פורום פסיכולוגיה קלינית

היית כאן כבר היום, אז אולי תחזור רק מחר... (??) אני בטיפול כבר כמעט חודש אצל המחליפה ונראה לי שטוב לי. היא דואגת לי ומתקשרת ושולחת הודעות גם כשאני לא עונה לה בכוונה. היה לי סופ"ש קשה והיא דאגה לי וזה עשה לי טוב. ואם ארצה אותה ולא ארצה לחזור לראשונה? אני מפחדת מזה, נכון שיש עוד זמן עד לסוף חופשת הלידה אבל עדיין. סיכמנו שאכתוב לה למייל פעם בחודש ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה/צריכה לכתוב לה(לזו שילדה). יש לי כרגע מישהי חדשה ונראה לי שהיא מספיקה לי. אוף אודי למה נכנסתי לכל הסיפור הזה, ומה אפשר לעשות??

וואו חנה.... מזדהה... נשמע כה מוכר. ועם זאת- כה רחוק. אם כי -אצלי זה שונה לגמרי, וגם הסיום. ( הלא טוב במקרה שלי)... אבל נראה לי לפי מה שאת כותבת פה, שיהיה בסדר אצלך ואיתך. מחכה יחד איתך לתגובה של אודי. סמבדי

קשה לי......

שלום, ברצוני לקבל הסבר על 2 אבחנות: 1. specific isolated phobias 2.unspecified behavioural and emotional disorders with onset usually occurring in childhood and adolescence תודה ויום טוב

לא משתפת...אני חולה בבית...חולה גם מכאב..אפרופו כאב לב היא בקשה שלא יהיו בין...זה קשה, זה מרגיש לי לא ראויה לכלום.. קיצוני משהו יודעת.

אני..לא משנה אודי הפגישה ביום ג'..רק תבוא לפה..היא דברה על מעטפת.. זה קשור מ

שלום לך, אני בת 39 , לא נשואה לצערי, ואני מיואשת מהכל ,איבדתי כבר כל תקווה שמשהו יסתדר, יש ימים שאני לא רוצה לחיות יותר, לא יודעת מה לעשות , כולם הסתדרו , רק אני נשארתי, כנראה באשמתי , כל יום שעובר אני שוקעת , אני סטודנטית לתואר שני ועובדת עם אוכלוסייה מבוגרת בחינוך, יש ימים שאני לא מסוגלת ללמוד או לעבוד , זה הולך ומשתלט עליי, מה לעשות ? האם יש פתרון?

יקירתי, אני מקווה שזה בסדר לכתוב לך את ההודעה הזו משום שאין לי שייכות מקצועית לפורום. אני לא רופא, ולא אוכל להציע לך פתרון לבעיית הייאוש הגדולה שאת מתארת בהודעה הזו.. אני מתנדב בעמותת סה"ר, עמותה שמופעלת על ידי מתנדבים ולא אנשי מקצוע, ואני מבקש לכתוב לך בגלל שאני שומע שנמאס לך מהכול ושאת עוברת תקופה רצופת אכזבות.. ונראה שעד לא מזמן הייתה לך תקווה שהייאוש הזה יבוא לסיומו, אבל יכול להיות שדווקא עכשיו הייאוש כמו גועש ומפורר כל רגע של חיים שלווים ונורמטיביים.. והייתי רוצה לבקש בשבילך שהייאוש המכרסם הזה יסתיים, שתחזרי למסלול ולשגרה ואפילו שתמצאי את האהבה הגדולה.. אבל כמו שד"ר בונשטיין כתב, שכנראה "הישועה" לא תגיע מתשובה בדפדפן אינטרנט, אלא מתהליך במסגרת אחרת.. ובכל זאת, הייתי רוצה לנסות לעזור לך למצוא טיפה של אור בכל הייאוש הזה.. אם תרצי, אני מזמין אותך להיעזר בצ'ט האישי של סה"ר, עם מתנדב או מתנדבת שכל רצונם הוא להקשיב לך ברגעים האלו שהייאוש רק מתגבר, לנסות לאחוז בידך ברגעים הבודדים שבהם את מרגישה שוקעת.. שמרי על עצמך תהילה.. מתנדב סה"ר. http://www.sahar.org.il/ אתר סה"ר

בהמשך לתגובתי אליך (לגבי הצעתך שאנחש את אשר היית מציע לי כתרופת כאב לב-תוכל לראות אותה למטה אם הכנסת אותה) אציין, כי זהו בעיניי מהלך מבריק , גייסת את "הגדולה" כבעלת ברית/קולגה לעזרת "הקטנה", אך לא השארת אותה להתמודד לבד, כמו כן, יש בכך הבעת אימון בכוח הפנימי של האדם לרפא עצמו, יכולת אינטליגנטית למצוא את התשובה. כל זה טוב ויפה כאשר אני במצב קצת יותר מאושש היכול להתבונן מבחוץ, ולנתח זאת. (וטוב ויפה להרצאה על כאב לב :)). אך כאשר אני שקועה עמוק בתחתית השאול, אין פרטנר לריפוי.. (אז מה עשית, אנימה? אידיאליזציה מהבן אדם, כדי שתוכלי בלב רגוע להגיד לו: תודה ,אבל זה רק כאילו אקמולי כזה?) לא, זה באמת עזר לי לרגעים יקרים מאד , כפי שציינתי לך בתגובתי, ואינני מזלזלת כלל ברגעים יקרים אלו! הם נדירים לי. אך מה יהיה בעוד רגע?...שוב אפול לבד להשתכשך בים תהומות הכאב?... איך אצליח לשבט D.N.A המכיל את גרעין הריפוי? כך שהוא יפעל לעת מצוקה ואובדן? הלאיתי אותך עד בלי נשוא?...

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מגיבה באגרסיביות, כועסת. ולא מכירה את עצמי. משהו בפנים מתפרץ חזק, ללא בקרה ותכנון. מרגישה שזה קשור שאמא נפטרה. וחסר לי מרגיע פנימי. אני בטיפול, ואחרי הפגישה אני יותר רגועה, אבל זה עובר בשפשוף עם השגרה, תוך יומיים... אמרתי למטפלת והבירוקרטיה של כל רעיון שעולה לא זז ושינה דבר... מה אתה מציע? (הצילו! לפני הפדיחה של הגעש הבא....)

שלום אודי, הגבתי למטה מעל "יום שלישי.." ולעניין אהבות קטנות וגדולות - חשוב להפנים לעצמנו שאת החלקים האהובים עלינו בזולת - השלכנו/הפקדנו אצלו, והגיע הזמן לקחת אותן הפקדות ישנות בחזרה. (זה עכשיו נושא פופולרי במדינה...:) ) נו...אנימה...! די לרציונליזציה חכמולוגית... תני לטרנספרנס לעשות את שלו...(מילא אם זה היה עוזר...) זה כואב מידיי.. יש תרופה לכאבי לב? מורפיום כלשהו?

אודי, אם אנסה להיכנס לראש שלך לרגע - היית שולח קישור לשיר על כאב לב, ונחמה כלשהי לצידו. כמו כן, היית עושה בדיוק את שעשית - מנסה לגרום לי למצוא את התשובה בעצמי, שהרי לכל אדם כאב לב משל עצמו, רק המעטפת האוניברסלית לכאבי לב -דומה מאד,(וזאת ,אולי,נחמתנו בהזדהות הזולת עם כאבנו) ולכן התרופה צריכה להיות מדוייקת לאדם ולמבנה ליבו, רמת הכאב, סוג הכאב, על מה זה "יושב", רגישויות ואלרגיות ל"תרופות דמה"(פלצבו) כאלה ואחרות..וכו' אודי, אתה אדם חכם לב ,ורגיש. הנה, הסחת דעתי וליבי לכמה רגעים מכאב אינטנסיבי שאינו מרפה ממני מזה כמה שנים... תודה. אולי אצליח למצוא את התרופה... אולי כבר בלעתי כמה טיפות... תודה. (אם זה נכון לך - אשמח לשמוע פרטים לגבי הכנס ואפשרות לשמוע הרצאתך, - אולי אחכים מעט...אולי אתנחם) (לאן נעלמה התגובה שלי למטה?.. סתם, חרדה אנאלית..:) )

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.html ואם המטפל חושב שהטיפול תם, והמטופל רוצה להמשיך? "חוקי האתיקה מחייבים את הפסיכולוג להמשיך את הטיפול, כדי שהמטופל לא יחווה נטישה או תהליך לא סגור". ד"ר מבורך ממליץ לשקול הפסקות יזומות בטיפול שנמשך יותר משנה-שנתיים, כדי לבחון את השפעת הטיפול בחייו העצמאיים של המטופל: "אין לראות בסיום טיפול צעד דרמטי מדי, וצריך להשאיר דלת פתוחה שאליה ניתן לחזור ולא בראש מורכן

הבאתי את הציטוט כפי שהוא נכתב במאמר. ואיני רואה בשני המשפטים סתירה, מכיוון שגם באומרו על הפסקות יזומות, הוא מוסיף ואומר שצריך להשאיר דלת פתוחה... כך אני חושבת. ולכן לדעתי אין כאן סתירה... לגבי שפלר- ובכן, נראה לי שכבר יכולת "לנחש" ולהבין אצל מי הייתי בפגישה אחת בכדי להתייעץ לגבי "המקרה שלי"... ואת מה שאמר לי אותו יועץ- כתבתי כאן בחלקו.. שיש בסיס לפנייה לוועדת האתיקה. ברור לי היטב שיש הבדל בין חוק לבין כלל אתי. ובין מעשה פלילי לבין חוסר מקצועיות. אך למען האמת- זה לא מנחם אותי כלל. כי לגבי- הנזק נעשה. הכאב- כואב. האמון- נפגע. ולהבדיל ממימה שכותבת כאן רבות ועם חלקים ממנה מזדהה, לי אין אפשרות אפילו לא לפגישה.לא למטרת תיקון-זה בטוח. ולא כי אני לא רוצה. ולא כי אני לא מוכנה להתחייב לטיפול מסודר ורציף. זאת לא הייתה הבעייה. אלא כי היא- לא מוכנה יותר. כי היא "מפחדת" ממני... כנראה שגרמתי לה לפקפק מאד -יותר מידי בעצמה. האם זה אמור לקרות למטפל מקצועי?.... לזה- אתן לך לענות( או לא לענות- אתה הרי תבחר:-)). כי נראה לי שאתה כן.. ( מקצועי. ומנוסה דיו).

אודי , היום בטיפול המטפל שלי אמר לי שהוא רואה ממש התקדמות של הטיפול שבטיפול הוא שומר עלי ושזה נבנה אצלי ואני לומדת לשמור על עצמי וסיפרתי לו על הפורום שאני כותבת בו ושאתה כותב לנו מה שכתבתי בכותרת ונראה לי שאני יותר מבינה למה חרטת על הדגל של הפורום הזה את המילים האלו . אצלי זה לב ליבו של הטיפול . .......... הוא גם אמר שאני מקלפת מעלי קליפות ויותר נחשפת אמרתי לו שאני גם מרגישה יותר קרובה אליו אז הוא אמר שזה תוצאה של זה . בעשר דקות האחרונות של הטיפול דמיינתי ביקשתי ממנו שנהיה בשקט ונכנסתי לשלוה עמוקה שלא הייתי בה מעולם ודמיינתי כמה אנחנו קרובים כל זה ממקום בטוח ומוגן . איזה יום ........ איזה יום עבר עלי ............. אני מתארגנת לשינה ובבוקר אני אמצא את התשובה שלך ....... מעריכה מאוד את הנוכחות שלך פה שלך הילה

אז בסוף גרמתי לה לענות לי. התקשרתי ממספר חסוי והיא ענתה במקום לנתק לי.. ואמרתי לה שאני רוצה פגישה אז היא קבעה לי. לא יודעת מה הקטע שלה, כי ששלחתי לה בקשות בהודעות סמס שתקבע לי פגישה היא התעלמה מזה... אולי היא מנסה לגמול אותי מהמסרים האלה שאני שולחת כל הזמן כשאני מתחרפנת רגשית ונשטפת יאוש ושנאה.. הבעיה שעכשיו נהיה לי קשה כי בפגישה אצטרך להתמודד עם הרגשות שלי.. הקאתי היום 3 פעמים כבר ואתמול שרטתי את עצמי קצת אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. אני מרגישה בן אדם ריק ולא נורמלי. שאני רואה אנשים עם שמחת חיים טבעית כזאת, אנרגיות ותוססים וחופשיים, עם מערכות יחסים. מגע, הנאות מהחיים- אני מקנאה. אני לא מסוגלת להנות מהחושים שלך עצמי ובטח לא בנוכחות אחרים... לפעמים כ"כ נמאס לי. אני לא מבינה למה אני ככה, ומה עשיתי רע שמגיע לי חיים כאלה דפוקים ומתוסבכים, כמו להיות בכלא על לא עוול... הקטע הוא שלפעמים אני נמשכת להרס העצמי הזה, הוא מנחם, הוא מקל ועוזר לבטא את הכאב, אבל זה אומר שאני בן אדם דפוק ולאף אחד לא מגיע להכיר מישהו כמוני כי זה עונש וחרא. אני מתביישת במי שאני ובאיך שאני. ואני לא אוהבת לזייף שאני משהו שאני לא.

אחד רחום יותר, אם אפשר. שלא יסכסך כל הזמן ביני לבין עצמי, שיפסיק להכאיב לגוף שנושא אותו ולנפש שהוא טפיל שלה. או לפחות כפתור השתק קטן... אני שונאת אותו, הוא שונא אותי ובעצם שנינו שונאים אותי.

אני גם לא ראויה שתפרסם את הודעותיי

שלום אודי, אני בת 16, אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה, שלחו אותי בעקבות נסיון התאבדות, אבל הטיפול לא עוזר. אני לא מסוגלת לדבר עם הפסיכולוגית, או עם מבוגרים בכללי. אין לי ממש חברות., ובזמן האחרון עם הלחץ של הבגרויות אני מרגישה הרבה יותר אובדנית, אבל אני לא חושבת שאני באמת מסוגלת להתאבד. אני מרגישה כל כך רע.. מה לעשות? איך לספר לפסיכולוגית? אני לא מסוגלת להפתח אליה. אולי זה חשוב לציין שאני גם חותכת את עצמי, כבר יותר משנה, הפסיכולוגית יודעת על זה ואין לה כל כך מה לעשות בעניין..

נשמע שאת באמת רוצה לעזור לעצמך למנוע ניסיון אובדני נוסף, ועם זאת המחשבות לא עוזבות אותך ואת לא יודעת איך לספר על זה לפסיכולוגית שלך או למבוגר אחראי אחר.. ונראה שגם זה מתסכל אותך בנוסף לכל הלחץ מהבגרויות וכו'.. אני מסכימה עם מה שאודי כתב להראות לפסיכולוגית שלך משהו כתוב (אולי משהו שכתבת מראש על דף?), ככה לא תצטרכי לדבר את זה, ועם זאת המסר יועבר.. בנוסף, את מוזמנת לפנות אלינו, לאתר סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), לצ'אט אישי ואנונימי עם מתנדב או מתנדבת שלנו.. שבו תוכלי לספר על הרגשות שלך והרצונות שלך בלי חשש.. ואם תרצי נוכל ביחד לחשוב על דרך לספר לפסיכולוגית שלך על המחשבות האובדניות.. שלך מכל הלב, מתנדבת סה"ר. http://www.sahar.org.il/

אולי אתה כועס כי אני כותבת כאן רק לפעמים כשאני צריכה ולא מעדכנת ?

אני רוצה תשובה ברורה. אחת ולתמיד. אני רוצה להבין למה הלכתי, על מה שילמתי, מה עושים שם? אנליזה לספרציה שאפשר יהיה להסתכל על רגשות מבחוץ ולא רק לחיות אותם? משהו שנועד לכפות על אנשים להסתגל למציאות? איך יכול להיות שרציתי להבין איך לעזור לאנשים, חשבתי שזה מה שפסיכולוגים עושים, סמכתי על 'הסמכות המקצועית' ורק התאכזבתי בסוף מחוסר מוסריות של מטפלים שלא לוקחים אחריות על תוצאות של כלום, אפילו לא מסבירים שטראומות יכולות להשתחזר, כופים עמימות ומשגעים אנשים מרוב אטימות כי בן אדם חושב שהוא פוגש עוד אדם ורק מבחינת הפסיכולוגים 'אדם פוגש את עצמו' ומכאיבים לאנשים ומבזים אותם רגשית כאשר בכוונה מתסכלים ויודעים מראש שתסכול מעורר תוקפנות... למה ריבונו של עולם לא ברור אח"כ אומרים לבן אדם שיתקן בעצמו את עצמו שישנה את הגישה שלו להתעלם מכל מה שהכאיבו לו והתנהגו כמו חארות בשביל שלא יזכור לרעה.. שכאילו ישלוט באיך שהוא נותן משמעות לדברים.. כלום לא ברור. רוע. כל מה שברור וטיפול פסיכולוגי לימד אותי זה איך אפשר לקחת לב של בן אדם תמים שלא מבין, אפילו שוחר טוב, ולהיות מספיק אטומים וחסרי אחריות ומתנשאים כדי להוליד מוות ורוע. הרוע בעולם הוא תולדה של האטימות של מי ששפר מזלו להאשים את מי שלא שהוא 'בוחר', במקום להודות בפערי המזל ולפעול מתוך נתינת הלב ולא הטפה ויומרנות וכמיהה לסמכות ופטרנליזם ואפילו מונופול על אופן פירוש המציאות החזק לקח לידיו. החלש נשאר עם זעם ויאוש וטינופת של רוע בנשמה ונאלץ להרגיש איך הוא מת נפשית מאטימות של אחרים. עכשיו תסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי כי נמאס לי לא להבין. תהליך שגורם לבן אדם לקחת אחריות על עצמו במקום להטיל אותה החוצה? לפחות שיהיה הסבר ברור. גם אני רוצה להיות אדם חי שמסוגל להנות מהחיים הטובים. במקום לעזור לי בזה השאירו אותי לבד עם שחזור. בסוף הצלחתי לתפוס אותה והיא הסכימה לקבוע פגישה. התקשרתי מחסוי כדי שלא תסנן אותי. מעניין אם אצליח להפיק תועלת מהפגישה הזאת. אני רוצה לתקן ובטח שאם למדתי משהו מפסיכולוגים- המומחים להתנערות מאחריות אישית והטלתה על האחר- זה תלוי רק בי מה ואיזה מן שימוש אחרון אני אעשה בפגישה הזאת. נראה כמה טוב ותיקון אצליח להפיק...

כתבתי הודעת המשך. פיספסת אולי. לא נורא! אני חושבת שיודעת את התשובה.... אחרי שמגיעים למקום הכי נמוך... מה קורה? מגלים שהוא לא הכי- יש יותר. אז מה? תמיד יש לאן לשאוף..... ליפול...

כתבת לי על דיבור מחובר ומנותק.. האם תוכל להסביר? איך מדברים מחובר? תודה וסופשבוע נעים

סתם מתגעגעת.. אני בטוב עם אמא צביה.. רגוע, שלווה בלב.. שלך-במבי.

מדברים פה על כשל בטיפול..או תלות שלא חשבו מקודם שתהיה...אודי בפגישה דברנו על כל הכעסים האלה שיש לי עליה.....עוד מלפני ששכחה פגישה בכלל.. ואז אמרתי שאולי הייתי צריכה קצת פחות כאוס....קצת יותר סדיר..אולי אני כועסת שהיא לא הסבירה לי מה זה טיפול וכמה זמן זה יקח.... ולא יודעת איך הגענו למסקנה שנפסיק הכל בין הפגישות.. שום קשר כלום! לא סמס לא מייל קטן כלום! אולי קצת שחרור ממנה אוף........ושוב התלות הזאת איך נפטרים ממנה? שלוש שנים יחד ועדיין למה? אודי למה? הזדקקות זה מעבר לזה אודי...זה לא צורך קיומי הרי..אבל מרגיש ככזה שוב...כבר הייתי במקום אחר.....אם הייתי מפסיקה אולי גם אני הייתי חושבת כשל...אבל אני רוצה לבדוק וזה קשה נורא!!!!!!!! הכל קשה לי אוף......הטיפול לפעמים נראה לי הזוי.....כאילו מה כבר אפשר להספיק בפעם בשבוע 50 דקות? אם לא נדבר בין............אוף..........לא יודעת כבר כלום

שמי רחל. אני לא מהטיפוסים שישב ויכתוב על דילמות בחיי, אבל אחרי עיון קצר בפורום החלטתי בכל זאת כן לכתוב ולהתייעץ איתך. אני בת 29 וחצי, רווקה, דתייה...קצת איבדתי את דרכי במהלך החיים והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. ואני כבר שנה בטיפול אצל פסיכולוג. אבל לא מרגישה שינוי מהותי מבחינתי. כן מרגישה שכואב וקשה לי אני יכולה לדבר אתו ולשחרר, ושיש לי מישהו לדבר איתו. אבל לא מרגישה קשורה אליו מאוד רגשית. אני אפילו לפעמים מרגישה שהלב שלי לא ממש מקבל את הדברים שלו. והוא דיי משקיע בטיפול. אבל אני מרגישה שאני לא פותחת ממש את הלב שלי בפניו. יותר מזה, אני לא מרגישה שאני ממש בטיפול. תמיד אני חושבת ומנתחת אם אני צריכה להמשיך, אם להפסיק את הטיפול, ואני מתעסקת בזה יותר מידיי. כמה פעמים במהלך השנה הזאת אמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, כי אני לא מרגישה שינוי אצלי בחיים, במחשבות...אבל בסוף אחרי שדיברנו, החלטתי לנסות עוד. אני מביאה את השאלות והתחושות האלה לפגישה, והרבה מהשיחות בינינו הם אם להפסיק או לא. יצא לנו הרבה פעמים להתכתב בהודעות בין הפגישות בעקבות תחושות לא פשוטות שלי..ודווקא אז, בהודעות, אני מרגישה יותר את הרצון שלי בלהתחבר אליו. ומרגישה פתאום שאני זקוקה למילים שלו. אני חייבת לציין, שגם בקשרים זוגיים משמעותיים שהיו לי ההתנהלות שלי היתה דיי דומה. מאוד מאוד מתלבטת, כל הזמן חושבת וחושבת ולא ממש מאפשרת לעצמי ולבן זוג להתקרב יותר מידיי. ושזה היה מגיע לחתונה (הצעת נישואין) הייתי בורחת, הורסת, מחליטה לעזוב, גורמת לשני לעזוב...מבחינת עבודה, אני כרגע לא עובדת בכלל, למדתי פסיכולוגיה תואר ראשון, ומאז לא מצאתי את עצמי מבחינת לימודים, עבודה...ואומנם עבדתי עד לפני חודש בעבודה דיי קבועה, אך לא ממש מספקת ונותנת משמעות, והחלטתי לעזוב. אני מרגישה דיי אבודה, מיואשת מעצמי, מהחיים שלי, מניסיונות ומאמצים שלי לשינוי, ולמרות זאת מרגישה כישלון, כי לא מצליחה לשנות את המציאות של החיים שלי. ורציתי להתייעץ איתך. האם זה נכון שאמשיך בטיפול עם המטפל הזה שאני איתו? או האם המטפל הזה אולי לא נכון לי ולא משנה כמה אני מנסה זה פשוט לא ילך??? ואם כן להמשיך עם המטפל הזה ואני בשחזור בהתנהלות שלי איתו, איך בכל זאת כן אני מצליחה להיות בטיפול? להרפות? להתקרב? לסמוך?.. אני מתוסכלת!!!! ורוצה להבין קצת יותר... תודה על תגובתך. רחל.

אודי, שלום!:) קודם כל, תודה על תשובתך..! שנית, אני תוהה ביני לבין עצמי האם שנה זה לא זמן מספיק כדי להגיע לתשובות, ובעיקר להגיע לשינוי בהתנהגות??.. אני מודעת לסיבות שבעקבותם אני נמנעת מקרבה. עוד לפני שהגעתי לטיפול. נפגעתי כמה פעמים במהלך החיים שלי מפרידות מבני זוג בקשרים משמעותיים שלי שהיו ממש לפני חתונה (וגם בעיקר בעקבות האמביוולנטיות שלי בקשר...). וגם עם אבא שלי, שהיה לנו קשר מאוד ריגשי וקרוב, בגיל 18 חל ניתוק דיי כואב. ההורים שלי חיים יחד, אבל כלפיי הקשר שלו מאוד השתנה. ולמרות המודעות וההבנה שלי לדברים האלה, ההתנהגות שלי לא משתנה. עובדה שגם שאני בטיפול אני לא שם, תמיד מתלבטת אם לעזוב, תמיד מביאה את הנושא הזה של לעזוב את הטיפול לשיחות איתו. אז עד מתי להישאר??... ואני מנסה להיות שם, רגשית, ובכל דרך, ולמרות שגם כלכלית זה לא פשוט לי, אני בכל זאת נשארת. אבל למרות הכל אני לא שם. ואני מאוד מתוסכלת מזה. אשמח ואודה לתגובתך. רחל.

אודי , מחר אני אמורה לקבל את הגט ואני ממש חוששת מרגישה נפילה מפחדת מלהיפגש שוב עם האקס שלי מהפרידה מרגישה שהולכת ושיש לי חבל בין הרגליים אני הולכת ונופלת ....... נופלת לרצפה ואין מי שירים ...... אין מי שיבוא איתי לשם מחר . אין לי קשר עם המשפחה חברות בודדות שלא יכולות לבוא איתי . מרגישה אבודה

שלום הילה, מצרפת לך שיר,בתוספת חיבוק, מקוה שיעזור, ולו במעט. איתך, אנימה.

אופס..ברח, הנה השיר http://www.youtube.com/watch?v=2pN1v_iGJN4 אנימה

אודי אתה כועס עלי ? משום מה יש לי תחושה כזאת . אני בבית הדין הרבני ההמתנה מורטת עצבים מחכה כבר להיות אחרי .......אחרי ....... אחרי ....... אין לי כח כבר !!!!!!!!!

שלום! אני רוצה לקבל החלטה בחיי אך כל המשפחה לא תאהב את ההחלטה. חוץ מזה גם רוב האנשים ישפטו אותי על ההחלטה הזאת. וזה מלחיץ אותי מאוד. וגורם לי לפקפק בהחלטה למרות שביני לבין עצמי אני בטוח בה. אבל מדי פעם אני אומר שאולי הם צודקים וזה מקשה. ואני יודע שאני צודק ואני מפחד שישפטו אותי גם משפחה וגם זרים כל החיים. איך להרגע? איך לעשות ככה שלא יהיה לי אכפת?

שלום קראתי באינטרנט שדיכאון וחרדה ממושכים גורמים לשינויים מבניים במוח. אז איך אפשר להחלים אם נגרם נזק למוח? אולי זה מסביר מדוע למרות טיפול פסיכולוגי ארוך טווח ותרופות לא צליחים להביא להחלמה? תודה

אני חושבת שאני מבינה.. אבל לא בדיוק.. כי מרגישה שמדברת על דברים יומיומיים שמחוברת אליהם מבחינה רגשית ומודעת לרגשות שעולים בי.. אבל בכל זאת יוצאת מהפגישות ריקה.. בתחושה שהקאתי מילים.. שפספסתי את התגובות שלה..(היא מגיבה מאד מאד לאט והרבה פעמים אני מרגישה שלא אפשרתי לה להשחיל מילה) ובעצם מפסידה את הטיפול.. בעבר הייתי שתקנית וסגורה ועכשיו בדיוק להיפך וזה לא מתאזן גם ההרגשה שאני לא מובנת, גורמת לי לדבר יותר ולנסות להסביר.. תמיד היה פער בין הכתיבה לדיבור (בכתיבה יותר מפוקסת). אני ממש שונאת את איך שאני מדברת.. לפעמים מחליטה לא לדבר בכלל ורק להקשיב לה.. אבל לא תמיד עומדת בזה ונורא נורא מ ת ו ס כ ל ת! ו.. אודי.. שמת לב שאתה מגיב אליי באותו סגנון שאני כותבת.. עם נקודות... זה בכוונה? .. אולי צריכה ללכת לסדנת ויפסאנה.. או להפסיק עם הטיפול.. כי לא אפקטיבי.. ויכולה באותה מידה.. לדבר עם הקיר.. כי ממילא לא קשובה לכלום.. אודי.. איך לצאת מזה? וסליחה שגם כאן שפכתי יותר מדימילים..

נוצרת רגרסיה לתלות וכ'.. המטרה היא לתרגל דחיית סיפוקים?

שלום רב, לפני שנתיים הייתי מטופלת אצל מטפלת פסיכודינאמית במשך 3 חודשים בגלל רגשות דיכאון וחרדה. התאכזבתי מאוד מהטיפול. אני דיברתי במשך רוב הפגישות, המטפלת כמעט ולא הגיבה, לא שאלה שאלות, לא ביקשה הבהרות, לא הביעה תמיכה או אמפטיה ולא הציעה כלים פרקטיים להתמודדות עם הבעיות שהצגתי. היא כן הציעה כמה פרשנויות שלא דיברו אלי. באחת הפעמים שבהם אמרתי לה ששני דברים שהיא קשרה יחד נראים לי לא קשורים, היא חייכה ושאלה "איך זה יכול להיות לא קשור?" נפגעתי מאוד מהתגובה הזו, ובאופן כללי, הרגשתי שפסלו אותי ואת התפיסה שלי ולא נתנו לי מענה. לפני כמה ימים אזרתי אומץ לפנות לטיפול שוב. אני חוששת שבגלל שאני לא מציגה בעיה ממוקדת (דיכאון וחרדה הן אולי בעיות כלליות מדי), שוב "ישימו" אותי בטיפול דינאמי. אני מרגישה שאין לי שליטה על השיטה שבה יטפלו בי או על המטפל שאקבל, כי תהליך הפנייה במקום שבו אני מטופלת הוא כזה שאחרי שיחת אינטייק הארגון קובע בדרך כלשהי לאיזה גישה טיפולית ולאיזה מטפל אני מתאימה. אני רוצה להתחיל את הטיפול הנוכחי "ברגל ימין" ועם כמה שפחות מטען מהטיפול הקודם. הייתי רוצה לשאול מה אני יכולה לעשות כדי להצליח בזה ומה אני יכולה להגיד בשיחת האינטייק שאולי יגביר את הסיכוי שהפעם אקבל מענה. האם לספר על ההתנסות הקודמת, האם לבקש טיפול קוגניטיבי ולא דינאמי, האם לבקש מטפל גבר ולא מטפלת אישה (אולי זה ישנה משהו לטובה) וכו'... תודה מראש על ההתייחסות, ענת

אדוני שלום רב, אבקש לדעת לגבי הקשר שבין מבחן הmmpi )מבחן 300) ובין סכיזופרניה. האם יש הקשר כלשהוא? בכבוד רב.

איך אפשר? היא לא עונה לי לשיחות, מנתקת ומתעלמת מהודעות ששלחתי עם בקשה שתקבע לי פגישה... אח"כ זה משחזר לי את כאב הנטישה ובעקבות זה חווה זעם וכעס עליה ונזכרת בפגיעות ממנה. ממש רציתי לתקן וכמעט התחננתי לעזרה ופגישה ומילה טובה ממנה . היא לא שמה עלי ומתעלמת. לדעתי הכל בכוונה כדי לכפות על הנפש שלי להפרד ממנה- אני צודקת אודי? חייב להיות הגיון מקצועי בהתנהגות ההזויה שלה, לא?

כי פסיכולוגים לא עוזרים בשיט לכלום. לגבות תעריפים ולטעון שאתם סמכות רק בשביל לאכזב ולהעביר את האחריות מכם והלאה- בזה אתם אלופים. אני אלך לתקן את עצמי עכשיו... אם אין אני לי מי לי.

שהיא כתבה "למימה ולאודי אתה חושב?". ממש יעזור לי אם תוכל להתייחס. זה מה 20/5

אני פוגשת בי ובכותבות כאן המון כאב, געגוע לאמא שאיננה, התעקשות להיאחז באשליה של קמצוץ גילוי חום, חיבה, אמפאטיה , לשם מה כל זה?... מרדף שאינו נגמר, רק מעמיק את התיסכול, את האכזבה, את הכאב, מעצים געגוע, ואם תאמר - סוג של גשר מעל הבור, - אני רואה אותו כ"פאטה מורגאנה" - הגורם לך לרוץ לקראתו, מטורף צמא...כמה, אולי הפעם...?? ושוב לעמוד מול שוקת שבורה לרסיסי אשליות בשפתיים חרבות , לב כמל. ואני כל כך מתגעגעת...ואין לי אפילו למי...

אני כל כך מזדהה עם הכאב, הערגה, הגעגועים , הכמיהה המטורפת הזו לאמא הזו ..האמא הטובה מהאגדות..האמא המושלמת הזו .. אבל כנראה היא נמצאת רק באגדות ובמיתוסים ולכן אנחנו משמרים אותם (את האגדות והמיתוסים האלו) בכדי לחבוש באלו את הלב.. כן, ואולי זה איזה כאב קיומי שאנחנו מלבישים על הכמיהה הזו ? איתך-במבי.

כן, נראה שלא נוכל לוותר על אשליה,.. נמשיך לרקד כך בגן עדן של שוטים, עטויי זרי קוצים, נגיש עוד לחי, ועוד לחי, מנחה - לאהבה אבודה, ונרווה צמאוננו בנאדות מלאי ריק מתעתע.. ושוב נקווה, ושוב נפצע, ושוב ניפרד, ושוב נתגעגע... למי..??? למה...??? (ועדיין כמהה לשמוע אותך מכחיש, מבטיח,- הפעם זה אמיתי..)

מה שלומך? לא היית כאן אתמול. כאילו היית כי העלית הודעות אבל לא ענית. מקווה שהיום תהיה כאן. חזרתי עכשיו מטיפול והתחלנו אותו בהרפיה, היא שמה דיסק. היה טוב אבל זה גם מביך קצת. וגם עבדנו על זה שאסתכל אליה וזה לא כ"כ נעים לי, אבל אני כן רוצה את זה. מה אתה אומר? אתה לא חושב שזה מביך?

הי, התחלתי אשפוז יום במרפאה הפסיכיאטרית בתל השומר.. אני מחולון, וקצת קשה + הרבה זמן להגיע - 2 אוטובוסים. הבנתי שיש עוד אשפוז יום - באברבנל בת ים וגם בבאר יעקב, שאלה קרובים בהרבה.. לבאר יעקב אוכל להגיע ברכב / טרמפ.. השאלה- איך שמה במקומות אלו? אם כדאי להתעניין ולעבור? או שעדיף שאשאר כבר איפה שאני כרגע בתל השומר, שזה שווה את המאמץ להגיע ולחזור משם כל פעם? תודה

אתה לא עונה או מפרסם את ההודעות שלי משום מה?

אבל לא פורסמה התשובה שלי מאיזשהי סיבה

שלום הסיפור שלי הוא כזה בינאור ניפרדתי מהאקסית שלי שאותה מאוד אהבתי היא החברה ה 9 שלי והיא זרקה אותי באסמס אני יודע שאני עדיין אוהב אותה מאוד , בנוסף לזה אחי יצא מהארון וגם אני בדרך להשתחרר מהצבא . עכשיו מה שעובר עלי הוא כזה מישום מה אני מרגיש לחץ ליד גברים בתקופה האחרונה אבל אני יודע שזה לא משיכה מינית זה פשוט סוג של חשש או משהו בסיגנון לא יודע מה זה ולמה אני מרגיש ככה בנוסף לזה כל פעם שאני חושב על האקסית אני יודע שאני עדיין אוהב אותה אבל אני קם כל יום עם הרגשה של לחץ והרגשה לא נעימה אני יודע שאני סטרייט ושאני נמשך לבנות אבל אני לא יודע מה ההרגשה המוזרה הזאת שחלה עלי

באותו תקופה לא הרגשתי את הלחץ שתארתי ליד גברים אבל שוב זה לחץ זה לא משיכה ואני לא יודע למה זה קורה או מה לעשות עם זה

גם לי היא לא הסבירה למה אני נכנסת, לזה שיש שחזורים וכל מיני, קראתי הרבה ספרים כדי להבין, לפעמים היא אמרה שאני קוראת יותר מידי כי הייתה תקופה אינטנסיבית של קריאה. הרבה כאב הגיח בטיפול, כעסים ועוד...הרבה כאב שמשתחזר מולה ואני לפעמים מרגישה שהיא זאת שמכאיבה לי אבל זה לא נכון.. הרגשתי לפעמים שהמילים שלה כואבות ואני לא יכולה לשמוע אותה עוד.... בכלל לא חשבתי שעברתי משהו טראומטי ופתאום זה נהיה כזה...אולי האסימונים נופלים ואולי היא הכניסה לי את הטראומה.. ככה חשבתי אבל לא!!! גם אני בתלות, עזבתי וחזרתי, בקשתי לחזור לפגישות סדירות כי פעם ב..זה באמת לא טיפול, דווקא אני ממליצה לך כן לדבר איתה על כל זה, לחזור לטיפול מסודר אצלה וליישר את ההדורים, כי מרגיש לי דווקא שהיא כן הייתה בסדר, רק שלא כל כך הבנת מה זה טיפול, תמיד אפשר לתקן, את הרי נקשרת אליה וזה כואב לך לכן כדאי לדבר איתה על זה, ולראות איך היא יכולה להכיל אותך יותר במסגרת הטיפול ולא סתם "תוספת זמן" אלא עם הגיון, אולי מיילים לפעמים, לעשות איזשהוא חוזה, אני יודעת שאצלי מאוד היה חשוב היציבות של פגישות ובתוך היציבות יש חריגות מותרות וזה בסדר, שוב אני ממליצה לדבר איתה על הכל ולנסות להבין.... אפילו שלא ידעת למה את נכנסת אף אחד לא ממש יודע לאן מגיעים בטיפול, לפעמים גם המטפל לא ממש יודע, הוא הרי לא מכיר אותך רק מהסיפורים שלך... ולאט נבנה הכל, תני אמון, תנסי אני מאמינה שאפשר לתקן זאת... מצחיק שקל לי לומר יותר לאחרים מאשר לי אבל אני לעולם לא מוותרת להבין כי זה הטיפול שלי בסופו של דבר וזה לא פייר שאפגע מזה, זה לא פייר גם עבורך, זה בשבילך לא בשבילה, הבנת? בהצלחה

כי לי- אין אפשרות כזאת לתקן. עובדה: אני רוצה. והיא- לא. לא מוכנה לטפל בי יותר. ותאמיני לי שלפי מה שקראתי כאן ממש לא חציתי גבולות בצורה שלא ניתנת להכלה או באופן חריג. היא אמרה לי בפגישת הפרידה כששאלתי בדמעות:"למה?" ואיך זה שהחלטת בסוף לוותר עלי אחרי שרק לפני חודש כתבת לי מיילים , התקשרת וגם אמרת לי שאת לא תוותרי עלי, ושמה שלא יקרה- זאת תהיה החלטה שלי ( אם לחזור אליה מהמחליפה)?? ולא הייתה לה תשובה ברורה פרט ל:"אני מרגישה שאני שרופה אצלך. אני לא יכולה לטפל בך. אני כמו פרי רקוב עבורך. וכ"שלחצתי" לקבל הסבר קצת יותר מעמיק, היא אמרה:"אני מפחדת ממך". ואז ניסיתי להבין למה וממה? כי הרי לא עשיתי שום דבר שבאמת מצדיק פחד במידה שפסיכולוגית לא תהיה מסוגלת להמשיך לטפל.. וגם בטח שלא "הספקתי" להפחיד כי גם ככה לא נפגשנו באופן סדיר - מאז שחזרה מחופשת הלידה.( הרי נפגשתי עדיין עם המחליפה כי לא הייתי מסוגלת לחזור אליה באופן מוחלט.. רציתי זמן- לעכל ולהחליט). וממש שאלתי ממה היא מפחדת? שתסביר לי כדי שאדע. ואולי כדי שאלמד מזה לעתיד. אז היא רק ענתה: " זה לא משהו ספציפי שעשית. זאת הרגשה כללית שנוצרה אצלי". והוסיפה שיותר מזה היא לא רוצה/מוכנה/יכולה להגיד. אני ה ר ו ס ה. רוצה לא להיות. לא יודעת עם מי כן לנסות. לא בוטחת באף מטפלת. כולל לא במחליפה. כי היא צעירה. כי היא בקושי שמה גבולות. כי היא הפכה אצלי בראש "למחוברת" אל הפסיכולוגית- הרי הגעתי אליה "רק" כמחליפה לחופשת לידה. וכי אני גם מאשימה אותה לפחות באופן חלקי בפרידה. מה לעשות? למי כן לפנות? ביקשתי כאן לא מזמן המלצות במייל לפסיכולוגיות ולא קיבלתי אפילו אחת... :-( אני לא מצליחה להבין איך קורה מקרה כזה בטיפול מקצועי ( לכאורה?).

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני באזור המרכז (פתח תקווה, הוד השרון וכד') תודה

איך זה שמתי שמדברת הרבה..היא לא ממש מקשיבה..קוטעת ומסיתה.. לכיוון שלה.. נזכרת בשייך לה.. ומסיימת לפני הזמן.. ומתי שאין לי מה להגיד.. היא נמשכת לזה יותר.. מנסה יותר להקשיב.. ולמה אני מדברת יותר מדי?!!.. זה כל כך מתסכל.. ולא מצליחה להפסיק.. בולמיה של מילים.. מקיאה אותן.. זה כבר יותר משנה.. זה לא נרגע.. איך נגמלים??

מן כלום כזה, שממלא את כולי. ריקנות שחונקת ושואבת. רצון להתנתק מהניתוק המכאיב כל כך רצון להכאיב לגוף הדואב. רצון לשקוע במעמקי השיגעון לא לדעת יותר לא להבין לא להיות. לצרוח , בשקט חותך לברוח ללמטה שמושךךךךך. הכלום הזה, שממלא כל חלקה מלאה וריקה הוא נמצא שם מכאיב כל כך בהיותו לא מורגש....

שהגעתי לשם... להרגשה הכי קשה שיש. אז מה עכשיו??

אני מתמודדת עם ילדה עם בעיות רפואיות ולכן יש לי חרדות ופרנויה, שמעתי שיש דבר כזה פסיכולגית רפואית שזה מתאים למה שיש לי. אז שאלתי: האם יש כזה דבר? והאם יש פסיכולוגית (לא רוצה פסיכולוג) כזו בירושלים? ואם כן אנא תפנה אותי לפסיכולוגית מומלצת כי ממש קשה לי למצוא. תודה רבה!!

החיים מוזרים. אני שמחה שיש את המקום הזה לפרוק. פחות לבד עם 'השדים' (הכאב).

שתשמור עלינו טוב? האם אתה מצנזר הודעות? בבקשה תשמור...... מעצבן שעבדו עליי......כנראה שאני אדם תמים ורגיש...אוף אני כבר רוצה לספר לה בפגישה את כל זה....ועוד שאלתי אותך מה עושים. מישהוא אחר בצ'אט הסביר שעובדים עליי וניסינו משהו ובסוף זה עבד, באמת עבדו עליי......לא עוזרת יותר לאף אחד דרך שיחות כאלה................אוף לפחות הוא היה ממש נחמד והסביר לי שעבדו עליי, אודי יש לי הרגשה שאני ממש דפוקה שהאמנתי....טוב לב זאת תכונה לפעמים מעיקה!!! מה חיפשתי בצ'אטים? עוד אנשים? חברה? סתם.......דבילי להכנס לצ'אטים, אנשים רמאים!!!!!!!!!!!

http://www.youtube.com/watch?v=jYryJhVBA0k&list=PL2FAED38D2621C7EA

נפגעתי, עבדו עליי בצ'אט..אז רק רציתי לומר לכלם שזה סתם, אל תאמינו לאף אחד, ואני רק רציתי לעזור...אני לא מפנה אף אחד לשום דבר אודי....מי יודע אולי גם פה יש מתחזים?? העולם לא בטוח בכלל במיוחד הוירטואלי....עדיף לעזור לקרובים אלינו.. למשפחה קרובה או חברים. אני מחכה בסבלנות למטפלת שלי...עד שלישי. שם לפחות אני מתחילה להאמין.. אוף מיכ

שלום רציתי לשאול אם עברתי בתקופת התיכון סוג של התעללות נפשית והיום כשאני עוד מעט בן 27 אני עדיין מרגיש שהתקופה ההיא גורמת לי להתקדם לאט בחיים ,ועדיין יש לי טראומות מדי פעם ויחסים חברתיים לא מזהירים ,ולימודים שמתקדמים לאט עקב קשיי ריכוז ,חוסר עצמאות,ובקיצור התקופה ההיא עשתה לי הרבה נזקים שעד היום לא ממש פתרתי איזה טיפול יותר מתאים לי לפתרון הבעיה EMDR או EFT.???

תודה על התגובה אבל המטפלת שלי במרפאה לבריאות הנפש המליצה יותר על EFT ואמרה ש EMDR לא כל כך מתאים אז אני לא יודע למי להאמין.??

היי שלום!!! מבקשת בכל לשון של בקשה לקבל המצלה חמה על פסיכולוגית חרדית או דתייה הייתי מטופלת כחצי שנה אצל פסיכולוגית חילונית שמתמחה בהפרעו אכילה (אכילת יתר כפייתית- ועברתי ניתוח לקיצור קיבה) לוקחת מאוד קשה את הפרידה ממנה(חילונית וזה מאוד השפיע עליי לרעה) ומפחדת מאוד לא למצוא מישהי כמוה תודה רבה!!!

בגוש דן יעזור לך? אם כן, יש לי. כתבי לי תשובה.

סיימתי את "האדיוט" של דוסטוייבסקי ובסופו מתואר בצורה מזוקקת איך כאב, רוע ומעשים בלתי נתפסים מכריעים נפש שמעולם לא לגמרי הצליחה להסתגל למציאות. איך אדם יושב קודח, מאובן לצד רוצח אהובתו, חובר אליו בהסתרת המעשה כשהגופה עוד על המיטה שליד. הוא לא הצליח להתרומם מהנפילה הזו. מפחיד לחשוב שאם אסתכל עוד, אחשוב עוד, ארגיש עוד העוצמה תהיה דומה וגם אני אאבוד לי לעולמים. (מילים סתומות, אני יודעת. מנסה לתמלל חור שחור של חרדה, אבל אין איך להגשים ריק שואב. אז נעזרת קצת בסופר רוסי אחד שאולי קצת הצליח.)

ויתרתי על הזדמנות להכיר בחור שמצא חן בעיני כי אני לא יכולה לעכל את עצמי יוצאת לדייט ומזייפת חיוכים, כי המחשבה על להפגש איתו ולשוחח גורמת לי פחד אימים שאני אהיה לגמרי ריקה ולא יהיה מה להגיד.. ומצד שני גם לא בטוחה שאצליח להתרכז ולהיות לאוזן קשבת לפחות להתעניין ולהקשיב לו שהוא יספר על עצמו. כל מה שבא לי לעשות זה להשבר ולהתרסק עם התחושה הפנימית שלי שאני לא שווה כלום ולבכות ושמישהו יחבק את הכאב שלי. אין לי כח חשק או סבלנות לאינטרקציות מעושות מסוג אחר, לגינונים, להעמדות פנים... מה הטעם אם הכאב הפנימי לא באמת נעלם? אם חוסר הבטחון שמכרסם לא תם? אם היכולת לעניק אהבה ולהצליח לקבל אותה לעולם מוטלת בספק? מי יכיל את הכאב שלי והתחושה שאני כלום שלא שווה כלום עד כדי כך, יחבק על כדי כך שהכל ירגע בסוף ויתגלה חוף של בטחון יציב סוף סוף בים סוער של ספקות וכאב שאוכלות אותך מבפנים... ואולי אז סוף סוף אוכל להיות אני- אדם חופשי להיות.

אודי, אתמול נפגשתי איתה. היא הסכימה. פגישת פרידה. לא היה כעס. היו הרבה דמעות. ( יחסית. שתינו לא מחצינות רגשות-ואנחנו מאד דומות). דומות מאד- כבני אדם. בגלל זה הקשר והחיבור היה כה חזק. באמת אודי. מכיר את הסרט :"סיפורו של וויל האנטינג"? זוכר את הקשר המיוחד שנוצר שם בינו ובין הפסיכולוג.- היחיד שמצליח ליצור איתו טיפול-אמון.? ככה הרגשתי איתה. אני לא מבינה עדיין למה? היא אמרה שקשה לה להסביר במילים. שגם לה קשה. שלא חשבה לרגע ולא התכוונה לרגע לעזוב אותי,ולהשאיר אותי עם המחליפה. ושהיא ניסתה וניסתה להחזיר אותי לטיפול אבל לא הצליחה. כי היא מרגישה שהפכה "שרופה" עבורי. היא אמרה שהיא כמו "פרי רקוב" עבורי. ואני אמרתי שנכון- חלקית וזמנית. ושהייתי צריכה זמן. אבל אני כן רוצה אותה. עם התנאים שלה ועם הכל. רק שלא תוותר עלי. אבל היא אמרה שהיא כבר מרגישה שהיא לא יכולה לטפל בי טוב. ולא כי היא לא אוהבת אותי. ולא כי עשיתי דברים פוגעים ביותר. ( כי באמת לא. קראתי כאן המון על דברים מילים ומעשים שמטופלים עשו למטפלים שלהם.. אודי- אני לא התקרבתי לחצי מזה אפילו. במשך שנתיים אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את הפגישות שלא הגעתי אליהן- ותמיד הודעתי מראש. מעולם לא קיללתי. מעולם לא עקבתי אחריה מתחת לביתה וכ'ו... באמת. ). היא פשוט אמרה שעצוב לה. ושהיא גם עוברת את זה עכשיו- עם המדריכה שלה. אבל שהיא לא יכולה להסביר לי יותר טוב "למה"?. היא אמרה שהיא "מפחדת ממני". וכשבקשתי שתסביר מה זאת אומרת? פיזית?? מילולית? שאתאבד? מה, מכל זה. או הכל יחד? היא אמרה לא. שזה לא בדיוק זה. כי אמרתי לה שהיא הרי מכירה אותי. ושגם אם איימתי מידי פעם,( על אובדנות. לא באלימות כלפיה- מילולית או פיזית. כי זה מעולם לא עשיתי וגם מעולם לא איימתי. כי אני כל כך אוהבת אותה), היא וודאי יודעת כבר שלא עשיתי ולא אעשה כל עוד היא איתי- בטיפול. כי זאת הברית ביננו. נכון? היא לא הצליחה להסביר יותר טוב למה הכוונה :"מפחדת". חוץ מלומר לי שהיא כבר לא מאמינה ביכולת שלה לעזור לי. ושזה כואב המון גם לה. כי זה כשלון. שלה. ושלא היו לה כאלו מעולם. ושהיא רוצה שאדע שהיא אוהבת אותי ומאמינה ביכולת שלי שיהיה לי טוב ושאצליח בטיפול אחר. וכששאלתי אם אוכל לעדכן מידי פעם, ואם אדע אם וכאשר היא כן תסע לחו"ל( כי שוב זה נדחה. ולכן עוד יותר קשה לי: הידיעה שהיא עדיין פה בארץ!!! לידי- ליד סביבת מגורי, רק שהיא לא הפסיכולוגית שלי יותר), אז היא אמרה: שלטובתי כדאי שלא. ואז המשכתי ושאלתי:"אז לא תרצי לשמוע ממני לעולם יותר? ואז היא אמרה :"שלעולם זאת מילה גדולה". ושהיא לא חושבת ככה.. זהו. כמה עצוב לי אודי. אודי, האם אתה יכול לנסות להסביר מה זה כשקורה דבר כזה בטיפול? איך? מדוע? האם לזה התכוונת כשכתבת על :"תקלה בטיפול"? ונטישה? או שכעת אתה מבין אחרת?

שלום רב, אני בת 23 ואני פונה לפורום כשאנע אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות עם החיים שלי יותר. לפני שבועיים סבתא שלי נפטרה, היא היתה אחד האנשים הכי קרובים אלי, גם פיזית (גרה בניין מולינו) וגם נפשית. אהבה אותי אהבה מטורפת, יותר מאשר את כל הנכדים וגידלה אותי בשנים שהיתה בריאה ממש כמו אמא שניה. היא נפטרה כשהיא בת 84, מרותקת לכיסא גלגלים עקב שבירה של האגן לפני כשבע שנים ומאז מצב הלך והדרדר עד שהפכה לסיעודית עם מטפלת צמודה 24 שעות אך עד יומה האחרון היתה בריאה בנפש, וצלולה כמו נערה. היא עברה כל כך הרבה דברים קשים בחיים שלה, וממש לא היינו מוכנים למוות שלה. היא נפטרה ביום בהיר על המיטה שלה בזמן שהלכה לישון צהריים ולא התעוררה יותר. כמובן שבאותו יום עולמי חרב עלי (וגם על אימי יש לציין, שהיתה קרובה אליה יותר מכל יתר הילדים), הרגשתי ממש שהשמים נופלים עלי, שהלב שלי נשבר, שהחיים שלי נגמרו ואני עד כתיבת שורות אלה לא מעכלת עדיין שהיא איננה. כל דבר מזכיר לי אותה, אני חולמת עליה בלילות שהיא כועסת עלי אבל אני לא יודעת למה, אני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה או לשמוח יותר מדי כי אני ישר נזכרת בה, הלב שלי ממש נשרף מכל זיכרון, אני עדיין שומעת את הקול החלש שלה קורא לי, מרגישה את חום הלחיים שלה כשאני מנשקת אותה ופשוט לא מצליחה לעכל. הסבתא שחשבנו שתחיה עד 120 הלכה. לא רק הכאב הארור והחזק הזה יושב עלי, אלא מאז שהיא נפטרה אני מתעסקת וחושבת כל היום על מוות, פוחדת ממנו פחד נוראי וחושבת מה יקרה אם עד מישהו קרוב אלי כל כך ילך חס וחלילה. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה, אז אני עכשיו נמצאת בחרדה מתמדת על יתר בני המשפחה שלי וכל היום מתעסקת במה יקרה לי אם יקרה לאחד מהם משהו. מעולם לא נפטר אדם כל כך קרוב אלי ומאז שסבתא שלי נפטרה המחשבות האלה מטרידות אותי פשוט 24 שעות. אני לא ישנה בלילות, גם חושבת על איפה היא נמצאת עכשיו ואם טוב לה. חושבת על המוות המון ופוחדת ממנו נורא, פוחדת שייקרה לי משהו ואמא שלי עוד יותר תשבר יותר ממה שהיא שבורה מאז שסבתא שלי נפטרה. זה לא סתם פחד, ממש מלווה אותי כל היום ומפריע לי בעבודה, בלימודים ובכל התפקוד היום יומי. אני לא מצליחה להתנתק ממחשבות על מוות ועל הפחד ממנו ומה יקרה לנו בעולם הבא ואם יש עולם הבא, ואציין שאני ממשפחה מסורתית וכולנו כמובן מאמינים שיש עולם הבא אבל מטרידות אותי המחשבות שאולי אין והכל שקר אז מה החיים האלה שווים אם בסוף כולנו נמות ולפני זה נראה את האנשים היקרים לנו מתים? לא יוצאת לי מהראש השיחה עם דוד שלי שהודיע לי שהיא נפטרה ותוך כדי אני שומעת צרחות של אמא שלי ברקע, ולא יוצאת לי ההלוויה שלה מהראש, איך הביאו את הגופה לבמה ולא האמנתיייי לא האמנתי שהיא שם. זה נראה לי כמו איזו הזיה או סיוט!! איך מתמודדים עם זה????? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אבד לי הטעם לחיים. יש בכלל טעם לחיים?? איך אני אתרגל לחיים בלעדיה ואיך אני אוציא את התמונות הנוראיות והארורות האלה של ההלוויה מהראש?? ואיך להוציא את המחשבות הטורדניות על מוות??!