פורום פסיכולוגיה קלינית

נהיה מרץ. וזה אומר שמתישהו לאורך החודש הזה המטפלת שבה, הטיפול חוזר. לא בדיוק חוזר, כי בטח יהיה אחרת. חוזר במטמורפוזה כלשהי. אני אמורה לכעוס, להיסגר, להתרחק, להתלבט, לשתוק. וכרגע ממש לא מרגישה ככה (למרות שהמבחן האמיתי הוא תמיד הרגע בו אני על הספה והמילים שמתמקמות בקידמת הפה נשארות שם בלי לצאת). ויש בי פחד, אולי אם לא אכעס, אם לא אמחה, אוכיח לה שלא משנה מה תעשה אשאר? אתן לה כוח לעשות בי כרצונה? אולי מנגנון שמירה עצמית השתבש כאן, וזו בעצם התנהגות מקולקלת? ומה אני משחקת אותה מנסה להישמר, אחרי שהלכתי אתמול למצוא לי מי שיפגע בי. אבל עצובה לי מידי המחשבה שאשתמש בה ככה. אבל גם שהיא תשתמש בי עצוב לי ואני לא יודעת מה עדיף. אודי, הציטוט שלך "אנשים משתמשים בזה" נקרא לי פתאום רק פוגעני... נעמה.

לפעמים שאני לבד הנפש שלי רוצה לצרוח פתאום כאני נזכרת בחוויות מהטיפול ההוא שמחצו ורמסו אותי נרקיסיסטית, זה מה שהמטפלת עשתה!!! והנפש רוצה לצרוח. אודי אם זה לא יעלם אני אקדיש את חיי להלחם בה. לשלם לעורכי דין, כל החיים. עד שאמות-מטרת נקם. השתגעתי. לתבוע אותה על נזק נפשי. נמאס לי להרגיש את הדברים האלה. עברו שנתיים !! ואני לא מצליחה לשכוח. למה זה מרגיש שהיא רצחה רמסה והרסה בתוכי תקוות דווקא איפה שרציתי להבנות ושירצו בשבילי ויבואו לקראתי?? ומה זה עוזר לי שאתה אומר שהיא חשפה דברים שהיו בי בתוכי והכל שחזור ולא מציאותי? מה זה עוזר לי???? שילמתי לה בשביל שתעזור לי!! לא בשביל שתשפיל אותי ותשחזר לי מוות נפשי ותאנוס לי על הנפש תסכולים. אודי איך שוכחים?? בא לי לרסק עצמות מזעם. לצרוח להשרף באש הזעם הפנימי הזה ולכלות את הכל עם השרפה הזאת. אותה. לכלות אותה. לגרום לה לשלם. להוריד אותה על הברכיים. אני בכלל לא בקשר איתה ולא אהיה.. איך נפטרים מההרגשות הלא טובות האלה? אודי אלוהים נתן לי חיים חד פעמיים במתנה ותראה על מה זה מתבזבז לי. הלכתי אליה לטיפול כי רציתי לחיות וביקשתי לי דברים טובים. אודי למה היא אנסה על הנפש שלי תסכולים? למה היא עשתה את זה אודי הנפש צורחת . היית רוצה שהנפש שלך תצרח מבפנים ככה? היית רוצה שהנפש של אנשים יקרים לך תצרח ככה מבפנים, בלי קול? לא היית רוצה נכון? הייתהרוצה שיהיה לך וילקירך טוב. והיא הייתה רוצה אותו דבר ליקרים שלה , אז למה היא לא עשתה מאמץ שלי תהיה תחושה טובה גם? למה עלי היא כפתה אנליזת תסכולים וגרמה לי להרגיש דברים רעים. תחושות שמרסקות ולא בונות. הנפש שלי צורחת . שאני לבד אין שקט. שילמתי לה. שילמתי לה מלא כסף ובתמורה היא השפילה אותי והזיקה. במקום לתת לי דברים טובים. למה? למה היא עשתה את זה? למה אתם לא מקשיבים למטופלים שלכם שמסבירים מה הם רוצים וצריכים וכופים עליהם משהו אחר מעמדת 'סמכות מקצועית'? למה אתם כאלה?? היית רוצה שהנפש של היקרים שלך תצרח בלי קול? לא! אז למה לא היה אכפת לה ששלי כן צרחה והתחננה שתבוא לקראתי?? זה צרוב בזכרון למה היא גרמה לי להרגיש כאלה דברים? איך מרפאים אותי עכשיו שיהיה לי שוב יכולות להגדיר רצונות ושאיפות ולפעול ושיהיה לי חשק וכיוון בחיים ולא הגדרות של בן אדם מקולקל כמו 'נכות' 'גבוליות' וחרא. למה אתה מזיקים במקום לעזור למה?? היא אמרה שאין זמן!! המסר הכי גרוע שיכלה להגיד. היא הכניסה יאוש לנפש שלי!!! דחיפות מלאכותית וזרה ומנוכרת. יאוש. במקום לתת לדברים להבנות נורמלי. היא בחרה התערבויות כושלות ולא מותאמות. עשתה נזק. למה?? אודי אני רוצה שיחזירו לי את היכולות לשאוף, לרצות, להאמין בעצמי, להגיע למשהו בחיים. להנות מתחושה של יכולת מתמשכת. להנות מזה! איך עושים? למה היא אמרה 'אין זמן'?? הלוואי שתמות. אני שונאת אותה. היא גרמה לי להרגיש כמו חתיכת זבל נטול ערך ושלא שווה השקעה ומטרד. הלוואי שהפסיכולוגית הזאת שטיפלה בי תמות. לפחות שכל הדברים שגרמה לי להרגיש בטיפול שלה שימותו לי מהזכרון כבר וישחררו אותי. אז יש זמן אודי או אין זמן? מה אתה אומר? יש זמן או אין?? מצוקה. רוצה 300 שקל בשביל להגיד לי משהו מחורבן כמו "אני מבין... נגמר לנו הזמן"? בא לי שתמותו :( איזה בן אדם חרא אני נכון? בגלל שאני דפוקה בא לי להרוס גם לאחרים רק בשביל שלא יגרמו לי להרגיש חרא עם עצמי. איך אני יכולה להשיג לי תחושה של ערך נרקיסיסטי אודי? איך להציב יעדים ומטרות ולפעול להגשמתם? איך 'לעבוד קשה' כדי להגיע להישגים גם? במקום להתייאש מהמחשבה שכבר אין זמן? אני בת 32 . למה אין זמן? יש. יש זמן. לא ככה אודי? מצוקה. שנאה לאנשי מקצוע. השנאה תהפוך להיות הדלק שלי. מה זה משנה מה. העיקר שמשהו יניע. שאצליח לחתור לעבר מימוש מטרה כלשהו שתתן תחושת משמעות. אבל שחושבים שאין זמן, שחושבים ש'גם ככה מתים בסוף' זה מייאש. זה מייאש אודי. אחרי מה אנחנו רודפים? ובשביל מה? בשביל שנרקיסיסטית אני ארגיש טוב עם עצמי? ואולי זה חשוב? אולי זה חשוב אודי? כי עובדה שאני בהעדר של הדבר, הגאווה הנרקיסיסטית איננה. זה חסר. עובדה שזה גורם לי לסבול. איך משקמים? איך?

רע לי וקשה. ואני לא אוהבת חגים. וזה מתקרב, ושוב אני ארגיש כמה אנחנו כ"כ ביחד, וטוב לנו, אבל אין לנו משפחה שאליה אנחנו יכולים ללכת.... כלומר, יש משפחה, ויש אבא ואמא שיפגעו ,יעליבו ,יכעסו ,יצעקו ולא יבינו.... אבל אני לא אלך. לא מסוגלת. וזה עצוב לי שזה ככה.... רוצה אבא רגיל שאוהב אותי כמו בת. סתם... פשוט אוהב. וההיתי רוצה לאמר שטוב לי.... אבל לא.זה בסדר שאני מרגישה ככה...נכון?!

אודי. שמתי לב שיש תגובות שלי שאתה לא מפרסם. למשל בשרשור על יציאת הספר שלך.

נחיתות. הן מוכרחות להיות רק אחרי שמתרוממים קצת. ואז, הן כואבות ועמוקות וחשוכות הרבה יותר ממה שחשבתי שיכול להיות. מבטלות את כל מה שהיה לפניהן, מציבות אותי לצידי, במקום הראוי לי. במכתש ההוא, האינסופי, של הרפש והכאב והריקנות הבוערת.

רוצה לשתף אתכם במה שעברתי היום לראשונה בטיפול...אתמול בערב דיברתי איתה ואמרתי שכנראה לא אגיע כי אני לא מרגישה טוב (משהו לא מדבק שאני סובלת ממנו והתפרץ...) ושאלתי מה דעתה היא כמובן אמרה שאעשה מה שאני מרגישה אם לבוא או לא... החלטתי לבוא כי אחר כך אתחרט כל השבוע :), אז באתי והרגשתי נורא, פיזית, גם בטח נראיתי לא משהו, היא הציעה שאשכב, אניח ראש על הכרית (התפדחתי בהתחלה, אח"כ זרמתי איתה) הורדתי נעליים ושכבתי, היא הציעה שמיכה וכיסתה אותי בה...שמיכה רכה ונעימה שבכלל לא ידעתי שיש לה בארון...ואני כבר 4 שנים כמעט שם רק בישיבה.......הרגשתי צמרמורת...לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהו כיסה אותי או אם בכלל, בכל מקרה היא אמרה שהיא יכולה להקריא לי ספר לא של ילדים וגם למבוגרים מותר שיקריאו ספר (מוזר) או לשיר לי שיר ערש...ממש פאדיחה אבל, אוקי אם כבר...כן היה מוזר אבל יודעים מה???? הרגשתי כל כך עטופה בתוך ענן לבן ונעים...היה דווקא כייף ואני שואלת מדוע לא התאפשר עד היום? האם היא פחדה? האם אני לא אפשרתי את הקרבה הזו אליי???? הקרבה משתנה פתאום יש חום בקרבה ולא רק כאב....מרגישה סוף סוף את הטוב שבקרבה....אודי, האם מטפל משנה את גישתו תוך כדי? האם אני שיניתי? אין לי מושג, אני רק יודעת שהיום אנחנו קרובות זו אל זו מתמיד והפעם בצד הנעים של הקרבה :)

מדהים..!! יש זמנים כאלה, ויש זמנים שלא... אבל טוב שיש רגעים כאלה. הם נותנים כוח.. שתזכי רק לחוש קירבה מטיבה.. איתה ועם הסובבים איתך.. מצרפת לך את מילותיה של שרית שמיר: "כל שאדם צריך שתהא נפשו שקטה וצרכיו מסופקים שבריאותו תהא מאפשרת תנועה וספירת נשימות תקינה שביטחון יונח כאוצר על מפתן לבו ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון פעם אחת לפחות בידיים שאינן שלו". רחל.

מיכל הי, וואוו.. תנצרי את ההרגשה,החוויה הזו שחוית היום עמוק בלב.. אמא צביה מעולם לא כיסתה אותי בשמיכה באופן קונקרטי.. תמיד מחכה לי השמיכה,הכרית והמפית הזו שעל הכרית .אך מעולם היא לא כיסתה אותי קונקרטית.היא גם לא הקריאה לי סיפור ובטח ובטח שלא שרה לי שיר ערש, למרות שביקשתי ממנה מס' פעמים... ואאוו...חוית היום חויה יקרה מאוד..תנצרי אותה עמוק.. במבי.

איזה יופי. ריגשת אותי עם התיאור שלך. באמת מחמם את הלב הכיסוי שלה. גם אני היום שכבתי על השטיח(: רציתי להוריד נעליים אבל זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אולי בפעם אחרת.

שלום דר' אני מאוד אשמח למלוא תשומת ליבך בתי בת ה30, אובחנה בגיל 19 כסובלת מדיכאון מז'ורי, דיסטימיה וחרדה חרתית. עד לפני 4-5 שנים היא הייתה ממש בדאון, חסרת חשק לכל דבר, לא מנסה בכלל לחיות יותר טוב ועל הבכי אין בכלל מה לדבר. אך יחד עם זאת הייתה מנהלת קשרים זוגיים לתקופות ממושכות (גרה עם בני זוג וכו'). בשנים האחרונות חל שינוי בלתי יאומן- היא מחייכת, מתקשרת, עלתה במשקל (ממשקל 38 ל50), היא הרבה יותר מחוברת למשפחה. היא לקחה יוזמה והקימה חברה קטנה, חזרה לעסוק באומנות (מציורים שהיו שמורים במחסן היא התחילה לכתוב תסריטים וממש לעשות איתם משהו), היא התגברה על רוב התסמינים של החרדה (ממש מתקשרת ללא שום בעיה, בעלת ביטחון עצמי מאוד גבוה). אך מצד שני בכל התקופה הזו שהיא עבדה על עצמה (בהצלחה מרובה) היא לא יצאה עם שום בחור, והיא עדיין טוענת שאין לה שום רצון לצאת עם מישהו - "כל הגברים זבל ואין לי זמן להיות אמא של גבר" או- "יותר טוב לי לבד, ממש טוב לי ככה". אני יודעת שהזמן יעשה את שלו, ויכול להיות שהיא עדיין עוברת שלב בחיים שהיא לא יכולה להכיל גבר בחייה, אבל הדברים שהיא אומרת על גברים גורמים לי לחשוב שהיא ממש אנטי, ממש לא רוצה זוגיות. היא אומרת שהיא לא יודעת אם היא רוצה ילדים- "אני כבר בת 30, לא רוצה בן זוג, אין לי ממש זמן לילדים". כל הילדים שלי גרים אצלנו בבית כך שאני מאוד ערנית לפעילותיה פעם הייתי רואה שהיא יוצאת לדייטים או עם חברים, היום היא לא יוצאת, היא הרבה בבית (למרות שהיא לא סגורה כל היום בחדר). מנהלת את החברה שלה לרוב דרך הבית. החדר שלה תמיד חשוך (היא סוגרת את החלונות גם באור יום ומדליקה מנורה קטנה)- האם זה אומר שהיא עדיין בדיכאון? כי היא ממש מעורבת בחיי המשפחה, משתפת אותנו בעבודותיה, מתערבבת עם אורחים שבאים אלינו. היא לא יוצאת כי היא אומרת שזה תמיד מוביל ללהכיר גבר והיא נמנעת מזה בכל מחיר. שאלתי אותה אם היא עברה טראומה בגלל מישהו, היא אמרה שמה שהיא חוותה אולי כל אישה חווה, שיש כאלה שיכולות לסבול את זה ויש כאלה שלא. אני שומעת מביתי השנייה על התנהגויות של גברים הימים אלה ואני מבינה שעל מה היא מדברת, אך צר לי שהיא הרימה ידיים. היא משתפת אותי בכל, ובכל פעם שאני ניגשת איתה לשיחה, היא מצליחה לשכנע אותי למה עדיף לה להיות לבד. כאמא, מה לעלי לעשות? האם להרפות ולתת לה להמשיך בשלב הזה של חייה לבד? האם לדאוג מהצורך שלה להיות לבד?

כתבתי לך מזלט על הספר ולא הגיע..... יש הרבה תנודות, אבל היום אני מצליחה לראות את זה, אני ממש שומעת את הפסיכולוג שלי אומר שימי לב איך את עוברת ממצב למצב..... יש בשורה טובה טובה!!!! אודי אני מקימה עמותה !!!! ויש לה כבר שם!!!! ואנחנו אני והפסיכולוג שלי נעבור את ההריון הזה ביחד..... ונביא  פירות  לעולם ביחד..... וזה הולכת להיות מהפכה חברתית ..... אבל שקטה יותר מאשר ההפגנות שיהיו היום ברחובןת .... ויש גם לימודים, והסבת מקצוע באופק. יש תקווה!!!

מה שלומך? דיברתי היום עם קרובת משפחה שלי שהיא עובדת סוציאלית כבר 10 שנים והיא אמרה לי שהיא ממורמרת מאוד כבר זמן רב ושהעבודה משפיעה עליה מבחינה נפשית גם מחוץ לשעות העבודה ומכבידה עליה מאוד, ואולי לא כדאי לי ללמוד עבודה סוציאלית. חשוב לציין שהיא בחורה חזקה מאוד מבחינה נפשית, עם גישה מאוד חיובית לחיים וזה גורם לי לתהות, האם אני, אדם רגיש מעל הממוצע, פסימית עם מחלה פסיכוטית ( לא פעילה) אוכל להיות עוס? אני מתחילה שוב לחזור לכמיהה שלי לחזור למכללה שלמדתי בה מדעי ההתנהגות לפני ההתקף הפסיכוטי. אודי, אתה חושב שזה בסדר? לחזור לאותו מקום שבו המחלה פרצה? אני מרגישה עם זה טוב, לא מאויימת חלילה, מחוזקת דווקא, אני באה לסגור מעגל ואולי אולי ליצור שוב עניין בחיים שלי. מה דעתך? שירן

אני מרגישה מצע למלחמת העולם השלישית. כאב, הרג, שנאה, הרס, אשמה. אני לא יודעת מה אני עושה. נזק, כנראה. (ושוב צורך לומר שלא לדאוג, על הקיום הגופני הזה שומרת. רק הקיום הרגשי נקרע, נשרף ומתכלה.) מחכה לכוחות האו"ם. נעמה.

על גבולות, זכות להגדרה עצמית ורודן רשע שמשליט את שלטונו. לא ברור לי לגמרי מי הצדדים בה, רק ששניהם בתוכי. ושזה מעייף. נעמה.

הי נעמה יקרה, בהמשך לעץ קודם ארשום כאן, אם זה בסדר, כי יותר קרוב. תודה שהבהרת ואני מתנצלת שדאגתי אולי באופן מוגזם ופחות מותאם. כנראה הרחקתי לכת במחשבות וזה אולי הבהיל או הרגיז. ראיתי מילים כמו אובדן, גם חשבתי אי-דאגה-עצמית ברמה מציאותית עמוקה. משהו אנוש. סורי. כנראה הכנסתי פנימה יותר מידי מעולמי המוכר. ונעמה, אני על הקשת, יש בי חלקים כאלה, אני יודעת שההתפרעות כרוכה בסבל בל יתואר לעתים בגלל מגע שהוא עם העולם החיצון. מעניין שיכולת למלא את התפקיד שמלאת ובצדו הקושי עם חיבוקים שאת מתארת. איתך, סוריקטה

(אני מהטלפון, אז זה בטח לא ישתרשר יפה והוא ישלים למילים הזויות בלי שאשים לב...) כמו בהכל, עולמות של שני האנשים באינטרקציה משתלבים. הדאגה וההיכרות שלך מעולמך והפחד שלי מדאגה מאידך (כי הדבר הכי איום הוא שיראו שמשהו לא בסדר. שיקחו ממני את מה שיש לי כדי להירגע). אז נלחצנו שתינו מכיונים שונים, אבל זה בסדר. שרדנו יפה. ;) אכן ברגישותך עלית על משהו. לא היה לי קל עם ההולדינג בהתחלה בכלל. למזלי זה היה תקף רק לילדה אחת שעבדתי איתה, אבל היה לי מאוד קשה להתחיל. עד שראיתי שדווקא המגע העמוק שנותן מסגרת הוא שהקל עליה. היא אפילו ביקשה פעם אחיזה מעצמה. לחיבוק סתם הסברתי לילדים שעבדתי איתם שגם אם יש מטפלים שתמיד רוצים חיבוק, את נעמה צריך תמיד לשאול. ונראה לי שמרביתם הבינו אותי היטב, גם אם התקשו ליישם, כמי שמכירים מקרוב את חוסר הויסות החושי. התעורר בי געגוע לפתע לקבלה הזו של השוני מצד מי שחווה את הכאב שהדחייה ממנו מעוררת... תודה לך יקירה, נעמה.

היי נעמה, נראה לי יכולה להבין את 'הסרט הפנימי' הזה שחש חורבן. המטאפורות של שרפות זה משהו שמרגישה בעצמי לפעמים.. הלוואי ועולם הדימויים הפנימי שלך ילבש צורות גם של שלום וצמיחות, ולא רק מלחמות והרס

אני ממש גאה בעצמי אמא שלי התקיפה אותי והאשימה אותי במשהו לא מוצדק בכלל וטענה שכל מה שקורה עם הילדים זה אשמתי . ואני מרגישה ממש כמו פסיכולוג נשמתי עמוק והיא רצתה שאני יעשה משהו שאני לא רוצה אז שאלתי אותה אם זה תנאי לקשר בינינו???? והיא אמרה שלא...... ואז אני שואלת אמא את שמה לב שאת מתקיפה??????? זה לא נעים לי...... ואני : אמא זה לא לטלפון מתי אנחנו נפגשות ומדברות על הכל?????? אז אודי , תגיד שאני לא אימ אימא של הפסיכולוגיים....../

מתחילת הטיפול (שלש שנים!) אני חולמת על שילוב היפנוט בטיפול. אבל מה אעשה? המטפל שלי לא מורשה לכך. מפעם לפעם אני אומרת לו: בוא נלך ביחד! בינתיים אין היפנוט אבל יש טיפול טוב ותומך ומרפא. וכל הזמן מרחפת בחלל השאלה אם עברתי בילדותי תקיפה מינית או "רק" הזנחה רגשית ופיזית קשה במיוחד. מצד אחד לא אתפלא אם יתברר לי שאמנם הייתי קרבן מיני והמציאות הזאת ננעלה במוחי וברגשותי כמעט בלי אפשרות גישה. לא אתפלא כי בחיי יום יום אני חווה שיכחה של כל מיני אפיזודות קשות ואחרות. אני רגילה לכך אם כי זה יכול די לתסכל. גם כל מיני סימנים ופחדים שיש לי מצביעים די ברור על אפשרות כזאת. מצד שני - - זה פשוט נשמע מצב הזוי, כאילו יש שני "אני" שהאחד לא מכיר את רעהו, אבל מצד שני - ההשפעה של המודחק הזה עלי עצום ביותר.

(הייתי רוצה גם להרגיע ולהגיד שלא לדאוג כי הכל בסדר. וגם להגיד שלא בסדר ולא טוב. ובעצם רע. ודי נורא. אבל שעדיין לא לדאוג.) מאחלת סוף שבוע רגוע למי שיכול... ובעצם שבוע טוב, לכשתתפרסם ההודעה. כנראה שבסוף גם יום ראשון יגיע... (ואחריו שני, שלישי ועוד. אני לא מסוגלת.) נעמה.

שני אנשים היו בעיר אחת. אחד עשיר, ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל. נמלא האיש העשיר על האיש הרש חמלה, ונתן לו במתנה כבשה אחת קטנה. שמר אותה הרש מכל משמר, והייתה היא לו כבבת עינו. שנה אחר שנה עברה, ונפשו נקשרה בנפשה. גם העשיר לא חדל מלדאוג לכל מחסורה, ביום חורב או בקרה. אך הנה בא יום, והעשיר ביקש לעשות לביתו. החל נוטל לעצמו את הכבשה הקטנה. תחילה אחת לחודש, אחר עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. והרש נותר בגפו. אין לו דבר בחיקו. רק כאבו, כבד מנשוא. אבל הוא לא נשא את קולו. ידוע ידע, הכבשה הקטנה איננה שלו. כן, אחר שנים תריסר, זה מה שנותר. רעבה נכנסתי, ורעב אני יוצאת... :-(

ברכות על ספרך החדש. אכן תחום מרתק. יכולה לומר שהתנסיתי בטיפול בהפנוזה לפני שנים רבות אצל אחד ממובילי התחום בארץ, ואף הצלחתי להעזר ולשחזר טראומות שחוויתי ונבלעו בנבכי הזכרון. אחד מהדברים שהיכו בי בתקופת הדיכאון הזו, שנמשכת כבר שנה וחצי, היה נפלאות הזכרון, ויותר מכך, נפלאות השכחה. בשל הדכאון שהלך והחמיר ואיתו הפגיעה העצמית, הפרעת האכילה והאובדנות, לא ניתן היה לשלב טיפול בהיפנוזה. כשהחלו לעלות הזכרונות, הדבר הראשון שחשבתי לעשות היה ללכת לאותו מומחה ולהחזיר את כל ה"שדים" שקפצו פתאום למגרות הזכרון שננעלו בעבר. לצערי לא ניתן היה להחזירם ואף למדתי כי שוב נעלמו מזכרונית מקרים נוספים. אני מנסה לחזור לשאלותיך לגבי מה נעשה ומהם גבולות הגזרה, ושוב מבקשת את הכוונתך. אני יכולה לומר שאני בטיפול פסיכותרפי די אינטנסיבי כבר שנה וחצי. טיפול לא רציף שעבר מהמגזר הפרטי למסגרות אשפוז כאלה ואחרות בשל ההחמרה ופחד המטפלים מקריסת מערכות ואובדנות קונקרטית. אני לוקחת תרופות כבר שנה. אני מאובחנת כ PTSD וגם DID, תסמונת שלפני למעלה מעשרים שנה נקראה ריבוי אישיות אותן הבאתי לחדר הטיפולים כמעט בלי התערבותו של המטפל, תוך יכולת כניסה למצב היפנוטי. המקום בו אני מטופלת כרגע מיועד לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. אני נמצאת שם כבר חודשיים ועדין לא מרגישה שזו התשובה, או שמכאן תתחיל ההחלמה. כמוך, גם אני בגזרה הצפונית, אם זו כוונתך. מנהלת כרגע חיי שגרה מלאים ומנסה להתחבר לחיים לאחר שבחרתי במוות. בתוך הסערות והתעצומות האלה, אני מרגישה את גבולות הטיפול כמשהו שמנסה למתן, לחנך ולתת תחושה שזה מה שיש ואין לי ברירה אלא לקבל את זה. בדומה לניסיונות לחנך תינוק לישון במיטתו, שמתחילים בהתנגדות ובבכי וסופם בכניעתו תוך הבנה שלא יוכל לקבל את שביקש. אני חושבת שהרבה דברים מתפספסים בסטריליות הטיפולית המגבילה. נראה שכבר אמרתי הרבה יותר מדי. מאחלת לך הרבה סיפוק והנאה מפרי עטך ומקווה שגישתך החדשה תתרום לתחום בהווה ובעתיד. תודה מילי

הי אודי, טיפול בהפנוזה אינו אופציה בגלל הדכאון העמוק. ניסינו. הטיפול בהיפנוזה שעברתי בעבר סייע ביצירת קשר עם כל האישיות שנוצרו ואינטגרציה וסגירה... נראה שבכל פעם יש תנאים לטיפול שבסופו של דבר לא ממש מתקיימים. תקחי כדורים כדי שתוכלי לאכול, הכדטרים לא משםיכים מפני שאינך אוכלת... את חייבת מסגרת אשפוזית, אשפוז יום יוכל לעזור, את חייבת אשםוז מלא כי חלקי חא השפיע. אני מרגישה כנועה משהו מול כל מה שהוצע לי ואף עשיתי. בסופו של דבר לסערה הפנימית ולתעצומות הנפש אין ממש מקום.

אודי, האם אפשר לטפל ב PTSD מבלי ממש "לגעת" בזכרונות הטראומטיים עצמם? האם שחזור והתעסקות עם הטראומה עצמה הוא הכרחי על מנת להחלים? האם צריך לעבור שלב של "החייאת הטראומה" בדרך לריפוי? כמובן שזה מאוד אינדיבידואלי ואין כללים ברורים אבל אני יודעת שיש לך נסיון עשיר כמטפל ואשמח בכל זאת לשמוע את דעתך. זה מאוד מעסיק אותי. ושוב מזל טוב. מתרגשת ביחד איתך. נטע.

אודי יקר, אולי אנחנו תלותיים כקבוצה ולכן כולנו בטיפול פרטני ולא קבוצתי :) ועכשיו ברצינות. אל תצטער בתלות שלנו בפורם, הרי תלות מובילה עצמאות לא כן? דווקא אני כאחת שהייתה תלותית ביותר בטיפול יכולה לומר שכיום אני לקראת עצמאות, האם אי פעם יכולתי בכלל לעלות על דעתי לשתף אחרים במה שעברתי או עוברת???? מעולם לא...האם אי פעם חשבתי שאוכל לא לכתוב בין הפגישות, גם מעולם לא ועובדה זה קורה!!! והיא תמיד האמינה שזה יבוא ממני וכך קורה... לגבי לענות לאחרים, לפעמים עונים ולפעמים לא, ונכון מחכים לשמוע ממך כי רוצים תשובת מומחה אם היינו רוצים תשובות מאחרים היינו משתפים חברים או כותבים בפייסבוק :) מצבי משתפר והנה הודעה שמחה נוספת להודעה השמחה שלך, אני בדרך הנכונה!!! אני דווקא מחכה ליום שבו תכתוב ספר על הפורם כתומך טיפול :) אשמח לקחת חלק בכך.... שוב, מזל טוב ועכשיו נותר לרוץ לחנויות מיכל

אודי יקר, משתתפת בשמחתך, מתרגשת יחד איתך!! וכמובן שאקנה את הספר וגם אקרא כפי שקראתי את ספרך הראשון :) (עוד תשמע חוות דעת בהמשך כמובן) אתה אדם מאוד מיוחד ואהוב, יישר כח!!!!! מיכל

הי אודי, יופי יופי, איזה כיף לך, אכן התרגשות גדולה, מזל טוב ויישר כוח! שלך, סוריקטה

שמחה בשבילך ממש תכף הולכת להיכנס לקישור שהבאת.

או שצריך להגיד בשעה טובה? אפילו לא יודעת מה נהוג להגיד למי שמוציא ספר לאור. אני מאחלת לך את שניהם. ובהצלחה!

אודי, מזל טוב :) איך עברה הלידה ? צירים קשים ? קיבלת זריקת זירוז ? :) שמחה. מאוד ! ושוב..אל תהרוג אותי..אבל זה מרגיש לי שמחה וגאוה גדולה.. קצת כאילו אבא שלנו חשוב מאוד.. אבא שלנו מפורסם.. :) מברכת אותךבשבת רכה,מאירה ומלטפת.. שלך-במבי.

לספר חדש יש ריח אחר כשהוא מגיע אחרי כל כך הרבה עבודה? ;)

אודי יקר, איזה יופי, משמח ומרגש כ"כ ! כמובן שארכוש ואקרא אותו... וכמו שבמבי אומרת - "שמחה וגאוה גדולה" !!!

הי אודי, אני רוצה לשאול אותך, האם יש אגנדה מסויימת למטפלים לטפל בצדדים הרגשיים ולא הקונקרטיים ???,? למשל היום הצורך שלי הוא שהמטפל ידאג לי אם אכלתי ? שתיתי?? לקחתי תרופות??? היום ישנתי עד הפגישה ואז הוא התקשר והגעתי במונית........ ואמרתי לו שאני שבועיים בלי תרופות כי לא היה לי כסף. והיה גם קריסה לפני חודש כי לא אכלתי..... אם תראה אותי , אני לא הראית שלד עצמות ..... ואז ביקשתי ממנו במייל שידאג לי שאני אוכלת, כי החיים שלי בסחרחרה, ושיעזור לי להתארגן על עצמי. והוא לא עשה את זה ואני כועסת עליו מאוד . גם לגבי התרופות. אמרתי לו היום שדי לדבר מילים גבוהות ויפות. אני מבקשת ממנו לדאוג גם לחלקים הקונקרטיים. אין ברירה.

אני בספק אם מטפל יתיימר לקחת כזאת אחריות מדומה עלייך, כמו כביכול של הורה שדואג שהילד שלו שיאכל כמו שצריך... זה מסוג הדאגות שבבגרות כבר מצפים שיהיו באחריות שלנו לעצמנו (אלא אם יש הפרעות אכילה מאובחנת ואז הטיפול ספציפי אחר). לא יודעת , בטיפול שהיה לי כל פעם שניסיתי להעביר אחריות למטפלת ברמות קונקרטיות היא 'לא שמה עליי' בכלל והשאירה אותי אם תחושה שאף אחד לא יעשה במקומי. שזה תלוי רק. אני הבנתי מזה שטיפול לא אמור להיות קונקרטי. לא יודעת אם זה נכון או מועיל ככה, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.. אבל זה 'הכללים' .

אני חושבת שלכל מטפל יש אג'נדה לפיה הוא מטפל.. אמא צביה מטפלת בצדדים הרגשיים והקונקרטיים.. היא נוגעת בכל מה שאני מעלה.. לפעמים אני באמת מרגישה כאילו אמא צביה באמת באמת מטפלת בי כמו בילד קטן או בתינוק.. מאחלת לך שבת טובה ונעימה.. במבי.

אם היה ככ גרוע בטיפול ההוא אז למה לא קמתי ועזבתי? נראה לי שככ רציתי להיות כמוה וחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי 'איך עושים את זה'. רק מעצם דמותה לעומת דמותי כבר הרגשתי יותר נחותה ונכנסנו לכאן מרכיבים אובייקטיבים שלא ניתן להתכחש. זה לא היה רק 'השלכות'. משהו במשיכה הזאת השאיר אותי שם. באמת רציתי ללמוד איך להיות 'יותר כמוה'.וכמובן בנתיים רק פספסתי את ההזדמנות לבדוק איך להיות. נקודה. כי שחיים מתוך השוואה אתה בכלל לא פנוי להיות אתה ולהרגיש את עצמך. למה לא הלכתי? למה לא עזבתי? לעזוב זה קשה כשיש הקשרות רגשית וגם הרגשתי שלדברים אמורה להיות איזושהי משמעות קוסמית. שזה לא סתם שרירותי. שאם הגעתי אליה זה לא רק מקריות צרופה. הצורך הזה לחשוב שאנשים שאנו פוגשים בחיים הם מן 'מורים לדרך' , באו ללמד איזה שיעור על עצמנו, קטן או גדול... היה לי קשה לחשוב על זה במונחי 'טעות/חוסר מזל/תאונה/פקשוש'. אחרי הכל היא כן הייתה משמעותית .. רק חבל שזה הרגיש כאילו לרעה.. ואולי מה הלקח שלי לקחת משם? לא יודעת אודי. שמטפל אומר 'עבדתי קשה' ומצדיק תעריפים, וגם מטפלת אחרתשכבר מכירה אותי ואת הרגישות בנושא לא אומרת זאת כך אך עדיין שומרת על גובה תעריפים. בתור אחת שמרויחה מינימום כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול זה חורה לי ואני בוחרת לוותר על הטיפול. עד כדי כך. עד כדי כך חורה לי משהו בפער. עצם הפער כבר לא מאפשר לקבל את העזרה. זה פרדוקס כזה שנוצר. ואולי, והלוואי, אולי גם אני פשוט במקום יותר טוב ובאמת לא חייבת את הליווי הזה יותר. זה לא שאין לי מצוקות וקשיים אבל אני פחות 'מתפרקת' מהם נראה לי. העולם פחות מתערער לי. לא חייבת את הליווי כדי להתמודד לפי יכולתי הצנועה ולבוא המגע עם העולם ולהשתפשף עם החיים. הייתי רוצה מאוד להרחיב את המסוגלות הזאת אבל הפער החברתי שמתגלם ביחסי מטפל מטופל לא מאפשר לי להפיק תועלת אמיתית בכיוון הזה בעזרת טיפול. וגם אני מאוד רוצה להצליח להתמודד לבד. הנרקיסיזם שלי דורש את זה כיום. למרות שעדיין הקיום שלי די מצומצם סהכ.. אולי זה מה שמתאים לי וזהו? :/

תוכל לציין כיצד הבנת את ההודעה הקודמת לפני קריאה בהודעה זו ואיזו הבנה נוספה לאחריה?

אודי יש לי הרגשה לפעמים שאם הייתי חיה בעולם שרק רוצה בשבילי ומפרגן לי היו פורחות בי יכולות, יצירתיות, חשק לביטוי עצמי.. אם לא היה שום חשש מפני קנאה, צרות עין, עויינות, לעג, שיפוטיות... אני שנים רבות מפחדת לאפשר לעצמי חירות מחשבתית מעשית ויצירתית כי מרגישה שאם אקח השראה ממישהו למשל הוא לא יפרגן אלא יעקם פרצוף שזאת 'העתקה'. כל כך הייתי רוצה לחיות בעולם יותר מפרגן.. ואולי זה רק בראש שלי הפחד וגם אם מישהו שקיבלתי ממנו השראה למשהו לא יפרגן לי, בהנחה שאני לא עבריינית וזה חוקי לקחת את אותה השראה. כלומר חוקית זה לא נחשב שגזלתי 'קניין רוחני' ממישהו כי זאת אינה העתקה ממש... עדיין קשה לי..הפחד מעויינות או דיעה שלילית. פחד שלא יפרגנו לי. כ"כ הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שפשוט מרשים לעצמם לפרוץ קדימה בלי שכל מיני פחדים פנימיים כאלה עוצרים אותם. אני יודעת שהחשש הזה לא רציונלי אצלי. הלוואי והיה לי בטחון מלא, מן חופש ותעוזה לשחרר את עצמי. כאילו אין מעצור שיכול עליי. לתת קדימות לביטוי העצמי שלי ולא להיות תגובתית לסביבה או חרדה מפני תגובותיה. לא להתכופף, לא להצטנע, לא להתנצל כאילו חירות יש משהו שצריך לבקש עליו רשות. זה קשה לחיות בעולם שכל אחד מחפש לעצמו בעלות בלעדית על דברים ולרשום 'זכויות שמורות' על כל דבר.. אז מתי הם שמורות ומתי כן מותר וזה בסדר לקבל השראה?? תראה את אייפון וסמסונג בתור דוגמא... מנהלים משפט שגנבו להם איזה 'פורטמט'. אז אולי ידרשו לשלם פיצוי אבל את הזכות של מתחרה לפתח מוצר משלו, גם אם זה דומה בטוח לא יוכלו לבטל. כי לאף אחד אין באמת מונופול על כלום . אצלי הנושא הזה מגיע להתעסקויות ברמות הכי קטנות שלא יודעת עד כמה מותר לי או אסור וזה אפילו לא בקטע משפטי כאמור אלא עד כמה מותר או אסור מבחינת היחס של השני- האם יהיה עויין או יפרגן... מעניין על איזה מן 'תסביך אדיפלי' זה יושב. אם רק הייתה לי היכולת ובטחון לצפצף כמו שצריך על רגשות ודעות של אחרים :/ הבעיה שצריך להסתדר איתם! וגם קשה לי לסבול מחשבה שמישהו עויין אותי או חושב עליי משהו שלילי. שבסתר בטח הרי רוצה לפגוע בי או שאני אמות, אעלם, לסרס אותי... לא בא לי לסרס את עצמי יותר.. מחפשת לאן נעלמה לי היצירתיות. אני לא חושבת שהיא נעלמה אלא נקברה תחת הררי חרדות 'לתפוס מקום' בעולם תחרותי שבוא נודה שמתחת לכל החיוכים מלא בעוינות וחוסר פרגון. וזה מעצבן אותי ומעציב.

כתבתי כך כי המעשים שנראים לנו דווקא טיפשיים או שמישהו אחר יחשוב עלינו שאנו טיפשים או "לא בסדר" דווקא הם יכולים להתפרש כאמיצים...ראי דוגמא מאנשים שהעזו, שהיה להם אומץ, הם האנשים שהצליחו.....אם אין אומץ לנסות בכלל אז איך נצליח או איך נדע אם לא ננסה? צריך לנסות אין ברירה, זה תוקע אותנו.. הפחד.......אני אומרת זאת גם לעצמי כמובן :) נראה לי שמרוב שאת חושבת "עליה", על הטיפול הכושל אין לך זמן לחשוב על עצמך וחבל...

מהניסיונות הנואשים לתקן את התריס. אווף. אני יודעת שהתגובות שלי לפעמים ממש מוגזמות. המחשב נייד שלי עשה הרבה בעיות, והייתי קרובה לזרוק אותו על הרצפה. עכשיו הוא בסדר. אני לא באמת רוצה להתנהג ככה, אבל מרגישה שלפעמים אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. אודי, אתה יודע מה מפחיד אותי? אחותי היא ממש היסטרית וכשאני לידה אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות הזו ובוכה ממנה לא פעם, מה שעצוב לי בכל הסיפור שלפעמים גם אני ככה. וזה גורם לי להבין שאני ממש לא רוצה להיות כך. רוב הפעמים ההתנהגויות האלו קורות לי כשאני לבד. מה עושים? אתה בטח תגיד בשביל זה יש את הטיפול... אבל... וחייכת אותי אתמול עם התגובה לגבי זה שמקווה שאצליח לגלול כדי לראות את תגובתך... שבת שלום!

אולי זה גם קשור לתריס ואולי לא. בכ"א כואב לי. כואב לי הצוואר והגב, והידיים. מקווה שיעבור מהר.

אני יודעת שלפעמים אני בונה לעצמי סרטים סביב אירוע קטן ושולי.ואני גם מבינה תוך כדי שיכול להיות שאני גורמת לאחרים דחייה ממני ומאיסה בי. ככה זה גם בטיפול שלי.... כתבת שאתה משער שזה יתוקן וצדקת. טכנית זה תוקן. אבל אני צריכה עוד משהו. לא בטוחה מה. אולי איזה סימן שבכל זאת .טותי אתה כבר מכיר.. אפילו סתם מילים טובות מנחמות ונעימות....... תודה. ו

הי אודי, מה שלומך? ההודעה שלי נותרה יתומה.. שירן

הי. רע לי ממש.. יש לי תחושה מוזרה, שאיני יודעת לתאר. פחד? או שזה יאוש? לא יודעת מה, וזה רק מלחיץ אותי. מרגישה שלעולם לא יהיה אחרת.. כאילו שיש איזה מין חוק עליון כזה שככה הם הדברים. הכל נהיה גרוע יותר. ממש רע לי.. וזה לא פסימיות, אלא מציאותיות. אני מכירה כבר את חיי.. יודעת איך הם מתנהלים. גם בטיפול.. לא יודעת מה קרה פתאום. הכל נהיה יותר קשה. קשה לי להיות שם, זה בלתי אפשרי. אולי התפתחה אצלי אובססיביות לטיפול? כל כך זקוקה לה.. ומצד שני לא מסוגלת להאמין. אני יכולה לחזור מטיפול בהרגשה רעה יותר מאיך שהגעתי, עם מחנק ובאפיסת כוחות. מה קורה לי? אני משתגעת? זה נורמלי?? אני מפחדת! כבר שמעתי שאם הטיפול יוצר כאלה רגשות עוצמתיים זה אולי סימן לאיזשהי תזוזה ושצריך להשאר, אולם נראה לי שזה עובר כל גבול.. אולי זה כבר לא נורמלי? אני מרגישה מוזר.. ולא מוזר טוב. נראה לי שאני באמת משתגעת.. אין לי כוח כבר. ושלחתי תגובה לבמבי למטה בהודעה שלי, היא לא הגיעה? תודה

לגבי הטיפול, נראה לי שמה שקורה בטיפול שלך הוא בסדר. נכון שזה קשה להרגיש ככה. אבל זה מה שקורה לך עכשיו וזה בסדר. אל תעזבי, תישארי ותמשיכי. לאט לאט מקווה שתצליחי לראות התקדמות והקלה. בהצלחה!

כן.. זה 'נורמלי' מבחינת העובדה שטיפול יכול לעורר כאלה תחושות בכאלה עוצמות. תהיי חזקה ו'תשרדי' את זה. אני אישית ברחתי באמצע כי חויתי אימה וזעם שבכלל לא הסבירו לי מלכתחילה מה זה תהליך טיפולי כמו שצריך , לפחות יש לך את המודעות והמקום הזה להעזר גם. עוד יבואו ימים טובים יותר... אני באמת מאמינה בזה.

זאת תקופה והיא תחלוף...נכון שכרגע זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל זה חולף...פעם כתבתי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה..היום אני חושבת שטוב לי איתה ואולי בעתיד יהיה טוב גם בלעדיה :) (כמה תובנות ביום אחד...גאה בעצמי :)) הטיפול גובה מאיתנו מחיר, אין ספק אבל זה סימן שהוא עובד...

אוף.. כתבתי הודעה ונראה לי שלא נשלחה.. אז אני כותבת שוב. לא יודעת איך זה יכול להיות נורמלי.. מה הדבר הזה ללכת לטיפול ולהרגיש יותר רע. זה כאילו שאין לי חיים בלי הטיפול - זה לא נשמע נורמלי כל כך (וזה די ככה למען האמת). גם די בטוחה שלא יהיה טוב לעולם. אולי תהיה רגיעה קלה, אבל אחריה אחזור להרגיש אותו דבר. אם אני כלום, אני כלום וככה זה. בכל מקרה, ממש תודה..

היי לכולם. אני פה פעם ראשונה רוצה להתיעץ יש בעבודה שלי אישה ר בת 60 אגרסיבית ואימפולסיבית צועקת ומוציאה מהפה מה שעולה לה באותו רגע אני נורא סובלת מכך שאין לי מושג איך לא להכנס לאימות בכל דרך שהיא. בטוב. ברע. בלשתוק בלהחזיר. יש לציין ששתי הבנות שעובדות איתנו כן מצליחות להסתדר איתה. דבר נוסף בכללי נראה לי שיש לי קושי באסרטיביות תקשורת חברתית. ותמיד אני יוצאת המושפלת והבזויה. אשמח לתגובה בהקדם. כי אין לי מושג איך אנו נירדמת היום. תודה

ניסיתי שוב לסדר את התריס. ומרוב ניסיונות הצלחתי לפצוע את עצמי. לא הצלחתי. תליתי שמיכה על החלון. ולמה אני בוכה לעזאזל? סה"כ חלון דפוק...אוף

היא כתבה לי משהו שיהיה לי לסוף שבוע שבו יותר קשה לי ואני צריכה אותה. היא ציירה לי פרח בסוף הדברים שהיא כתבה. שמחתי לראות את זה. היא הביאה לי בתוך מעטפה מקושטת. הרגיש לי אולי קצת כמו ילדה קטנה, אבל לא נורא. אני שמחה שהיא כתבה לי ושיש לי משהו ממנה שהוא שלי עכשיו. עכשיו, רגע לפני שאני שולחת אני רואה שבכל שורה כתבתי "לי".. קצת מוזר אולי...

לפעמים אני לא שולטת בעצמי. התריס בחדר שלי דפוק. זה תריס שגוללים. והוא נתקע כל הזמן. החליפו לי אותו וסידרו אותו הרבה פעמים. היום הוא נתקע שוב והפעם למעלה עד הסוף. וניסיתי לסדר והתעצבנתי, וצעקתי, וקיללתי ובסוף בכיתי. ובכלל רציתי להיכנס לכתוב משהו טוב. ועכשיו אני צריכה לכתוב קודם את זו. מישהי נכנסה באמצע לדירה ושמעה אותי. אם הייתי יודעת לא הייתי מתנהגת כך אב לא הצלחתי להירגע. עכשיו קצת יותר טוב, כי עברו כמה שעות. אבל עוד מעט כשהיא תלך אנסה לסדר שוב. בתקווה שאצליח. בכל מקרה האיש שמתקן כאן דברים אמר שאולי יגיע בראשון.

אודי תמיד מול התנהגות של אנשים שיכולה להיות קצת עוקצנית או בהומור מסויים שקצת 'יורד'/'מסטלבט' עליך.. אבל גם שהם בפעמים אחרות מתייחסים בסדר ונחמדים. לפעמים אני לא יודעת איפה להציב את הגבול בין לגלות רוח טובה וקלילות ולא לעשות עניין לבין להתקומם שזה מן יחס מעצבן ולא מכבד, לא נעים לי ושאני לא מוכנה לקבל את זה. אבל אז יש מצב שזה יהרוס את הקשר כולו לא? הרבה פעמים אני שמה לב שקשה לי לכעוס ולהציב גבולות לדברים שלא נראים לי מחשש לאבד איזו לבביות בקשר. שהוא יהפוך עכור מתוח מנוכר.. אולי זה קשור ליכולת לאסרטיביות? אבל גם זה מקום של חוסר שליטה כי אי אפשר לנבא איך האחר יגיב להערות כאלה. בדימיון שלי התגובה עשויה להיות שופטת "איזה כבדה זאתי/ אישה קטנונית'... אבל אולי זה באמת המבחן לאדם שמכבד אותך? מי שבאמת מכבד יקח בחשבון ויקשיב כי לא יהיה לו אינטרס שתרגיש לא נעים. מיחס/התנהגות שלו. לא ככה?

אני יותר מידי. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי לסתום את הפה, יפעל כדי שאפסיק להיות. נחמה עקומה, לא לפגוע בעצמי אז לבקש ממישהו אחר שיעשה את זה. שמעתי איפשהו רעיון של אנשים שהמודעות באה כמה מילישניות אחרי הפעולה במוח. שהמוח מייצר אותה לאחר מכן, ומסיט את החוויה של המודעות אחורה בזמן. מרגישה הפוך (אולי זה לא הפוך?), שיש כאב ואני מחפשת איזו פעולה שתסביר אותו. שתסתנכרן איתו כך שאפשר יהיה לחשוב שבגללה כואב לי, שזה לא שהכאב היה שם מלכתחילה. שוב יותר מידי. אולי מנסה לגרום לכם להשתיק אותי כבר... נעמה.

אין איך לנסח את זה בלי שזה יהיה משפט שהחלק החושב בי יפסול. אבל אני צריכה שיפגעו בי. מגיע לי לכאוב, ואני לא עושה עבודה מספיק טובה בעצמי. פעם הגוף שלי עמד ביותר, ועכשיו פתאום גם התעללות רכה מצידי הוציאה אותו ואותי מהכלים. התרגל לחיים היפים ומהר מאוד מחה על היחס העוין. ואני נכנעתי לדרישות (והחלק החושב - זה נקרא לשמור על עצמך. לאכול כדי לא להתעלף זה חיובי, כנראה). אז שמישהו אחר יקח את התפקיד הזה ממני. בא לי להגיד שמי שאוהב אותי, שיפגע בי. שלא אצטרך בעצמי יותר. גופנית, ריגשית, הכל הולך. לא יודעת אם לפגוע כדי שייכאב, לפגוע כדי להצדיק את זה שכבר כואב, לפגוע כי כאב. זה רצון במישור בלי זמנים. (אני במקום שכל כך רע שאני לבד בו. על הסף בין היכולת לעצור את עצמי לאובדן שלה ושלי.) נעמה.

מרגישה שמחפשת פה מחדש את המקום שלי... מילא זה שלקחו לי את השם- זה באמת קורה ולא נורא. אבל ניסיתי להסביר את הקושי שלי עם זה שאתה לא שמת לב... וכשכתבתי לך ענית בכזו טכניות- קרה. אמרת לה. מה את עוד רוצה?? מצחיק. כי תמיד אני מגכחת בליבי על אלו שמצפות מהמקום כאן שיהיהאמיתי, אן ללפחות תואם מציאות איכשהו. והיום? אני פה. וזה לא מצחיק אותי בכלל. ... סליחה אם אני מגזימה ואני מקווה שאני לא מובילה אותי למקומות מטופשים...

הי רוני, איני יודעת אם זה משנה, אבל אישית, יכולתי לנחש שמדובר אולי במישהי אחרת. עם זאת, אני גם זוכרת את הרגישות הגדולה ושצריך להיזהר. עידן הסמרטפונים והטאבלטים קלקל קצת את החובה להירשם, אבל גם קודם אפשר היה לעקוף את ההרשמה דרך הגישה מהאתרים של וואלה שבוטלו בסוף. ועוד משהו - פעם חשבתי שהמנהלים יכולים לראות את המייל שמוסיף כל אחד וכך לזהות יותר רק מהצד שלהם, אבל כנראה שזה לא כל כך נכון. בכל מקרה - את נוגעת באופן מאד נקודתי ומיוחד, משהו שמאד אופייני רק לך פה. מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להבין מאד עד כמה זה מערער ומחריד כשלא מזהים, כשאת נמהלת ונמוגה אי שם במרחבים ללא הגדרה. אבל, היי, הבהלה הוציאה ממך יותר מילים :-) סוריקטה

רוני הי, אם לא מתאים,תתעלמי מתגובתי.. גם אני ראיתי את ההודעה של רוני השניה ותהיתי בליבי אם זו את, הסגנון היה שונה מסגנונך.. וכשאודי ענה,תיארתי לעצמי שזו רוני אחרת,כיוון שאודי ענה בפתיח רוני שלום,כפי שעונה לכל השואלים המזדמנים.. לנו הרי אודי עונה בפתיח רוני הי, במבי הי וכו'.. מאוד הבנתי את התגובה שלך.. אני מנסה לדמות מה הייתי מרגישה אם הייתי קוראת הודעה שכתבה במבי אחרת.. הייתי מרגישה שהרצפה נגמרה לי לגמרי.. ייתכן שגם הייתי שואלת את עצמי, אם אני זו אני,ואולי אני זו היא (???) .. מבינה ? איזה בלגן נוראי במשהו מאוד מאוד בסיסי.. אבל ייתכן שמעז יצא מתוק.. אני ערה להודעות שלך מאז האירוע..ובאמת הן שונות.. סוף סוף ההודעות ארוכות יותר.. תופסות יותר נפח,מקום.. ורוצה לברך אותך : מברוק !!! במבי.

תודה יקרות!!! גם אני שמתי לב להמון המילים שיצאו ממני. . שתיכן הבנתן ואמרתם אותי כל כך מדויק! המון תודה והערכה.

אודי, אין בי רצון או צורך לקבל מהטפל שלי חיבוק. אין בי רצון להביא לו מתנות או לכתוב לו ברכות. אני לא כועסת עליו. לא תוקפנית. לא מאוהבת. לא עשיתי לו אידיאליזציה. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא או אימא שלי. מה זה אומר? משהו לא בסדר אצלי????? לא בסדר בטיפול????? אני כן מחבבת אותו מאוד ויודעת שאכפת לו. באמת באמת אכפת לו. איפה כל העוצמות? אני קוראת את אשר כותבות האחרות ולא ממש מבינה.... נטע.

היי נטע, לא יודעת מה זה אומר, גם מבלבל אותי מידי לחשוב על זה כרגע. סתם לומר שמזדהה איתך. אני אוהבת את המטפלת שלי (וגם אני התחלתי בחיבה ולקח לזה זמן), יודעת שהיא שם בשבילי וכו', ועדיין לא מצליחה לייחס את כל העוצמות האלו. לא יודעת אם זה מקולקל או לא. פעם היא פישלה ולא לקחתי את זה קשה. היא התנצלה ואמרתי לה שבאמת שזה בסדר ולא ציפיתי ממנה למה שזה לא היה. היא אמרה שעצוב לה לשמוע שלא ציפיתי, שזה התפקיד שלה והייתה רוצה שכן אוכל לסמוך ולצפות... כנראה שזה יכול לבוא ממקום בריא וממקום לא בריא, וחשוב לנסות להבין מאיפה זה בא. לא יודעת מה אני אומרת, סתם שתדעי שזו לא רק את. נעמה.

גרמת לי להרגיש לא בנוח עם ההודעה שלי

אולי אני מרגישה ככה כי למטפלת שלי לא איכפת ממני בניגוד למטפל שלך! אם הייתי מרגישה מכל הלב רצויה במקום הזה סביר להניח שלא הייתי מתאמצת ללקנות לעצמי את המקום דרך מתנות וכן . בכל מקרה סליחה על ההודעה הקודמת , אני דיי שבורה

הייתי שמחה להיות במקום שלך. אני לא חושבת שנכון לי, להיות איפה שאני עם כל ההזדקקות האינסופית אליה. מקווה שעם הזמן זה ישתנה כי אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחיות כך לאורך זמן.

קודם כל באמת באמת מצטערת שגרמתי לך להרגיש שלא בנוח. ההודעה שלי באה דווקא ממקום שהרגשתי שאולי משהו חסר / לקוי בטיפול שלי, ושוב סליחה. נטע.

מה שלומך? אז ככה, בהמשך להודעה הקודמת שלי, חשבתי על התגובה שלך ואני בהחלט מסכימה איתך. יש אפשרות נוספת (בכל פעם שהיא עלתה בדעתי שללתי אותה על הסף) והיא מגורים במעונות משותפים בעיר שלי. כך המעבר יהיה פחות מלחיץ וגם אני אעמוד בתשלומים ללא חשש, מה שיצמצם את גורם הדחק(שזה היה הטריגר בפעם הקודמת). זה לא קצת תמוה ומוזר שאני מעדיפה לגור במעונות מאשר בבית הפרטי שלי? אשמח לתגובה, שירן

היי אודי, המטפלת שלי אמרה לי בסוף הפגישה בלי שום קשר לכלום שהיא לא רוצה שאני אביא לה יותר מתנות , ברכות ועוד.. אני התעצבנתי ממש ואמרתי לה שאין בעיה שהיא לא תקבל יותר ממני כלום בחיים וסוג של העפתי לכיוונה את כרטיס האשראי שלי והיא התעצבנה עלי ואמרה לי שהיא לא מקבלת את ההתנהגות הזאת בטיפול.. והיא צודקת אני לא הייתי בסדר... אבל היא ממש הרסה אותי.. מרגישה שהיא לא רוצה אותי בטיפול... אוף הטיפול מוציא ממני ככ הרבה רגשות קיצוניים שאני לא יודעת מה לעשות... אני לא הצלחתי ללמוד למבחן גם בגלל זה.. וזה עוד מועד ב:/ בנוסף להכל היא אמרה לי שבחיים לא יהיה חיבוק בטיפול( היא העלתה את הנושא לבד) ואז שאלתי אם גם בפגישה האחרונה לא יהיה אז היא אמרה שאולי ואז אמרה שלא בטוח... אני שונאת אותה! וגם אוהבת אותה! איזה מעצבן זה... אם הטיפול מעורר ככ הרבה רגשות קשים זה אומר שהוא כבר לא יכול להועיל? מרגישה שיש לה כוח עצום עליי והיא יכולה לקבוע איך השבוע שלי ייראה.. אני ממש ממש סובלת.. כדאי אולי לעזוב?

... אם הטיפול מעורר כל-כך הרבה רגשות קשים, זה, כנראה, סימן שיש על מה לעבוד. בתוך אותו טיפול... הי מאי, את יכולה להציע לעצמך עכשיו כמה נקודות למחשבות טיפוליות: למשל, לחשוב מדוע את מביאה לה מתנות וברכות, מה מן העומק דוחף ומניע אותך לעשות כן. רגשות אשמה? צורך לפצות? אולי דבר-מה מתוך אלה מזכיר קשרי עבר שלך? האם יש במעשה משהו שדווקא מרחיק ודוחה בקשר, כך שבפועל הוא פחות מקרב בינכן? האם הוא נועד להסתיר משהו חבוי ולא מדובר? האם הפעולה באה במקום משהו אחר שאת נמנעת מפניו? אלה כמה דוגמאות. עדיף לדבר על כך בשיחות שלכן. בדר"כ ההמלצה היא לדבר לפני הביצוע ולהבין מקורות, ואחר-כך לחשוב אם באמת לעשות מעשה. ונסי לדבר על הכעס שלך, על תחושת העלבון והדחייה, על המחשבה לעזוב, וגם על אהבתך, תחושת הקירבה, על הרגשות המעורבים וכו'. בשביל זה היא שם. לדבר יותר ולהתנהג פחות, זה הרעיון הכללי - פחות להביא מתנות ופחות לזרוק כרטיסים ופחות לעזוב באמת ת'טיפול, אבל אפשר לומר שיש לך דחף גדול להתנהג בצורה מסוימת. פה יש כבר איזה עידון וויסות. ולנושא החיבוקים - אצלי לא היה חיבוק גם בפגישה האחרונה של הטיפול, וכן, לפעמים בא לי בלב לומר לו "היי, תביא חיבוק" ולפרוש זרועות. אבל ונראה לי שגם אחרי שנים טיפוליות היה זה עשוי להוציא אותי משיווי משקל. עניין עדין עדין ונפיץ. אז כנראה, שמבחינתי עדיפות מילים מחבקות או מחזקות. ויש בכוחן של מילים. סוריקטה

למה מפחיד להצליח????? למה מפחיד????? למה יש לנו רצון להיות קטנות ומסכנות????? הייתי היום בדיון בכנסת ונתתי פייט. שתי חברות כנסת הבטיחו לי שזה עובר ישירות לשר הרווחה כבר מחר בבוקר. בנוסף ארגון מכובד מאוד לקח את הייצוג המשפטי שלי . האופק צלול מאי פעם..... הפסיכולוג שלי אמר שאם אני אפול הוא יהיה שם כדי לאסוף אותי זה מפחיד אותי שהוא נוגע בי שהוא קרוב אלי,.......... שככל שאני מתקרבת אליו אני מרגישה כמו חרק בתוך קורי עכביש ..... )¤ךבגגולכשוע

בסדרת ההודעות תחת הכותרת זקוקה לעזרה ביקשתי את עצתך. עניתי לשאלתך. ואיני יודעת אם לא ראית או לא ענית. תוכל? מילי

באמת עמוס פה. אבל אפשר רק לשאול שאלה? או אולי לבקש הסבר... אני בטיפול כשנתיים ואני רואה שינויים, אני גם רואה שעם ההתקדמות (האיטית בגלל הקושי לתת אמון) של הקשר אני מרגישה יותר את הכאב ואת הצורך הגדול הזה, שכנראה באמת לא יתמלא לעולם... ואני שואלת את עצמי מה בטיפול יכול\אמור לעזור לי, האם הטיפול יכול לספק משהו מהצרכים האלו שלא מולאו או שהמטרה שלו שאני אהיה מודעת יותר לבור העמוק הזה שקיים אצלי וכיצד הוא משפיע עלי וכך אולי אתמודד איתו יותר טוב??? אשמח לתשובה, תודה! זה קשה מאוד להיות בטיפול, לפעמים זה כואב ככ, ממש פיזית...

מזדהה מאוד עם השורה האחרונה שלך במיוחד.

היי אודי. קיים אצלי קושי להרים את עצמי לפעול. יש מן חוויה של כבדות ותמיד חשה שעליי לנהל מאבק כדי להתרומם ולפעול כבר. ההיפץ מנמרצות, מחריצות. למשל לקום בבוקר מהמיטה ולהתחיל להתפנות למשימות היום (כאלה שאין להן מסגרת מחייבת-שזה משהו שיותר דוחק בי להזיז את עצמי-למשל הצורך/חובה ללכת לעבודה) הכבדות היא בעיקר מתי שזה תלוי בי, אני אמורה להיות המניע הפנימי של עצמי. אגב בטיפול האנליטי כאשר ביקשתי תוספת זמן ונזקקתי שהיא תענה לי בחיוב הסירוב שלה לבוא לקראתי כפי שקיוויתי (היא ניסתה להציע פשרה ו'התמקחנו' מה הפשרה תהיה). אני זוכרת שהייתי זקוקה לתחושת שליטה, ולחוות תקווה שהעולם בה לקראתי והיא הסבה לי את ההיפך הגמור בחוויה, שאין לי שליטה , שתקווה פנימית לא משנה כמה חזקה אין לה השפעה על הנכונות שלה כגורם חיצוני להענות לי ואז נחרבה תחושת התקווה וגם דמותה כ'אובייקט' טוב. ומה שהיה מוחשי לי כ"כ, למרות שזה נוגד את ההגיון , זה שהייתי צריכה שהיא תתאמץ, שתסכים. זוכרת גם שאמרתי לה 'תתאמצי בשבילי'. הרגשתי שאיבדתי יכולת להגיע למפגשים. ממש כאילו יש כח פנימי שלא מאפשר לי. מחסום. אולי אפשר להגיד שזה הכל 'מתוך אגו' אבל העובדה הייתה שבאמת הרגשתי שאי אפשר וסבלתי המון. אולי זה קשור? הרי להרים את עצמי לפעול פעולות אמור להיות קשור למוטיבציה פנימית של בן אדם. זה כביכול אמור להיות בשליטה מלאה שלי. אבל זה ממש קשה. אפילו כשמגדירה לי משימות, יש קושי וחוסר חשק וממש כבדות. מן כח משיכה כזה ... האם יש דרך לטפל בזה?? נראה לי גם קשור לעניין של 'אחריות על הרצון'. כי קשה לי להגדיר רצון באופן שהוא באמת מוטען במוטיבציה כמו שצריך ועקבית!. קשה לפעול ממש. בלי להמתין שעות בשכיבה חסרת מעש עד שמתרוממת. וזה משהו שמפריע לי. איך מטפלים? איך נפטרים מזה? רק שתדע לך אודי שלמה כעסתי ושנאתי את המטפלים כ"כ? הרגשתי שאם היא הייתה עושה את המאמץ הסמלי ההוא זה היה מאפשר לי להפנים יכולת למאמץ משל עצמי. זה היה משמח וממריץ אותי. ככה זה הרגיש. היום כ"כ ברור לי בעקבות 'משבר טיפולי' שזה תלוי רק בי (וגם הגיוני) הרי רק אני שולטת בו בגוף שלי כדי להתרומם ולהניע את עצמי לבצע דברים, כך גם אני אמורה לשלוט בהגדרת הרצון שלי שלשמו פועלים, לא?. אז איך מעיפים את הכבדות ומכניסים נמרצות?? או שלעד זה יהיה תלוי בלעשות בשביל משהו מחוצה לי, אובייקט חיצוני, מסגרת חיצונית, כדי שיקל עלי לנוע, שיתבע ממני לגלות מוטיבציה? אני רוצה שתהיה לי מוטיבציה מבפנים לעשות למען עצמי, לא להתעצל. יש לך רעיון איך מטפלים בזה? (או שמה שאנשי מקצוע פה יודעים לעשות זה לספר לי כמה שהם בעצמם 'עבדו קשה'. זה בטח שלא עוזר לי!) . איך מטפל/טיפול יכול לעזור לי להיות מסוגלת לעזור לי בעצמי בנוגע לענייני התרוממות לפעולה והנעה? איך יעזור לי להפוך לכח המניע של עצמי, מבפנים? ואגב האם תכונה זו גם כן מושפעת מטיב הטיפול שזוכה התינוק/ילד מהוריו או שזה משהו גנטי? תודה.

מימה, הי, דעי, ראשית, שאני מזדהה רבות אם רגשות שאת מתארת. דבר קטן לומר - גם לי היו בטיפול פנטזיות על תזוזות 'קטנות' מכיוונו של המטפל. שהן יניעו אותי. בדיעבד אני יודעת שהוא בא לקראתי, רק שפעמים רבות היה קשה לי לראות והייתי מעין כפויית טובה. בכל מקרה, בפועל ראינו שהרבה מהפנטזיות שלי הן די בולשיט ולא מחזיקות מים. היו לי המון משפטים כאלה ש'לו רק היית עושה משהו ספציפי בעיתוי מדויק אז זה מה שהיה מרגיש לי כוח וחיים'. והתחושות היו מאד חזקות ובטוחות. המחשבות הללו, כנראה, איתי גם היום, אולי אפילו כגורם מאד מעכב. על כל פנים, שוב, המציאות הראתה שהעניין מורכב יותר. לו היה זה פשוט... לעתים הכבדות אצלי נובעת כתוצאה ממלחמות פנימיות שיש להן כוח לגזול המוני אנרגיות, משהו שהוא מעין ערבוב פנימי בין האמא הפנימית לביני. כנראה שהמפתח הוא הנפרדות. סוריקטה

אודי, בבקשה אל תשאיר הודעות אדומות (כמו את ההודעה של מימה). אם אתה מרגיש שאין לך כיצד להתייחס, פשוט תכתוב: "קראתי, אודי." בסדר? זו לא חוצפה שאני מבקשת? אתה יודע אודי, כשאני רואה הודעות יתומות, זה משחזר לי את הפגיעה: אימא שותקת כי חושבת שלא יכולה לעזור..... אימא "רואה" (כמו שאתה רואה) אבל שותקת....

גם לי קשה לראות אותן, במיוחד אם הן שלי (: (אבל לא רק).

אני מרגישה שאני זקוקה לך, רוצה שתשבי ליידי ותגידי לי מילים רכות......

..אני יושבת לידך..מתוקה...את מניחה את הראש עלי..מרפה.. הכל בסדר..את מרגישה את קרני השמש שמלטפות אותך בחום..מרגיעות,עוטפות..לוחשות באהבה: איתהילה מתוקה,ילדה אמיצה..אנחנו מחזקות אותך..לא נעזבך לעולם.. איתך-במבי.

שלום רב אני פונה אליכם בעניין הבת שלי בת 7.8 בכיתה ב, היא ילדה חכמה טובה מאוד בבית ספר יש לה חברות ובדרך כלל היא ילדה שמחה , היא קצת חסרת בטחון אולי בשל קשיים מוטוריים מאוד פשוטים, שאיננן משפיעים על הישיגיה בבית ספר אלא יותר בהפגנת יכולות .... והיא למדה להתמודד עם זה לפני כחודשיים נפטרה קרובת משפחה קצת רחוקה ,אך היא הכירה אותה ממחלת סרטן, והיא אז שאלה אותי ואני ניסיתי להסביאר לה כמובן מבלי להפחיד מהמחלה או מהמוות בכלל ויחסתי את המוות לזה שהאישה לא נענתה ולא קיבלה את התרופות כמו שהרופא ביקש, הבת שלי הבינ והמשיכה להתנהג כרגיל. לפני שבוע חברה שלה הזכירה מולה אצלי בבית שהצמיד מגומי שהם מכינות במשחק, יכול לסרטן במידה והם יוצאים לשמש, הרגשתי שהיא נבהלה וניסיתי להסביר להן את הדברים בפרוופורציה , אבל מה שקרה שמאז הבת שלי פונה אליי כמה פעמים ביום בשאלות כמו: מה קורה אם אני נוגעת בחפץ הזה (כל מיני חפצים בבית) ?? או שפשוט ממשתפת אותי במה שנגעה לדעתי כדי להיפטר מהדאגה , המחשבה שאצלה בראש או אולי כי שאשתתף באחריות. כלומר היא עשתה הכללה מצמיד הגומי לכל הדברים מצידה ... המצב הזה משגע אותי ואני מפחדת שהיא מפתחת אובססיה מסוימת, אני ובעלי מנסים להסביר לה שוב ושוב שהיא תמשיך להיות בריאה, ושסרטן לא נגרם מנגיעה בדברים? וכשהיא שאלה ממה הוא נגרם הסברתי לה שהרופאים חוקרים את זה ושאם אנחנו אוכלים בריא ושומרים על אורח חים בריא אז לא נחלה ...האם זה OCD?האם פחדים כאלה מאפיינם את הגיל שלה? ואיך אוכל לעזור לה להיפטר מהשיבה הזאת ומהצורך לשתף אותי" דרך אגב היא שואלת בלחישה וכנראה יודעת שהשאלות שלה לא ראליות. אנא עזרו לי בהקדם

שלום, יש לי שאלה בקשר לפסימיות. רציתי לדעת מה היא בעצם פסימיות, אם זאת השקפה לא נכונה על העולם ומתי פסימיות גובלת עם ראליות ? לפי מה שהבנתי, עשו מחקר וגילו שהאנשים שצורכים פרוזק הם אנשים שיותר מחוברים למציאות, ורואים את המציאות בצורה יותר מדויקת, ובכלל פסימיסטיות זה ראליסטיות. ועוד שאלה אחת, האם פסימיסטיות קשורה ליצר הישרדות חזק? תודה ...

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון ;)))))))) אמרה האופטימית חסרת התקנה הילה

איך אפשר להתרכז במחשבות אופטימיות? כי מחשבות פסימיות צצות בלי סוף איך אפשר למנוע אותם? מדיטציה וכאלה ?

מה דעתך על שיתוף של אדם קרוב אליי? כך באמת יהיה לה יותר קל, היא תוכל להפטר ממני יותר מהר.....אוףףףףףף אבל מה זה אומר לגביי? ובכלל שאלתי אם יש כאלה ששיתפו אתה רציתי שיענו לי פה אבל פה לא שיתפו קרובים, רואה???? אף אחד לא משתף זה לא משהו של מה בכך.......אוףףףףףף ולכן גם שואלת אם אתה מכיר מישהו ששיתף ויצא מזה טוב???????? אוףףףףףףףףףףף איך אדע מה מתאים לי????? יש בכך סיכון....

היה מאוד מאכזב.... אנשים התקשו להכיל והתעלמו.

ממש עצוב שלא יכלו להכיל אותך...כנראה צריך לחשוב היטב את מי לשתף :( עצוב לי

מיכל, אולי כאן מתנקזים אלה שלא משתפים אחרים. ואולי דווקא מרוב שזה יכול להקל ולהיטיב, גם מי שלא מצליחה בחיים האמיתיים מחפשת את זה, את השיתוף, גם אם מבעד למסך. לא יודעת אם זה מה שאני מרגישה או חושבת, זה מבלבל, לשתף או לא. אבל זה משהו לחשוב עליו, לפחות... מרגש להסתכל עלייך כאן. נעמה.

יכול להיות שכאן זה מקום השיתוף היחיד שלא מביט בך בעיניים, לא מכירים אותך באמת, רק בשמך האנונימי....להתכסות בחסות האנונימיות, כרגע מתאים לי...כיסוי נעים כזה.........אוף עצוב לי הערב.....מרגש? להסתכל עליי???? תודה, אני משערת...

שההתלבטות במקומה....... תסמכי על עצמך, תסמכי עליה, זה קורה כשהדרך מתמשכת...... הילה

מה שלומך? מקווה שבסדר. חזרתי לגור עם ההורים לאחר ההתקף הפסיכוטי ואני מרגישה שזה עושה לי לא טוב. אני מתקיימת מקצבת נכות וחוסכת כדי לעבור לגור לבד בסופו של דבר. למדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות עד ההתקף ועכשיו אני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. אודי, אתה חושב שזה אפשרי לגור לבד וללמוד תוך כדי? מפחדת שהשילוב הזה יכשל שוב ויגרור אותי בפעם השנייה לפסיכוזה. שווה לנסות? שירן

לטובה. אודי, הלב שלי לומד להרגיש מחדש. להתייצב מול החיים מחדש. לאהוב מחדש. אני מגלה שאני מסוגלת לאהוב, אודי מיומנות בצורת ניצן אבל הגרעין קיים. כל המרירות ההיא, השחור המר הכועס הכואב מתחיל לפנות מקום לדברים חדשים. צריך רק קצת אומץ-להתמסר להרגיש להאמין שאהיה מסוגלת להכיל. לסמוך עליי. לסמוך גם על משהו לא מוגדר מעבר, בלי שזה יסתור-להיפך. משהו בי משתנה.

אודי, אני מפחדת!!! מפחדת להבלע בקשר הטיפולי. בכל פעם שאני מרגישה שאנחנו "נוגעים" ומתקרבים, אני "חוטפת רגליים קרות" ורוצה להרחיק אותו. רוצה לברוח. יש לי מחשבות קטסטרופליות. זה ברור לי שהקשר הזה יסתיים באסון. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות סוף טוב. נטע.

אבל את יודעת שחשוב להמשיך נכון? גם אני הייתי שם.... למדתי לדבר על כל החששות האלה ולא לברוח ממנה...(גם כשנראה שהיא רוצה להפטר ממני :) ) , הכל עניין של אמון וזה לוקח המון זמן וסבלנות וניסיונות....

ואיני יודעת מהו... נראה לי שגם המחשב שלי מזדהה - הוא שווק חיים ונשלח להצלה. על כל פנים, אודי, רציתי לומר לך בחזרה - תבורכו אתה ועמיתך אנשי המקצוע. ועל אף שאיני נמצאת במקום גבוה במיוחד, זה הרבה יותר ממה שהיה פעם. עבודה משותפת. שיעבור כבר המשבר, סוריקטה

סוריקטה,אחותי שלי.. אולי זה יעזור קצת להדליק... http://www.youtube.com/watch?v=XBvwi9c9zp0 ..ויש בי צורך,ורוצה לחזק ולומר גם כן: תבורכו אתה ועמיתיך אנשי המקצוע.. שלך-במבי.

אפשר להישען על הענף שלך במבי? http://www.youtube.com/watch?v=QqvUz0HrNKY אין לי הרבה מילים, סוריקטה. אבל לו יש הרבה מילים חכמות, תמיד... נעמה.

היי דירבלק אם ההודעה הזאת לא תישלח!!!!!! במבי וסורקיטה????? מה שלומכן????? תמיד מרגש ונוגע שאתן כאן אז הוספתי גבעול הילה

...ההודעה שלך נגעה לי עמוק בלב.. :) ..מתוקה :) ואת יודעת הילה ? אני קוראת את הודעותייך ומרגישה לפעמים כאילו אני מטפסת את המסלול הסיזיפי יחד איתך.. ..חתיכת מסלול את עוברת.. באמת לא פשוט..בכלל לא.. ואני משתהה כל פעם מחדש על תעצומות הנפש שלך..ומקווה ומייחלת שתצליחי במאבקים שלך..שלא תרימי ידיים..שלא תכנעי.. לפעמים אני מדמה בעיני רוחי את שני ילדייך בעוד עשרים שנים , .מדמה שהם קוראים א המאבק העיקש שלך עליהם..איך שאת לא מוותרת ומעולם גם לא ויתרת מתוך בחירה .. רואה אותם מתרגשים.. כן הילה..מורידה בפנייך את הכובע.. שלך-במבי.

תודה אנשים טובים, עכשיו משחזר המחשב מתיקון, אוכל גם לראות את כל הודעותיכם ואת תכני הקישורים. במבי אחותי, איזה קטע חמוד ומקסים. נעמה יקרה, תודה על השיר העמוק. והילה יקרה, איזה כיף שהוספת ענף. ואודי, גם אתה חבר. לחיי הגעגוע הנוגה, שלכם, סוריקטה

חברים שלי שאני אדישה.בחודש האחרון התחלתי לשים לב שנהייתי חסרת רגישות בגלל שעברתי שברון לב ענקי וגם זה די קשור לנטישה שעברתי ע"י אבי..אני מרגישה ריקנות ושכלום לא מעניין אותי שכל יום הוא כמו היום החולף לא..אני חייבת עזרה להוציא את עצמי מהבור הזה כי לפני זה הייתי ילדה עם שמחת חיים ועכשיו כל הסובבים אותי אומרים שממש השתנתי אני לא יודעת מה לעשות! מודה מקרב לב אם תענה לי <3

היי, לכולם! אני חדשה פה, ואשמח לעצות. אני עכשיו אמורה לסיים טיפול מאילוצים ואני לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית עך זה. אני רוצה פשוט לברוח ולהתחיל אצל מישהי אחרת, אבל היא מתעקשת לדבר אתי על הסיום ומכריחה אותי והיא פשוט מעצבנת אותי שהכעס עליה הוא פשוט איום!!

אני חושבת שדווקא כן כדאי לסגור דברים ולא "לברוח" מדוע את רוצה לברוח? אולי תתחרטי על כך בעתיד וחבל....אני חושבת כדאי לא להשאיר דברים פתוחים, אם היחסים בניכן טובים חבל להרוס גשרים, זו דעתי.