עכשיו יצאתי ממנה

כמו תמיד לקח זמן עד שהתחלתי לומר משהו... גם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה... אמרתי לה שאני רוצה להגיד ברצף, כי אחרת אני נכנסת לחרדה. היא ענתה שתחכה עד הסוף. התחלתי לדבר והגעתי לכל מה שקרה סביב יום העצמאות. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב אבל גם אין לי כוח. ודיברתי ובכיתי. בשלב מסוים שאלתי מה השעה והיא ענתה שיש עוד חמש דקות. וגם אמרה שהיא ממש גאה בי שאני מדברת ושהיא מצליחה עכשיו יותר טוב להבין את מה שקרה. אז עם כל הבכי והכאב שהיה היא שימחה אןתי כשאמרה שהיא גאה בי. אני חושבת שגם אני גאה בעצמי.