פורום פסיכולוגיה קלינית

מה עושים כשכבר אין כוח יותר? אני כל כך מיואשת, מרגישה שהכל חסום בפניי, שכל הדלתות נטרקות לי בפרצוף. נשאר רק רע ויותר ויותר משתכנעת שזה הדבר היחיד שישאר איתי לתמיד. רע לי והכל קשה ודבר לא מצליח. שום תחום אפילו לא הקטן, כלום לא עובד. הדבר היחידי שרוצה זה לפרוש מהכל, להרים ידיים.. להפסיק כל פעילות... הייתי עושה זאת, רק שמפחדת שכך ממש חיי יאבדו לעד סופית. קשה לי מאוד ואין לי כוח להמשיך להחזיק... כששום דבר לא עובד. רק חושבת מה עוד אפשר לעשות. בא לי שמישהו יתן לי כוח, שיעזור לי להחזיק ולא לפרוש מהכל, אך יודעת שאין. ממש ממש אין. רוצה שהמטפלת תחזיק בשבילי, אבל היא לא שם.. היא לא תעשה את זה ואף אחד לא יעשה.. אני מרגישה שעוד שניה אני פשוט אשחרר הכל (כשהכוונה לדברים, פעילויות שעושה על מנת לאוכל לקרוא למה שיש לי חיים). אעזוב הכל ואשאר בבית, זהו כך לנצח. מה אפשר לעשות? ולא רוצה שאלה בחזרה

ימים לא פשוטים. מנסה להחזיק תקווה. זה לא קל

הי אודי, היית כבר, וכנראה שרק תשוב מחר ): התגעגעתי.. זה קשה להיות בטיפול. כ"כ הרבה דברים. כ"כ קשה. הכל קשה. אני מרגישה שההתנהגות שלי והצרכים והכל כ"כ שונה ממה שקורה בטיפול לבין מה שקורה בחוץ. אני לא יכולה אפילו לתאר את הפער. ועם כל הקושי אני צריכה את הטיפול, אני צריכה אותה. זה קשה כי כל פעם אני צריכה משהו אחר. פעם אני מרגישה שהיא קרובה אליי יותר מדי וכאילו היא נכנסת לתוכי. שאלה כמו מה שלומי, יכולה לגרום לי לחרדה. ופעם ההפך. ועוד דבר אחרון- אני מרגישה שהרבה יותר טוב לי. גם במשך השבוע, ובמיוחד בשבתות שהיו הקושי העיקרי שלי במהלך השבוע. אודי, אתה זוכר שהיה לי כ"כ קשה? הרבה זמן, לפחות לי זה נראה הרבה זמן, אין לי את הקושי ואת כל מה שהיה כרוך סביב השבת. וזה משמח אותי. ואני יודעת שזה יכול לחזור לצערי, אבל אני מרגישה שגם אם יחזור זה יהיה עדיין בתדירות הרבה יותר נמוכה ואולי אפילו מקווה שאצליח להסתדר בלי להגיע למצב הזה.

שלום רב. לאחרונה גיליתי דבר שמטריד אותי ולא נותן לי מנוחה . חברה שלי שאיתה אני ישן מדיי לילה אומרת לי שאני לאחרונה מצרפת אותה מתוך שינה ולא זכור לי שעשיתי דבר כזה . זה באמת תעלומה עבורי כי אף פעם זה לא קרה קודם בשנים שאנו יחד . אשמח לתשובה הגיונית ומספקת ככל האפשר . תודה מראש אבי.

אני ממלמל כל מיני דברים שקשורים לעבודה שלי .. חוץ מיזה כלום..

שלום, רציתי בבקשה לברר: האם ניתן לפתח הפרעת דחק פוסט טרומטית במקרה של בחורה בת 33 שגדלה עם הורים אלימים(אלימות פיזית ומילולית). וללא מערכת תמיכה ואהבה? או שמדובר בעיקר על ארוע חד פעמי בודד חמור שגורם להפרעה הזאת? תודה מראש

אוף. בלי תוכן של מילים. סתם אוף, ידיים משולבות, שפתיים משורבבות, עיניים זועפות וגוף מכווץ. אוף שהופך לאאווץ'. לידים עם ציפורניים ננעצות, שפתיים רועדות, עיניים בוכיות וגוף דואב. שיהפוך עוד מעט לכלום. ידיים, שפתיים, עיניים וגוף של מישהי בוכיה אחרת. נעמה.

אודי, במילים זה הקושי שבהיעדר המילים... זה תסכול ואכזבה בלתי ניתנים להכלה, שאין להם נושא ואין להם מושא. והגולמיות הזו שלהם חסרת מילים, אז אין מה לעשות איתה. וזה מכאיב. והכאב כל כך בלתי נשלט, בלתי ניתן לחיזוי, כי מקורו לא באמת, במילים, בקיים. לא יודעת איך להפסיק אותו, האם הוא ייפסק מעצמו. הדבר היחידי שאני כן יודעת הוא להתנתק. אם הוא לא קשור לקיום ולמציאות, שגם אני לא אהיה. אז אין מילים באמת כי אין משהו באמת. וגם הניסיון לתאר חוויה במילים יוצר מעטפת, פשוט מעטפת בצורה שונה. איך לחזור להיות משהו, כשהמשהו הוא ריק? בשביל לתאר אין אפשר לתאר רק את מה שסביב... נעמה.

בני סובל מפחד גדול מאוד מבדיקות דם. לצערי עליו לבצע בדיקות אלו בתדירות גבוה. הוא מתעלף במהלך בדיקת הדם. בשנה האחרונה הפחד גבר ואינו מוכן כלל להגיע לבדיקה. נכנס להיסטריה של בכי, תוגות התנהגותיות קשות כמו התכנסות בעצמו ומלימולים, מכות בקיר, צרחות ובכי מתמשך. מה עלי לעשות? צצצצצ

היום הייתי ביום חופשי, לא מתוכנן כזה יצא לי לקבל אותו וקבלתי בזרועות פתוחות, חשבתי מה אעשה לבד? יכולתי לשקוע בקלות כי כשאני לא עסוקה אז המחשבות רצות, החלטתי שלבד זה מצויין ולקחת פסק זמן זה נחוץ אפילו לפעמים, ולא כדי לבכות במיטה :) ... אני שונאת להסתפר, (משהו מילדות רחוקה) אבל החלטתי ללכת אחרי שהשיער שלי נראה ממש לא מטופח, אמרתי לספר תעשה שינוי ואכן עשה שינוי, איזה כייף השינוי הלוואי ויכולתי להראות לכם את התספורת שהיא מתאימה לי כל כך לפנים...אני לא מאלה שאוהבות קניות או להשקיע במה שאני אוהבת, יותר משקיעה במה שאחרים אוהבים, קונה לאחרים, עושה לאחרים ופתאום היום עשיתי למעני, בשבילי!!! כי מגיע לי אושר!!! כן, מגיע לי!!!!!! נמאס לי להתבכיין ולחשוב שכלום לא מגיע לי, שאני מגעילה ולא מגיע לי להיות אהובה, זה לא נכון!!!!!!! ונמאס לי להזניח אותי!! לכלם מגיע אין אף אחד שהוא לא ראוי לאהבה!!!!!! תזכרו את זה חברי פורם יקרים, ותזכירו לי גם בימי השפל טוב?, וישבתי לי במסעדה במקום שאני אוהבת ופינקתי את עצמי באוכל טעים ולא משמין :) דרך אגב הורדתי 8 קילו מאמינים? אני עוד לא עיכלתי את זה....וכנראה שהייתי חייבת להוציא גם את רגש הכעס על מי שמגיע שאכעס ולא פנימה, על עצמי! צריכה עוד לחשוב אילו יחסים אני רוצה איתו... אז תודה אודי שיש את המקום הזה, כן ברור שלשמחתי, התכוונתי לצערי שאני נזקקת אם לא הבנת...או אם נפגעת אז סליחה. ומגיע לכלנו להיות מאושרים, מספיק נענשנו בילדות, מדוע שנעניש את עצמנו שוב כבוגרים???? נמאס לי להאשים את עצמי, לשנוא אותי, למה??????? למה שאשנא אותי???? ובנות יקרות, תעשו משהו למענכן, תעשו משהו שישמח אתכן, כי אתן ראויות לכל האהבה שבעולם שנחסכה מכן בילדות, תאמינו לי זה חשוב ביותר, קודם כל להשקיע בעצמנו, אנחנו חשובות!!!!!! יקרות מכל דבר אחר בעולם!!!!!!!! שלכן מיכל (סליחה גברים הרוב פה נשים). נ.ב. המטפלת הבטיחה שתסמס כשתחזור היא שכחה אני הזכרתי לה, היא בקשה סליחה ואני לא כועסת עליה לראשונה שלא התאימה את עצמה אליי כמו שרציתי.....היא רק בן אדם ועדיין אני חשובה עבורה, אה... אילו תובנות!!!!!!!! אודי יקר, אוהבת אותך מאוד ואת המקום הזה :) מיכל. סליחה שיצא ארוך, אבל שווה!

מיכל יקרה, אין לי מה להגיד, רק חיוך. :)

הי מיכל יקרה, אכן מאד חשוב. איזה יופי לקרוא. תתחדשי על התספורת ועל השינוי הקטן-גדול. איחוליי לכולנו שנשמור על ההישגים ונוכל יותר ויותר לטפח, להרגיש נינוחים. שלך, סוריקטה

שמחה שגרמתי לכן לחייך :) תודה לכן, מיכל

אהבתי.. הזכיר לי שניגשתי לעלה המחובר לעץ, העלה שטיפות הגשם שעליו נצצו.. וליקקתי בקצה הלשון.. שלך-במבי.

תודה על התשובה, אבל ההגדרה שנתת לא הצליחה, לצערי, להסיר את העמימות. בהנחה שאמצעים כמו שיחת טלפון או התכתבות אינם מתאפשרים, קיימים פתרונות אחרים מלבד המתנה?

אודי הי, אתה יודע? צפיתי בטקס קבלת פרסי אקו"ם ויש בי המון המון זעם.. הקטע הזה שבו שללו מאריאל זילבר את פרס מפעל חיים בשל אמירותיו השנויות במחלוקת הרתיחה אותי (ועדיין מרתיחה) מדובר באמן עם נפש של אמן (לטוב ולמוטב) כאילו בא לי לשבור את המדינה הזו לשברים שברים ולצעוק :"מה אתם מסרסים אותו !!! זה הוא! זה אריאל זילבר! וקבלו את יצירותיו , אל תסרסו אותו על מחשבותיו ורגשותיו..בפועל מה שהוא מוציא זה לא רצח של אדם אלא יצירות מדהימות!!! אתה יודע אודי? יש בי פחד גדול להפגש היום עם אמא צביה. יש בי פחד שאהרוס היום עד היסוד את הטיפול, שיהיה בלתי אפשרי לתקן.. עוצמות הזעם שבי עוד מעט ישחררו אש מאצבעות ידי, ימטירו אש צהובה,אדומה,כחולה,שחורה,סגולה..והלהבות ימלאו ויצבעו את כל העולם ויחריבו ,וישמידו..ורק אז ידומו..ידמו.. ואז ישתרר שקט..שקט..דממת מוות... אודי, אתה יודע ? סיפרתי לך כבר ..לפני שנים פיסלתי..אהבתי לפסל. אני זוכרת שכשפיסלתי הייתי כאילו במקום אחר..במציאות אחרת..אפילו לא ידעתי מה אני מפסלת..זה כזה כאילו התפסל מהאצבעות.. ואנשים התפעלו..אמרו לי שזה לא יפה במובן הרגיל.. שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו..שלפסל יש אמירה מאוד חזקה..יש בו עוצמה ,אמירה מאוד חזקה.. אמרו עוד דברים שכנראה הציפו אותי. ברחתי מהפיסול..ניסיתי מתישהו לחזור וזה לא הצליח..יש בי קפאון כזה.. בא לי לשרוף את כל העולם.. במבי.

אודי, משפט הסיום שלך בוריאציות אלו ואחרות שיתקו ועדיין משתקות אותי בכל הקשור לאמנות :( אני "שומעת" את הציפיות ואני כנראה כבר מחכה לאכזבה.. היום ,אני כבר לא צריכה לשמוע את האכזבה ,היא בתוכי.. פעם רציתי להיות לפחות כמו יגאל תומרקין..לקבל את פרס ישראל.. אתה יודע אודי, במחשבה שניה, היום אני גם רוצה הכרה מטורפת על היצירות שלי, אלו שעדיין שבויות בין אצבעותי.. אודי:( כשאני חושבת על הפיסול הכל הולך ומסתבך ואני מרגישה כבולה לחלוטין בכבלי הצורך,הרצון,הציפיות והאכזבה .. במבי.

הזכרת לי שפעם המטפלת שלי סיפרה לי על טיפול במתבגרים בעזרת פיסול. הביאו להם את החומר וסכין, שעד כה התקשרה בעיקר לפגיעה עצמית, וקישרו אותה ליצירה ולמשחק. במה פיסלת, יקירה? בחימר? במתכת? אני פיסלתי פעם בחימר, ושם אפשר לשרוף את העולם. לשרוף ובכך לקבע (אחרי שמחוללים ומרוקנים את הפסל, שלא יתפוצץ. תראי כמה מטאפורות! ;) ).

פיסלתי בחימר ובאיטונג. אני אוהבת אהבת נפש את המגע בחימר ,ריח החימר-ריח אדמת חמרה, ריח ראשוני,בתול של הטבע.. ריח שהראש והגוף מתמסטלים ממנו.. את יודעת נעמה, בד"כ אני לא מגיבה להודעותייך אך נהנית מאוד לקרוא אותן..מוצאת את עצמי פעמים רבות ממשיכה לחשוב ולהרגיש בעקבות הודעותייך. את אדם מאוד מיוחד בעיני.. במבי.

הי במבי, את יודעת, אני מרגישה שנושא היצירתיות, שאיכשהו נראה לי נקשר גם למיניות שבי, סורס גם אצלי. ואיני חושבת שאני מרגישה זעם על פני השטח כרגע, או קנאה צפויה. רק כבושה... תודה על המילים שאת מביאה לכאן, עוצמות הרגשות, היצרים, סוריקטה

את יודעת סוריקטה ? איכשהו לא כ"כ חיברתי את היצירה למיניות ועכשיו זה אפילו נשמע לי תמוה.. איך לא קישרתי את היצירה ליצריות ???..מוזר.. לגבי היצירה,התנסיתי,חויתי את האצבעות שלי כשמפסלות. את התשוקה הזו.. את יודעת ? אפילו עכשיו,תוך כדי הקשה על המקלדת אני מרגישה את אצבעות ידי רוצות/צריכות לגעת,לפסל.. לגבי המיניות.. יש שם קטע רציני..אני לא נמצאת שם,רק הגוף .. עברתי בילדותי ניצול מיני וכנראה הקטע הזה תקוע עמוק עמוק .. כנראה, כל נים ונים בגופי עדיין זוכר היטב ומסרב לשכוח,להשלים ,להמשיך הלאה.. כן, למרות פסיכואנליזה 5 פעמים בשבוע ארבע וחצי שנים.. תודה על מילותיך הטובות סוריקטה, שלך-במבי. וסוריקטה, הסירוס אצלך איפה ? איך? ...אם מתאים לך לשתף..

סוריקטה, כשמשהו כבוש הוא נעשה חמוץ-חמוץ, נדמה שהוא מתכווץ ונעשה קטן, אבל הטעם מתרכז בו ומתחדד, והוא נשמר להרבה זמן. מאחלת לך לפתוח את הצנצנת מתישהו ולראות מה קורה... (נזכרתי משום מה במו ממשפחת סימפסון, בצנצנת הביצים המשומרות שעל הבר שלו, אליה הוא דוחף כל דבר שהוא מוצא ומשאיר שנים. לא שאת מזכירה לי אותו, את יותר ליסה, אבל סתם, מעלה חיוך לחשוב על התוכנית הזו.)

לכל אחד יש חלום; אחד רוצה לזכות בלוטו, אחר רוצה לקנות אוטו ואחרת רוצה להיות זמרת. החלום שלי הוא פשוט להיות מאושרת. אני יודעת, יש לי את כל הסיבות להיות מאושרת. אני צעירה, מוכשרת, אומרים לי שאני יפה. שירתתי ביחידה מובחרת וכעת אני סטודנטית להנדסת באוניברסיטת תא. כשרציתי למצוא עבודה בתחום כדי לצבור ניסיון עוד בהיותי סטודנטית- התקבלתי לתעשייה האווירית. יש לי בן זוג מדהים! הוא אוהב אותי בכל מצב, דואג, מפרגן ותומך, ואני מאושרת ללכת לישון לצידו ולקום לצידו בכל בוקר. יש לי חברות מדהימות, תמיד יהיו שם בשבילי, למרות שאין לי כל כך זמן אליהן כמו פעם... יש לי משפחה מדהימה! שני הורים שיעשו הכל בשבילי ותמיד ידאגו שיהיה לי טוב... יש לי את כל הסיבות להיות מאושרת, אז למה כמעט בכל לילה הדמעות מרטיבות את הכרית? למה לא טוב לי? יש לי הכל אבל בעצם אין לי כלום...

אני פונה אליכם כדי לבקש עיצה/עזרה בקשר לבחור שאני מכירה שיש לו חוסר ביטחון עצמי קיצוני מהרגע שהוא השתחרר מהצבא מסיבות רפואיות הוא מפחד ללכת לראיונות עבודה בגלל הקטע של הצבא המצב עד כדי חמור שהוא התחיל לחשוב שאנשים כל הזמן (בכל מקום שלא יהיה) מדברים על זה מאחורי הגב אפילו אנשים זרים ברחוב שהוא יצא על פרופיל כזה וכזה, צוחקים עליו ומרכלים עליו אפילו שהוא לא יכול לדעת מה הם אמרו מה עושים במצב כזה?

ריגש אותי שזכרת ששאלתי כבר בעבר אם אתה מכיר מישהו שיצא מזה... וכן, שאלתי, ואני הרבה מתעסקת בזה ,אולי כי אבא שלי, ששנים פגע בי, טורח לאמר לי שאני אגמור במחלקה סגורה אם אני אמשיך ב"טיפול", ושאני סתם טיפשה וטועה שאני לא מפסיקה עם זה וממשיכה הלאה, בלי להסתבך... ולפעמים אני פוחדת שהוא צודק.... אה, ואל תדאג, העלתי את זה גם בטיפול... :-)

הוא פגע בך ובאמירותיו הוא ממשיך לפגוע, עשי מה שטוב עבורך!! הטיפול חשוב מאין כמוהו עבורך!! את כבר לא הילדה של פעם, את בוגרת עם תובנות משלך!

האם הפרעת אישיות סכיזואידית יכולה להיות מולדת? (אני שואלת בשביל ידע כללי )

תינוק בן שנה וחודש נמצא במעון עם עוד 18 תינוקות בין הגילאים שנה וחמש לשנתיים, הוא הכי הכי קטן. נתקלנו בתופעה שקצת מטרידה אותנו. לא פעם יצא לנו לראות שכל הילדים משחקים ביחד (רצים אחרי הסייעת, מציירים...) והוא נמצא כאילו בעולם שלו... בוהה בחלון משחק סתם לבד בצעצוע... הנקודה היא שהוא לבד והוא לא מתעניין בפעילות החברתית שמתרחשת במעון. אודה לתשובתכם האם זה נורמאלי והאם ניתן לסייע לו. תודה

שלום וברכה יש לי הרהור מתמשך כבר הרבה זמן, מספר שנים (כן כן..) בקשר למקומי בעולם. אני בן 25, ואני חושב להתחיל לימודים אקדמאים. כידוע יש המון שבילים ודרכים שאני יכול ללמוד באקדמיה, אך איך אני יודע היכן אביא לידי ביטוי את מיצוי יכולותיי במקסימום? לדוגמא, יכול להיות שבלימודי פסיכולוגיה אביא את כישוריי לביטוי כ90%, ויכול להיות שבלימודי פיזיקה אביא את כישוריי לידי ביטוי ב55%. איך אני יודע היכן ה"אמת" שלי? איך אני מגלה מה הן מגבלותיי, והיכן נמצאים המקומות ששם הנני יכול לשפר ולייעל את עצמי? ואיך אני עושה זאת? אני הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי, אבל זה לא עזר לי כ"כ בהשלמת התהליך הזה. יש גם כ"כ הרבה גישות פילוסופיות, לדוג' הרמב"ם טוען שיש לנו נטיות מולדות שביכולתנו לפתח אותן.. איך אני יודע מה הוא ה"היתרון היחסי" שלי בחיים? באיזה יכולות התברכתי יותר ומה הן התכונות היותר חזקות אצלי? שאדע לפתח אותם וללכת בדרכם.. איך אני אדע מה הן מגבלותיי? איפה אני מוגבל יותר ביכולותיי, מה אני יכול יותר לשנות ומה אני פחות יכול לשנות? מה עליי "לקבל" ועל מה עליי "לעבוד" בשביל לשנות ולייעל את עצמי.. שאוכל לבטא כ90% מיכולותיי ולהביא עצמי למיצוי.. איך אדע "במה להאמין"? כ"כ קל לשבור אותי באמונה, הרי יש כ"כ הרבה גישות, אמונות ודתות בעולם הזה, איך אמצא את ייעודי? את הקו שלי? את האמת שלי? את המקום שלי? איך אדע על מי לסמוך? על רבנים? על פסיכולוגים? על אנשי "ניו אייג'" ? אנשי קבלה? מטפלים? מורים? מדריכים? מאיפה אני מתחיל? איך אני מוצא את קצה החוט של האמת שלי? לפני כ-4 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי ונפגשתי עם פסיכולוגית תעסוקתית.. בסוף האבחון נאמר לי כי כיווני הוא לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שירות לקוחות, עבודה עם אנשים, חינוך בלתי פורמלי, קלינאי תקשורת.. איך אדע שגם עכשיו זה תקף לגביי? איך אדע אם לא השתניתי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, איך אדע בוודאות שהצד ה"ריאלי" שלי הוא פחות טוב, ואיך אדע בוודאות אם לוותר עליו או לא.. או להשתנות למענו.. איך אדע בוודאות מה הם היכולות היותר טובות שהתברכתי בהם? איך אמצא את מקומי בעולם, המקום ששם אני אוכל להביא את כישוריי לידי ביטויי, והמקום ששם אוכל הכי הרבה להשפיע? האם ללכת לישיבה? ללכת לפחות לשנה ללמוד תורה, לקבל בסיס, לקבל יציבות? כי בעצם אני יהודי.. ועל זה אי אפשר להתווכח.. זה מין עמוד תווך כזה שמפה מתחילים, זו היא נקודת התחלה.. נקודת זינוק, קו ההתחלה..אבל ביהדות יש כ"כ הרבה זרמים, וכל אחד עם ה"אמת" שלו, איך אדע מה הכי מתאים לי? ולאן הנני מיועד? האם ללכת לרב? למקובל? ללכת שוב לטיפול? ואם ללכת שוב לטיפול, אז איך אדע לבחור גישה טיפולית ואיך אדע לבחור מטפל שאוכל לסמוך עליו.. שיהיה ירא שמיים.. שלא יחשיב עצמו כ"מרכז היקום"... הרבה אומרים לי "אתה בעצמך יודע מבפנים את האמת שלך, תבחן אותה בעצמך".. אבל זה הכי קל להגיד כי בעצם אני בתוכי מאוד מבולבל, אם לא היה בידי בילבול, לא הייתי שואל בכלל את השאלה הזו... על מי להישען? על הפסיכולוגיה על היהדות על הקבלה על החסידות? איך אדע למצוא את הכוחות והיתרונות היחסיים שהקב"ה ייעד לי? איך אדע היכן לשנות את עצמי? לווסת את מידותיי? להיות אהוב על הבריות... אבל בעצם אתה לא יכול להיות אהוב על כולם.. כי בשביל שיהיו לך מיליון חברים אתה צריך שיהיו לך גם 3 שונאים.. איפה אני מוצא את הנקודה שלי? את השלווה שלי, את היציבות שלי, המקום שלי, ה"נישה" שלי? הפינה שלי.. ואיך אני יודע שהיהדות היא "אמת"? הרי כל דת יכולה לומר שהיא "אמת".. וחייבת להיות אמת אבסולוטית מעצם המילה עצמה "אמת".. איך אדע "מה לשנות" ו-"כמה לשנות" ? אומרים לי ש"עצם החיפוש - הוא כבר המציאה", אך הינני בקונפליקט מתמשך כבר הרבה הרבה זמן, מספר שנים, ותמיד אני אומר ש"הזמן עושה את שלו", כיצד אדע איפה לשים את ידי לשנות, וגם להיות אחראי על הגורל שלי והחיים שלי? כי זה קשה ללכת בלי אמונה ובלי ייעוד.. כל בוקר אני קם בבאסה..בלי תכלית בלי ייעוד..בלי "אמונה".. ואל תגידו לי שאני בדיכאון, כי אני לא, הייתי לא מזמן אצל פסיכיאטר, נתן לי כדורים, הכדורים עשו הרבה בעיות, יותר משהם הועילו לי... הבעיה היא רגשית לא ביולוגית.. לקחת כדור זה לשים פלסטר על עצם שנשברה בגוף... (מבחינתי לפחות, במקרה שלי) לפעמים אני אומר, אולי אם אחשוף את עצמי, לדוגמא אכתוב את המכתב הזה, את האיגרת הזו בדף הפייסבוק שלי, אולי זה יעשה שינוי, אנשים יכיר אותי, את האמת שלי, בלי להסתיר פרטים, להיות אמיתי, לא להיות מזוייף, וזה כבר יעשה את השינוי..עצם הפחד הזה.. לחשוף את עצמך..הוא זה שמחזיק אותך וכובל אותך בכ"כ הרבה קונפליקטים..תעשה את זה.. תחשוף את עצמך פעם אחת.. תתגבר על הפחד.. והכול יעבור..אבל לא..אז אתה אומר לעצמך "מה יחשבו עלייך ואיך יסתכלו עלייך ומה יגידו עלייך, אתה מפגר משוגע דפוק דביל לא מוצא את עצמך, תיסגר בן אדם, תשתחרר גבר" ושוב אני לא חושף את עצמי, שומר את הכול בלב , ו"אוכל את עצמי".. במקום פעם אחת להתגבר על הפחד, להיחשף, ואז לא נצטרך יותר את הטיפולים האלה, ואת ה"אמת" הזאת.. הכול ישתחרר..לא נהיה יותר כבולים.. וסבוכים.. וכל הקונפליקטים ייפתרו.. שאנשים ייקבלו אותי.. והכי חשוב שאני אקבל את עצמי סוף סוף, בלי להסתיר את זהותי, זה אני וזה מה יש.. אין לי מה להסתיר.. תתגבר פעם אחת על הפחד הכי גדול, שהוא ההיחשפות, ואז תראה שהכול ייפתח.. דלתות חדשות... נוכל קצת לנשום אוויר, הגוש שנמצא בגרון ייעלם, וכל הפחדים וקוצר הנשימה ייעלם כלא היה.. יאללה, תחשוף ת'עצמך גבר!

“Life isn’t about Finding Yourself. Life is about CREATING Yourself.” (George Bernard Shaw)

היי לך, אפשר ברשותך לחלוק מחשבות? אודי הזמין, מקווה שגם אתה. התהיות הפילוסופיות שהעלת במכתב מרתקות ומעוררות מחשבה, אבל במרבית הקריאה הרגשתי שאני לא שומעת אותך ואת מה שהן עושות לך. איזו בריחה לשאלות האינטלקטואליות הכלליות, שאני מכירה היטב גם מעצמי. ואז בפסקה האחרונה פתאום החיפוש הזה אחר האמת שכל כך מעסיק אותך קיבל את התפנית האישית, הפנימית. המשאלה ויחד עם זאת הבעתה מכך שאנשים יכירו אותך, יסתכלו פנימה ויראו אותך. שיראו ושיקבלו. ואז המעבר שתראה אתה את עצמך ותקבל. מה אתה חושב שתראה כשתסתכל על עצמך? מה אתה רוצה לראות? מה אתה מפחד לראות? התחברתי למה שאודי שאל, מי אמר שיש "אמת"? ואולי אני מנסחת את זה גם אחרת, או מוסיפה, מי אמר שמה שיש חייב להיות קבוע ולא נזיל? נראה לי שחלק מהגדולה היא להיות גם וגם ולא רק (בכלל מוטיב בפסיכולוגיה וטיפול ;)...). להקשיב לכולם, לעבד בעזרת כל החוויות שיש לך ומי שאתה ולהשתמש בכל דבר באופנים שונים בסיטואציות שונות. גם נראה לי שלהגיד שצריך למצות 100% ממך לא משקף את איך שאני רואה את הדברים. אתה לא לימון שצריך להפיק ממנו כמה שיותר מיץ. יש בך כל מיני זרעים שאפשר לטפח ולגדל. לא חייבים לבחור אחד ולגדל אותו עד שיהיה העץ הכי גבוה שיש, אפשר לגדל את מה שרוצים ולהינות מהפירות שכל אחד יכול לתת. וגם לגדל אותם כנראה שאפשר בכל מיני דרכים ובעזרת חוכמתם שלך ושל רבים אחרים. אלו מחשבותיי לבינתיים. התפתתי לרגע להיכנס לשיח הפילוסופי ולשאלות הנקודתיות, אבל נראה לי שזה שאתה כותב את זה בפורום פסיכולוגיה ולא בפורום פילוסופיה מצביע על כך שהקושי שהן מעוררות הוא במקום שהן פוגשות את הנפש. נעמה.

כל כך הרבה אפשרויות פתוחות לפניך טבעי שקצת קשה לבחור...אבל אין ברירה, כדי להתחיל במסע חייבים לבחור באיזושהי דרך, אי אפשר לתכנן ולטחון בלי סוף את כל האפשרויות. אי אפשר לדעת מה יהיה, והסטטיסטיקה לא כל כך עוזרת במקרה הפרטי, וזה באמת קצת מלחיץ, הלחץ הזה הוא לא רק שלילי הוא גם כוח מניע אבל צריך גם ללמוד להרגע, ויותר מכך להנות ממה שיש, מזה שאתה צעיר למשל....וגם אין "נכון" או "לא נכון", אתה הרי לא יודע מה צפוי אך הרשות נתונה לך לפעול באופן יצירתי אם מה שתבחר (אולי זה מפחיד אותך קצת להחליט משום שזה סוגר ומחייב ואתה פוחד להפסיד?)

שלום לך yaryar787, אלו מילותיי אליך - יש להניח שרצוי שנלמד לחיות יותר בשלום עם דברים שלעולם לא נדע עד הסוף, קצת סוג של פול-גז-בניוטרל בזבזני לחשוב בסגנון מה-היה-אילו. ורצוי גם שנצליח יותר לחיות בשלום גם עם ההחמצות שתמיד תהיינה שם, כשהגדולות שבהן הן, כנראה, היעדר הניסיונות או הבחירות, ונבין שרק עם הניסיונות במציאות אתה לומד באמת להכיר את עצמך ואת מגבלותיך, למשל. רצוי גם שניפרד קצת מלחיות על הפנטזיה של להחזיק את כל האפשרויות גם יחד בראש. זה אפשרי רק בדמיון, בהזיה, לא כל שכן, כאשר הדברים סותרים, אבל במציאות יש ויתור. הלכת בדרך של ענף אחד מיני רבים על העץ, בידיעה שתמיד יכלה להיות דרך טובה יותר, אבל זו שכן קיימת שם, היא הכי טובה שיש. ורצוי גם שנזכור שעם הזמן והניסיון אפשר לשנות את ההחלטה או הדרך, באם לאור ניסיון מספיק נמצאו כמתאימים פחות. טיפול פסיכולוגי רב שנים לימדני את אלו. סוריקטה

הדבר היחיד בעולם שיכול להביא אותי לדמעות- המשפחה שלי. מי בכלל המציא את הדבר הזה ?! סיוט.

אודי, הוא הבטיח לי שהוא יעשה הכל שלא יקחו לי את הילדים. איך הם רוצים לעשות לי את זה? הרווחה מתנכלת לי. ולא אני אומרת את זה. זה פשע מאורגן. בבקשה תרגיע בבקשה. בבקשה. מתייפחת כל היום.

קשה לתפקד: בבוקר בעבודה, אחה"צ בבית. העבודה סזיפית, אינה נגמרת. הרים של כביסה, כלים מלוכלכים, הסעות, חוגים, ארוחות ערב. ובשעות הערב המאוחרות שכבר אפשר להרגע ולנוח, אין מנוחה. מחשבות, זכרונות וכאב. הבעל חוזר מהעבודה, לובשת חיוך מזויף. אצלי הכל בסדר. ובלילה, סיוטים. לילות ללא שינה. אין רגע של רגיעה. אי שקט תמידי. בפנים, כל כך סוער. בבוקר מתאפרת. מסתירה את השחורים מתחת לעיניים. מאפרת את העצב. מעלימה את החיוורון עם קצת סומק. מחפשת היכן להניח את הראש, איפה להפקיד את הזכרונות, את הכאב ואפילו לשעה קלה. נטע.

לא מבינה למה עלה בדעתך שהרגזת. כתבתי בשיא הכנות שנפלא שבמפגעי האינטרט יש שיחה החצובה מהבאר הזכה....לה אני שיכת! בלי שירקתי על כך דם אני צועדת במסלול בגאוה ובעוז, כוונתי היתה שהתפעלתי מכל הלב, לפגוש זאת כאן. חברה לדרך העולה...

שולחת לך חיבוק ענק וכוח(!!!!!!!!!!!!)כוח להלחם על בת מלך שעטפו בסמרטוטים...אולי מתוך קושי חולי או חוסר בגרות או חוסר ידע אבל עטפו...אז תחזירי להם לארון...אל תוותרי...זה שווה...בהתחלה את מרגישה שהבור לעולם לא יתמלא אבל אט אט זה קורה...והאהבה שלך מתחילה למלות אותך בחום וסיפוק. לב טוב בחום

שלום אודי, "הפסיכולוגים ינקטו אמצעים סבירים לתכנון המשך ההתערבות הפסיכולוגית במקרה של הפרעה במתן השירותים הפסיכולוגיים בגלל גורמים כמו מחלה, חוסר זמינות, מעבר ממקום למקום..." [קוד האתיקה] מכיר את הסעיף הזה, נכון? אבל מהם, בעצם, אמצעים סבירים? ובמקרים של חוסר זמינות זמני, קצר או לא-כל-כך קצר, האם המתנה בציפיה נואשת נחשבת לאמצעי "סביר"? קוראת

היתמות הטיפולית הזו מכריעה אותי. בבטן בפנים מרגישה קצת נבגדת, למרות שאין באמת סיבה. כאילו פיתו אותי לביחד הזה ובבת אחת משכו את השטיח מתחת לרגליים. ולא, היא לא פיתתה אותי מתוך כוונה זדונית, ולא, השטיח לא נמשך בבת אחת, אלא היו בטן תופחת ודיבורים אין קץ, ולא, זה לא שהתגלה בה צד חדש שבעצם רוצה לפגוע. ועדיין יש גרעין שמרגיש מרומה וכאוב. למה אמרת סתם שאת לא הולכת לשום מקום? אני לא מלאת זעם, כהרגלי סתם מיואשת. מבינה בראש לפחות וזה כן קצת מקל. מה שהפנים לא מבין, חומר מעולה לטיפול, מה? יופי באמת. התקלקלתי, כבר לא יכולה עם הלבד הזה. נעמה.

אודי, כשהייתי קטנה, לא היה לי אבא כמוך או כמו המטפל שלי. אבא שהיה קשוב אליי, מותאם אליי, אבא שעוטף ברכות ושומר. אבא שמנחם, מלטף, וחושב שהציור המכוער שהבאתי מהגן, הוא הכי בעולם. אבא שלי לא איפשר לי להיות ילדה. אני מתחילה לאט לאט להבין שאני מלאה בחסכים. אני חסך אחד גדול, ונפער בי חור גדול ושחור בבטן. אתה חושב שטיפול יכול "לתקן" את זה? אני מתחילה להתייאש.

הם רגשות שליליים, ואפילו בדת אומרים להתרחק מהם...אז מה פתאום לשנוא זה טוב? או לכעוס נחוץ? אני לא מבינה מה אני אשיג בזה, זה רק משאיר את האדם לבד בלי הורים.....:( אפילו שהיום אני לא ממש "צריכה" אותם באותה מידה....אני כן צריכה אותם הם סבא וסבתא של ילדיי והם דוקא טובים בתור כאלה.....אוףףףף מה דעתך על מידת הכעס או השנאה? והיא לא נמצאת לשאול אותה....אז אודה לך אם תתייחס לשאלה...תודה

מרגישה שבחודש האחרון התבגרתי בשנה. וזה לא בצחוק. אני לומדת לא לפעול באימפולסיביות גם במצבי לחץ. זה קשה מאוד. כנראה שזה יתגמל אותי בהמשך.

הייתי בקצה אתמול. חזרתי. בנתיים....

לדאגלס אדאמס יש ספר "המסעדה שבקצה היקום". ויש שם בכל פעם חגיגה חדשה, מצחיק כי כרגע אני לא מצליחה להיזכר אם זה להולדת היקום או לסופו, אבל נגיד שלהולדתו, פעם אחר פעם מחדש. ברוכה השבה... מקווה שפעם הבאה תזכרי שכבר חזרת משם. נעמה.

אני בקריסה. הילדה אומרת שאבא הרביץ לה הילדה במצב לא טוב לאחרונה. היא מספרת סיפורי בלהות. הבובה הלכה וירד גשם ואחר כך מבול ואש, ואז היא מתה. ואז באה יעלי והלכה ונפלה לבור וגם היא מתה. היא לא מוכנה להתקלח ולהחליף בגדים. וגם לא ישנה טוב. מחר היא אמורה להיות עם אבא שלה ואני היסטרית! מנסה להרגע. קשה מאוד. אני אמורה ללכת לעבודה מחר ואני לא יודעת אם אצליח לתפקד. הילד נראה מאויים. אודי הצילו!!!! הפסיכולוג שלי חולה. גם אני רוצה להיות חולה. החיים שלנו הפכו לסיוט. וזה עוד לא הכל. אין לי הורים ואחים ואחיות. יש זוג חברות שתומכות בנו מאוד. אומרים לי כל הזמן להיות שקולה ולהפעיל שיקול דעת. לא מצליחה. די.

בחרדה. רק רוצה לדעת, לפני שמדברת על כך עם המטפל, מה נהוג אצל מטפלים אחרים. למה זה כל כך קשה לענות על זה? אני אדבר על זה, רק שקודם רציתי להבין מה דעת פסיכולוגים אחרים. אוף

שלום אודי, כתבתי לך למטה. תחת הכותרת "קשיבות". אודה אם תוכל להגיב. רציתי לספר לך עוד משהו. יצא לי שם לא טוב בסביבת העבודה שלי. בגלל תקרית לא נעימה בה הרגשתי שאני כמעט מאבדת שליטה. אני נתונה שם תחת לחץ רב והסביבה שם לא סימפטית בלשון המעטה. השם הלא טוב הזה הוא שמרחיק אנשים ממני. אני אדם מאוד חברי, כלומר גם הרבה פעמים מסתמכת מאוד על הקשר בין אישי בהתנהלות שלי. אני מרגישה כאילו לקחו לי את היתרון הכי גדול שלי. אני מאוד סובלת. אי אפשר למחוק את העבר. אי אפשר לתקן דברים שנעשו. הצלקת נשארת והיא מאוד כואבת. אני מוצאת עצמי טוחנת מחשבות על זה כאילו החיים לא מורכבים ועמוסים מספיק בלי כל ה"מה יגידו", "מה חושבים עלי". מה אתה חושב ? תודה מראש.

אני מרגישה כ"כ עמוק בתוך הכאב, בתוך ה"ללא מוצא" הזה, מפחדת להשתגע, מתמודדת בטירוף, ממשיכה לעבוד ולנסות, אבל אני גם לא רואה את הסוף ולא מבינה איך הוא יכול להיות טוב... אתה באמת ראית כאלו אנשים שיצאו מזה, שכבר לא היו צריכים כ"כ, שלמדו לחיות עם מה שאין, שלמדו להצליח להיות שמחים ומועילים ובוגרים??? שלמרות הכל נשארו שפויים באמת???? דיייייי, אני כבר כמעט מיואשת....

המצב נהיה בלתי אפשרי לכולנו נכנסנו למצב חרום

שלום רב בני בן 17 ומטופל ב4 שנים האחרונות מאז גירושיי(משמורת משותפת ע"פ פסק דין) מזה כשנה איני מרוצה מהטיפול ומהפסיכולוג ולכן איני מוכן לשלם לפגישות עדכון עם הפסיכולוג. שאלתי האם ע"פ החוק על הפסיכולוג לעדכן אותי במצב הטיפול, עם על חשבונו או דרך אימייל או דרך הטלפון... ? תודה

אני מרגישה כמו ילדה קטנה היום. ולא בטוחה אם זה טומן בחובו משאלה לחיבוק, או משאלה לניעור חזרה למציאות של הגדולים. קיים חיבוק חזרה למציאות של הגדולים? או שזה תמיד מכאיב? נעמה.

היי אודי, נדמה לי שחיבוק כזה. חיבוק של הפסקה מהג'ימבורי, ומבט שעוקב כשאני חוזרת אליו בינות המוני הילדים, אבל גם יודע שאסתדר ולא אטבע בבריכת הכדורים. למרות שאני לא בטוחה שלא אטבע בפלסטיקיות הצבעונית. נעמה.

שלום אני ויקה בת 17, מאז שהייתי קטנה ועד עכשיו יש לי פחד שקשור למחשב , למשל: כשאני מורידה תוכנה מהאינטרנט אני קופצת מהמחשב ובורחת , ואז מציצה בעין אחת איזה מודעה צצה לה במחשב , ואני מאוד נבהלת , או למשל אני נכנסת לאתר וקופצת לה פרסומת אני גם קופצת מהמחשב ומתרחקת מהכיסא עוצמת עיניים ממש חזק ומפחדת , ברגיל אני מתשמשת במחשב בלי סוף כל הזמן כמעט על מחשב לומדת והכל , אבל הבעיה הזאת די מדאיגה , הכל בסדר איתי ועם המחשב עד שמשהו קופץ , או באנר או פרסומת , תמיד יש לי את התחושה כאילו זהו וירוס השתלט על מחשב שלי ואני מתנהגת כמו ילדה קטנה ואני בת 17, זה מאוד לא נעים , אפילו אני מגיעה למצב בו אני מבקשת מאמא שלי לשמור על המחשב עד שיצוץ משהו כשמוריד משהו , ואז אני מציצה לאט לאט , זה מאוד לא נעים מה קורה בעצם? תודה!

כן יש לי רק מבאנרים ממחשב

מצטערת ממש שאני שואלת יותר מדי ומציפה.. חייבת להבין. האם אני אמורה להילחץ אם מטפל מסכים לחבק? האם זה יכול לפגוע בטיפול? לעורר תלות גדולה מדי? האם עלי להתנגד לכך בעצמי? או שאם לדעתו אפשר, אז לא לדאוג? תודה וסליחה

אודי, הייתי רוצה להפסיק לאכול. הייתי רוצה להפסיק לנשום. להפסיק לרצות. להפסיק לאהוב. להפסיק להזדקק. להפסיק לפחד. בכל פעם שאני משתוקקת למשהו, אני מרגישה כישלון. בכל פעם שאני אוכלת, אני מרגישה חלשה. העולם יותר מדי חסר סדר, מזוהם, פגום, לא סימטרי. הייתי רוצה לטהר את עצמי עם אקונומיקה. הייתי רוצה להכניס את הרגשות והמאווים שלי למכונת הכביסה על תוכנית "רתיחה" ולצאת טהורה. נטע.

היי.. נראה לי שההודעה שלי לא נשלחה, אז אני שואלת שוב. מצטערת אם התקבל פעמיים. רציתי לדעת למה פסיכולוגים לא מחבקים? ולמה יש כאלה שכן מסכימים וכאלה שלא. האם זה תלוי במטופל או בגישה הטיפולית של המטפל? איך יודעים מי מטופל שאפשר לחבק ולמי זה יזיק? דווקא נראה לי שהרוב לא מסכימים, אז מה זה אומר על מטפל שכן מסכים? האם אתה בעצמך מאפשר חיבוקים? תודה

אני אשמור על עצמי... אבל זה קשה לי , רוצה להרפות, להתפרק, לא להצטרך להחזיק את עצמי כ"כ... ואני שומרת על עצמי חזק, מנסה להחזיק חזק, נושכת שפתיים אבל אני לא יכולה, מרגישה שעוד מעט יגמר לי הכח, לא רוצה להגיע לאישפוז... וגם לא רוצה לפגוע בעצמי... אבל זה גדול עלי.

זה לא כיף

אני רוצה לעשות אאוטסורסינג לאמונה בעצמי, כי יוקר שמירתה בחיים בתוכי כבר מוגזם. אמשיך להחזיק אותה בתוכי כמה שאוכל, אני רק רוצה את היכולת לומר לפעמים "אני לא מסוגלת יותר", ושיהיה מי שיענה "אני מאמין בך, זה בסדר". (אה, וגם שאוכל להאמין לו. פרט שולי.) נעמה.

אני מצטערת שזה ככה מעורפל. יום אחד אני אצא עם זה לתקשורת, ושם אני יחליט מה אני חושפת ומה לא. אני לא רוצה שיזהו אותי מפה, כי פה אני כותבת בצורה חופשית. בפייסבוק ולתקשורת- אני ינסה שזה יהיה יותר מבוקר.

היא נסעה לכנס...אז שבוע הבא לא ניפגש, היא עשתה את כל המאמצים להוסיף פגישה השבוע ואכן נפגשנו היום. דוקא בזמן לא ממש טוב עבורי היא נסעה הפעם, כשאני במצב של פחד נטישה...של ילדה נצרכת כל כך...היא אמרה שאחשוב איזו ילדה מקסימה הייתי ואני חושבת שהייתי טיפשה ומגעילה בכלל(הבאתי תמונות מילדות) ובנוסף יצאה ממני שנאה דווקא אחרת... הפעם כלפי מי ש...וכעס גדול מאוד עליו, מעולם לא שנאתי איש ולא ממש כעסתי, זאת פעם ראשונה בחיי ומהמקום הזה של הכעס הנוראי שיצא לי בפגישה קודמת אני מרגישה כל כך קטנה ופגיעה כמו אפרוח קטן חסר אונים......ודווקא עכשיו היא נוסעת לכנס, היא הציעה שנדבר בערב כשהיא תחזור, אמרתי לה שלפחות תסמס כשהיא חוזרת...והנה שוב חזרתי יותר מצעד אחורה בנזקקות שלי אליה, אחרי שכבר ממש הצלחתי לא לדבר איתה בין פגישות.....אז אודי, גם אני בין כלן פה, זקוקה לך...לצערי..אפשר להיות פה? לכתוב לפחות עד שאחזור להפגש איתה? האם זה באמת טוב להוציא כעס ככה? במקום הזה מרגישה פגיעה מאוד מאוד ... היא כבר מזמן אמרה שעדיף לכעוס עליו מאשר לכעוס פנימה...האמנם לכעוס על מי שהכי הכי אהבתי בעולם ונזקקתי לו כל כך????? אוףףףףףףףף .מ.

שתדע לך. אני גיבורה אמיתית. אני גיבורה לאומית.

אלופה!! שולחת לך את כל האהבה והטוב שבעולם. בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות.

אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח... היא כמובן אמרה שאני יכולה לעשות את זה. אמרתי לה שאני מתביישת. היא הציעה שאם אני רוצה אפשר לפתוח את הכורסא למצב של שכיבה. לקח לי זמן עד שהצלחתי. כי לא רציתי שתראה אותי עושה את זה. היא הזיזה אותה קצת כדי שיהיה לה מקום להיפתח ואני לא רציתי שתראה אותי פותחת אותה, ואמרתי לה שלא תסתכל עליי. היא באמת לא הסתכלה. אבל זה היה לי מביך ואולי גם משפיל הרצון הזה שלי. ואני לא יודעת מאיפה הוא בא, אולי מכאן? אני לא יודעת. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לעשות את זה רק כדי שהיא "תרחם" עליי ותחשוב שאני מסכנה. היא רוצה שארגיש בנוח ואמרה שמה שיגרום לי להרגיש כך הוא בסדר גמור. אבל עוד לא אמרתי לה למה אני חושבת שאני רוצה את זה. אגיד לה בפעם הבאה. בסוף היא שאלה אם אני רוצה שלפגישה הבאה היא תסדר את הכורסא כך שתוכל להיפתח, עניתי לה שלא ושאני רוצה לשכב על השטיח. למה זה קורה לי? אני מרגישה שהצורך הזה הוא לא טוב, הוא לא נורמאלי. אבל אני רוצה אותו. אני רוצה לשכב ולהתכסות בשמיכה. יש לי שם שמיכה, ואני לא יודעת אם היא רק שלי, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי ושאם לא אז שלא תגיד לי. היא כמובן לא ענתה לי על זה, אלא רק התייחסה לדברים אחרים. אני רוצה שהיא תהיה רק שלי. השמיכה וגם היא עצמה. לא רוצה שהיא תהיה של מטופלים אחרים. רק שלי. ואני מרגישה ילדה קטנה עם כל המחשבות וההתנהגויות האלו. זה בסדר?

רק רציתי לומר לך שזה כל כך מובן ואת ממש לא צריכה להתבייש בזה, רגש בסיסי וראשוני, קורה לכולנו נראה לי, בטיפול הכוונה...

אני לא יכולה להיות איתי... רוצה להיפרד ממני להתרחק

מגוחך שחברה מסמסת לי שהיא בדכאון ורוצה לבכות, ו א נ י זאת שמרגיעה שזה בסדר, ומותר, ומקשיבה... מגוחך שאחרת מתייעצת איתי וחשוב לה מה ש א נ י אומרת... חלקים חלקים. המונים ממני, וכל אחד מהאנשים שסביבי נחשף רק לחלק או שניים. מבלבל.

ומה איתי.... ??? רק לי אני לא מקשיבה, לי אסור לבכות, לי אני לא מצליחה לעזור או לייעץ או לנחם... או אפילו לאהוב או סתם להתידד איתי. על מי אני עובדת במילים היפות והמחוכמות שאני משגרת לאחרים ?! וגם עם אחרים לא תמיד מצליח לי... אוף. לא יודעת איך להעביר את התחושה, אבל זה מוזר ומתסכל.

מצטערת,מצטערת, לא יכולה יותר. אני מתה מרגשות אשמה. אמרתי לך כבר שבפורום יש איזושהי המשכיות, תהליך מקביל שמתרחש עם אמא צביה.. בשני ,נפגעתי ממנה..בכללאני כנראה בתקופה מאוד רגישה איתה. לרגע אני מרגישה אינטימיות ,מרגישה מאוד מאוד קרובה אליה, ותוך זמן קצר,משהו מתפוצץ. אז בשני בערב שלחתי לה מייל מאוד נוקב,כואב. ומיד אח"כ שלחתי את ההודעה בעץ שפתחה הילה לגבי התחשבות בך.. אני מצטערת, מאוד. מרגישה שהלב שלי מתכווץ מכאב, פגעתי בך,אולי גם בהילה,בסוריקטה ובמיכל, הייתי מאוד בוטה.. היום, דיברנו על המייל והפגיעה יתי ממנה ביום שני,אמא צביה התנצלה והרגשתי המון המון צער ממנה..גם הקול שלה נעשה צרוד כזה..אני אכולת רגשות אשמה.. מרגישה מתה מרגשות אשמה על הצער של אמא צביה. לא יכולה יותר. תמיד אמרתי לה שכשאמות זה יהיה מרגשות אשמה

אודי, מאז הטיפול אתמול אני בחרדה גדולה מאוד. אני מרגישה שאני נקשרת אליו. אני מרגישה שהוא מצליח "לגעת" בי ועם כל כך הרבה רכות.בד"כ בשלב הזה אני מוצאת תירוצים שונים ומשונים לברוח. אני מפחדת. לא רוצה שזה יקרה גם הפעם. איך אני יכולה למנוע מעצמי ליפול לאותה מלכודת שוב ושוב? איך אני אשמור על עצמי מפניו? אני מפחדת. נטע. נ.ב. ברוכים השבים. היית חסר

שלום רב אני בזוגיות חודשיים עם בחורה בת 25 הבחורה הינה סטרלית, צריכה להתקלח 2- 3 ביום וגם חשוב לה שאני אתקלח יותר נוטה לשטוף ידיים בתכיפות ומסתובבת תמיד עם מגבונים. בנוסף היא מאוד בעייתית מבחינת תפריט האוכל שלה. התאבון שלה נמוך בדרך כלל, היא רזה ונוטה לאבד את התיאבון בתקופות של לחץ. סבלה מבעיה חברתית בתקופת התיכון ולא הצליחה לקיים קשר ארוך עם גבר מעל חודש. מבחינה רגשית היא נוטה להיות מאוד רגישה ונפגעת בקלות ,הרבה פעמים משפטים שמתפרשים לשני פנים היא תבחר תמיד לפרש לצד השלילי. כמו כן היא מתעצבנת לעיתים קרובות על בני המשפחה היא נוטה להרים את הקול . בנוסף היא איבדה את אביה בנעורים. הזוגיות שלנו הייתה טובה מאוד בחודש הראשון אבל עכשיו אני מרגיש שכל דבר קטן שאני עושה שלא נראה לה מערער אותה (תחושה שהיא מחפשת אותי) הבחורה הינה סטודנטית ועובדת ומנהלת חיים תקינים וישנם חוג מצומצם של חברים ומשפחה שהיא מאוד אוהבת וצוחקת איתם הרבה יש לה מצפון גבוה והיא גם אוהבת צדק... בנוסף שמתי לב שהיא מתקשה לסלוח , לדוגמה אם אמרתי משהו בצחוק שפגע בה (שלא במתכוון כמובן) היא נשארת עם תחושה לא טובה כמה ימים. רציתי לשאול אם התסריט הזה (סידנרום) מתחבר למשהו מוכר. והאם בחורה שסובלת ממנו יכולה לחיות בזוגיות?? בלי קשר לאופי של בן הזוג