פורום פסיכולוגיה קלינית

באה עכשיו מפגישה של קבוצה שאני נמצאת בה .ההבנה הזו שאני מוכנה לטפל באכילה אבל לא להתחבר לגוף הזה. לא יכולה להיות שם במה שהוא זוכר להיות איתו להרגיש . לאהוב את הגוף הזה ...אודי אני לא יכולה זה שורף כל כך ההבנה הזו שאני צועדת קדימה ומסרבת לתת לו להתקדם איתי מתעלמת מקיומו מרצונותיו מקשיוו מתעלמת מעצמי ....

רק להיות כאן. בשקט. בסדר ? במבי.

אודי זוכרת שראיתי סרטון שלך על דמיון מודרך לפני המון זמן ואז הבנתי בעצם למה אף פעם לא יכולתי לסבול דמיון מודרך. פעם עשיתי מדיטציות של ויפאסנה לא ריטריט שלם כי אם מדיטציות ישיבה גם בהם חוויתי קפיצות ופחד וניתוקים בקטנה בעיקר במדיטות בקבוצה פחות בלבד . אז לא הייתי מודעת לdid מצד שני ההתמקדות בכאן ועכשיו עשתה לי טוב.וזה המשיך איתי במשך היום . שואלת ויודעת שאתה לא יכול לתת לי תשובה ודאית האם כדאי לחזור למדיטצייה או לוותר מראש . לא רוצה להגביר את הניתוקים . עכשיו הם קצרים יותר אחרים ויש הרבה יותר הרמונייה ושיתוף . בכלל כל כך פחדתי מלהרגיש את הכאב בלי הניתוק זה כואב אבל אחרת כאילו בוגר יותר מפוכח יותר ...עדין מן הסתם מתקשה להאמין :) אבל מודעת ... אודי המון זמן לא אמרתי את זה אבל החיים יפים ....שבוע טוב

אודי לא ברור לי . איזה איש מקצוע ... בתחום המדיטצייה או בתחום הטיפול ??

איך כותבים דמעות...את יודעת אם יש דמעות יש כאב. מה חשוב איזה כאב כמה רע היה. גם אצלי מן הסתם לא הכל היה רע היו רגעים טובים. גדלתי במשפחה שורשית מלח הארץ תאמיני לי מהאליטה .. לא יכולה להוסיף יותר כי אחשוף את עצמי אז מה.. לכן זה היה עוד יותר קשה כי אף אחד לא היה מאמין למה שמתרחש בבית . מיכ עברת פגיעה בתוך הבית שלך לא זה לא סתם לא שמו לב ..זה האידליזציה שאת עושה הייתי שם באידיליה . כצבתי פעם חברת ילדות אמרה לי שקינאו בי מבינה... מיכ את מכאיבה לעצמך בהשוואות האלה .הכאב שלך הוא כאב ומותר לך וצריך לכתוב ולהוציא אותו . רק להבהרה מהשכואב לי זה לא המכות זה הזלזול זה זה שלא ראו זה שאסור היה לבכות ...מבינה המכות זה שטויות מה שבא איתם זה הכאב האמיתי . אוהבת ומחבקת תאפשרי לעצמך מותר לך

תודה אביב...את מדהימה, לא יודעת מה לכתוב לך..מעבר לחיבוק, מניחה ראש,כי הוא כואב מהצום ובכלל...

שפרסמת...לא משנה לי כבר......אומר רק שאביב כתבה על הדלת של חדר ההורים...זה גרם לי ...הדלת שם נסגרה בגללי ... כי באתי לשם........אני רוצה לספר פוחדת......ולא בטוחה בעצמי ובזיכרון....האם זה יעזור לחלוק? פה? בטיפול? הרי צריך להעביר לשם??????.ואם זה יהיה הפוך ואוכל לספר קצת פה?????????לא יודעת......סליחה שבכלל התחלתי :( ומרגישה שאין לי זכות לבכות על זה...שהייתה ילדות טובה כי הפסיק ואז לא התייחס אליי כלל.......מה עדיף??????.אוף......לא יודעת ספרתי כבר יותר מדיי :( מצטערת

ד"ר בונשטיין שלום רב, שמי XXX, בן 21, מתנדב (מסיבות רפואיות) לשירות חובה בצה"ל. אני סובל מקושי תפקודי מסוים המסתעף באופן נרחב בחיי ופוגע ביכולתי לנצל את כישוריי השכליים והרגשיים באופן מיטבי ולקדם את עצמי בתחומי החיים השונים. שמך הולך לפניך ולכן אני כותב לך, לאחר קבלת חוות דעת סותרות ומבלבלות. אני בחור מאוד טוטאלי. כשאני מעוניין לעשות משהו- אני שוקע בו לחלוטין. נראה כי בשל עובדה זו אני מתקשה להתמודד עם שגרת היום יום, שכן זו עמוסה במטלות ובעיסוקים שונים אשר יכולתי לתפעלם במקביל מוגבלת. אני נוהג לדחות מטלות למעט זו שאני מרוכז בה ברגע נתון, ואז לשכוח לחזור אליהן למרות שאני מנסה מאוד וכוונותיי חיוביות, ודבר זה מתפרש לעתים קרובות כחוסר אחריות. אני נוטה, בנוסף, "להיכנע" ולשקוע בגירויים רגעיים ומספקים- אני אוכל המון ולא מצליח לעצור את עצמי, הייתי פעם שמן מאוד והצלחתי לרדת במשקל רק לאחר שקיבלתי החלטה ברורה שהדבר הופך ליעד עיקרי עבורי. ירדתי 43 קילו בשנה וחצי, אך כאמור כשדבר אינו בראש מעייניי הוא נזנח או נדחה ולכן חזרתי לסורי במידה מסוימת. הייתי מעשן וגם בהרגל זה "טבעתי" כבכל עניין אחר המעסיק אותי ולכן אינטנסיביות העישון שלי הייתה גבוהה באופן חריג, ושוב, הצלחתי לחדול מכך רק כשהדבר הפך לבעל עדיפות ראשונה בחיי, כי רק במצב כזה אני מסוגל לעבוד קשה, כשאני טוטאלי ומתמסר לחלוטין. נראה כי קשיי מתבטאים אף בשיחה בין אישית פשוטה- אומרים עלי שאני מתפרץ רבות לדברי הזולת וגם כאן אני כנראה עושה זאת בתום לב, מפני שאני מרגיש שמבין אחרים מהר וללא צורך בחזרות מיותרות. אנשים שלא מכירים אותי מפרשים זאת באופן מוטעה כזלזול. כשאני משוחח עלול לקרות גם שמחשבותיי "בורחות" באופן לא רצוני, בייחוד כשאני מאזין לאמירות משעממות, חזרתיות או כאלו המפריעות לי כשאני עסוק. החדר שלי מבולגן מאוד, אני מתקשה לעמוד בזמנים ובאופן כללי חיי מתנהלים במין אימפולסיביות, שכן אני מגייס את כל משאביי למוקד העניין שלי "כאן ועכשיו" עד לכדי שקיעה תוך זניחה (בתואנה של דחייה) של עיסוקי רקע חשובים. לצערי, אני מפספס בשל כך מטרות ואנשים יקרים בדרך (מתקשה לתחזק קשרים חברתיים וקשר זוגי באופן מיטבי, להתקדם אף יותר בעבודתי בצבא וכו'...). חשוב לציין כי אינני סובל מקושי רגשי אחר, או לפחות לא באופן מודע, ולכן בעיניי אין הבעיה מהווה סימפטום של מצוקה רגשית כלשהי אלא דווקא מקור לרוב מצוקותיי. אשמח לקבל איזושהי חוות דעת שלך (גם אם רק חלקית) בנוגע למצבי, ואת שיטת הטיפול שאתה ממליץ עליה עבורי (בהנחה שתמצתתי במדויק את בעיותיי). לידיעתך, מעולם לא עברתי אבחון של בעיות קשב וריכוז, ואשמח לשמוע אם סביר שזה כיוון שכדאי לבדוק. תודה רבה!

שלום אני בקשר טיפולי מספר שנים. לאחרונה בשיחה מתוחה עם המטפלת בה עלו בי שאלות לגבי יכולת ההחזקה שלה היא ענתה לשאלה אם היא שמחה לעבוד איתי, אם היא שמחה שאני באה- שהיא אוהבת אותי אך שהיא לא תמיד שמחה לראות אותי. לפעמים מחכה לראות אותי. לפעמים כועסת. לפעמים לא רוצה לראות וכו ושככה היא עם כל הקשרים שלה בחיים.יש לציין שלי מאד חשוב האיסוף והסגירה של המפגש ובשיחות כשאני מוצפת או חרדה אני לא מרגישה יוצאת מוחזקת גם היא כביכול הייתה בשיחה. לא מרגישה גם נטענת. יש לי שאלות לאחרונה יותר ויותר לגבי הפניות שלה והיכולות שלה להיות דמות הורית עוטפת ומתאימה. אשמח לדעתך בעניין

לפני 3 וחצי שנים עברתי תאונת דרכים, לא קרה לי כלום, אבל שבועיים אחרי התחילו לי בחילות. לא קישרתי בין הדברים. אחרי הרבה זמן שהחבילות לא עברו התחילה סדרה ארוכה של בדיקות שאף אחת מהן לא מצאה פתרון, ואז התחלתי להכנס לפחדים ולחצים, ורזיתי מאוד, והרגשתי מאוד רע, ופחות הלכתי ללימודים ולא יצאתי הרבה מהבית, והכל הדרדר מאוד, ככה תקופה של שנה בערך. תקופה נוראית מבחינתי, שאני מרגיש שנורא השפיעה עליי. אחרי שנה וחצי בערך שכלום לא עזר הלכתי לפסיכולוג שאמר שכנראה הבחילות זה תגובה של הנפש למשהו שקרה התאונה או משהו לפניה. והבחילות באמת עברו והמצב השתפר, אבל אני מרגיש שהתקופה הארוכה הזאת יצרה אצלי הרבה מחשבות שליליות אולי מתוך הגנה אולי מתוך הרגל, וזה דפוס שהלך וחזר על עצמו והלך והתעצם ולזה הראש שלי התרגל. ככה שגם הקשב הופנה למחשבות האלה, והפך אותן למציאות וגרם להכל לראות הרבה יותר קיצוני ממה שהוא באמת. זה מה שיוצר את התחושת ניתוק, ומאמץ מהגוף המון משאבים וריכוז. ככה שכל דבר קטן יכול לגרום לעומס על המערכת. ומה שצריך לגרום זה ליצור מעגל חדש של מחשבות חיוביות, והעברת הקשב למציאות החיצונית ולא למחשבות, מה שיפתור את הבעיה של המחשבות והרעש בראש וככה יעלים את דפוסי המחשבה שנוצרו, וככה הכל יפתר. השאלה שלי אם מה שאני אומר פה נכון, ואם כן מה הדרך לעשות את זה? תודה רבה

איזה חלק לא הבנת? לא כתבתי בעבר הודעות אגב.. אנסה לדייק- האם האמירות שלה הגיוניות? ההרגשה שהיא לא תמיד רוצה שאבוא היא קצת מרחיקה אם לא הרבה. האם לצאת מקשר טיפולי של מספר שנים אם תמיד חוזרת תחושה שהמטפלת לא אוספת ולא מחזיקה מספיק בחדר כשאני זקוקה לזה ממנה? האם להסתפק בזה שהיא מדייקת את הרגשות אבל לא יודעת לכוון בדרך או לעודד? שורה תחתונה- כשאני מוצפת היא לא יודעת לתת לי מה שאני צריכה. כשאני צריכה משהו מאזן גם אז חסר לי מענה כזה.אם אני מתעלמת מאלו אז יש עוד תחומים שהיא יכולה לסייע לי בהם.אבל קשה לי להתעלם. האם זו התעקשות טפשית ומיותרת או לא? איך יודעים? עברתי כבר מטיפול בגלל תחושה מתמשכת דומה. אני חושבת שהבחירות שלי אולי בעייתיות. הנושא דובר ולא היה שינוי והדילמה אם לעזוב או לא היא לא פשוטה.

אני עכשיו בחופש בבית ויש לי בעיה פסיכולוגית מפגרת מאוד... אני מרגיש כל פעם מלוכלך או דביק או סתם ידים שומניות ( כשאני במחשב בעיקר ) אני חייב לשטוף את הידיים, אני פשוט לא מרגיש נוח שהכל שומני ומגעיל כזה וזה משפיע על הידיים שלי שנהיו ממש ממש בעיתיות בגלל כל הסבון שאני משתמש.. זה נהיה מוגזם שבזמן האחרון כל פעם שאני משתין, אני נכנס למקלחון ושוטף את הרגליים במים, בגלל שאני "חושש" שכשאני משתין משפריץ לי על הרגליים ( בדר"כ לא ) וזה כבר נהיה ממש טיפשי ומצחיק.. אם לא שוטף את הרגליים אני פשוט מרגיל לא נוח ולא נעים ובסופו של דבר אני קם ושוטף, לא זה לא ממש עוזר. חייב לציין שכל זה קורה רק כשאני בבית ומול המחשב, בחוץ או אצל אחרים אין לי את הבעיה הזאתי. אשמח לטיפים/עזרה מה אפשר לעשות!

אפשרר "להתמכר"לטיפול?

אוף.....עדיף שלא תפרסם את מה שכתבתי טוב? במילא הלכת כבר...

שתלך תודה על תגובתך לשיר. יכולתי להרגיש שנגע בך ואתה נגעת בחזרה. שירה

לכתוב דמעות...איך כותבים דמעות שזולגות מעצמן, איך כותבים כאב? איך כותבים שבעצם יודעים שלא היה כל כך רע...אבל אולי? אולי כן? איך אביב ובמבי היקרות שכן היה להן כל כך רע כותבות?איך?????? ואני? מה אני? איפה אני בכל זה? לא הרביצו לי....סתם לא ממש ידעו איך להקשיב...או מה לעשות נכון......לא ידעו אז....עשו עקום..אז צמחתי עקום בלי חוט שדרה כמו צמח בר :(ועכשיו רע לי....רוצה להיות ילדה קטנה אהובה :( מישהו יכול לאהוב???????

פעם עוד לפני שעלה על הפרק הרעיון שניפרד, דיברתי איתה על חיבוק.. שתינו חשבנו שאז זה לא התאים, היא הציעה/אמרה שכשניפרד זה יכול להתאים. רק מי חשב שהפרידה באמת תגיע?! ואני? בכלל לא יודעת אם רוצה חיבוק ממנה. בעקרון ברור שרוצה אבל מפחיד ואולי עדיף פשוט לוותר. כי איכשהו אני יכולה לדמיין את עצמי לא מרוצה ממה שיקרה. נניח, החיבוק לא יהיה כמו שאצפה, או שארגיש שהיא לא רצתה וכו.. ואז אני אלך ואהיה לבד, אז לא רוצה והיא לא תהיה שם איתי כדי שנוכל לדבר על זה. ועכשיו אני מתחילה לבכות. לא רוצה. אווף. אני רוצה אותה עכשיו.

כי זה סתם יכניס אותי לסרט. אני לא יצירתית ואין לי רעיון למה ונראה לי שכל מה שאחשוב להביא יהיה סתמי.. היא אמרה שהיא לא מצפה בכלל. הבעיה שבעקרון אני רוצה וחושבת "שמגיע, לה משהו ממני. הרבה פעמים אני מנסה להקביל את הטיפול לסוג עבודה אחרת. אני שמחתי כשמטופל שלי הביא לי משהו, או לחלופין כשאני מקבלת מתנה מהעבודה שלי.. אבל כאן זה אחרת, כי זה אחרת בשבילי. אני מאד מעריכה אותה אבל מרגישה שללכת סתם לחנות ולהביא משהו זה לא יתן לי הרגשה טובה.. לא יודעת אם מצליחה להעביר את עצמי. אבל מאמינה שאכתוב לה משהו.. אני ביקשתי ממנה מכתב וכנראה שאקח גם את השמיכה (:

לא הגבתי על כל מה שכתבת לי.. זה הציף אותי. לא ידעתי מה לעשות עם זה.. אבל אני שומרת את המילים. כשאגדל טיפה ואצליח להכיל את כל המילים הטובות שכתבת אקרא שוב.

שימרי עלייך

אודי, הייתי אצלה. סיפרתי לה המון המון ממה שפתאום צף מהילדות: 1.משהו נורא שקשור למלחמה . 2. אח שלי ,זה ההוא שפגע בי מינית מגיל 10 עד 11 בערך. 3. כשהייתי כמה פעמים ילדה רעה ,אמא שלי נעלה את דלת הכניסה ולא איפשרה לי להכנס הביתה. גם כשנהיה חושך. 4. גרנו במקום ששמענו את המואזין .פעם בגיל 8 התעוררתי בלילה מהמואזין ופחדתי.דלת חדר השינה של ההורים היה נעול, דפקתי ואמרתי שאני מפחדת. אבא שלי אמר שזה שום דבר ואחזור לישון. שכבתי במיטה והתכסיתי עד למעלה מהראש וניסיתי לא לנשום בכדי שכש"ההם" לא ידעתי מי זה. ידעתי רק שזה ההם. כשהם יבואו ויחפשו אז יראו שהשמיכה לא עולה ויורדת שלא נושמים אז הם יבינו שנמצא במיטה מישהו מת. אז ההם לא יהרגו אותי כי אי אפשר להרוג פעמיים. 5. פעם התנור התהפך באמצע הסלון ויצא הרבה אש. אמא שלי לקחה את המקל שלה והרביצה כל כך חזק לאח שלי (אח אחר, לא ההוא) עד שהמקל נשבר עליו. 6. אח שלי ( זה עם התנור) היה מטפס עד קומה 5 על המרזבים וכולם פחדו שהוא ימות. הוא לימד אותי לדלג מגובה 4 קומות ממרפסת למרפסת כשבמרווח הגדול בין המרפסות אפשר ליפול 4 קומות ועשיתי את זה (הייתי קטנה ממנו בשנה ) עוד דברים קרו אבל אין לי כבר כוח לכתוב. אודי אני רוצה לישון

אווף לא רוצה מטפלת אחרת שאני אפילו לא יודעת מיהי...

אודי, שוב במקום הסגור והשקוף מרגישה שאני בלתי נראית, שקופה ואם נראית אז מזיקה. אשמה. אני פוחדת. שירה

אני לא יכולה לומר אודי. אסור לי אני פוחדת בעיקר מעצמי

https://www.youtube.com/watch?v=4U4OHQgh-ZI

איזה שיר...וואו, אביב , "כלכך קשה לכתוב דמעות... מי יתננו נחמה?" שולחת חיבוק כזה שמתאים. את תמצאי כוחות להתגבר!!!, שלך, מיכל

הייתי כאן אתמול , היה מוזר היה כואב היה מעניין.. ליוויתי אותך בן השורות ופתאום הבנתי לאן זה לוקח אותי ..אותו זכרון ארור שכל פעם עולה מחדש.לילה אני יושבת על כנף הדלת של החדר שלהם בוכה בלי קול יוצא ממני מן יללה כי פוחדת לבכות פוחדת להכנס ..היא קמה וכועסת שאני אפסיק לילל כמו חתול ...כל כך רציתי לצעוק שהיא תשמע אמא כואב כל כך , הוא והם מכאיבים כל כך אבל לא הייתי , כי כל כך פחדתי ..אז רק יללתי כי לבכות אסור . כי מי שבוכה מקבל מכות שיהיה לו סיבה לבכות. אודי הזכרון הזה הוא המפתח בן העולמות בן הפיצולים שם הייתי אחת וליד הדלת אחרת ..זה זכרון שהוא שער לגהנום והוא כל הזמן מגיע שכואב שמפחיד ...שאני מרגישה לא ניראת. אז היום אני כאן מקשיבה לליבי לטוב ולעצב שבו ..אתמול גם עשיתי עוד צעדים בקשר ללימודים ...שתהייה שבת ברוכה וטובה . נוח טוב אודי כמו שאתה אומר לנו ....ואודי קצת נוסטלגייה :) https://www.youtube.com/watch?v=XtQMdVyNlx8

וואו....לי קשה לכתוב הורים בכלל ועליהם....אולי פעם..... ואת...אמיצה!!!!!!! כל כך אוהבת אותך מפה, מרגישה כל כך קרבה כזו..רק אם בסדר מצידך, מיכל

רק רוצה להרפות ולנוח לנשום אוויר חופשי תוכל לעזור לי לי להרפות המתח בכתפיים מיכל ואביב תודה

עוד חצי שעה אני אמורה להיפגש עם אמא צביה.. לא מסוגלת.. רק היום לא !!! אתמול היה איזה טריגר שבעקבותיו עלו וקפצו המון דברים מפעם.. לא מסוגלת להיפגש איתה . רק היום לא !!! מרגיש כמוח חולה סרטן שמחייבים אותו לקחת כימותראפיה. זה קול פנימי שלא נותן לי מנוחב ומחייב אותי ללכת אליה גם היום לא רוצה לא מסוגלת לא מסוגלת אודי תגיד לו. אני אראה לקול הזה שמכריח אותי אני אסע כמו משוגעת על הכביש אני אראה לו אודי לא מסוגלת

הראיתי לה תמונות היום מהטיול של שנה שעברה... ידעתי שאני לא רוצה לוותר על זה אבל לקח לי זמן ואני שמחה, כי לא רציתי להגיע למצב שניפרד ולא אצליח לעשות את זה.

ועוד חיבוק עוטף יושבת איתך יחד מתארת לעצמי עד כמה שורפת הנשמה כמו אדם שמנסה לצוף ובכל פעם מישהו מאיים להטביע אותו מזכירה לך לנשום לתוך הקושי , מזכירה לך שאת חזקה ולא נשברת מזכירה לך שאת עשויה מאבק כוכבים מתפללת עבורך לטוב והרבה טוב שיהיה סופ"ש רגוע עד כמה שאפשר

!

אודי, זו תקופה קשה עבורי, אני לא מתפקדת בכלל ( נראה לי שקוראים לזה דיכאון ), שקלתי לחזור לטיפול הבעיה שלא בטוח שהיא תוכל (בגלל החופשה, כל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב עליה ) וגם שלאחרונה בטיפול יחסנו היו בעיקר במורדות אז אני חוששת משני דברים :שהיא תעדיף לא להמשיך לטפל בי , ודבר שני נניח שהיא תסכים שיהיה קשה לדבר על הבעיות שמטרידות אותי כרגע ( או לדבר בכלל) כשברקע מערכת היחסים ההיא שבגללה בקשתי לעצור ולעשות חושבים. אגב לא בא בחשבון מטפלת חדשה. ואני ממש מתנצלת שוב, זה כעס שמופנה אליה ולא אליך שגם כלפיה זה לא הוגן. היא בכלל לא יודעת זאת.

הסתכלתי אחורה בפורום קודם...כתבתי שאני פוחדת לדבר איתה כי אני יודעת את התוצאה ..אודי ענה לי שאולי פעם אחת אני יעשה בלי לדעת את התוצאה מראש...מתחבר לך . יקרה לפחות אצלי אחרי שהצלחנו לשרוד את התקופה הזו של החיצים הצלחנו להמשיך בדרך ..מקווה עבורך שיסתדר דברי איתה. אחרת לא תדעי לעולם .חיבוק

היי גולם, אני קוראת אותך ואני קצת דואגת לך.. גולם, את בטיפול..יש לך מטפלת שאת אוהבת, ואת נשמעת מודעת לעצמך ואינטליגנטית ..אז, מה קורה??? למה את "מאפשרת" לעצמך להגיע למצב כזה? יש לך מחויבות בחיים, לא? אני הייתי במצב שלך..גם אני אהבתי את המטפלת הקודמת שלי..ממש הייתי תלויה בה, והיא הייתה מקצועית ועם כוונות טובות..אבל במבחן התוצאה המצב שלי היה לא טוב: עם עצמי, עם בעלי, עם הילדים וגם בעבודה. הרגשתי קפואה וחסומה ומבולבלת כל הזמן ולא תיפקדתי. את חייבת לדבר איתה ולהבין מה מונע ממך לדבר באמת אחרי תקופה יחסית ארוכה בטיפול. כשאני דיברתי עם שלי פתאום הבנתי מה הפריע לי אצלה כל הזמן (מעדיפה שלא לפרט) וזה דבר שלא היה ניתן לגשר עליו למרות שניסינו .והיום אני במקום אחר, מכיל וטוב ומתאים. אני חלילה לא אומרת לעזוב, אבל כן להתכוונן אחרת.

ליתר ביטחון, כלום. זה מסוכן להרגיש.

אני מבינה את מה שאת כותבת ואכן תחושה קשה שדווקא היא מכלם...כי המטפל נראה לנו כזה טוב ומיטיב ולך אכילת הבשר עושה רע. המטפלת שלי טבעונית, ואני מהצד שלי דווקא קשה לי שהיא שונה וכל כך נזהרת עם חלב?? ביצים? מילא בשר...וכאילו אני צריכה להתנצל כשאני אומרת שניצל או בשר...ואני זאת שמביאה דווקא אוכל לטיפול כי זאת סוגיה אצלי, ובדרך כלל זה צהריים שאני רעבה...אז מביאה רק דברים שהיא יכולה :) אז אם תגידי לה שזה מפריע לך ותבקשי שלא תאכל מולך אני בטוחה שתבין! וחוץ מזה מעניין אותי אם בכלל היא אמרה לך שלא אכלה ורוצה לאכול ושאלה אם זה לא מפריע לך? כי עצם העובדה שאכלה מולך זה לא מנומס נראה לי.... זה התעסקות במשהו אחר ולא בך! מבחינתי זה כמו לדבר בנייד... תלוי מה זה עושה לך? האם הבשר או בכלל שאכלה מולך? לי היא מציעה לשתות ואומרת שהיא הולכת להכין לה משקה בהתחלה שאלה אם זה בסדר מבחינתי, היום זה כבר להגיד לי...ואז מתיישבת :) אשמח אם תשתפי קצת. תודה, מיכל

הי מיכל קודם כל שמחתי לשמוע שהמטפלת שלך טבעונית ואפילו קצת קינאתי, אני רוצה להגיד לך רק כדי שתביני, שנשמע לך מוזר שהיא עושה עניין מחלב ומביצים אבל שכשבודקים מגלים שבתעשיית החלב והביצים יש אפילו יותר אכזריות ויותר התעללות מאשר בתעשיית הבשר. למשל בתעשיית הביצים, תרנגולות מטילה אפרוחים זכרים ונקבות, הנקבות גדלות להיות תרנגולות מטילות ועם הזכרים אין מה לעשות, מה עושים, הורגים אותם! ועוד מה, בדקו מה השיטה הכי הומנית להרוג אותם וגילו שזה בגז, אבל בישראל אנחנו לא מוכנים לראות את עצמנו כאלה אכזריים ולהרוג בגז כי זה מזכיר לנו אכזריות נושנה, אז אנחנו גורסים אותם, כמו בבלנדר, חלק נשארים בחיים חתוכי איברים, פשוט זוועה! בדרך הזאת הורגים, תקשיבי טוב למספר, בישראל, מידי יום! הורגים 15,000 אפרוחים זכרים! קשה לי כי אני רוצה להאמין שהמטפלת שלי היא בנאדם טוב, שאם הסכין היתה בידיים שלה אז היא לא היתה הורגת יצורים מסכנים חפים מפשע, וזה עוד יותר עלוב, שאתה לא עושה זאת בעצמך, שנוח לך לקנות מוצר ארוז בסופר בלי לחשוב שזה היה בעל חיים שעבר התעללות ושלא רצה שיכאיבו לו, ושלא רצה לפחד כ"כ כששמע את חבריו צורחים בבית המטבחיים. את יודעת שהם עובדים עם אטמי אוזניים בבית המטבחיים? הם לא מסוגלים לשמוע את הצרחות שלהם. אף בן אנוש לא מסוגל. אז אם היא לא יודעת כמה אכזרית התעשייה הזאת אז אפשר למחול על זה, אבל אם היא יודעת, ובכל זאת בוחרת להעלים עין ולהמשיך לקחת חלק בהתעללות הזאת.. זה מזעזע בעיני. עוד יבוא היום כשישאלו איפה אנחנו היינו כשהתקיימה שואת בעלי החיים ולמה לא עשינו כלום, ואני רוצה להאמין שאנשים שקרובים אלי, אנשים טובים יוכלו להגיד שהם עשו ככל יכולתם להלחם בטבח הנורא הזה. כשמישהו מתעלל בכלב מיד כולם נזעקים ומזדעזעים, אז מה ההבדל? למה גדלנו לחשוב שבפרה ובכבשה ובתרנגולת מותר להתעלל? מותר לקטום להם את המקור ללא הרדמה, מותר להכאיב להם עם שוקרים חשמליים, מותר לסרס חזירים בלי הרדמה, מותר לשאוב מהם כמויות חלב פי עשר ממה שהגוף שלהם אמור לייצר, וכשהעטינים שלהם עצומים הפרות קורסות, וכשהן קורסות אחרי שנים שסיפקו חלב, לא שולחים אותם לפנסיה ולמנוחה על השירות המיטיב שעשו עימנו, אין בתי החלמה לפרות שלא עמד להם כוחם, כשהן לא עומדות בקצב שולחים אותן לבית המטבחיים, אלוהים יודע שזאת הנחמה שלהן, שיש סוף לכל הזוועה האינסופית הזאת, שהנחמה היחידה שלהם היא המוות. מי אמר שרק מי שהוא "אנושי" יש לו זכויות וצריך לנהוג בו בכבוד. גם להם מגיע.... אני יודעת שאני לא בדיוק עונה לך על מה ששאלת, אני מתנצלת על כך, חשוב לי לומר את הדברים, בקשר איתה אני כן אגיד שהיא לא אכלה מולי, היא הגיעה לפגישה מהרחוב כשכבר חיכיתי לה עם צלוחית עם בשר שתכננה בטח לאכול אחרי הפגישה. את מסכימה מיכל להכנס לסרטון של קירות שקופים? אם לא ידבר אליך אחרי שתי דקות תסגרי. אני חושבת שהמינימום שלנו אם אנחנו בוחרים לאכול בעלי חיים או הפרשות שלהם (חלב, ביצים), המינימום שמחובתנו לעשות הוא לראות במה אנחנו לוקחים חלק, ואז להחליט אם אנחנו מסכימים אם זה או לא.... מה את אומרת?

מזכיר לי נשכחות. הרי לא באמת הבנתי מהו טיפול פסיכולוגי. איזה פעם שהתקשרתי סתם כך לשתף אותה בקורות יומי היא ניתקה לי בפרצוף..הייתי די המומה מזה באותו רגע. לא נראה לי שדיברנו על זה בפגישה. הייתי רגילה לקשר עם ידיד שהיה לי היה קשר טלפוני בעיקר וכל פעם שהייתי מתקשרת אליו הוא היה מתפנה ומקשיב ומשוחח... חשבתי לעצמי אם הוא כזה זמין בחינם אז למה מישהו שאני משלמת לו לא יהיה זמין? ממש הופתעתי מכל המצב הזה שאני גם משלמת וגם מצד שני נדרשת להתאים את עצמי לחלוטין להכתבות של הצד השני לגבי גבולות ואיסורים. זה הרגיש לא הגיוני בעליל. ובטח שלא 'חברי'. זה נוראי להיות בטיפול בלי להבין מה זה טיפול. היום אני כבר מבינה אבל זה החדיר בי ככ הרבה זעם ועוגמת נפש שככה הם פועלים. בלי להסביר כלום!

זה באמת מאד מבלבל הקשרים הללו. הקרבה מצד אחד, והניכור מצד שני, מבינה בדיוק למה את מתכוונת

על הפגיעות שההורים פגעו.. מבחינתך זאת הסיבה האמיתית להכל אבל גם הפסיכולוגית הקולגה שלך בעצם פגעה פגיעה נרקיסיסטית ממשית בי. על זה אתה לא מצטער? שמתי לב שאתה לא ככ שש להודות שהתרחשה פגיעה ממשית בטיפול הפסיכולוגי האם פגיעה נרקיסיסטית בכבודו של אדם עייחס אטום ומתנשא וצבוע אינה ממשית ככל פגיעה אחרת, בין אם בילדות או בבגרות?

היי, אוקי אז ככה אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל כי יש כל כך הרבה דברים ואיבדתי שליטה אבל נתחיל איכשהו. אני בת 19 וזה ממש צעיר בשביל להתלונן על החיים נכון? עוד לא עברתי חצי אפילו אבל בשנים האחרונות התחלתי ממש לחשוב על עצמי. אני חסרת רגשות כלפי אנשים, אני אדישה ממש, לא אכפת לי מכלום, ויש לי את הפחד המוזר הזה של להיות לבד במקום מלא אנשים או להיות במקום לא מוכר לבד, אבל כשאני עם משהו אז התחושה הזאת עוברת לגמרה. וזה מוזר כי הייתי ככה מאז שאני זוכרת את עצמי אבל רק בזמן האחרון זה התחיל להציק לי. לא יודעת עם זה דיכאון חרדה או אפילו דימיון אבל זה ממש הורס את החיים שלי. אנשים שאני בקשר איתם לא מפסיקים לריב איתי כי אני אדישה, אני פוגעת באנשים שאוהבים אותי כי אני לא אוהבת אותם חזרה יש כאלה שאמרו לי שאני לא מסוגלת לאהוב. ואני מרגישה ממש לבד ופגוע כי אני פוחדת שזה נכון ובאמת אני אף פעם לא ילמד מה זה. חוץ מאנשים שאני מכירה כל החיים, לא אכפת לי מאף אחד היי עם זה לא קריטי אז לא אכפת לי גם מהם אפילו. זה לא עושה לי טוב, אני מרגישה כמו זומבי. כל בוקר אני קמה ומתחרטת שקמתי בכלל שהייתי רוצה פשוט לא להתעורר אף פעם ולהיות תקועה בחלום אינסופי אבל זה תלוי במצב רוח שלי ועליו איבדתי שליטה מזמן יום אחד אני יכולה להיות הבן אדם הכי מאושר והכי חייכני אבל ליום למחורת כמו שאמרתי .. זומבי, תקועה בעולם שלי ולא מתייחסת כל כך לסביבה. אז כן איבדתי שליטה לגמרה על עצמי ואני אבודה ותקועה במקום. סליחה על המגילה אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר.

למקרה שלא תראה שעניתי לשאלתך על מקור השיר... אני, שירה

כרגע בלי מילים

כל כך מבינה אותך אפשר לשבת לידייך ככה בשקט ...

היי אודי קרה היום ארוע שאני מגדירה כחמור. קיבלתי את כתב התביעה של העורך דין של האקס שלי... מוכנה לקבל כל טיעון... בתביעה חדשה שהוא פתח הוא מבקש את המשמורת על הילדים ומצורף לזה לא פחות אודי מ30(!!) מסמכים איישיים שהוא גנב ממני. כוללים- מסמכים מאישפוזים שבהם כתוב שיש לי מחשבות אובדניות. מסמך שהוא צילם מהיומן שלי(!) שאני לא מסוגלת אפילו לכתוב מה כתוב שם. מרשמים של תרופות שהוא הוציא לי מהתיק, מהארנק וצילם. מכתבים מהפסיכיאטרית. וזהו. לא רשום לא טיעון ולא כלום. מזעזע

אני מתפקדת על אוטומט לא מרגישה כלום כאילו שמתתי ואני בעבודה ופשוט נורא לי

תפני גם את לעורך דין. תלחמי בו. מי שרוצה למות תמיד מסמנים אותו. אבל את רוצה לחיות נכון? אז רומי תלחמי למענם. חזקי ואמצי.

הילה, שורף! סוג של בגידה. בפן המעשי תבדקי אם בכלל מותר לעשות שימוש במסמכים האלו שנגנבו ממך ללא ידיעתך. אולי המעשה הבלתי מוסרי הזה, המניפולציה הרגשית מכל הכיוונים והחדירה לפרטיות יעמדו בסופו של דבר לטובתך. זה מצב שנכלל תחת הגדרה של חרם דרבינו גרשום. מכירה את המושג הזה? חרם דרבנו גרשום הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז סביב שנת 1000 לספירה, וגזר עליהן בעונש חרם. אחת התקנות הן- איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.... איתך!!!

הזדעזתי לקרוא את מה שכתבת, זה עצוב ומקומם! אין לי עצה מעשית, פרט לכך שלא תוותרי ותילחמי על מה שמגיע לך!!! את אישה טובה וראויה ויקרת ערך ואל תיתני לאף אדם לערער אותך...

מצטערת בשבילך ממש. שולחת לך כוחות וחיבוק גדול.

מקווה להכי טוב שיש בשבילך

אודי, בזמן האחרון אני חושבת קצת על הכינוי שלי כאן. וככל שאני הופכת בדבר, אני מבינה שאני לא מיקה ואף פעם לא אהיה. אני מי שאני..לא נערת מסיבות, לא ממש מגניבה, וגם לא הכי חברותית. אז הכינוי הזה, הוא כבר לא ממש מתאים. ואני שוב רוצה להחליף... חשבתי לכתוב כאן בשמי האמיתי, אבל זה מרגיש לי יותר מידי חשוף. אין לי רעיון מהשרוול - אבל אני אחשוב על זה קצת..בסדר?

מה עם רות? או רעות? או נעמי? או אביגיל? או יעל? מתה על השם מיקה, אבל תעשי מה שאת אוהבת....

אני מתנצלת אודי,על ההתלהמות בהודעותיי הקודמות, זה לא אמור להיות מופנה אליך. קבל את התנצלותי הכנה.

אתה מודה לי? על מה?

אני כ"כ עצובה שוב... כבר הרגשתי שהעצב בנסיגה... כבר קיוויתי אבל שוב אין לי חשק לכלום... רק לישון... ואני מרגישה כ"כ לבד... אני צריכה חיבוק ואין למי לפנות... וכואב לי גם על שואת בעלי החיים... אני לא מבינה איך אנשים עוד לא קולטים, כל עשרים דקות נרצחים שישה מיליון בעלי חיים. כל אחד ואחד מהם לא רצה למות, ופחד וסבל התעללות בדרכו האחרונה. זה לא הגיוני שכולם יודעים את זה אבל אדישים... לפעמים המאבק שיותר אנשים ידעו מפיח בי אנרגיה אבל לרוב הוא רק מדכא... אני לא רואה איך מצליחים להגיע לכולם, אני לא מאמינה שהמצב יכול להשתנות. המטפלת החדשה שלי היום הגיעה לפגישה עם קופסת ארוחת הצהריים שלה שכללה בשר. איך אני יכול להיות בטיפול אצל רוצחת? וזה שהיא לא עושה את זה בעצמה לא הופך אותה לפחות רוצחת, היא משלמת למישהו שירצח ויתעלל בשבילה... ממליצה לכולם לראות את הסרט קירות שקופים, בצפייה ישירה מיו טיוב, הוא מדבר על זה שאם הקירות של בתי המטבחיים היו שקופים כולם היומתנגדים למה שמתרחש שם, על כך שכשאנחנו לא רואים אז קל לנו לא לחשוב על מה עבר על התרנגולת לפני שהיא הפכה לשניצל בסופר... תעשו טובה ותראו, ותשתפו כאן שראיתם, אולי ככה תצליחו לעזור לי להתגבר על הדיכאון ואולי אולי גם לעזור להם, המסכנים שכבר מזמן לא נחשבים ליצורים חיים עם רגשות, רק נחשבים למוצר... מקווה לשמוע מכם תגובות וגם ממך אודי... תודה

לקרוא לאנשים רוצחים בגלל שהם אוכלים שניצלים. לידיעתך האדם הקדמון הוא זה שעשה זאת בשביל לשרוד. וגם בתקופת התנך זה מוזכר. את לא רוצה לאכול את זה זו בחירה שלך. את יכולה להלחם למען החיות.

מה זה משנה מה היה פעם בתקופה כלשהי בהיסטוריה, מה שחשוב זה שהיום יש שפע של מזון צמחי ושאפילו כל המחקרים מראים שהוא הרבה יותר מומלץ ממזון מהחי. אפשר לחיות טום מאד בלי להרוג אף אחד. אני נגד רצח ונגד התעללות ומאמינה שאין לנו זכות להרוג אף אחד רק כי האחר אולי טעים... אולי גם בשר של אנשים טעים שנתחיל לאכול אותם? ולמה מלטפים כלבים ואוכלים פרות? אין ביניהם הבדל. ממליצה שתראי את הסרט שהמלצתי עליו לפני שאת תוקפת.

אודי, מכיוון שמיקה ענתה לי והייתה תכתובת בנינו, מהכרותי אותך ואת הפורם יש מצב שלא תענה לי אז.... כותבת ושואלת שוב האם אתה נגד רגרסיה? האם זה שלב שעובר? פעם היא אמרה לי שהיא לא מעודדת רגרסיה אבל אם זה קורה זה בסדר...ו....זה קורה :( ומרגיש לי מטופש...ומה עושים כשזה קורה בחדר? זה בסדר? ואם זה מגיע הבייתה..שרוצה לחבק בובת פרווה של הילד? רוצה להתכסות בשמיכה ולחבק את עצמי חזק?????זה מלחיץ אותי......

היי יקירה כמה שמחתי שכתבת.... זה כל כך נגע בי אז היו בנות והרבה שהגיבו ואהבו והיו אחרות שפחות אהבו. אז מה? למה להתבייש כל כך? המטפל שלי תמיד אומר, אל תקלקלי לעצמך.... את אמיצה ומביאה את כל כולך לטיפול ובפרט את החלקים החלשים כמו שכתבתי למימה, להיות חלש זה חוזקה! חבקי את עצמך, את הבובה, את ילדייך ואת כל מי שאת אוהבת! שלך, הילה

סליחה שמביאה לפה רק את הצדדים החלשים. יש גם ימים עם מצב רוח טוב ותקווה והרגשת יכולת .. בדכ כותבת פה כשקשה או כועס. יום קצת חלש היום

מישהי אמרה לי היום בעבודה שבשביל להצליח בחיים צריך לדעת "לשחק את המשחק", צריך לדעת להתחנף, ולבלוט, ולקמבן...כי כך מתקדמים אודי, אתה גם חושב כך? האם לאנשים כמוני, שבפירוש לא יודעים זאת, יש איזשהוא סיכוי ? איזה ערכים אני אמורה להקנות לילדים שלי? לפעמים אני מרגישה שלערכים של כנות , של יושר, של צניעות - אני מרגישה שאין להם כאן מקום יותר.

אולי אני פשוט מקנאה..?

אז..לא יודעת..אין במה לקנא, אני מרגישה עם כל זה ממש מבויישת...תלוי בצורך..מה את צריכה רוני יקרה? ואיך את בחדר? את מוכנה לשתף מעט? את מרשה לעצמך להיות אחרת מבחוץ?? נותנת ביטוי לרגשות השונים? לצרכים?

החומרים מהם את עשויה/ כאב כעס ותמיהה/ כאילו ראית אותו לראשונה/ את העולם/ היית כל כך זרה/ וכל מה שניבט אלייך/ דמותך העלובה המשתקפת/ בעיניהם של החיים, אנשים/ אלמונים, עוברי אורח/ בכולם דבק הניצוץ/ ורק את הולכת אבודה/ כמו ראית כל זאת לראשונה/ בכאב כעס ותמיהה/ החומרים מהם את עשויה/

הי אודי, אני

מצטטת מהודעה אחרת שהשבת לה אודי: 'ילד שמצליח לפגוע בהורה שלו לא רק מסכן הוא גם מרגיש מסוכן' זה מוכר לי שאי אפשר להביא כעס וביקורת על אבא למשל כי גורם לו להפוך סגור והגנתי כזה.. ואז עוברת 'להתחשב ברגשותיו ולחוס ' אבל בעצם מוותרת על ביטוי ההרגשה והמחשבות האמיתיות שלי.. כמובן שכיום אני כבר כזה פה גדול לפעמים שלא משתיקה את עצמי יותר ואומרת מה שחושבת. כנראה שלסבול מספיק חרא בחיים מבחינה מנטלית מביא אדם למקום של מרד שכזה. שלא לדבר על אמא לא מכילה שהייתה צורחת עליי שאני מוצצת לה את הדם ו'הורגת' אותה ולא מתחשבת בה וכל זה רק כי ביקשתי ממנה הקשבה יחס ותשומת לב והיא הייתה עייפה...

פשוט בא לי ללטף לך את הלב

דווקא כשהעלינו פה את מה שיש בחדר...נעלמה הבובה, פתאום...אני חושבת שאחד הילדים בטח רצה אותה הבייתה, גם אני רציתי אותה...היא תברר (נראה לי שהדברים האלה בכלל הם של השותפה שלה, כי זה חדר שהיא עצמה לא מקבלת בו, רק אותי) ובגלל שלא הייתה הבובה הזו בחדר הילדה לא נתנה ביטוי ראוי לתחושות, אז יש לה תפקיד חשוב לבובה..מצטערת שבגילי אני זקוקה לבובות, ככה זה כשמשהו חסר בלב ... :( אודי, אתה נגד רגרסיה? האם זה שלב שעובר? פעם היא אמרה לי שהיא לא מעודדת רגרסיה אבל אם זה קורה זה בסדר...ו....זה קורה :( ומרגיש לי מטופש...

הי מיכל, קראתי אז את מה שכתבת על החדר של המטפלת שלך והבובות . ודווקא השיתוף שלך גרם לי לרצות לשתף גם. אני חושבת שיש משהו מאוד אמיתי וכובש, שאדם בוגר מספר על הכמיהות הילדותיות שלו. יצא לי לשאול את אודי כמה פעמים כאן, איך זה מסתדר בגרות וילדותיות באותו האדם . ואת יודעת..אני חושבת שזה לא יכול להיות אחרת. בכל אדם יש את החלק הילדותי והיותר נשען שלו, וכמו שאודי אמר זה חשוב לתת לו מקום. וחוצמזה, אל תשכחי שעקב עיסוקך והעובדה שאת אם, אוי לנו אם לא תהיי בקשר עם החלק הזה. ועוד דבר ,אני, באופן אישי, מעדיפה דובונים על בובות :-))) נו, הם חמודים ופרוותיים כאלה...

יודעת שאת צודקת באופן כללי...וצחקתי כשאמרת עצם העובדה שאני אמא..כי אני גם עובדת עם ילדים, לא יודעת אם את יודעת או זוכרת שכתבתי פעם :) וכשכתבתי בובה זאת לא בובה של דמות ילדה אלא בובות פרווה (כאלה של חיות חמודות) לא משנה איזה...משהו שיש בה משמעות מעבר...

קראתי כאן כמה הודעות, ראיתי שמספרים שמתקשרים לפסיכולוג/ית, זה היה נשמע לי משונה, בחיים לו הייתי מעיזה סתם להתקשר אליו, לא יודעת, זה היה מפחיד אותי, אולי אני פשוט לא מועדכנת בנוהל? האם זה רגיל שמתקשרים למטפל סתם כך? האם משלמים על השיחה? פעם התקשרתי למסור לו משהו, ומיד הצעתי לשלם, ואכן בפעם הבאה שילמתי לו עוד 50% (למרות שדברנו קצת יותר מעשר דקות) על השיחה. האם המטפלים האחרים נדיבים יותר? האם זה רק כי היד שלי קלה על הארנק ואני מציעה כסף מיד? הרגיש לי שניצלתי אותי כשדברתי בטלפון, אבל אולי זה כי אני לא בקיאה בנהלים? אשמח לשמוע מה אתה אומר אודי על כך?

היי..למרות הפניה לאודי הזכרת את כלנו אז...מנסה לענות, אני אישית לא מתקשרת אליה, התקשורת היא בתכתובת, ווטסאפ או מייל, הדבר מדובר בטיפול עם הסכם מפורש בנינו מתי להשתמש בזה, למרות שהיא מאוד גמישה...ובכל מקרה, כל מקרה לגופו. על שיחה שנקבעת מראש משלמים, ככה זה. על שיחה ספונטנית, אין לי מושג זה צריך להיות מדובר בניכם וגם מה זה מעורר בך כמובן ולמה הצורך לשלם והרגשת הלא פייר אחריי...כי יש תחושה שאת מרגישה פריירית ששלמת? אז כן, על זמן פסיכולוג משלמים, מה לעשות? זאת עבודה שלהם... וכדאי להעביר את זה לשם ולדבר על זה..כמו שאודי אומר :) בהצלחה

היי לך, אין נהלים, או נכון ולא נכון - יש רק מה שמקובל על שניכם ומה שלא מקובל על שניכם. לדעתי זה דבר שצריך לדבר עליו כחלק מהחוזה הטיפולי אני יכולה לספר לך לגבי עצמי שגם לי באופן אישי פחות מתאים לדבר טלפונית מחוץ לשעות הפגישה. למרות שזה קרה לי פעמיים, והיא לא ביקשה תשלום. אבל הבאתי לה מתנה קטנה כאות תודה. אני חושבת שבקשר טיפולי כשאין הסכם ברור לגבי תשלום\פניות למטפל די בקלות אפשר להגיע ליחסי ניצול שהמטופל או המטפל הופכים להיות מנוצלים. וכדאי להימנע.

מתוך הקריאה כאן זה היה נשמע שחלק מהמשתתפות מתקשרות בחופשיות, לפי התשובות שלכן אני מבינה שזה לא כך. גם אני הבנתי שצריכים לשלם, מה ההבדל בין שיחה בטלפון לשיחה אישית? אבל כשקראתי על כל הודעות הטלפון התבלבלתי, וחשבתי שאני לא בקיאה בנהלים. אז אולי גם אותן שכתבו כאן בעצם התקשרו כחלק מההסכם ושלמו על כך. נכון שהכסף זה הטפל כאן, אבל זה רלוונטי, כי הטיפול הוא פעם בכמה ימים, והיכולת לתקשר לעיתים תכופות יותר ואף דחופות לפעמים נראה בליגה אחרת. אני לפעמים יכולה להתפוצץ להרגיש שאני רסיסים, אבל לא אעז להתקשר. אולי אתן צודקות וצריכים מראש לקבוע מתי אפשרי, ומה התשלום וכו' כדי שדברים יהיו ברורים. אבל לא תמיד נעים לדבר על זה. אם למשל מדברים חמש דקות, משלמים על פי דקות? זה יוצר הרגשה לא נעימה. אולי זו רק ההרגשה שלי

באופן כללי ניראה לי שפסיכולוגים צריכים להיות זמינים מחוץ לקליניקה ולהיות סבלניים ואדיבים זוהי עבודתם ועל זה אנו משלמים המון כסף בחודש/שנה - אך כמובן זה צריך להיות בגבול הטעם הטוב מצידינו. תחשבו על זה .. אחרי הכל פסיכולוגים מנהלים עסק ואנו הלקוחות שלהם אז חשוב שנהיה מרוצים ושנרגיש טוב. ואם אנו נשווה את המטפל לסוג של אמא/ילד (כפי שראיתי פה כמה הודעות..) - אמא תמיד זמינה לילדיה מבינה מקשיבה אוהבת תומכת וגם כועסת אם צריך...

המטפל זמין? תרימי טלפון תגידי אני על הפנים, ו.... הוא יקדיש לך דקות? מעניין אותי איך זה הולך אצל אחרים

תראי, שיחה הכוונה שיחה שנקבעה מראש לזמן מוגדר כמו פגישה, בדיוק אותו דבר רק בטלפון! לא חמש דקות!! זה כשצריך החזקה יותר או משהו דומה...ואז משלמים...שיחה דחופה זה משהו אחר, זה פשוט לומר כמה מילות הרגעה. השאלה אם זה קורה לך ואם היא מוכנה...הכל תלוי בחוזה טיפולי, הבנת? זה בניכן. ושוב, דברי איתה על זה!! כי כל מטפל שונה ולכל מטפל הגבול שלו, לכל מטופל הצורך שונה, אי אפשר להשוות ואין מקובל או לא מקובל פה. אין נהלים! וחני שכתבת פה גם צודקת, הם יכולים להיות זמינים בין..השאלה תמיד מה זה תורם וכמה ואם זה מתאים לשני הצדדים...או שזה בעייתי וזולג החוצה מהטיפול...

כשנקבעת שיחה מראש, למשל כשהייתי בחו"ל או כשלא יכולנו להיפגש, שילמתי לה. לרוב זה היה תשלום של חצי פגישה כי דיברנו סביב חצי שעה. או שדיברנו במשך 50 דקות ממש כמו טיפול ואז זה תשלום מלא כמובן. מעבר לכך, כל שיחה שלנו שלא נקבעה מראש, בדכ זה כי אני צריכה אותה, אני לא משלמת ומדובר לרוב בכמה דקות ספורות. וגם אם היא מתארכת מעולם לא חשבתי שאני צריכה לשלם לה, וגם היא לא (אם כי, אתן גורמות לי לתהות, אבל אני די בטוחה בי ובה, אולי לשם הסקרנות אשאל אותה, למרות שיודעת מה תענה).

היי, מאז שההצעה/הזמנה הזו עומדת אצלי בחלל האוויר, אני מרגישה במקום מאד מאד צר, || כמו נתיב כזה שאין בו מרחב תמרון. ובדיוק שני הצדדים עלו פה.. זה שכמהה ל"רגרסיה" כזו, וזה מרגיש כל כך נעים לכתוב ולקרוא ולחשוב את זה. ומנגד הצד שנורא מסתייג ומתקשח ומחזיק. אני רוצה להגיד לכן תודה, ניסיתי לכתוב לכן יותר , על מה שאני מרגישה או על מה שכתבתן, אבל במקום הצר אני לא ממש מצליחה לשוחח על ולכתוב. אבל משהו בכך ששיתפתן , בתגובה אליי או גם בלי קשר (כמו במבי שבדיוק כתבה על המשיכה לישון והמאבק...) עשה לי קצת רחבות, כמו סיעור נפשות כזה... (על משקל סיעור מוחות..) אודי, אביב, מיכל, מיקה, הילה, במבי, רוני... | | זהו בינתיים, תודה, גילת

למטה התכוונתי לעשות את שני הקווים במרחק קצת יותר גדול אחד מהשני. ככה זה כשמדברים במורס כנראה ;)

זה היה מובן..לא כל כך יודעת מה לכתוב לך..רק תודה שאפשרת לנו...

נו, חשבת? למה שתבין? הרי אתה כמו כולם...

מה גורם לזה?

שכעסתי על אמא שלי שוב ושוב ושוב והתעסקתי בילדות ובעבר... ואחרי הטיפול זה נהיה כעס עך הפסיכולוגית והתעסקות 'בעבר החדש' הזה בנוסף. היא לא נתנה לי תיקון. היא ביזתה אותי נרקיסיסטית ואחכ הפקירה. הרבה דברים קרו שם לא נכון נפקחו העיניים לחיים הרבה יותר טובים של אחרים מבחינה התקשרותית וחברתית וזה משליך על ההיסטוריה כולה. ההעדר נפער כמו בור מן ההווה לעבר ניתן היה פתאום להביט לאחור ולראות העדר ככ מתמשך בקשרים וניסיון חיים ממשי. ובהווה פתאום רק פערים בינך לבין אותה שכבת גיל כמוך.להבין שלא ממש היו לך חיים ושאנורקסיה ובילימיה ושריטות עצמיות זה לא 'מגניב' וזה לא 'זהות'.. איזה מן חיים עברתי? וגיל 30 כבר אי אפשר לזכות להכיר 'חברי ילדות' אם מעולם לא זכיר שיהיו לך כאלה.. והאנשים שכן מכירים או שהם מסוג אחר עם ההקשרות הבטוחה והעושר החווייתי וניסיון שגורם לך להרגיש נחותה ונבוכה או שהם תלושים כמוך שהגיחו ממחילות הלבד שלהם מחפשים קצת אינטרקציה חברתית כלשהי.. נמאס לי לנהל קשרים רק עם 'מתמודדים' שמבינים כאב חרדתי מהו ומה זאת בדידות קיומית והבנה של חוויה של ילדות לא מספיק מעושרת בחוויות משפחתיות וחברתיות חיוביות. אמרו לי 'אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה'. אני רוצה להצליח ליצור קשרים עם אנשים שיש להם אנרגיות חיים ותוססים ושמחים ויודעים ליצור קשרים וחברויות... אבל אין להם עבר וסיפור חיים בעייתי כמו שלי.. עם ה'נכות' הזאת ובדידות וקושי עם אינטימיות .. הם מסוגלים.. איך אוכל ליצור קשרים עם אנשים שונים ככ, בריאים ככ בנפשם, לא פצועים ברמה כזאת שכל העבר שלהם היה עם סימפטומים וחוסר מודעות .. הם כבר יגרמו לי להרגיש נחותה ומוזרה לא? אם רק אעיז לחשוף את היאוש הפנימי. אני יודעת כלפי חוץ לחייך ולהעמיד פנים אבל כלפי פנים, מי יפגוש אותי כלפי פנים? מה יש שם? אין שם ילדות נורמלית וזכרונות של ילדות נורמלית. של אמא חמה ואוהבת, של אבא מעודד ומחזק ביטחון, של ימי הולדת חגיגיים באמת וחברים וחברות וצבא ואוניברסיטה וחברים וחברות. אין זכרונות כאלה... יש זכרונות אחרים ...ועכשיו מודעות.. ולהם הייתה ילדות אחרת וחיים אחרים . איך מגשרים על כל הפערים? אני רוצה להשתייך היכן שהבריאים נפשית עם ההקשרות הבטוחה!!! אודי יש לך עצה או סתם התייחסות לזה? איך משתלבים עם אנשים בעלי הרבה יותר ניסיון חיים משלי וכושר תפקוד גבוה יותר? הם ישפטו אותי לדעתך? יחשבו שאני עלובה ולא מובנת? לוזרית? עצלנית? מובסת? מה יחשבו אם לא אצליח להיות קלילה זורמת ובטוחה בעצמי כמוהם?

מימה יקרה! אם לא תחשבי כל הזמן נחותה וכמה את לא מצליחה לתקשר עם מצליחים...אז זה יבוא לבד...נבואה שמגשימה את עצמה כמובן ...אז תתחילי להעריך את מה שיש בך ולא מה שאין ואת לא "נכות" או נחותה..תתחילי להפנים! במקום לכתוב הודעות כאלה תכתבי מה טוב בך, אשמח לשמוע עלייך קצת חיובי :) העולם הוא לא רק מצליחים ונחותים!!!!! יש כל מיני אנשים וכלם מתמודדים עם משהו, אף אחד לא מושלם! אין מבוגרים מושלמים ואני אגב אומרת את זה לעצמי תוך כדי כתיבה! לכלם יש באגים יותר או פחות...מכירה את זה שאומרים שאם נשים את כל החבילות של כלם במרכז וכל אחד יצטרך לבחור את החבילה בסופו של דבר תבחר את שלך, כי שלך זה המוכר...ותבואי כמו שאת יקבלו אותך! בהצלחה, ואגב איך הטיפול החדש??? מתמידה?? שלך, מיכל

הי מימה, אני חושבת שתמיד צריך לזכור שקשר עם חברים\בני זוג בהווה, לא בא לחפות או לתקן את הקשר שהיה לנו עם ההורים שלנו בילדות. ברגע שמצליחים להבין את זה (וזה קשה) ולומדים להימנע מליפול (שזה סופר סופר קשה) - החיים משום מה הופכים להיות יותר קלים

מצטערת שהרסתי. זה קורה לי הרבה.

לא הרסת..זה פשוט עורר משהו שבכל מקרה נמצא שם, כמו שאת יודעת...ומעניין אותי אם לך אין צורך להתיילד לפעמים?