כבר ערב

ושוב אני יודעת איך כל העיפות הזאת מפסיקה פתאום ואני יןשבת בתוך.הלילה ולא מצליחה ממש לישון. ביקשתי היום מבן זוגי שיאפשר לי ללכת. שיראה בי סוג של חולה סופנית. הוא אמר שאוכל לעשות כרצוני כשיגדלו הילדים. אני מתביישת ברגשות שלי ברצון הזה למות. באיבוד הדרך והדעת ועצמי וערכי החיים והמצפון והמוסר. מתביישת בחולשה שלי, בחוסר היכולת להתגבר,להאחז בטוב, בחיים. אני מתביישת באנוכיות שלי, במחשבה שאפשר לעזוב את היקרים לי מבחירה. אני מתביישת מול אלה שנלחמים על חייהם. אני מבקשת סליחה מכל מי שהמילים שלי פגעו בו.