פורום פסיכולוגיה קלינית

יש עוד הודעה שלי שלא זכתה לתגובה, והיא מאוד בודדה שם ): אם אתה עייף, אפשר גם מחר. כלום לא בוער. לילה טוב, נטע.

אין מצב שלא תפרסם את ההודעה הקודמת, נכון? פתאום לא בא לי שיתפרסם, זה מביך אותי... מרגיש לי מבחיל שהרגשתי חלק ממשהו, אני..

אין לך מושג מה עשית לי עם צמד ההודעות האלו... הרגשתי כאילו אני כתבתי אותן, מבינה ומרגישה בדיוק על מה את מדברת, הקבס הזה מהעצמי שהעזה לרגע כמעט לשמוח... (את בטוחה שאת לא איזה פיצול שלי או משהו?! ;-) ) הלוואי שתזכרי שלמרות שזה מביך בטירוף, ההודעה הקודמת עדיין נכונה...

אני לעיתים לא מבינה אם היא אמורה רק לשקף לי ולהסביר ולהצביע על דברים מסויימים ולהאיר את עיניי או שהוא אמורה בתקופות מסויימות קשות יותר (כשאני חסומה רגשית לשיחות כאלה )פשוט רק להיות שם ורק לתמוך ולהקשיב? אני מרגישה שאני רוצה שהיא רק תקשיב ותעודד אותי והיא יותר אנליטית ומנתחת את הדברים ושואלת שאלות..אבל גם מנסה קצת לתמוך ולהראות לי את החוזקות שלי כי אני שוכחת את זה לפעמים..אודי פתחתי מולה נושא מאוד חשוב בפגישה האחרונה ובדיוק נגמרה השעה ..היא עוד האריכה לי בעשר דקות (אני לא שמתי לב לשעון התנצלתי שגזלתי ממנה עוד זמן וישר קמתי )אני בדיוק כותבת לה מייל מה אני רוצה וצריכה..לא יודעת אם אשלח.. שמתי לב שאני מאוד נפגעת ועושה עניין מדברים חסרי חשיבות בזמן האחרון(לא רק בטיפול גם במציאות החיצונית)וזה מציק.מאוד. אולי אני יותר רגישה מאחרים וזה פשוט לא ניתן לשינוי.. היא אמרה לי בסוף הפגישה אחרי שהתווכחנו כמעט כל השעה ובסוף איך שהוא התפייסנו היא אמרה שהיא מרגישה שצריך להיפגש יותר מפעם בשבוע היא המליצה לי להתחיל אנליזה אצלה(אנחנו נפגשות חצי שנה עם ביטולים באמצע רק פעם בשבוע)אודי מה דעתך על זה? לפני שבוע כמעט העיפה אותי עכשיו הציעה לי להתחיל אנליזה ואני קצת מבולבלת ממנה .התבלבלתי לגמרי.

סיגל אודי וכולם הי, הזכרת לי בתגובתך אלי למטה את השיר היפה של שמשון חלפי : "ויקח הבורא בידיו את הצרור ויתן לאדם ויצו לאמר: זה צרורך, לך-לך, בכל מקום, בכל עת זה עליך לשאת! ויצא האדם לרחובות העולם וישא את צרורו ובצרור – ספורו.." (שמשון חלפי) כן, לכל אחת מאיתנו הסיפור שלה,הצרור שלה .. לפעמים הדשא של האחר נראה ירוק יותר.. גל של כאב וקנאה בטירוף "תפס" אותי כשקראתי שלימור תעבור טיפול בביתה של המטפלת שלה.. גם הצרור שאנחנו נושאים על כתפנו ובו סיפור חיינו, ניתן לשינוי.. הכנסת גוונים נוספים/ הבלטה/החלשה של צבע/ אנחנו יכולים ממש לשנות את הנרטיב, לצבוע בצבעים שונים את הצרור, המשא שעל כתפנו.. את צודקת סיגל שכל אחד פוגש את הכאב שלו במקום אחר.. נכון.. ואת גם צודקת שאמא צביה באמת מטפלת בחסד עליון.. היא אמן הנפש.. אני גם יודעת שהיא נמנעת מלגעת בי בגלל שעברתי פגיעה מינית בילדותי. אני יודעת שאמא צביה מאוד מכווננת אלי. היא באמת מאוד מאוד מיוחדת ומשמעותית עבורי. אני גם משתפת אותה בהערכה שלי כלפיה על שהיא מצליחה לעמוד איתן בכאב,בתסכול, בכעס,בזעם,ובתוקפנות שאני מפנה כלפיה כש"מתעורר" שוב גל הכאב והקנאה שלי כלפי הכלב או דמויות נוספות , כמו גם הכאב והקנאה שאני מרגישה פה בפורום. היא שותפה מלאה . אני משתפת אותה לא מעט מהרגשות שמתעוררים אצלי גם פה כלפי בנות. גם הדינמיקה שמתרחשת פה , וכמובן גם מה שאני מרגישה כלפי אודי.שזה לכשעצמו הזוי.. ואמא צביה פשוט מדהימה,מדהימה !! בדיוק כפי שאת אומרת.. ואני מרגישה שזכיתי.. ועדיין, אני רוצה שהיא תאמץ אותי ותחבק אותי כל הזמן.. :) תודה על התגובה שלך סיגל, במבי.

הייתי צריכה ממנה משהו אחרון והיא הסכימה שאתקשר. אמרתי לה שאני אתגעגע אליה.. ניפגש רק בראשון לספטמבר.. זה עוד מלא זמן. רוצה אותה איתי עכשיו!

אודי, קרה משהו! הנה, אכתוב בלי רווחים... פתאום, לשניה, משום מקום, הרגשתי חלק.. זה היה מוזר וחמקמק.. אבל נראה לי שהרגשתי...נראה לי שכן יודעת שזה טיפשי שכותבת הודעה רק בשביל זה. אבל רציתי להגיד...

מרגישים שאת מתחילה דרך... ולא מוותרת..(גם אם יהיו נסיגות)... גאה בך, וברור שאת חלק... וכיף שאת חלק...

שמלי איזה יופי! לא טיפשי, מקסים!

קשה לי מידיי. מידיי!!!!!!!!!! אני זקוקה למשהו...והוא כזה רחוק... רחל.

לא יודעת למה. בעצם יודעת אבל קשה לי להגיד כאן. אני עוד בטראומה מהפגישה הלא מתוכננת שלנו אתמול... והיא יצאה לחופש. וקשה לי. ומרגישה היום מאוד לבד כאן.

לא נוטשות אף אחד.. גם אם קוראות בשקט...ואודי מעלה הודעות משמע הוא קורא אותן :) קשה לראות אותה מחוץ לטיפול וקשה כשמטפלת יוצאת לחופש...את רעיון הפתקים אגב אני הולכת לבקש גם לפעם הבאה, עשית לי חשק :) אני רוצה לספר לך, לי יש קטע כזה דווקא הפוך, אני כל כך רוצה לפגוש אותה מחוץ לחדר, סתם כזה להיתקל ברחוב ולראות תגובה... פעם חשבתי שראיתי אותה כשנתקעתי עם האוטו...שאלתי אותה ואמרה שלא הייתה שם, כנראה הייתה משאלת לב שלי שתהיה כשאני בצרה..היא אדם וגם לה מותר ללכת ברחוב ולהיות במסעדות...אני דווקא מתפלאת שלא רואה אותה מסתובבת, היא כנראה אדם מאוד עסוק (אנחנו גרות באותה העיר) בהצלחה בתקופה הזו, אנחנו פה.

לא יודעת, כך הרגשתי היום.. שמחה שהפתקים שלה יככבו בטיפולים אחרים. בפנטזיה אני ממש רוצה לפגוש אותה, מסתבר שבמציאות זה לא ככ פשוט. אני עדיין בהלם מזה.

את באמת מאוד מתוקה. רוצה לומר לך שאני קוראת את כל הודעותייך ואת יודעת ? גם אני עושה . עדיין חלק ממש שאת משתפת.. אמא צביה ואני גרות קרוב . (5 דקות ברכב) כשאני עושה הליכה, זה באיזור שמקיף גם את הבית שלה. גם אני מציצה למכונית שלה. חיפשתי אותה בפייסבוק, מצאתי דרך גוגל את כל מקומות העבודה בהם היא מלמדת ומדריכה. כמובן ששיתפתי אותה. גם אמרתי לה:" אני יודעת שאת מלמדת פה ופה ופה..ומדריכה כאן וכאן וכאן" אם היא בהלם אולי גם באלם.. היא מצליחה להסתיר את זה. אמא צביה נותנת לי את ההרגשה שזה בסדר שאני סקרנית לדעת.. וזה עולם שחשוף.. ולגבי השיתוף שלך בחוויה המטלטלת עם הפסיכולוגית והבן שלה.. כן..חתיכת חוויה.. ואת עכשיו עם 4 מעטפות.. ואני חושבת לשתף את אמא צביה ברעיון המדליק הזה.. ונשמע שהפסיכולוגית שלך ממש ממש מכווננת אלייך והיא חושבת עלייך ואולי כשהיא תחזור מחו"ל היא תביא לך מתנה גדולה :) איתך-במבי

חייכת אותי. היא לא תביא לי מתנה. אבל את יודעת, אני רוצה להביא לה. אולי אני אטוס. אולי. הלוואי. ואני אביא לה. רק לה. למשפחה שלי לא רואה צורך. הסקרנות או יותר נכון מה שאני עושה לא טוב לי. לכן היא לא מסכימה. ואני אל אעשה זאת יותר. מקווה. גם אין לי פיתויים ככ קרובים. היא אל גרה קרוב אליי. אני מחכה למעלה ולא יודעת איך נראה האוטו (אלא אם אחפש). היא מבינה את הסקרנות מאוד, היא מוכנה לדבר על זה אבל שלא אעשה זאת. כנראה שלכל אחד אולי טוב משהו קצת אחר. אני ראיתי את הבן שלה, את מבינה? הוא עם תלתלים צהובים כהגדרתה.. קטן וחמוד. שאלתי אם הוא הקטן או הגדול שלה. אמרה שהקטן. אני אוהבת אותה ואני מרגישה שהיא שם בשבילי בדיוק בדיוק כמו שטוב לי. אני אוהבת אותה! אעדכן ביום שני בערב אחרי שאפתח את המעטפה הראשונה.. רק בשעה שלנו. מקווה להצליח (:

עצוב......הבאתי הכל לפגישה...אודי סליחה על כל מה שכתבתי פה....אני תמיד משלבת הומור כשממש רע לי..פה זה לא נעשה...אבל בפגישות כן...והיום אמרתי לה ממש רובין וויליאמס...עדין עצוב...מ.....למה זה קורה שילוב הומור שחור? אולצחוק על עצמי?

ואיך הוא שיחק את הפסיכולוג האולטימטיבי ב"סיפורו של וויל האנטינג" נכון מיכל ? ראית את הסרט ?

איבדנו שחקן ובדרן ענק!!! עצוב מאוד....

לא הודעה, בלי מילים מעורפלות. אני: שלום, אני מדברת עם ד"ר...? הוא: כן...(מופתע לגמרי!) אני: רציתי לברר אם אפשר לקבוע איתך פגישה להתייעצות ולשיחה?... הוא: כן, אבל צריך לבדוק ביומן שלי.....ביום...בשעה נוח לך?.. אני: כן, נשמע מעולה. הוא: רק מה לרשום ביומן, מי רוצה להתייעץ איתי? אני: תכתוב הפתעה..:) הוא: מחכה לך. אני: אני עדיין רצויה? הוא: תמיד. ניתקתי את השיחה עם חצי חיוך... אבל כמה דקות אחרי אמרתי לעצמי "מה עשית??? הרי את לא מסוגלת לראות אותו ולהתמודד עם כל הסיפור הזה?" מצד שני - מה יהיה אם הוא יגיד שנכון להפסיק את הטיפול??? שהוא באמת לא יכול יותר??...שקשה איתי מידיי?... הרי כבר הייתה תקופה שהוא אמר שהוא חושב שאולי נכון לסיים את הטיפול, ובסוף החלטנו לתת עוד צ'אנס. יש עוד כמה ימים לפגישה... ובפשטות מפחדת. מפחדת מהפגישה. וממה שיעלה בה. רחל.

ואפילו מקסים. קצת מפלרטט כזה :-) בהצלחה

תודה יקרה על מילותייך..! הלוואי ואהיה אמיצה וגיבורה בפגישה... ושנדבר על הכל, בפתיחות, בכנות. גם אני וגם הוא. ושבאמת נגיע להחלטה אם הטיפול הזה נכון לנו, ואם כן, מה משנים כדי שיהיה אחרת... רחל.

כוונותיה היו טובות. אבל זה הרגיש סתמי. אחרי הפגישות אני בעיקר בוכה הרבה חוזרת על עצמה החוויה של זמן שמסתיים מוקדם מדי, לא מאפשר לי להבשיל, להתמסר באופן נינוח. לא יודעת אם יש טעם להמשיך. נחיה ונראה.

היי מימה יקרה, אני שולחת לך שיר שבעבר אודי שלח לי ונתן לי כוח... לאט לאט.. https://www.youtube.com/watch?v=zCP25DuIXRk רחל.

אני זוכרת ששיתפת שנולדת פגה.. "זמן שהסתיים מוקדם מדי" "לא איפשר לי להבשיל,להתמסר באופן נינוח" ציטוטים שלך ,שינוי זמנים מהווה לעבר שלי. משהו מתחבר ?

לא רציתי להיכנס אליה היום, כי לא חזרה אליי לטלפון בבוקר. הבנתי שלהודעה היא לא תחזור אבל למה לא לטלפון. כעסתי נורא. ועוד לקחתי מונית כי היה חפץ חשוד בדרך. ואל הסכמתי להיכנס. ישבתי ליד הדלת שלה.. וכעסתי שלא התקשרה אליי. וחשבתי אם לא אבוא?? למה היא לא עונה? שלחתי לה הדועות.. היא התקשרה זה צלצל ולא עניתי. אחרי כמה דק' אני התקשתרי היא לא שמעה. חזרה אליי אחרי דקה אבל אז גם דפקתי. ישר אמרתי לה שאני כועסת ולמה היא לא חזרה אליי, ואז הבינה שהיא לא קיבלה את השיחה בכלל... ואמרה שהיא מבינה שאני כועסת שראיתי אותה אתמול, לפחות כך ידעתי שנפגשנו..

לשבועיים. היא הביאה לי ארבע מעטפות ומזל שהן מודבקות. שאלה אם אוכל לפתוח אותן רק בשעה שלנו, נראה לי שכן... שאלתי אם היא כתבה אותו דבר, כי מה כבר היא יכולה לכתוב, שהיא חושבת עליי ודואגת לי ושהיא מקווה שאני בסדר. אמרה שלא אותו דבר אבל דומה (: אני אוהבת אותה! היא אמרה שהיא רואה את ההבדל משנה שעברה ושהיום היא רואה שאני יותר מצליחה להתמודד... וחלק מהפגישה הייתי בלי שמיכה על הפנים והיא אמרה שהיא ממש שמחה, למרות שממש כעסתי עליה. היא נוסעת מחר לחופש ואמורה להיות לי פגישה היום עוד מעט, עם מישהי אחרת ואני רציתי אותה אח"כ, עוד לא יודעת בוודאות אם אצטרך, אבל אם אצטרך זה אומר שאני ממש צריכה. סיכמנו שבערב אם אצטרך אתקשר. אודי, אתה מאמין שראיתי את הבן שלה ואותה?! אווף אודי, זה יירגע מתישהו? זה חייב להירגע. היא אמרה שכשראתה אותי אתמול היא חשבה לעצמה שבטח ממש קשה לי בטח יום אחרי פגישה שבה היא עוד יותר הציבה לי גבולות וגם כי זה רגע לפני שהיא יוצאת לחופש...

איזה רעיון מקסים היה למטפלת שלך!! כל המטפלים/ות צריכים לאמץ אותו!!.. איזה כיף לך!!!!! נראה לי שזה עוזר לעבור את הימים האלה כשהנוכחות הפיזית שלה חסרה..... רחל.

לפחות מישהי התייחסה אליי. מאז אתמול מרגישה בסערה.

ראית מה קורה לי כשהכאב והקנאה מוציאים אותי מדעתי ??? אני מתנהגת כמו לא נורמלית :( כל כולה, לימור -משתתפת חדשה שלא יודעת בכלל מי אני ומי זו אמא צביה.שואלת שאלה תמימה ואני ככה מתנפלת ועונה לה כאילו שהיא בכלל מכירה אותי.. איזו פדיחה . לימור שאלה שאלה תמימה לגבי מה שמקובל,מוזר ועוד של מעבר עם המטפלת מקליניקה שבמכון מסויים לבית הפרטי של המטפלת.. :((((((((((((((((( אודי :(((((((((((((((((((((((((((((( הלב שלי מתפוצץ מכאב. למה אמא צביה לא מזמינה אותי לבית שלה ????? גם אני רוצה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אודי :(( שמעת פעם שמטופל מת משברון לב, מכאב שלא הצליח להכיל ומקנאה מטורפת ?????? אתה יודע אודי שאמא צביה הכניסה את הכלב שלה הביתה ??? למה רק הוא ??? אני שונאת אותו. גם אני רוצה אודי :(((( וראית איך שלימור ככה בפשטות אומרת כזה דבר.היא תעבור לבית של המטפלת שלה. כל כך פשוט ????? זה כמו שיבואו ויספרו בכזו פשטות איך המטפלת שלהם חיבקה ועירסלה ושרה להם שירי ערש וסיפרה להם סיפורים מרגיעים לפני השינה. וכיסתה אותם בעדינות בעדינות ונתנה להם נשיקה רכה על המצח. אודי, אני מרגישה שאני מתה !!! וכן, שתדע לך שזה גם מה שרציתי לבקש ממך ולא העזתי פתאום. כל מה שכתבתי עכשיו.כן. זה מה שאני רוצה. זה מה שאני צריכה. אודי, אני אמורה להפגש איתה עוד מעט. אני לא הולכת אליה יותר!! תראה מה קורה פה.המטפלות האחרות מכניסות הביתה, מחבקות,מלטפות ואני לא יודעת מה עוד. רק אמא צביה בחיים אבל בחיים !!!!לא חיבקה אותי ואפילו לא נגעה בי באצבע הקטנה שלה כאילו אני מצורעת. מה אני מצורעת אודי ? למה רק אמא צביה לא מחבקת אותי אף פעם ??? לא מסכימה יותר!!! היום אני כן אגיע אליה. אתיישב על הרצפה ואחזיק לה את הרגליים. אחבק לה את הרגליים ואניח את הראש עליה. מה היא תעיף אותי ????? אז מה אני לא אגיע אליה בכלל.בחיים לא אגיע אליה יותר. מי צריך בכלל ???? אודי אני רוצה למות

ולא ערסלה ולא אהבה הייתי היום . זה יחידה נפרדת, לא ממש בבית שלה. וגם משמש (גנראה) עוד אנשים , לא בטוחה. וזה היה קצת שונה , לא הרבה. כמו קליניקה אחרת, לא כמו בית. וזה לא שהיא חברה שלי או אוהבת אותי יותר וזה לא שהכל מושלם

אודי, למה התכוון המשורר באמרו-"שמה שיש לך הוא מצויין"? אתה מתכוון לכך שהקנאה שלי בגילוי קירבה לאחרים מצביעה על כך שאולי הרגשתי מתישהו בינקות קצת קירבה שהופסקה משום מה, (אולי בגלל שהגיע כלב הביתה :)) ? שאלמלא הרגשתי טיפונת קירבה גם לא יכולתי לקנא ? כי החוויה הזו של הקירבה לא היתה מוכרת לי ? זו כוונתך אודי ? ואם באמת מתישהו הרגשתי טיפונת קירבה.כלומר החוויה הזו קיימת בתוכי, יש תקווה למשהו ?? ואם כן, למה ?? במילים אחרות, יש תקווה שפעם אוכל להתערות חברתית עם אחרים ממקום זורם ואותנטי ? אתה יודע אודי ? אני מוזמנת ע"י חברים. אנשים אוהבים להיות בחברתי, אבל אני בעמדה מאוד ספציפית.אני "בתפקיד": "המטפלת המקשיבה, מכילה,משקפת ולפעמים כשמבקשים אף מייעצת טיפונת. אחרים לא מכירים את הטירופים שלי. הטירופים על העוצמות שלהם יוצאים אצל אמא צביה, בבית (עם בן זוגי) ופה בפורום. אלו המקומות היחידים שהטירופים שלי מתנקזים. רוצה גם להזכיר לך אודי שאמרת ללימור שתגיב לה להודעה החדשה שכתבה. מאחלת לך לילה רך ונעים. אוהבת אותך-במבי.

ראיתי אותה מתחת לבית שלי בבית קפה. היא טוענת שחייכה רק אני שמעתי היי. כשפעם דיברנו בטיפול אם ניפגש אמרה שהיא תתן לי להחליט אם לפנות... לכן היה לי מוזר ששמעתי היי. זה מקום ממש ממש קטן ועברתי בו רבע שעה לפני וחיפשתי את חברה שלי. עברתי צמןד לשןלחן שלה ןלא.ראיתי כלום. היא אמרה לי עכשין שראתה אז. כשחזרתי עם החברה עברתי צמןד אליה ומרןב הלם פשןט.ברחתי. כשראתה את ההפתעה על פניי הבינה שלא ראיתי אותה קודם... אני לא זוכרת את.הרגע הזה... ממש במעומעם. היא אןמרת.שהן בדיוק שילמו ןהלכו... היא חושבת שזו כמו טראומה בשבילי... כשנכסתי כןעסת היום אמרתי לה למה לא ענית לי... ואז היא אמרה שהיא מבינה שאולי מכעחס שנפגשנו... אז כך ידעתי שאכן נפגשנו. אווף... אני כל יום עוברת שם... לא רוצה לעסוק בזה כל הזמן.

אודי, אני לא בן אדם תוקפני. בכלל לא. אני גם לא בן אדם שצועק ואוהב לעורר מהומות. כשיש עימות בין אנשים, אני בד"כ מתרחקת. אבל אתה יודע מה אני לא יכולה לסבול? אני לא יכולה לסבול פגיעה בחלשים. כשאני רואה אנשים שפוגעים במישהו יותר חלש מהם או במישהו שאני רואה בו כפגיע, יוצא ממני זעם. זעם גדול. לפעמים אני די תוקפנית. זה גם יוצא פה. הבחנת בזה? מה אתה חושב? נטע.

אודי, אני בכלל לא במקום של להתגעגע... ואני כועסת עליו!!! אין לי באמת סיבה לכעוס... ולמרות שכבר עברה שנה של טיפול מאוד אינטנסיבי, לא הצלחתי למצוא אצלו חסרונות... מוזר... הוא לא מבטל פגישות, לא מאחר, מוסיף זמן כשצריך, מאפשר קשר בין פגישות, סובל אותי כשאני כועסת ומפחדת, ומכיל את התוקפנות שלי. הוא זוכר כל דבר ודבר שאני מספרת לו, והעיניים שלו מלאות בהבנה ורוך. רוך טוב ולא רוך רע. אז למה בכל זאת אין געגוע??? רק כעס. כעס כזה שבוער בתוכי ומכאיב לי כל כך. על מה אני בעצם כועסת? הרי אני הכי מפרגנת לו בעולם. משמח אותי לחשוב עליו רגוע ונח. אז מה בכל זאת קורה לי. אודי? נטע. אודי, גם אתה זוכר דברים שכתבתי בעבר, ולפעמים מתייחס אליהם. זה מרגש אותי מאוד. אז תודה.

היי אודי, קרתה לי פדיחה רצינית. חזרתי הביתה אחרי הפגישה עם הפסיכולגית. פתאום אני רואה שהמכנס שלי קצת רטוב. לא יודעת מה זה היה. זה בחיים לא קרה לי. אני לא יכלתי להכיל את אי הוודאות אם זה עבר לכורסה שלה ואם יש כתם. באמת שרציתי לבכות. התקשרתי אליה והסברתי לה מה קרה ואמרתי שאני רק רוצה לוודא שזה לא עבר לכורסה. היא אמרה לי שלא, ועכשיו אני פוחדת ממה שתחשוב עליי ואם אני מגעילה אותה. מה אתה חושב אודי? אני אגעיל אותה עכשיו?

טוב שהתקשרת כדי להסיר את הספק.. זה נשמע לא פשוט... מבינה אותך

מבינה את חוסר הנעימות כל הכבוד על האומץ להתקשר ולשאול. אני רק יכולה לומר שזה מסוג הפדיחות שנשכחות לאחר יום יומיים. משני הצדדים.

אני מלכת הפדיחות.. כל תזוזה שלי היא פדיחה. גם אצל הפסיכולוגית. כל כך הרבה פעמים יצאתי ממנה וחשבתי לעצמי שאוי ואבוי מה עשיתי ושלעולם לא אגיע אליה ומה היא תחשוב ושצריך לקבור אותי באדמה. בסופו של דבר או שהיא לא שמה לב או שבעיני זה הרבה הרבה הרבה (הרבה) יותר גרוע ונורא מאיך שהיא חוותה את זה ומבחינתה זה לא היה עניין בכלל. תמיד זה כך. כשזה קורה לך את בטוחה שזה הדבר הכי נורא בעולם, בעוד שאחרים לא רואים את זה כמוך. אני בטוחה שאת לא מגעילה אותה, היא בטח לא חושבת על זה ואולי אפילו תשכח עד הפגישה הבאה. וגם את תשכחי את זה בעוד כמה ימים.

שלום, שמי X, אני בת 21. אני לא זוכרת מתי שמתי לב לזה, אולי בשלב שכל הילדים בכיתה נשארו בגובה מסוים, ואני צמחתי למעלה...אולי בגלל שהיה לי אירוע לא נעים בגיל 5, אולי זה פשוט קורה לנשים בימינו. אין לי בעיית ביטחון עצמי-גופני, אני חושבת שאני יפה ומושכת ובזה אין לי כל ספק. הבעיה נוצרת בכל מיני סיטואציות בהן אני עוצרת את עצמי כשיש נוכחות גברית, נועלת את שפת הגוף הרגילה שלי ומנתקת קשר עין. המגעים היחידים שלי עם גברים הם בעבודה, בבסיס בצבא שהיה, כלומר- במקומות בהם לא הייתה לי ברירה. אפילו בשתי מערכות היחסים שהיו לי, הרגשתי שאני לא לגמרי משוחררת, ולא לגמרי מוציאה את הצד ה"מפולפל" שלי שבא לידי ביטוי במפגשים עם חברות. אולי בגלל זה לפעמים הרגשתי חוסר ביטחון, סוג של החמצה והרגשה שאני לא עמוקה ומשוחררת כמו שהייתי רוצה להיות עם בן זוגי. העניין הזה מפריע לי בחיי האישיים, אני כמו בתוך בועה שמגנה עליי מהפחד להידחות. מאוד רוצה לשנות את קו המחשבה הזה. אני רוצה להרגיש מוערכת בזכות עצמי, באמת להתנהג איך שאני בלי לפחד מה יגידו. אפילו במערכת יחסים שהייתה מבוססת על סקס בלבד- חשבתי כל שניה על מה יוצא לי מהפה כדי שיציג אותי באור הכי טוב. בנוסף לתגובה אשמח להמלצה אולי לטיפול פסיכולוגי? תודה רבה.

לקחתי כדור כבר לפני שעה לפחות.. לא יודעת מה קורה לי. הסדר יום שלי משובש לגמרי. אני מרגישה לא מתפקדת. לא מצליחה לישון וגם מתעוררת באמצע הלילה/ בוקר. עכשיו אני חושבת שזה קשור לזה שאולי ראיתי אותה, מרגישה שזה מגוחך שאני אפילו לא יכולה לדעת אם באמת זו היא. לפחות אנחנו נפגשות מחר, אחרת הייתי מתקשרת. גם עכשיו אני רוצה להתקשר אבל מאוחר. לו רק הייתי יכולה לשלוח הודעה... אולי אתקשר בכ"ז. אני לא מסוגלת להירגע. אני צריכה לדעת אני צריכה שתרגיע אותי. די, אני עומדת להשתגע. אני תכף נכנסת להתקף חרדה... אני אשלח לה הודעה, אם היא ערה? אבל היא לא מסכימה. אבל מאוחר ואני צריכה אותה. אוף. לא יודעת מה לעשות. מפחדת לשלוח, מפחדת שהיא תענה ושאם זו לא הייתה היא, היא תחשוב שאני סתם מטרידה אותה. נראה לי שאשלח עכשיו, עוד מעט באמת יהיה מאוחר. די, הלב שלי דופק. אני אשלח לה, זה מרגיש לי מקרה חרום... שלחתי. אני יודעת שאם היא תוכל היא תענה... אבל יש בעיה כי היא אמורה לא לקרוא את זה כי אני אמורה לא לשלוח. אני לא מצליחה להירגע. אני צריכה עזרה דחוף. אתמול ניסיתי להיכנס לצ'ט של ערן ולא ענו לי. והצט השני כבר לא היה זמין בשעה כזו מאוחרת. בסוף מצאתי מישהי שהתכתבה איתי עד שנרדמתי. קשה לי. אני רוצה שתענה לי. עברו רק כמה דקות. לא מצליחה להפסיק לכתוב, אבל אולי זה גם גורם לי לא להירגע עוד יותר. אני משתגעת... ממש. ורק אתמול היא דיברה על גבולות, ואני כבר לא שולחת הודעה, ויכול להיות שהיא לא תרצה לענות לי, אבל אולי היא תתקשר ותאמר שראתה אבל לא קראה ותשאל מה אני צריכה. זה גם טוב. אני רוצה לדבר איתה רגע, רק שתגיד לי אם זו הייתה היא. אחרת אני לא אצליח לישון היום. הלב שלי דופק מהר... אני צריכה עזרה. אני לא מצליחה להפסיק. תעזרו לי. אני לא אכתוב יותר מהודעה אחת כי אז לא אצליח לעצור את עצמי, אבל זה קשה, כי אני לא יכולה לחכות ולדעת אם בכלל היא תענה. כבר אחת עשרה ואולי היא ישנה, הגיוני שהיא ישנה. עברה חצי שעה והיא לא ענתה. מה הסיכוי שתחזור אליי היום? איך אני אשן? לא אשלח עוד הודעה ולא אתקשר, אבל זה לא הוגן.. הייתי מתקשרת אם הייתה שעה נורמאלית יותר, אבל לא יכולתי להתקשר כי היה מאוחר אז שלחתי הודעה. אז אולי היא לא מגיבה בגלל שזו הודעה.\ אני אסיים עם ההודעה הזו.. כי נראה לי זה סוחף אותי יותר מדי.

אני חושבת שראיתי אותה ליד הבית שלה. ההזוי הוא שאני לא בטוחה שזו היא. יש איזה בית קפה קטן ממש מתחת לבית שלי, היא בכלל גרה מחוץ לעיר. קבעתי עם חברה שם. ירדתי למטה לבית קפה וחתכתי אותו (הוא בית קפה על שביל כזה), כדי לחפש אותה ולחכות לה. לקח זמן עד שמצאנו אחת את השנייה. חזרנו לשם יחד ואז אני חושבת שרואה אותה, עוברת צמוד לשולחן שלה, היא אומרת היי, אני ממלמלת היי, אפילו לא מסתכלת ואומרת לחברה שלי בואי. הלכנו למאחורה של הבית קפה אמרתי לה אנחנו הולכות למקום אחר. היא לא הבינה למה. אמרתי לה כי זו הפסיכולוגית שלי (היא חשבה בהתחלה שזו מישהי שקשורה לעבודה). יש מקום קרוב אחר ורציתי שנלך לשם, אז הלכנו לכיוון, וזה היה ללכת במקביל לאיפה שהאנשים יושבים, ואז ראיתי שהן קמו (הן היו שתיים והיא הייתה עם ילד), אז התיישבנו במקום שלהן, ואני עם הגב כדי לא לראות. שאלתי את הבעל בית אם הן קמו בגללנו, הוא אמר שלא. הוא הכיר את השנייה ולא ידע מי זו האחרת. מה שהכי מוזר לי בכל הסיפור שאני בכלל לא בטוחה שזו היא. מישהי אמרה לי היי, ואני לא יודעת מי זו... אולי כי אני בקושי מסתכלת עליה. וגם עכשיו זה היה לשנייה. אבל כנראה שכן, כי הן קמו והלכו. מצד שני, מה הסיכוי שהיא תבוא לבית קפה מטר מהבית שלי?! והיא גם יודעת שאני גרה ברחוב הזה. מחר אשאל אותה, אם ראיתי אותה אתמול? (מביך שאני אפילו לא בטוחה). ואז אעדכן כאן.. רק אל תצחקו עליי אם זו לא הייתה היא...

היא לא חזרה אליי... קצת מעצבן, אבל אתגבר. כבר לא אתקשר כי עוד מעט ניפגש...

קבעתי פגישה נוספת....יעלו שם הדברים.

יופי. זה ממש משמח שתוכלי לדבר איתה. מה את חושבת??? ;))) הילה

שוחחנו..היה טוב ומכיל..היא יודעת להרגיע..תודה לך יקרה...

היוש, בסוף התברר שזאת ממש לא אחותו......, ממש צחוקים. הפסיכולוג עובד עם עוד פסיכולוגיות באותה קליניקה.יש שם מישהי שאני לא סובלת אותה. אני:אני לא סובלת אותה הוא:מתי את פוגשת אותה אני:לא סובלת את האנרגיות שלה. הןא: :| עדיין לא התאוששתי. חולשה נוראית. אבל לצחוק זה תמיד טוב. הוא היןם: את אלופת ההתמודדויות מקווה שהיום עובר לכם בטוב הילה

אודי פעם לפני שכעשור שנים! שטופלתי במרפאת חוץ להפרעות אכילה נתנו לי שם אבחון בורדרליין. זו הייתה תקופה יותר קשה בחיי שהייתי מבולבלת חרדתית ודכאונית והעובדה שהייתה לי הפרעת אכילה סיפקה לי קצת תחושת זהות אפילו... ברבות השנים האבחון הזה היה חלק מהסיבות שנתנו לי הכרה בביטוח לאומי. אולם אני קוראת על הפרעות אישיות גבולית והרבה מאוד ממה שרשום עליה לא מתאר אותי ובטח לא כיום. מה שהכי בולט לי זה שמתייחסים למערכות יחסים של בורדרליין כמו משהו דרמטי וסוער וכאילו יש איומי התאבדות ומלא אימפולסיביות והתמכרויות. זאת מתוארת כהפרעה מאוד 'פרועה'. אבל אני בן אדם הכי לא כזה. בקושי יש לי מערכות יחסים, בייחוד קרובות. אני הרבה יותר 'נמנעת' בקטע הזה . ואני לא אדם 'פרוע'. וחוץ מהבולימיה בחשאי שעוזרת לי לפרוק מתחים אני לא מכורה לכלום. אף פעם לא איימתי להתאבד ולא ניסיתי להתאבד. יש לי שכל ישר למרות הכל ואני בן אדם שאפשר לסמוך עליו ובסה"כ מאוד ממושמעת וישרה. אני אוהבת לשבת בחדר לקרוא ספרים או לעשות דברים לבד בשקט שלי. קרבה מפחידה אותי. שיכירו אותי, יש בזה משהו קצת מאיים בהרגשה שלי אבל אני נעזרת בשכל לשכך את ההרגשה הזאת ולהסביר לעצמי שמבחוץ בעיני אחרים הכל נתפס כנורמלי בי ואין בי שום דבר כנתפס חריג בי, כל עוד לא מתקרבים, אולי אחרי שמתקרבים מתחילה להתגלות הריקנות ופאסיביות וזה קצת מרתיע אותי שלא יתקרבו מדי. אבל זה לא מסתדר לי עם התיאור הפרוע של 'בורדליין' כמו שכותבים על זה. סערות ודרמות.. אולי טעו לי באבחנה? כאילו נכון שיש בולימיה ובעבר הייתי גם שורטת כדי לפרוק מצוקה אבל עדיין באופי שלי כאדם אני ממש לא 'פרועה' ולא 'איפולסיבית', בטח לא בתוך מערכות יחסים (שאין כמעט..) . אז איך זה מסתדר?

גם אני קיבלתי את האבחנה "המחמיאה" הזו. מסתבר שהפסיכיאטר שערך את האבחון לא טרח לבדוק האם התקיים אביוז מיני בעברי. לאחר כמה שנים שוב עברתי אבחון והרווחתי ביושר את הCPTSD שלי. עם זה כבר יותר קל לי להזדהות. מימה, האם הפרעת האכילה שלך מטופלת? הכתובת שלך אמורה להיות פסיכולוג מומחה בהפרעות אכילה תזונאית שמטפלת בהפרעות אכילה. בולימיה פוגעת בחולה פיזית ונפשית. האם זה מדובר בטיפול שלך? האם יש התייחסות להפרעת האכילה? האם את במעקב של רופא? אל תזניחי את עצמך. את יודעת, אומרים - נפש בריאה בגוף בריא. ברגע שהבסיס שלך (הגוף) רעוע וחולה, אין פלא שגם "הנשמה" מיוסרת. שלך, נטע.

אני בטיפול שנה וחצי. המטפלת שלי עוזבת את המכון שבו היא עבדה עד עכשיו ומתחילה לקבל בביתה !!! מחדר נטרלי, שאינו משקף אותה ומשמש מטפלים נוספים, אני אמורה להיכנס אליה הביתה. עד עכשיו בכלל לא ידעתי היכן היא גרה. והפגישה הבאה כבר בבית שלה... קבלתי הוראות הגעה. מה דעתכם? מקובל? אפשרי? מוזר? זה לא כמו להתחיל טיפול בקליניקה בבית. זה להיכנס פתאום, למקום שעד עכשיו היה מחוץ לתחום.

זה באמת קשה... מקווה שהמעבר יהיה קל עד כמה שאפשר, למרות שברור לי שהוא קשה ואני לא יודעת אם הייתי עומדת בו. אני מניחה שתדברו על זה והיא תעזור לך לעבור את זה.

קראתי את הודעתך ונשמע שזה מורכב לך.. מצד אחד אולי הרבה חרדה על שינוי המקום,שזה לכשעצמו עלול לעורר חרדה גדולה ועוד המעבר הוא לבית שלה..סוג של קירבה.. שעלול לעורר חרדה. מצד שני אולי התרגשות, אולי גם שמחה.. את עוברת לבית שלה... רוצה לשתף אותך במקום שההודעה שלך פגשה אותי :( מתה !!!!! מתה !!!!!! מתה מקנאה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואוו....למה רק שלך מזמינה אותך לבית שלה ???? למה ???????????????????????????? אני גם רוצה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רוצה שאמא צביה שלי תגיד לי..זהו, אנחנו עוברות מהקליניקה לבית שלי, ומהיום את מגיעה אלי לאנליזה ה-ב-י-ת-ה.. את יודעת לימור,למטפלת שלי יש כלב חדש... לא הפסקתי לקנא בו. למה רק הוא אצלה בבית. גם אני רוצה... וואוו... ולימור, אני מצטערת שאני "נופלת"עלייך ככה..את אפילו לא מכירה אותי פה. את חדשה, נכון ? מצטערת שכותבת לך דברים שאולי לא מתאימים לך, אולי אפילו מפחידים אותך.אולי תחשבי עלי בעקבות תגובתי שאני ממש לא נורמלית.. את יודעת מה ? אולי את צודקת ואני לא נורמלית.. אבל, צר לי,הודעתך גרמה לי לפרץ כאב וקנאה בטירוף. כאב וקנאה בלתי ניתנים להכלה :( ואל תבהלי.. תקראי קצת בפורום ותראי שכולן כאן לא מחורפנות כמו התגובה שלי. וואוו איזה כאב.. גם אני רוצה. גם אני רוצה גם אני רוצה להיות בבית של אמא צביה גם אני רוצה גם אני רוצה גם אני רוצה גם אני רוצה

או משא אבל אנחנו מכירים רק את המסע שלנו... במבי, כל אחד פוגש את הכאב במקום אחר, ולפעמים נראה לנו ש... "אצל האחרים זה אחרת". אולי זה אחר, לא בטוח אם טוב יותר. לי דווקא נראה שמה שיש לך עם אמא צביה , אין להרבה מטופלים אחרים. אני וחברותי, לדוגמה, מעולם לא קבלנו מתנה כשהמטפלת נוסעת, או פתק או יכולת לסמס בין הפגישות... בטח לא מספר פגישות בשבוע. כל אחד מקנא ובכל אחד אפשר לקנא. אני מאמינה שאת יודעת איזו מתנה גדולה קבלת עם אמא צביה. היא נשמעת פשוט מדהימה, מדהימה! אין הרבה כמוה, אני בטוחה - ואת זכית בה. ובתכלס? מה זה משנה המקום? העיקר זו המהות, האדם, החיבור.

לימור, מצטערת על התגובה ששלחתי לך. מבקשת ממך, בבקשה, תתעלמי ממנה. "תמחקי אותה מראשך" כן, אני מצטערת על התגובה. כשקראתי את הודעתך הרגשתי שגל של כאב וקנאה גורמים לי לעוורון ולחרשות.. מצטערת.. ובאשר לשאלתך, אני חושבת שאין כלל קבוע. ישנם מטפלים -שהטיפול מתבצע במכון, במרכז כלשהו, בקליניקה פרטית, בבית שלהם.. (וואוו, אני מתה.. די) מה שכן חשוב, שלטיפול יהיה סטינג קבוע. שהמשמעות בין השאר, גם-מקום קבוע. ואם הטיפול הופך להיות באופן קבוע בביתה, לדעתי זה לא מוזר,זה אפשרי ומקובל. אני שמעתי ויודעת על לא מעט מטפלים שהטיפול מתקיים בביתם. אני גם חושבת ששינוי המקום צריך להיות יד ביד עם המטפלת תוך עיבוד שלך על מה שהשינוי מעורר אצלך ועם התמיכה שלה. במבי.

שלום, בנוסף לבעיה שהצגתי לך לפני שבועיים.... אני סובל מעוד דבר שמקשה עליי ביום יום. נניח שאני רוצה לדבר עם משהו... כמו שאמרתי לך קודם יש ברקע תמיד מחשבה על המילים שאני מוציא... אני לא מצליח לנתק את המחשבה הזאת כבר שנים.. נניח שאני יושב בכיתה או בכול מקום אחר ... מתקבעת לי המחשבה שאני צריך להשתין ... ואני לא צריך באמת... ואז בא באמת הצורך .. נניח אני יושב בתוך אוטובוס... מתקבעת לי המחשבה שאני צריך להקיא ואני לא צריך באמת..... כול דבר שאני אעשה תמיד יש מחשבה שתנסה לחסום אותי מהצלחה... או להכשיל אותו באותו רגע... להחריד אותי ... מה זה לעזאזל ולמה זה נמשך שנים ? אני בן 25

מרגישה כל כך נוקשה בתגובות שלי. מרגישה את הרכות בתגובות בין החברות כאן ולא מרגיש לי שאני כזאת. כולן עוטפות במילים שלהן האחת את השניה, מבקשות רשות ברגישות להיכנס ולהגיד מה הן חושבות, אפילו שכל כוונתן לעזור ולהקל. עצוב לי....

את כן כזאת. את יודעת, כשקראתי את התגובה ההיא שכתבת לי, הפתיע אותי שזאת את. דווקא את היית כותבת לי דברים רכים, שתמיד ריגשו אותי וגרמו לי להרגיש יותר טוב. אולי קרה משהו שגרם לך להרגיש ככה פתאום?

אני מתנצלת אם פגעתי בך אז.. מנצלת את ההודעה שלך כאן. סליחה

כשאמרתי שאת כן כזאת התכוונתי לרכה ורגישה, ולא לנוקשה. מקווה שזה היה ברור!

נכון, לפעמים התנהגויות מסוימות מוציאות מאיתנו נוקשות... אבל אני יכולה להגיד לך בוודאות. שאת לא כזאת. זה לא את. המילים שלך כן רכות ועוטפות. ואני זוכרת שבימים קשים לי מילותייך חיממו את ליבי.. רחל.

והרגשתי הרבה חום, הרבה כנות והרבה רגש. הרבה לקיחת אחריות ומודעות. ככה אנחנו בני האדם- מלאים בכעס ובאהבה, ברכות ובתוקפנות. אולי זה מה שעושה אותנו מעניינים כל כך :-) ואגב, נראה לי שגם שמלי הבינה והתרככה וסלחה . אל תחמירי כל כך עם עצמך.

הרגשתי ביקורת ממך למרות שקראתי מספר פעמים לנסות לראות אפשרות אחרת.....כאילו בכוונה אני מלבה את האש כדי שארגיש יותר רע??......אוףףףףף ...... ........אבל עכשיו זה כבר ממש לא משנה כי ההודעה תעלה רק ברביעי. ומעניין שהתשובות דווקא של האחרות היו הרבה יותר מכילות משלך......מצטערת.

אני היום בת 19 וסובלת כבר כמה שנים מ-BDD. הגעתי למצב של ייאוש כי אני לא מצליחה למצוא את המטפל המתאים שיבין את הבעיה שלי לעומק, מישהו שמתמחה בהפרעה הזו. רציתי לדעת אם תוכלו להמליץ על מטפל כזה. זה יציל אותי. תודה.

לפני החופש שלה, בתזמון ממש לא טוב. פעם שערבה ששאלתי אם היא טסה לחו"ל, היא לא הסכימה לומר ואמרה שהדבר על זה היום. שאלתי אותה מה רצתה לומר, אמרה שהיא לא רוצה לענות כי זה לא ישעה לי טוב. אמרה שהיא חשבה על מה שסיפרתי לה (שחיפשתי את הפסיכיא' ואת בעלה במקום העבודה שלהם, שהלכתי למקום שהפסיכו' הקודמת עבדה וכמעט נסעתי אליה הביתה- כל זה קרה בשבועיים האחרונים) ושהיא לא מוכנה שאעשה זאת יותר. אמרה שזה כמו עוד "חוק" שלנו. אמרתי שאני אשתדל.. זה לא כמו הודעה. בהודעה אני יכולה יותר לשלוט (רק פעם אחת מאז שאמרה שלא אשלח ועברה כבר שנה שלחתי הודעה וזה היה כי היא לא ענתה לי ולא חזרה אחרי כמה שע' והיא גם לא כעסה ששלחתי). העניין הוא שאני צריכה אותה.. והיא לא תהיה, אמרתי לה היום בסוף שמה אני אעשה אם אצטרך אותה. היא אמרה שנדבר על זה ברביעי. אמרה לי כמה פעמים שלא תוכל להיות זמינה (ואני שאלתי כמה פעמים כדי לדעת שאין ספק). אתה יודע, אני חושבת שהשעונים שלנו שוב פעם לא מכוונים... גם לא הספקתי לספר לה על החלום שחלמתי שמספרת לי שהיא בהריון. אתה יודע שאני רוצה לטוס? ושבוע שעבר דיברנו על זה ואני בכיתי ואמרתי לה שאני לא נוסעת לבד.. בסוף היא אמרה/שאלה למה שלא תסעי לבד? ואני עניתי "ממש" (בציניות). ואחכ חשבתי על זה שמה שרציתי לומר לה אז היה: "תקפצי לי, תסעי את לבד". היום סיפרתי לה את זה אבל השמטתי את ה"תקפצי לי" ומה היא ענתה? שהיא נסעה לבד כמה פעמים.. (: אבל בסדר אני לא במקום שלה כנראה. לבד לא אסע. ועוד ככ הרבה דברים והיא הולכת ואני אבקש לפחות שיחת טלפון ולא יודעת אם היא תספיק ותוכל לפני שהיא יוצאת לחופש.

תגובתי לפלונטר של הילה- לא עלתה עוד פלונטר? :-)

הי אודי הכנסתי את עצמי לתסבוכת. אוףףףףף באחת הפגישןת האחרונות שאלתי אותו משהו על הפסלים שיושבים על המדף מולו. לא יודעת איך הוא סיפר לי שאחותו עשתה את זה....... בדרך כלל אני נמנעת מאוד מלהיכנס למרחב האישי שלו. מאוד אכפת לי שירגיש בנוח. אבל זה שהוא אמר שזה אחותו זה ממש סיקרן. ואז מצאתי אותה באינטרנט....... ואת המשפחה שלה...... וגם סרטון......... וזה מציף אותי בהמון קנאה שיש לו משפחה תומכת...... בזמן שאני דיי לבד..... ומשפחה כל כך יפה ומהממת...... ואני יודעת שאני חייבת לדבר איתו על זה כי זה יושב לי...... ומצד שני לא נעים לי מעצמי שחיטטתי לו ככה בחיים הפרטיים שלו..... הילה

פעם, באלף הקודם, הצצנו בדפי זהב וראינו את הכתובת, אולי גם את השם של בן/בת הזוג, וזה היה מרגש ושם בערך הסתיימה ה"חקירה". היום, בעידן האינטרנט והפייס קצת קשה להישאר אנונימי וכל אחד כמעט חשוף. מאוד טבעי ואנושי מה שעשית. גם אני הייתי מסתקרנת.

בתור אחת שעושה זאת (או יותר נכון לומר עשתה זאת, היות והיא לא מוכנה לזה יותר), זה מאוד טבעי. אני גם חיפשתי את אודי.. אבל זה גם כולל את האיסור החדש שלי (טוב אני נהנית לומר איסור כי רק כך אוכל אולי להצליח להפסיק). נראה לי שהכי טוב יהיה שתספרי זאת. עליי היא ממש לא כעסה, אלא פשוט יודעת שזה לא עושה לי טוב ולכן לא רוצה שאעשה זאת. יצא ששאלתי אותה שאלות והיא ענתה על מה שהיא חושבת שמתאים. אני חושבת שהיום פעם ראשונה היא סיפרה מעצמה (סיפרה שהיא טסה לבד לחול), אולי בטעות אולי לא. אברר איתה. אני הסתכלתי לה באוטו, ראיתי כמה כיסאות בטיחות יש לילדים, היה פעם בלונים (זה רק דוגמאות, כן?) אחרי שעשיתי הכל ואני יודעת מספיק, כנראה שהגיע הזמן לעזוב את זה אחת ולתמיד. אולי קצת הגזמתי במילים שלי... זה באמת לא טוב שחיטטת (בשבילך!) אבל רק מפני שזה לא טוב לך, לא עשית שום דבר לא בסדר. האינטרנט והפייסבוק חשופים לעיניי כל. יהיה בסדר, את תדברי ותראו איך ממשיכים.

תודה ;)))))) הילה

אם אני מתעצבנת זאת באמת הבעיה שלי. אותי זה הכעיס כי משהו אצלי חלש ויש לי מקום לבדוק את הנושא ביני לבין עצמי כעבודה פרטית שלי. היתה בתגובה שלי חוסר סבלנות וחוסר סובלנות. היה חסר שם קבלה של השני איך שהוא ואיך שהוא רואה את העולם ואת היחסים שלו עם האנשים שמסביבו. לדעתי כל אדם נורמטיבי עושה דברים שבעיניו הם תקינים ומבטאים את העולם הפנימי שלו כשאת אותם המעשים השני יראה כלא נורמטיבים ואפילו לחלוטין לא נורמטיבים. היתה בתגובה של ראיה צרה שיש בה רק שחור ולבן ללא גווני אמצע. אני באמת מתנצלת, ומקווה שתקבלי את התנצלותי. וגם רציתי להגיד לך שתמיד סימפטתי אותך וקיוויתי בשבילך שההרגשה שלך תשתפר. כל פעם שאני רואה הודעה שלך אני מרגישה תקוה, כי רואים אצלך המון עבודה עצמית שאני בטוחה שתוביל אותך בסופו של דבר לרוגע נפשי. מקווה שתביני אותי ותסלחי לי.

זה בסדר.. סולחת.. אני מתנצלת על התגובה שלי אלייך. היא גם לא משהו (סליחה בפני כל העולם שאני כל כך מעצבנת)

שלום, סליחה שפתחתי שוב פשוט ההודעה המקורית כבר התיישנה. ביום חמישי אני פוגש פנים אל פנים את זאת שאני רוצה להזמין אותה לצאת איתי - השאלה אם כדי להזמין אותה לצאת אם היא עובדת בעסק משפחתי שייך למשפחה שלי. תודה.

טוב נו נעבור הלאה..

לה פייסבוק. יש דרך להגיע אליה אחרי שהיא מסיימת את העבודה? להשיג מספר טלפון זה לא בעיה, הבעיה זה לצלצל.. (יותר קל בפייסבוק/פנים אל פנים) אולי אני צריך לגלות את היום האחרון שלה בעבודה ואז אוכל להזמין אותה.

הצפתי אותה.....אמרה שגם הפעם זה יעבור................רע עצוב וקודר...מוצפת.......צריכה מילות הרגעה לא בטוחה שאהיה פנויה לאסוף אותן, אך בכל זאת רוצה....... מצטערת......

מיכל יקרה מאוד מאוד, אני לא טובה בלעודד וגם לא טובה בלהרגיע, אני רק יכולה להגיד לך מה אני עושה ואם זה לא מתאים לך תזרקי. כשאני יוצאת כך מפגישה, אני מגיעה הביתה וכותבת לו מייל (לא תמיד שולחת). פשוט "מקיאה" הכל על הדף. לפעמים עצם הכתיבה עושה לי קצת יותר טוב על הנשמה, ולפעמים, זו התגובה שלו. יש רק אזהרה: כשהתגובה שלו אינה מותאמת, זה "זורק" אותי. אני מרגישה נשמטת ואז מנגנון ההרס העצמי שלי תופס פיקוד. בד"כ זה כן עוזר, ואז אני יותר רגועה. עצובה ומוצפת ביחד איתך. נטע.

שאת איתי...למרות שהתגובה תעלה כבר באיחור.

אודי, אני מרגישה שאני צריכה ממך משהו ואני לא יודעת מה. לא מצליחה לזהות.. אודי.. מה אני צריכה ? משהו.. משהו שאני לא מוצאת לו מילים.. אודי.. משהו.. :( שלך מקרוב-במבי.

היי... ריגשת אותי. הדמעות שעצרתי היום יצאו להם שקראתי את מילותייך. ואני שמחה שכך. עדיף מאשר לשמור בלב ולאכול את עצמי. אף פעם לא הייתה לנו שעה קבועה. המקסימום של זמן שהייתה לנו שעה קבועה זה אולי חודש- חודשיים. גם כי אני מתקשה להתחייב, עם כל החרדות שהטיפול הזה מציף בי...וגם כי הוא עסוק רוב הזמן.. אבל זה בעיקר אני. אני יודעת, אני לא מוכנה להתחייב, להתמסר. להאמין. להיות שם. קשה לי כל שבוע מחדש. כל שבוע. את יודעת כמה זה מתיש? ואני יודעת שרק בטיפול. אני שומעת אותך צועקת לי שרק בטיפול. ואני לוחשת בשקט: "כן, יודעת".. אבל לא מצליחה. איך אני אאמין? איך אני אסמוך? איך אני יכולה לפתור משהו איתו?? אם דברים כאלה קורים?? ואם הוא מתייחס אליי כך? איך אפשר שהוא כותב שהוא לא חושב לרגע איך אני מרגישה??.. באמת קשה לי. אבל יודעת שיחד עם הקושי, ואין לי מושג איך ומה יקרה עם הטיפול הזה, את צודקת. בפשטות. אני צריכה לקרוא כל יום את מילותייך ולשנן אותם.. אולי זה יעזור קצת...:) רחל.

הי לך, אני שמחה שהמילים שלי נגעו בך. קצת חששתי שתרגישי שאני שיפוטית/ביקורתית. למרות ששוב,ממש ראיתי אותך מולי....., כל כך מבולבלת ומסתבכת פעם אחרי פעם..... זה כואב לי לראות את זה. את יודעת,היתה תקופה בטיפול שלי שהיו טלטלות מאוד גדולות. ואני זוכרת שהוא אמר לי-את לא תרגעי עד שתטטלטלי אותי..... זה כאב לי שהוא אמר את זה....... אבל הוא צדק. אחרי זה היתה שוב רגיעה........ אבל חשוב לדבר על זה ולתת לזה מקום. כשאני הייתי מאיימת שאני כן/לא/יבוא/לא יבוא- הוא היה כותב: מחכה לך מחר ב-שעה שנקבעה. היום הוא גם לא כותב את זה. זה ברור שאני באה. אבל הכל מתחיל ונגמר בקשר.הוא כל הזמן אומר לי שזה טיפול. שטיפול זה קשר. והיה טיפול שלא הרגשתי בו טוב וחתכתי. זה היה טיפול קבוצתי. נראה לי שאת יודעת יותר טוב מכולם מה טוב לך. שולחת חיבוק, אם מתאים לך. שלך- הילה

אודי, אז גם הוא נסע לשבועיים. לא מרגישה חרדה או מצוקה. מרגישה שדווקא ההפסקה הזו תהיה לי טובה ונכונה. הטיפול הזה מכאיב ומציף. גם לי מגיע קצת חופש, ואני יודעת שהוא יחזור. בינתיים, אני יודעת שאתנתק הרבה מפני שלא יהיה מי "שיחבר" אותי. אולי מתגעגעת קצת לניתוקים האלו שלי. הניתוקים שכל כך שמרו עלי כשהייתי קטנטנה. יודעת שיכולה לסמס גם בחופש, אבל כמובן שלא אעשה זאת. אודי, הוא באמת מושלם עבורי. עד כמה שמושלם קיים ואפשרי. אודי, אם יותר מדי אתנתק, אז תעזור לי להתחבר? רוצה לעוף ולרחף כמו בלון, ואתה תחזיק את החוט כדי שלא אעלם אל מחוץ לאטמוספרה. אודי וכולן, תודה על המקום הזה. נטע.

ששלחתי הודעה נפגשים היום. מתלבטת אם להראות לו את מה שכתבתי בימים שלא היה פתאום יש לי צורך להגיד שהכל היה בסדר ומי בכלל חשב עליו ..... הפכפכות.

מקווה שתעשי את הדבר שנכון לך באותו הרגע.

שאת שני המקומות האלה, יהיה טוב להביא בפגישה איתו.... בהצלחה, רחל.

כשרוצים מנוחה ומקבלים סערה? ללא יכולת לנוח ממחשבות.....הן פשוט באות.......ומנוחה היא בגדר משאלה שקשה לקיימה.....ממש לא נחתי בפגישה.....הכל יצא הפוך והרסתי גם לעצמי.......

באמת מה עושים? לא יודעת לייעץ, אני אולי הייתי מנסה לצ'פר את עצמי, לי זה עוזר. משהו לשתות, לאכול, לנוח. באמת שקשה לי לוקחת איזה כדור (קלונקס) ולפחות פסיכו' זה מרגיע אותי.. לא באמת חושבת שיש השפעה.

שששש..... הכל בסדר... ששש.. את יכולה להרפות עכשיו..לשחרר..לנוח.. ששש.. הכל בסדר.. אתן תפגשנה שוב.. ותוכלי לנוח אצלה. ובנתיים.. אודי נמצא פה, את יכולה לנוח אצלו.. בטוח פה.. אני יודעת.. גם את יודעת שבטוח פה ואת יכולה לנוח בנתיים אצל אודי. נכון מיכל ? אם יעזור... זוכרת מפעם ? האילה שמחפשת את מקור המים.. ומוצאת.. אני מזמינה אותך. יד ביד. כמו פעם. עם האילה. המים.. הנפש שמחפשת ומחפשת ... https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk ( מילים: יונה וולך ) איתך-במבי.

בוודאי שזוכרת.....מקשיבה...מנסה לפחות...מדמיינת אותך, לראשונה שאני מדמיינת איך את נראית...יפה, מלאת חן, עיניים רכות ומכילות...תודה.......עדיין קשה למרות......

כנראה שלא הייתי צריכה לכתוב לחנה...מרגישה טיפשה אחרי התשובה שלך אליה...כנראה שאני מזיקה, עכשיו אתה מבין למה לא תמיד צריך לעורר המשך ומחכים לתשובות שלך? מצטערת שהרסתי... גם בפגישה שלי הרסתי.......בכיתי מלא כמו מפגרת מולה.....הפכתי באחת לילדה שוב בשכיבה מולה........וזה מרגיש דבילי.....כן נזקקות אודי זה ילדותיוית ודביליות בגילי המופלג.....אוףףףףףףףף, זה לא שנעזרים במשהו בוגר זאת נזקקות אחרת שלעולם לא תתמלא......זה שונה מלבקש טובה מחבר שישמור על הילד שלך או יעשה משהו עבורך.......זה שונה!!!!!!!!!!!! ברור שאנשים נעזרים זה בזה אבל לא בנזקקות של תינוק בכיין...של רגרסיה שמפדחת..............קשה ועצוב. מ.

את בסדר גמור! את יודעת שהייתי צריכה לחפש את ההודעה כדי לדעת למה את מתכוונת. זה ממש לא עלה לי כשקראתי את התגובה שלך ואח"כ את של אודי. לא הרסת שום דבר. אמרת את מה שאת חושבת.. את יודעת כשסיפרתי לאודי בקשר לחלום וארמתי בטח תשאל מה אני חושבת. והוא ענה דווקא חשבתי לשאול מה הרגשת.. אז כן, לרגע נעלבתי.. אבל המשכתי. כי כ"א חושב אחרת. וטוב שאמרת מה את חושבת. אני אוהבת תגובות (: ובקשר לפגישה- מותר שגם זה יקרה. אני זוכרת גם הרבה הודעות אחרות שלך. מבינה את 'האכזבה' אולי ממה שהיה.. אבל כנראה שזה גם היה צריך לקרות.

לא נעלבת? הייתי בטוחה שכן...ובכלל שאני טועה בטח ולמה לא להתרגש? אני מדברת כנראה מתוך עצמי ואני מרגישה שאני טעות טועה טעיתי ותעשי מה שאת חושבת שיהיה לך טוב......במסגרת משחקי מילים..בקשר לפגישה הצפתי הודעות.....זה מה שזה גרם לי :( עכשיו עצוב ומעונן לי....

למה דעתו של אודי יותר נחשבת מדעתך? (בלי לפגוע אודי כן? :) ). אם כולנו היינו צריכות לחשוב כמו אודי למה צריך את כל השיח הזה? זה כל היופי!!! הדעות השונות, הגישות השונות נקודות מחשבה שונות, ניסיון חיים שונה (אני יכולה להמשיך עם זה עוד...). הבכי שלך בפגישה נשמע נוגע ללב ודווקא, תחילת ההודעה על מחיקת עצמך ו"טיפשותך" נשמעת לי יותר כמו חזרה לילדה שצריכה להיות חכמה ובסדר ומרצה וחושבת כמו האנשים ה"חכמים" (וגם זה לא דבלי בעיניי). ליל מנוחה וחלום

רוצה לומר לך שאני קוראת את תגובותייך ושמחה.מאוד. שחזרת להיות פעילה בפורום.

כן..דעות, שלי מעולם לא נחשבה...ואני כבר לא יודעת כלום.....רק תודה.

ויפה כתבה חנה- כתבת את דעתך. והיא דווקא שמחה ממנה :-)

תודה..

כבר לא תבוא היום ועד שיצאו לי כל כך הרבה מילים צריכה לבלוע אותם בחזרה ולבדדדדד

ההודעה שלך נורא הצחיקה אותי רוני. מתוקה :) ראיתי בדמיון מול העיניים ילדה קטנה שמושכת את האף בשרוול, המצח מכווץ מאכזבה, מתסכול. הפה מכווץ כזה כאומר : "לא רוצה, לא רוצה!!.עכשיו, בגלל שלא ענית לי אודי,אני אבלע בחזרה את כל המילים שאמרתי ".. וגם אני שמתי לב שכתבת הרבה יחסית לתמיד.ושמחתי :) ואודי יענה לך היום. ובואי נשמח שאודי לא יוצא לאיזה שבועיים חופש כמו הרבה מטפלים בתקופה הזו... איתך-במבי.

קראתי את מה שרחל רחל כתבה, והחרדה שוב זקפה את ראשה. איך מטפלים מתנהגים כך? איך אני יכולה לבטוח בו? אודי, מדהים אותי שמטופלים מסכימים להתהפנט. אני בחיים לא הייתי מסכימה. זה מחייב התמסרות מוחלטת. אודי, קראתי פעם שתחת מצב של היפנוזה ניתן לייצר זכרונות חדשים. ניתן גם למחוק זכרונות? אולי הפתרון לטראומה הוא פשוט למחוק אותה?! זה אפשרי? לילה טוב ושקט אודי יקר, נטע.

אני מתנצלת אם הדברים שכותבת פה גורמים לך לחרדה.... אני באמת לא יודעת למה המטפל שלי מתנהג ככה... כן, ההתנהגות שלו מכאיבה לי בטירוף... אבל באמת לא מבינה. גם אין לי אומץ לפנות אליו אחרי שנפגעתי ממנו כל כך, מרגישה שהוא צריך לפנות אליי, להתנצל, אבל אני יודעת שזה לא יקרה. אבל אני יכולה להגיד לך מצד שני, למרות כל הפגיעות שחוויתי בחיי, וגם הפגיעה הזאת, למרות חוסר האמון שלי באנשים- בעיקר גברים, אני מאמינה בשלמות, שיש אנשים שכן ניתן לסמוך ולהאמין בהם, שהם יכולים להיות לנו המקום הבטוח. אני בטוחה בזה. ונשמע שהמטפל שלך נותן לך את המקום הזה.... רחל (פעם אחת:).

שאני זה אני. ונכון, שעכשיו הכי פגועה וכועסת ומאוכזבת וחרדה יותר...וגם כי הוא "נעלם"... ואולי באמת הוא לא המטפל שלי הנכון לי. אבל אולי הוא מנסה ללמד אותי משהו בדרך הכואבת, מה שלא הצליח בדרכים אחרות.. ואולי הוא בן אדם, ו"הצלחתי" לתסכל אותו עם המורכבות שלי... אינני יודעת. יודעת רק מה שמרגישה. רחל.

יקרה, את לא צריכה להתנצל. רצוי שנכתוב ונשתף בכל העולה על רוחנו מבלי לצנזר. רק חשוב לשמור על כללי שיח מכבד ולגלות סבלנות וסובלנות. מתחשק לי לשלוח לך חיבוק, אם מתאים לך כמובן. נטע.

תודה על החיבוק....:) דווקא זקוקה לו. רחל.

היי אודי, עוד שבוע המטפלת יוצאת לחופשה של שבועיים.. :( אני לא רוצה שהיא תלך.. היא כמו המטען שלי מי ייתן לי כוח בזמן הזה?

מאי הי, ..רוצה לומר לך שאודי פה, גם אני וכל חברי הפורום.. וואוו.. זה קשה.. מאוד הזדהיתי עם הודעתך. גם הדימוי של המטען הדהד אצלי פנימה.. כשאמא צביה שלי נסעה, בד"כ זה גם היה לשבועיים. וזה מרגיש נצח.. וואוו..

לי קשה לחשוב על זה מראש, יודעת שבסוף זה נגמר והצלחתי לעבור את זה. תפגשו עוד לפני? תחשבו יחד מה אפשר לתת לך או שיעזור לעבור את התק' הזאת. מקווה שאודי יהיה כאן בחופש ולא יצא גם הוא..

היא לא זרקה אותי..אבל ..אין ..אודי..אני פשוט לא יכולה איתה כל הפגישה הרגשתי רע כזה כאילו היא הכניסה לי סכין בלב וסובבה אותו הרבה סיבובים יצאתי משם כאילו רוקנו אותי אנרגטית לא יכולה לתאר את ההרגשה ההרגשה הזאת לא עוברת גם אחרי כמה שעות.. היא קוטעת אותי כל הזמן..לא מקשיבה..(כי היא קוטעת..) ואני מבקשת ממנה שלא תקטע ,זה לא עוזר היא לא מבינה אותי עד הסוף ואני מרגישה שהיא מבקרת אותי כל הזמן זה מוציא ממני את כל הכוחות כי אני צריכה לחזור כמה פעמים על אותו דבר יש לה תגובות כאילו היא רואה רק את עצמה וטובתי בטיפול נשכחה לחלוטין..זאת הפגישה השלישית מאז השבר שקרה ביננו שאני מרגישה שאנחנו לא מדברות באותה שפה..כאילו שמן נפגש עם מים.. עכשיו התחדד לי למה אני מרגישה ככה כי ציפיות X נפגשות עם מציאות Y ואז יש מעין פיצוץ..ואני זקוקה עכשיו לתמיכה והבנה והיא לא נותנת לי את זה..היא בכלל לא רגישה(רק לעצמה) אני בכלל רוצה לעזוב אבל בכל זאת מרגישה צורך בקשר איתה אני באמת לא רוצה לשפוט אותה ואין לי זכות אני גם יודעת שיש בה דברים טובים ..אין ..אני חייבת להסתדר איתה איך שהוא או לחתוך לחלוטין.הבעיה שלעזוב אני לא יכולה ..למרות שיודעת שלא בריא לי להמשיך איתה ..אבל גם לא יכולה להתחיל שוב טיפול אחר מחדש ..היא ברירת מחדל..אני באמת לא אוהבת לומר עליה שהיא ברירת מחדל אבל זו המציאות.. אודי גם יש לה עקיצות ארסיות כאלה שהיא "כביכול" לא מודעת להן לא קיים אצלה בלקסיקון המילה "סליחה " או "אני מתנצלת" יש רק שתלטנות ו"אני יודעת יותר ממך" .יש לה לפעמים יציאות מאוד קשות ופוגעות.היא לא אדם רע בכלל אבל מפריע לי שכל מה שקורה איתה מוציא אותי מאיזון. עד עכשיו לא יצאתי ממהרגשה הזו זו מן אכזבה עם רצון לבכות אבל לא יכולתי לבכות מולה כי היא גם הצליחה ל-המם אותי עם כל הדברים הקשים שאמרה וכשאני בהלם לא מצליחה לבכות או לדבר כדי להירגע אודי תראה לאיזה מצבים היא מסוגלת להביא אותי.. סליחה אם הייתי בוטה ..אני לא מבינה אותה ולא מבינה כלום כבר..

צפיתי בהרצאה שלך מכנס הפוטותרפיה. באמת היה מעניין. אתה יודע, המליצו לי פעם לעשות היפנוזה כדי לשנות את החשיבה שלי. ברור שאין לי אומץ. בכל מקרה, בהרצאה אמרת שבהיפנוזה אתה יכול לחזור אחורה בזמן לחוויות מוקדמות של מטופל, שלא ידוע אם הן אמיתיות או לא אך שהחוויה הרגשית שלהן אמיתית, וליצור זכרון חדש ונעים. אז נניח שיש מטופל ששונא את עצמו ושיש לו זכרונות רעים אמיתיים מהילדות ואולי גם כאלה שלא. אתה עושה לו היפנוזה, חוזר איתו אחורה בזמן ויוצר לו זכרונות נעימים. מה קורה לזכרונות האמיתיים? יש באפשרותך למחוק אותם? או שכאשר הוא מתעורר יש לו שני סוגים של זכרונות\חוויות - אחד פיקטיבי ונעים והשני ממשי ואיום? ואם זה אכן כך, אז מה קורה לשנאה העצמית? המטופל הרי יודע שהזכרון הנעים הוא לא אמיתי, אז למה שהשנאה תפחת? וגם אם הוא שונא את עצמו, אז למה שהוא לא יבחר להמשיך לשנוא את עצמו למרות אותו זכרון שיצרת? הרי הוא מרגיש לא שווה והזכרון היחיד שנעים הוא כזה שקיבל בהיפנוזה. או שהחוויה החדשה שיצרת ממש מקרינה אור חיובי לנפש שלו, וגורמת לו לשנוא את עצמו פחות? אולי הוא בכלל לא מודע לכך שהזכרון החדש לא אמיתי, זה ממש מרגיש לו זכרון שהוא חווה בעברו? אבל זה לא הוגן! זה שקר! מקווה שהשאלה שלי לא מטופשת. יכול להיות שלא הבנתי נכון.

אני משלמת לו חצי מהמשכורת שלי ויותר, כי הוא צריך לשמור עליי! אז אם חרגתי מהגבולות-הוא צריך לשמור עליי, לעצור את זה בצורה ברורה ותקיפה, בלי לכעוס ולצעוק עליי! בלי להיעלם פתאום ולכתוב לי שהוא לרגע לא חשב/חושב איך אני מרגישה! לא אכפת לי שצעק והאשים אותי, בסדר. טעיתי. אבל גם הוא טעה! הוא לא הציב גבולות ואני שהייתי מבולבלת רק כתבתי עוד ועוד והתלבטתי והסתבכתי. והוא יודע כמה אני רגישה וכמה זה בטוח מטלטל אותי, והוא לא כותב כלום. לא שואל לשלומי, כלום. וגם אין לנו שעה קבועה, אז אין דרך לקבוע פגישה.. הוא כמו כל הגברים שפגעו בי. האשימו אותי. לא ראו אותי בכלל. פגע ונעלם. ולמרות הכל, הכי רוצה שיכתוב לי שהוא מתנצל. שגם הוא טעה. שהתפרץ עליי ככה. שלא הציב גבול מתאים. שנלמד יחד. שנפתור את זה. ככה זה אמור להיות, לא????? רחל.

הי רחל, אני חושבת שאת מדברת על המסגרת. הסטינג הטיפולי. קשה לי להבין איך יכול להתרחש טיפול במקום שהסטינג הטיפולי לא מוגדר וברור.. קשה לי להבין איך יכול להתרחש טיפול אמיתי במקום פרוץ.. הסטינג הטיפולי זה האלף בית . לא מצליחה להבין.. את אצלו כבר לא מעט זמן ,נכון ? איך הוא איפשר לזה בכלל להתקיים ? איך את לא התחרפנת מזה ? זה הרי יכול לגרום לבלבול נוראי. גם הרגשה שאת לא חשובה לו מספיק. שהוא לא מפנה לך את הזמן והמקום הקבוע והראוי. את יודעת? בתחילת הטיפול שלי, כשהיה לי מאוד קשה רגשית להגיע, הייתי מסמסת לאמא צביה שלא אגיע. תוך מס' דקות היא היתה מתקשרת וחופרת לי למה ולמה ובסוף לא היתה שואלת אותי אם אגיע אלא מודיעה לי שהיא תחכה לי כרגיל בזמן שלנו.. והגעתי.עם הקושי. שלפעמים היה בלתי נסבל.. ובסוף, תמיד שמחתי שהיא הודיעה לי שהיא מחכה לי כרגיל. זה הרגיש לי שהיא לא מוותרת עלי.. רוצה לומר לך רחל, מאוד נוגע לי מה שאת עוברת.. כן..חתיכת כאב, בלבול,מרגיש דחויה ועוד "מטעמים" רוצה לומר לך, אל תוותרי עלייך רחל !! מה שלא יהיה.. אל תוותרי עלייך !! תילחמי !! איתך-במבי.

זורק אותי למטה נחבטת פעם אחרי פעם זה כבר כואב לבד עם זה

כנראה שכל הריחוק וההתנהגות שלי טלטלו גם אותו... הוא ניסה כמה פעמים במהלך היום לשאול אם מגיעה לפגישה, אמר שישמח אם אני אבוא....אבל אמרתי לו שלא יודעת כמה פעמים...אח"כ הוא שלח לי הודעה בעשר בלילה אם מגיעה בשעה הקבועה, ועניתי לו שחוששת לבוא ועוד ועוד. ובסוף אחרי כמה הודעות מלאות תסכול שלי, כתבתי לו שאגיע. פתאום באחת בלילה הוא כותב לי שהתחייב כבר למשהו אחר, ושאני לא יכולה לבוא. הייתי ערה, ותהיתי וכתבתי לו למה אמרת לי להחליט אם מגיעה אם איו לי יכולת בחירה בכלל? והוא התחיל להתעצבן עליי, ואני מצטטת, שהוא הגיע לקצה שלו. שרע לו. שהוא לא יכול ככה. וממש הרגישו את העצבים שלו. אני התנצלתי. ואמרתי שאכן לא הייתי בסדר. למחרת, הוא שוב התחיל לכתוב לי הודעות דיי פוגעות כמו "את יכולה להתלבט כמה שאת רוצה אם את רוצה לחיות, להתחתן, אבל את לא יכולה להתלבט לגבי פגישה ולהודיע לי בשעה כל כך מאוחרת" (שהוא בעצמו שאל אותי אם מגיעה ופתאום התהפך).. כתבתי לו שהוא יודע שקשה לי. שהחרדה שפתאום מטלטלת אותי לגבי הקשר. ובגלל זה מתנהגת ככה, והוא לא צריך לכעוס עליי כל כך..התחלתי לבכות בלי סוף... התחננתי אליו "דיי, תעזוב אותי, אני לא יכולה עם המילים שלך, התנצלתי כבר עשר פעמים...אתה לא חושב לרגע איך אני מרגישה?".. והוא ענה לי: "לרגע לא חשבתי". ושם נעצרה ההתכתבות שלנו. כי שבת נכנסה. וגם לא יכולתי יותר. אני מאז לא מפסיקה לבכות. מרגישה שככה מטפל לא אמור להתנהג. לא אמור לפגוע ככה. וגם אם הוא הכי עצבני עליי שבעולם, יש דרך. מרגישה שהוא פוגע בי. שנתיים אני בטיפול אצלו, עובדת על לתת אמון וזה מה שבסוף קורה?????? הוא כמובן לא כתב לי כלום מאז, ואני ארגיש מושפלת אם אכתוב לו משהו אחרי המילים שלו. מרגישה שלא בריא לי ככה. שהוא וההתנהגות שלו מזיקים לי. מה עושים? מבקשים ממנו לדבר על זה למרות שפגע בי כל כך? אני לא מסוגלת לדבר איתו אחרי כל זה... לחכות להירגע ואז להיפרד בצורה נורמלית? או פשוט להישאר בשקט הזה וכך יסתיים לו הטיפול? (הרי ברור שאם לא אכתוב, גם הוא לא יכתוב לי...).. רחל.

אבל הקדמת אותי בכמה דקות...

הי רחל רחל, מאד נגעת לליבי... אני לא יודעת מה קורה שם ביניכם, ואיך נוצרה דינמיקה סוערת כמו זו שאת מתארת, אבל חשבתי בכל זאת לנסות להציע לך שני דברים, אם מתאים. ראשית, את המשפט "לרגע לא חשבתי" אפשר לקרוא באופן שונה: לרגע אחד לא חשבתי (במקום: מעולם לא חשבתי). בלי אינטונציה קשה לנחש למה הכוונה, ומשום מה אני נוטה להאמין לאפשרות הראשונה... שנית, ההתלבטות בכל פעם מחדש אם לבוא או לא לבוא לפגישה סוחטת המון המון כוחות. יתכן שאפילו יותר מהקושי להגיע באופן קבוע. לפעמים, ברגע שמחליטים להתחייב לתקופה מסוימת, ומפסיקים את הסחרור האינסופי הזה של כן-לא-כן-לא, נעשה קצת יותר קל... מקווה שלא סיבכתי...

אודי האם היית מאמץ אותי לטיפולך?

אני הייתי מתביישת כך להטריח את הקוראים. אין מה לדבר על הטרחה של אודי שלא חייב לנו כלום ובכל אופן נמצא כאן בשביל כל אחת ואחד עד קצה גבול היכולת, אבל גם כלפי החברות הכל כך אכפתיות והמעוניינות כל כך בטובתך: למה להטריח ולעייף אותנו כל כך??? ולמה הכותרת היא רק נקודה קטנה בעוד ההודעה הריקה היא פי עשר? עשרים? מאה או יותר?

פעם היית נחמדה.. מה הטריח אותך בהודעה הזאת חוץ מהצורה שלה?! דיברתי אל אודי! נכון, יצאה לי הודעה דפוקה. לא שמתי לב שהרווח שעשיתי הוא כל כך גדול. טעות. מה עוד את רוצה ממני?!?!! אם זאת טרחה כל כך גדולה, אל תפתחי הודעות שלי יותר. ידעתי שאי אפשר להגיד שום דבר טוב... מיד אחר כך הורסים את זה.

את יודעת, מצד אחד הזדהתי עם איזו תחושה של עצבים וחוסר נוחות סביב הדברים האלה. אבל מצד שני, הרגשתי שזו דרך נורא מוחשית דרכה שמלי מראה איך היא מרגישה, כמה חוסר נוחות וריק היא מרגישה. יכול להיות שזה ממש, ממש רחוק מהחוויה שלה ואני סתם משלימה בעצמי (שמלי, רוצה לחלוק?), אבל זה הפך את הרתיעה הראשונה דווקא לחמלה ורצון להרגיע ולהיטיב איתה. זה עורר בי רגש שרגע אחר כך ידעתי לומר שאני מכירה היטב מעצמי. אני סתם חולקת, כי זו חוויה מעניינת בעיני, לעבור מהעצבים לחמלה ודאגה כנות, וכשאני מצליחה בזה הרבה יותר נעים לי. נעמה.

זו שאלה שכנראה דרשה הרבה אומץ (הבעת נזקקות, רצון, תפיסת מקום -תרתי משמע וכד') ולוותה בהרבה פחד (מדחיה, אכזבה, זלזול וכד'). נראה לי שיש בזה גם צד אחד שרוצה שיראו וצד אחר שרוצה שיפספסו, אני לדוג' אתמול כשתפתחתי את ההודעה לא חשבתי שיש לה המשך וחשבתי שזו טעות...

מדוע את מתנפלת? על מה את כועסת? במה היא בדיוק צריכה להתבייש????? אני מתביישת בתגובה שלך! נטע.

גם אני כתבתי שזה הכעיס אותי.. לא יודעת. אני דווקא הבנתי את לאה. לא זוכרת את המילים המדויקות.. ברור שאם זה בטעות לא קרה כלום, אבל יש בזה משהו מציק... בתור אחת שקוראת וכותבת בפורומים, זה משהו שלא נהוג לעשות. ברור שכל אחת תעשה ככל העולה על רוחה אבל מותר להעיר. ראיתי ששמלי התכוונה שזה מיועד לאודי ובכ"ז, נראה לי שמותר להביע דעה כאן. אני לא לוקחת את דבריי בחזרה, אבל יכול להיות שהייתי צריכה להוסיף משהו שירכך..

שלאה לא ראתה את התחתית שהיא התכלית.. שמצביע עליה אודי...

גם אם לאה לא ראתה את התחתית שהיא התכלית, באיזו זכות היא כל כך נוזפת בשמלי??? באיזו זכות היא מביישת אותה? גם כך, שמלי מרגישה כל כך לא שייכת... יש גם דרך לבטא ביקורת... הפורום אמור להיות מקום בטוח. מקום שאפשר להביא את מי ומה שאנחנו לידי ביטוי בכל דרך שנרצה. כל עוד המשתתפות לא עוברות על "כללי ההשתתפות בפורום", כל הודעה לגיטימית. אני נפגעתי בשביל שמלי, ומאוד כעסתי. ואני בן אדם שבד"כ לא מבטא כעס, ואם כן מבטא, אז מפנה את הזעם כלפי עצמו. התגובה של לאה, הזכירה לי את התגובות המסרסות של "אבא" שלי. כל כך עצוב לי עכשיו )-: נטע.

שמלי, רוצה שתדעי שאני ממש מעריכה את האומץ שלך. אני מניחה שלכתוב את ההודעה הזאת היה דבר שמצריך המון כח ונחישות, ומקסים בעיני שהצלחת. לאה - א. נראה לי שפה זה דווקא בדיוק המקום המתאים לכתוב מה שמרגישים בלי להתחשבן. ב. אודי הוכח כמישהו שיודע לשמור על גבולות, אולי אפשר לנסות לסמוך עליו? ג. אנחנו לא באמת חייבות לקרוא כל הודעה של כל אחת אם זה מרגיז...

איזה בלאגן נהיה. זה הכל רק בגלל הצורה? האמת שנעמה וסנופקין ממש צדקו בדבריהן. התכוונתי שיהיה רווח, אבל באמת יצא יותר מדי.. לא חשבתי שיהיה כל כך ארוך. הרגשתי בעצמי די טמבלית כשהיא התפרסמה.. אבל אני הבנתי מההודעה של לאה שהיא מדברת על טרחה אחרת חוץ מהצורה - על כל ההודעות שלי, שהן בדר"כ אותו דבר. היה לי קשה לקרוא את התגובה,נפגעתי כרגיל. מזל שאודי פרסם את התגובה שלו אחר כך, היא הרגיעה ושימחה אותי ממש. זה ניטרל את הפגיעה קצת. הנה, שוב אני מתחילה עם הרווחים. כנראה שזה קורה כשמשהו מביך אותי. ככל שיותר קשה, הרווח גדל. רציתי להגיד לאודי ונעמה וסנופקין ונטע ועפרה שממש ריגש אותי מה שכתבתם, ושלמרות שההודעה שלי הייתה מעצבנת, הצלחתם להבין אותי.