כ מבוייש להיות אתה- נחות. חתיכת זבל.. אודי, מתי אני ארגיש שאני לא פחות ממנה??? או בכלל מאנשים כמוה שמתפקדים יותר טוב??? נמאס לי . אני רוצה תשובות כבר. פתרונות. נמאס. אי אפשר לחיות ככה בתחושה שאני תמיד פחות שווה מאחרים.

אתה תחזור עוד היום? אווף למה התלות הזו בך? והיא ענתה לי למייל ואני כבר מצפה שהולך להיות קשה. אצטרך להחליט ממי להיפרד ואני ממש לא רוצה להיות במצב הזה.

רק שתדע שממש נעלבתי

אתה חושב שזה רע?

בדילמה.. אודי.... אתה חושב שכדאי לדעת אם יש מחלה כרונית מתקדמת.. שבעצם אין לה תרופה.. לאדם שהידיעה הזאת יכולה להחמיר את המחלה.. או שעדיף לחיות בחוסר ודאות.. ולא להשלים את הבירור.. ולא לקבל את האבחנה הנוראית הזאת??!!!!!!!!!!!!!!

לפעמים תוהה אם היית עונה כך גם למישהי אחרת..מרגישה שיש בי משהו שאולי מעורר אדישות או אפילו קור(?) בצד השני..

תענה אודי לחנה..היא מחכה למטה אצלי חסר ריק מוזר וקשה מחכה כמו ילדה טובה לפגישה מ.

איך את תמיד עונה ומתייחסת...

אודי גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים הילדות שלי היא טראומה מתמשכת התחתנתי בגיל צעיר כי רציתי לעזוב את ההורים הבאתי את הילד הראשון בתחילת גילאי העשרים ואת הילד השני חמש שנים מאוחר יותר היום כמו שכתבתי כאן התגרשתי ויש ימים קבועים שהילדים אצלי אודי , אני אוהבת את הילדים והם יקרים לי אבל אין לי כח לגדל אותם הגרוש שלי נלחם איתי בלי הפסקה על המשמורת וזהו תשו כוחותי אני מרגישה שצריכה את הזמן לעצמי בשביל להבריא בשביל להציל את עצמי הילדים יוכלו לגדול עם אבא שלהם ועם סבא וסבתא והמשפחה מצג האבא שתומכת רק מה אני מדברת על זה כבר שנה פלוס בטיפול באון אופ ואני מרגישה שהוא לא נותן לי לבחור בקטע הזה כי הוא החליט שזה לא טוב בשבילי לא יודעת מה לעשות .

אני קוראת אותך והלב נקרע.. אל תוותרי, אל תרימי ידיים, אל תעשי משהו שתתחרטי עליו, חבל...הילדים גם נותנים כוחות להמשיך, אל תוותרי עליהם! קרה לי דבר מאוד מוזר בטיפול שכאילו היא אמרה אם היו ילדים אחרים היית מותרת על שלך.. וזה פגע כמו חץ בליבי מעולם לא הייתי מוותרת על ילדיי ולא משנה באיזו משפחה גדלתי וכמה אני חושבת שאני אמא לא טובה.... מ

שלום, אני כמעט בת 20, כשהייתי ילדה, התרחצתי באמבטיה שהייתה לנו, כזאת עם פקק נשלף... בכל אופן, הייתי אז ממש קטנה והאמבטיה הייתה מלאה במים, שלפתי את הפקק ואל מול עיניי הופיע מערבולת דמוית טורנדו. היא הייתה עצומה, כי האמבטיה הייתה מלאה במים. ממש פחדתי מזה. הייתי כנראה בכיתה ג' או ד'... ידעתי שיש תופעה כזו שדומה למערבולת, רק בגדול, אז חיפשתי "טורנדו" ברשת ומצאתי המון תמונות מפחידות ועצומות של טורנדו כהה ומבעית. מאז, גם בגילי, כל פעם שאני נתקלת בתמונה של טורנדו או עמוד ענן או עמוד מים - אני ממש מפחדת וזה עושה לי מצב רוח רע מאוד. יש לי פוביה רצינית מזה. זה קורה לי גם עם תמונות של גלים אימתניים, הוריקנים, ברקים, כרישים והרי געש, אבל במיוחד עם טורנדו. איך מטפלים בזה? זה ממש מקשה עלי.

קודם כל, תודה על התגובות הקודמות... הן עזרו לי מאוד..והחלטתי להשתדל לא לחשוב יותר מידיי על הטיפול ופשוט להמשיך...ואני ממשיכה. בשבוע האחרון ישבתי וקראתי פה בפורום..וראיתי הרבה אנשים שקשורים מאוד למטפל שלהם... קינאתי, אני מודה. וכמו שכתבתי בהודעות הקודמות, אני לא מרגישה אליו כלום. לא קירבה, לא הזדקקות, לא תלות. השיחות אינטלקטואליות,ואני לא ממש אותנטיות (לדעתו) בפגישות גם כשאני מדברת על חוויות קשות שעברתי בחיי.. ובשבוע האחרון נפל לי האסימון שאני לא מרגישה כמעט כלום בחיי, כאילו אין ביטוי לעולם הרגשי שלי בעולם. אני בת 29, ואף פעם לא התאהבתי, והייתי עד הסוף בקשר...תמיד חייתי בדרכים מסוימות כי צריך ונכון. הולכת על פי הכללים. אני כולי מסיכה אחת גדולה שמכילה הרבה הרבה מסיכות. כי המציאות של חיי מורכבת...יכול להיות שפשוט אין לי עולם רגשי??...שאני לא מסוגלת להרגיש????? לשחרר, להרפות, להתרפק, להזדקק??...אני לא מתרגשת, לא נפעמת מכלום, גם שקורה לי משהו טוב ונכון עבורי...ואולי בגלל זה אני גם לא מצליחה להתקרב למטפל שלי...??... תודה.... רחל.

אודי או - די אתה שומע אותי נמאס לי נמאס מהחיים האלה כל כמה זמן רוצה למות והתרופות לא משפיעות !!!!! לוקחת כל כך הרבה תרופות ולא מזמן החלפתי תרופה והרופאה אמרה לי להעלות את המינון כי פשוט זה צחוק !!!!! מהבוקר אני רק רוצה למות וכבר כתבתי מכתבים לילדים התחלתי עם הילד ואחר כך עברתי לילדה ופרצתי בבכי כזה ........ שלא יכולתי להפסיק ובאמצע הטיפול היום הלכתי כי הרגשתי שהמטפל לא מבין אותי הוא לא האמין לי שאני מסוגלת לפגוע בעצמי אני באמת לא רוצה לפגוע בעצמי אבל לפעמים זה גדול עלי ומשתלט עלי

לשאלה של מי האחריות. אשמח אם לא תשכח להתייחס.

החלפתי כבר פעם אחת תרופה. ושוב אני לא מרגישה כלום. בכדור הראשון היו אולי תופעות לוואי וגם זה רק יום- יומיים ועכשיו אין תופעות לוואי וגם שום דבר אחר. ז"א לא מרגישה שום שיפור. לקחתי השבוע גם פעם אחת כדור אחד של קלונקס שלפי מה שהבנתי מהפסיכיאטרית הוא אמור לעזור באופן מיידי. פחדתי ממש לקחת אותו מחשש שמא זה יגרום לי לתחושות מוזרות או בלתי מוכרות. אך גם כאן לא הרגשתי כלום. ואני לא יודעת מה לעשות. אולי אני לא יודעת מה אני מרגישה והאם אני מרגישה ויכול להיות שזה כן עוזר. או שפשוט תרופות לא עוזרות לי לגבי הבעיות שלי. ונראה לי שזו הנטייה של הפסיכיאטרית שלי כרגע. אני כמובן אלך אליה ואחליט או היא (מקווה שהיא). אבל אין לי כוח לנסות את כל התרופות ויותר מזה, באיזה שהוא מקום רציתי שהתרופות יעזרו לי כדי שארגיש איזה שהוא שיפור בחיים שלי. מעין תחושה שהתרופה לא תלויה בכוחות שלי ותעזור לי ללא עזרה מצידי.

זו גם אפשרות, לא? איך יודעים? למה הכל אני צריכה להחליט לבד?! רוצה שהפסיכיאטרית תחליט בשבילי.

אודי, היום אני לא רוצה להיות חכמולוגית, לא "מבינה, אמפאטית", לא מכילה, לא "גדולה", לא "מבינה תהליכים", לא נעליים ולא בטיח! היא ביטלה לי פגישה כי משהו קרה לאמא שלה...כמובן, נורא הבנתי, והייתי נורא רגישה ואמפאטית, לא שיש לי איתה כזה טרנספרנס משמעותי, לא מרגישה ממנה חום והכלה כמו שאני צריכה, לפעמים , אני מרגישה שאני צריכה להכיל אותה, לשמור עליה מפניי שלא תפגע, כי כאשר היא טיפל'ה נפגעת - מיד היא קוצנית, וזה לא נעים, אפילו מעליב , מרגישה דחויה. אז אני משתדלת להיות לה נחמדה.. וזה לא נכון בטיפול,.. אמרתי לה את זה, וכמו מטפלת טובה - היא הקשיבה,(לשם שינוי) אז כאן, היום , אני רוצה להיות גוזל פצפון, שכולו רועד מקור כי אין לו בכלל נוצות, בקושי פלומה.. ואני נורא לבד.. ואין לי בכלל עם מי לדבר, רק עם הקירות... כן, היום אני בפסטיבל של רחמים עצמיים...(איכסה) נראה לי שפיתחתי אליך העברה יותר מאשר אליה...לא מוזר?.. ופתאום שאני קוראת מה כתבתי - זה די דוחה אותי ובא לי למחוק, אז הנה, מהר אשלח שלא אתחרט..

שלום, אני בת 21 ויש לי כבר הרבה מאד זמן פחד וגועל רב מהחיות שהזכרתי. זה התחיל בערך כשהייתי בת 9-10 ואין לי מושג מה גרם לזה. הפחד הזה מאד מפריע לי ולוקח ממני אנרגיות רבות. בחורף אני מפחדת מאד להיתקל בשבלולים או לדרוך עליהם, ואני לא נכנסת בכלל לים עקב הפחד מדגים. זה מונע ממני פעילויות יום יומיות כמו לדרוך או לשבת על דשא בשעות הלילה, להיכנס לים או לנחלים, ואפילו חשש מסתם ללכת ברחוב בחורף. דרך אגב אין לי שום פחד מג'וקים או מחרקים. מה ניתן לעשות עם זה?

שלום, אמא שלי כבר תקופה ארוכה מרגישה כאילו כולם רודפים אחריה, מרגלים אחריה, שהחברות שלה רק רוצות ממנה מידע ומלשינות עליה לגורמי ממשל למינהם, וכל העולם עושה קונספירציות נגדה. היא לא מוכנה לקבל שום טיפול. אני רוצה לדעת כיצד ניתן לעזור לה לקבל טיפול. ומהם הדרכים המקובלות. תודה רבה

מאוד...פיזית ונפשית ודווקא עכשיו יש לחץ בעבודה ואני צריכה לתת את המקסימום אוףףףףףףףף זה קשה והיא רק שבוע הבא.. אסורה!! אין כניסה רק בשעה היעודה! יש מרחק נגיעה אצל דתיים, יש מרחק כתיבה אצל מטפלים...כדי שתהיה כמיהה... גם פה שאתגעגע שאדע להעריך אותה יותר חחח אוף רק מתרחק יותר למה אודי למה זאת ההרגשה שהיא רחוקה רחוקה.....רציתי לראות שענית אבל העלית וזה גם טוב....לא מספיק אבל טוב...סליחה על השטויות שאני כותבת.. אתה לא מתעלם לפחות זה...אני לא אוויר.. נכון? הייתי אתמול בפגישה איתה ועכשיו יהיה שוב סתם.. פגישות סתם...לא לעומק.. סתם כמו חברות מדברות על סתם... מ

אני אוהבת את המטפלת החדשה וגם את זו שיצאה לחופשת לידה. למה זה קורה לי? אני מהר מאוד נהייתי תלויה בחדשה. אנחנו סה"כ חודש, ואחרי שתי הפגישות הראשונות ביקשתי פעמיים בשבוע (כמו שהיה לפניה) והיא הסכימה. היום שלחתי מייל לזו שילדה, סיכמנו שאכתוב לה פעם בחודש. עכשיו אני מחכה שתכתוב לי. אבל אתה יודע מה מפחיד אותי- שאני לא ארצה לחזור לזו הראשונה. זה יכול להיות שלא אכפת לי אצל מי להיות מטופלת? העיקר פשוט להיות בטיפול?! לא רוצה להיכנס ל"סרטים" בגלל זה.

אני בחיים לא אוכל לעזוב את הראשונה. גם אם אחשוב שהטיפול לא עוזר לי. ואני הרבה מתלבטת בקשר לזה. בעיקר כי לא נעים לי. הדרך היחידה לעזוב, אם ארצה לעשות זאת, תהיה פשוט להפסיק לבוא בלי לומר כלום. ואם לא נפרדנו, עדיין אתה חושב שכך אפשר להפסיק טיפול ולעבור לאחרת? אני אוהבת את שתיהן...

אמנם אצטרך לחכות יומיים אבל עדיין

אחרי חיים של קשיי תפקוד למרות שניסיתי, ובלי מודעות לסיבות ההתפתחותיות שגרמו למצב הזה, בסוף רצה הגורל ופיתחתי כל מיני סימפטומים וקשיים.. הדרך להתמודד עם זה הייתה לחפש משמעות, לחשוב אולי תפקידי לעזור לאחרים שמתמודדים עם קשיים דומים.. באתי לטיפול פסיכולוגי ממחשבה זו, אבל מה לעשות שנפלתי על מטפלת שמשהו בדמותה ואורח החיים שלה היה מנקר עיניים, הערתי לה על זה, כולל על תעריפי הטיפול והיא אמרה בלי לחשוב פעמיים "עבדתי קשה בשביל להגיע היכן שאני נמצאת". המשפט הזה פצע וזיהם לי את הנשמה. כזאת חוסר הכרה באמת שלי, בכל מה שעברתי בחיים, מעולם לא חיפשתי הנאות ופינוקים, תמיד השתדלתי להצליח לתפקד ונאבקתי בקשיים, אפילו קשיים שאותם ואת מקורם לא הבנתי בזמן אמת.. ופתאום זה מה שיש לה להגיד לי? ההתנשאות הזאת? ניסיתי להעיר לה על זה ובמקום להבין אותי ואת הכאב שלי היא התגוננה באופן אדיש ואטום ואמרה "נו, אין שום דבר שיכולתי להגיד שהיית מקבלת" . זאת הייתה אחת האינטרקציות הכי אטומות שחויתי מעודי. שנים זה מלווה אותי- איך היא העיזה להיות כ"כ אטומה ?? איך היא העיזה? אין לפסיכולוגים בושה? ככה מותר בשם הסיכוי לערוך אנליזות באישיות להתנשא ולבזות אמת של אנשים שהתקשו כל חיים לתפקד עקב חרדות וחוסר מזלם להוולד במשפחות עם מודעות ומיומנויות הוריות? הרי פסיכולוגים יודעים. . פסיכולוגים יודעים את האמת! אז למה? למה להיות כ"כ צבועים? זה לא שהמטופלים שלך לא היו מוכנים לעבוד קשה ולהשקיע את המאמץ- פשוט לא היו מסוגלים- לפחות על עצמי אני יודעת שזה היה ככה. הייתה מאוד שאפתנית וכל הפסקתי לנסות, אז שנשברתי וויתרתי.. בטח שלא העברתי את שנותיי בבילויים בים ומסיבות בזמן שהוא רוממתה הסמכות המקצועית חרשה באקדמיה ... למשל בגיל 20 הייתי עסוקה להשאב לסיוטים מיניים בראשי ולהתכנס לחדר להסתגר ולפצוע את עצמי מרוב שנאה וסבל, בזמן הילדת שמנת של גברת פסיכולוגית עם ההקשרות הבטוחה שלה ניהלה חיי חברה וצלחה את ההפצעה של המיניות שלה בשלום, מצאה לה חבר ונהנתה מהחיים, בטח שיותר ממני.. (וכן, אני יודעת שבוודאות, בדוק. אלה לא 'השלכות'). אז למה ריבונו של עולם להיות כאלה צבועים??? למה? זה גרם לפצע שלי שהתעורר בנפש, ההוא המוקדם של הנטישה והזנחה, ולכל המודעות ששטפה אותי פתאום ברמה הרגשית והציפה ונרקיסיסטית התכווצתי מלחשוב ולקלוט עד כמה דיברו אליי מלמעלה אנשים כל הזמן כי הייתי כמו ילדה קטנה בעינייים שלהם, בן אדם לא מודע ולא מפותח, פצא נרקיסיסטי נוראי והיא עם הגישה וההתייחסות הצבועה ואטומה שלה פשוט גרמה לי לזיהום בנשמה, לזיהום של הפצע. זה היה מבזה!! זה היה טיפול מבזה! מה הייתה הבעיה פשוט ישר ולעניין להסביר לי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה הסיבות למצבי, לקשיים, לסימפטומים- היה ברור שככה הייתי מסוגלת לפתח ברית עבודה הרבה יותר טובה.. רק בהגיון שלי זה נחווה ככה? אני באמת לא מבינה. כאילו טיפול פסיכולוגי זה טוב רק לאנשים מטומטמים וחסרי מודעות שלא מסוגלים להעביר ביקורת על המטפלים? ומי שכן העיניים שלו פקוחות ורואה את הכיעור וחוסר הצדק של הסדר החברתי אז אם הוא מנסה למחות על זה הפסיכולוג עושה לו 'זובי'... מה הקטע? היא הייתה אמורה לכבד אותי, את הכאב שלי ואת האמת שלי! אין לה שום זכות עליי- היא 'עבדה קשה' רק כי היה לה המזל 'לעבוד קשה' באותם אפיקים שבהם זכתה לממש את עצמה. גם מהגרים שבאים לפה לעבוד קשה בניגוב התחת של זקנים מערביים עובדים מאוד קשה... מה הקשקוש הזה?? יש גבול כמה אפשר לסובב נרטיבית את האמת... כל כך בא לי לתקן, לסלוח לה, אבל היא צריכה להודות שזה היה ממש ממש אטום מצדה- ושזאת הייתה אחריות שלה למצוא את המילים המתאימות יותר עבורי כדי להתייחס לזה ולא רק להגיד לי "אין שום דבר שיכולתי להגיד". היא זיהמה לי את הפצע ככה. היא פשוט זיהמה לי את הפצע מרוב אטימות.. בפגישה איתה זה מה שבא לי להגיד :( מפחדת שהיא תתחיל להתגונן שוב ולהאשים אותי שאני לא מעוניינת בתיקון במקום להבין אותי ולעזור לי לרפא את הלב, שתתך חיבוק, שתבכה, שתתנצל, לא יודעת מה .. אבל שלא תשאיר אותי לבד עם כל הנאחס הזה בנשמה .. מספיק נושאת אותו בתוכי כבר שנתיים.. טיפול פסיכולוגי שהשאיר אותי עם פצע מזוהם בלב כי היא הייתה כזאת צבועה ואטומה להבין אותי ולהתייחס בהתאם.. אוף, מקווה שאפשר לתקן אותי.......:(

הי מימה, דבר ראשון באמת חבל שהיא הייתה כזאת מגעילה, וכזאת לא אנושית...וכזאת לא פתוחה לקבל ביקורת, יכול להיות שנגעת אצלה בנקודה רגישה, יכול להיות שהיא נפגעה, שהיא חוותה את הביקורת הלגיטימית שלך כמו משהו מערער או שמטיל ספק? ואז מתוך צורך להגן על עצמה היא תקפה בחזרה...בלי לעצור ולחשוב...ופגעה בך בצורה קשה ולא הוגנת. היא הייתה אמורה להיות קצת יותר חזקה חכמה רגישה ועמידה (בשביל להצדיק את התעריפים הגבוהים). מכך יוצא שהיא לא כזאת חזקה ומושלמת...מה שקצת סודק את התדמית מנקרת העיניים של האישה הזוהרת והמצליחה והופך אותה לקצת יותר אנושית למרות הכל. פשוט חבל. דבר שני כנראה ששמרת גם משהו טוב ממנה מלבד זה שהיא כלבה, אטומה וכו'...משום שלמרות הכל עוד יש לך תקווה שהיא תוכל לעזור לך. מאחלת לך שיהיה לך טוב, ובעיקר שתאמיני בעצמך.

לקרוא את מה שאת מרגישה.. בשבילי כמעט בלתי אפשרי כי קשה לי לקרוא כל כך צפוף.. הכל קופץ לי בעיניים.. זה אני... אבל רציתי לומר שהיא אמרה שעבדה קשה בשביל להגיע לזה.. זאת עובדה לא משהו שצריך כל כך לקומם אני לא ממש מבינה למה להשוות אותה אלייך, כל אחד והחבילה שלו.. למה את חושבת שהיא צבועה? אמרה לך את האמת שלה הסובייקטיבית לא את האמת שלך ולכן זה קשה אולי.. אבל נסי לראות זאת אחרת .. תקראי את עצמך את כותבת כל כך מוצף...חבל תמשיכי הלאה .. תדפדפי די.. היה נגמר לא?

זה פשוט מרגיש ככה ואני לא רוצה להרגיש דברים כאלה אבל זה בלתי נשלט. זה כעס שעולה מהמקומות הכי עמוקים בבטן ובנפש, אני לא מחפשת את זה, אני שונאת את זה. הלוואי ויכולתי להרגיש דברים טובים במקום כל החרא הזה שגורם לי להתחשבן ולהרגיש נאחס ולקנא, לחוש צרות עין, להשוות.. נמאס לי מזה. אבל ההרגשה שהנפש לי מזוהמת מרוב כאב ומרירות... אני באמת רוצה לתקן ולקבל את עצמי כבר ולא להרגיש פחות מאחרים- אבל היא לא עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי- היא גרמה לי להרגיש פחות! כי היא בעצמה בעצם טענה שמגיע לה יותר ומגיע לה כל השפע הזה שיש לה כי היא 'עבדה קשה'. מה זה אומר ? שלי לא מגיע דברים טובים כי אין לי יכולת לעבוד קשה כמוה? שנועדתי להיות נחותה בשרשרת המזון בגלל זה ? מה זה אומר? למה היא לא אמרה משהו שיעזור לי לקבל את עצמי? :/ אתם פשוט מטומטמים לפעמים מרוב שאתם מעבירים את כל האחריות מכם והלאה...... אני לא מבינה את זה. ונמאס לי להרגיש את 'יצרי הנקמה' האלה, זה גורם לי להרגיש מטונפת בנפש שלי, כבר המון זמן ככה, נמאס לי מזה. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לרפא את הזיהום הזה שבנשמה לבד, היא צריכה לעזור לי :(

היו לטיפול גם השפעות טובות, פשוט הרבה פחות מגורמי הכאב והסבל. הסימפטום הבולימי למשל החמיר אחרי הטיפול כי איבדתי את היכולת להקשר רגשית שוב כמו שהיה אצלה מרוב פחד לחוות כאב כזה שוב וחולשה רגשית.. אבל היו גם דברים טובים ואני מנסה לזכור אותם ואקח גם אותם איתי לפגישה :/ האמת שאני באה עם ציפיות נמוכות ממנה כי לא רוצה להתאכזב, כלום כבר לא יפתיע אותי שזה נוגע לה. ובאמת אנסה להפיק את המירב והמיטב בשבילי, אבל קשור כמה תסכול ארגיש באופן כללי מהחיים והקשיים שלי בהם.. אם יצליח לי יותר טוב בחיים זה יגרום לי להתמקד יותר בדברים הטובים שהיו ולהיפך. ככה זה קורה פשוט. שמתי לב שככה זה.

אודי, לענות..בבקשה..

שלום אודי, של מי האחריות על העלאת הנושאים בפגישה? של המטופל ורק של המטופל, או לעיתים גם של המטפל? ואיך צריכה להיות ההתייחסות כאשר יש נושאים שלדעת המטפל הם חשובים, אך המטופל נמנע מלהעלותם? האם צריך לנסות לדחוף? האם יש בכלל טעם לדחוף? האם זה תלוי גישה טיפולית? אשמח אם תוכל להסביר.

שאלה חשובה העלית וכמובן שחשוב לדבר על זה עם המטפל שלך..אצלנו אני מעלה.. אם יש נושא שלא סיימנו היא מזכירה לי... לפעמים היא שואלת ומתעניינת בנושא שקשה לי ושואלת איך את? זאת השאלה הכי נוגעת ממנה מבחינתי ומשם זה מתגלגל... ומגיעים גם למה שממש לא רציתי אבל חייבת להגיע לזה... מיכל

אני לא שואלת על מצבים יוצאי דופן, אלא על מצבים שבהם יש המנעות עקבית של המטופל מנושאים "חשובים". האם כאן ניתן לומר שגם על המטפל מוטלת אחריות לא להתעלם מהם? (ואני בכוונה משתמשת במילה "אחריות" במילים כמו אפשר, רצוי, מומלץ ודומיהן...)

שלום זה אולי ישמע מגוחך ולא אמיתי אך כל מילה אמיתית!!!!! בשבוע האחרון אני הוזה דברים מפחידים. כאשר בעלי מנשק אותי אני הוזה שהפרצןף שלו מעוות ומתנפח ולכן אני לא מסוגלת להמשיך ולנשק אותו מה זה ? ימישהו יכול לעזור לי?

אולי אני צינית ונשמעת בסדר, אתה לא מכיר את הצד הזה שלי בכלל, הצד הציני שבד"כ יש לי כלפי עצמי, צחוק עצמי המון בד"כ שלא מתבטא פה.... בפגישות איתה זה כן קורה. אז הבנתי שהצטרפת לקואליציה של לא לענות לי איתה והשארת נקודה אדומה למחשבה.... אני יותר טוב רק מרגישה מגעילה לכלם וגם אליי... לא שזה אכפת לך איך אני בכלל, אתה לא מכיר אותי...מכיר מאוד חלקי... אולי זה סימן טוב שחזרתי להיות צינית, לא יודעת...עדיף מדיכאון לא? מ

הי מיכל, הייתי חייבת להתערב..כי קודם כל את הכי לא מגעילה לאף אחד.. (אולי לעצמך?..) את בדיוק הפוך..רגישה לאחר.. ואם זה משנה לך.. חושבת שעדיף ציניות.. על רציניות..על דיכאון.. ובגדול... מי כמוני יודע.... נ.ב. חוק מרפי שדברים משתחזרים כאן.. באופן פרדוכסלי או לא.. כשכותבים על קושי.. על תחושה שאתה אוויר.. הרבה פעמים באופן מקרי או לא.. זה קורה גם פה...

אודי.. לא ענית.. ציפיתי לעידוד.. אולי לא היה לך.. קשה לי .. וסליחה שקשה לי .. ולמה זה צריך לעניין מישהו.. אז לא חייב להגיב.. רק תרשה לי לכתוב .. קשה לי קשה לי קשה לי!!!!!!!!!!!!!!!!

בינתיים יש לך אותי :) אם אודי יעלה את ההודעה לפני, איתך בקושי, רוצה לספר מה קשה? גם לי הוא לא ענה...אז נהיה יחד לבנתיים, הוא יגיע וירגיע. מיכ

מיכל תודה.. קשה לי לכתוב את זה.. והדיסק אצלי כאילו נתקע על "קשה לי" ..סליחה שככה.. ותודה.. יפה מצדך..

עוד יבואו ימים http://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg

תודה על המילים.. מ.

נקודה - קו נקודה.. מזכיר איתות מורס...נקודה למחשבה. זה כנראה נכון, נקודה ועוד נקודה .תודה על נקודת חן.. (למרות שיש קול מרושע בתוכי שמבטיח שהבור ללא תחתית, בולען שכזה.. שלא יאפשר לאף נקודה להשאיר את רישומה בנפש, רק תלך הבודדת ותיתמוסס לה...תגיד לו בבקשה שזה לא כך.) הנה שיר שזה הזכיר לי https://www.youtube.com/watch?v=NmCrU24SE7k

נורא נמאס לי.לא יודעת מה לעשות. אין לי יותר כוח. לא לאנליזה הזו. לחפירות האלו שאין להם סוף. גם נגמר לי כל הכוח אליה. נמאס לי שהטיפול הזה הוא ללא מגע פיסי.זה כמו ללכת במדבר כשהשמש יוקדת באמצע היום. אתה חשוף לשמש , ממולך בקבוק מים , אתה מת מצמא ומרשים לך רק להסתכל על המים אך לא ללגום. אפילו לא טיפה אחת. נמאס לי מהכל. גם יום ההולדת המשותפת שלנו מתקרב. ב10 ביוני לפני 4 שנים נפגשנו פעם ראשונה. בכל שנה , אני הבאתי לה מתנה. אני רוצה שהשנה הזו היא תיתן לי-לנו מתנה. יש גם קטע נוסף שמטריף לי את השכל למרות שאני יודעת שזה ממש שטויות. כל החורף התכסיתי בשמיכת הצמר הרכה שלה.חם עכשיו. מאוד. והיא הניחה כבר מזמן את שמיכת הפיקה בצבע קרם על הספה. אבל נשארתי עם הצמר. אבל כל כך חם. בימים האחרונים לקחתי בלית ברירה את הקרם הזה ואני יודעת שהכל שטויות. אני גם זוכרת שבשנים הקודמות בקייץ התכסיתי בשמיכת הקרם הזו. לא יודעת למה. השנה זה נורא קשה. אני יודעת שזה שטויות אבל זה כל כך מערער אותי. אודי :((((

..למה התכוון המשורר ? בעברית פשוטה עם פירוש רש"י.. מרגיש לי מטומטמת.. לא מבינה :((

לא מצליחה להבין .לא את תגובתך, ולא את הקשרו להודעה שכתבתי לך. ..גם שאלתי את עצמי וכבר נפגעתי.. שאלתי את עצמי אם אתה לועג לי על משהו ?? עכשיו אני חוזרת ממנה, כמובן הקראתי לה את הודעתי ואת תגובתך ושאלתי אותה למה אתה מתכוון. אמא צביה אמרה שהכי פשוט שאשאל אותך.. אז אני שואלת.. ..אתה לועג לי אודי ???

נראה לי שאצלי ובודאי גם אצל אנשים אחרים, קיימים מצבים או שהם פשוט נמצאים כל הזמן במצב של מנטליזצית יתר, כל מפגש עם האחר נהפך להיות משהו מייגע ושואב כשעסוקים כל הזמן רק באחר במה שהוא חושב במה שהוא צריך, באיך שהוא רואה את הדברים... נראה לי שבגלל זה אני נמנעת מקשרים שהם לא הכרחיים ולא נהנית מחברתם של אנשים אחרים באופן כללי...כי אני תמיד מוצאת את עצמי מאבדת את עצמי ומרצה בלי סוף... יכול להיות?

לה הודעות..אחת אחרי השנייה למרות שידעתי שלא תהיה תשובה ובאמת לא הייתה תשובה.. לא יודעת אם לצחוק או לבכות ח ח ח אוף...כתבתי את שמה בהודעה האחרונה ברווחים ואוף בסוף עם סימני קריאה כאילו קראתי לה והיא לא עונה.. ידעתי את זה אז למה אני מתפלאת? צריכה להתרגל אחרי 3 שנות קשר... עדיין לא ראויה לכלום גם לא לה... אני לא שווה את זה אוףףףףףףףףףף ואנשי סהר יקרים.. אין פה שום דבר מלחיץ אז נא להרגע תודה מ

שלום רב , אני מתעתדת ליסוע לטיול בת מצווה בעוד 3 שבועות עם ביתי בת ה12 וביתי בת ה9 חודשים אני משאירה בבית 3 ילדיפ יחד עם אביהם הדילמה שלי היא האם השארת בני בן השנתיים ועשרה חודשים הקשור מאוד מאוד לאחותו הגדולה ואליי לתקופה של 3 שבועות יכולה לגרום לו נזק נפשי לטווח ארוך עליי לציין שבשנה האחרונה נעדרתי באילוצים שונים מהבית בין היתר לבקר אח חולה בחול, ישיבת שבעה על האח שלי שנפטר כמו"כ להבדיל לרגל לידת התינוקת שלנו . האם לאור כל מה שקרה בשנה האחרונה וברצף הדבר יזיק לו במיוחד??? אשמח לתשובה מהירה מכיון שאני שוקלת לבטל את הנסיעה ובכך לגרם עוגמת נפש לילדתי הגדולה .

היית כאן כבר היום, אז אולי תחזור רק מחר... (??) אני בטיפול כבר כמעט חודש אצל המחליפה ונראה לי שטוב לי. היא דואגת לי ומתקשרת ושולחת הודעות גם כשאני לא עונה לה בכוונה. היה לי סופ"ש קשה והיא דאגה לי וזה עשה לי טוב. ואם ארצה אותה ולא ארצה לחזור לראשונה? אני מפחדת מזה, נכון שיש עוד זמן עד לסוף חופשת הלידה אבל עדיין. סיכמנו שאכתוב לה למייל פעם בחודש ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה/צריכה לכתוב לה(לזו שילדה). יש לי כרגע מישהי חדשה ונראה לי שהיא מספיקה לי. אוף אודי למה נכנסתי לכל הסיפור הזה, ומה אפשר לעשות??

וואו חנה.... מזדהה... נשמע כה מוכר. ועם זאת- כה רחוק. אם כי -אצלי זה שונה לגמרי, וגם הסיום. ( הלא טוב במקרה שלי)... אבל נראה לי לפי מה שאת כותבת פה, שיהיה בסדר אצלך ואיתך. מחכה יחד איתך לתגובה של אודי. סמבדי

קשה לי......

שלום, ברצוני לקבל הסבר על 2 אבחנות: 1. specific isolated phobias 2.unspecified behavioural and emotional disorders with onset usually occurring in childhood and adolescence תודה ויום טוב

לא משתפת...אני חולה בבית...חולה גם מכאב..אפרופו כאב לב היא בקשה שלא יהיו בין...זה קשה, זה מרגיש לי לא ראויה לכלום.. קיצוני משהו יודעת.

אני..לא משנה אודי הפגישה ביום ג'..רק תבוא לפה..היא דברה על מעטפת.. זה קשור מ

שלום לך, אני בת 39 , לא נשואה לצערי, ואני מיואשת מהכל ,איבדתי כבר כל תקווה שמשהו יסתדר, יש ימים שאני לא רוצה לחיות יותר, לא יודעת מה לעשות , כולם הסתדרו , רק אני נשארתי, כנראה באשמתי , כל יום שעובר אני שוקעת , אני סטודנטית לתואר שני ועובדת עם אוכלוסייה מבוגרת בחינוך, יש ימים שאני לא מסוגלת ללמוד או לעבוד , זה הולך ומשתלט עליי, מה לעשות ? האם יש פתרון?

יקירתי, אני מקווה שזה בסדר לכתוב לך את ההודעה הזו משום שאין לי שייכות מקצועית לפורום. אני לא רופא, ולא אוכל להציע לך פתרון לבעיית הייאוש הגדולה שאת מתארת בהודעה הזו.. אני מתנדב בעמותת סה"ר, עמותה שמופעלת על ידי מתנדבים ולא אנשי מקצוע, ואני מבקש לכתוב לך בגלל שאני שומע שנמאס לך מהכול ושאת עוברת תקופה רצופת אכזבות.. ונראה שעד לא מזמן הייתה לך תקווה שהייאוש הזה יבוא לסיומו, אבל יכול להיות שדווקא עכשיו הייאוש כמו גועש ומפורר כל רגע של חיים שלווים ונורמטיביים.. והייתי רוצה לבקש בשבילך שהייאוש המכרסם הזה יסתיים, שתחזרי למסלול ולשגרה ואפילו שתמצאי את האהבה הגדולה.. אבל כמו שד"ר בונשטיין כתב, שכנראה "הישועה" לא תגיע מתשובה בדפדפן אינטרנט, אלא מתהליך במסגרת אחרת.. ובכל זאת, הייתי רוצה לנסות לעזור לך למצוא טיפה של אור בכל הייאוש הזה.. אם תרצי, אני מזמין אותך להיעזר בצ'ט האישי של סה"ר, עם מתנדב או מתנדבת שכל רצונם הוא להקשיב לך ברגעים האלו שהייאוש רק מתגבר, לנסות לאחוז בידך ברגעים הבודדים שבהם את מרגישה שוקעת.. שמרי על עצמך תהילה.. מתנדב סה"ר. http://www.sahar.org.il/ אתר סה"ר

בהמשך לתגובתי אליך (לגבי הצעתך שאנחש את אשר היית מציע לי כתרופת כאב לב-תוכל לראות אותה למטה אם הכנסת אותה) אציין, כי זהו בעיניי מהלך מבריק , גייסת את "הגדולה" כבעלת ברית/קולגה לעזרת "הקטנה", אך לא השארת אותה להתמודד לבד, כמו כן, יש בכך הבעת אימון בכוח הפנימי של האדם לרפא עצמו, יכולת אינטליגנטית למצוא את התשובה. כל זה טוב ויפה כאשר אני במצב קצת יותר מאושש היכול להתבונן מבחוץ, ולנתח זאת. (וטוב ויפה להרצאה על כאב לב :)). אך כאשר אני שקועה עמוק בתחתית השאול, אין פרטנר לריפוי.. (אז מה עשית, אנימה? אידיאליזציה מהבן אדם, כדי שתוכלי בלב רגוע להגיד לו: תודה ,אבל זה רק כאילו אקמולי כזה?) לא, זה באמת עזר לי לרגעים יקרים מאד , כפי שציינתי לך בתגובתי, ואינני מזלזלת כלל ברגעים יקרים אלו! הם נדירים לי. אך מה יהיה בעוד רגע?...שוב אפול לבד להשתכשך בים תהומות הכאב?... איך אצליח לשבט D.N.A המכיל את גרעין הריפוי? כך שהוא יפעל לעת מצוקה ואובדן? הלאיתי אותך עד בלי נשוא?...

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מגיבה באגרסיביות, כועסת. ולא מכירה את עצמי. משהו בפנים מתפרץ חזק, ללא בקרה ותכנון. מרגישה שזה קשור שאמא נפטרה. וחסר לי מרגיע פנימי. אני בטיפול, ואחרי הפגישה אני יותר רגועה, אבל זה עובר בשפשוף עם השגרה, תוך יומיים... אמרתי למטפלת והבירוקרטיה של כל רעיון שעולה לא זז ושינה דבר... מה אתה מציע? (הצילו! לפני הפדיחה של הגעש הבא....)

שלום אודי, הגבתי למטה מעל "יום שלישי.." ולעניין אהבות קטנות וגדולות - חשוב להפנים לעצמנו שאת החלקים האהובים עלינו בזולת - השלכנו/הפקדנו אצלו, והגיע הזמן לקחת אותן הפקדות ישנות בחזרה. (זה עכשיו נושא פופולרי במדינה...:) ) נו...אנימה...! די לרציונליזציה חכמולוגית... תני לטרנספרנס לעשות את שלו...(מילא אם זה היה עוזר...) זה כואב מידיי.. יש תרופה לכאבי לב? מורפיום כלשהו?

אודי, אם אנסה להיכנס לראש שלך לרגע - היית שולח קישור לשיר על כאב לב, ונחמה כלשהי לצידו. כמו כן, היית עושה בדיוק את שעשית - מנסה לגרום לי למצוא את התשובה בעצמי, שהרי לכל אדם כאב לב משל עצמו, רק המעטפת האוניברסלית לכאבי לב -דומה מאד,(וזאת ,אולי,נחמתנו בהזדהות הזולת עם כאבנו) ולכן התרופה צריכה להיות מדוייקת לאדם ולמבנה ליבו, רמת הכאב, סוג הכאב, על מה זה "יושב", רגישויות ואלרגיות ל"תרופות דמה"(פלצבו) כאלה ואחרות..וכו' אודי, אתה אדם חכם לב ,ורגיש. הנה, הסחת דעתי וליבי לכמה רגעים מכאב אינטנסיבי שאינו מרפה ממני מזה כמה שנים... תודה. אולי אצליח למצוא את התרופה... אולי כבר בלעתי כמה טיפות... תודה. (אם זה נכון לך - אשמח לשמוע פרטים לגבי הכנס ואפשרות לשמוע הרצאתך, - אולי אחכים מעט...אולי אתנחם) (לאן נעלמה התגובה שלי למטה?.. סתם, חרדה אנאלית..:) )

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.html ואם המטפל חושב שהטיפול תם, והמטופל רוצה להמשיך? "חוקי האתיקה מחייבים את הפסיכולוג להמשיך את הטיפול, כדי שהמטופל לא יחווה נטישה או תהליך לא סגור". ד"ר מבורך ממליץ לשקול הפסקות יזומות בטיפול שנמשך יותר משנה-שנתיים, כדי לבחון את השפעת הטיפול בחייו העצמאיים של המטופל: "אין לראות בסיום טיפול צעד דרמטי מדי, וצריך להשאיר דלת פתוחה שאליה ניתן לחזור ולא בראש מורכן

הבאתי את הציטוט כפי שהוא נכתב במאמר. ואיני רואה בשני המשפטים סתירה, מכיוון שגם באומרו על הפסקות יזומות, הוא מוסיף ואומר שצריך להשאיר דלת פתוחה... כך אני חושבת. ולכן לדעתי אין כאן סתירה... לגבי שפלר- ובכן, נראה לי שכבר יכולת "לנחש" ולהבין אצל מי הייתי בפגישה אחת בכדי להתייעץ לגבי "המקרה שלי"... ואת מה שאמר לי אותו יועץ- כתבתי כאן בחלקו.. שיש בסיס לפנייה לוועדת האתיקה. ברור לי היטב שיש הבדל בין חוק לבין כלל אתי. ובין מעשה פלילי לבין חוסר מקצועיות. אך למען האמת- זה לא מנחם אותי כלל. כי לגבי- הנזק נעשה. הכאב- כואב. האמון- נפגע. ולהבדיל ממימה שכותבת כאן רבות ועם חלקים ממנה מזדהה, לי אין אפשרות אפילו לא לפגישה.לא למטרת תיקון-זה בטוח. ולא כי אני לא רוצה. ולא כי אני לא מוכנה להתחייב לטיפול מסודר ורציף. זאת לא הייתה הבעייה. אלא כי היא- לא מוכנה יותר. כי היא "מפחדת" ממני... כנראה שגרמתי לה לפקפק מאד -יותר מידי בעצמה. האם זה אמור לקרות למטפל מקצועי?.... לזה- אתן לך לענות( או לא לענות- אתה הרי תבחר:-)). כי נראה לי שאתה כן.. ( מקצועי. ומנוסה דיו).

אודי , היום בטיפול המטפל שלי אמר לי שהוא רואה ממש התקדמות של הטיפול שבטיפול הוא שומר עלי ושזה נבנה אצלי ואני לומדת לשמור על עצמי וסיפרתי לו על הפורום שאני כותבת בו ושאתה כותב לנו מה שכתבתי בכותרת ונראה לי שאני יותר מבינה למה חרטת על הדגל של הפורום הזה את המילים האלו . אצלי זה לב ליבו של הטיפול . .......... הוא גם אמר שאני מקלפת מעלי קליפות ויותר נחשפת אמרתי לו שאני גם מרגישה יותר קרובה אליו אז הוא אמר שזה תוצאה של זה . בעשר דקות האחרונות של הטיפול דמיינתי ביקשתי ממנו שנהיה בשקט ונכנסתי לשלוה עמוקה שלא הייתי בה מעולם ודמיינתי כמה אנחנו קרובים כל זה ממקום בטוח ומוגן . איזה יום ........ איזה יום עבר עלי ............. אני מתארגנת לשינה ובבוקר אני אמצא את התשובה שלך ....... מעריכה מאוד את הנוכחות שלך פה שלך הילה

אז בסוף גרמתי לה לענות לי. התקשרתי ממספר חסוי והיא ענתה במקום לנתק לי.. ואמרתי לה שאני רוצה פגישה אז היא קבעה לי. לא יודעת מה הקטע שלה, כי ששלחתי לה בקשות בהודעות סמס שתקבע לי פגישה היא התעלמה מזה... אולי היא מנסה לגמול אותי מהמסרים האלה שאני שולחת כל הזמן כשאני מתחרפנת רגשית ונשטפת יאוש ושנאה.. הבעיה שעכשיו נהיה לי קשה כי בפגישה אצטרך להתמודד עם הרגשות שלי.. הקאתי היום 3 פעמים כבר ואתמול שרטתי את עצמי קצת אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. אני מרגישה בן אדם ריק ולא נורמלי. שאני רואה אנשים עם שמחת חיים טבעית כזאת, אנרגיות ותוססים וחופשיים, עם מערכות יחסים. מגע, הנאות מהחיים- אני מקנאה. אני לא מסוגלת להנות מהחושים שלך עצמי ובטח לא בנוכחות אחרים... לפעמים כ"כ נמאס לי. אני לא מבינה למה אני ככה, ומה עשיתי רע שמגיע לי חיים כאלה דפוקים ומתוסבכים, כמו להיות בכלא על לא עוול... הקטע הוא שלפעמים אני נמשכת להרס העצמי הזה, הוא מנחם, הוא מקל ועוזר לבטא את הכאב, אבל זה אומר שאני בן אדם דפוק ולאף אחד לא מגיע להכיר מישהו כמוני כי זה עונש וחרא. אני מתביישת במי שאני ובאיך שאני. ואני לא אוהבת לזייף שאני משהו שאני לא.