פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, מותר לשמור על קשר גם אם לא אלך אליה יותר? בכל מקום אחר, אם נפרדים ממישהו, זה אפשרי. האם גם בטיפול? אתה היית מסכים למטופל שלך?

אודי מרגישה מוזר לכתוב פה בשנית. מרגישה קצת "נדחפת" למקום לא לי... כתבתי שעוברת טיפול בגלל פגיעה מינית ממושכת בילדות. לא מצליחה למצוא לי מקלט של שקט. מקום מפלט שבו אני יכולה להיות אני. מרגישה זרה אפילו לעצמי. מרגישה לא מובנת, לא ברורה, בלתי ניתנת לאהבה גם לא ע"י הפסיכולוג שלי. הפסיכולוג עסוק בטכניקות וקצת שוכח אותי...מרגישה שלא רואה אותי ואולי זו אני שלא רואה את עצמי......

אני מאבדת את הפוקוס, נהיית עייפה, יוזמת איזה שיחה רהוטה וחדה יום אחד ולמחרת נסוגה והכל בתוכי מתקפל וכאילו שוכח את האני של אתמול. מגע עם אנשים נהיה לפתע גירוי מעיק.. אני אגיד את זה בשפה פסיכולוגיסטית "אין רצף נורמלי בחוויית העצמי שלי" חשש הכל מתפרק לי. לא מחזיק. אפילו לשלוט באוכל לא מצליח לי ואני נאבקת להתמודד עם החיים והכל מוזר. מרגיש כמו להלך על כרעי תרנגולת.כלום לא זורם בקלות. לקפוץ לתוך אקט בפתאומיות אחרי שנים של המנעות חרדתית מדברים אבל אז להבהל ולסגת ולחשוב איזה מוזר זה בטח נראה כלפי חוץ. מרגישה מוזר בהרגשה שלי כאילו טלטלו את המח ומסתובב לי כבר הראש מהכל, לא יודעת איך לעכל, להתמודד.. אין כח להתרכז, להתמקד .. אין פוקוס. מה יש לי??? וזאת תקופה שאני עובדת משרה חלקית ואפילו התחלתי קשר עם מישהו אחרי התכתבות ארוכה ומפגשים חברתיים חטופים שם נפגשנו, בסוף יצאנו ביחד, סיפרתי לו על עצמי, התנשקנו, עכשיו הוא מנסה להתקרב אבל משהו בי לא יודע איך להתמודד עם הקשר הזה, כבר בא לי לברוח . הוא יוצר קשר ואני מתחמקת. מה עושים? איך 'מנרמלים' אותי כדי שאוכל להתמודד?

ערב טוב, אני בת 35 וסובלת מילדות מטריכוטילומניה. כבר שנים, און אנד אוף, אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי באמצעות שיחות, ומרוצה מאוד. איכות החיים שלי עלתה, בעיות רבות מתחילות להיפתר, השינוי ניכר בתחומים שונים בחיי. לשיחות הגעתי על רקע הצורך שלי לפתור בעיות עם המין השני. הטריכוטילומניה הוזכרה מספר פעמים אך לא טופלה. בנוסף, לעיתים יש לי תגובות חרדה כגון כאבי חזה או תופעת רנו, אך זה קורה פעם בכמה חודשים. רציתי כעת גם לטפל בטריכוטילומניה, והמטפל שלי הפנה אותי לטיפול CBT. כשפניתי למטפל CBT, נאמר לי שלא אוכל להתקבל לטיפול משום שלא מומלץ לשלב שיחות עם CBT כיוון שהדבר יכול לגרום לבלבול אצל המטופל ונחשב כשילוב שאינו אפקטיבי. אותה תשובה נאמרה לי על ידי שני מטפלים שונים. כעת, אני מתלבטת מה לעשות. אני מרגישה נהדר בטיפול הפסיכולוגי וחבל לי להפסיקו כדי להתחיל טיפול CBT, אולם יחד עם זאת הטריכטילומניה זוקפת ראשה ביתר שאת בשנים האחרונות ואינה נותנת לי מנוח. ואני סובלת. אשמח לדעתך. ערב טוב.

שלום רב אני רווקה בת 35.העניין הוא שכשאני מכירה בחור ,אני אוהבת קשר צפוף יחסית,כלומר הרבה טלפונים,תשומת לב ולהיפגש כמה פעמים בשבוע,יש גברים שהכרתי שאכן זה התאים להם ויש כאלה שלא,אני רוצה לדעת אם זה משהו שאני אמורה לשנות?משהו לא תקין?שזה לא בסדר שאני ככה?וזה הצורך שלי,מרגישה שאני לא יכולה אחרת(כי כבר ניסיתי להילחם בזה...

כל כך חיכיתי לתשובתך..לתשובה מרגיעה.. מעודדת..וקיבלתי תשובה..שגורמת לי לבכות...למה הייתי צריכה לחשוף.. להתאמץ להיות מובנת..אם זו התשובה שזכיתי לה..... שכל עובר אורח שלא מתאמץ..יגיד לי שזה מדכא..ומה אני אמורה לעשות עם זה?....ואתה עמוס..ואתה אולי שחוק.. ואולי באמת לא חייב...אבל זו לא תשובה שלך..אלא של מישהו עייף....שנמאס לו..

הי אודי, התעוררתי לשאול בעקבות מה שהעלתה מיכ בנושא טיפולים מקבילים. למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר על שני טיפולים זהים במהותם, אלא על טיפול פרטני במקביל לטיפול קבוצתי. הרי ברור שטיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל, אז למה לא לשלב את שניהם? חלילה לא מאחורי גבה של המטפלת, אלא בשיתוף ובשקיפות מלאים, ולזמן קצוב. אודה ואבוש, אני עצמי למודת ניסיון בטיפול מקביל, שהתנהל, שומו שמיים, תוך הסתרה מלאה. היטב אני יודעת כמה בלבול זה יוצר, אף על פי שמראש דובר על זמן מוגבל (אגב, אמנם עברו כארבע שנים מאז, אבל עדיין לא "התוודיתי" על מעללי באוזניה. ולא, אני בשום אופן לא חיה בשלום עם ההסתרה הזו...) אבל מיכ מציגה מצב שונה, שבשילוב ובתיאום נכונים עשוי להיות אפילו יעיל. בקיצור, אני לא חושבת שהתשובה היא "לא" פסקני, אבל אשמח לשמוע את דעתך.

חבל, אודי, לא הצלחתי להשתכנע... אני עדין חושבת שאפשר להעצים את האפקט הטיפולי מכיוונים נוספים, במקום להצטמצם רק בו. למעשה, בחיים יש דברים נוספים שעלולים לשמש "כלי לניטרול הקושי שעולה בטיפול": שיחה עם חברים, לדוגמה, או חוג מדיטציה, או אפילו קשר רומנטי... [כרגע אזלו לי הרעיונות]. אם, למשל, אני נמצאת בטיפול, ובמסגרת לימודי התואר חייבת להשתתף בקורס-סדנה קבוצתית (מצב שחוויתי, אגב) – אני יכולה לשבת שם בלי ליטול חלק פעיל בתהליכים הקבוצתיים, מתוך נסיון להמנע מניטרול קשיים שעולים בטיפול שלי. מאידך, אני יכולה להשתתף, לקבל תובנות חדשות, להביא אותן לחדר הטיפול (וגם את זה עשיתי, אגב), ובסך הכל לצאת נשכרת. במילים אחרות, אולי אפשר לקרוא לזה ראש גדול. נ.ב. בלי קשר, הבחנתי שבתשובותיך אתה נוקט שלשה אופני פניה: למשתתפות הקבועות "הי +שם הפונה", לכותבים מזדמנים "שלום +שם הפונה", ואילו לכותבים בעלי כינוי שלא נשמע כמו שם סטנדטי "שלום" בלבד. טיפשי שפרט כזה צורם לי. כנראה הושפעתי קצת מאווירת ה"התיילדות" ששורה כאן בפורום לפעמים :-) יכולתי לסיים ב "שלך באהבה/בחיבה/בהערכה/בידידות, קוראת" כדי להמחיש שאפשר להפיח חיים ואנושיות גם בכינויים סתמיים ושמות חסרי משמעות, אבל נראה לי שאפשר לוותר על החלק הזה. אחרי הכל, כולנו אנונימיים, עם שם או בלעדיו.

אודי, הי, אני חושבת שאולי לפעמים חלקנו מנסה להשתמש בפורום כ'כלי' כזה... לתפיסה זו שהזכרת, מה טוב שאין נענים כאן תדיר להזמנות כאלה. ברור שקל יותר להיות בולע אש, מאשר להיות גם פסיכולוג וגם מנהל פורום פסיכולוגיה :-) סוריקטה

אודי שמרתי על עצמי ולא עליתי על טרמפ מאוד מאוד מפתה וואו זה היה קשה עכשיו אני מחכה לאוטובוס. שאני לא יודעת מתי הוא יבוא אוףףףף

אודי הלכתי לאיבוד

הי אודי, שאלת אותי (כצפוי) על הסליחה... (לא כתבתי זאת כדי שתשאל.. זה היה מן הכרח כזה למרות שידעתי שכך תגיב..). מה עשיתי? הייתי...משהו שלא לגמרי נוח לי אתו... אז נראה לי שכדי להגן על עצמי מעצמי ואולי מתגובה (שנכתבת או אינה נכתבת) של הקורא נראה לי שזה מן מנגנון הגנה כזה לומר מראש סליחה... וכך "לבטל", להגביל, להנמיך, לשים במקום, להתנגד לעצמי תוך כדי ? יכולה אם כך לסיים כל הודעה שלי ב"סליחה אודי", מעין חתימה כזו... סליחה אודי ;) (בקריצה וגם קצת באמת, אבוי) גילת ...

אזהרה: הודעה די ארוכה, די נוראית, ודי לא מובנת. מתנצלת על כך מראש. אודי, וואו, התגובות שלך הפתיעו אותי ... גם בהודעה הקודמת שכתבת בכותרת "מה עשית"? וגם בזאת "איך אפשר לסלוח"... ובפנים "מה היית, מי היית"... זה הרגיש לי קשה מאד... כאילו אתה מאשים אותי...ואומר לי באמת אי אפשר לסלוח...באמת עשית... דבר ראשון ברמה ה"מציאותית" יותר לפני שאני צוללת לי... נראה לי שאולי לא הבנת אותי, כי נראה שאתה מחפש משהו קונקרטי? לא "עשיתי" שום דבר... אני יודעת שכתבתי פה כמה דברים רעים לאחרונה , אז אולי אתה חושב שיש לי עוד כמה "שפנים בכובע"... כמה מוזרה המדיה הזו... לא עשיתי משהו מסוים. לכאורה התנצלתי על האופן בו אני מופיעה כאן וקשה לי איתו , מרגישה מטרידה/ חלשה ועוד ..ולכן מרגישה צורך להתנצל בפני עצמי ובפניך... (אולי זה עדיין לא ברור?) אולי התוכן של הודעתי גרם לך להגיב כך? שכתבתי שאני מכחישה? יש לי צורך מגוחך קצת להתגונן ולומר שאני לא מכחישה/ מסתירה איזה משהו נוראי... לא בורחת מהמשטרה על איזו עבירה... "סתם" "רק" מתכחשת לעולם הנפש שלי, לא מטפלת בעצמי, ממשיכה להתקדם למרות שסביר שאני צריכה להיעצר ולבדוק מה קורה...משהו כזה... אבל מעבר לזה, אודי, ההודעה שלך טלטלה אותי וזרקה אותי לכל מיני מקומות... הרגשתי כאילו אתה שואל אותי על כל החיים שלי...לא שואל – מאשים, מעמיד למשפט... (וזה לגמרי לא קשור אליך כבר. הרחקתי לכת). וזה ששמת את זה כך בכותרת... היו זמנים, בהם היה רלוונטי לשאול אותי שאלות כאלו... רלוונטי לי לשאול את עצמי... מה עשית... מי את... לדרוש ממני סליחה.... פיצול בתוך עצמי, פעם הוקרן גם החוצה, שיקרתי גם לסובבים אותי... ועכשיו כבר ל א ! ! אבל אולי עדיין לא סומכת על עצמי? לא יודעת אם אני יכולה להאמין לי? שואלת את עצמי- האמנם כבר לא? אולי אני עדיין משקרת? אולי יצרתי משהו שהוא בכלל לא אני... לא ברור לי מי בדיוק אני...בלבול... מאיפה באות התחושות ולמה חשוב לי להגיד שאני אף פעם לא שיקרתי כאן...ולא החלפתי זהויות בתוך/ מחוץ לכינוי שלי . ואני גאה בעצמי על כך בהתחשב בעבר שלי... (לצערי..). אפילו כתבתי כמה דברים סופר אמיתיים לאחרונה... מצד שני... ברמה הדקה יותר לפעמים לא יכולה לסמוך על הלכי הרוח שלי – כל הודעה שכותבת לפני שאני שולחת אני שואלת את עצמי, למה כתבתי...והאם כנה... ומפקפקת גם בהצדקה שלי לבקש עזרה...ברור לי שאני צריכה...השאלה היא ...על מה... בודקת עם עצמי מה באמת מרגישה ולמה, אולי לא באמת מרגישה כך ואם לא אז מה גרם לי לכתוב... יש פערים בין פה לבין המציאות, וזה לא אומר שמה שנכתב אינו אמיתי. כך גם אמרת אתה "לפעמים יותר אמיתי מבמציאות" . הבעיה היא שהפערים האלו אצלי מתחברים לי גם למקומות אחרים, ואני צריכה לעשות סדר לעצמי להפריד איזה פערים הם מהסוג הזה, ואיזה מההוא... אז אולי גם בגלל זה מבקשת סליחה? אני מתנחמת בכך שאולי כמה מהודעותיי האחרונות כולל זו , מתקרבות למדי להיות אמתיות ומדויקות. (סגירת מעגל- מתחבר לי קצת עכשיו להודעה הראשונה ראשונה שכתבתי פה בפורום...אולי סימן שאני יכולה כבר ללכת...) אני מרגישה שלא מצליחה להבהיר לעצמי ולך כ"כ וזה די מתסכל... אבל זה מסובך, וזה מספיק, נחשפתי כבר דיי ואולי יותר מכך. [ודרך אגב, אם כבר כנות אז אולי עד הסוף...הלילה , אחרי שקראתי את הודעתך שטלטלה אותי, חלמתי שכתבת לי הודעה מתנכרת ונוזפת בסגנון "חשבתי/אני מקווה שאת כבר בטיפול. כל הזמן הזה שאת כאן...כבר אמרתי לך מההתחלה..." משהו כזה...ובבוקר לקח לי זמן להבין שזה היה חלום]. לא יודעת כבר כלום, לא יודעת אם יש לי באמת משהו להתנצל עליו אם אין, אם אני סתם רודה בעצמי כשמרגישה צורך להתנצל פה כל הזמן, או לחילופין – שזה מגלה משהו עמוק שבאמת איני צריכה לכתוב כאן וזו רק רמאות עצמית אני לא יודעת כבר כלום... אתה יודע מה לפחות כן? יודעת שבכל מה שכתבתי עכשיו, ועוד בכינוי שלי, איני מפקפקת. בכל השאר – כנראה שכן, בעצמי בכלל, ואולי גם לכן אני נאלמת במציאות? [גם הרגשות קצת נעלמים לי. אדישות שכזו. קהות חושים. כך אומרת לולה ציפרולה השחקנית ב"יש ילדים זיגזג": "מקצועות שעוסקים ברגשות של בני אדם הם המקצועות הכי מסוכנים... אולי קל יותר להיות לוליין? או בולע אש? או מטפס הרים? הגוף, הגוף מדבר בשפה אחת תמיד . הגוף ישר. לא משקר... אבל מי שכל חייו עושה שימוש ברגשות שלו כדי לגרום לאחרים להרגיש , להתרגש, הוא עלול לאבד את הרגשות בעצמו...." (התלבטתי אם לכתוב זאת, לא יודעת איך זה יובן...)] יכול להיות בהחלט שההודעה ממש לא מובנת... (ואולי גם עדיף שכך... זה די זוועה מה שכתוב... ) אבל אל תשאל... כי כשאתה שואל אני עונה...ודי, מספיק לי... ואולי סתם מתוסבכת לשווא. (כמעט יכולה לחתום בשמי).

גילת יקרה, חשבתי על כך שישנם כל מיני סוגים של סליחה. וחשבתי על כך שהסליחה שאת משתמשת בה מרגישה לי כדבר שנובע מתוך איזו תחושת אשמה גדולה ו'איומה'. והרי לא עשית מעשה חמור כזה, כך אני סבורה... ומתי מרגישים באשמה הזו? אולי כשמנסים לקחת אחריות גדולה מידי, אולי כשקשה לנו לקבל משהו בנו כחלק מאתנו ודוחים אותו. מפלצות אמרת... כן, יש בנו כאלה, אבל יש גם מעבר. לא רק. האם משהו ממה שכתבתי דיבר אלייך? היי בטוב, מקווה שהבהלה תקטן שיהיה יותר חיבור של ביחד ותבוא רגיעה ומנוחה, סוריקטה

אכן את צודקת במה שכתבת. אני מגיבה לך למרות שמפחיד אותי להעצים עוד את העץ הזה... רוצה להעלים ולהגביל אותו בדומה למה שכתבתי בהודעה עצמה. כן יש לי הרבה פחד וקושי להכיל את המפלצות שבתוכי, וקושי לתפוס מקום. לפעמים הרגשה כאילו כולי מפלצת אחת גדולה. למרות שלפעמים גם מודעת מאד לצדדים הלא-מפלצתיים שבי. אם כבר הגבת אליי, אנסה לספר לך עוד משהו. את כתבת למטה תגובה למיכל (בין כל התגובות היפות כ"כ שאת כותבת פה) ואני קראתי אותה, והרגשתי כאילו את מדברת עליי... את כתבת "עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה" יפה ונכון. ואני קראתי והרגשתי כאילו את כותבת לי את זה רק בהיפוך: "כדאי להרגיש כנראה בושה על היותך לא מטופלת, אי יכולתך להכיר בחולשות ובפגמים, שאינך מתפתחת, ומתמכרת לבושה". סוריקטה, אני מקווה מאד שאת מבינה שאין לך שום צורך לחוש כאן אשמה, זו רק החוויה שלי...פשוט החצנה של השוטר הפנימי הזה שלי... מעניין ש"עשיתי את זה" גם לאודי, "האשמתי" אותו שהוא מעמיד אותי למשפט , חלמתי שהוא כועס עליי... בכל אופן, מה שכתבת הוא יפה נכון וראוי להיאמר, גם אם כתבת אותו במחשבה עליי או על שכמותי. וגם לאמירה כזו יש להצליח להתייחס לא כאמירה כועסת ומענישה, כי אין סיבה להיענש על חולשות... (קל לומר, קשה מאד להרגיש). אני מקווה שאצליח קצת יותר לתת לשדים ולחולשות מקום, כמובן לצד הצדדים האחרים. (למרות שאני מרגישה עכשיו שוב קצת קושי לדבר על השדים בחיבה כלשהי אחרי ההודעה שכתבתי לאודי). אני מרגישה שיש בך הרבה עוצמה, ושהיא נובעת בדיוק מהיכולת הזו שלך. ואני שמחה בשבילך על כך. רק טוב, ותודה לך שהגבת, גילת.

איזה מילים יכולות להסביר את ההתחרפנות הזו? איזה מילים יכולות להסביר שקשה זה לא קשה אלה עוד מיליון יותר מזה? איזה מילים יכולות להסביר לי- אותי כשאני ככה???????

אודי ממש קשה לי שאני רואה סביבי אנשים שמסוגלים לעשות דברים שאני לא. שמבחינה תפקודית נראה שאין להם איזה מחסום או פחד משתק כמו שלי ואז בגלל שזה מכאיב ככה וגורם לי להגיש נחיתות ורע עם עצמי אז בא לי להתרחק מכל העולם ולשכוח הכל . לא לשים לב לאחרים ושלא ישימו לב אליי. גם מתוך תחושת הנחיתות הזה אני כל הזמן יורדת על עצמי וצוחקת עליי כאילו בצחוק למרות שמבינה שזאת התנהגות מביסת עצמי אני לא מצליחה באמת להפטר מזה כי כל הזמן סביבי צצים עוד ועוד גירויים השוואתיים כאלה שגורמים לי לחוש נחיצות. באופן איירוני השיא של תחושות הנחיתות הללו היה מול הפסיכולוגית לשעבר וזה היה מזעזע. היא באמת הייתה מוצלחת בקנה מידה אובייקטיבי מכל מיני בחינות. חיצונית,אקדמית, מצב סוציואקונומי גבוה.. לא כיף לי. אני רוצה להיות מסוגלת לתפקד רגיל ובאופן יעיל, ללמוד דברים חדשים, להתפתח גם אבל כל הזמן שרואה פערים מרגישה את התחושות האלה ננעצות והכל בי מתקפל וחווה יאוש ונחיתות ואין לי גאווה בעצמי. אני צריכה לכבד את עצמי יותר. ודווקא מתי שיותר מתחכחת באנשים ורואה פער ברמות תפקוד/ניסיון חיים/הישגים זה גורם לי להרגיש חוסר ערך ועצב עמוק כזה. קיומי עמוק,שקשה לסבול. מישהי דתיה אמרה לי שזאת מחלה של אגו ואני צריכה לעבוד על המידות ולהודות לבורא עולם על מה שיש.. לשמוח בחלקי. אני לא מצליחה כ"כ ליישם גישה כזאת. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולדעת לתבוע דברים לעצמי (כמו כסף למשל, ולהיות עם בטחון מול אחרים) למה זה כל כך קשה? נמאס להיות במצב שהשכל מבין הכל אבל הרגש במעגלים משלו. אני רוצה להצליח להתמודד בכוחות עצמי ולהיות גאה בי. איך עושים סוויצ' ככה שיחזיק לי מעמד ולא יכנס יאוש ברגע שיעבור לידי מישהו שמסוגל למשהו שבשבילי מפחיד/קשה?

אודי, בדיוק אני קוראת עכשיו את הדיון בנושא של הכמיהה לחיבוק מהמטפל, גם אני הייתי מטופלת, וזה היה לפני שנים, ולא זכור לי שאי פעם כמהתי לחיבוק כל שהוא מהמטפל שלי, ולא שהייתי טיפוס מחובק במיוחד בילדותי (אם בכלל..)אני חושבת שאם המטפל היה מחבק אותי , הייתי קוברת את עצמי מבושה ואולי אפילו נוטשת את הטיפול... אני מתחילה לחשוב שאולי אני זו ה"לא בסדר" בשל ההעדר של אותה כמיהה לחיבוק... אני מרגישה שחסר לי קצת הסבר בעניין הזה, על התגובות השונות (וההפוכות) של כל אחד מאיתנו, למרות שמדובר ברקע די דומה. ואגב, אני לא מתנזרת מחיבוקים, המגע הזה נעים לי כשמדובר באנשים שאני אוהבת. תודה אודי. וליל מנוחה מריקי. .

כתבתי הודעה.. לא ברור אם הגיעה.. כי מיד אח"כ נמחק לי השם.. כמה סמלי..תחושת מחיקה.. אני כאן? או רק מדמיינת?????? מה קורה לי אודי?? חושבת שהכל בחלום.. ורק צריכה להתעורר ממנו.. והכל יסתדר.. סיוטטט

כל פעם אתה מבקש ממני הסבר.. ואני מסבירה וכך עובר לו עוד שבוע.. ואתה מבקש הסבר על ההסבר.. אני לא יודעת יותר מזה.. להזכירך חיה-מתה.. מה לא מובן?..לכאורה חיה.. אבל רק לכאורה.. אבל בפנים מתה.. כי איבדתי את חיי..לא השגתי כלום..

הי מיקה, אני קוראת אותך וחושבת לי בעצב, על ילד קט, שאך זה רוכש את השפה והדיבור. הראש כבר יודע ומבין למה הוא מתכוון, אצלו זה מדויק וברור, אבל קצת חסרים לו כלים להעביר את המסר לצד השני. הוא מנסה כמיטב יכולתו באופן חוזר, הוא כבר צועק אפילו, כשאין זה מקדם למרבית הצער, אך נותר מתוסכל שוב, ושוב, ושוב. והכאב מייסר. אותו ילד מצפה לאיזה מבוגר גדול שינסה למצוא בשבילו מה הוא צריך. הוא אולי מחפש את המבוגר שיציע לו כל מיני רעיונות, אולי אחד מהם יתאים. תר אחר מי שיציע ולא יוותר גם אם תינתנה תשובות שליליות בזו אחר זו. כמה יהיה מאושר ותנוח דעתו באם יצליח להיות חיבור-קישור טוב ותהיה קליעה למטרה. הנה, הוא נעזר. אבל באיזשהו מקום הוא גם לומד עם גדילתו והרחבת עצמאותו, שייטב אם הוא עצמו יעשה במקביל מאמץ למצוא את הלינק בפנים. אנסה להציע מילים מעולמי. יש לי בסה"כ רעיון אחד קטנטן בהקשר לדברייך, ואני חושבת גם שמה שפתח לי פתח גדול יותר אלו גם מילותייך הנוספות בסוף הודעתך זו - המילים שמדברות על הישגים דלים כנראה מכפי שניתן היה לצפות שיהיו. אליהן מצטרף גם הדיבור של הרגשת הבלבול מציאות-חלום. אני רואה זאת כרמת חרדה גבוהה. מיקה יקרה, ואני אומרת גם לעצמי - מה שהשגת, מעט ככל שיהיה, הוא מה שיכולת מבחינת תעצומות הנפש עד הלום, וההשוואות, באם ישנן, שמציבות רף גבוה מידי, כנראה לא תורמות כאן ממש לבנייה. את משתמשת בביטוי 'איבדתי את חיי', ואני חושבת שאין זה מדויק. אולי התקלקלו הרבה שנים, אבל יש עוד. נכון, כנראה, שזה לא כמו פעם, לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור וזמן חלף, ועדיין סביר שיש עוד כמה שנים קדימה, ולא חייבים להכניס גם אותן למעגל ההרס. הרשי לי להאמין שיש לנו עוד בחירה הנוגעת לעתיד, הגם שנהיה פחות פשוט עם השנים. אולי מעט ומאוחר טובים יותר מלא-כלום ומאום לתמיד? מכירה מעולמי את התחושה שלמרות שפיזית אני בחיים אני כאילו מרחפת מלמעלה כרוח וכך מתבוננת על העולם. זה קורה כי רב ההרס שם במציאות, רב מאד, ונורא מדכא לראות את עי-החורבות ממש בעיניים. כל-כך נורא שמנסים לעשות הכל כדי לא לגעת שם. לצערנו, זה לא כל-כך הולך כי בסוף מקבלים מכת מציאות, וגם התלות מזכירה את עצמה, ובגלל שפחות מוכנים אליה, כי "חיים מלמעלה" הערעור אז גדול מאד. חשבתי על כך שאולי יש כאן גם סוג של חיים כפולים – את מסתירה מעצמך את מה שכן עובד וחי, מעין עושה שקר בנפשך. מורכב. אולי משהו ממילותיי ידבר אלייך. בכל אופן, תשומת לב קטנה ממני. שלך בתקווה, סוריקטה

אמנם לא אלי הפנית את המילים הטובות, אבל הן דיברו גם אלי. מאד... אני מאמינה, שגם אם לא רוחות רפאים או "עיי-חורבות", לכל אחד יש בית קברות של כל מיני חלומות/רצונות/תקוות/בחירות... תודה על הדברים. הוי, כמה קשה ליישם...

ך, ו... שוב הותרת אותי ללא התייחסות ממך... כתבת בכותרת של תשובתך אלי מה 7/8 "של מי הכשלון"... עניתי.. ציפיתי ו/או גם קיוויתי שכן תענה לי שוב. לא ענית. האם ב"מכוון" כי בעצם אין לך מה? או שמא בשגגה? בכל מקרה, זה בסדר... הקשר הקצר ( בסה"כ 3 שבועות) נגמר. הוא העמיד לי תנאים כי הוא מאוהב בי, ואני אמרתי שעלי לחשוב. הוא זעם וגם נפגע שלא עניתי ישר כן. ולמחרת בבוקר שלח לי סמס שהוא מבקש שלא אצור איתו יותר קשר בשום צורה...כנראה כואב לי. כואב גם לי. בסה"כ מזה המון זמן לפגוש מישהו שנמשכתי אליו מאד ושבסה"כ "מתאים" לי, עורר בי תקווה שאולי סוף סוף "הגיע זמני".. אך לא יכולתי להענות לתובענות שלו. בעיקר ללחץ מצידו. הפסיכולוגית "שלי"( ה"מחליפה"....החלפתי לה כינוי:-)), כרגע בחופש. בחו"ל. וכך קשה לי יותר. הוא מילא המון זמן בחיי. כמעט כל יום נפגשנו ועשינו משהו... כבר הכרתי את חבריו וחלק ממשפחתו. באיזשהו מקום זאת גם הייתה הבעייה מצידי.. גם היא הסכימה איתי שהוא מאד מאד מהיר.. ואני איטית. ( ושוב- לא בקרבה הפיזית.. כי שם הדברים התנהלו בקצב המתאם לשנינו והייתה התאמה מאד טובה מבחינה מינית..). טוב, חשפתי אולי יותר מידי.. זה מביך.. הוא חסר. והיא חסרה. בסה"כ זה נגמר סופית רק לפני פחות משבוע... והיא כרגע בחו"ל. אגב- גם לקודמת אני עדיין מתגעגעת. אלא שהבחור פשוט גרם לי לפתע להתעסק נטו בעצמי. ולהפסיק כמעט לגמרי להתעסק בה. ועכשיו?.... היא שוב "חזרה" מעט לראשי. טוב לי עם "החדשה"... אך "לעבד את הפרידה"- מה זה אומר אודי? היא( הקודמת) אמרה לי שאצטרך לעבד את הפרידה בטיפול החדש שלי כדי שלא יקרו לי אותם דברים שוב ושוב... ( כמו מה שקרה איתה למשל)... אני לא חושבת שממש עסקנו ב"עיבוד הפרידה" אני וה"נוכחית". וואו... אני מוצפת. קשה לי כשהיא בחופש. והיא דווקא סימסה לי כבר פעם אחת. ממש יפה מצידה. נכון אודי?

שבוע מבורך שיהיה לנו עם הרבה עצים וענפים מסתעפים האדם הוא עץ השדה ....... שלכם , הילה

נזכרתי לפתע בסיפור "העץ הנדיב" ונתעצבתי. ואז חשבתי לי שההודעה שלך מונעת ממנו להיות הגדם העצוב שהוא בסוף. את מחזירה לו כוחות ותקווה שיצמיחו כל פעם אניצים חדשים. (מעניין, האם אודי הוא העץ או הגנן?)

ההודעות שלי לא מובנות.....אנסה להסביר........ אודי, לא מספיק שלקחו ממני את הניהול שלחו אותי לטיפול קבוצתי מהעבודה, הם לא יודעים שאני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. ועכשיו המטפלת שלי אומרת שאלך לטיפול הזה ואז זה לא בריא 2 טיפולים במקביל ואצטרך לעזוב אותה.. לכן כתבתי שהיא מוותרת עליי......לא רוצה לעזוב אותה, לא רוצה לספר בעבודה שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים....ממש רוצה להשאר איתה!!!!!!!!!!! האם זה כל כך נורא ללכת ל2 טיפולים? מרגישה שחייבת ללכת לטיפול מהעבודה....האם בכלל מותר להם לאלץ ללכת לטיפול? אוףףףףףףףףףףףףף לא יודעת כלום......האם רוצים בכלל בטובתי? אני בלחץ מהכל.......מרגישה ש"עלו" עליי שאני אדם לא שפוי........ועכשיו עם קבלות........אוףףףףףףף ואתה אומר שאתה לא לועג עליי כשאתה אומר שאני ממש רכבת הרים??????איך לא אהיה?????????אוףףףףףףףףף

נכון..זה מה שגם היא אמרה....דרך העבודה זה ממש מסובסד, כמעט חינם. איתה זה יקר יותר מן הסתם...אפילו שהיא דרך קופ"ח שזה מחיר שווה לכל נפש. קשה לי לפנות לממונה עליי ולומר שאני כבר בטיפול.. כי אם אני כבר בטיפול אז הוא נכשל ממש......אם היא שולחת אותי....אוףףףףףףףףףף זה קורץ הטיפול החינמי הזה.אבל איך אעזוב אותה????????? כי דרך העבודה זה זול......לא ספרתי לבעלי.זאת בעייה כי הוא בכלל לא יבין כלום.........הוא כמובן יהיה בעד הזול.....האם הזול יעלה לי ביוקר?????????

הי אודי, למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר כאן בשני טיפולים מקבילים זהים, אלא בשילוב של טיפול פרטני וטיפול קבוצתי. אז מה רע? טיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל. אז למה לא לשלב, בתיאום עם המטפלת, כמובן, ולא מאחורי גבה? אני עצמי בעלת נסיון בהליכה לשני מטפלים במקביל, ואפילו, שומו שמים, בלי ליידע את המטפלת הקבועה. אמנם לתקופה מוגבלת, אבל חשתי היטב כמה בלבול זה יוצר. איכשהו, נראה לי שפה מדובר בשילוב שונה, שיתכן ויהיה אפילו יעיל. אשמח לשמוע את דעתך, אודי.

אבל הרי אם הם ממליצים לך ללכת לטיפול, אך עדיין רוצים שתישארי איתם, האם זה לא אומר שלא מפריע להם שתהיי בטיפול? שזה בסדר שיהיו לך חולשות ותתמודדי איתן? האם ייתכן שאולי הם רואים גם את הצדדים השליליים בך ובכל זאת רואים יותר חיובי? הייתי שמה את הנקודה במשפט "עלו עליי שאני אדם לא שפוי" אחרי המילה אדם. מה שבהחלט בסדר, מיכל. אכן מבלבל ומכאיב, אבל בסדר.

אכן אני נשארת בעבודה.. בנתיים, לכי תדעי מה יהיה????? אני עכשיו בתור תפקיד אחר.. פחות נחשב .. אחר ...לא ניהולי רואים בי גם חיובי חבל שאני לא רואה בי חיובי :( אירוני תודה לך

באמת רוצה לחזור. מנסה לעצור את עצמי מלשלוח לה מייל בחזרה. יודעת שזה לא יעשה טוב. בטח לא עכשיו כשגם השניה בחופש ואני לבד ולא יהיה מי שיתמודד אותי בזה. אבל מצד שני רוצה דווקא כן לשלוח לה הודעה. רוצה להגיד לה שאני מבולבלת ושאני רוצה לחזור אליה. לא יודעת מה קורה לי, לא יודעת מה באמת רוצה ומה טוב בשבילי. אוף. למה ככ קשה? למה הן עשו לי את זה? לא יודעת מה לעשות. לא בטוחה שאצליח להחזיק את עצמי לא לשלוח הודעה עד שתחזור מהחופש ואחזור לטיפול (יותר משבועיים)

אולי אני באמת רוצה לחזור? אולי באמת הראשונה יותר טוב לי? אני בעצמי כבר לא יודעת. שלחתי הודעה קודם לפסיכולוגית הנוכחית (זו שבחופשה כעת, קבענו שאני לא שולחת הודעות ומותר לי להתקשר פעם אחת וזה רק בשבוע הבא). כתבתי לה שאני מנסה לעצור את עצמי ושאם היא לא תגיב אני אשלח מייל לראשונה שאני רוצה לחזור אליה.... היא טרם חזרה אליי ואני בכלל לא בטוחה שזה גם יקרה. סביר יותר שלא. ואודי מצאתי את הראשונה בפייסבוק ולמרות שהיא בכלל לא פעילה בו אני נכנסת כל הזמן, אפילו תמונה אין לה. זה יעבור? זה יירגע? אני רוצה לדעת שאני בוחרת נכון...

נזכרת בטיפול הפסיכולוגי שעברתי ואף אחד לא יבין איזה זוועה. רציתי דברים טובים לעצמי. בשביל זה הלכתי. בשביל זה שילמתי לה. במקום דברים טובים היא התייחסה בצביעות ואטימות, ביזתה אותי את כבודי כאדם רמסה את צלם האנוש ואנסה בכח פטרנליזם וגבולות על הנפש. היא בכלל לא דיברה אליי ברמה של בן אדם וזה נקרא טיפול פסיכולוגי. ג'פרי מוסייף מייסון אמר את האמת על התחום הזה. לא מבינה למה לכל הרוחות פסיכולוגית אנסה בכח על הנפש שלי תסכולים בכח. למה אין שופט צדק בעולם הזה? לי לא הסבירו מה זה טיפול פסיכולוגי!! לא הסבירו לי מה זה החיים האלה בכלל. לא בא לי להיות פה. דמעות.

אמא שלי הדפוקה התפוצצה עליי עם תלונות ועוררה בי הרגשה של סערת רגשית פנימית. דה ז'ה וו...

סתם שלפעמים בא לי שהיא רק תקשיב לחוויה שלי ותבין. רוצה לשתף מישהו לפעמים בשביל לא להרגיש לבד עם מעמסות ריגושיות, אבל היא מתחילה לדחוף עצות שכלתניות 'נכונות' וזה מעצבן אז שאני אומרת לה שלא בא לי לשמוע עצות שלה היא מתעצבנת עליי 'למה באת אליי אם ככה? אי אפשר לדבר איתך. אם לא מעניין אותך לשמוע מה יש לי להגיד אל תבואי לספר לי דברים' והיא אומרת את זה בעצבים וטון 'מתנכר'. הרבה אנרגיה שלילית..

לא מצליחה להבין מה הפואנטה של העולם הדפוק הזה. הגעתי לטיפול פסיכולוגי ובמקום לבוא לקראתי החריבו לי את הנשמה ואת התקווה. הרעילו לי את שמחת החיים עם 'הפחדת מציאות'. היא סיפרה לי איך ההורים שלי לא יחיו לנצח ואמרה לי בטון פטרנליסטי למצוא עבודה ולצאת מהבית. בלי רגע לחשוב שעם כושר השתכרות כמו שלי זה אומר להפוך להיות עבד של מעסיק כדי לשלם שכר דירה בסוף חודש... לא כולם כמוה וכל הרבה פסיכולוגים וכל מיני מנהלים ומנהיגים עושים עבודה עם משמעות חיים בדירת חמד או וילה פעמיים בשנה טיולים לחן"ל חיים טוב הכל טוב. יש משמעות. יש זהות מקצועית. יש הנאות... אני לא רוצה להיות פה. כנראה אני לא יודעת מה זה הנאות. מחייכת כלפי חוץ אבל בפנים סבל ונמאס . כמה אפשר להעמיד פנים. לחיות באפור. היא הרסה לי את החיים במקום לבנות אותם. היא אנסה לי על הנפש גבולות בכח. שמישהו יגרום לה לשלם. שכל האנשים שעושים דברים רעים בעולם הזה ימותו כבר. נמאס לי. אני שונאת את החיים האלה. אני לא מצליחה להעריך כלום. אז לפחות המתת חסד או משהו. כי אין טעם בחיים האלה. הם לא שווים כלום למי שלא מסוגל להנות מהם. והזונה הקלינית הבכירה אמרה לי 'ללמוד להסתפק' במה שהיא מעולם לא נאלצה ללמוד להסתפק בו. רק צביעות בכל מקום.

של קאמי? שם, לנוכח המגפה הפושטת בכל, אנשים מוצאים את המשמעות לחיים בעצמם ובמעשיהם. לשאלה למה לא להתאבד, קאמי מחזיר אותך לעצמך... יש גם את "המשל של סיזיפוס" שכתב, הגותי יותר. קאמי משווה את החיים לאותו סיזיפוס שעונשו היה לגלגל סלע אדיר במעלה הר רק כדי שיתגלגל חזרה למטה. חסר תכלית. על אף הראייה הזו את החיים, הוא מגיע למסקנה שיש למה לחיות. אך כמו שבודהה לא באמת מסביר לך איך, גם קאמי אומר - תעני את על השאלה. למרות החיבה שלך להסברים המסודרים יותר, אני ממליצה על "הדבר". האנושיות מתפרצת ממנו באופן מרגש.

כקוראת מצד רציתי לכתוב לך מספר מילים. אחרי "היי" גדול, לפעמים או אפילו בדרך כלל, באה הנפילה. הרבה פעמים חזרה מטיול ארוך ומדהים מעוררת תהיה, ירידת אנרגיה, מעין דכאון, כמו אחרי החתונה. אולי עוזר לדעת שככה זה ובסופו של דבר החיים חוזרים למסלולם. בנוגע לרכבת הרים של אודי, אני בטוחה שאודי יכול להסביר בעצמו אך בעיני זה, כפי שאני קראתי את זה , נכתב בהרבה חן וחיבה, כמעט ראיתי אותו קורץ תוך כדי הקלדה. צריך לזכור שהפורום הוא מדיה מוגבלת, לא רואים תמונה שלמה, לא רואים את המעברים, מה קורה בין נקודה לנקודה. קוראים הודעה :) והשניה :( והתחושה היא קצת כמו רכבת הרים. אל תשכחי שמקור הן נוצרו בשביל הכיף. שבת שלום.

הכינוי שלך נשמע כזה...מוזר, להחזיר קונטרה...דווקא מצחיק. נכון לא רואים את התמונה כולה.. ואכן המצב שלי לא משהו.....אבל בפגישה היום הייתה הקלה..תודה

האם טיפול גופני לא רגיש/מגע לא עדין בגוף של התינוק הרך בשנים המוקדמות בלי להתחשב באיתותים שלו ובלי להתייחס אליו כישות פסיכולוגית ולא רק 'גוף' שצריך לטפל בו מבחוץ, למרות שהוא עדיין לא מדבר ומתקשר מילולית.. האם סוג טיפול כזה זה משהו שעשוי לגרום מאוחר יותר בחיים לחוות מגעים בין אישיים גם ברמה הפסיכולוגית שלהם כפולשניים ונחשב ליטראומה מיניתי בעגה פסיכולוגיסטית?

אודי , יושבת לי בביתי , הרבה תסכולים חוויתי היום חוב ענק בבנק שהולך לרדת מחר ב 10 יום הדין אני קוראת לו והבוסית שלי איימה עלי היום שהיא תשלח אותי הביתה כי אחרתי ב 7 ד' והגעתי בלי חולצה תמיד אני מקדימה ב10 ד' ומוזמנת למסיבה ולארוחת שישי לחברים אבל לא יכולה לנסוע מכיוון שלא ניידת ואין כסף לנסיעות באאססה !! כן זה מה שזה אבל בעצם חושבת שהכל חיצוני הכסף הביקורת של הבוסית והמסיבה ..... אולי אצליח למצוא איזה אי שליו בתוכי ? וגם עוד 15 ד ' שיחת טלפון עם המטפל עד כאן , תודה שהיית איתי הילה נ.ב אודי שמתי לב למשהו אצלך .... שמקביל גם לפה וגם לסרטים שלך שראיתי לפעמים משהו בך ,בדברים שלך ,במבט שלך , נראה שאתה קצת ציני או לועג אני חושבת שזה לא במתכוון אבל זה משהו שאתה משדר. סליחה ......

אני מרגישה שאני בהכחשה מסיבית זה מפחיד אותי. (והכינוי שלי פה כבר מאוס עליי, כמו עצמי בעולם). [וגם, מה שיוצא כאן, חלקים מאד מסוימים, כ"כ שונה, אולי נראה נורא יותר, אולי סתם אחרת, ממה שבמציאות. לרדת למרתף, לשוחח עם המפלצת , בשפה של מפלצות. לשכוח את הבית בו היא מתגוררת, את שפתם של בני האדם. חלק מההכחשה כנראה. וסליחה, אודי. למרות שאתה בטח תשאל "על מה").

לא קיבלת את ההודעה שלי אתמול בערב? או שנמאס לך ממני?...

מישהו מוכן להסביר למעסיקה שלי שפה זה לא סין? אודי היא מצפה שאנשים יעבדו מהבית תמורת פחות ממינימום לשעה. הרבה פחות. היה לי קשה לשים לה גבול . עכשיו לא תהיה לי ברירה. אני לא שילמתי כל החיים למטפלים חוצפנים מאות שקלים כדי שבתור שכירה בסוף מעסיקים יתיימרו לנצל אותי ככח עבודה זול. אבל מה לעשות שאני בחורה רגישה ולא כל עבודה מתאימה לי. הנוכחית כן. אבל למה הניצול הדוחה הזה? זה בכלל לא חוקי אבל יש לה כסת"ח כי היא מחשבת זמנים לפי שיטה מגוחכת משלה שבכלל לא עולה בקנה אחד עם הזמן הראלי שלוקח לעבוד. אני לא הראשונה שמתלוננת על זה אבל המעסיקה בשלה. מחפשת פריירים שיסכימו לעבוד בתנאים כאלה לא משלמים ... איזה עולם דפוק זה. הולך להיות לי ממש קשה עכשיו להעיר לה על זה אבל כנראה שאין ברירה... מצד שלי לפסיכולוגים לא נראה שהייתה שום בעיה לגבות תעריפים שערוריתיים ולתסכל אותי בלי בושה.. מאיפה לכם היכולת הזאת להיות כאלה מניאקים ו'נפרדים'. גם אני רוצה! לא בא לי לאפשר שינצלו אותי ויחסירו ממני מה שאני זכאית לקבל. העולם כ"כ דפוק ועקום שזה מכאיב לי בנשמה. אולי די כבר??

הקשר הוא שבשני המקרים אנשים עם רמת מודעות יותר גבוהה משלי התיימרו לרכב על התמימות שלי ובמישרין או בעקיפין יוצא שהרוויחו מזה משהו. אבל התמימות מתה. עכשיו זה התור לי להשמיע קול ולא לשתוק מול עוול שעושים. בעולם מוסרי האחריות לא אמורה לרבוץ על מי שלמטה אלא על מי שלמעלה. אבל זה בסדר. הבנתי כבר שאנחנו לא חיים בעולם מוסרי ומי ש'אין אני לו' (אם אין אני לי מי לי) יאכל אותה הרבה יותר מאחרים..

לא להסכים שינצלו נויירוזות רגשיות שלי ובדרך זו למנוע ממני זכויות תעסוקתיות שמגיעות לי על פי חוק. מעסיקים חוטאים בכך כל הזמן. מנצלים חוסר מודעות של אנשים כל הזמן וככה מי שממקם את עצמו מלמעלה ממקסם את הרווחים שלו על חשבון אחרים. לאנשים אין בושה

אני רגישה. חושבת אפילו שאפשר להתייחס לזה כיתרון. כאב לי מאוד לשמוע שמישהי אמרה עלי שאני לא בריאה בנפשי. האם יש מישהו שאפשר להגיד עליו שהוא בריא בנפשו? שהחיים לא העבירו אותו מיני משברים או קשיים כאלה ואחרים שפגעו בנפשו?.. נפגעתי.. אודי, הייתי רוצה להיות פחות רגישה. להתמודד עם המציאות האכזרית בצורה יותר בריאה? שזה לא יזיז לי.. לא יעסיק אותי יותר מדי ויפגע בי עוד יותר כתוצאה.. תודה

אודי יקר, קראתי את תגובתך עם דמעות בעיניים...זה ריגש, הכאיב,.. תודה. היא אמרה שהיא לא מחבקת. אז אין אפשרות לקבל חיבוק . ומניסיון מר וארוך - גם תחנונים לא עוזרים אם זאת החלטת המטפל. אז אני קבצנית עלובה ...הכמהה לחיבוק אנושי עד כלות תודה על החיבוק שלך, אפילו שהוא ווירטואלי - הוא חימם את ליבי אודי, כשאתה רעב ומתבונן בתמונות בספר מתכונים, יש בזה משהו מרגיע. ...עצוב... וזהו, היא נוסעת... ועד סוף החודש לא תחזור... למי אכפת....? ממילא היא כמו רובוט.. לא מחבקת לא משדרת כל רמז לרגש כלשהו, מההזה מקצועית...!!! זיגמונד היה גאה בה!.. מראה למופת...! אתה מחבק את המטופלים שלך? (באופן פיזי) (בהודעה בתגובתך התעלמת משאלתי לגבי חיבוקי מטפלים -יש חיה כזאת?)

ו... אנימה יקרה, אוסיף גם, שיש להניח שבסבירות גבוהה מאד, בחירה זו של המטפלים אינה באה ממקום סדיסטי מכוון, או, מקום הבז לתלות וחולשה, כמו שאיזה חלק אולי-לא-כ"כ-צנוע בנו מושך להאמין. פשוט ישנה הכרה בפוטנציאל המורכב של החיבוק ובכלל טיפול. מה שכן, כמו שאת בוודאי כבר יודעת, את הרגשות העולים בך, בעיתוייהם, מעלים שם, והן מגלים לנו על תכננו עצמנו, חלקים בנו אנו. סוריקטה

אודי , המטפל אמר לי שיש לי אזורים נורא קשים ועקשניים שאני חושבת שהמטפל רק רוצה את הכסף שלי שאני לא חושבת שהוא רוצה בטובתי ושאכפת לו ממני ובכלל הפגישות האחרונות שלנו , בתחילתן , נראות כמו שדה קרב אודי , זה יתרכך מתישהו ??? יהיה בזה שינוי בכתמים העקשניים?? יש ספריי שיכול לטפל בהם לרכך אותם , למוסס ? הילה

הי הילה, מה שאני חושבת הוא, שעם השנים ועם טיפול עשויים לראות שחלקים נוקשים ודומיננטיים שעשו הרבה רעש קודם, תופסים פחות מקום בשלבים מאוחרים יותר, ואז מבחינים בכך שהרכים באים יותר לידי ביטוי. מעין איזון שמשתנה, או אולי מצב בו נושאי שלדות הפלדה מונחים לרגע בצד. נשמע מפחיד . אבל לאט לאט, בהדרגה ובטחון משהו יכול לקרות. יפה לראות זאת. מניחה, שקיים גם הקושי בהיותנו בני אנוש פגיעים. גם המטפלים הינם בני אדם וגם מתוך מקצועיות רבה הם מוגבלים במה שהם יכולים לחולל בנפשנו (וגם אז אנחנו צריכים להיות שותפים). אבל בטיפול טוב, גם אם מגלים צדדים כאלה שפחות מתגמשים (באסה, מה לעשות), לפחות מכירים אותם, יודעים שהם נוקשים שכאלה והם חלק מאתנו, וקצת, אולי קצת לומדים מה לעשות הלאה. אולי. מנסים, ומקווים לצאת בתחושה סבירה במהלכו של טיפול או חלק ממנו לפחות, אבל כנראה שבעיקר בסיומו, סוריקטה

שלום. אני בת 26 ,אמא ל4ילדים ,מנהלת צוות שירות . כבר כמה שנים אני נמצאת במצב שהוא לא נעים. כל פעם כשמעליבים אותי או פוגעים בי מתחילים לעלות לי דמעות בעיניים ואני לא מצליחה לשלוט בזה. זה מפריע לי בעיקר במהלך העבודה כשאני בשיחות עם קולגות או מנהלים ויוצא שנפלטת מילה כלשהיא אני מתחילה להרגיש שאני חנוקה ושהדמעות יוצאות ואני לא מסוגלת לדבר ולהסביר את עצמי אז אני פשוט יוצאת מהחדר וזה יוצר לי מצבים מאד לא נעימים. איך אוכל לטפל בעצמי -לעזור חעצמי להתגבר על זה?

את ההודעות לאחרים העלית...את זו דווקא המיועדת לך לא...לא יודעת למה...בסוף תכתוב שלא נקלטה במערכת???????? או שזה בגלל שאתה לועג לי על היותי "רכבת הרים"? הכי גרוע זה שנשלחתי לטיפול מהעבודה...לא רציתי שידעו שאני בטיפול אף אחד לא ידע והנה שולחים אותי לטפל. איזו אירוניה, כל העולם צוחק עליי.......החיים שלי מגוחחים :( אני מנציחה את הטפשות והאי שפיות שלי....... עצוב לי נורא.......כן נורא ולא מאוד.....כי זה נורא.......

הי מיכ יקרה, היו המון הודעות ולכן ה'בלגן' שעורר חרדות, נראה לי. אני חושבת שאנחנו צריכים להיזהר, מתוך הכרתנו את נטייתנו - כאשר מתגלה בנו איזה חלק 'קוקוריקו' לתפיסתנו כביכול, כדאי אולי שנשים לב אם איננו הופכים את כל כולנו ל'פסיכים על כל הראש' ועד הסוף. ולהבנתי, בכל אדם באשר הוא קיימים חלקים לא-משהו. בקיצור - אנחנו צריכים לנסות לזכור שיש חלק כזה, מה לעשות, אך יש גם הרבה חלקים בריאים לצדו, כך שיש לנו גם בחירה לא להיסחף עם ה'אי שפיות' כמו שקראת לכך, ולאו דווקא להפגין לראווה ובגדול את ה'מעוות'. עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה. מקווה שהחרדות תקטנה ושנרגיש כולנו יותר שליטה פנימית, סוריקטה

הכותרת היא זאת ש...עזרה לי...מעניין. העצמה, כן דרושה העצמה וכמו שהיא אומרת תמיד.. שמי שלא שפוי הוא זה שלא מבחין בין מציאות ודמיון..

(רציתי לכתוב חיבוקואב, אבל פתאום זה נקרא לי כמו חיבוק אוהב...) אני מסתכלת על החיבוקים שנשלחים כאן בפורום ומתקבלים בשמחה ולא מבינה איפה התקלקלתי. אפילו חיבוק וירטואלי שולח בי צמרמורת ובעתה. רק לא לגעת, בבקשה. בבקשה, לא לגעת. גם לא בחום. מרגישה סגורה בחיבוק, אין לאן ללכת והצד השני יכול להישאר ולחבק ולא יהיה לי מה לומר. לאחוז, לכלוא, לא לחבק. כל חיבוק טומן בחובו את הפוטנציאל הזה. גם מגע של רוך יכול להיות מסוכן. ובסופו של יום זה רק גורם לי לכעוס יותר על עצמי. למה הגוף שלי לא מפסיק לבגוד בי? ולמעשה הגוף שלי הוא אני ואני היא האשמה. אני הדוחה, הרעה, המכאיבה, ההורסת. אז או שפשוט אפסיק, או שאפסיק להתנהג כאילו מגיע לי להרגיש אחרת.

הי נעמה, נזכרת במשחק הדוקים הדוקרים-מחוררים שתיארת... אני חושבת שהקול שאת משמיעה, וגם הקול השני של הצורך העז בחיבוק - שניהם איכשהו קיימים בכל אחד מאתנו, או ברובנו, לפחות. אצל חלקנו מה שנשמע מעל פני השטח, קרי המודע, הוא קול אחד; ואצל חלקנו האחר נשמע הקול השני. אני נוטה לנסות לשמוע את הקול המסתתר גם. בן הצמד. במיוחד כאשר הקול הדומיננטי נשמע באופן קיצוני או עוצמתי. כך למשל, לשמוע את הכמיהה לחיבוק מאד מסוים אצל מי שבחרדותיו מרגיש אותו צורב-שורף נורא, או קיימת יראה נכבדת מפניו. וגם מהכיוון השני – להרגיש את הפוטנציאל למעין התנפצות פנימית, הצפה, בלגן בזהות או אובדן-אמון-שכבר-נבנה אצל מי שמביע כמיהה עוצמתית במיוחד לחיבוק שכזה. גם העיתוי עניין עדין. נדמה לי שאצלי אני יכולה לשמוע את שני הקולות. מעבר לכך, אנשים בנויים שונה זה מזה, יש מי שמתענג ממגע, ויש מי שמגע באופן כללי לא בא לו טוב. שונות בצרכים, שונות בעוצמות. וגם חשבתי על מערכת היחסים שבינך לבינך. בינך (החלק האחד) שמבינה ויודעת לטפל, לבינך (חלק נוסף) שזקוקה - שקט! הס! - לחום ולרוך. מה קורה עם הגשר שבין שני החלקים, מה קורה שם שהופך להלקאות עצמיות. כתבתי זאת, כי לפעמים, כמו שאני מכירה ממני, הוא די שבור ככה, הגשר הזה. חיבוק עניין מורכב. בגלל שאנחנו בכל זאת גדולים ולא עוללים, לחיבוק שבא במיוחד מדמות מטפלת בוגרת עשויה להתערבב-להתבלבל פנימה גם מיניות של גדולים. יודעת מה? מעניין להקשיב למה שאומרים החלומות (באם זוכרים אותם) בנושא זה. לך ולכולם, סוריקטה

"ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר." אתמול ומחר. אולי מחר אגיע אליו... בדרך לשם. הקפיצות לצד האתמול הן דווקא ככל שמתקרבת למחר. האמת שהחלומות שבלילה מדברים את הכאב שבחיבוק. החלומות לעתיד מדברים את הכמיהה לכמיהה... מעדיפה באופן כללי לא להקשיב לחלומות שבלילה, אני לא מוכנה שיהיו חלק מהמחשבות, מהתחושות שלי. אבל הם לא שואלים אותי ומגיבים לאותה השתקה בצעקה גדולה יותר... ולמי שרוצה להאזין קצת למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג: http://www.youtube.com/watch?v=aF0zBbPHckE

אני קוראת כבר כמה חודשים אבל אף פעם לא היה לי אומץ לכתוב ולשתף. זה מוזר אבל אני מרגישה שאני מכירה אתכן קצת (-: אני בת 28 והתחלתי טיפול לפני מספר חודשים בשל התעללות מינית ממושכת בילדות. ההתעללות היא סוד כמוס למעשה עד היום. מלבד הפסיכולוג שלי וחבר לשעבר איש אינו יודע מה עברתי. מטריד אותי (המון דברים מטרידים אותי) במיוחד שבשבועיים האחרונים אני חשה שנאה כלפי הפסיכולוג שלי. אני מרגישה שהוא מכאיב לי. אני יודעת שהוא בצד שלי והוא לטובתי אבל חשה כאילו הוא "מתעלל" בי בכך שמעודד אותי לדבר על הטראומה שוב ושוב ושוב. דיברתי איתו על זה, לאחר מכן הוקל לי אבל עכשיו אני שוב מוצפת בכעס ושנאה כלפיו. מרגישה שרוצה לנטוש את הטיפול. אודי, האם אתה מוכן לסייע לי לעשות קצת סדר.

ראית ? נעמה פתחה עץ ב 5.8 כשפנתה לסוריקטה. סוריקטה ענתה ומיענה את תגובתה לכולם.. היא קיבלה מס' תגובות, תגובתך שלך לא הגיע.. לי אישית מאוד מאוד חסר העדר תגובתך שתאסוף, תוסיף, תעיר,תאיר מזוית אחרת/נוספת..משהו.. גם כתבתי תגובה ב 4.8 בעץ שפתחה הילה..גם שם ------ אודי, כנראה שאני נמצאת במקום של ראיית האין..החסר.. :( גם אצל אמא צביה ראיתי אתמול את האין ,החסר.. היא שיקפה לי. איכשהו, מה שכתבתי לסוריקטה בתגובתי בעץ המדובר, הצליח לתפוס אותי חזק..כנראה שהמוות אורב כל הזמן, מחכה לרגע שיוכל להנחית רגל דורסנית על כח החיים שנחלש.. אודי :( בבקשה, אני צריכה ממך דלק חיים.. :( שתהיה לך שבת נעימה, רכה ומלטפת.. שלך-במבי.

אודי :( אכן, כתבתי על האין אך הבאתי גם מהיש.. הפניתי את תשומת ליבך לעצים קיימים! (שהם בגדר יש) שיש בהם חסר (אין)... גם שלחתי לך ברכת שבת רכה,נעימה ומלטפת.. וגם, ובעיקר!! ביקשתי ממך דלק חיים :( הרגשתי שאני מקבלת בחזרה קצת ביקורת..כאילו יכולתי לראות אותך כשעיניך מביטות בי במבט חמור סבר כאומרות נו,נו,נו.. אני לא מרוצה.. לא מוצא חן בעיני שאת מזכירה לי.. כאילו ממקום של אל תתערבי..אם תתערבי, לא תקבלי ממני כלום.. אני (אודי) אראה רק את האין שבתגובתך ואגיב רק לאין שבתגובתך באין משלי... :( אולי העיקר שבתגובתי היה הצורך לקבל ממך דלק חיים :(

במבי, את יודעת, בתוך כל זה אני בכל זאת רואה שהארת גם את היש: הזכרת שיש אי שם עץ, ומשהו מתרחש שם רגשית. כנראה שמה שמתחולל לא רק מערער, אלא - כדברי אודי - מתעורר. יש להם נטייה, כנראה לבוא ביחד, לצמד הזה, חרדות וצמיחה. גם ריבוי ההודעות בפורום בלבל, בעיניי, קצת את הסנכרון. אבל בדיעבד יצא טוב מבחינתי כאן בפורום. בין השאר, אני קצת מצטערת שהבאתי לפה את יצר המוות כך, אבל כך היה. ביום האובדני הנורא ההוא שלי התקשרתי למטפל, שזה בערך כמו לפתוח פה את ההודעה הארוכה שהייתה בפורום (בתרומתך הגדולה, לא אשכח). קצת סוג של חידוש, להרים אליו טלפון בעתות שכאלה. התקשרתי וסיפרתי לו מצוקה. הוא אפילו ענה לי ישירות, בלי תא-קולי מתווך. מעבר לכך, חושבני שבהמשך העץ המדובר אפילו התייחסתי אני לעץ הסקרני והפנטזיות המעוררות חיים, כך נראה לי, שלך עם הילה. כנראה שבאמת היה שם מהיש בעץ ההוא שנעמה היקרה פתחה עבורי, ואולי נגלו בו גם מעט כוחות שלנו, או ,לפחות באין מנוע, אולי איזו רוח זרמה וקידמה מפרשים. אודי, הצלחת, אף אם לזמן קצוב, לסדוק כאן גוש של קרח עד :-) ולא בפעם הראשונה. אקח גם לעצמי את הקרדיט שהתרתי לכך לקרות. תודה שנתת לעץ המתעורר להמשיך ולהתפתח בכוחותיו עצמו, תודה גדולה שלבסוף בא כיסוי ליל מנוחה. נהניתי לראות כיצד אתה מלקט בכישרון רב את העיקר, הגם שזה עשוי לכאוב עד למאד לעתים, או לעורר התנגדות, זוכרת גם את מי שמרגיש חסר ומוחמץ, סוריקטה

את "תופסת" אותי בזמן של העדר אנרגיה. מרגישה שהעפעפיים רוצים לסגור את העיניים.. יצר המוות נמצא כל הזמן (כפי שכנראה גם יצר החיים) הבאת אותו ואני מאמינה שתרמת בכך לכולנו. כשאנחנו מדברים את הרגש,סביר להניח שפחות נפעל אותו.. במבי :(

אני רוצה לצעוק שכולם ידעו שאני נאלצתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. עכשיו מצאתי אותה בפייסבוק, זה לא שלא חיפשתי פעם, אבל עכשיו מצאתי בעזרת כתובת המייל שלה בקלות. למה היא עשתה לי את זה? ואודי, אתה יודע מה? גם בלי קשר להריון, התלבטתי הרבה אם הטיפול אצלה טוב לי. לא ידעתי באמת. וידעתי שאם ארצה ללכת אפחד. ועכשיו כביכול הייתה לי הזדמנות טובה לעשות זאת (חופשת לידה) והנה זה קרה. אבל זה קשה ורע לי. אני רוצה את שתיהן!!!!! רוצה שתהיה איתי בקשר. ועכשיו הפסיכולוגית שלי בחופש ואני לבד. ואין לי למי לספר, חוץ מכאן. אבל אני מפחדת שאתה בסוף תכעס או תתעלם ממני (כמו פעם) ואני מפחדת להיעלב ממך.

אודי הלכתי לרווחה כדי לדאוג לטיפול בילד שלי . עשיתי מאמץ עליון לבוא ולדבר שם. אני זוכרת מה שכתבת לי כשכתבתי לך שאני ממשיכה להילחם על הילדים . עקביות וזה מה שאני מתאמצת לעשות להיות עקבית בעבודה ( כבר חודשיים וחצי) עם הילדים ובטיפול וגם בטיפול התרופתי אני מרגישה שזה מה שייצב אותי . עוגנים בחיים שלי לאט לאט ..... ואודי .... תודה על הכל על זה שאתה כאן מנחם , מרגיע , מחבק , מציב גבולות , משקף , מלווה , תומך ו..... מה שכחתי ? שולחת לך אור ליום מואר ומלא בתחושת סיפוק שלך , הילה

אודי קראתי הרבה בנושא ואני רוצה להבין. למשל למדתי שזכרון בשנים המאוד מוקדמות הוא לא מילולי ונרשם בגוף כחוויה שאין לה ייצוג במודעות הרגילה... אוקי.. איך מפה מגיעה למצב שעם התעוררות הדחפים המיניים שלי בגיל ההתבגרות (בסביבות 17) העלילות שנבנות בראשי סביב הדחף הזה ובכלל אופן החוויה שלי את עצמי הופך להיות מוחלש והרסני לעצמו? היו לי למשל מחשבות על אלימות מינית מידי חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה. אם נניח שאין דבר כזה 'גלגול נשמות' אז מה גורם דווקא לתכנים כאלה להופיע? הרי בכלל לא נולדתי בזמן מלחה"ע השנייה.. במקום אחר קראתי על יונג שדיבר על כך שיש ארכיטיפים תרבותיים משותפים ואפילו אוניברסים שמייצגים תמות בנפש... אולי זה מה שמסביר? ואגב בטיפול שחזרתי חוויה של תסכול שנחווה כנטישה איומה וכאילו זעקתי למטפלת 'למה לא באת לקראתי'... הייתה בי מן משוכנעות ורצון פנימי עמוק שהיא תתגמש בזמן בשבילי ושזה לא קרה כאילו משהו בתקווה שלי התמוטט שם, התחושה הייתה שממש נטלו ממני את תחושת השליטה , משהו מאוד מערער. גם המטפלת בעקבות התסכול התחילה להתפס על ידי כקרת לב באופן לא אנושי.. כיום נזכרת בזה מבחוץ ויכולה לגמרי לראות שהשתחזר משהו שהוא לא מציאותי אלא חוויות פנימיות לגמרי.. אבל איך כל זה קשור למיניות מעוכבת או חסומה? לא ברור לי. גם היו חוויות חושיות לגמרי בלי מילים של נפילה לתהום למשל.. משהו פתאומי ומבהיל שאפילו לא הצלחתי לדבר בזמן שחוויתי את זה. מן 'אימה' שהכל נשמט תחתי וסבל לא ברור.. אחרי זה זעקות לעזרה למטפלת שהיא לא ממש התייחסה . מן 'הצילו. מה קורה לי? תעזרי' ששלחתי לה במייל... איך כל זה מתקשר? הסימפטום הבולימי אגב נשאר. אבל משהו ביכולת שלי להסתכל מבחוץ על דברים התפתח... זה משגע אותי לא להבין איך דברים קשורים זה לזה.

וכתבה לי בפתיחה. כשקיבלתי את המחברת, לא רציתי להתאכזב אז אמרתי לעצמי לא לצפות שהיא כתבה משהו. אחרי כמה זמן פתחתי וכ"כ שמחתי לראות. אני אוהבת אותה, מאוד.

:(

אני סובלת מחרדות קשות כבר שנים, ובנוסף ממס' טראומות לא פשוטות. חייבת למצוא פיתרון בדחיפות ושוקלת את נושא הטיפול בהיפנוזה. אני פוחדת מסיכונים...ישנם כאלה? היום שמעתי מפסיכיאטרית שישנה אפשרות "להיתקע" בטראומה והנזק הוא נוראי. האם נכון?

אתה מוכן רק להיות, שאהיה כאן.....לידך, כמו שהזמנת את במבי כשאתה עונה לשאלות.....אתה יודע כמה פעמים דמיינתי את זה? כמה פעמים הייתי כשענית ופספסתי ו.......ובסוף הצעת לבמבי....אפשר לכתוב פה בלי להסביר לך למה ומדוע?....עייפתי....... אל תשאל אותי בבקשה כלום רק להרגיע את "רכבת ההרים" כהגדרתך....לעגת לי שאני ממש רכבת הרים? אתה כועס על זה?....זה לא הצחיק אותי...אל תצחק עליי בבקשה..... אוף :(

רצית הסבר..מרגישה חיה-מתה.. זה אומר שחיה פיזית.. אבל מתה נפשית מבפנים.. לא באמת חיה.. ולפעמים מרגישה..-חושבת.. שאולי אני בעצם מתה.. ורק נדמה לי שחיה.. סליחה שכל כך מסובכת..הולכת ומסתבכת..מסתבכת והולכת והולכת.. ומסתבכת.... HELP

יש לי חרדת נטישה. אני יטדעת מה מקורה. ובזוגיות שלי אני פוחדת לאבד את בן הזוג. זה גובל בקנאות, חשיבה שיש לו מישהי, חוסר אמון , פחד מעזיבה. אין דברים קורהנטיים במציאות . זה פחדים. כל ריב פוחדת שיעזוב כל קושי פוחדת. זה מעיב עלי . ניסיתי מנטרות של הגיון.. לא עובד . מה יכולה לעשות?

שירלי יקרה, כמוך כמוני..... גם לי היו כאלה חרדות מבעלי ועבדתי על זה בטיפול.. מאוד עוזר בטיפול להתגבר על חרדת נטישה, עדיין יש לי את זה אבל העוצמה פחתה בהרבה. בהצלחה

היי, אני ממש ממש צריכה עזרה דחופה. עוד מעט כמעט שלושה שנים בטיפול, שהתחלנו שיש לי חרדות ויצא לנו שזה תלוי באישיות שלי ובדברים רגשים שיוצאים החרדה. לפעמים שני מפגשים בשבוע ולפעמים מפגש אחד, אחרי הרבה קשיים שעברנו בטיפול אני והמטפלת, קושי רגרסיה, התקפות ממני, איומים, טלפונים, הודעות בלי גבולות, , הגענו כמה פעמים ללהחלטה ממנה לסיום הטיפול, אחרי התחננות רבה ממני, והיא שיתפה ההורים במה שקורה, וההורים הגיעו למפגש אחת, והרבה הצעות ממנה לפסכיאטר סירבתי והמשכנו, היום אנחנו באותו דרך, היא אמרה לי או שנסיים מיד, או נבנה תוכנית נעבוד על גישה ההתנהגותית למשך שלושה חודשים עם תאריך סיום מראש ונסיים הטיפול. אני בהלם אני במצוקה, אני זקוקה לה מאוד לא יכולה להאמין זה יסתיים אחרי שלושה חודשים למרות כל מה שקרה לנו והסבל מהטיפול, היא משמעותית מאוד בחיים שלי, אני זקוקה לה, לא רוצה שזה יסתיים כך. מה אפשר לעשות?? האם מותר שהיא תעשה את זה אני יודעת שטעיתי מאוד ובהרבה מפגשים הייתי שוטקת והיא לא מצליחה להכיל השק שלי, היא אמרה את זה. אם נעבוד על הגישה הזאת האם החרדות ייעלמו? איך ייעלמו ובעיות רגשיות עדיין נמצאות? לא רוצה ללכת לפסכיאטר ולקחת תרופות יש לי בעיה בהרמונים אם אקח זה יחמיר הבעיה שלי, אני בת עשרים ושש. אמרה לי שחשוב שיהיה הפסקה וסיום בתקופה הזאת. אם אסיים הטיפול היא תסכים שאחזורעוד חודש למשל? היא יכולה לא לקבל אותי? גם אם אני רוצה אותה? אני אמות בליה, אני אתאבד.רק היא יכולה לעזור לי תעזרו לי מה אעשה? צריכה כל כיוון, לא רוצה ללכת לפסיכולוגית אחרת אני רוצה רק היא. אני מחכה לעזרה.

את חשבון הפייסבוק מצאתי מוחקת כל כך הרבה פעמים. גם זה היה נראה מוזר לאנשים.. אני מרגישה שזה מבזבז לי את הזמן ואני חוששת לקבל מכתב ושרק לאחר ימים שלמים ואפילו שבועות אהיה מסוגלת להחזיר תשובה. האם יכול להיות שזה לא מתאים לי, לאורח החיים התובעני והעמוס שלי. בנוסף לתחושה שלי שאני צריכה להספיק הכל.. ?

היא שלחה לי מייל פרידה... היא כתבה שהיא לא כועסת וזה בסדר שאני בחרתי את מה שנכון לי. אבל אני בוכה וכבר לא יודעת מה נכון לי. היא הציעה שאחשוב עם זו של עכשיו אם כדאי פגישה, טלפון או מייל נוסף כדי להיפרד. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי. אני מבולבלת נורא. כשדיברתי בפגישה עם הפסיכולוגית לגבי איך להיפרד מזו שילדה, אני העדפתי שהיא תשלח מייל ולא טלפון. והיא גם אמרה שכדאי שהפרידה תיגמר במייל. אבל אני לא רוצה להיפרד ממנה. אני רוצה את שתיהן. אודי, עוד לפני שתענה ותראה בכלל, כבר יש לי פגישה מחר. והיא יוצאת לחופש. ושוב אני לבד... ):

כל כך מובן שאת לא רוצה להפרד.....אבל יודעת מה? הנה בחרת, להפרד במייל, אל תשני את דעתך כי זו ההחלטה שלך!!!! בהצלחה

ואני לא יודעת מה אני רוצה. חשבתי אולי להביא לה מתנה. לא כי אני רוצה, אלא כי צריך.. ולהיפגש איתה אולי יסגור יותר טוב את כל העסק ואולי להפך. אני באמת לא יודעת.

אודי, אתה גם זוכר מטופלים שסיימו טיפול? ועוד דבר- זה לא מעליב כשמטופל עוזב אותך? אני הייתי נעלבת.

אולי זה קשור לאופי שלי אבל אני לא יכולה לסבול אנשים איטיים. הם ממש מוציאים אותי מדעתי. בן הזוג שלי ואמי הם כאלה. אפילו כשהם מדברים הם עושים את זה לאט ומלחיצים אותי. אני מדברת מאוד מהר (אפילו מדי לפעמים). האם היית יכול להציע לי איך להתמודד עם זה אצלי.. בתודה!

אודי אם מטפל לא מסביר ישר מה הקשר בין סימפטום כמו בולימיה למשל לקשיים בתפקוד מיני ו/או ביטוי מיני למה בעצם לא מסבירים ישר ולעניין את הקשרים האלה למטופלים? אני תארתי הרבה סימפטומים גם של הפרעת אכילה וגם של בעיות במיניות והפסיכולוגית לא טרחה באופן אקטיבי לעשות קישורים בין הדברים ולהשכילני. לעומתה העובדת הסוציאלית כן טרחה ואני מודה לה על כך כי עוזר לי לשקול כיצד ולאן לכוון את מאמצי ההתמודדות וההחלמה שלי מהפתולוגיה. אז מה השיקול של מטפל אם להסביר דברים או לא להסביר אותם?