פורום פסיכולוגיה קלינית

לאלפי חלקיקים למיליון ישים ורוצה להיות רק אין אחת.

(ועכשיו, אודי, יש לי השערה, שאולי תחשוב שגם כאן קצת הגזמתי, אז אני כבר אענה לך שאני לא חושבת שכן). עברתי בשכונה שהפסיכיא' שאני הולכת אליה גרה. ואני יודעת איפה היא גרה, כי זה כתוב בגוגל. אני גם בכלל לא בטוחה שזה מעודכן ובכל זאת. אז ירדתי ליד הרחוב שלה וחיפשתי את הבית. לא מצאתי כי היו כמה כניסות לאותה כתובת. וכשנכנסתי לרחוב עברה בי איזו תחושה כאילו אני "גנבת". ולא הייתי מסוגלת באמת לעבור בית בית ולבדוק. חיפשתי את התיבות דואר ולא ראיתי שם את השם משפ'. ואז גם חשבתי שמעניין אם הייתי הוכלת לחפש את הבית של המטפלת שלי, ועניתי לעצמי שבמיוחד לא אסע לשם, אבל אם אהיה בישוב בו היא גרה, סביר להניח שאלך לחפש. מצד אחד, אני רוצה לדעת כמה שיותר, מצד שני מה שאני יודעת עושה לי רע.

כשאני כותבת הודעה ומחכה לתגובתך, לרוב, אני כבר ישנה ותו"כ הלילה פותחת את הפל' וקוראת אם ענית לי. וכשענית לי אתמול על ששאלתי אם כעסת, נעלבתי. והאמת שאני לא רוצה לכתוב כאן יותר. הבעיה היא שאני לא באמת מסוגלת. אז רק רציתי שתדע שנפגעתי ממה שכתבת.

גם ככה אתה לא ממש מגיב להודעות שלי...(מעניין אם בכלל תראה את זו) אני כנראה צריכה הפסקה מכאן. לצערי זו (כנראה) תהיה רק הפסקה, כי נראה לי שלא באמת אצליח לעזוב לגמרי, אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה, גם ככה אני נעלבת מכל מה שאתה כותב לי, אז למה זה טוב?!

אבל כנראה שזה באמת לא המקום המתאים בשבילי. וחבל לי, כי לא מצאתי מקומות אחרים שבהם אני מרגישה שמבינים אותי ושאני מזדהה עם אחרים, ועכשיו אני בוכה...

אודי, יצאתי מהטיפול בתחושה של מוות. כבר בשירותים של העבודה חתכתי את עצמי ואח"כ "לבשתי" חיוך מזויף ויצאתי אל העולם. האוכל היה ללא טעם, השמיים חסרי צבע והאנשים נראו לי אטומים וחסרי הבעה. "לקינוח", אבא שלי התקשר ואני כמובן צייתנית כתמיד, עניתי לו. הוא שאל: "מה שלום הילדה היפה שלי"? וכשסיימנו "לדבר" הרגשתי ילדה קטנה, כנועה, יפה ושותקת. הלוואי הלוואי והייתי יכולה להיות כעורה וצועקת. נטע.

אודי, אני מתעקשת לחזור ולשאול מפני שזה חשוב לי: האם יש מקרים שבהם קשר סביר בין הפגישות יכול להיות מיטיב ואפילו מרפא ותורם עבור המטופל ועבור הקשר הטיפולי??? אשמח לתשובה או שתפנה אותי לחומר כתוב בנושא (אם קיים). תודה ומצטערת שמנדנדת נטע.

הי נטע, הנה מאמר מעניין בנושא: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה. http://www.israpsych.org/books/?p=464 מילי

אני צריכה חיבוק. אבל כזה שלא יוכל להיות מסוכן, מיני, מכאיב. ניסוח נכון יותר: אני צריכה להיות מסוגלת לקבל חיבוק. דובר כאן על כלבים לאחרונה. אני מרגישה בכלוב בצער בעלי חיים, עם אותם כלבים מסכנים שמחכים ל"הרדמה" (איזו מילה מכובסת). כשעוברים אנשים אני מרימה מבט, אבל אני לא מהכלבים החינניים שקל לרצות לאמץ. כלב אילם ופצוע, שלא נותן לאנשים להתקרב. פתאום בא לי ללכת לשם פיזית ולתת לכל אחד מהם חיבוק, לשבת איתם קצת. אבל בשורה התחתונה גם אם אעשה את זה, דינם יהיה אותה הרדמה מושתקת בחדר האחורי. לחתולה אחת בעולם חסכתי את הגורל הזה, אבל יש עוד כל כך הרבה... (מה אני מברברת כאן? הגבול שלי עם העולם כל כך הצטמצם, שכל כאב שיש בו נכנס גם אליי. ובעלי חיים, הם הרי כל כך חסרי אונים במציאות הזו. כמו ילדים.) (ואולי אני בעצם מבקשת מהילדה בי שתרצה חיבוק והיא פשוט הודפת, למרות שהיא יודעת שדינה הוא ההרדמה שבסוף.) סליחה על הקאת המילים של היום. בטח אתחרט עוד שנייה, אבל מנסה בינתיים להוציא מילים במקום דם. נעמה.

אודי, אני מרגישה שאסור להשמיע את הקול הזה. כי הוא אומר שאו שאני משוגעת או שאני שקרנית. מתרחשים בי דברים שאין לי עליהם שליטה, הם קורים סביבי. והם בכלל לא שלי, לא שלי. אודי, של מי הם? אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות, במיסטיקה, היה לי הסבר והכל היה נח על מקומו בשלום. איזה במאי סרטים משתמש במחשבות שלי, משחק בהן, שותל בהן עיוותים. זה נשמע פסיכוטי, מה? אולי הפסיכוזה היא בחירה מקלה ברגעים כאלה, כי דווקא הידיעה שלי שזה לא נכון היא המטריפה ביותר. אבל לא יכול להיות שהן שלי. אודי, אלו לא מחשבות של נעמה הנורמטיבית והמאוזנת. אלו גם לא מחשבות בכלל. יצור כלאיים, מחשבות של החושים. מחשבות בלי סדר, בלי צפי. הפגזת החושים הערים, כמו הזיה שיודעים שהיא לא המציאות. שוב לא הלכתי ללימודים, כדי שלא יקפצו עלי בזמן השיעור. ואולי אלך מאוחר יותר, אם אעזור אומץ, או ניתוק מספיק. אודי, למה הן באות? הן לא שלי, הן לא שלי, הן לא יכולות להיות שלי. הן ממציאות כאבים, שוטפות לי את המוח. ואין דרך להסביר להן שהן התבלבלו באדם, שלא יכול להיות שהן קשורות אליי, למציאות כלשהי. אודי, אולי אני באמת משתגעת? אולי ככה זה מרגיש בהתחלה? נעמה.

למה אתה מתכוונת ב"גם כאן את לא מצליחה להתחבר", לאן עוד לא הצלחתי להתחבר? אולי גם אתה לא מבין, אבל אתה גם לא שואל. כי מהתשובות שלך אפשר להבין כל כך הרבה דברים. חוץ מהתשובות הקצרות מאוד שדוקא בהן יש יותר חום. יש הרבה דברים קבועים בחיים שלי, מאוד מחוברים, עשרים שנות נישואים, ארבעה ילדים, קריירה, שלושה מקרים של פגיעה מינית ואונס, ילדות לא פשוטה, PTSD, DID. פתאום הכל נעצר והתחברתי למוות. שנה של פגיעה עצמית, הרעבה, דכאון וניסיון אובדני שלא הצליח. עכשיו קשה לי להתחבר לחיים שאחרי המוות שהם כמו מוות בתוך החיים. מילי

כל היום מנותקת לחלוטין. פתאום מגיע ערב, אני מגיעה למחשב, קוראת. פתאום מרגישה. דקירה מפלחת של עצב, געגוע ,(לא ברור למה ולמי) והכרת תודה פשוטה על היחס והמענה. גילת - את היית בסדר גמור. זאת אני שדעתה נטרפת עליה, בלי קשר לדשא של השכן... ו-כן, דוקא במה שכתבת אח"כ, הצלחת לגעת בי. הלוואי שהיה מישהו שיאמר לי רק - "בואי"... ויתכוון לזה. אודי - אני באמת במקום לא פשוט כעת. קולטת לפתע מה באמת קורה לי. וזה לא קל, לא קל בכלל. (במיוחד בהתחשב בזה שאני לא מאפשרת לעצמי לחשוב עלי כלל במהלך היום) יש לי קליפה, אבל אין מישהו ממשי בתוכה. אני זרה לי. כל היום התנגן לי בלופ השיר הזה - https://www.youtube.com/watch?v=jIIhPiQTWrg הלוואי והיה לי למי להתגעגע...

אודי יקר, תודה. השיר הזה כמעט מדויק לי, ונגע בי מאד. "ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב"... חלק ניכר ממני...

ותוהה לעצמי אם יהיה הגיוני לדבר איתה על זה. אודי מה אתה חושב? שייך לדבר איתה? וחוץ מזה, שאני בכלל לא בטוחה כמה אני מעוניינת להמשיך עם התרופות, והאם להמשיך ללכת אליה ספציפית. אני גם כועסת עליה, אבל בלי קשר הטיפול התרפותי לא עוזר לי כרגע. אני כבר שנה בניסיונות של כל מיני תרופות ולא מרגישה כלום. אודי, אתה חושב שאם אני לא מאמינה ביעילות של הטיפול התרופתי, זה משפיע? (המטפלת שלי אמרה שלדעתה יש לכך השפעה) ז"א יכול להיות שאני גורמת לזה שלא יעזור? (ואני לא כ"כ בטוחה עוד מה אני חושבת לגבי יעילות התרופות)

היי חנה, נראה לי שלמרות שההשפעה של התרופות היא פיזית, האמונה שלך ביעילות שלהן משמעותית. ההשפעה היא כמובן לא בזה שהאמונה שלך משנה את מה שהן עושות, אלא את הפרשנות שלך לשינויים שהן אולי יוצרות. אולי את מהירה לבטל שינויים חיוביים שהן עושות? אני יכולה להגיד לך שאישית, התרופות הפסיכיאטריות כל כך משמעותיות מבחינתי. בעיקר כי הן הצליחו להביא לכך שהטיפול שלי לא יעסוק רק בהישרדות הזו, אלא פינו מקום לטיפול עצמו. עדיין לפעמים אני רוצה להאמין שהן חסרות משמעות, וכשנגמרת חפיסה לפעמים אני משתהה עד שאני קונה את הבאה. ודווקא אז אני רואה כמה שהן תורמות... גם יכול להיות שעוד לא מצאת את השילוב המתאים לך, נראה לי שגם את הערוץ הזה רצוי לא לפסול. בהצלחה, נעמה.

שמהפעם הראשונה שהפסיכיאטרית נפגשה איתי, היא אמרה שהיא לא בטוחה שתרופות יכולות לעזור לי, אבל שכמובן אפשר לנסות. ובכל פגישה שלנו, והיו לא מעט, היא מציינת זאת שוב, זה לא שבגלל שהיא אומרת אני גם לא חושבת שהן יכולות לעזור. אלא באמת יכול להיות שתרופות זה לא מה שאני צריכה, והאמת שאני גם חושבת שזה לא מה שאני צריכה. ובכל זאת אני כן מעוניינת לקחת, אבל אני לא מרגישה שום השפעה.

שהגבת לי לפני שבוע אולי יותר בקשר לשאלה שלי אם מי שלוקח תרופה יש לו בעיה... אז רציתי שתדעי שראיתי ותודה

קשה לי שמימה לא כאן. אני פונה אליך- אולי לאדם משמעותי אכפת כשחסר מאד אדם משמעותי אחר? ואז למשמעותיות יש יותר ערך!

אני שומעת אותך, וכואב לי, כואב לי שמימה לא כאן, וקשה לי שאת מאשימה אותי. אולי עוד משתתפים כאן מאשימים אותי? אני רואה אותכם מפנים אצבע מאשימה. ואומרים לי את, את, אשמתך בגללך מימה לא כאן. בגללך. ואני שואלת את עצמי, אולי זה לא היה במקום ומימה לא יכלה להכיל אותי? מימה, אני מזמינה אותך לחזור, אני אנסה להיות סבלנית. אני מזמינה אותך. תבואי? הילה

אודי, מהם השיקולים שמנחים אותך כאשר אתה שוקל האם לאפשר קשר בין פגישות (טלפון, מייל, סמס) כחלק מהחוזה הטיפולי? כמובן, שמדברת על קשר במינון סביר (נניח 2 SMS בשבוע). המטפל שלי מאפשר לי קשר כזה אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת לפנות אליו בעת מצוקה. מבחינתי זה להודות בכישלון ובנזקקות ואין דבר יותר משפיל מזה. במקום זה אני חותכת, וגם זה משפיל מאוד וגם בזה קשה לי להודות )-: נ.ב. מימה מאוד חסרה פה. נטע.

נזקקות אינה כישלון ואינה השפלה להפך, גם אני חשבתי כך פעם, נזקקות זה משהו בסיסי וכשתנסי ליצור איתו קשר בשעת מצוקה תראי עד כמה זה נחוץ ומיטיב לעומת לחתוך שפוגע בך וכמובן אינו מועיל....

היום לא הצלחתי לקום בבוקר ללימודים. ואמרתי לעצמי די, תפסיקי לשחק משחקים, תפסיקי עם הדרמה הטיפשית. הכל בסדר. אבל היו בי משקולות של כאב שלא איפשרו לי לזוז. וחזרתי לישון, רק בשביל לא להיות ערה. לא להיות בין הערים. ועכשיו אני כותבת ושוב אומרת לעצמי תפסיקי, מספיק עם ההצגות. אם אין לך משהו טוב להגיד, תשתקי. אבל המשקולות של הכאב לחצו על המקלדת ויצאה הודעה. אני לא יודעת מה לעשות. מה לעשות? נעמה.

הקשיבי לכאב נעמה, תני לו מקום, הוא הכי אמיתי והכי שלך. תהיי עם הכאב עם מי שיכול לעזור לך. רגשות האשם על יום של חוסר תפקוד מדברים, אבל גם הם לא יכולים לכאב. תבקשי שיהיו איתך, אל תהיי לבד, אם אפשר. אני כל כך זוכרת את הייסורים האלה בתקופת הלימודים, לקום או לא לקום, זאת השאלה, בקרים של מלחמה עיקשת ונסיונות להמשיך בשגרה, להאחז בה ולנסות להתעלם מהכאב. מילי

אני רוצה לחשוב שאני אסתדר. אבל אני לא. אני צריכה כ"כ הרבה ששום דבר לא יעזור. ויש לי כ"כ הרבה כוחות אבל יחד עם זה כ"כ הרבה בעיות והכל ביחד קשה לי!!!!!!!!!!!!!!!!11 אני רוצה חיים טובים. אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה להיות מועילה לעולם......................... אני רוצה להיות טובה לבעלי.......... אני רוצה להיות טובה לילדים שאוליי יהיו לי יום אחד............... אני רוצה להיות טטובה לי!!!!!!!!!!!!!! בלי לפגוע. פשוט טובה...... אפשר??????

היי, אני סטודנט מגיל צעיר קיימים בי סממנים של התמכרות למחשב ולאינטרנט. בכל תקופה ההתמכרות הזאת מחליפה צורות ומתבטאית באופן שונה. כיום מדובר בעיקר על התמכרות לפייסבוק/אתרי הכרויות והתכתבויות עם בנות. זה מתבטא באובססיביות - אם כתבתי משהו או שלחתי למישהו הודעה אני מתקשה לחתוך עד שהוא מגיב לי. רצון להכנס לפייסבוק עבור משהו קטן יכול להמשך זמן רב בלי להרגיש. אין לי פלאפון חכם, וכשאני לא נמצא זמן מסויים ליד מחשב אני חש סממני קריז מסויימים....כאילו סם חסר לי בדם. כשאני מגיע הביתה אני מייד רץ למחשב. כשאני קם בבוקר אני מייד פותח את המחשב. מתקשה לחתוך גלישה באינטרנט והתכתבויות גם במחיר של הפסד לימודים, שינה מאוחרת וכו'. הבעיה העיקרית היא שזה פוגע לי בלימודים בצורה מאד משמעותית. אני על סף תקופת בחינות...חלק בלתי נפרד מהלימודים קשור למחשב (ולפעמים אפילו לפייסבוק עצמו - קבוצת לימודים/התייעצויות) וזה מסיט לי את הריכוז למקום אחר. מהי הגישה הטיפולית הנכונה להתמודדות עם דבר כזה? ואני לא מחפש תשובה של "לך לטיפול בלה בלה בלה"... אין לי כוונה כרגע ללכת לטיפול, אני מעוניין לדעת בכמה מילים מה העקרונות העומדים מאחורי גמילה כזאת (כמו שבכל בעיה יש בספרים עקרונות טיפוליים כלשהם...יש עקרונות טיפול בפוביות, בהתמכרויות לאלכוהול וכו' - מה כאן? חייב להעיף את המחשב לגמרי? לשנות דפוס חשיבה? משהו אחר? בתודה מראש

לכל מי שמקנא בחיבוק מהמטפל שלו, אין לכם במה לקנא, כל אחד והסיפור שלו....תמיד אצל אחרים נראה טוב, קחי את המטפלת שלי בכייף במבי ותביאי לי את שלך לשעה שלוש פעמים או ארבע או חמש פעמים בשבוע, אצלי גם יצא עכשיו פעם בשבועיים רוצה??????? כשהיא נוסעת את כל כך מתגעגעת אליה אז מה???????? רוצה פעם בשבועיים?? קשה לתאם איתה שעות.............אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף כן כולה חיבוק!!!!!!!!!!!! קצת עצבנת אותי, את לא פרית!!!!!! החיבוק הזה בשבילי הוא כלום!!!!!!! הבנת???????? את יודעת שהיא שם בשבילך ומלא פעמים בשבוע, את מרגישה את האהבה, את החום שלה...את אוהבת אותה כל כך והיא אותך.....אז החיבוק זה מה שישנה??? המשנה הוא שהיא אוהבת אותך ושלי לא נראה לי ממש אוהבת.....אי אפשר לאהוב אותי, אי אפשר!!!!!! זה סובייקטיבי כל כך!!!!! אני מרגישה לא שווה בעיני אף אחד!!!!!למי אכפת בכלל ממני?????? אוףףףףףףףףףףףףף, אודי אתה מבין שיש לי חיבוק וזה לא זה????? אוףףףףףףף להרגיש לא חשובה, שלאף אחד לא באמת אכפת ממך זה דפוק, איך במבי לא מבינה?? ולא היא לא עונה תמיד אני זאת שמוסרת סמס והיא עונה רק כשדחוף...זה ההסכם.

מיכל :( לא , אני לא מקנאה בך באמת.. אני יודעת שהדברים מורכבים מאוד.. אני גם לא רוצה על באמת לתת לך את אמא צביה שלי אפילו לא לדקה.. אני גם לא רוצה את המטפלת שלך.. אני גם לא יודעת אם חיבוק מאמא צביה ימלא את החלל הע-צ-ו-ם שיש לי.. אני רק מרגישה שאני במקום של פזילה מרוב כאב.. גם עם אמא צביה אני לא בדיוק מוצאת עכשיו את המקום.. אתמול כל הזמן רק אמרתי לה שאני רוצה לשבת על הרצפה ולחבק לה את הרגליים חזק חזק.. יכול להיות שאם אמא צביה באמת תרצה לחבק אותי אני אברח מהטיפול ??? זה מורכב... זה הצורך הכי דומיננטי שאני מרגישה ואת יודעת מה ? אולי אני כבר לא ודעת מה אני רוצה ?? נראה לי שהשתגעתי לחלוטין.. אתמול כשהייתי אצלה,לא יכולתי להתקרב לספה.. פתאום אני מתה מפחד להניח את הראש על הכרית שלה, ובכלל מפחדת מהספה..עמדתי כמעט כל הפגישה.. אין לך על מה להצטער מיכל..כל אחת מאיתנו נוגעת בחומרים פנימיים שלה ולפעמים החומרים יוצרים גרוי לאחר.. אבל זה לא אנחנו. את מבינה מיכל ? זה בסדר...אני יודעת שזה לא את..זה החומרים שלי שמתודלקים פה דרך גרוי.. במבי.

הכל נהיה לי כל כך קשה פתאום......תודה שאת מבינה ואקשיב בשקט בשקט לשיר...

מיכל יקרה, מדוע את נבהלת כל-כך מהקנאה של הזולת? אל לך להקטין או לבטל את החום והקירבה - אף אם חלקיים - שחשת שקיבלת. וחוצמזה, גם אם תהפכי את הדברים לכאילו לא שווים, העולם הפנימי של האחר, וכך גם נטייתו לקנא בנושאים מסוימים לא באמת ישתנו עקב הצמצום שאת עושה לעצמך. אם החיבוק התאים, במידה שהתאים, בעיתוי שהתאים - כך הוא, ואין לך על מה להתנצל. מסכימה איתך. איש ועולמו. סוריקטה

לצערי אני נוטה לקטע כזה של הכל או לא כלום שחור לבן ןלבטל את הטוב לפעמים.......קשה לי גם להאמין שלמישהו אכפת...לפעמים החיבוק ממנה עוזר ולכן היא כרגע נותנת לי לקבוע מתי יהיה חיבוק.

כן, מבחינתך יש משהו טוב בלהתגעגע...מבחינתי לא, לפחות לא למטפל שם זה שונה נראה לי. בכל מקרה כתבתי לה סמס והיא ענתה....תודה חנה שהבנת :) ושאלות...למה נודעה ההיפנוזה בטיפול? ואם עושים דמיון מודרך זה דומה? עבדנו עם קלפים והיה לי מוזר....והאם אפשרי כך להיזכר בדברים? יש בכלל אפשרות שהזיכרון לא מעוות??? יש דרך אחרת להיזכר בדברים רחוקים? והאם בכלל חשוב להיזכר בעבר ..זה עוזר?

אני בטיפול ולא טוב לי שם ודברתי כבר עם המטפלת שאני רוצה לעזוב. חשבתי על רעיון כדי לשרוד, לבוא פעם בשבועיים אליה ופעם בשבועייים למטפלת אחרת. ככה לא אמעך במקום אחד כי חשבתי שלא חיבים להתענות כל שבוע במקום אחד שמרוצים חלקית וקצת סובלים.וכשיש גוון זה מאורר ונותן יכולת לשרוד את הטיפול. מה דעתך? וכמה סכויים יש שהמטפלת תסכים?

ושוב לא ענית על מה שלא הבנתי. קצת קשה לי עם כל כך הרבה סימני שאלה. התחלתי טיפול חדש ושוב אני מרגישה לבד, לא קשורה ממש, רק מספרת מדברת, מול עיניים אמפטיות, ראש מהנהן וקול שמנסה להבין ולסדר. דווקא עכשיו, כשקשר יכול היה להיות משמעותי בשבילי, נאלצתי לוותר על כל הקשרים הטיפוליים של העבר. לא הבנתי את תגובתך, את משחקי המילים שלך ואולי הציניות למה שכתבתי בפעם הקודמת. וכאן, במקום שבו אתה ממיין הודעות ומקפיד ועונה, נראה כאילו גם לך יש כמה קולות. יש הזוכים למילות חיבה ועידוד ואולי כבר יצרתם שפה משותפת. ויש, כמוני, ששוב לא הבינה את רוח תגובתך ולא הרגישה מילת חיבה או עידוד או הסבר ברור שאינו עטוף בחצאי הבנות ומשחקי מילים שהצלחתי רק לפרש כציניות או לעג או דחייה. אני משתפת באיך אני מרגישה ואין הדברים נאמרים ממקום של ביקורת או תלונה. מילי

אודי, נראה לי שדווקא הפעם להפוך את הציפיות יהיה הצעד הלא בריא. מצפה מעצמי לשמור על עצמי, ולא מצליחה. ולא נראה לי שעדיף לחשוב על הפגיעה העצמית כהצלחה, לא? היא כבר נטולת האשלייה של השליטה והבחירה הנבונה והמודעת. אולי איזו הצלחה מרה היא שהיא כבר לא נחשבת להצלחה בעיניי. עוד רגע תקופת מבחנים ואני חושבת לעצמי, תעזבו אותי מהצלחה או כישלון בהם. בלהתקיים כמו שצריך אני נכשלת, מה כבר השאר משנה? הברז של המחשבות-תמונות-חלומות-זכרונות מטפטף, למרות שהתכוונתי לסגור אותו לכמה חודשים. ואני לא מסוגלת לשאת את מה שיוצא ממנו, ממני. מחשבות שאסור להרגיש, רגשות שאסור לחשוב, תחושות שיוכלו לא להתקיים רק אם אני לא אתקיים. כל כך עצוב לי שאני קיימת. נעמה.

נעמה, ההיגיון, נכון, שם מצופה ממך לשמור על עצמך. אבל, ברגש, שם ייתכן שקיים אותו קול, שעפ"יר נמצא לו יותר אי שם בעומק הלא מודע, שעבורו ההזנחה והפגיעה העצמית הם סוג של חגיגה גדולה דווקא, ואותו חלק פורץ לו בקול תרועה רמה של הידד-נכשלתי-ועד-הסוף. בדרך כלל גם משום שלחלק כזה (שוב, יכול להיות) קשה לקבל חלקיות. והוא טוען ש - אם לא מושלם לטוב נהפוך את הדברים מושלמים לכיוון הרע. ממשיכה קצת את הקו שהתחלתי למטה, אולי ידבר אלייך קצת. סוריקטה

סוריקטה יקרה, תודה על המילים. תודה וסליחה, כי אני לא מצליחה לשמוע אותן באמת. קראתי כמה פעמים, ולא הצלחתי להחזיק אף מילה בראש. כואב לי מידי עכשיו בשביל מילים, סליחה. אולי עוד אחזור אליהן, אם/כשאוכל. תודה שאת איתי. נעמה.

אמנם תראי זאת ביום רביעי אבל אני כל כך מצטערת, אני יודעת שאת כמהה כל כך לחיבוק ואני????? כמהה למשהו אחר אולי?? לא יודעת...זה לא רק חיבוק זה הרבה מעבר זאת הכוונה שלי, חיבוק ללא אכפתיות הוא לא אמיתי, לא מספק, לא של אמא של אשה זרה שפגשתי וספרתי לה מלא עליי.....מה הוא שווה????????? אוףףףףףףףףף אני מוכנה לחבק אותך בלי סוף..זה יעזור????? זה משנה משהו????????? ממש לא!!!!!!! זה לא משנה דבר אם אין לי שום דבר איתם.....היא לא אמא שלי ואף פעם לא תהייה!!!!!!!! הבנת??????? האמיתית מחבקת אותי כשבאים ונפרדים מין טקס דבילי שלא משנה דבר עבורי הבנת???????????

כבר הגבתי לך למעלה.. מיכל, מסכימה שנקשיב ביחד לשיר האילה ונרגע ?ומי שרוצה להצטרף מוזמן..יש ה-מ-ו-ן מקום.. http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk שלך-במבי.

תודה :)

ואו איזה הרגשה מוזרה זאת להיפגע מפורום!! חיכיתי לתשובה ובסופו של דבר לא קיבלתי.. אני יודעת שזה יכול לקרות.. אבל מבחינת הרגש פתאום הרגשתי דחויה ולא שייכת.. אני יודעת שאני לא באמת שייכת לפה.. וזה גם בסדר.. פתאום הר געש של רגשות מדבר כל כך קטן שנעשה לא בכוונה רעה.. סליחה על החפירה..

אתה תענה לי? עכשיו אני כבר לא יכולה להפסיק. אודי, אתה תגיד לי אם אתה כועס עליי? אני השתגעתי??! אני כבר לא יודעת

הי אודי עוד לא הגעת ואני מתלבטת אם ומה לכתוב כל הזמן עושה דברים ומתחרטת ובכלל,כל הדרכים מובילות להלקאה עצמית.. סתם. לילה טוב ?

לי ....את חצי הכוס המלאה... "לפחות נחסך ממך הצנתר המרכזי"... מסכימה איתך..ואני מודה שללא תמיכת הרואפים המטפלים כבר מזמן ההיתי מרימה ידים..[אני תמיד עם כל סיבוך חדש] ויש כאלה בשפע המומה איך הם לא בורחים.. אבל זה קשה כואב ומתיש... ומודה נגמרו לי הכוחות.. לילה טוב

ראית ??? "כל כולה חיבוק" אומרת לי מיכל.. אני אומרת לך אודי, אני בסוף אפוצץ את עצמי עם כל העולם... מה זה "כל כולה חיבוק ??? כל כולה חיבוק... אני לא מאמינה..כל כולה חיבוק.. :((((((((( זה כמו להגיד למורעבים בשואה, כל כולה קצת אוכל.. אודי :((((((((((((((( #################################################################################################################################################################################### אודי, שתדע לך שאני כבר פוזלת מרוב כאב. אתה יודע מה אודי ? אתה זוכר שבהתחלה בהתחלה כשהגעתי לפורום בתחילת נובמבר 2009 היה לי קושי מטורף לכתוב בגוף ראשון, זוכר ? אני נזכרת שכתבתי לך שבמבי שוכב על האספלט הקשה, השמש יוקדת עליו בחוזקה, שפתיו סדוקות מצמא, הוא מנסה לקום, לא מצליח.. במבי נשאר לשכב על האספלט הקשה..(משהו כזה) ואז ענית לי משהו.. לא זוכרת כל כך.. ואז בתקופה ההיא כתבת לי פעם שאתה מלטף את מבמבי ברוך, בעדינות,ולאט לאט במבי לא מפחד ומספר לך.. זוכר אודי ? אודי, אני צריכה ממך משהו.. משהו..משהו.. אודי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

כן אודי, זה נוגע.. משונה..אתה יודע אודי? אני צריכה שתגיד מילים טובות לבמבי כאילו הוא עופר קטן ,חי,נושם שהולך על ארבע.. כאילו בע"ח עופר קטן אמיתי. כאילו אני ובמבי הן ישויות קצת נפרדות..קצת כמו לפני 4 שנים כשהגעתי לפורום.. אודי, יש לך מושג מה קורה לי ???? אבל, כן, זה מה שאני צריכה ממך אודי :( אז... תגיד בבקשה לבמבי מילים רכות, טובות שמלטפות לו את הראש והלב..טוב אודי ??? ו..נכון שאתה לא לועג לי ? כי אם אתה לועג אז לא צריך..מסתדרת לבד.. לא אודי !!!! לא מוכנה יותר !!!!! אני כן צריכה ממך מילים רכות, ואני לא מוכנה יותר להגיד שאני לא צריכה ומסתדרת לבד !!!לא רוצה להגיד את השקרים האלו יותר. אודי, אני כן !!!!! צריכה ממך מילים רכות.. ו..בבקשה..אל תלעג לי.. שלך-במבי.

שלום שמי עידו, אני בן 12. כול דבר שאני מנסה לבר עם אמא שלי היא ישר מסרבת! נגיד אני כבר המון המון זמן רוצה כלב התשובה שלה כול הזמן שלילית אבל מה ששבר אותי הוא שהיא אמרה: עידו, תרד מזה, אתה לא מבין שזה לא יקרה, חבל על הדמעות. אבל היא אמרה את זה בכעס אני באמת חייב עזרה... היא אמא שלי ואני אוהב אותה אבל אני לא מוכן להתייחסות הזאת!

רציתי לא לאכזב ולספר שאני לא מצליחה יותר. אבל גם את זה לא הצלחתי. נגמר לי.

אהלן נעמה, יש לי כמה מילים עבורך, בתור אנליזנדית לשעבר. מקווה שתוכלי להקשיב. אילו הייתי (והייתי...) מדברת באופן דומה לזה בו את נשמעת לי כעת, היה אומר לי רופא הנפש להקשיב לקול ה'שולט', הוא אותו קול המתרברב באליפות עולם שלו בלהכשיל. ממש כל יכול בזה. במקום ההוא, לכאורה, ניתן להגיע לשלמות. כישלון מוחלט. אני אומרת לכאורה, כי תמיד תמיד תמיד יהיו הישגים כלשהם, גם אם בקלות נאמר עליהם שהם זניחים ומבוטלים, ואפילו אם הם שייכים לאיזו היסטוריה קדומה. יתרה מכך, גם התאבדות לא תמחק את החיים שכן היו. מוכר לי מאד הדחף העצום לנסות להקטין את הפער ולהשוות את המציאות החיצונית לזו הפנימית בה חוויית ההרס גדולה. ואני מכירה גם את ההורדה של כל אלה למציאות. כך קרה אצלי, כך היה הרס. יצר מוות שכמותו. ועדיין המצב בו כן ישנו פער והמציאות החיצונית 'מוצלחת' יותר מזו הפנימית הוא מצב חזק יותר. הרבה יותר. וההבדל בין השניים גדול. ועוד משהו – הקול הזה, הוא בדרך כלל 'איש קטן', אבל כזה שעושה המון רעש, מחריש אוזניים וכאילו מעלים את כל נעמה, צר עין שכמותו. צריך לזכור שכך הוא. ונורא, נורא קשה לעשות זאת כשנמצאים בתוך תוך רגשות עוצמתיים כאלה. לי, בכל אופן, נראה, שהידיעה וההכרה, ההתבוננות מבחוץ, יכולות, לפעמים, לתרום להקטנת ההרס. את יודעת מתי נראה לי שהכי קשה – כאשר יש שני יצרים עוצמתיים - חיים ומוות - וכל אחד מושך חזק מאד לכיוונו. אלמלא הקונפליקט, כנראה שלא הייתה בעיה כזאת גדולה... סוריקטה

הי, מה שלומך יקרה? אני יודעת שיש לך אהבה גדולה לשיר איילה של יונה וולך. ראיתי בשבת את שבעת הסלילים של יונה וולך ממליצה לך. מקווה שאת בטוב. הילה

שמחה לשמוע שאת מרגישה משמעותית בקבוצות בהן את משתתפת. בטח גם פה את מרגישה עד כמה את משמעותית.. הרגישות הגבוהה שלך,האינטרוספקציה, האיכפתיות, הכוחות האדירים שלך,איך את לא מוותרת לעצמך,לא מוותרת על הילדים,נאבקת ונאבקת.. מרגש ומפעים אותיכל פעם מחדש... מה שלומי??...גם אני שואלת.. אין לי תשובה... נראה לי שקצת נעלמתי לי.. אולי, אם ישובו אלי קצת מהכוחות אמצא את עצמי ??? אולי אני צריכה פנס שיאיר ? אולי תחבושת על הפצע ?? :((( ואולי כשיהיה לי קצת כוח, גם אני אצטרך את מה שתמי(26) תיארה.. נכון לעכשיו ???? ולגבי האיילה של יונה וולך..כן, אני מאוד מאוד מתחברת לשיר ,גם למילים וגם ללחן..מרגישה בשיר את החיפוש הזה של האיילה אחר המקור של מים זכים..לא יודעת..כשאני שומעת את השיר הזה, הבטן שלי מתכווצת כזה מתחושת חיפוש? כמיהה? ..לא יודעת..מוצאת את עצמיפותחת את כפות הידיים כשאלה כזו.. מבינה הילה למה אני מתכוונת ? אבל את יודעת מה הילה ? גם ליונה וולך אני לא נשארת אדישה.. יש משהו במראה החיצוני שלה שמזכיר לי קצת אותי.. גם לי יש עצמות לחיים גבוהות, גם לי יש שיער חלק וארוך, וגם לי יש מבט בעיניים שיש לא מעט אנשים שאומרים לי ש"יש לי עיני רנטגן".. את יודעת ? בשבת קראתי בעיתון הארץ כתבה על חגי לוי (מסדרת "בטיפול") ואם הבנתי נכון, הוא יוצר סידרה (?) חדשה בשם :"המקוללים" . בין האנשים ש"יככבו" אצלו בסרט תהיה הדמות של יונה וולך.. אני כבר ממש מחכה לצפות בסרט... איתך-במבי.

מה זה שבעת הסלילים של יונה וולך ? לא מכירה..

היי אודי, אני מרגישה מאוד מבולבלת.. פוחדת שלא אצליח להיות בחיים בקשר זוגי...הכרתי מישו בעבודה ואחרי הרבה שיחות בינינו.. העיניינים קצת התפתחו.. יש בנינו כימיה מעולה.. אך אתמול הוא בא אלי והתנשקנו ועוד כמה דברים.. והרגשתי שנגעלתי ממנו.. ואני לא רוצה ניראלי מגע איתו יותר.. יכולות להיות הרבה סיבות מכך שנגעלתי אבל בכל מקרה אני נורא שונה מכל החברות שלי.. אני לא הרגשתי שאני מתאהבת בו ואיזה רגשות אקסטרימים .. אני בת 25 ועוד לא היה לי קשר רציני בחיים.. אני פוחדת מזה מאוד.. יש ברקע שלי הטרדות מיניות אך לא יודעת כמה הן השפיעו.. נמאס לי להיות שונה ומשונה.. וברגע זה לא בא לי להתמודד עם כלום ולחזור להיות ילדה קטנה..למה לא הולך לי.. אני הכי רגילה שיש ובכל זאת יש הרבה דפקות..רשמתי בשביל לפרוק אבל אשמח לתגובה.. תודה

שלום לכולם, עברתי ילדות קשה במובן הרגשי היה לי חסך של אהבה. אמא שלי דחתה אותי ומאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה להתמודד בלי גב הורים תומך ואוהב בכל משבר הייתי נופלת קשות לדיכאון וחושבת על מוות מגיל 7 אפילו פחות כאב לי נוראה להתמודד עם זה הורים שלי דוחים אותי והפתרון היה למות לא היה לי אומץ וכך משכת. כיום אני בת 28 ובגיל ה 20 התחלתי לטפל בעצמי מול הפסיכולוגית ואחר כך עובדת סוציאלית על הביטחון העצמי והדכאונות. היום אני אוהבת את החיים ונמאת במקום אחר. התקדמתי בחיים פיתחתי את עצמי ובחרתי לחיות ולשים את העבר בצד. אני עובדת ולומדת ומכשירה את עצמי בתחביבים. אך יש בעיה קטנה, אין לי אהבה ולא זוגיות. אני נראת ממש טוב ותמיד משכתי גברים בלי בעייה העניין הוא שאין לי מערכת יחסים כבר הרבה זמן כי כולם הולכים ממני או שלא רצינים או שנעלמים. ואני שואלת מה דפוק בי? האם נשרטתי בגלל הילדות? אני מנסה כל כך לעבוד על עצמי ולהרפות. או שזאת התמכרות לאהבה נכזבת לאותם אנשים שאין באמת סיכוי לאהבה הדדית? זה חוזר לי בכל קשר: בהתחלה מחזרים אני פחות להוטה מראים עניין ואני שומרת על עצמי לא להיפגע לאחר כיבושים ארוכים אני מבינה שאפשר לסמוך על הבן אדם והוא רציני ואני נפתחת כמו פרח עם הרגשות ואהבה ואז הם מזלזלים פחות רוצים ואני מנסה להבין מנסה להחזיר אותם אפילו רודפת עד שנופל אסימון שאין מה לעשות הוא לא בעניין עם אשפלה שכזאת וירידה בביטחון עצמי נשברת מה לא בסדר בי?

היום אני כבר מבינה שאני משמעותית מאוד, כמעט בכל קבוצה שאליה אני מגיעה. זה משהו שאני צריכה להסתגל אליו. בעבודה התחלתי לשרטט את הגבולות שלי. לא עוד, כן על כל דבר. מותר לי גם להגיד לא, כשזה לא התפקיד שלי, וכן, מי שלא יודע להעריך את הנתינה שלי, יפסיד. לא מוכנה להיות שק החבטות של אף אחד! כולל הבוסית בעבודה. לא התלהמתי, אבל כן הסברתי לה שההערה שהיא אמרה לי לא היתה נכונה.

היי אודי, שתי פגישות אחרונות היו ממש טובות, התקרבנו מאוד היה חום...והתחבקנו (מצטערת במבי וזה לא עד כדי כך טוב כולה חיבוק....) הרגשתי אהובה וגם אמרתי לה את זה....ואז החלטתי שכל השבוע אחכה לפגישה בלי להתכתב איתה בכלל שזה אף פעם לא קורה לי רק לעיתים נדירות ביותר....עמדתי במשימה של עצמי ובמוצאי שבת התבשרתי על מות אח של חמותי, הודעתי לה בסמס שלא אוכל להגיע לפגישה בגלל הלוויה והיא כתבה "משתתפת בצערך" כתבתי תודה וזהו........עכשיו אצטרך לחכות שבוע נוסף בלי לשתף אותה בכלום....לא יודעת למה אבל אני מצפה ממנה שתשלח לי הודעה לשאול איך אני או מה קורה, הרי תמיד יש תקשורת בנינו בין הפגישות ועכשיו לא דברנו כלל כל השבוע חוץ מההודעה שלי ולא נדבר עד ראשון הבא??????.....האם הגיוני שהיא תעשה מחווה כזו????? שוב מרגישה שהקרבה שהייתה והרגשתי כל כך אהובה היא סתם, הרי היא לא ממש מתעניינת.....אוף שוב הקשר מסובך לי כל כך שרוצה לזרוק הכל ואם לא נדבר שוב שבוע שלם עדיף לא לדבר יותר כלל :( ומה??? אתקשר סתם כי יצא שבועיים בלי פגישה שזה המון אחרי קרבה גדולה......אוףףףףףףף מרגישה רחוקה ממנה אוף.......איך אתגבר על התחושה שלא אכפת לה שוב??????? הלוואי שתתקשר אליי, אבל היא לא וגם אני לא רוצה להתקשר יותר אליה להתרפס ולהרגיש כל כך צריכה:( מה הייתם עושים? מתקשרים אליה?????? אוףףףףףףףףףףףףףף רע לי בגעגוע אין בו כלום יפה יש בו צריבה קשה.........וזה רק תחילת השבוע עד ראשון הבא יש המון זמן.......

הי מיכל, ייתכן שהפכתי לאוטיסטית.. לא מרגישה.. חשבתי שאולי אם אכתוב שוב ושוב ושוב את המילה חיבוק, משהו ישתחרר ?? לא קרה.. יש בי אפתיות.. את יודעת מה ? זה לא כל כך מדוייק.. אני כן מרגישה משהו.. מה ??? לא כל כך יודעת לתמלל את הרגש.. כאילו מה ?? מה את אומרת לי "כולה חיבוק".... כולה חיבוק :( כולה חיבוק :( כולה חיבוק :( מיכל, אולי נחליף מטפלות ליום אחד ? ...ולי יהיה ליום אחד "כולה חיבוק" ..... :((((( שלך-במבי.

אני חושבת שאני הייתי מתקשרת. גם לי לפעמים יש ציפייה שאחרי משהו קשה שהיה בטיפול היא תתקשר אליי. ואני יודעת שזה לא יקרה. ואצלי אין דבר כזה תקשורת בין הפגישות, אך כשאני צריכה אותה מאוד וכשמרגישה שאין לי ברירה אחרת, אני מתקשרת ואצלכן זה אפילו מקובל, כך שאני חושבת שיהיה ממש בסדר.

איפשהו, במקום רחוק, יש מסיבה. מסיבה עם ריקודים, אורות, צחוק ואנשים שמחים. הם שם, כולם, יחד. וטוב להם ונעים ועליז ובטוח. ורק אותי לא הזמינו. ונשארתי לבד, בצד, בחושך. מסתתרת בין העצים - מנסה להציץ, מנסה להתקרב, ונפגעת. לא מצליחה לזוז. ננטעת במקום. כמו עץ סרק.

הי עפרה, הכותרת עשויה להישמע מעצבנת, אך לא לזאת כוונתי... סתם, אני פשוט מכירה מאד את המקום הזה שמסתכל מבחוץ. על הדשא של השכן המסיבה של השכן האהבה של השכן... מבחוץ הרבה פעמים נראה שהכל שם הרמוני , ירוק, שמח , מואר. מבפנים, לפעמים כשחושבים על זה, אולי בכלל יש שם ערמה של אנשים בודדים? בקיצור, אני חושבת, העניין הוא אולי לא להיות מישהו אחר , כזה שעליז ונעים ובטוח לו אלא האומץ לעשות צעד, להיכנס לשם, ולחלוק עם אחרים פשוט את מי שאתה. וזה, כמובן, כבר ממש לא "פשוט". האמת שממש השבוע הרגשתי בסיטואציה די דומה. זה היה מכאיב. אולי בעצם לא אמרתי כאן כלום, אולי זו ההגדרה הפשוטה של המילה "בדידות". בא לי פתאום להגיד, בואי נצמיח את הדשא הזה, לא נסתכל עליו מהצד. כאן ולא שם. נעשה ניסוי. נגיד, סתם: ננסה לפצח את הדבר הזה שנקרא "מסיבה". ממה זה מורכב? הנה, אני ואת . בואי נעשה מסיבה. אולי אפילו עוד מישהו יצטרף. זה קל , אפילו לא צריך לזוז. רק להיות. רוצה? מה בא לך להביא? את אוהבת לבשל? אולי יין? גילת. (הודעה קצת משוגעת, בטח אתחרט ולא יודעת אם אני צוחקת או רצינית. קחי לאן שבא לך).

http://www.youtube.com/watch?v=bZcY6gBZcMo

לשם ההבהרה... כתבתי "כאן ולא שם" וזה נראה לי יכול להשמע כמו כאן בפורום ולא שם במציאות, לא לזה התכוונתי...

פתאום הבנתי. הבנתי שאני מבוססת במקום שאין לי סיכוי לעזוב אותו. מבינה שהמלל שאני משגרת כאן הוא לא כלום. שאני לא שם בכלל, שאני לא באמת רוצה משהו בכלל ולהיות חלק בפרט. מסתבר שסתם עבדתי על עצמי. אני מבינה עכשיו שאני ריקה יותר מכפי שחשבתי, אני אינני. קולטת לפתע שכל מה שכתבתי על רצון לחיבור נכתב מכוח האינרציה, שאני לא שם כבר זמן מה, ש... הכי מתאים היה שאחזור לניק הקודם שלי - "כלום". סליחה, סליחה על שהשליתי (אמנם גם את עצמי), על כך שקראתם והתייחסתם ברצינות בזמן שזה לא באמת רלוונטי. מצטערת באמת, אבל גם אני לא שמתי לב לזה עד עכשיו.

התחלתי טיפול קבוצתי, היה טוב, צריכה עדיין להיות עם זה, לתת לדברים לשקוע. נ.ב. רוצה לאמץ כלב.

אני אמרתי את זה. דווקא לא חושבת שעכשיו אני כועסת. (מניחה שכן היו מקרים אבל..) אתה כועס עליי? כי אם כן אני רוצה לדעת. ועכשיו אני מפחדת...

גם היא היום אמרה לי ששאלתי אותה כבר שלוש פעמים במהלך הפגישה, אם היא כועסת עליי בהקשרים שונים. היא חושבת, וכנראה גם צודקת, שמה שקשה לי זה שאני לא רוצה שיכעסו עליי. כי לגביה, אני די יודעת שהיא לא כועסת ובכל זאת שואלת כל הזמן. אז למה אתה לא עונה לי אם אתה כועס עליי? (היא כבר הפסיקה לענות לי על זה היום, אבל זה לא אומר שאני אפסיק לשאול את זה)

אודי, למה הרצון / צורך להרגיש מוכלים ומוחזקים הוא חשוב ומבורך? הרי הצורך הזה אף פעם לא יסופק. אנחנו אנשים בוגרים ואהבה "ללא תנאים" מקבלים רק מההורים. האם הצורך הזה תואם את המציאות? נראה לי שבסופו של דבר רצונות כאלו סופם תסכול ואכזבה. ודינם להישאר לא מסופקים. לא כך? האם לא הגיע להתבגר ולהתפכח מאשליות אינפנטיליות? נטע.

באתי להפרד אודי. נראה לי מיציתי את המרחב הזה, מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרט (לשם שינוי ;-)). כל טוב ובהצלחה ותודה. ולכל הבנות היקרות כאן (וגם בנים אולי)-מאחלת נחת שלווה ובריאות, שאור יאיר את דרככן ויגלידו פצעי הנפש ותזכו לצמוח הלאה ולחוש שלמות יותר מבפנים.

קראתי את ההודעה וקיבלתי "בוקס בבטן". רוצה שתדעי שתהיי חסרה לי. אבל למרות שעצוב לי, חשוב שתעשי אך ורק מה שנכון וטוב עבורך. מקווה מאוד שכן תטפלי בעצמך ותטפלי בהפרעת האכילה. חשוב לי שתדעי שכן אפשר "לצאת" מזה (מנסיון). אני חושבת שאת מקסימה וקסומה. שיהיה לך רק טוב. אחזיק אצבעות.

מה קרה?

היי מימה, אם נפגעת ממישהו או ממשהו פשוט תגידי וככה תשחררי את זה ממך.. הפיתרון לדעתי זה לא לעזוב.. אני קוראת אותך הרבה ובאמת דואגת לך.. מקוה שאת בסדר ושתמשיכי לשתף..

קוראת את הודעותייך כאן תמיד (כמו את מרבית ההודעות האחרות). וזה נוגע בי, נראה לי קשה לעסוק באותה נקודה כואבת ולא מרפה. לא יודעת אם באמת תעזבי או לא, מקווה שתעשי מה שנכון וטוב בשבילך. אז מקווה שתמצאי את הטיפול הנכון עבורך שיאפשר לך להתקדם ולהמשיך בדרך. בהצלחה רבה

להתאשפז... להיות במקום שבו אוכל להיות בלי שליטה, בלי לפחד מעצמי...ומהכעס והזעם המטורף שנמצא בתוכי... שאני אהיה מפורקת ומישהו אחר יחזיק אותי, יגן עלי, ואני אוכל להיות קטנה, בלי שום אחריות שלום דבר.......... רוצה להתפרק ושמישהו יחזיק אותי חזק, שאני ארגיש את הגבולות של הגוף שלי.........

אני לא אפגע בעצמי, אני צועקת!!! שומעים?

כתבת לי, שגם אותך שאלתי, והאם יש קשר? (בהקשר להודעה שכתבתי "קשה לי, אני לא רגועה" לא הבנתי את כוונתך

עוד חברה התאבדה לנו, והשאירה תינוקת. אין מילים.

אודי, אני לא מצליחה להבין מה קורה לי, משהו קפא באותו יום חמישי ובשעות שהלכו לאבוד מהתודעה. הכל קהה, אני לא מצליחה להרגיש ממש ויחד עם זאת מרגישה מאוד חשופה. החיים בחרו בי ואני למרות זאת לא בחרתי בהם. הצעקה חוזרת, המשחק ממשיך בשגרה מנוהלת לא רע יחסית למה שעברתי לא מכבר. הקטבים מתרחקים שוב והתהום מעמיקה. אני חוזרת להתחלה. בדיוק שנה אחרי. לתחושת הגועל אחרי האוכל (אני אוכלת הרבה יותר ממה שאכלתי), השנאה העצמית, הבחילה וגם הקאות. אני לא חותכת יותר, ממילא זה לא עוזר. הכל קהה, אי אפשר יותר להרגיש. ודוקא בימים כאלה שאני כל כך צריכה מישהו שמכיר אותי ויעזור לי לסדר משהו מכל זה, אני מתחילה מחדש. אני רוצה להבין כל כך הרבה דברים ואין מי שיסביר לי. הכל נראה לי כל כך לא הגיוני. תעשי מה שטוב לך. אבל מה את מרגישה. מה את חושבת. זה בטח קשה. ועוד ועוד מילים שאין להן תוקף. קשה לי כל כך. מילי

מה אתה אומר לי אודי? בבקשה תסביר לי. אני לא מבינה איך לפרש את הדברים שלך. לעג? ביקורת? משחקי מילים?

שוב שלום, מרוב שאני לא רוצה להטריח, אני נהיית טרחנית ומכבידה... לא הייתי צריכה לשלוח את ההודעה ששלחתי ביום ששי בבוקר. זה קצת מייסר אותי וקצת מביך, לפי מה שאני זוכרת שכתבתי נראה לי שלא הפעלתי שיקול דעת ולא איזו צנזורה אחרת וחבל. אם אתה קורא את ההודעה הזו קודם אז בבקשה אל תקרא את זאת של יום ששי (לטובתך, היא ארוכה מאוד משעממת ומייגעת ביותר) ואל תעלה שום הודעה שלי, גם לא את זו הנוכחית. ואני שוב מתנצלת...מבטיחה שיותר לא אכתוב לא משנה מה, אני לא יודעת למה אני כל הזמן חוזרת לפורום הזה, אולי אני צריכה להיגמל מזה. תדע לך שאני מאוד מעריכה ולפעמים אפילו מתפעלת מהעבודה שאתה עושה כאן, בשיא הכנות אני כותבת את זה...אמיתי. תודה וסליחה, מ'

שקעתי בשנת נמנום ואז חלמתי שאני רואה את אבא שלי למטה ברחבת הבניין לבוש יפה רואה אותי ושואל רגע לפני שהוא הולך לאן שעליו ללכת 'איך? אני נראה בסדר?' ואני עונה שכן. הוא נראה ממש בסדר והדור, אבל רגע.. רואה שנשאר לו קצף גילוח על הצד השמאלי בפנים, מה הוא לא שם לב לזה כי מיהר? אני תוהה לעצמי.. וקצת מצביעה לכיוון הלחי שלי לסמן לו שיש לו משהו על הפנים שם (נויירוני מראה וזה נו..), 'נשאר לך קצף' ואז נזכרת ששמעתי משהו על אנשים שעוברים התקף במח או משהו כזה שיכולים לאבד יכולת להבחין בצד אחד של הגוף.. הייתה שם מראה על הקיר מחוץ ללובי של הבניין. מהודרת גם היא. אבא שלי פנה להסתכל.. ואני מחכה במן דריכות וציפייה שיאמר 'אוי אופס איך לא ראיתי את זה', יסיר טיק טק את שאריות הקצף מפניו וימשיך לדרכו. שיסיר יחד עם השאריות את החשש שלרגע קינן בי... אבל אבוי הוא פתאום צונח בבת אחת ונופל לרצפה. בצורה שהוא חובט טיפה את הראש ונותר שכוב על הגב. התחלתי להלחץ. 'אבא? אבא. אל תדאג אבא. תתעורר אני פה. אבא אני פה אני אטפל בך, נפלת. אל תדאג תתעורר אבא'. ובנתיים הדבר הראשון שעולה לי לראש לעשות זה להתקשר ל 102 להזמין אמבולנס (לפי החלום זה היה 102 ולא 101). אז ניסיתי עם הסמרטפון לחייג אבל המסך היה בעמוד של איזה צט, ניסיתי לצאת ממנו שאוכל לחייג. אני לוחצת מקש 'אחורה' אבל מתחיל לדפדף לי בכל מיני סטטוסים של אנשים בפייסבוק וכל מיני לינקים. אני לא מבינה מה זה קורה לי עכשיו. לוחצת שוב ושוב ולא מצליחה לצאת מהאינטרנט הזה כדי לפתוח את החייגן של המכשיר טלפון.. בנתיים אני ממלמלת מילים מרגיעות לאבא שלי 'אני כאן, אל תדאג. תכף אקח שיטפלו בך' וממלמלת ביני לבין עצמי באין אונים..'נו אלוהים, תעשה שהמכשיר הזה יעבוד לכל הרוחות. מה קורה פה. אלוהים?!' אני ממש בבהילות ולחץ ולא מאמינה שהעסק משתבש לי ככה דווקא עכשיו.. הסתכלתי על אבא שלי ששכב שם, לא ידעתי אם וכמה ניזוק, שמעתי גם איפושהו שבמקרים של שבץ חשוב לפנות כמה שיותר מהר לטיפול כי זה יכול להציל מנזקים חמורים.. נראה אבל שהצבע של אבא שלי קצת חזר ללחיים, הוא אפילו התחיל לזוז, נראה שהתחילה לשוב לו ההכרה.. התעוררתי פה מרחש חיצוני... אז אולי לא הצלחתי לעזור לאבא שלי אבל הייתה תקווה שבעצם אולי המצב לא נורא ובעיקר היה נחמד לגלות שהכל סתם חלום רגעי ברגע של נמנום קל.

לא יפה אודי ;)

אתמול רבתי עם בעלי, יותר נכון הוא צרח וצעק עלי הטיח בי את כל הדברים הרעים שממילא אני חושבת על עצמי, האשים אותי על זה שאני מבזבזת את הכסף על הפסיכולוג וכד' ואמר שהוא לא רוצה לראות אותי, לשם שינוי צעקתי עליו קצת בחזרה, פעם הייתי פשוט קופאת הופכת שוב לילדת כאפות לשק החבטות העלוב שהייתי מחכה בשקט עד יעבור זעם, בכל זאת הלכתי לישון בחדר אחר...אני מאוד אוהבת לישון לבד ישנתי טוב מאוד, נראה לי שאני לא אחזור לישון איתו יותר. לפני שנרדמתי חשבתי על דרכים לביים תאונה שתביא למותי דרך מכובדת פשוטה ומהירה לעזוב את כל הבלאגן הזה, התפללתי לקבל דום לב, זה לא קרה בינתיים. אני מרגישה רע מאוד ולא בא לי לעשות שום דבר. אני לא אכנס לפרטים על כל הסיבות למריבה, אבל אולי יש צדק מסויים בדברים שבעלי אמר, אני חושבת להפסיק ללכת לפגישות ולא דווקא בשביל לרצות אותו, זה שהחזקתי מעמד כל כך הרבה שנים למרות ההתנגדות שלו זה דבר לא מובן בכלל. ובאמת לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, זה נמשך ונמשך ועדין אני לא מרגישה אף פעם בנוח איתו (עם מי ומתי כן נוח לי? עם בעלי אני חיה כבר המון שנים וגם עם עצמי וזה עוד לא קרה) אולי זה סימן שמספיק, באופן עקרוני אני אדם שלא נוטה לשתף וקשה לי מאוד עם כל החשיפה הזו, זה אף פעם לא מרגיש לגמרי אמיתי וגם הוא לא אמיתי בעיניי. דבר שני קצת קשה לי להאמין שזה "יתקן" אותי, היו לי ציפיות שבעקבות הטיפול אני אהיה קצת יותר עם "אגו" פחות סמרטוטית מפוזרת ומנותקת ויותר מעשית, אולי עצם הציפיות הללו הן במידה רבה תוצאה של הטיפול, לפני הטיפול , (כמו לפני ואחרי הספירה) אם היו שואלים אותי מה אני רוצה או מה הציפיות שלי, לא הייתי אומרת כלום כי לא היה לי אף פעם מה לומר על עצמי, ולא רציתי שום דבר, אך ככל שהזמן עובר נראה לי שאולי יש דברים שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לשנות ולא משנה אם זה מולד או התפתחותי, יכול להיות שיש ילדים שנולדים בלי אישיות?. מלבד זה נראה לי שהניתוק הוא דבר כל כך בסיסי אצלי זו ממש דרך חיים, אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי זה החל מהפעולות היומיות הפשוטות, הכל קורה בלי כוונה, והכל נעשה במטרה לא להיות או לא להרגיש את עצמי. אם לא הייתי כזו, לא הייתי מתחתנת ולא יולדת ילדים (אני לא יכולה לעשות סקס בלי שאני לגמרי מנותקת מעצמי), ולא הולכת ללמוד ולא מגיעה אל הפסיכולוג הזה, ואכן ממש במקרה הגעתי איליו בלי שום חשיבה ובירור ובלי לדעת מה אני מבקשת ומה זה טיפול... זה לא הכי אידאלי, כל הזמן דברים נעלמים ומופיעים וגם אני נעלמת ומופיעה, וזה מטריד, אני כל הזמן נפצעת, היתרון הוא שאחד לא יודע שאני קצת או הרבה מופרעת, כל חיי הם הסתרה והסתתרות והצגות . בעקבות הטיפול הייתה תקופה שהייתי קצת יותר בנוכחות, אולי גם קצת יותר "מרגישה" . מי שהכי הרוויח לדעתי מהטיפול הפסיכולוגי שלי הם הילדים שלי ואפילו בעלי, אם כי דעתו שונה לגמרי. תודה לך על ההקשבה, וממש ממש מצטערת שזו הודעה כל כך ארוכה. שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה, שבוע טוב ובשורות טובות.

אודי שאתה ממליץ ללכת לטיפול אתה יודע שיש לזה השלכות גם כלכליות נכבדות כן? אני ויתרתי על ההוצאה הזאת. החלטתי לנסות ללמוד מחדש להזין את עצמי מדברים יותר נקודתיים ויותר מספקים. כמו פעילות גופנית למשל או סדנת מדיטציה וכאלה... לא בא לי יותר 'טיפול דינמי אנליטי' שחופר בפצעי הנפש. מרגישה שמיציתי, יצאתי עם 'נכות' מכל הסיפור. שיהיה. אני צריכה ללמוד לא להתרגש מההגדרה הזאת. סתם שורה על נייר.. ונראה לי שאלך לחפש מה יעשה לי טוב. טיפול מזין לנפש ולגוף. בתנועה והבעה למשל. אין לי כוח לדיבורים ופרשנויןת יותר. רוצה כמו מכשיר סלולרי עם סוללה שהתרוקנה- הטענה בחוויות טובות ומזינות.. למרות שקשה לי לאפשר, להתחבר. אבל נראה זה מה שאני צריכה עכשיו.

וזהו. עם נקודה. למחשבה?

שלום...אני הולכת ומסתבכת מבחינה בריאותית...לפני שבועים [פלוס מינוס] התברר שכנראה שטיפול שקיבלתי [לא בטעות ולא שהיתה אופציה אחרת] גרם לנזק בגלל שימוש ממושך..עקב כך אני צריכה לעבור בדיקה פולשנית מסוימת שהרופאים דורשים שתיהיה בהרדמה מלאה.... נכון,לא נורא..אבל אני באמת מרגישה מותאשת מהכל ..בתחילת השבוע לאחר ביקור רופא במרפאות חוץ נשלחתי באופן מידי לחדר מיון לצורך בדיקת דם מסוימת שניתן לבצע רק שם..4רופאים 2 אחיות ניסו להכניס עירוי ולא הצליחו זה שהיד כולה התנפחה והפכה כחולה זה החלק ה"קטן" בענין..לאחר התיעצות הוחלט להכניס לי עירוי מרכזי מכיוון שאין ברירה אחרת..מרוב לחץ התקשרתי מיד לרופא שלי שיצר קשר עם חדר מיון ונמצאה אופציה נוספת...אבל מעיף להיות כל הזמן בעירנות כי אחרת יכול משהו להשתבש... מתי הדברים יתחילו להעצר????? אני יודעת שאין לאף אחד באמת תשןבה על כך..אבל רציתי קצת להוריד ממני.. תודה על התמיכה ומקווה פעם להיות פחות "מאתגרת"

התחלתי טיפול כמה פגישות וחשפתי חופשי, אבל אני חשה שהמטפלת לא אכפתית, והיא סתם מדברת ואין לה משהו לתת וזה ממש בלי שום תועלת. אני מתחרטת שפרסמתי דפקטים שלי ולא בא לי ללכת שוב ולהחשף. מצד שני כן פנטזתי על דמות תומכת להשען עליה שתעזור לי, אבל היא לא. היא יודעת שאני לא מרוצה כי אמרתי לה. האם יש בשביל מה ללכת שוב ולהתענות? להמשיך לפנטז משו שלא במציאות? או מה כן נכון לעשות? אני צריכה עזרה, אבל לא טוב לי אצלה. ואני לא מכירה מטפלת אחרת מוצלחת, מה לעשות?

אל תמשכי את זה יותר מדי. דברי איתה אבל אם זה לא מרגיש לך שיש כימיה טובה תנסי מטפלת אחרת ואולי תמצאי כזו שכן תרגישי יותר טוב ו'מחובר' איתה. כימיה בין מטפל למטופל זה חשוב. אני נשארתי בטיפול שלא הייתה כימיה מוצלחת כנראה כי חשבתי שאמורה להיות איזה משמעות מיוחדת לעובדה שהגעתי דווקא אליה, אבל זאת התייחסות נאיבית. טיפול זה תהליך שכרוך עם הרבה כאב גם אבל באינטואיציה ההרגשה צריכה להיות שלמטפל כן אכפת ושהוא מבין אותך, מקשיב ושומע ומכיל. לא רק מהשפה לחוץ או באופן טכני בלבד. בהצלחה.