פורום פסיכולוגיה קלינית

התקשרתי והיה בסדר. שמחתי לדבר איתה.

בבקשה.........מחק אותי מכאן.......מחק את הכינוי את מה שנכתב..........מחק הכל..........רוצה להיות מחוקה.....מחוקה לנצח......שתשכח מה כתבתי פה שתשכח.........שכל העולם ישכח אותי..........מחוקה :(

כנראה שגם חיבור האינטרנט שלי נעלם לרגעים... כתבתי שחשבתי עלייך כשראיתי שנפגעת מחוסר התגובה של אודי. ראיתי שהועלתה תשובה לחלי ואילו להודעה שלך טרם הועלתה וחשבתי שבוודאי נכנסת לסרטים לא טובים מול עצמך. ואז כתבת את ההודעה הזו, שנקראה לי כמו הבריחה מלכתוב "בבקשה, תראה אותי כאן. תראה את הכינוי, את מה שנכתב, את הכל. רוצה להיות נראית, רוצה לא להימחק עוד לעולם." ורציתי להגיד לך לחכות רגע, לתת צ'אנס לעצמך ולאודי, לחכות לתשובה ולראות שההסבר להיעדרה אינו בהכרח התשובות השליליות שקופצות לך לראש. את כן אהובה וכן ראוייה להתייחסות. ואז כמו כדי להרגיז נמחקה ההודעה שכתבתי לך... אבל את לא נמחקת לי, היה לי מספיק חשוב כדי לנסח אותה מחדש. אז בואי תראי קצת את היש והמבט הזה, שאינו מחיקה.

היי, אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. יש סוגיה שמטרידה אותי בתקופה האחרונה בקשר למה שמעורר אצלנו כבני אדם רגש. בפרט בקשרים זוגיים- מהקשרים הזוגיים האחרונים שלי אני לא מצליח להבין את המנגנון הזה אצלי- יכול להיות אדם מאוד מושך פיזית אך מנגד אני מודע לכך שתכונות האופי שלנו אינן מאוד מתאימות שיעורר אצלי רצון עז לנסות "בכל מחיר", ולהפך -בחורה פחות מושכת אך יותר בוגרת ומתאימה לי מבחינת תכונות האופי שלנו - שפחות תעורר אצלי רגש. היחס הוא אינו "לינארי" וקשה לפרק לגורמים ולבחון בצורה אובייקטיבית את הסיטואציה. מה מפעיל אצלנו את מנגנון הרגש?

לבחון אם אנשים שהנטייה לחלום אצלהם בלילות בזמן שינה היא עשירה מבחינת תדירות, מעורבות חושים, זכרון, עלילה וכ'.. האם גם מבחינת המודעות בחיי העירות שלהם נוטים לעשות שימוש רב בדימיון ו'חולמנות בהקיץ'.

אודי. שהייתי בטיפול עשיתי אידיאליזציה למטפלת. עשיתי אידיאליזציה לפסיכולוגים. עשיתי אידיאליזציה למקצוע הזה. חשבתי שאתם מומחים למשהו, רציתי גם להרגיש חלק 'מקבוצה נבחרת' של אנשים שכאילו מבינים יותר מאחרים... אבא שלי שיפץ את החדר שלי לשעבר ורוקן את הארונות מכל הספרים, עכשיו התחלתי לסדר ואני רואה כמה ספרים יש לי... כ"כ הרבה ספרי פסיכולוגיה . גם ערימות של חוברות שצילמתי מהמטפלת לשעבר וקראתי בשקיקה. הבעיה הייתה שעד לשחזור הטראומטי שלי עצמי בטיפול בכלל לא הבנתי מה אני קוראת שם. זה היה יותר כאילו עשיתי תנועות שדומות לשלה. רציתי להרגיש מחכימה גם ומעמיקה, ללמוד.. עשיתי תנועות של חכמים ולומדים, קניתי בכפייתות ספרים וקראתי והרגשתי מנטאלית בעלת יעוד וכאילו מחכימה, עד שהתחיל השחזור הטראומטי הנוראי ההוא בטיפול בעקבות ההתעקשות שלה לתסכל אותי והחוויה האיומה הזאת בטח לא ציפיתי ואז באימת החוסר פשר דרשתי ממנה תשובות שתסביר מה קורה לי. היא אמרה שאין לה תשובות לתת לי. זעקתי לעזרה והתחננתי לפשר. כלום. לא קיבלתי ממנה שום דבר, שום מענה שיישב את הנפש שלי שהתערערה שם. ואני רואה עכשיו את כל ערמות הספרים האלה, עשרות רבות של ספרים, עשרות אלפי שקלים נשפכו שם .. רציתי ידע והבנה ואני מרגישה בחילה קשה בזמן שמסדרת אותם חזרה על המדף כי מבינה שאין בתוכם שום תשובות בשבילי ושום ידע ובטח שלא 'נשגב' או 'מיוחד במינו' . ואני מרגישה שזה כמו בית קברות של העבר - הספרים האלה- משהו שחלמתי ושאפתי וחייתי פעם , מן אשליה שהייתי רוצה להיות חלק מ-, להשתייך, להתקבל... ואני מבינה את זה עכשיו ונהיה לי רע ועצוב . והפסיכולוגית בכלל לא דיברה איתי על שום דבר מכל זה. היא רק ניצלה את האידיאליזציה שלי כדי להגיד לי ללכת לעבוד. אני לא מבינה . אני לא מבינה מה הלך שם בטיפול ההוא. כאילו העבירו את הראש שלי טרור מבלבל. מה אני אמורה לעשות עם כל הספרים האלה עכשיו??? לזרוק הכל? לתרום? למכור במחיר מוזל לאנשי מקצוע בראשית דרכם?? תשובות אין שם בשבילי. אין שם כלום. רבבות מילים על נייר, תיאוריות, פרשנויות, תיאורי מקרים למיניהם, אבל אין שם כלום שבעצם באמת מועיל לחוויות שלי, לחושים שלי, למשמעות הנעדרת של החיים שלי, כמו בית קברות זה מרגיש. ספרים שקניתי מתוך כזאת תקווה אשלייתית מרגישים כמו שרידים בבית קברות של העבר של החיים שלי וטיפול מאכזב ומכאיב ומכעיס וממרר נפש שהתפכחתי ממנו בכאב ... מה אני אמורה לעשות עם כל זה? כל מה שמקיף אותי ומתו להם המשמעויות שהענקתי להם פעם? אין פשר עכשיו. אין פשר לכלום. כואב לי בנשמה. שמישהו יעזור כבר. עזרה מועילה. כ"כ נמאס לי. איפה ההתלהבות ואמונה ורצון להשתייך שהיה לי פעם? למה הכל נהיה ציני ועצוב ומר?

אתה לא חושב שהפסיכולוגית הייתה אמורה להסביר לי את זה? אני שואלת ברצינות. אם היא ראתה שאני מחפשת תשובות בספרים מדוע היא לא כיוונה אותי להתמקד נכון- בחוויה, ובעצם הזניחה והפקירה את הנפש שלי שם ואיפשרה את האשלייה הזאת שהתנפצה ככה??

אודי, יו... כמה שטויות כתבתי, ואני אפילו לא זוכרת מה... אין דרך למחוק הודעות, להחזיר אותן, רק להתחרט לאחר שליחתן. נכון? נורא מביך.. המילה הכתובה מחייבת שיקול דעת, אחריות, ועוד. אני לא במקום כזה.. מוצפת,.. יופי, אז תגידי את כל אשר בליבך, כל המתגלגל על לשונך ואח"כ תנשכי אותה... (כל כך רוצה לכתוב כבר דברים שמחים, נמאס לי כבר..)

אודי, למה היא לא השאירה לי כלום...? בפגישה האחרונה לפני שיצאה לחופשה שאלתי אותה אם היא לא מתכוונת לתת לי איזשהו "אובייקט מעבר"? היא הייתה קצת נבוכה, ואמרה משהו כמו: "לא יודעת"...והתבוננה סביב כאילו מחפשת איזה חפץ לתת...זה היה מאד משפיל.. אני לא מקבצת נדבות, אבל כך זה הרגיש לי, וגם העליב שהיא לא חשבה על כך מראש כלל.. אבל אמרתי לה כאילו אני שאננה והכל סבבה: "מה נתנה לך המטפלת שלך כשיצאה לחופש? עט? מחברת?"... היא לא ענתה... צריכה שמיכה, ומוצץ, ובקבוק עם שוקו חם, ואת השד הטוב של מלאני... (היא בטח הייתה מטפלת רגישה וחמה.. רואים במבט שלה) ומשהו מנחם במדבר הגדול והשומם...

הכל מכאיב לי כל כך.... היום, הלילה, השמש, הירח, (לא מתבדחת) אני מוצפת כל הזמן... מרגישה כאילו אין לי עור...כל דבר שורף לי את הלב לא יכולה ללכת ברחוב...הכל כואב.. (וזה עוד לפני החגים...) רוצה להיעלם...

היי אודי. מה הסיבה לכך שיש הבדל בין אנשים שהם מאוד נמרצים, פעילים, עושים הרבה דברים כגון גם לומדים גם עובדים מקימים משפחה מנהלים פרוייקטים אולי אפילו עושים עוד דברים בהתנדבות ובגדול סדר היום שלהם פעיל ושוקק עשייה לעומת אנשים כמוני שמשהו בהם נוטה להיות איטי וכבד וקשה להרים את עצמך לעשות דברים בנמרצות והתמדה ואם כבר עושים אז חשים צורך לקחת מנוחה ופסק זמן ממושכים עד הפעם הבאה... למה הקיום של חלק מהאנשים כזה נמרץ ושל אחרים מסורבל יותר ואיטי?? אני ממש מרגישה שאלה הבדלים 'אנרגטיים'. אבל למה? ואיך משנים את זה? אולי 'משנה מקום משנה מזל?'

הי אודי, לא הגבת אתמול על ההודעה "ללא שם". אם אתה סבור שמיצינו את הנושא, זה בסדר. אם זו רק שכחה, אני קוראת אותך לסדר :-)[pun intended] קוראת

הי אודי אתה מאמין שאפשר להחלים משנים של התעללות מינית בילדות? אני מתחילה להרים ידיים ולאבד תקווה. מרגישה דפוקה ופגומה. בטח תשאל אותי מה זה "החלמה" מבחינתי, אז אנסה לענות: להחלים מבחינתי זה למצוא קצת שקט ושלווה. לישון טוב בלילה ללא סיוטים, להיות מסוגלת לחבק את בני, לקיים יחסי מין ללא פלשבקים, לצחוק מכל הלב. זה הרבה לבקש???

הודעה אחת! לא שלוש פעמים..אולי אם הייתי כותבת שלוש לא היית מפספס....... והיית עונה על שלוש הודעות..... אוףףףףףףףףףףףףףףף תענה לי בבקשה, תודה לנעמה לפחות על שלא השאירה אותי אדומה..... תענה לחלי2 גם..למה היא מחכה לבד?????באדום זועק לשמיים?????????? אוףףףףףףףףף אם אענה לה תעלה את תשובתי?????????????אוףףףףףף קבענו פעמיים בשבוע שוב......... ושוב כואב ושוב רע ושוב ושוב ושוב והשכל לא מבין...........עד ש.........

אולי אולי .... תזמין אותי לשבת לידך כשאתה בא ??? היתה אמורה להיות שיחת טלפון מחזיקה וקבועה היום בתשע עם המטפל ולא יכולתי הייתי באמצע משמרת באסה

הייתי רוצה לא להיות לבד עכשיו, אבל אני לא יודעת איזה אני להיות, כי בעצם גם הייתי רוצה שלא להיות עכשיו בכלל. יד אחת שולחת הודעה שתנכיח, השנייה מלקה ושורטת על שאני מעיזה לקחת ככה. כמו האפילפטים שחתכו להם את כפיס המוח.

אודי רק אם לא קשה לך לשלוח קישור לסקר בהודעה ריקה . המחשב שלי התקלקל ;( ובאייפון אני יודעת להעתיק ולהדביק רק כשהקישור בהודעה ריקה כמו זו ששלחה מיקה ..... תודה הילה

בעבר כשלא הצלחתי, פשוט חשבתי שלא העלו לי את ההודעות.. מאז לא ניסיתי שוב

אני מצליחה...

אודי המצב עם הילדים רחוק מלהיות טוב אני עושה מה שאפשר מדברת עם גורמים ברווחה קבעתי שיחת התייעצות עם העורכת דין ו.... זה מוזר לי שלמרות כל זה יש לי מצב רוח מחייכת וצוחקת אני מאשימה את עצמי שאם יש לי מצב רוח אולי לא אכפת לי מספיק ??? למרות שמאוד אכפת לי הסתבכת ?? זה בסדר גם אני ....... ואני רוצה לשאול אותך משהו האם היית נותן למטופל שלך חפץ כלשהו מחדר הטיפולים , כמו חפץ מעבר ?! המטפל שלי נתן לי את השמיכה שהייתי מתכסה בה במשך כמה שנים בטיפול ובהמשך דיברנו על זה והוא אמר שזה יכול להיות גם הרסני ושיש גישות כאלה שאומרות שלא לתת למטופל שום דבר מוחשי ...../ דווקא השמיכי מרגיעה אותי ומאז שיש לי אותה אני פחות כותבת למטפל ופחות דביקית #%*= {{}[]]*== # וזה קוד סתרים .... ביי אודי שבוע מבורך שיהיה לך שיהיה לך כח לתת לכולנו כל ילדי הפורום ובכלל שלך , הילה

גם אני קבלתי חפץ מעבר...קבלתי אבן יפה כזו.....והיא הולכת איתי לכל מקום, היא בתיק שלי כבר ממש ממזמן :) זה נותן תחושה שהיא איתי

באתי לשבת בשקט, לנוחחחחחח

וזה היה בשימחה... לצערי זה ממקומות אחרים. אבל תודה !

באזור בקעת אונו מישהי רגישה שיכולה אולי לאבחן גם בעיות הדורשות טיפול תרופתי

אודי, אם פרסמת את הודעתי - נראה שזה לא נושא מחקרך. השערתי היא שהמחקר שלך בודק את "הקשר בין רמת מודעות, סגנון אישיות - רציונלי ואינטואיטיבי ליכולת שליטה על חלומות" לפחות, מתקרבת...? :)

כבר שבוע וחצי אנחנו לא נפגשות.... היא בחופשה עד סוף החודש... אין לי עם מי לדבר...! (חוץ מההודעות שאני שולחת אליך) :(

אחרי תקופה שבה מיעטתי לדבר בטיפול, הגיע פגישה בה אזרתי אומץ ונפתחתי מאד, דברתי רצוף כל הפגישה על הבעיה שהיא הסיבה הראשונית לקשיי, בכיתי מאד ונגעתי בנקודות אנטימיות ואותנטיות. בסוף הפגישה להפתעתי המטפל אמר שיש עוד פגישה אחת ואחריה הוא אמור לעבור ניתוח שלא ברור איך יעבור וכמה זמן תמשך ההחלמה. מרוב הלם וזעזוע לא יכולתי לקבוע לבוא שוב להפרד.ולא ראיתי אותו מאז. אני עדין מוטרדת מאד מהחויה הקשה.למרות שעבר מאז חצי שנה.מה דעתך?

היי חלי יקרה, בהחלט קשה וכואב...אני פעם עזבתי את הטיפול אחרי שהצלחתי לדבר על מה שכל כך כאב לי ואף אחד לא ידע....עשינו סיכום והכל כמו בספרים נפרדנו..כאב לי מאוד מאוד על שלא המשכתי לבסוף חזרתי אליה והיא קבלה אותי בזרועות פתוחות. אני כל כך מבינה אותך, אולי תתקשרי אליו? תשאלי לשלומו? תבררי....ואולי תוכלי לחזור? זה נשמע שהכל נקטע דווקא ברגעים שהיית הכי זקוקה לו בעולם מנסיבות שלא תלויות בכם....וזה מעורר כעס ותחושה של נטישה ברגע קריטי ולכן נטשת לפני שהוא ינטוש אותך....כל כך מובן... מיכ

האם חשוב לנסות להבין הגיונית את דרך החשיבה שלי שהיא בעצם "סובייקטיבית" או "לא הגיונית" אך לי נשמעת הגיונית? האם חשוב להבין? או יותר להיות בחוויה, ברגש? להתחבר לכאב....לחיות איתו ולדעת שזה מה שיש.....נראה לי כי ניסתה לדבר איתי בשכל כאילו לשנות את החשיבה...אני מנסה להבין וזה מסתבך לי יותר ויותר פילוסופית ...הכאב הזה לא הגיוני....והיא אומרת שאני מוסיפה כאב על כאב......איך מטפלים בכאב אין סופי?????????? בשכל או ברגש????????? מבולבלת ומרחפת כאחד היום.......

מיכל, אני כל כך מזדהה עם התהיות האלו. בזמן אמת נדמה לי שלא משנה כמה אחשוב על משהו, כמה אבין אותו מכל הכיוונים, עוצמת הרגש תטשטש הכל. אולי האיזון האידאלי הוא זה בו את רואה את ההיגיון וההסבר, רואה גם את הכאב שלך ומקבלת את זה שאי אפשר עכשיו לגשר ביניהם. אולי המחשבה המשונה "אני מבינה שנורא כואב לי עכשיו בגלל החשיבה השלילית הזו, אבל לזה אני מסוגלת ואני מפרגנת לעצמי את זה" יכולה לעזור. פעמים ספורות הצלחתי להגיע למחשבות האלו וגם אז רק כשאת ההתחלה להן נתנה לי המטפלת. אבל היה בזה משהו טוב, תחושת שליטה או קבלה. זה מזכיר לי תקופה של מחזור, שההורמונים מטריפים את הגוף ואת מבינה שזו הסיבה. זה לא משנה את זה שאת עדיין באמת עצובה/כועסת/מפוחדת. זה פשוט עוזר להבין שזה זמני ובר שינוי...

תודה שהתייחסת אליי.....להודעה.....הרגשתי בזמן האחרון שכבר לא קוראים אותי פה ובמילא לאף אחד לא אכפת.........אוף..... לא יודעת למה......כמה סבלנות יש לו לאודי.......בקלות יכולתי להציף פה......אוף תודה ששיתפת זאת התחושה... שאין קבלה של עצמי.......שאסור לי לכאוב........להתלונן להתיילד.....ובכל זאת אני עושה זאת....ורוצה להבין גם......אקח את המשפט שלך ואשנן אותו טוב טוב לעצמי...."אני מבינה שנורא כואב לי עכשיו בגלל החשיבה השלילית הזו, אבל לזה אני מסוגלת ואני מפרגנת לעצמי את זה" תודה

אודי שלום, השארתי כאן הודעה אתמול, 17.8 תחת שם בדוי "איימי". הבוקר ראיתי שהודעתי התפרסמה יחד עם כתובת המייל שלי ובה שמי המלא!! מיותר לציין את גודל הפגיעה. שלחתי בקשה להסרת ההודעה ולשמחתי היא הוסרה במיידי. אנא, בדוק כשאתה עונה לפניות שהודעה זו לא תופיעה שוב. וודא שכתובת המייל שלי אינה מופיעה בפומבי. תודה לך.

שלום אודי, אתה כותב: "לניקים יש משמעות רבה בעיני. מי שבוחר בשם שאינו שם - זו אמירה שנשלחת לשדה האינטרסובייקטיבי." ובכן, בעיני, עצם השימוש המתמשך באותו ניק מצביע על הזדהות הכותב עם האופן שבו הוא בוחר להציג את עצמו. לאור זאת, אני מתקשה להבין את ההבדל העקרוני בין כינוי שנשמע כמו שם "אמיתי" הלקוח מהעולם הלא-וירטואלי, לבין כינוי סימבולי. אני גם לא מבינה מדוע, למשל, הכינוי "משתתף סמוי" נופל בערכו מכינויים כמו "טיגריס טיבטי" או "אביט" (קרי: אביט[ל]) או "אותיות" (כפראפרזה על שמות נפוצים כאן בפורום). כל עוד משתתף מכבד את כללי הפורום שהצבת, ודבק בכינוי אחד קבוע לאורך ימים ושנים, אין הוא ראוי ליחס שווה כמו משתתפים אחרים? אני בטוחה שאתה מודע היטב להשפעה החיובית שיוצרת פניה אל הזולת בשמו, האמיתי כמו הייצוגי. סתם הרהורים שאני מעלה על הכתב, אין לי מושג אפילו מדוע ולשם מה. הרי מעולם לא ניסיתי להתחבב כאן על איש, או לשיך את עצמי לקהילה חברתית וירטואלית כלשהי. You get what you deserve ...

הי קוראת, קצת אעקוף את נושאו הנראה של העץ, ורק אומר, שמאד אהבתי לקרוא את מה שכתבת לי ברגישות רבה, אי שם בעמוד שכבר עבר לאחור. ראה ראיתי את דברייך, והנה, עכשיו, אני מגיבה כשיש לי הזדמנות. ממני, סוריקטה

הי אודי, הבהרה חשובה: אני לא שואלת כדי לקנטר, אלא באמת מנסה לרדת לסוף דעתך, ולהבין את הנזק הפוטנציאלי שטומנות בחובן פעילויות חוץ-טיפוליות כאלו ואחרות. בתשובתך הקודמת אלי כתבת, שאינך מסכים שמטופלים שלך יכתבו בפורום במקביל לטיפול. אני תוהה אם האיסור חל על כתיבה בכל פורום טיפולי, או בפורומ[ים] שבניהולך בלבד. מעבר לכך, אם פעילות כמו כתיבה בפורום מחבלת באופן קשה בטיפול, כיצד היית נוהג במקרה שהזכרתי, שבו מטופל שלך משתתף בסדנה טיפולית קבוצתית, או מקבל הדרכה פרטנית על תהליכים תוך-אישיים ובינאישיים, כחלק מהכשרתו המקצועית במהלך לימודיו?

אבל אני לא רוצה לדבר איתה. רוצה שרק תהיה איתי קצת. אולי שהיא תדבר אבל אני לא יודעת אם אני רוצה. זה בסדר? היא לא תכעס עליי (אני יודעת שלא..) ובכ"ז אני מרגישה צורך לכתוב את זה.

זה בגלל שהיא עדיין בחופש. מחר זה בדיוק האמצע. יש עוד שבוע וחצי, הרבה זמן לחכות.

שלום, בת אחותי, ציירת, נכנסה לעולם הקבלה לפני כשלוש שנים ומאז שנכנסה לשם חלה בה שינויים קיצוניים. היא התחברה מאוד לדת, אך יצרה מן דת קיצונית משלה, המקצינה כל מה שקשור לשבת, לכשרות ולדת בכלל. מתבודדת, איבדה קשר עם כל חבריה, לאחר שהיו לה הרבה חברות וקשרים. בקבלה מלמדים שלדברים יש אנרגיות- היא הקצינה ומיישמת את תורת האנרגיה הזו על כל חפץ קיים, כך שהיא נוטה לשטוף ידיה באובססיביות רבה כדי "לטהר" את האנרגיה, נמנעת מלגעת בחפצים של אנשים לא דתיים. אך בד בבד אינה שומרת על היגיינת גופה- אינה נוטה להתקלח לעיתים קרובות. היא לא עובדת תקופה ארוכה, אינה מנסה למצוא עבודה, עבדה בעבודות זמניות תקופות מאוד קצרות. יש לה חובות רבים שמתגלגלים בלית ברירה על הוריה. היא מתרצת את אי מציאת העבודה בכך שהיא רוצה לעבוד בעבודה שלה בתחום הציור והיא אינה רוצה שעבודה אחרת תרחיק אותה מכך. יש עוד שינויים רבים מאוד בהתנהגות, שינויים שלדעתה נורמליים לחלוטין ומשפחתה היא זו שמוזרה מפני שאינה מבינה את ההתנהגות. אחותי אובדת עצות, דיברה עם סניף הקבלה (דיברו איתה והיא כעת מגיעה לשם לעיתים רחוקות), דיברה עם פסיכיאטר (אמר לה שיש צורך שביתה תתקשר אליו, היא כמובן סירבה בתוקף). אחותי אינה יודעת מה האפשרויות העומדות בפניה במצב זה. היא מרגישה שביתה פשוט מאבדת את שפיותה. למי לפנות? לאן? מה לעשות אם ביתה אינה משתפת פעולה בהתייעצות עם מומחים?

הבנתי שמדובר ביכולת מנטלית לשהות במצבי חוסר ודאות. האם זה משהו שטיפול פסיכולוגי עוזר לפתח למי שאין לו כזאת יכולת? מה בגדילה נורמלית מאפשר ולחלופין חוסם את ההתפתחות של זה?

נגיד המטפל מתסכל בקשה של המטופל וזה גורם פתאום למטופל לשחזר רגשית ולחוות את התסכול הזה כמו משהו איום ונורא שמחריב אותו ולראות את המטפל פתאום שאופן לא אנושי, קר, מתאכזר, נטול לב וכ'... והמטופל ממש חי את הדבר הזה מבחינה רגשית, מה אמורה להיות התגובה של המטפל לעניין הזה? להסביר למטופל מה זה שחזור? או להציב לו גבול להאשמות שלו שהמטפל 'חסר לב'.. איך כמטפל אתה אמור להתמודד עם מצבים כאלה בטיפול? וגם אפשר להבין מאיפה נובעות תחושות גופניות לא מילוליות של נפילה מפחידה למשל? זה משהו שחויתי בטיפול והיה ממש נוראי וסבלתי מאוד. בכלל לא הבנתי מה קורה לי. האם זה אומר שבתקופה טרום מילולית נרשמה לי מן נפילה כזאת בחושים והטיפול הסיר הגנות ויצר גישה לזכרון החושי הזה?

שהתחלתי קשר ששואף להיות נורמלי , עם מישהו בגילי. לא עוד משיכה לדמויות הוריות באופן לא מודע. אני אמורה ללמוד לגלות עכשיו איך להיות פרטנרית לאדם נוסף.. ואנחנו מגששים, רק שזה ממש מפחיד אותי לפעמים, הקרבה, הלא מוכר, האי וודאות הזאת של לתפקד על בסיס של 'תיאום ביחד' במקום להשאר רק לבד היכן שיש לי שליטה בעולמי ולא מגיע שום דבר מטלטל ולא צפוי מבחוץ שמצריך הסתגלות והתחשבות מעיקה וכ'. הפחד הקיומי שלי הוא שלא יפלשו לי להוויה, ירוקנו מעצמי ואהפוך צל שחי בשביל אחרים. לא חושבת שזה יקרה שוב, אני אשמור עלי, אבל בלי להכחיש את האחר, להדחיק אותו, לרוקן אותו מתוכי, משהו כזה, לא??..... האמת שאני משתפת אותו במה שמרגישה ביחס לקשר המתהווה.. הוא לא בורח, נראה שהוא לא רוצה לברוח אפילו אחרי שסיפרתי לו על עצמי וכל הבעיות והקשיים שהיו הרקע ממנו אני מגיעה. הוא דווקא מאותת שהיה מעוניין להשאר... יש בינינו מן משיכה ברמה עמוקה כזאת שקשה להסביר, כאילו זה יותר חזק ממה שהשכל או אפילו הפחד נוטים לשדר בתורם.. רציתי לברוח ממנו שלשום. הוא התקשר ונבהלתי שראיתי את השם שלו על הצג. לא עניתי. נכנסתי למיטה ובכיתי :/ אבל אתמול נפגשנו כמה חברים וגם הוא היה שם, ושוב הרגשתי חיבור מוזר כזה בנינו.. כאילו בלי מילים. כאילו אנחנו לא צריכים מילים בשביל להרגיש 'ביחד'.... אתה מבין את זה אודי? האם לדעתך אלה חדשות חיוביות? האמת שלי זה מרגיש כאילו שכן. אבל גם מאוד גורם לי לחששות כי ההמשך לא נודע.............. אי ודאות זה דבר שקשה לעכל, לא ככה אודי?

הי אודי (וכולם), אפשר לשתף? בדרך-כלל מאד מאד קשה לי לענות על שאלונים מסוג השאלון שיצרת וקישרת אליו. אולי אתה מכיר, ואולי רשמתי זאת פעם - הייתה סדרה בטלוויזיה (שכנראה מבוססת על ספר) שנקראה 'צופן ג'ונסון'. בסדרה הזאת, למיטב זכרוני, היה איש, שלצורך הסיפור עבר סוג של היפנוזה כזאת, כך שבכל פעם שאמרו לו 'Try to Remember' הוא איבד את ההקשרים ושכח הכל. היה זה פטנט שהשתמשו בו, כדי שמי שינסה לחקור את החוויה הסודית והחסויה שעבר אותו אדם בהיסטוריה שלו, לא יגיע למטרתו. זה, אגב, האלמנט היחיד שנחתם אצלי בראש מאותה סדרה של פעם. בין אם ישר או מעוות. ובכן, הרגשתי די דומה לכך בהתחלה. שלפניי שאלות שגורמות לי לאבד הקשרים. שאלה נוספת כזאת אצלי יכולה להיות 'מה שלומך?'. מן שאלה שמשאירה אותי המון פעמים אבודה ומבולבלת למדי... עולם החרדות של סוריקטה. ובכל זאת, רציתי להשתתף. אם כן, התחלתי להשיב פעם, ואחר-כך שוב, ושוב, ואז ויתרתי. אבל אחרי שעות ארוכות חזרתי אליו ומאד התאמצתי ועניתי, מתוך חוסר ביטחון גדול שאדע לחזור על אותן תשובות, ואפילו על הכיוון. קרי, מאמינה שהייתי יכולה לענות תשובות סותרות אפילו. בכל אופן, שחררתי ועניתי את האמת של הרגע ולחצתי 'שלח'. ציפיתי למשהו שיראה שעבד, ונאדה... כן, רצה הגורל ואחת השאלות חמקה מעיניי ודילגתי עליה. איכשהו תיארתי לי שכך התרחש. אבל חיפשתי, ולא מצאתי. ניסיתי לשלוח שוב, וכמובן שנראה היה שעדיין לא הלך לי. חשבתי שאולי אני מנסה לשלוח אותו מידע המון פעמים באופן מטריד, אז סגרתי את החלון. לסגור חלון, הווה אומר, שהמחשב שוכח את בחירותיי... - אבל - אני מכירה אותי, ולכן, בטרם סגרתי את החלון שמרתי תמונת מסך של כל הגיליון... (זאת סוריקטה...) פתחתי את העמוד שוב, התבוננתי בתמונת המסך השמורה שלי, ועדיין לא קלטתי היכן היה הדילוג! נו, אז החלטתי בעיקשות להעתיק שוב את התשובות מעצמי. חשבתי לי - אולי סתם באג במחשב. רק כך פתאום גיליתי היכן דילגתי, ובעצם עקב כך הייתה טעות. אוי אוי, כתוב שם שנדרשות כ 5-10 דקות. הקצב שלי, עד ש, היה יותר מיממה... סוריקטה והחוויה

היי, כל הכבוד לך שלא התייאשת וזה מראה עד כמה אודי חשוב עבורך...ועד כמה היה לך חשוב לענות, אני בטוחה שאודי יכתוב שהוא מעריך זאת מאוד! התחברתי למה שכתבת..בקשר לכך שלפעמים שואלים אותי מה שלומי? זה קצת גורם לי להיות אבודה ומבלבל...ועוד יותר מזה, אני מבקשת ממנה שתפסיק להסתכל עליי כל הזמן בפגישות.....זה כאילו חודר מדיי.........וגם אני עניתי על השאלון ככה במין בלבול שכזה...שיניתי תשובה ואז שוב.... ככה, אולי ביום אחר הייתי עונה קצת שונה, לא יודעת...חשבתי שאני כזו בעייתית ושונה....אז הנה גם אני ככה :) תודה ששתפת

שוב, ושוב, ושוב... קראתי אותך בשעשוע ובכאב, בשעשוע- כי את יודעת להעביר זאת באופן שכזה, בכישרון. אפילו הכותרת שבחרת משעשעת. ובכאב - כי הרגשתי גם מעבר למעטפת המשעשעת את הכאב, הסיזיפיות המעייפת, המערערת, זה היה כל כך מוכר, בתחומים רבים בחיי אני פועלת ועושה שוב ושוב דברים, כי איכשהו זה לא עובד, לא עובר וכו' לא רק פעולות קצרות, הרבה דברים.. הסיזיפיות הזו שבחיי חודרת גם לחלומותיי כסיוטים אשר אני פועלת בהם פעולות חוזרות ונשנות, דברים ששכחתי ועלי לחזור על פעולה מהתחלה בגין דא. אני מתעוררת מחלומות אלו מותשת. כמוך ושונה ממך, כאשר שואלים אותי "מה שלומך?" בד"כ זה מעורר בי כעס, עצב, ועוד. כעס באם אני מודעת לכך שהשאלה היא כחלק ממהלך נימוסין תקין בחברה , ובידיעה ברורה שהתשובה כלל לא מעניינת את השואל, ואף היה מעדיף תשובה סתמית נימוסית בהתאם, עצב-מאותה הסיבה,... כשמישהו באמת מתעניין בשלומי ואני מרגישה זאת, זה בד"כ מביך ואולי גם מציף.. מקוה שלא הכבדתי, מוקירה , מעריכה, מ... מ...(לא מוצאת מילים אך עדיין יש בי צורך להוסיף לעוד, כי את מקסימה בעיניי) שלך, אנימה

סוריקטה לא מזמן יצא לי לדבר עם מישהי בטלפון וממש היה נדמה לי שאני מדברת איתך משהו באינטונציה שלה ובצורה שבה דיברה מין נוכחת נפקדת כזאת ..... זאת היתה מישהי מאיזה קו סיוע את יודעת משום מה התמלאתי בהמון חמלה כשקראתי אותך. כל כך מוכר לי המקום בו דבר שהוא כל כך פשוט להרבה אנשים ...., הופך לסזיפי , מסורבל , מעיק ומתמשך .... עבורך .... והרבה פעמים גם עבורי למרות שהיום הרבה יותר טוב ועדיין . עוד ממחשבותי לפעמים כשאני קוראת אותך את מזכירה לי פרח בר מוגן פרח ששורד בכל מזג אויר/אדמה / משקעים שלא מודע ליופיו ושאסור לקטוף אותו .... בעיני ההקבלה היא ...גם .... ממקום שאת אומרת מאחורי מילותיך היפות אל תגעו ואל תתקרבו ..... מחשבות למרות שהיום זה כבר הרבה יותר ..... מקוה שלא פגעתי .... שלך ((((חיבוק)))) רק אם תרצי ..... הילה

הי לכולם, קוראת את תגובותיכם הנוגעות, אנסה למצוא מילים מעניין... חשבתי על השם הראשון ראשון בו כתבתי בקביעות בפורומים. היה זה שם שטומן בחובו אלמנט הישרדותי. כך היה אז. בכל זאת חלפו שנים. אם כן - מה היום? אולי היום זה כבר חצי שקר כזה? אולי לא מחויב דווקא הקטע ההישרדותי? אולי כבר מתאפשר יותר מגע? וחשבתי גם מדוע היה לי קשה כל-כך עם השאלון. כאן, כנראה, נכנס רכיב הזמן, שלפעמים נדמה שעצר אצלי מלכת. והזמן - פעם התרברבתי (מבלי להבין) שהיו לי המוני חלומות נוראיים כל לילה. אבל היום, האם השתנה כל זה? האם אודה שכבר פחות, שאפילו קרה והיה חלום (אחד אמנם שאני זוכרת), אבל טוב? האם בחרתי להשיב כמו אז? או שמא כמו היום? חשבתי גם שאולי אני מנסה איכשהו לשכנע, וגם זו אינה אמת גמורה, שאני עדיין נורא חולה. מה, רק בחולים מטפלים? ואני מכירה את הפטנט הזה שאם אכפת לך מעצמך ואתה מטפל בך, משתנה גם היחס של הסביבה כלפיך. ושוב חושבת לי - מדוע איני מביאה יותר את מה שבריא? מדוע יש לי נטייה להסתיר אפילו מעצמי את החכמה שלמדתי? ומדוע רטרו? ומדוע אני מחזירה בחלומות של היום סיפורים מפעם? לא בטוחה שמוצאת תשובות כרגע. בהמשך לדיון שהעלתה קוראת קבועה ותשובתו של אודי, חשבתי גם על השימוש שלי בפורום, ו... נראה לי שאין כאן חד משמעיות. לפעמים השימוש הוא לפירוק, לפעמים לבנייה. לפעמים אולי לשם הסחת הדעת. לפעמים אולי במקום הרעיון של 'לדלל' הייתי הולכת על הרעיון של תרכיז... ו... בכל זאת עדיין כאן. כל-כך הרבה למדתי והתחושה הזו כרגע של לא יודעת, כאילו פרח ומשהו מעוור פנימה, לא חביב במיוחד... קיבלתי בחום את כל תגובותיכם, תודה מן הלב לכולכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה, לאחר שכתבתי ומחקתי קצת, נראה לי שלא אכתוב מעבר לכותרת הזו, המכילה התלבטות יחד איתך על הקטע הזה של "בכ"ז עדיין כאן" וגם שמחה (אגואיסטית משהו, אמנם) על כך שאת - בכ"ז עדיין כאן.... טוב מאד לקרוא אותך / אותי אצלך... גילת. (ובכ"ז אולי עוד משהו קטן לגבי הנטייה "להתמסכן"...מרגיש לי כמו הסירוב להיות מבוגר... זה שלוקח אחריות והוא בריא ויוצר ופועל... עדיין יש צורך להרגיש הילד הקטן שמכוסה בשמיכה חמימה כמו זו שאנימה רוצה מהמטפלת שלה... שוכב לו שם מטופל ומחובק, בטח שהוא לא רוצה לקום... עד שהחיבוק יחלחל לו פנימה מספיק מספיק עמוק...) לילה טוב ונעים.

הי, קראתי אותך שם למטה, אבל זה נראה לי רחוק מדי אז אני מגיבה כאן. רציתי להגיד לך, שאני דווקא מאד מתחברת לדפוס התגובה הזה של אודי. ואני דווקא, לא הייתי רוצה לקבל ממנו חיבוק ומילות חיבה כבר בהתחלה, או לפני ש"אותתתי" שזה המקום בו אני נמצאת. זה מרגיש לי לא אמיתי, כמו שלא מתנשקים בדייט ראשון. עדיין מגששים קצת, מתנהגים ברשמיות. אם יורשה לי, דיברת על אנונימיות וריחוק, ואילו אני מרגישה שהניק שלך קצת יוצר את זה. כאילו אומר - אני מבחוץ, אני רק קוראת (למרות ש"קבועה"). אולי אפילו, אני אינטליגנטית כזו, מתעניינת פה ברמה השכלתנית - עניינית בלבד. אבל מצד שני, היית רוצה שאודי יתייחס אלייך באופן נעים... (זה בסדר מה שאני כותבת? מקווה שאינך נפגעת. אין בדבריי ביקורת כלל. רק סקרנות). אם בא לך, בואי התיילדי כאן מעט איתנו, בחרי לך ניק (או שלא, כי אודי לא מרשה להחליף ;) אם תתחילי "לרקוד" אז אני מאמינה שתחושי כי הצד השני מתאים עצמו לתנועותייך... כמובן שאם יותר מתאים לך - הישארי בדיוק כפי שאת. שני סוגי הריקוד הם בסדר... "גילת".

הי "גילת" / "גילת21" זה בסדר מה שכתבת. יותר מבסדר. לא נפגעתי בכלל. אני אפילו שמחה. את כותבת בהרבה רגישות ותבונה. בוודאי כבר הספקת להבחין שהמשכתי את הנושא. על חלק מהדברים שהעלית הגבתי כבר בהודעה מהיום בבוקר, ועל השאר אמשיך כאן. אני מסכימה איתך לגמרי באשר לתחושה שהניק שבחרתי מייצר. אני מבינה את החלק שלי בשדר שאני שולחת למרחב הבינאישי, ואת האחריות שלי על אופן ההתייחסות שאני מקבלת בתמורה. ריחוק, ענייניות, קרירות, רשמיות, הן, כמה לא מפתיע, תמות שמוכרות לי היטב מעולמי האמיתי. עדיין, לא דברתי על חיבוק, נשיקה או מילות חיבה. מעולם לא ציפיתי או הייתי זקוקה לזה בפורום הזה. אעז ואומר, שמעולם לא היטבתי להבין את הצורך בחיבוקים במדיום אינטרנטי. עוד פחות מכך אני מסוגלת להבין את הבקשות לחיבוק... אני גם לא מנסה לטעון שההתייחסות של אודי אלי הייתה באופן כללי לא נעימה. התכוונתי אך ורק לצורת הפניה הרשמית, הלא-אישית בעליל, בעוד אני, בתחושה שלי, לא הייתי "אנונימית" בכלל ואף לא מצטרפת חדשה – רק נשאתי שם זר, בעל צליל לא מוכר... לעת עתה אמשיך להופיע בכינויי הנוכחי (ולא רק משום שאודי לא מרשה להחליף :-)) ובריקוד סולו לא מזהיר (אם כי, לא אכחיש, גם רקדני סולו מצפים שיהיו מולם כמה צופים...)

ואילו אני התכוונתי לכך שכתבת לאודי משו כמו "היית יכול לכתוב שלך בחיבה, בידידות קוראת" משו כזה... אבל אין בכוונתי להתקטנן על כך ולעשות לך פסיכולוגיזציה ;-) לגבי הניק, הצטערתי כמעט מיד שכתבתי זאת...וכי מדוע שתחליפי... ואני מוצאת שמאד מעניין האופן בו המציאות משתחזרת לה כאן.... אגב אני כשלעצמי די לא מחוברת לכינוי שלי שבחרתי די במקרה...מענייןמה יש לומר על כך... ולגבי החיבוק...זה עניין מיסתורי משהו, אך נראה שיש לזה אפקט... אולי בדומה לצורת הפניה.... בהצלחה לך, קוראת, ו ..נדמה לי שרואים את ריקוד הסולו שלך... גילת.

באמת מעניין איך לפעמים דפוסי התנהלות קדומים טבועים בנו עמוק כ''כ, עד שאפילו במרחבים אינסופיים של אדמה בתולית אנו מוצאים את עצמנו צועדים בעקבות אותן טביעות רגליים מוכרות...

www.youtube.com/watch?v=Nlvv7ygjSeE

הייתי לוקחת את המשפט הזה איתי...."אי שם קיימת אפשרות שלא הכל אבוד"...מקווה עבורך ועבורי........ אני גם מביאה הכל לידי דמעות.....במיוחד בזמן האחרון.

היה נעים (ואקטואלי ) לענות על השאלון. בנימתו, לקרוא על ההתבוננות באש, השקיעה במוזיקה, האהבה למילה יפה, עוררו את התחושה הקסומה הזו... תודה.

ואתה לא ענית... לילה ואתה לא פה לילה זה הזמן הקשה של היום כשהיום הופך ללילה והלילה גרוע מהיום אל תאמר מדאיג במיוחד בלילה אל תאמרי רק תהיי כך בקשתי ממנה והיא ענתה אני פה מספיק כדי להחזיק עד לאור הבוקר אבל עכשיו לילה הבנת הכאב האין סופי... מי מבין בכלל???????

אודי בבקשה ממך אל תלך אני צריכה אותך אני זקוקה לך ככ לבד

שלום, אינני יודעת אם זה המקום לבקש כך שאם לא קבלו את התנצלותי מראש אך אשאל בכל זאת. האם תוכלו להפנות אותי לחומרים/ תיאורטיקנים שעוסקים בנושא של קשיים ביצירת קשר? אודה מאוד על כל עזרה שהיא

לא באלי להיות לבד עכשיו אז באתי לפה לקצת....זה בסדר?

אודי אני לא יודעת מה יש לי אני רוצה למות מאיפה זה בא מפחדת

הילה יקרה... זה פשוט בא......קראת את מה שכתבתי?, גם לך יש ילדים יש לך מה להפסיד...המוות הוא מקום של אל חזור!! את שומעת???? בבקשה הילה....כן מפחיד צודקת....ואולי טוב שזה מפחיד הרצון הזה למות....זה מה שעוצר אותי...אני מתחברת מאוד למה שכתבת רק שלא העזתי לכתוב זאת....אבל גם הרצון לחיות נמצא בתוכי, אצלך גם.. בטוח נמצא... איתך, מחזיקה חזק אותי ואותך באהבה רבה מ

אני מתנצלת.. לא התכוונתי לפגוע..אבל המשפט "די מדכא למען האמת" באמת הזכיר לי תגובות..שלפחות בעבר כששיתפתי.. אנשים היו פוטרים זאת באמירה כזו.. אני בהחלט מכירה תודה.. ומעריכה את תשובותיך.. לכן גם ציפיתי למשהו אחר.. וגם אתה נתפשת (כמוני) למשפט אחד שכתבתי.. אבל שוב זה נבע רק מתסכול.. שביקשת שאדבר יותר על תחושה מאד אישית.. שאני מרגישה.. וניסיתי להסביר.. ולא רוצה להיכנס שוב ללופ כזה של הסברים.. בשורה התחתונה - סליחה אם נפגעת.. (אנסה לדלל..)

מבקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבקש דבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. (אדמיאל קוסמן) [בדיוק כך].

בטלטלות, שינויים, תקלות והתמוטטות. חשבתי שלפחות כך לא יהיה פנאי לבלגן שבפנים. אבל בהיעדר תשומת לב ביום, הוא חונק ומתקיף בלילה. מרוב חלומות לא רואים את המנוחה. אודי, (מוזר לי לפנות אליך בשמך, נדמה לי שטרם עשיתי זאת. משונה לי הפנייה 'למבוגרים' ) האם אפשר למנוע את החלומות הללו? להשפיע על תוכנם לפני השינה? ניסיתי הרפייה, אך בשעות הבוקר המוקדמות אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה, שטופת זיעה. בא לי לנוח כבר.

אודי זה ממש לא יאמן . זה לא משנה כמה אשב או יותר נכון אשכב אצל הפסיכולוג זה בדרך כלל לא מספיק . למה ? עכשיו אנחנו עושים פגישות כפולות פעמיים בשבוע . קניתי למטפל צנצנת סוכר חדשה במקום זאת ששברתי .... יש בחדר שלו תמונה שאני לא סובלת יש שם נשים שנראות סובלות ושותקות דיברתי היום על הפנטזיה לשבור את התמונה ולהרוס את החדר הרבה כעס ומה לא יצא שם היום בחדר שדים ורוחות רפאים ...... אודי בסוף יהיה טוב נכון ?

שאני לא הייתי מובנת...אוףףףףףף ספרתי על מקום אפל מאוד אצלי....בתוכי....הקראתי שירים שכתבתי על השלווה של המוות....אוףףףףףףף והיא אמרה שאף פעם לא ספרתי לה וזה כואב מאוד אבל גם אמרה "מדאיג".....ואני לא רוצה שתדאג, לא ככה :( בבקשה, אודי, אני לא אפגע בעצמי לעולם ... בסדר? בבקשה תבין, יש לי ילדים יש לי מה להפסיד :( לא אובדנית....ממש לא.........רק כואבת........היא מאמינה לי....אבל בכל זאת.... מבין או שוב לא מובן? :(

מילאתי את השאלון אודי :)..אבל צריך לקחת בחשבון שאני בטיפול כבר שלוש וחצי שנים :) אני חושבת שזה משנה את התמונה לא כן? אז אם תראה שמישהו מילא היום תדע שזו אני .. הייתי מוסיפה האם אתה מטופל כרגע חחחח, החלומות מאוד קשורים לטיפול לדעתי, תקן אותי אם אני טועה מיכל

הי אודי, ילדות, צבעים, ריחות, חלומות... מתהלך לך בג'ונגל הקסום והפראי של התודעה, איזה כיף לך :-)

אודי הי, .... ... הממ.. נפגעתי ממך.מאוד.מאוד.. בחמישי שעבר בקשתי ממך קצת דלק חיים ..והרגשתי שמה שקיבלתי זה קצת ביקורת..בקשתי בהמשך שייעשה תיקון..היה לי קשה לבקש ממך שוב קצת דלק חיים ..ולכן ביקשתי בדרך עקיפה בתגובה שכותרתה ספליט.. ענית אך שוב הרגשתי קצת עינוי.. לא כתבתי לך מאז מאומה... חשבתי שלא אשלח שוב הודעה בפורום. כשראיתי את הזמנתך לגבי השאלון,הסתקרנתי,פתחתי את הקישור וכמובן עניתי ..כן, הסתקרנתי.. ו..כן..אני אוהבת מאוד לצפות בצורות המשתנות של העננים בשמים.. ואולי צורות העננים שצפיתי השבוע בפורום גם ישנו צורה ??? במבי.

מקווה שיקרה משהו ועוצמות הברקים והרעמים שקיימים אצלי השבוע ג"כ ישתנו מעט.. ואולי גם יפציעו להם שוב מעט קרני שמש חמימות, מלטפות ???

אודי, ועוד משהו קטן.. אתה בודק בשאלון את הקשר בין החיבור לאונה הימנית (חיבור, עוצמה משהו שקשור באונה הימנית שבה נמצא הדמיון, החלק האומנותי וכו') לחלימה ולשליטה בתכני חלימה ? כאשר השערתך היא :שתמצא קורלציה גבוהה בין חיבור לאונה הימנית ,חלימה מוגברת ושליטה בתכני החלום.. (משהו כזה...)? אודי, תשתף אותנו ,טוב ? במבי.

אודי, עניתי... זה ממש מעניין.. ומאד "התחברתי" להרבה ממנו... ואגב- הבחור... שוחחנו. באמצעות האינטרנט.( לא משנה איך-אבל בכתב. אני חוששת לחשוף יותר מידי פרטים כאן). אני לא יודעת מה אני רוצה. והאם בכלל שווה להתאמץ. הוא רוצה. מאוהב. אבל אם הוא ככה מאוהב כפי שאומר-אז מדוע נפרד בכל פעם מחדש בתקופה כה קצרה של 3 שבועות בערך? חוץ מזה שזה לא אמין לי כאילו... יש לי רג. אך אני לא בטוחה שהם "מספיקים". הם בטוח לא כמו שלו. זה בוודאות אני אומרת. אני נמשכת אליו. אך לא בטוחה שזה יותר מזה. לא בטוחה שיש בו עוד משהו עבורי... אבל שוב- אולי כן. אלא שבגלל שהוא כל כך לוחץ ורואה עצמו "מומחה זוגיות" שכזה, כי היו לו מערכות יחסים ארוכות שנים, ולי- לא. אף לא אחת.. ואני כבר באמצע שנות ה30 שלי.... וזה קשה לי. לפעמים לא בא לי עליו רק בגלל שאני מרגישה כמו חבל על צווארי. ומרגישה אשמה על כך שאני לא מרגישה כמוהו ולא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך. או בעצם דורש ותובע!. אני צריכה זמן. צריכה לאט. צריכה להרגיש חופש. אפילו בביחד. והוא- לא מקבל את זה. כי הוא לא מבין את זה. הוא פשוט לא מסוגל להבין את זה כי הוא כל כך שונה ממני. הוא יודע בבירור מה הוא רוצה... ואני- לא. אודי, אתה חושב שזה בסדר אם אבקש מהפסיכולוגית שלי ( כן. ה"מחליפה"), לדבר איתו? או שאתה חושב שזה רעיון גרוע? הוא שאל... אמר שרוצה להבין אותי...

מעניין איך ככל שאת כותבת יותר, ברור יותר שהבחור הזה לא עזב אותך כי את נוראית, כפי שהרגשת. זהו לא כישלון שלך. מבין השורות זה נשמע כאילו זה נובע מההישג שלך לומר מה את צריכה ורוצה ומהיכולת שלך להעניק גם לזה מקום וחשיבות. האם היית רוצה שידבר עם הפסיכולוגית? או שהוא רוצה ? האם ייתכן וגם זה לוקח לך פינה שלך...?

הי... זה מסובך. בסה"כ הוא כן מתאמץ. אלא שאנחנו לא באותו מקום. ולא באותו הקצב. וזאת בעייה. הוא מרגיש רגשות שאני (עדיין) לא מרגישה. ולכן הוא חווה כל אמירת לא שלי על הצעה להיפגש, כדחייה. ואז מגיב בהתאם- כבחור שספג עוד "ברקס" , נפגע ונעלב. ואז- נפרד. לדעתה של הפסיכולוגית הוא "לוחץ לי על כל המקומות הכי כואבים שלי". אה- ודבר נוסף: אני חושבת שהוא קמצן. ואפילו דברנו על זה.. יצא ככה. הוא לא מחזר. במעשים. אלא במילים. וברצון תמידי להיות ביחד. כל הזמן מביע רגשות. אבל לי- זה לא מספיק... למשל, אם לא משלמים עלי שוב ושוב בבתי קפה( ואני לא מדברת על סכומים גבוהים),מתוך לתפיסתו- גישה "פמינסטית" או שהוא "לא רגיל" לחיזורים מסוג שכזה, אז בי- זה נורא פוגע. וגם מעורר בי דחייה. אני לא זקוקה לגבר שהוא "ספומט מהלך" , אבל לג'נטלמן- בהחלט כן. מה לעשות? אני כזאתי... ונמאס לי לחשוב בכל פעם שיושבים בבית קפה על מה להזמין וכמה, ואז לגלות ששוב מחלקים "חצי- חצי" בתשלום וגם במנות! ואני נשארת רעבה... זה בטח נשמע שיטחי. אך זה עמוק יותר. בטח מכפי שניתן לספר במסגרת הפורום. וג'נטלמן- הוא לא. והוא בנחלט מאד "מחושב" או "קמצן" נטו... ועדיין- אני מודעת לעובדה שלא קל איתי. שקשה לי לתת בהתחלה. שאני זהירה. ונותנת ב"מנות קטנות". וגם שהרגש אצלי מתפתח בהדרגה ולאט. אני לא מסוגלת להיפגש כל יום. וגם לא רוצה. אני זקוקה למרחק בין פגישות. בכדי להתגעגע או להבין ולעבד מה אני מרגישה... הוא- לא מבין את זה. כי אצלו הכל ברור. ופשוט. ואז הוא הופך תובעני. ודורש. ואז- נחווה אצלי כמלחיץ, ואפילו מאיים או אלים..( לא פיזית). ואגב- להתקרב פיזית- הרבה יותר קל לי מאשר להתקרב רגשית. הוא לא מבין למשל, מדוע סקס כן, ולישון יחד- עדיין לא... קשה לי איתו. וקשה לי בכלל. בכל מקרה, אחרי 3 שבועות( שבהם אין רגע דל, וכבר הוא נפרד ממני 3 פעמים!), אני לא מאוהבת. ולא רוצה להתחייב על כלום. ולאקוראת לו"בן זוג או חבר". והוא- כן. כן קורא לי ככה. אז הפערים ביננו עצומים.. ואגב- לגבי הפסיכולוגית- אני חשבתי על זה. וגם הוא. הוא שאל. ואני לא חשבתי שזה רעיון רע. אלא אולי אפילו טוב. דברתי איתה בזמנו על זה.. אבל מכיוון ששוב נפרדנו אז זה כבר לא היה רלוונטי יותר. עכשיו- זה שוב עלה על הפרק. וכרגע- לא ברור לי מה אנחנו בכלל. רק דיברנו בכתב. אפילו לא בטלפון. ולא נפגשנו. אני מרגישה שמבחינתו "פשוט חזרנו" או שהוא רוצה בזה... ואני? אני לא בטוחה שזה אכן כך מבחינתי. כמה אמון כבר יכול להיו בבחש"משתמש בפרידה כאיום" כל הזמן? הוא גם אפשהו מסכן בסה"כ. כי הוא החלטי ויודע מה הוא רוצה . אני זאת שלא יודעת... והוא מרגיש את זה. אז הוא בחוסר וודאות... לא יודעת.... מתה כבר שהיא תחזור מהחופשה... נראה... בטוח שאני לא חפה מטעויות. ובטוח שיש לי הרבה מה ללמוד על איך להיות בקשר זוגי. ואולי, לפני כל זה- להיות בטוחה במה אני רוצה...

הי אודי, מילאתי, שמחתי לתת משהו קטן גם לך על הזמן שאתה כאן עבורנו. מה החלום שלך אודי?...:) ועוד, אם במציאות אין לנו שליטה ויכולת לשנות, אז אולי לפחות בחלום...?

בהצלחה!

גרשתי את העוסית מהבית שלי מרגישה חרה

הרגשתי שהיא מתקיפה אותי ..... וכל פעם בנושא אחר היום יזמתי שיחה התנצלתי והיא הבינה ..... הפגישה הבאה תהיה בחמישי

למען הסדר הטוב, הוספתי תגובה לשאלתי הקודמת "למה לא, בעצם". היא אמנם לא מנוסחת כשאלה, אבל אשמח אם בכל זאת תתייחס. קוראת

:(