פורום פסיכולוגיה קלינית

אחרי שכתבתי את הפוסט היום לפתע הכתבה בי ההכרה אולי דווקא בגלל המרדף אחרי המצוינות והמושלמות, אולי דווקא בגלל הרצון לכבוש את האוורסט, ואכן לכבוש אותו בגדול, אולי לכן כל כך קשה לי להשלים עם כל מה שהיה כל כך לא מושלם, וכל כך רע!!! ואולי דווקא שהייתי צריכה להסתיר את כל הזבל גם זה המקור של המושלמות החיצונית הזו, תמיד המצטיינת, הכי חכמה, הכי יפה, הכי חרוצה, ואולי זה מין עטיפה שאם מחוררים אותה אז הכל בפנים נופל לרסיסים, אני חושבת עכשיו שמה שנראה מושלם חיצונית הוא בעצם מה שמהווה את הבור השחור שלי, הכוונה היא שתמיד דאגתי למצוינות ומושלמות בכל דבר, והדבר הזה לדעתי לא נותן לי להשלים את החסר העצום שהיה לי, עם האכזבות, עם העמדת הפנים, עם הניצול, עם המצוקה האינסופית, שהכל היה בפנים בעוד הכל בחוץ מושלם, הקוטביות הזו, וכנראה הדחיפה של האחד לשני, חושבת שגוררת אותי היום למצב שסכיזופרני, לא במובן הקליני של המילה אלא במובן של ההיבט הפנימי של עצמי, טוב נגמרו לי המילים כרגע, אבל לא נגמר הנכסס הגדול

רציונאלית אני לא מבינה את זה. פיזית הוא זקן, יש לי הרבה יותר כוח ממנו, אני מאד בכושר וצעירה. לפחוד ממה שיגיד לי, שיצעק או ירים את קולו, או יאמר מילים מכאיבות? בדרך כלל אני עונה בחזרה בצורה מספיק שנונה, אני חושבת שיש כאן פחד בגלל הסתמכות. כי אני מרגישה שהוא אלים ומסוגל לומר דברים צורמים מאד (כפי שנהג אכן לבסוף בנבזות), ומכיוון שחשתי שאני צריכה אותו, ממילא היה לי פחד משתק שלא אענה לו, ואהיה במין סיטואציה משפילה נורא, שהוא יוכל לדרוך עלי, להשפיך, לצרוח, ואני לא אוכל לענות, כי אני צריכה אות!!! האם נראה לך שזה מקור הפחד שלי, מלהרים אליו טלפון, תמיד? לא פעם הוא שאל מדוע לא התקשרת? אמרתי לו, פחדתי. והוא שאל ממה את פוחדת? לא רציתי להגיד, אמרתי לו אם אומר לך תפגע ותעיף אותי ואני צריכה אותך. והוא אמר, מה פתאום את יכולה להגיד כל מה שאת רוצה, אבל לא רציתי, נדיר שאני מרגישה כך פחד מבן אדם, אני לא רגילה, אני בדרך כלל בשליטה, באסרטיביות, יודעת להתאגרף אולי כי אני כל כך בורחת מבסיטואציות של נזקקות, וכאשר אני נמצאת בה אני נמצאת בפחד, שתאכזב. אבל עם כל הפחד שלי, זה לא עזר, המיילים של מצוקה לא נענו, הוא התנהג מגעיל, וזהו. הוא לא צריך להעיף אותי, אני עפה לבד. וכן, קשה לי מאד עם כל מה שקרה, עם כל האכזבה, עם האגרוף בפרצוף, עם האדישות לקושי שלי, עם הגרימה של חרדה כל כך גדולה אצלי, באופן שאפשר היה בקלות למנוע אותה. קשה לי, קשה לי מאד. בקושי מתפקדת היום אמרתי למזכירה שלי שלא תעביר לי שום הודעות, אני עסוקה. כן, ממש עסוקה בלכתוב בפורום את אלו שהייתי חייבת לקבל קבלתי עם מסכה מושלמת. אבל קשה לי ממש קשה. אודי - ת'אמת, אתה חושב שאני סתם נטפלת לדברים, שהקושי נובע מהקשיים שלי הסובייקטיבים ולא מהנתהגות נבזית שלו, וזאת לאחר שאתה משתדל לא להזדהות אתו כקולגה?

את יודעת אני שמחה שאת מקנאה זה טוב ...זה אומר שאת רוצה משהו השאלה האם את מוכנה לעבוד לשלם מחירים להתאמץ כדי להשיג אותו .... אבל אני חייבת להגיד לך כמה דברים אולי הם יהיו קשים אולי מטלטלים זאת לא הכוונה. אני נזהרת כי בפעם האחרונה שכתבתי לך זה גרם לך לחרדות ופלאשבקים. את מוכרחה להבין ואני אדבר רק עלי ..טיפול טוב שמרגישים צריכים לעבוד עבורו לעבוד קשה קשה קשה !!!!!!!! בלי צחוק טיפול בלי עבודה וכן העבודה היא משותפת לא יניב פרות. תראי מה אני עוברת כל החודש תיראי כמה פעולות אני עושה כמה דברים אני יודעת ומבינה ואשנה כי ככה תהליכים נעשים. חייבת להגיד לך קשה לי עם התוקפנות שלך לא חשוב מה הוא עשה את יכולה לבחור לא להמשיך איתו כינויים כמו צפרדע ועוד לא מכבדים ולא מקדמים לשום מקום ..כשאני קוראת אותך הדבר הראשון שעלה לי בראש זה מה את חושבת שהוא חייב לך משהו האם הוא עומד שם לשרותך כל הזמן . האמת שבכאב אני אומרת שגם אני נפלתי קצת למקום הזה שציפיתי ממנה שתעשה כרצוני שתענה שתהייה איתי בשיחזורים ולא זה לא מובן מאליו בכלל מה שאני מאוד מבינה בהגיון אבל במקומות הפגועים שלי לא ראיתי שאני נופלת למקום שחייבים לי . עכשיו תיראי הוא קרא הוא פעל הוא עשה רק מה הוא שכח לענות לך שראה כן זה טריגר לפנים כן זה כשל טיפולי(מבחינתך) אולי מן הסתם את מרגישה פגועה כעוסה שהוא כבייכול לא ראה אותך נהדר אני מבינה את זה זה מה שקרה לי איתה בפגישה ...ותאמיני לי שהיא עשתה כשלים של מטפלת מתחילה ואז...היא בן אדם ואם היא לא תטעה היא פשוט לא תעשה אין דבר כזה שלא טועים אני אישית גדלתי בבית שחטפתי מכות כי טעיתי בשעורים כי טעיתי במילה כי טעיתי ..אין חיה כזאת אין בן אדם שלא טועה.זה לא אומר שזה נעשה בכוונה וכן את תגידי מטפל חייב לשים לב לא לטעות אולי אבל הוא בן אדם . עכשיו כדי לעשות לבנות קשר תיראי גם את זה שהוא עשה פעל ניסה האם הוא חייב לך ? לעזור לך בשביל מישהו אחר? ובכלל.. יותר מזה אישית אחרי שכעסתי הייתי עושה אם עצמי חשבון נפש ומבינה שאוקיי אני חייבת להבין למה החוסר תגובה למה ההתעלמות הזאת למה החוסר ניראות הזה הפך אותי ותאמיני לי שגם אותי זה הופך גם את האחרות כאן, זאת בדיוק הטראומה ,נכון אבל מה אני עושה עם זה ... ואולי זה יהיה לך קשה לשמוע חרדות זה בחירה יש לך רוות מכך כמו שלי יש רווח מהניתוק כל דבר שאנו עושים יש לנו רווח מזה ..לא להרגיש , רווח שרואים אותנו סוף כל סוף שכואב לנו לא יודעת אבל רווח בטוח יש .. ביום שתסכימי להרגיש את הכאב ואת הפחד להביט להם בלבן של העיניים גם החרדות יעלמו . כל מה שאני כותבת לך אני אומרת גם לעצמי זאת לא הטפת מוסר. זה פשוט את מקנאה יופי נהדר מה את עושה בשביל זה ..איזה משבצת את בוחרת לעזוב ..האם תחליטי להמשיך איתו ולעבוד או אולי למצוא מטפל אחר ולעבוד איתו ככה או ככה הבחירה בידיים שלך... מקווה שלא היה לך קשה מידי יודעת שזה ישיר וכואב בבטן הרכה ואולי מוקדם מידי עבורך ותרגישי התנגדות ..זה בסדר כל אחת והדרך שלה מקבלת את הדרך שלך סליחה שתוקפנות מכל סוג אני לא מכבדת גם לא את שלי ...

קראתי כל מילה שלך, לא עם הכל הסכמתי התקפי החרדה לא משמשים אותי לכלום... להף,,, הם תוצאה של רצון לעשות יותר מדי... חוסר התגובה במרה הספציפי של המטפל לא הייתה כמו בהודעה רגילה אני יכולה שלא לראות אותו שבועות פעם לא הגעתי אליו חודשיים הוא כל הזמן התקשר למה אני לא באה, אמרתי שאבא כשיהיה לי צורך כשאני בטיפול אני מורידה נעליים וכל התכשיטים ובאותה פעם אחרונה שחכתי שם טבעת ואז הוא מרעים עלי בקולו או שא באה, או ש... את באה לקחת את הטבעת. צחקתי, אמרתי כל כך בא לך בחיים שאגיע, אז אבא. כך שאני ממש לא תלויה וצמודה בתשובות שלו ובביקרים שלי אצלו כאן מדובר היה בידיד שהיה בסכון ממשי, והוא רצה שיראה פרופ' חבר שלו, ואמר שידבר אתו, והייתי חייבת לדעת מה קורה באפיק זה או לפנות לאפיק אחר.... וזאת בתוספת לשיבושי הנפש שיש לי עכשיו והוא באדישות מוגזמת לא טרח לענות, למרות המיילים מלאי המצוקה שמבקתש אות חיים ואחר כך 'כשהתנצל" מה אמר, מצטער שנפגעת, לפחת היה נותן הסבר, שכחתי, לא ידעתי שאת ממתינה, הייתי עסוק, משהו, כלום, בשבילי זה סוף הדרך, כל אחד עם הציפיות שיש לו נושא הצפרדע, הוא נושא ארוך שאודי לא רצה להעלות ואני לא אעשה מה שהוא לא רוצה, אבל זו טקטיקה שקבלתי ממטפלת שלי למקרים קיצוניים שכאלו, וזה עזר. אני חושבת שאני מבקבלת דברים כאלו בחוסר פרופרציה בגלל ההיסטוריה שלי, והוא יודע את זה, בדיוק זו הקודה כמו שיגידו למישהו שיש לו אלרגיה לפרחים, שהוא פרוח כי הריח פרח, נכון זו בדיוק האלרגיהף והוא יודע ובקשר לטיפול, גם הוא הבין שאנליזה ממש אתי תהרוס אותי ואת כל הקיום שלי, מה לעשות שאין לי כוחות נפש לזה, אני אתביע את כל הסירה, החיים איכשהו עוברים, אני עובדת פעילה, ואם הצונאמי יהרוס אותי, אז מה הרווחנו? אני לא משולמת, ולא יכולה להיות משולמת, ומשלימה עם זה שבאופן נשפי אני לא משולמת, אני גאה בך וביכולות שלך לא אין אותם, ותאמיני שלי שהתקפי החרדה האלו לא משמשים אותי לכלום, יש י מספיק תשומת לב, יש לי מספיק אהבה כיום, הם רק פונקציה של ערעור פנימי נפשי עמוק מאד, ואני מחכה שהגל העכור הזה יעבור

"התקפי החרדה לא משמשים אותי לכלום... להף,,, הם תוצאה של רצון לעשות יותר מדי..." אז במידה מסוימת את יכולה להפחית אותם או למנוע . את גם כתבת שאת די שולטת בהם והם קורים במקומות שאת לבד או במשפחה ....תנסי לשאול את עצמך שאלה זהירות היא קשה מאוד ... מה היית בלי החרדות האלה ..לא לענות תשובה מהמותן הייתי מאושרת כי אם לחשוב לדמיין להרגיש איך זה שאת בלי החרדות האלה בכלל..איזה רגשות יעלו במקום אם מה תצטרכי להתמודד להיות..משימה קשה אני יודעת אבל מקדמת ... איתך מחבקת

אמרתי לבעלי שנמאס לי, לא יכולה יותר עם ההתקפים הללו, הולכת לפיסיכיאטר לקבל תרופות, ודי, עדיף לי תרופה אחת פסיכיאטרית במקום כל הכדורים האחרים שאני לוקחת להרגעה. כמובן רק אם הם לא יפגעו בי קוגנטיבית ולא יעשו אותי לזומבי בעלי לא חשב כמוני, אמר לי, את האשה הכי חכמה והכי יפה בעולם ואת לא צריכה שום כדורים פסיכיאטרים אז אמרתי לו, ואם אני אקח כדור פסיכיאטרי אני אהיה פחות חכמה או יפה? למה זה צריך לפגוע בזה, אולי אני רק אהיה יותר מאוזנת ואסבול פחות. הוא בדעה שאין לי שום בעיות, התקפים, נו.... זה עובר בסוף.... אז למה צריכים כל כך להתרגש מזה. זו תקופה, היא תעבור, הכל בסדר. אני לא חושבת כך, אני חושבת שיש לי יותר מדי התקפים, אני חושבת שהעצבים שלי זה כמו גומי, ולא יודעת מתי הוא ישחק ולא יחזור בחזרה, חושבת שגם הקרובים אלי סובלים מההתקפים הללו, ולא מוצאת שום רע אם אקב כדור שיעזור לי, אבל לא יפגע ביכולת הקוגנטיבית שלי, כי זו לא אופציה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לפגוע ביכולת הקוגנטיבית. אני חושבת שבעלי טועה, שיש לי מחשבה מיושנת, וחושבת שכמו שלוקחים אנטיביוטיקה, אין שום סבה לא לקחת תרופה פסיכיאטרית אם יש בה צורך. בעלי טוען שהפיסיאטר לא יתן לי כלום, כבר הלכתי כמה פעמים ולא נתנו לי, חכמה גדולה, אני באה לשם, 'אסופה', לא פעם אחרי כדור הרגעה, מאד מרשימה וכרזמתית, הרי הם לא רואים אותי ברגעי החולשה שלי,אבל אני רוצה לתאר להם היטב שיבינו מה אני עוברת גם אם הם לא רואים את זה, וגם אם אני לא משדרת את מה שאני מספרת, כי בזה אני אלופה, ממש אלופת העולם, לשדר עסקים כרגיל, מצוינות, מקום שבפנים הכל חלול, הכל מנותץ. בכל אופן החלטתי שאני כן הולכת לפיסיכאטר, ונראה מה שהוא יגיד. מה הנסיון שלך בנדון - אודי? האם בגלל שההתקפים חולפים, אני צריכה להיות קורבן של כאלו התקפים כאשר הם מגיעים? ולעומת זאת טוען בעלי, מדוע שתתקחי באופן קבוע כדורים כאשר ההתקפים הם לא קבועים. מה אתה אומר?

ציפיתי שישלח תשובה למחרת ולא עשה זאת עד הלילה, עד שבעלי התקשר אליו על זה היה מדובר ממש לא ציפיתי באותו לילה לתשובה וקח בחשבון שמדובר היה על אדם אחר שנמצא במצוקה כמעט קיומית, והוא המליץ דווקא על חבר שלו, ולכן היה לי חשוב לשמוע אם הצליח להשיג אתו תור מיידי או שאותו אחד יפנה למשהו אחר. אז עצם העניין היה דחוף ביותר, ולכן הפגיעה שלא ענה. אם זה לא היה עניין דחוף, לא היה אכפת לי אם לא היה עונה מיידית. אבל כאן החרדה לאותו בן אדם, והציפיה לשמוע ממנו, פשוט גמרו אותי לחלוטין

לא רוצה לתת כאן פירוט יתר כדי לא להחשף. אבל יכולה לומר לך שמה שהוא עשה היה מעשה נבזי, יהיר ומשפיל. אני לא לגמרי באי שפיות כמו שאני נשמעת כאן, רק כדי לסבר את האוזן, על פגישת ייעוץ אתי משלמים פי שלוש מהמחיר שאני משלמת על פגישת ייעוץ עם המטפל. כפי שאמרתי, את מה שקורה בפנים בדרך כלל לא רואים בחוץ, ואני מתפקדת, וחדות המחשבה שלי ברוך השם לא נפגעה. כלפי חוץ אני מתפקדת ועובדת, ועושה כל מה שצריך. את ההתקפים שלי, אני עושה במסתרים, אף אחד לא רואה, כך אני מאמינה, אחרת לא היו באים אלי. את כל הקושי שלי אני קוברת עמוק בפנים... וממשיכה את מרוץ החיים, לוקחת בלי סוף כדורים לישון, ואם יש צורך כדורי הרגעה במשך היום, ועושה כל מאמץ כדי להמשיך לעבוד. אז אני קצת יודעת על חובת שירות ללקוח. וכן, המטפל נותן שירות, כמו ששאר הענפים העצמאיים נותנים שירות. ראשית מדובר היה על הפרה של סכום שעשיתי אתו ישר בהתחלה, אמרתי לו שאני חייבת מטפל שאני יכולה לסמוך עליו שיהיה שם כשאצטרך אותו, שאני לא יכולה לעמוד בה אם אני נותנת אמון באדם, והוא לא שם כשאני צרירה, והוא הבטיח תמיד לענות לי מיידית, ואם יש לו ססשן, אז מייד אחרי הססשן הוא יתקשר. הוא הבטיח שלעולם לא יעברו יותר משלוש שעות משליחת המייל, עד שיענה, מדובר על שעות יום ולא לילה. במקרה המדובר היה מדובר בעניין של כמעט פיקוח נפש, חשש נוראי לגורלו של אדם יקר לי, והמפתח היה בידיו, לאחר שהוא התנדב לעזור בזה. שלחתי לו מייל באחת עשרה בלילה, במשך כל היום למחרת חיכיתי למילה, שקבל, שפעל, שעשה. והוא לא ענה. לא התקשרתי אליו, כי אמרתי לך שאני פוחדת מהאדם הזה, אני מרגישה בו אלימות, ואני לא מעיזה להתקשר אליו. יש משהו שמפחיד אותי להתקשר אליו, ואני לעולם לא מתקשרת אם לא קבעתי מראש, אני שולחת מייל, שיודיע מתי להתקשר או שהוא יתקשר בתשע בערב, בעלי אמר שבטח לא קבל את המייל, אין מצב שלא היה עונה לארבעת מיילים של מצוקה שכאלו, ולכן בעלי התקשר מהנייד שלו, כדי לומר לו שיבדוק את המיילים, הוא לא ענה והיו צריכים להשאיר הודעה ואז אני השארתי הודעה, וכנראה לא זהה שזה אני וחזר מיידית לנייד של בעל, אשר העביר לי את הנייד לדבר אתו. וכן, בשיא האדישות סיפר שאכן קבל את המייל, פנה טלפונית למי שפנה, וצריך לעשות עוד טלפון. לו רק היה שולח לי מילה אחת, אני מטפל, או אפילו מחרף אותי על מה שלדעתו לא נהגתי כראוי אבל הוא השאיר אותי בלחץ אטומי, כל היום, עד הלילה, הרי רק חזר לצלצל של בעלי אחרי תשע בלילה, אבל כל היום נתן לי להיות בלחץ שפשוט לא יכולתי לעמוד בו, כשהוא יודע היטב את המצוקה הקיימת שלי, והוא יודע שאני חייבת לדעת את התשובה שלו, שכן אם הוא לא מצליח בעניין, אפנה לאפיקים אחרים, והעניין דחוף ביותר, והלחץ הזה עושה בי שמות, כאשר יום קודם הייתי שם בגלל התקפי החרדה, והוא נסה למצא דרך לעזור לי להגבר על התקפי החרדה, כי בשבוע קודם קבלתי באמצע הססשן התקף חרדה כל כך נוראי, שלא ידענו איך נצא מזה, וגם הוא נורא נבהל. כך שהוא ידע או שהיה עליו לדעת, מה מצוקה עצומה שכזו תעשה לי. והיא אכן עשתה לי, ושמה אותי על הקנטים, ובכל ראש השנה לא ירדתי מהמטה, לא לתפילה ולא לארוחות. פעם ראשונה בחיים שלי! ילדתי בת פעם בראש השנה והתפללתי, ועכשיו לא פתחתי סידור, יומיים, במיטה, לא ארוחות, לא דיבור עם אנשים, כלום, מנוטרלת, כמו שק תפוחי אדמה, כמעט לגמרי גמורה. כאשר כתבתי באותו לילה כמה אני כועסת וזועמת, ואיך ההתנהגות שלו הייתה מחפירה, הוא השיב, מצטער שנפגעת אבל את צריכה לזכור שלאחרים גם יש חיים. ועשיתי את הטלפון שבקשת. ועוד כמה שטויות כאלו עניתי לו במייל, שלכתוב לי תשובה שהוא מטפל בעניין לא הייתה פוגעת בחיים שלו. כתבתי בדיוק איך אני מרגישה על ההתנהגות שלו. הוא לא טרח לענות נסע לחופשה. אני כועסת עליו ברמות על, אני רואה בו אחד יהיר, מתנשא, לא עומד בדבורו, התנהג בצורה שהוכיחה שהוא פשוט לא בן אדם. עזוב כל דבר אחר, הוא יודע את המצב הנפשי שלי, והוא יודע את המצוקה הנוראית של אותו ידיד שעבורה בקשתי את עזרתו, ומדובר במצוקה אמיתית שיכולה להיות של חיים ורח"ל, והוא לא טורח להשיב לי במילה אחת, מטפל, או אדווח כשיהיה מה, כלום, מתאייד. רק טיפול 'הצפרדעים' עזר לי לחזור לעצמי, אבל עדיין לא לגמרי. כשהייתי אצלו בטיפול האחרון אמרתי לו שישלח מייל כשהוא חוזר עכשיו במייל האחרון ששלח כתב לי את התאריך, שהוא חוזר. והעניין מטריד אותי כי אני לא חושבת לחזור אליו, מקבלת התקף חרדה רק מלחשוב שהוא יטפל בי, מחקתי את כל המיילים ששלחתי אליו, את אלו שהוא שלח אלי, כל ההקלטות הכל מחוק. אני מתארת לעצמי שכאשר יחזור אני אהיה בלחץ, אם ישלח מייל אלחץ, לא ישלח, אלחץ כמו בבדיחה של ההוא שגר מתחת לשכן שכל לילה היה מוריד את שתי הנעליים ועושה רעש אדיר. הוא העיר לו על זה בלי סוף, ופעם אחת בבוקר הוא צרח עליו שבגללו לא ישן כל הלילה, ולמה כי השכן חלץ את הנעל הראשונה והעיף אותה ברעש גדול, אחר כך נזכר ואת השניה לא העיף אלא הניח בשקט, וזה שמתחתיו כל הלילה היה ער חכה לשמוע את הזץ של הנעל השניה. ואני אהיה בלחץ כזה, חוששת שיגיע מייל. כל הזמן אהיה בלחץ, הדבר הזה מלחיץ אותי ברמות על! אפילו שאני כותבת עכשיו הידיים שלי רועדות, האכזבה מאדם שהבטיח להיות שם בשבילי, מאדם שיודע בדיוק את החולשות שלי, (וכמו שאמרתי לא הרבה יודעים עליהם), והוא יודע איך אני מתמוטטת דווקא בנושאים האלו, שאנשים שאני אמורה להסתמך עליהם מבריזים, והוא יודע איך שזה מקעקע את כל אושיות החיים שלי, ובצורה אדישה לחלוטין נותן לי לדמם למוות. כן, כך זה בדיוק היה, ממש לתת לי לדמם, אם היית קורא את מיילים של המצוקה הייתי מבין כמה לא אנושי היה חוסר התשובה שלו. ממש לא בן אדם. ותאמין לי שהזעם שלי מוצדק. בעלי עומד מאחורי במאה אחוז שלא אחזור אליו, ובעלי הוא זה שדוחף אותי לטיפול, והוא מכיר אותו היטב, וגם הוא לא יכול היה להאמין שהוא קרא את המיילים ולא הגיב, זה פשוט בלתי נתפס! בעלי מצדיק אותי, ואומר שאין לי מה לחפש אצל מטפל שכזה, שמסוגל כך לפגוע בו במזיד. לא רק שמצדיק אלא שלהפך, אומר לי, שאין מצב שאחזור אליו, ושאי אפשר לסמוך עליו, אם כך הוא פעל. ואתה יודע מה, אולי הייתה לו סבה, אז כאשר כתב את מייל ההתנצלות, יכול היה לתת סיבה, כדי שתניח את דעתי, ולא תשובה יהירה שכזו, אפילו לא נסה לתת הסבר להתנהגות המגעילה הזו. לא חשבתי לכתוב ארוך וכך זה יצא. אבל אני מנסה לנתב את הזעם שלי, שמשפיע עלי כל כך רע, וגורם לי לחוסר יכולת לתפקד, וכתיבה כאן היא אחד הניתובים. ואשמח לשמוע ממך אודי, בכל אופן מה אתה חושב על ההתנהלות הזו שלו, אשמח מאד לשמוע את דעתך על הזעם שלי, ועל התגובה שלי. שאגב גם אם היא מוגזמת, היא בדיוק תוצאה של הבעיה האמיתית שממנה אני סובלת ולא יכולה לשחרר, והוא יודע אותה! הוא מודע היטב לאותה בעיה, ושאני לא יכולה לעשות עליה אנילזה, אבל עד כמה התנהגות של מי שאני אמורה לסמוך עליו והוא לא עושה את המוטל עליו, עד כמה התנהלות שכזו מממוטט אותי לחלוטין. (זו הסבה שאני מרשה לעצמי לסמוך על מתי מעט אנשים, כי אני יודעת שאני לא יכולה לעמוד בטלטלה של אכזבה מההתנהלות שלהם. ובו כמטפל, נתתי אמון, חשבתי שאני יכולה לסמוך עליו, והוא ידע שאני סומך, ובכל זאת הפגין אדישות יהירה שכזו. אודי - זה הורג אותי! אז מה אתה אומר אודי?

מצטערת התשובה היחידה שעולה כאן הוא בן אדם ואולי גם לא היה משהו דחוף וכן שכח באותו הרגע ואחר כך שכח לשלוח ...כאילו מה?????? את לא רוצה מטפל את מצפה לאוטופיה שאפילו תינוק בן יומו לא מקבל מההורה שלו כי לפעמים הילד בוכה צורח וההורה באותו הרגע מכין לו את האוכל או חס וחלילה בשירותים ...סנדי מבינה את הקושי אבל לא כל קושי יש לו מקום להצדקה - איתך

מי מדבר על רגע, שעה? מדבר על 24 שעות, על מייל אחר מייל של מצוקה, והוא קרה אותם ולא טרח להגיב שקא, שאדע שהוא מנסה לטפל, שהוא כאן והוא יודע עד כה המצב הנפשי שלי עכשיו על הקנטים, יודע כמה קל לזעזע אותי, או ואבוי לתינוק שאמא שלו מרעיבה אותו 24 שעות, כן זו התעללות בו.

לסנדיי, 1. לא מבינה מדוע בעלך הופך להיות צד בקשר עם המטפל? בעלך מתקשר מהנייד שלו למטפל??? נשמע מאוד לא טוב וגם לא מקובל. 2. אני הייתי פעם בטיפול, אצל מטפלת שמאוד אהבתי ובכל פעם ששלחתי לה מייל לא הצלחתי להתרכז בשום דבר עד שהיא ענתה לי. זה מאוד לא טוב, צריך מידתיות ופרופורציות. ומטפל שמבטיח לענות לך תמיד תוך שלוש שעות - קצת מגזים, בעיקר שאת מצהירה שאת אישה עובדת ומתפקדת. אז לשם מה הדחיפות הזו לקבל תשובה? זה לא בריא ולא טוב. ופוגע בך ובתפקוד שלך. דברים שכאלו, יכולים לפגוע מאוד בטיפול ולגרום נזק קודם כל לך. וכמו שאודי רושם - להתגעגע זה טוב ואפילו נעים בבטן, אבל כך - זה כבר מסוכן, ואסור למטפל לתת יד לדבר כזה, בעיקר אם יש לו אחריות מקצועית כלפייך. 3. אני לא חושבת שמטפל רוצה לפגוע במזיד במטופל שלו. לפעמים זה כדי ללמד אותו משהו, לשים לו גבול, לפעמים זוהי חוסר הבנה מצד המטפל, ולעיתים נובע מחוסר התאמה בין המטפל למטופל - ולא תמיד ניתן לגשר על כך. אני נוכחתי לדעת שרצון זה לא תמיד מספיק...צריך גם שהיקום ירצה :-) תבררי עם המטפל כשיחזור.

בעלי הוא חלק בלתי נפרד של מה שעובר לי בחיים אני פוחדת מהמטפל ולא הייתי מתקשרת אליו לכן בעלי התקשר המצוקה של אותו ידיד הייתה אקוטית ממש, שאלה של חיים, והוא ידע זאת, ואם הוא לא נותן יד יתן אחר, כמו שקרה לבסוף. אני האחרונה שמטרידה אותו, ואם 24 שעות הוא לא יכול להגיב שאכן קבל המייל, וזאת בטרם נסיעה שלו, אז לי זה לא מתאים, אני לא בנויה בשביל זה. וכן אני יודעת תודעה של שרות וכאשר צריכים אותי בדברים שהם מאד דחופים, אני נמצאת, ויהי מה! בלי שום קשר לכסף שמשלמים לי

אני אוהבת לשתות המון מים. מקלחות רבות. להרטיב את עצמי כל הזמן. אם אני בבריכה לא בא לי לצאת. בגשם אוהבת להרטב. אני משוגעת על מים. בים אני הולכת לטוש ושעה מקלחת את עצמי. זה נראה לך חריג?

הולך ממש לא קל אפילו קשה ולמרות זאת אני שם מתאמצת לתת ממה שיש לי בתקווה שהזרעים ינבטו מתח כתפיים תפוסות עד דקירות קושי לקחת אוויר נשימה עמוקה עוד מעט מתחיל עוד יום עבודה אנחה

את תצליחי ותפרחי! האמיני בכוחותייך! חתימה טובה

נגמר יום עבודה ובטח עד שזה יעלה את כבר תהיי בשני ...גאה בך כל הכבוד לא קל להתחיל התחלה חדשה אבל את אמיצה וחזקה עם המון יכולות ..והזרעים ינבטו אני בטוחה בכך .. ובנתיים היי מס'ג לכתפיים הכואבות מתאים לך ? אני באה ...

כל הכבוד לך שאת לא מוותרת ורוצה...

או ההפרעה הזו או האחרת מהן הוגדרתי כסובלת. זה עמוק יותר ומגיע כל כך.רחוק שאיני יכולה כלל להגיע לשם. הייתי רוצה שיתמכו בי בהחלטה שארגיש מחוזקת מפני שקשה מאוד לעמוד כך בכאב גדול ולשמוע נסיונות לנחמה שאין בהם אלא לנסות להשקיט את הצד השני. אני בעיקר כואבת על שלא נותר לי עוד מה לעשות וכל הזמן המיותר הזה, במקום שידליק אורות קטנים של תקווה, רק המשיך להתיש אותי. שלך שירה

אין.לי יכולת לכלום יותר אין לי רע לי נורא לי מרגיש לי סוף ואני רוצה לצעוק את זה. התקווה יכולה לבוא גם.מבחוץ, אתה יודע? בדמותם של אנ ש ים טובים, ילדים, כלבים.ןעוד. אבל.תקווה יכולה גם.למות ולא.צריך.לפחד לדבר על זה. המוות הוא חלק מהחיים גם.כשאינו טבעי. הסבל הוא מאוד אמיתי גם כשאומרים לך חזור ןאמור שהתשובות אצלך.

לי השיר הזה ממש עוזר .. https://www.youtube.com/watch?v=9f_feqTNVKI הלוואי וגם לך ..ואנחנו כאן להזכיר לך ולהאיר את התקווה החבוייה אי שם בתוכך ...

הי, מרגישה שבקושי אספיק לכתוב, אך הנה התחלה. לאחרונה, ולא רק לאחרונה, אני עושה מעשים שנחשבים טובים. לזולת, לסביבה. באמת. אבל העניין הזה חמקמק. הוא גם מעיד באיזה אופן על כך שקשה עד בלתי אפשרי לי לטפל בחלקים הרכים שלי עצמי. מרגישה שמבחינת האיזון (או חוסר האיזון) הקדשתי מידי עבור האחרים, במציאות, ביחס למה שיכולתי לעשות עבור עצמי. ואני גם שואלת את עצמי היכן אמא בכל הסיפור. התשובה תימצא אצלי. המיניות שלי מתה. לגמרי. כנראה גם חלק קשור. וגם העייפות הרבה, גם העצבות, גם תחושת ההתפרקות שמתרחשת בתדירות גבוהה. לא בא לקום וללכת לעבודה. אבל קמתי, התכוננתי ויצאתי. שבוע טוב וגמר חתימה טובה, מקווה שיהיו המשכים לעץ שנטעתי, שלכם, סוריקטה

היי, כתבת כאן שהמיניות שלך מתה זה נושא מהותי אצלי ונקודה רגישה ולכן אני מרגישה צורך להגיב קשה לי לקרוא שכתבת זאת, את מצטיירת בעיניי כמישהי שעברה\עוברת טיפול מכיל ומקדם והמשפט הזה נשמע כך כך החלטי..ואפילו חסר תקווה את באמת חושבת כך? איך ניתן להתחבר למיניות שקיימת בכל אחת מאיתנו? עצוב לי עליי ועלייך ועל בנות נוספות שנמצאות במצב הזה. זה כל כך קשה ומתסכל. ואני אפילו מתביישת לכתוב זאת, כי אני ואת לא באותה משבצת - ואני אפילו לא "שורדת אמיתית" כמו הרבה בנות כאן..

הי מיקה יקרה, תוכלי אולי קצת להסביר לי, אלא אם בעייתי לך במדיה הזאת, במה מתבטאת המהותיות של הנושא אצלך? אני באמת לא מרגישה כלום. נזירה המון שנים, כאילו לא מדבר אל המוח, מנותק. הגעתי לטיפול במצב מאד מאד רע. מי יודע אולי גם בכיוון זה יהיה שינוי. למרות הגיל המתקדם. אולי עוד לא נאמרה המילה האחרונה? הנורא הוא שאני אפילו אינדיפרנטית ביחס לנושא הזה לפעמים. כל כך תודה שהיית איתי בעץ, סוריקטה

מדהים... קראתי את הודעתך סוריקטה והרגשתי שאני כבולה בידיים וברגליים ולא מסוגלת לכתוב לך אף לא אות אחת.. יחד עם זאת , כל כך קיוויתי, רציתי שהבקשה שלך תתמלא והעץ שלך ילבלב ממש .. קראתי עכשיו את תגובתך אודי ופתאום אולי הבנתי את הקושי שלי בקטע של ההודעה של סוריקטה... מעניין..אולי לא מות אלא "רק" קבור ???... נשמע מפחיד,מייאש ,נותן תקווה... בלגן...

במבי אהובה, את יודעת גם לי ממש ממש קשה עכשיו לכתוב. מחיקון חזק והבטחתי לענות לכולן. ורציתי להתנצל ולומר שלא הולך, ואז הייתי מרגישה כזה פספוס. תודה יקירתי על גילוי הלב, דבר שמאד אפייני וייחודי לך. תוכלי לספר עוד, אם תרצי על תחושת ההאלמות הזאת? הקושי להגיב? גמר חתימה טובה אחותי, סוריקטה

כלום לא מת הכל חלק מאיתנו זה שם רדום או מורדם .צריך חוויות נעימות יותר. טפלי בעצמך מגיע לך כשאנחנו שם בעבוריינו יש כוח לתת לאחרים זה לא בא על חשבון האחר זה בה בזרימה כמו צינור מים זקים ...תקופה לא קלה כשהמטפל איננו גם אם אין סערות ובעיות זה פשוט משענת קביים וקשה בלעדהם גם אם אפשרי כבר ..איתך יקרה מחבקת

הי אביב, נעשה מעגל ידיים? :-) יש מצב שזה שם, היו הבלחות קטנות, קטנטנות, מזמן, אך במהלך הטיפול שמעידות על איזה קיום. טוב, יהיה לי על מה לדבר בפגישה. מימה, נדמה לי, פעם שאלה אם מדברים בחופשיות על נושא המיניות בפגישות. ואז, אז רציתי לענות שישנם נושאים שמבחינתי היו מביכים הרבה יותר מדיבורים על מיניות כמיניות, ודוברו. את מיוחדת, סוריקטה

כייף לראות שאת כאן..מקווה שממניעים חיוביים :) בכל מקרה אני מכירה את המקום של לתת מעצמך לאחרים יותר מאשר לך...אומר לך שאצלי זה כבר לא כך, זה השתנה אחרי עבודה רבה. שיניתי את עבודתי לשם כך, מצאתי את עצמי עושה לעבודה יותר מאשר לביתי...כרגע הבית עומד בראש סדר העדיפויות. אבל הנה אני קוראת שאת קמה לעבודה למרות שאינך רוצה אז זה כנראה משהו עבורך ובכלל לעזור לאחרים זה גם קצת לעזור לעצמנו לא? מקווה שלא יבוא יותר מדיי על חשבונך. וכל הכבוד שקמת למרות שלא בא לך. ובאשר למיניות..נו טוב, זה נמצא אי שם..זה חלק מהרגשת החיות (מלשון חיים וחיוניות לא?) כשיהיה לך כח זה יבוא. גמר חתימה טובה, מיכל.

הי יקירתי, פעם נתתי מעצמי באופן הקרבתי ומתוך רגשות אשמה. זה - השתנה. ועדיין, הייתי מתבוננת בחשד בנושא. מתוקה שהיית איתי, מניחה שיהיה לי עוד מה לומר, גמר חתימה טובה, סוריקטה

איזונים זה דבר חשוב, אני מרגישה שגם במה שאת כותבת את מנסה לשמור על איזון, לחשוף טפח ולהסתיר שניים, שהפאזל לא יהיה קל מדי לפיצוח.. אני לא יודעת אם זה יחווה כחודרני או כנעים אם תשמעי שאני זוכרת דברים עתיקים שסיפרת על אמא. אפילו היום בטיפול שלי חשבתי על אמא שלך. אני מרגישה קצת מבולבלת ולא קוהרנטית, לא בטוחה מה אני רוצה לומר, נראה לי שקודם כל אני רוצה להיות כאן איתך ואולי שקצת פחות תרגישי לבד, ואני רוצה להזכיר לך שזוכרים אותך ושיש מקום לך ולסיפור שלך ולא רק לנתינה שלך, ולומר שאני מאד מזדהה עם הרבה מדברייך תחושות לא פשוטות בכלל, אני מציעה גם לבדוק אם את לוקחת תרופות אם המיניות והעייפות לא קשורה אליהן, ולהוסיף משאלה שלי, שמאד הייתי רוצה אותך בחיי ולא רק כדמות וירטואלית, ואני רוצה לקוות שאם היית שם היה לך מקום ולא היית צריכה להיות שם בעיקר בשביל האחר... מותשת איתך אבל בכל זאת מוצאת כוחות להושיט זרועות לחיבוק חם, שלך, גלי מפעם

גלי ממיק, חיבוק חמים ועוטף בחזרה. מרגש אותי שאת זוכרת את הסיפור. כן, לוקחת תרופות שעשויות להשפיע, וגם הגיל, אבל רק עד רמה מסוימת, ונראה לי שבכל זאת יש כאן אלמנט נפשי בעל משקל. אולי. ילדה מתוקה שאת, גמר חתימה טובה, סוריקטה

הי אודי יקר וכולן, מקבלת את התיקון, ומסכימה שניתן להתייחס גם למעבר לניסוח האחר בהומור. מוצאת את עצמי עושה עוד יותר מהרגיל מעשים טובים לקראת ראש השנה ויום כיפור, ות'אמת, זה אולי לא כזה נורא. זה הבנאדם שאני. קראתי את כולכן, מוזמנות לומר עוד. נקווה להמשכים? ;-) סוריקטה

מה אני רוצה להגיד או מנסה, אבל ההזמנה שלך להיות חלק מהעץ שלך גרמה לי להיות כאן.. מבינה את הקושי שלך וכמו שכבר אמרו לך מקווה שזה כן יבוא לידי ביטוי ותצליחי קצת יותר.. גם אני עוד לא שם ולא יודעת אם אהיה ולהיות בן אדם טוב ולתת מעצמך כל עוד זה עושה לך טוב ומרצון אמיתי זה בסדר בעיניי.. גמר חתימה טובה

היי, סוריקטה יקרה מאד, מה שלומך? היום יש לי יום-הולדת. תמיד בתוך התקופה הזו, בזמן החשבון נפש. והרבה פעמים עם קצת עצב. אני חושבת שיום הולדת הוא יום שמבליט את הנוכחות שלך בעולם. לחשוב על זה שנולדתי, שילדו אותי, ואני קיימת, ומוזר קצת בעצם המנהג הזה לקבל איחולים ואהבה מקרובים. בתור ילדה הייתי מוודאת תמיד מראש שלא יישכחו את יום ההולדת שלי, וגם יקנו לי מתנה, בדיוק את מה שאני רוצה. היה לי צורך לחזק את הנוכחות שלי בעולם? כבר אז הרגשתי שהיא לא ממש יציבה וברורה מאליה? והנה היום הולדת שלי היום, כל כך וירטואלי עד שבאתי לכתוב כאן. למה בעצם אני כותבת את זה בעץ שלך? אולי בגלל החשבון נפש, והמחשבות על מה אני עושה בשביל עצמי ומה בשביל אחרים, סוריקטה, אני חושבת שאצלי הלעשות בשביל אחרים קשור לכך שמבחינתי אין לגיטימציה לקיום שלי בפני עצמו. (בפני עצמי). אני כבר לא מזכירה לאנשים שיש לי יום הולדת. בברכת שנה של נוכחות והתקיימות. ואהבה. גילת

הי גילת יקרה מאד, מדהים שיום ההולדת שלך יוצא בתאריך בו ישנו איזון בין אורך היום לאורך הלילה. נודלנו - משמע, בעיניי, בין השאר, לקבל את העובדה שההורים שלנו היו יצורים מיניים. שהיה בינהם קשר כזה. אני, בגילי, כנראה לא מצליחה לתפוס זאת. יומולדת שמח מתוקה, טוב כל כך שכתבת, סוריקטה

מדהימות שבאתן. חיבוק לכן. רק עכשיו חזרתי ואתחיל לנסות לענות לכל אחת ואחת. מקווה להספיק. הוי יום כיפור הבא עלינו, שלכן, סוריקטה

אני חזקה יש לי כוחות יש לי כלים . מזלי שחלק מהעבודה שלי זה לתת כלים ויד מושטת ולהרים מתהומות הנשייה . מזלי שיש לי את היכולות לראות קדימה להאחז בכל דבר אפשרי ... אבל גם הבמבוק נישבר בסופה ארוכה ארוכה..33יום ללא שינה לחא מנוחה לנפש למעט מספר שעות. אני מאבדת אחיזה . זה מביא איתו רגשות קשים זה מביא איתו זכרונות ופלאשבקים כמו אדם לפני מותו שרואה את חיוו רצים מול עיניו זה מביא איתו מחשבות שכבר שנים לא חשבתי .. אני מזהה סימני מצוקה אמיתיים . כל מי שאני פונה אליו לעזרה מחזירים למטפלת וזו מתבצרת בצד החדש שלה . ללא אמפטיה ללא קשר ללא רצפה תתמודדי את יכולה לבד ..אבל אני כבר לא יכולה .אני עייפה פיזית ונפשית ואחרי שעות של חלומות בהקיץ שלא כאן המקום לאמר אותם ....זה כבר קו אדום ענקי על הקיר. אודי אני חזקה אבל חבוטה ומותשת ..

יודעת שאת קורא אז כותבת כאן ולא בחדש ..אז עשיתי מעשה שהייתי צריכה לעשות כבר לפני כמה ימים .זה אולי לא יהיה קל ולא פשוט אבל זה יעצור את הטרוף ..קבעתי איתה פגישה לשבוע הזה ואחריו חופש לא נורא מקווה שזה לא ייצור יותר כאוס גם ככה המצב לא מזהיר ואם כבר התחלתי לחשוב מחשבות הרסניות אז ... ואיזה שקט נהייה לי בראש...יש לי רצפה !!!!!! אני מאמינה בטוב ואשתדל להשאר במקום הזה ולא בצד השני שמחכה בפינה ..היא שם עבורי זה מה שצריך להוביל אותי ...אודי באמת שכמה שהודתי לך על כל הימים האלה זה פשוט לא מספיק ..אתה מלאך אמיתי , זן נדיר ...

יש בך הרבה כח! אפילו אחרים נעזרים בכוחך....זה מדהים עד כמה יש בך עוצמות...איתך, (גם שלי לא מקבלת אותי עד אחרי סוכות)נחזיק מעמד יחד

זה יעבור בציק צק ...אני איתך ותודה על המילים החמות

קראתי את ההודעה השניה שלך גם, ואיזה יופי שהצלחת בכל זאת לקבוע איתה... וגם שאת יודעת שהיא שם ומחכה לך. יודעת שזה קשה לחכות ולרצות אבל שמחה שיש איזה קול שמצליח גם להרגיע.

קוראת כאן על הבנות, שיש להם מטפלות שהם אוהבות, ומפיקות תועלת, וסומכות, ויודעות שהן פועלות לטובתן....

הי סנדיי, אשתף אותך שגם אני במהלך הטיפול הארוך והקשה שלי חוויתי את המטפל שלי (היות שהיו מערכות יחסים כאלה בחיי) כאילו היה סדיסט. למעשה, נראה לי שעם גישה כזו הגעתי לטיפול, אויה לי. זו, בדיעבד הסתבר, הייתה השלכה שאין בינה לבין המציאות כל קשר, למרות שבאותה עת ראיתי את הדברים באופן חד צירי ומשמעי, כמעט ולא בר ויכוח. חלק מהטיפול כרוך גם בשינוי בתפיסה. מאד קשה ולעתים נראה כבלתי אפשרי. גמר חתימה טובה, סוריקטה

רואה את המטפל כבן אדם ודורשת יחס של בן אדם לא חושבת שכל מעשיו מחושבים על פי מה שטוב או לא טוב עבורי מאמינה שהרבה מזה הוא עושה כי הוא כזה אדם, לטוב ולמוטב. ויש סטנדרטים מסוימים שאני מצפה ממי שנותן לי שירות, ושאני מסתמכת עליו, במיוחד בעניינים כל כך רגישים, ובמיוחד בתקופה שבה אני כל כך מעורערת אם הייתי בתקופה חזקה שלי, לא הייתי שמה פס, וממשיכה הלאה עכשיו כל עלה נידף יכול להעיף אותי וזה העניין כלפי חוץ לא מראה את זה, אבל הוא, יודע את האמת, הוא יודע כמה אני שברירית עכשיו, הוא יודע כמה קשה לי, . כשהגעתי בתחילה לא הבין מדוע באתי, נראיתי לו שיא המושלמות, נתתי לו לראות חרך ממה שקורה בפנים, וזה הספיק לזעזע אותי, והוא יודע שאני לא יכולה עכשיו לעמוד בזעזועים, אין לי את הכוח הנפשי, וסמכתי עליו, והוא פשוט דרך עלי, כאילו הייתי ג'וק, מה נדרש ממנה, רק לענות מילה אחת 'מטפל', 'אעדכן', כלום, רק להשקיט אותי שהוא מטפל בעניין, ההתעלמות הזו למרות מיילים המצקוה לדעתי היא נבזית ולא מתאימה לי, ולא משמשת כל כלי בקשר שלנו, כי אני לא מהסוג שמטרידה אותו וצריכים לשים לי גבולות, להפך, לא פעם הוא זה שמתקשר, מה קורה מדוע את לא מגיעה, וכאן הוא הבין שאני במצוקה, והשאיר אותי פצועה באדישות. הכעס הזה שלי, מדאיג אותי, לא יודעת על מה הוא מכיח, כנראה חלק מהשרטות שלי, ויש לי הרבה שריטות, אז כנראה הוא מתקשר לאחת מהם. זה יעבור בסוף, נקווה

שלום אני בת 17, ורציתי להבין מה קורה איתי בזמן האחרון ואולי לקבל קצת עזרה מה ניתן לעשות בנידון, כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה להרגיש רגשות כמו עצב או שמחה, כאשר אני רואה משהו עצוב, או אמורה לשמוח ממשהו מסוים, בנוסף קשה לי להפגין אהבה וגם לא מצליחה לפתח רגשות אל מישהו או משהו כמו בעבר שמרגישים דברים, אני מרגישה בערך ניתוק רגשי והבעת רגש היחידה שאני מצליחה להרגיש זה כעס או עצבים, מה ניתן לעשות ?

היי שיר , מסכימה עם אודי ..ויותר מזה אל תישארי עם התחושות האלה לבד. אם את לא יכולה לפנות להורייך פני ליועצת למורה שאת מעריכה. מגיע לך להרגיש להיות קיימת ..איתך

שלום אודי, בהמשך לתשובה שכתבתי לי לגבי התמונה והדובי: כתבת: בהתחלה - או או, אך כך - גם וגם ובסוף - אינטגרציה... האם גם וגם זה לא אינטגרציה , מה ההבדל ביניהם? תודה רבה לך על הכל

אולי כבר פספסתי אבל חשוב לי להבהיר לכולם כאן קשה כי מתגעגעים, כי חסר להם המטפל. לי הוא אפילו לא הודיע שנוסע לחודש, וכאשר אמר לי, זה לא הזיז לי, קודם לכן לא הייתי אצלו 7 שבועות, כי רציתי לנתק את עצמי נפשית ממנו, והצלחתי, ולא מרגישה טיפת געגועים אליו. מרגישה זעם אדיר על התנהגות מגעילה שאין מקומה בין אנשים קל וחומר שלא ממטפל למטופל, והכעס הזה שלי אין לו שום קשר לגעגוע, להפך, לא רוצה לראות את הפרצוף שלו לעולם, ולא לשמוע את הקול שלו, ואני אומרת את זה מתוך מודעות למה שאני אומרת, ולא מתוך תסכול. אני חושבת שהצורה שהוא נהג היא מפלצתית בנתונים שהיו, יום קודם לכן הייתי לפגישה מיוחדת לנסות למנוע התקפי חרדה, שבוע קודם באמצע הססשן קבלתי התקף חרדה כל כך חמור, שהוא נחרד ממנו. חודשיים קודם לכן, היה סיפור רציני בגלל אדם קרוב שהבריז לי, והנה, כך, בזלזול, בהתנשאות, יודע שאני ממתינה לקבל אישור ממנו על מייל, קרא את המייל, ולא טרח להשיב אפילו לא במילה... עד שבלילה אני התקשרתי אליו. הוא כל כך הוציא אותי משוויון נשפי שבחג הייתי כל היום במיטה לא הלכתי לבית הכנסת ולא ירדתי לארוחות, עד כדי כך הוא ערער אותי, אז הכעס שלי הוא כעס אמיתי, וממש ממש לא מתוך געגוע אל המפלצת שכך התנהגה אלי

רק ככה כעס הוא דבר שמעיד על קשר לא כועסים ככה כשלא אכפת והעוצמות לדעתי הם שיחזור והשלכה . מנסיון מתחת לכעס יש רגשות אחרים כמו פחד וכאב ....איתך

וזה מפחיד אותי עוד יותר תעצומות הכעס הם מראים על קשר על הסתמכות על אכזבה קשה ומרה וזה מדאיג אותי כי מדוע אני צריכה כל כך לכעוס על מה שהוא עשה ולא עשה, מהו שבילי, והעוצמה של הכעס הזו מאד מדאיגה אותי, היא בהחלט מוכיחה על רגשות בפנים שאו שאני לא יודעת עליהם או שאני מדחיקה אותם, מה שלא יהיה רק צרות יהיה לי מהם, אני מודעת לזה ועוד יותר דואגת

אודי רציתי להגיד לך שאתה איש חכם אבל לא היה לי איפה להגיד. כל היום נגעו בי ידיים מזוהמות והייתי צריכה להתחבא. עכשיו אני חייבת להתחבא שלא יגיעו אלי יותר כי זה מפחיד אותי

הפורום לא עבד כמה שעות אתה עוד כאן? הייתי אצלה היום, אני סומכת עליה כי המטפלת המליצה לי עליה אבל אני גם מפחדת, קשה לי והיא בסדר ואומרת לי שזה בסדר ושאני באמת לא מכירה ולא יודעת.. זה טיפול אחר ממה שהכרתי ואני רוצה שיהיה לי גם מקום כמו שהיה לי אצלה, שאוכל לבכות ולצעוק ולא רק "שעורי בית"... טוב מן הסתם קצת הכללתי אבל זה בגדול.. אודי, זה בסדר להרגיש ככה נכון?

פה בפורם להתחבר...אולי מזל שכך....כי במקום לכתוב פה תקשרתי איתה בסמס..ואחר כך ביקשתי לדבר ושוחחנו, ניסינו שוב לקבוע, לא הלך :( אבל לפחות אמרתי לה שאני מרגישה שהיא עסוקה ואני דביקה מדיי ומעמיסה...ושלא ממש משנה לה אם נפגש..שאני לא חשובה וכו'.......היא אמרה שנכון שהיא עסוקה ושאני חשובה...ואמרתי שזה לא מרגיש כך, היא אמרה שזו תחושה קשה וניסינו שוב לקבוע.....אוף לא הלך.... וגם היא חובבת געגועים אודי...חושבת שיש טוב בזה שאני מתגעגעת אליה ...שיש למה לצפות וכל זה.....אבל אודי, זה קשה לי נורא! וזה מתבטא בחוסר איזון באוכל....בחשיבה על אוכל כל היום...איך אאזן את האכילה הרגשית לבינתיים? יש עצה????????? קשה לי....והחגים מאוסים עליי השנה.......דווקא לא היו כאלה ממש.....

וואוו אודי התנודות שלי ממש מפחידות אז היום אני שוב במקום טוב מלא חיות ואנרגיות .מקום שאוהב אותה שמבין ככ מבינה . אודי הבנתי משהו שניסית להסביר לי . הניתוק הזה בזה שאני מביאה אותי בניתוק אני מחלישה את הצד עם הכוחות. הבנתי שבעצם כדי לחזק ולרפא את החלקים הפגועים אני מוכרחה להיות שם בשביל הצד הכביכול חזק אבל גם הוא זקוק ליד. מהיום אני משתדלת לא לבקש יד לקטנים כי אם יד לי לאביב זאת עם ההגיון הבריא והכוחות ומושיטה את היד שלי לפגיעות שבי. אודי היא לצידי במסע רק החליפה צד מימין לשמאל זה נחווה נורא זה מרגיש מתעלל אבל זה רק כי זה מה שהפגועים האלה רגילים בהגיון אני מבינה אחרת . אני ככ אוהבת אותה אותי אותך את כל העולם כולו.... והיום התחלה חדשה אני במכללה ..אודי סופש נעים ...ואני ככ מתפללת שהשקט הזה ימשיך יותר מיום אחד אם אפשר עד אחרי סוכות ובכלל

אביב יקרה, בהצחה ויישר כוח! (ואני זוכרת שיש גם חולשות ונפילות וקשיים) כתבתי בדיוק הודעה על איזון - נאחל שהטובים ינצחו? שלך, סוריקטה

כולם טובים כולם אני כולם צדדים שלי. חלקם פגועים חלשים כואבים אבל הם טובים והם ירפאו עד כמה שניתן ויתחזקו תודה יקרה אח האיזון הדק והעדין האיזון שכל כך קשה להשיג אותו ...אולי השנה אם ניתאמץ לקראתו נזקה בו...חיבוק

אני חייב להתחיל טיפול פסיכולוגי או לפחות להגיע לשיחת ייעוץ. מאז הרפורמה בבריאות הנפש אני לא מצליח למצוא רשימה של פסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח כללית בקליניקה פרטית שלהם. איפה ניתן למצוא?

הי אודי. חג שמח!! עברו עלי ימים לא פשוטים של חרדה בעוצמה מאד גבוהה. אתמול נפגשנו והתאזנתי. עכשיו יותר טוב..היא הכי מבינה אותי בעולם!! בדרך כלל..;) שתהיה לך שנה טובה ומתוקה. והכי חשוב שתהיה רגועה!! תותי

שלום אודי, שנה טובה לך ולכולן כאן... ראיתי שמישהי שאלה לפני כמה ימים לגבי דובי כמתנת יום הולדת למישהי בוגרת. אני מאוד אוהבת דובונים. יש לי בחדר דובי ענק ואני נהנת להביט בו בכל בוקר ..וגם בצהרים ובערב. ואחרי שקראתי את ההודעה הזו, פתאום הרגשתי מגוחכת. הרי אצל בנות בגילי (לא רוצה לחשוף גיל מדוייק, אבל אני מתקרבת ל-30) החדר צריך להיראות שונה. אז קניתי לי תמונת קיר של אישה נשית כזו , אריסטוקרטית בשמלה יפה ושרשרת פנינים..ועכשיו היא תלוייה ממש ליד הדובי. וזה מרגיש לי ממש ממש מוזר... אבל ממש מוזר.. אתה חושב שאפשר גם וגם? אני מעדיפה להיות אישה שכזו על פני להיות דובי, אתה מבין?

תודה שהגבת לי תודה על המילים החמות. סליחה יקרהשלא הגבתי לך קשה לי עם מה שאת מביאה מבינה את הכעס שלך את התסכול את חוסר האונים מכירה אותו כל כך טוב . מכירה את הכעס ששורף אחריו הכל ..זה בדיוק המאבק הםנימי שלי . לא רוצה להיות שם לא רוצה לשכוח את הרגעים הטובים שלה.לא רוצה לשכוח עד כמה היא שם עבורי . כן קשה לי עכשיו אבל ידעתי שזה מה שיהיה אני יודעת שהיא לא עובדת בסוכות ככה שהיה ברור לי שעם כל הרצון הטוב אנחנו לא ניפגש. כאב לי מאוד שהיא אפילו לא ניסתה למצוא זמן ובמין אדישות (בתחושה שלי )כאילו אני לא מעניינת אותה . לא ניכנסת איתך לשיח כי פוחדת שאגרום לך לנזק .רק רוצה לאמר לך שאם כל ההבנה שלי דרך הפעולה שלי שונה ראיית הדברים שלי שונה . אני עם כל הקיטונות שאני מוציאה כאן מכבדת אותה על האומץ שלה ומעריכה אותה מאוד . אני אוהבת אותה וגם אם אני אשרוף את כל מה שכתבה לי (השקיעה בי הייתה שם עבורי)לעולם לא אצליח חעקור אותה מליבי כמי שממש עזרה לי .

אני חושבת שהוא לא בן אדם אני חושבת שהוא חסר לב ואדיש אני חושב שהוא בקיצוניות, שומר על גבולות מקום כלל ל רציתי לפרוץ אותם מי שבן אדם, הוא בן דם בכל מקצוע, מי שלא בן אדם, אין מה לעשות. ההתנהגות שלי גבלה בהתעללות, הוא ידע שאני יושבת על קוצים, ידע שאי במצב נפשי קשה דווקא בגלל שמרבריזים לי נדרש ממנו לתוב שתי מילים ולא יותר והוא כשל אז הוא לא בשבילי המצב שלי הוא כזה שאני לא יכולה להרשות לעצמי שיטעו עלי עכשיו אני מתחילה לאסוף את עצמי עם שיטה שאודי לא הסכים להעלות אותה

היי יקירה צר לי לקרוא על הכאב הנורא שלך. אני יודעת כמה זה יכול להחוות נורא. אני אומרת להחוות כי הנטישה האמיתית קרתה מזמן... אבל השבר הוא כאן ועכשיו. היה שלב בטיפול שלי שרציתי לעזוב ואז עשיתי איתו חוזה של תאום ציפיות. אין לי מושג מה הקשר בינכן ומה קורה בטיפול שלך כי הוא ממש שלך. אני הייתי מחכה שתחזור ופותחת את הכל את הכאב, חרדת הנטישה וגם את השאלה, האם היא באמת יכולה לתת לך מענה? כי כשצורך לא פוגש הענות זה יכול לגרום לסבל רב. איתך, שולחת חיבוק ממש מרחוק, כי הבלון עדיין משייט לו בשמים... הילה

מקווה שהבלון ינחת בקרוב ניראה לי שכבר תפשת את קצה החוט ... אני מבינה הכל ותודה על התזכורת .היום אני במקום טוב יותר חיבוק

שנה טובה מנסה להשתלב אף פעם לא הצלחתי

שנה טובה לך

מרוב שהיא למטה למטה למטה למטה בביצה, כבר לא הצלחת להעלות אותו. היא מגעגעת עם עוד צפרדיים, למטה למטה למטה

אני רואה את זה יותר כהגה עצמית והגנה יעילה ביותר הדגשתי שהוא חי וקיים ומאושר עם כל הצפרדיים לא הרגשתי אותי רק השאירתי את הרגשת הגוע אגב גם זה למדתי פעם ממטפלת שלה, היא הפכה את המרגיז למשהו הרבה יותר מגעיל

אתה יכול להתסכל על שאלה ששאלתי אותך לפני החג. הכותרת היא "אני אחרי" מתאריך 10/9.. תודה אודי ושנה טובה

אחרי הפגישה הראשונה עם המטפלת החדשה קבענו לדבר היום, אחרי החג ולשמוע מה אני חושבת ואם אני רוצה.. אז התקשרתי והיא שאלה מה איתי... אמרתי לה שאני מפחדת אבל כן הייתי רוצה להתחיל. אז מחר ניפגש ואני עדיין מפחדת ממה יהיה, אם אצליח ועוד כל מיני...

אני רואה פה שכמה מטפלים יצאו לחופשת חגים ויש כאן מאבק קשה עם הלבד אני מבינה שמטפל חייב לאזור כוחות בכדי להמשיך ולטפל. אך ההתמודדות של המטופלים מאד לא פשוטה ואפילו מפחידה... אני חושבת שמטפלים צריכים להקדיש לכל מטופל 10 דק/רבע שעה/חצי שעה בתוך הטיול (לכל אחד בהזדקקותו).. כשאתה יוצא לחופשה איזה אלטרנטיבות אתה משאיר למטופלים?

אודי שלום, כתבתי לך בעבר על התלות במטפל וכתבת לי שעדיף להיות תלוי במטפל על פני להיות אנורקטית או בולימית. בגדול - אני מסכימה איתך. וכל אדם בר דעת יסכים אבל... ופה בא אבל גדול. האם טיפול לא אמור לסייע לי להתחזק ולדעת איך להתמודד עם קושי לבד? להפתעתי, בטיפול נאמר לי שאני טועה בגדול. נאמר לי שאני מוכרחה ללמוד להיעזר בבני אדם במקום בחומרים. נאמר לי שהריפוי יגיע מעצם היותי בתוך קשר "מגדל" (אודי, מה זה קשר מגדל???). ונאמר לי שיכול להיות שאזדקק לטיפול שנים רבות. אני מרגישה שרוצים שאהיה תלויה וזה גורם לי להתנגדות. למשל, קשה לי לבכות בטיפול (אני בד"כ בוכה באוטו לבדי), אני מסרבת לשכב על הספה ו/או לעצום עיניים. קשה לי בכלל להודות שאני זקוקה. אני מבולבלת. אודי, מה זה בעצם טיפול?

למה את ההודעה שלי לא העלית ??? היא נחנקת שם מכווצת עם כל ההודעות של הפורומים השונים ...??? אודי :((( אתה לא רואה שאין לה אויר שם??? היא נחנקת תעלה בבקשה גם את ההודעה שלי .טוב??? תראה היא נחנקת

אביב, ממזמן רציתי להגיד לך תודה. נטע.

תודה זה ממש היה חשוב לי לדעת .כי פחדתי שטולי זה נדחף לך ..אני רואה ו רגישה ומבינה אותך מאוד ...שולחת חיבוק אם נכון לך ואם לא אשמח לדעת ...

שזקוקה לעזרה בקרקוע ....סליחה

אודי, החג שהיה "שאב" ממני כל כך הרבה אנרגיות. לצערי, לא הצלחתי להימנע מפגיעה עצמית. מרגישה שהגוף כמו אחרי טראומה. רוב החג הייתי זרוקה במיטה. לא התייחסתי לבן שלי שכל כך אוהב חגים. אפילו איגרת "השנה הטובה" שהוא הכין לי בגן, לא הצליחה לשמח אותי. אודי, מתי יהיה קל יותר? אני נלחמת ונלחמת ואין לזה סוף. אבל אני לא מוותרת. למרות שבשלב מסוים אשבר. זה ברור לי שאגיע לקצה גבול היכולת. אודי, איך היה לך? אתה אוהב חגים? נטע.

אביב, תודה על כך שאת "רואה" אותי ומתייחסת. לא תמיד אני מוצאת את הכוחות להגיב, אבל מעריכה את זה מאוד. תודה!

כל הכבוד אביב המילים שלך הם במקום, גם כשהגבת לי, הייתי צריכה את המילים הללו, היה לי מאד מר בלב, והמילים שלך חיממו אותי

אודי.. אין לי כבר כוח.. סיפרתי לך פעם שלפני שנים קצת פיסלתי והפסקתי .. לא יודעת איך אבל שוב הפיסול עלה.. אני מרגישה שאמא צביה מפעילה עלי מכבש.. זה לא מדוייק.. היא אומרת שאני נלחמת בצורך/רצון מאוד חזק שלי לחזור לפיסול.. בראש השנה התבוננתי פתאום שוב בפסלים שעשיתי וזה הרגיש לי ???? אודי,תבין, אף אחד לא יגיד שהם יפים.. הם לא יפים במובן הרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהם.. יש להם אמירה.. הם משאירים אותך חושב, אתה גם יכול למצוא בם כל פעם משהו אחר/נוסף.. כמעט בתחילת האנליזה (לדעתי לפני 6 שנים בערך, בזמן שזה עדיין בכלל לא היה אנליזה אלא טיפול של פעמיים בשבוע) הבאתי שני פסלים לאמא צביה בכדי להראות לה.. רציתי להשאיר אצלה אך אמא צביה העדיפה שאקח (אמרה שמפחדת שיקרה להם משהו ??? לא כ"כ זוכרת) מאז לא הבאתי אותם שוב.. פתאום יש לי צורך מטורף להביא אליה שוב את הפסלים ,שתשמור אצלה, היא אמרה לי היום שוב שאני יכולה להביא אם אני רוצה אך שאקח אותם (משהו ברוח הדברים האלו) מאוד מאוד מורכב לי עם הקטע של הפיסול אודי :((( מצד אחד, האצבעות שלי ממש ממש צריכות כבר להרגיש מקרוב את החימר, מצד אחר ולא קשור, אני צריכה שהפסלים אם אצור שוב, שיהיו במוזאון ואקבל את פרס ישראל כמו יגאל תומרקין :((((( כן אודי :((((((((( אני יודעת שזה נשמע מטורף והזוי :((((( אמא צביה אומרת שבדיוק מהסיבה הזו אני לא חוזרת לפיסול :((((( לפני שנים רבות, כשפיסלתי, הייתי בטיפול אצל מישהי שכשהבאתי להראות לה את הפסלים היא הניחה אום על השולחן הגדול במרפסת הגג שלה והלכה כל הזמן סביב השולחן, התבוננה בפסלים וכאילו מלמלה לעצמה :" ידעתי, ידעתי כל הזמן, ידעתי, ידעתי כל הזמן... כאילו ש.... ???? כאילו שיש לי את זה אודי... :(((( ובדיוק בגלל זה ברחתי מהפיסול :(((((( הרגשתי שהיא מצפה ממני :(((( אודי יש אצלי משוואה :ציפיה =אכזבה... כילדה תמיד אכזבתי את ההורים שלי :((( שלחתי לאמא צביה סמס שמחר אני מביאה את הפסלים אליה ומנפצת אותם כך שהרסיסים יתפזרו על פני כל הקליניקה שלה :(((( אודי :(( אני משוגעת ? :(((((

תפסלי בשביל עצמך לא בשביל העולם בלי קשר אם העולם יעצור את נשמתו או לא תצרי בשביל הנשמה האישית שלך, בלי תלות בחוות הדעת של אחרים הנשמה היא שתביע את עצמה בפיסול ועבורה תעשי זאת. זה יהיה הכי טהור שיכול להיות, אמיתי, מהבפנוכו שלך... מתנה שלך לנשמה שלך, חיבור מדהים בינכם, בלי קשר לאנשים מהחוץ

אודי סליחה באמת שאני מציפה כל כך. אני מיאשת יושבת באוטו בוכה ורועדת מתפללת לא לאבד אחיזה .. אולי עשיתי טעות שלא חיכיתי שתיצור איתי קשר .אבל בהערכת מצבי ובהתחשב בשבוע שמחכה לי והאיזון העדין שאני חייבת להיות בו . שלחתי לה סמס עכשיו בשאלה מתי נפגשות הסברתי גם למה פניתי ולא חיכיתי לה והתנצלתי . והרי תשובתה מילה במילה "נחזור לפגישות אחרי סוכות ".. אחרי שכשאמרתי לה שאין סיכוי שאני אחזיק 50 יום לבד היא כתבה לי "וכמו שאמרתי קודם ניפגש אחרי ראש השנה" אודי גם לנפגעת לא מורכבת לא עושים את זה בטח לא למי שאם did . פשוט לא יודעת מה לחשוב יותר מרגישה כמו קליפת השום ,שוב התחושה הזאת שהיא עושה הכל כדי שאני הלך . כל מי שסביבי כבר אמר לי לחפש מטפלת אחרת שכאן ניגמרה הדרך ..כל חלקיי מוטרפים הבכי הצעקות החוסר איזון איך אני אמורה להחזיק ... ומשהו קטן ניצוץ קטן קטן של אור ממשיך בקול בטוח לצעוק לי מבפנים אביב סבלנות עוד קצת אל תישברי .אל תאבדי אמון .אל תוותרי על הדרך .. אז לא מוותרת ולא נישברת אבל זה הולך להיות מטורף ברמות שאת האמת לא מגיעות לי ....וסליחה אודי שזה הופך אותי לכל כך אובססיבית כאן .

מה את מבקשת? שתהיה בן אדם!!! אבל זה גם יותר מדי לבקש! והיא יודעת את המצוקה שלך, והיא אמורה להבין את תהום הרגשות. אבל ככה זה, תתנחמי שאת לא לבד אני בכלל לא בקשתי של יתוש רק שיאשר את המייל והוא קרא את המייל, פעל על פיו, ומרוב רשעות לא אישר לי שקרא אותו, רשעות אמיתית!

אודי מסיבותיו הוא, החליט לא להעלות את הצפרדע הדימוי שבו אני רואה את המטפל, וכך מרחיקה אותי ממני לעולמים

נפגשות רק אחרי סוכות . היא השתנתה אין בה טיפה של אמפטייה ביקשתי יד אחיזה חקטנים ..היא הדגישה שולחת יד אלייך ..יודעת איזנ כאוס זה וכמה אני זקוקה לעזרה באחיזה אותם. ויתרתי אודי זה יותר מידי משחזר את אבא את הבית.אני מטופלת לא צריכה להתחנן לטיפת אמפטייה ויחס ... אודי שבעה שבועות בלי אחיזה זה ממש לא טיפולי אם לא היית כאן הייתי באשפוז . תודה וסליחה ..

נחמת שוטים..לא עוזר לדעת שכלם בחופשה...היא בכלל לא בחופש להפך, עובדת אפילו בערבי חג, אני לא יכולה בערבי חג. מקווה שהחג עבר בנעימים עלייך אודי, ועל כלם פה... יש לי הרגשה שלה לא ממש משנה אם נמצא זמן למפגש..כי תמיד אפשר לדבר, להשלים אותו..נראה שמבחינתה יש מלא זמן....וכאילו אין הבנה.....אוף. היא דחתה פעמים את הפגישה שלנו...למרות שפעם אחת היה ממש מוצדק פעם השניה כבר נראה לי לא מוצדק....אבל מי יקבע....ומאיפה לי? והיא יודעת במפורש שאין זמן אחר:( ניסיתי :( בקיצור אני חושבת שהיא אדישה לפגישות אם יתקיימו או לא....אפילו שתכחיש זאת....חבל..למרות שאמרה שאתקשר...לשם מה? לשמוע שאין זמן להפגש? שהיא פה....מבחינתי זה לא פה....מבאס אותי :(מרגישה שיש לה המון עניינים יותר חשובים ממני.....וזה קשה שכך והכי קשה שאני מרגישה דפוקה שאני זקוקה לה אחרי מלא זמן יחד.....למה אני כזו????????אפילו שאין כלום דחוף :( טפשי מצידי להצטרך אותה סתם :(

שאלת אותי אודי כשביקשתי שתאהב אותי. אני צריכה אהבה. מה זאת אהבה, זו שאלה גדולה מאוד. יש לה המון פנים והמון סוגים..אני לא צריכה אהבה ארוטית, על זו ויתרתי לפני כשנה, בנוסף לדברים אחרים שאני מתנזרת מהם כמו בשר או ביצים או רופאים. בשיר של חיים נחמן ביאליק הכניסיני תחת כנפך, האהבה היא מקום בטוח, מקום שמרגיש אותך ואת הצרכים שלך, מקום שנותן לך מקום. ומה אני מקבשת ממך, ודאי תשאל. אני מבקשת שתאהב.אותי, שארגיש שאתה רואה אותי, שאני חשובה לך, שאני נראית, קיימת. אבל במרחב הזה, ודאי תשאל, איך תרצי שאוהב אותך או מדוע את מרגישה שלא אוהבים אותך? לפעמים אני מרגישה בין המילים שאני מיותרת, לא חשובה, לא ראויה. לפעמים אני מרגישה שאתה כועס עלי או שקשה לך לתקשר איתי בגללי. שאני אפילו גורמת לך להרתע ממני. לםעמים אני רואה שאתה.אוהב אחרות ואותי לא, או רק אותי לא. ואין הדברים הנ"ל מכוונים כביקורת כלפים, ממש לא. הבקשה שלי הכי ראשונית והכי נזקקת והכי כנה, אודי, אתה יכול לאהוב אותי? שלך שירה

הוא לא פחות מלחם ומיים ההכלה הקבלה הידיעה שיש מישהו עבורך מישהו שמקבל אותך כמות שאת, לטוב ולמוטב מגיעה לך אהבה שכזו, ואני בטוחה שתמצאי אותה גם לא ווירטואלית עם כל הכבוד לאהבה ווירטאלית היא לא מספקת את צריכה משהו מוחש זה מתבטא גם בדברים קטנים, של יום יום זה יגיע אליך, זה יבא אל תתיאשי

הבנתי משהו עכשיו שקראתי מה שכתבתי לך .. כל פעם אתה כותב שהיא תחזור ואני לא מבינה הרי ברור שהיא תחזור..אבל במקום הפגוע זה שפוחד לא ברור לי ככה ... נזכרתי עכשיו שאחד ההצקות האהובות עליו היה להגיד שהוא מצא אותי בקופסאת נעליים ויחזיר אותי בקופסא לאותו המקום ...הייתי אולי בת שלוש ארבע ... . זה מטורף איזה נזק יצקו לתוכי ...זה כל כך עצוב וכואב

לילדים שלי תמיד אמרתי שהם מאומצים ועל זה שהם דומים הייתי אומרת שאימצתי אותם מאותה אמא זה סוג הומור שחור, לאו דווקא רצון להתעללות אהבתי את ילדי אין קץ, והרעפתי עליהם אהבה בכמויות אולי סוג הומור לא הכי מוצלח אבל לא חושבת שיש בו אלמנט של התעללות

אכפת לי אם היא ץחזור או לא ..אני לא חושבת שאחזור לטיפול הזה איתה יותר . לא מאמינה לה ולא בוטחת בה היום היא שרפה לי את התקווה ...

היום עברו 29 יום מהיום הארור ההוא שניראה כבר כל כך רחוק . עברתי כל כך הרבה דברים בתקופה הזו הרבה מידי .אודי מקווה שהחופשה הטיבה עימך שמחה שחזרת זה כל כך נותן ריצפה כמו שבמבי אומרת . הבנתי למה ככ קשה אין לי ריצפה אין לי נקודת אחיזה לא יודעת מתי אם בכלל היא תיצור איתי קשר .אם רק היה לנו תאריך של פגישה ... ימים לא קלים של תנודות של געגוע שנודד בן כעס שיושב על פחד שהיא תשכח לכתוב ,תשכח שלא קבענו כלום זה כבר קרה בעבר שהיא שכחה שינויים .לבן כאב על מה שקרה .פחד אטומי לאן הכל יוביל . קושי מטורף להרפות ולשחרר ...נאחזת בפחד בציפורניים וחושבת מה הרווח שלי מזה ..הרבה יותר קל ומוכר להרגיש פחד מגעגוע...הגעגוע הזה כואב ..... אודי זה אמנם קשה להיות בקונטרול זה מלחמת חורמה כל הזמן אבל אשליית השקט בחוסר השפיות לא מושכת אותי היא מפחידה אותי...אתה בהחלט צודק המחירים איומים .. זה לא עושה את זה קל חיה עם להקת אווזים צווחים בראש ומתפללת למעט שקט ושלווה אבל אמיתיים ....שיהיה המשך שבוע טוב

עף למעלה בבלון הליום הוא לא מתקשר איתי קוראת לו והוא לא עונה זקוקה למטפל שלי שידבר איתו לחזור

בואי ניקרא לך יחד אני איתך יקרה ...

הילה, איך עבר החג? איך בעבודה החדשה? בזוגיות? מרגישה שממזמן לא שיתפת ואני לא כל כך מעודכנת במה שקורה איתך. אני איתך. נטע.

תנסי לקרא לו בעצמך, לדבר אתו לדבר עם הילדה הקטנה שבך לתת לה להביע את עצמה עם הפחדים והכעסים היא תענה גם לך

כל החג הייתי במיטה, לא ירדתי לא הלכתי לתפילות לא ירדתי לארוחות היו עשרה אורחים לא עניין אותי כלום סיממתי את עצמי כדי לשרוד והוא ידע, בדיוק מהו השסתום שמעל פי התהום, ואף על פי כן, אבל טוב עכשיו מיותר מאוחר דווקא עכשיו שעוד חשבתי שהתנתקתי טוב שזה קרה ולא בשלב מאוחר יותר אז עכשיו לא אחזור לעולם, ואיכשהו אתגבר אם הייתי מחכה יותר זמן זה כבר היה מפיל אוי לגמרי מתארת לעצמי שייקח עוד כמה שבועות ואני אחזור לעצמי אבל חושבת על הנבזות... על השפלות.... על אדם שראה אותי שבוע קודם בהקף נוראי שיום קודם נתן לי ססשן על חרדות שידע מה שקרה לפני חודשיים כאשר מי שהיה אמור לעשות משהו והבריז ועם כל זאת בדם קר, לא היה איכפת לו... שפל ממש ולא... אני מספיק שפויה כדי לראות את השפלות שלו טוב שראיתי אותה עכשיו עוד מימי חיי לא היה לי כזה ראש השנה, במיטה כל הזמן והוא כמו רוצח בדם קר, נסע לאחר שידע בדיוק איך שהוא השאיר אותי ראש השנה ואני לא מחלתי לו מקווה שאחזור לעצמי, שאצליח להרים את עצמי זה לא קל ובכלל לא היה אכפת לי שהוא נוסע, זה לא הפריע לי, עד שהתנהג בכזו נבזות.... מזל שזה עוד בשלב זה ולא בשלב אחר חשבתי שגם עכשיו אני לגמרי אדישה, אז טעיתי, כן היה לי ציפיות מינימליות, שיהיה בן אדם, אבל זה כנראה יותר מדי לבקש, שיהיה בן אדם...

החוויה הטראומטית עדיין לא עברה אבל הייתי בהתקף נוראי, קשה להסביר אותו אך הוא התבטא בהשארות במיטה כל החג, בלי תפילות, בלי סעודות בלי אורחים.... ההתקף הזה עבר, אבל הטראומה עדיין נמצאת וגם הכעס הגדול (יותר קטן כי הוא צפרדע) אבל בכל אופן

החבר הכי טוב שלי שכנע את הרופא לתת לו אסציטאלופרם בשנה שעברה כשהיינו בעיצמם של בחינות סוף השנה בטכניון. החבר שלי טוען שהוא יכול להפסיק לקחת את זה מתי שרק ירצה אבל כרגע הוא זקוק לזה בגלל המתח. אני מודאג מהפנייה לתרופות במקום להתמודד עם המצב. האם אני טועה? מה ההשלכות של זה לטווח הרחוק אם ימשיך לקחת זמן רב?

אני בת 30 ואני עדיין בתולה אבל לא על זה רציתי לשאול כי זה מבחירה אלא שאלתי היא לגבי מין אוראלי -רק בגיל 30 הבנתי שזה דבר מקובל ומי שעושה זאת לא נחשב לסוטה (מבחינתי תמיד חשבתי שזאת סטיה) ואני לא אעשה זאת לעולם אפילו אם הדבר יהיה כרוך בלוותר על זוגיות או ילדים והשאלה היא האם אני בסדר? זה בסדר שזה מגעיל אותי? או שאני צריכה טיפול?

לא חושבת שאנחנו היחידות בטוחה שישנם עוד כמה שפויים בעולם זה נשמע לי מגעיל בצורה מטורפת

אודי, אני שונאתתת חגים. במיוחד את ראש השנה ואת פסח שהם חגים מאוד משפחתיים. זה מזכיר לי שאני בעצם יתומה. לא בקשר עם משפחתי. מבלה את החגים עם המשפחה של בעלי, והביחד שלהם מעצים את הלבד שלי. זכרון: אני בת 7. ערב ראש השנה. הבית שלנו מלא באנשים. דודים וחברים. אני לובשת שמלה לבנה מוכתמת בדם. הדם הוא מזכרת מהביקור של אבא בחדר שלי כמה שעות לפני כן. דודה שלי קולטת שאני מדממת ונבהלת מאוד. בבית פורצת מהומה. בלילה כשכולם הולכים, אבא שלי מכה אותי מפני שלא הייתי מספיק אחראית ולא דאגתי להתנקות כמו שצריך. מאז טעם של דבש מזכיר לי את השמלה הלבנה המדממת. מזכיר לי כמה אני מוכתמת. נטע.

נטע רק רוצה להגיד לך שקראתי אותך וזה כואב...

הרבה נהרות של טוב יכולים לנסות להקהות את הזכרון הקשה הזה

אודי, מצבי לא פשוט, אתה ודאי מבין כך מההודעות. אני כותבת ומתחרטת, קוראת ומתביישת במה שכתבתי. אפילו מצרך בסיסי כמו אהבה ביקשתי ממך. אני לא ממש מבינה מה קןרה איתי. אני לא מצליחה.להכנס לשיח של הפורום וכשאיני נכללת.בו אני מרגישה שליבי נחמץ, דחויה, לא ראויה. אני לא מבינה כלום. שירי החג גורמים לי לבכות משםט כמו: בראש השנה בראש השנה פרחה.מנגינה שאיש לא הכיר מרגיש לי עצוב עד כאב. שנה טובה לך ולמשפחתך שירה

יש את התקופות שהכל שחור אבל איזה ניצוץ יבליח ואחר כך תראי קרן אור אל תתיאשי,זה יגיע

רוב הפעמים שבנות פה מפרטות שמות של המשתפות פה בפורום, לא מזכירים אותי. עצוב לי שזה עצוב לי... שנה טובה. לכולם.

רוני שכתבת את מה שגם אני מרגישה...

שתיכן מוזכרות במייל היפה של במבי שנה טובה לכן

חודש לא נפגש..מרגישה נטושה רוצה לשמוט הכל למרות שקבענו תאריך עתידי לאחרי החגים....לא בטוחה שאצליח לחזור....למרות שאמרה שאוכל לתקשר איתה, לא רוצה..כי כבר הצלחתי בלי קשר בין.......ובכלל היה טיפשי מצידה להציע משהו שאי אפשר לעמוד בו......כועסת עליה ולא מסוגלת לומר לה את זה.....נשמע לא מקצועי בעליל...למרות שיש בחיים נסיבות שלא תלויות בנו :( הייתי חייבת לפרוק.....סליחה. וגם סליחה אם פגעתי במישהו מפה..אם הצפתי אם כעסתי, מבקשת מחילה. ושנה טובה שוב לכלם, סליחה שלא מזכירה שמות כלם חשובים באותה מידה. מרגישה מתפרקת לאט לאט.......ופורמת את הרגש שלי אליה..... מ.

אל תשמטי ..תישארי איתי ..אפשר גם בפורום השני אני אכנס בחג ואציץ . תישמרי עלייך .יחד נחזיק מעמד חודש זה עובר מהר :)

נכנסתי לשניה מהנייד.תשמרי על עצמך ועל הטיפול.מאוד מעריכה אותך.אני במקומך הייתי מתכתבת.אבל אני מבינה אותך זה תמיד ככה.מצד אחד בא לך להיות עצמית וחזקה וזה כייף להצליח להסתדר לבד.מצד שני עם תמיכה הרבה יותר קל לחיות וחם בלב...תשמרי.זה לא גבורה להתחרפן מבודדו בעעני.שולחת לך חיבוק ושנה טובה מכל הלב.את מיוחדת. חלום

מיכל סליחה שפיספתי אותך. את לא נפגעת נכון? שנה טובה ומתוקה! :)

אז רציתי להגיד חג שמח ושנה טובה..

לא מעכשיו מאז ...גיל 17 זכרונות: סגרתי אותם בחדר, האפל, הקר והטחוב קשרתי אותם לכסא השחור השבור הם ינסו לצאת משם ולא יצליחו אם הם יצליחו זה יהיה רע ומר חיי דומים לבית עם דלתות ופרצות והאנשים שבבית תמיד רבים בניהם ואני סובלת דממה ,לא יכולה לאמר לך מילה על מה שבתוכי בביתי. את זה כתבתי אז ..והיום לכבוד השנה החדשה אני כותבת את זה כאן ואומרת לי שהיום כבר מותר לדבר .... אודי זה מדהים הכתיבה שהייתה כבר אז דיסוציאטיבית ולא הבנתי...