פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני לא רוצה שיחבקו אותי!!! לא רוצה שיגעו בי!!! הכל אצלי ובי מזוהם. רקוב. משומש. אני מנסה לפגוע בגוף שלי שוב ושוב. מנסה להשחית אותו. כל כך הרבה שנאה עצמית. אודי, הייתי רוצה לנקות את כל הגועל ולהגיע לילדה הקטנה שבתוכי ואז לחבק אותה. חיבוק טהור. לא פיזי. במילים. במבט. אתה מאמין שאפשר לחבק במבט??? אתה מחבק את המטופלים שלך במילים? נטע.

חיבוק - הכי הכי במבט, הכי הכי חזק אוהב מכיל, כזה שנשאר איתך ונשאר ונשאר.....

המטפלת הנוכחית איכשהו מצליחה להפתיע אותי לטובה. מצד שני כל פעם שהיא עושה משהו בסדר. נוקטת בהתייחסות שמצליחה לשכנע אותי שאכפת לה, מצליחה איכשהו כן להגיע אלי, לגעת ולהזין, גם אם ההשפעה קצרת טווח לפעמים, עדיין- זה מפתיע. ובמקביל כל פעם שהיא מצליחה להפתיע אותי ככה ולגרום לי להרגיש נראית ומובנת ומורגשת אני רק מבינה יותר ויותר כמה גרוע היה הטיפול הקודם. כמה נוראי ועיוור ואטום ונחווה כמו שפיכת חומצה על פצע פעור במקום לשים איזשהו חומר משכך. הלוואי והיא תצליח להקליט לי בראש זכרונות חדשים. הלוואי. בלי שחזורי תופת וחרא. לפעמים אני תוהה אם יפתח מולה שוב הפצע שלי האם המגע שלה בו יהיה אחר. האם היא כן באמת תרפא שם משהו? איכשהו יש משהו שמצליח בהפתעה לנחם אותי בהתייחסויות שלה. אני צופה שהיא תתקיף אותי אותי כמן שעשתה הקודמת אבל זה לא קורה. לא הותקפתי. היא עוזרת לי להרגיש נסבלת :/

כמה כייף לקרוא ומצדיעה לך שאת נותנת צאנס והזמנות לעוד טיפול.

נשמע שיש שם משהו טוב ששומר עלייך..

על פגיעה...כתבת "יש דברים נוספים שיכולים להיות "בסביבה" גם מבלי שתהיה פגיעה ממשית"...אז היה משהו אצלי אך ממש לא נחווה כפגיעה ולא כניצול לפחות לא בזמנו...והדברים עלו קצת לפני הטיפול ובעקבותיו...אין לי פלאשבקים ולא ניתוקים ולא כל מיני חוויות רעות, אני מרגישה חריגה מאוד בקטע הזה ונכון שלטובה....אבל בכל זאת אני מרגישה אשמה בושה וכו'...ולא ראויה בעיקר לאהבה כי בבת אחת נפסק, ואף אחד לא הסביר, לא חיבק לא כלום...ודווקא אני רציתי שימשיך ולא שיפסיק...זה הופך אותי למשהו אחר, מישהי נוראית.... אחרת...הנה שיתפתי אשלח לפני שאתחרט :( מה דעתך? הייתי קטנה וטיפשה וכזו מרגישה גם היום.....האם טעות לקבל חיבוק בטיפול? אודי? זה לא מפחיד אותי זה עונה על צורך.....

היי מיכ, לגבי החיבוק אם טעות או לא..אני חושבת שזה נורא תלוי במטופל במטפל בסוג הקשר אנחנו אחרי שנתיים התחלנו עכשיו עם חיבוק לאחר כל פגישה לי למשל זה עוזר..נותן לי כוחות לימים שאחרי..לא מרגישה שהתלות מתגברת בגלל החיבוק אלא רק מחזק אותי מאד וגם מראה לי שאיכפת לה וזה מה שמחזק ואני זקוקה לזה עכשיו וזה מתאפשר גם מבחינתה..זה לא אומר של מטופל אחר זה יהיה טוב זה באמת תלוי מקרה.

ואולי גם עוד בנות.. זה נעים לכן החיבוק? אתן מרגישות שזה אמיתי? זה לא מרתיע? אני הייתי מפחדת.. מפחדת מהמגע איתה. הראיתי לה תמונה מהפלאפון וקרה שנגענו אחת בשנייה והיה לי לא נעים..

אני מרגישה שזה אמיתי..זה לא מרתיע..זה מחזק המון..זה מתבקש..ומה שכתבת רק מוכיח שזה ספציפי לכל מטופל

היי גיגית, איך זה שפתאום התחלתן להתחבק? פשוט ביקשת? אני כבר מעל שנתיים וחצי בטיפול.. ולא היה מגע בחיים.,איך אוכל לגרום לה לחבק אותי ? :/

מאי..זה לא שביקשתי וישר היא חיבקה..הוצאתי את זה בהתחלה בהודעה אפלייה..הצעתי שעל קידום שלי בתחום מסוים בחיים אקבל ממנה חיבוק כחיזוק חיובי והיא כתבה שלא שוללת אבל צריך לדבר על זה...דיברנו קצת...אחרי כמה פגישות..ביקשתי שתחזיק לי את היד והיא החזיקה לי את שתי הידיים ואז ביקשתי חיבוק והיא חיבקה...אחכ לא היו חיבוקים כמה זמן חוץ מפעם אחת..ואז עוד פעם ואז הוחלט שזה יהיה אחרי כל פגישה..זה היה בהדרגה..חשוב לדבר על זה וחשוב שאת תבדקי עם עצמך אם זה לא יגרום להתחזקות של התלות. אולי בגלל ה היא מסרבת??בשביל לשמור עלייך...לי זה לא חיזק תלות אלא חיזק ומחזק אותי בהתמודדות ביום יום אבל יכול להיות שהיא מפחדת מההשלכות שיהיו לחיבוק עלייך

מצטערת על המבול... אני חושבת שהיא גם בכתה... מתלבטת אם לשאול פעם הבאה כדי לא להתאכזב... אני גם יכולה פשוט לספר בלי שתענה לי. סביר שזה מה שארצה. אתה חושב שזו בריחה מהאמת?

מיום ראשון. לא רוצה לצאת.

עצוב לי לשמוע

רוני, אני מאד עצובה למקרא דברייך.....

מבינה מאד..מכירה לצערי..אולי בכל זאת ניתן למצוא משהו שבשבילו כדאי לקום?

כמו תמיד לקח זמן עד שהתחלתי לומר משהו... גם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה... אמרתי לה שאני רוצה להגיד ברצף, כי אחרת אני נכנסת לחרדה. היא ענתה שתחכה עד הסוף. התחלתי לדבר והגעתי לכל מה שקרה סביב יום העצמאות. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב אבל גם אין לי כוח. ודיברתי ובכיתי. בשלב מסוים שאלתי מה השעה והיא ענתה שיש עוד חמש דקות. וגם אמרה שהיא ממש גאה בי שאני מדברת ושהיא מצליחה עכשיו יותר טוב להבין את מה שקרה. אז עם כל הבכי והכאב שהיה היא שימחה אןתי כשאמרה שהיא גאה בי. אני חושבת שגם אני גאה בעצמי.

אוף, אודי.. אני מרגישה שיש לי כזה פלונטר.. שהחיים שלי הם פלונטר.. ובמקום להתיר אותו, הוא מסתבך יותר.. עוד ועוד חלקים מצטרפים ונקשרים בקשר שהולך וגדל.. אני מרגישה שאיני מצליחה לעצור את זה, הכל רק הולך ומתרחב.. וזה מייאש אותי.. כל פעם להתעסק בחלק אחד, לנסות לפתור ובמקביל מופיעים עוד חדשים. זה מתיש אותי ובלתי ניתן לפתירה.. בא לי להרים ידיים ולשחרר, שיהפוך למפלצת אימתנית שתכלה אותי.

בעיני רוחי. דמיינתי אותו במן גרסת אנימציה כזאת של פלונטר גדל והולך ומכלה אדם שמסתבך בתוכו... המ. תיאור מאוד ויזואלי להרגשה פנימית

כבר ארבע וחצי. סה"כ ישנתי שעה אחה"צ.. מזל שמחר (או בעצם היום) אני לא עובדת. חשבתי שיש לי משהו בציפורן שאין לי כל כך כי אני כוססת. ניסיתי להוציא יותר מדי ועכשיו כואבת לי האצבע מאוד. נראה לי שפצעתי את עצמי.

אודי, מה צריך לקרות כדי שאדם יאמין שהוא חשוב? אולי דבר ראשון זה שיהיו לו בכלל אנשים לידו, שבשבילם הוא יוכל להיות חשוב. אני מהמרת שהתשובה הנכונה היא שקודם כל הוא צריך להיות חשוב בעיני עצמו.

בראשית החיים הוא צריך אנשים סביבו שיהיה חשוב בעיניהם ועבורם. אחכ הוא מפנים את זה וחש חשוב בשביל עצמו. נראה לי שזאת התיאוריה הפסיכולוגיסטית.. שיתקן אותי אודי אם טעיתי

כבר ארבע וחצי. סה"כ ישנתי שעה אחה"צ.. מזל שמחר (או בעצם היום) אני לא עובדת. חשבתי שיש לי משהו בציפורן שאין לי כל כך כי אני כוססת. ניסיתי להוציא יותר מדי ועכשיו כואבת לי האצבע מאוד. נראה לי שפצעתי את עצמי.

הי חנה, מה שכתבת בעיתוי שכתבת, מזמין מאד את השיר "ארבע בבוקר לא נרדמת"... אני מנסה להיעזר בתרופות במקרים כאלה. ולא אכפת לי שאומרים שממכר, יותר נוראיים לילות לבנים של חרדות. סוריקטה

אני לא יודעת אם הייתה מעורבת בזה חרדה... כיוון שידעתי שאני לא צריכה לקום מוקדם נרגעתי. כן, קורה לפעמים שאני פשוט לא מצליחה להירדם מעודף מחשבות.. השאלה אם תרופות יעזרו? לא אכפת לי לנסות, אאכ יש לזה תופעות לוואי. ידוע לך על כאלו? ממי אפשר לבקש כדורים? מרופאת משפחה או מהפסיכיא'? מעדיפה לא ללכת לרופאת משפחה, מצד שני אני לא מדברת ככ עם הפסיכיא' ובנוסף לא רוצה לשלם על זה פרטי.

הי חנה, כנראה שלך יש תשובות טובות מאשר לי. מניחה, כמוך, שאצל שתי הרופאות אפשר לקבל מרשמים, ואני חושבת שתמיד על הנייר (החוזה) שמצורף לתרופה תרשמנה 'תופעות לוואי'. לפעמים גם למזונות שאנו אוכלים ולמשקאות שאנו שותים יש כאלה מבלי שהן רשומות. סוריקטה

נורמאלי

אודי בעקבות הפוסט של חנה רוצה לשאול אותך - לפי מה קובעים מתי מתאים למטופל ואפקטיבח יותר טיפול קוגניטיבי ממוקד או קצר מועד ומתי טיפול רגשי דינמי? לפי מה מטפל מקצועי למשל מכריע הכרעה כזו? מאוד מעניין אותי להבין. אני יודעת שלטיפול דינמי הרבה פעמים מגיעים מתוך משיכה הקשרותית כלשהי או צורך בכזו.. אבל גם בטיפול קוגניטיבי המרכיב הזה יכול להתקיים.. אז מה האינדיקציות להתאים שיטת טיפול למטופל לפי מצבו הנתון?רק המטופל עצמו מחליט מתוך נטייתו או יש גם שיקולים קליניים שניתן לסווג לפיהם לאן עדיף לשלוח מטופל? והאם זה נכון שטיפול דינמי נחשב יותר עמוק ובלתי הפיך מהתערבות קוגניטיבית בלבד?

אני באתי בידיעה שאני רוצה טיפול CBT, גם אמרתי זאת בטלפון הראשון אליה. אני חושבת שכבר בפגישה הראשונה היא אמרה שהיא חושבת שמה שמתאים לי זה טיפול דינאמי. היא שאלה לדעתי, אני לא בטוחה שרציתי אך עניתי שהיא תחליט מה נראה לה שנכון. וכך החל הטיפול השלי. והאמת, לפני שהתחלתי את הטיפול וידעתי רק בגדול מה זה CBT, תהיתי איך זה יהיה אצלי כי אני לא רואה משהו ספציפי לתרגל (אולי יש, כנראה שזה לא מה שהייתי צריכה).

היום בפגישה דיברתי על דברים אישיים מאוד מאוד מאוד אודי אני לא יכןלנ. לבוא ביןם שישע אני יתיבא לו בשרותים אי אםשר הקשר הזה מטלטל אותי זה מפחיד אותי זה באמת מפחיד אודי, תעזור לי???? תשלח גלגל הצלה......... הילה ר

נסעתי עכשיו באוטו עם עוד שתי חברות, נסיעה של חמש- עשר דק', חזרנו מאיפה שהוא. אני ישבתי מאחור. התכתבתי בטלפון עם חברה אחרת. חברה שישבה מקדימה אמרה "את מוכנה להפסיק/ לכבות את הצפצוף המעצבן הזה" (ניסוח בערך..) ישר נעלבתי וכמעט התחלתי לבכות. אח"כ ירדנו מהאוטו והיינו צריכות לחצות את הכביש (לא במעבר חציה), חיכינו שיחלפו המכוניות, מכונית פנתה כדי לעצור והיה נראה לרגע שממש מתקרבת אלינו. באינסטינקט החזקתי/נגעתי בחברה שלי, כשחצינו את הכביש כנראה שעדיין נגעתי בה, אז היא אומרת "מה אני ילדה קטנה, אני יודעת לחצות לבד.." מיותר לציין שתוך פחות מחמש דק' שוב נעלבתי. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ועכשיו אני בוכה במיטה. אני כבר לא יודעת אם אני זו שמגזימה בתגובות שלי... ועוד דבר לפעמים אני חושבת אחרי שנעלבתי ממשהו, אם אני גם עושה את זה ואם אחרי נעלבים ממני. לא הצלחתי עדיין להגיע למסקנה.

כבר דוברנו על זה כאן הרבה. כשמגיבים לתגובה שלך אתה הרבה פעמים לא שם לב, או שאולי אין לך מה לומר? לא יודעת.. אותי זה קצת מעליב. לפעמים אכתוב הודעה חדשה כי ארצה שתתייחס, ואני רואה שאני לא היחידה, קצת מתסכל אותי ואפילו משפיל הצורך הזה. כשאתה שואל שאלה אני כמעט בטוחה שגם אם אענה אתה לא תגיב. ואני צריכה שתגיב... ולגבי העלבויות- אולי אתה צודק שעוצמת ההעלבות היא זו שאני צריכה לתהייחס אליה, אבל לפעמים הבעיה שאני לא יודעת אם ההעלבות עצמה היא נורמאלית. אולי אתה תגיד שאין דבר כזה נורמלי או לא, אבל אני מרגישה שאני צריכה איזו שהיא "הסכמה" לגבי זה. צריכה שיגידו לי שזה בסדר להעלב/ לא להעלב. אני מתכוונת בכל סיטואציה בנפרד, אני מרגישה שאני כבר לא יודעת בעצמי איך אמורה להתנהג.

היי אני יוצאת עם בחור כשבועיים. לאחרונה אני שומעת ממנו שהוא לא אוכל, כל הזמן חושב עליי (אני רואה לפי הודעות טקסט שהוא שולח לי במהלך היום), מתרגש לדבר איתי.. ואני לא שם. אני יודעת מאיפה הוא בא. הוא די תמים בכל נושא הדייטים ולפי מה שהוא אומר הוא יצא עם קצת בחורות לקשרים שלא הבשילו. אני כן. היו לי מספר מערכות יחסים. חלקן ארוכות יותר וחלקן פחות. אני לא יכולה להגיד לו את אותו דבר אחרי שבועיים. זה כלום בשבילי, לא אינדיקציה אפילו. כל הנתונים טובים. בן אדם שמתייחס אליי כמו מלכה, באמת. אבל כל הסיטואציה מלחיצה אותי. (לא פלא שאני רווקה בגילי - שלושים פלוס - למרות שבפועל אני מאד רוצה להתחתן וללדת) הרעיון של מישהו שמתעלק עליי קשה לי. ואולי אני תמיד ארגיש ככה עם מישהו שמאוהב בי? דילמה...

אפשר לדעת למה פסיכולוגים עושים את זה? למה לוקחים כאלה תעריפים לא פרופורציונליים לשכר מינימום שיש אנשים שמרויחים, בייחוד נפגעי נפש שסובלים מקשי תפקוד יותר מאחרים. אפשר להבין? האם מסתתרת מאחורי זה כוונה טיפולית או שזה פשוט רצון אטום ומנוכר להתפרנס ולא מזיז לעשות זאת על חשבון גבם של מוחלשים יותר?? אני באמת לא מצליחה להבין! האם קיימת כאן תיאוריה רעיונית שדרך הזדהות עם המטפל אלמד לדרוש לעצמי סכומים כאלה גם או אולי תיאוריה שסכומים כאלה יאלצו אותי לצאת לעבוד יותר כדי לעמוד במימון? או שזאת דרך להדגיש את הספרציה והגבול של המטפל? אני באמת לא מבינה. בסופו של דבר מה שנותר זאת חווית הלעג לרש. בחיים שלי לא נזקקתי לשירותיו של אף מקצוע בחיי באותו אופן שנזקקתי ושילמתי למטפלים דינמיים. אני לא סובלת אתכם כי כל מה שלמדתי ממכם זה כמה אטומים אנשים יכולים להיות . לפחות תגידו את האמת- שזה כלי לספרציה או משהו. די כבר עם הלעג והתנשאות האלה. 'זה התעריף המקובל/ זה התעריף המוזל שלי/ למדתי שנים/ עברתי הכשרה ..." אולי תלכו להזדיין כבר? לפעמים ההרגשה היא שרק רגשות של צער וביזוי גרמתם לי. אם לא הייתי 'דפוקה' עם נפש פצועה יכולתי להנות מהכסף הזה בדברים אחרים. יש מטפל שיכול להשכיר עצמו כחבר בתשלום שילווה אותי במהלך חוויות והתנסויות נעימות?! לכל הרוחות חיים פעם אחת. יש מטפל שמוכן ללוות אותי לטיול בחול או יום פינוק בספא או כל מיני בילויים שפשוט יש לי חרדה להנות מהם לבד? ושיהיה מישהו לידי שישתתף ויתן בטחון וחוויה של הנאה? יש מטפל כזה??? שיכול לעזור לי לחוות דברים טובים בחיים האלה?? תמותו כבר אתם והזיוני שכל הדינמיים של 'איך זה קשור לילדות' ותנו לי כבר משהו טוב. החיים אוזלים לי בין הידיים ואני בוכה. למה מסרבים לתת לי טוב? מה עשיתי לעולם הדפוק הזה שאני מוצאת את עצמי משלמת סכומים מופקעים שוב ושוב על פשוט כלום?? על הזבל הדינמי הזה שרק מכאיב ?? שונאת אתכם :/ כן. הכללה. הנה הכללה ועוד הכללה. תמותו כבר נשבר ממכם. רק רציתי דברים טובים. כאילו זה פשע או חטא לרצות. תסכלו לי את הצורה ולקחו על זה כסף. חארו.. בוכה עכשיו כי נשבר ממטפלים. נשבר. אתם לא מרפאים שום כאב רק יוצרים אותו יותר. מחכה עכשיו לפגישה הבאה. בוא נראה כמה זה יואיל . בטח יבוא המטפל הגאון התורן ויגיד 'תלוי בך כמה יואיל' אם תלוי בי אז שהמטפל הפוץ ישלם לי. נמאס . היא אמרה לי לא לאבד תקווה. שיש לי בעיה אמונה :/ אפילו העיזה להגיד 'לא שווה לך התשלום בשביל הבריאות הנפשית שלך?' בוא נראה כמה בריאות נפשית היא תחדיר בי. נראה. בחיי נשבר ממכם. איזה כיף לאנשים שמעולם לא הזדקקו ל'תמיכה' הזאת.

(לפני שאני פותחת הודעה שלך אני חושבת לעצמי מה אראה כשאפתח) אני חושבת שאת חייבת לתת הזדמנות לטיפול שלך עכשיו. ברור שלאור העבר זה קשה וכנראה עד בלתי אפשרי אצלך ובכ"ז. נראה לי שהכסף זה עוד גורם שמתווסף לכל מה שהיה לך. גם לי יקר הטיפול, אני הולכת פעמיים וכשייגמר לי הכסף, וכנראה שלא רחוק היום, ארד לפעם אחת. אני משכנעת את עצמי שמכיוון שהם עצמאיים יש להם הוצאות נוספות. שקלת לפנות לטיפול דרך הקופה?

מימה, הי, מתוך שטף המילים הבוטות למדי שכתבת, רציתי לומר שגם אני מצטרפת לפנטזיה של מעין חונך שיאפשר איתו בילוי והנאה. לא שאני יודעת אם באמת במציאות זה יעבוד או שכל הדמיון הזה הוא בולשיט, אבל הכי קרוב לזה שעשיתי הוא לקחת את עצמי למסאז' במקום מרכזי הומה אדם (שם אני מרגישה מוגנת), או, למשל להזמין לעצמי כרטיס לתחרות רובינשטיין וללכת לבד לקונצרט ולא להתבייש להתרגש מפני עצמי. או, למשל, דרך טיפול באחיינים שלי, או בילדים, 'הם' לוקחים אותי לכל מיני מקומות. לגבי טיולים, ייתכן שהצטרפות לקבוצה מאורגנת עם מדריך עשויה לעזור באפקט. ועוד משהו - כל מיני דברים שאכן נעשו במציאות שלי, כמו, למשל, לארגן לעצמי את הבית המסודר בו אני גרה, ולהיעזר שם כך באנשים אחרים, או הדברים שהזכרתי קודם, לא היה מתאפשר אלמלא הטיפול האנליטי שעברתי. קרי, בלי הטיפול, לא הייתי יכולה להשתמש בכסף למען דברים שכאלה. דבר נוסף – לעובדה ששילמתי לטיפול יש משמעות רבה לשווי שלו בעיניי, להשקעה שלי בי. ויש, כמובן, גם הרגשה שלא פייר שאני משלמת את המחיר על מה שהייתי אמורה לקבל בבסיס מתוך אהבה וכמעט ללא תנאי. אבל חיפוש אשמים ומפצים זולתנו כאן לא ייתן הרבה, כנראה. לפעמים אני חושבת שמאד קל לומר, אבל זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. סוריקטה

מיכל, אל התכוונתי להדאיג. אינ מטופלת כבר כמעט שנתיםי. טיפולםי ואשפוזים. נלחמת אבל אין ממש הטהב. אודי, אהת יודע שאני יודעת פה הז לא, אבל גם שם הז לא ובאף מקםו זה לא כי הכן תאמרו הוא רק מבפנים וכך עובורת שנתיים בהן אני מועברת מהפ לשם כי םש בטח יצליחו לטפל וגם מגורשת מפה ומשם כי אחריות היא מצרך נדיר. אהת מבקש שאפסיק לכתוב כאן? הז בסדר... המרחב הוא שלך

אל תצטערי זה בסדר, פשוט אני דואגת לך ולילדייך, גם אני אמא לילדים והילדים מרגישים הכל...והם צריכים אותנו מתפקדות כאמהות ולא ההפך...אז מקווה שתרגישי יותר טוב וכמובן שאת יכולה לכתוב כאן,וטוב שכך, מיכל

הי אודי, וגם מיכל מיכל- אני עוקבת כבר די זמן אחרי הטיפול שלך. היה שלב שהיא חיבקה אותך, הפסיכולוגית שלך. זה משהו שלא קורה הרבה, אבל קורה........ ההודעה האחרונה שלך הכניסה אותי ללחץ וחרדה. אני לא רוצה להפחיד/ להדאיג. אבל משהו בסיטואציה שתארת מעורר סימני שאלה. וגם בתאור שלך, הטוב (שהיא כיוונה אליו) הפך למשהו מעורר חרדה, ומבהיל. בסוף יש גם מסקנה שלך שלא לגעת בה יותר....... זה נשמע לי היפוך תפקידים, בטיפול המטפל הוא זה שאמור לשמור......... אודי, תגיד לי שאני טועה? משהו לא נותן לי מנוח אז כתבתי הילה

מצטערת שנכנסת ללחץ, תראי, נכון שהיו חיבוקים לעיתים רחוקות, אך כעת יש בכל סוף פגישה דבר שלא היה, הסכם חדש בעקבות לימוד חדש שלה, היא משתלמת כל הזמן כנראה שזה טוב אבל זה גורם לשינויים בטיפול קצת וגם היא אמרה במפורש שפעם זה לא התאים עבורי והיום כן. וכל טיפול וכל מטפל הוא שונה....אני לא רציתי בתחילה בחיבוקים בכלל זה הלחיץ אותי, היום זה לא מלחיץ, אני חושבת שזה דווקא בעקבות עברי היה חשוב להראות לי משהו...אני לא יכולה לפרט פה את חיי...לא עברתי טראומה מסוג כזה, ומעולם לא היו לי פלאשבקים או ניתוקים....אני לא במקום הזה לכן זה שונה מאחרות שאצלן המגע נחווה אחרת...וגם מטפל גבר זה שונה ממטפלת אישה זה הרבה יותר רגיש שמטפל מחבק אישה...לא בטוחה שהתפקידים התהפכו...מה דעתך אודי על היפוך תפקידים? גם אתה חושב שיש לי צורך להגן עליה?? ואם כן אז מה?? אני לא רוצה שייהרס הקשר שלי איתה...

שלום אשמח להמלצות על פסיכולוגית קלינית לילדים בהרצליה והסביבה שעובדת עם מכבי. תודה

הופתעתי שאמרת שיפה מה שעשיתי לגבי קריאת ההודעות. דווקא חשבתי שתחשוב שזה לא טוב. אז בטח תשאל למה אני חושבת כך, אז כבר אענה לך (: כי לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי שההתעסקות הזו במה שהיה לא תהיה לי טובה.. לא יודעת אם אכן כך. דווקא היה מעניין להיזכר ולקרוא. האמת לא ציפיתי שאראה את אותן ההודעות לאורך תקופה של שנה וחצי בערך שאני כאן. לא יודעת אם אני תקועה בטיפול, מקווה מאוד שלא. אני רוצה לשמוע ממך שאני לא תקועה. אתה בטח לא תענה לי, נכון? אתה אולי גם תגיד שאתה לא יודע כי אתה לא בטיפול שלי. לא יודעת אם תהיה מוכן לומר לי את זה. גם ממנה אני מבקשת לשמוע את זה והיא אומרת שאנחנו בתהליך, בדרך ושאנחנו בכיוון. ושהיא מרגישה שאנחנו בתוך הטיפול. סתם כי אני רוצה לכתוב אם במקרה אתה לא יודע.. (ומניחה שאתה כן), המוטיב החוזר שלי כאן, זו התעסקות במטפלת ובטיפול. שבתות/חגים בהם אני לבד. היעלבויות. זה בגדול. אז מה אתה אומר?

לפחות עכשיו קצת חייכתי...

לא יודעת למה. משהו בי חושב שמסכנה זה טוב. כך דואגים וזוכרים אותי. ברור שבשכל אני מבינה שזו לא דרך מתאימה... בכ"ז עדיין מחפשת את זה. נגיד אם יהיה לי רעי ואתקשר אליה אז בהכרח היא תחשוב עליי. שוב בשכל אני יודעת שהיא חושבת ודואגת לי והיא אמרה זאת במפורש מספר פעמים, אך משום מה זה לא מספק אותי.

ולא, לא למדתי את זה. לפחות לא זכור לי.

תו"כ שהגבתי לכמה הודעות עלתה בי המחשבה שמא יש בנות שלא מרוצות שאני עונה להן. אולי הן חושבות לעצמן שמה אני חושבת ומה זה התגובות האלה שלי. אני מצליחה איכשהו להתגבר כי אני לא מכירה אף אחת וגם מניחה שאף אחת לא תעיר לי כאן. למרות זאת לא ככ נעים לי ואני מפחדת שאולי זה כן יקרה/קרה.

היי חנה אני יכולה להגיד מהצד שלי שאני מאוד אוהבת שאת מגיבה לאנשים ובכללי לראות שמגיבים פה אחד לשני זה עושה הרגשה טובה..

אתה מאמין בטיפול CBT? אתה יודע שהתחלתי טיפול במחשבה שלזה אני הולכת. כשכתבתי פעם הודעה על מה שקשה לי ענו לי כמה שהם חושבים שיש לי חרדה חברתית ושהטיפול המתאים הוא CBT. אז חיפשתי מטפלת שמטפלת בזה..מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה וצריכה. גם לא מתחברת לזה. ניסינו קצת, עם שתי המטפלות. אתה יודע? זה היה יכול להיות טוב שאולי זה מה שהייתי צריכה כי זה יותר ממוקד ומוגדר. הייתי בפורום ובקבוצה שנפגשה שקשורה לח"ח ולא התחברתי. בכלל לא "מעניין" אותי הח"ח. אתה זוכר שהלכתי לאיזה שהוא ראיון על מנת להיות בקבוצה כזו שמתקיימת בגהה? לא חשוב. מה שאני מנסה להגיד שקשה להיות בטיפול כמו שאני נמצאת בו. מרגישה לפעמים קצת באוויר. אמרתי לה פעם שאני לא יודעת מה אני צריכה לעשות בטיפול. היא אמרה שמה שאני עושה זה מצויין. שפשוט להיות. מה זה הטיפול הזה? זה קשה כשלא יודעים לאן הולכים? אתה יודע למה נזכרתי בזה? כי היום בטיפול כשהיא ראתה מה אני לובשת היא נזכרה בזה שתרגלנו קשר עין כי לבשתי את אותו הבגד. אתה יודע שאני לא מסתכלת אליה ועליה. אני מתחת לשמיכה. ככה טוב לי. היא אמרה שכנראה זה מה שאני צריכה עכשיו. כשהזכירה את התרגול שעשינו, אז דיברנו על הדרך של הטיפול. היא אמרה שמרגישה שאיפה שאנחנו זה הכיוון. גם אני חושבת ככה אך עדיין זה לא פשוט לי.

הימים התבלבלו ישנתי וקמתי ושוב שקעתי לשנת חלומות בהם אני ממשכיה לרוץ ולהתדפק על כל הדלתות ולצעוק הצילו אולי יהיה חיבור שיצלחי להצלי אותי. אינ פוחדת. יודעת שהצורך עוהל בגלל הפחד שהגעתי אל נקותד הסיום ואין מי שיעצור אותי. אינ פוחדת מאוד ויודעת מה רב הנזק וההרס שאשאיר אחרי. אולי אהת יכול לעזור לי? בבקשה?

היי מילי, שלא תביני לא נכון, אבל אני ממש דואגת לך, בבקשה רצוי שיעזרו לך בטיפול, אני פוחדת על ילדייך....בשבילם, למענם, כדי שתהיה להם אמא יציבה...בבקשה, טפלי בך ובהם...את חייבת תמיכה אמיתית ולא דרך אינטרנט, מכאן אי אפשר ממש לתמוך בך...אל תשארי איתם לבד, טוב?

אודי, יש מצבים שברור שמדובר בטראומה מינית, למשל תקיפה מינית של ממש, אונס, מעשים מגונים וכיוב'. אבל האם פגיעה מינית כשמתכוונים אליה במובן פסיכולוגי זה חייב להיות קשור למיניות של ממש? למשל האם תינוק בתקופה טרום מילולית יכול לחוות 'פגיעה מינית' אם לדמות שמטפלת בו אין כוונות מיניות כלפיו בכלל? למשל עקב מגע לא רגיש בגוף התינוק במסגרת הטיפול השוטף, זה יחשב 'פגיעה מינית'? כי לפעמים מתקבל רושם שמדברים הרבה על חוויות של פגיעות מיניות מוקדמות אצל מטופלים אבל לא ברור למה הכוונה בדיוק ואולי זה לא 'פשוטו כמשמעו' תמיד שאומרים 'פגיעה מינית'. אשמח להחכים

מתגעגעת... מתגעגעת אליך, מתגעגעת לאמא צביה.. אתה יודע? היום כשנפגשנו הרגשתי את הגעגוע וגם אמרתי לה שאני מתגעגעת אליה וזה מרגיש נעים אבל גם מאוד כואב ולכן בא לי להרוס לה את הכל, את כל הקליניקה.. אודי, מה זה ? מה קורה לי ? למה אני מתגעגעת אליה כשהיא ממש ממש לידי בחדר ? למה אני בדיוק מתגעגעת ? היא הרי לידי ? אתה תופס את האבסורד ? ולמה אני מתגעגעת אליך אודי ? ולמה בדיוק ? אתה יודע אודי, קראתי את תגובותיך מאתמול והתרגשתי.. אני מרגישה שמשהו בך נפתח יותר...משהו כזה ??? משהו טוב יותר.. אודי ??? בא לי להגיע לקליניקה שלך,לא אגיד שאני במבי..נראה אם תגלה לבד.. אבל זה לא יהיה במקום אמא צביה !!!!! זה יהיה בנוסף.. אודי ???

אודי, .. נפגעתי ממך. מאוד. מאוד... כתבתי לך הודעה . בהודעה כתבתי שאני מתגעגעת אליך, כתבתי גם שאני מתגעגעת לאמא צביה ואף שאלתי אותך מפורשות לפשר הגעגועים הללו.. בחרתי גם לשתף אותך בתחושות שלי לאופן בו אני חווה אותך בתקופה האחרונה.. בסוף גם שיתפתי אותך בפנטזיה שלי להגיע אליך לקליניקה שלך בגילון והצורך שלי שאתה תגלה ותדע אותי בלי שאצטרך לומר.. מכל ההודעה שלי, בחרת להתייחס אך ורק לפנטזיה שלי. ובנוסף,הרגשתי שהרסת לי את הפנטזיה בשאלה שלך :"אז איך אדע שזו את ?" היות ואני שותפה ומשתפת המון בפורום , היה בי צורך שבהתייחסות שלך לפנטזיה, תגיד : " בודאי.. אחרי שאשמע אותך בקליניקה שלי,ואופן התיאור שלך את הדברים ,מייד אעלה את ההשערה שמא את במבי ? ואשאל אותך , האם את במבי מהפורום ? ואת תחייכי, עינייך יהיו זוג פנסים מאירים,ותאמרי, נכון! איך גילית ? ואתה תגיד לי..טוב, זו לא חכמה, זיהיתי לפי הדיבור, השפה, הסגנון, התיאורים שלך".. והסיפא שלך הרגיש לי בעיטה חזקה בבטן ,ללא הכנה מוקדמת ובלי ששמתי אפוד מגן.. זה הזכיר לי שלפני כ 5 שנים, כשכתבתי כאילו אני במבי בעל החיים וכתבתי שמות ספרים שמצאתי דרך גוגל במרכז ויניקוט.. זוכר את תגובתך הקשה אלי אז ? לא זוכרת לצטט, אך רוח הדברים שלך אלי אז היה : מי אתה במבי ? אשמח לשמוע מי מסתתר מאחורי המסיכה.. הסיפא של דבריך:"לא כדאי שהמפגש הדמיוני ביננו יהיה מבוסס על שקרים והסתרות"...מאוד פגעו בי והזכירו לי את תגובתך מאז.. אודי, כל מה שאני משתפת פה בפורום זו אמת !!! הצורך שלי בפנטזיה היה שאתה תגלה אותי בגלל שאתה מכיר אותי,ויודע אותי ולא מהמקום של שקרים והסתרות.. ובהמשך לפנטזיה, אם לא היית מגלה אותי בכוחות עצמך, הייתי מגלה,אך מתאכזבת שאתה לא מכיר ולא יודע אותי.. נפגעתי אודי. מאוד. במבי.

הי במבי, גם אני מרגישה איזה שינוי כאן בפורום. משהו מתרכך יותר. פחות מאבדת את הידיים והרגליים בעומס. כאילו נוצרים בהדרגה מעין גבולות חדשים ומוגדרים יותר. וגם אני מפנטזת לפגוש את אודי. בפנטזיה שלי, אגב, זה אמור לקרות באזור תחנת רכבת השלום בתל אביב, ליד עזריאלי, מקום הומה אדם כזה, ואני מתכוונת מיד להגיד לו שאני סוריקטה מהפורום, מה שמי על באמת, מה גילי, ואולי גם מיהו רופא הנפש שלי. ואפילו פנטזתי שאם אכניס כאן את מספר הטלפון שלי יעשו חקירה קטנה ויגלו מי עומד מאחורי המילים. סוריקטה

וואוו..איך שאודי חסם אותי.. וואוו..כמה שנפגעתי ממנו.. כמו פעם לפני כ 5 שנים כשהוא ענה לי את התגובה הנוראה ההיא ,שאני כאילו מסתתרת מאחורי מסיכה.. זוכרת ? וואוו.. הרגשתי שהוא בעט בי כל כך חזק בבטן ,ללא הכנה מוקדמת, כשאני ללא אפוד מגן.. וואוו.. טוב, אני אנסה להזיז הצידה את אודי, אני רוצה להתייחס לדברייך.. כבר לא זוכרת מה רוצה לומר לך.. ההאא.. ניסיתי להשוות את הפנטזיות השונות שלנו.. את בפנטזיה פוגשת אותו במקום הומה אדם..ומגלה לו מייד את הניק שלך מהפורום,שמך,גילך ושם רופא הנפש.. אני בפנטזיה, מגיעה אליו לקליניקה שלו בגילון, יושבת מולו, מביטה בעיניו.. (שמת לב שיש לאודי מבט חודר בעיניים ? גם לי..זה בין הדברים הראשונים שאנשים שרואים אותי אומרים לי . שיש לי מבט מאוד חודר, כמו קרני רנטגן..וגם אומרים שהמבט שלי ממגנט.. לא יודעת אם זה נכון, אך שומעת את זה לא מעט פעמים ומאנשים שונים ) בכל אופן, בפנטזיה, אני מביטה בעיניו, מסתכלת סביבי וחשה את הקליניקה.צורה, צבעים, ריח, צלילים..את יודעת..מנסה להרגיש.. ואז אנחנו מדברים, אני לא אומרת לו שאני במבי מהפורום..מחכה לראות אם הוא יגלה בעצמו שזו אני.למעשה, זו הציפיה שלי. שהוא יגלה ויידע אותי בעצמו.שיידע אותי שאני זו במבי מהפורום..שהוא יגלה את זה דרך הדיבור שלי, דרך כל מה שאני למעשה משתפת אתכם פה בפורום.. ואם הוא לא יגלה, כמובן שאני אומר לו שאני במבי, אבל זה מאוד יאכזב אותי.. אני חושבת שאולי האופן השונה בו אנחנו "פוגשות" אותו "מספר" לנו משהו על קירבה,אינטימיות ואמון ??? אולי, אני מעדיפה משהו ממש אינטימי.. ואת בוחרת במקום פתוח, ציבורי,הומה אדם.. שאולי שומר ומגן מקירבה ואינטימיות ??? אולי, אני באיזשהו מקום כן מאמינה בבני אדם, ומהמקום הזה אני מחכה ומשהו בי כן מאמין שהאחר יגלה ויידע אותי מי אני.. ואולי , את , בוחרת לגלות מייד, לא מאמינה שמישהו יכול לדעת אותך בלי שתגידי??? מבינה סוריקטה למה אני מתכוונת ?? ואולי אני טועה ?? שלך-במבי.

אודי השתגעתי. נכון שהשתגעתי????? זהו זה סופי. בעבודה קיבלתי עוד קידום ומדברים כבר על קידום משמעותי גם בשכר. אודי. זה מפחיד. אני רוצה לברוח רחוק רחוק. הצלחה זה מפחיד. דדגגגג מהבסיס הי הילה

ואתה יודע באיזה מן עתיד הייתי רוצה לחיות? בעתיד שגם מטופלים זכאים להבין טיפול פסיכולוגי מהו ומתוך הבנה זו לשפוט האם קיבלו טיפול איכותי ומותאם או לא, כולל שפיטה שבדיעבד. מרגיז אותי המצב של 'לא כוחות' הזה ששורר. וכמה טיפול גרועים אולי ישנם?? אין מי שיפקח. מי למשל מבטיח שמטפל אכן דואג לקבל הדרכה מתי שצריך או מעריך נכון כוחות אגו של מטופל או מתייחס נכון? כי כאשר הוא כושר הדהודי הזכרון הללו נשארים מנת חלקו של המטופל בחייו. לכן לא ייתכן שכל ההבנות פה וקביעות הן נחלת צד אחד לבד. ומטפל שמחייך מול כעס של מטופל או קושי כי זה משעשע אותו זה פשוט גועל נפש ותאמין לי שזה קרה בטיפול שלי שהיא התחייכה לה מול הכעס שלי. לא ברור מדוע. אולי ראתה בי כילד קטן רוקע ברגליו ולא אדם בוגר שנפגע נרקיסיסטית מאוד. כ"כ לא מכבד מצידה!! ומעניין כמה מטפלים כך מרשים לעצמם. קראתי ג'פרי מייסון.. זה לא נדיר שמשהו ביחס של מטפלים אינו מכבד.

אני מסכימה.

הי..אני בטיפול שנתיים אצל פסיכולוגית. נוצר לי איתה קשר מאד טוב! נוצר מצב שמישהי מהעבודה שלי ביקשה ממני את הטלפון של הפסיכולוגית בשביל הבת שלה..בחורה בת עשרים ואחת. נותרתי עם התלבטות קשה. מצד אחד מגיע למטפלת שלי שאמליץ עלייה ובאמת אני רוצה שיהיו לה מטופלים..וגם החברה מהעבודה..אני באמת אוהבת אותה והייתי רוצה לעזור לה ושתיגש למטפלת שלי..מצד אחר זה עלול לגרום לבעיות..אני כבר מרגישה קנאה..מרגישה שזה מפריע לי..אני יודעת שאשאל את האמא שאלות והאמא תשאל אותי וזה עלול לגרום למשבר בטיפול שלי..חשוב לי להדגיש שהמטפלת שלי מקסימה וממש לא קפצה מהר לקחת את המטופלת החדשה היא אפילו הסבירה לי שנהוג לא לקבל מטופלים עם היכרות ואמרה שתגיד לה שעדיף שתפנה למטפל אחר..ביקשה לדעת מה אני מרגישה לגבי זה..אני מעריכה אותה על זה..ביקשה שלא ארגיש נוח שהיא מפסידה מטופלת בגללי..אבל בסוף סגרנו שהיא כנראה תקבל אותה..וקשה לי עם זה נורא..מפחדת עליי ועל הטיפול שלי.מה אתה חושב אודי ומה אתן חושבות בנות??חשוב גם לציין שה מטפלת היא היחידה שמקבלת בעיר דרך אותה קופה שזה גם מקשה עליה לסרב למטופלים שמגיעים דרך הקופה.

אני לא הייתי מצליחה. הייתי מקנאה, מחשבות אינסופיות ועוד. בפירוש לא. לא יודעת אם היית כאן, אבל סמבדי ביקשה ללכת למטפלת שלי ואני לא רציתי. נתתי לה את המס' שלה כדי שתוכל לבקש ממנה המלצות למטפלים. ביקשתי מסמבדי לא לבקש להיות אצלה. אני יודעת שהיא לא תעשה זאת. סיפרתי גם למטפלת שלי ואני יודעת שאין סיכוי שהיא הייתה מסכימה. אני לא יודעת איך זה יהיה אצלך אם זה אכן יקרה. אני יכולה רק לספר על עצמי. לי זה היה הורס את הטיפול. אני צריכה שתהיה רק שלי. מספיק שאני יודעת שיש לה עוד מטופלים וגם ראיתי וזה כבר יותר מדי, אז לא יכולה להעלות בדעתי שיהיה אצלה מישהו שאני מכירה. מקווה שלא אכזבתי בתשובתי. בכ"א זה אישי לכל אחד. שיהיה בהצלחה!

גיגית היקרה, אני חושבת שבמקרה הזה את צריכה לחשוב בעיקר על עצמך.. אני באופן אישי לא הייתי מביאה לאף אדם שקרוב אליי את המספר של הפסיכולוגית.. זה המקום הפרטי והאישי שלי ולא הייתי נותנת לאף אחד להכנס לשם ונותנת את הסיכוי שמשהו ייהרס לי שם.. אולי אני קיצונית אבל ככה אני מרגישה וצריך לכבד את הרגשות שלנו :)

אני לא חושבת שהייתי מרגישה בנוח אם מישהי שאני מכירה מהחיים האמיתיים הייתה נפגשת עם אותה מטפלת שאני הולכת אליה. עניין של תחושת גבולות, בטחון, פרטיות. וזה גם עלול להכניס יותר מדי רגשות, מחשבות והתעסקויות של השוואה ותהיות איך המטפלת איתך ואיך היא איתה ובכך להפריע להתהליך הטיפולי שלך.

אולי היה לי לא נעים ויסורי מצפון כי אין עוד אחת מהקופה בעיר שלך, אבל..... ברור ללא ספק שלא הייתי מסוגלת, לא הייתי מעבירה את השם ועד כמה שזה היה תלוי בי הייתי מכשילה את המהלך הזה.

שאני כתבתי באותו יום למטפלת הודעה בנוסח:"אולי תקבלי אותה כי יש לי יסורי מצפון גם כלפי החברה וגם כלפייך"..ויכול להיות שזה השפיע עלייה בין היתר על קבלת ההחלטה לקבל אותה לטיפול..

לבמבי (ולכל מי שקורא, ואודי גם) במבי, את יודעת, עצוב אולי קצת, אבל אני כבר לא כזאת מטופלת שלו. אפילו שלחתי לו שני מכתבי עדכון לאחרונה ואף ניסיתי לחייג אליו במצוקותיי ומצדו - שקט, הס. איני יודעת מה הסיבה, אולי הוא עסוק, אולי חולה, אולי בחו"ל, איני יודעת אם זהו מעשה מכוון או לאו, וקשה לי, קשה לי שלא לתפוס אותו ברגעים כאלה כאותה אמא אדישה, מזניחה, אמא שמנערת אותי ממנה, או את עידוד הנפרדות כפי שמוזכרת כאן לעתים. כל המחשבות הללו מלמדות אותי עליי בעיקר... נהיה מצב עצוב בו כמעט ואין לי קשרים אנושיים ובמקומם יש לי תרופות. ממש הפוך. יש לי ציפייה לאיזה גוף גדול, אמורפי, שיגלה אותי לעולם. אבל זאת, זאת אינה מציאות. :-( מדהים איך שכל מגע עם המציאות מערער אותי כל-כך. מה שאני מראה שאני יודעת כאן, בזמן אמת לא תמיד עובד. אבל, אולי לפחות בזכות הידע הזה הריפוי מתקצר לכדי שעות או ימים (ממה שהיה קודם חודשים או שנים). סוריקטה

הי אודי, זה קשור לנושא הגדול של העבודה. יש לי משאלה שהגוף החיצוני לי הזה, שיכיר אותי בערך כמו שאתם מכירים אותי פה, ישים אותי במקום עבודה כדי שאוכל להתפרנס. פשוט, של מתחילים. ושהגוף הזה יהיה שם עבורי תמיד. העתיד הכלכלי שלי כרגע נראה רע מאד מאד. ניסיתי לעשות משהו קרוב בפנייה לשירותי בריאות הנפש הציבוריים. חשבתי שדרך אשפוז יום אגיע להכרה בנכות ולשיקום. לא קיבלו אותי. אני מנסה בדרכים הרגילות, אפילו כתבתי קורות חיים ביחד עם המטפל, שם איכשהו מסופר על כישוריי הטובים, אבל זה לא הולך ומאד קשה. אני אישה מבוגרת, אין לי ניסיון, אין לי מקצוע, בלתי ניידת ואני מאד ביישנית. ובאותו הקשר - אני רוצה להרגיש שיש משפחה שמאמצת אותי. ואני מפנטזת גם על קבוצה טיפולית, אבל שוב, כדי להגיע לכך אני צריכה מתווך. הגשר הזה שמרגיש כל-כך חסר לי. הנה, קצת התקרבתי ואפילו בא לי לבכות. סוריקטה

... שמישהו יבכה על הטרגדיה של החיים שלי (אולי משהו יעזור בזה?) סופשבוע, סוריקטה

לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל אתמול הלכתי אחורה וקראתי את כל ההודעות שכתבתי. ואתה יודע מה? אני כותבת בדיוק אותו דבר ועל אותן בעיות. שום דבר לא השתנה. אפשר לקחת הודעה שלי מלפני שנה ולראות שגם היום זה מתאים. אתה חושב שזה אומר שאני תקועה או משהו בטיפול??

אולי בגלל שאם אהיה מסכנה אז ירחמו, יחשבו עליי וידאגו לי. כאן אני רואה שאני לא לבד, גם אם אני ארצה להתעלם מכך לא ממש יכולה ואולי זו הדרך שלי להשיג יחס. בטיפול מבחינתי רק אני אצלה למרות שגם שם לא יכולה להתכחש. חושבת שאם אהיה במצב לא טוב היא תהיה חייבת לחשוב עליי. ואני רוצה שתחשוב רק עליי. הצלחת להבין אותי?

אודי, אני לא חושבת שאני יודעת כיצד סומכים על אנשים... זה מאוד עצוב ופגוע אבל זו האמת.... זה כמו שתצפה מעיוור שילמד לראות. כאשר במציאות גם אם האדם העיוור מאוד ירצה, ישתדל, יהיה חדור במוטיבציה, יתרגל ויתאמן, הוא לעולם לא יצליח לראות. לנצח הוא יהיה מוגבל. כך גם אני מוגבלת. סמכתי על אבא שלי, בטחתי בו, הייתי תלויה בו והוא המית את היכולת שלי לבטוח באנשים. נטע.

איך מרפים??... איך מניחים את הראש ובוכים?..איתו??? מחכה לליטוף ממנו, למילה הטובה... שהכל בסדר...אבל זה לא יגיע.... כל כך קשה בלי שום תקשורת בין הפגישות... ולא רוצה ליפול ולשלוח לו פתאום הודעות.... אבל גם כל כך רוצה. לקבל ממנו משהו.... משהו.

לפני שאכתוב, פתאום מופיע משהו חדש פה?...מה זה להזין מספר טלפון אם אני רוצה שתיצור איתי קשר???? אפילו המייל שלי בדוי.. מעניין אם מישהי בשם מיכ מקבלת את המיילים שלי? והתשובות שלך...פתאום חשבתי על זה... אז חציית גבול..אודי כתבתי שירים על בדידות ונשלח לה, היא כתבה "אני כאן" בסופו של דבר...אבל אודי, היום הייתה פגישה.... (כתבתי גם משהו שנקרא "היי קרובה"...וביקשתי בקרבתה...) נשכבתי על הספה היא שאלה על שמיכה, סירבתי כי חם...אח"כ ביקשתי שתשב לידי, אני התיישבתי והיא התיישבה ממש קרוב...דמיינתי מקום נעים וביקשתי אותה לידי במקום הזה...כילדה קטנה...ואז היא הניחה את ידה על כתפי, אני נגעתי פתאום בלי אזהרה ברגל שלה אז היא נרתעה, שיט, עשיתי טעות.....אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף מיד הזזתי כמובן אך פתאום זה אסור, מבין? אוףףףףף אז איפה עובר הגבול? אתה צודק שאסור מגע, זה כל כך רגיש...ובכלל חיבוק בסוף כל פגישה יש.....אז היום גם לא חיבקתי בסוף, במילא כבר המטופל הבא חיכה..... דיברנו על הגבול הזה כשפחדתי מחיבוק, אז היא אמרה "חיבוק יהיה בסוף פגישה אבל מגע מיני לא" ....רגיש ממש.......האם זה מתוך שמירה עליי? האם אני יכולה לשמור גם על עצמי?????? קשה...מעולם לא אגע בה בצורה לא הולמת!!! מעולם!!!!!!! כועסת על עצמי מאוד!!!!!!!וגם היא לא תיגע, אני בטוחה בזה! נכון אודי? נכון שתפקידכם לשמור? גם המטפלים שמחבקים נכון???? אתה מכיר כאלה? באמת הרוב בכלל לא נוגעים....

ותהיתי מה יקרה אם אזין את המספר ואולי אזכה לדבר עם אודי. זה מתחבר למה שבמבי כתבה. גם לי יש רצון להיות אצל אודי מבלי שאדע שאני גם כאן.

אבל גם מפחדת אם היא תיגע בי. עצם המחשבה כבר גורמת לי לחרדה. מיכל, אין לי משהו חכם להגיד אך אני חושבת שאת והיא תלמדו את מה שנכון לשתיכן. לאט לאט.

כן לומדים לאט...

זה מה שאינ מרגשיה אליןמת שגואה בתויכ אינ רוהצ להכות אוהת חזק שתצא ותמות אינ חותכת חזק את הבןט כדי שאולכ להוציא אותה. אמא לש אחר הצהרים סוגפת את הדם והולכת לשחק עם הידלים מלאת זםע ואלימות שלעוםל ךא אפגןי כלפיםה אני אל ראויה, אמא רעה

אודי, חשוב לי מאוד לדעת (אולי זה עניין של שליטה וחוסר יכולת להכיל עמימות או אולי זה הרצון להרגיש שאני "בידיים טובות"): האם יש גישה שבה המטפל מעודד את המטופל לתלות? האם יש גישה שבה המטפל מכוון לאתר חסכים / צרכים ולהענות להם (במידת האפשר כמובן...)? אודי, המטפל מאפשר קשר בין הפגישות 24/7. הוא לא רק מאפשר הוא גם מעודד ומשבח אותי על כך שאני יוצרת איתו קשר בעת משבר וקושי. זה שונה מאוד ממה שקורה בטיפולים אחרים (לפחות ממה שאני קוראת פה...), אני גם יודעת שאתה מתנגד לקשר בין פגישות וזה מעורר בי חשש. אודי, אשמח אם תעשה אצלי קצת סדר. האם גם אתה נוהג כפי שהמטפל שלי נוהג עם מטופלים מסוימים? האם המטפל שלי עובד על פי גישה מסוימת? בבקשה תענה לי. אני מודעת לכך שאתה יכול רק לשער ולהתייחס לכך מהזוית האישית שלך (ולוקחת את זה בחשבון). נטע.

יש תקופות שבהן זה מתאפשר, אצלנו היא בקשה שאצור איתה קשר בהתחלה כל פעם שהיה קשה, בדיוק כמו המטפל שלך! ואפילו עודדה... אח"כ המינונים ירדו, גם היום יש לעיתים קשר בין (אחרי 4 שנים כבר..) כן, זה יוצר תלות אך היא תמיד אמרה שזה צריך לבוא ממני הרצון לשחרר... וכל עוד יש לי צורך בכך היא תענה והיא מחליטה מתי לענות ומתי לא...אני תמיד יכולה לכתוב, לעולם היא לא אסרה עליי לכתוב לה... לא תמיד אקבל מענה, לפעמים אני מציפה ומספיק שהיא כותבת "אני פה" זה מספיק ואז אני לא כותבת יותר...זה תלוי בך ובמטפל ובחוזה שבניכם, מאוד אישי לדעתי..... תראי, אני הולכת לכתוב לאודי משהו שקשור לחציית גבול כך שאין לי מושג אם זה נכון כך או אחרת...אבל זה נחווה נעים בד"כ ועונה על צורך...בהצלחה :)

הי, גם המטפל שלי מרשה קשר מיילי, טלפוני (עדיף) ואפילו אישר אותי בסקייפ, למרות שמעולם לא השתמשתי באפשרות הזאת. אני פשוט נגנבת, כפי שתוכלי לראות בהודעה אחרת שפתחתי (בושות) אם אינו מגיב אליי כמו עכשיו, אחרי כארבעה ימים... מה שכן תוכלי לראות זה איך עובדות המחשבות שלי כאשר איני יודעת. הן אינן מעידות על המטפל אלא לגמרי עליי ועל עולמי. בקיצור, המחשבות הללו, ואני מצטרפת לאודי, הן חומר לעבוד עליו בטיפול. סוריקטה

המטפל שלי גם מרשה לי לכתוב אליו כל היום, ואני מדברת איתו בטיפול על כך....

לי היא לא מרשה. פשוט לא. במקרים יוצאי דופן רק טלפון.. וזהו. מניחה שכנראה אצלך זה מה שמתאים לך וזה בסדר.

חלומות... לא באמת מאמינה בזה. כלומר, זאת תופעה שקורית עם או בלי האמון שלי, אבל עד כמה באמת חלום מסמל משהו ? קשה לי להאמין שיותר מידי. כזאת אני, סקפטית. אבל זה היה חלום שונה, הוא עומד לי בראש עד עכשיו (ברור שלא כולו לפרטיו, אבל בהחלט חלקים ניכרים מההתרחשויות והתחושות) וזה נדיר. כמובן, היה את הקטע הרגיל של – אנשים לא קשורים במצבים לא קשורים, הוא התרחש במקומות שלא זכור לי שאי פעם הייתי בהם(ואין לי מושג אם הם קיימים היכנשהו), אבל זכורים ומוכרים מחלומות אחרים, הדברים הרגילים... אבל קרו שם דברים, והרגשתי... כל כך חזק, לעומק ולרוחב, המוני גוונים של רגשות בעוצמה לא מוכרת. הייתה שם חרדה, ברמה שאני לעולם לא מרשה לעצמי לחוות מדברים שאני חווה ביומיום (כמובן בשינוי והקצנה אופייניים) היו לחץ, פחד, בהילות ופאניקה ש"אסורים" גם הם, והייתה גם הגרועה מכל – קירבה. קירבה אמיתית אמיצה ונוגעת. מה שאסור כל כך ובאופן מוחלט בחיים האמיתיים... וקמתי בתחושה של – אולי ככה הייתי חווה את החיים לו יכולתי ? אולי, ככה, מרגישים? גם אם כן זה כמובן לא רלוונטי, חלומות לא הופכים למציאות, וצורת החוויה שלי את המציאות היא הכי מרוחקת ומנותקת שאפשר. לא יודעת מה אני מנסה לומר, אבל משהו בי מנסה להיאמר ולא מצליח להמליל את עצמו. אני מניחה שגם לשתף זה משהו... נ.ב. פתאום מתנגן לי בראש השיר הזה - https://www.youtube.com/watch?v=s-0-eVX-j-E

אודי, למה אתה מתכוון ב"שוב" ? זה מבהיל אותי. ייתכן שאני עד כדי כך מנותקת ולא שמה לב לדברים שאני עושה ??? תבין - אני לא. אני לא יכולה להתקרב, לא באמת.

אני עיהפ מדי מריגשה שאני מתלונתנ כל הזמן לא מצאית תשובות גם במוקםחשד מאוזכבתומויאשת אהת אומר קתצ ועוד קצת ממאל אבל לאורך זמן אי אפשר למאל כך אינ אל מחזיהק מעמד לרמות שאני חזהק מואד

תשבות הז ברור אבל אחנ חייתב לנוח קתצ.,, להרפות

אודי אתה אומר שטיפול אנליטי מיועד לספק חוויה. אז מה דעתך על מטפלת שנותנת למטופל לצלם מהספרים שלה והמטופל מתעסק חודשים רבים בבחישה אינטלקטואלית באותם ספרים וקריאתם והמטפל בשום שלב לא מדריך את המטופל שלא יחפש תשובות בספרים אלא יתמקד בפן החווייתי של התהליך? ואז שבאיזשהו שלך המטפלת מתסכלת כמיהה ופורצת תגובה של משבר והמטופל מזדעזע מהחוויה ולא מבין את ההגיון של התסכול הכפוי, הרי רגע לפני הרגיש כה נינוח לקיים שיחות אינטלקטואליות עם המטפלת שלו... והכל התערער בבת אחת והתרחשה השאבות לשחזור מסוייט וגם הבהלות רבה מפני מה שקורה ומאבק במטפלת שלא תתסכל והיא התעקשה שכן והמטופל מאבד את היכולת להמשיך להגיע כי בחוויה שלו עקב כל מיני התייחסויות פוגעות וצורמות כל הסיטואציה הפכה משפילה מאין כמוה וזה כמו לשלם לאדם שפגע והשפיל והפקיר אותך ורמס איכשהו את צלם הכבוד שלך.. והמטפל לא מתייחס לשום דבר מההרגשות הקשים האלה אלא תובעת בטון סמכותני חסר סבלנות 'את רוצה לבוא או לא??' והמטופלת בתוך שחזור מסוייט עם החלק הילדי והמטפלת לא מתייחסת! פועלת בחוסר סבלנות ואף אומרת למטופלת שהיא מטרידה כאשר שולחת לה הודעות סמס , משהו שלא הפריעה לה לפני כן כאשר קרה. ובתוך השחזור המסוייט ומכאיב הזה פשוט אפס התייחסות רגשית, אפס חום, אפס הרגעה, אפס הדרכה מה לכל הרוחות קורה ולמה. פונה לספרים ולאינטרט למצוא תשובות, קוראת אל שחזורי טראומות ומתכעסת עליה "למה לכל הרוחות לא הסברת לי שזה מה שקורה פה?" ואני חשבתי שהקשר עם המטפל זו המטרה. חשבתי שעל זה אני משלמת. למה היא לא הסבירה לי שלא עבור זה? אודי מה דעתך?? באמת רוצה לשמוע מה דעתך. מעבר ל"את טוחנת מים". האם מדובר בניהול טיפול רשלני? אני רוצה לדעת!

שלום ד"ר בורנשטיין אשמח לקבל התייחסות לעניין שמעסיק אותי מזה זמן רב. האם אדם יכול לטפל בעצמו נפשית? במובן של "לעשות" לעצמו טיפול פסיכולוגי/שינוי כפי שקורה בחדר המטפל. ואם כן, אני מניח שיש מגבלות לכך - מה הן? אוסיף מה שאמר לי המטפל עימו אני נפגש בימים אלו כשהפנתי אליו את השאלה הנ"ל: הוא ציין על קושי בעניין מעצם כך שלשם טיפול דרושה "התרחקות" מסוימת של המטופל מעצמו (וכאן נכנס תפקידו של המטפל). מאחר ואדם הוא תמיד עם עצמו, ולמעשה קרוב לעצמו כל הזמן - העניין מהווה מגבלה בנושא. עוד הוסיף המטפל את הדוגמא הבאה (במחילה על הבוטות בדוגמא שאצטט): "אתה יודע למה כלב מלקק לעצמו את האשכים? כי הוא יכול". על פי הדברים, האם עלינו להשלים עם המגבלה הזו? מובן ששאלתי נובעת מרצון להיות בעלת היכולת לעשות כן, ופחות להזדקק לשירותיו של גורם חיצוני בכל הנוגע לשינוי וטיפול. אשמח לתגובתך בעניין. דייב

אודי, הרשה לי לחלוק עליך , או לפחות להרחיב את המונח "טיפול". אני לא חושבת שבהכרח טיפול אדם בעצמו משול לאוננות. טיפול אדם בעצמו הכרחי להתקדמות כלשהי, הוא נעשה במקביל לטיפול ע"י אדם חיצוני. היו תקופות בנערותי, שטפלתי בעצמי מבלי לדעת, עסקתי בבליותרפיה, מבלי לדעת שזה מה שאני עושה, ו"הטיפול" הזה הועיל לי המון. אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי, אם כי יש לו אופי אחר , תובנות אחרות ותוצאות שונות. עובדה שאני מטופלת כיום ע"י מטפלת, לא ויתרתי על זה, אך במקביל יש לי גם אותי, וביחד יש לכך הרבה עוצמה. דוד, טפל בעצמך לבד, לפעמים, אבל אל תוותר על המטפל, זה פשוט טיפול אחר.

יושב מטופל מול מטפל. המטפל שותק, ממקם עצמו בעמדת 'הקשבה מרחפת' שפנויה לקלוט אסוציאציות.. המטופל מרגיש משהו. מרגיש קושי לדבר. מרגיש נטוש. מרגיש שנאטם. שהרגש שלו נאטם. הוא לא מסוגל אפילו לדווח על מה הוא מרגיש. המטפל יושב שם מולו והוא רואה אותו. המטופל רואה את המטפל מתבונן בו אבל הוא לא מתייחס לסבל שלו. המטופל מתכווץ בכסא. שותק. משהו נאטם. הלב נאטם. בשלב מסויים זה כבר מתחיל להרגיש סדיסטי. המטפל כנראה קולט זאת ומשקף "זה מרגיש אכזרי?'. המטופל מתכווץ. תוהה למה המטפל לא נוקף אצבע לעזור לו. מה זה אומר שהלב נאטם? בצאתו מן הפגישה הוא חש כעס רב. כאילו צפו בו טובע במים ועמדו מנגד על היבשה ושיקפו לו מרחוק 'נראה שאתה טובע'. אבל לא נקפו אצבע לעזור. ואז מתכעס יותר- חושב שלעצמו שאם זה לא היה הוא (המטופל) אלא הילד של המטפל אז המטפל לא היה מתייחס כך אלא קופץ מיד למים להציל ולמשות את ילדו היקר החוצה מהסבל. ואז המטופל מתחיל להרגיש נחות. פחות שווה. פחות שווה מהמטפל ופחות שווה מהילד של המטפל. כאילו הוא לא מספיק חשוב בשביל שישקיעו בו את המאמץ האקטיבי. הוא מתרעם - מדוע עוררו בו כזו חוויה. ויכול להיות שכל זה חלף בחוויותו ונפשו ללא דיווח מילולי מפורט ואתה כמטפל תשב שם ואפילו לא תבחין בייסוריו. מה היית עושה? מה היית אומר? כמובן שחוויות כגון זה קרו לי בטיפול אצל הפסיכולוגית. זה נחווה די מזעזע ומכעיס.

שלום פורום. אשמח לייעוץ. אני כרגע לא במקום טוב בחיים. אחרי תואר ראשון ולא כל כך מוצאת את עצמי מבחינת קריירה. עובדת כרגע במשרה חלקית ונעזרת בהוריי כלכלית. אני לא מרוצה מהמקום שאני נמצאת בו בחיי, בגיל 30, מנסה להשתחרר ממחשבות דיכאוניות ולראות את העתיד לחיוב (מתכננת תואר שני ובחיפוש אחר עבודה מספקת אחרת). הקושי המרכזי שלי הוא מול ההורים שבתחושתי כל הזמן "יורדים" עליי ומשווים אותי לאחיי "המוצלחים". בכל מפגש אני שומעת על כמה אני לא מוצלחת ואיך בחיים לא אשיג הצלחה כלכלית ואיך לא אתחתן ועוד ועוד.. והתגובה שלי היא שאני מתרחקת מהם. כשהם שואלים אותי למה אני בורחת תמיד בביקור או לא מתקשרת אני עונה את האמת, שהם מבאסים ומדכאים אותי והם בתשובה מכחישים. גם בזמן ה"ירידות" אני מאמתת אותם בצורה צינית: "מצטערת שאני כזאת אכזבה" והם ישר עוברים נושא. אבל אני לא שוכחת וזה מוריד אותי עוד יותר למטה (אני מספיק מרגישה רע עם עצמי), אז אני מתרחקת ומתרחקת ומצמצמת פגישות ושיחות איתם. הבעיה היא שאני מרגישה מצפון על זה ומפחדת שאני מתייחסת אליהם מספיק טוב. במיוחד אחרי שהם עוזרים לי כלכלית. אני לא יודעת איך להתנהל מולם. מצד אחד מרגישה מהם יחס מזלזל שאני לא מסוגלת להתמודד איתו ומצד שני לא יכולה להתעלם מהם לגמריי, כי הם נפגעים מזה. איך פותרים את זה?

פעמיים הגבתי להודעה היפה של מילי "קשה גם לך" והתגובות שלי להודעה שלה לא פורסמו.

אודי יש לי מן רגישות כזו כאשר אנשים מתייחסים לא נעים, בעוקצנות או ציניות או חוסר סובלנות. זה נוטה לצרום ואני נפגעת מזה. לעיתים חשה צורך להעיר, לעיתים להבליג.. איך אתה מתמודד אודי? האם גם אתה נוטה להפגע למשל מביקורת שמוטחת בך באופן לא רגיש ואולי אף לעגני, מיחס שמרגיש לך מתנשא או לא נעים, לא חברי במיוחד... איך זה גורם לך להרגיש ואיך אתה מתמודד עם ההרגשה? תוהה אם יש שוני מהותי בינינו במקרים שכאלה. האם האישית שלך, לצורך הדוגמא, בנויה אחרת וחווה אחרת ומגיבה אחרת. והכי חשוב איך אחרי חווית פגיעה אתה מצליח לעבור הלאה ולא לשחזר בזכרון. אצלי זה עולה שוב ושוב. לפעמים אני מתרחקת מהמרחב שבו התרחשה הפגיעה כי כאילו 'זה לא מקומי היכן שלא נעם לי' אבל ככה בעצם אני מגבילה ומצמצמת את מרחב התנועה שלי בעולם והייתי רוצה יותר להתעקש על מקומי והלגיטימציה לקחת חלק במרחב חברתי כלשהו גם אם נוצרו חיכוכים. לא לתת לזה להגביל אותי. להבריח אותי. לשרוד ולהמשיך הלאה. הרי לא חייב להסתדר עם כולם . מה דעתך? ואשמח אם תענה לשאלות שלי שהצגתי לעיל על החוויה והתמודדות שלך גם.

האם אפשר לומר שטיפול אנליטי שואף ליצור שינוי באישיות ולשחרר אותה מקבעונותיה ואילו שיקום זה טיפול בגישה שמקבלים את המטופל עם קשייו ותופרים לו אפיקים הסתגלותיים מותאמים ליכולת, בלי להתיימר לשינוי אישיותי?

לא הייתי מגיבה כשאתה לא נמצא. למשל, הודעה כזו הייתה נכתבת בראשון בבוקר כי ממילא לא תהיה כאן עד אז, אבל כבר לא חושבת על זה יותר. עונה כשאני רוצה וצריכה ולא מחכה לרגע שבו תהיה. מה גם שלא תמיד זה בדיוק כמו שאני חושבת. היום למשל הלכת מוקדם מדי.. נהייתי אובססיבית לנוכחות שלך כאן, כשאתה מתחיל להגיב, אם ראיתי או שקיבלתי מייל על כך, אני נכנסת למחשב ומרפרשת כל הזמן כדי לראות תגובות שלך. הודעות שאני רושמת בפלאפון לא מקבלת עליהן תגובות למייל. אתמול למשל הייתי עייפה ולא "הצלחתי" לחכות לך, אבל תו"כ שינה אני מסתכלת... שאלת אם נהרס? לא יודעת אם נהרס. אני נפגעתי ממך. חושבת שאתה כועס עליי. אז אולי כן קצת. רציתי שתגיב על ההודעה שהייתי ליד הדלת שלה. אפילו נרדמתי. אתה יודע למה? כי אולי אני רוצה שתראה שאני מסכנה. כן, אני יודעת שזה חוזר על עצמו אצלי ואולי "צורך מוזר" שלי, אבל מה לעשות, זה מה שרציתי ואתה לא הגבת. ואני יודעת שהגבת להודעות אחרות שלי.. שלא תגיד שאני שוכחת את הצד השני. הנה אפילו כתבתי את זה.

מה, אודי, אינך נעצב גם אל מול כאבי?? אוי.. הכיצד זה יתכן??? זה באמת מפליא!

צריך שלא יאמינו לך כשאת אומרת שאת מרגישה שאינך חשובה לאיש, שלא אכפת ממך ושהכל חסר חשיבות.

אני מאמינה שכואב לך, אני מאמינה שזה קשה מאד.....

אודי, קצת יותר רגוע בשלושה ימים האחרונים. "המטפל" מלווה אותי צמוד צמוד. אני מרגישה מאוד "מוחזקת"וזה מפנה אותי להתעסקות בדברים שאני אוהבת. יותר סבלנית לבן שלי. ועכשיו שאלה - רבות מדברות פה על מטפלים שמתסכלים, מעודדים ספרציה, שלא מאפשרים קשר בין פגישות ואני מרגישה שהפסיכולוג שלי עובד בשיטה הפוכה - הוא מעודד השענות עליו, אפילו הייתי אומרת התמזגות. בהרגשה שלי מתוך חשיבה שאם אהיה חלק מדמות חזקה, "גדולה", מכילה (המטפל) אצליח לצמוח. אודי, מה אתה אומר על זה? האם הוא עובד על פי שיטה מסוימת? גישה מסוימת? נטע. ואודי, תודה על הדברים החמים. זה עשה לי נעים בלב.

הי נטע יקרה, הייתי נותנת המון קרדיט גם לך. במיוחד לך. לך, שמרשה לעצמך להרגיש מוחזקת, שמרשה לעצמך להרגיש שהמטפל מלווה אותך צמוד צמוד, שמרשה לעצמך להישען. להיקשר, להתמסר. ולך שמרגישה ומתרגשת מתוך דבריו של אודי הטוב, שאת נוגעת בלבו ברכות. זו גדולה, בעיניי. שלך, סוריקטה

תודה לך יקרה על המילים החמות והמחזקות. כיף לקרוא. נטע.

אתה תגיד שלא הבנתי ושהייתי לא בסדר