פורום פסיכולוגיה קלינית

שני אנשים היו בעיר אחת. אחד עשיר, ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל. נמלא האיש העשיר על האיש הרש חמלה, ונתן לו במתנה כבשה אחת קטנה. שמר אותה הרש מכל משמר, והייתה היא לו כבבת עינו. שנה אחר שנה עברה, ונפשו נקשרה בנפשה. גם העשיר לא חדל מלדאוג לכל מחסורה, ביום חורב או בקרה. אך הנה בא יום, והעשיר ביקש לעשות לביתו. החל נוטל לעצמו את הכבשה הקטנה. תחילה אחת לחודש, אחר עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. והרש נותר בגפו. אין לו דבר בחיקו. רק כאבו, כבד מנשוא. אבל הוא לא נשא את קולו. ידוע ידע, הכבשה הקטנה איננה שלו. כן, אחר שנים תריסר, זה מה שנותר. רעבה נכנסתי, ורעב אני יוצאת... :-(

ברכות על ספרך החדש. אכן תחום מרתק. יכולה לומר שהתנסיתי בטיפול בהפנוזה לפני שנים רבות אצל אחד ממובילי התחום בארץ, ואף הצלחתי להעזר ולשחזר טראומות שחוויתי ונבלעו בנבכי הזכרון. אחד מהדברים שהיכו בי בתקופת הדיכאון הזו, שנמשכת כבר שנה וחצי, היה נפלאות הזכרון, ויותר מכך, נפלאות השכחה. בשל הדכאון שהלך והחמיר ואיתו הפגיעה העצמית, הפרעת האכילה והאובדנות, לא ניתן היה לשלב טיפול בהיפנוזה. כשהחלו לעלות הזכרונות, הדבר הראשון שחשבתי לעשות היה ללכת לאותו מומחה ולהחזיר את כל ה"שדים" שקפצו פתאום למגרות הזכרון שננעלו בעבר. לצערי לא ניתן היה להחזירם ואף למדתי כי שוב נעלמו מזכרונית מקרים נוספים. אני מנסה לחזור לשאלותיך לגבי מה נעשה ומהם גבולות הגזרה, ושוב מבקשת את הכוונתך. אני יכולה לומר שאני בטיפול פסיכותרפי די אינטנסיבי כבר שנה וחצי. טיפול לא רציף שעבר מהמגזר הפרטי למסגרות אשפוז כאלה ואחרות בשל ההחמרה ופחד המטפלים מקריסת מערכות ואובדנות קונקרטית. אני לוקחת תרופות כבר שנה. אני מאובחנת כ PTSD וגם DID, תסמונת שלפני למעלה מעשרים שנה נקראה ריבוי אישיות אותן הבאתי לחדר הטיפולים כמעט בלי התערבותו של המטפל, תוך יכולת כניסה למצב היפנוטי. המקום בו אני מטופלת כרגע מיועד לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. אני נמצאת שם כבר חודשיים ועדין לא מרגישה שזו התשובה, או שמכאן תתחיל ההחלמה. כמוך, גם אני בגזרה הצפונית, אם זו כוונתך. מנהלת כרגע חיי שגרה מלאים ומנסה להתחבר לחיים לאחר שבחרתי במוות. בתוך הסערות והתעצומות האלה, אני מרגישה את גבולות הטיפול כמשהו שמנסה למתן, לחנך ולתת תחושה שזה מה שיש ואין לי ברירה אלא לקבל את זה. בדומה לניסיונות לחנך תינוק לישון במיטתו, שמתחילים בהתנגדות ובבכי וסופם בכניעתו תוך הבנה שלא יוכל לקבל את שביקש. אני חושבת שהרבה דברים מתפספסים בסטריליות הטיפולית המגבילה. נראה שכבר אמרתי הרבה יותר מדי. מאחלת לך הרבה סיפוק והנאה מפרי עטך ומקווה שגישתך החדשה תתרום לתחום בהווה ובעתיד. תודה מילי

הי אודי, טיפול בהפנוזה אינו אופציה בגלל הדכאון העמוק. ניסינו. הטיפול בהיפנוזה שעברתי בעבר סייע ביצירת קשר עם כל האישיות שנוצרו ואינטגרציה וסגירה... נראה שבכל פעם יש תנאים לטיפול שבסופו של דבר לא ממש מתקיימים. תקחי כדורים כדי שתוכלי לאכול, הכדטרים לא משםיכים מפני שאינך אוכלת... את חייבת מסגרת אשפוזית, אשפוז יום יוכל לעזור, את חייבת אשםוז מלא כי חלקי חא השפיע. אני מרגישה כנועה משהו מול כל מה שהוצע לי ואף עשיתי. בסופו של דבר לסערה הפנימית ולתעצומות הנפש אין ממש מקום.

אודי, האם אפשר לטפל ב PTSD מבלי ממש "לגעת" בזכרונות הטראומטיים עצמם? האם שחזור והתעסקות עם הטראומה עצמה הוא הכרחי על מנת להחלים? האם צריך לעבור שלב של "החייאת הטראומה" בדרך לריפוי? כמובן שזה מאוד אינדיבידואלי ואין כללים ברורים אבל אני יודעת שיש לך נסיון עשיר כמטפל ואשמח בכל זאת לשמוע את דעתך. זה מאוד מעסיק אותי. ושוב מזל טוב. מתרגשת ביחד איתך. נטע.

אודי יקר, אולי אנחנו תלותיים כקבוצה ולכן כולנו בטיפול פרטני ולא קבוצתי :) ועכשיו ברצינות. אל תצטער בתלות שלנו בפורם, הרי תלות מובילה עצמאות לא כן? דווקא אני כאחת שהייתה תלותית ביותר בטיפול יכולה לומר שכיום אני לקראת עצמאות, האם אי פעם יכולתי בכלל לעלות על דעתי לשתף אחרים במה שעברתי או עוברת???? מעולם לא...האם אי פעם חשבתי שאוכל לא לכתוב בין הפגישות, גם מעולם לא ועובדה זה קורה!!! והיא תמיד האמינה שזה יבוא ממני וכך קורה... לגבי לענות לאחרים, לפעמים עונים ולפעמים לא, ונכון מחכים לשמוע ממך כי רוצים תשובת מומחה אם היינו רוצים תשובות מאחרים היינו משתפים חברים או כותבים בפייסבוק :) מצבי משתפר והנה הודעה שמחה נוספת להודעה השמחה שלך, אני בדרך הנכונה!!! אני דווקא מחכה ליום שבו תכתוב ספר על הפורם כתומך טיפול :) אשמח לקחת חלק בכך.... שוב, מזל טוב ועכשיו נותר לרוץ לחנויות מיכל

אודי יקר, משתתפת בשמחתך, מתרגשת יחד איתך!! וכמובן שאקנה את הספר וגם אקרא כפי שקראתי את ספרך הראשון :) (עוד תשמע חוות דעת בהמשך כמובן) אתה אדם מאוד מיוחד ואהוב, יישר כח!!!!! מיכל

הי אודי, יופי יופי, איזה כיף לך, אכן התרגשות גדולה, מזל טוב ויישר כוח! שלך, סוריקטה

שמחה בשבילך ממש תכף הולכת להיכנס לקישור שהבאת.

או שצריך להגיד בשעה טובה? אפילו לא יודעת מה נהוג להגיד למי שמוציא ספר לאור. אני מאחלת לך את שניהם. ובהצלחה!

אודי, מזל טוב :) איך עברה הלידה ? צירים קשים ? קיבלת זריקת זירוז ? :) שמחה. מאוד ! ושוב..אל תהרוג אותי..אבל זה מרגיש לי שמחה וגאוה גדולה.. קצת כאילו אבא שלנו חשוב מאוד.. אבא שלנו מפורסם.. :) מברכת אותךבשבת רכה,מאירה ומלטפת.. שלך-במבי.

לספר חדש יש ריח אחר כשהוא מגיע אחרי כל כך הרבה עבודה? ;)

אודי יקר, איזה יופי, משמח ומרגש כ"כ ! כמובן שארכוש ואקרא אותו... וכמו שבמבי אומרת - "שמחה וגאוה גדולה" !!!

הי אודי, אני רוצה לשאול אותך, האם יש אגנדה מסויימת למטפלים לטפל בצדדים הרגשיים ולא הקונקרטיים ???,? למשל היום הצורך שלי הוא שהמטפל ידאג לי אם אכלתי ? שתיתי?? לקחתי תרופות??? היום ישנתי עד הפגישה ואז הוא התקשר והגעתי במונית........ ואמרתי לו שאני שבועיים בלי תרופות כי לא היה לי כסף. והיה גם קריסה לפני חודש כי לא אכלתי..... אם תראה אותי , אני לא הראית שלד עצמות ..... ואז ביקשתי ממנו במייל שידאג לי שאני אוכלת, כי החיים שלי בסחרחרה, ושיעזור לי להתארגן על עצמי. והוא לא עשה את זה ואני כועסת עליו מאוד . גם לגבי התרופות. אמרתי לו היום שדי לדבר מילים גבוהות ויפות. אני מבקשת ממנו לדאוג גם לחלקים הקונקרטיים. אין ברירה.

אני בספק אם מטפל יתיימר לקחת כזאת אחריות מדומה עלייך, כמו כביכול של הורה שדואג שהילד שלו שיאכל כמו שצריך... זה מסוג הדאגות שבבגרות כבר מצפים שיהיו באחריות שלנו לעצמנו (אלא אם יש הפרעות אכילה מאובחנת ואז הטיפול ספציפי אחר). לא יודעת , בטיפול שהיה לי כל פעם שניסיתי להעביר אחריות למטפלת ברמות קונקרטיות היא 'לא שמה עליי' בכלל והשאירה אותי אם תחושה שאף אחד לא יעשה במקומי. שזה תלוי רק. אני הבנתי מזה שטיפול לא אמור להיות קונקרטי. לא יודעת אם זה נכון או מועיל ככה, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.. אבל זה 'הכללים' .

אני חושבת שלכל מטפל יש אג'נדה לפיה הוא מטפל.. אמא צביה מטפלת בצדדים הרגשיים והקונקרטיים.. היא נוגעת בכל מה שאני מעלה.. לפעמים אני באמת מרגישה כאילו אמא צביה באמת באמת מטפלת בי כמו בילד קטן או בתינוק.. מאחלת לך שבת טובה ונעימה.. במבי.

אם היה ככ גרוע בטיפול ההוא אז למה לא קמתי ועזבתי? נראה לי שככ רציתי להיות כמוה וחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי 'איך עושים את זה'. רק מעצם דמותה לעומת דמותי כבר הרגשתי יותר נחותה ונכנסנו לכאן מרכיבים אובייקטיבים שלא ניתן להתכחש. זה לא היה רק 'השלכות'. משהו במשיכה הזאת השאיר אותי שם. באמת רציתי ללמוד איך להיות 'יותר כמוה'.וכמובן בנתיים רק פספסתי את ההזדמנות לבדוק איך להיות. נקודה. כי שחיים מתוך השוואה אתה בכלל לא פנוי להיות אתה ולהרגיש את עצמך. למה לא הלכתי? למה לא עזבתי? לעזוב זה קשה כשיש הקשרות רגשית וגם הרגשתי שלדברים אמורה להיות איזושהי משמעות קוסמית. שזה לא סתם שרירותי. שאם הגעתי אליה זה לא רק מקריות צרופה. הצורך הזה לחשוב שאנשים שאנו פוגשים בחיים הם מן 'מורים לדרך' , באו ללמד איזה שיעור על עצמנו, קטן או גדול... היה לי קשה לחשוב על זה במונחי 'טעות/חוסר מזל/תאונה/פקשוש'. אחרי הכל היא כן הייתה משמעותית .. רק חבל שזה הרגיש כאילו לרעה.. ואולי מה הלקח שלי לקחת משם? לא יודעת אודי. שמטפל אומר 'עבדתי קשה' ומצדיק תעריפים, וגם מטפלת אחרתשכבר מכירה אותי ואת הרגישות בנושא לא אומרת זאת כך אך עדיין שומרת על גובה תעריפים. בתור אחת שמרויחה מינימום כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול זה חורה לי ואני בוחרת לוותר על הטיפול. עד כדי כך. עד כדי כך חורה לי משהו בפער. עצם הפער כבר לא מאפשר לקבל את העזרה. זה פרדוקס כזה שנוצר. ואולי, והלוואי, אולי גם אני פשוט במקום יותר טוב ובאמת לא חייבת את הליווי הזה יותר. זה לא שאין לי מצוקות וקשיים אבל אני פחות 'מתפרקת' מהם נראה לי. העולם פחות מתערער לי. לא חייבת את הליווי כדי להתמודד לפי יכולתי הצנועה ולבוא המגע עם העולם ולהשתפשף עם החיים. הייתי רוצה מאוד להרחיב את המסוגלות הזאת אבל הפער החברתי שמתגלם ביחסי מטפל מטופל לא מאפשר לי להפיק תועלת אמיתית בכיוון הזה בעזרת טיפול. וגם אני מאוד רוצה להצליח להתמודד לבד. הנרקיסיזם שלי דורש את זה כיום. למרות שעדיין הקיום שלי די מצומצם סהכ.. אולי זה מה שמתאים לי וזהו? :/

תוכל לציין כיצד הבנת את ההודעה הקודמת לפני קריאה בהודעה זו ואיזו הבנה נוספה לאחריה?

אודי יש לי הרגשה לפעמים שאם הייתי חיה בעולם שרק רוצה בשבילי ומפרגן לי היו פורחות בי יכולות, יצירתיות, חשק לביטוי עצמי.. אם לא היה שום חשש מפני קנאה, צרות עין, עויינות, לעג, שיפוטיות... אני שנים רבות מפחדת לאפשר לעצמי חירות מחשבתית מעשית ויצירתית כי מרגישה שאם אקח השראה ממישהו למשל הוא לא יפרגן אלא יעקם פרצוף שזאת 'העתקה'. כל כך הייתי רוצה לחיות בעולם יותר מפרגן.. ואולי זה רק בראש שלי הפחד וגם אם מישהו שקיבלתי ממנו השראה למשהו לא יפרגן לי, בהנחה שאני לא עבריינית וזה חוקי לקחת את אותה השראה. כלומר חוקית זה לא נחשב שגזלתי 'קניין רוחני' ממישהו כי זאת אינה העתקה ממש... עדיין קשה לי..הפחד מעויינות או דיעה שלילית. פחד שלא יפרגנו לי. כ"כ הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שפשוט מרשים לעצמם לפרוץ קדימה בלי שכל מיני פחדים פנימיים כאלה עוצרים אותם. אני יודעת שהחשש הזה לא רציונלי אצלי. הלוואי והיה לי בטחון מלא, מן חופש ותעוזה לשחרר את עצמי. כאילו אין מעצור שיכול עליי. לתת קדימות לביטוי העצמי שלי ולא להיות תגובתית לסביבה או חרדה מפני תגובותיה. לא להתכופף, לא להצטנע, לא להתנצל כאילו חירות יש משהו שצריך לבקש עליו רשות. זה קשה לחיות בעולם שכל אחד מחפש לעצמו בעלות בלעדית על דברים ולרשום 'זכויות שמורות' על כל דבר.. אז מתי הם שמורות ומתי כן מותר וזה בסדר לקבל השראה?? תראה את אייפון וסמסונג בתור דוגמא... מנהלים משפט שגנבו להם איזה 'פורטמט'. אז אולי ידרשו לשלם פיצוי אבל את הזכות של מתחרה לפתח מוצר משלו, גם אם זה דומה בטוח לא יוכלו לבטל. כי לאף אחד אין באמת מונופול על כלום . אצלי הנושא הזה מגיע להתעסקויות ברמות הכי קטנות שלא יודעת עד כמה מותר לי או אסור וזה אפילו לא בקטע משפטי כאמור אלא עד כמה מותר או אסור מבחינת היחס של השני- האם יהיה עויין או יפרגן... מעניין על איזה מן 'תסביך אדיפלי' זה יושב. אם רק הייתה לי היכולת ובטחון לצפצף כמו שצריך על רגשות ודעות של אחרים :/ הבעיה שצריך להסתדר איתם! וגם קשה לי לסבול מחשבה שמישהו עויין אותי או חושב עליי משהו שלילי. שבסתר בטח הרי רוצה לפגוע בי או שאני אמות, אעלם, לסרס אותי... לא בא לי לסרס את עצמי יותר.. מחפשת לאן נעלמה לי היצירתיות. אני לא חושבת שהיא נעלמה אלא נקברה תחת הררי חרדות 'לתפוס מקום' בעולם תחרותי שבוא נודה שמתחת לכל החיוכים מלא בעוינות וחוסר פרגון. וזה מעצבן אותי ומעציב.

כתבתי כך כי המעשים שנראים לנו דווקא טיפשיים או שמישהו אחר יחשוב עלינו שאנו טיפשים או "לא בסדר" דווקא הם יכולים להתפרש כאמיצים...ראי דוגמא מאנשים שהעזו, שהיה להם אומץ, הם האנשים שהצליחו.....אם אין אומץ לנסות בכלל אז איך נצליח או איך נדע אם לא ננסה? צריך לנסות אין ברירה, זה תוקע אותנו.. הפחד.......אני אומרת זאת גם לעצמי כמובן :) נראה לי שמרוב שאת חושבת "עליה", על הטיפול הכושל אין לך זמן לחשוב על עצמך וחבל...

מהניסיונות הנואשים לתקן את התריס. אווף. אני יודעת שהתגובות שלי לפעמים ממש מוגזמות. המחשב נייד שלי עשה הרבה בעיות, והייתי קרובה לזרוק אותו על הרצפה. עכשיו הוא בסדר. אני לא באמת רוצה להתנהג ככה, אבל מרגישה שלפעמים אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. אודי, אתה יודע מה מפחיד אותי? אחותי היא ממש היסטרית וכשאני לידה אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות הזו ובוכה ממנה לא פעם, מה שעצוב לי בכל הסיפור שלפעמים גם אני ככה. וזה גורם לי להבין שאני ממש לא רוצה להיות כך. רוב הפעמים ההתנהגויות האלו קורות לי כשאני לבד. מה עושים? אתה בטח תגיד בשביל זה יש את הטיפול... אבל... וחייכת אותי אתמול עם התגובה לגבי זה שמקווה שאצליח לגלול כדי לראות את תגובתך... שבת שלום!

אולי זה גם קשור לתריס ואולי לא. בכ"א כואב לי. כואב לי הצוואר והגב, והידיים. מקווה שיעבור מהר.

אני יודעת שלפעמים אני בונה לעצמי סרטים סביב אירוע קטן ושולי.ואני גם מבינה תוך כדי שיכול להיות שאני גורמת לאחרים דחייה ממני ומאיסה בי. ככה זה גם בטיפול שלי.... כתבת שאתה משער שזה יתוקן וצדקת. טכנית זה תוקן. אבל אני צריכה עוד משהו. לא בטוחה מה. אולי איזה סימן שבכל זאת .טותי אתה כבר מכיר.. אפילו סתם מילים טובות מנחמות ונעימות....... תודה. ו

הי אודי, מה שלומך? ההודעה שלי נותרה יתומה.. שירן

הי. רע לי ממש.. יש לי תחושה מוזרה, שאיני יודעת לתאר. פחד? או שזה יאוש? לא יודעת מה, וזה רק מלחיץ אותי. מרגישה שלעולם לא יהיה אחרת.. כאילו שיש איזה מין חוק עליון כזה שככה הם הדברים. הכל נהיה גרוע יותר. ממש רע לי.. וזה לא פסימיות, אלא מציאותיות. אני מכירה כבר את חיי.. יודעת איך הם מתנהלים. גם בטיפול.. לא יודעת מה קרה פתאום. הכל נהיה יותר קשה. קשה לי להיות שם, זה בלתי אפשרי. אולי התפתחה אצלי אובססיביות לטיפול? כל כך זקוקה לה.. ומצד שני לא מסוגלת להאמין. אני יכולה לחזור מטיפול בהרגשה רעה יותר מאיך שהגעתי, עם מחנק ובאפיסת כוחות. מה קורה לי? אני משתגעת? זה נורמלי?? אני מפחדת! כבר שמעתי שאם הטיפול יוצר כאלה רגשות עוצמתיים זה אולי סימן לאיזשהי תזוזה ושצריך להשאר, אולם נראה לי שזה עובר כל גבול.. אולי זה כבר לא נורמלי? אני מרגישה מוזר.. ולא מוזר טוב. נראה לי שאני באמת משתגעת.. אין לי כוח כבר. ושלחתי תגובה לבמבי למטה בהודעה שלי, היא לא הגיעה? תודה

לגבי הטיפול, נראה לי שמה שקורה בטיפול שלך הוא בסדר. נכון שזה קשה להרגיש ככה. אבל זה מה שקורה לך עכשיו וזה בסדר. אל תעזבי, תישארי ותמשיכי. לאט לאט מקווה שתצליחי לראות התקדמות והקלה. בהצלחה!

כן.. זה 'נורמלי' מבחינת העובדה שטיפול יכול לעורר כאלה תחושות בכאלה עוצמות. תהיי חזקה ו'תשרדי' את זה. אני אישית ברחתי באמצע כי חויתי אימה וזעם שבכלל לא הסבירו לי מלכתחילה מה זה תהליך טיפולי כמו שצריך , לפחות יש לך את המודעות והמקום הזה להעזר גם. עוד יבואו ימים טובים יותר... אני באמת מאמינה בזה.

זאת תקופה והיא תחלוף...נכון שכרגע זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל זה חולף...פעם כתבתי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה..היום אני חושבת שטוב לי איתה ואולי בעתיד יהיה טוב גם בלעדיה :) (כמה תובנות ביום אחד...גאה בעצמי :)) הטיפול גובה מאיתנו מחיר, אין ספק אבל זה סימן שהוא עובד...

אוף.. כתבתי הודעה ונראה לי שלא נשלחה.. אז אני כותבת שוב. לא יודעת איך זה יכול להיות נורמלי.. מה הדבר הזה ללכת לטיפול ולהרגיש יותר רע. זה כאילו שאין לי חיים בלי הטיפול - זה לא נשמע נורמלי כל כך (וזה די ככה למען האמת). גם די בטוחה שלא יהיה טוב לעולם. אולי תהיה רגיעה קלה, אבל אחריה אחזור להרגיש אותו דבר. אם אני כלום, אני כלום וככה זה. בכל מקרה, ממש תודה..

היי לכולם. אני פה פעם ראשונה רוצה להתיעץ יש בעבודה שלי אישה ר בת 60 אגרסיבית ואימפולסיבית צועקת ומוציאה מהפה מה שעולה לה באותו רגע אני נורא סובלת מכך שאין לי מושג איך לא להכנס לאימות בכל דרך שהיא. בטוב. ברע. בלשתוק בלהחזיר. יש לציין ששתי הבנות שעובדות איתנו כן מצליחות להסתדר איתה. דבר נוסף בכללי נראה לי שיש לי קושי באסרטיביות תקשורת חברתית. ותמיד אני יוצאת המושפלת והבזויה. אשמח לתגובה בהקדם. כי אין לי מושג איך אנו נירדמת היום. תודה

ניסיתי שוב לסדר את התריס. ומרוב ניסיונות הצלחתי לפצוע את עצמי. לא הצלחתי. תליתי שמיכה על החלון. ולמה אני בוכה לעזאזל? סה"כ חלון דפוק...אוף

היא כתבה לי משהו שיהיה לי לסוף שבוע שבו יותר קשה לי ואני צריכה אותה. היא ציירה לי פרח בסוף הדברים שהיא כתבה. שמחתי לראות את זה. היא הביאה לי בתוך מעטפה מקושטת. הרגיש לי אולי קצת כמו ילדה קטנה, אבל לא נורא. אני שמחה שהיא כתבה לי ושיש לי משהו ממנה שהוא שלי עכשיו. עכשיו, רגע לפני שאני שולחת אני רואה שבכל שורה כתבתי "לי".. קצת מוזר אולי...

לפעמים אני לא שולטת בעצמי. התריס בחדר שלי דפוק. זה תריס שגוללים. והוא נתקע כל הזמן. החליפו לי אותו וסידרו אותו הרבה פעמים. היום הוא נתקע שוב והפעם למעלה עד הסוף. וניסיתי לסדר והתעצבנתי, וצעקתי, וקיללתי ובסוף בכיתי. ובכלל רציתי להיכנס לכתוב משהו טוב. ועכשיו אני צריכה לכתוב קודם את זו. מישהי נכנסה באמצע לדירה ושמעה אותי. אם הייתי יודעת לא הייתי מתנהגת כך אב לא הצלחתי להירגע. עכשיו קצת יותר טוב, כי עברו כמה שעות. אבל עוד מעט כשהיא תלך אנסה לסדר שוב. בתקווה שאצליח. בכל מקרה האיש שמתקן כאן דברים אמר שאולי יגיע בראשון.

אודי תמיד מול התנהגות של אנשים שיכולה להיות קצת עוקצנית או בהומור מסויים שקצת 'יורד'/'מסטלבט' עליך.. אבל גם שהם בפעמים אחרות מתייחסים בסדר ונחמדים. לפעמים אני לא יודעת איפה להציב את הגבול בין לגלות רוח טובה וקלילות ולא לעשות עניין לבין להתקומם שזה מן יחס מעצבן ולא מכבד, לא נעים לי ושאני לא מוכנה לקבל את זה. אבל אז יש מצב שזה יהרוס את הקשר כולו לא? הרבה פעמים אני שמה לב שקשה לי לכעוס ולהציב גבולות לדברים שלא נראים לי מחשש לאבד איזו לבביות בקשר. שהוא יהפוך עכור מתוח מנוכר.. אולי זה קשור ליכולת לאסרטיביות? אבל גם זה מקום של חוסר שליטה כי אי אפשר לנבא איך האחר יגיב להערות כאלה. בדימיון שלי התגובה עשויה להיות שופטת "איזה כבדה זאתי/ אישה קטנונית'... אבל אולי זה באמת המבחן לאדם שמכבד אותך? מי שבאמת מכבד יקח בחשבון ויקשיב כי לא יהיה לו אינטרס שתרגיש לא נעים. מיחס/התנהגות שלו. לא ככה?

אני יותר מידי. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי לסתום את הפה, יפעל כדי שאפסיק להיות. נחמה עקומה, לא לפגוע בעצמי אז לבקש ממישהו אחר שיעשה את זה. שמעתי איפשהו רעיון של אנשים שהמודעות באה כמה מילישניות אחרי הפעולה במוח. שהמוח מייצר אותה לאחר מכן, ומסיט את החוויה של המודעות אחורה בזמן. מרגישה הפוך (אולי זה לא הפוך?), שיש כאב ואני מחפשת איזו פעולה שתסביר אותו. שתסתנכרן איתו כך שאפשר יהיה לחשוב שבגללה כואב לי, שזה לא שהכאב היה שם מלכתחילה. שוב יותר מידי. אולי מנסה לגרום לכם להשתיק אותי כבר... נעמה.

אין איך לנסח את זה בלי שזה יהיה משפט שהחלק החושב בי יפסול. אבל אני צריכה שיפגעו בי. מגיע לי לכאוב, ואני לא עושה עבודה מספיק טובה בעצמי. פעם הגוף שלי עמד ביותר, ועכשיו פתאום גם התעללות רכה מצידי הוציאה אותו ואותי מהכלים. התרגל לחיים היפים ומהר מאוד מחה על היחס העוין. ואני נכנעתי לדרישות (והחלק החושב - זה נקרא לשמור על עצמך. לאכול כדי לא להתעלף זה חיובי, כנראה). אז שמישהו אחר יקח את התפקיד הזה ממני. בא לי להגיד שמי שאוהב אותי, שיפגע בי. שלא אצטרך בעצמי יותר. גופנית, ריגשית, הכל הולך. לא יודעת אם לפגוע כדי שייכאב, לפגוע כדי להצדיק את זה שכבר כואב, לפגוע כי כאב. זה רצון במישור בלי זמנים. (אני במקום שכל כך רע שאני לבד בו. על הסף בין היכולת לעצור את עצמי לאובדן שלה ושלי.) נעמה.

מרגישה שמחפשת פה מחדש את המקום שלי... מילא זה שלקחו לי את השם- זה באמת קורה ולא נורא. אבל ניסיתי להסביר את הקושי שלי עם זה שאתה לא שמת לב... וכשכתבתי לך ענית בכזו טכניות- קרה. אמרת לה. מה את עוד רוצה?? מצחיק. כי תמיד אני מגכחת בליבי על אלו שמצפות מהמקום כאן שיהיהאמיתי, אן ללפחות תואם מציאות איכשהו. והיום? אני פה. וזה לא מצחיק אותי בכלל. ... סליחה אם אני מגזימה ואני מקווה שאני לא מובילה אותי למקומות מטופשים...

הי רוני, איני יודעת אם זה משנה, אבל אישית, יכולתי לנחש שמדובר אולי במישהי אחרת. עם זאת, אני גם זוכרת את הרגישות הגדולה ושצריך להיזהר. עידן הסמרטפונים והטאבלטים קלקל קצת את החובה להירשם, אבל גם קודם אפשר היה לעקוף את ההרשמה דרך הגישה מהאתרים של וואלה שבוטלו בסוף. ועוד משהו - פעם חשבתי שהמנהלים יכולים לראות את המייל שמוסיף כל אחד וכך לזהות יותר רק מהצד שלהם, אבל כנראה שזה לא כל כך נכון. בכל מקרה - את נוגעת באופן מאד נקודתי ומיוחד, משהו שמאד אופייני רק לך פה. מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להבין מאד עד כמה זה מערער ומחריד כשלא מזהים, כשאת נמהלת ונמוגה אי שם במרחבים ללא הגדרה. אבל, היי, הבהלה הוציאה ממך יותר מילים :-) סוריקטה

רוני הי, אם לא מתאים,תתעלמי מתגובתי.. גם אני ראיתי את ההודעה של רוני השניה ותהיתי בליבי אם זו את, הסגנון היה שונה מסגנונך.. וכשאודי ענה,תיארתי לעצמי שזו רוני אחרת,כיוון שאודי ענה בפתיח רוני שלום,כפי שעונה לכל השואלים המזדמנים.. לנו הרי אודי עונה בפתיח רוני הי, במבי הי וכו'.. מאוד הבנתי את התגובה שלך.. אני מנסה לדמות מה הייתי מרגישה אם הייתי קוראת הודעה שכתבה במבי אחרת.. הייתי מרגישה שהרצפה נגמרה לי לגמרי.. ייתכן שגם הייתי שואלת את עצמי, אם אני זו אני,ואולי אני זו היא (???) .. מבינה ? איזה בלגן נוראי במשהו מאוד מאוד בסיסי.. אבל ייתכן שמעז יצא מתוק.. אני ערה להודעות שלך מאז האירוע..ובאמת הן שונות.. סוף סוף ההודעות ארוכות יותר.. תופסות יותר נפח,מקום.. ורוצה לברך אותך : מברוק !!! במבי.

תודה יקרות!!! גם אני שמתי לב להמון המילים שיצאו ממני. . שתיכן הבנתן ואמרתם אותי כל כך מדויק! המון תודה והערכה.

אודי, אין בי רצון או צורך לקבל מהטפל שלי חיבוק. אין בי רצון להביא לו מתנות או לכתוב לו ברכות. אני לא כועסת עליו. לא תוקפנית. לא מאוהבת. לא עשיתי לו אידיאליזציה. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא או אימא שלי. מה זה אומר? משהו לא בסדר אצלי????? לא בסדר בטיפול????? אני כן מחבבת אותו מאוד ויודעת שאכפת לו. באמת באמת אכפת לו. איפה כל העוצמות? אני קוראת את אשר כותבות האחרות ולא ממש מבינה.... נטע.

היי נטע, לא יודעת מה זה אומר, גם מבלבל אותי מידי לחשוב על זה כרגע. סתם לומר שמזדהה איתך. אני אוהבת את המטפלת שלי (וגם אני התחלתי בחיבה ולקח לזה זמן), יודעת שהיא שם בשבילי וכו', ועדיין לא מצליחה לייחס את כל העוצמות האלו. לא יודעת אם זה מקולקל או לא. פעם היא פישלה ולא לקחתי את זה קשה. היא התנצלה ואמרתי לה שבאמת שזה בסדר ולא ציפיתי ממנה למה שזה לא היה. היא אמרה שעצוב לה לשמוע שלא ציפיתי, שזה התפקיד שלה והייתה רוצה שכן אוכל לסמוך ולצפות... כנראה שזה יכול לבוא ממקום בריא וממקום לא בריא, וחשוב לנסות להבין מאיפה זה בא. לא יודעת מה אני אומרת, סתם שתדעי שזו לא רק את. נעמה.

גרמת לי להרגיש לא בנוח עם ההודעה שלי

אולי אני מרגישה ככה כי למטפלת שלי לא איכפת ממני בניגוד למטפל שלך! אם הייתי מרגישה מכל הלב רצויה במקום הזה סביר להניח שלא הייתי מתאמצת ללקנות לעצמי את המקום דרך מתנות וכן . בכל מקרה סליחה על ההודעה הקודמת , אני דיי שבורה

הייתי שמחה להיות במקום שלך. אני לא חושבת שנכון לי, להיות איפה שאני עם כל ההזדקקות האינסופית אליה. מקווה שעם הזמן זה ישתנה כי אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחיות כך לאורך זמן.

קודם כל באמת באמת מצטערת שגרמתי לך להרגיש שלא בנוח. ההודעה שלי באה דווקא ממקום שהרגשתי שאולי משהו חסר / לקוי בטיפול שלי, ושוב סליחה. נטע.

מה שלומך? אז ככה, בהמשך להודעה הקודמת שלי, חשבתי על התגובה שלך ואני בהחלט מסכימה איתך. יש אפשרות נוספת (בכל פעם שהיא עלתה בדעתי שללתי אותה על הסף) והיא מגורים במעונות משותפים בעיר שלי. כך המעבר יהיה פחות מלחיץ וגם אני אעמוד בתשלומים ללא חשש, מה שיצמצם את גורם הדחק(שזה היה הטריגר בפעם הקודמת). זה לא קצת תמוה ומוזר שאני מעדיפה לגור במעונות מאשר בבית הפרטי שלי? אשמח לתגובה, שירן

היי אודי, המטפלת שלי אמרה לי בסוף הפגישה בלי שום קשר לכלום שהיא לא רוצה שאני אביא לה יותר מתנות , ברכות ועוד.. אני התעצבנתי ממש ואמרתי לה שאין בעיה שהיא לא תקבל יותר ממני כלום בחיים וסוג של העפתי לכיוונה את כרטיס האשראי שלי והיא התעצבנה עלי ואמרה לי שהיא לא מקבלת את ההתנהגות הזאת בטיפול.. והיא צודקת אני לא הייתי בסדר... אבל היא ממש הרסה אותי.. מרגישה שהיא לא רוצה אותי בטיפול... אוף הטיפול מוציא ממני ככ הרבה רגשות קיצוניים שאני לא יודעת מה לעשות... אני לא הצלחתי ללמוד למבחן גם בגלל זה.. וזה עוד מועד ב:/ בנוסף להכל היא אמרה לי שבחיים לא יהיה חיבוק בטיפול( היא העלתה את הנושא לבד) ואז שאלתי אם גם בפגישה האחרונה לא יהיה אז היא אמרה שאולי ואז אמרה שלא בטוח... אני שונאת אותה! וגם אוהבת אותה! איזה מעצבן זה... אם הטיפול מעורר ככ הרבה רגשות קשים זה אומר שהוא כבר לא יכול להועיל? מרגישה שיש לה כוח עצום עליי והיא יכולה לקבוע איך השבוע שלי ייראה.. אני ממש ממש סובלת.. כדאי אולי לעזוב?

... אם הטיפול מעורר כל-כך הרבה רגשות קשים, זה, כנראה, סימן שיש על מה לעבוד. בתוך אותו טיפול... הי מאי, את יכולה להציע לעצמך עכשיו כמה נקודות למחשבות טיפוליות: למשל, לחשוב מדוע את מביאה לה מתנות וברכות, מה מן העומק דוחף ומניע אותך לעשות כן. רגשות אשמה? צורך לפצות? אולי דבר-מה מתוך אלה מזכיר קשרי עבר שלך? האם יש במעשה משהו שדווקא מרחיק ודוחה בקשר, כך שבפועל הוא פחות מקרב בינכן? האם הוא נועד להסתיר משהו חבוי ולא מדובר? האם הפעולה באה במקום משהו אחר שאת נמנעת מפניו? אלה כמה דוגמאות. עדיף לדבר על כך בשיחות שלכן. בדר"כ ההמלצה היא לדבר לפני הביצוע ולהבין מקורות, ואחר-כך לחשוב אם באמת לעשות מעשה. ונסי לדבר על הכעס שלך, על תחושת העלבון והדחייה, על המחשבה לעזוב, וגם על אהבתך, תחושת הקירבה, על הרגשות המעורבים וכו'. בשביל זה היא שם. לדבר יותר ולהתנהג פחות, זה הרעיון הכללי - פחות להביא מתנות ופחות לזרוק כרטיסים ופחות לעזוב באמת ת'טיפול, אבל אפשר לומר שיש לך דחף גדול להתנהג בצורה מסוימת. פה יש כבר איזה עידון וויסות. ולנושא החיבוקים - אצלי לא היה חיבוק גם בפגישה האחרונה של הטיפול, וכן, לפעמים בא לי בלב לומר לו "היי, תביא חיבוק" ולפרוש זרועות. אבל ונראה לי שגם אחרי שנים טיפוליות היה זה עשוי להוציא אותי משיווי משקל. עניין עדין עדין ונפיץ. אז כנראה, שמבחינתי עדיפות מילים מחבקות או מחזקות. ויש בכוחן של מילים. סוריקטה

למה מפחיד להצליח????? למה מפחיד????? למה יש לנו רצון להיות קטנות ומסכנות????? הייתי היום בדיון בכנסת ונתתי פייט. שתי חברות כנסת הבטיחו לי שזה עובר ישירות לשר הרווחה כבר מחר בבוקר. בנוסף ארגון מכובד מאוד לקח את הייצוג המשפטי שלי . האופק צלול מאי פעם..... הפסיכולוג שלי אמר שאם אני אפול הוא יהיה שם כדי לאסוף אותי זה מפחיד אותי שהוא נוגע בי שהוא קרוב אלי,.......... שככל שאני מתקרבת אליו אני מרגישה כמו חרק בתוך קורי עכביש ..... )¤ךבגגולכשוע

בסדרת ההודעות תחת הכותרת זקוקה לעזרה ביקשתי את עצתך. עניתי לשאלתך. ואיני יודעת אם לא ראית או לא ענית. תוכל? מילי

באמת עמוס פה. אבל אפשר רק לשאול שאלה? או אולי לבקש הסבר... אני בטיפול כשנתיים ואני רואה שינויים, אני גם רואה שעם ההתקדמות (האיטית בגלל הקושי לתת אמון) של הקשר אני מרגישה יותר את הכאב ואת הצורך הגדול הזה, שכנראה באמת לא יתמלא לעולם... ואני שואלת את עצמי מה בטיפול יכול\אמור לעזור לי, האם הטיפול יכול לספק משהו מהצרכים האלו שלא מולאו או שהמטרה שלו שאני אהיה מודעת יותר לבור העמוק הזה שקיים אצלי וכיצד הוא משפיע עלי וכך אולי אתמודד איתו יותר טוב??? אשמח לתשובה, תודה! זה קשה מאוד להיות בטיפול, לפעמים זה כואב ככ, ממש פיזית...

מזדהה מאוד עם השורה האחרונה שלך במיוחד.

היי אודי. קיים אצלי קושי להרים את עצמי לפעול. יש מן חוויה של כבדות ותמיד חשה שעליי לנהל מאבק כדי להתרומם ולפעול כבר. ההיפץ מנמרצות, מחריצות. למשל לקום בבוקר מהמיטה ולהתחיל להתפנות למשימות היום (כאלה שאין להן מסגרת מחייבת-שזה משהו שיותר דוחק בי להזיז את עצמי-למשל הצורך/חובה ללכת לעבודה) הכבדות היא בעיקר מתי שזה תלוי בי, אני אמורה להיות המניע הפנימי של עצמי. אגב בטיפול האנליטי כאשר ביקשתי תוספת זמן ונזקקתי שהיא תענה לי בחיוב הסירוב שלה לבוא לקראתי כפי שקיוויתי (היא ניסתה להציע פשרה ו'התמקחנו' מה הפשרה תהיה). אני זוכרת שהייתי זקוקה לתחושת שליטה, ולחוות תקווה שהעולם בה לקראתי והיא הסבה לי את ההיפך הגמור בחוויה, שאין לי שליטה , שתקווה פנימית לא משנה כמה חזקה אין לה השפעה על הנכונות שלה כגורם חיצוני להענות לי ואז נחרבה תחושת התקווה וגם דמותה כ'אובייקט' טוב. ומה שהיה מוחשי לי כ"כ, למרות שזה נוגד את ההגיון , זה שהייתי צריכה שהיא תתאמץ, שתסכים. זוכרת גם שאמרתי לה 'תתאמצי בשבילי'. הרגשתי שאיבדתי יכולת להגיע למפגשים. ממש כאילו יש כח פנימי שלא מאפשר לי. מחסום. אולי אפשר להגיד שזה הכל 'מתוך אגו' אבל העובדה הייתה שבאמת הרגשתי שאי אפשר וסבלתי המון. אולי זה קשור? הרי להרים את עצמי לפעול פעולות אמור להיות קשור למוטיבציה פנימית של בן אדם. זה כביכול אמור להיות בשליטה מלאה שלי. אבל זה ממש קשה. אפילו כשמגדירה לי משימות, יש קושי וחוסר חשק וממש כבדות. מן כח משיכה כזה ... האם יש דרך לטפל בזה?? נראה לי גם קשור לעניין של 'אחריות על הרצון'. כי קשה לי להגדיר רצון באופן שהוא באמת מוטען במוטיבציה כמו שצריך ועקבית!. קשה לפעול ממש. בלי להמתין שעות בשכיבה חסרת מעש עד שמתרוממת. וזה משהו שמפריע לי. איך מטפלים? איך נפטרים מזה? רק שתדע לך אודי שלמה כעסתי ושנאתי את המטפלים כ"כ? הרגשתי שאם היא הייתה עושה את המאמץ הסמלי ההוא זה היה מאפשר לי להפנים יכולת למאמץ משל עצמי. זה היה משמח וממריץ אותי. ככה זה הרגיש. היום כ"כ ברור לי בעקבות 'משבר טיפולי' שזה תלוי רק בי (וגם הגיוני) הרי רק אני שולטת בו בגוף שלי כדי להתרומם ולהניע את עצמי לבצע דברים, כך גם אני אמורה לשלוט בהגדרת הרצון שלי שלשמו פועלים, לא?. אז איך מעיפים את הכבדות ומכניסים נמרצות?? או שלעד זה יהיה תלוי בלעשות בשביל משהו מחוצה לי, אובייקט חיצוני, מסגרת חיצונית, כדי שיקל עלי לנוע, שיתבע ממני לגלות מוטיבציה? אני רוצה שתהיה לי מוטיבציה מבפנים לעשות למען עצמי, לא להתעצל. יש לך רעיון איך מטפלים בזה? (או שמה שאנשי מקצוע פה יודעים לעשות זה לספר לי כמה שהם בעצמם 'עבדו קשה'. זה בטח שלא עוזר לי!) . איך מטפל/טיפול יכול לעזור לי להיות מסוגלת לעזור לי בעצמי בנוגע לענייני התרוממות לפעולה והנעה? איך יעזור לי להפוך לכח המניע של עצמי, מבפנים? ואגב האם תכונה זו גם כן מושפעת מטיב הטיפול שזוכה התינוק/ילד מהוריו או שזה משהו גנטי? תודה.

מימה, הי, דעי, ראשית, שאני מזדהה רבות אם רגשות שאת מתארת. דבר קטן לומר - גם לי היו בטיפול פנטזיות על תזוזות 'קטנות' מכיוונו של המטפל. שהן יניעו אותי. בדיעבד אני יודעת שהוא בא לקראתי, רק שפעמים רבות היה קשה לי לראות והייתי מעין כפויית טובה. בכל מקרה, בפועל ראינו שהרבה מהפנטזיות שלי הן די בולשיט ולא מחזיקות מים. היו לי המון משפטים כאלה ש'לו רק היית עושה משהו ספציפי בעיתוי מדויק אז זה מה שהיה מרגיש לי כוח וחיים'. והתחושות היו מאד חזקות ובטוחות. המחשבות הללו, כנראה, איתי גם היום, אולי אפילו כגורם מאד מעכב. על כל פנים, שוב, המציאות הראתה שהעניין מורכב יותר. לו היה זה פשוט... לעתים הכבדות אצלי נובעת כתוצאה ממלחמות פנימיות שיש להן כוח לגזול המוני אנרגיות, משהו שהוא מעין ערבוב פנימי בין האמא הפנימית לביני. כנראה שהמפתח הוא הנפרדות. סוריקטה

אודי, בבקשה אל תשאיר הודעות אדומות (כמו את ההודעה של מימה). אם אתה מרגיש שאין לך כיצד להתייחס, פשוט תכתוב: "קראתי, אודי." בסדר? זו לא חוצפה שאני מבקשת? אתה יודע אודי, כשאני רואה הודעות יתומות, זה משחזר לי את הפגיעה: אימא שותקת כי חושבת שלא יכולה לעזור..... אימא "רואה" (כמו שאתה רואה) אבל שותקת....

גם לי קשה לראות אותן, במיוחד אם הן שלי (: (אבל לא רק).

אני מרגישה שאני זקוקה לך, רוצה שתשבי ליידי ותגידי לי מילים רכות......

..אני יושבת לידך..מתוקה...את מניחה את הראש עלי..מרפה.. הכל בסדר..את מרגישה את קרני השמש שמלטפות אותך בחום..מרגיעות,עוטפות..לוחשות באהבה: איתהילה מתוקה,ילדה אמיצה..אנחנו מחזקות אותך..לא נעזבך לעולם.. איתך-במבי.

שלום רב אני פונה אליכם בעניין הבת שלי בת 7.8 בכיתה ב, היא ילדה חכמה טובה מאוד בבית ספר יש לה חברות ובדרך כלל היא ילדה שמחה , היא קצת חסרת בטחון אולי בשל קשיים מוטוריים מאוד פשוטים, שאיננן משפיעים על הישיגיה בבית ספר אלא יותר בהפגנת יכולות .... והיא למדה להתמודד עם זה לפני כחודשיים נפטרה קרובת משפחה קצת רחוקה ,אך היא הכירה אותה ממחלת סרטן, והיא אז שאלה אותי ואני ניסיתי להסביאר לה כמובן מבלי להפחיד מהמחלה או מהמוות בכלל ויחסתי את המוות לזה שהאישה לא נענתה ולא קיבלה את התרופות כמו שהרופא ביקש, הבת שלי הבינ והמשיכה להתנהג כרגיל. לפני שבוע חברה שלה הזכירה מולה אצלי בבית שהצמיד מגומי שהם מכינות במשחק, יכול לסרטן במידה והם יוצאים לשמש, הרגשתי שהיא נבהלה וניסיתי להסביר להן את הדברים בפרוופורציה , אבל מה שקרה שמאז הבת שלי פונה אליי כמה פעמים ביום בשאלות כמו: מה קורה אם אני נוגעת בחפץ הזה (כל מיני חפצים בבית) ?? או שפשוט ממשתפת אותי במה שנגעה לדעתי כדי להיפטר מהדאגה , המחשבה שאצלה בראש או אולי כי שאשתתף באחריות. כלומר היא עשתה הכללה מצמיד הגומי לכל הדברים מצידה ... המצב הזה משגע אותי ואני מפחדת שהיא מפתחת אובססיה מסוימת, אני ובעלי מנסים להסביר לה שוב ושוב שהיא תמשיך להיות בריאה, ושסרטן לא נגרם מנגיעה בדברים? וכשהיא שאלה ממה הוא נגרם הסברתי לה שהרופאים חוקרים את זה ושאם אנחנו אוכלים בריא ושומרים על אורח חים בריא אז לא נחלה ...האם זה OCD?האם פחדים כאלה מאפיינם את הגיל שלה? ואיך אוכל לעזור לה להיפטר מהשיבה הזאת ומהצורך לשתף אותי" דרך אגב היא שואלת בלחישה וכנראה יודעת שהשאלות שלה לא ראליות. אנא עזרו לי בהקדם

שלום, יש לי שאלה בקשר לפסימיות. רציתי לדעת מה היא בעצם פסימיות, אם זאת השקפה לא נכונה על העולם ומתי פסימיות גובלת עם ראליות ? לפי מה שהבנתי, עשו מחקר וגילו שהאנשים שצורכים פרוזק הם אנשים שיותר מחוברים למציאות, ורואים את המציאות בצורה יותר מדויקת, ובכלל פסימיסטיות זה ראליסטיות. ועוד שאלה אחת, האם פסימיסטיות קשורה ליצר הישרדות חזק? תודה ...

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון ;)))))))) אמרה האופטימית חסרת התקנה הילה

איך אפשר להתרכז במחשבות אופטימיות? כי מחשבות פסימיות צצות בלי סוף איך אפשר למנוע אותם? מדיטציה וכאלה ?

מה דעתך על שיתוף של אדם קרוב אליי? כך באמת יהיה לה יותר קל, היא תוכל להפטר ממני יותר מהר.....אוףףףףףף אבל מה זה אומר לגביי? ובכלל שאלתי אם יש כאלה ששיתפו אתה רציתי שיענו לי פה אבל פה לא שיתפו קרובים, רואה???? אף אחד לא משתף זה לא משהו של מה בכך.......אוףףףףףף ולכן גם שואלת אם אתה מכיר מישהו ששיתף ויצא מזה טוב???????? אוףףףףףףףףףףף איך אדע מה מתאים לי????? יש בכך סיכון....

היה מאוד מאכזב.... אנשים התקשו להכיל והתעלמו.

ממש עצוב שלא יכלו להכיל אותך...כנראה צריך לחשוב היטב את מי לשתף :( עצוב לי

מיכל, אולי כאן מתנקזים אלה שלא משתפים אחרים. ואולי דווקא מרוב שזה יכול להקל ולהיטיב, גם מי שלא מצליחה בחיים האמיתיים מחפשת את זה, את השיתוף, גם אם מבעד למסך. לא יודעת אם זה מה שאני מרגישה או חושבת, זה מבלבל, לשתף או לא. אבל זה משהו לחשוב עליו, לפחות... מרגש להסתכל עלייך כאן. נעמה.

יכול להיות שכאן זה מקום השיתוף היחיד שלא מביט בך בעיניים, לא מכירים אותך באמת, רק בשמך האנונימי....להתכסות בחסות האנונימיות, כרגע מתאים לי...כיסוי נעים כזה.........אוף עצוב לי הערב.....מרגש? להסתכל עליי???? תודה, אני משערת...

שההתלבטות במקומה....... תסמכי על עצמך, תסמכי עליה, זה קורה כשהדרך מתמשכת...... הילה

מה שלומך? מקווה שבסדר. חזרתי לגור עם ההורים לאחר ההתקף הפסיכוטי ואני מרגישה שזה עושה לי לא טוב. אני מתקיימת מקצבת נכות וחוסכת כדי לעבור לגור לבד בסופו של דבר. למדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות עד ההתקף ועכשיו אני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. אודי, אתה חושב שזה אפשרי לגור לבד וללמוד תוך כדי? מפחדת שהשילוב הזה יכשל שוב ויגרור אותי בפעם השנייה לפסיכוזה. שווה לנסות? שירן

לטובה. אודי, הלב שלי לומד להרגיש מחדש. להתייצב מול החיים מחדש. לאהוב מחדש. אני מגלה שאני מסוגלת לאהוב, אודי מיומנות בצורת ניצן אבל הגרעין קיים. כל המרירות ההיא, השחור המר הכועס הכואב מתחיל לפנות מקום לדברים חדשים. צריך רק קצת אומץ-להתמסר להרגיש להאמין שאהיה מסוגלת להכיל. לסמוך עליי. לסמוך גם על משהו לא מוגדר מעבר, בלי שזה יסתור-להיפך. משהו בי משתנה.

אודי, אני מפחדת!!! מפחדת להבלע בקשר הטיפולי. בכל פעם שאני מרגישה שאנחנו "נוגעים" ומתקרבים, אני "חוטפת רגליים קרות" ורוצה להרחיק אותו. רוצה לברוח. יש לי מחשבות קטסטרופליות. זה ברור לי שהקשר הזה יסתיים באסון. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות סוף טוב. נטע.

אבל את יודעת שחשוב להמשיך נכון? גם אני הייתי שם.... למדתי לדבר על כל החששות האלה ולא לברוח ממנה...(גם כשנראה שהיא רוצה להפטר ממני :) ) , הכל עניין של אמון וזה לוקח המון זמן וסבלנות וניסיונות....

ואיני יודעת מהו... נראה לי שגם המחשב שלי מזדהה - הוא שווק חיים ונשלח להצלה. על כל פנים, אודי, רציתי לומר לך בחזרה - תבורכו אתה ועמיתך אנשי המקצוע. ועל אף שאיני נמצאת במקום גבוה במיוחד, זה הרבה יותר ממה שהיה פעם. עבודה משותפת. שיעבור כבר המשבר, סוריקטה

סוריקטה,אחותי שלי.. אולי זה יעזור קצת להדליק... http://www.youtube.com/watch?v=XBvwi9c9zp0 ..ויש בי צורך,ורוצה לחזק ולומר גם כן: תבורכו אתה ועמיתיך אנשי המקצוע.. שלך-במבי.

אפשר להישען על הענף שלך במבי? http://www.youtube.com/watch?v=QqvUz0HrNKY אין לי הרבה מילים, סוריקטה. אבל לו יש הרבה מילים חכמות, תמיד... נעמה.

היי דירבלק אם ההודעה הזאת לא תישלח!!!!!! במבי וסורקיטה????? מה שלומכן????? תמיד מרגש ונוגע שאתן כאן אז הוספתי גבעול הילה

...ההודעה שלך נגעה לי עמוק בלב.. :) ..מתוקה :) ואת יודעת הילה ? אני קוראת את הודעותייך ומרגישה לפעמים כאילו אני מטפסת את המסלול הסיזיפי יחד איתך.. ..חתיכת מסלול את עוברת.. באמת לא פשוט..בכלל לא.. ואני משתהה כל פעם מחדש על תעצומות הנפש שלך..ומקווה ומייחלת שתצליחי במאבקים שלך..שלא תרימי ידיים..שלא תכנעי.. לפעמים אני מדמה בעיני רוחי את שני ילדייך בעוד עשרים שנים , .מדמה שהם קוראים א המאבק העיקש שלך עליהם..איך שאת לא מוותרת ומעולם גם לא ויתרת מתוך בחירה .. רואה אותם מתרגשים.. כן הילה..מורידה בפנייך את הכובע.. שלך-במבי.

תודה אנשים טובים, עכשיו משחזר המחשב מתיקון, אוכל גם לראות את כל הודעותיכם ואת תכני הקישורים. במבי אחותי, איזה קטע חמוד ומקסים. נעמה יקרה, תודה על השיר העמוק. והילה יקרה, איזה כיף שהוספת ענף. ואודי, גם אתה חבר. לחיי הגעגוע הנוגה, שלכם, סוריקטה

חברים שלי שאני אדישה.בחודש האחרון התחלתי לשים לב שנהייתי חסרת רגישות בגלל שעברתי שברון לב ענקי וגם זה די קשור לנטישה שעברתי ע"י אבי..אני מרגישה ריקנות ושכלום לא מעניין אותי שכל יום הוא כמו היום החולף לא..אני חייבת עזרה להוציא את עצמי מהבור הזה כי לפני זה הייתי ילדה עם שמחת חיים ועכשיו כל הסובבים אותי אומרים שממש השתנתי אני לא יודעת מה לעשות! מודה מקרב לב אם תענה לי <3

היי, לכולם! אני חדשה פה, ואשמח לעצות. אני עכשיו אמורה לסיים טיפול מאילוצים ואני לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית עך זה. אני רוצה פשוט לברוח ולהתחיל אצל מישהי אחרת, אבל היא מתעקשת לדבר אתי על הסיום ומכריחה אותי והיא פשוט מעצבנת אותי שהכעס עליה הוא פשוט איום!!

אני חושבת שדווקא כן כדאי לסגור דברים ולא "לברוח" מדוע את רוצה לברוח? אולי תתחרטי על כך בעתיד וחבל....אני חושבת כדאי לא להשאיר דברים פתוחים, אם היחסים בניכן טובים חבל להרוס גשרים, זו דעתי.

אודי!!! לקחו לי את השם ואפילו לא שמת לב. אני בוכה עכשיו ונעלבת כל כך. אוףףףףףף. תגיד לה.

להניח את עצמי (על כל המשתמע) בצד, להעניק למישהו באמת ובתמים, לראות אותו מגיע לשמחה פשוטה... יש בזה נחמה גדולה כ"כ... (לעת עתה בכל אופן)

שמי שרית אם לבת 18 לומדת בחינוך מיוחד עקב מחלת סכזופרניה שחלתה לפני 4 שנים ,בתי סובלת מבעיה שכל הזמן היא לא מאמינה בעצמה ,היא כל מה שהיא עושה לא טוב לדעתה ,תחום האפיה הוא תחום מאד מפותח אצלה אבל היא לא מאמינה במה שהיא עושה ובמה שהיא מסוגלת לעשות,פעם שרפתי לה עוגה להראות לה מה זה באמת לא הצלחה ,היא עושה פרויקטים מדהימים אבל התוצאה כרוכה בתסכולים ובהתמרמרות רבה שמלווה במסע סיוטים ,ובסוף כולם מתלהבים והיא לא ,היא לא מקבלת שום טיפול בבית הספר של התמודדות ,כרגע בזמן שאני כותבת מייל זה היא נמצאת בסדנת אפייה מקצועית שהיא מאד השתוקקה להיות שילמתי במייטב כספי היא מתוסכלת היא ממורמרת ולא מצליחה לעשות כלום ,בגלל התסכול בקשתי שתרגע זה רק משפיע עלייה לרעה ,זה קורה לה הרבה פעמים מה יכולה להיות אלטרנטיבת טיפול אודה לך על ייעוץ

רע לי. מאוד.מאוד. מאוד. ואני לבד..... כ"כ לבד...... לא יודעת איך זה יגמר.....

לא קל כשדברים משתנים, כשמשתפת אותה כל כך...... היא רוצה שאשתף את הקרובים לי...אני לא רוצה, לפחות לא כרגע.....היא אמרה שכך אהיה פחות תלויה או משהו כזה....אוף.....נמאס לה ממני????? לא רוצה לרצות אותה!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף ועכשיו מתרחקת ממשפחתי ומתקרבת לחלקם והכל כל כך מסובך.......אוףףףףףףףףףףףףףף קשה לי אחרי ששיתפתי אותה בדברים כל כך אינטימים.........וקצת מצטערת ששיתפתי אותה, שאני כל כך סומכת עליה זה מפחיד אותי, מבין???????

אני מבינה בדיוק על מה את מדברת!!! גם לי המטפל הקודם הציע לשתף בכדי שאגדיל את מעגל התמיכה ואהיה פחות תלויה. גם אני נפגעתי מכך ופירשתי את זה כנסיון שלו "להפטר" ממני. פירשתי את זה כדרך להגיד לי, "את מעיקה". זה פגע מי מאוד. שיתפתי אותו. אמרתי לו שאני חושבת שהוא עשה טעות גדולה מאוד. הבחירה לשתף היא בחירה שלך בלבד. זה צריך להרגיש לך נכון ולבוא ממך. זה גם לא חייב להגיע. את יכולה להחליט שאת בוחרת לא לשתף. הדגש הוא על הבוחרת ורק את יודעת בסופו של דבר מה נכון וטוב עבורך!!! כשבוחרים בשבילך, או לוחצים עלייך, משחזרים את הפגיעה )-: נטע.

שיתפתי אותה בזה, אני תמיד משתפת בהכל, אבל האמון...יאללה מבאס!

למה אני צריכה לחפש רמזים קטנים ונחבאים? למה אני לא יכולה לקבל הוכחות גדולות ומפורשות לדבר ההפוך? כי זה מה שמגיע לי? רמזים קטנים ובקושי נראים? אז זהו, שלא! גם אם אקח את המיקרוסקופ הכי משוכלל בעולם, לא אוכל למצוא את הרמזים האלה, כי לא שהם קטנים, אלא לא קיימים. יש רק הוכחות חותכות למה שידוע. אתה יודע שאני פותחת כל הודעה שלך בחשש. אני פוחדת שאפגע.. מרגישה לא רצויה בשום מקום. כבר מרגישה אשמה שחדרתי לבועה הזאת של הפורום.. הייתם פה קבוצה כזאת של אנשים קבועים שכותבים. תמיד קראתי פה, אבל זה די מפחיד להיכנס פנימה.. שמתי לב שבזמן האחרון באמת הצטרפו עוד אנשים ויש יותר הודעות. נשמע שזה יוצר כאן עומס. לא? אולי זה דווקא מקשה על מי שהיה פה תמיד. באמת מי אני שאכנס לכאן, שאניח פה את ההודעות חסרות התכלית שלי ואפריע למהלך התקין. ואני לא מנסה לצאת עכשיו מסכנה או שתגיד לי שהכל בסדר ושמותר לי לכתוב.. (או שלא תגיד). באמת אין לי מקום בעולם, זה לא רק כאן. בכל מקרה, תודה על התשובה הקודמת. פתחתי אותה בחשש, אבל זה לא התממש. דווקא הרגשתי שאתה מתייחס אלי. אוי כמה שאני מגוחכת...

ברוכה הבאה! אני קוראת את הודעותיך הכואבות,שנוגעות.. אם מותר.. זה מרגיש לי כאילו את מנסה ,נלחמת על המקום שלך... רוצה לשתף ולומר לך שמרגיש לי שלפורום הזה, בהנחייתו של אודי, יש "רחם", מיכל אלסטי שמתרחב עוד ועוד..ויש מקום לכולם, וכל אחד מביא את עצמו איך וכמה שנכון לו.. אם נכון לך,אשמח שניתן יד ביד.. :) במבי. נ.ב ואם נכון לך.. מה המשמעות של הניק שבחרת ?

המצב עם הילדים ממשיך להיות לא פשוט, וכבר גובל בפלילים. אני עומדת על כך שהתקשורת תעשה במיילים בלבד. אני מגייסת כוחות יש מאין כשאני אומרת לעצמי כל העת שהכי חשוב לא לעשות שום צעד אימפולסיבי. מחממת מנועים לוועדה בכנסת. כתבתי תאוריה, וגם שיר. אודי, מה יותר מרשים, תאוריה או שיר?????

גילת, אני מתערבת, אולי את לא רוצה... אבל ככ כואב לי לשמוע את איך שאת מפרשת את מה שאודי ענה לך. קשה לי בגלל שאני ככ מכירה את התחושה הזו... שכאילו מי שענה לך לא באמת רוצה לשמוע אותך, לא באמת אכפת לו. ככ הרבה הסתבכתי בזה עם הפסיכולוגית שלי.. היא עונה ואני נפגעת וזה חוזר על עצמו.. אז עכשיו כשראיתי את ההתכתבות שלך עם אודי דוקא הרגשתי שהוא ענה לך ממש טוב ומזמין, אבל כנראה שכשזה מגיע אלינו הפרשנות איכשהו משתנה ותחושת הדחיה מוצאת לה תמיד דרך להיכנס למילים של השני... אולי זה עזר לך קצת ההזדהות שלי (?)אולי לא... ילדה

הי ילדה אחת. ברוכה הבאה. מוזר לי קצת כשמגיבים אליי, כאילו מצד אחד רוצה להיקרא, להראות, ומצד שני, כש... איכשהו נהיה לי רגש מוזר כזה. אבל מאד חשוב לי להגיב כשמגיבים אליי. לקחת אחריות על מה שכתבתי. זה גם ממחיש מאד את הפומביות, ובא לי כאילו ללכת הצידה ולדבר בשקט, לא לעשות כזה רעש. הרגיש לי נעים סימן השאלה שבכותרת. עדין כזה, שואל אם אפשר להיכנס. אני מבינה ומכירה את מה שאת אומרת. אבל אני חושבת שהייתי די מודעת, וגם כתבתי את זה, כתבתי סליחה, ו"משהו עובר עליי"... אבל אולי רציתי לשתף באיזו חוויה. ובאמת רציתי להבין מדוע אודי בחר במילה "זכות". משהו במילה הזו תפס אותי. אודי, אני רואה כשאני קוראת שוב איך זה נשמע. המילים שלך היו ממש נעימות, ואני שומעת את זה. רציתי לדבר איתך על המילה "זכות". לא יודעת. על הבחירה במילה הזו. מילה חיובית. וגם, מילה עם קונוטציה כזו של מבוגרים, אחראיים, כמו החובה כך גם הזכות היא של מבוגרים. של אזרחים. ויש למילה טעם של לבד. אולי דרך מה שכתבתי אמרתי דברים שלא ממש יכולה אחרת, אולי רציתי שתקרא איזה משהו מתחת לפני המילים, אבל זה לא היה ממש הוגן וברור. אני מבקשת את סליחתך, מקווה שהצלחתי להיקרא טיפה יותר מובנת, לפחות להבין למה לא התכוונתי... לילה / בוקר טוב, גילת.

שלום, יש לי מדי פעם תופעה מאוד מוזרה שאני לא יודעת איך לתאר אותה אבל אנסה: זה קורה בדכ כשאני במקלחת או לפני שאני נרדמת ומה שקורה זה שאני שומעת כל קול מאוד חזק. אני שומעת את דפיקות הלב שלי, אני קצת מתנשפת, כל פתיחה של בקבוק שמפו או כל תזוזה עם השמיכה נשמעים לי כמו רעש מאוד חזק שביומיום בכלל לא שמים לב אליו. המילה שהכי עומדת לי על קצה הלשון היא כאילו כל הרעשים נעשים בכוונה. האם זו תופעה שפעם שמעתם עליה? זה מאוד מטריד אותי.תודה.

הי. זאת אני. רוני. לקחת לי את השם. בטח בטעות אבל אני מבקשת אותו בחזרה.

בשבת קראתי בעיתון הארץ את המאמר לדמותו של ד"ר מוריס קליינהאוז ,שהוכתר כ"אבי ההיפנוזה בישראל".. כמובן תרתי בעיני לראות אם גם אתה מדבר..וכשראיתי את השם שלך.קראתי מה אתה אומר, הרגשתי גאוה ושמחה גדולה בלב.הרגשתי כזה: "זה אודי שלנו.מהפורום".. בהמשך הכתבה גם נודע לי שאתה בתהליכי לידה של ספר נוסף.. מברוק אודי!!! :) עוד כמה לידות,ספרים-ואתה משפחה מרובת ילדים.. :) כשקראתי בכתבה, שהספר החדש שלך:"היפנוזה-דרכה של הנפש ליצור את גוף האדם", ייצא בקרוב, הרגשתי בליל רגשות: הרגשתי גאוה ושמחה עצומה..זה אתה, אודי שלנו!!! מהפורום. מצחיק.. כאילו זה קצת גם אני .. הרגשתי גם סקרנות עצומה..יש בכותרת הספר משהו מושך ומסקרן לדעת , איך דרכה של הנפש ליצור את גוף האדם..איך פועלת הנפש ליצירת גוף האדם..(?) וגם תרומתה של ההיפנוזה לתהליך הזה? /לידיעה /להבנה /להיזכרות ? נשמע מסתורי..מסקרן..מאוד. היתה (ועדיין) יש לי משאלה לגבי כריכת הספר.. זוכרת שכשרכשתי את הספר שלך "העין הפנימית" וראיתי את הכריכה, ובה הילדה יושבת על כסא, כפות רגליה לא לגמרי על הרצפה והילד עומד ומצלם עם צלמוניה בולטת.. הרגשתי אי נוחות.. רתיעה.. פירשתי/הרגיש לי (לא ברור לי מה בדיוק) כאילו הילדה פאסיבית,יושבת, ואפילו לא מצליחה להרגיש לגמרי את הרצפה היות והכסא לא מותאם לה. הילד עומד, אקטיבי,יוזם,שולט במצב,רגליו בנוכחות מלאה על הקרקע.ביציבות. והוא מצלם את הילדה..ועוד בצלמוניה בולטת כזו שבטח לפרויד היו פרשנויות רבות לסיטואציה הזו.. חשבתי גם (קצת בכעס) :הנה דוגמא לאיך מחנכים באופן עקיף את בני האדם לקבל כמובן מאליו שגברים הם האקטיביים והנשים פאסיביות..משהו מה:תהיי יפה,תחייכי ותשתקי".. ריח חזק של שוביניזם.. העדפתי ועדיין אני מעדיפה שלא להתבונן בכריכת הספר העין הפנימית.. אני גם זוכרת שבזמנו שיתפתי אותך בתחושות שהכריכה הזו מעוררת בי .. הגבת לי.אם אינני טועה, אמרת שבתמונה רואים תמונה ,ובה משחק ילדים נאיבי,תמים, בו הילדים מתבוננים האחד אל השניה ..משהו כזה..לא כל כך זוכרת... אני מאמינה שההתבוננות שלי דרך הפריזמה הזו, נובעת בין השאר מהפגיעה המינית שחויתי בילדותי ומחויה של העדפה מגדרית.. בכל אופן, רוצה לברך אותך במזל טוב ללידה המתקרבת..:) ו..דיר באלק אם בכריכה של הספר החדש יהיו תמונות כאלו.. שלך-במבי.

רק שתדעי שאת מקסימה. יפה לך לאהוב... וזהו. :) נעמה.

אשמח גם לקרוא את ספרך החדש :) את הראשון קראתי ואפילו הוא ניצב אצלי במדף הספרים ואני חוזרת להציץ בו מידי פעם, בהצלחה!

תודה לכם... פתאום אני רואה איך שמתרחשים בתוכי שינויים.. תגובותי "הרגילות" למשמע מילים חמות,מאירות,מלטפות, "מילים טובות" שאמרו לי היתה בהצפה מוחלטת.. לא הצלחתי לקלוט..הרגשתי ש"אני לא יכולה" ..כאילו האזניים היו נאטמות ..לא מצליחות לשמוע.. ועכשיו,קראתי את תגובותיכם החמות ואני מצליחה לספוג אותן לתוכי... וההרגשה מאוד מאוד נעימה.. תודה לכם.. ואודי,כבר מחכה מאוד לספר.. היום דיברתי עם אמא צביה גם על הספר של ההיפנוזה -דרכה של הנפש ליצור את הגוף..שאלתי אותה אם היא שמעה על אפשרות כזו שהנפש מייצרת את הגוף ? שאלתי אותה למה אתה יכול להתכוון פה ? גם לגבי ההיפנוזה והתרומה שלה ל ?? ובעקבות זאת,דיברנו בהרחבה על היפנוזה.. אני יודעת שיש לי יכולת סוגסטיביליות גבוהה.. כל התקופה האחרונה אצל אמא צביה אני במצב מעין היפנוטי.. שוכבת על הספה שלה,הראש על הכרית,מתכסה בשמיכה ונמצאת במצב של הרפיה עמוקה ..ותוך כדי, כשאני שומעת אותה מדברת, זה נכנס פנימה ללא ???? באיזשהו אופן אחר.. גם כשאני מדברת ,זה כזה דיבור ??? כאילו אין קשר בין דבר לדבר..זה כאילו "מדבר" (לשון דיבור) באופן שלא מוכר לי.. ולגבי העטיפה.... :) שלכם-במבי.

הרציונל מדבר ומסביר, והוא צודק והגיוני כדרכו, אין לי ספק. וניסיתי להגביר את הקול שלו כל סוף השבוע, עד שהוא כמעט צעק בפנים. אבל עדיין הרגש, (או אולי הרציונל של הכאב?) בלחישה קטנה מצליח להפיל אותי בפח. מבינה, בחיי שמבינה שיש דברים שסתם נדמה לי שיקלו, ובעצם הם עושים רק נזק. ובינתיים גם מרסנת את עצמי ופועלת באותו שיקול דעת. אבל את המחשבות הבלתי פוסקות על ההקלה האפשרית אני לא מצליחה למחוק. הן באות ממקום הרבה יותר עמוק, שבו ההרס נחשק כל כך. נעמה.

תודה על ההקשבה. תודה שאתה פה. שירן

כך כתבתי, כבר איני יודעת מה לעשות. אתה ענית בשאלה מהן האפשרויות. איני יודעת. כבר הייצי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי פרטי, לקחתי כדורים, עם ההחמרה הופניתי לאשפוז יום, עם ההחמרה נאמר שלא יוכלו לעזור לי. התאשפזתי בבית חולים לחולי נפש,שלושהשבועות אשפוז מלא, חודשיים וחצי אשפוז יום,במקביל ובהדרגה חזרתי לעבודה בחצי משרה. ניסיתי להתאבד. כעת מטופלת במרכז לנפגעות פעמיים בשבוע, בעצם פסיכותרפיה, לוקחת תרופות. למרות שינויים במינון וכו,אין השפעה ממשית לתרופות גם אחרי שנה. שוב אניבאותו מקום. מה האפשרויות? נראה שניסיתי הכל ואני ממשיכה, אך במקביל מצבי לא טוב ושוב אני מבקשת את נפשי למות. מה האפשרויות אודי?

הטיפולים שעברתי עד כה מסכמים את האפשרויות שאני מכירה ואלה שהוצעו לי עד כה. אם תוכל להוסיף

ליבי איתך נשמע מוזר...... הייתי שם, כל כך הייתי שם. באישפוזים, בדיכאון באין מוצא. האם את מכירה את הספר של גודי הרמן טראומה והחלמה ??????? יש את השלב של האבל שהוא ארוך , ממושך וחיוני מאוד. הוא נגמר מתישהו.... ועד אז...... מקווה שתמצאי את מקורות התמיכה. אני נעזרת בביטוח לאומי- קצבת נכות. וגם בסל שיקום- עובדת סוציאלית שיקומית ומדריכה שמסייעת . אם את רוצה יותר הסבר אשמח לסייע לך. עצה שלי: עדיף שהרווחה יהיו מעורבים כמה שפחות. אני כותבת את זה בזהירות רבה, תחשבי היטב את מי את משתפת. זה חשוב ביותר. אצלי מנסים להשתמש במידע הרגיש הזה נגדי. אז כדאי לשים לב את מי את משתפת. בהצלחה!!! הילה

תודה הילה על המילים, ההזדהות והרצון לעזור. יש בהתעוררות המחודשת של הטראומה עוצמות אחרות שבאות ממרחק של יותרמעשרים וחמש שנים, אז התעוררו לראשונה. הדכאון המתגבר והנסיונות למגר אותו הופכים למלחמה מתישה, שנה וחצי של קרבות כאלה ואחרים. ואני מנסה לשאול את אודי אם יש דרך יכולתי ללכת בה ולא הלכתי, כל אפשרות הפכה מציאותית במלחמה הזאת אבל נראה שהחליפההמתאימה עדין לא נתפרה. אודי?