פורום פסיכולוגיה קלינית

אני נכנסת לפה לפעמים ל"כתיבת הודעה חדשה" ואני כותבת - ואז מוחקת כי מרגישה שנכון לי למחוק ולא לשלוח אבל עכשיו מתחשק לי משהו ממך ואיך תדע שאני פה, אם המילים לבנות... אז נראה לי שאשלח רק את זה בלי המילים [בשירה יש משהו שנקרא "פונקציה פאטית" - זה חלק מהשיר שבו המשורר מוודא את הנוכחות של הקורא למשל "הי! אתה שומע"? אז רק פונקציה פאטית בלי שאר השיר, בסדר? גם זה לא ממש בסדר מבחינתי אבל אני אשלח וזהו. (גם במציאות זה מפחיד להיות משהו כי אולי הוא לא מה שאני רוצה ואחר כך לא אוכל לקחת אותו בחזרה).

וואו....כמה אני מזדהה איתך...! כל פעם , לפני שאני שולחת את הודעתי, יש בי דחף למחוק הכל... ועוד אלף דברים שאני רוצה לומר - נשארים בקופסא... אני מצטרפת לדבריו של אודי, ואומרת לך ולי בקול: בואי ונתפוס אומץ.. אז יישאר כתוב.. אז מה...? אבל , אולי, יהיה קצת פחות חרוט ושורט בלב..

הי, תודה לך ... (נראה לי שאני מפחדת לפעמים שזה דווקא מעמיק את החריטה בלב. אבל אני יכולה להגיד שכשהגבת זה אכן הקל עליה קצת, לא להרגיש לבד, אז תודה. ושם יפה בחרת לך...)

מזמן לא כתבתי לך. מתגעגעת.. רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה. רוצה גם לומר לך, שהיום, אמא צביה אמרה לי שמהשביעי ליולי היא יוצאת לחופש לשבוע. בנוסף, תצא לחופשה נוספת של שבוע במהלך יולי. ובנוסף, תצא לחופשה הארוכה שלה בחגים. אודי יש לך בשבילי איזה כדור הרדמה לתקופות הללו ??? אודי :(

אני באמת לא מבקשת הרבה. (אולי רוצה / חולמת על הרבה, אבל לחלוטין לא מבקשת.) אני רק רוצה לנשום. לנשום סדיר, בקצב אחיד, ברצף, בהנאה, בתחושת רווחה על כל נשימה ונשימה. רוצה לשאוף מלוא חופניים אויר צח. צח לחלוטין, טהור ומשכר, למלא בו את הריאות עד לרוויה, ולנשוף. לנשוף בעדינות ובנחת, לא למהר, לא להיחפז, פשוט לנשום. ולהרגיש קיימת. ואולי אפילו – רגועה. בלי אלפי מחשבות בהולות שמתרוצצות ללא הרף ונחבטות זו בזו ברעש מחליא. פשוט לרוקן את הראש. והלב. ולנשום. בשקט. בשלוה. ביציבות. ובדעת צלולה ונקייה. אפשר?!

מזמן לא כתבתי לך.מתגעגעת.. רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה. וגם לומר לך שאני מתחילה להרגיש הר געש בפנים.. אמא צביה אמרה לי היום שהיא יוצאת לחופשה של שבוע מהשביעי ליולי, ומתישהו ביולי תצא שוב..ושוב מתישהו בחגים לתקופה ארוכה יותר.. אודי, אני מתחילה להרגיש כאילו שואבים ממני את הדם בגוף. :( רוצה איזה כדור הרדמה לתקופות הללו. אודי :(

אמרתי למטפל שלי היום שאני רוצה לשבור לו את כל החדר ושנמאס לי שהוא סופר את המילים וגם שכל פעם הוא אומר אני אתקשר לבית החולים ,לפסיכיאטרית וכולי והוא לא מתקשר

הוא לא דואג לא אכפתי ולא פעיל ולא אומר מילים חמות

אודי אודי הגעתי לקצה

אתה תענה לי? אני כתבתי תגובה לתגובה שלך להודעה שלי. (לא רוצה! לא רוצה! מאתמול) אל תשאיר אותי לבד, טוב? אני לא כתבתי לה הודעה מאז אתמול, אבל אני רוצה וצריכה מאוד. והיא לא מרשה לי. ואם אכתוב בכל זאת- היא תכעס עליי? אני כאילו רוצה דווקא לשלוח למרות שהיא אמרה שזה עושה לי רע ודווקא בגלל זה אני רוצה. אני משתגעת, לא יודעת מה קורה לי. כ"כ הרבה מחשבות ואני בסה"כ רוצה קצת שקט ולחיות חיים נורמאלים. למה זה כ"כ קשה? למה?

אודי יקר, הייתה לי הרגשה שזה השיר שתשלח, העלית בי חיוך :) תודה. חייבת חופש דחוףףףףףףףףףףףףףףףף עוד מעט יגיע...סופרת את הימים יחד עם הילדים הפסקתי לגמרי לשלוח לה בין הפגישות....מאמין???????? אני גאה בעצמי שלא שולחת לה הודעות לא מטלפנת.. כלום, רק נפגשות פעם בשבוע לא קל אבל גאה!!!! וגם פה קצת מפחיתה... תמיד האמינה שזה יבוא ממני...אוהבת אותה מאוד, מתגעגעגת..נותנת לגעגוע לעלות. כנראה הכנה לחופש שבו לא נפגש שלושה שבועות...הרבה זמן!!!! בתקופה הזו של החופשה אמרה שמייל פעם בשבוע זה בסדר, והחופשה היא שלי הפעם לא שלה!! זה שונה...נראה. מיכ

אודי, כתבת לי שצריך להקשיב לה( לפסיכולוגית שעזבה -היא נטשה! אותי), ושהיא הגיעה לגבולות שלה. כתבת שזה קשה לא רק לי אלא גם לה. אני מניחה שכתבת זאת אולי כדי לנסות לנחמם אותי. האם אתה באמת חושב שזה קשה גם לה??? אני שבורה ומרוסקת. ולא מצליחה ממש להתאושש. איך זה קשה גם לה? אם זה כל כך קשה לה מדוע נטשה אותי ככה?! בלי אפילו פרידה ראויה? ( פרט לאותה פגישה בודדת שהתחננתי אליה. אבל רק עוד יותר גרמה לכאב- ולשאלות פתוחות. ). מה זה "מפחדת ממני"? ובכלל, והכי הכי מפחיד אותי לגבי העתיד ולגבי טיפול בכלל: איך הגיעה לגבולות שלה?! איך זה קורה?? האם זה "תקין" שיקרה? האם זה שכיח? מה אעשה? קשה לי לשלוט באיך שאני ובמי שאני- לכן גם הגעתי מלכתחילה לטיפול. אז איך אדע שלא יקרה שוב?? וכן- תודה גם לסיגל שהגיבה לי... כל כך התבאסתי שלא הגבת לי גם עד שלא הודיתי לה...

אודי? לא ענית לי..

האם פרויד אמר משהו לגבי הקשר בין *סקס לבין אלימות? כלומר ככול שהחברה עסוקה יותר בתכנים מיניים ככה האלימות גודלת בה? די מובן לי שאלימות והנאה אלה שני דברים שכרוכים יחדיו בסקס ולכן אני תוהה לדעת האם יתכן שהפורנוגרפיה הזמינה כל כך דרך האינטרנט משפיעה לרעה על החברה במובן האלימות שבה? ידוע שמוזיקת "רוק" משפיע על החברה ונחשבת למוזיקה שמעוררת מרדנות, אלימות וכן משפיע בצורה ארוטית על נפשות המאזינים. הכל מתקשר ביחד כאשר קצב פעימות הלב עולה המצפון והמוסר מעורפלים. *אני הוספתי את הכוכבית אי שם למעלה ליד המילה סקס משום שהכוונה לא ליחסי-מין אלה למין נטול רגש או יותר נכון נטול אמפתיה או אהבה.

שלום לך, שאלתך אכן נוגעת בנושאים שהעסיקו את פרויד ושנותרו בלב ליבה של הפסיכואנליזה: סוגיית ההתענגות (סיפוק הדחף) וסוגיית מיקומה ץפ דף של ההתענגות בתרבות. אחד מגילויו המוקדמים של פרויד היה הקשר בין התענגות להגנה. הנוירוזה -- הן הנוירוזה םהאובססיבית והן הנוירוזה ההיסטרית -- נבנות כהגנה מפני חוויה מינית ילדית שנחוותה כסיפוק: סיפוק עודף, סיפוק טראומטי, ועל מנת שלא לדעת דבר על סיפוק זה. הסימפטום מל פהנוירוטי כהגנה מפני ההתענגות הוא תופעה תרבותית מעצם מבנה. בחיבוריו אודות התרבות כמו טוטם וטאבו ותרבות בלא נחת מראה פרויד כיצד עצם כינונה של תרבות כרוך בוויתור על סיפוק (למשל סיפוקץםץתץםץ אינססטואלי, או רצח האב הקדמון, או הסיפוק ללא גבולות של האב הקדמון עצמו שדבר לא עצר מבעדו מלשכב עם כל אישה שחפץ בה או להרוג את כל מי שעלה על דעתו. אי הנחת המלווה את התרבות הוא תולדה של הויתור על הסיפוק. במילים אחרות, ישנה שקילות מבנית בין הסימפטום הנוירוטי לבין התרבות עצמה. כפי שזה מלווה בתלונה, מלווה זו באי נחת. אלא שבתרבות בת זמננו מצב העניינים מורכב: אנו חיים בעידן המאופיין בדחיפה לסיפוק, עידן בו הציווי השלט הוא הציווי להתענג: להיות מאושר, מסופק, בעיקר באמצעות צריכת אובייקטים חדשים ומתחלפים תדיר המוצעים לממכר. מצב עניינים זה מתגלם בריבוי תופעות של מין מנוכר ושל אלימות ללא אידאלים. האומנות כמו הקולנוע או המוזיקה מכניסות את ההתענגות לשדה הייצוג, אך גם בה ניכר השינוי בתרבות: כמוזכר במכתבך, יש בה ריבוי ייצוגים של מין ללא אהבה ושל אלימות חשופה. ובאשר לקליניקה, אליה מגיעים יותר ויותר סובייקטים בעלי מבנה פסיכוטי, הווה אומר כאלו שסובלים מפלישה של התענגות ללא רסן בלא ההגנה שמקנה הסימפטום הנוירוטי, וסובייקטים נוירוטים הכורעים תחת עודף התענגות חסרת פשר. במצב עניינים כזה, מציעה הפסיכואנליזה את האמונה בלא מודע, את האפשרות להיות סובייקט באמצעות דיבור תחת העברה המכוון לפרטיקולרי ביותר, כאופן יעיל, ואנושי ביותר, לטיפול בהתענגות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

פרופסר זיסר הנכבדה, אני נמצא בפסיכואנליזה כמעט 9 חודשים (5 פעמים בשבוע ) מזה מס חודשים אני בעניין לעזוב , המטפלת לא מסכימה לעשות םרידה מסודרת ,ואף טוענת שאני עושה טעות ברצוני לעזוב אותה, יש ים של העברות והעברות נגד , העלבות ,שיחות טלפון שאני יוזם שלא במסגרת השעות האנליטיות תסכול שלי מהטיפול ואפילו היו מקרים שלא רציתי לעזוב "בתום הטיפול" ומשכתי כמה דקות למורת רוחה של המטפלת שאמרה לי שאני עובר גבול ומנסה לחדור ללחיים הפרטיים שלה, היו כבר כמה פעמיים שהודעתי לה שאני עוזב ואף בקשתי לבטל פגישות אבל תמיד בדקה האחרונה בגלל ההזדקקות הגדולה שלי בה והתלות שלי בה חזרתי לטיםול בעידודה עכשיו אני מנסה למצוא פסיכואנלטקאת אחרת , מה המלצתך?

שלום לך, כל מה שמתרחש בין אנליזנד ואנליטיקאי, כותב פרויד במאמר על ההעברה, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. זה בסצנת ההעברה, אליה אתה גם מתייחס מפורשות, שמשתחזרים תווים סובייקטיביים שהם מן הסדר של מה שלא נכנס לדיבור -- מה שטרם נאמר ומה שאינו יכול להאמר כלל -- מה שהוא מן הסדר של הטראומה והדחף. זאת גם משום שההעברה עצמה מיוסדת על מה שפרויד מכנה גלופה דחפית: מעין חותמת עשויה משקעים דחפיים, או בלשונו של לאקאן עקבות של היתקלויות רעות בשדה המיניות, היתקלויות של אבדן סיפוק. האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים של חיי האהבה של הסובייקט , עליהם מוטבעת חותמת זו. משהו מסגנון ארוטי זה, אם כן, יבוא לידי ביטוי בכל קשר בשדה האהבה, כולל אהבת העברה. הסגנון הטרנספרנסיאלי, הווה אומר ארוטי, עליו אתה מעיד, כולל הזקקות גדולה וזעם, המקנה להעברה גוון שלילי. דווקא הטרנספרנס השלילי חיוני לאנליזה, בתנאי שעושים בו שימוש טוב, שימוש שתולדתו שינוי בכלכלה הליבידינלית של הסובייקט המאפשרת לו לחיות תוך פחות סבל. השאלה, נראה לי, היא שאלת ההסכמה שלך לעשות שימוש במה שמופיע על בימת ההעברה על מנת להתמיר מה שכרגע מנוסח כבלגן לידע סובייקטיבי הקשור למה שהביא אותך לפנות לאנליזה מלכתחילה. כיצד הוא קשור למה שמתרחש בחיי האהבה שלך, או בשדה הסיפוק בחייך בכלל? בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

זה מאוד סייע לי, אך פרופסר שרון זיסר, איך כל "הבלגן" מתקשר לאהבה לארוטיקה? (ביני לבין המטפלת?) ולמה את מתכוונת שאת מציננת "כלכלה הליבידינלית "? ואיך ניתן להתמיר את זה ?. אגב לעת עתה אנחנו מאחריי הבלגן, לא לפניי שבטלתי פגישות והיא אמרה שהסיבה היא רגשית וצר לה על הסבל שלי וכן היא תמתין לי בשעות הקבועות ,ולבסוף תמיד הגעתי , כמו כן כבר מזה 10 יום הפסקתי להתקשר אליה ,(למרות שהיא בתחילת הטיפול עודדה לעשות זאת שאני מרגיש מצוקה ) בסך הכל כיום לאחר שנפל לי האסימון שגם היא מוגבלת ולא סופר סטאר הוקל לי ואני רואה את כברת הדרך הארוכה המפותלת הלא ידועה והלא צפויה ,שנעשה ביחד, כמה שידרש לחקירה האנליטית שזה היה הקטליזטור לבואי אליה , המון תודה על עבודת הקודש שאת עושבה בפורם זה מצפה לתשובתך

מבקשת מקלט..אין לי מילים להסביר :( אפשר שיר להירגע? חסר לי רוגע.. להניח לכל תודה מראש.. מיכ

הייתי אצל הפסיכיאטרית ביום שישי והחלטנו לנסות משהו אחר. אז עכשיו אני עוד מפסיקה את הקודם ואז תהיה הפסקה עד לתרופה החדשה. לא כתבתי מראש, אבל כתבתי שם וגם הפסיכולוגית דיברה איתה לפני כן אז זה עזר לי. והיה יותר טוב מהבחינה הזו לעומת הפעם הקודמת.

היום בטיפול "התכרבלתי" בכורסא ופשוט עצמתי עיניים. אני אף פעם גם ככה לא מסתכלת וכמעט ולא מדברת. אבל היום יותר מתמיד. פשוט נחתי והרגשתי טוב. אבל תו"כ אמרתי לי בלב שאכעס אח"כ על עצמי שלא דיברתי ו"בזבזתי" את הזמן. אמרתי לה שתעזור לי, בלי לדעת מה אני באמת רוצה. היא אמרה שהיא חושבת שאולי אני פשוט צריכה לנוח מהכל וזה כנראה מה שאני צריכה. (בדיעבד אני יודעת שהיא כנראה צדקה). אמרתי לה לקראת הסוף שאני רוצה לשכב והיא ענתה שאולי הייתי רוצה עכשיו מיטה או ספה. אבל אין. אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח. היא אמרה שאני כמובן יכולה לעשות מה שאני רוצה בחדר וזה ממש בסדר. אבל לא נשאר כמעט זמן, אמרתי לה שאני מתביישת. וחוץ מזה זה ממש מביך שזה מה שאני רוצה. זה מביך לשכב שם לידה. אני מרגישה ילדה קטנה ודפוקה שזה מה שרציתי. אודי, למה זה מה שרציתי? זה הגיוני לרצות כזה דבר?

היא אמרה לי שאני יכולה לכתוב לה מתי שאני רוצה ולהתקשר, כשהתחיל הטיפול. ועכשיו היא לא מסכימה יותר. היא אומרת שזה לא עושה לי טוב ושזה פוגע בי. ושהיא לא מרשה לי יותר לשלוח לה הודעות. ואם אשלח היא לא תענה. ואין מה לשלוח לה אם היא לא תענה, כי אז אני רק אשתגע יותר. לא רוצה!!!!!!!!!!! אני רוצה אותה עכשיו. אווף, אודי אני רוצה לבכות. נמאס לי כבר מכל הטיפולים האלו. היום בטיפול בבוקר, היא אמרה שהטיפול שלנו הוא בחדר ולא בהודעות. וכמה שעות אחרי הטיפול שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה. ואז המשכתי כל כמה שעות לשלוח עוד הודעות. ועכשיו היא התקשרה ואמרה שלא מוכנה יותר להודעות. שזה רק עושה לי רע. אבל מאוחר מדי אודי, היא הסכימה לי ועכשיו אני לא יכולה בלי. קשה לי

הגעתי אליה...צילצלתי באינטרקום...אין קול, אין עונה... התקשרתי אליה, והיא הייתה מופתעת.. "באיזו שעה אנחנו..?" היא הייתה בטוחה ששעה אחרי.. התבלבלה.. אלף סליחות ...וכו', טוב, אז הייתי בוגרת, ומכילה, ומבינה כזה.. וחיכיתי.. ולא הלכתי הביתה- כמו שרציתי לעשות מיד, וחיכיתי חצי שעה עד שהיא הגיעה, והתחבששתי לי בלהיות דחויה ונשכחת...ושוב דחויה...ולא בא לי להכיל אותה.. ולא בא לי להיות עבורה בוגרת, יש לי את זה במספיק מישורים אחרים של החיים... ולמה אם אני אשכח- אצטרך לשלם על פגישה תבין ותקילין, והיא לא...?! וזה הרבה יותר גרוע...! נכון, היא לא שכחה אותי, אבל קצת כן, אני רוצה שהיא תפצה אותי, אבל לעולם לא אגיד לה את זה... כי כבר לא שווה כלום... אני מגזימה?...אולי קצת, אבל פתאום אני עוד יותר לבד ממה שאני כל הזמן...וזה כבר בלתי נסבל לי... ואני צריכה פתאום להיות קטנה קטנה...ולקבל ממישהו חיבוק.. (אני יודעת שאמות מבושה על כל השטויות שכתבתי ברגע שאשלח את ההודעה.. אז הנה, מהר... לפני שאתחרט)

אני כ"כ מבינה אותך. זה לא שטויות. גם המטפלת שלי שכחה פעם ואני התקשרתי אליה. זה היה הפעם הראשונה שקבענו לעבור לפעמיים וכנראה שכחה. היא גרה קרוב והגיעה מהר. אבל חשבתי בידוק כמוך, למה אם אני מאחרת ואני לא, זה קרה פעם אחת שנרדמתי ולא התעוררתי ולקחתי מונית, אצטרך לשלם ולה מורת לאחר. תגידי, אל תפחדי. אני בסוף פעם אחת כתבתי לה מלא דברים שלא העזתי וזה היה אחד מהם. את בסדר וזה באמת הרגשה לא נעימה ששוכחים אותך, במיוחד בטיפול

אנימה יקרה, וואו איזה קשה, לא מזמן כתבתי כאן שהיא שכחה פגישה, לא חשבה שעה אחרת שכחה לגמרי שקבענו...רציתי ללכת, בסוף התקשרתי אליה והיא כמובן התנצלה ששכחה....ובאה.. לי היא הבטיחה פגישה בחינם ואף קיבלתי כזו, תדברי איתה על התחושה הקשה שנשארת איתה....אני כעסתי עליה מאוד, הרגשתי שלא אכפת לה שהיא כועסת עליי ולכן לא באה ועוד.. שוחחנו על הכל, בסוף נרגע... להגיד לך ששכחתי? ממש לא, עדיין זה קשה....אבל עצם העובדה שמעולם זה לא קרה והיא תמיד כאן בשבילי זה מחזק.... תזכרי לה את הטוב, השתדלי מיכ

חנה ומיכ תודה, חיממתן לי את הלב. הפתיעה אותי פתאום הידיעה שקוראים את מה שאני כותבת... (בנוסף לאודי) וזה גם מהדהד אצל מישהו..

המילים קטנות. הן לא יודעות להגיד את מה שהלב מרגיש בלית ברירה... לא מצליחה לשאת אותי נשמטת ממני. אולי זה קושי עם פרידות?? אולי. הידיעה אם כן או לא לא בהכרח עוזרת. אחרי תקופה ארוכה של תפקוד כבר יומיים במיטה... עצוב לי קשה לי כואב לי נמאס לי. מרגישה שמיציתי את כוחותיי. אין יותר מאיפה. התחלתי קצת יותר....

יש לי חברה שמאד השתנתה: נהיתה שתלטנית ולא נעימה. כי פתאום שונאת איך שאני מדברת- שאני משתמשת בביטוי מסויים. שאני רוצה ללכת בדרך אחת והיא באחרת תמיד אני זאת שמוותרת. אני כבר מבוגרת בשביל זה והיא החברה היחידה בנוף.... אין לי קשרים אחרים. והרבה פעמים חששבתי לנתק אתה קשר אבל די תלויה בה כי אין לי זוגיות ואין לי ילדים. ולדבר איתה על זה זה תמיד להתנצח והיא תמיד צודקת וזה קשה והיא גם שחצנית ואני עד לא מזמן כנראה לא שמתי לב לזה ועכשיו יש פגישות שממש סובלת ממנה ויש פגישות שבסדר. ברור לי שהקשר צריך הפסקה או תדירות נמוכה יותר מבערך פעם בשבוע. אבל קשה לי להיות לבד לא מסוגלת ללכת לפנויים פנויות וכאלה. תודה ושיהיה לך יום נעים, יהלי

קשה לי להחזיק תקווה.. קשה לי גם עם קשרים.. לא מחזיקה ולא מוחזקת.. אף אחד לא דואג לי.. לאף אחד לא אכפת..כי אין לי קשרים משמעותיים עם אף אחד... ועכשיו היא בחופש.. ואני בורחת לעצמי מעצמי.. גם לא מחזיקה את עצמי.. לא יכולה להכיל כלום ומרגישה שנופלת.......... גם כאן לא מרגישה שמעוררת אהדה.. שמזמינה חיבוק או חום.. יש בי משהו דוחה אנשים.. רוצה למות

שלום לך מ. יקרה, אם נכון לך, אני שולחת לך חיבוק. מצרפת לך שיר, מקווה שהוא יעשה לך יותר טוב בלב, אנימה. http://www.youtube.com/watch?v=WNY_byDI6Kg

מישהו טבע לפני כשנה והוצאנו אותו מהמים ומת לי בידיים וזה גורם לי להזות את זה להרגיש כאילו אני מחזחק אותו או ולפעמים אי אפשר להירדם

שלום אני מבקש את עזרתכם.אני סובל ממחלה כרונית שנים מה משצריך ממני לעבור מספר ניתוחים בשנה למה אני פונה אליכם אז ככה קיבלתי פסיכולוג במסגרת בית החולים.חשוב לי רק לציין את העובדה שניסיתי מאות אלפי מטפלים ולא התחברתי ובאמת שניסיתי .הבעיה היא כזאת קיבלתי מטפל במסגרת בית החולים למשך שנה אך לצערי הפסיקו את הטיפולים בגלל החוק של בתי החולים.מאוד התחברתי לפסיכולוג מה שלא קרה לי אף פעם באמת שהוא הצליח להבין אותי ולעזור לי. הבנתי שיש מין קוד איתי שלא מאפשר לי להמשיך באופן פרטי עם הפיסוכולוג מאוד מתסכל אותי בנוסף לכל מה שאני עובר.ניסיתי מטפלים זה לא עבד לא מוצא את עצמי מה אתם מציעים לעשות? אצין שבנוסף להכל גם מצבי הרפואי ממשיך להיות קשה.

היי אוהד, אולי תבקש מהמטפל שהתחברת אליו מהבית חולים שיפנה אותך למטפל שהוא חושב שיתאים לך מההכרות שלכם. אני לא יודעת איך הדברים האלה בדיוק עובדים. שיהיה לך בהצלחה ורק בריאות! בובי

שלום, אני ילדה בת 16 שהשנה עברתי את הבגרויות הראשונות שלי. לקראת השתי בגרויות האחרונות שהן היסטוריה ולשון התחלתי להקיא אולי כי די נלחצתי אבל חשבתי שברגע שהבגרויות יעברו אני יחזור לעצמי ויהנה מהחופש. אבל טעיתי, מיום שישי אני נמצאת במצב ממש מציק והלכתי לרופא והוא טען שקיבלתי מין סטרס כזה כמו טראומה ושהוא לא מוכן לתת לי שום כדורי הרגעה כי אני צריכה ללמוד לצאת מהדבר הזה לבד. ואני די מתייאשת כי נמאס לי מהמצב הזה ואני מנסה להרגיע את עצמי שזה עוזר ל10 דקות ושוב נמשך. אני בעצם מרגישה סחרחורות וזרם בגוף לקראת הבוקר והערב ואז באות המחשבות. אני ככ מפחדת שאני לא יעבור את זה כי בתכלס הבגרויות עברו אני יודעת ואני צריכה להנות מהחופש אבל עדיין לא יודעת למה הגוף שלי מגיב ככה. תודה לעוזרים

יש כותבות די קבועות שאתה עונה להן אפילו יותר מפעמיים ברצף, ואילו אלי- לא התייחסת. "השארת" אותי עם התשובה שסיגל כתבה לי, ופשוט פסחת עלי. זה מרגיש לא פייר. פוגע. וגם די מעצבן. אני מחכה בדיוק כמו כולם כאן. ודווקא היום, כי ידעתי שבימי שלישי אתה לא כאן. פשוט ממש ממש באסת אותי

היום. אני מתגעגעת

פשוט לא רוצה להיות במקום הזה. הן גרמו לזה שהן יחליטו אצל מי אשאר. לא מתכוונת להחליט. לא רוצה. אווף!!!!!!!!!!

אני לא זו שיצאתי לחופשת לידה. זו לא אני גרמתי לזה. היא לא אמרה לי שאם אלך לאחרת יהיה לי קשה. היא בעצמה יודעת וגם אמרה שהיא חושבת שאני צריכה ללכת למישהי אחרת בתקופה הזו. אבל לא חשבתי שאהיה תלויה גם בה. אז עכשיו יש לי שתיים. וזה מעצבן וזה קשה. למה אתה חושב שאני גרמתי למשהו? ולפי דעתך למה בידוק גרמתי? כי לא ממש הבנתי.

זמן כזה של פרידות.... נפגשת איתם בזמן הזה הרבה... סיום , סוף , לא מסתדרת איתם... זה משאיר במקום של חרדה...ריק...לבד...בילבול...ושוב, חרדה... ולבד...

שלום, אני רוצה לעזור לחברה שמתמודדת עם חוסר תאבון. לפי דעתי זה נובע מאי-שקט רגשי.. הבעיה שהחברה עצמה טבעונית וחוץ מזה מאוד בררנית באוכל.. מה שלא טעים לא נאכל. השילוב הזה בין הטבעונות לבררנות נורא מקשה על הנסיון שלי לעורר בה תאבון.. שמתי לב שעוזרות שיחות על אוכל, אבל שוב בעידן שלנו לא תמיד השיחות בזמן פנוי לאוכל ועד שמגיעה שעת הארוכה התאבון שוב בורח. אני לא חושבת שמדובר בהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה, למרות שהבחורה דיי פרפקציאוניסטיט, היא מודעת לזה שצריך לאכול. אבל פשוט לא בא לה... השאלה היא פשוטה: האם יש דרכים נוספות לעורר בה תאבון בריא&

איף, קשה לחיות ככה שמתערער לי כל כמה זמן.. זה מרוב חוסר בטחון שנהיה מן חוסר אונים וזעם.. אבל עכשיו יותר אסופה יחסית. הלוואי שזה היה קבוע ככה בלי התערערויות כאלה :/ מנסה לגייס את השכל כדי לשלוט בתגובות שלי אבל לפעמים מרוב חרדה וקושי ויאוש הרגש משתלט לי..

עד היום מפחדת להשען. לפני 3 שנים שניגשתי לטיפול הייתי מקיאה בסביבות 3-4 פעמים בשבוע, עכשיו זה פעם פעמיים ביום.. עשו לי נזק! נכנסתי לרגסיה כל מיני חרדות נטישה, זעקתי 'הצילו' ולהתעלמו ממני. שלחתי למטפלת הודעות סמס והיא אמרה שזה מטריד אותה, שאני מטרד, כי הרגשתי מצוקה שהיא התעלמה ממנה וניסתה כאילו מה?? לשים גבול? במקום לבוא לקראתי ולשמוע ולהכיל ולעזור. ואי אפשר לגרום לה לשלם על הנזק הזה. מותר היה לה לפשל על חשבון הנפש שלי! לגבות ממני כסף אפילו בלי להסביר למה נכנסתי ועל מה שילמתי. שאמרתי לה שקשה לי עם סופי השבוע אצלה בקליניקה, הקטיעות האלה, היא אמרה "זה אצלך, יש גם מקרים אחרים". כאילו מה? כדי להתגונן ולהגן על הפרקטיקה שלה במקום להציע לי פתרונות.. מאיפה נפלתי על המטפלת הממררת נפשות הזאת??. בא לי למות. בא לי למות כי אפשר שמישהו בעולם הזה ישמע את הכאב שלי ויחבק, ויבטיח לי שאפשר להכיל ואני לא מטרד והכל בסדר ולא שונאת אותי כי יש לי רגעי חולשה. למה? למה היא הייתה בת זונה כלבה מסריחה המטפלת הזאת? למה מתי שנהייתה לי מצוקה היא לא ידעה מה לעשות ואיך לעזור לי והעבירה את כל האחריות עליי? מנסה לבדוק- אולי התחזקתי מזה? אולי התחזקתי? אבל אם אני לא מצליחה לאכול נורמלי, להפסיק לבלוס להקיא, אין לי אומץ לבקש עזרה מאף אחד, אין אמונה שאני ניתנת להכלה במקומות הקשים, מחייכת כלפי חוץ, לא חושפת חולשות- אז איך התחזקתי??? בזבזה לי שנים וכסף בשביל לעשות לי רה-טרואמטיזציות מחורבנות . כלבים בני כלבים הפסיכולוגים האלה כמה קורבנות היו לכם בקליניקות מאחורי הדלתות הסגורות האלה שאף אחד לא רואה מה מתרחש ואיך אדם מגיב וחווה דברים? עושים ניסויים בנפש של אנשים... היא אמרה לי שהכל תלוי בי. הכל תלוי בי. אז שתשלם לי אם הכל תלוי בי! בשביל מה היא קראה לעצמה אשת מקצוע ?? אבל זה לא קשור אליה. באמת. זה כבר ממש לא קשור אליה. פשוט הפצע הזה בפנים בתוכי. מי ירפא אותו, אותי, מי???? למה הכאב הזה לא נגמר ונעלם כבר???????????? בא לי להשתגע. להרביץ לעצמי כ"כ חזק עד שאחטוף זעזוע מח. כי אני שונאת. ש-ו-נ-א-ת להיות עם החולשות הפנימיות האלה שהכל מתרסק לי ואין מי שיחזיק ויחבק ויעזור להשכיח את הכאב. ובטח לא פסיכולוגית פשוט חרפה מזויינת כמוה שאמרה לי שאני מטרד ועכשיו לא מסוגלת להעזר יותר אפילו באחרים מתוך חשש להכביד עליהם. זה כ"כ קשה לתת חיבוק? למה כ"כ קשה לבקש אותו? למה כ"כ קשה לחשוף חולשות? נמאס לי. בא לי להרביץ לעצמי, חזק. להשתיק את החלק החלש הזה בי שאני שונאת. הפסיכולוגית המסריחה הזאת בכלל לא עזרה לי לקבל את עצמי, לעשות עבודה מרפאת. היא הזיקה לנפש שלי הכלבה הזאת!!!!!!!!!!!!!!!!! בא לי לרצוח אותה. למה היא עזרה לי? הטילה את כל האחריות עליי במקום להבין ולעזור. פתחה פצעים והשאירה הכל פרום, ועכשיו אי אפשר להעזר יותר. היא הפכה אותי לנכה במקום לעזור לי. בא לי שהיא תמות. כ"כ בא לי שהיא תמות, שתסבול, שתבין מה הרגשתי שם בזמן שהיא התעלמה ממני.. אלה הזכרונות שנשארו לי ומשתחזרים מתי שנהיה קשה. מבינה שהטיפול לא באמת ריפא כלום. שפכו לי חומצה על פצעים עמוקים בנפש שבכלל לא ידעתי שקיימים וקוראים לזה 'טיפול'. אי אפשר לבקש אוזן קשבת והכלה ועזרה. הכל לבד. תמיד לבד. מזיינים אותי. תני 300 שקל ל50 דקות. תני תני תני. המטפלים עבדו קשה. חיבוק ריבונו של עולם, קצת אנושיות, להכיל את הכאב.. למה מזיינים בנשמה דווקא את מי שהכי צריכים משהו אחר לגמרי בשביל לרפא להם את הלב?

חודש עבר מאז "פגישת הפרידה". שגם היא התקיימה רק לאחר שממש התחננתי. לא קיבלתי תשובות. ולא הבנתי למה? אני רק יותר ויותר סובלת. הכאב שבי רק גובר. אני לא מבינה איך פסיכולוגית שהבטיחה לי שתמשיך איתי אחרי שתחזור מח. הלידה ועוד כתבה לי את המילים האלו והרבה יותר במכתב במעטפה מיוחדת( שנמצא איתי כל יום מאז שיצאה לאותה חופשה- בתיק. ועד היום..), פשוט החליטה לוותר עלי. והדבר היחיד שהסכימה לומר לי זה: שהיא מפחדת ממני. לא ממשהו ספציפי. אלא ש"נוצרה אצלה אווירה כללית של פחד". ושהיא לא יכולה לטפל בי. וזהו. עזבה. טיפול של שנתיים.שבו ידעתי ונחשפתי להמון דברים בחייה. הכי אישיים שיש. שפשוט הרגשתי. והיא סיפרה- בין אם רצתה, או בין אם לא יכלה( או לא השכילה) לשמור לעצמה. אני שבורה. לא יודעת איך אוכל לצאת מהמצב הזה. אני לא מצליחה למצוא את עצמי. עבר חודש. בלי תהליך פרידה. בלי הסברים או תשובות. רק הרגשת ריקנות איומה שהאדם שהכי קרוב אלי עזב אותי.

הי סמבדי אני חושבת שמעבר לקושי מהפרידה ולתחושת הקריעה שיש לך ממנה, יש את תחושת העלבון, זה שהיא אמרה שהיא פוחדת ממך, אולי היא השתמשה במינוח לא לגמרי מדוייק. היא כנראה חוששת לפגוע בך יותר ממה שכבר פגעה. אם תשני את זוית הראיה, ותביני ששום דבר לא קורה סתם ולכל דבר יש סיבה, מכל דבר אפשר ללמוד , להוביל כל פגיעה ליתרון, יהיה לך הרבה יותר קל להכיל. לדברים יש התחלה, ולעיתים גם סוף. הרבה פעמים קרו דברים שלא רציתי שיקרו, אבל הם קרו ובדיעבד התברר שהיו דווקא לטובתי, שעזרו לי לצמוח ולקבל משהו טוב יותר. אני מאמינה שקשה למטפל לטפל במישהו שהוא מאמין שכבר לא יכול לעזור לו. תסמכי עליה שהיא מפנה לך מקום למשהו מתאים יותר. אם לא היא ולא המחליפה אז אולי משהו חדש , שיבנה איתך בנין מההתחלה. וכן, אני מאמינה שתמצאי אחד כזה, ומאמינה שזה אפשרי.

היי, אני סטודנטית בת 24. אני לא יודעת אם זה המקום המתאים לשאול אבל אני פשוט מרגישה עצבנית מידי. זה בא לידי ביטוי בהתנסחות לא נעימה לאנשים סביבי, שטוענים שהגישה שלי לא נעימה ויותר מידי ישירה. מבחינת עצבים, אני יודעת שספורט עוזר, השאלה אם ניתן לעשות משהו נוסף? אני מרגישה שקשה לי למתן את העצבנות שלי כשאני חשה אותה. תודה, מורן.

תקופה מלאה בסופים. בלי התחלות חדשות ברורות כרגע. משאיר גם אותי, גמורה בלי יכולת להתחיל...

אני במשך שנתיים אולי קצת יותר חווה חוויות קשות ביותר הייתי בהריון לפני החתונה קרו כל כך הרבה דברים שהשאירו בי חותם כל כך גדול בעלי לא באמת רצה להינשא לי ובעבודה עשו לי הרבה מניפולציות כדי שאני התייאש ויעזוב והמשפחה של בעלי עשו לי חיים לא קלים הייתה לי תקווה להתחתן בשמחה אבל בסוף התחתנתי עם המון המון עצב והבדיקות אז של ההריון היו לא טובות שזה בטח לא השפיע לטובה על מצבי הנפשי .. בקיצור בכי גדול עמוק מבפנים עם ציפייה שיום אחד כל זה היגמר ויהיה לי טוב איך שהו מתי שהו אבל מסתבר שכל זה רק התחיל .. אני גרה עם בעלי ויש לי ילד בן שנה חצי רחוקה מהמשפחה שלי מהאנשים שאוהבים אותי ויכולים לעזור לי להתחזק בחזרה מבחינה נפשית לחיים . אני גרה ליד המשפחה של בעלי שהם לא אוהבים אותי מהרגע הראשון שהם שמעו עליי הם משפילים אותי בזים לי אני כל היום בבית בלי חברות בלי עבודה בלי משפחה אני בעלי והילד שלי שהמשפחה של בעלי במרחק נגיעה ממני מנהלת לי תחיים מרחוק לפני כ חודש וקצת עברתי הפלה .. אני מרגישה שבא לי לקחת את עצמי ולברוח לברוח למקום בטוח טוב מקום שאוהבים אותי באמת מקום שא אחד לא יכול לפגוע בי יותר אני מרגישה שאני צריכה לעשות בשביל עצמי כי אם לא אני כבר לא אוכל לשרוד מבחינה נפשית .. יש לי פחד שאם כל כך הרבה דברים רעים שאני חווה אני לא יעמוד ייציבה מבחינה נפשית ואני לא אוכל לטפל בבן שלי בעלי הוא בנאדם קשה מאוד הוא לא מוכן לבוא לקרתי בשום דרך .. הוא מוריד לי תבטחון העצמי הוא אף פעם לא מחמיא לי אף פעם לא מתנהג אליי כמו האישה שלו הכל בא בתנאים באת תעשי לי אני יעשה לך בזה שלי זה שלך אין שותפות הוא מרחיק ממני תקרובים שלי חברות אני לא מצליחה לשרוד אפילו בעבודה כי אין עזרה עם הבן שלי חולה הוא סובל מאוזניים אני נעדרת מהעבודה ומהר מאוד אני מוצאת את עצמי בלי עבודה מתוסכלת יושבת בבית של שניי חדרים רקובה עצובה בודדה מלאה ברחמים עצמאיים מסתכלת מרחוק ודמיינת את עצמי שם רווקה ילדה מאושרת חייכנית אוהבת עובדת מלאה . הפכתי להיות אישה עצובה ומתוסכלת עם צלקות נפשיות גדולות ואני לא יודעת מאיפה להתחיל מאיפה להתחיל לעזור לעצמי .. לקום וללכת ולהישאר ולסבול לנסות לשפר עם גבר שלא באמת רוצה אותי .. הוא אבא נפלא ובעל טוב הוא לא מכה הוא לא מקלל ואני אוהבת אותו עד עמקי נשמתי שהייתי מוכנה הקריב הכל בשבילו אבל הוא לא מוכן להקריב בשבילי בשביל שבאמץ יהיה לי טוב כלום פשוט כלום .. והכי גרוע אני לא יודעת מהפתרון הכי טוב לכל זה

היי..אני לא יודעת להסביר אבל אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי...כמו סיר לחץ..יש לי התפרצויות זעם שאני פשוט מאבדת את זה, ההורים שלי אומרים שאני פשוט עצבנית אבל אני יודעת שזה לא סתם עצבנית זה מעבר לזה. מה שגם אני בכללי עצובה, אמנם אני לא מראה את זה אבל אני מרגישה כל הזמן עצבות לא מוסברת ואולי זאת הסיבה למזג החם? אשמח לעזרה

לקחתי פסק זמן.. לא יודעת אם הרגשת.. נבהלתי מהתשובה שלך.. לא יודעת אם אתה זוכר.. ואולי עדיף שלא..ואולי עדיף לא לדעת....... רוצה רק להסתתר פה.. להרגיש מוגנת..גם אם זו אשליה.. לא רוצה לבד.. מפחדת.. בפגישות מדברת עצמי לדעת.. לא נוגעת.. מתישה ומותשת.. גם אני רוצה קרבה.. רוצה חום.. רוצה אהבה.. ואין.

כאשר עצבנו אותי מאוד כל מיני כללים וגבולות והתייחסויות של המטפלת וחוויתי אותן כמשפילות או כוחניות או מתנשאות, צבועות, לא אמפתיות.. כאילו מיררו את נשמתי ומחיתי וזעקתי, ועשיתי כל מיני אקטינג אאוט. היא אמרה בתוקף "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, ועדיין יש כללים שצריך לקיים גם אם זה לא נראה לך". בסוף קיימתי אבל הבעיה שהיא הרגיש כאילו לא שמים זין על מה שאני מרגישה. אני חשבתי שאמורה להיות חוויה אחרת, שקשר טיפולי צריך לתת תחושה שאתה נשמע , משפיע, נחשב, משמעותי... שמה שאתה מרגיש- יש לזה חשיבות וכן מתחשבים, מתייחסים- אבל בעצם אם שום דבר חיצוני לא שינתה בעצם החוויה היא שהמסר הוא "שמים זין על מה שאת מרגישה. אני הבוס פה ואני קובעת מה ואיך. לא טוב לך בעיה שלך, אף אחד לא מכריח אותך לבוא, אבל אם תבואי זה בתנאים שלי". וזה אחרי שכבר נקשרתי ורציתי להאמין שאכפת לה ממני או תספק לי חוייה מטיבה. או שהקשר באמת אמיתי ולא אמצעי לכפות עליי תהליכים שאני לא מבינה של פרידות והתמודדות עם עמימות וכל מיני דברים... לא מבינה איך עוזרים ככה. לא מבינה. במיוחד שעדיין מאוד קשה לי להתמודד עם החיים, עם קרבה... ואולי אנשים שאני אכיר בחיים האמיתיים יגידו לי גם "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, בעיה שלך, על הזין שלנו?" לפי הטיפול הפסיכולוגי זה לגיטימי להתייחס אלי ככה כאשר משהו עשוי להפריע לי ולשים עלי פס ולא להתחשב. רוב האנשים במציאות לא כאלה מנוכרים כמו שהפסיכולוגית הייתה בקטע הזה. לכן אני לא מבינה. לא מבינה מה פשר החוויה הזאת שכפו עליי- שמה שאני מרגישה, עם זה שלילי, זאת בעיה שלי ולא משהו שאמורים להתחשב בו בכלל. למה להותיר אותי עם כל השליליות המרירה הזאת. לא הבנתי אז. לא ממש מבינה כיום. ולחשוב שכאשר פניתי לטיפול פסיכולוגי הייתי כ"כ תמימה שחשבתי שאני רוכשת לי התנסות חיובית בקשר מטפח. זה היה ככה לזמן מאוד קצר בהתחלה ומהר מאוד נהיה משהו אחר לגמרי, די מסוייט.

אין לי עניין בשומדבר.. הימים חולפים... אין לי שאיפות עמוקות, חלומות מטרות... הכל נראה כל כך דבילי. כל הקיום. החיים. המהות. ההתהוות. לאן האנשים האלה הולכים ברחוב? מה זה כל הכ-ל-ו-ם הזה?? מה זה המילים הריקות האלה? מילים.. מילים.... פרשנויות... אני גרגר של אבק. נמאס שלכל שאלה יש אינסוף תשובות.. נמאס לחשוב. הלוואי והיה לי מקום שאליו אני רוצה להגיע..

אודי, האם יש קשר בין הדחף המיני ודחף התוקפנות או שמדובר ב2 דחפים שמתפתחים ומתקיימים בנפרד זה מזה ללא קשר ביניהם?

שזה לא משהו שקרה רק לי אלא קורה בעוד מלא טיפולים? קראתי באיזה מקום שתסכול מוביל לתוקפנות. ותהליך טיפולי הרי מלא בתסכולים..

שלום רב הבן שלי בן 25 לפני שנה הוא עבר ניתוח ראש כי התגלה אצלו גידול שפיר low grade glioma הניתוח היה בערנות מלאה אך הופסק באמצע כי הבן הפסיק להגיב לקח לנו זמן עד שהוא חזר לעצמו נשאר שבוע בטיפול נמרץ בלי לדבר ובלי לזוז נפגע אצלו הדיבור וגם התזוזה עבר טיפולים בבית חולים מיוחד בבית החיל בתל אביב ולאחר שלושה חודשים חזר הביתה עכשו עברה שנה הוא ממשיך עם הטיפול הפיזותראפי בבית חולים רמבם בחיפה אך איני יודע מה לעשות הוא לא יושב עם המשפחה כול הזמן בחדר לא רוצה לעבוד יש לי עסק גדול אני רוצה רק שהוא יסתובב בעסק לא יעשה כלום הוא לא מסכים גם לימודים הוא לא יכול להמשיך הוא הפסיק לאחר שידע שיש לו גידול וזה התגלה בפתע כי היה לו הפרעות כשב בריכוז הוא רצה להביא ציונים יותר טובים אך מסכן גלה בעיה אחרת? אני בטוח עכשו שגם אני וגם אימא שלו צריכים טיפול אך איני יודע איך לגשת אליו ולשכנע אותו לעבור גם הוא טיפול פסיכולוגי בלי לפגוע בו או להזיק לו יותר מבקש את עזרתכם (אם זה חשוב ניתוח הרופא אומר שזהו אי אפשר לעשות הוא ממשיך עם הטיפול התרופתי והגידול מגיב טוב לתרופות....)))

שלום, כתבתי בעבר, אשמח לקבל המלצה על אחדת באזור השרון, עמק חפר כתובת האימייל: [email protected] תודה :) שבת שלום

מחר אני הולכת שוב לפסיכיאטרית. יכול להיות שאפסיק לקחת תרופות. אני מקווה שהיא תעזור לי להחליט כי אני לא יודעת לבד. אני מפחדת שלא אדבר מחר והיא תתאכזב ממני (מה שקרה בפעם האחרונה)

אודי הי, כרגיל, כמו בכל התקופה האחרונה.אני בגעגועים.. עכשיו אני גם מבינה את ההבדל בין כמיהה לגעגועים.. וכן. יש לי למי להתגעגע..וזה לפעמים מרגיש ממש ממש כואב, לפעמים, כואב חלש, ולפעמים כזה..??? לא יודעת איך לתאר מה זה מרגיש.. גם לך אני כותבת מהמקום הזה.. מרגיש לי פתאום געגועים אליך ולמילים שלך.. מאחלת לך שבת רכה ונעימה. שלך-במבי.

כמה כמה כאב לפעמים זה נדמה שאי אפשר להכיל את זה בא לי לגרד את הכאב בסכין משוננת אבל אז יווצר פצע חדש ,אז מה עשינו ? הדמעות זולגות הן מלוחות בקצה בקצה אבא אמא מה חשבתם כשפגעתם ? כשהתעללתם? כשפצעתם? כשהזחתם? כשהכאתם? ומי למען השם , משלם את המחיר ???? אני בוודאי לא אוותר , אבא ,שתדע במוקדם או במאוחר אני לא אוותר לא רק אני ישלם את המחיר .לא רק וגם אתם אחים ואחיות שמתעלמים מתכחשים ומשאירים אותי פצועה בבית חולים לחולי נפש לבדי לא לעולם !!! לא.

אוף אודי אוף מתי תבוא??????? אפשר לנוח פה? אפשר לשים את הראש מבלי להרגיש רגשות אשמה ?

הי רציתי בבקשה לשאול מהם החוקים לגבי טיפול במסגרת בית החולים? האם ניתן להמשיך עם אותו מטפל גם באופן פרטי? לצורך העניין אני מטופל בבית החולים ואני מעונין להמשיך עם הפיסכולוג שלי באופן פרטי אם לא מדוע תודה על תשובתכם.

אודי הייתי היום במסיבת סיום סוף שנה של הילדה בגן היה מאוד מרגש ,דמעתי וכאבתי ושמחתי והתרגשתי והילדה כל כך שמחה שבאתי אמרתי לה בטלפון שאני אבוא ובסוף כשהיה שיר סיום לקחתי אתה עלי וחיבקתי אותה ונישקתי אותה והרגשתי שמה שלא יהיה לנצח לא ניפרד!!! ולמרות שיכול להיות שבזמן הקרוב אני אהיה איתה פחות יתכן שבעתיד יהיה לי יותר כח ואראה אותם יותר ושאני צריכה לחשוב חיובי ולעודד את עצמי בשביל שגם יהיה לי כח בשבילם. הילה

כול כך מסובך? יש דרך לעקוף את ההרשמה? נמאס לי מהכול. לא יודעת אם ההודעה הזאת תגיע בכלל אולי אני בכלל לא קיימת

הכעסים היו מופנים כלפיי פנים....היום הכעסים מופנים כלפי חוץ, מה עושים? אי אפשר לבעוט בכולם? מאדם טוב הפכתי לאדם רע..... אוףףףףףףףף אודי מה זאת התופעה הזאת? איך מאזנים? בכלל היא התכוונה למשהו אחר, בוודאי שנתנה לי פגישה נוספת ללא תשלום.....אןףףףףףףףף קשה עם זה .

הי מיכל, אני קוראת את מילותייך וכל כך מזדהה.. פעם, לא יכולתי לומר מילה רעה אחת על ההורים שלי..בפרט על אמא שלי.ואמא צביה ניסתה לא מעט ,בדרכים שונות שלפחות אהיה מודעת למה שאני חושבת ומרגישה באמת אליהם..לפחות שלא אשקר את עצמי שהם מושלמים. ההורים האולטימטיביים.. ואז את כל הכעסים הפניתי כלפי עצמי, ורציתי,וניסיתי לפגוע בעצמי בדרכים רבות. היום אני כבר מרשה לעצמי לומר לאמא צביה דברים לא מלבבים בכלל על ההורים שלי וגם מרגישה אליהם כעס,זעם,עלבון ועוד.. עדיין לא הגעתי למצב שאני מראה להם משהו מכל זה..אליהם אני עדיין מאוד מאוד נחמדה. אבל לפחות אני מדברת עם אמא צביה על זה ולא משקרת את עצמי יותר. וזה הרבה..ואצלה אני מוצאה הרבה רגשות קשים שיש לי אליהם. ואת לא הפכת לאדם רע..את -זו את. עם כל המכלול שבך..ואולי היום את נותנת מקום נרחב יותר לשלל הרגשות. שאת מרגישה .אולי את היום יותר חיה.(במלעיל)