פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי...... אני כבר שלוש וחצי שנים בטיפול, כל פעם מגלה למטפלת ממש קצת.....ואולי גם לעצמי...ואתמול בטיפול ספרתי מה שהיא כבר בטח נחשה מזמן....ואף פעם לא היו לי פלאשבקים ולא התנתקויות...ו.....רק קטעים של חלומות כאלה..אוףףףףףףף...יש לי חיי משפחה......זה שונה...מרגישה שונה ומשונה... :( שיתפתי פתאום המון....מקווה שלא אתחרט......וגם כתבתי לנעמה ולא הועלתה..בכל מקרה נעמה תודה וזה בסדר להגיב......מקווה שאת מרגישה יותר טוב....מ

שלום לכולם אני מתחילה טיפול באנליזה ויש לי המון חששות ופחדים. מן תחושה כזו של חוסר וודאות ועמימות. לכן רציתי לשאול, אם מישהו מבין משתתפי הפורום עובר טיפול באנליזה ויכול לשתף מעט מהחוויה שלו. האם יש תחושה של הקלה? איך טיפול כזה אינטנסיבי משתלב עם חיי היום יום והציאות העמוסה וכל מה שאתם יכולים שיכול מעט להקל על העמימות והחוסר וודאות. המון תודה, עומר

הי עומר, אני באנליזה. אני בתוך התהליך..מה זה אומר ? גם לי זה לא כל כך ברור.. אומרים שהטיפול אכן אינטנסיבי..אני חווה אותו כמשהו שהוא חלק מהחיים שלי.. כמו שכשהיית ילדה למשל, היית בבית,אכלת, הכנת שיעורי בית, יצאת לשחק בחוץ, הלכת אולי לחוג וכו'.. כך אני חווה את האנליזה.. ביום מסוים, קמה בבוקר ומיד לאחר המקלחת הולכת "הביתה" לפגישה .. ביום אחר, אני מגיעה "הביתה" בתום העבודה.. ביום אחר, אנחנו נפגשות "בשעת ציפור" (זמן השקיעה בקייץ ,בו נשמעים "מהבית" המוני המונים של ציוצי ציפורים) ההרגשה היא שזה חלק ממשהו שלם..מהחיים.. אני מובנת לך ? אגב, האנליזה שלי ממש לא מתקיימת בבית שלה,אלא בקליניקה. אצלה בבית הפרטי מעולם לא הייתי,אף שבפנטזיה זה נוכח לא מעט.. לגבי תחושת ההקלה.. גם קשה לי לומר לך.. הקלה ? ..החוויה היא של כמו ילד שנכנס ויוצא מהבית..הוא מרגיש הקלה ? לא יודעת.. משהו כזה של "רגיל", משהו שבשיגרה.. אולי זה תלוי יותר בתקופות..לפעמים רגוע ושליו ..ממש תחושה כאילו את נמצאת בתוך איזה אינקובטור כזה.. איזה שקט פנימי.. שלוה כזו..ולפעמים יש צונאמי.. כמו בבית.. מה שכן, כשאמא צביה שלי (כך אני קוראת לפסיכואנליטיקאית שלי פה בפורום) כשהיא יוצאת לחופשה, העינוי עבורי לפעמים בעוצמות שבלתי אפשרי לעבור אותן..עינוי נוראי.. עומר, מקווה שמשהו בדברי עזר.. אם יש משהו נוסף שאת רוצה לדעת ,את מוזמנת לשאול.. אם אוכל,אענה בשמחה. במבי.

הי עומר, עברתי אנליזה בחלק מהתקופה הטיפולית שלי, נראה לי שלא בטוח שמאד חשוב מהי חווייתי האישית כרגע בהקשר, העניין אינדיבידואלי, כך אני מניחה. על כל פנים, כפי שהצלחתי להבין מכל התהליך - כששואלים שאלה והוגים בה - עפי"ר אין נותנים לה תשובה קונקרטית, כי אם מחפשים את החרדה שמאחוריה. מעצבן למדי, לפעמים, אך כך הוא. דיברת כאן, להבנתי, בין השאר, על חרדת העומס, השילוב של גם וגם. אם כך, אזכיר פתגם אמריקאי שאומר: "If you want something done, ask a busy man, for the other kind has no time" משמע - באופן פרדוקסלי, אולי - דווקא כשעסוקים, זמינים יותר למשימות נוספות. ועל בשרי, בכל זאת אגיד, שככל שאין-לי-חיים כך קשה יותר למצוא מקום אפילו לדברים פשוטים... וחששות מהלא מוכר טבעיות גם הן, וגם על זה מדברים באנליזה... אלו הם דבריי בהקשר. באיחולי תחושה של אחר, שונה וחדש, סוריקטה

הי במבי וסוריקטה, תודה רבה על התגובה המושקעת והמפורטת שלכן.. עדיין לא כל כך ברור לי למה לצפות, אבל כנראה שאני אחווה את התהליף בעצמי ואגלה איך זה להיות באנליזה ;-) במבי, נשמע מאוד נעים ובטול שיש לך את "אמא צביה" רק מהכינוי שבחרת לה, אפשר להבין מי היא עבורך... וסוריקטה, הצלחת להרגיע אותי מעט מחרדת העומס... אני עוברת לאנליזה אחרי 4 שנים בטיפול דינאמי.. סוריקטה- אפשר לשאול למה הפסקת את האנליזה? ואיך את יכולה לסכם את התהליך? רק אם נוח לך לענות כמובן... ובמבי- נשמע שהאנליזה ואמא צביה מאוד משמעותיות בשבילך... איזה כיף! תודה רבה, עומר

אודי, שלחתי הודעה עם הכותרת "מבולבלת". האם לא נקלטה?

מחר אראה אותה לאחר חופש של שבועיים ואני גאה בי שלא התקשרתי או שלחתי לה הודעה, והייתי קרובה לזה.

אודי, המטפל שלי ריגש אותי אתמול. הוא אמר לי שבד"כ הוא מאפשר קשר בין פגישות במקרים חריגים בלבד, אבל במקרה שלי הוא מאפשר לי לתקשר איתו כמה שרק ארצה. פעם ראשונה שהרגשתי שהוא רואה אותי. ממש רואה אותי. הוא מעודד אותי לכתיבה וסומך עלי שאדע לעשות בכך שימוש נכון ומושכל. פעם ראשונה שסומכים עלי, שנותנים בי אמון ולא מתייחסים אליי כאל "דפוקה". לאחר המחווה הזו, הצלחתי לראשונה להיפתח ולגעת בדברים כואבים. בבת אחת הוא "נטע" בי תחושה של בטחון והכלה. היה קשוב לצרכים שלי. אח"כ חשבתי על זה ופתאום הוצפתי בפחד. אולי לא אדע לעשות בכך שימוש מושכל, אולי אנצל את זה לרעה, אולי אני לא באמת ראויה לאמון. למה הרבה מטפלים לא מאפשרים קשר בין פגישות? האם אתה מאפשר? אני מבולבלת. אתה חשוב לי אודי. ארצה מאוד לשמוע את דעתך. נטע

אודי עכשיו שעבר קצת זמן אני יכולה לכתוב את הכאב את הדם והדמעות . אודי , רועדות לי האצבעות והדמעות זולגות אחרי שבניתי סוכה וקניתי ארבעת הימינים ובגדים לילדים ********* הם לא רצו לבוא . ואני לא כועסת עליהם אני כועסת על אבא שלהם ומשפחתו שמסיתים את הילדים לא לבוא אלי . התלוננתי במשטרה ודיברתי ברווחה . אבל בשורה התחתונה הייתי לבד בחג הזה . בלי הורים בלי אחים ואחיות ובלי הילדים שכל כך ציפיתי להם . המטפל שלי וגם הפסיכיאטרית היו לצידי . והחזקתי את עצמי בכח לא לפגוע בעצמי וגם לא להתאשפז . יש לי עוד הרבה לכתוב אבל הדמעות הפכו לנהר ;;;;;;;;;;;;;;

מה שבטוח שזה הוביל אותי לתובנות ......

אני ממש מעריכה אותך שהצלחת לשמור על עצמך.. זה ממש לא ברור לי(!) מאליו.

אודי. כמה הודעות מחכות לך. יש לך זמן?

היי, סיפור מעט ארוך, אשמח לעזרה והתייעצות. לאחרונה אני ואחותי התבגרנו ועזבנו את הבית ואמא שלי באופי שלה חייבת לדאוג ולטפל בנו/במישהו כל הזמן. היא מצאה את התחליף בזה בכלבה קטנה וחמודה. הכלבה הזאת הפכה להיות כמעט כל עולמה: ישנה איתה בלילות, הכינה לה ארוחות שלא יביישו מסעדה יוקרתית,בנתה לה ארון בגדים וטיפלה בה כיד המלך (לא שאני תמכתי בכל האירוע הזה) - ממש תחליף לילד. הגיע למצב שאמא שלי פחדה להשאיר את הכלבה מס' ימים לבד לצורך נסיעה לחו"ל, ואם זה כן היה קורה היינו מקבלים חוברת דפים כיצד לטפל בה. הכלבה הזו היתה מאוד חולנית מהרגע הראשון שקנינו אותה. עברה המון טיפולים והיתה קרובה לא מעט פעמים למוות - מה שחיזק עוד יותר את הקשר בין אמא שלי ולכלבה. שבוע שעבר הכלבה נפטרה בגלל אחד המחלות שהיו לה בזמן שאמא שלי היתה בטיול בחול, היא ממש גססה עוד ביום שאמא שלי טסה לחול. הודענו לה ישר שזה קרה. המצב קשה מאוד- אמא שלי בוכה כבר 3-4 ימים ומגיבה בצורה קיצונית מאוד (משפטים כמו: לא רוצה לחיות יותר, עדיף שהיה קורה לי ולא לה וכו מיני שטויות). אני נמצא בצומת דרכים - בקרוב אמא שלי אמורה לחזור מחול, לפי המצב ששמעתי שם אני חושש מאוד לראות איך היא תגיב כשהיא תגיע הביתה ותיהיה שוב בסביבה בלעדיה. אני שוקל האם להביא לה כלב חדש (מאותו סוג? ללכת לקנות איתה? האם להביא לה בכלל עוד כלב?) אשמח לעזרה... תודה

עכשיו מספרת יותר.....עכשיו בעמדה של לספר......מבאס...אבל לא כאן....ועדיף ומוטב שכך........מ.

למישהו פה ששאל על תופעה מנטלית ועניתי ניחוש שאולי זה מנגנון הגנה מסויים (תגובת היפוך..) . אפשר לדעת מה השיקול שבגינו החלטת לא לפרסם את תגובתי שם? האם מבחינתך עברתי גבול כלשהו כשהתיימרתי לענות לזה?

שלום, אבא שלי אני די בטוחה שבוגד באמא שלי , כשאבא שלי הצטרף לבחירות בתור מקום 5 , הייתה שם מישהי ראיתי שהוא מתכתב איתה כול הזמן ,לבבות ואמרתי לאמא שלי ושוב פעם זה קרה אני מתאמנת ואני רואה שהוא בצד מדבר איתה , אני הולכת לפסיכולוגית ואני רואה שהוא מסיים לדבר איתה כואב לי הלב סיפרתי רק היום לאמא שלי שוב פעם אבל אני שבורה כי אני נורא קורבה לאבא שלי כי הוא עוזר לי נורא בהכול אבל אני שבורה שלא סיפרתי עד עכשיו שוב פעם ,האישה גם מגיבה לי על התתמונות שאני יפה ,ואותי זה שובר כי אני מריחה וסיפרתי לאמא שלי והיא אמרה שהיא גם הרגישה את זה ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו ? כי אבא שלי יכול לא לדבר איתי אבל אני מבולבלבלת אני בת 18 אבל לא יכולתי לשתוק ,זה כואב לי להחזיק בבטן דברים זה גורם למחשבות יש לי OCD שכבר כמעט נגמר אבל אני מתמודדת ממש מעולה עם זה והוא היחיד שעוזר לי בגלל זה זה כואב לי ,ואני די מודעת לזה ..בבקשה תעזרו לי

הגעתי למצב שאני מתמידה כבר 9 חודשים בעבודה במשרה חלקית ודווקא אוהבת את המקום שעובדת עכשיו כי האוירה נעימה לי. אני מרוויחה מינימום לשעה וחשבתי לשאול אם יש אפשרות לעלות את השכר .. מישהי שעובדת איתי והיא ותיקה ממני אמרה שהיא ביקשה העלאה לאחר שעבדה אפילו פחות מתשעה חודשים ושכן הסכימו לה לעלות בכמה שקלים את השכר לשעה.. אני מאוד רוצה שיהיה לי אומץ לשאול ולבקש את זה.. ולקוות גם שיאשרו ויתנו לי העלאה כזאת, אבל מרגישה גם הרבה פחד מפני שיחה כזאת.. למה זה כזה מרתיע ומפחיד? אודי יש לך מושג? כי בשכל אני מבינה שבסה"כ זה מאוד מקובל לבקש הלאה בשכר במקומות עבודה.. איך מתגברים על הפחד? ולמה בכלל זה כזה מפחיד אותי, כאילו ישנאו אותי או יבקרו אותי, יעקמו פרצוף שבכלל העזתי לבקש, שאני חוצפנית או לא יודעת, שיסתכלו עליי בצורה שלילית.. וגם מפחדת לגמגם למרות שבא לי לבקש עם בטחון כי זה סתם גרושים ואני באמת משתדלת שיהיו מרוצים ממני שם.

מבינה מה הרגשות הלא רציונליים שלי ביחס להתמודדות אבל לא מבינה למה הם שם

חבל לתת לפחדים להרוס לי. עדיף להתמודד למרות הפחד.

אני חווה קושי חחסי בהתמודדות עם שינויים ומעברים בין מצבים משתנים. אבל האיטיות שלי ותנרי החיים שלי מאפשרים לי זאת ובמקביל אני מאוד מצליח מקצועית בעקבות העמקה והקשבה תהליגית לקצב שלי שמביא אותי נכון למטרות. אבל זה יוצר שונות גדולה. אני מתנהל שונה מאנשי היוצנים המלאים. אני חווה דברים בעוצמה כמו פגישה עם אנשים גם מקמועית. מקדיש התיחסות אישית ולא רק אנשים כפונקציה. אנשים שאני עובד איתם לא סובלים את זה וסביר שגם את ההתנהלות שלי עד דחיה סמויה. אבל סותמים כי הם נדהמים מול התוצאות בשטח. אבל אני מאגיש סוג של אי נעימות בשו י של סגנונות ההתנהלות. ובאיזשהו מקום דחיה. אין בי כמיה ילדותית שיקבלו אותי או ידחו. הכל הוא מינונים. אבל המצב שלי הוא אבסורדי הם רוצים את התוצאה בלעדי האדם. בלעדי לכאורה. ומה שנכון לי וללקוחות שאני עובד מולם לא טוב למי שאני עובד איתם זה מגוחך. ומעלה את השאלה לא של סגנון אלא של עיוות ממשי . באופן מוזר דווקא הדחיה שלהם חיזקה את הגישה האישית שלי. אבל דכאה אותי ביוםיום. סביבת עבודה מגעילה לי. יש מחויבות בחוזה לעבודה. ועזיבה לא אפשרית. מה ההסתכלות והדברים שאיני רואה לדעתך במצב הדברים שתארתי.תודה

רק לומר למישהו שלא שמרתי על עצמי ועכשיו כל כך כואב. וקצת מתחרטת, אבל בעיקר לא, כי מגיע. וקצת מבינה שאני מטומטמת, אבל בעיקר מתנחמת מתחושת הכאב הצודק. ומפחדת לספר למטפלת, לראות את המבט שכואב לו עליי, להתחבר פתאום גם קצת לזה. ברגעים האלו אני מבקשת שתשנא אותי, שיהיה פחות קשה להיות שם איתה. אשמה-כואבת-אשמה-כואבת-אשמה גלגל. לא יודעת מה חלקתי פתאום. נעמה.

זה בעיקר נשמע עצוב למדי . פגעת ???

אז לא עשיתי משהו שפוצע את הגוף. בחרתי מארסנל המעשים שעושים חתכים בנפש, בלי שרואים. בול פגיעה.

זה נשמע כל כך קשה חוששת להציע חיבוק כי אולי גם הוא יחווה כפוצע וחודרני . איתך . כמה שמתאים לך .

נגעת בי, נעמה, ולא רק בגלל הכאב, אלא מה שקדם לו, האשם.. שאין לך שליטה עליו, ואולי..(כך נדמה לי...)זקוקה לו..? כמו לכאב עצמו.. גלגל שחייב לעצור...

היי אודי, שלחתי אתמול הודעה, ארוכה קצת, לא בטוחה מה הייתה השעה כששלחתי.. האם הגיעה ליעדה או אבדה בדרכה? תודה, גפן

שאתה לא פה....קיוויתי, מצב רוח לא טוב....רוצה לשתף אבל לא מסוגלת.....אולי פעם....אנסה מ

מ, מי? מיכ. מיכל מלא עד גדותיו. אולי פעם... הרי כבר ניסית והצלחת. (אני יודעת שמופנה לאודי, ותגידי אם אני כבר מעיקה. קצת פטפטנית מידי לאחרונה. מול השתיקה שבאמיתי לא מפסיקה לדבר פה עם אנשים. תגידי אם יותר מידי, בבקשה. חשוב לי.)

אני זו שלא....ולא ממש ניסיתי פה....רק קצת....ולא מסוגלת לספר, אבל ספרתי לה וזה מה שחשוב. מ, אכן חסרה ומוצפת.

שלום, רציתי בבקשה לשאול אם יתכן מצב בו אדם משתוקק נואשות לדבר מסוים, כשבאופן לא מודע הוא מאוד פוחד או סולד מהדבר הזה? כלומר, האם רתיעה קשה ממשהו יכולה להפוך לרצון עז עד כדי כך שהאדם בכלל לא יודע שזה לא מה שהוא באמת מרגיש? אם כן, כיצד ניתן להסביר את התופעה? תודה מראש וחג שמח.

אני מדמיינת את עצמי נכנסת לתחנת משטרה ומתוודה שעשיתי דבר נוראי. מה עשית גברת? אני לא יודעת. אני רק יודעת שמשהו נוראי קרה, באשמתי. אבל מה זאת אומרת? מה עשית? למי? מתי? איפה? לא יודעת. אבל אני אכולת רגשות אשם, חרדה נוראית שפגעתי והרסתי, שעשיתי משהו בלתי נסלח. ואם כך אני מרגישה, מוכרחה להיות סיבה. ואיפה היית, כשארע הפשע לכאורה? בבית, יש לי אליבי. אבל בחיי, עשיתי משהו נוראי. תענישו אותי, תכוננו קצת צדק בעולם. הנה, אני מתוודה. אבל על מה? כשתדעו תגידו לי. תפרו לי רגשות אשם וחרטה, לא תיק. אני חייבת להבין מה עשיתי, כדי להבין מה ראוי שיקרה בי עכשיו. (גם רסיס נעמה השקולה לא יכול להתווכח עם העוצמות של הרגש הזה ולהכחיש את קיומו. ואם הוא קיים, יש לו מקור וסיבה. מה עשית, נעמה? איזה רסיס הוא האשם?)

הי נעמה, מרשה לי להמשיך את הסיפור בתחנת המשטרה ? אז ככה... אבל על מה ? משתומם השוטר..על מה מגיע לך עונש ? איזה פשע עוללת ? לא יודעת עניתי ופרצתי בבכי תמרורים.. תענישו אותי כבר. נו .אתם לא יודעים שמגיע לי עונש ? השוטר התבונן בי ..גרד את מצחו ואמר :הממ..הממ..הממ לפתע נכנס לחדר שוטר נוסף. התבונן בי במבט נוקב ואמר : כן ! את צודקת, אכן מגיע לך עונש כבד. את פושעת ! מעלליך מתועדים .הנה , שבי ואראה לך קטעים שאספנו: את רואה ? מזהה את הילדה בת ה 10 ? את יכולה לומר מי זו ? נכון, את מזהה נכון, זו אכן את.. מה את רואה בסרט ? נכון. את מזהה נכון ! ההוא עושה בך.. ועושה בך..ועושה בך.. ומה את עושה ? נכון, את לא עושה כלום !!!!!! כמו גולם !!! למה לא התנגדת ? למה ? תעני מיד!!!! התנגדת ? למה את לא התנגדת ?? למה את לא עונה כלום ? גם עכשיו את גולם ??? ותגידי לי , אולי אפילו נהנית טיפונת ? אההה? יכול להיות ?? עכשיו את מבינה ? לכן מגיע לך גזר דין מוות !!! רק מוות !!!!! רוצה קטע נוסף ? בבקשה.. מי זו הילדה בת ה 5 שבסרט ? את מזהה ? נכון , זו את!! את מזהה מה קורה בסרט ? נכון ! את במכולת השכונתית. החנוני מסובב ראשו ואת לוקחת חפיסת שוקולד ממולא ומכניסה לכיס. את רואה? לא .את לא לוקחת. את ג-ו-נ-ב-ת !!!! את ג-נ-ב-ה !!! ומה מגיע לך על זה ?נכון, גזר דין מוות !! ורוצה קטע נוסף ? הנה.. את מזהה את הפעוטה שכאן ? נכון ! זו את בת שנתיים. ומה את עושה ? נכון ! זורקת את הצלחת ועליה האוכל על הרצפה ! ליכלכת את כל הריצפה. ה-כ-ל עכשיו מלוכלך, ואמא שלך שעד עכשיו היתה בעבודה , כן, היא נאלצת לעבוד קשה . קשה מאוד !!! בכדי שיהיה לך אוכל !!! ומה את עושה ? מכבידה עליה והיא עכשיו צריכה לנקות את כל מה שליכלכת. עכשיו, כשאמא שלך כל כך עייפה מהעבודה שעובדת למענך !בכדי שאת לא תמותי מרעב !!! את זורקת את האוכל הזה על הריצפה , במקום לנשק לה את כפות הידיים והרגליים ולומר לה כל היום תודה! אז תגידי בעצמך, מה מגיע לך על זה ? נכון ! גזר דין מוות !! ואת יודעת מה ? את רואה את זו שמופיעה עכשיו בסרט ? מי זו ? נכון, זו אמא שלך. ואיך היא נראית ? נכון, היא בהריון. ואת יודעת מי נמצאת בפנים ? נכון זו את ! כבר אז הפרעת לה !!!!! הפרעת לה כבר מאז.. כבר אז הגיע לך גזר דין מוות.. אז עכשיו את מבינה מה את עושה פה בתחנת המשטרה ? וואאאוו נעמה.. כל כך נסחפתי..לא יכולתי אחרת.. אני מקווה שאת לא כועסת עלי.. כל כך הזדהיתי עם המילים שכתבת שפשוט זה כאילו נכתב בעצמו.. האצבעות שלי ממש הקלידו בעצמן.. מקווה שאת לא כועסת עלי ושאת לא גוזרת עלי עכשיו גזר דין מוות.. שלך-במבי.

במבי-עופר רך... מתלבטת אם לכתוב לך... מקווה שזה בסדר... דמעות עומדות בעיניי כשאני קוראת את דברייך. ולא שום גזר דין מוות לך על זה שכתבת את זה. צריכים לגייס לשורותינו את עורכי הדין הכי טובים, הסנגורים הכי טובים, האמהות-צביה הכי מחבקות שיש, כדי להשתיק את השוטר הזה, שנטוע שם כ"כ עמוק, חצוף, ולהחזיק אותך, ולשמור עלייך, על המרפקים, והריסים, והאצבעות , על הכל. וגם עלייך, נעמה, ועל כולם... כולנו, מעיזה להגיד... ושנפסיק כבר להעניש, להיענש, על לא עוול... והלוואי גם לשתול קול פנימי חדש, כזה שגוזר גזר דין חיים.

אז הנה בא מרפק ומזכיר לך את קיומו... אולי עד היום השימוש בו היה כמו ב"שקית מים"... ואולי הוא בא להזכיר לך שהוא קיים... יש לך מרפקים....!! אי אפשר יותר לגזור גזר דין מוות! שלך, אנימה

ולא התקבל איכשהו. גם לאינטרנט בעיות חיבורים. ואוף, במבי. בטח ראית בשתיקתי כעס ומשמעו של הכעס הזה גזר דין מוות. ואוף... לא התכוונתי. שום גזר דין מוות. כתבתי לך שאין לי הרבה מילים, שאהיה איתך קצת בזעקה ובשתיקה עד שהשוטר יגיע עם הארגז שלי. ושה, בינתיים. לא מכוונה להשתיק אותך, מכוונה להרפות שרירי נפש קפוצים. שום גזר דין מוות. טוב במבי?

דמעות זולגות מעיני ... דמעות שקופות , רטובות , מלוחות ....

לא שה שמהסה את הדברים. כזה שמרפה את שרירי הנפש שהיו קפוצים כשכתבת. שום גזר דין מוות. אין לי מילים היום, אז רק אשתוק איתך את הכאב שדיברת חזק, בזמן שהשוטר מחפש עוד את ארגז הוידאו שלי.

שקדם להכל. שהוא שלי, שהוא אני, שאני לא יודעת לומר מה הוא. ובעצם לא יודעת כמה זה כבר משנה מה הוא. העונש ראוי ונאמד לפי עוצמת האשמה , איתה אי אפשר להתווכח . (משום מה דרך הטלפון ההודעות נוטות להיעלם או לפחות לא להשתרשר להודעה הנכונה. אז זו אמורה להיות תגובה לתגובה שלך אודי. יוצא מבולגן, קצת כמוני עכשיו. מה קודם למה ומה מגיב למה. )

לא עובר לי היום. לא ישנה בלילות. שלחתי צעקה והיא מחכה לתור שלה בנתיים אני כבר צרודה

רוני, מפחדת להעמיס עם מילים, שהרי את תמיד טיפין-טיפין. אז ריגשת אותי עם הצעקה המדברת לפתע. ומקווה שהחיכיון לתורה לא ייאש אותך. היא נשמעה, פשוט עוד לא חזרה מהקירות אלייך. נעמה.

בקשתי פגישה למרות שלא היינו אמורות להפגש עד שבוע הבא......יש בנינו הסכם שהיא לא עונה לי אם אני כותבת לה............היום הייתה פגישה שבעקבותיה היה לי קשה..הצפתי אותה במלא מיילים.......ללא תגובה.....כתבתי לה שהיא כמו רט באטלר מחלף עם הרוח..וחבל שאני לא יכולה להגיד כמו סקארלט האופטימית...שמחר יהיה יום חדש....ושאני כועסת עליה עליי..כל מיני.....שהסכמים גם נועדו שיפרו אותם לפעמים.......אוףףףףףףף אודי הפרתי את ההסכם.....כתבתי לה......וגם אני מטומטמת נורא ששוב נגעתי ושוב ספרתי.....ושוב חפרתי......הנה הוצפתי וכתבתי לה..........אוףףףףףףףףףףףף זה מה שקורה כשנוגעים בדברים שאולי שטוב שנשכח מהם????? אבל הם הציפו אותי לאחרונה....אוףףףףףףףף וכאחד שמאמין בהפנוזה מה דעתך על משחקי תפקידים? גשטאלט? האם ניתן לדעת דברים שאני חושבת שאני לא זוכרת? האם יש אפשרות להזכר מדרך של משחק תפקידים שכזה?? או דמיון מודרך??? חג שמח מ.

אודי, הי. אממ. אני רוצה להגיד לך משהו. קטן. אני רוצה שתדע, שאני יכולה להציף את הפורום... אני יכולה לכתוב בלי סוף... ככה זה מרגיש לי. שאמנם לפעמים אני בולמת, לפעמים את הכל, לפעמים את הרוב, לפעמים קצת פחות, אבל הפוטנציאל הזה קיים. וזה מאד מוזר כי זה הרגשה של להציף בשום דבר, לא במשהו משמעותי... אתה מבין את זה?? איך זה יכול להיות? צונאמי שקוף ומיותר שכזה... אני יכולה לנסות לתת לזה הסברים אבל לא בא לי. רק לכתוב את זה. למרות שזה מפחיד , ושאני כבר מגזימה ושאתחרט... ובכלל אתה תבוא רק מחר... (ואפילו אין לי איזה עץ ותיק יותר להתלות עליו... :-( אז אני יעצום עיניים כמו ילדים קטנים שחושבים שאם הם עוצמים עיניים אז לא רואים אותם... ואולי באמת... צונאמי-שקוף-שכמותי... חסר שליטה... וגם כ"כ הייתי רוצה, וצריכה, לכוון עכשיו את הגלים שלי למקום אחר... ולרסן אותם קצת... סתם. גילת. (ואני לא מקשיבה בכלל למה שיש לך להגיד...)

שלום רב, אני אשה בת 50 בריאה לחלוטין ללא שום בעיות. אך לפני שבועיים החלו לי כאבי ראש עזים, הקאות, נדודו שינה, חולשה ועייפות מתמדת. עברתי במון בדיקות (בדיקת דם,סיטי ראש) אך לא נמצא שום גורם לבעיה. אני חושבת שמדובר בהפרעות פסיכיזומטיות. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנושא.

פתאום חשבתי על הצורך שלי לאסוף, מאיפה הוא... לאסוף מילים, לאסוף דברים נכונים, מתאימים... לאסוף זכרונות... אולי משהו שנובע מההרגשה שיש בי חורים-חורים... אם מוצאת שיר יפה, או איזה סרטון שנוגע אליי, מיד צריכה לשמור ולכתוב במקום שאוכל לראות,... שאוכל לחזור, לוודא, להרגיש. לפעמים רק שחזור בתוך הזיכרון גם מספיק... חוזרת וקוראת גם הודעות מפה, לפעמים אלף פעם.. לפעמים מסתובבת לי בראש מילה, הגדרה, למשהו שאני מרגישה, מילים נכונות – ואני חייבת מיד לעזוב הכל ולכתוב אותן, (קצת אובססיבי...) כמו איזה סופרת משוגעת... מנסה לכתוב לי רצף...ממשות... (לא סומכת שזה יישאר בתוכי? צריכה גיבוי חיצוני? פוחדת שאני בור ללא תחתית שמפיל הכל מן הצד השני? לא ברור). "אסוף את המעשים את המילים והאותות..." ועכשיו חג האסיף... :-) את מה אוספים? את תבואת כל השנה? כל השנים? ומה עם החורים? אפשר לאסוף גם אותם, איכשהו? ומתי מפסיקים להרגיש צורך לאסוף? מתי מרגישים כבר אסופים? (הממ... יתום = אסופי... הפוך על הפוך... מה בין תחושת הריק, החסר, ובין פעולת האיסוף... ) ואני רוצה את חג...החריש. (יש כזה? פסח?) ככה לחרוש לי תלמים חדשים באדמה רגועה אחרי שיסתיים ויירגע הצורך לאסוף ולהרגיש את מה שיש עד כה. (יבול ברכה כבד משאת?!) גם קצת הרגשה קשה כזו, כאילו האדמה אינה יכולה להניב דבר...אולי דבר גם לא מחלחל... ולכן מה שנותר זה רק לאסוף... מלמעלה...מבחוץ... .... ורק הבטחת הרוח.... https://www.youtube.com/watch?v=XUR6jL3D6N8 הלוואי שהגשם יבוא בעתו, ויביא אתו קצת התחדשות, לכל מי שצריך...

חקלאי צריך המון אמונה, מה? מניח את הזרעים, משקיע בהם ממיטב מרצו וסומך עליהם שיגדלו ויהיו משהו. כשלא מכירים מספיק את מה שבבטן האדמה, כל הזמן מפתיע שיוצאים דברים. אז אוספים ואוספים ומי יודע מתי זה יפסיק, מה אוספים, מאיזו חלקה כבר אין? חג החריש, אהבתי. לזרוע את הזרעים של עצמך, להכין להם מקום. והחורים, הבולענים האלה, זו שאלה טובה איך להתייחס אליהם. כמה הם חלק קיים (הרי הדונאט לא יכול היה להיות בלי החור) וכמה הם אין. יבול ברכה כבד משאת. איזה משפט נוגע. כמו שבמבי כתבה על הטוב שהוא טוב ומציף. בכלל נגעת, גילת. גם עם הצונאמי השקוף. הילד שלא מקשיב בכלל למה שלמבוגר יש להגיד, החוקים שלו הם שקובעים. יש משהו בידיעה שאת יכולה להיות כל כך קיימת, גם אם את מרסנת ולא מציפה, שנותן משהו. את לא שקופה. גם רוח נדמה שלא רואים, אבל למעשה עושה המון. ואת מזיזה עלים פה, ראית? בברכת חורף גשום, קריר, מיטיב, נעמה.

נעמה יקרה, אני מודה לך. ואני אוספת את דברייך. אולי מתישהו זה גם יחלחל. אני מרגישה קצת שאת מסתובבת פה בפורום ומאירה בפנס למקומות חשוכים... לגבי החורים, הם מאוד אין, אבל הם אין נוכח עד מאד... באמת בולענים... אבל חשבתי, יש כלי נגינה שיודעים לנגן דרך החורים, ממש דרכם, ולא לידם או מסביבם, ולהוציא מהם משהו שנשמע, משהו קסום וצלול ושלם מאד... שאלתי אותם איך הם עושים זאת, מה הסוד, עוד לא הצלחתי ממש להבין... וכלי הנגינה שלי, ידיד נפשי, יכול אפילו יותר מכך, הוא יודע לנגן דרך החורים שלי... ולהפיק משהו מדויק ואמיתי ,אסוף, שהוא נגיעה בנפשי, שהוא בעצם אולי היא, ויש בכך משהו מנחם. ואני מנסה ללמוד. לנגן כך דרכם, לדבר כך דרכם, להיות כך דרכם, משהו שלם ואמיתי. משהו קיים. ומאד אהבתי והזדהיתי עם ה"של עצמי אבל איתך" שכתבת שם למטה לסוריקטה. זה לא עקום בכלל, זה מדויק מאד. לדעת להיות של עצמנו ועם אחרים. תודה, שוב, ואנא, שמרי על עצמך. אני מגלה כמה הרבה יותר קל לומר זאת לאחרים, רואים את זה גם כאן... האם, אולי, חורים משלך, הם אלו שגורמים לפגוע בעצמך? שלא נותנים להיות שלם? שמושכים ואומרים- לא מגיע לךךך... להיות שלמה.... ואומרים, עזבי את המאמץ הזה, להחזיק שלם, לא להתפרק.... בואי, הצטרפי אלינו, היכנעי..... אל נא תקשיבי להם. נסי לומר לעצמך מה שאת יכולה להגיד לאחרים. גילת.

היי אודי, אני מתחילה לכתוב בלי לדעת מה יהיה כתוב כאן כשאסיים.. לא בטוחה שיש לי מה לומר, רק צורך לדבר קצת לאויר. (אתה לא אויר, אבל כרגע, ברגע הכתיבה, זו רק אני פה והאויר. בלי אינטראקציה עם אף אחד). המטפלת שלי אומרת שהייתי קצת מאנית עד עכשיו, בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה של אמא שלי (אומרת את זה בחיבה וחיוך, וגם אני מחייכת לעצמי, כי זה נכון. וגם נחמד). אלא שעכשיו זה נגמר, לצערי, המאניה הזאת, וכבד לי בבטן. כמו סלע כזה שלא מרפה. אני מתקשה להירדם בלילה, ונהנית להשאר במיטה עד שעות אחר הצהריים. זה לא בדיוק עצב של בכי, לפעמים כן, פשוט כובד פנימי כזה שלא מרפה. ולשמחתי חברים מתקשרים ומזמינים להיפגש, ואני אסירת תודה ונענית, אבל עדיין- בחופש הזה יש המון זמן להיות לבד. ואני מחכה נורא (כי זו באמת המתנה קשה-קשה לפעמים) להיפגש עם המטפלת שאיתי. ו-50 דקות חולפות כל כך מהר שקשה קצת לא לשים את ההמתנה הזו ללעג בתוכי. אבל משהו בחדר שלה מרפה את השרירים. לא בטוחה שזו היא, אולי רק הריהוט החדש שם. וכשאני איתה אני מדברת, אבל מוצאת את עצמי כמו מדברת אל תוך עצמי. והמילים לפעמים מתקלפות ממני כמו גלדים יבשים, ולפעמים כמו גלדים שעדיין לא מוכנים להתקלף, ואז אני נבהלת והפצע שורף ומכווץ מאוד. והמילים שלה לא מכסות, לא מפלסטרות, גם הן מהממות אותי.. כמו משחת שרירים, חמה-קרה, בריח מנטה. מכיר את התחושה העירומה-חשופה הזאת? היא הולכת עם הקו שלי ומדברת על ההתמודדות עם המחלה כמו על התמודדות עם מותה הקרב. וזה קשה לי נורא, שזו כבר עובדה מוגמרת בעיניה. וקשה גם שעדיין אין לנו שעה קבועה, בגלל תחילת השנה האקדמית. זה מעורר בי חרדה וחולשה. הייתי רוצה להעיר קצת את המאני, שנעלם בי לאיזה פינה והחל לכסוס ציפורניים. להעיר אותו שינפץ חלקים מהסלע. קצת כמו שההקרנות של אמא שלי אמורות להקטין את הגידול בגב, שלא יגע בעצב ויכאיב כל כך. אתה יודע, בסופו של דבר זו אני שמטפלת בעצמי.. 50 דקות הן כל כך מעט, שהטיפול הוא בעיקר הידיעה שיש מישהו נוסף שמחכה לשמוע מה שלומי. לא בטוחה אם יש משהו ספציפי שהיא עושה שמטפל בי, למעט להיות שם. ואני זו שצריכה לנער את עצמי ולומר לעצמי שזה בידיי לבחור את הסיפור שלי כרגע ואת המנגינה שבה אספר לעצמי מה קורה. אני יכולה להחליט שאני לא אמא שלי ולא חולה, ולכן אין צורך לשכב כמוה במיטה כל היום. אני יכולה לומר לעצמי שהדלת לממלכת המאניה פתוחה, ורוחות החיים שלה יתקבלו בברכה. (לא, את זה אני לא יכולה להגיד, כי הסלע נמצא שם, אין מה לעשות). אני לא יודעת מה לומר לעצמי.. מה התפקיד שלי בבית כרגע? אל מול אמא שלי, אבא ואחיי? מה היכולת שלי לדבוק בשגרה? לצאת לדייטים בלי לבכות? ללכת לחתונות של חברות בלי לבכות? להאמין בחיים, לעודד חיים אצל אמא שלי? להיות שמחה? מה להגיד לעצמי...? יצא קצת אישי הפעם.. כמו מקטע של שיחה אישית. תודה, גפן נ.ב. מעניין כל המשמעויות של המילה Rock.. (שיחקתי קצת בכותרת).

שלום יש לי אחיין בן 16 לאחרונה שמתי לב כי נוגע יתר על המידה באחיו בן ה 14 בקטע מיני. ואף לאחרונה הטריד את האחינית שלי בת 5 וניסה לנשק אותה ללא רצונה. מבקש לקבל יעוץ באיזה צורה לפנות אליו,והאם זה נכון להגיב ואיך?

מהטיפול הפסיכולוגי לשעבר חרוטים בראש. אמרת שאדם כמוני צריך ללמוד חמלה לעצמו. תמיד הייתי בעד חמלה לעצמי עד שהגעתי לטיפול ההוא וישבה שם דמות של פסיכולוגית בכירה שזרעה לי מלח על הפצעים עם כל היש שלה. היא הייתה פסיכולוגית בכירה הרי , ציינה בקול שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה (משהו שתמיד בעצם איחלתי לעצמי-עבודה שאתממש בה ואוהב) שסיננתי ' מי מביא ילדים לעולם הדפוק הזה' היא אמרה שהיא מפיקה סיפוק ההורות שלה (מן הסתם אמא שלי לא ממש חוותה זאת כך אלא את הילדים כמטרד ונטל מעייף) . היא הייתה רזה וחטובה באופן בולט ושאלתי אותה אם יש לה מאמן כושר פרטי היא אמרה שכן. ואני בחורה עם הפרעת אכילה... היא אפילו אמרה באיזה פעם שממש רצתה לעקוץ אותי שהיא לא ספרה קלוריות מימיה... כל פעם שקנאתי ביש שלה היה לה מן חיוך קטן בזוית הזה של שביעות רצון עצמית. הכי הכעיס ישר על ההתחלה שאמרתי משהו על רמת החיים הגבוהה שלה והיא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני נמצאת'. והיא אמרה את זה בטון כ"כ מלא בעצמו. חלחלה אותי. נפגעתי מאוד מהמשפט הזה והיא ראתה ואמרה 'בטח לא היה כלום שיכולתי להגיד שהיה בסדר מבחינתך'. והיא חזרה ואמרה 'עבדתי קשה'. היא חלחלה לי את הנשמה עם הצביעות שלה. היא ישבה שם ולא היה אכפת לה מה אני מרגישה או כמה אני סובלת. היא אנסה לי אנליזת תסכולים על הנפש. היא אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול. פעם אחת אמרתי לה זה כמו שהבת שלך עכשיו עם ההקשרות הבטוחה שלה והחיים הטובים תפקוד גבוה תעבוד קשה ותהיה פסיכולוגית יום אחד ואז תשב מול אחת כמוני ותצדיק את התעריפים שלה בעבודה הקשה שלה.. היא לא כמוני תמצא את עצמה במיטה במקום לתפקד ולהתקדם בחיים סובלת מסיוטים מיניים. המטפלת שותקת... נגמר הזמן. צריך לצאת. רק בכיתי כל הדרך הביתה. איך יכול להיות שהדבר הזה נקרא 'טיפול'. שום קשר טוב לא היה. רק צביעות חברתית דוקרת אותי כמו סכינים בנשמה. מעולם לא הרגשתי את הפערים האלה כ"כ חזק כמו אצלה. אפילו אחרי שנה בטיפול עדיין זכרתי לרעה והזכרתי את אמירת ה'עבדתי קשה' הזאת. היא אמרה בטון ענייני מרוחק כהרגלה 'זה נצרב בך'. היא ניסתה להציע פרשנות אחרת שהיא התכוונה שגם לה היו קשיים... אבל כבר חתמתי נכות רק בגלל שהיא לחצה עליי תמצאי עבודה. היא אפילו לא עצרה רגע להקשיב לי שאני לא רוצה סתם עבודה. אני רוצה מימוש מקצועי. היא דחפה לי את האנליזה שלה לגרון בכח . אף אחד בחיים לא יבין את החוויה שהייתה לי שם ואני חיה עם הזכרונות האלה. גם אני לא מבינה איך כמה מילים ומשפטים הפכו להיות לכזה דבר וזמן שהיא לא נתנה כמו החריב לי את התקווה. למה היא עשתה את זה?? מעניין. האם גם ויניקוט היה מטפל ככה? יש לי הרגשה שויניקוט היה באמת נותן מהלב ורוצה לעזור למטופלים שלו ולחפש איך ולא דוחף להם אנליזה וקובע שזאת המציאות. היא גם גערה בי אם אני רוצה לבוא כי לא באתי מסודר. באתי מבחינתי בשביל לספק לעצמי דברים טובים. נחרדתי מן החוויה. נקשרתי נקרעתי בין להגיע ללא. ביקשתי יותר זמן היא הסכימה רק בתנאים שלה לא הגענו להסכמה רציתי לבוא אבל לא בהשפלה הזאת. פתאום היא אמרה לי 'אז את לא סובלת מספיק בשביל להגיע'. על מה היא מדברת?? רציתי לבוא בשביל טוב! שיהיה לי טוב! עכשיו טענה שאם אני לא באה אז אני לא סובלת מספיק? כמה בדיוק היא רצתה לשבור אותי שם?? שאני אבוא מתוך סבל ככה... רציתי טוב! בשביל זה שילמתי ובאתי. יצא שהרגשתי שלאור הפערים וצביעות החברתית לבוא לאנליזה ולשלם ככה אצל מישהי כמוה מרגיש כמו מעשה השפלה והיא בכלל לא התייחסה לכלום ואמרה 'זה אצלך. יש גם אנשים שחווים זאת אחרת. כאילו שאני פחות מבן אדם. כאילו שאם יש אנשים שחווים זאת אחרת אז זה עשה את זה בסדר שיש אנשים שחווים את זה כמוני. שוב העבירה את כל האחריות ממנה עלי. בזה היא תמיד הצטיינה. אני כן הייתי 'ניתנת לטיפול'. היא בעצמה התרשמה ככה בהתחלה. תראו לי עוד מערכת יחסים שכל כך הרבה כסף מחליף בה ידיים ורק הצד שמשלם בסופו של דבר אחראי לתוצר שהוא מקבל.. איזה דבר. היא לא התאימה לי. חבל שנפלתי דווקא עליה. זה היה מזל רע. הבעיהשהיא הרסה מספיק וכיום אני גם מודעת מספיק עד שאיבדתי את היכולת להאמין שהם באמת מסוגל גם לעזור קונקרטית ולא רק לעשוק כלכלית קונקרטית. כיום אני פונה לעובדת סוציאלית בכלל וגם זה רק מתי שנהיה ממש ממש קשה ולא יכולה יותר לבד לשאת את ההרגשה. אבל בשוטף איבדתי את היכולת להניח לעצמי להקשר למטפלים (ואולי לאנשים בכלל). נאטם לי הלב בטיפול ההוא. חויה שלא ניתן לתאר במילים. לשבת כ"כ חשוף ופגיע מול מישהו, נזקק. והוא יושב שם ולא בא לקראתך ולא עושה שום מאמץ להקל מן הסבל.. לא הבנתי מה טיפולי בזה אבל נאטם לי הלב שם. נכון שכיום קצת הפשיר ומנסה לחיות את חיי הלאה. אבל היחס למטפלת ההיא נשאר לי חלק אטום בלב והלב שלי לא היה כזה כשבאתי אליה. השאירו לי טעם מר ורע.. ועכשיו הכל תלוי בי. את זה כבר הבנתי. תלוי בי. אדם בלי יכולת לחלום יותר :/ רציתי להיות פסיכולוגית בלי לדעת מה זה אומר . פחח. הגורל איירוני ומצחיק. מה אהיה עכשיו? לא בטוחה שיש לי אומץ בכלל 'לחיות את החיים'. והזמן... ממשיך לחלוף לו.. הוא בטח לא שואל אותי. בא לי לרזות קצת . לבולימית זאת דווקא משאלה בונה. במקום לאכול כל הזמן..

כמה עצוב . שזה לא נגמר זה ממשיך לחיות בתוכך . מקוה שתבוא השלכת ותשיל כמה עלים . יבוא הגשם וישטוף את המועקה . הילה (שניסתה לקרוא כד הסוף את ההודעה ולא הצליחה)

לשחזר עם הילדים את הפגיעות שפגעו בנו? יש ביטוי שאי אפשר לתת מה שלא קיבלת... אבל האם זה באמת הכרחי? אני רוצה להאמין שאם אני אהיה אמא יום אחד אז אני כבר מודעת מספיק כדי לא להיות כמו ההורים שלי שלא היה להם שום מושג בפסיכולוגיה התפתחותית... גם בניגוד להורים שלי שהביאו וגידלו ילדים כמו תוכי כי 'ככה עושים' , לי זה ברור שמדובר בבחירה ואצל מי נמצאת האחריות כאן . הבעיה היא אחרת. כושר השתכרות.. אבל הדברים הבאמת חשובים מנטאלית דווקא לא נקנים בכסף. לא ככה אודי?

אני אמא שונה לגמרי מאמא שלי, במודע!!!!!!!!אפשר להחליט לשבור את המעגל הזה...אצלי זה עבד..

מימה הי, מקווה שבסדר שגם אני מגיבה.. אחי אמר לי פעם " אני לא למדתי איך להיות אבא. אני לא יודע איך ומה אני צריך לעשות כאבא, אני רק כן יודע ולמדתי מה אני לא צריך לעשות. מה אסור לי לעשות כאבא... כן מימה.. לפעמים אנחנו יודעים קצת מה ואיך לעשות על דרך השלילה.. מוזר.. במבי.

שמחה לשמוע מיכ

זה באמת מרגיש ככה. שלמדתי בעיקר איך לא כדאי להיות. הבעיה שחסרו לי מודלים לאיך כן להיות.. מקווה שזה לא מאוחר מדי ללמוד את זה

יש במה? בפגיעה שעברתי? בזו שהבת שלי עברה בדיוק באותו הגיל? בבעל שנמאס לו מהאישה המדוכאת והנמנעת? באמהות שלי שמתנהלת מהמיטה( למרות שהילדים שלי הם מיוחדים בדרגות שונות...) בכדורים אולי? לא יודעת במה להיאחז. לא חושבת שהישרדות זה משהו להיאחז בו. בעיני, זה משהו שצריך לשמוט. מזמן. אז הנה אני כותבת המון..... אבל לא נראה לי שהמילים האלו מסבירות ולו במעט את הדבר הזה שכל כך גדול עלי. אולי אי אפשר להסביר את זה נראה לי שאולי קוראים לזה חיים...? מרגישה שצריכה לצעוק הצילו. אבל למי?????

היד שמלטפת היא גם היד שמכאיבה (נטע) הבלבול המטריף הזה!! אני מוצאת את עצמי יותר מידי עסוקה בלנסות לסדר את הטוב והרע בתוך כלובים מוגנים כדי שחלילה לא יתערבבו. אבל זה לא מצליח!!! הם מהתלים בי ומשחקים איתי מחבואים ופתאום אני מתבלבלת לא יודעת מה טוב ומה רע... אודי... אם היד מאד מכאיבה אז איך יכול להיות שהיא גם מלטפת? (והיא באמת מלטפת) הליטוף שלה הוא אמיתי?? ואם כן איך אפשר להשתמש בה? המציאות משובשת או שמא ההסתכלות הסובייקטיבית שלי היא המשובשת...??

בבקשה, אל תפרסם את מה ששלחתי קודם. בבקשהההה !!!

הי אודי, דבר ראשון - שלחתי את ההודעה מיד אחרי זאת שלא רציתי שתעלה - מסתבר שחלה תקלה כלשהי. דבר שני - הרגשתי ששחררתי הרבה יותר מידי אמוציות ורגש (הרבה זה עניין יחסי...) וזה די הפחיד אותי. אבל, כמובן, מסתכלת על זה עכשיו ולחלוטין מסכימה אתך. (אם כי אני לא תוהה כי אם לועגת לי) אכן, ההסטריה שלי היתה מיותרת לחלוטין. יש איזו הנאה מוזרה בלעג הזה ובשמחה לאידי: שוב נכשלת, שוב כתבת בכסילות ובחיפזון, מפגרת.

עפרה, הי, הממ... אני מרגישה שאת קצת משמשת לי בפן מסוים שמתגלה כאן, מראה לעצמי, וזה מעורר בי כל מיני מחשבות שהייתי אולי אומרת לעצמי שבמראה ואני מתלבטת, האם לחלוק אותן...או שהמחשבות האלו הן בשבילי, נועדו להישאר שם בפנים... אולי מתלבטת האם בא לך לשחק קצת בקוביות, או דווקא להיות קצת לבד וגם איני יודעת איפה את, חוץ מזה שמשהו , משום מה, מעורר אותי, שוב ושוב... (אולי סתם גם חרדה כזו שלי, מלהיות לא מתאים, לא נכון... חרדה מוכרת לי ומתגברת בפורמט שכזה בו קשה לבדוק איפה השני נמצא... שלח נפשך על פני המים...) אז, שולחת את ההתלבטות, או משהו כזה. גילת.

הי גילת, אני דוקא בקטע של קוביות... (או אולי משחק מסירות בכדור ?) כידוע, את והמחשבות שלך מענינים אותי מאד ואני ממש אשמח לשמוע את הגיגייך ! רק אם בא לך כמובן, ובלי לחץ...

הייתי בים, והיה לי טוב, לנוח קצת, להירגע. מקווה שרק ימשיך..

ההודעה שלך גרמה לחיוך קל. שמחה לשמוע שהצלחת להרפות מתחושות לא טובות ולהנות מהיום שלך. כן ירבו :)

פפפפפפפפפווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף וואוו.... אז אני חיה.תודה לאל !!!!!!! אני אחרי בדיקת ה u.s והממצאים שליליים.. וואאוו אודי... מעולם לא נתתי כל כך הרבה תשומת לב למרפק שמאל שלי.. ידעת שיש לנו במרפקים שקיות (?) והן ריקות (?) כך לפחות אמר לי פרופ'.... הוא אמר לי תוך כדי צפיה על המסך שיש לנו במרפקים שקיות ריקות ולפעמים כשמתפתחת דלקת במרפק אז השקית מתמלאה בנוזלים (??) לא כל כך זוכרת..הייתי מתוחה מדי בכדי להיות מפוקסת להרצאה ..בקיצור, זה מה שיש לי.. כל כולה דלקת במרפק עם נוזלים בשקית.. כשאני כותבת את זה . זה נשמע לי כל כך הזוי...כמו איזה שקית חלב בתוך המרפק :) אז אם כך, כנראה שאני לא הולכת עכשיו למות... ואתה יודע אודי ? מדהים. במשך ימי ההמתנה מורטי העצבים היה בי כל הזמן קול שממש ביקש שדווקא התוצאה תהיה חיובית. כי הוא רוצה למות. ועכשיו הוא מצטער שזה לא קורה. אני מרגישה כאילו אני שני בני אדם. אני במבי שרוצה לחיות !!! להרים את הראש כשיורד היורה, להוציא לשון ולטעום את הטיפות הראשונות שמטפטפות מאמא עננה. לנשום ולהריח את הריח המיוחד הזה.. ריח אמא אדמה שסופגת את טיפות הגשם שירדו בשבת... ויש גם איזו מפלצת כזו מפחידה ,שחורה, ששולחת זרועות ,ידיים ארוכות עם צפורניים שחורות חדות שרוצות לנעוץ עצמן בבשר החי, רוצות לחנוק את קנה הנשימה.. לוחשות בקול עמוק ,כאילו ממעמקי האדמה : מוות..מוות..מוות..מוות.. לא רוצה לשמוע את המפלצת הזו.. רוצה שהיא תסתלק כבר מחיי. היא תמיד נמצאת שם. רובצת, מחכה, ממתינה לשעת כושר כדי לעוט על הטרף.. כל כך רוצה שהמפלצת הזו כבר תסתלק ממני.. אודי ונעמה, המילים שלכם ליוו אותי. הרגשתי שאני לא לבד. גם אמא צביה שלחה היום sms עם ברכת הצלחה..כבר יידעתי אותה. והיא גם שמחה.. גם נפגש ביום שישי הזה.. ואני עדיין מרגישה שהיא יש ! מעניין..הפעם,עם נסיעתה לחו"ל היא לא נגמרת לי.. זה נעים בלב..מאוד ... סוריקטה, הייתי מותשת בכדי לענות לך, אך ראיתי את הודעתך לגבי סורי(קט)ה... מעניין..עברה בי מחשבה שכשמישהי הייתה מאוד מאוד קטנה ממש קט קט הייתה אולי איזו סוריה בסביבה שאולי שלחה לכיוון קט קט כמה טילים כימיים .. התחשק לי לעטוף ולהגן על קט קט ..תודה לך סוריקטה. חיבוק לכם ,במבי. ו..אודי, אני מרגישה שאני חייבת להוסיף גם.. אודי-שלך במבי.

במבי יקרה תדעי לך שירדה לי אבן מהלב. כל כך דאגתי לך... (ואני מכירה את המפלצת הזאת... היא באה גם אלי לפעמים... הארורה הזאת! אבל היא לא תוכל מול אמא אדמה ומול טיפות הגשם שממוססים אותה בכח חיותם) שריל

שמחה לשמוע :), גם לי הייתה דלקת בפרק כף היד לא מזמן, כואב ומציק אבל לא נורא...עובר מהר עם כדורים, איזה כייף שזה לא כזה נורא.....ומכירה את ההרגשה של המפלצת, תלחמי בה כי מגיע לך לחיות ולחיות טוב!!!!! את שומעת??????? שלך, מיכל

במבי, הודעה מרגיעה, תודה, המון תודה שבישרת לנו. את יודעת, אומר משהו בבושה שהיא – גם אצלי יש חשד לגידול לא נחמד ואני אמורה לעבור בדיקות מסוימות, לפחות כהתחלה. ודחיתי. ועדיין דוחה. דוחה הרבה. הרבה מאד זמן. וכמעט אמרתי לרופאה (שנזפה בי על ההזנחה) בבכי "אבל אני רוצה למות, את לא יודעת עד כמה", אבל אז שמעתי בקולו של רופא הנפש שלי ושתקתי. וישנן גם בעיות רפואיות נוספות שלא מן הראוי להתעלם מהן, בעיות לא מטופלות, ואני לא יכולה לטפל בי ולקחת את עצמי שוב לרופא. אני לא דואגת לי בכלל, ולא פוחדת. פשוט מן לא אכפת כזה. לא ראויה. כמה עצוב. רציתי לכתוב לך באותה הודעה על הכימיה שבאמת פעם עברתי "פיגוע כימי". זה באמת היה. שורדת msbp או לא... לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל מבחינתך, כה צדקת. אני שמחה לשמוע שאת חיה ובריאה ושלמה. מאד. שלך, סוריקטה

נכון שאני אולי כמו סוג של חייזר וירטואלי שמתחבא מאחורי מקלדת או סתם עבמ מחלל לא ממשי.... אבל... אני כל כך רוצה שלא תזניחי את בריאותך! את כל כך יקרה!! שריל

במבי, ב"ה שהכל בסדר. רק בריאות (:

איזה יופי במבי!!! איזה כיף שאת בסדר, חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון. ואיזה יופי שהידיעה שאמא צביה ישנה עוד איתך. ואיזה יופי שליד השם שלך יש פרצוף מחייך. עניתי לך למטה. אודי, נעלמה ההודעה או חמקה לה כי היא למטה?

זה מרגש. קצת מציף... לראות, להרגיש את האיכפתיות שלכם.. זה נוגע עמוק בלב... תודה לך שריל על הדאגה..(מה מונע ממך להיות קצת יותר אקטיבית?) ולך מיכל ,תודה..ו..לשם הידע הכללי..גם בפרק כף היד יש שקית ? גם שם היא מתמלאה במים (?)..או בשקית חלב ? :) ואיך הכאב שם ? עבר ? וסוריקטה..רוצה לנענע אותך..להרביץ לך..לדחוף אותך..איזה חוסר אונים אני מרגישה..כל כך איכפת לי ממך... אוףףףףף איך את יכולה לתמוך כל כך טוב באחרים. ומה איתך ?? אולי תעשי איזה פיצול כזה ? תסתכלי על עצמך דרך זום כזה ממרחק, תראי את עצמך כאילו את לא את..כאילו את מישהי זרה. ותתחילי לדאוג לה, לטפל בה, לתמוך בה, לקחת אותה לרופאים ולעשות למענה כל מה שאפשר..אולי באופן הזה הפיגוע הכימי ישפיע קצת פחות ? אולי באופן הזה תצליחי קצת לדאוג לקט קט שכל כך זקוקה ליד המלטפת, התומכת, הרגישה, החכמה והנדיבה שלך ? כל כך מגיע לקט קט שידאגו לה.. ואגב, אני חושבת שאמנם הרצון למות שקיים כל כך חזק (אולי כחלק מתוצאות הפיגוע הכימי..)קיים ובענק. אבל קיים גם הרצון לחיות .. ואולי כחלק מהרצון לחיות ישנם המפגשים עם רופא הנפש.. אולי הרצון לחיות רק צריך תדלוק.. כל כך רוצה לתדלק אותך ברצון לחיות.לזוז, לעשות מעשים שיועילו לך, שיוציאו אותך מהתקיעות הזו.. רוצה לשאוב אותך מהמקום ההוא עם פומפה כזו..עם משאבה ענקית ששואבת ביעף ,וממלאה בדלק החיים.. ותודה לך על האיכפתיות והדאגה ... וחנה :) תודה על מילותייך, הן נגעו בתוך הלב..גם לך בריאות טובה.. ונעמה מקסימה..כל מילה את שומעת גם באופן מטאפורי ? :) את מדהימה עם ההסתכלות וההקשבה שלך לשפה גם באופן הדימויי...זוכרת את אפיית הלחם (להילה?)...מדהים.. כן..את צודקת..אני בסדר "חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון":) כן, גם אמא צביה לא נגמרה לי עדיין.. ואת יודעת ? כשקראתי את תגובתך למטה על הפגים והאינקובטור..הרגשתי כאילו נכנסת לי לתוך המוח והלב,צילמת אותם ותיארת במילים בדיוק !! מה שאני מרגישה..מדהים !!! ממש כך אני מרגישה.. את קוסמת נעמה ? :) תודה לך !!! וזה מאוד מאוד כיף לי לקרוא את תגובותייך החכמות,מאירות, רגישות,כואבות ופעמים רבות דרך מטאפורות.. ואודי יקר !! תודה על תמיכתך..וכן, הייתי צריכה שתכתוב לי שלך,אודי. :) זה מרגיש נעים בלב.. :) חיבוק לכולכם , שלכם-במבי. :)

וואו במבי, זו צפירת ההרגעה הכי נעימה שיכולתי לייחל לה. אני אפילו לא מכירה אותך, אבל הרגשתי כאילו מדובר באדם קרוב שאני מצפה יחד איתו לבשורות טובות.. וברור שאת רוצה לחיות, כמו כולנו.. וכנראה גם לא משנה כמה 'מרורים' מאכילים אותנו אותם חיים.. ובאותה הזדמנות, תעיפי לכל הרוחות את אותן מפלצות איומות ורעות, לא שאני יודעת בדיוק להגיד לך איך עושים זאת.. עכשיו שאנחנו עומדים עומדים לפני חג שהוא כולו שמחה ואורה לכולם( אני מקווה...), ולך, אני מאמינה, יהיה זה חג פרטי,אמיתי, ושמח במיוחד.. איתך בשמחה, ירדן.

היי במבי. בשורה משמחת. שיהיה רק בריאות אמן

כמה טוב לשמוע שזו רק שקית... מאחלת לך שקיות מלאות ממתקים מתוקים ללב, שקיות מלאות אהבה לעצמך, שקיות מלאות בטיפות יורה, ריח אדמה רטובה, שקיות מלאות מרחבים ירוקים...קרני אור רכות, מלטפות... שלך, אנימה.

אני מוצפת... מאוד.. שיתפתי אתכם בקטע של מרפק יד שמאל כי הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הפחד לבד.בפרט כשאמא צביה היתה בחו"ל בימים ההם. לא ציפיתי לכזו איכפתיות ודאגה שלכן.. תודה ! תודה ענקית לכן ! לכולכן ! זה נוגע כל כך עמוק בלב ! תודה לך ירדן!..גם את מכירה מפלצות כאלו ?.. ומימה, תודה לך. מאחלת גם לך בריאות ושמחה.. ואנימה יקרה ! תודה..כשקראתי את מילותייך, פתאום ראיתי בעיני רוחי המוני המונים של שקיות צבעוניות מלאות בממתקים יורדות מהשמים ותוך כדי שהם יורדים , נשמעת המוסיקה הזו שנשמעת כשאת מסובבת את המובייל הזה מעל מיטת התינוק..מוסיקת לילה נעימה כזו..ריח של תינוק נקי עם ג'ונסון ..ריח של תינוק בפלנל... מאחלת לך שקיות של כל מה שאת מבקשת לעצמך שירדו אלייך, ובהמונים תודה לכולכם.. מאחלת לכם אור רך ונעים בלב.. ובריאות טובה. שלכם-במבי.

אויש, נמחקה הודעה באמצע כתיבתה. אנסה לשחזר אותה, אז אודי אם תתקבלנה בכל זאת שתי הודעות, אין צורך להעלות את שתיהן. רק את זו שאינה קטועה. כשקראתי את ההודעות בפורום אתמול, הרגשתי לרגעים בנימה מבודחת אצלך, אודי. היה כיף ונחמד. :-) כנראה שהקשר של זה למציאות רופף במקצת, אבל ככה ראיתי את העולם אתמול - מבודחת. אפשר לבוא בביקורת לציניות ולהומור שחור, אבל יחסית למנגנוני הגנה מזיקים אני חושבת שהוא חיובי. אז אתמול בפגישה צחקנו. ברגע שהיא צחקה ועדיין החזיקה את הכאב שלי קיים, ידעתי שגם אני יכולה. שאפשר לצחוק ועדיין לכאוב, בלי שזו תהיה מסכה. פשוט מנוחה. אז המשכתי לחפש שעשוע. וראיתי בפינת הפורום "התחברות לפורום. שלום נעמה. לחצ/י כאן בכדי להתנתק" ופרץ ממני צחוק על האירוניה המשעשעת. ובמהלך היום ראיתי פרק של משפחת סימפסון. לא שהיה לי זמן לזה, והספקתי פחות עבודה, אבל החלטתי שעכשיו אני צוחקת. זה לא תיקן שום דבר, אבל נתן רגע של נשימה. בא לי להמליץ למי שיכול. ואצרף אמצעי עזר, למרות שהוא מתחבר כבר להומור המשונה שלי (ושל בריטים, ככל הנראה). מונטי פייתון: http://www.youtube.com/watch?v=-gwXJsWHupg בברכת צחוק מתגלגל לכולם, נעמה.

נעמה, (נראה לי שייצאו לי הרבה תגובות היום...אבל ממש הייתי חייבת להגיב...). ממש אהבתי את היכולת לשלב ולהכיל את הצחוק והכאב יחד, וגם לנוח ולהירגע. אז תודה שהבאת מעט מן הצחוק גם לפורום הכאב הזה... ובאשר להתחברות לפורום- גם אני חשבתי על זה ממש לאחרונה, על הבחירה המוצלחת והאירונית במילים להתחבר/להתנתק... חשבתי על כך שפעם כשהמחשב היה אומר לי "שלום גילת21", הייתי מהר לוחצת על התנתק ובורחת, היום אולי קצת פחות, אולי לפעמים לפעמים אפילו מעדיפה להיות מחוברת, אומרת לעצמי(?) שלום בחזרה... יום מלא חיוכים לך! גילת. [ולי את הזכרת את השיר השטותי הזה: http://www.youtube.com/watch?v=3-H-U5oAQHU ]

http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo הי נעמה, ברוח יומך הייתי הולכת גם על "זוהי סדום"... שלך, סוריקטה

אפשר להשלים בשני אופנים... ובגלל ההודעה האחרונה שלך לבמבי ובגלל ההודעות שלך בכלל, חשבתי באנחה שאני יכולה לנחש איזה סיום מדגדג לך לכתוב. אבל השארת את זה פתוח, שזה משהו. Looking on the bright side of life זה משהו שעוד נשגב מבינתי. אני אפילו מרגישה שלועגים לי כשאומרים משפטים כאלו. כלומר, לו יכולתי, הייתי עושה זאת. (ואז מתחיל להתערער עוד, ואולי אני יכולה ואולי לא רע לי ואולי אני מדמיינת, אבל את הפלונטר הזה נשים בצד.) אבל אחרי כמה שנים שראיתי בבירור את ה- Bright side of death, הוא התחיל להעלם לי קצת. אם יתנו לי את הבחירה האם להיוולד לסיבוב שני או לא, אני לא יודעת מה אני אגיד (כנראה שעדיין בשלב הלא). אבל כבר פחות עולה בי צעקת "אני רוצה למות!" בכל רגע נתון. אולי זה אחרת אם מאמינים בחיים שלאחר המוות, אבל כיוון ואני לא מאמינה בכך, בעצם למוות אין ממש צד. הוא לא טוב או רע, הוא רק לא. פתאום לא נראה לי שיש תוכן בשורות האלו שכתבתי, אבל אצלי נפילת האסימון הייתה קשורה לזה. לעובדה שכמיהה למוות היא בעצם היעדר כמיהה לחיים. שאין שום דבר פעיל במוות. יחד עם שינויים חיצוניים חיוביים, זה הרחיק אותי צעד מהתהום הזו, שהסתכלתי עלייה וקיוויתי שמשהו ידחוף קלות. אני שמחה שאת מקשיבה לרופא הנפש, תודי לו בשמי שדואג לך. ואני שמחה שיש בך את החלקיק שמבין שמוטב להקשיב לו. אני לא יודעת אם אודי יסכים לאשר את המשפט הזה, אבל מחשבות חולות של אחת לשנייה - אם כבר מוות, אז מבחירתך שלך, לא כזה שהחיים ידרדרו אותך אליו לאט, לאט, מחוסר אונים. ומוטב גם פשוט שלא. מטעמים אנוכיים, כי תחסרי, וגם מאי אילו טעמים שרוצים להאמין כרגע שיש לכל אחד בשביל מה, גם אם זה לחיות בשביל למצוא למה. של עצמי אבל איתך (ובעקמומיות של חיי זה יותר קרוב משלך), נעמה.

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש פה הרבה הודעות......ומצד אחד מרגיש טוב כקבוצה......... מצד שני מפחדת להיות פה שקופה, ואם שואלים אם אני מכירה את זה מעוד מקומות, כמובן שכן, כשיש לי יותר מדיי חברות אני מוצפת... זה מוזר אודי, אני אדם חברותי שאוהב חברה תמיד יש לי מה לומר....תמיד מצטרפת לשיחות......אבל מתרחקת ברגע שנהיה המוני....הייתי ילדה מקובלת אבל מתרחקת....... שרוצים דווקא מאוד בחברתי, אני הייתי האשמה לבדידותי, התרחקתי...והיום מנסה אחרת.........כשמתגבשת קבוצת חברים אני מתבודדת למרות הפצרות של חבריי....... פעם גם הוספתי יותר לעצים אחרים שצמחו פה......יש לי המון מה לומר לכלם...ולפעמים פוחדת שאומר דברים טפשיים וכולם ילעגו....או שזה יותר מדיי הודעות ואז זה מוצף.......כשיש קבוצה זה טוב אבל באיזה שהוא מקום אני פוחדת מקבוצה.....מקווה שהבנת.....ושאחרים גם הבינו......... פעם גם אמרתי לך כשהיו הודעות המשך, עכשיו יש הרבה כאלה אז הפסקתי להגיד עליהם במיוחד שאתה רוצה דינמיקה קבוצתית כזו......ואותי זה לפעמים גם מרתיע....... ......חג שמח מיכל

אולי לא אומר הרבה, רק אומר שמבינה ומזדהה, ממש עם כל מילה שאמרת... עם הפחד להיות שקופה – והפחד הנגדי- להציף, להיות יותר מדי, להיות לא נכון, אולי להיות ללעג... לפעמים חושבת שאולי זה יכול להיות מעין מגרש התנסות מעניין, מיניאטורה לעולם האמיתי. לפעמים חוששת ולא רוצה לעשות כאן את ההתנסות הזו- לטובת עצמי, לטובת אחרים... (ואולי גם זה חלק מן ההדמיה לעולם... ומצד שני- באמת יש כאן רמה גבוהה במיוחד של רגישות וחשיפות (?) של הכאב, ומפחיד להגיב לא נכון, לפגוע חלילה). הכל פה גם מונצח ונשאר, מה שגם מקשה-גם הופך את זה מעניין באיזה שהוא אופן... זהו, אני מניחה שלא תרמתי הרבה, רק קצת הרהורים... אני מתנדנדת לי מצד לצד, אולי מחפשת איזונים... גם ההודעה הזו, כמו כולן, מכילה ויכולה להדגים את כל ההתלבטויות הנ"ל, לפני שמעיזה להישלח אל החלל הווירטואלי... והפעם- בוחרת ב"הסתכנות"... גילת.

שמחה שיש לנו את האפשרות להתנסות..לא כן?

מיכל, גילת, אהלן, הי לכן, אני חושבת שמספר הקוראים פה הוא די קבוע, רק שמספר המשתתפים הפעילים והנראים יכול להשתנות. כשיש יותר כותבים פעילים מרגיש אולי שיש פחות מציצנים סמויים. אז אולי זה עדיף? לדעתי, אפשר גם להרגיש מוגנים בתוך ההמולה, כי שם את פחות בולטת, אולי פחות 'ירגישו' את ה'פדיחות' שלך. נבלעת אפשר גם להרגיש אחד על אחד. מספיק שאת מרגישה שמישהו מתעלם. התיעוד – לפעמים חשוב. לפחות עבורי. וגם - עפי"ר הודעות שעוברות לאחור, באמת עוברות לאחור... ובל נשכח שגם בדרך כלל, כך נראה לי, כל אחד מרוכז בעצמו בעיקר. ועוד משהו – כאן ניתן להיעלם מכתיבה ואז לשוב. סוג של דרך מילוט לכל עת. אולי... סוריקטה

מרגישה פגיעה בתוך המולה ולא מוגנת.....ההפך ממוגנות...

תראי, בדיוק עכשיו אני נתקלת באותם הקשיים שתיארת, מוחקת וטרודה. חוששת לכתוב ושילעגו, חוששת לכתוב ושיופיע השם "נעמה." כל כך הרבה פעמים. מעדיפה לחזור ללבד ולהשתתק. ממש עוד שנייה מוחקת הכל, אבל בעצם חשוב לי להגיד לך, את נעימה לי בקבוצה (קהילה?) הזו. את מוסיפה הרבה. כשבא לך להיות יותר, כשבא לך להיות פחות, כשבא לך משהו אחד ואת מסוגלת רק לאחר. ולא הייתי אומרת אם לא. תמיד מתפלאים איך בעצם אני כל כך ישירה, גם כשהנימוס מחייב אחרת. לטוב ולרע כנראה.

דוקא אני נשמעת מאוד לא נעימה.....אבל תודה

לי דווקא קשה להתייחס למרחב הזה כקבוצתי ויותר מרגישה שמתכתבת מול מנהל הפורום ובעיקר להוציא קיטור או לפרוק שכואב, לתהות תהיות, לשאול שאלות שמעניינות אותי על פסיכולוגיה... אני לא יודעת כמה נחשב פה 'יותר מדי' ולפעמים תוהה האם לא הגזמתי עם פניות.. אבל האמת שאני לא נוטה לפעילות קבוצתית פה. יש מקומות אחרים שיותר כן, שגם מדי פעם תומכת ונותנת מעצמי, אבל פה זה משום מה יותר 'אני לעצמי'. באתי לפה לקבל עזרה לשאת איזה טלטול בלתי נסבל בעקבות טיפול ולזעוק ולקבל פשר. רציתי פשר אחרי בלבול מזעזע . נשארת פה כי משהו בי כנראה מפוצל ואלה לא קולות שיכולה להשמיע בכל מרחב. נראה לי שאם לא אחוש צורך לחזור לפה זה דווקא יהיה סימן טוב כי זה אומר שעוצמת המצוקות שהביאו אותי לכתוב כאן מלכתחילה די התנדפו להן וזרמתי הלאה עם החיים... הלוואי וזה יקרה בסוף.

מעניין, באמת נשמע שאת כאילו כותבת רק לאודי, אבל בעצם כולנו פה קוראות אותך, ונכון קשה לשמוע שוב ושוב אותו הדבר, אך בעצם גם אנו עושות זאת רק במסווה של מילים אחרות...חשבתי שאת לא קוראת אותנו ובעצם הפתעת כשקראת אותי...אז תודה לך, מ

אודי, אני כועסת על המטפל שלי. הוא השתמש במילה האסורה (גילוי ע....). אני אסרתי עליו במפורש להשתמש במילה הנוראה הזו. הוא אמר שלדעתו הגיע הזמן שאדבר קצת על מה שהיה. היה בזה משהו כוחני ופטרוני. הוא אמר שהוא איתי, שאנחנו ביחד אבל אני הרגשתי כל כך לבד. הוא אמר שהוא יהיה זמין בשבילי בטלפון או בכל דרך אחרת אבל לא האמנתי לו. כי בסופו של דבר אני תמיד נשארת לבד. הוא הושיט לי יד (במובן המטפורי) אבל אני לא רציתי להושיט יד בחזרה כי היד הזו שמלטפת היא גם היד שמכאיבה ומשפילה.

אני חיה עם בעלי כבר 35 שנים. החיים במחיצתו קשים מאד והוא מתווכח ורב איתי על כל דבר. יש לו מעין ספר חוקים שלפיו צריך לפעול ואין שום מקום להבעת רגשות או שיתוף בחוויות . חשוב לו מאד להיות תמיד צודק ולחוש שהוא עושה הכל נכון ללא טעויות. אני מעוניינת להתגרש אבל הוא לא מאפשר לי ואני מאד סובלת. ניסיתי ללכת איתו לייעוץ זוגי אבל הוא לא מעוניין. אני מרגישה שקשה לי לעזוב אותו כי אני מרחמת עליו ויודעת שהוא לא אדם רע.

אודי. מ'קשיים סתם' נוצרה לי בעיה חדשה. היו קשיים להתמיד בעבודה נכון והפרעת אכילה. נתנו לי הכרה בנכות נפשית לא בגלל חומרה אלא כרוניקה. בכל אופן זה יצר בעיה , פחד מסטיגמה, בלבול בזהות שלי. אני לא בן אדם שחופשי להיות. איך אספר על עצמי בלי בושה ומצד שני לא רוצה רחמים מאף אחד אבל גם לא שישפטו אותי אולי ויגידו שאני סתם עצלנית ונוח לי לא מתאמצת מקבלת קצבה שלאחרים מגיע יותר. אני רוצה להרגיש ערך עצמי. איך אפשר להרגיש ערך עצמי ככה? בטיפול פסיכולוגי שהייתי פסיכולוגית קלינית בכירה ביצעה בי טבח נרקיסיסטי בגלל יחס מתנשא ופערים בהכל. היא אולי לא התכוונה ככה אבל ככה זה נחווה. רציתי לטפס למעלה נפלתי לתהום. אני לא טובה בלהסתיר דברים . אודי איך אפשר להיות בן אדם שלם במצבי? הצילו!!! כמה אנרגיות מתבזבזות לי וכבר לא ברור על מה. בושה קיומית. הכל היה יותר טוב אם רק היו מדברים אליי בכבוד ומסבירים לי על התפתחות תקינה לעומת לא מסתגלת במקום לכפות עליי 'התערבויות', תסכולים וחרא. בכלל לא הבנתי בדברים האלה. לא הסבירו כלום. איך אפשר להיות עכשיו אני בחופשיות בלי בושה ופחד ולשמוח. רוצה רק להרגיש טוב. להרגיש טוב. להגיע למשהו בכוחות עצמי בלי שיסתכלו עליי מלמעלה בלי שישפטו גם.. להיות מלכה בחיים שלי ולא עבד לאחרים ולפחד מדעות שלהם ... לשים זין על כולם ולחיות את החיים שלי כמו שבא לי וטוב לי! למה זה כ"כ קשה?? אין שקט בנפש כי הגעתי למקום לא ברור בחיי. ורק אכילה והקאה עוזר להשכיח ממני את כל הבלבול לפעמים.. ללכת לאיבוד בתוך סימפטומים כי דעות של בני אדם פוצעים אותי. אי אפשר לדעת איך יפגעו , גם שמנסים לעזור מסתכלים מלמעלה הכל פוגע.אני רוצה להיות אחת שיכולה לבד ולא צריכה טובות מאף אחד שלא יתערבו לי . אני רוצה חופש לחיות את החיים שלי בלי רעש 'מה יחשבו אחרים מה יגידו'. רוצה כ"כ לשים זין וזה כ"כ קשה לביצוע כי בסוף כל המילים והתייחסויות של אנשים כן נדבקות איכשהו ומהדהדות בי גוזלות אנרגיות. די. רוצה להיות בן אדם נורמלי ומוצלח. עם ערך עצמי. להתגאות בי ולא להרגיש נחותה ופחות מסוגלת מאף אחד. כ"כ נמאס לי. האם יש תקווה להיות השולטת בממלכת החיים שלי ולא להניח יותר למילים ודעות של אחרים לפלוש לי ולקפל ולכווץ ולבלבל ולערער ולפגוע בבטחון העצמי שלי? לא רוצה להיות אדם שמרגיש שנידון להחביא את עצמו ולשכב מדוכדך במיטה נמנע מהכל כי אין חשק ואנרגיה להתמודד עם דברים יותר מדי.. רוצה להיות בן אדם עם ערך עצמי ובטחון שלא חש שחייב לדפוק חשבון לאף אחד. בפועל רק חוסר בטחון קיומי פנימי כמו לנוע על כרעי תרנגולת כל הזמן ופחד להצהיר על עצמי וקיומי בגלוי בלי להתבייש . לא יודעת מי אני. ואם יש לי הכרה אז מה זה אומר? שקר? אמת? עייף לי כבר מכל זה. אי אפשר להיות אדם חופשי. אי אפשר להיות באמת אני. בא לי לנפץ הכל.

תזכיר לי שיש בשביל מה??? אני לא מצליחה לזכור כלום

אודי עוד לא איחלתי לך שנה טובה אז שנה טובה ותודה רבה על הכל! גם אם לא תמיד אני "מרוצה" ממה שאתה עונה אני יודעת שזה לטובתי... תודה ולילה טוב

חג אמור להיות שמח. חג נחשב בכל אופן - דבר שמח. יש לי חידוש : חג הוא לאאאאאאא תמיד שמח. לא לי בכל אופן. שוב, לבד כ"כ. לבד בעיקר בתוך המולת האנשים המרצדים והשמחים, לבד מתחת לחיוכים ולצחוק הקליל והמעושה כ"כ, לבד דוחה הזמנות לארוחת חג, לבד נשארת להתבשל עם הבחירה שלי - להיות לבד. פשוט לבד ומגעיל. מגעיל מעצמי, משום שברור לי שאני אחראית למצב ואין לי שום כח ו/או רצון לעשות משהו למעני. אז - חג שמח? שיהיה.

מצטערת על שכתבתי, מצטערת על זה שגם כשאני מנסה להתחיל מחדש זה לא הולך, מצטערת על שאני לא רכה יותר ונעימה יותר, מצטערת על שאני - אני (ואם תתהה על מה יצא הקצף, אז - על זה שאני קוראת כעת את מה שכתבתי ונוכחת לדעת שכלום לא יעזור. תמיד אשמע מתלהמת ואטומה. זה ממש עצוב לי.)

יש לי תנודות במצב רוח.השינויים הם ללא סיבה.וגם התנודות במצב רוח התחילו ללא סיבה ממשית.המצב רוח משתנה ממצב רוח רגיל/טוב למצב רוח לא טוב,לפעמים דיכאון.הוא משתנה ללא סיבה. האם טיפול פסיכולוגי/קוגנטיבי יכול לעזור? אני מטופל תרופתית ללא הצלחה כלשהיא,אך עדיין מחפש את הכדור המאזן . אני גם סובל מOCD קשה,האם כדאי במקרה כזה להימנע מטיפול פסיכולוגי?כיוון שהOCD אצלי הוא קשה ואני הופך כל דבר כמעט לאובססיה,ולכן אני מפחד שהטיפול הפסיכולוגי לא יצא לי מהראש ויהפך לאובססיה קשה. תודה מראש.

היא חזרה , וכולם לעגו לה . היא חזרה שבורת כנף . מדדה , כבר לא מיישירה מבט . היא חזרה ואמרה שנכון לא לפתח ציפיות . מטומטמת !!!!

את יודעת שאני כתבתי פה ממש מכתב פרידה, טוב כזה..ואמרתי כבר תודה והכל...ולבסוף חזרתי... גם מהמטפלת נפרדתי ועוד איזו פרידה!!!!! עם מכתבים מרגשים, עם סיכום שלה, שלי....בחיים לא נפרדתי בצורה כל כך משכנעת.... עם גינונים והכל.... ממש הרגשתי פדיחה לחזור, אבל חזרתי, כי הדלת תמיד נשארת פתוחה. אף אחד לא לעג, קבלו אותי בזרועות פתוחות, ולפתח ציפיות תמיד בעייתי אף אחד לא מפתח ציפיות כלפייך.....הצפיות כנראה שלך..... יש מקום לכתוב כאן תמיד!! ואם את זקוקה לכך תתקבלי אצל אודי ואצל כולנו בזרועות פתוחות, מוזמנת לכתוב על תחושותייך ומה שעובר עלייך. (אם קראתי אותך נכון ולכך התכוונת, תקני אותי אם טעיתי) באהבה רבה מיכל

אודי, אני לא בן אדם בודד. ההפך. נשואה, ועם חברים טובים רבים. אבל.... מרגישה כל כך לבד. מרגישה לא מובנת. מוקפת בחברות אמהות שמדברות על ילדים, משכנתה, טיולים לחו"ל. ואני, הולכת לאיבוד בתוך כל זה. רוצה להגיד להן שהעולם רע ובכלל לא מוגן כמו שהן חושבות. רוצה להזהיר אותן אבל יודעת ששוב אהיה הדיכאונית, המתוסבכת, הדפוקה. ששוב יביטו בי כאילו נפלתי מכוכב אחר וישאלו אותי מה רע לי כל כך... הרי אני יפה, חכמה, יש לי עבודה שאני אוהבת, ילד מקסים, בעל, דירה. מעדיפה לשתוק. ושוב מרגישה כל כך לבד.

כל כך מובנת ומוכרת ההרגשה הזו...לא צריך להראות לכולם מה את מרגישה מספיקה חברה אחת טובה שאת סומכת עליה לשיחה כנה כזו...ורע זה דבר סובייקטיבי...בעל, ילדים וחברות, דברים חיצוניים זה לא ערובה לאושר (מניסיון) מקווה שתרגישי שאת לא לבד ויש למי לספר, גם פה אפשר להרגיש מעט את היחד...איתך, מיכל

שלום רב, לפני כשנה בערך פתחתי עסק עצמאי(עובד מהבית) שדי מצליח. בעסק הנ"ל השאיפה שלי במשך כל השנה הייתה להגיע לשלמות מבחינת מלאי ומבחינת לקוחות וכמובן מבחינה כלכלית. במשך השנה הנוכחית צברתי קהל לקוחות גדול וכתוצאה מכך המחזור והמלאי גדלו בהתאם. אולם, ככל שהמצב כביכול השתפר, אני הרגשתי רע יותר ומוטרד יותר. כל העניין הכספי נכנס לי לחיי היום-יום וגם לשיקולים שלא קשורים לעבודה ונוצרה לי מעין אובססיה לכסף והתחלתי להשתמש בכסף בתור אוסף וכל הזמן הרגשתי בלחץ שאין לי מספיק ורק ספירה חוזרת ונשנית של הכסף בארנק (ריטואל) גרמה לי לסיפוק ולרגיעה. כתוצאה מכך ומהסיבה שבעוד כשבועיים אהיה סטודנט לתואר כפול, החלטתי לפרוש בשיא כמו שאומרים, כיוון שאני מרגיש שהעסק הזה עם כמה שהוא מכניס לי הוא פוגע לי בבריאות. רציתי להתייעץ עמכם ולשאול, איך אני אמור לא "להישאב" לכל דבר שאני עושה ולנסות להפיק ממנו 100000%?! יש לציין שבעבר היו לי מספר הפרעות OCD וביניהן: א. סטריליות יתר על המידה שכללה שטיפות ידיים אינספור פעמיים. ב. אחרי שהייתי נער שמן הגעתי להיות מפתח גוף בעל אובססיה. ג. וכעת עם המקרה שציינתי לעיל. * כרגע אני מטופל בציפראמיל, כדור 1 ליום ושוקל לגשת שוב לפסיכיאטר ולשתף אותו במקרה הנ"ל ואולי לנסות להתאים כדור/מינון אחר. yayfdf

נראה לי מושג שדיבר עליו ויניקוט. המעבר מיכולת התייחסות לאובייקט לעבר יכולת שימוש(לאחר ששרד את המתקפות ההרסניות עליו). אפשר לקבל דוגמא ליכולת שימוש? האם זה קשור ליכולת להתבטא באותנטיות ספונטנית במחיצת אנשים ולא באופן תגובתי? האם זה גם קשור ליכולת להשפיע החוצה על אחרים בשירות 'הרחבת העצמי'-משהו שאנשים מוחצנים בד"כ נוטים לעשות יותר... אשמח להסבר אודי. המילה 'שימוש' למען האמת לא נשמעת טוב. בעלת קצת גוון אפורטוניסטי.

בד"כ כותבת פה רק מתי שחשה הרגשה רעה, מצוקה וכיוב'.. אבל יש גם ימים אחרים פשוט זה פחות מקבל ביטוי כאן.. אולי חשוב להבהיר את זה בשביל 'האינטגרציה' של היישות שהנני.. יום טוב לכולם.

מימה, הודעתך גרמה לי להרהורים...אז נראה לי שאנסה להרהר אותם בקול, ואולי במקרה מי- מהם יתאים לך. אני חושבת שאולי טוב שלעיתים, הצדדים הבוגרים יותר, המתפקדים יותר, באים לבקר גם במרחב שמאפשר גם ילדותיות ונזקקות. מעבר למה שזה מאפשר לאחרים לראות ולפגוש, אולי זה יכול לעזור גם לך עצמך לעשות אינטגרציה, לעזור להרגיש יותר שלם. (או שאולי פשוט – הם מגיעים לבקר ברגעים בהם אתה מרגיש יותר שלם..). אולי, אפילו, הם יכולים להושיט קצת יד לחלקים הנזקקים יותר, וכך אתה הבוגר, ה"מרגיש יותר טוב", יכול קצת לסייע, להקשיב, לתת תקווה, לאתה הילדי יותר... אני נוטה לחשוב שזה לא ממש "בשליטה" אלא זה מצב בו אתה נמצא. אבל באופן עקרוני, לגבי המרחב כאן, לכאורה זה מרחב שנועד להביא לידי ביטוי צדדים שמוזנחים יותר בד"כ (וזה טוב, וחיוני). אולי, כאשר זה אפשרי, אפשר להשתמש בו גם כדי ליצור קצת חיבור? האם החלקים המתפקדים יותר חייבים לבוא "על חשבון" החלקים הנזקקים? וגם, אולי מן הצד השני: הרגשה קשה כאשר לא יוצא מחובר, ואתה יוצא במקום אחד רק ילדותי נורא... (ואני לא מתכוונת ילדותי במובן שלילי)...לפעמים יש לך צורך מהר להביא גם את הצד הבוגר, ולהגיד, לא, אני בסדר, זה לא אני... אז אולי הצד הבוגר לפעמים קצת מנסה להכחיש , להחניק, את הצד הילדי? ואיך אפשר ללמוד להביא גם את הצד הבוגר מבלי שיתייחס "כך" לצד הילדי? מבלי שיתפוס לו את המקום, או ינסה להעלים אותו? מהרהרת... גילת.

אבחנו אצלי חירשות, ורציתי לשאול האם חירשותי(כבעיה)יכולה לפגוע באמינותי, ואם כן כיצד זה בא לידי ביטוי? תודה!

אודי האם לדעתך זה מעיד על ביצוע השלכה על הילד?

שלום, אני בת 40, אמא לארבעה (10,8,6,2). יחסים מחוסרי תקשורת והבנה עם הבעל... תחושה של חיים במכבש לחצים... יחד עם זאת השתדלתי להזמין את המשפחה בחג... שנים שהייתי ביחסים גרועים עם אמא שלי... לאחרונה עברנו לגור רחוק ממנה... ומאז היחסים השתפרו... בחג האחרון נוצר תקל... העברתי עליה ביקורת...והיא השתלחה בי בצורה קשה..מול הילדים...הם כבר גדולים ומבינים... לא יכולה לסלוח... היא ניסתה מספר פעמים להתקשר ולהזמין אליה...אבל הגידופים שקראה לעברי ...ליד הילדים והבעל...והשכנים...ערערו אותי לחלוטין... מאז אני לא ישנה בלילות...כל הזמן שומעת את הצעקות ...אין לי יכולת ללכת לטיפול...נעה בין העבודה לבית ולילדים... בעלי טוען שזה בלתי נסבל לחיות איתי... כועסת כל הזמן על הילדים...מצד שני אוהבת ומשקיעה בהם את כל מרצי... מפחדת כל כך מההדרדרות שלי... מרגישה שחייבת טיפול אבל לא יכולה להתפנות לכך בפועל. מה ניתן לעשות? המלצה על ספר אולי? או טיפול אונליין ולא בבית המטפל...

נמאס. שהלכתי לטיפול רק רציתי שיהיה לי טוב. למה כל הזמן רע? רק צביעות רק מלא כסף לשעה על הזמן של המטפל במקום על התמורה למטופל. לא, המטופל אחראי להפיק את התמורה. המטפל לא אחראי לכלום.. רק לא מבינה כלום יותר. בא לצרוח ולרצוח. לא מבינה כלום. לא מבינה בשביל מה אני בעולם הזה, מעבירה את הזמן. בלי כיוון, בלי 'חלום'. החלום האחרון שלי היה שרציתי להיות פסיכולוגית. מסתבר שבכלל לא הבנתי מה זה אומר. לא שהפסיכולוגית טרחה להסביר. היא ישבה שם מולי, שמעה מה אמרתי ולא טרחה להסביר. איזה ביזוי על גבי ביזוי. אני בחיים לא אבין. לא אביו מה עשיתי רע שהגיע דווקא לי שאני לא מצליחה שיהיה טוב