פורום פסיכולוגיה קלינית

מטופל... אין לי כל כך סבלנות כי אני צריך הרבה דברים פרקטיים תהליך גדול עלי עכשיו. אז בעיקר אני שופך ומחזירים אלי משפטים מסכמים או קצת מאירים. מה תכלס? אולי יש לך עצות יותר מעשיות? האישה שלי צעקה בכל המקומות הצילו ואף אחד כולל אני ואולי גם אתה לא עשה כלום. ועוד איפה ואיך זה קרה לה במקום שהיו צריכים לשמור עליה. גם שם זה לא עבר. איך אפשר לשמור על מישהו? איך אני אשמור על הילדים שלי? איך אדע שהילדים הגדולים לא צועקים בעוד מקומות והבת שלי לא תתאבד מחר?

שלום אורי, אולי זה יישמע לך קצת מתנשא מה שאכתוב כאן..אבל חשבתי קצת על הבקשה שלך לעצות מעשיות. אני חושבת שבענייני נפש אין קיצורי דרך. הרבה פעמים עצות מעשיות הכי קל לשמוע ולקרוא מכל עבר, הרשת מלאה בהן וכל אדם אקראי שתפגוש יוכל לתת לך שפע של עצות מעשיות מה עלייך לעשות בחייך. אבל האמת היא שהנפש שלנו כלל לא אוהבת קיצורי דרך, והיא צריכה לעבד דברים ולהבשיל ולהיפתח ולהשתנות בהתאם בקצב שלה ובזמן המתאים לה, ואני חושבת שזו בעיקר המשמעות של טיפול, ולא לתת עצות מעשיות. ולגבי החלק של דברייך, על כך שאישתך צעקה ולא שמעת. אני בטוחה ששמעת והבחנת. ואתה בטח לא היחיד. לפעמים היכולת שלנו מוגבלת גם כאשר מדובר באנשים שאנחנו אוהבים ושיקרים לנו. כך שאין טעם שתשקע ברגשות אשם. אין אדם שהוא מציל וכל יכול. ועזרה עצמית היא זו שיש בכוחה לחלץ ממשברים. ולגבי ילדך, אני לא יודעת לענות על השאלה הזו. לאבד אמא זה פצע, קשה וכואב והוא גם די טרי. סביר שקשה להם והם סובלים , גם כשאתה הכי תומך ויש להם עזרה מקצועית. לפעמים הזמן עושה את שלו, עד שמגיעים להשלמה המיוחלת. אני חושבת שהבסיס לגידול ילדים יציבים שמצליחים להתמודד עם משברים, זה אהבה ואהבה ואהבה אינסופית ושלא תלויה בדבר. אין דבר יותר חשוב בעיני מידיעה של ילד שיש לו על מי להישען ולסמוך. אין דבר יותר חשוב מזה. הלוואי ונוכל תמיד להעניק זאת לילדים שלנו.

מה קרה לאשתך? מה גרם לה לסיים את החיים? לא מבטיחים לנו שום דבר בחיים. אבל צריך להיות עירניים וקשובים. לא פשוט לשאת באחריות על אחרים. שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה. תהיה בריא.

אודי, אני שונאת את המטפל שלי. פעם ממש חיבבתי אותו והרגשתי שאכפת לו ממני. עכשיו מרגישה כאילו התפכחתי, ומרגישה מטומטמת על זה שחשבתי שבאמת אכפת לו ממני. הכל מרגיש סתם בטיפול והוא כבר לא משמעותי כבעבר. כשהוא היה משמעותי, זה היה מפחיד אבל הרגשתי שזה ממלא אותי. עכשיו מרגישה ריקנות ועצב גדול. מרגישה כאילו בעבר הייתי מסוממת לגביו ועכשיו רואה את המציאות בצורה מפוקחת יותר. בעיקר שונאת אותו על זה שהוא אילץ אותי להתפכח וניפץ את הבועה הנעימה שעטפה אותי. אודי, מה אתה חושב? האם להפסיק את הטיפול? אי אפשר לקיים טיפול עם בן אדם שכל כך שונאים. ובכלל, לא מבינה מה הטעם בטיפול. לא מאמינה כל כך בכוחה של הפסיכותרפיה לעזור לי. נטע.

אני לא מפסיקה הדמעות זולגות ים של עצב שאין לו סוף.... מתגעגעת לילדים כל כך... ספק אם ניפגש מחר.. זה מטריף אותי...

הי אודי ונשים יקרות, החופש הגדול.... סיוט, אין שיגרה הכל בלגן, כשיצאתי איתם לחופשה הכל היה קשה מדי עמוס ועצוב. בסופו של דבר כל אחד ממשיך בחייו, הכוונות הטובות יורדות בהדרגה ואני נשאר עם כל הבלגן הזה. ההורים שלי מבוגרים, שלה שבורים וקשה להם לעמוד מול הצאצאים שלה. כל מה שאני עושה נראה לא מספיק טוב, ואני מקבל המון עצות טובות כולל מאנשי מקצוע שרואים הרבה את טובת הילדים והמשפחה, אבל מי יציל את המציל? הבנתי מהפסיכולוג שמטפל במתבגרת שהעליות לקבר מפריעות לה ונראות כמו פולחן... כולם מדברים מצד אחד על תהליך מצד שני מזרזים להפרד משינה עם חולצה של אמא או במיטה של אמא ועוד... לא חסר. אני נקרע, צריך גם לפרנס את המשפחה הזאת וגם להחזיק. לפעמים בא לי לעזוב את הבית הזה שמחזיק כל כך הרבה זכרונות. אתה יודע אודי, תכלס.היא היתה כל כך נורמלית שלא חושב שמישהו האמין גם כשדיברה על המוות שתיקח את החיים שלה. מחכה לי דרך ארוכה, גיבוש מפרך, ולפעמים אני חושב גם על אישה אחרת ומרגיש רע. אבל מגיע לי לחיות בזוג כמו שבחרתי לא לבד. יואו כמה חרא שפכתי פה עכשיו... מה היא היתה אומרת? יחסית לאוטיסט רגשי אתה לא רע בכלל... ככה זה כנראה כשזה עולה. אודי, אם יש לך עצות פרקטיות מהנסיון שלך אני מה זה אשמח... גם מבנות הפורום תודה אורי

אני יכולה קצת לספר לך מניסיוני.. התיתמתי מאמי הביולוגית בגיל 4..ואז לפני 40 שנה כל הגישה היתה אחרת עד היום אני זוכרת שביום הלוויה [אחרי שנים ידעתי לתרגם את זה] העבירו אותי ואת אחותי לדודה שבחיים לא היינו אצלה יותר משעה ופתאום נחתנו ל7 ימים...אחרי 3 שנים אבא שלי ז"ל התחתן שוב עם אשה מדהימה שהיתה אמא לכל דבר [לצערי הענק] היא נפטרה לפני 16 שנים ממחלה קשה...בזמן החתונה שלהם עברנו דירה ונפתח דף חדש..לעולם לא שכחנו שיש לנו 2 אימהות [במיוחד שבשנים הראשונות היה סבא =אבא של אמא] שהלכנו לבקר כל שבוע.. [כמובן שאין בדברי שום המלצה] אלא רק ניסיון.. דברו על הכל פתוח [אצלינו זה היה מאד חסר] בדיעבד אני חושבת שבכך שעברו דירה עזרנו לעצמינו מאד..לפתוח חלק חדש.. חתונה 2 היא כמובן החלטתך בלבד אני יודעת שתמיד אמא חורגת נשמעת וניראת כמו מסינדרלה..מנסיוני זה ממש לא כך..ויותר מכך אני יכולה להגיד לך שאחיני [שהגדול היה בין 10] כשהיא נפטרה ידעו רק לאחר מותה שהיא בעצם לא אמא ביולגית שלנו.. "קצת" כעסתי שאחרי מותה התקשרו אלי מהנהלת בי"ח [מעיני היחשועה] ואמרו לי שאחרי שנודע להם סיפורנו הם המומים מהטיפול שלנו בה.. הסברתי להם בקצרה שמבחינתו לא היה שום הבדל..נכון שזכינו אבל אני בטוחה שיש עוד המון משפחות כאלה.. בהצלחה בכל מה שתחליטו..

אתה יודע ? היום כשהייתי אצלה אמרתי לה שקצת מפחיד.. ואם פתאום ??? לא יודעת.. ואם זה ירגיש ?? לא יודעת מה.. ואום זה יהיה קשה אז נחזור ל 5 ? והיא אמרה שכן.. שאם זה ירגיש (לא זוכרת לצטט) אז נחזור ל 5 בשבוע וכבר נמצא זמן.. זה הרגיע.. גם סיפרתי לה קטע של חלום שחלמתי הלילה שנזכרתי פתאום : בחלום ,יש איזה תינוק/ת ומישהי/ו מחזיק בכתפיים של התינוק/ת ומכניס אותה/ו לתוך המים כזה כמו משקיע אותו/ה פנימה לגמרי (כמו טבילה/הטבלה כזו ?) ומרים אותו/ה התינוק/ת רוצה לבכות /לנשום אבל הוא לא יכול כי המבוגר/ת הזה שוב דוחף פנימה למים את התינוק/ת ושוב מוציא אותו החוצה ושוב התינוק/ת נמסה לנשום/לבכות אבל שוב המבוגר/ת משקיע את התינוק/ת פנימה למים.. עד שהתינוק מפסיק ..ומת ? איבד את ההכרה ? לא זוכרת.. וזהו.. אודי, יש לך איזושהי מחשבה/השערה/משהו ? שלך-במבי.

אני פה ולא פה... אני קוראת ולא קוראת... לא חשבתי "להיפרד", ולא אמרתי שלום, כי הייתה לי הרגשה שכל יום אחזור לכתוב פה.. אבל כנראה שזקוקה קצת למרחק הזה.. המקום הזה יקר וחשוב לי. אתן, בנות, יקרות לי! ואני מאמינה בכן מאוד! אודי, גם אתה יקר לי מאוד! יש לי בחדר פתקים שתליתי עם משפטים שלך שכתבת לי וצריכה לזכור...:), אז אתה איתי גם כשאני לא פה...:)! אני זוכרת שפעם המטפל שלי אמר לי - שלפעמים אנחנו חיים ומתנהלים עם דפוסי התנהגות שוב ושוב, כי פשוט זה מה שאנחנו מכירים. אז אני יודעת רק הרס. שהופנה כלפי עצמי, כלפי בני זוג שהייתי איתם. בעיקר - כלפי עצמי והגוף שלי. וכבר אין את הפוגעים בחוץ. זה אני. שפוגעת. ולא, לא פגעתי בעצמי מעולם. הגוף שלי עושה את זה מעצמו. כי ככה הוא יודע. אז אני רוצה ללמוד ולנסות ללמוד אחרת. וגם אם לא אצליח תמיד - אוכל לדבר על זה.. אביב - ריגשת אותי שהרגשת בחסרוני וכתבת לי. אני אוהבת אתכן, ואוהבת אותך אודי (מותר לגלות?:):) ובטוחה שאחזור, כשארגיש שנכון.. רחל.

הגבתי לך שם על המדיטציות וזה נבלע ... לא מבינה איזה איש מקצוע בטיפול או במדיטציות? חושבת שכרגע עדיף לוותר לא ברור לי המצב שלי , הוא לא לגמרי שלם ולא לגמרי חסר והמעורבב שונה מאוד מהמוכר. בנתיים חזרתי ליוגה .

תוהה לעצמי האם תהיה לי אחת כזו אי פעם...

לא מסוממת מאוכל מחזיקה לא להתנתק מרגישה הכל בעוצמות חזקות מבינה ,לא ניבהלת מרגישה בשבועיים האחרונים מצליחה לקחת איתי מילים שאמרה . שיהיו איתי אחר כך ,נאחזת בהן . היום הייתי שוב קטנה מפוחדת מרגישה . מבינה שזאת אני מרגישה את הגוף מכווץ כואב כואב. זה היה נוראי ועדין לא השתחרר . יודעת שהתגובה מוגזמת לסיטואציה. מבינה שזה טריגר ולא מצליחה להשתחרר.

ביקור קצר ושקט.

כייף שבאת

הייתי עכשיו במפגש של פסיכותרפיה גופנית והיה לי ממש נעים ומעניין שם. נכנסתי עם מלא מחשבות בראש בזזזזז ויצאתי יחסית הרבה יותר רגועה. היא גם נותנת המלצות לתרגילים בבית אם יתחשק לי לעשות.. מדהים כמה שהמח שלי נוטה למחשבות וכמה פחות מחוברת לחושים. היא אמרה שנעבוד על זה

מימה כייף גדול לקרוא אותך. מקווה שימשיך לך הטוב מגיע לך. תעשי את מה שהיא המליצה הבייתה מן הסתם זה יעזור.

ממנה..אבל כל כך מעצבן שאני מנסה לקבוע, ולא מוצאים זמן, היא עסוקה בזמן האחרון ואם זה לא בזמן שלנו אי אפשר אחרת....זה קשה ומעצבן אותי :( אני לא שולחת שום הודעות בין פגישות כבר......אז זה טוב, אבל גם לא נפגשות נוסף להכל אז זה קשה לי מבין? ובכלל עבר לי החשק בשיתוף....ואז לבד כל כך עם הכל :(

התגובה שלא תיברחי הייתה מיועדת להילה ...מכירה את זה שקשה למצוא זמן. סומכת עליכן שזה יסתדר כבר הייתן שם אל תוותרי עלייך . חיבוק גדול

אןדי הרבה מוגלה התחילה לצאת וכואב לי מאוד כואב לי להרגיש קירבה עם הפסיכולוג וגם בקשר הזוגי החדש ניפגשנו עכשיו וזה היה נעים ואחרי שהוא הלך בכיתי כל כך אני מרגישה שאני רוצה לברוח.... גם למטפל וגם בקשר החדש... כואב לי להרגיש זה כואב הקירבה הזאת זה הכל בגלל הפסיכולוג אני כועסת עליו אני הגעתי לטיפול אבל אני לא רוצה את הקירבה הזאת!!!! אני אברח לכם לכולכם

הילה אל תיברחי כתבתי לך בטעות אצל מיכ ..חיבוק

מטופלים ברחו מטיפול בלי לשלם? הבריזו?

נו טוב.. אז התשובה היא לא. לא ברחתי בלי לשלם. תמיד שילמתי. למרות שאיזה פעם מתוך כעס עשיתי אקטינג אאוט יצירתי עם השטרות שאפילו גרם לכך שבפועל עלה לי יותר כסף אבל רציתי להמחיש נקודה.. היה לי תעריף מוזל אצלה ובאיזה שלב שהרגשתי שבאמת היא כבר חצתה את כל גבולות האטימות בחוויה שלי שילמתי לה לא את התעריף המוזל הרגיל שלי אלא את התעריף המלא שלה באמצעות שטרות שהשחטתי. לי זה עלה כסף ולה.. היא קיבלה כסף שלא יכלה לעשות איתו כלום, בדיוק כמו שהרגשתי כלפי מה שאני מקבלת ממנה.. לקראת הפגישה הבאה היא עמדה על כך שאם ברצוני לקבוע עליי לשלם לה מה שצריך כמו שצריך אז החזרתי תשלום תקין עבור הפגישה ההיא.. אף פעם לא קרה שברחתי בלי לשלם... מה איתך? קרה לך שמטופל לא שילם?? חח לפעמים נראה לי זה מן הצבעה חזרה ברגליים ואולי אף ראוי שכך יעשה למטפלים מעצבנים.. אישית לא כזאת. לא מסוגלת. זה צורה של גניבה לבוא אבל לא לשלם. אבל כן מאד הרגשתי שהיא לא ראויה לתשלום בהתחשב בתוצאה . זה כן. בטח לא תענה לי אה..?

הי אודי אני מוצאת עצמי בבעיה, שלא רואה איך היא נפטרת. למעלה משנתיים שאני בטיפול אצל מטפל. עדיין אנחנו מתקשים מאד להגיע למצב של שיחה זורמת פתוחה בה התפקידים ברורים, ואני באה באופן קבוע ומשתפת. ויש בעיקר הרבה חסימות שמונעות את זה.ובעיקר יש כעסים ואכזבות. אבל אחד הדברים הבעייתים שזה כבר לא קשור להתנהלות ותגובות כאלו או אחרות שלו לדברים , זה פשוט משהו בסיסי שמלווה אותי כל הזמן וממש בלתי נסבל עבורי, זה לקבל את העובדה שהוא "רק" המטפל שלי. ולא מעבר. ושאת כל שאר הדברים האחרים הנלווים שהם חלק מקשר , זה בטח לא איתי.(שלא נדבר על זה שהוא נשוי ובעל משפחה) וזה משהו שככ קשה לי, שאני לא מצליחה להסתפק בו ובקיים,ולנצל את הזמן ואותו. ואני גם נורא מקנאה באשתו בעובדה שהמשפחה שלו קודמת לי, וזה ברור מאליו, גם..., אם לא סותר . וככה זה ממשיך את עצמו וכל סיום פגישה או המרחק בין לבין הפגישות קשה לי נורא. ואני לא רואה איך בעצם ישתנה. אני ממש מתוסכלת מרגישה מטומטמת ילדה קטנה ופאטתית, שאין לה חיים,ולעומתו, ועסוקה בזה באופן מביך וחד סטרי מן הסתם, ובאופן הזוי אני אפילו מרגישה שאם אולי מתישהו,למרות שלא נראה לי, אכיר מישהו,זה יהיה כאילו כמו ל"בגוד" בו(במטפל)...(בהפוך על הפוך).ושוב מרגישה מטומטמת, וגם אם ישמח בשבילי שיש לי מישהו, זה גם יבאס אותי,שבעצם הוא לא מקנא ולא מתבאס. ושוב אני חושבת לעצמי שאני כנראה ממש בהזיות. האם כך??ןאז מה הקטע שלי?? ואיזה מין טיפול זה?? ואולי אני לא מתאימה לטיפול? או איתו? כי מה שקורה שתכלס..., שבאמת הכל מקשה , ויש הרבה יותר חסימות ושתיקות בסופו של דבר מתכלס,טיפול.הייתי מאד שמחה לשמוע דעתך ועצתך. תודה רבה

קרן, הצעתי תברחי מהר ככל האפשר, זה בדיוק מה שקרה לי מה שתארת זה בדיוק מה שחשתי תמצאי לעצמך מטפלת כל האווירה ההזויה הזאת יכולה לשגע גם אנשים נורמטיביים זה כל כך ברור אומרת לך מנסיון אישי, תברחי, כי ככל שיעבור הזמן זה רק יהיה גרוע יותר, ככה תתנתקי, זה יכאב כמו כל פרידה, אבל תוכלי להמשיך הלאה, ככה את תוקעת את עצמך וחזק

שיחה היום היתה כואבת ויצא ממני הרבה דמעות וכאב דיברנו על כך שחוויתי טראומות גם בשנים הראשונות בטיפול... שהיה כאוס מוחלט... הוא אמר לי שזה כמו תינוק שמגיע לטיפול שאי אפשר לצפות ממנו לכלום... רק עכשיו אני מתחילה להבין את ממדדיי הטראומה שלושה עשורים של כאב בגידה בנפש שלי ניתוק מוחלט של אני מעצמי כאילו רק עכשיו התחלנו את הטיפול וגם הקשר החדש כמו שכתבת אודי הציף אמון שהתנפץ פעם אחרי פעם דינוזאורים שיצאו מהחורים.... פחדים ממחשכים מורכבת היא הנפש... בכיתי היום מאוד מרגישה שהפצע נפער ירדו דמעות של כאב וכל המוגלה יוצאת לי לתוך הפה לא פשוט בכלל.... נ.ב הכנתי עוגיות גרנולה והבאתי לו לטיפול הוא שמח אמר שיאכל עם הקפה רוצה לכתוב עוד אבל אין לי כח

בואי זונה קטנה עכשיו את שלי ומה שאומר תעשי כשאומר לך ללכת תלכי כשאומר להנות תהני תגנחי תשמיעי קולות תספקי את יצרי עד שאומר די הזמן הוא שלי עכשיו תלכי כשארצה תחזרי ושוב תתפשטי תשכבי שאראה את כולך זונה קטנה שלי אם תעזי ללכת מבלי שאומר סופך יהיה מר זונה קטנה עוצמת עיניים חושבת על שמש וים ואיך הפרפר ופרחי האביב והגשם שטף את כולם גם אותי ואיך הוא הסוד הנורא של האיש שמשקל גופו על גופי וידיו הגסות לשות וחופנות וחודר איברו אל תוכי ודמעות של כאב ועלבון ובושה מכעיסות את האיש שאומר באת אלי כמו זונה עכשיו תשלמי אני עדיין רעב ושוב הוא הופך ולש וחופן וחודר ומניע גופו ופתאום נזכרה בשיר ילדים אמא בואי קחי אותי מפה ואמא תגיד זונה קטנה בשביל מה את הולכת אליו אלוהים מעניש ילדות ונשים שפיתו אנשים של נשים אחרות ואני מחכה לו לאל הנורא שעכשיו יעניש גם אותי

עצוב כל כך.

אודי קושי עם מיניות, עם לבטא רצון מיני ולהתחבר לספונטניות חושית, לשים בצד את הבקרה הדרוכה של השכל שמחפשת שליטה .. מה גורם לזה? האם מדובר בטראומה מינית בילדות או יכול להיות משהו אחר? חסך חושי בהחזקה אולי? מה יכול לגרום לזה?? מין אמור להיות דבר מהנה נכון? למה עבורי אני לא חווה משיכה וחשק לזה אלא בעיקר רתיעה וגועל? מנשיקות ומלחשוב על מין אוראלי למשל.. שאלתי חברה אחת שאני פתוחה איתה והיא אמרה שאין להן שום בעיה עם זה.. אני ממש נבוכה ומתביישת בעובדה שאני אדישה ונרתעת ממה שטבעי ומהנה לאחרים. מה גורם לזה? האם תינוק שלא נותנים לו בטחון בהחזקה? או שנגעלים ממנו ? או אולי בכלל האכלה כפויה ולא רגישה ולא קשובה לאיתותים שלו? האם האכלה כזאת נחווית כמו 'אונס' בשביל תינוק? ובשלבים הפסיכוסקסואלים לאורך ההתפתחות זה יצור בעיה אחכ בכל האינטגרציה של הדחפים עם האגו כי דחף יקושר לחוויה פולשנית לא רצויה גם שהוא עובר 'גלגול' משלב אוראלי לשלב הגניטלי או משהו כזה? אני בכיוון?

את שואלת שאלות כל כך חשובות אחת אחרי השניה... אני יודעת על עצמי שגם לא היתה החזקה נכונה וגם פגיעה בגוף ואונס אצלי טיפול עזר כי שם המטפל הוא דמות הורית לעומת בן זוג שיש שוויון ואחד מספק צרכים של השני.... גם אני לא מסוגלת להתנשק עם כל אחד אבל הבחור שאני יוצאת איתו עכשיו אז כן... אצלי לקח הרבה זמן עד שראיתי שינוי הילה

היי אודי, בזמן האחרון אני מרגישה רגועה ..אני לא יודעת להסביר, אני פשוט מרגישה בסדר. הייתה שיחה לא קלה עם המטפלת, ועדיין יש לי קשיים בדימוי העצמי ובאינטימיות...אבל משהו בי נרגע. אני מבינה שהיו דברים לא בסדר בעבר, ויש בי רצון לתקן ולשפר..לשפר את הקשר עם אמא, לחזק את הקשר עם בעלי. פתאום אני מרגישה שאני בסדר ואני לא אשמה ושמותר לטעות , שמותר לי לרצות להישען לפעמים ולהיעזר..יש משהוא מאוד אלסטי בחיים..טוב לי. אהה, וגם החלטתי שאני לא רוצה איפור, או שמלות, או נעליים לא נוחות. אני בסדר כמו שאני, ואני אוהבת אותי מאוד.

אודי, טיפול זה דבר מסוכן. קשר מלאכותי. קשר מזויף. אמפתיה תמורת כסף. איך בחיים האמיתיים אני כל כך חזקה, משמעותית עבור הרבה אנשים. בטיפול אני חלשה. ילדה קטנה ונזקקת. אני מגעילה את עצמי. בטח מגעילה גם אותו. זה לא הוגן!!! לא הוגן שבגלל האבא הדפוק שלי אני צריכה "לבלות" שעות על גבי שעות בקליניקה עם המטפל הדפוק שלי. אני שונאת אותו אודי!!! שונאת אותו!!!!! עצוב לי בלב. נטע.

אני בוכה עכשיו לא רוצה מישהי אחרת, אני מפחדת

חנה זה בסדר לבכות . איתך מחבקת יודעת שזה קשה . את מדהימה בדרך שאת מתמודדת מאמינה שחרי שתכירי את המטפלת החדשה יהיה לך טוב

את מקסימה

שמתארת את הפגישה שהייתה לי איתה? דווקא בשליחה ההיא החיבור לאינטרנט עשה בעיות. מקווה שזה נקלט

כמה שעות לפני כן היא ניסתה להתחמק בכל מיני תירוצים ודרכים מקיום הפגישה הזאת אבל עמדתי על זה שאם קבענו כבר שאני רוצה שהפגישה תתקיים.. עד שכבר הסכימה לקבוע.. והייתה שיחה. ובכיתי.. ודיברתי על הרגשות שלי וכעסים... אבל בלי עצבים וקללות עליה כי נתתי לה את המילה שלי שאני לא אהיה עצבנית עליה בפגישה.. היא סתם ישבה שם והנהנה וניסתה לשקף לי מה היא מתרשמת שאני מרגישה.. זה היה מאד סתמי בסהכ. אבל היא נראתה סתם בן אדם די עלוב כזה, אפילו כבר לא יפה במיוחד כמו שהיה נדמה לי פעם.. זה היה 'מצחיק' שהיא עמדה על זה שהיא לא מוכנה לקבל ממני יחס לא מכבד כאדם ואני הרגשתי בדיוק אותו דבר מכיווני- שאני לא מוכנה לקבל ממנה יחס לא מכבד כאדם. איך כל אחת הרגישה שהשניה עשתה לה עוול... אבל אני יודעת שהצדק הוא איתי. אם שילמתי לה ככ הרבה כסף הייתי אמורה לקבל משהו מטיב בתמורה, לפחות ככה ההגיון שלי חשב. עד היום אין לי מושג מה היא באמת מרגישה וחושבת. אם כאב לה כשכאב לי. היא אמרה שהיא מרגישה צער מאיך שדברים התפתחו שם. מזה שיצאתי עם הרגשה ככ פגועה.. אז יש לי את האמירה שלה אבל לא הצלחתי להרגיש אותה מרגישה אותי. למרות שנראה לי שהיה לה כן צער על כל מה שכאב לי שם.. לא יודעת אודי - איך אפשר מצד אחד לקחת תעריפים שבאמת אין שום צניעות בהם, ומצד שני בכלל לא לדעת מה שווה מה שנותנים בתמורה ולחיות בשלום עם זה... כמטפלים אתם לא מרגישים אשמה על זה? איך אתם חיים עם זה מצפונית בשלום? יש לך הסבר איך זה ייתכן? למשל אם מישהו היה נותן לי 300/400 לשירות או מוצר כלשהו אני הייתי מרגישה מן מחוייבות לדאוג שהוא יהיה מרוצה ממה שהוא מקבל. גישה יותר שירותית בטיפול נפשי זה לא ככה. הכל הפוך ועקום איכשהו. הכסף מבטא את זכותו של המטפל לקבוע לעצמו תעריפים בהתאם לדרגת בכירותו וניסיונו והתמורה למטופל נראה שלגבי זה אין למטפל מחויבות כלשהי. מעביר אחריות על המטופל ויכולתו להפקת תועלת.. כשאמרתי לה שזכור לי שהייתי עסוקה בזמן הטיפול בעיקר לקרוא ספרים ובצורה מטופשת לדמיין שאני כמוה בעצם הזנחנו מלא דברים אחרים כמו התייחסות לקשיים ממשיים שלי עם מיניות למשל וזה דברים שלא נגענו ודיברנו.. אבל היא טענה שכן נגענו בדברים האלה.. אז שוב זה נשמע כמו קצר בתקשורת ובאופן התפיסה של דברים.. בסוף היא אפילו לא אמרה כלום על הכסף ומצידי שילמתי את אותו תעריף מוזל שהיא נתנה לי פעם בזמנו למרות שהתעריפים הרגילים שלה הם גבוהים יותר. היא לא ממש העיזה לטעון פה משהו כלפיי ולקחה לפי המוזל למרות שלא קבענו מראש שום דבר בנוגע לתשלום. מה דעתך אודי? אפשר סופסוף להרפות ממנה עכשיו? לזכור את הפגישה הזאת כאקורד סיום ולא את כל הכעסים מההתייחסויות הלא אמפתיות שלה מפעם? צר לה... גם לי צר.. עכשיו יש לי מטפלים אחרים ואני אשאף להמשיך להתקדם בחיים.

מאוד שמחתי לקרוא שנפגשתן... המממ..מדהים שאחרי כל מה שכתבת עליה, פתאום זה מסתכם בפגישה רגילה בין 2 נשים רגילות. כל הכתיבה שלך כאן עלייה ושפע ה-"ברכות" שהמטרת עליה, ובסוף היא בסה"כ בשר ודם כמונו.וגם היא חשה צער, ויש לה קשיים והיא גם סתמית לפעמים....שמחה בשבילך, נשמע שזה צעד חשוב וסוג של סגירת מעגל.

וואוו מימה כל כך מקווה בשבילך שתוכלי להמשיך הלאה משם. פשוט כי מגיע לך ולא משנה מי אשם או לא אשם ...

מקווה גם

אודי ? מה אתה אומר ? בזמן האחרון, התחלנו להסתכל על שנה הבאה (בד"כ בחופש אנחנו מדברות בגדול על השעות /ימים שנסגור על השנה הבאה, בכל אופן 5 פעמים צריכים תכנון מוקדם) היום כשנפגשנו , שאלתי אותה מה דעתה שנרד ל 4 פעמים בשבוע ? היא הסכימה.. אפילו התרשמתי שהיא שמחה.. אמרה משהו שזה אומר על רצון שלי לגדול (???) לא זוכרת.. אמרתי את זה כי אין מספיק ימים בשבוע :) אני עובדת הרבה מאוד, ובנוסף, נרשמתי לשני קורסים שמתחשק לי.. וגם אמא צביה מאוד מלאה , נוצר מצב שלא מצאנו מתי נוכל להפגש 5 פעמים.. אמא צביה אמרה שהיא שמחה שלא ויתרתי על הקורסים והעדפתי את הקורסים על פני פגישה נוספת. מה שנכון... פתאום אני מתה מפחד.. אודי אני מתה מפחד.. אודי.... ?????

חשבתי שהמפלצת גדולה יותר... אבל מסתבר שזו היתה מפלצת דמיונית. או שהיא פשוט הצליחה לשטות בי?

לא מצליחה מרגישה שהשומן נידבק לי לגוף כמו מוגלה שהחשק לאוכל ולמתוקים הוא כל רגע וכל שניה ביממה בחיי שמנסה ומתאמצת היתה תקופה שירדתי ועכשיו זה נהיה שוב קשה ודווקא יש אנשים מסביבי שתומכים ואוהבים ויותר קשרים טובים... וגם הקשר הזוגי מתחיל לעלות על מסלול אז למה אודי, זה לא מרפה? מה יש באוכל שהוא כל כך עיקש להידבק לי לגוף? זה מעלה בי כאב עז... לכל מי שהגיבה בשבוע שעבר סורי שלא מגיבה במבי ואביב ומיכל וסנומקין(?) והופ אני נטולת אנרגיות הילה

אל תשאבי לדכאון. אל תתני לו להפיל אותך. תני לאנרגיות הטובות להוביל אותך. קחי עו"ד שיטפל בבן זוג שלך.

תודה את נותנת לע

כתבי לי שוב.

הילה, את צריכה עזרה בירידה במשקל היום ישנם פסיכולוגים שמתמחים בזה ביחד עם היפנוט, הם עושים ניסים ונפלאות. את צריכה לעשות ספורט כל יום לשעה, לקבל לווי מקצועי בתחילה כל שבוע אחרת כך פעם בחודש או חודשיים, ולא תאמיני איך שתאכלי טוב ותרדי במשקל. את צריכה לנסות כמה מטפלים עד שתמצאי את הנכון, כי לכל אחד שיטה אחרת, והעיקר זה הבריאות, היינו תכנסי לתכנית של בריאות הגוף, אכילה נכונה, שינה נכונה, ספורט נכון, ותרגישי מצוין

איך ממשיכים לחיות כשכל האנשים שאת אוהבת נטשו אותך?

שלחתי לה סמס שמבקשת בפגישה הבאה לא לתת לי לברוח....מלדבר על הגוף ...זהו החלטתי בחלק הבריא שלי שזה לא אפשרי ככה יותר . הגוף הזה זאת אני ...לא יכולה להשאיר אותי מאחור... מבינה שזה לא יהיה פשוט גם לא מהיר וזה תהליך אבל לא בורחת ....מפחדת ונושמת לתוך הפחד

טיפול ללא עיבוד שחזור ועיבוד פרידה מה הוא שווה? וגם פרויד ממה שידוע לי הנחה מטפלים להמליץ למטופליהם להשהות קבלת החלטות משמעותיות בחיים כל זמן שהם באנליזה. מה אם מטפל דרך השפעת הסמכות שלו (הרי זה לכשעצמו ניצול של ההעברה) גורם למטופל לקבל החלטות לפי הוראת המטפל.. האין זה בבחינת גרימת עוול לאוטונומיה הייחודית של המטופל? מה גם שמתפכחים בסוף מאידאליזציה הסמכות הזו וחשים מחוללים ומתומרנים מה דעתך אודי?

ברור שמכירה את אנה קרנינה...מכיר את "אלגנטיות של קיפוד"? אז מאוד הזדהתי עם הדמויות..הילדה והשוערת... שאלה טובה מהו אושר? ואיך לחיות? ואם הוא ב"אני שיקרי" אז לא מאמינה בלהתאבד, אפרורפו אנה...יש אלפי אפשרויות נכון???? לא צריך להיות שחור לבן.....מנסה כמובן שלא יהיה שחור לבן.....אני חושבת שהאושר נמצא בדברים הקטנים, וכל משפחה יכולה להיות אומללה או מאושרת...וברור שיש גם וגם בתוך המשפחה ואין שחור לבן..אבל יש יותר ופחות...יותר אומלל ופחות אומלל.....ולא רוצה שירחמו עליי כי אין על מה...מבין? סתם רע לי ומין הסתם זה יעבור.... :( אבל לפעמים עולים הרחמים העצמיים, העצב תופס מקום נרחב, בלי מקום למשהו אחר או מרחב לדברים אחרים...וואו כמה מחשבות...די רוצה לנוח עכשיו ממחשבות....סליחה אבל מעיק לי...רוצה להניח אבל מחשבות לא מניחות את הדעת.....

מה אני מחפשת כאן ומה אני רוצה ממך??........השבוע לא נפגש וכנראה גם לא שבוע הבא, שוב דחיתי פגישות :( יש הרבה דברים ואין לי זמן.היא אמרה תני סימן כשתוכלי להפגש.....ועכשיו סתם הוצפתי, לחינם כי אין פגישות במילא.......למי אספר? ובכלל לא צריך לספר ניסיתי וזה לא עוזר........מה אני רוצה? לעזוב את זה....לשחרר....וברור ששם המקום לספר אין ספק...אבל לא יכולה יותר לדוש בזה.....צריכה לנוח מהכאב ראש של הסופ"ש הזה........ אני רוצה לשים ראש ולנוח......מצטערת שבכלל.... :(

אם אין אפשרות לשנות את המצב????? אני רוצה לחזור אליו...... כמעט שנה ולא נרגעת.... שורף בוער מטריף את הדעת...

לצייר. לרקוד. זו גם דרך לפרוק רגש

רציתי לשאול אותך אודי. אם יש למשל בחורה שגרה עם ההורים בבית. ואביה נוגע בה בכל הזדמנות אפשרית זה נקרא "הטרדה מינית"? או שהיא עושה מזה ביג דיל וכדאי שפשוט תירגע? אם למשל אביה נוגע בה בכתף. או למשל עושה לה מסאז בצוואר ברשותה ואחר כך טופח לה על לחיה וזה כבר בלי רשות. וכששואלת אותה מה עושה אומר לה בשיא הרצינות: מכות יבשות. אומרת לו שיפסיק והוא מפסיק. מכאן כבר נכנסת לסרטים שאולי הוא רוצה לתקוף אותה בלילה וכל זה. מה אתה אומר אודי? ועוד שאלה. מאד קשה לה..נראה לה שבנים נולדו בשביל לתקוף בנות?! איך אפשר להרגיע אותה? יש לציין שהיא שונאת שאביה נוגע בה ואמרה לו זאת בצורה עדינה. תודה

רציתי לשתף במשהו שקרה לי היום. הלכתי לאמא שלי והתפללתי דאני אמצא חנייה. כי במקום שלה זה משימה קשה. ופתאום עיניי צדו חניה רגע לפני הפניה. אך מה גדל הצער שלפתע פתאום הגיחה מכונית שנסעה ישר והנהג שלה החליט שהחניה שלו. האגו לא נתן לו והוא לא היה מוכן לוותר ושתינו כמו טמבלים ישבנו במכונית מבלי אפשרות לחנות. הוא לא מוכן לוותר וגם אני לא. לפתע בעלי זיהה חניה אחרת קדימה יותר אז החלטנו לוותר לו והמשכנו הלאה. אבל היה לי טעם מר בפה. הרגשתי שהוא יתנקם.בי על זה שהתנשאתי מעליו. אמרתי לבעלי דהו בטח יעשה לי פנצר באוטו. אבל בעלי סרב להאמין. ואכן כך קרה הוא פנצר אותי עם מחט. ואנחנו שתינו לא יודעים להחליף גלגל. ואחרי תחנונים לעזרה הגיע מלאך משמים שעזר לנו ושמח לעשות זאת ללא כל תמורה למרות שרצינו לשלם לו. עכשיו נשאר לי לפאנצר מאכר לקנות גלגל חדש.שזה בטח הוצאה לא קטנה למי דלא עובד. איך אתם הייתם מתנהגים בסיטואציה כזו?

מאד מפחדת בחופשה. מה יקרה בלילה? אולי מישהו יבוא וחתקוף אותי חלילה? אולי יירה בי? אולי יבהיל אותי? מה אני יכולה לעשות עם המחשבות האלו? סוף סוף קצת לצאת לחופש אחרי שעבדתי כל כך קשה וכ"כ מחכה לחופשה הזאת. בטח לא יהיה כיף ורק אכעס על עצמי בגלל המחשבות המעצבנות האלו. אוף!! אודי.. איך אפשר להיפטר מהמחשבות ומהפחד הזה? ככל שמנסה יותר להירגע כך יותר נלחצת. תותי

בינתיים נסי לדמיין את החופשה שאת נהנית בה. מהאוכל הטוב. הופעות בידור. בריכה. תשבי ותרשמי כאילו את בזמן הווה. תקשיבי למוסיקה טובה ותרקדי. החרדות זה סצם שדים. אל תתני להם להרוס לך. חופשה נעימה

יש בי רוע נאטם לי הלב יש בי רוע אני לא יודעת איך להסביר רציתי מישהו שירצה אותי. הוא לא רצה אותי. שמה לב שעקיצות קטנות יוצא ממני כלפיו רוע. מצד אחד משתדלת להיות מאד אדיבה במעשים שלי כלפיו, אבל ביחס, יש בי מן רוע. בא לי לגרום לו להצטער על זה שהוא לא רצה אותי...................להגיע אליו, ולהכאיב. רוע או לא רוע?

מרשה לי להיות על ידך ? להחזיק בכף ידך בשקט.. פשוט להיות... ללא הגדרות.. טוב/רוע.. בכולנו יש גם וגם.. ואת יודעת מה מימה ? מה זה משנה כרגע ? נהיה פה בשקט עכשיו וזהו.. איתך-במבי.

למה את חושבת שיש בך רוע? תספרי דברים טובים על עצמך.

החרמת אותי סופית? תוהה אם זה משנה בכלל. הולכת להיות לי פגישה 'איתה' ואין לי מושג מה יהיה שם.

יש זמנים שכל מה שרוצים לעשות זה לצרוח בקולי קולות ולהלום על הקירות ושוב לצרוח ולצרוח

מרוב כעס ותסכול את לא מוצאת את המילים הנכונות. את מרגישה חוסר אונים שעוטף אותך. מקווה שזה באמת רק רגע מסוים ולאחריו תתפכחי ותמצאי כוחות להמשיך הלאה. מחזיקה לך אצבעות.

דווקא רציתי לא להתאכזב הפעם, אבל התאכזבתי ונפגעתי מאד.עוד הזדמנות שלא צלחה לה, אתה בטח תגיד שאני זו שחיבלתי בהזדמנות, אבל לא ניתנה לי כלל ההזדמנות. למה אני נפגעת ככה ממנה? והיא לא תדע מזה . טעם מר שכזה , מחנק בגרון, חשבתי שזה יהיה צעד מקדם- ההזדמנות שרצינו שתינו לחצות את הנהר הסוער ולהגיע לצידו השני אך הרפסודה התהפכה. ואני לא יודעת לשחות בכלל...

אני נחה עכשיו אחרי הצום.. ואודי, מה שלומך?

אנשים כל הזמן פוגעים בי ומעירים לי על המראה שלי? נמאס לי

הכי חשוב זה איך את מרגישה כלפי עצמך. האם את אוהבת את מה שאת רואה במראה? זה לא חשוב מה אנשים אומרים. לא מסמן חידדת את עצמך והיית מאושרת אז אולי הם.מקנאים. אנדים חא אוהבים לפרגן. אל תתני להם להרוס לך!

באה עכשיו מפגישה של קבוצה שאני נמצאת בה .ההבנה הזו שאני מוכנה לטפל באכילה אבל לא להתחבר לגוף הזה. לא יכולה להיות שם במה שהוא זוכר להיות איתו להרגיש . לאהוב את הגוף הזה ...אודי אני לא יכולה זה שורף כל כך ההבנה הזו שאני צועדת קדימה ומסרבת לתת לו להתקדם איתי מתעלמת מקיומו מרצונותיו מקשיוו מתעלמת מעצמי ....

רק להיות כאן. בשקט. בסדר ? במבי.

אודי זוכרת שראיתי סרטון שלך על דמיון מודרך לפני המון זמן ואז הבנתי בעצם למה אף פעם לא יכולתי לסבול דמיון מודרך. פעם עשיתי מדיטציות של ויפאסנה לא ריטריט שלם כי אם מדיטציות ישיבה גם בהם חוויתי קפיצות ופחד וניתוקים בקטנה בעיקר במדיטות בקבוצה פחות בלבד . אז לא הייתי מודעת לdid מצד שני ההתמקדות בכאן ועכשיו עשתה לי טוב.וזה המשיך איתי במשך היום . שואלת ויודעת שאתה לא יכול לתת לי תשובה ודאית האם כדאי לחזור למדיטצייה או לוותר מראש . לא רוצה להגביר את הניתוקים . עכשיו הם קצרים יותר אחרים ויש הרבה יותר הרמונייה ושיתוף . בכלל כל כך פחדתי מלהרגיש את הכאב בלי הניתוק זה כואב אבל אחרת כאילו בוגר יותר מפוכח יותר ...עדין מן הסתם מתקשה להאמין :) אבל מודעת ... אודי המון זמן לא אמרתי את זה אבל החיים יפים ....שבוע טוב

אודי לא ברור לי . איזה איש מקצוע ... בתחום המדיטצייה או בתחום הטיפול ??

איך כותבים דמעות...את יודעת אם יש דמעות יש כאב. מה חשוב איזה כאב כמה רע היה. גם אצלי מן הסתם לא הכל היה רע היו רגעים טובים. גדלתי במשפחה שורשית מלח הארץ תאמיני לי מהאליטה .. לא יכולה להוסיף יותר כי אחשוף את עצמי אז מה.. לכן זה היה עוד יותר קשה כי אף אחד לא היה מאמין למה שמתרחש בבית . מיכ עברת פגיעה בתוך הבית שלך לא זה לא סתם לא שמו לב ..זה האידליזציה שאת עושה הייתי שם באידיליה . כצבתי פעם חברת ילדות אמרה לי שקינאו בי מבינה... מיכ את מכאיבה לעצמך בהשוואות האלה .הכאב שלך הוא כאב ומותר לך וצריך לכתוב ולהוציא אותו . רק להבהרה מהשכואב לי זה לא המכות זה הזלזול זה זה שלא ראו זה שאסור היה לבכות ...מבינה המכות זה שטויות מה שבא איתם זה הכאב האמיתי . אוהבת ומחבקת תאפשרי לעצמך מותר לך

תודה אביב...את מדהימה, לא יודעת מה לכתוב לך..מעבר לחיבוק, מניחה ראש,כי הוא כואב מהצום ובכלל...

שפרסמת...לא משנה לי כבר......אומר רק שאביב כתבה על הדלת של חדר ההורים...זה גרם לי ...הדלת שם נסגרה בגללי ... כי באתי לשם........אני רוצה לספר פוחדת......ולא בטוחה בעצמי ובזיכרון....האם זה יעזור לחלוק? פה? בטיפול? הרי צריך להעביר לשם??????.ואם זה יהיה הפוך ואוכל לספר קצת פה?????????לא יודעת......סליחה שבכלל התחלתי :( ומרגישה שאין לי זכות לבכות על זה...שהייתה ילדות טובה כי הפסיק ואז לא התייחס אליי כלל.......מה עדיף??????.אוף......לא יודעת ספרתי כבר יותר מדיי :( מצטערת

ד"ר בונשטיין שלום רב, שמי XXX, בן 21, מתנדב (מסיבות רפואיות) לשירות חובה בצה"ל. אני סובל מקושי תפקודי מסוים המסתעף באופן נרחב בחיי ופוגע ביכולתי לנצל את כישוריי השכליים והרגשיים באופן מיטבי ולקדם את עצמי בתחומי החיים השונים. שמך הולך לפניך ולכן אני כותב לך, לאחר קבלת חוות דעת סותרות ומבלבלות. אני בחור מאוד טוטאלי. כשאני מעוניין לעשות משהו- אני שוקע בו לחלוטין. נראה כי בשל עובדה זו אני מתקשה להתמודד עם שגרת היום יום, שכן זו עמוסה במטלות ובעיסוקים שונים אשר יכולתי לתפעלם במקביל מוגבלת. אני נוהג לדחות מטלות למעט זו שאני מרוכז בה ברגע נתון, ואז לשכוח לחזור אליהן למרות שאני מנסה מאוד וכוונותיי חיוביות, ודבר זה מתפרש לעתים קרובות כחוסר אחריות. אני נוטה, בנוסף, "להיכנע" ולשקוע בגירויים רגעיים ומספקים- אני אוכל המון ולא מצליח לעצור את עצמי, הייתי פעם שמן מאוד והצלחתי לרדת במשקל רק לאחר שקיבלתי החלטה ברורה שהדבר הופך ליעד עיקרי עבורי. ירדתי 43 קילו בשנה וחצי, אך כאמור כשדבר אינו בראש מעייניי הוא נזנח או נדחה ולכן חזרתי לסורי במידה מסוימת. הייתי מעשן וגם בהרגל זה "טבעתי" כבכל עניין אחר המעסיק אותי ולכן אינטנסיביות העישון שלי הייתה גבוהה באופן חריג, ושוב, הצלחתי לחדול מכך רק כשהדבר הפך לבעל עדיפות ראשונה בחיי, כי רק במצב כזה אני מסוגל לעבוד קשה, כשאני טוטאלי ומתמסר לחלוטין. נראה כי קשיי מתבטאים אף בשיחה בין אישית פשוטה- אומרים עלי שאני מתפרץ רבות לדברי הזולת וגם כאן אני כנראה עושה זאת בתום לב, מפני שאני מרגיש שמבין אחרים מהר וללא צורך בחזרות מיותרות. אנשים שלא מכירים אותי מפרשים זאת באופן מוטעה כזלזול. כשאני משוחח עלול לקרות גם שמחשבותיי "בורחות" באופן לא רצוני, בייחוד כשאני מאזין לאמירות משעממות, חזרתיות או כאלו המפריעות לי כשאני עסוק. החדר שלי מבולגן מאוד, אני מתקשה לעמוד בזמנים ובאופן כללי חיי מתנהלים במין אימפולסיביות, שכן אני מגייס את כל משאביי למוקד העניין שלי "כאן ועכשיו" עד לכדי שקיעה תוך זניחה (בתואנה של דחייה) של עיסוקי רקע חשובים. לצערי, אני מפספס בשל כך מטרות ואנשים יקרים בדרך (מתקשה לתחזק קשרים חברתיים וקשר זוגי באופן מיטבי, להתקדם אף יותר בעבודתי בצבא וכו'...). חשוב לציין כי אינני סובל מקושי רגשי אחר, או לפחות לא באופן מודע, ולכן בעיניי אין הבעיה מהווה סימפטום של מצוקה רגשית כלשהי אלא דווקא מקור לרוב מצוקותיי. אשמח לקבל איזושהי חוות דעת שלך (גם אם רק חלקית) בנוגע למצבי, ואת שיטת הטיפול שאתה ממליץ עליה עבורי (בהנחה שתמצתתי במדויק את בעיותיי). לידיעתך, מעולם לא עברתי אבחון של בעיות קשב וריכוז, ואשמח לשמוע אם סביר שזה כיוון שכדאי לבדוק. תודה רבה!

שלום אני בקשר טיפולי מספר שנים. לאחרונה בשיחה מתוחה עם המטפלת בה עלו בי שאלות לגבי יכולת ההחזקה שלה היא ענתה לשאלה אם היא שמחה לעבוד איתי, אם היא שמחה שאני באה- שהיא אוהבת אותי אך שהיא לא תמיד שמחה לראות אותי. לפעמים מחכה לראות אותי. לפעמים כועסת. לפעמים לא רוצה לראות וכו ושככה היא עם כל הקשרים שלה בחיים.יש לציין שלי מאד חשוב האיסוף והסגירה של המפגש ובשיחות כשאני מוצפת או חרדה אני לא מרגישה יוצאת מוחזקת גם היא כביכול הייתה בשיחה. לא מרגישה גם נטענת. יש לי שאלות לאחרונה יותר ויותר לגבי הפניות שלה והיכולות שלה להיות דמות הורית עוטפת ומתאימה. אשמח לדעתך בעניין

לפני 3 וחצי שנים עברתי תאונת דרכים, לא קרה לי כלום, אבל שבועיים אחרי התחילו לי בחילות. לא קישרתי בין הדברים. אחרי הרבה זמן שהחבילות לא עברו התחילה סדרה ארוכה של בדיקות שאף אחת מהן לא מצאה פתרון, ואז התחלתי להכנס לפחדים ולחצים, ורזיתי מאוד, והרגשתי מאוד רע, ופחות הלכתי ללימודים ולא יצאתי הרבה מהבית, והכל הדרדר מאוד, ככה תקופה של שנה בערך. תקופה נוראית מבחינתי, שאני מרגיש שנורא השפיעה עליי. אחרי שנה וחצי בערך שכלום לא עזר הלכתי לפסיכולוג שאמר שכנראה הבחילות זה תגובה של הנפש למשהו שקרה התאונה או משהו לפניה. והבחילות באמת עברו והמצב השתפר, אבל אני מרגיש שהתקופה הארוכה הזאת יצרה אצלי הרבה מחשבות שליליות אולי מתוך הגנה אולי מתוך הרגל, וזה דפוס שהלך וחזר על עצמו והלך והתעצם ולזה הראש שלי התרגל. ככה שגם הקשב הופנה למחשבות האלה, והפך אותן למציאות וגרם להכל לראות הרבה יותר קיצוני ממה שהוא באמת. זה מה שיוצר את התחושת ניתוק, ומאמץ מהגוף המון משאבים וריכוז. ככה שכל דבר קטן יכול לגרום לעומס על המערכת. ומה שצריך לגרום זה ליצור מעגל חדש של מחשבות חיוביות, והעברת הקשב למציאות החיצונית ולא למחשבות, מה שיפתור את הבעיה של המחשבות והרעש בראש וככה יעלים את דפוסי המחשבה שנוצרו, וככה הכל יפתר. השאלה שלי אם מה שאני אומר פה נכון, ואם כן מה הדרך לעשות את זה? תודה רבה

איזה חלק לא הבנת? לא כתבתי בעבר הודעות אגב.. אנסה לדייק- האם האמירות שלה הגיוניות? ההרגשה שהיא לא תמיד רוצה שאבוא היא קצת מרחיקה אם לא הרבה. האם לצאת מקשר טיפולי של מספר שנים אם תמיד חוזרת תחושה שהמטפלת לא אוספת ולא מחזיקה מספיק בחדר כשאני זקוקה לזה ממנה? האם להסתפק בזה שהיא מדייקת את הרגשות אבל לא יודעת לכוון בדרך או לעודד? שורה תחתונה- כשאני מוצפת היא לא יודעת לתת לי מה שאני צריכה. כשאני צריכה משהו מאזן גם אז חסר לי מענה כזה.אם אני מתעלמת מאלו אז יש עוד תחומים שהיא יכולה לסייע לי בהם.אבל קשה לי להתעלם. האם זו התעקשות טפשית ומיותרת או לא? איך יודעים? עברתי כבר מטיפול בגלל תחושה מתמשכת דומה. אני חושבת שהבחירות שלי אולי בעייתיות. הנושא דובר ולא היה שינוי והדילמה אם לעזוב או לא היא לא פשוטה.