פורום פסיכולוגיה קלינית

ואתה לא ענית... לילה ואתה לא פה לילה זה הזמן הקשה של היום כשהיום הופך ללילה והלילה גרוע מהיום אל תאמר מדאיג במיוחד בלילה אל תאמרי רק תהיי כך בקשתי ממנה והיא ענתה אני פה מספיק כדי להחזיק עד לאור הבוקר אבל עכשיו לילה הבנת הכאב האין סופי... מי מבין בכלל???????

אודי בבקשה ממך אל תלך אני צריכה אותך אני זקוקה לך ככ לבד

שלום, אינני יודעת אם זה המקום לבקש כך שאם לא קבלו את התנצלותי מראש אך אשאל בכל זאת. האם תוכלו להפנות אותי לחומרים/ תיאורטיקנים שעוסקים בנושא של קשיים ביצירת קשר? אודה מאוד על כל עזרה שהיא

לא באלי להיות לבד עכשיו אז באתי לפה לקצת....זה בסדר?

אודי אני לא יודעת מה יש לי אני רוצה למות מאיפה זה בא מפחדת

הילה יקרה... זה פשוט בא......קראת את מה שכתבתי?, גם לך יש ילדים יש לך מה להפסיד...המוות הוא מקום של אל חזור!! את שומעת???? בבקשה הילה....כן מפחיד צודקת....ואולי טוב שזה מפחיד הרצון הזה למות....זה מה שעוצר אותי...אני מתחברת מאוד למה שכתבת רק שלא העזתי לכתוב זאת....אבל גם הרצון לחיות נמצא בתוכי, אצלך גם.. בטוח נמצא... איתך, מחזיקה חזק אותי ואותך באהבה רבה מ

אני מתנצלת.. לא התכוונתי לפגוע..אבל המשפט "די מדכא למען האמת" באמת הזכיר לי תגובות..שלפחות בעבר כששיתפתי.. אנשים היו פוטרים זאת באמירה כזו.. אני בהחלט מכירה תודה.. ומעריכה את תשובותיך.. לכן גם ציפיתי למשהו אחר.. וגם אתה נתפשת (כמוני) למשפט אחד שכתבתי.. אבל שוב זה נבע רק מתסכול.. שביקשת שאדבר יותר על תחושה מאד אישית.. שאני מרגישה.. וניסיתי להסביר.. ולא רוצה להיכנס שוב ללופ כזה של הסברים.. בשורה התחתונה - סליחה אם נפגעת.. (אנסה לדלל..)

מבקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבקש דבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. (אדמיאל קוסמן) [בדיוק כך].

בטלטלות, שינויים, תקלות והתמוטטות. חשבתי שלפחות כך לא יהיה פנאי לבלגן שבפנים. אבל בהיעדר תשומת לב ביום, הוא חונק ומתקיף בלילה. מרוב חלומות לא רואים את המנוחה. אודי, (מוזר לי לפנות אליך בשמך, נדמה לי שטרם עשיתי זאת. משונה לי הפנייה 'למבוגרים' ) האם אפשר למנוע את החלומות הללו? להשפיע על תוכנם לפני השינה? ניסיתי הרפייה, אך בשעות הבוקר המוקדמות אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה, שטופת זיעה. בא לי לנוח כבר.

אודי זה ממש לא יאמן . זה לא משנה כמה אשב או יותר נכון אשכב אצל הפסיכולוג זה בדרך כלל לא מספיק . למה ? עכשיו אנחנו עושים פגישות כפולות פעמיים בשבוע . קניתי למטפל צנצנת סוכר חדשה במקום זאת ששברתי .... יש בחדר שלו תמונה שאני לא סובלת יש שם נשים שנראות סובלות ושותקות דיברתי היום על הפנטזיה לשבור את התמונה ולהרוס את החדר הרבה כעס ומה לא יצא שם היום בחדר שדים ורוחות רפאים ...... אודי בסוף יהיה טוב נכון ?

שאני לא הייתי מובנת...אוףףףףףף ספרתי על מקום אפל מאוד אצלי....בתוכי....הקראתי שירים שכתבתי על השלווה של המוות....אוףףףףףףף והיא אמרה שאף פעם לא ספרתי לה וזה כואב מאוד אבל גם אמרה "מדאיג".....ואני לא רוצה שתדאג, לא ככה :( בבקשה, אודי, אני לא אפגע בעצמי לעולם ... בסדר? בבקשה תבין, יש לי ילדים יש לי מה להפסיד :( לא אובדנית....ממש לא.........רק כואבת........היא מאמינה לי....אבל בכל זאת.... מבין או שוב לא מובן? :(

מילאתי את השאלון אודי :)..אבל צריך לקחת בחשבון שאני בטיפול כבר שלוש וחצי שנים :) אני חושבת שזה משנה את התמונה לא כן? אז אם תראה שמישהו מילא היום תדע שזו אני .. הייתי מוסיפה האם אתה מטופל כרגע חחחח, החלומות מאוד קשורים לטיפול לדעתי, תקן אותי אם אני טועה מיכל

הי אודי, ילדות, צבעים, ריחות, חלומות... מתהלך לך בג'ונגל הקסום והפראי של התודעה, איזה כיף לך :-)

אודי הי, .... ... הממ.. נפגעתי ממך.מאוד.מאוד.. בחמישי שעבר בקשתי ממך קצת דלק חיים ..והרגשתי שמה שקיבלתי זה קצת ביקורת..בקשתי בהמשך שייעשה תיקון..היה לי קשה לבקש ממך שוב קצת דלק חיים ..ולכן ביקשתי בדרך עקיפה בתגובה שכותרתה ספליט.. ענית אך שוב הרגשתי קצת עינוי.. לא כתבתי לך מאז מאומה... חשבתי שלא אשלח שוב הודעה בפורום. כשראיתי את הזמנתך לגבי השאלון,הסתקרנתי,פתחתי את הקישור וכמובן עניתי ..כן, הסתקרנתי.. ו..כן..אני אוהבת מאוד לצפות בצורות המשתנות של העננים בשמים.. ואולי צורות העננים שצפיתי השבוע בפורום גם ישנו צורה ??? במבי.

מקווה שיקרה משהו ועוצמות הברקים והרעמים שקיימים אצלי השבוע ג"כ ישתנו מעט.. ואולי גם יפציעו להם שוב מעט קרני שמש חמימות, מלטפות ???

אודי, ועוד משהו קטן.. אתה בודק בשאלון את הקשר בין החיבור לאונה הימנית (חיבור, עוצמה משהו שקשור באונה הימנית שבה נמצא הדמיון, החלק האומנותי וכו') לחלימה ולשליטה בתכני חלימה ? כאשר השערתך היא :שתמצא קורלציה גבוהה בין חיבור לאונה הימנית ,חלימה מוגברת ושליטה בתכני החלום.. (משהו כזה...)? אודי, תשתף אותנו ,טוב ? במבי.

אודי, עניתי... זה ממש מעניין.. ומאד "התחברתי" להרבה ממנו... ואגב- הבחור... שוחחנו. באמצעות האינטרנט.( לא משנה איך-אבל בכתב. אני חוששת לחשוף יותר מידי פרטים כאן). אני לא יודעת מה אני רוצה. והאם בכלל שווה להתאמץ. הוא רוצה. מאוהב. אבל אם הוא ככה מאוהב כפי שאומר-אז מדוע נפרד בכל פעם מחדש בתקופה כה קצרה של 3 שבועות בערך? חוץ מזה שזה לא אמין לי כאילו... יש לי רג. אך אני לא בטוחה שהם "מספיקים". הם בטוח לא כמו שלו. זה בוודאות אני אומרת. אני נמשכת אליו. אך לא בטוחה שזה יותר מזה. לא בטוחה שיש בו עוד משהו עבורי... אבל שוב- אולי כן. אלא שבגלל שהוא כל כך לוחץ ורואה עצמו "מומחה זוגיות" שכזה, כי היו לו מערכות יחסים ארוכות שנים, ולי- לא. אף לא אחת.. ואני כבר באמצע שנות ה30 שלי.... וזה קשה לי. לפעמים לא בא לי עליו רק בגלל שאני מרגישה כמו חבל על צווארי. ומרגישה אשמה על כך שאני לא מרגישה כמוהו ולא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך. או בעצם דורש ותובע!. אני צריכה זמן. צריכה לאט. צריכה להרגיש חופש. אפילו בביחד. והוא- לא מקבל את זה. כי הוא לא מבין את זה. הוא פשוט לא מסוגל להבין את זה כי הוא כל כך שונה ממני. הוא יודע בבירור מה הוא רוצה... ואני- לא. אודי, אתה חושב שזה בסדר אם אבקש מהפסיכולוגית שלי ( כן. ה"מחליפה"), לדבר איתו? או שאתה חושב שזה רעיון גרוע? הוא שאל... אמר שרוצה להבין אותי...

מעניין איך ככל שאת כותבת יותר, ברור יותר שהבחור הזה לא עזב אותך כי את נוראית, כפי שהרגשת. זהו לא כישלון שלך. מבין השורות זה נשמע כאילו זה נובע מההישג שלך לומר מה את צריכה ורוצה ומהיכולת שלך להעניק גם לזה מקום וחשיבות. האם היית רוצה שידבר עם הפסיכולוגית? או שהוא רוצה ? האם ייתכן וגם זה לוקח לך פינה שלך...?

הי... זה מסובך. בסה"כ הוא כן מתאמץ. אלא שאנחנו לא באותו מקום. ולא באותו הקצב. וזאת בעייה. הוא מרגיש רגשות שאני (עדיין) לא מרגישה. ולכן הוא חווה כל אמירת לא שלי על הצעה להיפגש, כדחייה. ואז מגיב בהתאם- כבחור שספג עוד "ברקס" , נפגע ונעלב. ואז- נפרד. לדעתה של הפסיכולוגית הוא "לוחץ לי על כל המקומות הכי כואבים שלי". אה- ודבר נוסף: אני חושבת שהוא קמצן. ואפילו דברנו על זה.. יצא ככה. הוא לא מחזר. במעשים. אלא במילים. וברצון תמידי להיות ביחד. כל הזמן מביע רגשות. אבל לי- זה לא מספיק... למשל, אם לא משלמים עלי שוב ושוב בבתי קפה( ואני לא מדברת על סכומים גבוהים),מתוך לתפיסתו- גישה "פמינסטית" או שהוא "לא רגיל" לחיזורים מסוג שכזה, אז בי- זה נורא פוגע. וגם מעורר בי דחייה. אני לא זקוקה לגבר שהוא "ספומט מהלך" , אבל לג'נטלמן- בהחלט כן. מה לעשות? אני כזאתי... ונמאס לי לחשוב בכל פעם שיושבים בבית קפה על מה להזמין וכמה, ואז לגלות ששוב מחלקים "חצי- חצי" בתשלום וגם במנות! ואני נשארת רעבה... זה בטח נשמע שיטחי. אך זה עמוק יותר. בטח מכפי שניתן לספר במסגרת הפורום. וג'נטלמן- הוא לא. והוא בנחלט מאד "מחושב" או "קמצן" נטו... ועדיין- אני מודעת לעובדה שלא קל איתי. שקשה לי לתת בהתחלה. שאני זהירה. ונותנת ב"מנות קטנות". וגם שהרגש אצלי מתפתח בהדרגה ולאט. אני לא מסוגלת להיפגש כל יום. וגם לא רוצה. אני זקוקה למרחק בין פגישות. בכדי להתגעגע או להבין ולעבד מה אני מרגישה... הוא- לא מבין את זה. כי אצלו הכל ברור. ופשוט. ואז הוא הופך תובעני. ודורש. ואז- נחווה אצלי כמלחיץ, ואפילו מאיים או אלים..( לא פיזית). ואגב- להתקרב פיזית- הרבה יותר קל לי מאשר להתקרב רגשית. הוא לא מבין למשל, מדוע סקס כן, ולישון יחד- עדיין לא... קשה לי איתו. וקשה לי בכלל. בכל מקרה, אחרי 3 שבועות( שבהם אין רגע דל, וכבר הוא נפרד ממני 3 פעמים!), אני לא מאוהבת. ולא רוצה להתחייב על כלום. ולאקוראת לו"בן זוג או חבר". והוא- כן. כן קורא לי ככה. אז הפערים ביננו עצומים.. ואגב- לגבי הפסיכולוגית- אני חשבתי על זה. וגם הוא. הוא שאל. ואני לא חשבתי שזה רעיון רע. אלא אולי אפילו טוב. דברתי איתה בזמנו על זה.. אבל מכיוון ששוב נפרדנו אז זה כבר לא היה רלוונטי יותר. עכשיו- זה שוב עלה על הפרק. וכרגע- לא ברור לי מה אנחנו בכלל. רק דיברנו בכתב. אפילו לא בטלפון. ולא נפגשנו. אני מרגישה שמבחינתו "פשוט חזרנו" או שהוא רוצה בזה... ואני? אני לא בטוחה שזה אכן כך מבחינתי. כמה אמון כבר יכול להיו בבחש"משתמש בפרידה כאיום" כל הזמן? הוא גם אפשהו מסכן בסה"כ. כי הוא החלטי ויודע מה הוא רוצה . אני זאת שלא יודעת... והוא מרגיש את זה. אז הוא בחוסר וודאות... לא יודעת.... מתה כבר שהיא תחזור מהחופשה... נראה... בטוח שאני לא חפה מטעויות. ובטוח שיש לי הרבה מה ללמוד על איך להיות בקשר זוגי. ואולי, לפני כל זה- להיות בטוחה במה אני רוצה...

הי אודי, מילאתי, שמחתי לתת משהו קטן גם לך על הזמן שאתה כאן עבורנו. מה החלום שלך אודי?...:) ועוד, אם במציאות אין לנו שליטה ויכולת לשנות, אז אולי לפחות בחלום...?

בהצלחה!

גרשתי את העוסית מהבית שלי מרגישה חרה

הרגשתי שהיא מתקיפה אותי ..... וכל פעם בנושא אחר היום יזמתי שיחה התנצלתי והיא הבינה ..... הפגישה הבאה תהיה בחמישי

למען הסדר הטוב, הוספתי תגובה לשאלתי הקודמת "למה לא, בעצם". היא אמנם לא מנוסחת כשאלה, אבל אשמח אם בכל זאת תתייחס. קוראת

:(

חברה עצבנה אותי. אז לא עניתי לה לטלפון. התעלמתי. היינו אמורות לתכנן איזה טיולון קטן (שלושה ימים כולל שבת). דיברתי איתה אתמול שכדאי שנדבר ונחליט מה עושים, מה צריך לקנות והיא בתגובה אמרה אני לא דואגת נסתדר. נעלבתי וישר התחלתי לבכות. קודם היא התקשרה קצת לפני עשר בלילה, שמחר אנחנו אמורות לצאת על הבוקר, ובכוונה לא עניתי. אני כועסת עליה והאמת שהייתי רוצה לבטל הכל. ואם לא לבטל אז לםחות להגיד לה שאני כועסת ונעלבתי ממנה. היא התקשרה כמה פעמים ושלחה הודעות. בסוף חזרתי אליה ואמרתי לה שכאילו נרדמתי ולכן לא עניתי. והיא בתגובה חשבתי שקרה משהו אולי את כועסת. ואני במקום להגיד נכון.. שיקרתי ואמרתי שישנתי. נמאס לי. ועכשיו אני בוכה. נמאס לי שאני לא יכולה להגיד מה מפריע לי. פשוט נמאס לי. אין לי כוח לחיים האלו יותר. ובכלל לא בטוחה כמה כוח יש לי להיות איתה מחר. ובכל הסופ"ש. בסה"כ רציתי חופש. זה החופש היחידי שלי, גם ככה אין לי חברות לנסוע איתן. אז עד שהיה אמור להיות משהו גם הוא התפקשש.

פתאום, אחרי שסיים איתי וביקש שלא אצור איתו שום קשר, הוא שלח הודעה... משהו בסגנון ש"עדיין יש לי השפעה עליו והוא מופתע מזה"... לא עניתי לו. אני לא יודעת מה לעשות. אני די "משותקת".... והיא לא נמצאת ..היא בחו"ל. היא שולחת ד"שים מידי פעם. אבל אין לי מפלט. אין לי אותה. אני מרגישה לבד. אני באמת לבד. והכל סוגר עלי.. עצב... ו...פחד.

שתענה על ההרהור שלי....שם למטה.......עכשיו כבר מאוחר מדיי :( :( היא אמרת לי "מדאיג" ואני לא רוצה להדאיג..... רק .......אוףףףףףףף

כותבת כאן.. כי מפחדת לא להיראות..בצד זה הפחד להיראות יותר מוכר לי.. אבל חשוב לי שתדעי שאני מאד מאד מעריכה את התשובה הכל כך מדויקת שלך..כל כך במקום... במקום שהייתי זקוקה.. להרגיש שמקשיבים לי.. אולי בלי דעות קדומות..(לא תמיד ניק קבוע הוא יתרון..)כי זקוקה להיות מובנת.. [כל כך נכון שהערפול הזה.. מבטא חרדה מאד גבוהה...] וגם לקבל כוח..[מאד חכם המשפט שלך.. שלא כדאי לצרף את השנים-הימים.. שעוד צפויות.. למעגל ההרס..] תשובתך מאד קלעה..מאד נגעה..ואת כותבת ממש יפה..סליחה שאני כותבת מבולבל...ומסורבל.. תודה ! מ.

הי מיקה יקרה, כן ירבו רגעים של חיבור, רגעים שלווים יותר. שלך, סוריקטה

היי מיקה יקרה, רציתי לומר לך כמה דברים, קודם כל שאני אוהבת לקרא אותך(גם אם איני מגיבה.). מיקה, יש לך נוכחות לא מבוטלת בפורום, לא יודעת... אולי בגלל היכולת שלך לומר הרבה ולבטא זאת במילים בודדות, מה שעושה את הכתיבה שלך ליחודית ומסקרנת.. ובעניין הניק הקבוע, אני חושבת שיש לזה יתרון גדול במיוחד כשכותבים רצוף ולאורך זמן כמו במקרה שלך, אני יכולה להבין על מה את מדברת, כשאת כותבת על דעות קדומות , שאולי , זו הסיבה שלא קשובים לך, גם אני עשיתי שימושים בניקים שונים , כשנסחפתי בעצמי בתירוצים מהסוג הזה... (ואחרים..) אני מבינה שטעיתי , ואני באמת חושבת שאין תחליף לניק קבוע. ואם נחזור לאותו עניין בנאלי של הקנאה..כתבתי לבמבי שאני מקנאה בבנות שכותבות קבוע (ועם ניק קבוע),..אז אחת הבנות, זו היית את... מקווה בשבילך להמון שקט ריקי.

ראשית תודה..די הופתעתי לראות שאני כותבת מעט ומבטאת הרבה..בהרגשה שלי.. אני ממש טרחנית.. ודברנית.. ומסתובבת יותר מדי עד שמגיעה לעיקר.. ולכן גם מעייפת.. אז כנראה שזה יותר קיים בדיבור ופחות בכתיבה?.. זה משמח.. ואם אפשר לשאול.?. במה הבנת שטעית בהחלפת ניקים?.. תודה על המשוב..

נםנתקלתי במקרה מוזר מאוד . פסיכולוגית קיבלה ילדה בת 10 לפי בקשתה של אמה ועשתה 2 פגישות מבלי שאב ידע. ההורים גרושים. כשהאב פנה לפסיכולוגית הזאת הינה הסבירה כי מותר לה לפי החוק להעביר עד 3 פגישות מבלי שהאב יחתום ולכן אפילו לא ניסתה לאתר אותו. אני אף פעם לא שמעתי שקיים כזה חוק או הוראה מהסתדרות הפסיכולוגים, חשבתי שהכול הפוך, אסור לקבל ילד מבלי חתימה של שני הורים. האם מוכרת לך חוק כזה או הוראה של ההסתדרות הפסיכולוגיפ או של משרד הבריאות ?

שלום.... אני נער בן 19 בצבא ויש לי חברה בת 17. אנחנו בייחד כבר כשנה וחצי וש לנו בעיה שאני לא מצליח לפתור...... כל זמן הקשר שלנו היא דאגה להזכיר לי שהיא מפחדת ממניות וקשה לה עם הנושא הזה ובתור גבר שמבין ואכפת לו, לא לחצתי עליה להיפתח אלי במהרה.... עד שהתגייסתי לצבא לא קרה הרבה, אבל מצד שני היינו באילת בייחד שבוע, התקלחנו בייחד אבל יותר מזה לא קרה ( סביבות ה7 חודשים) רק באיזור החופש הגדול בשנה שעברה היא התחילה להיפתח אלי בנושא, יותר אפשרה לי לגעת בה וגם זה נעשה די בחוסר רצון.... היום אנחנו שנה וחצי בייחד והייתה לנו שיחה על זה שכל פעם שאני חוזר מהצבא אנחנו רבים בלי סוף מהרגע שאנחנו נכנסים למיטה הכול נהרס..... אין אינטימיות ואין מגע פיזי ממשי בין שנינו.... היא מסרבת להיפתח אלי בכל מיני צורות ותירוצים.... אני כן רוצה להמשיך איתה את הקשר אבל אין בנינו מגע אינטימי בסיסי ותחושת ביטחון מהצד שלה למרות כל הסבלנות שגיליתי בתחילת הקשר כלפיה.... אשמח אם תעזרו לי בבעיה....

אודי... שלחתי אתמול הודעה ממש נוראית... התחרפנתי לגמרי... אני גם חושבת עכשיו שאין שום קשר בינה לבין מה שאתה כתבת לי... משימה בלתי אפשרית, לנסות לטשטש עקבות עם אותן נעליים לרגליי... מה שקורה בסוף - רק נוספות חדשות, רק נהיות מודגשות יותר... אני צריכה כדור פורח........................................ (יותר אני צריכה השלמה אבל אין לי אותה כרגע)

במקום לעזור לי בטיפול פסיכולוגי לגדול לצמוח מחיק מטיב. להשתייך למקום שאוהב, להתגאות בי בזכות השייכות הזו- אנסו על הנפש שלי שחזור הטראומה וכפו עליי תהליכי התאבלות. זאת הייתה התוכנית שלהם מראש ולא גילו לי למה הכנסתי את עצמי. כי לא אמורים לתקן את העבר רק לעלות למודעות.. לעלות למודעות את החסר. את מה שלא היה שם אבל השפיע.. אבל מה אם אחרי זה ההתאבלות לא נגמרת והכל נהיה מריר שרואה פערי תפקוד ביני לאחרים? אני מנסה ליזום דברים , להסתכל על אנשים נורמלים ולעשות אותם תנועות כמוהם אבל זה לא הולך לי כי אני סובלת מהניסיונות האלה ובוכה כשאני לבד בגלל שכואב לי מכל המודעות הזאת. מתגעגעת לימים שהיא לא הייתה. שהיה שאפשר להתעסק במשקל ואוכל ולפנטז על עתיד ורוד שמחכה לי סתם ככה. סתם ככה כי החיים אמורים להיות טובים. ובטיפול פסיכולוגי ניסו לכפות עלי משהו אחר. לא טובים. רק 'טוב דיו' אבל הפערים מכאיבים לי. איפה האני שהייתי פעם? איך נהייתי מה שאני עכשיו? הכל היה יותר פשוט פעם שאפשר היה לפנטז על הגשמת עתיד מבטיח בלי קשר למציאות ממשית כי לא הבנתי כ"כ את המציאות החברתית אז. חשבתי שאם ממש אהיה טובה במשהו, מוכשרת. הכל יסתדר מעצמו. אבל לא הייתי מספיק טובה בכלום בסוף. שום תחום מקצועי לא בחר בי באיזו קריאת גורל שילוחית. הייתי סתם תמימה וטיפשה. עכשיו כפו עליי מודעות וגם נחשף הכיעור של העולם מול העיניים שלי. במקום לתקן לי את הפנימיות והגורל רק שחזרו לי חרא בכפייה על הנפש שלי. אנסו בכח תסכולים. אפילו לא הסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי ועוד אמרתי שאני רוצה להיות פסיכולוגית בעצמי. בכלל לא הבנתי על מה אני מדברת והיא ישבה מולי ולא הסבירה לי! היש יחס מתנשא מזה? אין לי מושג מה לעשות עם כל המודעות הזאת שנשפכת לי מהאוזניים. מדכא. מנסה להתמודד, להנות מהחיים כמו כולם. אבל בשבילי זה לא באמת כיף. אני לא מרגישה מה שהם מרגישים. לא באמת. מתגעגעת לעולם הפנטזיה שהיה לי בילדות שדמיון היה מספיק כדי לחלץ אותי מפה.. עכשיו רק מציאות בכל מקום שמשקפת לי פערים וצביעות ובעיקר את הטמטום הבלתי נסבל של עצמי.

אני יודעת שאני לא נחמדה אבל נמאס מההודעות שלך על הפסיכולוגית אולי תחליפי נושא?

אם נמאס לך זה עניין שלך ולא בעיה שלי. אף אחד לא מכריח אותך להכנס ולקרוא מה שאני כותבת. מבחינתי כאן זה אחד המקומות הבודדים שיש לי לפרוק ברגעים קשים מחשבות ותחושות, גם אם זה מעגלי. את יכולה להתעלם אם לא מתאים לך... אני לא כותבת פה בשביל לספק העדפות של 'קהל קוראים'.

אז אסור לאמר לך איך אני מרגישה כשאני קוראת שוב ושוב אותו הודעות מעגליות כדבריך ?! מחשש שתכעסי ותתקפי ?! ותחשבי לרגע אולי הודעתי נבעה דווקא מאותו מקום שרוצה לקרוא לעזור ולתמוך רק מתקשה לעמוד בכך ?! ואני מבינה אותך מרגישה גם שלא תאמיני לי ובכל זאת כתבתי המים שחקו אבנים , מכירה ? הילה

כי אם עוזבים רגע נופלים. זה התכלית? לא ליפול???

... זה בהנחה שתמיד נופלים חזק מתוך איזה כוח משיכה של חור שחור, ובכל פעם יותר מהקודמת... אבל אולי דווקא הפטנט הוא להרפות ופחות לבזבז כוחות? ואולי כך, בהרפיה, מגלים, רחמנא לצלן, שלא תמיד תמיד תמיד נופלים? ואולי כך, מגלים, שגם אם נופלים זה לא תמיד עד לשיא העומק? ואולי מגלים שלפעמים רדוד שם? ואולי מגלים שבכל זאת יש שליטה בעומק הנפילה או במשך שלה? ואולי מגלים שיש שם מישהו (כאדם) או משהו (כתרופה) שיהא לעזר? ואולי אפשר לוותר לפעמים על השחור הזה שמושך כל-כך, המדהים בעוצמותיו? סוריקטה

שום דבר בשחור הזה לא מושך אותי. מבחינתי להרפות זה להרשות לעצמי לחדול. אני לא רחוקה משם.

לא מתחברת בכלל. לא צריכה שיעירו אותי. הייתי שמחה לשקוע בתרדמה...

אני אמורה לעזור לעצמי אבל זה קשה כי משהו בי מתבטל כל הזמן שיש אחרים בסביבה. נמאס לי הבעיה שגם שאני מצליחה לפרוץ את הדפוס קשה להתמיד עם זה. אתמול העזתי לדבר עם המעסיקה על חישוב כלכלי לא הגון מצידה, נושא שהציק לי ודיברתי מאוד לעניין הייתי גאה בי. טרם סוכם משהו ברור לאור השיחה איתה. אבל היום התנהגתי כאילו השיחה שיזמתי אתמול לא התקיימה כי הסכמתי מיוזמתי לשתף פעולה עם התנהלות שעליה מחיתי אתמול. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. גם בחור נחמד שהתכתבנו תקופה ונפגשנו בסיטואציות קבוצתיות, פעם הזמין אותי וסירבתי. אח"כ אזרתי אומץ והתחלתי איתו גם. יצאנו יחד והיה נחמד ביחד אבל אמרתי לו שאני לא סגורה על עצמי לאן ממשיכים עם זה. פתאום שהוא פונה בא לי רק לברוח... הכל מעיק. אודי אני רק רוצה להיות בסדר כבר. כמה טיפולים עוד צריך? כמה זמן? כמה כסף? כמה סבל? מתי כבר תהיה נחת של 'נורמליות' בחיים שלי ואני אפסיק להיות אגם עקום ותגובתי שמרגיש שהחיים 'פולשים לו' ואוכל לחיות להנאתי. אין לי כוחות יותר. מעמידה פנים בימים ובוכה בלילות. מה עשיתי שזה מגיע לי? לפחות שיהיה הגיון.. שאני אראה מה הפשע שבגללו החיים שלי כאלה מסובכים מבחינה מנטלית. אפילו שקראתי מלא ספרים בפסיכולוגיה ושחזרתי חרא בטיפול מסוייט כלום לא ברור. אני רק רוצה להיות נורמלית כבר. עולם דפוק.

אודי היום בטיפול הרביתי לדבר על אמא שלא נכחה שהיתה נעדרת בכל מיני וריאציות והיה מאוד כואב . מאוד לרגעים הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום ובסוף ביקשתי מהמטפל שלי שיביא לי משהו מהחדר ..... שיהיה לי חפץ מעבר והוא הציע לי לקחת את השמיכה וכל כך התרגשתי איך יש לו כל כך הרבה סבלנות ואמפתיה כלפי ?? איך זה לא נגמר לו ??? אני כל כך אוהבת אותו כל כך קשורה אליו אנחנו מדברים הרבה על זה שהקשר הזה הוא לא פוגעני לעומת קשרים אחרים בחיי שהיו מאוד פוגעניים אודי , האם דרך החוויה המתקנת הזאת צומחים ? האם זה הריפוי הכל כך מיוחל מהטיפול ? ועוד משהו אתמול עשיתי סקס עם בחור רגיש , עדין ומתחשב כמובן סקס מוגן והיה ממש נפלא !! :) מקוה שזה לא יהיה חושפני מידי עבור אנשים פה בפורום . אודי אני מודה לך על היותך כאן איתנו שלך , הילה

אודי, מותר לשמור על קשר גם אם לא אלך אליה יותר? בכל מקום אחר, אם נפרדים ממישהו, זה אפשרי. האם גם בטיפול? אתה היית מסכים למטופל שלך?

אודי מרגישה מוזר לכתוב פה בשנית. מרגישה קצת "נדחפת" למקום לא לי... כתבתי שעוברת טיפול בגלל פגיעה מינית ממושכת בילדות. לא מצליחה למצוא לי מקלט של שקט. מקום מפלט שבו אני יכולה להיות אני. מרגישה זרה אפילו לעצמי. מרגישה לא מובנת, לא ברורה, בלתי ניתנת לאהבה גם לא ע"י הפסיכולוג שלי. הפסיכולוג עסוק בטכניקות וקצת שוכח אותי...מרגישה שלא רואה אותי ואולי זו אני שלא רואה את עצמי......

אני מאבדת את הפוקוס, נהיית עייפה, יוזמת איזה שיחה רהוטה וחדה יום אחד ולמחרת נסוגה והכל בתוכי מתקפל וכאילו שוכח את האני של אתמול. מגע עם אנשים נהיה לפתע גירוי מעיק.. אני אגיד את זה בשפה פסיכולוגיסטית "אין רצף נורמלי בחוויית העצמי שלי" חשש הכל מתפרק לי. לא מחזיק. אפילו לשלוט באוכל לא מצליח לי ואני נאבקת להתמודד עם החיים והכל מוזר. מרגיש כמו להלך על כרעי תרנגולת.כלום לא זורם בקלות. לקפוץ לתוך אקט בפתאומיות אחרי שנים של המנעות חרדתית מדברים אבל אז להבהל ולסגת ולחשוב איזה מוזר זה בטח נראה כלפי חוץ. מרגישה מוזר בהרגשה שלי כאילו טלטלו את המח ומסתובב לי כבר הראש מהכל, לא יודעת איך לעכל, להתמודד.. אין כח להתרכז, להתמקד .. אין פוקוס. מה יש לי??? וזאת תקופה שאני עובדת משרה חלקית ואפילו התחלתי קשר עם מישהו אחרי התכתבות ארוכה ומפגשים חברתיים חטופים שם נפגשנו, בסוף יצאנו ביחד, סיפרתי לו על עצמי, התנשקנו, עכשיו הוא מנסה להתקרב אבל משהו בי לא יודע איך להתמודד עם הקשר הזה, כבר בא לי לברוח . הוא יוצר קשר ואני מתחמקת. מה עושים? איך 'מנרמלים' אותי כדי שאוכל להתמודד?

ערב טוב, אני בת 35 וסובלת מילדות מטריכוטילומניה. כבר שנים, און אנד אוף, אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי באמצעות שיחות, ומרוצה מאוד. איכות החיים שלי עלתה, בעיות רבות מתחילות להיפתר, השינוי ניכר בתחומים שונים בחיי. לשיחות הגעתי על רקע הצורך שלי לפתור בעיות עם המין השני. הטריכוטילומניה הוזכרה מספר פעמים אך לא טופלה. בנוסף, לעיתים יש לי תגובות חרדה כגון כאבי חזה או תופעת רנו, אך זה קורה פעם בכמה חודשים. רציתי כעת גם לטפל בטריכוטילומניה, והמטפל שלי הפנה אותי לטיפול CBT. כשפניתי למטפל CBT, נאמר לי שלא אוכל להתקבל לטיפול משום שלא מומלץ לשלב שיחות עם CBT כיוון שהדבר יכול לגרום לבלבול אצל המטופל ונחשב כשילוב שאינו אפקטיבי. אותה תשובה נאמרה לי על ידי שני מטפלים שונים. כעת, אני מתלבטת מה לעשות. אני מרגישה נהדר בטיפול הפסיכולוגי וחבל לי להפסיקו כדי להתחיל טיפול CBT, אולם יחד עם זאת הטריכטילומניה זוקפת ראשה ביתר שאת בשנים האחרונות ואינה נותנת לי מנוח. ואני סובלת. אשמח לדעתך. ערב טוב.

שלום רב אני רווקה בת 35.העניין הוא שכשאני מכירה בחור ,אני אוהבת קשר צפוף יחסית,כלומר הרבה טלפונים,תשומת לב ולהיפגש כמה פעמים בשבוע,יש גברים שהכרתי שאכן זה התאים להם ויש כאלה שלא,אני רוצה לדעת אם זה משהו שאני אמורה לשנות?משהו לא תקין?שזה לא בסדר שאני ככה?וזה הצורך שלי,מרגישה שאני לא יכולה אחרת(כי כבר ניסיתי להילחם בזה...

כל כך חיכיתי לתשובתך..לתשובה מרגיעה.. מעודדת..וקיבלתי תשובה..שגורמת לי לבכות...למה הייתי צריכה לחשוף.. להתאמץ להיות מובנת..אם זו התשובה שזכיתי לה..... שכל עובר אורח שלא מתאמץ..יגיד לי שזה מדכא..ומה אני אמורה לעשות עם זה?....ואתה עמוס..ואתה אולי שחוק.. ואולי באמת לא חייב...אבל זו לא תשובה שלך..אלא של מישהו עייף....שנמאס לו..

הי אודי, התעוררתי לשאול בעקבות מה שהעלתה מיכ בנושא טיפולים מקבילים. למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר על שני טיפולים זהים במהותם, אלא על טיפול פרטני במקביל לטיפול קבוצתי. הרי ברור שטיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל, אז למה לא לשלב את שניהם? חלילה לא מאחורי גבה של המטפלת, אלא בשיתוף ובשקיפות מלאים, ולזמן קצוב. אודה ואבוש, אני עצמי למודת ניסיון בטיפול מקביל, שהתנהל, שומו שמיים, תוך הסתרה מלאה. היטב אני יודעת כמה בלבול זה יוצר, אף על פי שמראש דובר על זמן מוגבל (אגב, אמנם עברו כארבע שנים מאז, אבל עדיין לא "התוודיתי" על מעללי באוזניה. ולא, אני בשום אופן לא חיה בשלום עם ההסתרה הזו...) אבל מיכ מציגה מצב שונה, שבשילוב ובתיאום נכונים עשוי להיות אפילו יעיל. בקיצור, אני לא חושבת שהתשובה היא "לא" פסקני, אבל אשמח לשמוע את דעתך.

חבל, אודי, לא הצלחתי להשתכנע... אני עדין חושבת שאפשר להעצים את האפקט הטיפולי מכיוונים נוספים, במקום להצטמצם רק בו. למעשה, בחיים יש דברים נוספים שעלולים לשמש "כלי לניטרול הקושי שעולה בטיפול": שיחה עם חברים, לדוגמה, או חוג מדיטציה, או אפילו קשר רומנטי... [כרגע אזלו לי הרעיונות]. אם, למשל, אני נמצאת בטיפול, ובמסגרת לימודי התואר חייבת להשתתף בקורס-סדנה קבוצתית (מצב שחוויתי, אגב) – אני יכולה לשבת שם בלי ליטול חלק פעיל בתהליכים הקבוצתיים, מתוך נסיון להמנע מניטרול קשיים שעולים בטיפול שלי. מאידך, אני יכולה להשתתף, לקבל תובנות חדשות, להביא אותן לחדר הטיפול (וגם את זה עשיתי, אגב), ובסך הכל לצאת נשכרת. במילים אחרות, אולי אפשר לקרוא לזה ראש גדול. נ.ב. בלי קשר, הבחנתי שבתשובותיך אתה נוקט שלשה אופני פניה: למשתתפות הקבועות "הי +שם הפונה", לכותבים מזדמנים "שלום +שם הפונה", ואילו לכותבים בעלי כינוי שלא נשמע כמו שם סטנדטי "שלום" בלבד. טיפשי שפרט כזה צורם לי. כנראה הושפעתי קצת מאווירת ה"התיילדות" ששורה כאן בפורום לפעמים :-) יכולתי לסיים ב "שלך באהבה/בחיבה/בהערכה/בידידות, קוראת" כדי להמחיש שאפשר להפיח חיים ואנושיות גם בכינויים סתמיים ושמות חסרי משמעות, אבל נראה לי שאפשר לוותר על החלק הזה. אחרי הכל, כולנו אנונימיים, עם שם או בלעדיו.

אודי, הי, אני חושבת שאולי לפעמים חלקנו מנסה להשתמש בפורום כ'כלי' כזה... לתפיסה זו שהזכרת, מה טוב שאין נענים כאן תדיר להזמנות כאלה. ברור שקל יותר להיות בולע אש, מאשר להיות גם פסיכולוג וגם מנהל פורום פסיכולוגיה :-) סוריקטה

אודי שמרתי על עצמי ולא עליתי על טרמפ מאוד מאוד מפתה וואו זה היה קשה עכשיו אני מחכה לאוטובוס. שאני לא יודעת מתי הוא יבוא אוףףףף

אודי הלכתי לאיבוד

הי אודי, שאלת אותי (כצפוי) על הסליחה... (לא כתבתי זאת כדי שתשאל.. זה היה מן הכרח כזה למרות שידעתי שכך תגיב..). מה עשיתי? הייתי...משהו שלא לגמרי נוח לי אתו... אז נראה לי שכדי להגן על עצמי מעצמי ואולי מתגובה (שנכתבת או אינה נכתבת) של הקורא נראה לי שזה מן מנגנון הגנה כזה לומר מראש סליחה... וכך "לבטל", להגביל, להנמיך, לשים במקום, להתנגד לעצמי תוך כדי ? יכולה אם כך לסיים כל הודעה שלי ב"סליחה אודי", מעין חתימה כזו... סליחה אודי ;) (בקריצה וגם קצת באמת, אבוי) גילת ...

אזהרה: הודעה די ארוכה, די נוראית, ודי לא מובנת. מתנצלת על כך מראש. אודי, וואו, התגובות שלך הפתיעו אותי ... גם בהודעה הקודמת שכתבת בכותרת "מה עשית"? וגם בזאת "איך אפשר לסלוח"... ובפנים "מה היית, מי היית"... זה הרגיש לי קשה מאד... כאילו אתה מאשים אותי...ואומר לי באמת אי אפשר לסלוח...באמת עשית... דבר ראשון ברמה ה"מציאותית" יותר לפני שאני צוללת לי... נראה לי שאולי לא הבנת אותי, כי נראה שאתה מחפש משהו קונקרטי? לא "עשיתי" שום דבר... אני יודעת שכתבתי פה כמה דברים רעים לאחרונה , אז אולי אתה חושב שיש לי עוד כמה "שפנים בכובע"... כמה מוזרה המדיה הזו... לא עשיתי משהו מסוים. לכאורה התנצלתי על האופן בו אני מופיעה כאן וקשה לי איתו , מרגישה מטרידה/ חלשה ועוד ..ולכן מרגישה צורך להתנצל בפני עצמי ובפניך... (אולי זה עדיין לא ברור?) אולי התוכן של הודעתי גרם לך להגיב כך? שכתבתי שאני מכחישה? יש לי צורך מגוחך קצת להתגונן ולומר שאני לא מכחישה/ מסתירה איזה משהו נוראי... לא בורחת מהמשטרה על איזו עבירה... "סתם" "רק" מתכחשת לעולם הנפש שלי, לא מטפלת בעצמי, ממשיכה להתקדם למרות שסביר שאני צריכה להיעצר ולבדוק מה קורה...משהו כזה... אבל מעבר לזה, אודי, ההודעה שלך טלטלה אותי וזרקה אותי לכל מיני מקומות... הרגשתי כאילו אתה שואל אותי על כל החיים שלי...לא שואל – מאשים, מעמיד למשפט... (וזה לגמרי לא קשור אליך כבר. הרחקתי לכת). וזה ששמת את זה כך בכותרת... היו זמנים, בהם היה רלוונטי לשאול אותי שאלות כאלו... רלוונטי לי לשאול את עצמי... מה עשית... מי את... לדרוש ממני סליחה.... פיצול בתוך עצמי, פעם הוקרן גם החוצה, שיקרתי גם לסובבים אותי... ועכשיו כבר ל א ! ! אבל אולי עדיין לא סומכת על עצמי? לא יודעת אם אני יכולה להאמין לי? שואלת את עצמי- האמנם כבר לא? אולי אני עדיין משקרת? אולי יצרתי משהו שהוא בכלל לא אני... לא ברור לי מי בדיוק אני...בלבול... מאיפה באות התחושות ולמה חשוב לי להגיד שאני אף פעם לא שיקרתי כאן...ולא החלפתי זהויות בתוך/ מחוץ לכינוי שלי . ואני גאה בעצמי על כך בהתחשב בעבר שלי... (לצערי..). אפילו כתבתי כמה דברים סופר אמיתיים לאחרונה... מצד שני... ברמה הדקה יותר לפעמים לא יכולה לסמוך על הלכי הרוח שלי – כל הודעה שכותבת לפני שאני שולחת אני שואלת את עצמי, למה כתבתי...והאם כנה... ומפקפקת גם בהצדקה שלי לבקש עזרה...ברור לי שאני צריכה...השאלה היא ...על מה... בודקת עם עצמי מה באמת מרגישה ולמה, אולי לא באמת מרגישה כך ואם לא אז מה גרם לי לכתוב... יש פערים בין פה לבין המציאות, וזה לא אומר שמה שנכתב אינו אמיתי. כך גם אמרת אתה "לפעמים יותר אמיתי מבמציאות" . הבעיה היא שהפערים האלו אצלי מתחברים לי גם למקומות אחרים, ואני צריכה לעשות סדר לעצמי להפריד איזה פערים הם מהסוג הזה, ואיזה מההוא... אז אולי גם בגלל זה מבקשת סליחה? אני מתנחמת בכך שאולי כמה מהודעותיי האחרונות כולל זו , מתקרבות למדי להיות אמתיות ומדויקות. (סגירת מעגל- מתחבר לי קצת עכשיו להודעה הראשונה ראשונה שכתבתי פה בפורום...אולי סימן שאני יכולה כבר ללכת...) אני מרגישה שלא מצליחה להבהיר לעצמי ולך כ"כ וזה די מתסכל... אבל זה מסובך, וזה מספיק, נחשפתי כבר דיי ואולי יותר מכך. [ודרך אגב, אם כבר כנות אז אולי עד הסוף...הלילה , אחרי שקראתי את הודעתך שטלטלה אותי, חלמתי שכתבת לי הודעה מתנכרת ונוזפת בסגנון "חשבתי/אני מקווה שאת כבר בטיפול. כל הזמן הזה שאת כאן...כבר אמרתי לך מההתחלה..." משהו כזה...ובבוקר לקח לי זמן להבין שזה היה חלום]. לא יודעת כבר כלום, לא יודעת אם יש לי באמת משהו להתנצל עליו אם אין, אם אני סתם רודה בעצמי כשמרגישה צורך להתנצל פה כל הזמן, או לחילופין – שזה מגלה משהו עמוק שבאמת איני צריכה לכתוב כאן וזו רק רמאות עצמית אני לא יודעת כבר כלום... אתה יודע מה לפחות כן? יודעת שבכל מה שכתבתי עכשיו, ועוד בכינוי שלי, איני מפקפקת. בכל השאר – כנראה שכן, בעצמי בכלל, ואולי גם לכן אני נאלמת במציאות? [גם הרגשות קצת נעלמים לי. אדישות שכזו. קהות חושים. כך אומרת לולה ציפרולה השחקנית ב"יש ילדים זיגזג": "מקצועות שעוסקים ברגשות של בני אדם הם המקצועות הכי מסוכנים... אולי קל יותר להיות לוליין? או בולע אש? או מטפס הרים? הגוף, הגוף מדבר בשפה אחת תמיד . הגוף ישר. לא משקר... אבל מי שכל חייו עושה שימוש ברגשות שלו כדי לגרום לאחרים להרגיש , להתרגש, הוא עלול לאבד את הרגשות בעצמו...." (התלבטתי אם לכתוב זאת, לא יודעת איך זה יובן...)] יכול להיות בהחלט שההודעה ממש לא מובנת... (ואולי גם עדיף שכך... זה די זוועה מה שכתוב... ) אבל אל תשאל... כי כשאתה שואל אני עונה...ודי, מספיק לי... ואולי סתם מתוסבכת לשווא. (כמעט יכולה לחתום בשמי).

גילת יקרה, חשבתי על כך שישנם כל מיני סוגים של סליחה. וחשבתי על כך שהסליחה שאת משתמשת בה מרגישה לי כדבר שנובע מתוך איזו תחושת אשמה גדולה ו'איומה'. והרי לא עשית מעשה חמור כזה, כך אני סבורה... ומתי מרגישים באשמה הזו? אולי כשמנסים לקחת אחריות גדולה מידי, אולי כשקשה לנו לקבל משהו בנו כחלק מאתנו ודוחים אותו. מפלצות אמרת... כן, יש בנו כאלה, אבל יש גם מעבר. לא רק. האם משהו ממה שכתבתי דיבר אלייך? היי בטוב, מקווה שהבהלה תקטן שיהיה יותר חיבור של ביחד ותבוא רגיעה ומנוחה, סוריקטה

אכן את צודקת במה שכתבת. אני מגיבה לך למרות שמפחיד אותי להעצים עוד את העץ הזה... רוצה להעלים ולהגביל אותו בדומה למה שכתבתי בהודעה עצמה. כן יש לי הרבה פחד וקושי להכיל את המפלצות שבתוכי, וקושי לתפוס מקום. לפעמים הרגשה כאילו כולי מפלצת אחת גדולה. למרות שלפעמים גם מודעת מאד לצדדים הלא-מפלצתיים שבי. אם כבר הגבת אליי, אנסה לספר לך עוד משהו. את כתבת למטה תגובה למיכל (בין כל התגובות היפות כ"כ שאת כותבת פה) ואני קראתי אותה, והרגשתי כאילו את מדברת עליי... את כתבת "עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה" יפה ונכון. ואני קראתי והרגשתי כאילו את כותבת לי את זה רק בהיפוך: "כדאי להרגיש כנראה בושה על היותך לא מטופלת, אי יכולתך להכיר בחולשות ובפגמים, שאינך מתפתחת, ומתמכרת לבושה". סוריקטה, אני מקווה מאד שאת מבינה שאין לך שום צורך לחוש כאן אשמה, זו רק החוויה שלי...פשוט החצנה של השוטר הפנימי הזה שלי... מעניין ש"עשיתי את זה" גם לאודי, "האשמתי" אותו שהוא מעמיד אותי למשפט , חלמתי שהוא כועס עליי... בכל אופן, מה שכתבת הוא יפה נכון וראוי להיאמר, גם אם כתבת אותו במחשבה עליי או על שכמותי. וגם לאמירה כזו יש להצליח להתייחס לא כאמירה כועסת ומענישה, כי אין סיבה להיענש על חולשות... (קל לומר, קשה מאד להרגיש). אני מקווה שאצליח קצת יותר לתת לשדים ולחולשות מקום, כמובן לצד הצדדים האחרים. (למרות שאני מרגישה עכשיו שוב קצת קושי לדבר על השדים בחיבה כלשהי אחרי ההודעה שכתבתי לאודי). אני מרגישה שיש בך הרבה עוצמה, ושהיא נובעת בדיוק מהיכולת הזו שלך. ואני שמחה בשבילך על כך. רק טוב, ותודה לך שהגבת, גילת.

איזה מילים יכולות להסביר את ההתחרפנות הזו? איזה מילים יכולות להסביר שקשה זה לא קשה אלה עוד מיליון יותר מזה? איזה מילים יכולות להסביר לי- אותי כשאני ככה???????

אודי ממש קשה לי שאני רואה סביבי אנשים שמסוגלים לעשות דברים שאני לא. שמבחינה תפקודית נראה שאין להם איזה מחסום או פחד משתק כמו שלי ואז בגלל שזה מכאיב ככה וגורם לי להגיש נחיתות ורע עם עצמי אז בא לי להתרחק מכל העולם ולשכוח הכל . לא לשים לב לאחרים ושלא ישימו לב אליי. גם מתוך תחושת הנחיתות הזה אני כל הזמן יורדת על עצמי וצוחקת עליי כאילו בצחוק למרות שמבינה שזאת התנהגות מביסת עצמי אני לא מצליחה באמת להפטר מזה כי כל הזמן סביבי צצים עוד ועוד גירויים השוואתיים כאלה שגורמים לי לחוש נחיצות. באופן איירוני השיא של תחושות הנחיתות הללו היה מול הפסיכולוגית לשעבר וזה היה מזעזע. היא באמת הייתה מוצלחת בקנה מידה אובייקטיבי מכל מיני בחינות. חיצונית,אקדמית, מצב סוציואקונומי גבוה.. לא כיף לי. אני רוצה להיות מסוגלת לתפקד רגיל ובאופן יעיל, ללמוד דברים חדשים, להתפתח גם אבל כל הזמן שרואה פערים מרגישה את התחושות האלה ננעצות והכל בי מתקפל וחווה יאוש ונחיתות ואין לי גאווה בעצמי. אני צריכה לכבד את עצמי יותר. ודווקא מתי שיותר מתחכחת באנשים ורואה פער ברמות תפקוד/ניסיון חיים/הישגים זה גורם לי להרגיש חוסר ערך ועצב עמוק כזה. קיומי עמוק,שקשה לסבול. מישהי דתיה אמרה לי שזאת מחלה של אגו ואני צריכה לעבוד על המידות ולהודות לבורא עולם על מה שיש.. לשמוח בחלקי. אני לא מצליחה כ"כ ליישם גישה כזאת. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולדעת לתבוע דברים לעצמי (כמו כסף למשל, ולהיות עם בטחון מול אחרים) למה זה כל כך קשה? נמאס להיות במצב שהשכל מבין הכל אבל הרגש במעגלים משלו. אני רוצה להצליח להתמודד בכוחות עצמי ולהיות גאה בי. איך עושים סוויצ' ככה שיחזיק לי מעמד ולא יכנס יאוש ברגע שיעבור לידי מישהו שמסוגל למשהו שבשבילי מפחיד/קשה?

אודי, בדיוק אני קוראת עכשיו את הדיון בנושא של הכמיהה לחיבוק מהמטפל, גם אני הייתי מטופלת, וזה היה לפני שנים, ולא זכור לי שאי פעם כמהתי לחיבוק כל שהוא מהמטפל שלי, ולא שהייתי טיפוס מחובק במיוחד בילדותי (אם בכלל..)אני חושבת שאם המטפל היה מחבק אותי , הייתי קוברת את עצמי מבושה ואולי אפילו נוטשת את הטיפול... אני מתחילה לחשוב שאולי אני זו ה"לא בסדר" בשל ההעדר של אותה כמיהה לחיבוק... אני מרגישה שחסר לי קצת הסבר בעניין הזה, על התגובות השונות (וההפוכות) של כל אחד מאיתנו, למרות שמדובר ברקע די דומה. ואגב, אני לא מתנזרת מחיבוקים, המגע הזה נעים לי כשמדובר באנשים שאני אוהבת. תודה אודי. וליל מנוחה מריקי. .

כתבתי הודעה.. לא ברור אם הגיעה.. כי מיד אח"כ נמחק לי השם.. כמה סמלי..תחושת מחיקה.. אני כאן? או רק מדמיינת?????? מה קורה לי אודי?? חושבת שהכל בחלום.. ורק צריכה להתעורר ממנו.. והכל יסתדר.. סיוטטט

כל פעם אתה מבקש ממני הסבר.. ואני מסבירה וכך עובר לו עוד שבוע.. ואתה מבקש הסבר על ההסבר.. אני לא יודעת יותר מזה.. להזכירך חיה-מתה.. מה לא מובן?..לכאורה חיה.. אבל רק לכאורה.. אבל בפנים מתה.. כי איבדתי את חיי..לא השגתי כלום..

הי מיקה, אני קוראת אותך וחושבת לי בעצב, על ילד קט, שאך זה רוכש את השפה והדיבור. הראש כבר יודע ומבין למה הוא מתכוון, אצלו זה מדויק וברור, אבל קצת חסרים לו כלים להעביר את המסר לצד השני. הוא מנסה כמיטב יכולתו באופן חוזר, הוא כבר צועק אפילו, כשאין זה מקדם למרבית הצער, אך נותר מתוסכל שוב, ושוב, ושוב. והכאב מייסר. אותו ילד מצפה לאיזה מבוגר גדול שינסה למצוא בשבילו מה הוא צריך. הוא אולי מחפש את המבוגר שיציע לו כל מיני רעיונות, אולי אחד מהם יתאים. תר אחר מי שיציע ולא יוותר גם אם תינתנה תשובות שליליות בזו אחר זו. כמה יהיה מאושר ותנוח דעתו באם יצליח להיות חיבור-קישור טוב ותהיה קליעה למטרה. הנה, הוא נעזר. אבל באיזשהו מקום הוא גם לומד עם גדילתו והרחבת עצמאותו, שייטב אם הוא עצמו יעשה במקביל מאמץ למצוא את הלינק בפנים. אנסה להציע מילים מעולמי. יש לי בסה"כ רעיון אחד קטנטן בהקשר לדברייך, ואני חושבת גם שמה שפתח לי פתח גדול יותר אלו גם מילותייך הנוספות בסוף הודעתך זו - המילים שמדברות על הישגים דלים כנראה מכפי שניתן היה לצפות שיהיו. אליהן מצטרף גם הדיבור של הרגשת הבלבול מציאות-חלום. אני רואה זאת כרמת חרדה גבוהה. מיקה יקרה, ואני אומרת גם לעצמי - מה שהשגת, מעט ככל שיהיה, הוא מה שיכולת מבחינת תעצומות הנפש עד הלום, וההשוואות, באם ישנן, שמציבות רף גבוה מידי, כנראה לא תורמות כאן ממש לבנייה. את משתמשת בביטוי 'איבדתי את חיי', ואני חושבת שאין זה מדויק. אולי התקלקלו הרבה שנים, אבל יש עוד. נכון, כנראה, שזה לא כמו פעם, לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור וזמן חלף, ועדיין סביר שיש עוד כמה שנים קדימה, ולא חייבים להכניס גם אותן למעגל ההרס. הרשי לי להאמין שיש לנו עוד בחירה הנוגעת לעתיד, הגם שנהיה פחות פשוט עם השנים. אולי מעט ומאוחר טובים יותר מלא-כלום ומאום לתמיד? מכירה מעולמי את התחושה שלמרות שפיזית אני בחיים אני כאילו מרחפת מלמעלה כרוח וכך מתבוננת על העולם. זה קורה כי רב ההרס שם במציאות, רב מאד, ונורא מדכא לראות את עי-החורבות ממש בעיניים. כל-כך נורא שמנסים לעשות הכל כדי לא לגעת שם. לצערנו, זה לא כל-כך הולך כי בסוף מקבלים מכת מציאות, וגם התלות מזכירה את עצמה, ובגלל שפחות מוכנים אליה, כי "חיים מלמעלה" הערעור אז גדול מאד. חשבתי על כך שאולי יש כאן גם סוג של חיים כפולים – את מסתירה מעצמך את מה שכן עובד וחי, מעין עושה שקר בנפשך. מורכב. אולי משהו ממילותיי ידבר אלייך. בכל אופן, תשומת לב קטנה ממני. שלך בתקווה, סוריקטה

אמנם לא אלי הפנית את המילים הטובות, אבל הן דיברו גם אלי. מאד... אני מאמינה, שגם אם לא רוחות רפאים או "עיי-חורבות", לכל אחד יש בית קברות של כל מיני חלומות/רצונות/תקוות/בחירות... תודה על הדברים. הוי, כמה קשה ליישם...

ך, ו... שוב הותרת אותי ללא התייחסות ממך... כתבת בכותרת של תשובתך אלי מה 7/8 "של מי הכשלון"... עניתי.. ציפיתי ו/או גם קיוויתי שכן תענה לי שוב. לא ענית. האם ב"מכוון" כי בעצם אין לך מה? או שמא בשגגה? בכל מקרה, זה בסדר... הקשר הקצר ( בסה"כ 3 שבועות) נגמר. הוא העמיד לי תנאים כי הוא מאוהב בי, ואני אמרתי שעלי לחשוב. הוא זעם וגם נפגע שלא עניתי ישר כן. ולמחרת בבוקר שלח לי סמס שהוא מבקש שלא אצור איתו יותר קשר בשום צורה...כנראה כואב לי. כואב גם לי. בסה"כ מזה המון זמן לפגוש מישהו שנמשכתי אליו מאד ושבסה"כ "מתאים" לי, עורר בי תקווה שאולי סוף סוף "הגיע זמני".. אך לא יכולתי להענות לתובענות שלו. בעיקר ללחץ מצידו. הפסיכולוגית "שלי"( ה"מחליפה"....החלפתי לה כינוי:-)), כרגע בחופש. בחו"ל. וכך קשה לי יותר. הוא מילא המון זמן בחיי. כמעט כל יום נפגשנו ועשינו משהו... כבר הכרתי את חבריו וחלק ממשפחתו. באיזשהו מקום זאת גם הייתה הבעייה מצידי.. גם היא הסכימה איתי שהוא מאד מאד מהיר.. ואני איטית. ( ושוב- לא בקרבה הפיזית.. כי שם הדברים התנהלו בקצב המתאם לשנינו והייתה התאמה מאד טובה מבחינה מינית..). טוב, חשפתי אולי יותר מידי.. זה מביך.. הוא חסר. והיא חסרה. בסה"כ זה נגמר סופית רק לפני פחות משבוע... והיא כרגע בחו"ל. אגב- גם לקודמת אני עדיין מתגעגעת. אלא שהבחור פשוט גרם לי לפתע להתעסק נטו בעצמי. ולהפסיק כמעט לגמרי להתעסק בה. ועכשיו?.... היא שוב "חזרה" מעט לראשי. טוב לי עם "החדשה"... אך "לעבד את הפרידה"- מה זה אומר אודי? היא( הקודמת) אמרה לי שאצטרך לעבד את הפרידה בטיפול החדש שלי כדי שלא יקרו לי אותם דברים שוב ושוב... ( כמו מה שקרה איתה למשל)... אני לא חושבת שממש עסקנו ב"עיבוד הפרידה" אני וה"נוכחית". וואו... אני מוצפת. קשה לי כשהיא בחופש. והיא דווקא סימסה לי כבר פעם אחת. ממש יפה מצידה. נכון אודי?

שבוע מבורך שיהיה לנו עם הרבה עצים וענפים מסתעפים האדם הוא עץ השדה ....... שלכם , הילה

נזכרתי לפתע בסיפור "העץ הנדיב" ונתעצבתי. ואז חשבתי לי שההודעה שלך מונעת ממנו להיות הגדם העצוב שהוא בסוף. את מחזירה לו כוחות ותקווה שיצמיחו כל פעם אניצים חדשים. (מעניין, האם אודי הוא העץ או הגנן?)

ההודעות שלי לא מובנות.....אנסה להסביר........ אודי, לא מספיק שלקחו ממני את הניהול שלחו אותי לטיפול קבוצתי מהעבודה, הם לא יודעים שאני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. ועכשיו המטפלת שלי אומרת שאלך לטיפול הזה ואז זה לא בריא 2 טיפולים במקביל ואצטרך לעזוב אותה.. לכן כתבתי שהיא מוותרת עליי......לא רוצה לעזוב אותה, לא רוצה לספר בעבודה שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים....ממש רוצה להשאר איתה!!!!!!!!!!! האם זה כל כך נורא ללכת ל2 טיפולים? מרגישה שחייבת ללכת לטיפול מהעבודה....האם בכלל מותר להם לאלץ ללכת לטיפול? אוףףףףףףףףףףףףף לא יודעת כלום......האם רוצים בכלל בטובתי? אני בלחץ מהכל.......מרגישה ש"עלו" עליי שאני אדם לא שפוי........ועכשיו עם קבלות........אוףףףףףףף ואתה אומר שאתה לא לועג עליי כשאתה אומר שאני ממש רכבת הרים??????איך לא אהיה?????????אוףףףףףףףףף

נכון..זה מה שגם היא אמרה....דרך העבודה זה ממש מסובסד, כמעט חינם. איתה זה יקר יותר מן הסתם...אפילו שהיא דרך קופ"ח שזה מחיר שווה לכל נפש. קשה לי לפנות לממונה עליי ולומר שאני כבר בטיפול.. כי אם אני כבר בטיפול אז הוא נכשל ממש......אם היא שולחת אותי....אוףףףףףףףףףף זה קורץ הטיפול החינמי הזה.אבל איך אעזוב אותה????????? כי דרך העבודה זה זול......לא ספרתי לבעלי.זאת בעייה כי הוא בכלל לא יבין כלום.........הוא כמובן יהיה בעד הזול.....האם הזול יעלה לי ביוקר?????????

הי אודי, למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר כאן בשני טיפולים מקבילים זהים, אלא בשילוב של טיפול פרטני וטיפול קבוצתי. אז מה רע? טיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל. אז למה לא לשלב, בתיאום עם המטפלת, כמובן, ולא מאחורי גבה? אני עצמי בעלת נסיון בהליכה לשני מטפלים במקביל, ואפילו, שומו שמים, בלי ליידע את המטפלת הקבועה. אמנם לתקופה מוגבלת, אבל חשתי היטב כמה בלבול זה יוצר. איכשהו, נראה לי שפה מדובר בשילוב שונה, שיתכן ויהיה אפילו יעיל. אשמח לשמוע את דעתך, אודי.

אבל הרי אם הם ממליצים לך ללכת לטיפול, אך עדיין רוצים שתישארי איתם, האם זה לא אומר שלא מפריע להם שתהיי בטיפול? שזה בסדר שיהיו לך חולשות ותתמודדי איתן? האם ייתכן שאולי הם רואים גם את הצדדים השליליים בך ובכל זאת רואים יותר חיובי? הייתי שמה את הנקודה במשפט "עלו עליי שאני אדם לא שפוי" אחרי המילה אדם. מה שבהחלט בסדר, מיכל. אכן מבלבל ומכאיב, אבל בסדר.

אכן אני נשארת בעבודה.. בנתיים, לכי תדעי מה יהיה????? אני עכשיו בתור תפקיד אחר.. פחות נחשב .. אחר ...לא ניהולי רואים בי גם חיובי חבל שאני לא רואה בי חיובי :( אירוני תודה לך

באמת רוצה לחזור. מנסה לעצור את עצמי מלשלוח לה מייל בחזרה. יודעת שזה לא יעשה טוב. בטח לא עכשיו כשגם השניה בחופש ואני לבד ולא יהיה מי שיתמודד אותי בזה. אבל מצד שני רוצה דווקא כן לשלוח לה הודעה. רוצה להגיד לה שאני מבולבלת ושאני רוצה לחזור אליה. לא יודעת מה קורה לי, לא יודעת מה באמת רוצה ומה טוב בשבילי. אוף. למה ככ קשה? למה הן עשו לי את זה? לא יודעת מה לעשות. לא בטוחה שאצליח להחזיק את עצמי לא לשלוח הודעה עד שתחזור מהחופש ואחזור לטיפול (יותר משבועיים)

אולי אני באמת רוצה לחזור? אולי באמת הראשונה יותר טוב לי? אני בעצמי כבר לא יודעת. שלחתי הודעה קודם לפסיכולוגית הנוכחית (זו שבחופשה כעת, קבענו שאני לא שולחת הודעות ומותר לי להתקשר פעם אחת וזה רק בשבוע הבא). כתבתי לה שאני מנסה לעצור את עצמי ושאם היא לא תגיב אני אשלח מייל לראשונה שאני רוצה לחזור אליה.... היא טרם חזרה אליי ואני בכלל לא בטוחה שזה גם יקרה. סביר יותר שלא. ואודי מצאתי את הראשונה בפייסבוק ולמרות שהיא בכלל לא פעילה בו אני נכנסת כל הזמן, אפילו תמונה אין לה. זה יעבור? זה יירגע? אני רוצה לדעת שאני בוחרת נכון...

נזכרת בטיפול הפסיכולוגי שעברתי ואף אחד לא יבין איזה זוועה. רציתי דברים טובים לעצמי. בשביל זה הלכתי. בשביל זה שילמתי לה. במקום דברים טובים היא התייחסה בצביעות ואטימות, ביזתה אותי את כבודי כאדם רמסה את צלם האנוש ואנסה בכח פטרנליזם וגבולות על הנפש. היא בכלל לא דיברה אליי ברמה של בן אדם וזה נקרא טיפול פסיכולוגי. ג'פרי מוסייף מייסון אמר את האמת על התחום הזה. לא מבינה למה לכל הרוחות פסיכולוגית אנסה בכח על הנפש שלי תסכולים בכח. למה אין שופט צדק בעולם הזה? לי לא הסבירו מה זה טיפול פסיכולוגי!! לא הסבירו לי מה זה החיים האלה בכלל. לא בא לי להיות פה. דמעות.

אמא שלי הדפוקה התפוצצה עליי עם תלונות ועוררה בי הרגשה של סערת רגשית פנימית. דה ז'ה וו...

סתם שלפעמים בא לי שהיא רק תקשיב לחוויה שלי ותבין. רוצה לשתף מישהו לפעמים בשביל לא להרגיש לבד עם מעמסות ריגושיות, אבל היא מתחילה לדחוף עצות שכלתניות 'נכונות' וזה מעצבן אז שאני אומרת לה שלא בא לי לשמוע עצות שלה היא מתעצבנת עליי 'למה באת אליי אם ככה? אי אפשר לדבר איתך. אם לא מעניין אותך לשמוע מה יש לי להגיד אל תבואי לספר לי דברים' והיא אומרת את זה בעצבים וטון 'מתנכר'. הרבה אנרגיה שלילית..

לא מצליחה להבין מה הפואנטה של העולם הדפוק הזה. הגעתי לטיפול פסיכולוגי ובמקום לבוא לקראתי החריבו לי את הנשמה ואת התקווה. הרעילו לי את שמחת החיים עם 'הפחדת מציאות'. היא סיפרה לי איך ההורים שלי לא יחיו לנצח ואמרה לי בטון פטרנליסטי למצוא עבודה ולצאת מהבית. בלי רגע לחשוב שעם כושר השתכרות כמו שלי זה אומר להפוך להיות עבד של מעסיק כדי לשלם שכר דירה בסוף חודש... לא כולם כמוה וכל הרבה פסיכולוגים וכל מיני מנהלים ומנהיגים עושים עבודה עם משמעות חיים בדירת חמד או וילה פעמיים בשנה טיולים לחן"ל חיים טוב הכל טוב. יש משמעות. יש זהות מקצועית. יש הנאות... אני לא רוצה להיות פה. כנראה אני לא יודעת מה זה הנאות. מחייכת כלפי חוץ אבל בפנים סבל ונמאס . כמה אפשר להעמיד פנים. לחיות באפור. היא הרסה לי את החיים במקום לבנות אותם. היא אנסה לי על הנפש גבולות בכח. שמישהו יגרום לה לשלם. שכל האנשים שעושים דברים רעים בעולם הזה ימותו כבר. נמאס לי. אני שונאת את החיים האלה. אני לא מצליחה להעריך כלום. אז לפחות המתת חסד או משהו. כי אין טעם בחיים האלה. הם לא שווים כלום למי שלא מסוגל להנות מהם. והזונה הקלינית הבכירה אמרה לי 'ללמוד להסתפק' במה שהיא מעולם לא נאלצה ללמוד להסתפק בו. רק צביעות בכל מקום.

של קאמי? שם, לנוכח המגפה הפושטת בכל, אנשים מוצאים את המשמעות לחיים בעצמם ובמעשיהם. לשאלה למה לא להתאבד, קאמי מחזיר אותך לעצמך... יש גם את "המשל של סיזיפוס" שכתב, הגותי יותר. קאמי משווה את החיים לאותו סיזיפוס שעונשו היה לגלגל סלע אדיר במעלה הר רק כדי שיתגלגל חזרה למטה. חסר תכלית. על אף הראייה הזו את החיים, הוא מגיע למסקנה שיש למה לחיות. אך כמו שבודהה לא באמת מסביר לך איך, גם קאמי אומר - תעני את על השאלה. למרות החיבה שלך להסברים המסודרים יותר, אני ממליצה על "הדבר". האנושיות מתפרצת ממנו באופן מרגש.

כקוראת מצד רציתי לכתוב לך מספר מילים. אחרי "היי" גדול, לפעמים או אפילו בדרך כלל, באה הנפילה. הרבה פעמים חזרה מטיול ארוך ומדהים מעוררת תהיה, ירידת אנרגיה, מעין דכאון, כמו אחרי החתונה. אולי עוזר לדעת שככה זה ובסופו של דבר החיים חוזרים למסלולם. בנוגע לרכבת הרים של אודי, אני בטוחה שאודי יכול להסביר בעצמו אך בעיני זה, כפי שאני קראתי את זה , נכתב בהרבה חן וחיבה, כמעט ראיתי אותו קורץ תוך כדי הקלדה. צריך לזכור שהפורום הוא מדיה מוגבלת, לא רואים תמונה שלמה, לא רואים את המעברים, מה קורה בין נקודה לנקודה. קוראים הודעה :) והשניה :( והתחושה היא קצת כמו רכבת הרים. אל תשכחי שמקור הן נוצרו בשביל הכיף. שבת שלום.

הכינוי שלך נשמע כזה...מוזר, להחזיר קונטרה...דווקא מצחיק. נכון לא רואים את התמונה כולה.. ואכן המצב שלי לא משהו.....אבל בפגישה היום הייתה הקלה..תודה

האם טיפול גופני לא רגיש/מגע לא עדין בגוף של התינוק הרך בשנים המוקדמות בלי להתחשב באיתותים שלו ובלי להתייחס אליו כישות פסיכולוגית ולא רק 'גוף' שצריך לטפל בו מבחוץ, למרות שהוא עדיין לא מדבר ומתקשר מילולית.. האם סוג טיפול כזה זה משהו שעשוי לגרום מאוחר יותר בחיים לחוות מגעים בין אישיים גם ברמה הפסיכולוגית שלהם כפולשניים ונחשב ליטראומה מיניתי בעגה פסיכולוגיסטית?

אודי , יושבת לי בביתי , הרבה תסכולים חוויתי היום חוב ענק בבנק שהולך לרדת מחר ב 10 יום הדין אני קוראת לו והבוסית שלי איימה עלי היום שהיא תשלח אותי הביתה כי אחרתי ב 7 ד' והגעתי בלי חולצה תמיד אני מקדימה ב10 ד' ומוזמנת למסיבה ולארוחת שישי לחברים אבל לא יכולה לנסוע מכיוון שלא ניידת ואין כסף לנסיעות באאססה !! כן זה מה שזה אבל בעצם חושבת שהכל חיצוני הכסף הביקורת של הבוסית והמסיבה ..... אולי אצליח למצוא איזה אי שליו בתוכי ? וגם עוד 15 ד ' שיחת טלפון עם המטפל עד כאן , תודה שהיית איתי הילה נ.ב אודי שמתי לב למשהו אצלך .... שמקביל גם לפה וגם לסרטים שלך שראיתי לפעמים משהו בך ,בדברים שלך ,במבט שלך , נראה שאתה קצת ציני או לועג אני חושבת שזה לא במתכוון אבל זה משהו שאתה משדר. סליחה ......