פורום פסיכולוגיה קלינית

אני באפסית כוחות. ממוטטת. העבודה החדשה- הזמנית איכסה. רוצה לעזוב. זה ידפוק אותם. כי זאת החלפה לחל"ד. ומעבירה לי חפיפה. הבוסית בחול. אז למי אגיד שרוצה לעזוב? ואז כשהיא חוזרת מחול ההריונית כבר יולדת... ואז- דפקתי אותם. ובטח זה יגרום לזה שאשרף את עצמי בארגון ולא אוכל לגשת שם למשרות נוספות. אבל אני ממש סובלת. העבודה כה משעממת. הרבה פחות ממה שעשיתי בעבר- מבחינת כישוריי. התנאים חרא. השעות לא גמישות. וכך גם כל הטיפול נפגע. מ4 פעמים בשבוע לפעמיים. נו מילא, אבל הפעמיים האלו הן כמו אחת. למה? כי הן יום אחר יום :-( לקחתי את העבודה רק מלחץ לעבוד כבר. כי מחפשת כבר חצי שנה- שבעה חודשים. ולא מוצאת. המצב במשק חרא. השכר- נמוך בכ 2000 ש"ח!! מהעבודה הקודמת. אני בוכה כל יום. וסגרתי רק 5 ימים שם. איך אשרוד שם עוד חצי שנה?! מתה לעזוב. הפסיכו' ידעה המון זמן מראש על השינוי בשעות ועל זה שלא אוכל יותר להתגמש בגלל העבודה החדשה. ועדיין- אין לה שעות אחרות בשבילי. וכך בבת אחת מ4 פעמים בשבוע לרדת לפעמיים בלבד, כשגם הן יום אחר יום. ואין לי שום מרווח נורמלי בין הפגישות או משהו שיחזיק אותי. במקום לחכות יום - יומיים בין פגישה לפגישה, אני מחכה 5 ימים!! ודווקא כשאני הכי במשבר שיש. רוצה למות. המחשבות כל יום בראש. והרבה. איך נהרסו חיי. איך הרסתי אותם. למה היא לא עזרה לי למנוע את ההסלמה שהובילה לעזיבה של העבודה שלי?? הקודמת הכוונה. היה לי שם בית חם. הפסיכו' הקודמת שכה אהבתי ושנפרדה ממני בבת אחת ובמייל, אחרי שחיכיתי לה 3 חודשים כפי שסכמנו שתחזור מהחופשת לידה... ולא הצלחתי לחזור אליה. לא הצלחתי לעזוב את המחליפה= הנוכחית, ומצד שני לא רציתי להיפרד ממנה. בליבי כמהתי שהיא תחזור אחרת. שתחזור כפי שהייתה. כבר עברה שנה מאז. ומה קרה? אין זוגיות. אין עבודה שהייתה לי כבית במשך 10 שנים!, אין לי כלום. חיי נהרסו. אין. והנוכחית? טוב זה ברור שהיא לא עוזרת. אני אוהבת אותה אבל לא כמו את הקודמת. וגם הטיפול לא מקדם אותי. תקוע. תקוע. טיפשי. הקודמת הייתה טובה יותר. עד שקרה כל הבלאגן. מחשבות על המוות כל הזמן. הטיפול הרס את חיי. ולא כהרגשה. אלא עם סימוכין במציאות. באתי עם מטרה ברורה ומוגדרת. ויצאתי עם: 1. אבדתי מקום עבודה מאד מיוחד. 2. אבדתי את הפסיכו' ואת עצמי. כואב לי ברמות. אבדתי אמון בטיפול ובפסיכו. 3. לא השגתי את המטרה לשמה באתי מלכתחילה. ואין לי איך לשרוד. ועוד אפילו בעבודה זמנית כזאת ביקשו ממני לחתום על ויתור סודות רפואית ולמלא שא רפואי ממש חופר. ומפורט. אז... רק טיפול פרטי היא אופציה. אשפוז- לא. אין לי מוצא. לא רואה תקווה. מוות. קורא לי יותר ויותר ויותר

הי סמבדי, חשבתי מה אני יכולה לכתוב לך.. וקצת מתקשה. רציתי שתדעי שקראתי ושאני איתך. מקווה מאוד שיוקל לך בקרוב.

כמו שחנה כותבת - אני איתך, לצידך.... חיכיתי לך כל הזמן לשמוע מה שלומך. עצוב לי המצב שאת נמצאת בו כרגע. האם אוכל להגיד לך שאני מרגישה שיש תקווה שם בהמשך הדרך???

אני לא מפסיקה לבכות... אבדתי הכל. ופתאום קלטתי את זה. והפסיכו' הנוכחית? היא בעצם המחליפה הרי.. הקודמת ( זאת שילדה וחיכיתי לה) פשוט "שמה" אותי אצלה כשהתכוונה שזה יהיה רק ל"בייביסיטר"- כך היא קראה לה. ואז.. כל מה שקרה. ואז- הפיטורין שלא היו ר פיטורין. לא פיטרו אותי. פשוט אמרו לי תעשי משהו אחר- ובצורה מגעילה ופוגעת. ואז זה התפוצץ. מהר מאד. ואבדתי בית. באמת. המקום ההוא היה בית. מהרבה מאד בחינות. ואין כאלו. בחיי. ( באמת במציאות העבודה אין כאלו- ומי שמכיר- יודע שזה כך). וזה קרה בול 4 חודשים אחרי הנטישה שלה. במייל. בעודי מרוסקת ושבורה ונטושה אצל המחליפה-הנוכחית. לא מאמינה שהטיפול נכון לי. 4 פעמים בשבוע זה המון. וזה בכלל לא בא ממני בהתחלה. והיא גם לא אנליטיקאית כך שזאת לא אנליזה. שנה וחצי כמעט. אני אוהבת אותה, אבל בטוחה שהטיפול לא טוב. או לא מספיק טיפולי או עבודתי או בקיצור: כפי שצריך להיות בטיפול. פשוט יצירת תלות ותו לא. עובדה: 1. אבדתי מקום עבודה שהיה אמור להיות לכל החיים. 2. אני כבר אחרי אמצע שנות ה30 שלי ואין לי זוגיות( למרות שעל פניו אני "נחשבת בחורה שנראית טוב,וחכמה..ו..עד לא מזמן- גם עם עבודה יציבה/קריירה")- שזאת אחת הסיבות שבגללן פניתי לטיפול לפני 3 שנים... ועכשיו? גם אין עבודה. והעבודה הזמנית כל כך מגעילה עבורי שאני בוכה כל יום. למרות שאני בטוחה שיש קשר גם לטיפול/ים. ריסקו הטיפול הפסיכולוגי בפירוש הוכח כמזיק לי. אלא שעכשיו אני על סף להתאבד.... ( אודי- זה לא איום.אבל כך אני מרגישה). ואני לא יודעת מה לעשות? אין לי דבר לחיות למענו. הדמעות לא נשלטות. פשוט בוכה כל יום. לא שולטת בזה. למה?

הי אודי וכולן. איך יוצאים מתלות בחברה. כל תקופה אני מוצאת לעצמי איזה חברה טובה שאני רוצה לשאוב ממנה את מלוא תשומת הלב.אני כביכול רוצה חום ממנה ואהבה. כמו מבן זוג. תמיד אני נתקלתבסוף בדחיה. ומתרסקת. מה עושים?

שלום, אני חושבת שאודי ישיב לך שמוטב שתלכי לטיפול. לדעתי, טיפול דינמי בגישת "הפסיכולוגיה של העצמי" יכול להתאים לך מאוד. אודי, אתה מסכים איתי? בהצלחה נטע.

אודי, טלפתיה זה דבר מוכח? קרה לי מקרה ממש מוזר. הזמנתי בתוכי מישהי להיפגש איתה, והיא פתאום הגיעה, למרות שלא שלחתי לה סמס, או מייל, ולא טלפון. זאת מישהי שהיתה הבוסית שלי והיטיבה איתי מאוד. היא חוותה אותי בכוחי ואחר כך בהתמוטטות ובהתקף. זה היה מרגש, מבלבל ומערער לראות אותה במפתיע. נפגשנו במקום העבודה שלי היום שבו אני עוסקת בשירות לקוחות. דיברתי היום בטיפול על המפגש איתה וכולי...... אבל שכחתי לשאול את האיש שלי בטיפול האם יש דבר כזה טלפתיה? הילה-hila

עצוב להיות פגוע נפש. כשבן אדם חולה בסרטן, אנשים מבינים שהוא חולה, הוא מקבל אהדה מהסביבה מעצם מחלתו. כשאדם הוא פגוע נפש, הוא מתבייש בזה. וגם לא יכול לדבר על זה בכל מקום. אתה, אודי, מתייחס אלי באהדה וחמלה. אבל בחוץ זה לא כך. מצפים ממני כבן אדם מבוגר. דורשים ממני, לפעמים בתובענות...... אני בוכה כי כואב לי. ואני כל כך רגישה. והייתי רוצה שיתייחסו אלי כך. דמעות דמעות.

באמת עצוב וכאוב... לפעמים אי אפשר לצפות מאנשים שישנו את הדרישות, יש דברים שהם פשוט בילט-אין בחיים. אבל חמלה והבנה הם שני דברים שגם כשהנסיבות לא משתנות, יכולים לשנות את היכולת להתמודד איתן. וגם תובענות ואטימות, לצד השני. נראה לי שהשינוי לא צריך להיות אילו מחלות מוסיפים לרשימת הנחמלים ואהודים ואילו נשארות בחוץ. נראה לי שאהדה וחמלה מוטב שינתנו לאדם ולא לתווית שהוא נושא... בינתיים, אם תרצי, אזמין אותך לשקט מרופד, אוהד וחומל. מוזמנת כי את הילה יקרה, בלי קשר למה שתביאי איתך. נעמה.

נראה לי אפרוש למיטה כדי לא לראות ולשמוע אותה. זה נשמע רע, אני יודעת. לא יודעת למה אני מרגישה ככ חזק את כל הדברים כלפיה. באופן עקרוני היא בסדר.

אני לא בטוחה אם הבנתי את כוונתך. אני חושבת שכן, אבל אז אתה תגיב לי בשאלה "מה אני חושבת".. אבל אני רוצה שתענה לי אתה. בסדר?

זה נראה לך הגיוני שאני אנקה כל היום והיא לא תעשה כלום? לא מתאים לי לעזור למי שלא עוזר לעצמו.. לעזאזל אין לי כוח להיות כאן בשבת

היי חנה, את יכולה לראות את עצמך נמצאת שם בשבת כשאת עושה מה שמתאים לך ולא עושה מה שלא? מותחת גבול כזה, לאו דווקא בכעס או תוקפנות, גבול של עצמך. בדיוק הייתי צריכה לעשות את זה מול בוסית אחת, לומר "עד כאן", בחיוך ובנועם. הצלחתי באותו רגע, למרות שאכן יש אשמה להתמודד איתה אחר כך... אבל נדמה לי שזו התמודדות אחרת. אגב, בלבל אותי, ואז גרם לי לחייך, שלפעמים היא זו המטפלת ולפעמים אמא. :) שבת שלום בכל זאת, בתקווה שתוכלי למצוא גם הנאה שבחברה, נעמה.

אני כבר אשאר כאן, חברה שלי תהיה ואנחנו ניפגש, וגם יהיה לי טרמפ חזור הביתה כנראה. שמחה שחייכתי אותך. לא כתבתי מי זו היא כי זה היה המשך של ההודעות וגם כי כנראה אני נמנעת לומר אמא שלי..

הי אודי ימים לא פשוטים....... האם תלות והתמכרות לטיפול, הם תופעות לוואי של הטיפול? או שהם חלק מהטיפול ומהותו? איך מייצרים רצף פנימי ואחיד? זה נורא ואיום אצלי. כל יום אני מייצרת את עצמי מחדש...... אוףףףף זה כל כך קשה, מפרך וסיזיפי....... ממש. הכי הכי שבת שלום לך. הילה-hila

איפה פתח המילוט במעגל הזה? אני שונאת את עצמי, בזה לעצמי על היותי אני, וכואבת, ובזה לעצמי על הכאב, כי מגיע לי, וכואבת, ובזה ושונאת, ומכאיבה, וכואבת... איך לשבור את המעגל? לא לשנוא את עצמי לא ברשימת האפשרויות כרגע, על אף ניסיונות. להוציא החוצה לא הולך, אין אדם שאני שונאת סביבי. להפסיק לבוז לכאב זו מחשבה שרק מהווה עילה לשנאה עצמית על הרכות שאני נוהגת בעצמי. אודי, אתה רואה פתח מילוט? לכוון אותי אליו? אני מסוחררת מרוב הריצה במעגלים... נעמה.

ניסיתי מקודם ואין לי מושג מה קרה...... האמת שרציתי להציע לך לעשות איתך כמה רונדלים, כדי שלא תרגישי כל כך לבד..... מצד שני לא רוצה להצטרף לשנאה העצמית אז מה את אומרת על טיול ביחד. איפה היה בא לך לטייל איתי?אפשר מקום גאוגרפי, או מטפורי..... הכי חשוב שלא תהיי כל כך לבד עם זה. זה נשמע מייסר, כל כך..... אולי תוך כדי טיול, אולי בין רקפות?חרציות? אולי במבי תרצה להצטרף......? במבי, רוצה? אולי נשכב מתחת לעצים, הרוח תנשב........ רציתי לכתוב עוד שמות, אבל לא רציתי להתיש אותך, נעמה. הכי הכי שבת שלום לכן. הילה-hila

אני מרגישה פתטית עכשיו.. על מה שכתבתי בהודעה הקודמת. הייתי אומרת לך לא להעלות אותה, אך נראה לי שזה לא יעבוד. אם זה אפשרי, אל תעלה אותה. (איזה יופי שגרמתי לעצמי להרגיש, בנוסף לכל שאר הדברים, גם פתטית).

היא עוד פעם ביטלה את השעה הקבועה שלנו - אילוצים... והציעה שעה אחרת, אני לא מסוגלת...לא יודעת למה , זה מרגיש כמו קבצנית, כאילו היא עושה לי טובה, ו"דוחפת אותי" לאיזו שעה דחוקה ולא נוחה...העיקר שלא אתלונן... זה כבר קרה, - ולא הגעתי, וגם הפעם, - לא מסוגלת וזה עצוב לי. אני יודעת בהיגיון שיש לה חיים משלה, ואירועים ואנשים חשובים לה יותר ממני ומהשעה הקבועה שלנו, וזה אפילו הגיוני שיהיה כך.. אבל... :( ואני יודעת שזה מטומטם, כי הפעם הבאה רק בשבוע הבא, ואני במקום על הפנים... ולבד. אז למה אני כל כך קטנונית? ופגיעה? אנימה

הי.. שוב רע לי.. אני מפחדת לכתוב כאן, מפחדת להרוס את מה שכתבת לי.. לא בא לי להרוס, זה היה שונה.. ולא בא לי שזה ישתנה וששוב אפגע וששוב ארגיש כעס עליך.. אתה יודע שכעסתי? בשבוע שעבר ממש כעסתי, אפילו רציתי לכתוב לך שאני שונאת אותך.. מצטערת.. איך התחושות שלי זזות מצד לצד.. אחרי שתי התגובות האחרונות שלך, הכעס שכך לגמרי והתחלף בהתרגשות.. ואני יודעת שאם אמשיך לכתוב כאן, אני בטוחה, זה ישתנה שוב לצד השני.. ואין לי כוח לזה.. אתה יודע שאפילו בכיתי בשבוע שעבר??? בגלל הפורום הזה, מפני שנפגעתי.. למה זה משפיע עליי כל כך? זה בטח בגלל שאין לי כלום.. אין לי עולם אמיתי להיות בו .. כואב לי הלב.. בא לי להוציא אותו מתוכי ולהניח אותו בחוץ רק לרגע.. שיפסק.. לא רוצה להרוס, ובכל זאת זה מה שאני עושה - כותבת פה שוב.. כל הודעה נוספת זו סכנה חדשה. למה אני מסתכנת?? איני יכולה להסתפק במה שקיבלתי כבר? מה שיוצא מכך זה או שאני נפגעת ומחליטה שלא אהיה פה יותר, או שיש משהו טוב וגם אז אני מחליטה שלא אהיה פה יותר... ובסוף אני פה בכל מקרה.. גם רע לי לבד.. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הרע הזה, הוא מציף לי את הגוף. לכן אני באה.. מפחיד אותי להישאר איתו לבד לגמרי. אוף.. אני מיואשת ונמאס לי ולא יכולה כבר להתמודד עם זה.. קשה...

אז באתי למקום הזה, הפורם.... אלייך, למקום מוכר לי.....היא חסרה כל כך ואני רק מחכה בלי לשתף אותה בס.מ.ס או בכל אמצעי אחר....וזה לא קל השתיקה בנינו...כאילו אין חוט מקשר, מעין ניתוק.......כזה מין געגוע יוצר קצת תעתוע....מתגעגעת אל הקול המרגיע, המקום הבטוח, החיבוק שמכיל....מקווה שפשוט אחזיק עוד קצת מעמד ואז הכל יצא בפגישה....שלא תהיה שתיקה כזו כי שוב תהיה הפסקה ארוכה.....אוף חגים! דווקא בסדר לי חגים אבל שונאת את פסח במיוחד.....

אני כנראה אשאר אצל ההורים שלי עד שבת. לכתחילה באתי כדי לעזור לנקות לפני פסח. מהבוקר אני מנקה, כמעט מסיימת את כל הארונות מטבח. מקווה להמשיך עוד היום ומחר. אודי, טוב לי להיות כאן, אתה יודע? אבל, אולי זה לא טוב? אולי אני קצת תלויה בך ובפורום?! איך יודעים?

האם ניתן להגיע דרך הארכיון של הפורום אל כל הפוסטים שפירסמתי כאן אי פעם? זה מעניין אותי

מימה, לא יודעת אם את כולם אבל את חלקם בטוח (יצא לי לערוך מספר פעמים חיפוש) ניסית לחפש?

כן, אתה שומע אודי ? תלשתי עלה אמיתי,עלה ירוק שהיה חי עד שתלשתי אותו ועכשיו הוא מת... חרטתי בעלה את הספרה 1 כי היום זה היום הראשון בלי אמא צביה. הגעתי לקליניקה שלה,הכנסתי את העלה לתיבת המכתבים שלה :( כן,יש לי את התמונות שרואים אותה על באמת.. :( אני באמת מנסה שלא יהיה קשה :( אבל זה לא כל כך מצליח :( זה כן קשה :( אולי כל יום אני אתלוש עלה ואחרוט בו את היום שעובר ,עד שיהיו 17 עלים מתים בתיבת המכתבים שלה..אולי אני אפילו אתלוש את כל העלים שבעולם.. לא איכפת לי מהעלים. לא איכפת לי שאני תולשת להם את החיים.. מגיע להם..עד שלא יהיו עלים בעולם ואולי גם כל העצים ימותו. ולא איכפת לי בכלל !!! גם אני עלה תלוש :(

שלום אודי וכולם ומיכ... נראה לי שאני צריכה להתנצל על זה שאני כל פעם משנה את הכינוי שלי, זה קורה משום שאני לא נמצאת באופן קבוע, ואז מתוך חשאיות יתר שאני נוקטת כדי שאף אחד (בעלי) לא ידע שאני מתגנבת לכאן וגם מהטלפון אני חוששת לכתוב , קורה לא פעם שאני מסתבכת עם הכינויים והססמאות והכינויים. ובנוסף ואולי בעיקר , אחרי איזה זמן הכינוי שבחרתי נראה לי הדבר הכי לא מתאים בעולם (מטופש במקרה הטוב) שלא לדבר על מה שנכתב תחת אותו כינוי, זה בלתי נסבל וגורם לי להרגיש רע ואז להתנתק מכאן לכמה זמן מתוך החלטה נחרצת שלא לשוב. וכל פעם אני חוזרת קצת או הרבה אחרת ממה שהייתי... אז אני מתנצלת. חלק ממני היה מעדיף לא להגיע בכלל לפורום מהסוג הזה, חלק מאוד ביקורתי, או אולי לבוא בפשטות בלי להרגיש שאני סתם נדחפת ומקלקלת כי באמת באמת בעיניים אובייקטיביות, הרי הכל בסדר גמור ואני לא צריכה שום דבר ולא צריכה אף אחד , אפילו "אני" לפעמים זה קצת יותר מידי בשבילי , אז למה אני סתם מטרידה אנשים תמימים?. אבל לפעמים פשוט בא לי, או במילים אחרות אני מרגישה חרא ברמות על וכן ואולי כן צריכה משהו אלא שאני לא יכולה להגיד שום דבר אמיתי ולומר למישהו אחר מה שעל ליבי זה בלתי אפשרי בחוויה שלי, וזה לא שאני לא מנסה כבר כמעט שש שנים. אולי העולם האמיתי הסביבה האנושית בעצם מגדירים את הזהות שלי , וכך נשמר הסדר הטוב שגם הוא לא כל כך מסודר ובכל זאת הבלגן הפנימי עם כל האנשים האחרים והשינויים התכופים והג'יפה נשאר בפנים ולא דולף החוצה... הפנים והחוץ לא יכולים להיפגש אולי גם לא צריכים, יש להם קיום נפרד ומקביל ואולי טוב שכך, אולי אצל כולם זה ככה במידה זו או אחרת "העולם במה וכולנו שחקנים" ? אבל איכשהו כשאני מגיעה לכאן זה קצת מתפרק, זה לא נעים. בדבר הזה זה דומה קצת לטיפול, משום שגם הטיפול הוא מקום לא טבעי, קצת מחוץ לקונטקסט של "החיים" אבל זה כמובן גם שונה מאוד.

משהו שכתבתי פעם למגירה שאולי מסביר קצת את החוויה נראה לי שזה מתחיל מהחוויה הגופנית המפורקת. "הפרעות על רצף העצמי" "המחשבות שלי לא מולידות שום דבר הן לא מחוברות לגוף שלא מחובר לראש שכאילו נושא בתוכו הריון סודי לא חוקי מרובה עוברים שלפעמים בועטים בי מבפנים להעיר שיש בי חיים כל פעם זה מישהו אחר שנולד, אני. חושבת על זה לרגע ואחרי זה זה עובר ואני כבר מישהו אחר שלא זוכר שאולי הייתי. צריכה להרות ניצני הרהורים לתת להם לגדול להוליד מתוכי מחשבה אחת בהירה וצלולה שתשאר אתי.

אודי, בזמן האחרון אני מרגישה (אולי אני טועה) שאתה עונה בצורה יותר חמה, רגישה ומכילה. משהו כמו שבועיים. מאוד נעים לי לקרוא אותך, "נוגע" ככה ברכות. נדמה לי שאתה יותר סבלני, זמין ומכוון. נטע.

היי אודי לא ענית ללאה על "למחוק חלקים מחיי" מה 31/03. אודה לך מאוד אם תענה. התשובה מעניינת אותי מאוד וגם קשה לי לראות הודעות ללא מענה. נטע.

אודי לא ן תו דה

מילי יקרה, כפי שכתבת בעצמך, את נחלשת. ההודעות שלך נעשות לא ברורות. יש לי הרגשה שאת בהכרה קצת מעורפלת ובשארית הכוחות שלך את כותבת פה. זה מדאיג אותי מאוד. בבקשה לכי לחדר מיון של בית החולים הפסיכיאטרי הכי קרוב למקום מגורייך ויפה שעה אחת קודם. בקשי עזרה ממשפחתך. סעי דחוף ועדכני אותנו. איתך, נטע.

אני לא רוצה שהיא תכעס עליי. אני צריכה שהיא תגיד לי את זה. ואני לא יודעת אם אוכל לחכות עד יום שני בו ניפגש. רציתי להתקשר אליה קודם, אבל היא גם לא ככ מרגישה טוב וגם אני לא מתקשרת אליה. נראה לי פעם אחרונה הייתה כשירד שלג ודיברנו בקשר לפגישה אם תתקיים או לא. ואני לא יכולה לשלוח הודעה ואני לא מתקשרת סתם אלא אם קרה משהו מיוחד. ובגלל שאני לא יכולה לשלוח הודעה אני לא יכולה לדבר איתה אם אני צריכה, כי להתקשר זה הרבה יותר מסובך בשבילי. אז בעצם אני נשארת לבד ואני צריכה אותה. אני יודעת שאני יכולה להתקשר אבל אני לא רוצה סתם להטריד אותה.. אני גם יודעת שהיא לא תכעס ותקבל (כמעט) את כל מה שאעשה.. אמשיך להתלבט, עכשיו כבר מאוחר ובטוח לא אתקשר היום, נראה איך ארגיש מחר.

ראשית, למה את חושבת שהיא כועסת עלייך? זה לא נשמע כך.... שנית, פעם המטפלת שלי באה חולה ולא יכולתי ממש לשתף ודאגתי לה קצת אבל בעיקר היה קשה כי היא לא הייתה בריאה...שיתפתי אותה בפגישה הבאה והיא אמרה שאם זה בעייתי שהיא באה חולה (לא מאוד) אז בפעם הבאה כשהיא לא תרגיש טוב היא תתקשר לשאול אם אני רוצה לקיים פגישה או לא.....איזו התחשבות!!! במקום שהיא תחליט אם מתאים או לא להגיע אני אחליט, וזה עזר לי... אולי כדאי שתדברו על זה, מה קורה כשהיא לא באה מכוונת אלייך או "שלמה" כזו....ואולי לא מתאים שתהיה פגישה כשהיא מצוננת? לא יודעת זה תלוי בכן...אבל לא נשמע כעס במה שכתבת, אלא פשוט עובדה שהצינון גרם לך לתגובה וזה בסדר...ואם את לא שלמה עם זה וחושבת שהיא כועסת אולי רק סמס שבו תשאלי אם היא כועסת עלייך? לא יודעת מה ההסכם שלכן....בטח אודי יגיד שתשתדלי לומר לה את זה בפגישה...

אני חושבת שהיא כועסת בגלל כל מיני דברים. לא יודעת. כנראה אני פשוט אאלץ לחכות עד יום שני. אני אצלה כמעט שנה, ופעם אחת היא הייתה חולה ולא באה, והפעם השניה עכשיו. אני לא בדיוק זוכרת מה היא ענתה כששאלתי אותה למה היא באה אם היא חולה, אבל השתמע שהיא מרגישה שהיא יכולה להגיע לטיפול. אז לא יודעת. אני מתביישת לדבר איתה על זה ואני סומכת עליה שאם באה אז כנראה שהיא בסדר מספיק כדי לבוא. תהיתי ביני לבין עצמי אולי היא באה בכ"ז כי היא צריכה/רוצה את הכסף.. זה מתסכל אותי לחשוב על זה ככה.

עוד בדרך הביתה במהלך הנסיעה, הצטערתי שאני באה. רציתי לבוא לעזור, אבל אני מקווה שלא אתפוצץ כאן על אימא שלי. זה כבר התחיל לקרות. נראה לי שלפני שבת אסע שוב חזרה אל הבית שלי. זה כנראה עדיף מאשר להיות כאן, למרות שאולי זה יעליב אותם אז אני עוד צריכה לראות מה אעשה.

המטפלת אמרה לי היום שאין לה דרכים לא כואבות להציע לי, אלא את נוכחותה איתי בהן. ומרגישה באמת שלאן שלא אפנה יכאב. אם נוגעים בפצע הוא כואב, פועם, אבל אי אפשר לחטא אותו ולחבוש בלי לגעת. להתעלם עוזר לרגע, אבל המחיר כבד (למרות שיש קולות שאומרים שנדמה שכואב, והנדמה זה שכואב, ואם רק אפסיק לאחוז בסיפור הזה הוא לא יהיה, לא היה, לא קיים). אני זוכרת שכנראה משהו מהביחד גם מקל על הכאב. אבל זה לא זיכרון שנגיש לחוויה שלי. לא זוכרת איך היא יכולה להיות איתי כשאני רוצה להרוס אותי, בלי שתרצה להרוס אותי גם. איך אפשר לראות מקרוב ולא לרצות להרוס אותי? נעמה. (דמיינו את ההודעה הזו על דף מקומט. ציור של ילדה, שנגנז באלימות לרגע, ובחרטה ובדמעות יושר שוב ונשלח לעיני השאר.) (ואודי, לאה שם למטהלמטה, התפספסה...)

אני כבר עוד מעט שנה בטיפול עד לפני חודשיים הייתי פעמיים בשבוע ועכשיו מסיבות כלכליות ירדתי לפעם בשבוע ואני לא רואה שזה עוזר לי כמו בהתחלה זה מרגיש נמרח והרבה פעמים אין על מה לדבר ... דיברתי על זה איתה והיא אומרת שזה בגלל שירדנו לפעם בשבוע אז יש "ניתוק " מפגישה לפגישה .... היא נורא לוחצת עלי כל פגישה מחדש לחזור למתכונת של פעמיים בשבוע גם אן זה בא על חשבון דברים אחרים ואני לא יכולה ... ועכשיו כל פעם שמתקרב מועד הפגישה לא בא לי ללכת כי אני יודעת שהיא שוב תתחיל ללחוץ עלי ...

ידע איך לעזור לאנשים. לא נראה לי שהבנתי על מה דיברתי. בשיא התופת הרגשית והבלבול דרשתי הסברים. מה לכל הרוחות קורה פה. תסבירי לי! לא הבנתי כלום. ככה לא מתנהגים אנשים הגיוניים. תקשורת מוזרה. היא משאירה אותי לבד בבלבול של עצמי. איפה הידע שהסמכות שלה אמורה לדעת . זעקתי ודרשתי -תני לי תשובות והסברים. היא אמרה 'אין לי תשובות'. הזדעזעתי. הרגשתי פתיה ומרומה. סמכות של כלום. לא היו לה תשובות בשבילי. סמכות של כלום.

בדיוק אתמול אמרה לי המטפלת שהיא חושבת איך להגיע אליי, איך להתניע את החיבור, ושהיא עוד לא ממש יודעת. וברגע הראשון הזדעקתי - מה זאת אומרת לא יודעת?! אם את לא יודעת, מה בעצם אנחנו עושות כאן? ורגע אחרי זה חשבתי שהיה הרבה יותר מכאיב והרסני אם היא הייתה ממשיכה להתנהל כאילו היא יודעת. אני חושבת שבלימודים טיפוליים לומדים איך לעזור לאנשים. איך לעזור לכל אחד ספציפית, את זה צריך ללמוד תוך כדי תנועה... "על גבך למענך", או משהו כזה. אבל אני מתחברת להזדעקות הזו שלך. כמו לגלות שאמאבא לא יודעים הכל. כמה שזה נעשה יותר מוקדם, זה משאיר אותך כל כך חסרת אונים מול העולם. נעמה.

משונה..מתחשק לי לשאול אותך לשלומך.. אז מה שלומך ? יוצא לך לראות קצת את הפריחה ? הארץ מלאה בשטיח צבעוני.. רוצה לשתף אותך וגם לשאול לגבי תגובותיך בהודעותי הקודמות. אז נפגשנו היום ולא נפגש עד יום ראשון ה 20 לאפריל שבו תהיינה לנו 2 פגישות עם מרווח של מס' שעות ביניהן (בין הפגישות) אתמול היא הציעה לי לצלם אותה מס' תמונות בכדי שהיא תהיה איתי ממש ולא תיעלם לי.. צילמתי אותה, וזה משונה..משהו נרגע.. אני מסתכלת ורואה אותה..רואה אותה על באמת..אני זוכרת אותה... היא באמת קיימת..משונה כזה אבל משהו רגוע יותר.. היום בפגישה היא נתנה לי מחזיק מפתחות שמחובר אליו משהו צבעוני ורך כזה. אמא צביה הציעה לי לחבר את זה למפתחות המכונית שלי.. חיברתי כבר..זה מרגיש נעים ומצחיק קצת.. אני נוהגת וברמזור אדום אני עוצרת ומחזיקה את המשהו הרך הזה וזה נעים בלב ,וגם קצת מצחיק.. אמא צביה יודעת שכשאני במצב מאוד מאוד לא טוב, אני עוורת בכביש אז היא כנראה חשבה איך לחבר אותי אליה בכביש עם הרך הזה בכדי שאהיה רגועה, וזה הצליח.. חשבתי שגם ברמה המטפורית זה נחמד.. אני נוסעת בדרכים של החיים "במכונית" שלי (איתי-אני) בכדי שאהיה מחוברת אליה,היא מציעה לי לחבר את הרך הזה-אותה למפתח הרכב... נחמד, נכון אודי ? :) אני רוצה גם לשאול אותך לגבי תגובתך להודעתי -יתמות.. אתה מגיב בכותרת במשהו עמום :איך כש... ובגוף ההודעה אתה כותב לי :"את יודעת מה אני תמיד שב ומזכיר לך".. אז אודי, בבקשה תמשיך את הכותרת שהתחלת..אין לי מושג למה אתה מתכוון/חותר.. גם לגבי שאלתך, מה אתה שב ומזכיר לי ? שהיא תחזור ? שגעגוע זה משהו טוב ? למה אתה מתכוון אודי ? ולגבי הודעתי "הספר שלך" התייחסת לספר שלך שהופך להיות אצליגם אובייקט מעבר,וזה נכון.. אבל,לא התייחסת בכלל למה שאני רואה בצילום העטיפה היפה שבחרת לספר.. העטיפה שלך בספר מזמינה מייד להכנס לתוכה פנימה.. וזה בדיוק מה שעשיתי.. ראיתי את הספה המזמינה שלך, כמעט ושכבתי עליה,ראיתי שמונחות שם 2 סיגליות (?) כך זה נראה (?) התייחסתי אליהן..ואז שיתפתי אותך בכל מה שנראה בעיני דרך החלון שבתמונת העטיפה.. אני מתחברת ואוהבת את עטיפת הספר החדש שלך.. העטיפה מאפשרת חופש...מאפשרת לטייל מהחוץ פנימה ומבפנים חזרה החוצה..מאפשרת תנועה רכה, זורמת.. וגם הצבעים מתאימים.. משהו רך.. :( אתה יודע אודי ? יש בי צורך שתתייחס לתכנים שראיתי בעטיפת הספר שלך.. טוב אודי ? מסכים ? :( שלך-במבי. וחוצמזה, אתה מסכים ? כמו שנעמה כתבה לי..עד שאמא צביה תחזור זה יהיה כמו פנסיון כזה לכלבים נטושים ואתה תאסוף ותטפל בהם. :(

אני שמחה לשמוע ממך מעין קבלה כזו...התכווננות כל כך נכונה שלה אלייך, ידעה בדיוק מה לתת לך......עכשיו תורי לקנא :) לי היא לא נתנה כלום לפני שנפרדנו לשבועיים וחצי נשאר לי לחכות עד יום שלישי הבא....מחכה ומחכה...יש לי חפץ מעבר ממנה כבר המון זמן, לא מעכשיו, קבוע יושב לו בתיק שלי לכל מקום שאלך.....גם משהו, תחזיקי מעמד והפנסיון רעיון נחמד :)

1. היא כועסת עליי. היא התעטשה כמה פעמים וגם הקול שלה היה נשמע כאילו היא חולה. שאלתי אותה אם היא חולה, ענתה שכן. שאלתי למה היא באה, ענתה שהיא מרגישה בסדר... רגע אחרי ששאלתי הבנתי שעשיתי טכות. לא רוצה לדעת את זה. בסוף היא אמרה שיש דבריפ שהם המציאןת ןלפעמים יודעים גם כשלא רוצים. אפילו נראה לי זה היה בהקשר אחר. אמרצי לה שמבחינתי אני לא יודעת שהיא חולה ולא משנה מה. ואז אמרה שאנחנו צריכןת לסיים וזו המציאות גם אם לא רוצים ושאני יודעת את זה. עניתי שאני לא יודעת וארמתי לה שלא רוצה ללכת. זה קורה כמעט תמיד, אבל אני אורמת ומיד קמה. וגם מרגישה פתאופ חצופה קצת. לא יודעת מה בדיןק אבל נראה לי שהיא כןהסת עליי. 2. דבר שני, חשבתי על זה שהיה יכול להיות לי טוב לו היית אומר שלום אחרי שהיית כאן ולא תחזור... ולחלופין אם אתה כותב סוף שבוע נעים/ או לגבי יום שלישי. מבחינתי אתה הלכת ולפעמים אתה עןד עונה. כמו שקרה לי השבוע. גם היום.אני מאמינה שלא תחזןר אבל משלה את עצמי אולי בכך זאת עוד תגיע... אבל אני מניחה שאולי הבקשה שלי מוגזמת ואולי גם חצופה. מצד שני אני מסתייגת לגבי הבקשה רק משום שאני מפחדת שתכעס עליי. הצלחת להבים אותי?

אודי, יכול להיות שאני בלתי נתנת לטיפול??? הרי דובר כאן לא מעט פעמים על כך שכדי שטיפול יצליח יש ליצור קשר משמעותי עם הדמות "המטפלת". קשר שאני לא מצליחה ליצור או מצליחה באופן חלקי ומוגבל ביותר. אז מה עושים? אני מרגישה שאנחנו במבוי סתום. רוצה לציין שאני גאה בעצמי על כך שלמרות כל החששות והספקות, אני מתמידה ולא מוותרת. ויחד עם זאת לא רוצה לבזבז זמן וכסף. מה גם שלא נעים לי בטיפול. הטיפול גורם לי ללא מעט סבל. ובכל זאת אני נשארת. חייבת גם לציין ש"המטפל" רואה את הקושי ונזהר מאוד מטעויות וכשלים (אפרופו צעקות). אודי, באמת שלא הייתי יכולה להכיל משהו כזה. צריכה אותו כל כך מדויק. ברור לי שטעות ראשונה, אני בורחת. מחכה לפעמים שזה יקרה על מנת שיהיה לי תירוץ. נטע.

הי נטע, אני לא חושבת שיש דבר כזה ממש בלתי ניתנת לטיפול, זאת לא הנקודה, טיפול עוסק ביצירת קשר ויש כל מיני סוגים של קשרים, אולי אצלך הטיפול עוסק בכלל באיך ליצור קשר מיטיב ונכון? ביצירת הקשר עצמו? נתינת אמון? את לא חייבת לאהוב אותו מאוד או להתגעגע כל כך...(ת'אמת זה נשמע יותר בריא מלהיות תלותי :) ) וחוץ מזה אם אני לא טועה את ממש מעט זמן אצלו לא? שאר הכותבות פה כבר שנים בטיפול (אני לפחות 4 אצל אותה אחת..) קשר זה משהו שנבנה עם הזמן, את מרגישה שהוא מבין, מכיל, עוזר. זה חשוב, אל תבטלי את זה ותשתדלי שלא למצוא תירוץ למה לברוח :) בהצלחה.

שלום אודי, אני לא אוכלת פירות וירקות מגיל קטן...נשמע אולי מוזר אבל יש לי טראומה שהייתי קטנה.. ופעם כן אכלתי. האם טיפול בהיפנוזה יכול לעזור?

הי אודי, איך אפשר לגלות אמפתיה לאחרים כאשר אני במצב מעורר אמפתיה או איך אפשר לגלות אמפתיה לאחר כאשר אני נכנסת לעמדה שיפוטית ואומרת לעצמי שהאחר צריך להכנס לפרופורציות. חשוב לציין שאני עובדת במקצוע טיפולי וכחלק מהעבודה אני צריכה לגלות אמפתיה כי הם זקוקים לזה איך אפשר לעבוד על עצמי?

אודי.. רציתי רק להגיד.. שריגש אותי מה שכתבת, שאם הייתי נשארת לא היית מוותר לי (ועליי).. זה היה לי נחמד לקרוא את זה.. למרות שאני לא בטוחה עד כמה זה אמיתי, ולמרות שיש לי הרבה ספקות ותהיות ונימוקים ופרשנויות והסברים למה שכתבת.. הצלחתי לקרוא את זה מכמה כיוונים, כולם נגדי.. חוץ מאחד.. שקשה לי להאמין בו.. אבל בא לי.. בא לי להניח לכל המחשבות וכל הרמזים שכיבול קלטתי ממך, שבעצם מהם אני מסיקה שאתה נגדי.. אין לי כוח אליהם... די.. אני מתעלמת מזה, טוב? ויכול להיות שהמחשבות שנגדי הן הנכונות ואולי אני עושה מעצמי צחוק, אבל אין לי כוח להתייחס לזה.. אז.. פשוט כך, זה ריגש אותי.. כשהמילים פשוטות ולא מצפינות מסר שאומר אחרת..בינתיים (מניחה שזה זמני).. תודה שאמרת..

למודעות באופן חוויתי- האם יש לכך לכשעצמו אפקט מקדם שינוי או שחייב שיהיה תהליך עיבוד והבנה מסביב לדברים? הרי כך או כך ההכרה לא תוכל לחזור שוב למצבה הטרום מודע.. הלא כן?

דועכת נמוגה מתפוגגת נגמורתלי המילים אני צרכיה לשתוק הסיפוא נשאר אותו סיפור ואני נחשלת מאוד ביל דעמות רק כאב וצער עמוקים שמאיימים לבלועע אתי לא מצחילהלצעוק להגריע הרהב כוונות טובות לערוז זה לא מספיק. אני לא מצליחה אינ טובעת.המאעשה.בתךו התשישות קולות צוקחים על הגוףהמדמם שמולט במעאומיו. לא כואב לי עיני עצומות נשימתי שטחוה. מידהו מכהב סירגיה על הבטן החשופה. לא כואב אני לא זזה. אינ אל רובץהצ לחזור לשם מפחיד כמו חלםו רע. אני צריהכ להפסיק להלחם להרפות לשינה אל מוגבלת בז. מן אל שקט לבן

תודה שכתבת את הדברים הללו וגילית אחריות. גם אני, בתור קוראת, כבר זמן מה מאד דואגת למילי. לך, מילי. יהיה מרגיע לי לדעת שיש עזרה דחופה קונקרטית מציאותית. סוריקטה

אודי לאן אפהנ?

היי אני בן אדם דיי שקט ורגוע יחסית היה לי איזה חלום שקצת הדאיג אותי שכנראה מאותת לי אל איזה בעיה.. אז בחלום אני בצבא (כמו במציאות) אני לא בטוח מה קרה אבל המפקד שלי אמר לי משהו שממש הרתיח אותי בחלום אני פשוט תפסתי אותו בעצבים וצעקתי אליו בכל הכוח הוא היה ממש מבוהל ממני יכולתי להרגיש את הזעם שלי מהחלום גולש למציאות שלי, בהמשך החלום הרגשתי רע אם עצמי שצעקתי עליו ככה (או שהרגשתי רע כי ידעתי שאני הולך לחטוף חחחח לא סגור על זה) טוב זה מה שחלמתי עליו מפחיד אותי המחשבה שאני לקראת איזה התקף פסיכותי במציאות חשבתי לקבוע תור לקב"ן צבאי אבל אני חושש מלספר לו על זה שיעיפו אותי מהצבא אל נפשי או משהו כזה.

למען האמת זה היה אח... הוא אמר שזה בסדר. רק הביא לי מדבקות לשים על זה כדי שלא אגע:-) לפחות הרגיע אותי קצת.

מישהו שהייתי איתו בקשר יזיזות אמר שהוא רוצה קשר רציני. כזה שאפשר להפגיש אותי עם ההורים ולהציגני בתור החברה שלו. האמת שזה ממש מלחיץ אותי :/ אני לא יודעת אם בא לי להתחייב, אבל האם לפגוש את ההורים של מישהו בתור החברה זה סוג של להתחייב? לא בהכרח נכון? אני מרגישה אשמה שהוא רוצה משהו יותר קבוע ורציני ואני לא בהכרח

היי אודי, זוכר שסיפרתי שהמטפלת צעקה עליי? אז החלטתי לסלוח לה, אני המון פעמים מתאכזבת ממנה, מתעצבנת ועוד.. וכשקשה אני רושמת את זה פה.. אך היא גם נותנת לי הרבה, היא גם טובה אליי, איכפת לה.. אני מרגישה את זה.. כנראה כשצעקה עלייי זה פשוט היה רגע שהיה לה קשה להכיל.. ופעם אחת מתוך שנתיים וחצי זה בסדר.. רואים דרך העיניים שלה שהיא בן אדם מאוד טוב..למרות כל מה שרשמתי עליה יש לה לב זהב... אולי כדאי לי לראות גם את הדברים הטובים ..אז למרות שצרם לי מה שכתבת - זה נכון, אפשר ורצוי לתקן גם כשיש כשלים... ומקווה שלא יקרה יותר..

אתה זוכר שאמרתי שאני מנסה לטפל במשהו? וגירדתי ויש לי שם ממש דלקת. ועכשיו אני בוכה. אני אנסה ללכת מחר לרופא עור בלי תור. אני מפחדת ללכת לרופאת משפחה שלא תכעס עליי. פעם שעברה שהייתי אצלה לגבי משהו אחר, היא שאלה למה אני נוגעת בזה והטילה ספק בטיפול הזה בכלל שאני מנסה. נראה לי שהרסתי לעצמי יותר מדי. אווף!

אודי אני רוצה לאחל לך לילה רך, עם כוכבים מנצנצים, וחלומות טובים.... מחכה שתבוא, תכסה אותנו בשמיכה, ותאחל לנו ליל מנוחה. ויום שלישי יום מנוחה....... עוד משהו אחד קטן קטן. הצלחתי להרכיב מהפזל של החיים והימים: 4 משמרות בעבודה 3 אחר הצהריים עם הילדים 3 פגישות טיפול עם האיש של הנפש ש 2 פגישות עם המדריכה השיקומית 1 פגישה קבוצתית זמן לעצמי- למפגש עם חברים וקצת בילויים וכל זה בשבוע אחד זה מארג שנבנה עם הזמן, בשנה האחרונה....... תלוי בהרבה אנשים וגורמים. זה מרגש אותי שאני מוחזקת טוב. וגם כשאני נופלת יש לי לאן. מרגישה שחווה את הילדות ממקום בריא יותר. כרגע אני עדיין מצליחה לנסוע בתחבורה ציבורית. סליחה שיצא ארוך, רציתי לאחל לילה טוב) הילה-hila

ואני לא מצליחה להיטען... ומרוב שיש יותר מידי מילים שדורשות לצאת, אין לי מילים. לא מצליחה... נעמה.

מנסה ליצור חיבורים שיטעינו, נראה לי שהמעגל הסגור של עצמי ריק לחלוטין. וכמה שאני גם רוצה, חלק בי מחבל בזה. ואז בפגישה עולות כל המילים לגרון ונותרות תקועות שם. ואחר כך ממשיכות איתי הביתה, מרוקנות אותי. מה יכול לעזור? בטח זמן או סבלנות או אורך נשימה. מילים כאלו שרחוקות מהחוויה הכואבת. או משהו שיגרום לכך שכל נקיפה של זמן תכאיב פחות. כרגע כנראה פשוט מה שנותר הוא לחכות ולנסות שוב, עד שאצליח. אבל לא פשוט ולא כל כך בטוח שאצליח. נעמה.

כי מיד אחרי שכתבתי הודעה מהמחשב ניסיתי שוב לשלוח את זו מהפלאפון והוא שלח. אז לפעמים קורים גם דברים טובים(?!)

הוא לא נותן לי לשלוח הודעה מהפלאפון, וכבר כתבתי אותה הוא רושם שיש שגיאה. ואני לא מצליחה להעתיק את הטקסט ולהעביר אותו לג'מייל למשל. ואין לי כוח לכתוב שוב. (תדמיינו קללה)

אודי, ראית שעניתי למה שכתבת? היא הניחה את התנור על השטיח... קצת הצחיק אותי אבל גם מרגישה מטומטמת. כתבתי היום הרבה דברים. בין השאר שהכסף שלי הולך ונגמר... היא אמרה שהיא יכןלה לתת לי הנחה. אני בכלל לא רוצה. וגם לא חושבת שיעזןר. מאה שקל פחות בחודש זה לא מה שישנה. וגם לא חושבצ שהמחיר שלה הוא גבוה או לא סביר ביחס למטפלים אחרים. כן יקר להסתדר עם זה אבל זה פחות מהמחיר המקובל. חלק מזה אולי גם קשור שאני רוצה שהיא תדע שזה לא מובן מאליו ושזה יקר לי. מבחינתי או להמישך עם שתי פגישות או להוריד. לא מעוניינת בהנחה. ואין לי ממי לבקש עזרה.

זה קצת מעליב, אבל אני אתגבר.. אתה יודע למה? כי אהבתי שאמרת "אמשיך לקרוא אותך". תודה אודי.

אודי, אני מרגישה חריגה. קראתי את מה שכתבה לאה ("המטפל שלי הוא כל כך מיוחד") ואת מה שכתבו שאר הבנות בעקבותיה והרגשתי לא שייכת לכאן. כפי שכבר כתבתי בעבר, אני לא אוהבת את הפסיכולוג שלי, לא רוצה חיבוק, לא רוצה תוספת זמן. אם הוא ייצא לחופש אז עולמי לא יתמוטט ולא אתגעגע. ואני חייבת לציין שהפסיכולוג שלי מכוון ומותאם אליי. הוא מאפשר קשר בין פגישות (כולל בלילה ובסוף שבוע), מוסיף זמן לפגישות כשצריך, זוכר כל פרט קטן שאני מספרת לו, הוא "רואה" אותי באופן לא שיפוטי, אמפתי ומדוייק. ובכל זאת, אני לא מצליחה ליצור קשר משמעותי. לא עושה לו אידיאליזציה. הוא לא נוטע בי בטחון. הכל סתם. והבור השחור אינו מתמלא ואני מרגישה חלולה. נטע.

הי נטע, גם אני מרגישה כאן חריגה בכל מיני מובנים וחלקם גם מאלו שציינת. אני יודעת שהמטפל שלי מקצוען אמיתי, אבל רוב הזמן איני מרגישה אליו אהבה נורא גדולה, ואיני עושה אידאליזציה, כמו-כן, בעיניי אני חסרת ביטחון באופן קיצוני למדי, עדיין, ולמרות שנות עבודתנו. בזמנו, כשהיו פגישות מסודרות, כן הגבתי בזעזוע לחופשות, אבל לא געגוע, כי אם יותר חרדה או כעס. וכן יש לי פנטזיות לפגישה ארוכה וממושכת עד שיצא עשן, או במילים אחרות, בכי, שזה דבר שלא קרה במהלך שנות הטיפול. יכולה להבין שיש כאן סיבות לקנא, ונדמה לי שאני מבינה מה מרגיש חסר כל-כך, כואב כל-כך, אבל טוב שאודי אמר שכל אחד והסיפור שלו. סוריקטה

של מילים הברות פורחות בורחות.....

ואם הייתי באה אליך לטיפול ואומרת לך את הדברים האלה שאני כותבת פה, היית גם אומר לי שאתה לא רוצה להיכנס לזה כי אני צודקת ובטוח שאנצח? ובזה היה נגמר הטיפול? אז אני בלתי ניתנת לטיפול.. או שאתה שונא אותי והיית שולח אותי למטפל אחר?

נקודה שהפכה לשתי נקודות... והנה, יש גם רווח בין שתיהן, שיוצר קצת אוויר לנשום. LIKE.

אני ממש מרוגשת. היום היה ממש טוב בעבודה. מרגישה שיותר אוהבים אותי, ומנסים לעזור ואפילו להתכוונן. למשל: אמרתי שקשה לי עם אלימות מילולית של לקוחות. והיום, כל פעם שלקוח צעק או הרים את הקול, הבוסית שלי, או אחראית משמרת אחרת היו שם להרגיע ולהיות לידי. אני כותבת את זה ויש לי דמעות בעניים. כל כך מתרגשת. כל כך. ברור שעוד יהיו קשיים ונפילות. אבל אני מרגישה שאני ממש על המסלול. ממש. הילה

אודי, רכשתי עכשיו את ספרך היפנוזה דרכה של הנפש ליצור את הגוף.. ולמה מיהרתי דווקה היום לסטימצקי? אני מרגישה שזהו.. שאני לא אצליח לשרוד את ההיעלמות שלה שוב.. זהו..הרגשה כזו של ????? נגמר הכוח לחלוטין..זהו..נגמר.. היום בפגישה שכבר נגמרה היה ??? אתה יודע אודי, אני כבר לא זוכרת מה היה..זה כזה התמוסס..זה כזה בזזזזזז מבין אודי ??? נשאר עוד רק מחר וברביעי,ואז היא שוב ???? אתה יודע אודי, כבר לא איכפת לי.. אין לי כוח.. אז בדרך אליה,נכנסתי לסטימצקי ורכשתי את הספר שלך.. אני חייבת להחזיק את הספר שלך בידיים ממש ממש,להרגיש את הספר ..להרגיש את הידיים שנוגעות באמת באמת במשהו כזה.. מבין אודי??? אז עכשיו אני כבר בבית אחרי הפגישה,מחזיקה את הספר שלך ביד.. טוב עכשיו אני מניחה על השולחן בכדי שאוכל להקליד.. מתבוננת בעטיפה ורואה את הספה והכרית..אתה יודע אודי ? אצל אמא צביה הכרית נראית קצת שונה..ויש עליה גם כזו מפית. אתה שוכב על הספה, רגע..מה זה שם שמונח עליה ? זו אמא סיגלית והתינוקת סיגלית ?? טוב, אתה שוכב על הספה ומחזיק בידיך את הסיגליות.. אודי ? איפה השמיכה ?? אתה מתבונן דרך החלון..וואוו..זה יפה..ירוק בהיר,ירוק כהה..טיפה צהוב..קצת אפור..משחק של אור וצל...אם תקשיב ,תוכל לשמוע גם את הצפורים שרות את שיר האביב.. ..אתה מתבונן ורואה במרכז עץ.. והעץ נראה כאלון שבע ימים.. ופותח הוא זרועותיו כמזמין אליו כל יצור .. בוא ילד חמוד..בוא והשען עלי..זה בסדר..אל תפחד..לא אפגע בך..לא אפגע בך לרעה..אתה יכול להתקרב אלי ילד חמוד.. אני יודע שאמא שלך הלכה לבלי שוב.. ומצד ימין ,אתה מגלה לפתע מערה שעץ סבוך כיסה בזרועותיו.. ואם תכנס למערה,תגלה אוצר נפלא... אתה שוכב על הספה אודי, והחלון משקף לך חוץ /פנים ..והחלון מזכיר לך את הגבולות ואת המגבלות.. ואתה מחזיק בידייך את הסיגליות.. ודמעות יורדות מבלי משים מעיניך ,משקות אותן, את הסיגליות שלא מחוברות לאמא אדמה.. ..אודי, אני רוצה למות.. באמת אודי שאני לא יכולה יותר. אני לא מצליחה לשרוד יותר. סיגלית שנקטפה מאמא אדמה טרם זמנה.. :((

אודי, מה שלומך?... חזרתי לטיפול. נפגשים פעם בשבוע. אבל זה באמת לא מספיק לי כרגע. לא מכיל. הוא אפילו לא יכול לקבוע איתי יום קבוע. כי אין לו. הוא משבץ אותי בזמנים שנוח לי (ואין הרבה) כשפתאום יש שינוי אצלו, או שאני מחסירה מלימודים אן עבודה. האם זה נכון ללכת לשני מטפלים? שיהיו לי שני מפגשים בשבוע? אצל שני פסיכולוגים שונים? כמובן פסיכולוגיים קליניים, שאחד הוא דינמי לגמרי וכמעט בלבד (האיש היקר שלי שמתחילה להתקרב אליו מחדש....), ומטפל נוסף שהמליצו לי עליו (ועדיין לא דיברתי איתו) שהוא קליני אבל מטפל הרבה גם בטיפולים של גוף נפש...דברים שמרגישה זקוקה להם קצת (הרבה)... מה אתה חושב אודי? אתה יכול לתת לי תשובה ברורה? של ממש לא, או שכן, שזה אולי יכול לעזור לי?.... וברור שאדבר איתו על זה, אם אלך לטיפול נוסף. אבל האם זה נכון בכלל???.... או שאני לא בכיוון בכלל?? אני זקוקה. ולא מחזיקה את עצמי. בפנים.

אודי, אני קוראת פה לא מעט על ההשתוקקות הזו להיות ילד, להיות מטופל, להיות "מוחזק". אני חייבת לציין שאני לא כל כך מבינה את הצורך הזה. למה שבן אדם מבוגר ירצה לחזור למקום כל כך תלוי, פגיע וחסר אונים????? אשמח אם תסביר לי אודי. מה אני מפספסת? מבחינתי, לחזור להיות ילדה זו התגשמות כל הסיוטים. כל כך קשה לי עם הסטטוס "מטופלת". נטע.

הי נטע, גם אני כותבת כאן על פנטזיית ילדות. חושבת מה לכתוב לך. אני בטיפול כבר יותר מ-4 שנים. אולי כמו בביצפר יש כיתות בטיפול? וכל שנה עולים כיתה? וגם ההשוואה האם היא מועילה כרגע? כל מיני מחשבות....(@)..... ולכל אחת מסלול שונה? הכי חשוב, מה שלומך נטע? לילה טוב הילה-hila