פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, האם מצב של ניתוק, דה-ריאליזציה, עשוי לחלוף בזמן מסוים בחיים? אם כן,תוך כמה זמן היא תחלוף? תודה

שלום ד"ר אודי, המקרה: מאפיינים של אדם במהלך היום: 1. האדם מחייך ושמח באופן ספונטני כמעט בכל היום. 2. הוא רגוע כמעט בכל מצב , כולל דברים שניתנים לו בפעם ראשונה: נסיעה למקום לא מוכר, כניסה למקום זר, דיבור מול כיתה או קהל וכו'. 3. האם רואה את העולם באופן היפנוטי - עולם יפה , מוקסם ומואר ובני אדם גם כן יפים ומוקסמים. 4. האדם במעין חלום במהלך יומו - כאשר הוא נמצא בסביבה של אנשים או לבד , הוא רואה את האנשים מסביבו כאילו הם בחלום. כאשר מדברים איתו , הוא חש שהם במעין חלום, הוא מדבר איתם , אך לא תמיד מצליח לשמוע מה הם אומרים, אבל הוא מבין אותם. 5. הוא מרגיש מעין שקט במוח ואנרגיה בחוץ. 6. הוא חש שיפור בעצמו- בעל חשיבה חיובית. 7. חלום נמצא אצלו הרבה ביום - הוא מרגיש במעין חלום. ממש כאשר הוא מסתכל על משהו , הוא ראואה בכך כמעין חלום. אנשים בחלום, עולם בחלום, אך האנשים המדברים איתו לא רואים זאת. הם סבורים כי האדם הזה הוא בעל חשיבה חיובית , מצחיק , אופטימי כי מחייך , רגוע ושמח באופן אוטומטי כמעט כבל מצב ורגע. על מה המאפיינים הנ"ל של האדם מצביעים? האם זה מצב של חלום מיוחד? האם זה מצב היפנוטי מיוחד חיובי? מה זה? מה זה? מצב תודעתי חיובי? אם כן , איזה מצב תודעה? מה זה ? תודה, השואל

שלום ד"ר אודי, המקרה: אדם תירגל מדיטציה טרנסנדנטלית במשך 4 חודשים באופן עצמאי, ללא מורה מוסמך, ואז הפסיק את התרגול. לאחר תרגול של ארבעה חודשי מ"ט מצבו כך - הוא בעל יותר כישורים חברתיים, יותר ביטחון עצמי וריגעה, הוא מחייך באופן ספונטני כמעט בכל רגע מבלי לדעת איך, העולם ניראה לו יותר בהיר, מואר וקסום, האנשים ניראים לו יותר יפים , אפילו אלו שלא יפים, העולם בשבילו מעין היפנוט יפה, הוא רגוע כמעט בכל משימה שהוא עושה, כולל משימות פעם ראשונה וכו'. ישנם 7 מצבי תודעה: ערנות, חלימה , שינה, טהורה , קוסמית, אלוהית ואחדות. באיזה מצב תודעה האדם המתואר במקרה הנ"ל נמצא? ולמה? תודה השואל

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם אולי כן עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשגם ככה זה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? האם כך? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך ??

אבל מאחר ויש פעמים , שתגובות בשירשור,ואחרי שגם מתווספות הרבה חדשות נוספות, עלולות להתפספס... אז לקחתי יוזמה... וליתר בטחון, כתבתי שוב כהודעה חדשה. אבל תמיד זה משמח לגלות, ש"דאגתי לשווא" ... :)

סימסתי לה שקשה לי לבוא שרוצה לעזוב...לא התראנו שבועיים...לא משנה מה נכתב כי זה בנינו...אבל חוששת לבוא..כתבתי שמצטערת...בסוף השתכנעתי ואגיע.....שאלת למה דווקא עכשיו ואני תוהה באמת למה...הייתה קרבה גדולה אליה.. נבהלתי אולי...חוששת שהכל יקרוס תחתיי.....שהיא תכעס עליי בפגישה שסתם ביטלתי ואני רוצה לעזוב......אוףףףףף אודי, האם מפחד של גילוי? האם מפחד של קרבה יתרה אליה? פוחדת מפגיעה...שתפגע אולי? האם באמת סודיות ואינטימיות נשארת לנצח בחדר? בנינו? האמון אודי...למה? למה אי אפשר להאמין לאף אחד??? קשה מאוד, בגלל האמון מרגישה צורך בלהישאר לבד.....

אודי היוש;) מה שלומך? יש פערים שלא ברורים לי בטיפול מצד אחד המטפל מצידו מכוונן למטופל מנסה להתאים למטופל את השעות את מסגרת הטיפול סוג הטיפול ועוד ועוד מצד שני יש לא מעט מטופלים שמרגישים בדיוק את ההפך את זה שהמטפל קר ומנוכר שהוא לא מבין אותם שהכל חרטה ועוד ועוד איך מישבים את הפערים האלו??? הילה

שלום, פחד שהופיע בילדות כתוצאה מחשש להידבק במחלה מסוימת ממנה נפטר אדם קרוב והיה מלווה בהתנהגות לא הגיונית להפחתת רמת החרדה ועבר ברגע שנעשה חיסון לאותה המחלה, ללא טיפול פסיכולוגי או תרופתי, חייב להיות אוסידי? חרדות ואוסידי - במידה וההורה סובל ברמה קלה מהתופעות (ללא טיפול כי לא מאוד מפריע לאיכות החיים ), מחייב שגם הילדים יסבלו ואף אולי בצורה קשה יותר? או שיש פה גם מרכיב סביבתי משמעותי?

מהאירוע שעברתי הפגיעה שאבא פגע במשך שנים כה רבות מגיל 5 עד גיל 17 איך אפשר להמשיך בחיים????? הפצע שמעט הגליד נפתח מחדש פלשבקים ועוד ועוד אודי, קשה לי לחזור לעבודה לחזור לחיים מנסה להישען על אנשים שאוהבים אותי

אודי בתשובתך הקודמת כתבת... "יש שלבים בחיים בהם הסביבה צריכה להתאים עצמה לתינוק באופן מדוייק ומושלם, וזה דומה לשלבים מסויימים בטיפול. לפחות הציפיה היא כזו." הציפייה מהטיפול?? או של המטופל??

הרבה דובר כאן לאחרונה על רצף ויצא לי לחשוב על כך לא מעט לאחרונה חשבתי על מה כן הצלחתי לשמר ברצף במהלך השנים האחרונות שהיו קשות ביותר מה שהחזיק זה קשר עם משפחה לא שגרתית שתי אימהות ושתי ילדות ולאחרונה נוסף בן למשפחה אני בקשר איתם כבר חמש שנים קשר שידע עליות ומורדות וניתוקים ובסוף שרד אז השבת אחרי הארוע הקשה שחוויתי ואחרי התלונה במשטרה(התברר שזה מעשה מגונה שלב אחד לפני אונס:///) הן הזמינו אותי לשבת אני מודעת למורכבות שבלהיןת כאן אבל זה עדיף בהרבה מהלבד...... ואחרי הכל כייף לי פה עכשיו אני הולכת לנוח אחרי ארוחת שבת טובה עדיין צריכה לאסוף את עצמי ולהתאושש זה לא פשוט הילה

שאומר שהוא מעוניין ללמוד פסיכולוגיה וגם מצפה שתוכל ללמד אותו ולהסביר לו דברים.. מה היית עונה לאדם הזה?

((זה לא, זה לא אמא שלי אודי אני מרגישה שבורה עמוק בפנים. גם היא שבורה עמוק בפנים. ועל שטח הפנים מתנהלים אנשים עם מילים ותנועות נוגעים לא נוגעים אחד בשני ובעצמם ה'דיכאון' נוגע לי הכי בפנים כמו לגרד במקום בלתי נגיש אני נוגעת בתחתית שלי. לצמוח משם בחזרה, מהתחלה? אודי: אנשים. ))

עכשיו אני קצת יותר בסדר, אומר זאת בזהירות כי זה אפס אנד דאונס ואין לדעת מה ילד הרגע הבא. הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לכתוב כאן, בערב שבת אני אמורה מקסימום לחפש מתכונים לארוחת השבת באינטרנט, בסוף אני כן יבשל וינקה עד איזה 9 בלילה, בעלי יכעס קצת, אני יעלב... העיקר שנעשה קידוש ונשב כולנו ביחד... בזה לצערי אני דווקא מגלה עקביות - בחוסר המעש המתמשך. בעיקר בימי שישי, יש לי פוסט טראומה מהיום הזה ואני לא אפליג אל מחוזות העבר, זה לא עוזר אפילו שיודעים, אולי לא יודעים הכל אולי מוטב לא לדעת לפעמים. האמת התכוננתי לכתוב על חוסר הרצף בחוויה האישית שלי, שרצופה בניתוקים מעצמי אלא שבעצם השיר הזה שכתבתי די מתאר ההרגשה אבל אני מוכנה לגלות למען הקהילה למה ואיך זה קורה בפועל בכאן ועכשיו, פתאום יש לי מחשבה אחרת שאולי למרות המודעות ישנם אירועים שאי אפשר לזכור בגלל הגיל הצעיר שבו הם התרחשו, למשל כשהייתי תינוקת בת כמה חודשים נפלתי מהידיים, מתוך שלומיאליות ורשלנות של הורי, כנראה שזה קרה לפחות פעמיים. לא ממש סיפרו לי על כך , אלא שבעקבות הנפילות שברתי את הרגליים ועשו לי ניתוחים לפני גיל שנה לדעתי ויש לי צלקות ארוכות, ידעתי שהיו שני ניתוחים משום שיש שתי צלקות לא ידעתי למה יש שתיים ,היה איזה סיפור לא ברור על איזה תינוקת שמנה וכבדה שנפלה ברוב טפשותה מהידיים וכמעט הרסה את המשפחה אז כמובן שלא שאלתי שום דבר וקיוויתי רק שלא ידברו על זה, על הפשלות הכמעט ראשונות שלי בשורה ארוכה מאוד. הצלקות לא הפריעו לי ולא חשבתי שיש משמעות למשהו שאני לא זוכרת (עד שהגעתי לצבא והורידו לי את הפרופיל ל 64 רק בגלל הצלקות משום שלא הייתה לי שום מגבלה והרסו לי את הקריירה הצבאית P:), אבל אולי כמו שנוהגים לומר הגוף זוכר אולי גם בגלל זה אין לי תחושה של רצף מבחינה גופנית? (נראה לי שאדבר על זה בטיפול, אנסה לזכור את זה, אולי דיברתי על זה פעם אבל בהקשר אחר נדמה לי). אולי היפנוזה יכולה לעזור כאן? עכשיו אני הולכת לעשות משהו מועיל (עכשיו!). חשבתי לא להתנצל אבל אני לא יכולה, אז אני מתנצלת על הטרחנות. תודה שבת שלום. נ.ב בסוף לא הסברתי על חוסר הרצף בכאן ועכשיו.

הפאשלות הן ממש לא שלך...תינוקות לא נופלים סתם כך מהידיים ולא משנה כמה הם שוקלים ובוודאי שלא הורסים משפחות!!! הם כל כך זכים ותמימים...כמובן שזאת רשלנות של הורייך!! ואפילו יותר מכך!! ואני בטוחה שיש דברים שיוכלו לעזור, לגבי ההפנוזה אודי יענה, מתארת לעצמי שכן. שמרי על עצמך ולא רק על המשפחה. מיכל

תודה לך על התגובה. ה לא היה בכוונה , ההורים שלי באמת היו שלומאלים, נפלתי כנראה מהיידים של אחי שהיה בן שבע שמונה. ובמקרה אחד הייתי כנראה כבדה מידי בשבילו משום שכבר היה לי גבס על הרגל, וכאן באמת הייתה קצת רשלנות. מאחר שאני לא זוכרת, זה לא מפריע לי.

בחרתי את הניק בגלל הבן שלי ששבר את רוחי, קצת שבר אולי... בכלל לא חשבתי על אותם שברים ישנים. אם כי אולי באמת הניק מתאים משום שבימי חיי בעיקר כשהייתי ילדה שברתי גם את שתי הידיים (לא בדיוק באותו זמן) את האצבעות של היידיים והרגליים. יש לי נטייה להיפצע מידי פעם, אין לי מקום שאין לי בו איזו צלקת. ובקשר להיפנוזה, השאלה הייתה בקשר להזכרות, לא דווקא באותן נפילות, אלא ההפך. לזכור שהייתי מן הסתם גם מוחזקת, מעין חוויה מתקנת.

אני כרגע במצב,ואחרי שוב הפגישה האחרונה, שנראה לי שההחלצות מהתקיעות והחסימה ,כבר לא אפשרית עבורי. ואין לי מושג מה לעשות!!! זה מרגיש כבר כמו דד אנד. וברגע שזה קורה איתו,אז כבר לא מצליחה גם להעזר בו כביכול. זה עוד יותר חוסם סוגר ולא מתאפשר. והתחושה קשה,מפחידה,ובודדה מאד. אין לי מושג איך יוצאים מזה. משהו כבה בי.נאטם.ואני לא מצליחה לגייס משהו אחר שיאפשר. ואני פוחדת שגם הוא יוותר.אם זה לא יתקדם.

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשזה גם ככה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה כן קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך??

מהצלת את זה שעוד לא באת. בזמן האחרון אני מנרגילה שאני כותבת בכוונה בשפה נמוכה ורדודה כזו. מה זה? חשבתי שאני מנסה להוכיח שאני לא משוגעת?!? לא מבינה אותי בכלללללל לא מתחברת..

..תקופה לא קלה עם אמא צביה.. :( לא יודעת אם אשרוד.. לא יודעת אם אמא צביה תשרוד.. לא יודעת אם האנליזה לא תקרוס לחלוטין.. די, עזוב מזה. לא רוצה לחשוב על זה.. מתיש, מייאש, אמרתי לה היום שאני לא מאמינה לה ואני גם לא מאמינה בה.. אפרופו אמון שמדברת עליו ליליפוט.. אתה יודע אודי ? נושא הרצף שעלה פה מעניין גם אותי.. נראה לי שגם אני קצת לוקה ברצף לא ? רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה.. הייתי צריכה שתעטוף אותי ותשמור עלי מכל העולם הזה.. לא תאמין.. פתאום אני גם שואלת את עצמי, מי אמר לך שאודי לא ישמוט אותך ,את הפורום.. פתאום ילך.יעזוב.. אודי, אולי טיפול = הרס הנשמה ? :((

אודי, אני כועסת עליו מבלי שיש לי סיבה. משונה. מה זה אומר? זה לא משרת אותי ואת המטרות שלי. הפרעת האכילה שלי חזרה ובגדול. אני מאוד עסוקה. הימים מטורפים. בקושי מספיקה לנשום. לא דואגת לעצמי. אוכלת לא נכון, ישנה מעט, וכל כך כועסת. כל כך כל כך כועסת. הוא נראה לי רגוע, ואני רוצה לטלטל אותו. לזעזע אותו. עייפה. הלוואי והיה אפשר לישון לנצח. אבל גם לישון לא מצליחה. עוצמת את העיניים והזכרונות לא מרפים. נטע.

הי אודי מה שקרה לי בנופש שעברתי הטרדה מינית על ידי נהג מונית. מבהיל מטלטל ומכניס לחוסר שקט נוראי הוא נעל עליי את הדלת של המונית וצרחתי עליו שיפתח. לולי התושייה שלי זה יכל להיגמר גרוע יותר הוא רצה להיכנס איתי לחדר במלון והיה קשה מאוד לסרב לו. אבל אמרתי לו כל הזמן לא לא לא רוצה והייתי צריכה לצאת מהקיפאון. התחלתי להגיש תלונה ועכשיו אני הולכת להגיש את התלונה במלואה. בן זונה!!!!! שלא יעיז לפגוע באף אישה!!! באף אחת!!!!! לפעמים אני מרגישה שאני גבר שגוף של אישה לא מבחינת הגוף יותר בנפש שלי יש לי תחביבים של גברים- חובבת מכשירי אפל אני חושבת כמו גברים- רציונלי קר ומחושב לא יודעת הרבה פעמים אומרים לי שיש לי בייצים..... לא יודעת...... לפעמים לא בא לי להקשיב למוסכמות של נשים- להוריד שערות להיות רזה/אני שמנה ובסדר עם זה לא יודעת..,... מוזר....... הילה

נעמה, ממזמן לא כתבת. את חסרה פה. מה שלומך? נטע.

היי נטע, אני קוראת אתכן ועוקבת מאחוריי המסך. פשוט פתאום כל כך מאסתי בעצמי. לא מסוגלת לראות את הכינוי שלי, את המילים שלי. אני מרגישה כמו שקרנית מלוכלכת, מציירת תמונה של כאב, כשבעצם הכל בסדר. הכל בסדר, מה אני רוצה? הכל בסדר, רק אני לא בסדר, שקרנית מלוכלכת. ואת הלא בסדר הזה אי אפשר לתקן בחמלה וקבלה. אז אני חוזרת למשבצת של שותקת ולבד, מתרחקת ממקומות של חמלה ומחפשת את המקומות שיכאיבו ויהרסו. שישמידו את הלכלוך, ואם גם אני איהרס, כנראה שאין בי הרבה יותר מזה. כל החלקים הדוחים בי פורחים ומשגשגים תחת החמלה והגיע הזמן להפסיק עם זה, די. וזה נשמע אכזרי, אני מבינה. אבל זה בסדר, זה באמת בסדר. סליחה שבפתאומיות כזו נעלמתי, בלי לומר שום דבר... אי אפשר לראות באינטרנט, אבל אני עוקבת אחרי ההודעות וסקרנית לשמוע מה איתכן. איכשהו להגיב מרגיש לי כמו להוסיף עוד שקר, לנסות לגעת בלי לחשוף שבעצם המגע שלי נגוע באיזה רוע. אז קוראת מהצד. נעמה.

נעמה, עצוב לי כל כך לקרוא את מה שכתבת. את חסרה פה. לי באופן אישי את חסרה. כשהיה לך מתאים ונכון, אנא תחזרי אלינו. שלך, נטע.

אין לי כח

שלום אודי, אם כן, מהו הטיפול המתאים בטראומה? אף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי ואני חייבת לציין שקראתי קצת חומר באינטרנט ונותרתי מבולבלת. יש CBT PE, PT, DBT, דינמי, פסיכואנליזה, היפנוזה..... ועוד ועוד. מה עלי לבחור? האם יש חשיבות למין המטפל? אולי במקרה של טראומה על רקע אביוז מיני עדיפה מטפלת? אודה לך אם תעשה לי קצת סדר.

יש לי שאלה קצת מביכה..... אנחנו יודעים שקיים מתח מיני בין גברים לנשים..... אני יושבת ומדברת על....... דברים אינטימיים שקשורים במין...... כי זה חלק ממני ומהטיפןל שלי....... אז...... זה יכול לעורר אותו מינית...... זה לא פשוט...... איך אתם מתמודדים עם זה?????? הילה

ואיך ניתן לצאת מהלבד לתוך היחד, אם גם הוא מייצר ככ הרבה כעסים,קושי,אכזבה,כמיהה,תסכול,אכזבה, וכו וכו...שרק מעצים תלבד. וכבר מקשה גם על הדיבור,שלעיתים נראה כמו חסר שחר. כולל האי ידיעה מה נעשה מתוך התפקיד ,מה המניעים, מה אמיתי, מה מגמתי..וכו. ועד כמה גם זה ישרוד(ולאור חוויות עבר),ומה תפקידי ביחד הזה אם אני "הילדה הקטנה" והוא ההורה?? דבר שגם מקשה מאד על כל ההרגשה הכלית.ויוצר בילבול ואי בהירות.

1) מתוך כל הדברים שמעלה, התכנים...,השאלות,התהיות וכו', יוצא מן הסתם, שאמון זה "אישיו" בעייתי אצלי ,כנל גם לגבי הזדקקות וקשר עבורי. ובכל זאת,באופן די מוזר ואולי הזוי, זה לא באמת מחובר לי. ולא מרגישה בבהירות ומהבטן, שאלו קשיים שלי, ועכשיו נותר רק לתת להם מקום בטיפול,כדי להבין יותר,לבדוק, ולעשות "עבודה". זה כאילו עמום לי ומנותק. וכשזה המצב, יוצא שבעצם, שאין אפשרות להתקדם עם כל זה, ולתוך בהירות יותר. וזה כמו דד אנד.דרך ללא מוצא. אז איך בכל זאת יוצרים,חיבור,הפנמה,הטמעה,כשהכל מרגיש מין תלוש שכזה.ונשמע או מרגיש, לא קשור אלי באמת ??? 2) ולגבי עניין ה"רצף" ,ומעבר למה שענית, אז למה זה בעצם קורה? איך נוצר שאין רצף?? מה היה חסר בעבר שיצר את זה ?? והאם גם למשל ,ומעבר לקשר, כל מיני התחלות שלא מגיעות לידי סיום, אפילו בדברים "טכנים" כאלו ואחרים, או מנגד, מצבים בהם , כל פעם מחדש, דורשים ככ הרבה אנרגייה ומאמץ, ולמרות שבעבר כבר נעשו,מההתחלה ועד הסוף, כשבסופו של דבר, הדבר נדחה ונדחה שוב ושוב, מעידות על איזה כשל שקשור לעניין הרצף?? או שזה כבר עוד עניין נוסף ? 3) וגם...איך יודעים אם באמת נמצאים במקום הנכון.המותאם.המדוייק. אם יש חוסר אמון בסיסי ?? וכשזה המצב, אז איך גם יודעים לסמוך על התחושה, על מי שמולך, ובטח אם כבר נכווית בעבר, וגם מטיפולים ומטפלים קודמים?? ואולי דווקא האמון, ובהפוך על הפוך, מאד מהיר, ועל כן גם הציפייה והאכזבה?? 4) ובכלל..., די מעצבן, ולמרות שהמטפל אמור להיות בתפקיד הורי, ולא אמור לוותר, אלא נדרש להתמודד ועם כל הקושי , שזה מסתכם כ"תפקיד" שלו. אני לא רוצה שלא יוותרו עלי, בגלל שזה מה שמחייב התפקיד. ואם כך, כשאני כמטופלת מודעת לזה, איך באמת ניתן לתת אמון, וגם...לעשות הקשה לחיים האמיתיים, שם אף אחד לא בתפקיד, ולא חייב "לסבול אותי" כביכול. ?? בקיצור...., זה מרגיש ככ סבוך, אז איך בכל זאת עושים עבודה בתוך כל העמימות?? אודי בבקשה תשתדל לענות לכל סעיף בנפרד, ולא רק לסכם ולכתוב לי "אכן מסובך..." :)

ההיא על מה שקרה לי במונית תוכל ללכת לבדוק????

אותי לבד...וזה עצוב...קשה. ובכל זאת רוצה להיות לבד אין לי מושג למה.....אבל משתפת פה....עצוב.. רוצה לבטל עוד פגישה....לא שוחחנו שבוע.......עצוב.

הבוקר שוב הייתי בלופים של מחשבות , על כעס מהפסיכולוגית, על כל מיני קשיים, הראש 'נלכד' שוב לחוויה השחזור ההיא ורצון למחות על עוול וכ'..... ובעצם הייתי בדרכי לעיסוי. זה לא משהו שאני עושה בד"כ. פעם החרדה ממגע ובעיקר חרדה לחשוב שאחשוף ברמה כלשהי את הגוף 'השמן ומגעיל' שלי כאילו אי אפשר היה, לא הייתי מעיזה להרפות בסיטואציה כ"כ מרתיעה. אבל עברו הרבה מים בנהר מאז והחלטתי שכן יש לי צורך במגע מרגיע וחוויה של להרפות ויחד עם זה גם קושי לאפשר לי.. מתח, מתח שאולי הלך ונבנה לקראת? לקחתי אוטובוס למקום שבו הייתי צריכה לקיים את העיסוי הזה ומרוב שהראש שלי היה שקוע בלופים על המחשבות האלה שביטאתי פה בעצם בהודעות, פספסתי את התחנה, כאילו בזמן המחשבות ההם שכחתי למה יצאתי מהבית ולאן פני מודעות, לאיזו מטרה, נשאבתי רגשית ללופים, אפילו הזלתי דמעה באוטובוס חרישית מהזכרונות ונזכרתי בסוף שאופס, פספסתי ולקחת אוטובוס אחר והגעתי באיחור ובסוף עשיתי את העיסוי הזה קצת יותר קצר ממה שתוכנן, אבל מה שמדהים הוא- מה שמדהים הוא שאחרי זה יצאתי אחרת, באמת רפויה ורגועה יותר גם במיינד שלי. הצלחתי כן להרפות שם ולהתחבר לרגע, להווה, לחוויה של התחושה בעור בלי מחשבות, והייתה לי בסיום הרגשה טובה ורעננה כזאת בעור, כי המעסה לחץ גם ובעיקר בשרירים שהיו תפוסים וכואבים בשכמות. ושיצאתי משם פתאום נזכרתי איך לפני פחות משעה המח שלי היה כ"כ עסוק במחשבות על הפסיכולוגית והכל, בלופים הרגשיים, וזה נראה כ"כ רחוק פתאום. היה לי שקט בגוף, ושקט בראש. אולי יש משהו במגע כזה שמרפא הכי טוב מצב כמו שלי? אולי זה סוג של מדיטציה? נכון שההשפעה הייתה זמנית אבל היא הייתה מורגשת מוחשית מאוד בגוף ובמיינד בו-זמנית. הסכנה שבזה - זה עלול להיות ממכר :P

שלום אודי, קראתי את תשובתך לנטע ולמימה, ורציתי לשאול - האם הטיפול בטראומה הוא שונה מטיפול בחרדה חברתית או פוביה ממקומות סגורים (למשל)? במה הוא שונה? נמנעתי עד היום מלגשת לטיפול בשל חשש מ"פתיחת הדברים" ללא סביבה טיפולית תומכת ו"מחזיקה". אני בת 28, אימא לתאומים בני עשרה חודשים ולא אוכל להתמודד עם טיפול "מציף" מבלי שהוא יהיה מותאם לצרכים שלי. השאלה, האם קיימים מטפלים גמישים שמתאימים את הטיפול למטופל ולא ההפך? האם זה מוגזם מדי לצפות לכזה דבר? תודה מראש, דנית

מצטערת שאני לא מגיבה לאחרים. קשה לי, לא חשבתי שזה יהיה כך. אני מסוגלת כל רגע להתחיל לבכות. אתמול דיברתי עם המטפלת אחרי שני ימים ממש קשים שהיו לי. היום היה קצת יותר טוב. מאוד קשה לי. אני חושבת שאם הייתי יודעת שככה יהיה לא הייתי נוסעת. מקווה שאולי בסוף התקופה אוכל לומר שזה כן היה שווה. אני חושבת אולי לחזור, אולי אמרתי את זה כבר. לא יודעת. לא מרגישה מספיק בנוח. לא מרגישה שאני יכולה להיות מי שאני. עכשיו אמרהי להן שילכו ואני נמצאת במקום אחר שכאן מרגישה בנוח. מתגעגעת למיטה שלי ולחיים שלי. מוזר לי להגיד את זה, כי גם ביומיום קשה לי אז אולי אני מבולבלת ולא יודעת כל כך מה אני רוצה ומה טוב לי או לא.

שאינך מאפשרת לעצמך להשתחרר ולהנות.... הלוואי שתצליחי....הלוואי שגם אני :( אצליח במשהו....מצטערת שמשביתה שמחות...אבל מבינה כמה קשה לשחרר...

שלום ד"ר אודי, אני תירגלתי מדיטציה טרנסנדנטלית לבד, ללא שום מורה מוסמך. אני תירגלתי אותו כך: ישבתי בתנוחה נוחה , עצמתי עיניים, במהלך 10 עד 30 שניות נתתי למחשבות לחלוף בספונטניות עד שהמנטרה שלי התחילה לפעול ( זה בטווח 10 - 40 שניות) . לאחר מכן, נתתי למנטרה ולמחשבות ולכל הרגשות לחלוף ללא ריכוז וללא מאמץ ( באופן ספונטני). לבסוף ישבתי במנוחה ללא כלום 2 דק'. יצאתי מהמ"ט בעל אינטלגנציה רבה , זכרתי דברים שאני בעצמי לא יודע איך, הייתי יצירתי ובעל זיכרון מדהים, אך הרגשתי כאבי בטן, ראש, כבידות, דיבור שקט מדי, חרדות במקמ' מסוימים וכו'. הפסקתי. אני כנראה נפגעתי בגלל שלמדתי את המ"ט לבד , ללא מורה מוסמך. מורי מ"ט אמרו זו לא מ"ט ( מה שתירגלתי), אך אני טוען שכן כי בדקתי באינטרנט. הם שוב טענו כי "לא" ושתוצאות המ"ט מדהימות ע"פ מחקרים רבים - 600 במספר. 1. מה דעתך על המקרה הנ"ל? 2. כפי שכתבתי למדתי מ"ט ללא מורה מוסמך ולמ"ט מחקרים רבים על יעילותה ( ע"פ מורי המ"ט). האם המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית" נחשב אוטוסוגסטיה? 3. האם כדאי לי לבחור במילה ""מדיטציה טרנסנדנטלית" בתור אוטוסוגסטיה במקום "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית"? אנא מך החזר לי תגובה כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. כמו כן, הרחב בכל תשובה אם תוכל. בבקשה אנא על שאלות אלו הן חשובות. אנא על פי פסיכולוגיה. בבקשה אלו שאלות אחרונות בנושא "אוטוסוגסטיה ומ"ט". תודה רבה

לא מבינה במ"ט אבל נשמעת אובססיבית ההתעסקות שלך בנושא. וגם בכל הודעה אתה רושם לענות לפי 1. 2. 3. כמו בדפוס פנייה מקובע שחוזר על עצמו, זה מרגיש 'רובוטי'.

שלום ד"ר אודי, לפחות ענה לי רק על השאלה הבאה האם המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית" נחשבת אוטוסוגסטיה? בבקשה אנא על זה ,זאת שאלה כללית. אם תרצה ( רק אם תרצה) תן את דעתך על המילה "מדיטציה טרנסנדנטלית בתור אוטוסוגסטיה בשבילי. תודה, שואל

בנתיים

יש בנות שלמרות הדברים הקשים שעברו בחייהן ובילדותן,כן מצליחות ליצור אמון עם המטפל ולהרגיש בטוב איתו,ובמתנהל בטיפול. ואני תוהה...,איך לדעת..., האם חוסר האמון כביכול, הוא בהכרח "שלי"...,ולא משנה מה קורה...., או האם זה כן משנה ,ולא ממש מתאפשר ,דווקא בגלל אותם דברים, שכל פעם בעצם מערערים אותו?? ואז זה כבר תלוי גם באחר ובהתנהלותו..., ולא בהכרח באקסיומה שאני חסרת אמונה, ושכל דבר ,כזה או אחר, שקורה, רק מתקף את זה כביכול. ???

הצורך במעבר לזמן התחום בפגישות, הקושי הגדול בלהסתפק בחלקיות הבלתי נסבלת, והתסכול הרב שזה מעורר. גם אני כשקראתי את תשובתך למימה על "מה זה בעצם מעיד...", תהיתי איפה אני מצוייה בתוך כל זה??ומה זה אומר עליי?? כשגם לא חשה ,שעבורי,אישפוז זו התשובה. אולי כן היה נכון מפגשים יותר תכופים,אבל...,גם זה בעייתי. ועדיין תוהה..., אז מה זה כל הקטע הזה ולמה זה ככ בעייתי.? כשגם קשה לי לקבל עצמי,אם אכן על כך זה מעיד, כמשהי ככ נזקקת ותלוייה.או שאולי זה מעיד על משהו נוסף??או אחר?? ישנו הצורך,כנראה,הבלתי נשלט...?, שלעיתים הוא באמת רב, גם מאחר,שעולים בי המון דברים אחרי הפגישה ובעקבותייה, גם כי לא מתאפשר, בזמן המוגבל הקיים, לדון בכל אותם דברים,והייתי רוצה שחלקם בכל זאת יאמרו, וגם ,כי הרבה פעמים יש לי קושי רב לדבר בפגישה, בגלל כל שאר הרגשות שתופסים את רב המקום ,הכעס,התסכול,האכזבה, שחוסמים אותי בשתיקה.וזה במשהו כאילו מקל ואולי גם מאפשר. אבל גם מקשה מאד,כי גם מעורר.... ובניגוד לאחרות ,למשל, שישנו הסכם והסדר ,כזה או אחר,שמקובל על שני הצדדים ,ונחווה גם כהצלחה, אצלי זה לא המצב.ולמרות הכל, עדיין לא ממש ברור,ובעיקר מעורר הרבה אמביוולנטיות, ותחושות מתחלפות, מאד לא קלות. כולל גם לגבי שאר דברים... קשה לי עם.קשה לי בלי.קשה לי להקשות עליו.קשה לי להקל עליו.קשה לי שלא ברור לי. הכל סוגר....

מה זה אומר בעצם שאין חווית רצף?ולמה זה גם קורה?

שוב היה לי איזשהו קושי רגשי וזרק אותי לזכרונות על השחזורים בטיפול ואיזה רצון לפנות אליה ולזעוק באופן לעוס להבנה ... ואז הרגשתי אשמה שאני לא מסוגלת להניח לזה ולחיות את חיי בשקט לעבור הלאה באופן מלא והיא חיה לי בזכרונות, משקעים שנשארו מהטיפול ההוא כמו 'פוסט טראומה'. דווקא מתי שקשה לי עם דברים, במיוחד להביע כעס בעולם האמיתי או להתקרב וליצור קשרים או להציב גבולות, להיות שלמה עם עצמי לאהוב את עצמי, להיות עם מטרות נורמליות לטווח ארוך ולא רק לחיות מיום ליום בלי לחשוב קצת יותר קדימהעל העתיד כי זה מעיק ומלחיץ, כל מיני דברים שלא פשוט לי, ויש רגעים מסויימים של קושי שפתאום הכל ביחד מתערבב מתסכל מרגיז ורוצה פתאום לרקוע לה ברגליים ששחזרו לי שחזור שהשאירו אותי ככה עם ההשלכות, עם דימוי עצמי ותחושת ערך עצמי בעייתים ופחד מקרבה. אני פועלת מהשכל ולא מהרגש. אצלה הרגש נאטם פתאום באיזה רגע שם שהיא לא ראתה אותי או לא הרגישה אותי. פתאום הרגש נאטם כזה והשכל לקח פיקוד והתחיל לנתח הכל במקום להתמסר. מה הטעם להתמסר למשהו שלא מחזיק אותך? אתה סתם תיפול (איירוני בטעות רשמתי 'טיפול' במקום 'תיפול' ותיקנתי. תוהה אם הטיפול שלי באמת היה יטתר תיפול מטיפול. אני לא ממש יודעת. ימים יגידו). מחר יום חדש..

ותוקף ותוקף ומאשים שם אותי על שולחן הניתוחים אין הנחות אין פשרות ואין הקלות במשפטי השדה אין עורך דין יש קטגור אין סנגור ולמה????? למה זה כך??? למה הגוף שלי כמו בית כלא אחד גדול אני השוטר הסוהר הגדרות האזיקים והטיל אפילו הפושע הגדול בעולם היה מקבל חנינה לידי

לאודי שלום, הזכרת "רצף" בתשובתך למימה. מה זה רצף? חיובי? שלילי? נצרך? חובה? מה זה נותן? לשם מה?

אני לא אשמה אני שמרתי על עצמי זה קרה במונית אני הולכת להתלונן במשטרה רק עכשיו אני מבינה שזה היה חמור

אני יודעת שאני צריכה טיפול,או תחזוק.. מפחיד אותי "להיות בלי" עם גברת פסיכולוגית הכל בסדר עכשיו תודה לאל אבל הנטישה שלה הרגה אותי אחרי חצי שנה טיפול רצתה לזרוק אותי , להיעלם לי כאילו מעולם לא היתה, כאילו אני לא הייתי ואיך ממשיכים? ואיך סומכים? האמת שחוץ מהשאלות האלו אני שואלת את עצמי האם כדאי לסמוך ?ולאפשר? כי הרי היא יכולה להחליט מהרגע להרגע שלא בא לה לטפל בי יותר ולהעיף אותי איך אפשר לדעת אם היא תישאר באמת יש לי מעין פחד כזה שמלווה אותי שאני אשאר לבד בלי אף אחד בחיים זה מרעיד אותי ומטלטל אני פחות כועסת עליה אבל לפעמים נזכרת בזה שזרקה אותי(היא טוענת שלא זרקה אלא שאני זאת שעזבתי..) ואז אני מתחילה לכעוס עליה מחדש.... אוף טיפול זה דבר מסובך ומבלבל :(

גם לי שהמטפלת תסכלה איזו בקשה שלי שבהרגשה שלי הייתה מאוד מהותית וחשובה ולא העליתי בדעתי שהיא תתסכל וכאילו האמנתי ורציתי להאמין שהיא תאות להעניק לי אותה כי אכפת לה ממני וגם כי הייתה לי מן הרגשה שזה פשוט אמור להיות כך ויהיה כך אבל בפועל היא התנהלה אחרת וזה זרק אותי לחוויה איומה שהרגשתי שהיא ויתרה עליי ומשבר אמון נוראי ופתאום נהיה לי מאוד קשה להגיע לפגישות ונאבקתי והרגשתי שכאילו בגלל שהיא לא באה לקראתי איבדתי את היכולת ללכת הכל נהיה משפיל כזה ושלילי אבל בעצם תמיד יכולתי להמשיך ללכת באותם תנאים שהיו בלי השינוי שביקשתי פשוט השינוי ההוא הרגיש לי כמו 'התקווה', ואת זה היא כאילו ניפצה. אז מה שאני רוצה להגיד זה שהרגשתי כאילו בגלל שהיא לא באה לקראתי איבדתי את היכולת ללכת אליה אבל באיזשהו מקום תמיד זה היה רק בתנאים שלה בלבד וזה מה שזעזע אותי כי התנאים שלה הרגישו לי תנאים של פערים ואי צדק. אז גם פה בהודעה שלך יש בלבול כזה מי זרק את מי, האם היא באמת זרקה אותך או שאת הפסקת ללכת? מה באמת היה? על כל פנים בהצלחה לך מימה

שלום, סליחה על הבורות. אבל הבנתי שהטיפול היעיל ביותר לocd הוא קוגנטיבי התנהגותי. אני כעת מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית המטפלת בשיטת פסיכותרפיה, האם cbt כלול בשיטה זו או שמא אלו תחומים שונים?

ממש חדשה פה... מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים טוב, עדיף באזור השרון ועדיף של מכבי. אבל כל ההמלצות לפסיכולוגים טובים יתקבלו בשמחה. מדובר על טיפול בביישנות, בטחון עצמי וכדומה

השכל במקום הרגש. זאת תוצאה טיפולית רצויה?

לתקן חוויה של רצף בלי טיפול? אפשר בחיים עצמם?

הי מימה, פעם מזמן כתבתי שיר קצת "טיפולי" על החוויה האישית שלי (בשיא הצניעות אני יכולה לומר שכתבתי כבר שירים טובים הרבה יותר) קראתי לו "הפרעות על רצף העצמי" להלן השיר: "המחשבות שלי לא מולידות שום דבר הן לא מחוברות לגוף שלא מחובר לראש שכאילו נושא בתוכו הריון סודי לא חוקי מרובה עוברים שלפעמים בועטים בי מבפנים להזכיר שיש בי חיים כל פעם זה מישהו אחר שנולד, אני חושבת על זה לרגע ואחרי זה זה עובר ואני כבר מישהו אחר שלא זוכר אולי הייתי צריכה להרות ניצני הרהורים לתת להם לגדול להוליד מתוכי מחשבה אחת בהירה וצלולה שתהיה שלי באמת שתשאר אתי" האמת היא שחווית הרצף היא אשלייה, באמת אין רצף וכל אחד מורכב מכמה וכמה ישויות, ומצב רוחנו משתנה וכו'... אלא שהאשלייה הזו מסייעת לתחושת העצמי המגובש ולהתנהלות בעולם. אפשר להסתדר גם בלי זה... ד"א חלק מהאנשים שראו את השיר אמרו שזה מזכיר להם את גיל ההתבגרות.

את כותבת נפלא...דרך מצויינת להביע רגשות....(דרך שאבדה לי אי שם...)

דווקא אהבתי את הרעיון שלך שלא חייב להיות רצף ויש בנו הרבה פנים שונים. הזכיר לי שקראתי פעם משהו על מיטשל דיבר על 'עצמיים מרובים'. אהבתי את השיר

אודי תודה. רק ברשותך, למה מתכוון ה...בהחלט?? ולמרות הכל..., די מבאס שהמסר...,בעיקרו, זה שהוא צריך לשרוד אותי...,כי זה תפקידו....(כשאני "עבודה"). וגם..מה איתו?הטיפול?ואיתי כמובן?? מה עם הלשרוד שאני צריכה בתוך כל זה?? ו...שהאתגר הוא "אני" ,ולא הטיפול הזה שכולל בתוכו, אני מניחה דינאמיקה שלמה, שכולל את שניינו. ומה שנשאר בי בעיקר שאני... "אתגר" ולבעלי יכולת שרידה... ??

אודי, קראתי את תשובתך למימה ומודה שלא כל כך הבנתי למה מתכוון "המשורר". כידוע לך, בטיפול שלי יש אופציה לקשר בין פגישות ללא כל הגבלה. חייבת לציין שזה עובד לנו מצוין. אני בטיפול שנה וקצת (ממש לא יומיומי וממש לא במסגרת אישפוזית), ואני והמטפל כן מצאנו נוסחה שמתאימה לנו. אני לא נסוגתי למצב רגרסיבי, ואין לי פנטזיות על קשר ללא גבולות... הטיפול הוא כל כך קשה וכל כך מציף (אתה יודע מדוע אני בטיפול), שללא האפשרות הזו, לא הייתי שורדת אותו. כאשר בפגישה, אתה מעבד ומתמודד עם זכרונות כל כך טראומטיים, אין אפשרות שתצא החוצה ופשוט תמשיך הלאה כאילו כלום. התמיכה של המטפל נדרשת ונחוצה גם מעבר לשעה - שעתיים השבועיות. כשאתה נאנס ע"י אבא שלך מדי יום שוב ושוב ושוב, אתה זקוק לדמות המטפלת. זה לא קשור לפנטזיות על חזרה לרחם. תאמין לי שאין לי שום רצון לחזור לרחם של אימא שלי. גם שם היה גיהנום. אני קצת כועסת עליך. לא יודעת למה... נטע.

קשר שהתקדם דיי מהר... לא הייתי בקשר מעל שנה...הייתי דיי מנותקת מהעולם... בעבר הייתי עם שיא הביטחון בקשרים.. ופתאום עם המורכבות של השנה האחרונה מוצאת את עצמי הפוכה לגמרי...:( מפחדת כל כך מקשר... מפחדת להיפגע.. להתאכזב... מפחדת שלא יקבל את מי ומה שאני.... רוצה לברוח לפני שהוא יברח... רחל.

מנסה... לא יודעת. אולי אחזור. אולי אנסה לחפש אנשים אחרים להצטרף.. לא יודעת. בכיתי לחברה בטלפון עכשיו כמעט שלוש שעות. מחר אמורה להתקשר למטפלת אם אכן תהיה לי קליטה. היא כתבה לי במחברת ןקצת עוזר. אני קצת כותבת. לא תיארתי לעצמי שיהיה ככ קשה. יש לי עוד הרבה לכתוב אבל מהפלא זה קשה וגם מתביישת וגם אתחיל שוב לבכות. אצלי כבר לילה ממזמן. לילה טוב!

מאחלת לך ליל מנוחה.

זה משונה להכנס לפה ולכתוב דברים כשאני 'במצב רוח', ואז יום יומיים או שלושה לאחר מכן להכנס לבקר פה שוב ולראות פתאום הודעות שלי שכתבתי והתפרסמו ובכלל שכחתי שכתבתי, ולהרגיש 'אה, נכון.. כתבתי את זה. נכון". קצת משונה. הרבה מים עוברים בנהר לפעמים בין הודעה להודעה. המיינד נודד מהר ממקום אחד לאחר.

שלום ד"ר אודי, האוטוסוגסטיה שלי - החשיבה שלי היא חשיבה חיובית. 1. הטמעת האוטוסוגסטיה שלי נעשית כך: שלב א' - אני אומר לעצמי "הטמעה" או "הטמעת האוטוסוגסטיה" או "אוטוסוגסטיה" ( הכוונה היא גם לעתיד). שלב ב': אני חוזר על האוטוסוגסטיה שלי "החשיבה שלי היא חשיבה חיובית" לרוב, פעמיים או 3 כאשר אני מתרכז במשפט ולא בנקודה מסוימת מולי ( זה הרוב). כל פעם אני חוזר מינימום חזרה 1 ומקסימום 20 חזרות, ובעת החזרות אם יעלה דימיון בספונטניות אז יעלה , אחרת לא ( הכוונה היא גם לעתיד). שלב ג': אומר לעצמי : "אני חוזר למודעות מלאה , רגועה ובטוחה ... 1, 2, 3 ( במהלך יום ) או אני חוזר למודעות של שינה, רגועה ובטוחה ... 1, 2, 3 ( לפני השינה). (הכוונה היא גם לעתיד). 2 שאלות על כך: 1. האם השלבים הנ"ל הינם אפשרים לצורך הטמעת האוטוסוגסטיה שלי בכל יום ויום? אם לא, אשמח לשינוי ע"פ הצורך כדי שאטמיע את האוטוסוגסטיה יותר טוב. 2. זהירות - המילה "זהירות" מתאפיינת בשלבי ההטמעה בדברים הבאים: פחות מלל עם עצמי ( שלב א' : מילה 1 או שתיים, שלב ב': פחות חזרות), ריכוז לו בנק' מסוימת כדי לא להירדם בגלל מה שעברתי מ"ט, דימיון לא בכוח אלא הרוב בספונטניות. האם אלו מראים על זהירות? האם הדברים הנ"ל מצביעים על זהירות? 3. חשיבה חיובית יוצרת מציאות חיובית, זה נכון? אשמח למענה כך: 1. תשובה 2. תשובה 3. תשובה תודה, השואל