פורום פסיכולוגיה קלינית

?Do you care about me תודה על השיר ועל הביחד אני.. מה

לא בטוחה אם המקום הזה עושה לי טוב.. גם הפסיכולוגית שלי לא מוכנה שאשלח לה הודעות ואם אני אשלח היא אמרה שלא תגיב, וזה אכן מה שהיא עושה. אני כבר לא שולחת בעקרון אלא אם אני צריכה משהו דחוף ויודעת שהיא תענה על זה. אבל זה קשה... וזהו

הי אודי סליחה על ההצפה לפעמים לא כותבת בכלל ולפעמים פתאום הרבה...סליחה.. גם משהו בכל ההתרחשויות פה.. מפעיל אותי... אני לבד ואני לא מעיזה להישען על מישהו כי אולי הוא לא באמת רוצה להיות איתי פתאום חשבתי על זה שכבר המון זמן לא יזמתי שום דבר חברתי חדש רק אם השני יוזם אני יכולה להיות בטוחה שרוצים (וגם אז יש לי תירוצים) אני יודעת לרוב את ההסברים והמילים למה שמציק ואני מרגישה נצלנית שאני כותבת פה ומנצלת את טוב ליבך , את זה שבטוח תענה כי אתה עונה לכולם... (אני לעולם לא אדע אם אני מעיקה...) לפעמים גם בכלל לא משנה לי מה כתבתי אז.. אם אני שואלת את עצמי מה בעצם אני רוצה כשאני כותבת זה אולי משהו כמו.. חום? איזה מביך... מקווה שאמצא לי את היכולת "לבקש" ולקבל את זה במציאות... (אבל האמת שאני קצת מתרחקת ממנה...)

הי, פתחתי עץ חדש, גם כדי לעשות מעשה וגם כדי בעצם להתנצל בפנייך, במבי, שהפלתי משקל על העץ שפתחת. מרגישה שזה לא פייר. לא כל שכן במצב שאמא צביה בחופש. אזכיר בהמשך למה שכתבתי קודם שהטיפול שלי היום הוא הניסיון הרציני השלישי. חמש עשרה שנה אחרי שהמקבץ של השניים הראשונים נפל לו, והרס רב היה שם, ואז התחלתי שוב. רציתי גם לספר שחלפו שלושים שנה עד שהרשיתי לעצמי לקבוע לי רופאת משפחה. ממש בימים אלו. זה הקצב... הנה מה שחשבתי, למשל, היום בבוקר לכתוב כ"טרול" הייתי רוצה ש 1. יהיה קצת שקט ואז יוכלו לשמוע מתוכו את הזעקה שלי. שהמאוהבים בעצמם יסתמו ת'פה, שיעופו, ושיהיה לי מקום, ודי לחרשות; 2. ש'מישהו' יהיה באמת עצוב כשהוא מקשיב לסיפור שלי ויחוש חמלה; 3. ש'מישהו' ירשה לי לשמור על עצמי. דיברנו בפגישה האחרונה על מקום שאני צריכה לחפש להוציא את האגרסיות, אבל גולמיות כאלה. ללא ויסות, ללא עידון, שארגיש שמותר, וכמובן, דבר שאינו פגיעה עצמית. הפורום לא יכול להיות מקום כזה, אני חושבת. יש כאן מי שיכול להיפגע וצריך להיזהר. ואני זוכרת שהיו כאן ימים בהם נכתבו דברים אגרסיביים עוצמתיים רעילים פה, וכמה שלקחתי זאת פנימה עד שפשוט (באמת) הלכתי וניסיתי לקרצף את עצמי ולעשות כביסה בגלל החשיפה למה שהיה... אודי, (והנה שיתוף אחרון כ'טרול') - קשה לי עם הודעות קצרות עד כדי חידתיות, הגם שהן יכולות להיות קולעות ויפיפיות. צורב מאד. ואני מתחרפנת מהקטע של הבעייתיות עם הודעות המשך (אבל מתלבשת עליו דרך קבע...) אבל מי אני שאומר, לנהל פורום כזה כל-כך הרבה זמן בהתמדה... בי, סוריקטה

אהלן אודי, תודה רבה על התגובה ועל הברכות. ואנא, אם אתה פה, הישאר רק עוד קצת. אתגר חשיבתי העלית בפני... המממ, ככה - אם באמת התעניינת - קודם כל, אני חושבת שבעת שאני נכנסת לפורום, אני נמצאת או במצב חרדתי או באיזה ריכוז מיוחד, או במצב תודעתי מיוחד, חשוף, אז הרגישויות, אני מניחה, מודגשות יותר. איכשהו בדומה לטיפול אנליטי אינטנסיבי ללא קשר עין, אולי. חושבת שההודעות הקצרות-קצרות מדגישות אצלי את תחושת החסר והרעב; אולי את הפער הגדול בין הרצוי למצוי, אם אמשיך את הקו שבמבי דיברה עליו לגביי. בעצם, אני חושבת שנוכח הודעות קצרות כאלו מתגלה שיש בכלל רצוי, שאני חומדת כל-כך. פחד. ובוא נגיד גם, שלצורך העניין באותו רגע יכולה להיות תחושה שמה שניתן זה רק זה, כל מה שיש, מנותק מהרצף, עליו יקום וייפול, כאשר נשכח שזהו חלק מאיזה שלם רחב יותר. אני חושבת שהסיכוי לדייק אצלי במינון קלוש למדי, כי רק טיפה'לה יותר מכך הוא כבר מוגזם עבורי. כמו אצל חולות אנורקסיה – קשה לקלוט מזון גם תוך כדי החלמה. או כמו אחרי הפסקת צום. איזון עדין. כמו-כן, הקצר, המעט והמאוחר מזכיר לי גם את ה'צימוקים' המבלבלים שקיבלתי בעבר. דמות מכאיבה כל-כך שיש בה גם קצת טוב. לא פשוט לחבר ביחד. כמה קל לפנות לאיזו אידאליזציה ואח"כ להתאכזב מרה. מזכיר לי גם דמויות קמצניות שקפצו את ידן. לגבי הודעות המשך – שמע, איכשהו נראה לי שיש להן סיכוי גדול יותר להתעכב בפרסום. ואני, גם ככה יש לי 'עצירות', אז, זו רק עוד תוספת. סינון ועוד חיכיון והמנוחה של אמצע וסופשבוע... וגם, כמו שאני רואה זאת, קיים סיכוי גדול יותר שתשובה לשאלת המשך תתפספס, או שיהיה צורך להזכיר, וקורה גם שמישהו כן מבקש וכן מזכיר ובאה הבטחה אך ההודעה נותרת עדיין ללא תגובה. לא יודעת, לא פשוט לי לראות בקשות חוזרות, הבטחות נעלמות. אבל עזוב אותך התעסקות ב'הודעות בפורום'. כנראה שהייתי רוצה להרגיש שהולך יותר חלק וזורם. פחות עכבות. ניחא, אבל הקטע הוא שאני יודעת איפה בעייתי עבורי ולפעמים עדיין בעיקשות ממשיכה ומנסה לבדוק באותו מרחב במקום ללכת בדרך עם הסיכוי הגבוה יותר להתקדם. עם זאת, לדחוף דורש תקיפות מסוימת ובכך אני חלשה. בסיכומו של דבר, תוהה לעתים אם יש מצבים בהם אולי פחות נכון לי לכתוב ולבקר בפורומים אם אני כל-כך סובלת מהחסר והלא מספיק/מספק שמודגש בעולם הווירטואלי (שכנראה, אינו ממש חוץ), כשאתו האשליה המבלבלת שהוא מזמין כאילו יש שם מישהו כל העת ללא גבול. על שימוש בפורום דובר כבר רבות... נראה לי שאני זקוקה במרבית הזמן להרבה יותר ממדים. אולי כמו כולנו. מקווה להיות מובנת מעט, גם לעצמי, למרות הסגנון המסורבל שלי :-) סוריקטה

אשמח מאוד להמלצה (במייל כמובן) למטפל/ת בשיטת NLP לטיפול בפוביה נקודתית (איזור ת"א-ר"ג) גבי

היי במבי חמודה רשמת גם לכל באי הפורום... ,אז אנצל את הזכות להתיחס לדברייך. שכן, זו אכן זכות. אני קוראת אותך באדיקות כבר מספר שנים - לא להאמין איך שהזמן עובר...ולא פעם תכננתיק במחשבותי להגיב לדברים שאת כותבת,לומר לך כמה שאת מפליאה בכתיבתך,כמה יחוד יש במילים שהן יכולות להיות רק שלך כדי לבטא את סאגת הכאב בעבר ובהווה, אבל תמיד הרגשתי שקטונתי, מה כבר אפשר לכתוב מול שטף מילים שמבטאות עוצמה כמו שלך יש. תמיד רציתי לומר לך שאני פשוט מעריצה אותך , ואם תרצי אפילו יותר... אז קבלי ממני את כל החיבוק שאני מצליחה להעניק לאלה שאני באמת אוהבת. ותאמיני לי הם לא הרבה... ריקי.

...קראתי את דברייך והוצפתי..אני אעתיק את מילותייך ואקריא לאמא צביה.אני חושבת שאולי אדביק את הדף הזה ואקרא בו 3 פעמים ביום פורטה...אולי אאמין.. בעבר מילים כאלו כמו שכתבת לי היו נמחקות אצלי במוח..זה היה יותר מדי עבורי..ריבוי אור כזה.. היום,אני מצליחה כבר לנשום נשימה עמוקה ולספוג אלי עמוק בלב.. תודה ענקית לך ריקי!!! רוצה גם לשאול אותך אם אפשר.. את קוראת כבר מס' שנים פה בפורום..את גם היית מבין הכותבות הותיקות ? אם כתבת בעבר,כתבת בניק שונה ? ואם כתבת בניק שונה, מסכימה לומר באיזה ?(רוצה לחבר אצלי במוח ) ואם לא כתבת.. מה מנע /מונע ממך לכתוב ? תעני כמובן למה שמתאים.(אם מתאים) ושוב תודה ענקית ! במבי.

במבי יקרה. רגשת אותי מאוד בדברייך והוצפתי גם אני. קודם כל חייבת לומר לך שאת תגובתך אלי ראיתי רק ביום שישי בבקר, אני מניחה שאודי העלה אותה בחמישי מאוחר בלילה - פשוט לא ראיתי,כך שמבחינתי הודעתי הייתה מיותמת יום וחצי- שומו שמיים!! אז כן , הוצפתי קנאה- הטרנד החדש של השבוע,אך בעיקר חששתי שמא משהו במילותיי פגע בך והחלטת להתעלם מדברי... ובאשר לשאלתך לקשרי עם הפורום, אז כן, אני מכירה את הפורום מאז ליאת הישנה והטובה,ונכון שגם כתבתי לא מעט בניקים שונים ומגוונים, בעיקר תגובות, הייתי סוג של טרול , אבל לא מהזן המזיק והמסוכן.. והסיבה להסתתרותי מאחורי כינויים שונים,קצת קשה לי לפרט...אולי בהמשך, אם תדרבני אותי יותר...(את עושה את זה מצוין...) אולי רק אוכל לרמוז שצריך קצת יותר מאומץ להופיע בניק קבוע ולכתוב בגילוי לב על הכל - זה למעלה מכוחותי,אבל ישנם גם סיבות אחרות. ואם נחזור לעניין הקנאות,אז יש לי מזה הרבה לבנות הוותיקות שכותבות בניק קבוע עם המון נחישות והתעקשות על המקום. ולך במבי אני מפרגנת במיוחד על פעילותך הענפה בפורום, על החיבה והחום שאת מרעיפה פה על כולם. את יודעת , נורא מתחשק לי לומר לך שאל תשתני, שתשארי כפי שאת, כי זה מקסים בעייני, אבל אני יודעת שאת כן רוצה לשנות דברים בחייך, ולסיום אני רוצה לאחל לך שתזכי לקבל את כל הטוב והנאצל שמגיע לך באמת. חיבוק . ריקי.

תחושת בדידות היא לפעמים כתוצאה מחוסר בסביבה תומכת חיצונית, אך בד"כ היא תוצאה של חוויה פנימית סובייקטיבית, ללא קשר למציאות של החווה את הבדידות. המציאות שלי היא ללא.. יש לי הורים, - אבל אין לי... יש לי אחים, - אבל אין לי... אין לי חברים, אין לי בן זוג, אין לי ילדים, אין לי עבודה, ועכשיו גם נפרדתי מהמטפלת... בקיצור, המציאות שלי היא של בדידות איומה.. אפילו אין לי את עצמי... אני שונאת רחמים עצמיים, אך המציאות בה אני נמצאת קשה לי מאד.

וזהו.

אני כבר מלא זמן מנסה דיאטות ולא מצליחה אז החלטתי לפצוח בצום של 20 יום. (12 קילו) אבל אני כל הזמן מתפתה ואוכלת ,אז החלטתי להגביל את מס הקלוריות.אבל שאני באה לקחת אוכל מהמקרר,(תפריט מוכן) אני רואה אוכל משמין מתפתה מנסה להתאפק ולבסוף אוכלת. איך להחזיק את עצמי ? בתודה מאיה(שם בדוי) בת 11

אני לא יודעת למה, אבל יש לי מין נתק כזה שאני יוצרת מישהי שהיא לא אני ואז אני כל הזמן מרגישה לא טוב עם עצמי... .זה התחיל לפני כמה שנים, ואין לי מושג למה עשיתי את זה אבל אני ממש שונאת את מה שעשיתי לעצמי אז ואני כועסת על עצמי , וגם לפעמים קצת על מי שמסביבי שלא מנעו ממני להרוס לי, או שלא ראו את זה. למרות שזה לא רציונלי. ובעיקר זה מפחיד אותי. וחוץ מזה שאני ממשיכה לעשות את זה, נראה לי שזה משהו ש "hold me back" - גם אם אני לא חושבת על זה באופן ישיר- בגלל שזה שם אני אף פעם לא אהיה "בסדר" אף פעם לא ארשה לעצמי אאמין בעצמי... (אודי, זה קצת שביר מה שכתבתי כאן...)

אני פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול ב- pcd ורציתי לשאול לגבי האפקטיביות של היפנותרפיה בטיפול בבעיות אלו. תודה

רוני,כתבתי שזכית בזכות ולא בחסד.. המקשים איכשהו כנראה לא הקישו את המילה ולא.. אמרתי כבר שאני מקנאה לא ? :)) אודי, התודה שכתבתי לך לגבי סוריקטה היא לאור זה שהבוקר גיליתי שענית לה ורווח לי.. שיהיה לך יום טוב ומאיר.. שלך-במבי. (מעניין..אני קצת נצמדת אליך חזק יותר..אולי בגלל שאמא צביה בחופש ???)

הלוואי והייתי רואה את זה כמוכם... תודה!!!

ואולי יום אחד זה יקרה.. במבי.

...פתאום הכותרת נשמעת לי כזו רשמית..מחייבת..קצת מפחיד :) ...טוב, אז ככה. רוצה להגיב, לשתף וגם לשאול. *סמבדי, אין לך מושג עד כמה אני קוראת כל מילה ומילה שאת כותבת ומזדהה וכואבת,ומזדהה,מבינה וכואבת..אמא צביה , לא המטפלת הראשונה שלי. היתה לי מטפלת שהייתי אצלה 6 שנים וחודשיים..כל מילה שאת מתארת -כאילו מליבי...לא ארחיב על כך.אחרי שהיא זרקה אותי ללא פרידה מסודרת.כך, מהיום להיום,לא יכולתי אפילו לשמוע את המילה טיפול.לאחר מס' שנים הגעתי לאמא צביה כשלמעשה ביקשתי ממנה "שתוציא ממני את הדיבוק של המטפלת ההיא"..שתעשה משהו בכדי שאוכל להמשיך בחיים ואניח מעט לטראומה.. סמבדי, אני מאמינה שכנראה כך חוויתי בינקות ,אינני זוכרת את המקור הטראומטי אך מאמינה ששיחזרתי שוב את הטראומה/ות בטיפול ההוא..וואוו..כל כך מזדהה עם הכאב שאת מתארת, עם ה"דיבוק"הזה להסתובב מתחת לקליניקה, החשש ממשטרה בשל חציית גבולות בשל הצורך וההזדקקות העצומה/האיומה הזו.. *סוריקטה,קראתי את תגובתך לסמבדי והתחשק לי לנער אותך..ממש כך..בא לי להציב מולך מראה כפי שאני רואה אותך. כפי שאת נתפסת על ידי המון המוני אחרים. את הרי כל כך רגישה, כל כך. כל כך חכמת ראש ולב. כל כך מיוחדת. תמיד יש איזו זוית הסתכלות מיוחדת שלך.לומדת ממך המון . כואב לראות שאת מסתתרת . זה גם מכעיס קצת. כאילו בא לי לנער אותך ולומר לך:"די כבר סוריקטה,תלכי מעבר לפחד..או, נכון יותר,תני לפחד יד ותלכי איתו קדימה..נו כבר..ואולי אני רוצה לומר מילים אלו גם לעצמי, לך-קל לי יותר לומר זאת.. *אנימה יקרה ! קוראת את מילותייך ומה שאני שומעת מעבר.. אפשר לשבת על ידך ? לתת לך יד ..בבקשה.. *הילה, למרות שאני בד"כ לא מגיבה ,וזה בגלל המקומות שאני נמצאת בם, רוצה לומר לך שאת מאוד נוגעת לי בלב. הכאב והטירוף שאת נמצאת בהם..מאחלת לך כבר שלווה ורגיעה של טוב.. *רוני, שתדעי שממש קנאתי בך. כן. ממש קנאתי כשאודי כתב לך איך שהוא רואה בך שינוי ..שגדלת..לא זוכרת בדיוק-כנראה מהקנאה. :) זכית בכך בזכות בחסד..תקראי את הודעותייך לאורך זמן.ותראי בעצמך את השינוי. גם אורך ההודעות ובעיקר-איך את לא מוותרת לעצמך,גם כשיש נפילות שוב ושוב "כרגיל". אני חושבת שיש לך המון כוחות ואומץ.. *מיקה מתוקה,גם לך אני בד"כ לא מגיבה אבל רוצה שתדעי שאני ממש אוהבת אותך. עם כל החששות שלך, תהיות,פחדים,לבטים,מחשבות.. את כל כך אנושית מיקה. את מותק! *אודי יקר !!! ראשית,שתדע לך שממש נכנסתי למתח אתמול בערב כשראיתי שבדיוק לסוריקטה אתה לא עונה, וזאת בדיוק אחרי מה שהיא שיתפה אותך.. רוצה לומר לך על כך תודה !! רוצה גם לבקש ממך משהו.. נתת "תעודת הערכה"לרוני..כל כך קינאתי בה על כך..לא.אני עדיין מקנאה .בהווה. אודי, אני מבקשת ממך גם תעודת הערכה..אנחנו כבר מכירים כמעט 4 שנים ..זוכר את ההתחלה? זוכר את תגובתך ההיא מלפני 4 שנים ? על הפערים ,הקצוות שהרגשת לגבי (??) אתה כל כך צודק אודי, יש בי פערים בלתי נתפסים..יש בי בוגרת, אחראית שמתפקדת. עובדת וכו' וכשתראה אותי אצל אמא צביה..וואוו..אתה תראה משהו כל כך שונה..תינוקת קטנטונת,ממש עובר קטן,שוכב על הספה בעיניים עצומות, מכוסה עד למעלה מהצואר בשמיכה והאגודל בפה..לפעמים זה אפילו לא נתפס אצלי.. אודי, בבקשה תתן לי תעודת הערכה.. ואולי אין על מה ???? אתה יודע שנפגשתי לאחרונה עם אמא צביה בשישי .היא יצאה לחופש בראשון . נפגש רק בשישי. היא נתנה לי פנקס וכתבה בדף הראשון:"ל...,שיהיו לך ימים ידידותיים נתראה ביום שישי מ... וציירה פרפר ו3 צפורים.. שלך-במבי.

... בבקשה, אל תלעג לי.."שברתי את הראש" ולא הצלחתי להבין למה התכוון המשורר.. אני מרגישה, אני יודעת בלב,שהכותרת בה בחרת משמעותית לי מאוד.יש בה פנס מאיר עבורי,אך משהו מסתיר ממני את הידיעה, התובנה שבחרת לומר לי ולהשתמש דרך הסימבול. ..לגבי אמא צביה ג"כ נשארתי עם סימני שאלה לגבי הציור שבחרה,ואולי אפילו נפגעתי מעט..חשבתי שאולי באופן בלתי מודע שיתפה אותי לגבי הרגשתה עם יציאתה לחופשה..כאילו אומרת לי בשמחה:אני עכשיו פרפר..ציפור..מתעופפת לי..אוףף איתכם כל המטופלים..לא רוצה לדעת ממכם..אני בחופש.. :((

וואו!!! היממת אותי. באמת! לא ציפיתי שככה תשתפי אותי בסיפור שלך. אז ככה- מהבטן( כי אני בלחץ זמן כי רוצה כבר להספיק לפני שאודי עוזב כאן): תודה רבה לך!!!!! על השיתוף. ואם אפשר לשאול אותך: למה הגעת לאמא צבייה רק לאחר 4 שנים מהטראומה של המטפלת ההיא שנטשה אותך??! אני מפורקת מזה. אז איך אפשר לחכות לעזרה 4 שנים??. ושאלה נוספת: האם אמא צביה עזרה לך להבין את מה שקרה בטיפול ההוא שלך? מדוע ככה הסתיים בנטישה כה מכאיבה? האם ייתכן שאולי המטפלת ההיא "לא עמדה בך" בגללה ולא בגללך?! כי עובדה שאמא צביה כן עומדת בך!! תודה רבה לך במבי יקרה!

את "תופסת"אותי ברגע לא קל.. אמא צביה בחופש וכנראה זה לא ממש קל..ובטח ובטח שקשה לחזור לטראומה ההיא (שכנראה השתחזרה מהינקות). לאמא צביה לא הגעתי אחרי 4 שנים מהטראומה של המטפלת ההיא..הגעתי טיפונת יותר מ 4.. לאחר שהמטפלת ההיא זרקה אותי, כל מה שרציתי לעשות זה לקפוץ ממגדל גבוה..גם הסתובבתי המון במגדל ההוא באותה תקופה במטרה למצוא דרך לממש... עזבי..בקיצור,זו היתה תקופה שלא מצאתי את עצמי.ניסיתי ממש לברוח מהעור של עצמי..לברוח ולברוח ולברוח מ???כנראה שמהכאב הבלתי נסבל. הקשר ביננו (של המטפלת של הטראומה)היה קשר שאי אפשר לתאר אותו..אהבתי אותה בכל נימי ליבי.. לאחר שהיא זרקה אותי ,הסתובבתי ברחוב שלה כמו גור קטן,נטוש,חולה,גוסס עם מלא יבחושים וקרציות בכל הגוף.הרגשתי גוססת. מפעם לפעם כשלא הצלחתי לעצור,גם חייגתי אליה וכששמעתי את צליל קולה,ניתקתי. היא לא הסכימה לשום קשר !חתכה מהיום להיום ! כן..הייתה חציית גבולות..בלבול וגלישה בתפקידים..היו טעויות שלה ,וגם שלי.שתינו נכנסנו למערבולת מטורפת.. הייתי בטוחה שאמות.. לא יכולתי אח"כ לשמוע בכלל את המילה טיפול.. הלכתי לכל מיני קבוצות כאלו של עזרה עצמית..ללא מנחה מקצועי.לא יכולתי לשמוע על אף אדם מקצועי.איבדתי את האמון וברחתי מהכל כמו מאש.. ברחתי קצת יותר מ 4 שנים..לאט לאט הכאב כהה..אך תמיד נשאר(גם היום כואב כשאני נזכרת) לפני 4 שנים וחודש הגעתי לאמא צביה לאחר שמישהי סיפרה לי עליה והמליצה בחום.(וגם נתנה לי שמות של פסיכולוגים מאוד ידועים שהמליצו לה עליה(על אמא צביה) כשהגעתי לאמא צביה ,ביקשתי שתשחרר אותי רגשית מהמטפלת ההיא.. הטיפול עם אמא צביה התחיל כטיפול רגיל של פעם בשבוע,עבר די מהר לפעמיים בשבוע..וכעבור זמן היא הציעה לי לעבור לפסיכואנליזה של 3..4..וכבר קרוב לשנתיים זה מתקיים 5 פעמים בשבוע.. עד היום אנחנו מעבדות גם את הטראומה ההיא שכנראה השתחזרה .עד היום אנחנו בודקות ומבררות..אין ספק שאחת הטעויות של המטפלת ההיא היתה העובדה שנפגשנו רק פעם בשבוע וזה כנראה ממש ממש לא התאים..ההחזקה כנראה היתה ממש רופפת עבורי.. חשוב לי לומר לך סמבדי,אני זוכרת למטפלת ההיא גם את הנטישה.איך היא זרקה אותי לרחוב כמו גור חתולים גוסס ומצורע..אני גם מאמינה שזה שחזור ולכן משהו בי/אצלי גרם לדינמיקה של הטירוף הזה.. ואני גם זוכרת לה ובגדול ! את האיכפתיות העמוקה שלה כלפי במשך 6 שנים וחודשיים. איך שהיא הביאה את עצמה אלי כמטפלת וכאדם. היא זורמת לי בעורקים! אני כפי שאני היום ,גם הודות למטפלת ההיא .כן..היא חלק ממני.. והיא אפילו לא יודעת את זה.. :(( ובטח אפילו לא מעניין אותה.. :(( במבי.

הי, איזה תפקיד מאגד לקחת על עצמך, במבי :-) תודה שכתבת ושראית. עוררת בי מחשבות. ואודי, תודה גם לך. הוקל לי לרגע, וגם זה משהו. במבי, בהמשך למה שכתבת - גם לי זה אינו הניסיון הטיפולי הראשון. מניחה שכבר כתבתי על כך בעבר. 'טיפול' קודם לו, שניסיתי שנים רבות קודם לכן, הסתיים ללא עבודה על פרידה בכלל. אני רק יכולה לשער שכנראה גם לא הייתי מוכנה אז להיות באמת מטופלת. אבל התוצאה הייתה לא טובה, והפסקתי לעשות דברים שעוד איכשהו הצלחתי בקושי ופניתי לקשרים הרסניים בהם ניצול ואיומים וסחיטות רגשיות וכד'. אבל - בשונה ממה שאני שומעת שמתארים כאן לפעמים (וכולי קנאה, אבל גם לא, בעצם), לכאורה לא נוצר קשר עוצמתי בתוך אותו טיפול שהיה לי. לא חיובי לא שלילי, כאילו פרווה שכזה מבלי להיפתח. לא זוכרת שהרגשתי שהייתה אהבה גדולה, או שנאה גדולה, וכאילו לא היה מאום או הובטח דבר-מה ובתחושתי, באתי לפגישות כי 'היה צריך', ושוחררתי בסופו של דבר כי חבל על הזמן והכסף. מעניין שאני אפילו לא מצליחה לזכור באלו שנים התרחש אותו טיפול, או כמה זמן הוא נמשך בסה"כ. טוב, לפחות את שם המטפל אני זוכרת, אז הוא היה צעיר בתחילת דרכו, והיום הפך למישהו מפורסם ומצליח. המממ, אבל איתי... בכל אופן, זה רק נראה כך, ככלום. כנראה שכן לקחתי משם, וכנראה שהוא כן נתן והחזיק. וכנראה, שציפיות היו וגדולות ואולי לא ריאליות. התגובה החיצונית שלי בסה"כ הייתה המון שתיקה. גם כשבפנים דימיתי נקמה, למשל, או הצקה וכד'. אבל בפנים הרבה אגרסיות והרס. רוצה לציין שגם בטיפול הנוכחי התחושה העילאית, אולי, אחריה אני תרה, נעדרת, וההסבר שקיבלתי הוא שה'אהבה' הגדולה שאני מצפה לה, היא כנראה משהו אידאלי שהמטפל הנוכחי לא השלה אותי בו. מה שחפצתי בו - אין זו אהבה, אני מניחה, ואולי החיפוש הוא אחר הקרבה מוגזמת. בלי גבולות, אולי. כמה מציאות הוטחה לי בפרצוף. אגב, אני יכולה להבין איך אפשר לפרש הצגת מראה מציאותית כסדיזם, כוונת זדון או התעללות (הגם שבאה בהדרגתיות) , קולות ששומעים גם כאן לפעמים. אחזור שנייה לטיפול הוותיק ההוא וגם בהקשר למשהו שאולי אני מרגישה גם באינטרנט מול מנהלי פורומים - לכאורה לא נוצר קשר, אין דיבור ולא מכירים, ואז כשמגיע יום של פרידה, אני בשתיקתי הארוכה, ותחושת החמצה גדולה עוטפת. כנראה שגם קנאה במי שהצליחו להשתחל למרות החלקיות. חושבת, שכנראה הקשר הבריא היחיד בחיי עד היום אותו אני מצליחה לשמור למרות חלקיות כואבת זוועות, הוא הקשר הטיפולי הנוכחי שלי. וזו בדידות. רציתי גם לספר שבהקשר לפורום היו לי מחשבות להיכנס כמו טרול, נגיד, ולהטיח את הדברים שחסרים לי פה, מציקים לי פה, מסקרנים אותי פה, דברים שהייתי רוצה להבין. הרוב נותר בפנים. ואודי - את מה שבכל זאת אמרתי, אמרתי לגמרי בכינוי שלי. ואתה יודע, אם תקרא בתוך סבך המילים הארוך הזה, לפעמים בא לי לבקש תמונת מסך של ממשק הניהול (מטאפורית, בעיקר) כדי להבין על מה מדובר ואיך רואים אותנו מהצד השני ואז אולי להצליח להבין את הסיבוכים והקשיים ש(גם) עומדים ממול. במבי, נדמה לי שגם אני זוכרת איך זה התחיל בינכם. בינך ובין אודי. כל הכבוד לך שהתעקשת והתמדת, והנה עינייך הרואות איך נהיה ונבנה. נדמה לי שפעם, בעבר הרחוק, שאלתי אם מנהלים מצליחים לראות שינויים במשתתפים דרך הפורומים. גם שינויי לרעה, ושל קיבעון וייאוש. ואולי דווקא מי שאצלו חל שינוי גדול כבר לא כאן, חי את חייו, ואין זו דווקא שתיקה רועמת, כמו שאני מכירה מעולמי. סוריקטה

הי, לא ידעתי שגם אצלך זה לא הנסיון הטיפולי הראשון.. את יודעת סוריקטה, אני קוראת את דברייך ,את מתארת שבטיפול ההוא "הפרווה" התגובה החיצונית שלך הייתה המון שתיקה. גם כשבפנים דימית נקמה, או הצקה וכו'. בפנים היו הרבה אגרסיות והרס. לאחר הטיפול ההוא את פונה לקשרים הרסניים בהם ניצול ואיומים וסחיטות רגשיות וכד'. גם פה בפורום את בוחרת לך עמדה מאוד מסויימת,ובוחרת לדבר עם אודי באופן מאוד מסויים..ויחד עם זאת ,בפנטזיה היו לך מחשבות להיכנס כמו טרול, נגיד, ולהטיח את הדברים שחסרים לך פה, מציקים לך פה, מסקרנים אותך פה, דברים שהיית רוצה להבין. הרוב נותר בפנים. סוריקטה, מה שאני מנסה להגיד לך זה שאולי קיים פער מאוד מאוד גדול בין מה שאת מקיימת בפנטזיה לבין מה שאת מרשה לעצמך על באמת בחיים..פער עצום !! ..ואולי בפנטזיה יש נקמה,ואגרסיות שלא מוצאים ביטוי מילולי במציאות ולכן את מפנה אותם פנימה ,אלייך..ולאחרים את לא נותנת ביטוי מילולי לאגרסיות.. ולכן זה נחווה פרווה...ואני אצטט אותך ברשותך:"ואני מרגישה על תקן של רוח רפאים בפורום הזה, וכנראה שגם במציאות אני די 'אלופה' בלמצוא את השדה המת בקו הראייה ולהתמקם שם.אין לי שאלה להמציא, ועפי"ר לא מסוגלת לעשות כך, מצטמצמת וסגורה ובדר"כ בוחרת לרשום תגובות המשך על עצים ותיקים למדי... נישות שכאלה..." סוריקטה, אני כותבת לך תגובה זו מדם לבי! איכפת לי ממך. אני ממש אוהבת אותך! את הרי כ"כ מיוחדת !!! אני מתחרפנת ממך !!! תראי את הפערים האדירים.. בפנטזיה את הרי רוצה כ"כ הרבה.. מי/מה מונע ממך לממש חלק מזה במציאות ? את יודעת מה ? תנסי פה בפורום..מה איכפת לך ? את הרי אומרת שבפנטזיה רצית לשאול ולומר כל מיני דברים כטרול ולא עשית.. מה איכפת לך לנסות פה ולפתוח עץ משלך !!! כן ! הרי מגיע לך ה-מ-ו-ן מקום !!!! לכי עם הפחד -גם איתי :)) אין לי ספק שאודי יענה לך בענק !! אין לך ממה לפחד היום..זה רק היה פעם..היום את כ"כ אהובה !!! תאמיני !!! תפתחי עץ ותשאלי, ותגידי,ותקטרי,ותוציאי את האגרסיות שנמצאות שם ותשתחררי !!! ותאמרי למה את זקוקה..ואח"כ תמירי את זה גם לחיים בחוץ ותצאי מהפלונטר.. תראי איך זה קל :)) (קל להגיד..) זוכרת את ההתחלה שלי פה בפורום עם אודי ? את התגובה ההיא שלו שהקפיאה לי את הדם ? זוכרת איך עניתי לו ? כל מה שהיה לי בלב עליו כתבתי לו.ואת זוכרת איך הוא קיבל והכיל ובאמת הרגשתי שמתרחש תיקון.. אודי בשבילי היום בין הדמויות הכי משמעותיות בחיים שלי.כן.למרות שזה קשר וירטואלי.. כשאמא צביה נוסעת היום לחופש היא כבר לא מציעה לי מחליפה..היא יודעת שיש לי את אודי... אז יאללה, סוריקטה..בבקשה.. שלך-במבי.

במבי יקרה מאד, וואו. שוב הדהמת אותי. אין לך מושג כמה זה עוזר לי לשמוע אותך. כמה הקלה את מעניקה לי בעצם העובדה שסופסופ אני מרגישה שמישהו יכול להבין אותי!ולהבין על מה אני מדברת. ובנוסף- גם העובדה שהמשכת-למרות הכל. ולא קפצת מהמגדל. ( שאגב- גם לי יש בדיוק אותן מחשבות. וגם מקום- רק שאצלי זה לא מגדל. ולא קפיצה.. לא חשוב.. לא "לכאן".). מה שכן, אני בכלל לא מבינה איך יכולת להבריא לבד. איך חיכית כל כך הרבה זמן עד טיפול חדש. אני גם מרגישה שאין לי אמון. וגם לי קשה לשמוע על טיפול ולהמשיך ת אל המחליפה, ואני כל הזמן מפקפקת בה. אבל אני לא יודעת מה לעשות!!! וגם אין לי זמן לחכות... כי הסיבות שבגללן פניתי מלכתחילה לטיפול אצל הפסיכולוגית שזרקה אותי, עדיין קיימות. ולהיפך- רק החמירו. והשעון מתקתק... אני מפחדת!! במבי, אולי נוכל לדבר מחוץ לכאן? אולי במייל? האם תסכימי? אם כן- אשמח לתת לך את המייל שלי. מה שכתבת כאן ממש מהווה "צינור חמצן" עבורי. אני מצטערת בשבילך על שחווית זוועה כזאת. אך עצם העובדה שיש מישהו שחווה זאת מלבדי, היא כשלעצמה כל כך עוזרת. רק שיש לי מלא מלא שאלות..... איך הצלחת להתגבר? ואיך הצלחת באמת להרפות ולהשתחרר? האם הצלחת להבין באמת את הסיבה שהיא ככה נטשה אותך? למרות שהקשר ביניכן היה כה קרוב? מה זה "נחצו גבולות"? איזה גבולות? האם מגע? או לאו דווקא. כי אצלי- זה לא הגיע למגע למשל. כלל וכלל לא. אלא בעצם העובדה שידעתי המון דברים על חייה האישיים, ובמיוחד בכך שאיפשרה ואפילו עודדה תלות מאד מאד גבוהה, רגרסיה, כשהיא עצמה לא עמדה בה! המון תקשורת בין פגישות. אם כי- זה עבד. עבד עד לרגע שבו נכנסו לטיפול יותר מידי נסיבות מחייה האישיים. ( לדעת שמטפלת תעזוב לחו"ל בעוד בערך שנה, כשזה לא וודאי-התאריך, ולהיות כל הזמן בשאלה "כמה זמן " עוד יש לי איתה, ואח"כ- היא נכנסת להריון, במצב התלותי שבו הייתי- זה אסון. ). האם דומה מה שכתבתי כאן לסיפור שלך במבי? ובכלל- איך יודעים כשטיפול עובד? איך אדע אם בכלל המחליפה מצליחה לעזור לי? לפי מה? כי כל הזמן בראש שלי אני אומרת: מצד אחד- אני מרגישה כן קשר אליה. ואפילו יכולה לומר שאני אוהבת אותה. אך מצד שני- אם היא יעילה ומטפלת טוב, מדוע אני עדיין לא מוכנה לשחרר את הפסיכולוגית הקודמת?? מדוע ממשיכה לסמס לה? לרצות לראותה? ממש מדמיינת איך "אתקל" בה שם מחת לקליניקה שלה, ואז כשתראה אותי היא תבכה. יחד איתי. כי היא תדע מה עשתה לי. אני תוהה כל הזמן האם היא מרגישה אשמה? האם גם לה רע ? עם עצמה על מה שקרה איתי? האם היא לקחה אחריות על עצמה? האם היא עובדת על עצמה בעקבות מה שקרה איתי? אוףףף.... אודי- לשאלות האחרונות האלו שלי תוכל אולי גם אתה להתייחס אכשהו? האם יש לך תחושה לגביהן? תובנה כלשהי?

..צר לי, לא מסוגלת היום לכתוב או בכלל לחשוב שוב על המטפלת ההיא..אין לי מספיק אנרגיות לזה..לא נפגשתי עם המתדלקת שלי-אמא צביה כבר משישי שעבר (כמעט שבוע..וואאו ) ומיכל הדלק כמעט ריק :( אם את רוצה, כתבי את המייל שלך ואענה לך לשאלותייך.אבל אענה רק לאחר שאתמלא שוב מאמא צביה.. :(( צר לי.. :( במבי.

הי במבי, תודה רבה לך שהגבת לי. אני מאד מבינה את זה "שאין לך דלק עכשיו לכתוב" כשאמא צבייה בחופשה. אחרי ששלחתי את ההודעה הקודמת עם השאלות הנוספות שלי אלייך, חשבתי שאולי זה חסר רגישות מצידי להציק לך שוב בעניין הטראומטי ההוא ועוד במיוחד כשאמא צבייה לא פה כדי לחזק אותך. אני מתנצלת על העיתוי, ואם העמסתי- סליחה. פשוט כל כך עזרת לי בשיתוף שלך, ואני כל כך כל כך רוצה להבין- ומסקרן אותי לשמוע ממך. על אחת כמה וכמה שאת אצל אמא צבייה כבר 4 שנים. נכון? ואני קצת מפחדת או אולי מהרהרת על העובדה שגם לאחר פרק זמן כזה , עדיין כואב לך לדבר על המטפלת ההיא. אני הייתי אצל הפסיכולוגית שעזבה אותי "רק" שנתיים. כמעט שנתיים-אם לדייק. והכאב שבי כה גדול. ואני לא מפסיקה לחשוב על כל מה שקרה ועל איך יכולה הייתה ככה לוותר עלי. ואת סיפרת שהיית אצלה למעלה משש! שנים.... וואו... שמחה בשבילך שיש לך את אמא צבייה. ושהנה- מחר את כבר פוגשת אותה סופסופ. ויש לך למה לחכות. אפילו מעט מקנאה בך על כך... מרגישה כל כך חסרת אונים כרגע.. שפשוט אכשהו נאחזתי מעט במה שכתבת לי. סופסופ הרגשתי שהנה- אני לא היחידה שדבר כה נורא קרה לה בטיפול... במבי, אם וכאשר תרגישי שאת כן מסוגלת לכתוב לי עוד על מה שקרה לך- אשמח מאד. אך כמובן, רק אם תוכלי. ואולי גם תתייעצי עם אמא צבייה לגבי זה. כי אני מודה כבר על העובדה שהעזת לספר עבורי. זה כשלעצמו דבר גדול ויפה שעשית למעני... ולא אוכל להרגיש נח אם אני מעמידה אותך בקושי שאינך רוצה ומסוגלת לעמוד בו. אז תודה במבי. סמבדי. ( וזה המייל שלי: [email protected](.

במבי...וואו תודה.. איזו משקיענית.. איך טרחת וכתבת לכל אחת באופן אישי כל כך ועם הרבה רגישות.. מצחיק שאת מקנאה ברוני.. ואני מקנאה בך.. ביכולת שלך לגעת.. להתחבב.. כן גם על אודי.. שניכר שאוהב אותך.. ובכלל.. את רואה? אני לא כזאת מותק.. אני אלופה בקנאות.. אני מקנאה בכולן.. ןאודי..כן מאד מעריכה את התשובות שלך אליי..אבל מרגישה שאתה קצת לקוני כלפיי.. כמובן שמאשימה את עצמי.. את האוטיזם וקשיי התקשורת שלי.. ואודי באמת חשוב לי שתדע שמאד מצפה לכל מילה שתהיה מוכן לזרוק לכיווני.. אבל אם כבר במבי פתחה את זה.. אני גם מודה בקנאתי לכל האחרות.. שאתה מגן, מחבב, או מעריך חוכמתן.. אף פעם לא החמיאו לי על חוכמה.. אף פעם לא הגנו עליי.. סליחה אם חפרתי.........

תראי לי אדם אחד שלא מקנא.. אני עדיין לא מצאתי אחד כזה.. הרי זה חלק מהיותנו בני"א.. ואם תשימי לב תגלי שכולנו מקנאים על דברים שכאילו כ"כ קטנים אך הם למעשה הכל.. מקנאים על חום, חיבה, אהבה והערכה שאנחנו רוצים.. מה כבר אנחנו מבקשים...כאלו בקשות אלמנטריות ואנושיות.. אני אוהבת אותך על מה שאת, איך שאת, כולל כל הקנאות שאת מקנאה.. אמרתי לך כבר. בעיני את מאוד אנושית. וחוצמזה,שתדעי שאת המשפט שכתבת לגבי אודי, שניכר שהוא אוהב אותי,קראתי מליון פעמים :) ומתתי לראות את פניו של אודי..לראות אם הוא באמת מחבב אותי קצת.. רואה מיקה ? מה אנחנו כבר מחפשים בעולם ? .. חיבוק.. במבי.

היי, אני צריך המלצה על פסיכולוג שעובד עם מכבי, אני צריך טיפול ב בכל הנוגע לזהות מינית. האם יש לך המלצה? או האם אתה מקבל מקרים כאלה ועובד עם מכבי? מייל שלי [email protected]

אני מרגישה שבעלי כל הזמן נותן לי הרגשה בכוונה שאני יקנא ואני קנאית מאוד נגיד אם הוא מדבר על בחורות אחרות אז אני מתעצבנת ואז זה מתגלגל לריב וככה זה כל פעם אני כבר לא יודעת מה לעשות אם זה איך מתמודדים במצב כזה ?

אין לי אף אחד בעולם

כתבת לי שגם לדעתך- אתה רואה שאני מתקדמת בטיפול. היה כיף לשמוע אבל אני סקרנית איך הגעת לזה.. תודה!!!!

לא יודעת מהיש לי.. אני בups@downs כל הזמן..זה מטלטל.. עכשיו בדאון.. מה שקורה כשמתחילה לחשוב..כשמתחילה להרגיש.. מה יהיה?.. זה מה שצפוי לי כל החיים?..

עניתי גם אני להילה. זה היה בחמישי, תוך שעוד ענית על הודעות אחרות. ייתכן שנבלעה ההודעה אי שם? איך ישנם ימים כאלו, שאפילו אינטרנט נטול כוונות יכול לפגוע...

אוף, קיוויתי שהיא רק הסתתרה... גם אני מאמינה שאין כאן מסע נקמה אישי. במצב רוחי הנוכחי הייתי מתרגזת גם אם הייתה נשלחת פעמיים, סתם עוד פריט לרשימת הדברים התקולים... והילה, אני מצטערת... יחד עם ההודעה נעלמו גם הכוחות שרציתי לשלוח. אז רק תדעי שקראתי... סליחה...

שלום, רציתי לקבל המלצה על פסיכולוגית באיזור תל אביב או גוש דן. תודה

לפעמים בא לי המתת חסד. אין כח יותר. לא יכולה לסבול את עצמי. הכל דוקר בנשמה. אודי. קשה לי להתחבר לאנשים ולחיים. להרגיש שייכת. הכל העמדות פנים. לפעמים זה פשוט נהיה מעייף ומעיק. יום בכי ודמעות. יום תקווה.. כמה אפשר עם הטלטלות. בנתיים הזמן עובר וחולף כבר אי אפשר להגשים כל דבר. אנסו לי על הנפש את ההכרה שיש מציאות. ובתור המציאות הזאת יש אנשים שטוב להם וכאלה שפחות. אנשים שיותר קל להם וכאלה שפחות.. מרגישה שהובסתי בכל החזיתות ושום ערך אין לקיום שלי פה רק להיות זאת שלעומתה כולם יותר טובים ממנה, יותר מבינים בחיים ומתחברים אליהם, מרגישים בטחון. נמאס לי אודי. רציתי רק קצת טוב. זה כל מה שרציתי בזמן שהפסיכולוגית- כן ה פ ס י כ ו ל ו ג י ת . אנסה על הנפש שלי משהו אחר. תסכול. פטרנליזם. סמכות. חוקים וכללים חד צדדית. פערים. צביעות. התנשאות . אטימות. רק כי היא אמרה 'עבדתי קשה' בטון של התנשאות תוכחנית והטילה את כל האחריות עליי להכל.

שלום, אני מחפשת פסיכולוגית עבורי (בת 26) שמתמחה בחרדות. אשמח לקבל המלצות למייל. תודה :) ענת

שלום אני בקושי יודע איך להתחיל אני חייל משוחרר ואני עובד במלון כעובדה מועדפת התאהבתי באחת המלצריות שעובדת איתי אני אדם ביישן ולקח לי זמן להגיד לה משעל ליבי שאמרתי לה זה היה בשיחה טלפונית אני מכיר את הבחורה כבר שלושה חודשים והיינו חברים ממש טובים סיפרתי לה בשיחה יותר נכון הצעתי לה לצאת והיא סירבה עם איזה תירוץ אמרתי לה בסדר וככה זה נגמר עכשיו עבר יומים ואני מרגיש שהלב שלי נשבר לרסיסים למרות שלא יצאנו כלל אני מרגיש כאב ממש חזק ועוד אני עובד איתה לפעמים אז בכלל

רק גרמת לי להיעלב ולבכות. (ואני יודעת שאתה לא חייב לי כלום, אבל אפשר לחשוב שכל הזמן אני כזאת..) מקווה שאצליח לא להיכנס לכאן יותר. (אוטומטית סימנתי את האפשרות לראות תגובה במייל, אבל חזרתי בי) מצידי אתה לא חייב לפרסם את ההודעה הזו.

הוא מכאיב לי המטפל שלי ואין לי תאבון אני יורדת במשקל וזה מפחיד אותי אודי אתה מאמין לי? כל אישה רוצה לרדת במשקל אז למה אני מפחדת ? מרגישה כמו חילזון בלי קונכייה די אודי די לא יכולה יותר לסבול לא יכולה יותר לכאוב גוש בגרון שלא מרפה בחילה של הנפש והרופאה שלי אמרה לי שלא כדאי להחליף מטפל היא אמרה שהוא עושה עבודה טובה לאחרונה אני רוצה להרביץ לו למטפל ואני גם קשה עם עצמי הוא ביקש ממני ללמוד לכבד את עצמי בכיתי נורא אני כותבת מבולבל כי אני בעצמי מבולבלת אני רוצה לצעוק שכולם ישמעו בחדשות 10 בטלוויזיה שלא טוב לי שאנסו אותי שביזו אותי שהשפילו אותי שלא טוב לי שמי שצריך לתת את הדין יתן את הדין הלו הצילו !!!!!! אתם שומעים ?????? הערת אגב אני שמה לב שהאנשים פה בפורום לא מתייחסים להודעות שלי . למה ????? חוץ ממך אודי

אז הנה, אני. כותבת..ומתייחסת. תמיד מרגישה קטנה כאילו מי אני שאציע משהו או אגיד משהו... אני רק יכולה להציע חיבוק ממני.. חיבוק מישהי שאת אפילו לא מכירה.. חיבוק של מישהי שקראה הרבה מההודעות שלך.. חיבוק של מישהי שמבינה את הכאב שלך...כי הרבה פעמים גם היא הרגישה תחושות שכתבת עליהם..ויודעת ומבינה עד כמה התחושות האלה קשות ומתסכלות.. חיבוק של מישהי שמתפללת שיום אחד יהיה טוב..לך, לה..ולעוד הרבה הסובלים מייסורי גוף ונפש.. מחבקת, רחל.

הי, אם היית רואה אותי (פיזית) אז היית רואה איך אני מתייחסת להודעות שלך... מה נעשה עם הפורום הזה...הוא לא מאפשר לתת רק מבט בלי מילים.. אם היה אפשר אז הייתי רוצה להעביר לך מבט שמזדהה, נעצב, מרגיש את הכאב... מנסה לנחם במעט רק בנוכחותו.

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך.. וליבי איתך..(אולי אם את רוצה תגובות גם מאחרים.. את יכולה לכתוב "לאודי ולכולם"..) יש לך אומץ לב בלתי רגיל..בהתמודדות לא קלה בכלל.. וכל הכבוד שאת מתמידה למרות שקשה.. אל תוותרי לעצמך מ.

נורא קשה לי... המון כאב בלתי נסבל... הכל מציף...הכל כואב...נורא כואב לא יכולה לשאת .. חוששת גם לשתף, שלא יזהו. מה עושים עם כאב בלתי נסבל שלא עובר כבר שנים? והיום במיוחד.. שורף.. רוצה לצרוח..

נראה לי שאתה צודק! זאת ההעברה עצמה..! שיחזור של עוד ועוד פרידות /נטישות... אני כבר לא יכולה יותר..! כשל כוח הסבל ! שלחתי היום מייל לחברה שפגעה בי אנושות וגרמה לניתוק מקשר אחר משמעותי מאד! אני לא מצליחה להירפא מהפגיעה הזו!... לא מצליחה לשכוח את האדם שנותקתי ממנו, שנקרעתי מעליו.. אני עדיין מדממת, ולא עוזר שום טיפול. לא יכולה לשאת זאת יותר.. לא יודעת מה לעשות. ועכשיו.. בכלל...גם מרחפת בחלל.. והוא בכלל לא פורה...

איזה כיף לאנימה, שענית רק לה... סליחה.

כמה כאב כאן מסביב . מקווה שיש לך כוחות לשחות בו. או לפחות לצוף על הגב ולעבור אותו בעזרת השלווה. חוף מבטחים בצורת סוף שבוע באופק... מאחלת לכולכם נשימה ארוכה מספיק שתביא אתכם לשם. מקווה גם אני לאדמה יציבה.

אז הבדיקות דם שלי בדיוק אותו דבר כמו מלפני 3 חודשים (בסה"כ אין שום דבר מיוחד). הרופאה אמרה שאחזור לפסיכיאט' אז מחר אלך אליה. (וגם נתנה הפניה לנוירולוג). רק אני לא בטוחה שיש לי מה לחפש אצלה.... נמאס לי מכל הבלאגן הזה.

הי חנה.. ראיתי הודעה מיותמת.. ומקוה שזה בסדר מבחינתך שאני מגיבה.. מקסימום תתעלמי.. מרגישה הזדהות עם הרבה דברים שאת כותבת.. גם אני די לבד.. והייתי בתקופות קשות שמזכירות את שלך.. עזר לי לכתוב באותו זמן.. כי הייתי מוצפת.. .. וכתבתי לעצמי.. גם אם זרקתי את זה מיד אחר כך..כמובן הכל במקביל לטיפול..גם לפעמים הראיתי זאת לפסיכולוגית.. מקוה שתרגישי במהרה יותר טוב ובהצלחה עם ההחלטות.. מ.

סליחה. (זה הכל בגלל שהיא ביטלה פגישה איתי) ומה פתאום הפסיכיאטר' שולחת הודעה לשאול אם אני רוצה להיפגש איתה מחר? דיברנו הרי במייל על כל הסיפור והיא שאלה אם אני רוצה להיפגש איתה ועניתי שאני אחכה לראות מה קורה. אז למה היא שולחת לי הודעה? אני רק מדמיינת או שהיא רוצה את הכסף שלי?!

בסוף אנחנו נפגש מחר, למרות שממש נעלבתי ממנה.

שלה. אני מנסה. אבל לא מצליחה. אני שולחת לה מיילים. ואין לי מושג אם היא קוראת אותם. אין לי בכלל מושג אם היא מקבלת אותם , או ש"שלחה" אותי לזבל/ספאם שלה אוטומטית- כדי שלא תראה אותם. אפילו עברתי כמה פעמים מתחת לקליניקה שלה. חיכיתי לה. אבל לא פגשתי אותה. רק ראיתי טיפה מהחלון. אפילו "כתבתי" לה משהו על האוטו- על החלון המלוכלך- ככה עם האצבע.. אולי היא בכלל לא ראתה. היא כאילו מתה. אין שום תגובה ממנה יותר. כאילו מעולם לא נפגשנו. כאילו מעולם לא הכרנו. כאילו מעולם לא היה טיפול. כאילו מעולם לא הייתי אצלה בטיפול. וכאילו גם לא הייתה לי שום משמעות אצלה/מבחינתה. פשוט מחקה אותי טוטאלית. ניסיתי. להתקדם. לא מצליחה. הולכת ל"מחליפה" קצת. אבל לא מצליחה להמנע מכל מה שציינתי כאן. לא מצליחה להמנע מלסמס לה לפעמים, מלשלוח מיילים וגם מלעבור ליד הקליניקה. מה גם שהיא ממש לידי.. ממש ליד מקום מגוריי. מה אני יכולה לעשות?? זה אבסורד: האם אני צריכה טיפול בגלל "הטיפול"?! :-( ומה שקרה בו? לא שמעתי וגם לא מצאתי ( גם באינטרנט-פורומים שונים, חיפוש בגוגל) מקרה כזה- של סיום חד צדדי מצד המטפלת. בלי בעצם הסבר.. בלי תהליך פרידה נורמלי.. בעצם- בלי סיום. נטישה. חלומות כאלה שחולמים רק מרחוק למות מתוך געגועים אלייך חלומות כאלה מעירים אותי פתאום עוזב הכול ומחפש בכל העיר חלומות כאלה - הכאב שלא מרפה רק להחזיק את כל הלילה עד הבוקר אחרי חלומות כאלה שנופלים מחוץ לזמן כל מה שכבר לא פה, כל מה שעוד לא שם חלומות כאלה - אין שום נחמה בזמן לנסוע עד אין סוף, לנסוע עד שאין יותר לאן חלומות כאלה - ים העצב הגדול שוב להפליג בו, שוב לטבוע בכל יום

רק לומר בקטנה, היות שאני ותיקה למדי בפורומים וגם יצא לי להכיר כמה מהם בעבר אוכל לומר לך שראיתי כמה וכמה מקרים, שבעיניי לפחות דיברו באופן שמאד מזכיר אותך והסיפורים היו דומים (פרידות/נטישות בלתי מובנות או מוסברות לכותבים, קלקול אנוש של קשר טיפולי שהיה נפלא והתהפך ובעיקר מקום רגשי שמרגיש לי דמיון). חלק ממערכות הפורומים שהכרתי נסגרו ואין אליהן גישה יותר. בפורום פסיכולוגיה קלינית של דוקטורס בגלגוליו הקודמים מצאתי עכשיו לא מעט הודעות, אך מרגישה שלא בנוח לרשום את הקישורים וכך לחשוף מחדש משהו של אחרים שכבר מזמן עבר לאחור. מה גם שבאחת מאותן הודעות ראיתי כי דובר על הנזק שגרמה חפירת יתר בפורומים. מעניין גם, שאני מרגישה שמי שמגדירים עצמם כנפגעי טיפול הם אנשים שעפי"ר נמשכים לכתוב בפורומים, ודווקא לכן במקומות כאלה יש סיכוי לראותם יותר. מה שכן, בעבר היחסית רחוק, לא היו מערכות סינון והפעילות הייתה אינטנסיבית מונים רבים. משם אני זוכרת... ואני זוכרת כינויים ועוד. זוכרת. משהו רגשי שנטמע. שוב אציין כי, בעיניי, רוח מאד דומה מאפיינת את ההודעות האחרות. להרגשתי – מאד מאד. מעבר לכך, חושבת שכדאי להשתדל ולהיזהר לא ליפול למקום של ה'טרול' לכאורה. גם בפורומים וגם במציאות. זה נראה לי קצת מקום שיש בו מעין אלמנטים ממאירים שכאלה, ונפגעים מזה. מאד נפגעים מזה. סוריקטה

הי סמבדי, נשמע לי ממש קשה. מבינה את ההרגשה של האם אני צריכה טיפול בגלל הטיפול... למה את לא הולכת למחליפה באופן קבוע? מקווה מאוד שיוטב לך במהרה.

רגשות חזקים וקרובים שהרגשתי לפסיכולוגית. ומה שהכי מפריע לי זה העובדה שלמרות שאני הולכת אליה, אני לא מצליחה להתנתק מהפסיכולוגית. להתנתק מהגעגוע. שרק הולך ומתגבר. עברו חודשיים כמעט מאז הפרידה הרשמית כביכול, אם כי למעשה בקושי נפגשנו מאז שחזרה מחופשת הלידה. וזכבר היה לפני 4 חודשים. אם הזמן הוא מדד למשהו- אז זה עוד יותר מתסכל, י אני אצל "המחליפה" כבר 7 חודשים! ואמנם היא חמודה והכל, אבל אני כמהה לפסיכולוגית שעזבה אותי. קשה לי להסביר במילים כאן. יש לי עדיין את המכתב שלה שנתנה לי לפני שיצאה לחופשה ובו הבטיחה לי במילים רבות, קרובות ומרגשות שזאת רק הפסקה זמנית. ושהיא רוצה מאד! וכן מתכוונת להמשיך ולטפל בי לאחר שתחזור מהחופשה. ושהקשר ביננו קרוב , ומשמעותי גם לה. אז....את מבינה? אני מפחדת שבסוף היא תפנה למשטרה או משהו, אם לא אפסיק לשלוח לה מיילים, ולסמס פעם ב... או למשל- מה יקרה אם תראה אותי מתחת לקליניקה שלה? אמנם אני גרה ממש קרוב, וזה רחוב, וכביכול "מעבר חופשי" לכולם, ולא עבירה ללכת ברחוב.. אבל הרי היא תדע שאני שם בגללה... :-( פשוט יש ימים שאני לא מצליחה להמנע מלעשות את זה. אני כל כך מתגעגעת. וכל כך פגועה. וכל כך רוצה שתסתכל לי בעיניים ותגיד שהיא שלמה עם מה שעשתה לי. כי רק ככה אאמין לה. רק אם אשתכנע שזה באמת אמיתי. ואם אבין.

היא לא תפנה למשטרה, לפחות כך אני מאמינה. האם היא אמרה לך בצורה חד משמעית שהטיפול הופסק?? ויכול להיות שאמרה ולך קשה לקבל, גם הגיוני מאוד. יכולה לומר שאני אולי קצת מהצד השני של הסקאלה, נהייתי תלויה מהר מאוד בשנייה, וגם בפורום לפעמים. יכול להיות שלך לוקח זמן, אני לא חושבת שזמן הוא מדד, ז"א הוא כן, אבל אין התחייבות לזמן מסויים. לאחד ייקח חודש לעבור משהו ולשני כמה שנים. מבאס אבל כנראה זו האמת. נראה לי שאין לך יותר מדי ברירה אלא להמשיך בטיפול או לבדוק האם הקודמת זו שמשפיעה על הטיפול או שאולי את צריכה מישהי חדשה אחרת. ותנסי לחשוב האם לראשונה נקשרת מיד, למרות שברור שהכל שונה עכשיו. אני ממש מקווה בשבילך לטוב.

משום מה נמחק לי הלינק שצירפתי. http://www.youtube.com/watch?v=FWJ09SFCV8g אז שלא יחשבו חלילה שזה שלי.. זה פשוט מאד מאד מתאר את מה שאני מרגישה . ולחנה- לשאלתך: כן. היא בפירוש אמרה שהטיפול הסתיים. קודם במייל ששלחה לי. ואח"כ אחרי שהתחננתי- אז גם בפגישת פרידה בודדת, שכאמור הותירה אותי רק עם חלל גדול ושאלות פתוחות. כי אמרה : אני מפחדת ממך". זהו. ועדיין- אני לא מצליחה להמנע מלעסוק בה- ולעשות כל מה שציינתי בהודעה הקודמת. ולכן אני מפחדת שהיא בסוף תעשה משהו - למשל תפנה למשטרה אם תראה אותי מתחת לקליניקה פעם..

אודי- תודה רבה לך. פשוט כך. תודה!!! ואודי, אולי זה פתטי, ואולי מכעיס( אותך?), אך האם נראה לך שהיא תפנה למשטרה אם תראה אותי מתחת לקליניקה שלה פעם? ברחוב? וגם בגלל שאני עדיין מסמסת לה מידי פעם.ושולחת לה מיילים. אני כואבת כל כך. היא פשוט לקחה חלק מליבי. אני מרגישה רצון למות. לא כל כך יודעת איך לעזור לעצמי? אני מנסה אצל ה"מחליפה". אבל אין לי את אותם הרגשות הקרובים שהיו לי כלפי הפסיכולוגית. הקשר כאילו "מעוות". כי באתי אליה מראש לכאורה רק כמחליפה זמנית. וכן יש ביננו כימיה. אבל משהו בי מרוסק. או השתבש. אני חושבת שכלפי הפסיכולוגית התפתחו בי רגשות העברה( לפי כל מה שאני קוראת כאן- לגבי מונחים מקצועיים) מאד מאד חזקים. וזה אמור להיות משהו שקורה דווקא כשהטיפול הוא ממש טוב, לא? ואין לי רגשות כאלו כלפי המחליפה... למה אני עדיין מסמסת לה ושולחת מיילים? למה? יש ימים, רגעים, כלו נוראיים שאני פשוט לא מצליחה להימנע מלעשות את זה! האם זה אומר בהכרח שהמחליפה לא טובה לי? האם זה קשור גם אליה? אודי, אם הייתי עכשיו בטיפול טוב אז לא הייתי עושה ככה? עברו 7 חודשים מאז יציאתה לחופשת הלידה. אני 7 חודשים אצל "המחליפה". אבל בעצם, 3 מתוכם חיכיתי כל הזמן לפסיכולוגית שתחזור. והיא גם שלחה לי מיילים קצרצרים במהלכם. אח"כ- היא חזרה. ונפגשנו רק פגישות ספורות. כי כביכול התלבטתי אם לחזור אליה. ( ומסתבר שגם לה היו לבטים. לא שהיא לא רצתה לחזור ולטפל בי. רק שהיא החליטה שזה יהיה רק בתנאים מאד מאד שונים ממה שהיה טרם יציאתה לחופשה. בגלל כל המשברים שקרו ביננו עד אז- עקב נסיבות חייה שנחשפתי אליהן. הנסיעה הצפויה לחו"ל, ההריון הפתאומי, הגבולות שנפרצו, והיא לא עמדה בהם... וכו'. מקווה שאתה זוכר מעט). אודי, היא עלולה לפנות למשטרה? מדוע היא לא מגיבה כלל? אפילו לא במילה אחת? מדוע חייב להיות כזה נתק? מחיקה? אני שומעת ממטופלים שעזבו טיפול, שאפילו לאחר שנה , הם יכולים לעדכן את המטפלת שלהם אם קורה משהו גדול בחייהם, או אפילו אפשר לחזור לטיפול. בקיצור: אין מחיקה. כאן , איתי, היא כאילו ממש מחקה אותי. ויש לי הרגשה שאפילו אם הייתי מתה היא הייתה מרגישה הקלה. העיקר שלא אהיה יותר בחייה.

הי אודי, אמנם זה כלל אינו 'עץ שלי', ואני מרגישה על תקן של רוח רפאים בפורום הזה, ואגב, כנראה שגם במציאות אני די 'אלופה' בלמצוא את השדה המת בקו הראייה ולהתמקם שם. 'אותך', למשל, הצלחתי להפוך אצלי במהלך הזמן לעיוור אליי לגמרי... אני לא פונה אליך בבקשות גלויות כלשהן, ממעטת, אם בכלל, לפתוח הודעות (אין לי שאלה להמציא, ועפי"ר לא מסוגלת לעשות כך, עמכם הסליחה), מצטמצמת וסגורה, ובדר"כ בוחרת לרשום תגובות המשך על עצים ותיקים למדי... נישות שכאלה... אבל אומר שאני מאד מתחברת לתשובה שלך לסמבדי. מניחה שאין צורך לומר שאפשר גם להניח שהגבתי כאן בעץ, דווקא משום שרגשית משהו נוגע מאד. בכל זאת, אצטרף לדבריך, שאהבתי, ואולי מישהו יוכל לקחת משהו גם משאומר - מכירה מעצמי שישנן מסילות שאם אעלה עליהן, אני צפויה לרדת מהפסים ומאד, כך שבהמשך ישנן לפעמים תקופות לא קצרות של קושי מעגלי חרדתי שמרגיש זוועתי ונוראי, וכמו שקראתי לזה, מעין ממאיר, משיכה עזה, כך שלעיתים מה שאפשר לעשות הוא להמתין ו(למשל) להיות ביחד עם המטפל שעדיין ישנו שם למרות שנראה שאינו תורם ליציאה מהמעגל, כמו-כן, אינו הדבר האמיתי כי אם תחליף, עד שאולי יבוא זמן ואפשר יהיה להביט מעט מבחוץ וממרחק. אולי. ואולי כשהטיפול מתקדם אפשר גם יותר. נטישה, או במילים חמורות מכך, בגידה באמון או הבטחה מנופצת, כן, זה קרה לי בבית, בבסיס, ומשם זה הכי מוכר. מסיבות מובנות הרבה דברים נוטים להזכיר לי זאת. ויש גם שחזורים. סוריקטה

אתה חושב שטיפול פעמיים בשבוע זה הרבה? גם הפסיכיאט' וגם הפסיכולוגית הראשונה (עם זו של עכשיו לא נראה לי שדיברנו על זה) נותנות לי הרגשה שטיפול זה ארוך ופעמיים זה ממש הגיוני. אני מבחינתי לא אכפת לי, מצידי כל יום (או שלא...), אבל לא אוכל להמשיך כך הרבה זמן מבחינה כלכלית.

ציינו היום שנתיים.. הוא לא מוכן להגיד לי עוד כמה הוא חושב שנפגש... נראה לי שגם מיליון שנה לא יספיקו. אבל כן, הסתכלנו על מה שעשיתי וראיתי- שבאמת עשיתי...

אומנם לא כתבתי פה הרבה...אבל קוראת תמיד.. אני ממשיכה בטיפול. כמו שאמרת לאט לאט... אבל שוב, היחסים ביני לבין המטפל שלי מורכבים, כשאני משדרת אמביוולנטיות, פעם קרובה...פעם רחוקה..כאילו שנינו אוחזים חבל...ואני מחזיקה לעתים חזק ולא מרפה....ורגע, עוזבת, משחררת בבהלה את החבל...ושנינו נופלים לרצפה, מתרסקים. תמיד בין המפגשים אני מחפשת את הקרבה שלו, את המילה שלו..שולחת לו הודעות..הכי זקוקה לו בימים האלה...אבל יום או יומיים לפני שאני צריכה להגיע אליו, הכל מתהפך ואני לא רוצה להגיע אליו..ורק מנסה לחשוב על דרכים להתחמק מהמפגש. כמה אפשר לדבר בטיפול? על האמביוולנטיות הזאת? שום דבר לא קורה...כמה אפשר לטחון מים?.. מרגישה בימים האחרונים לבד. כל כך לבד. עם כל ההחלטות, התמודדויות, עם כל השינויים בחיי..ושוב, רוצה לשלוח לו הודעות..לבקש מילה מחזקת, לבקש חיבוק עוטף... אבל אני כבר מציקה לו..עם כל ההודעות שאני שולחת לו...ויודעת שהוא לא יגיד לי, אבל מרגישה שאני מגזימה... מה עושים?...:( רחל.

איך מתמודדים עם הרבה אובדנים בבת אחת? של חברים ? של משפחה ? של תא משפחתי ? של קהילה ? תלושה משום מקום עלה שנשאה הרוח

בני בן 8 סיים כתה א השנה. בתחילת השנה היה לו קושי להתחבר ולהבין את המסגרת הבית ספרית וחווה קושי רגשי שהצליח להתמודד עמו פחות או יותר. בחודש האחרון הילד קרס הפסיק ללמוד התרחק מחברים חווה התפרצויות זעם וכעס גדולים מאד. לעיתים לוקח לו כמה שעות להרגע. לא מחייך נראה עצוב וגם מעיד על עצמו שהוא עצוב לא משתף פעולה בפעילויות שונות גם המשפחתיות בית ספריות ועכשיו בקייטנה. אני חייבת לציין שבחודש האחרון חווינו מס שינויים עברנו דירה - שינוי שהרחיק אותו מכל חבריו בבניין הישן , הוא גילה במקרה שאנחנו מצפים לתינוק חדש. אני רואה אותו במצבו ואני שבורה. מה לעשותנכיצד אני יכולה לעזור לו???

שלום אודי, סיימתי איתה...... ואתה יודע מה?...אני לא מרגישה עם זה גרוע. הגנות?....הכחשה...? לא נראה לי. לא הרגשתי שהתרחש איזשהו תהליך משמעותי, גם לא העברה. הרגשתי שמיציתי איתה, משהו היה כל הזמן תקוע. מרגישה מוזר.. אפילו לא יודעת להגדיר לעצמי מה... כאילו , חזרתי לאותו המקום שהייתי בו קודם...כל הזמן... לא יודעת מה לעשות עכשיו...קצת אבודה... מרחפת בחלל... בלי מקום...בלי קרקע... בלי מטרה.... סתמית, כמו גרגר אבק....:(

שלום רב אני משוחרר כבר שנה וחצי מהצבא , סטודנט ומסיים שנה א'. בשירות הצבאי לפני כ3 שנים הייתי מרותק שבועיים למיטה עם דלקת בערמונית לא מסוגל לזוז . הרופא הגדודי שהיה צעיר ודיי מרושע התייחס אלי כאילו אני עושה הצגה למרות שהאשכים שלי התנפחו לגודל של שזיפים ונהיו גושיים. אחרי שבועיים שכבר לא יכולתי יותר דיברתי עם המ"פ שידע שאני לא משקר והוא שלח אותי למיון, האנטיביוטיקה שנתנו לי במיון לא עזרה ולאחר 3ימים שוב חזרתי למיון . שוב האנטיביוטיקה לא עזרה ואחרי 3 ימים שוב מיון... לבסוף שכבתי בבית 4 חודשים בהם קיבלתי אנטיביוטיקה בשם דוקסילין פעמיים ביום ומשככי כאבים. בשל המצב הדלקתי הממושך(פרוסטטיטיס כרוני עד היום) התפתחה לי מחלת פרקים שנקראת בכצ'ט . כשיש לי כאבי פרקים או ערמונית חריפים מהרגיל זה לא נורא בדרך כלל יש לי מספיק משככי כאבים כדי לשמן את היום . אבל ברגע שיש עליי קצת לחץ אני נכנס למצב של עובר שוכב במיטה מרגיש מוצף כאילו אני שוב שם לא מסוגל ללכת ,מחכה לכאב שיתחדד, קשה לי לנשום , לחץ נוראי בחזה , מרגיש את הלב שלי דופק ופשוט בא לי לבכות. יום שלם ככה מתכת לשמיכה מדי פעם אחי הקטן מביא לי למיטה שוקולד ומחבק אותי וזה עוזר קצת... לא יודע מה לעשות כבר כל התקופת מבחנים הזאת נשרפה לי. מתוך 5 מבחנים ניגשתי ל-1. ופשוט כל פעם שמשהו מלחיץ אותי אני נכנס למצב הזה . אפילו הומלס משוגע שצעק עלי ברחוב משהו על זה שהמשיח עוד יבוא הכניס אותי למצב שאני יושב בסמטה ומחבק את עצמי במשך שעה וחצי מנסה להירגע. אני מפחד להודות בפני המשפחה שלי וכשזה קורה אני פשוט אומר שהכל כואב לי יותר מהרגיל.... למרות שזה לא נכון... כי בימים של כאב חריף אני פשוט מעלה מינון משככים... פשוט לא מסוגל להתמודד עם לחץ פתאום. לא יודע כבר מה לעשות... :-(

שאם המטופל אחרי תקופה מסויימת בטיפול מבקש הרחבה של מסגרת הזמן אז אסור לאפשר את זה? אני זוכרת ממש ביקשתי והמטפלת ממש התעקשה לתסכל אותי בזה וממש נאבקנו וכל ההרגשה שלי התמררה מזה.. היא אפילו אמרה במן טון תקיף מולי "את לא צריכה עוד זמן".. ולא הבנתי למה היא פוסקת ככה ולמה היא עושה הכל כדי להתעקש לתסכל אותי. היא ניסתה לתת תירוצים כאילו 'בשם המציאות' אבל הפרכתי אותם בלי בעיה. הדבר היחיד שנשאר הגיוני זה שיש איזה כלל לפיו אסור היה לי להתגמש עם הזמן ולהעתר לבקשה שלי. רק שממש לא הסבירו לי את זה ברמה הזאת ואני מרגישה שביזו אותי לגמרי. וכן, שוב נזכרתי בזה... זה נחרט החרא הזה. כ"כ הייתי צריכה ממנה שתבוא לקראתי. במקום תיקון היא עשתה לי שחזור מסוייט. מי אשם, אודי? ולמה בטיפולים פסיכולוגים סובלים כ"כ הרבה, מקנאה באנשים שאומרים שהיה להם טיפול ממש חיובי עם המטפל .. אני נהיתה לי כבר העברה שלילית גורפת ומכלילה כלפי כל המטפלים בעולם אחרי הטיפול הזה... אחרי שהבנתי שיש אנשים שמסתכלים על אחרים מלמעלה ומתיימרים לטעון שהם מבינים יותר טוב מהמטופל עצמו מה הוא באמת צריך.. זה איום ונורא אודי. גם הרגשתי ששופטים אותי, עד היום מרגישה ששופטים אותי כאשר אנשים לא מבינים אותי ומאיפה אני באה ואת החוויות שלי. ממש קשה לי עם זה. גם לאנשים כמוני מגיע מצעד גאווה שנפסיק להרגיש נחותים רק בגלל שלמישהו אחר אולי יש יותר כוחות אגו עם הקשרות בטוחה, בלי פוסט טראומטיות כלשהי, ומתפקד ברמה יותר גבוהה. אני לא בן אדם נחות בגלל זה ובטח לא פחות חכמה מאף אחד אחר. נמאס שאני צריכה להרגיש בושה במי ומה שאני. להסתיר כל הזמן את האמת על החיים שלי שהיה לי משבר התפתחותי, למה אי אפשר פשוט להיות פתוח וכנה ולהרגיש שמותר לי להיות מי ומה שאני בלי לדפוק דין וחשבון לאף אחד?? אתה חושב שיש לי במה להתבייש בגלל זה ? זה מאוד קשה להיות בנעליים שלי אודי. תמיד מסכות והסתרות. אי אפשר להיות אמיתי, פתוח, חשוף. לא עשיתי שום דבר רע, אני לא פושעת ועדיין מרגישה המון בושה ופחד ולא יבינו אותי והכי עצוב שדווקא מטפלים מבינים הכי פחות. דווקא מטפלים! זה לא איירוני?

משהו נשאר לי קצת לא ברור..כשכתבת שיש הגנות אוטיסטיות..התכוונת בכללי?.. או שעל סמך הדברים שכתבתי.. אתה מתרשם שיש לי "הגנות" כאלה?".. והאם זה בר טיפול?...אפשר להעלים אותן לגמרי? תודה אודי

היית נעלב אם מטופל שלך היה עוזב לטובת מישהו אחר? כי אני הייתי נעלבת מאוד ולכן אני גם קצת מפחדת שיעלבו ממני.

למה אתה אומר שאני לא נותנת לעזור לי?!

נפגעתי ממישהו ואני לא יכולה לדבר איתו על כך, איך אפשר ללמוד לסלוח כדי להמשיך הלאה בחיים ולא להשאר עם הרגשות השלילים?תודה

יש תופעה שחוזרת על עצמה אצלי ואני כבר לא יכולה לחיות איתה יותר. בכל מקום עבודה לימודים אנשים מדברים זה עם זה ונוצרים קשרים. אצלי בכל מקום כזה אני בודדה משום שאם אני ידבר עם מישהי וירגיש שהצלחתי להתקרב ישר תוקפת אותי תחושה שאני לא ממש יודעת להגדיר שגורמת לי להתרחק ואז אני סובלת את הבדידות אני כל כך רוצה חברה אבל לא שולטת בפחד ומאשימה את עצמי למה אני לא מכרחיה את עצמי. הלוואי שידעתי ממה אני סובלת? התחושה היא כמו מיאוס שלאדם יש פחות ערך בעיני אם הצלחתי להתקרב אליו ואולי חרדה מה עובר עליי?? אמורים להרגיש שמחה או לכל הפחות רגיל אני כבר בת 19 ועוד לא הייתה לי אף פעם חברה קרובה

אני מעולם לא עניתי בפורום הזה לאף אחד שאלתי רק שאלות המקרה הזה מוזר ואמשמח לברר אותו לא יודעת אולי מישהו כתב הודעה בשמי אין לי מושג.

האם את מכירה סרטי קולנוע בהם היה תיאור אמין של טיפול פסיכואנליטי? אני אבהיר שאני לא שואל לצורך מחקר כלשהו אלא מתוך סקרנות אישית.

שלום איתי, במאמר על הלא מודע כותב פרויד כי להבין דבר מה ולהתנסות בו הן שתי חוויות מסדר שונה לחלוטין. ההתנסות האנליטית, לפחות במקרה של נוירוזה, כרוכה במה שמכונה חצייה של הפנטזמה. פנטזמה, שם אחר למציאות נפשית, אינה אלא תסריט לא מודע באמצעותו נותן הסובייקט פרוש לארועים בחייו, לעיתים קרובות, פרוש שהוא עצמו גורם לו סבל. יחד עם זאת, לפנטזמה יש תפקיד ממסך ומגן בחיי הסובייקט: התסריט הפנטזמטי פרוש כמסך על פני המועקה. התסריט הפנטזמטי קשור במיניות: זה בו שמתעלמים תנאים ארוטיים שונים של הסובייקט. תנאים אלו הם פרטיקולריים, תולדות, בין היתר, של האופן בו סובייקט לקח על עצמו ייצוגים שונים בהם נתקל בהיסטוריה שלו. לא מעט סרטי קולנוע ניסו לכלול בעלילה ובתסריט שלהם סצנות של פגישות אנליטיות. אלא שתסריט עשוי להיות א-מין עבור סובייקט במידה והוא התסריט של הפנטזמה הפרטיקולרית שלו עצמו , על האופן בו מיניותו כרוכה בה. זה כשדבר מה בתסריט הפנטזמטי נסדק, כשאופן הפרשנות השגור של סובייקט, הסיפור שנוהג הוא לספר לעצמו, אינו פועל עוד, שמתרחשת פניה לאנליזה, פניה שעשויה להפוך לשאלה סובייקטיבית, שאלה שעימה ניתן יהיה לחצות את הפנטזמה. לשאלה מהסרטים יש כתובת אפשרית שאינה דווקא הכתובת הקולקטיבית של הקולנוע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אמרתי לה שאני רוצה להישאר אצלה בטיפול ולא לחזור. אודי, אתה גאה בי שאמרתי לה מה אני רוצה? למרות שעוד הכל יכול להשתנות...

אודי אני עושה מאמצים עליונים לתפקד בעבודה ונראה שיש איזה התקדמות היום פגשתי את הילדים היה לא קל הילד סיפר לי שהיה רב שהיה מכה אותו סטירה מצלצלת הילדה בכתה נורא השתדלתי להכיל אותה אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה ושאני רוצה כל יום לדבר איתם בטלפון אודי אני מרגישה שאני הולכת על חבל דק מאוד מאו מאוד. אני גם מרגישה ממקום שכלי ובוגר שהטיפול הפסיכואנליטי שאני מקבלת לא מתאים לי אני רוצה להתייעץ על זה עם הרופאה שלי בנוסף לזה צקים שחוזרים התראות לפני הוצאה לפועל ועוד ועוד לא פשוט אודי הילה

מוותרת על אויר, או על שינוי, או על תקוה לטוב. אבל כ"כ רוצה לכל הפחות ל ה ר ג י ש משהו... וזה לגמרי לא הולך. מנסה לזעזע את עצמי ע"י חצית הגבולות שלי (- לעשות דברים שמפחידים אותי / כואבים לי הן פיזית והן נפשית) אך כלום לא עוזר. אני אינני. אפילו בפני עצמי.

פשוט לצרוח קבל עם ועדה שהחיים שלי חרא?! שרע לי עם עצמי ?! שאין לי מושג איך בעצם מסתדרים עם מ י ש ה ו ? שאני מתה לקבל עזרה אבל לא מסוגלת לעשות שום דבר בנידון ?! ז-ה מה שיהפוך אותי לנוכחת ???