פורום פסיכולוגיה קלינית

האם ניתן להגיע דרך הארכיון של הפורום אל כל הפוסטים שפירסמתי כאן אי פעם? זה מעניין אותי

מימה, לא יודעת אם את כולם אבל את חלקם בטוח (יצא לי לערוך מספר פעמים חיפוש) ניסית לחפש?

כן, אתה שומע אודי ? תלשתי עלה אמיתי,עלה ירוק שהיה חי עד שתלשתי אותו ועכשיו הוא מת... חרטתי בעלה את הספרה 1 כי היום זה היום הראשון בלי אמא צביה. הגעתי לקליניקה שלה,הכנסתי את העלה לתיבת המכתבים שלה :( כן,יש לי את התמונות שרואים אותה על באמת.. :( אני באמת מנסה שלא יהיה קשה :( אבל זה לא כל כך מצליח :( זה כן קשה :( אולי כל יום אני אתלוש עלה ואחרוט בו את היום שעובר ,עד שיהיו 17 עלים מתים בתיבת המכתבים שלה..אולי אני אפילו אתלוש את כל העלים שבעולם.. לא איכפת לי מהעלים. לא איכפת לי שאני תולשת להם את החיים.. מגיע להם..עד שלא יהיו עלים בעולם ואולי גם כל העצים ימותו. ולא איכפת לי בכלל !!! גם אני עלה תלוש :(

שלום אודי וכולם ומיכ... נראה לי שאני צריכה להתנצל על זה שאני כל פעם משנה את הכינוי שלי, זה קורה משום שאני לא נמצאת באופן קבוע, ואז מתוך חשאיות יתר שאני נוקטת כדי שאף אחד (בעלי) לא ידע שאני מתגנבת לכאן וגם מהטלפון אני חוששת לכתוב , קורה לא פעם שאני מסתבכת עם הכינויים והססמאות והכינויים. ובנוסף ואולי בעיקר , אחרי איזה זמן הכינוי שבחרתי נראה לי הדבר הכי לא מתאים בעולם (מטופש במקרה הטוב) שלא לדבר על מה שנכתב תחת אותו כינוי, זה בלתי נסבל וגורם לי להרגיש רע ואז להתנתק מכאן לכמה זמן מתוך החלטה נחרצת שלא לשוב. וכל פעם אני חוזרת קצת או הרבה אחרת ממה שהייתי... אז אני מתנצלת. חלק ממני היה מעדיף לא להגיע בכלל לפורום מהסוג הזה, חלק מאוד ביקורתי, או אולי לבוא בפשטות בלי להרגיש שאני סתם נדחפת ומקלקלת כי באמת באמת בעיניים אובייקטיביות, הרי הכל בסדר גמור ואני לא צריכה שום דבר ולא צריכה אף אחד , אפילו "אני" לפעמים זה קצת יותר מידי בשבילי , אז למה אני סתם מטרידה אנשים תמימים?. אבל לפעמים פשוט בא לי, או במילים אחרות אני מרגישה חרא ברמות על וכן ואולי כן צריכה משהו אלא שאני לא יכולה להגיד שום דבר אמיתי ולומר למישהו אחר מה שעל ליבי זה בלתי אפשרי בחוויה שלי, וזה לא שאני לא מנסה כבר כמעט שש שנים. אולי העולם האמיתי הסביבה האנושית בעצם מגדירים את הזהות שלי , וכך נשמר הסדר הטוב שגם הוא לא כל כך מסודר ובכל זאת הבלגן הפנימי עם כל האנשים האחרים והשינויים התכופים והג'יפה נשאר בפנים ולא דולף החוצה... הפנים והחוץ לא יכולים להיפגש אולי גם לא צריכים, יש להם קיום נפרד ומקביל ואולי טוב שכך, אולי אצל כולם זה ככה במידה זו או אחרת "העולם במה וכולנו שחקנים" ? אבל איכשהו כשאני מגיעה לכאן זה קצת מתפרק, זה לא נעים. בדבר הזה זה דומה קצת לטיפול, משום שגם הטיפול הוא מקום לא טבעי, קצת מחוץ לקונטקסט של "החיים" אבל זה כמובן גם שונה מאוד.

אודי, בזמן האחרון אני מרגישה (אולי אני טועה) שאתה עונה בצורה יותר חמה, רגישה ומכילה. משהו כמו שבועיים. מאוד נעים לי לקרוא אותך, "נוגע" ככה ברכות. נדמה לי שאתה יותר סבלני, זמין ומכוון. נטע.

היי אודי לא ענית ללאה על "למחוק חלקים מחיי" מה 31/03. אודה לך מאוד אם תענה. התשובה מעניינת אותי מאוד וגם קשה לי לראות הודעות ללא מענה. נטע.

אודי לא ן תו דה

מילי יקרה, כפי שכתבת בעצמך, את נחלשת. ההודעות שלך נעשות לא ברורות. יש לי הרגשה שאת בהכרה קצת מעורפלת ובשארית הכוחות שלך את כותבת פה. זה מדאיג אותי מאוד. בבקשה לכי לחדר מיון של בית החולים הפסיכיאטרי הכי קרוב למקום מגורייך ויפה שעה אחת קודם. בקשי עזרה ממשפחתך. סעי דחוף ועדכני אותנו. איתך, נטע.

אני לא רוצה שהיא תכעס עליי. אני צריכה שהיא תגיד לי את זה. ואני לא יודעת אם אוכל לחכות עד יום שני בו ניפגש. רציתי להתקשר אליה קודם, אבל היא גם לא ככ מרגישה טוב וגם אני לא מתקשרת אליה. נראה לי פעם אחרונה הייתה כשירד שלג ודיברנו בקשר לפגישה אם תתקיים או לא. ואני לא יכולה לשלוח הודעה ואני לא מתקשרת סתם אלא אם קרה משהו מיוחד. ובגלל שאני לא יכולה לשלוח הודעה אני לא יכולה לדבר איתה אם אני צריכה, כי להתקשר זה הרבה יותר מסובך בשבילי. אז בעצם אני נשארת לבד ואני צריכה אותה. אני יודעת שאני יכולה להתקשר אבל אני לא רוצה סתם להטריד אותה.. אני גם יודעת שהיא לא תכעס ותקבל (כמעט) את כל מה שאעשה.. אמשיך להתלבט, עכשיו כבר מאוחר ובטוח לא אתקשר היום, נראה איך ארגיש מחר.

ראשית, למה את חושבת שהיא כועסת עלייך? זה לא נשמע כך.... שנית, פעם המטפלת שלי באה חולה ולא יכולתי ממש לשתף ודאגתי לה קצת אבל בעיקר היה קשה כי היא לא הייתה בריאה...שיתפתי אותה בפגישה הבאה והיא אמרה שאם זה בעייתי שהיא באה חולה (לא מאוד) אז בפעם הבאה כשהיא לא תרגיש טוב היא תתקשר לשאול אם אני רוצה לקיים פגישה או לא.....איזו התחשבות!!! במקום שהיא תחליט אם מתאים או לא להגיע אני אחליט, וזה עזר לי... אולי כדאי שתדברו על זה, מה קורה כשהיא לא באה מכוונת אלייך או "שלמה" כזו....ואולי לא מתאים שתהיה פגישה כשהיא מצוננת? לא יודעת זה תלוי בכן...אבל לא נשמע כעס במה שכתבת, אלא פשוט עובדה שהצינון גרם לך לתגובה וזה בסדר...ואם את לא שלמה עם זה וחושבת שהיא כועסת אולי רק סמס שבו תשאלי אם היא כועסת עלייך? לא יודעת מה ההסכם שלכן....בטח אודי יגיד שתשתדלי לומר לה את זה בפגישה...

אני חושבת שהיא כועסת בגלל כל מיני דברים. לא יודעת. כנראה אני פשוט אאלץ לחכות עד יום שני. אני אצלה כמעט שנה, ופעם אחת היא הייתה חולה ולא באה, והפעם השניה עכשיו. אני לא בדיוק זוכרת מה היא ענתה כששאלתי אותה למה היא באה אם היא חולה, אבל השתמע שהיא מרגישה שהיא יכולה להגיע לטיפול. אז לא יודעת. אני מתביישת לדבר איתה על זה ואני סומכת עליה שאם באה אז כנראה שהיא בסדר מספיק כדי לבוא. תהיתי ביני לבין עצמי אולי היא באה בכ"ז כי היא צריכה/רוצה את הכסף.. זה מתסכל אותי לחשוב על זה ככה.

עוד בדרך הביתה במהלך הנסיעה, הצטערתי שאני באה. רציתי לבוא לעזור, אבל אני מקווה שלא אתפוצץ כאן על אימא שלי. זה כבר התחיל לקרות. נראה לי שלפני שבת אסע שוב חזרה אל הבית שלי. זה כנראה עדיף מאשר להיות כאן, למרות שאולי זה יעליב אותם אז אני עוד צריכה לראות מה אעשה.

המטפלת אמרה לי היום שאין לה דרכים לא כואבות להציע לי, אלא את נוכחותה איתי בהן. ומרגישה באמת שלאן שלא אפנה יכאב. אם נוגעים בפצע הוא כואב, פועם, אבל אי אפשר לחטא אותו ולחבוש בלי לגעת. להתעלם עוזר לרגע, אבל המחיר כבד (למרות שיש קולות שאומרים שנדמה שכואב, והנדמה זה שכואב, ואם רק אפסיק לאחוז בסיפור הזה הוא לא יהיה, לא היה, לא קיים). אני זוכרת שכנראה משהו מהביחד גם מקל על הכאב. אבל זה לא זיכרון שנגיש לחוויה שלי. לא זוכרת איך היא יכולה להיות איתי כשאני רוצה להרוס אותי, בלי שתרצה להרוס אותי גם. איך אפשר לראות מקרוב ולא לרצות להרוס אותי? נעמה. (דמיינו את ההודעה הזו על דף מקומט. ציור של ילדה, שנגנז באלימות לרגע, ובחרטה ובדמעות יושר שוב ונשלח לעיני השאר.) (ואודי, לאה שם למטהלמטה, התפספסה...)

אני כבר עוד מעט שנה בטיפול עד לפני חודשיים הייתי פעמיים בשבוע ועכשיו מסיבות כלכליות ירדתי לפעם בשבוע ואני לא רואה שזה עוזר לי כמו בהתחלה זה מרגיש נמרח והרבה פעמים אין על מה לדבר ... דיברתי על זה איתה והיא אומרת שזה בגלל שירדנו לפעם בשבוע אז יש "ניתוק " מפגישה לפגישה .... היא נורא לוחצת עלי כל פגישה מחדש לחזור למתכונת של פעמיים בשבוע גם אן זה בא על חשבון דברים אחרים ואני לא יכולה ... ועכשיו כל פעם שמתקרב מועד הפגישה לא בא לי ללכת כי אני יודעת שהיא שוב תתחיל ללחוץ עלי ...

ידע איך לעזור לאנשים. לא נראה לי שהבנתי על מה דיברתי. בשיא התופת הרגשית והבלבול דרשתי הסברים. מה לכל הרוחות קורה פה. תסבירי לי! לא הבנתי כלום. ככה לא מתנהגים אנשים הגיוניים. תקשורת מוזרה. היא משאירה אותי לבד בבלבול של עצמי. איפה הידע שהסמכות שלה אמורה לדעת . זעקתי ודרשתי -תני לי תשובות והסברים. היא אמרה 'אין לי תשובות'. הזדעזעתי. הרגשתי פתיה ומרומה. סמכות של כלום. לא היו לה תשובות בשבילי. סמכות של כלום.

בדיוק אתמול אמרה לי המטפלת שהיא חושבת איך להגיע אליי, איך להתניע את החיבור, ושהיא עוד לא ממש יודעת. וברגע הראשון הזדעקתי - מה זאת אומרת לא יודעת?! אם את לא יודעת, מה בעצם אנחנו עושות כאן? ורגע אחרי זה חשבתי שהיה הרבה יותר מכאיב והרסני אם היא הייתה ממשיכה להתנהל כאילו היא יודעת. אני חושבת שבלימודים טיפוליים לומדים איך לעזור לאנשים. איך לעזור לכל אחד ספציפית, את זה צריך ללמוד תוך כדי תנועה... "על גבך למענך", או משהו כזה. אבל אני מתחברת להזדעקות הזו שלך. כמו לגלות שאמאבא לא יודעים הכל. כמה שזה נעשה יותר מוקדם, זה משאיר אותך כל כך חסרת אונים מול העולם. נעמה.

משונה..מתחשק לי לשאול אותך לשלומך.. אז מה שלומך ? יוצא לך לראות קצת את הפריחה ? הארץ מלאה בשטיח צבעוני.. רוצה לשתף אותך וגם לשאול לגבי תגובותיך בהודעותי הקודמות. אז נפגשנו היום ולא נפגש עד יום ראשון ה 20 לאפריל שבו תהיינה לנו 2 פגישות עם מרווח של מס' שעות ביניהן (בין הפגישות) אתמול היא הציעה לי לצלם אותה מס' תמונות בכדי שהיא תהיה איתי ממש ולא תיעלם לי.. צילמתי אותה, וזה משונה..משהו נרגע.. אני מסתכלת ורואה אותה..רואה אותה על באמת..אני זוכרת אותה... היא באמת קיימת..משונה כזה אבל משהו רגוע יותר.. היום בפגישה היא נתנה לי מחזיק מפתחות שמחובר אליו משהו צבעוני ורך כזה. אמא צביה הציעה לי לחבר את זה למפתחות המכונית שלי.. חיברתי כבר..זה מרגיש נעים ומצחיק קצת.. אני נוהגת וברמזור אדום אני עוצרת ומחזיקה את המשהו הרך הזה וזה נעים בלב ,וגם קצת מצחיק.. אמא צביה יודעת שכשאני במצב מאוד מאוד לא טוב, אני עוורת בכביש אז היא כנראה חשבה איך לחבר אותי אליה בכביש עם הרך הזה בכדי שאהיה רגועה, וזה הצליח.. חשבתי שגם ברמה המטפורית זה נחמד.. אני נוסעת בדרכים של החיים "במכונית" שלי (איתי-אני) בכדי שאהיה מחוברת אליה,היא מציעה לי לחבר את הרך הזה-אותה למפתח הרכב... נחמד, נכון אודי ? :) אני רוצה גם לשאול אותך לגבי תגובתך להודעתי -יתמות.. אתה מגיב בכותרת במשהו עמום :איך כש... ובגוף ההודעה אתה כותב לי :"את יודעת מה אני תמיד שב ומזכיר לך".. אז אודי, בבקשה תמשיך את הכותרת שהתחלת..אין לי מושג למה אתה מתכוון/חותר.. גם לגבי שאלתך, מה אתה שב ומזכיר לי ? שהיא תחזור ? שגעגוע זה משהו טוב ? למה אתה מתכוון אודי ? ולגבי הודעתי "הספר שלך" התייחסת לספר שלך שהופך להיות אצליגם אובייקט מעבר,וזה נכון.. אבל,לא התייחסת בכלל למה שאני רואה בצילום העטיפה היפה שבחרת לספר.. העטיפה שלך בספר מזמינה מייד להכנס לתוכה פנימה.. וזה בדיוק מה שעשיתי.. ראיתי את הספה המזמינה שלך, כמעט ושכבתי עליה,ראיתי שמונחות שם 2 סיגליות (?) כך זה נראה (?) התייחסתי אליהן..ואז שיתפתי אותך בכל מה שנראה בעיני דרך החלון שבתמונת העטיפה.. אני מתחברת ואוהבת את עטיפת הספר החדש שלך.. העטיפה מאפשרת חופש...מאפשרת לטייל מהחוץ פנימה ומבפנים חזרה החוצה..מאפשרת תנועה רכה, זורמת.. וגם הצבעים מתאימים.. משהו רך.. :( אתה יודע אודי ? יש בי צורך שתתייחס לתכנים שראיתי בעטיפת הספר שלך.. טוב אודי ? מסכים ? :( שלך-במבי. וחוצמזה, אתה מסכים ? כמו שנעמה כתבה לי..עד שאמא צביה תחזור זה יהיה כמו פנסיון כזה לכלבים נטושים ואתה תאסוף ותטפל בהם. :(

אני שמחה לשמוע ממך מעין קבלה כזו...התכווננות כל כך נכונה שלה אלייך, ידעה בדיוק מה לתת לך......עכשיו תורי לקנא :) לי היא לא נתנה כלום לפני שנפרדנו לשבועיים וחצי נשאר לי לחכות עד יום שלישי הבא....מחכה ומחכה...יש לי חפץ מעבר ממנה כבר המון זמן, לא מעכשיו, קבוע יושב לו בתיק שלי לכל מקום שאלך.....גם משהו, תחזיקי מעמד והפנסיון רעיון נחמד :)

1. היא כועסת עליי. היא התעטשה כמה פעמים וגם הקול שלה היה נשמע כאילו היא חולה. שאלתי אותה אם היא חולה, ענתה שכן. שאלתי למה היא באה, ענתה שהיא מרגישה בסדר... רגע אחרי ששאלתי הבנתי שעשיתי טכות. לא רוצה לדעת את זה. בסוף היא אמרה שיש דבריפ שהם המציאןת ןלפעמים יודעים גם כשלא רוצים. אפילו נראה לי זה היה בהקשר אחר. אמרצי לה שמבחינתי אני לא יודעת שהיא חולה ולא משנה מה. ואז אמרה שאנחנו צריכןת לסיים וזו המציאות גם אם לא רוצים ושאני יודעת את זה. עניתי שאני לא יודעת וארמתי לה שלא רוצה ללכת. זה קורה כמעט תמיד, אבל אני אורמת ומיד קמה. וגם מרגישה פתאופ חצופה קצת. לא יודעת מה בדיןק אבל נראה לי שהיא כןהסת עליי. 2. דבר שני, חשבתי על זה שהיה יכול להיות לי טוב לו היית אומר שלום אחרי שהיית כאן ולא תחזור... ולחלופין אם אתה כותב סוף שבוע נעים/ או לגבי יום שלישי. מבחינתי אתה הלכת ולפעמים אתה עןד עונה. כמו שקרה לי השבוע. גם היום.אני מאמינה שלא תחזןר אבל משלה את עצמי אולי בכך זאת עוד תגיע... אבל אני מניחה שאולי הבקשה שלי מוגזמת ואולי גם חצופה. מצד שני אני מסתייגת לגבי הבקשה רק משום שאני מפחדת שתכעס עליי. הצלחת להבים אותי?

אודי, יכול להיות שאני בלתי נתנת לטיפול??? הרי דובר כאן לא מעט פעמים על כך שכדי שטיפול יצליח יש ליצור קשר משמעותי עם הדמות "המטפלת". קשר שאני לא מצליחה ליצור או מצליחה באופן חלקי ומוגבל ביותר. אז מה עושים? אני מרגישה שאנחנו במבוי סתום. רוצה לציין שאני גאה בעצמי על כך שלמרות כל החששות והספקות, אני מתמידה ולא מוותרת. ויחד עם זאת לא רוצה לבזבז זמן וכסף. מה גם שלא נעים לי בטיפול. הטיפול גורם לי ללא מעט סבל. ובכל זאת אני נשארת. חייבת גם לציין ש"המטפל" רואה את הקושי ונזהר מאוד מטעויות וכשלים (אפרופו צעקות). אודי, באמת שלא הייתי יכולה להכיל משהו כזה. צריכה אותו כל כך מדויק. ברור לי שטעות ראשונה, אני בורחת. מחכה לפעמים שזה יקרה על מנת שיהיה לי תירוץ. נטע.

הי נטע, אני לא חושבת שיש דבר כזה ממש בלתי ניתנת לטיפול, זאת לא הנקודה, טיפול עוסק ביצירת קשר ויש כל מיני סוגים של קשרים, אולי אצלך הטיפול עוסק בכלל באיך ליצור קשר מיטיב ונכון? ביצירת הקשר עצמו? נתינת אמון? את לא חייבת לאהוב אותו מאוד או להתגעגע כל כך...(ת'אמת זה נשמע יותר בריא מלהיות תלותי :) ) וחוץ מזה אם אני לא טועה את ממש מעט זמן אצלו לא? שאר הכותבות פה כבר שנים בטיפול (אני לפחות 4 אצל אותה אחת..) קשר זה משהו שנבנה עם הזמן, את מרגישה שהוא מבין, מכיל, עוזר. זה חשוב, אל תבטלי את זה ותשתדלי שלא למצוא תירוץ למה לברוח :) בהצלחה.

שלום אודי, אני לא אוכלת פירות וירקות מגיל קטן...נשמע אולי מוזר אבל יש לי טראומה שהייתי קטנה.. ופעם כן אכלתי. האם טיפול בהיפנוזה יכול לעזור?

הי אודי, איך אפשר לגלות אמפתיה לאחרים כאשר אני במצב מעורר אמפתיה או איך אפשר לגלות אמפתיה לאחר כאשר אני נכנסת לעמדה שיפוטית ואומרת לעצמי שהאחר צריך להכנס לפרופורציות. חשוב לציין שאני עובדת במקצוע טיפולי וכחלק מהעבודה אני צריכה לגלות אמפתיה כי הם זקוקים לזה איך אפשר לעבוד על עצמי?

אודי.. רציתי רק להגיד.. שריגש אותי מה שכתבת, שאם הייתי נשארת לא היית מוותר לי (ועליי).. זה היה לי נחמד לקרוא את זה.. למרות שאני לא בטוחה עד כמה זה אמיתי, ולמרות שיש לי הרבה ספקות ותהיות ונימוקים ופרשנויות והסברים למה שכתבת.. הצלחתי לקרוא את זה מכמה כיוונים, כולם נגדי.. חוץ מאחד.. שקשה לי להאמין בו.. אבל בא לי.. בא לי להניח לכל המחשבות וכל הרמזים שכיבול קלטתי ממך, שבעצם מהם אני מסיקה שאתה נגדי.. אין לי כוח אליהם... די.. אני מתעלמת מזה, טוב? ויכול להיות שהמחשבות שנגדי הן הנכונות ואולי אני עושה מעצמי צחוק, אבל אין לי כוח להתייחס לזה.. אז.. פשוט כך, זה ריגש אותי.. כשהמילים פשוטות ולא מצפינות מסר שאומר אחרת..בינתיים (מניחה שזה זמני).. תודה שאמרת..

למודעות באופן חוויתי- האם יש לכך לכשעצמו אפקט מקדם שינוי או שחייב שיהיה תהליך עיבוד והבנה מסביב לדברים? הרי כך או כך ההכרה לא תוכל לחזור שוב למצבה הטרום מודע.. הלא כן?

דועכת נמוגה מתפוגגת נגמורתלי המילים אני צרכיה לשתוק הסיפוא נשאר אותו סיפור ואני נחשלת מאוד ביל דעמות רק כאב וצער עמוקים שמאיימים לבלועע אתי לא מצחילהלצעוק להגריע הרהב כוונות טובות לערוז זה לא מספיק. אני לא מצליחה אינ טובעת.המאעשה.בתךו התשישות קולות צוקחים על הגוףהמדמם שמולט במעאומיו. לא כואב לי עיני עצומות נשימתי שטחוה. מידהו מכהב סירגיה על הבטן החשופה. לא כואב אני לא זזה. אינ אל רובץהצ לחזור לשם מפחיד כמו חלםו רע. אני צריהכ להפסיק להלחם להרפות לשינה אל מוגבלת בז. מן אל שקט לבן

תודה שכתבת את הדברים הללו וגילית אחריות. גם אני, בתור קוראת, כבר זמן מה מאד דואגת למילי. לך, מילי. יהיה מרגיע לי לדעת שיש עזרה דחופה קונקרטית מציאותית. סוריקטה

אודי לאן אפהנ?

היי אני בן אדם דיי שקט ורגוע יחסית היה לי איזה חלום שקצת הדאיג אותי שכנראה מאותת לי אל איזה בעיה.. אז בחלום אני בצבא (כמו במציאות) אני לא בטוח מה קרה אבל המפקד שלי אמר לי משהו שממש הרתיח אותי בחלום אני פשוט תפסתי אותו בעצבים וצעקתי אליו בכל הכוח הוא היה ממש מבוהל ממני יכולתי להרגיש את הזעם שלי מהחלום גולש למציאות שלי, בהמשך החלום הרגשתי רע אם עצמי שצעקתי עליו ככה (או שהרגשתי רע כי ידעתי שאני הולך לחטוף חחחח לא סגור על זה) טוב זה מה שחלמתי עליו מפחיד אותי המחשבה שאני לקראת איזה התקף פסיכותי במציאות חשבתי לקבוע תור לקב"ן צבאי אבל אני חושש מלספר לו על זה שיעיפו אותי מהצבא אל נפשי או משהו כזה.

למען האמת זה היה אח... הוא אמר שזה בסדר. רק הביא לי מדבקות לשים על זה כדי שלא אגע:-) לפחות הרגיע אותי קצת.

מישהו שהייתי איתו בקשר יזיזות אמר שהוא רוצה קשר רציני. כזה שאפשר להפגיש אותי עם ההורים ולהציגני בתור החברה שלו. האמת שזה ממש מלחיץ אותי :/ אני לא יודעת אם בא לי להתחייב, אבל האם לפגוש את ההורים של מישהו בתור החברה זה סוג של להתחייב? לא בהכרח נכון? אני מרגישה אשמה שהוא רוצה משהו יותר קבוע ורציני ואני לא בהכרח

היי אודי, זוכר שסיפרתי שהמטפלת צעקה עליי? אז החלטתי לסלוח לה, אני המון פעמים מתאכזבת ממנה, מתעצבנת ועוד.. וכשקשה אני רושמת את זה פה.. אך היא גם נותנת לי הרבה, היא גם טובה אליי, איכפת לה.. אני מרגישה את זה.. כנראה כשצעקה עלייי זה פשוט היה רגע שהיה לה קשה להכיל.. ופעם אחת מתוך שנתיים וחצי זה בסדר.. רואים דרך העיניים שלה שהיא בן אדם מאוד טוב..למרות כל מה שרשמתי עליה יש לה לב זהב... אולי כדאי לי לראות גם את הדברים הטובים ..אז למרות שצרם לי מה שכתבת - זה נכון, אפשר ורצוי לתקן גם כשיש כשלים... ומקווה שלא יקרה יותר..

אתה זוכר שאמרתי שאני מנסה לטפל במשהו? וגירדתי ויש לי שם ממש דלקת. ועכשיו אני בוכה. אני אנסה ללכת מחר לרופא עור בלי תור. אני מפחדת ללכת לרופאת משפחה שלא תכעס עליי. פעם שעברה שהייתי אצלה לגבי משהו אחר, היא שאלה למה אני נוגעת בזה והטילה ספק בטיפול הזה בכלל שאני מנסה. נראה לי שהרסתי לעצמי יותר מדי. אווף!

אודי אני רוצה לאחל לך לילה רך, עם כוכבים מנצנצים, וחלומות טובים.... מחכה שתבוא, תכסה אותנו בשמיכה, ותאחל לנו ליל מנוחה. ויום שלישי יום מנוחה....... עוד משהו אחד קטן קטן. הצלחתי להרכיב מהפזל של החיים והימים: 4 משמרות בעבודה 3 אחר הצהריים עם הילדים 3 פגישות טיפול עם האיש של הנפש ש 2 פגישות עם המדריכה השיקומית 1 פגישה קבוצתית זמן לעצמי- למפגש עם חברים וקצת בילויים וכל זה בשבוע אחד זה מארג שנבנה עם הזמן, בשנה האחרונה....... תלוי בהרבה אנשים וגורמים. זה מרגש אותי שאני מוחזקת טוב. וגם כשאני נופלת יש לי לאן. מרגישה שחווה את הילדות ממקום בריא יותר. כרגע אני עדיין מצליחה לנסוע בתחבורה ציבורית. סליחה שיצא ארוך, רציתי לאחל לילה טוב) הילה-hila

ואני לא מצליחה להיטען... ומרוב שיש יותר מידי מילים שדורשות לצאת, אין לי מילים. לא מצליחה... נעמה.

מנסה ליצור חיבורים שיטעינו, נראה לי שהמעגל הסגור של עצמי ריק לחלוטין. וכמה שאני גם רוצה, חלק בי מחבל בזה. ואז בפגישה עולות כל המילים לגרון ונותרות תקועות שם. ואחר כך ממשיכות איתי הביתה, מרוקנות אותי. מה יכול לעזור? בטח זמן או סבלנות או אורך נשימה. מילים כאלו שרחוקות מהחוויה הכואבת. או משהו שיגרום לכך שכל נקיפה של זמן תכאיב פחות. כרגע כנראה פשוט מה שנותר הוא לחכות ולנסות שוב, עד שאצליח. אבל לא פשוט ולא כל כך בטוח שאצליח. נעמה.

כי מיד אחרי שכתבתי הודעה מהמחשב ניסיתי שוב לשלוח את זו מהפלאפון והוא שלח. אז לפעמים קורים גם דברים טובים(?!)

הוא לא נותן לי לשלוח הודעה מהפלאפון, וכבר כתבתי אותה הוא רושם שיש שגיאה. ואני לא מצליחה להעתיק את הטקסט ולהעביר אותו לג'מייל למשל. ואין לי כוח לכתוב שוב. (תדמיינו קללה)

אודי, ראית שעניתי למה שכתבת? היא הניחה את התנור על השטיח... קצת הצחיק אותי אבל גם מרגישה מטומטמת. כתבתי היום הרבה דברים. בין השאר שהכסף שלי הולך ונגמר... היא אמרה שהיא יכןלה לתת לי הנחה. אני בכלל לא רוצה. וגם לא חושבת שיעזןר. מאה שקל פחות בחודש זה לא מה שישנה. וגם לא חושבצ שהמחיר שלה הוא גבוה או לא סביר ביחס למטפלים אחרים. כן יקר להסתדר עם זה אבל זה פחות מהמחיר המקובל. חלק מזה אולי גם קשור שאני רוצה שהיא תדע שזה לא מובן מאליו ושזה יקר לי. מבחינתי או להמישך עם שתי פגישות או להוריד. לא מעוניינת בהנחה. ואין לי ממי לבקש עזרה.

זה קצת מעליב, אבל אני אתגבר.. אתה יודע למה? כי אהבתי שאמרת "אמשיך לקרוא אותך". תודה אודי.

אודי, אני מרגישה חריגה. קראתי את מה שכתבה לאה ("המטפל שלי הוא כל כך מיוחד") ואת מה שכתבו שאר הבנות בעקבותיה והרגשתי לא שייכת לכאן. כפי שכבר כתבתי בעבר, אני לא אוהבת את הפסיכולוג שלי, לא רוצה חיבוק, לא רוצה תוספת זמן. אם הוא ייצא לחופש אז עולמי לא יתמוטט ולא אתגעגע. ואני חייבת לציין שהפסיכולוג שלי מכוון ומותאם אליי. הוא מאפשר קשר בין פגישות (כולל בלילה ובסוף שבוע), מוסיף זמן לפגישות כשצריך, זוכר כל פרט קטן שאני מספרת לו, הוא "רואה" אותי באופן לא שיפוטי, אמפתי ומדוייק. ובכל זאת, אני לא מצליחה ליצור קשר משמעותי. לא עושה לו אידיאליזציה. הוא לא נוטע בי בטחון. הכל סתם. והבור השחור אינו מתמלא ואני מרגישה חלולה. נטע.

הי נטע, גם אני מרגישה כאן חריגה בכל מיני מובנים וחלקם גם מאלו שציינת. אני יודעת שהמטפל שלי מקצוען אמיתי, אבל רוב הזמן איני מרגישה אליו אהבה נורא גדולה, ואיני עושה אידאליזציה, כמו-כן, בעיניי אני חסרת ביטחון באופן קיצוני למדי, עדיין, ולמרות שנות עבודתנו. בזמנו, כשהיו פגישות מסודרות, כן הגבתי בזעזוע לחופשות, אבל לא געגוע, כי אם יותר חרדה או כעס. וכן יש לי פנטזיות לפגישה ארוכה וממושכת עד שיצא עשן, או במילים אחרות, בכי, שזה דבר שלא קרה במהלך שנות הטיפול. יכולה להבין שיש כאן סיבות לקנא, ונדמה לי שאני מבינה מה מרגיש חסר כל-כך, כואב כל-כך, אבל טוב שאודי אמר שכל אחד והסיפור שלו. סוריקטה

של מילים הברות פורחות בורחות.....

ואם הייתי באה אליך לטיפול ואומרת לך את הדברים האלה שאני כותבת פה, היית גם אומר לי שאתה לא רוצה להיכנס לזה כי אני צודקת ובטוח שאנצח? ובזה היה נגמר הטיפול? אז אני בלתי ניתנת לטיפול.. או שאתה שונא אותי והיית שולח אותי למטפל אחר?

נקודה שהפכה לשתי נקודות... והנה, יש גם רווח בין שתיהן, שיוצר קצת אוויר לנשום. LIKE.

אני ממש מרוגשת. היום היה ממש טוב בעבודה. מרגישה שיותר אוהבים אותי, ומנסים לעזור ואפילו להתכוונן. למשל: אמרתי שקשה לי עם אלימות מילולית של לקוחות. והיום, כל פעם שלקוח צעק או הרים את הקול, הבוסית שלי, או אחראית משמרת אחרת היו שם להרגיע ולהיות לידי. אני כותבת את זה ויש לי דמעות בעניים. כל כך מתרגשת. כל כך. ברור שעוד יהיו קשיים ונפילות. אבל אני מרגישה שאני ממש על המסלול. ממש. הילה

אודי, רכשתי עכשיו את ספרך היפנוזה דרכה של הנפש ליצור את הגוף.. ולמה מיהרתי דווקה היום לסטימצקי? אני מרגישה שזהו.. שאני לא אצליח לשרוד את ההיעלמות שלה שוב.. זהו..הרגשה כזו של ????? נגמר הכוח לחלוטין..זהו..נגמר.. היום בפגישה שכבר נגמרה היה ??? אתה יודע אודי, אני כבר לא זוכרת מה היה..זה כזה התמוסס..זה כזה בזזזזזז מבין אודי ??? נשאר עוד רק מחר וברביעי,ואז היא שוב ???? אתה יודע אודי, כבר לא איכפת לי.. אין לי כוח.. אז בדרך אליה,נכנסתי לסטימצקי ורכשתי את הספר שלך.. אני חייבת להחזיק את הספר שלך בידיים ממש ממש,להרגיש את הספר ..להרגיש את הידיים שנוגעות באמת באמת במשהו כזה.. מבין אודי??? אז עכשיו אני כבר בבית אחרי הפגישה,מחזיקה את הספר שלך ביד.. טוב עכשיו אני מניחה על השולחן בכדי שאוכל להקליד.. מתבוננת בעטיפה ורואה את הספה והכרית..אתה יודע אודי ? אצל אמא צביה הכרית נראית קצת שונה..ויש עליה גם כזו מפית. אתה שוכב על הספה, רגע..מה זה שם שמונח עליה ? זו אמא סיגלית והתינוקת סיגלית ?? טוב, אתה שוכב על הספה ומחזיק בידיך את הסיגליות.. אודי ? איפה השמיכה ?? אתה מתבונן דרך החלון..וואוו..זה יפה..ירוק בהיר,ירוק כהה..טיפה צהוב..קצת אפור..משחק של אור וצל...אם תקשיב ,תוכל לשמוע גם את הצפורים שרות את שיר האביב.. ..אתה מתבונן ורואה במרכז עץ.. והעץ נראה כאלון שבע ימים.. ופותח הוא זרועותיו כמזמין אליו כל יצור .. בוא ילד חמוד..בוא והשען עלי..זה בסדר..אל תפחד..לא אפגע בך..לא אפגע בך לרעה..אתה יכול להתקרב אלי ילד חמוד.. אני יודע שאמא שלך הלכה לבלי שוב.. ומצד ימין ,אתה מגלה לפתע מערה שעץ סבוך כיסה בזרועותיו.. ואם תכנס למערה,תגלה אוצר נפלא... אתה שוכב על הספה אודי, והחלון משקף לך חוץ /פנים ..והחלון מזכיר לך את הגבולות ואת המגבלות.. ואתה מחזיק בידייך את הסיגליות.. ודמעות יורדות מבלי משים מעיניך ,משקות אותן, את הסיגליות שלא מחוברות לאמא אדמה.. ..אודי, אני רוצה למות.. באמת אודי שאני לא יכולה יותר. אני לא מצליחה לשרוד יותר. סיגלית שנקטפה מאמא אדמה טרם זמנה.. :((

אודי, מה שלומך?... חזרתי לטיפול. נפגשים פעם בשבוע. אבל זה באמת לא מספיק לי כרגע. לא מכיל. הוא אפילו לא יכול לקבוע איתי יום קבוע. כי אין לו. הוא משבץ אותי בזמנים שנוח לי (ואין הרבה) כשפתאום יש שינוי אצלו, או שאני מחסירה מלימודים אן עבודה. האם זה נכון ללכת לשני מטפלים? שיהיו לי שני מפגשים בשבוע? אצל שני פסיכולוגים שונים? כמובן פסיכולוגיים קליניים, שאחד הוא דינמי לגמרי וכמעט בלבד (האיש היקר שלי שמתחילה להתקרב אליו מחדש....), ומטפל נוסף שהמליצו לי עליו (ועדיין לא דיברתי איתו) שהוא קליני אבל מטפל הרבה גם בטיפולים של גוף נפש...דברים שמרגישה זקוקה להם קצת (הרבה)... מה אתה חושב אודי? אתה יכול לתת לי תשובה ברורה? של ממש לא, או שכן, שזה אולי יכול לעזור לי?.... וברור שאדבר איתו על זה, אם אלך לטיפול נוסף. אבל האם זה נכון בכלל???.... או שאני לא בכיוון בכלל?? אני זקוקה. ולא מחזיקה את עצמי. בפנים.

אודי, אני קוראת פה לא מעט על ההשתוקקות הזו להיות ילד, להיות מטופל, להיות "מוחזק". אני חייבת לציין שאני לא כל כך מבינה את הצורך הזה. למה שבן אדם מבוגר ירצה לחזור למקום כל כך תלוי, פגיע וחסר אונים????? אשמח אם תסביר לי אודי. מה אני מפספסת? מבחינתי, לחזור להיות ילדה זו התגשמות כל הסיוטים. כל כך קשה לי עם הסטטוס "מטופלת". נטע.

הי נטע, גם אני כותבת כאן על פנטזיית ילדות. חושבת מה לכתוב לך. אני בטיפול כבר יותר מ-4 שנים. אולי כמו בביצפר יש כיתות בטיפול? וכל שנה עולים כיתה? וגם ההשוואה האם היא מועילה כרגע? כל מיני מחשבות....(@)..... ולכל אחת מסלול שונה? הכי חשוב, מה שלומך נטע? לילה טוב הילה-hila

האם יש דרך לנטרל את הטראומות מבלי להיכנס אליהם? שואלת כי חייתי עם בן זוג מתעלל במשך שנים רבות, בן זוג שהוא תת רמה שאני מתעבת ושאני כועסת על עצמי איך יכלתי בכלל לחיות איתו. ההתעללות היתה מאד עמומה ונדמתה יותר כטיפול באדם מסכן מאשר כהתעללות. אני מרגישה מושפלת להיכנס לשם חזרה. מצד שני אני יודעת שלולא אחלים מהתקופה ההיא לא אוכל להמשיך בבטחה את חיי. אולי יש דרכים עוקפות נניח למצוא התנהגויות דומות שלי מהתקופה שאחרי או כל רעיון אחר לטפל בהחלמה???

האם תוכל לענות לי????

אודי :(( היום כבר נגמר :( נשאר עוד רק מחר שנפגש, בשלישי שנפגש,ברביעי שנפגש, ואחרי זה :(((((((( אודי :(((( אני לא מסוגלת להתמודד עם זה פעם נוספת. באמת שאני לא אשרוד :( אין לי גרגרון של גרגר אנרגיה :( ביקשתי ממנה זריקת הרדמה :( אודי :((( אני ??????? אני ????? אני לא יודעת מה להגיד :(((( אודי :((((((

במבי יקרה, תמיד עצוב לראות אותך לפני הפרידות האלה, מרגישה תלוייה על צוק. בא לי שאמא צביה תביא לך כדור זכוכית כזה, כמו אלו עם השלג שיורד, מלא בפתיתי אנרגיה שאפשר לנער ושלא יכולים להיגמר או להיעלם. יש לך שלושה ימים להתעטף בה, הם נחשבים. ואחרי זה נשימה עמוקה עד שתיפגשו שוב, ובינתיים ניפגש כאן יחד. כמו פנסיון כזה, ששמים בו בע"ח כשנוסעים, ובינתיים מלטפים אותם ודואגים להם. אמא צביה תשאיר לאודי הוראות אחזקה. (: איתך, נעמה.

אחות להרגשת היתמות....במיוחד שהפעם חוץ ממילים ספורות לאחל שיעבור בשלום, אין קשר, אין מייל אין חוט מקשר הפעם בנינו וזה קשה.....בואי ונאחוז ידיים בשקט ונקשיב לקולות הטבע מסביב ונאמר כמו מנטרה, היא איתי גם כשהיא לא פיזית כאן..... איתך, מיכל

מרגישה שלא עומדת בציפיות.....רוצה תמיד לרצות אחרים, להיות טובה אבל אף פעם לא טובה מספיק.....ובמיוחד מולה, אני לא מצליחה לעמוד בציפיות שכבר אהיה בסדר, שלא אהיה כזו תלותית שאתקדם כבר שאתבגר.....מרגישה דפוקה....למה אוף למה????? הלנצח ארגיש את הדפיקות שבי?????? האם אפשר לשקם דימוי כזה???? איך אפסיק להיות ביקורתית כלפי עצמי????? אני בטוחה שהיא הייתה אומרת שזה בסדר שאני דואגת לה אפילו תודה שדאגתי לה, משהו כזה וזה בסדר לדאוג לעצמי אפילו טוב??? צריכה אותה....צריכה אמא חום ורוך ולא ביקורתיות אבל הקול לא מרפה, משהו בתוכי שונא, כועס עליי, לשם מה אני מתערבת בחייה הפרטיים? אבל היא סיפרה לי מה יש לה היום ורציתי שתדע שהיא חשובה עבורי, מאוד..............אוףףףףףף ואני רוצה להצליח בטיפול..... בראש זה מובן ויש התקדמות, ברגש אני לא מצליחה...... דבר אחר: כמעט סיימתי לקרוא את ספרך, מעניין ומרתק, אפילו בני בן ה11 התעניין :) הוא שאל אם היפנוזה זה לא שגורמים למישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה, ומצאתי את עצמי מקריאה לו קטעים מהספר מסבירה לו ומספרת על הסכנות הכרוכות בכך, סיפרתי לו על המהופנטת מדימונה, הוא הבין את חשיבות החוק ואמר שזה חוק מצויין...הוא שאל מי גילה את ההיפנוזה וממש שוחחנו על כך, יש לציין שבני ילד מחונן כך שהייתי מאוד גאה בו!!!!!! תודה לך אודי שגרמת לי להיות גאה בבני :)

הי מיכל, מקווה שלא תכעסי שאני מגיבה. אני מכירה די טוב את מה שאת מתארת, ואפילו בעוצמה חזקה מאוד... אולי את (וגם אני) צריכה לקבל את אותם חלקים "דפוקים" ולא לדחות אותם. אחרי הכל הם חלק ממי שאת לא שאני מתכוונת שאת דפוקה חו"ח, אבל זה הסיפור שאת מספרת לעצמך על עצמך, יש לשער שהסיפור הזה לא נכתב סתם כך, אלא מבוסס על אינסוף התנסויות וחוויות שנצרבו עמוק בדיסק הקשיח - בתודעה. ולכן קשה מאוד להפריך את הסיפור, אי אפשר למחוק, אבל אולי אפשר לעדכן ולשפר... ואולי זה לא כל כך גרוע להיות קצת מרצה, אולי יש בזה גם מהחיוב (למשל בזוגיות?) ואפילו בביקורת עצמית יש גם דברים טובים, לאן היינו מגיעים אם לא היתה כזו? מלבד זה נשמע מסקרן הספר, אולי אני אקנה ואקרא אותו, אני מחשיבה את עצמי די מומחית בהיפנוזה עצמית, דבר שעזר לי הרבה מאוד פעמים. טוב נראה לי שמספיק, אחרת אצטרך לשנות שוב את הכינוי מגבריאלה לדבריאלה...

ממש לא כועסת, נכון שיש טוב בלהיות אדם טוב :) אחרת לא הייתי כל כך מנסה...אבל זה בא על חשבוני לצערי והביקורת העצמית מגיעה מביקורת שקבלתי לאורך השנים והופנמה היטב....הכל עניין של מינונים, שום דבר לא טוב כשהוא במינונים גבוהים....

אז חוזרת, רציתי רק לומר שהספר מאוד מאוד מומלץ :) עדיין לא סיימתי אבל לקראת סיום. גבריאלה, אשמח לשמוע עלייך יותר אם מתאים לך לספר...

היום אלך לישון כמו ילדה בת 3 אחבק את הבובה ואלחש לה באוזן שרק היא תשמע.,... אחבק את הבובה חזק חזק ואניח אותה על לחיי ארגיש שהאיש שלי יושב לידי בשקט הוא לא מזיק הוא יושב לידי עד שארדם לילה טוב, הוא ילחש לי חלומות מתוקים......)))) מחר יום חדש השמש שוב תזרח החרציות בשדה גדלות ומתפשטות ובליבי שיר כמה כייף לחוש אהובה ורצויה היום אלך לישון כמו ילדה בת 3

;) כמו לייק בפייסבוק? הילה-hila

זה היה רק רגע של התערערות :/ עכשיו עבר

שחזרתי להיות עם יותר פרופורציות והסערה הרגשית עברה. יותר רואה וחווה את המציאות החיצונית אובייקטיבית שעכשיו ומחוברת אליה, ולא חיה רגשית זכרון שלילי או מחשבות חרדתיות שליליות . גם לא בא לי לאכול ולהקיא כרגע. נראה לי שזה מן טקס שקורה לי ברגעי מעבר בין דברים.. אני צריכה להביא את השכל שלי לקחת פיקוד שם

אמא נוכחת. אבל נפקדת. אבא נוכח. אבל נפקד.

כל כך מוכר....

תחושה שלצערי ליוותה אותי רוב חיי.... ועכשיו זה ממש מורגש ועצמתי. כשקשה לך יותר, החוסר מורגש יותר... כואב יותר. הלב, הגוף צועקים. מחריש אוזניים.

הדביקו לי אבחנה, רצחו את התקווה, השאירו עליי כתמים, הטביעו אותי בבושה קיומית , חנקו.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שהקורות חיים שלי הם לא נורמטיביים לעילא במובן החיובי.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שעברתי מה שעברתי שסבלתי מדברים שסבלתי מהם, שעדיין סובלת מחלק.. הבושה.. אודי איך אפשר לחיות ככה? בהסתרה, כל הזמן בהסתרות והעמדות פנים... איך אפשר לבוא ולהכריז כמה שאני עלובה וחסרת שליטה ופשוט יצור פאטתי? אודי אני לא מסוגלת להסתכל עלי ולעכל שהגעתי למצב כזה של תיוגי 'נכות' ובולימיה כרונית.. אני מפחדת שכבר לא זוכרת איך להתקרב לבני אדם. איך אפשר אם כדי להכיר אותי באמת עלי לחשוף את כל הטינופת הזאת על חיי? אפילו אני לא רוצה לדעת. למשל ממש עכשיו הולכת להקיא, אחרי שאתמול הקאתי כבר פעמיים... לשכוח מהכל. להמשיך להעמיד פנים ולהקיא את הכל, את כל הרגש האמיתי שבפנים כי בא לי לרצוח מישהו כבר. שיחזירו לי את החיים שנלקחו ממני. למה אני לא מצליחה להיות המרכז כובד של עצמי? למה אין לי עוגן פנימי ברור שיודע מה הוא רוצה? אודי כמה אפשר להמשיך ככה להתבייש בקיום שלי? ואתה לא עוזר לי. מה אכפת לך בכלל? אתה לא בנעליים שלי ואין לך מה להתבייש ולהסתיר. אתה יכול לזקוף ראש בגאווה ולומר על עצמך שאתה פסיכולןג בכיר ושכתבת 2 ספרים.. אתה מוצלח, מהזן של אנשים מוצלחים. ואני? מה אני אגיד אודי? שהשאיפות שלי בחיים הצטמצמו ללהצליח להעביר את הימים באכילה מסודרת? איך אפשר להסביר גם לאנשים למה אני לא מסוגלת לתת להם להתקרב ולהכיר אותי? מה יש שם להכיר אודי? לפעמים בא לי לצרוח הצילו. כלום לא השתנה? עברתי את כל החרא הטיפולי ההוא לחינם? מטפלים הפקירו אותי בין הכסאות. והיא, הפסיכולוגית ההיא הרגשתי שהייתה לה כ"כ השפעה עליי, נזקקתי ממנה לכל ההשתתפויות בעולמי והאישורים... היא לא נתנה אותם ... הרגשתי שהתסכולים שלה ריסקו אותי. אני לא מבינה בשביל מה אני פה אודי. לדעתי מהיום שהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה הכל נעשה רק עוד יותר מבלבל ומבולבל. בא לי לשרוף את הספרים. אין שם כלום בשבילי. החיים האלה אין להם בשורה בשבילי. אין רצף. יש אותי כלפי חוץ ויש אותי כלפי פנים. אין שום קשר. כמו מראה שבורה שקוטעת את הבבואה. אני לא ממש יודעת מי אני. הלכתי להקיא

האיש של הנפש, הוסיף לי פגישה בשבוע הוא הבין כמה קשה ובלתי נסבל. מבחינת הזמן זה אותו דבר. מבחינת הימים זה מתחלק בין ראשון- שלישי- חמישי מרגישה עטופה שמורה ואהובה. הילה-hila

סליחה אם אני מתערבת רציתי לשאול אם מתאים לך איך יכול להיות שתוספת של פגישה שבועית לא מוסיף על סך הכל הזמן שאת נמצאת אצלו

הי לאה, זה בסדר גמור לשאול;) היינו נפגשים פעמיים בשבוע למשך שעה וחצי. זה טיפול באנליזה. הילה-hila

ממש שמחה לשמוע!

בהמשך לשאלתך מדוע אני נשארת אצלה(אצל המטפלת) : לא יודעת כיצד לבדוק זאת, אין לי איזשהו אומדן/שאלון מדידה מה גורם לי להישאר אצלה. אני יודעת שהגעתי אליה בגלל שהייתי במקום מאד קשה ובודד. אני עדיין שם. יש לי נטייה להישאר בקשרים לא בריאים, ואף פוגעניים עבורי. אולי המחשבה להישאר לבד מאיימת הרבה יותר מחוסר ההתאמה שלה אלי. אמנם, במפגש הקודם נפתחו דברים, אך אני משום מה לא בונה על זה. אודי, בבקשה תייעץ לי כיצד אוכל לדעת מה נכון עבורי. אנימה

רצוי להעביר הכל לפגישה, אם אני דואגת לה דווקא היום בכל זאת רצוי לדבר בפגישה הבאה את הדאגה, אם קורה משהו לחכות לפגישה, אם יש משהו חשוב שקשה איתו לחכות זה הרצוי אבל אוףףףףףףףףףףףף זה קשה וזה כבר לא געגוע זה משהו אחר. זה אולי רצון להיות בתודעה שלה כל הזמן, להיות קרובה אליה לא יודעת למה אני גם דואגת לה?האם בשבילי אני דואגת? או בשבילה? אוףףףף.............זה קשה מאוד. אז הבוקר שלחתי "בוקר טוב שבוע טוב ושיעבור בשלום" דווקא היא ענתה, "תודה ושבוע טוב" האם עשיתי משהו רע בזה שאני דואגת לה??????? אוףףףףףףף קשר לזמנים קצובים כיצד הוא יכול להיות קרוב כל כך????? מסובך לי.היא כמו אמא בשבילי לפעמים, אולי קצת יותר מזה.....וזה כל כך הופך הכל למסובך........ ואודי יש מצוי ויש רצוי וזה לא תמיד עובד יחד! ויש גבולות ויש מחוץ לגבולות אבל אנחנו בני אדם אז אפשר גם לגלות גמישות כך נראה לי במיוחד שיש מלא זמן עד שנפגש נשאר עוד שבוע וחצי אוףףףףףףףףף היום היינו אמורות להפגש :( וזה כבר לא געגוע אין לי מילה אחרת.....קשה לי מאוד!!!! וחשבתי שאני כבר אחרי זה....כבר לא שולחת לה הודעות בין...וכבר אחרת אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט.

אודי, שמתי לב שאני בכל פעם רואה בנפש רק חלק אחד. אם המטפל נשמע לי תוקפני, אני יחווה אותו ככזה, למרות שביום חמישי חוויתי אותו רך. כנל לגבי הבוסית שלי. איך מאמנים את הנפש לראות כמה פזות בו זמנית? להרגיש שהמטפל הוא גם וגם וגם. גם אוהב, גם מתמסר, וגם מפשל? זה משהו שאפשר להתאמן עליו? אשמח לשמוע גם מיכן, אם אתן מזדהות עם הדברים? האם חוויתן פעם חוויה כזאת? הכי שבוע טוב הילה-hila

אני רואה שאת מיישמת מהר:-) הכוונה לחתימה בשם שלך. לגבי מה שכתבת- קל לי לחשוב על זה בקשר לטיפול. כשנעלבתי ממנה היה לי קשה "לזכור" שהיא לא תמיד ככה. והדבר הקטן שהיא עשתה לא הופך אותה רק לכזו. לוקח לי זמן להאמין שיש גם אחרת. אבל זה קורה בדכ.

די כבר, לפעמים נגמר לי הכוח. למה כדאי לי לחיות בכלל? איזה טוב יש לי? מה יש לי בחיים האלו בכלל? מה בסה"כ ביקשתי?? הכל קשה. לבד. די. בוכה, אבל מה זה עוזר? לא רוצה להיות לבד כל החיים שלי. נגמר לי הכסף. בקושי יש לי חברים. החיים שלי דפוקים. אני רוצה להתחתן, אבל אף אחד לא ירצה אותי. חושבת איך אפשר לשנות את המצב הזה, אבל אני מנסה ולא מצליחה. מחפשת עבודה, בודקת כל מיני מקומות, אבל בינתיים שום דבר לא מסתדר. לשכור דירה זה יקר, ואם אעבור לדירה זולה, אהיה בלי אף חברה. ובמקום הנוכחי זה יותר מתאפשר לי. והכסף שלי הולך ונגמר. ואני לא מצליחה לחשוב איך אני יכולה לחסוך, אם רוב הכסף שלי הולך על הדירה והטיפול. לא יודעת איך להכיר מישהו. לא יודעת איך עושים את זה. גם ככה אף אחד לא ירצה אותי. משפחה דפוקה אי אפשר להחליף. אז מה בדיוק נשאר לי?!

בטח שאני זוכרת ששאלת ואני גם עניתי. אני גם מנסה, אתה יודע? אני מעדיפה לא לפרט יותר מדי, כי אין לי מושג מי קורא כאן... הלכתי היום לאיזו מישהי כדי שתעזור לי להכיר בחורים (קשור לאיזה אתר שידוכים) וגם אחותי דיברה עם איזו שדכנית (זה לא כמו שזה נשמע.. לא כמו בציבור החרדי), ואני אתקשר אליה כדי לקבוע איתה פגישה. קודם, ביקשתי מחברה טובה, והיא לא ממש רצתה לעזור. ישר התחלתי לבכות. עד שאני מבקשת משהו קטן, גם את זה לא יכולים לעזור לי. זה מעליב ופוגע. לפעמים אני תוהה לעצמי מי אלו החברים האלו שלי.. כנראה שהם לא ממש קיימים.

אמא שלי דוחה אותי ותוקפנית כלפי היום היא אמרה לי בטלפון שאני אמצא לי אמא אחרת זה כל כך פוגע שהיא דוחה אותי ככה עצוב לי בלב עצוב הילה-hila