פורום פסיכולוגיה קלינית

אבל לא יכולה. אני לא אתקשר אליה 'סתם'. לא קרה משהו מיוחד.. אז פשוט אהיה כאן לרגע. תכף שבת נכנסת מקווה שתעבור בשלום ובמהרה. יהיה טוב, נכון אודי? בסוף הרי זה נגמר, יש לי ספר ועיתון. מעודדת את עצמי.

מרגישה שקצת הגזמתי עם התביעה להבנה מדוייקת ועם הדחייה התוקפנית שלי לנסיון שלך להיות אמפתי ואופטימי. שתדע שאני מאוד מעריכה את היותך פה. מתנצלת על ההתנפלות ומבקשת סליחה. חולשה ידועה שלי שכשנותנים לי אצבע אני רוצה את כל היד. אבל הנה-זה הוציא ממני המון מילים.. אז זה קצת טוב?

מאחורי הבקשות הקונקרטיות שלהבנת מטפלים דינמים צריך לתסכלן כדי להגיע ולחשוף את הגרעין. אשמח לתשובה אודי. מה נמצא שם מאחורי ההיסח של העיסוק בקונקרטי?

עם אפחד... מהו המסע הזה? לאן אתה רואה אותו מתקדם? סליחה שאני קצת אינטנסיבית מדי. אני פוחדת שתלך. אז השקט יהיה גדול עוד יותר ולא יהיה אפילו את המקום הזה. אני לא רוצה שתלך אני רוצה שמישהו יהיה איתי גם כשאני נרגנת, ממורמרת ולא מאמינה. אודי מה אעשה?

מילי, מכירה שנוסעים באוטו בעליות תלולות מידי ולא רואים לאן בדיוק נוסעים? והתחושה היא שלשומקום, לריק. וכשנוסעים למטה המדרון פרוס לפניך, רואים. אולי זו לפעמים הנחמה בצלילה למטה, שיודעים לאן היא. באוטו הוא מתאמץ ולא את, ויש את ניסיון העבר שמראה שזה בסדר להמשיך ולנסוע, כי מגיעים בסוף למעלה. עצוב לי לשמוע שתלול לך מידי, שההילוכים שלך לא מסתדרים עם העלייה, שאין לך מספיק ניסיון מיטיב כדי לדעת שזה מוביל למקום כלשהו ולא לריק. מקווה שעם הזמן המטפלים סביבך יצליחו להיות גלגלי עזר, למרות שמבינה שכרגע זה רחוק מהחוויה... מעודדת אותך מכאן להמשיך להחזיק מעמד, נעמה.

אודי, אני לא יכולה לפרט. אבל ניצחתי בקרב על הילדים. ניצחתי במקום שרבים וטובים נכשלו. אנחת רווחה. זה היה מתיש. נ.ב: משהו מהניסיון האחרון- לפעמים כדאי לשחק אותה מטומטמת. זה ממש עבד הפעם. יום אחד אני אהיה מנהיגה גדולה. ואתם אפילו לא תדעו שאני זאת אני. הילה

:)! תהנו לכם אחד מהשנייה... נעמה.

אני ככ שמחה בשבילך! איזה יופי

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

הנה באתי ברגע האחרון ואולי לא אספיק סבלנות סבלנות אני צריכה סבלנות לעצמי כי אני לא מצליחה היא צריכה סבלנות אליי כי אני לא אומרת מילה. אני מפחדת. האם הסבלנות תעזור כאן או שתכף אשתגע. הלוואי שבת שלווה, לכולם.

לגילת, הנה את כאן ועבר סוף השבוע ובוקר חדש סבלנות את רואה, כלום לא השתנה ואולי כלום לא משתנה ואת רוצה שישתנה דווקא לכן את רוצה סבלנות. סבלנות לשינוי. הכל עולה עולה עד לנקודת הרתיחה ומישהו מקטין את האש והנה המים חוזרים , צייתניים לא יחרגו מהגבולות שלהם. סבלנות? הנה בוקר בא ואת מוסיפה עוד ענף ליום הקודם. קודם היה אחד ועכשיו שניים. שונים. בוקר טוב. גילת.

היי גילת (וגם לך, נעמה, אם כבר), הסבלנות הזו דורשת כל כך הרבה. לקבל את מה שיש עכשיו, אבל בלי לשקוע בו כעובדה מוגמרת, לקבל את זה שישתנה, ושלא ברור מתי, או לאיזה כיוון, או מה צריך לעשות, ושצריך לעשות משהו, אבל לא יותר מידי ולא יותר מידי מהר, ושהכל פרדוקסלי כאן, אבל ברגע שמקבלים את זה, זה מובן. כשמסתכלים על מים בקומקום הם אף פעם לא רותחים... אבל קמים למחרת ושותלים עוד ענף, והוא צומח. לאט, לאט. שבוע טוב לך יקירה, נעמה.

אודי, אבא שלי מפלצת אבל רק אני מכירה את הצד הזה בו. כלפי חוץ הוא בן אדם נורמלי: הוא מעונב, משכיל, תרבותי, איש העולם הגדול. הוא קורא ספרות יפה, מתנדב בחלוקת מזון לנזקקים. הוא אינו מעשן, אינו שותה, אינו מנבל את הפה. ואיתי הוא היה מפלצת איומה. הוא הכאיב, השפיל, רמס, פלש. אודי, הוא רצח אותי!!! בגללו אני "חיה" אבל רוצה למות. אודי, זה בסדר שאני מאחלת לו למות??? מוות ביסורים. אודי, אני על סף תהום. אתה שומע? אודי, תודה שאתה פה. נטע.

מישהי בעבודה שלי יש לה ילד בן 11 והיא מגלה כלפיו יחס מאוד חסר סבלנות בתקשורת ביניהם. כשהוא מתקשר אליה שהיא בעבודה היא עונה בקוצר רוח ולא ממש מעניין אותה מה הוא אומר. היא עושה פרצופים כאילו הוא מטרד, מקשיבה בלי רצון ובד"כ מסיימת את השיחות בטון קר צורם "אני עסוקה בייי, ביי. ביייי, אל תשגע אותי עכשיו. בייי, לא מעניין אותי. נדבר בבית. בייייי". וכל השיחות שלה עם הילד הזה נשמעות ככה. אח"כ היא מלמלמת "משגע אותי הילד הזה". ואז בעלה מתקשר והיא אומרת לו "משגע אותי הילד הזה". שאלתי אותה מה קרה, מסתבר שהוא בחוג טיסנאות ובנה מטוס ורוצה לקנות מנוע. המנוע יקר ועולה כמה מאות שקלים ואז היא אומרת בטונים מאשימים "מה הוא חושב לעצמו שיש לי סכומים כאלה?? התחלק על השכל, משגע אותי הילד הזה". מדברת כאילו הילד הוא אוייב המדינה. אמרתי לה אז פשוט תסבירי לו שזה יקר ולא בתקציב. תוך כדי תביעי אמפתיה לרגשותיו, לתסכול שבוודאי יחוש אבל תסבירי שפשוט אי אפשר כי זה יקר מדי כהוצאה כרגע". ואז משתנה לה ארשת הפנים לכאילו רחמנית ומה היא עונה לי? "אבל אני לא רוצה שהוא יתבאס. קשה לי למנוע ממנו את זה"- ז"א היא בסופו של דבר אחרי כל האשמות גם חושבת כן לקנות לו את המנוע ??? בנקודה הזאת אני בתוכי איבדתי סבלנות כלפיה. אמרתי לה "תקשיבי, או שכן אפשר או שאי אפשר. זה הכי לא נכון לומר לילד שאי אפשר, להאשים אותו שהוא לא מקשיב ולא מבין ובסוף לקנות מה שהוא רוצה (ובלב חשבתי לעצמי שנראה לי שמי שמשגע פה מישהו זה היא שמשגעת את הילד המסכן הזה שמקבל מאמא שלו יחס קר, עויין ולא סבלני ומסרים לא עקביים עד כדי חוסר הגיון :/ ) היא גם סיפרה לי איך הילדים שלה שיחקו בכדור ספוג בבית והוא התפורר וזה השאיר לה שאריות בכל הסלון והיא חטפה עצבים והוציאה עליהם ושיתפה אותי כמה היא מרגישה בלתי נראית ולא נשמעת... היא כועסת שמבחינתה הם לא סופרים אותה, שהם לא מקשיבים, שהם לא לוקחים אותה ברצינות.. ולי זה נראה שבעיקר היא מתנהגת כמו קורבן שלהם וזה די איום ונורא לילדים שהאמא שלהם שאמורה להיות המקור לבטחון מתנהגת כמו קורבן וצורחת במקום לחפש פתרונות יעילים בלי להגרר למעגליות של מאבקי כח והתחשבנויות ו'סימון' של הילדים כ'רשעים'.

ושוב אני יודעת איך כל העיפות הזאת מפסיקה פתאום ואני יןשבת בתוך.הלילה ולא מצליחה ממש לישון. ביקשתי היום מבן זוגי שיאפשר לי ללכת. שיראה בי סוג של חולה סופנית. הוא אמר שאוכל לעשות כרצוני כשיגדלו הילדים. אני מתביישת ברגשות שלי ברצון הזה למות. באיבוד הדרך והדעת ועצמי וערכי החיים והמצפון והמוסר. מתביישת בחולשה שלי, בחוסר היכולת להתגבר,להאחז בטוב, בחיים. אני מתביישת באנוכיות שלי, במחשבה שאפשר לעזוב את היקרים לי מבחירה. אני מתביישת מול אלה שנלחמים על חייהם. אני מבקשת סליחה מכל מי שהמילים שלי פגעו בו.

אליה, גם אלייך. רוצה להיות עם מישהו, שיבין אותי, שפשוט יהיה איתי. מרגישה קצת לבד.

עוד הודעה כי אחת לא הצליחה לעשות לי שקט בטח גם אלף לא יצליחו מרגישה מתמוטטת צריכה איסוף,מילה חמה,עזרה.. צריכה סיבה להמשיך לשרוד את זה

מתגעגעת אליך קצת... אודי, אתה מחבק את המטופלים שלך? למה אמא צביה לא מחבקת אותי אף פעם????? יש לך מושג עד כמה היא מתסכלת אותי.. אמרתי לה כבר הרבה פעמים שאפילו ויניקוט החזיק את ידי המטופלות שלו..אמרתי לה גם שבטח ויניקוט היה נוזף בה על ההמנעות המוחלטת שלה מכל נגיעה פיזית בי..כאילו אני מצורעת.. :( למה אודי, למה היא לא מוכנה שאני אתיישב על הרצפה, אניח את הראש על הברכיים שלה, והיא תלטף לי את השיער.. (כן, וגם תשיר לי שיר נעים בשקט.. ) :( אודי, למה ??????????????? בפנטזיה, גם אם היית מסכים לקבל מישהי מהפורום, אני לא הייתי מגיעה אלייך כי אתה גבר. בחיים לא הייתי יכולה להיות בטיפול אצל מטפל גבר.. ובטח ובטח שלא הייתי מסוגלת להניח את הראש על מטפל גבר.. אתה יודע שבגיל 10 עברתי פגיעה מינית עד גיל 11 בערך מקרוב משפחה דרגה ראשונה ? אודי, אתה חושב שיש קשר לפגיעה המינית שעברתי להתנגדות הכרונית של אמא צביה ? אתה יודע ? כשאני שואלת אותה למה היא מתנגדת, היא עונה שהיא חושבת שזה לא נכון לי..שזה יבלבל אותי.. למה שהיא לא תאפשר לי להחליט ??? אודי :( אני רוצה להניח עליך את הראש ושאתה תלטף לי את השיער ותשיר לי שיר בשקט בשקט... אודי :( אל תהרוג אותי.. כשאתה מחבק ומלטף לי את השיער..שלא תהיה גבר... במבי.

מבינה את הכמיהה למגע, מבינה גם את התסכול אך מניחה שהיא יודעת (וגם את), שמה שהיא עושה עבורך הוא טוב בשבילך כעת. (וחיבוק על מה שעברת..)

לא העזתי להגיד לו בצורה הישירה הזאת....הפשוטה, הרוצה. שימצא לנו דרך. שלא יוותר. אבל כן אמרתי לו שיש בי קול שרוצה למצוא דרך טובה יותר. לנו. נראה לי שהוא עדיין לא ויתר. אמר שמבין שאני לא רוצה מטפלת אחרת. ואנחנו ממשיכים לבינתיים, עד שאזרוק אותו כדבריו.... אני לא יודעת אם ועד כמה זה טוב, אבל מתחילה לאהוב אותו..... מותר לי?? (פרצוף מסמיק..)

מדוע? האם זה לא מה שאדם זקוק לו לעיתים? שיאמינו בו ויעודדו? לפעמים זה מה שמתאים לא? לא תמיד, אבל לפעמים.. למה לפסול עקרונית?

למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה אין כזה דבר הכי למטה?אולי שם זה יעצור??

אם משחזרים את הטראומה אבל לא מספקים מילוי לחסך אלא רק מצפים מן המטופל לכאוב אותו ולהתאבל על מה שלא היה במקום לעזור בהווה שיהיה.. מה הפואנטה?

בכלל לא הבנתי מה 'העבודה' הזאת. בתמימותי רציתי תהליך נעים. הזדעזתי לגלות מה התחלתי לחוות שם.. איפה ההדרכה, הכנה, כנות בהסברה משהו טיפול פסיכולוגי? פעמיים פגעו בי- גם בעצם זה שלא הבנתי למה נכנסתי החוויות הקשות התרחשו בצורה שגרמה לי להלם מכך וגם נפגעתי מעצם העובדה שהיא בהחלט בתור אשת מקצוע ידעה מה טבע התהליכים שעמם היא מתעסקת ולא הסבירה לי למה הכנסתי את עצמי כמו שצריך כדי שאחוש שותפה בטיפול ולא מושא למשהו שאיני מבינה את פשרו. אם הייתי מבינה מה החשיבות של השארות אולי הייתי מתאמצת יותר- היא הפקירה אותי!!! הייתי מאוד קשורה אליה ותלויה אבל ההרגשה הייתה שהיא השפילה אותי שצורה קשה מנשוא, גם שאמרתי לה וזעקתי 'זה שיש לי צרכים זה לא סיבה להשפיל אותי' היא לא ממש התייחסה . אני לא מבינה איך מטפלים ככה באנשים.

אוי אודי אודי. כמה קל לנסח דברים בצורה שכאילו מטילה את האחריות עליי נכון? לא יפה מצדך. אלה אנשי המקצוע שבעיצומה של עבודה עשו שגיאות איתי! אני בכלל לא הבנתי מה זה טיפול וגם מה החשיבות של להמשיך ללכת.. בייחוד שנהיה משפיל ומזעזע ומערער ונוראי ומבלבל ולא היה שם אף אחד שהסביר כמו שצריך מה לכל הרוחות קורה ולמה ולמה מתסכלים אותי באכזריות ולמה כופים עלי תסכולים בכל מחיר ולמה מכאיבים לי ככ ומה לכל הרוחות עושים שם נחרדתי.שלא תעז להציג את הדברים כאילו אחריות שלי בלבד ולנקות את הקולגות שלך מכל חלק בעניין. 'די' לך. 'די'.

החלקים והקולות המכאיבים שבי חגים מעליי, מריחים שמשהו מתחיל להרקיב ותהיה להם סעודה. החלק הזה בי תופסת (תופסת, בלשון נקבה, אין ספק) אותי לשיחה, יורה חיצים, משדלת לפעולה פוגענית כנגדי. והפעם אני רואה לה בעיניים פחות דמוניות ויותר כאב וחוסר אונים (אולי זה אומר שהביצה הפעם היא אחת הלאה במסלול?). ואני לא יודעת איך להתנהל מולה, סוגיה חינוכית. צריך להתעלם? "לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים"? היא צריכה "לא" החלטי? או שהקשיחות הזו רק תביא אותה לנענע את סורגי הכלוב שלה ולדקור ולפגוע בלי הבחנה? היא צריכה הסברים? בת כמה היא בכלל? נראה לי שבגיל שהסברים מילוליים לא מועילים בו. היא צריכה חיבוק ממסגר, עוטף וגם עוצר? אולי, אבל אני לא יודעת אם אני יודעת לחבק אותה בלי להתמזג. (ותוך כדי כתיבה אני תוהה אם זה אומר שהיא צריכה חיבוק מבחוץ, לא ממני, כי היא חלק ממני. אבל נראה לי שמסוכן לחשוף אותה, להפקיר את גורלה בידי אחר. מוזר, איך פתאום עולה בי אכפתיות ודאגה כלפיה) תקועה לי עדיין המילה חמלה בראש כמפתח. אבל אני לא יודעת איך ליישם אותה הפעם. נעמה.

עייפה מלא לעשות כלום. קמתי מהמיה לפני שלוש שעות, אפילו התלבשתי ויצאתי רגע. עכשיו אני שוב במיטה, עייפה. מרגישה מותשת ורוצה לישון. אין סיבה באמת שאהיה שוב עייפה. רוצה להיות בסדר יום קבוע שיש לי בו מה לעשות. קשה לי ככה.

אין לי אחיזה או נקודת מגע הצורך הזה אינו פוסק ואני מנסה לבטל אותו בכדורים, מה אני מנסה לומר לך? מה אני מנסה לקבל ממך? מדוע אני ממשיכה ואורמת את אותן המילים האלה. מדוע איני יכולה לשלוט בכל זה, לאסוף את הכל, להתנער. אתה לא חייב לענות אבל בבקשה אל תחזיר את השאלות אלי, הלוואי והייתי יודעת לענות, לעשות, להמשיך, להחזיק. אתה אומר שאתה מבין את הכאב שלי, תסביר לי את הכאב שלי? תפרוט אותו למילים מסבירות? תספר לי על מישהו או משהו שיוכלו לעזור לי? ולמה כל זה ובכלל ולאן ומתי. היא ממשיכה אבל לא אןמר עליה דבר וגם לא על הדברים שהיא אומרת. אולי אם לא אומר את כל המילים האלה היא תלך? אולי אם אפסיק לדבר או לכתוב הכל יעלם.

לא מצליחה כואב מדי

אודי, מה עושים??? אני יודעת מה לא עושים - לא מפסיקים את הטיפול מכיוון שמדובר בבריחה... אבל מה כן עושים? מה אני יכולה לעשות כדי להצליח ולעבור את המשבר? אני משתפת אותו, מדברת בכנות אבל לא ממש מרגישה תזוזה. אני כאובה מאוד ולגמרי לגמרי לבד. נטע.

הי נטע, אויש, אני כל כך מכירה את המקומות האלה שהכל שורף,ואין מקום להניח את הראש. במצבים כאלה הייתי באה לטיפול. ומדברת את הכעס. אני ישתף אותך: פעם שזכורה לי- שכבתי על הרצפה מאחורי המיטה, היתה פעם שצעקתי עליו והוא היה אומלל, עוד פעם היתה שזרקתי את הטושים של הצביעה על הרצפה, ואפשר גם לשתוק,להתכנס. למרות שמכל הדברים הנוראים שכתבתי המטפל שלי לא יכול לסבול את ההתכנסות בתוך עצמי. תמצאי את הדרך לדבר את הזעם,הכעס והכאב. טיפול זה המקום לשחרר את הראש,שעובד אצלך מצוין;) טיפול זה המקום לדבר את הזעם,הכעס והכאב. היי את.הישארי נאמנה לעצמך. ואגב,יותר קשה לי לשתף כאן, אבל גם אותי אבא שלי הפך ל...... מאחלת בהצלחה! ממני- הילה

שלחתי הודעות. היא מתעלמת ממני. היא כנראה לא מעוניינת לעזור לי.

תנסי לסמוך עליה. אם באמת את חושבת שצריך איזה שהוא תיקון או מה שזה לא יהיה מולה, אני הייתי ממליצה לעשות זאת יחד עם המטפלת שלך. אולי היא תדבר איתה קודם.

חייכתי. צחקתי. הכל היה בסדר. אז למה כשאני לבד עם עצמי יוצא הפצע ההוא לאור? אולי לא כדי לי להיות לבד ואני צריכה לצאת יותר ולהעסיק את עצמי יותר. הפצע יוצא בעיקר גם שאני בעבודה ויודעת שרציתי יותר מימוש משמעותי מהעבודה הזאת .. טוב עכשיו לפחות כרגע הרוחות בנפש לא סוערות ואין בכי פוסט טראומטי שכזה.. שכחתי מהפגיעה כרגע. עיסקתי את עצמי בהסחות דעת. חייכתי וכ'.  

תנסי להגדיל את המצבים בהם טוב לך, זה יקל עלייך ואולי תצליחי לאט לאט לצאת מהטראומה שעברה עלייך.

ורציתי לדבר איתה על זה ולא יצא... ואני רציתי שתעזור. מצד אחד לא רוצה לנסוע ככ מצד שני תהיה שם משפחה שלי, בנוסף להורים. אבל גם אין לי כוח ככ אליהם. מצד שני הם ייעלבו כי לא ראיתי אותם הרבה, אולי מפסח??? גם אין לי כוח לנסיעה הלוך וחזור מצד שני מפחדת להתבאס אם אשאר כאן ואולי אף לבכות. כנראה שזה יקרה גם אם אסע וגם אם לא. וקשה לי להחליט מה לעשות, גם יודעת שלפעמים עושים לא רק מה שרוצים. רציתי לדבר איתה על זה.... אודי תעזור לי, טןב?

אני חושבת שמה שצץ ראשון היה להישאר. למרות זאת אני כנראה נוסעת. אני מקווה שיהיה בסדר לפעמים זה קורה...

התגרשתי לפני 4 חודשיים אני מאוד מודאגת לגבאי בנותיי בנות 5 ושנתיים וחצי. ביתי הגדולה עצבנית בוכה וצועקת ןכול הזמן מקנא מאחותה הקטנה כול הזמן " למה רק היא ואני לא " אני חסאת אונים ומאוד רוצה לדעת מה עליי לעשות

אודי, אני במצוקה נוראית. מחשבות אובדניות (ללא כוונות לבצע). יש אפשרות לפנות למטפל 24/7 אבל מרגישה שהוא אינו נוכח יותר עבורי. לא יודעת מה קרה כך לפתע... אני חיה - מתה. מתהלכת כמו זומבי. מכינה ארוחת ערב, שוטפת כלים, הולכת לשיעור פילאטיס, ובפנים מתה. כבויה. מרגישה תחושה של סוף. מוות. פרידה. פרידה ממנו. אודי, אני זקוקה לך עכשיו. זקוקה לנגיעה המדויקת. נטע.

ימים שמלאים בתעוזה. בדברים חדשים שלא העזתי. אומנם חייבת.. וזה חלק מ... ואין לי הרבה ברירות. אבל עושה. ובהצלחה. גדולה. כולם מפרגנים.... והלב פתאום שואל- אולי אני באמת בסדר? אולי אני באמת טובה? אולי באמת יכול להיות שגם לי מגיע טוב?.... רחל.

לא יכולה לכתוב הכל. יותר מדי. רק רציתי שתדע שהרבה מחשבות והתלבטויות נמצאות אצלי. ובטיפול קשה. קשה לדבר וכשייש ככ הרבה ברור שאי אפשר הכל. גם שבוע הבא יש לה משו וניפגש רק בשני. לא כועסת עליה בטוחה שהיא באמת לא יכולה.

פה. עם המטפל שלי. רוצה למצוא לנו דרך נכונה ומטיבה. רוצה לבוא ולהגיד לו בפשטות בוא נמצא דרך, יחד, לפחות לתקופה הקרובה. שגם אם נפרדים, למצוא יחד דרך שהתקופה הזאת תיהיה מטיבה, בריאה, נכונה. להפסיק להגיד לו אתה חסר, אתה לא מכיל, אתה לא עונה לשאלות שלי, אתה מבטיח להחזיר תשובה ולא עונה חודשים, אתה פוגע בי, מרסק אותי.. הבנו את זה. אמרתי לו את זה בכל דרך. לבוא ולשאול; בוא ננסה משהו אחר? לפחות לתקופה הזאת? לתקופת פרידה? או לתקופה שתחדש את הקשר למשהו אחר???.. נכון, ניסינו המון. ולא הלך. אבל לשאול אותו שוב, אולי ננסה עוד פעם?.. יש טעם אודי?

אודי, יש לי כל כך הרבה להגיד ואני לא יודעת איך להתחיל... המילים נעלמו ואני נותרתי אילמת. לאחרונה, לא טוב לי בטיפול, משהו בדמותו של המטפל התערער אצלי. מפחדת שינטוש אז רוצה לנטוש קודם. העיקר לא להיפגע שוב. אני כועסת עליו ללא סיבה ברורה אבל קודם, כועסת על עצמי. אני מרגישה נחותה לידו. מתביישת בכך שאני זקוקה לו ובכך שיש לו כל כך הרבה השפעה עלי. אודי, כואב לי. זקוקה ליד מכוונת, למילה מרגיעה, למבט מאשר. זקוקה לדמות ההורה הטוב שבנוכחות השקטה שלו, ינטע בי ביטחון. אודי, הכל מעורער אצלי. אבדה הדרך ואין מצפן. נטע.

כתבתי לעפרה הודעה בעץ של לברוח. משום מה נעלמה. תוכל לבדוק? הילה

אפשר לחייב אותה להפגש איתי ולעבוד על שיקום ההערכה העצמית שלי? היא שיחזרה לי בטיפול את החוויה של להיות ילד לא רצוי ואדם לא רצוי. היא רק העלתה למודעות את הפצע ושפכה עליו חומצה. אפשר לחייב אותה לספק לי כמה פגישות אחדות שבהן תמכור לי את אשלית ה'אם טובה דיה' ותגרום לי להרגיש רצויה ובעלת ערך? מה הטעם להתחיל טיפול מהתחלה מחדש?? אני כבר במקום הרגשי מולה שקפא בזמן. צריך לטפל במקום הרגשי הזה שממנו נובע הכאב שלי והדמעות. איך מטפלים במקום הזה? אודי אתם השרלטנים הכי ארורים בעולם אם אני זועקת לעזרה שיסייעו לי ורק מתעלמים.. אני לא מסוגלת אצל מישהו אחר מהתחלה וזקוקה שהיא תעמול על התיקון שמגיע לי לקבל ותספק ריפוי נורמלי יותר לנפשי. אתם פוערים פצעים ומשאירים את הבן אדם לדמם לבד. אתם לא נורמלים אודי. רק חזקים. אתם חזקים ובעלי הכח לקבוע את ההחלטות ורק מתוקף זה עושים מה שעושים. אבל אתם לא עוזרים! אתם לא מקשיבים. איך בכם חמלה ורצון אמיתי להטיב ולרפא ולעזור לבני אדם עם נפש כואבת.

היא מתעלמת ממני.

מה הטעם לחשוף להכרה פצע טראומטי ששכן במעמקי הנפש אם לא מספקים לו תיקון?? מה שווה ידיעה לשם ידיעה?? איפה התיקון? מרגישה שהפסיכולוגית ההיא חייבת לי תיקון. שלא יהיה פצע בנפש שלי! שאהיה מסוגלת לקרבה. שתהיה לי הרגשה נורמלית של ערך. יכולת לאהוב ולהיות נאהבת. למה לא עוזרים?? למה לא עזרו? למה חשפו לי את הפצע בצורה טראומטית מחפירה ונטשו אותי לאנחות? היא זרקה אותי!! היא זרקה אותי למרות שהייתי כ"כ קשורה אליה רגשית. מה יצא לי מזה? איפה התיקון שלי? איפה הוא? עדיין קשה לי מאד להתקרב רגשית ולהקשר. לא עזרו לי! הביאו אותי לגרעין של הפצע הטראומטי ורק שחזרו את הטראומה !!! איפה האחריות שלכם לרפא לי את הפצע והכאב הזה? איפה האחריות על התיקון? איזה מן מומחים אתם? אלוהים ישמור. אלוהים ישמור ! לבד. אני לגמרי לבד עם האמת שלי. אני יודעת שאני לגמרי לבד. אף אחד לא יבין את הזעקה הזאת שיושבת לי בנפש. היא הייתה חייבת לי תיקון. היא לא נאבקה איתי ולמעני שם. היא הפקירה אותי בשיא התופת. לבד. לבד עם האמת הרגשית שחוויתי שם. דמעות. היו צריכים לתקן ולא להפקיר. פצעים בנפש צריך לחשוב ולרפא, לא סתם לעורר ולשאיר ככה ולהפקיר. ואח"כ מדברים אל השכל כאילו מבחוץ להבין בשכל ולהתנהל באופן תבוני מנתח. אבל מה עם הריפוי??? התיקון? איזה בן אדם ירצה בכלל להכיר 'פצע' של מישהו אחר? אנשים נורמלים לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה. זה היה האחריות של פסיכולוגים לתקן ולאפשר לי לצאת לעולם מרופאת ועם תחושת ערך יותר טובה. לא עשו את זה ! הילדה הקטנה שם זעקה לאמא שתבוא לקראתה והיא הפקירה אותי!!! היא שחזרה לי במקום לתקן. לא ברור מה אתם עושים. לא ברור איזה מן מומחים אתם. נגעלת. מגעיל אותי. מחר בבוקר אתעורר ליום חדש והכל יהיה יותר טוב. נדחיק את מה שעמוק בפנים פצוע. כמו תמיד. גועל נפש. פסיכולוגים מגעילים אותי. איפה האחריות על התיקון? אלוהים ישמור. שאלוהים ישמור אמן כי אף מטפלים לא ישמרו לעולם.

מה זה משנה מה היה שם קודם? משנה מה יש שם בהווה. שאני באתי לטיפול רציתי דברים טובים למלא את היש שלי בהווה ולא שיכפו עליי 'התמודדות עם חסר' בצורה שבקונטקס חברתי בכלל משפילה!! שמטפלת גובה מאות שקלים ל50 דקות אומרת למטופל שבקושי עובד במינימום שאלה התעריפים שלה וכ' והיא לא יכולה לתת עוד זמן ומשתקף כזה פער אדיר ובלתי נסבל בהרבה מאוד רמות-כלכלית חברתית. עכשיו אני כן מבינה למה היא התנהגה ככה כי גיליתי שזאת פרקטיקת גבולות נלמדת שמיושמת שיטתית. אבל קודם בטיפול לא הבנתי את זה והרגשתי שזה היה משפיל ומתנשא ואטום ולא ברור ונטול פשר ואכזרי וכ'.... אז זה שחזר משהו מהעבר??.. מי אמר שהשחזור הזה זה מה שצריך וטוב שיהיה? בטח שלא ככה! בלי שום הכנה רגישה של המטופל לקראת תהליך שכזה. בכלל לא הבנתי על מה אני משלמת שם!! רציתי דברים טובים. שתתמוך לי בטוב. כאשר היא לא נתנה זמן נוסף כפי שקיוויתי זה שחזר שהיא לא תמכה לי בתקווה שהעולם יבוא לקראתי גם-בטוב, אלא השתמשה בעמדת הכח שלה לכפות עלי תסכולים ולהכתיב לי שמגעים בינינו יתקיימו רק בתנאים שלה ושאם יש לי צרכים אז שאתכופף לתנאים שלה!!שמתי זין עליה ועל התנאים שלה. מה ההשפלה הזאת?? (אז כל זה שחזור? טוב...אז במה עוזר להבין שזה שחזור?) אבל אח"כ שהרגשתי מצוקה זה היה נורא. נורא מה שהרגשתי שם. נטישה והפקרה. זה לא היה רק פעם או קודם. זה היה גם אצלה. גם אצלה זה הרגיש ככה ולדעתי אצלה זה כבר היה צריך להרגיש אחרת ולא ככה כדי שיהיה זכרון אחר, חדש ומטיב. בלי פערים השפלה התנשאות החצמה מרירות ומלא תחושות לא טובות שהיו. למרות שחיבבתי אותה גם.. :/ כאילו רציתי גורל אחר וכעסתי שיש לנו גורל כזה שונה מבחינת רמות המימוש של עצמאות ומקצועיות.

הגעתי לאיזו ביצה, זיהיתי את הסירחון שבקירבה אליה, ועכשיו אני מחפשת את הדרך לטבוע כמה שפחות. ואני תוהה לעצמי - איך אני אמורה לדעת שזו עוד ביצה בדרך קדימה? אולי אני הולכת אחורה? במעגלים? הספק הזה אוכל בי, למי יש כוח לחצות עוד ביצה, אם זו אותה אחת שוב ושוב? כבד לי. נעמה.

מה פרוש המילה דג'בו

http://lmgtfy.com/?q=%D7%93%D7%96%27%D7%91%D7%95

תבין. אני הייתי נפגעת פוסט טראומה מורכבת התפתחותית (כנראה) שגרם לזה שפיתחתי סימפוטים למיניהם, בולימיה, פציעה עצמית, התפתחות מינית בעייתית וכ'. אבל תמיד ניסיתי והתאמצתי לתפקד ושאפתי להצליח בחיים, למצוא את יעודי המקצועי. הגעתי לטיפול פסיכולוגי (השני בחיי, הראשון היה שנים קודם ולא מאוד משמעותי) ועשיתי אידאליזציה וכ'. רציתי להיות פסיכולוגית, חשבתי זה אומר לתמוך באנשים, רציתי גם להשתייך. עכשיו- לא הייתי מודעת לטראומת הנטישה המוקדמת וכל מיני חוויות גופניות של השמטות שפקדו אותי בטיפול. מאוד ניסיתי להבין וקראתי ספרים אבל לא הבנתי. חייתי את הרמה הרגשית וכנראה ללא ספרציה. אבל אודי תבין, לאור היסטורית קשיים תפקודיים כמו שלי שהמטפלת אמרה לי 'עבדתי קשה להגיע לאן שהגעתי' וכאילו התנשאה עם הכוחות שלה וגם רציתי להיות כמוה פסיכולוגית אז הרגשתי שאומרים לי 'את לא שייכת. החזקים שייכים לפה'. אודי זה הוסיף עוד פגיעה בנפש שלי ובכבוד שלי שלא לדבר על תסכולים שבאו אח"כ ואני לא מבינה אודי. אתה בחרת ללמוד פסיכולוגיה כדי לעזור לא? אז למה מותר לכם לפגוע באנשים כמוני? הרי דברים בעולם הזה מתקיימים בתוך קונטקסט. אני לא מבינה. ומה הקטע של לקחת כ"כ הרבה כסף לפגישה? ואיך זה לא אמור לפגוע בי שאני מרוויחה קרוב למינימום ומי שקיוויתי שיעזור לי להתקדם בחיים גם מרושש אותי עם עלויות וגם מתנשא עם כוחות האגו בו זמנית. התקדמתי מאז הטיפול , ברמת המודעות שלי וגם לא ויתרתי. למרות הכל אני עדיין מתמודדת עם דברים! חותרת לעצמאות. לא ויתרתי! אבל אני לא מבינה למה היא השפילה אותי. אתה יודע איזו תחושה נוראית זאת השפלה אודי? אתם עושים את זה הרבה למטופלים? או שתכף תגיד לי שהכל השלכות ? לא אודי. אלה לא השלכות זה פשוט ההלם שהנפש שלא מצליחה לעכל איך מי שחזק מתייחס בכזאת אטימות לחלש ממנו. הכל משליך על הערך העצמי וזאת הבעיה. היא כאילו אמרה "מגיע לי יותר ואני שווה יותר כי עבדתי יותר קשה' . רק שלא הייתה פה באמת בחירה! היא לא סבלה ממשברי הנפש החולשות והכוונה הורית מאוד גרועה שאני סבלתי מהם. היא לא הייתה בנעליים שלי. והיא העיזה לומר דבר כזה. אודי- זה פגיעה בכבודי כאדם. תבין את זה. תבין איזה תחושה קשה זו שפוגעים בכבוד של בן אדם. באמת שלו. והמטפלת הזאת הותירה אותי עם זכרונות כאלה במקום עם אחרים. אתה יודע אודי ממש הייתי רוצה לקבל תיקון נורמלי ממנה. חוויות טובות שישכיחו את הישנות. אבל לא נותנים את זה. לפעמים אני תוהה אם אתם פוגעים ככה בעוד אנשים או שרק לי היה טיפול כזה. אני באמת לא מבינה למה אי אפשר להסביר בפשטות דברים כדי שאנשים יבינו ומעברים אותם תהליכים רגשיים בכזאת צורה בלי שום הסבר והדרכה. פגעו לי בכבוד אודי. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה מרוע זדוני אבל היא פגעה בי מאוד. ואתם תמיד מזהירים מפני 'שרלטנים' אחרים וטוענים איך אתם הסמכות עם ההכשרה.. אבל איבדתי כבוד אליכם בתור סמכות. אין העברה יותר. אין אידאליזיות יותר. אבל יש תחושה של הגעלות :/ הגעלות כי משהו בפן החברתי לא מסתדר לי. זה משעשע אתכם לפעמים לראות את המטופלים סובלים וחוטאים בהתנהגויות חרדתיות ופחדניות ואולי לא רציונליות עד כדי גיכוך מבחינתכם? זה משעשע? אתם יושבים מלמעלה ומנתחים להנאתם את עכברי המעבדה האספסוף האנושי שעה שאינו מודע לעצמו ואין לו יכולת שלילית והוא מדבר מתוך התקליט הדפוסי שלו ואתם מנתחים מבחוץ ומתערבים ומפרשים לו את עצמו ורגשותיו בזמן שהוא מנסה לשוחח עמכם ברמה אחרת? לנהל שיח רעים תמים?... זה מתנשא ומעצבן. אז יש לכם יכולת להשפיע החוצה. אין עצמי שעסוק בשימור עצמי ומתכנס פנימה . אבל למה להשתעשע? אני מוכנה להשבע שהמצוקות שלי שעשעו אותה וגם הכעס שלי. היא חייכה היא לא לקחת את הכאב שלי ברצינות. רק אני מרגישה סוג של עוולה ממצב העניינים הזה? למשל אתה חושב שכפסיכולוג אתה באמת 'יותר שווה' ממני? כלכלית בטח שכן כי זה מקבל ביטוי קונקרטי. אבל אתה באמת חושב שפסיכולוגים נגיד הם אנשים יותר מפותחים ואיכותיים מאחרים? יש לכם את 'הזהות המקצועית' הזאת.. לי אין זהות מקצועית. לא כזאת. להתפאר, להתגאות, להשתייך ולהשתכר בכבוד. זה מרגיז אודי. זה מרגיז. לפחות על תתנשאו על אנשים. ואל תעיר לי על ההכללות. מבחינתי המטפלת ההיא מייצגת גישה כללית קיימת ולא רק את עצמה. וכן עכשיו תגיד שאמרת כל מה שהיה לך לומר שעליי לעבור הלאה. תאמין לי אודי שאם אתה היית חווה טלטלה כמו שלי בזהות ופער בין מצוי לרצוי בשאיפות מול יכולת וגם הכרה באובדן זמן של שנים על סימפוטים וסבל נפשי וסטיות במסלול ההתפתחותי גם לא היית שוכח בנקל... לצד זה אני מנסה להתקדם בחיים. ה'קשה' שלי היה יותר 'קשה' מה'קשה' שלה כי הנפש שלי הייתה חסינה וחסונה פחות, רגישה הרבה יותר. זאת צביעות במיטבה. זה מגעיל :/ היה הרבה יותר עוזר עם הייתה פשוט מתייחסת אלי כשווה בין שווים וכמו בן אדם ובכבוד במקום לתת את ההרגשה הדוחה הזאת שהיא 'יותר' ואני פחות. כי היא 'עבדה קשה'. זה לא יפה ובטח לא מרפא שום דבר נפשי. כולם היו רוצים להשתייך לאיפה שנחשב טוב ומוערך! איפה היכולת שלכם לעזור בזה? כל חווית ההשפלה הזאת הייתה כ"כ מיותרת! כאנשי מקצוע איך אתם נזהרים שלא לעולל אותה? או שזה לא ממש אכפת לכם? טוב. הלכתי עכשיו.

עשיתי גוגל :P

שלום רב, ברצוני להעלות שאלה בנושא הנ"ל. לפני זה קצת רקע שיסביר את מהות הבעיה. הבעיה הינה אצל אבא שלי, מאז שהייתי קטן אני זוכר שהיו תקופות בהן היה בחרדות שונות בגלל כל מיני דברים שהיו עוברים במהלך חייו... אך הוא יצא מהם מהר ללא טיפול פסיכאטרי... לפני כ7 שנים תכננו לצאת לחו"ל, לארץ מולדתו לעשות טיול שורשים, כמה ימים לפני הטיסה אבי נכנס לחרדות קשות, רעידות בכל הגוף, והרבה זיעה. ביטלנו את הטיול ולאט לאט הוא חזר לנורמה. לפני כשנה וחצי אבא נכנס שוב לחרדות שלא בהכרח קשורות לטיסה... וזאת הפעם הכי קשה שלנו כמשפחה לראות את המצוקה שלו... אבא הפסיק ללכת לעבודה לזמן מסויים ואף שקל פרישה... התחלנו טיפול פסיכאטרי שבאמת קידם אותו והוציא אותו מהחרדות הקשות... לאחר שנה וחצי בהן הוא מטופל בכדורים שקלנו שוב לנסוע לחול, ואפילו הוא היה בעד וחיפש מלונות טובים, התכנון היה לצאת עם עוד אנשים כדי שירגיש בטוח יותר. אתמול אבא חזר לחרדות, דפיקות לב חזקות, וזיעה, הוא טוען ששוב הפחד מטיסות ויציאה מהארץ חוזרים אליו... ברצוני לשאול, מה מהות הבעיה? האם בחיים לא יוכל לעשות צעד גדול בחייו? כמו לצאת לנופש במדינה זרה? תודה לעונים!

זה סוג של פוביה חרדתית. אולי יושב על איזה חוויה טראומטית מוקדמת.. האם מדובר בחרדת טיסות או חרדה לצאת מהארץ באופן כללי? לא ברור. האם הוא מגיב בהתקף חרדה גם אם תשקלו לטייל בחו"ל באוניה למשל? בהפלגה ולא במטוס? האם לאילת הוא כן יכול לטוס, שזה עדיין בגבולות הארץ?.. הזכיר לי קצת את מושיק עפיה -זמר שהזמינו להשתתף בתוכנית זמר מזרחי בחו"ל ואחרי שחתם חוזה עם ההפקה והכל הוא ביטל ברגע האחרון כי יש לו חרדת טיסות ולא היה מסוגל להתגבר על זה :/ כדי לטפל בפוביות נראה לי נוהגים לבצע חשיפות הדרגתיות למה שמעורר את החרדה.

לספק תמיכה קונקרטית לבעיות וקשיי המטופל? נאמר מטופל מפחד ללכת ממקום מרוחק מביתו, הוא יושב מול מטפל דינמי ומתאר זאת. המטפל מקשיב. מטופל מביע משאלה "אם היית מתלווה אלי, מחזיק לי את היד תוך כדי התמודדות ומרגיע" . המטפל ממשיך להקשיב בשתיקה... לא נענה לבקשה. מסרב בדרך של אי הענות. בשתיקה. בשביל מה טוב יחס שכזה למטופל? למה לא לדבר בחופשיות על חרדותיו ולנסות אולי לעשות עבודה קוגניטיבית על מה שמפריע לו? ולמה לא להסביר לו מדוע המטפל הדינמי לא נענה לתקוותו אלא לתסכל בשתיקה? אשמח לתשובה.

אם נצא מנקודת הנחה שפסיכותרפיה אנליטית אמורה להיות תהליך רגשי ויש מטופל שמרבה בזמן טיפול לקרוא ספרים ולשוחח שיחות אינטלקטואליות בעיקרן עם המטפל. האם המטפל ינסה באופן אקטיבי להניעו מכך ולהסביר שמדובר בתהלוך רגשי ויכוון לזה או שהוא ימתין אז שיתרחש דבר מה שיגרום למטופל לעבור מהפאזה האינטלקטואלית שלו לפאזה רגשית כאילו מעצמו בלי הכוונה יזומה ומודעת לשם?

אודי, למה אנשים פוגעים בי???? אומרים לי שאני שמנה?????? הם בכלל לא מבינים כמה זה פוגע אני לא ילך לעבודה הזאת אף פעם אף פעם כל הזמן מעליבים אותי הנפש שלי כל כך רגישה ופצועה אני רק רוצה שאתה לפחות תבין אותי, בלי לעודד, להראות זוויות, או להגיד/שהיא כן או לא התכוונה. כמה דמעות אודי,,,,,,, וכמה שהנפש שלי פצועה, שרוטה, ומלאה בחורים. מחכה שתבוא הילה

שאומרים שמנה. יש אנשים שאוהבים ומחבקים. יש ויש.

אודי, האם חלק מהתפקיד של פסיכולוגים זה לדחוף מטופלים לצאת מהבית (אם הם עדיין גרים עם ההורים) ולהתחיל לעבוד (אם הם לא עובדים)? (כן, שבתי לכאן קצת)

בעבודה המצב לא משהו, אין כמעט עבודה. זה מתסכל, משמעם ומעייף לא לא לעשות כלום כל היום. מקווה שהמצב ישתנה בהקדם. במקרה הזה אודי, זה לא תלוי בי, מדברים על שינוי שצריך לקרות לכן אני מחכה.. היום היינו אמורות להיפגש אך היא לא יכולה וזה נידחה למחר בבוקר. האמת לא משנה לי כ"כ. סתם ייצא מוזר שניפגש יום אחרי יום. אודי, מפחיד מה שקרה. פעם גם אני הייתי תופסת טרמפים ):

מסתבר שהיה לי סכום כסף איפה שהוא( בכל זאת פורום ציבורי לכן קשה לי לפרט) והוא יגיע אליי עוד כמה ימים.

זה כבר יותר מדי הרבה יותר מדי. אני לא מצליחה להחזיק יותר. כל האנשים וכל המקומות וכל הכדורים והזכרונות והגילויים והתגליות. כמו המחברת הצהובה שמצאתי היום מלפני יותר מעשרים שנה ובה כתוב הכאב החורבן הפחד הזעקה לעזרה המוות. ותרגום חופשי שלי לחלקים מתוך הדרמה של הילד המחונן מאנגלית לעברית, חלקים שבהם מצאתי את עצמי ממש במדויק. היום כתבתי מכתבים, כדי שאהיה מוכנה, סידרתי ניירות וקצת בגדים. לא אוכל להמשיך לשאת את הכאב הזה או לחשוב שהוא מנת חלקי מעתה ועד שאלך לעולמי. אני רוצה שליטה על המוות שלי, כזו שלא היתה לי בחיי. רוצה להיות אדונית לחיי ולמותי. אני חושבת שאפשר לכבד החלטה כזו ולא להעדיף לראות כמה אינה מוסרית. אפשר לראות בה המתת חסד. אודי אתה מבין? אתה יכול להתחבר לרגע למקום הזה, ממקום לא שיפוטי, אולי אף לא הגיוני? פשוו להתחבר לתחושות האלה שלי?

שרוצה לבוא לאיש היקר, שרוצה להגיד לו "בוא נילחם", "אני נשארת". לא לברוח כמו כל הקשרים שהייתי בהם. "אני לא בורחת". "תתמודד אתה איתי", "אני פה". אבל.. מצד שני, יודעת שהוא כבר מותש ממני. מהציפיות שלי ממנו, מהאכזבות שלי ממנו, מהדרישות שנראות לי טבעיות שיהיו בטיפול, אבל חסרות. אני רוצה לקבל החלטה. למרות שתמיד מתקשה בהחלטות. החלטה ברורה, לפחות לזמן הקרוב. איך מחליטים אודי?? על מה חושבים שרוצים להגיע להחלטה כזאת?.. מה צריכה לקחת בחשבון? רחל.

היי רחל, נראה לי נורא כבד וקשה להרגיש גם בשביל עצמך וגם בשבילו. גם את הציפיות שלך וגם את הקושי שנדמה לך שהן מעוררות, גם את הכאב שלך וגם את התשישות שאת מייחסת לו. אני מכירה את זה על עצמי, לא לעצור בלשמוע מה הצד השני אומר ומרגיש, להתעטף בזה ולהתנהל גם מתוך זה, מתוך אחריות גם לזה. (ואולי מרוב שנדמה לי שאני מזדהה אני שמה עליך משהו שהוא לא שלך, מתנצלת ומסתייגת מראש...) נראה לי שאת יכולה לסמוך עליו שאת הצד שלו בהחלטה הוא יקבל. זה מוריד ממך חלק מהדברים שצריך לקחת בחשבון, ומותיר אותך רק עם מה שאת חושבת ורוצה (רק, כאילו זה כל כך מעט ופשוט, וכאילו קל לזכך את זה מתוך הכל...). בטח עדיין תהיה פיסקת "אבל", מה לדעתך יהיה כתוב בה אז? נעמה.

את צודקת יקרה. אני מנהלת דיונים עם עצמי לגבי מה הוא חושב. אבל זה לא שם. חייבת להגיע לנקודה העיקרית של מה שאני חושבת ורוצה... ולצערי יש בין הפערים של חושבת ורוצה... וגם פערים גדולים בין רצון.. ובגלל זה מתקשה. ובגלל זה גם המטפל שלי מתקשה. ובגלל זה אנחנו (שנינו) חושבים שנכון להפסיק את הטיפול. הרבה חסר שם. והוא אחראי ומדהים מספיק כדי להגיד לי שהוא באמת מתקשה להכיל את שעובר עליי, ואולי נכון לפנות לדמות טיפולית אחרת. ולמרות שחסר שם, דווקא עכשיו משהו נפתח לי יותר בלב, יותר מאמין לו. יותר אוהב. יותר מקבל. דווקא המקום הכן והאמיתי שלו מושך אותי. ואני גם יודעת, מרגישה בוודאות, ואני הכי כנה עם עצמי. שאם אחליט להישאר, זה יחזור על עצמו. הבריחות שלי. הקשיים שלי עם מי שהוא, הקשיים שלי עם מי שאני מולו. ובגלל זה תוהה, איך לוקחים החלטה מה אני רוצה ומה נכון לי??? על מה חושבים? למה מתייחסים? על מה צריך לתת דגש במחשבה? אודי, אל תשכח לענות לי גם.... רחל.

לא מצליחה, אולי יש משהו במשפט שאמרת "אם הם היו מועילים - לא היה צריך תקווה. תקווה צריך כשיש למה לשאוף." תנסה להסביר לי אודי בבקשה, אין לי תקוה משום שהטיפולים לא מועילים? תכוון אותי אודי...

הלוואי ומתוך חיבוק למישהי אחרת, יתפלק לכל אחת כאן גם חיבוק לעצמה. (באתי עם טפטופי שנאה עצמית, כאבתי את זו של אחרות וחשבתי לעצמי: חמלה, זו מילת המפתח.) נעמה.

נעמה, באתי לשבת אתך קצת. (אתך כמו- יחד, לצד, שווה בשווה. אם מתאים לך). גילת.

אשמח, לשבת יחד, למולל דשא, לעצום עיניים, לנשום עמוק. נעמה.

הי גילת אפשר לתת לך יד? כדי שלא אצנח למטה למטה לתהום אודי. תעזור לי לשמור? הילה

הילה יקרה, אם גם היד שלי מתאימה, אשלח לרגע. שרשרת ידיים אוחזות, מושכות יחד למעלה, אחת את השנייה ואת עצמן. אני רואה רק את התוך שלך אמנם, ומכאן את יפה, מרשימה ורצויה. נעמה.

הי הילה יקרה אני מחזיקה את ידך ומקווה שלא תצנחי למטה לתהום. תישארי איתנו. גילת.

לטימטום כתבתי את השם שלך במקום בכותרת בשם הכותב תשמיד את הכל וזהו

לא הרגשתי. יצאתי סתומה. כשלא הולך אז לא הולך..

קיבלתי חיבוק ממישהי שממש אוהבת אותי ומזמן לא נפגשנו. היא גאה בי מאוד. הילה

תודה יקירה כל כך צנחתי מאז....: ש......... הילה