פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני בת 22, במשך חיי התמודדתי עם מגוון רחב של קשיים מורכבים בתחומים שונים כבר מגיל טרום חובה (ואני מניחה שעוד לפני).אני מניחה שהמקור הוא הפרעות קשב וריכוז שהובילו לקשיים חברתיים, משם לבדידות גדולה, ביטחון עצמי נמוך, הפרעות אכילה, חרדות, דכאונות, כשלונות חוזרים וכ"ו.. הייתי בטיפולים אצל מספר פסיכולוגים לאורך התבגרותי ולצערי אף פעם לא הצלחתי להפיק מהם תועלת. לאחרונה כשהגעתי לאיזושהי נקודת משבר נוספת בחיי פניתי לנסיון נוסף לקבלת טיפול. פסיכולוגית קלינית שקיבלתי עליה המלצה מפסיכיאטר טוב ובכיר. כשהגעתי לטיפול הסברתי לה שהטיפול בי יכול להיות מתסכל מכיוון שכנראה שאני לא מצליחה להבין דברים שאחרים מבינים בקלות, הסברתי שאני נוטה לתת תחושה שאני מתווכחת והסיבה היא לא שאני חושבת שהיא אומרת דבר לא נכון אלא כי אני רוצה להצליח לחשוב כמוהה בעצמי. ובשביל להצליח לעשות זאת אני צריכה שתסביר לי למה אני טועה. לא אצליח לייצר איזושהי הבנה גורפת כלפי שום דבר אם לא אבין למה אני טועה אלא רק שאני פשוט טועה והיא צודקת וזהו.. אם לא בדרך זו, אתקשה להבין את הבסיס של איך שאני אמורה להבין דברים וזה פשוט הולך לאיבוד. בעבר הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הצליחו לעזור לי ותחושתי הייתה שהם לא היו חד משמעיים מספיק, ואני לא מבינה רמזים. ושבאופן כללי הם לא ממש דיברו או לקחו איזשהו חלק בשיח, זה היה בעיקר מונולוג (לקח לי המון זמן להסביר את עצמי, וזה אף פעם לא הגיע לשלב של דיון.. רק אמירות של "זה בטח נורא קשה") כך גם הסברתי לה. היה נראה כאילו היא מאמינה שתוכל לעזור לי והתחלנו בטיפול. כעבור מספר מפגשים כבר הבנו שמאוד קשה לי להיות עניינית ואני מתקשה לתמצת את האופן שבו אני מתבטאת, הכפלנו את זמן הפגישה. בשלב מסויים הפגישות נהיו לא פשוטות.. הרגשתי שאני ממש מכעיסה אותה. הרגשתי שהיא פשוט לא סובלת אותי. מצאתי את עצמי חוזרת ואומרת לא פעם "אל תכעסי עלי אני מבינה שאת צודקת וברור שאני טועה, אחרת לא הייתי עומדת במקום בו אני מבקשת עזרה. אני פשוט לא מבינה למה. אני רוצה להיות מסוגלת לאמץ את דפוס המחשבה הזה בעצמי". היא ממש צעקה עלי, אמרה שאני פשוט עיוורת. שגם אם היא תתן לי כלים אני לא אדע לקחת (סביר שהיא צודקת). שכמו שאני מכעיסה אותה ככה אני מכעיסה את כולם מסביבי. בשלב מסויים היא אמרה שקשה לה עם הפגישות הכפולות ושנוכל לפצל את זה לפעמיים בשבוע. העניין היה בעייתי עבורי גם מכיוון שזה לשריין זמן שלא הסתדר לי עם מקום העבודה וגם כי במקור הרעיון היה להצליח להעלות נושא ולסיים אותו, אחרת יש הרבה חצאי סיפורים ולא מצליחים להגיע לשלב הפיתרון שלהם ביחד. פגישה חדשה מביאה איתה עוד חצאי סיפורים חדשים ללא הגעה לדיון על פתרונות. אמרתי שאם קשה לה עם הפגישה הכפולה נקצר חזרה לפגישה רגילה אבל לא נפצל לפעמיים בשבוע. היא אמרה שכך אני מביעה חוסר התחשבות בה כמו גם חוסר התחשבות בשאר הסובבים אותי.. ושפגישה אחת רגילה בשבוע לא תצליח לקדם אותי לשום מקום ושבלית ברירה היא תמשיך במתכונת הנוכחית.. לאחר הסבר שלי שאני כן רוצה להתחשב ולא רוצה להכביד עליה ולא צריך בכוח, ואפשר לנסות שוב פגישה אחת קצרה ואולי יספיק, היא אמרה שלא חשוב והטיפולים הכפולים נמשכו כרגיל. מצד אחד הרגשתי שהיא שונאת אותי, מזלזלת בי, והורידה לי את הביטחון נמוך משהוא היה אי פעם כל פעם שנכנסתי אליה לקליניקה. מצד שני היא הייתה מאוד ברורה בדבריה ותגובותיה והרגשתי שלמרות שקשה לי אני עדיין מצליחה ללמוד ממנה.. שזו פעם ראשונה שהצלחתי ללמוד מטיפול פסיכולוגי. הייתה פגישה שאמרתי לה שאני מבינה שממש קשה לה איתי ושאני משקיעה המון (המון!!!!!!) כסף בתהליך הזה איתה ולא הייתי רוצה שייפסק באמצע והכל ירד לטמיון, ואצטרך להתחיל מאפס אצל מטפל אחר. ואם היא תוכל לעזור לי באופן עקבי ויציב. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. בפגישה נוספת דנו בזה שאני צריכה עזרה בבחירת מסלול אקדמאי, שאני מפחדת שלא אצליח בכלום. ודיברתי על מסלול לימודי פסיכולוגיה, על שיקולי הבעד והנגד. היא שאלה "מה האיכויות שיש בך שאת חושבת שיהפכו אותך למתאימה לתפקיד הזה?" וכשהסברתי לה שהסביבה שלי תמיד העידה שיש בי אינטיליגנציה רגשית, והייתי נותנת לחברות עצות טובות, היא ממש צחקה עלי. ממש בקול, ירדה עלי בצורה כזו שהתחלתי לבכות. אמרה "באמת?? עצות טובות? תראי לי את התור של החברות שיש לך שמחכות לעצה ממך!! נו באמת, את הרי רק בוכה שאת לבד!" זו פעם אחת מתוך פעמים נוספות בהן היא חיקתה אותי וירדה עלי, וכששאלתי למה היא עושה את זה היא הסבירה לי שהיא מנסה להמחיז לי כמה מטופשת הדרך בה התנהגתי, או הדרך בה אני רואה דברים. יש לי מודעות עצמית לבעייתיות שבי, ואיני חושבת שאני מוכשרת או טובה בדברים באופן כללי. יש מעט מאוד דברים חיוביים שאוכל להעיד על עצמי בביטחון שקיימים בי. היא לקחה כל טיפת הערכה עצמית שהייתה בי וממש ביטלה אותה. והחלק העצוב ביותר הוא שבכנות, כל פעם מחדש היה הגיון מאחורי ההסברים שלה, ללמה אין אמת בדברים שהעדתי שטובים/מוצלחים בי. הדרך שבה הדברים נאמרו באותה פגישה ממש שברו אותי.. ישבתי מולה ואמרתי לה "את ממש צוחקת עלי.. למה את צוחקת עלי זה לא מצחיק". בפגישה הבאה היא הודיעה לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לטפל בי יותר ושאני לא מצליחה להפיק מהטיפול איתה ושאחפש טיפול אחר שיתאים. המליצה על טיפול קבוצתי (כבר בפגישה הראשונה הצהרתי שאיני מעוניינת בשום טיפול במסגרת שאינה כוללת אותה ואותי בלבד). בהתחלה הרגשתי כאילו אולי היא מפרקת אותי ומבטלת אותי ככה כדי לבנות איתי משהו מוצלח יותר מחדש, אבל בפועל הושארתי מפורקת ושבורה, בדיכאון. ואני מרגישה שאם היא לא תכננה לעזור לי אז להטיח לי בפרצוף כמה אני כישלון יש לי חיים שלמים שעשו את זה, ולא הייתי צריכה לקבל את זה גם ממנה. שאלתי אליך מתחלקת לשניים: הראשונה היא שפשוט יש בי רצון שלא ילכו אליה יותר.. לא מתוך נקמנות כלפיה בכלל. רק מתוך מחשבה שאולי היא תוציא עוד מישהו שבור כמו שהיא הוציאה אותי. הרי אנשים שהולכים לפסיכולוג מגיעים מראש מנקודת מוצא לא אופטימלית. כמה קל זה לבעוט אותם לתחתית של השפל עם קצת חוסר רגישות. אני שילמתי לה המון כסף על כל מפגש ואני מרגישה שהוגן שהסכום הזה יצא על מישהו שיושיט לי יד לעזור לי לצאת מהקושי ולא ידחוף אותי לעומקו. אם עד עכשיו הייתי כישלון מוחלט בעיקר בעיני עצמי עכשיו אני מרגישה שזכיתי בתואר כישלון עם תעודות, שניתנו לי על ידי אשת מקצוע. האם יש ביכולתי להגיש איזושהי תלונה/תביעה על סמך סיטואציה כזו? בנוסף, תיארתי בפירוט את הדרך שבה מראש התנצלתי בפניה על הקושי לטפל בי (שהדרך היחידה שבה אני מצליחה להבין ולאמץ דרך מחשבה שונה משלי היא כשאני מבינה באיזה אופן המחשבה שלי מוטעית) כדי שאולי אתה תוכל לתת לי איזושהי עצה לטיפול הבא, דרך שאולי תוכל להעביר שאני באמת לא מתווכחת או מתנצחת כי נקודת המוצא שלי היא שאני יודעת שאני טועה, אני פשוט לא מסוגלת להבין למה. וכל דפוס ההתנהגות שלי מבוסס על "למה אני מתנהגת" ולא על "איך אני מתנהגת". תודה רבה!

הי, אתן תשובה לחלק ממה ששאלת, אם היא פסיכולוגית קלינית יש לך אפשרות לפנות לוועדת האתיקה במועצת הפסיכולוגים ולהגיש תלונה. אני פעם הייתי במקום שחשבתי לעשות את זה, הפסיכולוג שייעץ לי בזמנו אמר שאקח בחשבון שהדיון יהיה בין חומרת המצב שלי לחומרת המעשים שלה, כלומר, כל אחת מכן תספר סיפור קצת שונה, והסיפור שלך יצבע גם לפי הקשיים שהגעת איתם לטיפול/ האבחנה שלך, שאולי ומעוותים את תפיסת המציאות. הוא גם אמר שהמשמעות תהיה שאופיע בפיקנטריה בעיתון ושאקח בחשבון אם זה משהו שאני רוצה. ומעבר לשאלה הקונקרטית לגבי הגשת תלונה, חשוב לי לומר שמצד אחד את מספרת דברים קשים, אך מצד שני נשמע שהיא התאמצה, שמרה בשבילך על הפגישות הכפולות ורצתה לקדם אותך. לפעמים דברים נחווים לנו כמאד קשים כשלמעשה אפשר היה גם לפרש את הדברים אחרת... יותר פשוט לנו כשיש תמונה ברורה, היא מפלצת, מטפלת גרועה, לא מקצועית... אולי התמונה יותר מורכבת מזה? מה דעתך?

תודה רבה על תגובתך! את צודקת.. אני מניחה שיש איזשהו צד שאולי בגלל שאני לא אובייקטיבית קשה לי לראות ולהבין.. פשוט בגלל שהסיטואציה הייתה שהיא כל כך הרבה גילגלה עיניים כשדיברתי והתחושה הכללית הייתה יותר שנמאס לה מאשר שאכפת לה, אבל היא העבודה אז "בואי נעבור את זה ונסיים עם זה", באותו הזמן היה נדמה לי שאולי היא מתעקשת ש"הבעיות שלי הן ברמה שפגישה אחת בשבוע לא תקדם אותי לשום מקום" גם מתוך רצון להתעזר בסבלנות בגלל שיקול כספי שלה. שתיאמנו זמן פגישה היו הרבה אופציות (היא לא הייתה מאוד עמוסה). אבל זאת רק תאוריה לא אובייקטיבית בכלל ויכול להיות שאני מאוד טועה. אצל מגוון הפסיכולוגים שהייתי אצלם שהעלתי תסכול עקב הזמן הקצר וחוסר ההספק תמיד אמרו שאני אראה איך לאט לאט אצליח להתמקד ושזה חלק ממה שלומדים בטיפול, וקבענו שמה שלא הספקתי בפגישה נסיים במייל שאני לא ארגיש שמשהו התפספס. (פשוט כל השיח איתם התנהל בצורה שהייתה להבין אותי ולהביע אמפתיה ולא כלכך היה מה ללמוד ולהתקדם ממנו שתשובות שלהם. ז"א אני מניחה שהיה, פשוט לא קלטתי את זה.) הצעתי את זה גם לה אבל היא לא רצתה כלכך לתת לי את המייל שלה... זכותה. הטענה שלי היא לא שהיא מפלצת נוראית, היא לא מפלצת בעיניי.. סך הכל הכעס הזה הוא אנושי, והזלזול שהיא הפגינה כלפי באופן מוצהר כל כך יכול להיות שהיה אמור להיות סוג של "שיעור".. בגלל זה דיברתי על עניין ה"להרוס ולבנות מחדש" להדגיש כמה צורת החשיבה שלי היא בדיחה בצורה הכי בוטה שיש כדי לשכנע אותי שזה פשוט לא נכון, אבל היא עזבה לפני השלב בו היא בונה אותי מחדש ויצא שזה הותיר אותי יותר אבודה משהייתי כשניגשתי לטיפול מלכתחילה.. נראה לי שהבסיס החשוב ביותר בלהיות פסיכולוג הוא עניין הרגישות. אפילו אם התוכן של דבריה היה נתון לפרשנות שלי מתוך מקום לא אובייקטיבי ונוטה להיעלב, כשפסיכולוג צוחק על מטופל, (ממש לצחוק לא רק בקטע ציני) בזמן שהמטופל יושב ובוכה זה פשוט מרגיש לי לא בסדר. בכל אופן את צודקת והבאת לידיעתי דברים שבהחלט משנים את התמונה. תודה לך על זה!

הי נועה, היה לי ממש עצוב לקרוא לגבי הרצון שלא ילכו אליה יותר, זה דווקא מאוד מובן, ואפילו אם זה מתוך נקמנות - זו זכותך. הנקמה הטובה ביותר שלך, היא שאת לא תלכי אליה. ולא תבזבזי את כספך על מישהי שגורמת לך לתחושות כאלו. לפחות היא הייתה הוגנת איתך, בכך שהרגישה שאינכם מתאימות ואמרה זאת ישירות. ולא גרמה לבזבוז נוסף של זמן וכסף מצידך. תמשיכי הלאה, אין טעם בתלונה או בתביעה ולדעתי גם אין עילה, כי מילים זה דבר שנתון לפרשנות אישית. תראי בזה שיעור לחיים. גם מטיפולים כאלה לומדים.

תודה רבה לך! חיזקת אותי ודברייך נכונים...

היי אודי, תודה על התיחסותך. היה לי טיפה קשה להבין את כוונתך. "אני משער שהמטפלת הרגישה שהיא "שבויה" בתוך תהליך רע שבו היא "הופכת" לדמות מזיקה (השערה שלי: זו לא הפעם הראשונה שפגשת דמויות כאלו בחייך)" אני אשמח אם תוכל להסביר לי.. ממה שהצלחתי להבין באופן חלקי אולי, אוכל להעיד שאף פעם לא קרה לי שהמטפל התייחס אלי בצורה כזו או גרם לי להרגיש תחושות דומות.. כן היו דמויות (אחים, הורים) בחיי שהרגשתי שהיחס שלהם העליב אותי כך שלאורך השנים נעשה לי נזק, אבל אף פעם לא באופן מובהק כמו לצחוק עלי וזלזל בי בצורה ברורה. ז"א בתור ילדה קטנה סתם הרגשתי דחויה ועם השנים ההבנה שנקודת המוצא שלהם ביחס אליי (בלי קשר לאיזה כעס או ביקורת) היא מאוד נחותה ומתקשה, יצרה מצב שנעלבתי. וביני לבין עצמי (לא דיברתי איתם) אולי הפכתי אותם ל"דמות מזיקה". זה קשור? בלי קשר, האמת היא שלא ממש הרגשתי שהפסיכולוגית היא דמות מזיקה עד שהיא ביקשה שאפסיק להגיע... רק כשחזרתי הביתה והייתי כזו אבודה הרגשתי שהושארתי חסרת אונים. שם היא הפכה פתאום לדמות מזיקה. עד אז הייתי צמאה ללמוד ממנה. הייתי מסיימת פגישה קשה אבל מחכה כבר להגיע לבאה כי הרגשתי כאילו בגלל שהיא מבינה עד כמה אני באמת דפוקה וזה בטח אומר שהיא תדע איך לעזור לי לצאת מזה. מתתי להתקדם מהמקום המתוסבך כל כך שאני נמצאת בו. בגלל זה כתבתי לך שממנה בניגוד לשאר כן הרגשתי שאני יכולה ללמוד, כי כל מה שהיא אמרה עלי תמיד היה נכון. בניגוד למטפלים הקודמים שפשוט לא כל כך אמרו דבר.. אני יודעת שאיך שהיא התנהגה זה לא כי היא משוגעת, וכנראה בגלל שאני באמת הייתי מאוד קשה. אין לי ספק בזה. אבל פסיכולוג אמור להגיב אחרת לא?.. ולהבין שזה לא בכוונה. הרי כל הקטע בפסיכולוג הוא שהוא, בניגוד לאחרים, מבין שאתה לא סתם מעצבן ורוצה לעזור לך להיות לא מעצבן בכלל... לא? כל פעם שהיינו נכנסות למעגל הזה של חוסר הבנה שלי, ואז תסכול וכעס שלה, והוויכוח שלי שמתעקש להבין, ותסכול שלה לעבודה שאני לא מבינה, פשוט בסופו של דבר היה נדמה כאילו היא בעצמה מאמינה שאני דפוקה מכדי להצליח להתקדם מכאן לאנשהו. וכך בעצם הטיפול נגמר. אתה צודק בדבריך שכנראה היא נסחפה לתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להיות יכולה לטפל בי.. פשוט זה מרגיש לי לא הוגן שההיסחפות הזאת קרתה על חשבוני.. וזה מרגיש לי לא הוגן שהיא האשימה אותי בהיסחפות הזאת. היא פסיכולוגית.. אני לא הייתי לא בסדר ולא מנומסת ולא מכבדת. בסך הכל קשת הבנה, מצב שגרם לי לשאול יותר מדי שאלות. מעצבנות כנראה. אתה חושב שזה אנוכי מצידי שציפיתי שהיא תהיה מסוגלת לענות למרות שהיא עצבנית? כי זה לא משהו שהייתי מתעקשת עליו במערכת יחסים נורמאלית ואני מבינה שהקשר עם הפסיכולוג אמור לשקף מערכת יחסים נורמאלית. אבל מצד שני אני חשבתי על זה הרבה והרגשתי שכאילו באיזשהו מקום הדבר העיקרי שאנשים משלמים עליו כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי זה אותה סבלנות שלא אמורה להיות באף אחד אחר לשבת איתך ולשמוע אותך ולהסביר לך דברים ממקום בונה. ולקבל תשובות על שאלות שלאף אחד עצבני לא תהיה את הסבלנות לענות לך עליהן. אפילו אם זה ממש חופר. לא? אני פשוט לא מבינה כבר איך זה אמור היה לקרות.

מקווה שאת מרגישה טוב אם תרצי לשתף אותנו יותר, נשמח לשמוע

אני בסדר, תודה על ההתעניינות. שירה

הפוסטים שלך נראים לי אוטנטיים לחלוטין, ואני ממש מקווה שתפיקי את המיטב והמירב ותחזרי לכוחותיך

האם היית אומר למטופל שהוא מיואש ומרגיש חסר תקווה שיילך הביתה כי אין בעצם מה לעשות והכל אבוד????!!!!!

שדברים מרגישים כמו שאת מתארת זה בכד סימן לדיכאון... החדשות הטובות הן שדיכאון יכול לעבור אז תמיד יש תקווה להרגיש שיפור במצב. אסור לאבד אותה אפרופו תקווה - 'הופ' ;)

בשבת קיבלתי התקפת כאב. הייתי עם המשפחה והשתדלתי להציג כמה שיכלתי. לקחתי תרופת הרגעה, אבל לפני כן היה נורא. וגם כשהשפעת הכדור פגה היה נורא. לא כל הזמן כואב לי. אולי כי עכשיו מלאה שנה, אולי כי אני מוקפת באתגרים שלא קל לי לנתח אותם לבד. הוא חסר לי מאד. האם אפשר להשוות את עוצמת הכאב ואת האובדן הזה לאבדן של בן למשל? הכאב של שבת היה שווה בעוצמתו לתקופה של אחרי הפרידה. אין לי שליטה

קראתי את הודעתך על הפגם שיש לך. רק רציתי לספר לך סיפור אמיתי. בתיכון למדה אתי בחורה שהייתה לה צלקת שכסתה כמעט את כל הלחי השמאלית שלה. כשראינו אותה בתחילה לא ידענו בדיוק איך להגיב ומה לומר, אבל היא עצמה, סיפרה לנו שבהריון שלה, אמא שלה מאד נבהלה מפורץ ונתנה לעצמה סתירת לחי על הפנים, והרופאים אומרים שיתכן ולכן קבלה שם את הצלקת שהזכירה קצת כף יד. אבל, מה שרציתי לומר לך הוא, שאת הצלקת של הבחורה ראינו רק ב התחלה, אחרי שהכרנו אותה, אף אחד אפילו לא שם לב לצלקת. היא הייתה בת כל כך מקובלת בכתה, חברה'מנית, טובת לב, עם קול של זמיר, תמיד הייתה סולו בכל מקהלה. היא לא הייתה מחרוצות הכתה, אבל הייתה מאהובות הכתה. חיצוניות מרשימה לטוב או לרע רק ברושם הראשון אם את פוגשת יפהפיה, את מתרשמת מהיופי רק בתחילה, אם לאחר שתכירי אותה לא תאהבי את האופי שלה, היופי שלה לא ידבר אליך. גם פגם, מרגישים בו רק בפגישה ראשונה לאחר מכן שופטים אדם על פי האופי שלו, ועל פי המעשים. אמא שלי תמיד אומרת שיופי הוא בעומק העור, באנגלית זה נשמע טוב יותר BEAUTY IS ONLY SKIN DEEP, אין לי ספק שהסביבה דנה אותך על פי מה שאת, על פי האופי שלך, החכמה שלך, היכולת תקשורת שלך, בפגם הם לא מבחינים לאחר שהם מכירים אותך.

הי סנדיי, כתבתי לך תגובה קודם, אבל קבלתי הודעת שגיאה - אני לא יודעת אם נקלט או לא, מקסימום תהיינה 2 תגובות :-) התגובה שלך היא מרגשת ונכונה, ובאמת לבעלי למשל זה ממש לא מפריע. כנראה עניין של הסתכלות , ואף אחד לא מושלם. משפטים חכמים יש לאמא שלך :-) כל הכבוד לה על המסר המעצים שהיא לימדה אותך. לא מובן מאליו, ולא בכל בית... תודה רבה לך על השיתוף..

רק עכשיו, במוצאי שבת, ראיתי את התגובה שלך, ומעניין שהתאריך עליה יום רביעי, התפלאתי שלא ענית. מה התכוונתי בביטוי עלובת נפש? לא התכוונתי יותר מדי. שלחתי לך הודעה אחת כעוסה, שלחתי לאודי עוד הודעה כעוסה, ומיד לאחרי זה התחרטתי ושלחתי לאודי עוד הודעה שממוענת רק אליו, בבקשה שלא יעלה את שתי ההודעות, לא עלה על דעתי שאת הודעת הבקשה הוא יעלה!!!! למרות שבקשתי שלא יעלה את ההודעות הקודמות עדיין הייתי נורא פגועה וכאובה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, כשאני בטוחה שאת זו ההודעה הוא בוודאי לא יעלה. תאמיני לי שאין לך מה להתעמק בזה יותר מדי, יש כן משהו שרציתי להרחיב עליו את הדיבור אבל הוא לא שייך לביטוי זה, ולאו דווקא אליך, אך הוא עלה מתוך הפוסט וכשיהיה לי זמן אכתוב זאת. רוצה ללחוץ ידיים? אני מוכנה גם לחיבוק חם!!! אילו היית יודעת כמה דאגתי לך!!! באמת שאין לך מושג, את לא תאמיני, וידעתי שאין שום דרך לדעת מה קורה אתך. אחרי שעלתה ההודעה שלא חשבתי שתעלה, ידעתי שהיא נורא תפגע בך, ידעתי שזו ההודעה תפגע יותר מאשר האחרות, וחששתי כל כך ממה שקורה אתך, ואפילו התפללתי עליך, ואני אומרת לך את זה בשיא הכנות. כל מי שנכנס לכאן לפורום, יש לו שריטות ויבלות, ולכי תדעי מי לוחץ על הכפתור של פצצת האטום שהופך לשני את כל הביפנוכו. אז אני נותנת לך חיבוק גדול ואמיתי כזה, את יודעת שממש מכווץ, ומקווה שלכולנו יהיה ממש טוב על הלב.

סנדיי היית צריכה לחשוב פעמיים לפני שהוצאת מילים כאלו מפיך. מקוו מאוד שהיא תסלח לך.

הי, את יודעת ? אני אוהבת לקרוא את הודעותייך. אוהבת לקרוא את התגובות שלך לאחרות שפה.. יש לך הסתכלות מאוד שונה משלי.. כפי שאני חווה אותך, יש בך איזושהי אש פנימית שמופנית החוצה, לעשיה.. "תורידי 5 ק"ג בשבועיים".. "תנקי, תאפי איזו עוגה טובה "... :)))) חווה אותך גם כמו איזו "בולדוזר" שמזיז הרים.. ולפעמים גם לוחץ ללא שימת לב גם על "כפתור של פצצת אטום " :)) הצחיק אותי התיאור שלך... אוהבת לקרוא את תגובותייך כי הן מאוד מאוד שונות מאופן ההסתכלות שלי... ויהיה בכלל לא רע אם אקח קצת גם מההסתכלות ואופן ההתנהלות שלך בעולם.. יחד עם זאת, אני חושבת שאת אולי קצת מפספסת ואולי גם את יכולה להגדיל, להרחיב, להעמיק ,להוסיף פריזמה נוספת להסתכלות.. להתבוננות.. אני רוצה להציע לך הסתכלות נוספת דרך תגובתך זו שכתבת לי.. אם לא מתאים לך, זרקי לפח.. וואוו.. מוצאת את עצמי נזהרת.. ואולי נכון לעשות כך בתקשורת עם האחר ? מעניין, מה אמא צביה ואודי היו אומרים על כך.. על הזהירות והפנייה אל האחר באופן שכזה... בכל אופן סנדיי, את אומרת לי לא התעמקת יותר מדי במילים הללו (עלובת נפש ) ומציעה גם לי שלא להתעמק בכך... זו אפשרות אחת. "לעזוב" ולא להתעמק.. אני רוצה להציע אופציה נוספת.. כן להתעמק מתוך מחשבה שהאמירה הזו אומרת לנו משהו עמוק בתוכנו.. אולי משהו לגבי החוויה הבסיסית שלנו בעולם שמתוך החוויה הזו אנחנו רואים, חושבים, מרגישים ומתנהגים כלפי עצמנו והאחרים .. שאולי מתוך כך, אנחנו חווים את עצמנו כ"שווים יותר/פחות מהאחרים" "ככוחות לא שווים"... אני חושבת שכשאנחנו כן מתעמקים לפעמים בביטויים שלנו הם יכולים להוות עבורנו פנס, זרקור להבנה פנימית ,לשינוי חשיבה, רגשות והתנהגות.. כלומר לשינוי אמיתי ועמוק... כך גם לגבי האמירה שלך שמאוד מאוד חיממה את ליבי : " אז אני נותנת לך חיבוק גדול ואמיתי כזה, את יודעת שממש מכווץ"... לא יודעת אם את יודעת.. יש לי חסך ענקי במגע פיזי מהינקות וחיבוק חם ע"י דמות אם רכה, חמה ואוהבת זה אולי הדבר הבסיסי והעמוק ביותר שחסר לי .. כך שמילותייך ממש חיממו את ליבי והרגשתי שאת ממש נוגעת בי עם רצון אמיתי.. הרגשתי גם את האנרגיות האדירות שאיתן את באה.. יחד עם זאת.. שוב, אם בא לך , כהסתכלות נוספת על מילים ומשמעות "שלא שמים לב אליהם" אך הם יכולים להאיר בזרקור עלינו/אלינו ולומר לנו משהו... רוצה להציע לך לחשוב על המילים : "שממש מכווץ"...אמנם חיבוק, אך מכווץ את האחר... כשהאחד מכווץ אולי האחר קצת גדל ?? אפשרות... ופרויד אמר פעם שלפעמים סיגר הוא רק סיגר... אך פרויד אמר :"לפעמים"... כלומר.. ייתכן מאוד שלפעמים סיגר הוא לא רק סיגר... :)) סנדיי... קחי מתגובתי זו רק אם ומה שמתאים לך.. את היתר תניחי בצד/זרקי או/ ו תעשי ככל שתחפצי... במבי.

במבי, הביטוי בולדוזר בהחלט הולם אותי. אני תמיד מוכנה להזיז דברים, לא נבהלת מקושי,בדרך כלל הוא מאתגר אותי. (אם אני לא בקנטים! כשאני בקנטים כל נמלה תפיל אותי ארצה!) אני גם מאד ישירה בחיים האמיתיים, לא נותנת מחמאות כוזבות, מפרגנת עם כל הלב, ומאד ביקורתית כלפי עצמי. מודעת מאד לכל החסרונות שלי. תמיד, כל מטפל שלי, היה מעיר לי שאני יותר מדי ביקורתית כלפי עצמי, שאפסיק את זה, העבודה תמיד היה בנסיון לגרום לי להפסיק לדרוש מעצמי כל כך הרבה, ולהפסיק לבקר את כל מה שאני עושה. כך שאני ממש ממש מודעת לחסרונות שיש לי, אבל אני גם מודעת למתנות שקבלתי משמיים. (מעניין החילוק שאני עושה, כי אני לא מייחסת מתנות משמים למעלות שלי, כי אילו רק מתנות, בעוד שהמטפל לא הסכים לכך, וטען שהן כן מעלות מכיוון שאני משתמשת באותן מתנות, מה שאחרים לא עושים, אבל אני לא מסכימה אתו, כי גם הדחף הזה, של שימוש ביכולת הוא גם מתת שמים, ולא מגיעה על זה יישר כוח) חיבוק עם כווץ' כוונתו הייתה לא לחיבוק כזה לא של סחבק, לא משהו לא מחייב, אלא לחיבוק חם מאד שנותנים למישהו שרוצים להתקרב אליו, ממש לא חיבוק שמקטין, להפך חיבוק שמקרב בין שני אנשים. מכירה את החיבור החזק זק הזה שנותנים אחד לשני, וממש מכווצ'ים האחד את השני? זהו חיבוק חם מאד מאד, לא דורס, לא מקטין, חיבוק אוהב ומאושר. בקשר לעבר שלך, אין לי מושג, אמרת שאני בטח יודעת, אז האמת שאני לא יודעת עליך כלום, רק ראיתי הודעות שכתבת בקשר למטפלת שיוצאת לחופשה, ראיתי רק פוסטים על היחסים שלך עם המטפלת ולא עליך, כך שאין לי מושג ירוק על העבר שלך, ועל ההווה שלך. אם הרגשת אנרגיות חיוביות, זה בגלל שהפוסט היה מלא מאלו, הרבה הרבה אנרגיות חיוביות, בכל הקשור ליחסים ביננו. רציתי לומר לך משהו, הערה קטנה, חיובית, כפי שאת יודעת עשרת האחים מכרו את יוסף למצרים. אחר כך כשהם הגיעו למצרים לאחר שיעקב אבינו מת, הם נגשו ליוסף ובקשו שימחל להם על מה שעשו לו. יוסף לא אמר מוחל, אלא ניסה להפיס את דעתם שהאלוקים שלחו לפניהם. המדרש מספר לנו, שאלפי שנה לאחר מכן נשחטו 10 ממנהיגי הדור, בינהם רבי עקיבא, שהיו עשרה הרוגי מלכות, וזאת בגלל הקטרוג של מעשה מכירת יוסף, ומכיון שיוסף לא אמר בפה מלא שהוא מוחל להם, לכן בכל פעם כאשר מתנצלים לפני אדם, הנפגע צריך להגיד בפה מלא שהוא מוחל, ולכן אם שמת לב, בפוסט ששלחתי לך אמרתי לך במפורש שאני מוחלת, ושאמרתי זאת בפירוש, ורציתי שגם את תעשי זאת, כדי שלא נשאיר שום חשבונות פתוחים. כשאמרתי לך שלא תחשבי יתר על המידה על משמעות המילים, זה לא בגלל שלא חשבתי עליהם, בוודאי שיש לי גם את הפירוש של המילים, ואני מודעת היטב למה שכתבתי ולמה, אבל כוונתי הייתה בפוסט האחרון, שצריכים לעבור הלאה, לא להיתקע במילים האלו ובמשמעות שלהם, כי זה לא משנה, היות והחלטנו לשים דיליט על מה שהביא להם, אז מדוע לגרד בפצע, מדוע שוב לומר מילים שיכולות להכאיב. ואגב אף אחת מהפרשנויות שהבאת היא לא הפרשנות שאליה כוונתי, אך מה זה משנה מה חשב המשורר הכועס והכאוב, מה זה מוסיף?? במבי, יכולתי לשקר לך, ולתת איזה פרשנות אחרת למילים, אבל מה לעשות, זה לא אני, אני לא מסוגלת כך לשקר לך, לכן לא נתתי את הפרשנות. וכן, את צודקת בהחלט, אני ממש אש, אש להבה, בכל דבר, עוצמתית, אבל זה עובד לכל הכיוונים. את יודעת, מכונית קרייזלר שתסע על 240 ק"מש, ותכנס לקיר תתנפץ לחלוטין, וזה מה שקורה לי כשאני נשברת, אני נשברת למליון חלקים, ככה זה, לכל תכונה יש את הטוב ואת הפחות טוב. אבל אני לא פזיזה ולא נמהרת, אבל כן עם פתיל קצר, מרימה פרויקטים ותמיד נכונה לעזרה. אני יודעת, לפעמים אנשים רק רוצים לפרוק את שיש להם על הלב, ואני תמיד אחרי שמדברים אתי, מספרים לי על הבעיות, אני ישר מנסה לעזור. בדיחה, גם כאן בפורום, חשבתי להעביר אלף ¤ לאודי כדי שיתן להופ כאשר תרזה חמש קילו, אבל מהר מאד ירדתי מהרעיון לאחר התגובה שלה, ואני לא חושבת להתכתב אתה יותר או לעשות משהו עבורה. אבל זה מאד אופייני בשבילי, אני מאד מעשית ומנסה להוביל מהלכים. נכון, תמיד נותנת עצות, אבל גם תמיד מוכנה לעזור במימושם בכל דרך שהיא! לא משנה, העיקר שיהיה לך מצב רוח טוב, ושהקדוש ברוך הוא ישלים לך את כל מה שחסר לך. אשמח אם תספרי לי קצת על עצמך, שאדע מי עם מי אני מתכתבת

את באמת רוצה שאני אכתוב לך מה שחשבתי, בדיוק? האם זה מה שיעשה לך טוב, אם אכתוב זאת? את אומרת שזה יראה משהו עליך, בוודאי, לאו דווקא חיובי או שלילי, אלא משהו, אבל את נמצאת בטיפול והיא כבר אומרת לך כל מה שנחוץ עליך, אין לך צורך לקבל זאת ממני, לדעתי זה לא במקום ולא לעניין, אבל רצונו של אדם זהו כבודו. אם את ממש תרצי, ואודי בתור הבוס הגדול, והמבין בנבכי הנפש יאמר שזה הדבר הנכון לעשות אעשה זאת. יתירה מזאת, אם אורי מתנדב להיות הצנזור הראשי ולהחליט מראש שאני אכתוב ורק אם הוא יאשר את הכתוב הוא יעלה זאת, עוד יותר טוב. לדעתי מספיק מים כבר זרמו בירדן מאד לפני יום כיפור שלך ולי נגרמו עוגמות נפש עצומים כאן בפורום, אני חטפתי זאפטה רצינית, את חטפת זאפטה רצינית, נפלנו וקמנו, למה לעורר שדים? לכן דעתי היא שצריכים להניח להכל, אבל אם אותך זה מטריד (ולא יודעת למה שזה יטריד אותך, כולה סנדיי כתבה, מה אכפת לך מה שסנדיי כותבת!!! אני בכלל לא פונקציה בשביל!!!!) אבל בכל אופן אם תרגישי טוב יותר אם אפרט, אז אעשה זאת, כדי שלא תחשבי שאני סתם מתחמקת, או כותבת בלי לחשוב על מה שאני כותבת. לא אכתוב עד שלא אשמע את דעת אודי בעניין

אחרי שיצאתי מהטיפול הפסיכולוגי מילמלתי תבוסתנות. מילמלתי 'מגבלות המציאות'. מילמלתי פכחון מר חסר מעוף. הרגש שלי נאטם שם! אם היה רגש הוא היה כועס. הוא היה כואב. הוא היה עצוב. הוא היה מר. זועם. מתעוות, מתחרפן לתוך עצמו מרוב פגיעה. זועק. ללא עיבוד. סגירה נורמלית. ... לא היה רגש של אהבה. לא היה רגש של חמלה. לא היה רגש של אמונה. של חזון של מעוף.. משהו בשחזור כמו שבר הכל. זעזע הכל. לא היה שיקום מהנקודה הזאת. לא היו מסרים מעצימים. הובילו אותי לאבחונים ותביעות נכות וזכויות... טרמינולוגיה מזעזעת 'נכות'. אני לא מזדהה עם זה!! הדבר היחיד שמפריע לי זה שחברתית אולי לא יתקבל יפה .. כי אני לא 'קרייריסטית עצמאית מצליחה' אלא נתמכת רווחה... שיהיה. אני לא רוצה שזה מה שיעצור אותי!!! בא לי לעטוף את עצמי בסדנאות העצמה מפה עד להודעה חדשה. לעשות nlp למח לעולם לא לחשוב שוב על עצמי העולם והחיים במושגים מגבילים. במושגים תבוסתניים. לא לתת לבושה ולחוסר הבטחון הנוראי לנצח. לאפשר לאכויות שלי כאדם שמח ובטוח לצאת לאור. לא להזדהות עם המגבלות ותסכולים שניסו לכפות עליי שם בטיפול הפסיכולוגי. 'מגבלות' 'הסתפקות'... לא הבינה שקודם יש לברוא אמונה! אמונה שמגיע לי ואמונה של מסוגלות והרגשה של טוב ופתיחות וזרימה ואומץ. בתוך קשרים. בין אנשים. לא פערים. לא בושה. להחלים את חלחולי הבושה האלה. להחלים את הלב והערך ולהזין רוח מפיחת חיים ואמונה מחדש. להפיח חיים. להתרומם. להתרומם ולשאת ראש בגאון. עוצמה. מגיע לי. מגיעה לי שמחה וטוב ואומץ. לסלוח לשכוח לפרוח. לסמוך על עצמי. להאמין לחלום לרצות לפעול להעיז לאהוב להרשות לעצמי לאשר לעצמי . לבעוט את המחיצות והחסמים הלא נראים שעוצרים אותי מלפרוח. לאהוב אותי. לאהוב את הגוף שלי. לטפח אותי. לטפח את הגוף שלי. להזין. להשקיע. לא להתבייש. לא לחוש נבוכה. להפיח מחדש התלהבות ועוצמה. כי למה לא? חיים רק פעם אחת. לא כדי לסבול. אין כל רע בלהרגיש טוב. בלהנות. בלהאמין. להאמין. להרגיש שזה פשוט חזק ממני. הכח שמושך למעלה. לשיפור. להרגיש שככה זה פשוט נועד להיות. אם היה פעם כח שמשך למטה אז עכשיו יהיה כח שכיוון הפוך. פשוט שככה זה יהיה כי ככה זה נועד להיות. ולהפסיק להאבק ולהתנגד יותר. לתת לזה לזרום. להפסיק עם הפגיעות הנרקיסיסטית הארורה הזאת שהרסה לי ככ הרבה. פשוט להנות. להיות. חיים רק פעם אחת לא כדי לקנא ולהשוות ולהכשיל את עצמך סתם ככה כי אחרים נראים יותר ואת 'לא מספיק טוב'...זה טוב. זה אני. זה מה שיש. ומה שיש זה טוב. ואם אמצא אחרים שיתרשמו ויחשבו כמוני אז לא יחסר לי דבר בעצם. כי לכולם יש מקום בעולם. זה ממש לא חייב להיות או או. זה יכול להיות ומן הראוי שיהיה. גם וגם.

העיקר שתמצאי את הדרך להגשמה עצמית ואושר פנימי.

בת 64, נשואה, פנסיונרית. לאחרונה מריבות רבות עם בן הזוג על נושאים שונים. אחת לשבועיים שלושה עם הרמת קולות ומה שמשתק אותי זה טון הדיבור המתלהם של בעלי ומילים כמו: לא רוצה לשמוע, מעכשו זהו לו מותר לבקר, לשפוט ולצעוק, כאשר אני מגיבה ושיש לי מה לומר הוא סותם לי את הפה. אני לא מוותרת ואומרת אבל הוא צועק וצועק. מצב זה מכניס אותי לעצב, ללחץ נפשי ולדיכאון. חוסר מוטיבציה לעשות משהו בבית או לצאת ולתקשר עם הסביבה אפילו הקרובה ביותר, ילדים, נכדים ובני משפחה. לעיתים אני מרגישה שבא לי ללכת . מר לי מאוד. לעולם הוא לא יהיה מוכן לטיפול זוגי. מה עושים?

קודם קבלי חיבוק((((()))))) את מזכירה לי את אבי ז"ל. הוא היה צועק על אמא שלי כל הזמן. והיא הייתה מוותרת לו למען שלום בית הוא הי גם צועק עליי שניסיתי לגשר. אל תוותרי. אל תהיי קורבן. תעמידי אותו במקום. ואולי כדאי שתלכי ותקבלי חיזוקים מאיש מקצוע אפילו לבד. תבני לך חיים מדלך עם תחביבים ועיסוקים ואם את עצמאית כלכלית תשקלי לעזוב אותו אם המצב לא ישתנה. מאחלת לך חיי רוגע ובחירות נכונות.

אולי הוא יכול לדבר איתו. האם הוא גם מרים עלייך ידיים?

האם ידוע לך אם צריך לחתום על ויתור סודיות בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? תודה!

אז? רציתי גבולות אחרים שיתאימו לי גם. אבל ניסו לכפות עליי משהו אחר. אחכ שכל הנפש שלי התמלאה אכזבה ושנאה רק באים אלי בטענות שאני לא לוקחת אחריות או נתקעת במקום... לפעמים אין לי מושג מי אני יותר. אני חיה בעולם עם הגיון שאני לא מבינה אותו. עם פערים שאני לא מצליחה לעכל אותם בין רמות השמחה של אנשים. רמות השכר. רמות התפקוד. רמות המה שלא תרצו. פערים בכל מקום. פערי גורלות. פערים פעורים. בסהכ רציתי אהבה וטוב. משהו בנפש שלי לא בסדר. אני לא יודעת איך מקבלים ונותנים אהבה ובטחון. על תשוקה בכלל אין מה לדבר. תשוקה... אין לי אומץ אפילו ל'זיון'. יש בי רוע. רק אחרי הטיפול הפסיכולוגי הוא צץ ככה. מן רוע. לא רציתי רוע. רציתי טוב. אהבה. אני רוצה אהבה. וזה מצחיק שאני אומרת דבר כזה כי אני לא בטוחה שאני מבינה בעצמי על מה אני מדברת. אהבה היא חולשה? ככה זה מרגיש. לסמוך. להיות חשוף. אצלי להיות חשוף זה להיות כואב. ורק אהבה יכולה לרפא פצעים שכאלה. איך אפשר להיות כואב מול אחרים בעולם הזה? אני ככ מתביישת. בי. אני פשוט רוצה שירצו אותי שלא ישכחו שאני קיימת. שירצו אותי. זה לא יקרה. העולם מלא אנשים ואני רק עוד אחת. עוד אף אחת מיני רבים. נטמעים ככה כמו גרגיר חול בהמון. בלי קשרים משמעותיים אנחנו אויר. וכשלא רוצים אותך זה ככ כואב. זה שורף בנשמה. איך בכלל אפשר להאמין שמישהו נורמלי ירצה דווקא אותך. אותי.. מישהו פעם אמר לי שאני משעממת. זה נכון?בגללו אני מפחדת לשעמם עכשיו. תוהה מה יש לי להציע. מה יש לי להציע? אולי אני סתם שוב בעוד אחד מאותם מצבי רוח.. לפחות לא שלפתי סכינים הפעם בדימויים שלי. היי תראה אודי. כיבדתי לך את הגבול.... גבול. מצד שני כתבתי כשהפורום בחופש אז אולי שוב לא ממש כיבדתי בעצם. ומה עם הגבולות שלי? הלוואי וידעתי מהם בלי שלחץ חיצוני יערער לי. בעצם אני יודעת. אני יודעת מהם. אני דווקא צריכה לרכך ולהגמיש אותם. לאפשר לעולם להתקרב אליי. זה מפחיד. זה מפחיד לאפשר את זה. רוצה לברוח לפני שהם יגלו את הזוועה. שאין בי כלום. אני לא באמת משעממת. הוא פשוט לא אהב אותי. הוא היה שונה מדי. ככ שונה ממני. אני צריכה למצוא מישהו שמתאים לי. אנחה. מרגישה עלובה. אני רוצה להרגיש טוב. שווה. ערך. אני רוצה. זה עניין של 'הישג חיצוני' או הרגשה פנימית?? זה אמור להיות תלוי בדבר או לא תלוי??? בעולם שלנו זה תמיד תלוי. עולם תחרותי. נרקיסיסטי. זה תמיד תלוי. אין אהבה לא תלויה בדבר. אין דבר כזה. אז מה הסיכוי שלי? מה יש לי להציע? אהבתי אותו. עשיתי לו עיסוי אז. לא אמרתי כלום אבל בתוך תוכי ידעתי שזה שאני נוגעת בעור שלו זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי. נגעתי בו. ניסיתי לתת. ניסיתי שיהיה לי מה לתת. זה היה מעט. אבל אפילו המעט הזה לא היה מובן מאליו בשבילי. דמעות.

אין לי הרבה מילים רק לומר לך שדמעתי איתך שהכאב שלך מנקודת המבט שלך הוא הכי תהומי וכנה. מקווה שתמצאי מטפל שיוכל לצעוד איתך בעולם התחרותי והלא פשוט ולעזור לך לבנות את המקום המיוחד שלך. גם אם שנה שלמה תכעסי ותבעטי ותשארי בתחושת העוול שגרמה לך המטפלת ההיא. מישהו שיהיה איתך. אל תעברי את זה לבד. לגעת בעור זה המון וגם להביא את עצמך ככה זה המון. שירה

לא כותבת פה הרבה. משקיפה לרוב מבחוץ. הפורום הזה מרגיע אותי.. אבל היה לי חשוב לתת לך יד גם אם חלשה, ולומר לך שאני מכירה את התחושות האלו. הן צפות כשנמצאים במקומות מאוד נמוכים. בעולם מקביל לעןלם שבחוץ. במן לבל אחר כזה כשהמציאות מקבלת גוון קצת כהה יותר משל רוב האנשים. את מסתובבת עם תיק של "אני לא מספיק..." "לעולם לא אהיה מספיק..." לאט לאט מאבדת את היכולת להאמין שגם את יכולה לחיות באותו לבל של כולם ולהרגיש בטוחה עם עצמך ומוקפת באנשים הנכונים ולדעת שיש דברים שמותר לך לדרוש מאחרים. כי את שווה. לא כאן לתת עצות. קטונתי. אני בעצמי עוד לא יודעת אחרת. אולי רק רציתי לומר שאת לא לבד. שיש דרך החוצה. ראיתי קרן של אור מבצבצת פנימה לפעמים. מזכירה לי שיש עולם אחר. אולי את פשוט צריכה לאפשר לעצמך להרפות קצת. כשיהיה לך נוח. זה החלק הכי קשה אבל הוא גם פותח פתח לדברים חדשים. לשינוי.. אין לי מה להציע לך חוץ מקצת הבנה. את לא לבד.

אז קודם כל, נשמע ממה שכתבת, כאילו לומר לאדם ללכת לפסיכיאטר זו פגיעה. יש לי חדשות עבורך, פסיכיאטר הוא לא רק למשוגעים! ללכת לפסיכיאטר זו לא מילה גסה. לידיעתך, הרבה תופעות שנראות כנפשיות פרופר הן בעיות של מחסור פיזיולוגי מסוים, ותרופה שמגבירה את אותו חסר, פותרת את הבעיה. לידיעתך, ריטלין לדוגמא, נמצא ברשימת הסמים המסוכנים, מי שיסחור בהם יראו אותו כסוחר סמים, ולמי שאין בעיות בקשב ורכוז הוא גורם לעודף מרץ, אפשר לקבל אותו רק עם מרשם של פסיכיאטר או נורולוג ממומחה. שכר החינוך הקודם הכריז קבל עם ועולם שהוא נוטל ריטלין! אני יודעת על עוד כמה פיגורות ידועות שנוטלות תרופות 'פסיכאטריות' אחרות. צורת החשיבה שלך היא מיושנת, מדביקה תווית לא ראויה לאדם שיש לו בעיה כמו כל בעיה פיזיאולוגית אחרת, והרופא שהוא הולך אליו התמחה בפסיכיאטריה, שכוללת בתוכה טווח עצום של עזרה, לאנשים שהם לא רק נורמליים, אלא הם אנשים מוכשרים ומצליחים. בקשר למימה, הכתיבה שלה מוכיחה על הבעיה, לא צריכים להיות מאבחן גדול כדי לראות את הבעיה שלה, כמו שמישהו יכתוב בפורום ויספר איך שהוא לא יכול לראות טוב, ואז ייעצו לו שילך ויזמין משקפיים, ואת תגידי, מי אתם שתתנו לו הבחנה שהוא צריך משקפיים. מה שהיא כותבת פה, הוא כל כך ברור, שאפילו היא לא צריכה ללכת באופן אישי, מספיק שישלחו לפסיכיאטר את הפוסטים שלה כאן. וזה שהיא לא מטפלת בעצמה, רק מזיק לה יותר ויותר. להציע לה לעזור לעצמה בדרך נכונה, שלא תהיה תקועה באותו מקום, מגיע רק ממקום של איכפתיות. אם היא תלך לעזור לעצמה ותלך לפיסיכאטר, היא רק יכולה להטיב את החיים שלה, ואולי לצאת מתוך הלופ שהיא נמצאת בו. ועל פי הרמזים של אודי, אני מבינה שהיא נכנסה לדרך ללא מוצא, ויפה שעה אחת קודם שהיא תעזור לעצמה. אבל... לך הופ אני רואה שיש טבע לבעוט בכל מי שלא רואה את החיים קודרים כמוך... את חושבת שהדרך הנכונה היא להיות בייאוש תמידי. על אביב התעצבנת, עכשיו עלי, את מזדהה רק עם מי שרואה שחורות ומאמין שהכל אבוד, והחיים חייבים להיות בזבל, משכך, באמת לא אנסה לעזור לך יותר, ולא אנסה לעודד אותך, כי עידוד אצלך משמעו לתקתק לאנשים את החיים, אז תתקתקי לעצמך את החיים שלך, תמשיכי לראות רק שחורות, ותעשי מה שבאל ך. ואני רואה שאני בחברה טובה, גם בתגובות של אודי לא מוצאת חן בעיניך, רק פוסטים של מרה שחורה של מימה הם שמתאימים להם כמו כפפה על היד, ועל זה נאמר מצא מין את מינו. בהצלחה לך בהמשך הדרך ובחיים שבת שלום

זה לא נכון . אני מנסה הכל לצד העובדה שיש לי נפילות במחשבות/זכרונות/רגשות... וחוצמזה יש שיפורים קטנים גם בלי תרופות . וכמו שאמרתי הייתי אצל פסיכיאטרית שלא הציעה לי תרופות למרות שתארתי בפניה את המצב. אז מה תגידי על זה.. ? לי לא אכפת שהיא לא הציעה. אני בעד להצליח להתמודד בלי זה. יש אנשים שיכולים לעזור. אינטרקציות מטיבות עם העולם... עוד לא אבדה התקווה.. ומה את שופטת את הופ על היאוש שאולי היא מרגישה כרגע? את חושבת שזה כזה קל 'לצאת מזה'? תהליכים לוקחים זמן... לפעמים הרבה מאד זמן.... אנשים לא מתאוששים רק כי מישהו אומר להם 'יאללה צא מזה'.. 'תבחר אחרת'. לפעמים זה סתם מעצבן ותו לא אפילו. ועשית ממני ומהופ צמד באותו מחנה? נחמד.. לא ידעתי שיש פה מחנות... נה. כל אחד בפני עצמו בובע . ככה אני מעדיפה את זה .

אודי אם כבר סנדי העלתה את נושא הנחיצות/תועלת בטיפול תרופתי כשאני בתור דוגמא... רציתי לשמוע ממך מה אתה חושב על הנושא של טיפול תרופתי. שמעתי פעם פסיכולוג טוען שטיפול פסיכולוגי קליני נועד להוביל לשינויים במח באופן שיייתר את הצורך בתרופות. ההמלצה היא להעזר בתרופות לפעמים תוך כדי טיפול רק בשביל לאפשר אותו אבל שבסופו של דבר טיפול פסיכולוגי מוצלח אמור להוביל לשינויים בלתי הפיכים במח/אישיות ולא יהיה צורך בתרופות במקרה ככה.. אולי תתייחס קצת לנושא בתור פסיכולוג קליני?? מה הזוית שלך על טיפול תרופתי כפתרון לעומת טיפול נפשי?

את פסיכולוגית?

פסיכולוגים הם בקטע של להקשיב ל'השלכות' של המטופל , לשקף, לפרש לו משהו... תמיד במשורה. לשאול שאלות כמו 'זה קורה לך בעוד מקומות?' כדי לזהות דפוסים....פסיכולוגים לא מדרבנים ככה בצורה אקטיבית עם שלל סוגסטיות וניעורי מוטיבציה. אולי היא סוג של קאוצ'רית.. זה יותר מתאים לסגנון ההתערבותי הזה..

יודעת שחופש אבל זה הגיע אלי במייל ...ולא יכולתי לחשוב על כולנו כאן.אז מניחה אותו כאן שיחכה לכם ולי לשבוע חדש מלא בהבנות חיוך ואהבה ..אוהבת אותכם ומודה לכם שאתם בחיי והבנתי אני לא צריכה ללכת פשוט לווסת את כמות החשיפה שלי כאן. להיות כאן עם הקושי לא עם הבעייה כי היא והפתרון נמצאים בטיפול ...אוהבת ימים עם הבנות מקדמות. הבית עם אלף המראות/המקור אינו ידוע בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו - 'הבית עם אלף המראות'.. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית, הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות.. להפתעתו, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בהתלהבות בדיוק כמוהו, הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים.. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים, אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".. באותו הכפר היה כלב קטן נוסף, אך הוא לא היה שמח במיוחד.. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית עם אלף המראות. כשהגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת, לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו.. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה.. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא, בחיים לא אחזור לשם יותר".. החיים שלנו הם כמו הבית עם 'אלף המראות'.. הם המראה שלך. איך שאתה מתנהג כלפי חוץ כך האחרים התנהגו כלפיך.. אם תחייך לאחר, תקבלו תמיד בפנים מאירות כך גם הוא יאיר לך חזרה. גם כאשר התחלת את היום קצת הפוך, לא הולך לך כל-כך, לא מצליח לך, אל תתן לקושי הזה לקלקל את היום גם לאחרים.. חייך גם שקשה לך.. אם תחייך בלי סיבה, הקב"ה יראה זאת ויאמר: "האדם הזה מחייך לסביבתו בלא סיבה, אני אתן לו סיבה טובה לחייך.." זכור! העולם הוא המראה שלך, תאיר אליו ותקבל ים של אורות חזרה.. .

הנה אני פונה אלייך ישירות, מבלי "לצעוק" בשורת הכותרת... אני שירה, כלומר זהו הכינוי שלי, הכינויים האחרים אינם שייכים לי. אבל זה לא באמת משנה מה אומר, אני מניחה. וכן, כמו שכתבה סיגל, יש משהו מאוד פוגע בערעור על האותנטיות שלך, אפילו זו הוירטואלית. שירה

היי שירה, מצטערת אם פגעתי. העדפתי לא לשמור את החשדות שלי בבטן מפני שזה הטריד אותי מאוד ומנע ממני לכתוב פה. המוות של עמליה השפיע עליי עמוקות ונגע בי באופן קרוב ואישי. שוב מצטערת אם פגעתי ותודה על ההבהרה. נטע.

נטע, תודה...

מדוע?

הי אודי, בשישי בערב הייתי זקוקה כל כך למישהו שיאחל לילה טוב ויחבק ויכסה. תחושת הכמיהה הזאת היא רכה וטובה, בעיניי. נעזרתי בתרופות, לשם מנוחה. לא, חלילה, לשם טשטוש ההרגשה. הצלחתי לנוח, יחסית. :-) שבוע טוב, סוריקטה

רציתי לענות לך שם במקום.המילים שלך צולבות והייתי צריכה זמן.אני גם משוררת.כמוך זה לא מוסיף לי הרבה לערך העצמי אבל אומרים שאני מוכשרת...אז תדעי שאת כותבת מדהים!!!התאהבתי בכל מילה למרות שקשה להכיל תהומות כאב ואובדן שבשורות שלך...הכלום הזה הוא רצח.הוא לא את ולא אני.אבל כשהמחבלים במסכות היו באים אנחנו היינו מתחבאות בפינות ניסתרות.זה כל כך הרבה פעמים קרה ששכחנו איפה התחבאה הילדה הקטנה שלנו.היא רוצה לחיות היא לא כלום.היא נמצאת אבל היא מפחדת ולא רוצה לצאת.המחבלים הלכו אבל אבל לא לפני שלימדו אותנו שהכלום התהומי והשחור זה אנחנו שחלילה לא תצא הילדה מהמחבואה ולא תגיד להם שהם כלום!וכל מה שיש לה להגיד!רק תאמיני שאת לא כלום והיא תצא ותתחיל לדבר ולבכות.נחבק אותה,אחותי,היא תגדל תאמין בעצמה ותמלא אותנו. מחבקת אותך בחום

תודה על המילים שלך. (הלוואי היתה בי ילדה קטנה, עם רצון קטן)

ילדים מטחבאים מפחד...היא עדיין מפחדת....את יודעת,עם מחבלים הכל ברור יותר.אבל עניין ה"מחבלים" שלנו הוא הרבה יותר מורכב כי אותם מחבלים עם מסתכליפ עליהם מזווית שונה נראים גם כמלאכים...שהעניקו לנו,ונתנו לנו,וחינכו אותנו,ודאגו לנו,וחשבו עלינו ו...זה כמעט בלתי נתפס על הדעת...שהם "גם וגם" כמו שהמטפלת שלי אומרת...אבל על הצד המחבל שלהם מותר לכעוס לצרוח ולמחוק!כדי לאפשר לעצמינו לחיות. חיבוק,אחותי

עמדתי בזה ממש בגבורה הפעם. בכיתי. כאב לי. הייתי צריכה לתפקד עם משהו. להזיז את עצמי. לעשות. לא היה חשק. הכאב משך אחורה. לפאסיביות המנעות. בכיתי. כאב.. אבל עשיתי בכז ועכשיו אני מרוצה. ניסיתי להכיל בתוכי את ההרגשה.

טוב... באותו רגע של כאב זאת הייתה ההרגשה שלי ועולם הדימויים שלי... אבל מבינה שזה 'לא ראוי לפרסום. זה סוג של 'הבעה' למשהו כואב. אולי אפילו במקום פציעה עצמית זה נהיה סוג של 'תקיפת האחר בדימיון' . אבל מובן לי שזה לא מתאים לפרסום פה. עובר איזה גבולות? את גבולות הטעם הטוב.. זה סוג של יצירה הבעתית בשבילי. 'היא' סתם מושא לזה. בדימיון שלי. במציאות זה לא ככה. אז צריך להגביל פה מה שאני כותבת גם מתוך דימיון ודימויים? לא אמורים להיות לי דימויים כאלה בכלל?

..

יש סיבה שלא יהיה ? :p

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי משתפת את ההורים שלי בכמעט שום דבר מהרגשות שלי ומהחיים שלי...לאן להתגייס, מה ללמוד ועוד ועוד. לא יודעת מה אני רוצה ממכם, אבל היום סיפרתי לה איזה משהו שהיה ולא סיפרתי, פשוט ניסיתי להסתדר לבד, והיא אמרה שלכל דבר שאנחנו עושים או מרגישים או לא יודעת מה יש סיבה. משהו בי חסום איתם, עם שאר המשפחה אולי טיפה יותר בסדר אבל איתם- כלום. לפעמים חושבת שחבל שכך ואולי יכול להיות אחרת, לפעמים חושבת שזה מה יש ואין מה לעשות עם זה. יצא שכמעט כל מטפלת שהייתי אצלה, והייתי אצל עוד לפגישות ספורות, מלבד שתי הפסיכולוגיות, תמיד שאלו אם עברתי איזו שהיא פגיעה, אבל לי לא זכור כלום ואני מניחה שלא הייתה. אולי בעצם אני רוצה שתחשבו שאני מסכנה... כי שוב נפלה עליי עצבות ואולי אני פשוט מנסה לעורר רחמים.

הגעתי לפגישה אבל לא הרגשתי כלום, לא כעס לא שמחה, גם לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה ולא זוכרת דבר , רק חשבתי שחבל שיש דברים שאני רוצה לומר ולעולם לא יבואו לידי קול בחדר הזה. סיטואציה לא נעימה אני חושבת שפגעתי בה והיא רק רצתה שאני אחשוב שהכל בסדר ביננו. שלמרות שברור לשתינו שיש פער שדורש גישור, אבל היא קיימה פגישה רגילה , אפילו סתמית, רציתי שהיא תגיד לי שהיא נפגעה ולא לנסות להיות יפת נפש וחזקה גם שברור שהייתה פגיעה. ולא לא להמשיך כרגיל אלא לעצור ולדבר על זה.

אז חשוב שתדסרי בדיוק את זה ...

מכירה כל כך את הפגישות האלה ואז יוצאים ותחושת התסכול והזעם וההרס העצמי והרצון לפגוע כל כך גדולים. לי עוזר לכתוב הכל כולל הכל להביא אותם לפגישה. מאוד יכול להיות שהיא נפגעה ויחד עם זאת מאוד מבינה את המקום הזה .אגלה לך סוד ...לכולנו יש פגישות כאלה את לא הראשונה ולא האחרונה..היא יודעת לשמור על עצמה וכן היא רוצה להתקדם לעבור את האבן נגף הזאת. אבל את חייבת לעשות מאמץ בשבילך ..סומכת עלייך אל תישברי תמשיכי ללכת קדימה וברגעים הקשים האלה תיזכרי בתחושה הזו הנעימה שהיא הייתה שם בשבילך..מחבקת

הי גולם, את יודעת, לפעמים יש פגישות כאלה בהן את נותרת בתחושה של אדישות שמאום לא נספג, ובכל זאת, אני מאמינה שמשהו כן. שיש איזה play אחר-כך. לפעמים אחרי שעות, ימים. משהו כן צף, והנה את כן זוכרת. משהו הצליח לחדור מבעד למעטה. אולי קצת כמו סוג של הפרייה. לעתים זה כך. וגם לי היו דברים שחשבתי שלעולם לא יתרחשו או יאמרו - ובסופו של דבר, אחרי תקופה והמון סבלנות - הם כן. בדיעבד, כן. מאחלת לך שיורגשו ניצנים כאלה. שמשהו בפנים יותר. אם לא עכשיו אז מתישהו. יימצא חרך. בוקר טוב, שבוע טוב, גשם בוא, סוריקטה

בכל מקרה אז זו הזדמנות לומר שבת שלום

אני מחפשת גם את הקול המוכר שלך. משתדלת להתמסר למציאות הזמנית הזאת ולשחרר קצת כדי שיהיה לי כח להמשיך. הצוות כאן כל כך טוב אלי וכאילו שואב אותי אל ההתמסרות הטוטאלית הזאת, להיות רק מטופלת. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, מקווה מאוד שלא טעינו. שירה

אני באמת רוצה להיות נוכחת. אין לי מילים לזה... אבל גם ככה אני פה. נכון?

את חסרה לי ..המילים שלך חסרות לי הצבע ....אבל בקצב שלך. וכן את נוכחת בענפים שאת נוטעת הם נעימים לי וגורמים לי לחייך ולהתגעגע אלייך.

מה נשמע? חלום

אולי תספרי קצת מה עבר עליך השבוע, תשתפי

הי רוני, בוקר, אני מחייכת לרגע. התקשורת בינכם, בינך לבין אודי, מרגישה לי כמו התחלה שבא לי לשאול: "נו, ו..." מאד הייתי שמחה אילו קצת היה מתפתח מעבר. מבינה שאת מרגישה שזה מה שאפשרי לך בינתיים. שמפחיד, אולי. אז אולי בבוא העת. נאמין? טוב שאת רוצה, ונראה לי שכולם יצטרפו אליי ומזמינים אותך בחום, שבוע טוב, וגשמי ברכה, סוריקטה

קשיי הקשר בין מטופל למטפל. מה באמת קורה בתוך הטיפול. מהי תלות. מהי הזדקקות. מהן הטיפולים השונים. וכו... מהן הגבולות הסטנדרטיים. וגם על התקשורת בעידן 2016. מבט הקשר כאל קשר טיפולי בלבד - מדריך למטופלים. מלווה בסיפורים מהחיים בחדר הטיפולים.. כזה שהמטפלת ממליצה למטופל לקרוא כבר בתחילת הטיפול.. למטופלים בטיפול הראשון. אודי יש ספר כזה?

הי, עברה בי ולא פעם המחשבה לכתוב ספר על הטיפול שלי וההיסטוריה. וגם יש לי שם עבורו בראש. הוא קצת נכתב, גם פה. בכל נקודת זמן הפיסה הייתה אחרת, והשתנתה. הייתי כותבת אותו לפי בחירותיי שלי. המטפל, שהוא איש שכותב-כותב גם הוא יכול היה בעקרון, ובכל זאת, זה שלי. סוריקטה

ניתקלתי בשיר הזה, הוא נגע בי כל כך עמוק, אני מרגישה שהשיר הזה ממש מדבר מכל תא ותא בגופי.. " מעץ עושים נייר אני דווקא הופך נייר לעץ, לעץ חיים ומשתרש בו עד אשר נבקע בו שיר הצפורים (אברהם סוצקובר) מברכת אתכם בשבת רכה, נעימה ומוארת.. במבי.

... ובבוא נובמבר עלינו שירד טל ומטר לברכה וישקה שלך, סוריקטה

מרגישה צורך לפרוק אבל פחות לספר מה בדיוק...בכיתי הרבה אבל לפחות היא קצת הבינה מה עובר עליי

אודי, היא אלופה בלהיות מותאמת אליי, כל כך מנסה להראות לי תמיד שיש המון אפשרויות שפתוחות בפניי בכל נושא ולא רק עכשיו...כי החשיבה שלי הרבה פעמים נעולה על דברים או שחור לבן... תודה סיגל על הניסיון לעזור, זה בעלי ויש בינינו קשר מצוין, בנושא הזה הוא נגד גם אם זה חינם והוא אדם מאוד שכלתן. סוריקטה החכמה, ממש רציתי שתכתבי לי כי אני יודעת שהייתה הפסקה עם פגישות לא סדירות כאלה ורציתי לשמוע איך זה...והנה כאילו הקשבת לקול שלי וכתבת, את מקסימה! את מוכנה לכתוב מה עשתה לך התקופה הזו? איך היה? כי אצלי זה תמיד הכל או כלום ופתאום לנסות אחרת...זה שונה מאוד ממה שאני מכירה. אודי, קורה שאפשרות כזו יכולה להיות בטיפול? של בדיקה או מצורך נסיבות להיפגש מעט? מה דעתך על זה? זה פותח אפשרות שונה...ומעניין מה זה יעשה לי...מכריחה את עצמי שלא לברוח לגמרי אלא לקחת את האפשרות של פגישה אחת לחודש...מה דעתך? יעבוד? סומכת עליה אבל רוצה לשמוע אותך, טוב?

יקרה מה שלומך ...חושבת עלייך כאן עבורך גם אם קצת צולעת .מקווה שבטוח לך עכשיו ויש קצת שקט בראש ...מחבקת

אודי תוכל לבקש שידברו בשפה נקיה יותר? אודי זה לא מפריע לך?

אני תמיד תמיד מביאה את הקושי. הכי כנות הכי שקיפות כל הזמן .לפעמים הכנות שלי כמו שלה כואבים. ושוב אני כאן וזה בדיוק הייתה הכוונה שלי האם נכון לבוא לכאן כדי לפתור את קשיי הטיפול . תקופה ארוכה מרגישה שאני זאת שמחזיקה את האמונה שהעגלה תזוז. אתמול היא כתבה לי שלא בטוחה שיש לה את היכולת לתת לי את מה שאני צריכה אבל היא מוכנה ורוצה לנסות שוב . הראש המעצבן שלי חוזר כמו תקליט על המילים הכואבות לא בטוחה שיכולה ..במקום על מוכנה ורוצה לשנות.... ואולי באמת צריכה לוותר ונלחמת כמו לביאה ...לפעמים חושבת שהיא מחכה שאני אלך בטוחה שרוב המטופלים היו פשוט נוטשים ואני לא מוותרת. אולי צריכה לקבל שנגמרה הדרך ...אני מסתכלת על חנה וחושבת לעצמי איזה אומץ . אודי אני פשוט יודעת שאנחנו יכולות זה כמו בגד תחרה עתיק ויפיפה שפרום בקצוות והבד קצת נחלש אבל ביד מומחה אוהב ומיומן זה אפשרי .ואולי אני צריכה לקבל שהיא לא יכולה . אם היא לא בטוחה מי אני שיהיה בטוחה .מרגישה שמחזיקה את החיים שלי ביד אני לא יכולה לנשום בחרדה קיומית ממש ...

האם גם למטופל שלך היית אומר אתה נשמע אבוד ומיואש??????????

אודי יש בי פגם גופני... משהו שנולדתי איתו ולא ניתן לתיקון. והוא מפריע לי מאוד! גורם לי לשנוא את הגוף שלי, ולהתבייש בו מאוד. אמא שלי הייתה מעליבה אותי לפעמים על כך שאני כזו. זכורים לי כל מיני משפטים שהייתה אומרת. קשה לי ללמוד לאהוב את הגוף, למרות המגרעה הזו וכשאני מביטה בעצמי במראה - אני פשוט נעצבת מאוד. אני לא אוהבת את הגוף שלי. אני שונאת אותו מאוד!!!!!!!!

הי אודי, אני מאושפזת... קשה לומר את זה. לא פשוט להיות כאן, אבל הגעתי לקצה. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה בתוכי או שביב של כח. סערת הרגשות הלכה והקצינה ותחושות קשות של בדידות יאוש וחוסר ערך תפסו שליטה. זה עדיין בסדר לכתוב כאן? אם לא, פשוט לא תעלה את ההודעה. אודי הודעה אחת שלי מיום שני נותרה ללא מענה. תוכל? תודה שירה

אתה יודע ? אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בחודש הראשון זה היה טיפול של פעם בשבוע, אח"כ נפגשנו פעמיים בשבוע במשך 5 חודשים. ואז היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה והתחלנו להיפגש 3 פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים. וזה הפך לאנליזה של 4 פעמים בשבוע במשך שנה. ומאוקטובר 2011 נפגשנו 5 פעמים בשבוע. חלו שינויים טכניים בזמנים שלה, וגם בשלי. לא מצאנו זמן לפגישה חמישית ולכן מאוקטבר (אחרי סוכות) ירדנו ל 4 פגישות בשבוע. זה מטלטל אותי.. הרעיון לרדת ל 4 דווקה בא ממני. ישנו קורס שממש רציתי להשתתף והוא מתקיים בדיוק בזמן היחידי שאמא צביה פינתה עבורי למפגש החמישי.. מרגיש לי אחר.. לפעמים אני אפילו שואלת אותה אם היא זוכרת אותי.. משונה כזה... מה דעתך אודי ? אולי הייתי צריכה לוותר על הקורס ?

מה את רוצה לקבל על חמש קילו ראשונים שאת מרזה? אנחנו כאן בפורום, כולנו, נתן לך משהו פיזי או ווירטואלי אם את מרזה חמש קילו? עובר?!!!! יאלה קדימה לסתום את הפה, לאכול בלי סוכר לבן בלי קמח לבן, מלא פירות ומלא ירקות, עוף ודגים לעשות ספורט, לכי כל היום שלושה קילומטר בחצי שעה, זה יוצא 6 קילומטר לשעה. התחייבות שלי תוך שבועיים את מרזה חמש קילו. עשינו עסק?? יאללה, להתחיל מייד! ללכת לחנות ספורט לקנות משקולות של 2 קילו, כשיהיה לך אותם אתן לך מספר תרגילים יאללה, לא לשבת ככה, להכין מיד סלט, להעמיד ירקות לביטול באידוי, יאללה, מספיק, להתקלח, ולהחיל ללכת, דווחי לי איך היה.

קודם כל זה שאת מבטיחה בשם כולם שניתן לה איזו מתנה- תיאמת את זה עם אודי ועם יתר משתתפי הפורום או סתם החלטת לדבר ולקבוע דברים בשם אנשים אחרים על דעת עצמך? דבר שני אין לי מושג למה פנית להופ בנושא המשקל והחלטת שהיא צריכה לרזות אולי פספסתי משהו.. אבל גם אם כן מאיפה לך שזה מתאים לה ולא יחווה כצעד פולשני מטריד להתיימר להתערב לה ככה בנושא? היא הזמינה את שירותייך? ואם כבר התיימרת להציע לה את הטיפים שלך לישועה משקלית- מה את יודעת על נתוני הגובה משקל ומצב בריאותי שלה שאת מציעה לה ככה בשליפה פראית 'תוכנית אימונים ודיאטה' ומתיימרת לקבוע לה איך להתאמן ובאיזה קצב לרזות?? 5 קילו בשבועיים??? את מתחייבת לה?? וואלה יופי. לרדת בקצב של חמש קילו בשבועיים זה בכלל לא דבר מומלץ לעשות אגב.. את תתני לה תרגילים? איך בדיוק? את מאמנת כושר אישית שלה וקבעתן להפגש? ו'יאללה לסתום את הפה?'"... כרגע הייתי ממליצה את אותו טיפ לעוד מישהו, ודי לחכימא ברמיזה. יש ככ הרבה סיבות רגשיות מאחורי נטיה להפריז באכילה שהדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד למישהו זה 'יאללה לסתום את הפה'. הקאוצ'ינג הוולגרי שאת מפגינה כאן יגרום לורדה רזיאל ז'קונט להחוויר. יאללה דיו דיו... קדימה. בואי תפתרי לכולנו את כל הבעיות בהינף לשון ומקלדת. לחשוב שלקחתי אותך ברצינות לרגע. אני מתחילה לחשוד שאת סתם הגעת לכאן להטריל . דווקא מתאים לך להיות מאלה שמבטיחים שינויים אינסטנט בתור אחת שהמליצה לי לא ללכת לקורסים קיקיוניים... את בעצמך נשמעת ככה- כריזמטית ויומרנית. יש לך כשרון לזה. כדאי לך לממש קריירה בכיוון. עוד תעשי כסף מלסחוף אחרים אחרי המילים והדירבונים שלך. כדאי לך- יהיו לך תעריפים! שיט אני כבר מקנאה. עזבי אצלי הכל מקנאה באמת. רוע לב אני. תשאלי את אודי- הוא כבר הסכים פעם שהרווחתי ביושר את הזכות שהתמונה שלי תפורסם ליד הערך 'צרות עין' במילון המונחים הפסיכואנליטיים השלם :( איזה רוע! Me . מה. הלכתי.

הי סנדיי, בוקר יום ראשון :-) את נשמעת כמו מאמנת ספורט, ומזכירה לי שאני עצמי עליתי חמישה קילו, וזה קצת, רק קצת מידי. אוסיף בהמשך לדברייך מעט את דעותיי לקוראים, אם אפשר - שיטת הבולדוזר עשויה להתאים לחלק מהאנשים וזה יכול לעבוד באופן מצוין, ואילו לאחרים היא עשויה לגרום להתכנסות, או לתגובת התנגדות, רגשות אגרסיביים, או גם תחושת אשמה, כך שנראה לי שיש לקחת זאת בחשבון ולהתמודד גם עם זה. אם כבר מתחילים בניסיון ירידה במשקל, וגם זה אינו דבר של מה בכך (בעיניי, לפעמים צריך לתפוס איזה גל בעיתוי הנכון) , אני בכ"א מאמינה בקצב מדוד ואיטי. תלוי, כמובן, במשקל ההתחלתי ומתייחס אליו. ירידה של חמישה ק"ג בשבועיים עבור אדם עם עודף משקל צנוע למדי – לתפיסתי ולהבנתי היא מהירה באופן מוגזם. היא עשויה לשנות איזונים עדינים פנימיים, להיות בלתי יציבה ובעקבותיה מגיעה תופעת היו-יו המוכרת, שבסופה, ברוב המקרים מגיעים גם למשקל אף גבוה יותר מזה שהתחלנו בו. קשה מירידה במשקל היא שמירה עליו, על ההישגים לאורך השנים. לעתים אנו נפגשים עם מחלות, בעיות בריאותיות, תרופות וכד', בעטיין המשימה יכולה להפוך לבלתי אפשרית כמעט. הייתי ממליצה להיתמך בדיאטנית קלינית או רופא משפחה לשם התחלת התהליך ומעקב שיותאמו אינדיבידואלית לאדם, בהתחשב בכושרו ומצבו הבריאותי. עבורי, למשל, גם נחוצה תמיכה נפשית נוספת. שיכולה לבוא הן מהסובבים, קבוצות, או אנשי מקצוע. אני גם אומרת שאם עודף המשקל (אם בכלל, ואובייקטיבית) אינו נוראי ומאוזנים עליו - עדיף 'לא לגעת'. שוב, היות שמדובר בסיכון של יציאה מאיזונים. ולכן, גם עכשיו, אישית, אני משאירה את המצב כמות שהוא. ואולי, אם אוכל לדרבן את עצמי בשקט ובחשאי – אגדיל מעט פעילות גופנית ובהדרגה. שבוע טוב, סוריקטה

אולי תספרי לנו דברים חיוביים? לכל בן אדם יש דברים טובים לצד הקשיים. אשמח לשמוע ממך.

חמודה גם את. דווקא יש דברים טובים. הייתי במצב רוח מדוכא מוקדם יותר הערב. בכיתי. שוב הייתה לי מן נסיגה וכבדות בהרגשה ונדמה לי 'יריתי' פה איזה פוסט תוקף ביצירתיות על ההיא... מבחינתי זה סוג של ביטוי יצירתי לכאב או הרגשה שלי... בכלאופן הייתי צריכה לעשות משהו. ללכת לאימון גופני ולא היה לי חשק וסחבתי את עצמי ובכיתי בפנים. בלב. ושהגעתי לשם בכיתי בשירותים חרישית.. ואמרתי לעצמי 'תאספי את עצמך. תכילי את זה בפנים וצאי להתאמן'. והצלחתי. והיה לי אימון כיפי והשתפרה לי ההרגשה לגמרי אחכ שחזרתי הביתה. עכשיו אני לא ביאוש/כבדות/דכאון/כעס. סתם נחמד לי. גם אכלתי נורמלי ומווסת. אגב הבולימיה שלי יחסית התמתנה בחודשים האחרונים וזה מעודד אותי. אני חווה כאב רגשי אבל אולי זה שווה לחוות אותו במקום להשלט ע"י הסימפטום.. מקווה שבאמת זה שיפור אמיתי שיתמיד ורק ימשיך להשתפר. הלוואי. הנה נתת לי הזדמנות לכתוב משהו טוב !

קראתי את הודעותיכם אודות קנאה באחרים שיותר מוכשרים. מיכ תרשי לי שלא להסכים אתך, כשרוני או לא, כל אחד יכול להתקדם. אני קרעתי את עצמי בתואר כדי לקבל 100 ומצטיינת דיקן, מישהי פחות מוכשרת שהייתה קורעת את עצמה כמוני הייתה מסיימת עם 80, והיה לה מקוצע ביד. אם לא הייתה פסיכולוגית הייתה עובדת סוציאלית קלינית. יש רף רחב בהמון מקצועות ריאליים ולא ריאליים, וכל אחד עם היכולות שלו יכול למצא את התחום שמתאים לו ולהשקיע שם ולקרוע את עצמו, והוא יוכל להתקדם. כפי שאמרתי גם מוכשרים קורעים את עצמם כדי להיות יותר מושלמים, אבל כל אחד יכול. הכי קל לומר אני לא יכול, לא מוכשר, אין לי את זה. החכמה היא להציב אתגרים, ולפעול על מנת להשיג את אותם אתגרים. צריכים להציב כל פעם אתגר שהוא בר ביצוע, לכבוש אותו ולהמשיך הלאה לאתגר הבא, כל אחד לפי היכולות שלו, לפי הספיד שלו, לשבת ולחבק ידיים ולומר אני לא יכול, בוודאי שלא תקדם אף אחד. הופ... תתחילי לאחות את השברים, תתחילי לבנות, לפני שבונים הורסים, את ההרס עשית, פינוי בינוי, הרסת ועכשיו את בונה, הציבי אתגר בר ביצוע, אפיה של עוגה טעימה, נקיון יסודי של הבית, הזמנת אורחים לסעודת שבת, עשי משהו שיכניס לך את האור הביתה

עד כמה שידוע לי הרף של ממוצע גבוה הוא רק ברפואה בפסיכולוגיה, כל המקצועות האחרים מקבלים תואר עם ציונים נמוכים, בראיית חשבון ציון 60 זה עובר, עריכת דין ציון 65, ונדמה לי שכל המקצועות האחרים הם גם בין 60-65, כך שמי מי שלא גאון יכול לקבל את התואר. ומיכ אני רוצה לומר לך, שבעיות קשב וריכוז הרבה מאד פעמים מעידים על כשרון עצום שיש בבן אדם! הרבה מאד מחקרים מראים זאת, פעם היו קוראים להם שובבים, היום נותנים להם ריטלין, אבל עצם העובדה שלי שיש בעיות בקשב וריכוז לא מוכיחה על חוסר יכולת ללמוד, ואגב היום כל המכללות והאוניברסיטאות נותנים אפשרות של בחינות מיוחדות למי שיש לו בעיות של קשב וריכוז, והם מגיעים לתוארים מאד מאד יפה. אם את מרוצה מהמקצוע שלך, זה נפלא וטוב, ולא אומרת שצריכים לשנות, אבל אם פעם תרצי להחליף, תאמיני בעצמך ותוכלי.

רק אותי זה מטריד?

את לא היחידה.. גם אני חשבתי על זה..

לדעתי לא מומלץ להניח הנחות ולעשות "אאוטינג" בפורומים אנונימים. גם אם זה נראה ממש נכון. אני יכולה לספר לך סיפור אישי. לפני 10 שנים נכנסתי לאיזה פורום וספרתי בעיה מאוד בוערת שלי. משהו שהדיר שינה מעיני. שתפתי במשהו אישי, והייתי אמיתית. מישהי מהדומיננטיות ענתה שזה נשמע לה מצוץ ולא אמין ואפילו נדמה לה שגבר כתב את זה . אף אחת אחרת לא התיייסה להודעה. זה צרם מאוד וצרב וכאב. אף פעם לא ניתן לדעת מי באמת עומד מאחרי המסך. מאז הגישה שלי להתמסר לסיפור. להאמין למי שכותב ב- 100 אחוז. אם הוא מתחזה, זה בודאי עונה לו על צורך מסוים.

בעלי קנה לי בושם עם ריח גן עדן. וזה כיף להתבשם.

גם לקבל מתנה גם לאהוב אותה וגם לדעת לראות ולהנות מהדברים הקטנים. תתחדשי.

הופ נהדר תמשיכי בטוחה שתימצאי עוד כמה דברים חיובים וטובים בחייך :)

ממתי קיבלת אישור לעשות לאנשים דיאגנוזה ולהחליט שהם צריכים פסיכיאטר?הצורה שבה כתבת למימה מעידה על התנשאות כלפיה. אומנם אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה הבעיות שלה אבל צהזמן הקצר שהכרתי אותך נבנתי שאת רוצה לתקתק את חייהם של אנשים אחרים צהלי לדעת מה הם באמת עוברים בחיים?

לדבר דברים שנשמעים טוב ונכון גם אני יודעת.. ובכז היא השקיעה מאד בהתייחסות אליי וזה לא מובן מאליו. השקיעה מחשבה וזמן.. ובסהכ הכוונה הייתה טובה נראה לי.. לא התרגשתי מ'האבחונים ' שלה. אחרי הכל צריך להיות ממש סנילי מסטול למי שעוקב אחריי הודעות שלי כאן זמן מה כדי לא להתרשם שיש משהו כפייתי בעיסוק שלי בטיפול שעברתי... בכלל לא מכחישה את זה. למרות שזה פחת יחסית! אני פשוט טוענת שזה סוג של משקע שלילי שנוצר ברגש/זכרון . כמו 'תופעה' כי הטיפול נקטע בשלב מסוים ולא זכה להתרומם ממנו הלאה... לא היה לי טיפול 'שוס'...כיום (7 שנים אחרי!) מנסה אחד אחר. אפילו כמה.. לפחות אני מנסה דברים חדשים לצד ה'באג' בזכרון הרגשי. מאמינה שעם הזמן הוא ידעך יותר ויותר... גם בלי תרופות :)

איך שהוא מצאתי את עצמי מדברת עם המטפלת הקודמת ומגיעה איתה לנקודה שעברתי למטפלת חדשה... היא הבינה אותי מאד היא הסבירה את הבעייתיות שלי בקשר ואת ההשלכות,היא השאירה דלת פתוחה.. היא שומרת את השעה שלי :( פתאום אני אוהבת אותה:((( זה בסדר לספר למטפלת החדשה על השיחה בינינו? (אודי, איש וירטואלי יקר, אמרת נשוב ונפגש ביום חמישי איזה כיף שאתה פה)

הזכרת לי את עצמי.הייתה תקופה קשה שהיא בעצם עדיין והלכתי לטיפול מסובסד.כתבתי את זה למטפלת שלפני טופלתי אצלה הרבה זמן.היא אמרה שאוהבת אותי,מאמינה בי ומעריכה ומאחלת לי וכו'.סיכמנו שאשתף אותה מה איתי אם ארצה.שבועיים היה נחמד.אחר כך היה שבוע מטורף והבנתי שהטיפול החדש לא טוב לי וגם המטפלת החדשה הזו נבהלה.נפרדנו.מצאתי את עצמי בוכה לטלפון של הראשונה שאני רוצב הבייתה ושתאסוף אותי...וחזרתי הבייתה...והתחלתי להעריך אותה הרבה יותר...ככה זה היה אצלי... חלום...

תגידי מתי למדת לעשות אבחונים לאנשים

הופ.... ניסיתי לעודד אותך, לא לאבחן אותך, אבל אני מכירה ומטפלת בהמון המון מקרים. מה שכתבתי לך היה רק כדי לעודד ובאמת חשבתי לארגן לך פרסים, לשלוח לאודי שישלח לך ללת.ד. שתוכלי להישאר אנונימית

מה זו ההודעה הזו שכתבת??? למה אני מרגישה שאת כאילו נוטשת ...? זה לא הוגן, יש פה כמה אנשים שעבורם הנוכחות שלך קריטית.

אני לא נוטשת אני כאן .אבל כן אני מוכרחה להיות כל כולי בטיפול. היום הגעתי למצב שהיא זאת שלא מבינה ממנה אני פוחדת וכו וכו ואודי הוא זה שאוסף עוזר שומר וכו זה לא נכון ..היא המטפלת שלי היא שם עבורי אני חייבת לחזור להרגיש בטחון בטיפול גם עם המרחק שלקחה. ובנתיים אני ככ כאן .מחבקת חיבוק עדין ועוטף

אכן אביב, את דמות מאד דומיננטית פה, ואנשים בונים עלייך. הייתי רוצה להאמין שזה עושה לך טוב באיזה מקום. להיות משמעותית עבור הזולת. אני מכירה שגם ליותר מידי יש אלמנט מזיק. וגם את הקונפליקט. אבל, כמובן, לחלוטין מותר וחשוב שראשית תשמרי על עצמך ומצטרפת לדבריו המדוייקים והיפיפיים של אודי שם למטה. ממש יופי שהתחלת משהו חדש חדש ואת נהנית. סוריקטה

אני אדם פגוע אני נאבקת כל יום בדיוק כמו כולם כאן. בקלות אני יכולה להיות במקום הנמוך וכן גם במקום שעוזר לעצמו ואסוף ולומד ועובד ועוד . נכון שתומכת כאן וכן אוהבת לעזור וכן זה עוזרנגם לי להשאר באופטימיות ובמקום טוב של החיים. אבל יחד עם זאת גם אני כאן כי אני נטולת כוחות ועם קשיים ומשתדלת להיות כאן בשני המקומות .כרגע במקום חלש שפשוט רוצה להעלם .. במקום שמבין שהוא צריך את כל הכוחות להחזיק את הספינה לא לטבוע לי. בקשר למטפל הוא צודק רק שהוא אמר לך את זה בדיעבד לי זה נאמר ישירות וחוץ מזה אני מרגישה את המרחק שהיא לקחה כדי לשמור על עצמה . אני רואה אותה מתכווצת לפינה כשאני ניכנסת ויחד עם זאת החיבוק שלה חזק כזה שאומר על תוותרי אני איתך. האמת מבלבל

כתבתי הודעה היא נעלמה לה בשרשור של גולם אלי ...כנראה מן הסתם שם מקומה חבוייה ונעלמת כי שוב אני כאן דקה אחרי שכתבתי שאנסה שלא... עצוב אודי הרסתי לעצמי את הטיפול ..איך יכול להיות שמערכת יחסים חזקה ככ שיש אכפתיות ואהבה משני הצדדים ובכל זאת לא מוצאות את הדרך. שתיינו השתניינו ככ והיא כבר לא בטוחה ביכולת שלה לעזור . אודי אם היא שכל כך אוהבת אותי ואכפת לה ממני לא מוצאת דרך לטפל בצדדים הקשים האלה אז מי כן . זה אומר שלעד נידונתי להשאר איתם לבד עם עצמי ...יודעת שאני חייבת.להרפות ולתת לטבע לייקום לעשות כדרכו ולהאמין שמה שיהיה יהיה לטובתי אבל פוחדת ככ. עד שבוע הבא אני לא אחזיק מעמד הפעם נשב ונחליט לאן מועדות פניינו.. אודי תחזיק לנו אצבעות בבקשה

לפעמים מתמכרים, אז צריכים לאזן את המינון, והכל יבא על מקומו בשלום.

את יודעת אביב יקרה, בזמנו אמר לי המטפל שלאורך שנות הניסיון שלו הוא לא מצא כל קשר בין רמת האהבה שלו למטופל לבין היכולת שלו לעזור. בזמנו גם תהיתי לאיזו קבוצה אני שייכת... מחזיקה לך אצבעות, והרבה תקווה, באמת באמת. ואוסיף דבר שכבר נדמה לי הזכרתי כאן - המטפל שלי אמר שלא פעם חשב לוותר עליי, שהיה פסימי מאד לגבי הטיפול בי, וזה בסדר ומובן שהוא חשב, אבל בפועל זה לא בוצע, ואולי זה מה שחשוב. אז אולי יש רגעים שבהם קשה להאמין. מה שכן, מפגשים עם קולגות שלו פתחו בפניו ראייה קצת אחרת, ואני מאמינה שזה תרם. בוודאי שמחזיקה אצבעות, סוריקטה

לא נראה לי שיש קשר כל כך בין אהבה לבין יכולת לעזור...להפך, זאת גדולה מאוד גדולה לדעתי לומר אני אוהבת אותך אבל לא בטוחה שאני יכולה לעזור או מתאימה עבורך!! ראי ערך חנה, כמה כוחות, לה ולמטפלת למצוא משהוא אחר שיתאים, איזו גדולה לומר שקשה להודות בקושי.... היא מדהימה אותי ממש ביכולות שלה!! בהצלחה באשר יהיה, מחזיקה אצבעות! ואגלה משהו שפעם סיפרתי פה שלפני הטיפול כשהתחיל משהו רציני ומשהיא בעבודה שחשבה שתעזור לי היא ניסתה והיא לא מקצועית בזה אלא מקצוע קרוב לזה, עד שהכל הסתבך והגעתי לטיפול והמטפלת אמרה שחבל שהיא לא שלחה אותי קודם כי הדבר נסחב המון זמן בניסיון שלה לעזור..והכוונה הייתה טובה ואהבתי אותה והיא אותי כנראה (היום אני חושבת שכך היה, אז לא חשבתי שהיא אוהבת אותי)רק שהיא לא ידעה לומר שהיא לא מתאימה לזה ולא כיוונה אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא הייתה המקום הנכון.....למרות שאצלך יכול להיות שזה אחרת והיא כן יכולה רק את לא ממש בטוחה ואז גם היא ויכולות להיות המון סיבות....בהצלחה ואיתך, מיכל.

הפתעתי אותה כשהבאתי לה שני ספרים שמעידים על הקשר בנינו ועוד משהו בכלל עליי שלא כל כך מדובר היא אמרה כי אני מרגישה שלמה במקום הזה..והיא צודקת (האמונה שלי)היא אמרה שזו מתנה להאמין בבורא עולם.. הפתעתי אותה כי היא לא חשבה שנפרד נראה לי. אמרתי לה שהחלטתי שנפרד, אני לא שלמה עם זה :( אבל אפרד ואעשה זאת בלי לברוח..פשוט להגיע שבוע הבא ושבוע לאחר מכן למקומה החדש וזהו. היא הציעה לבוא פעם בחודש רק כדי לראות מה איתי...לא טיפול כמובן, וזה יהיה כל כך שונה אבל יתן לי מענה וגם הדלת לא תסגר לעולם.....היא תמיד אומרת שאוכל לקבוע איתה...אמרתי לה שאני אוהבת אותה והיא אמרה שגם היא אותי :) ממש צמרמורת...עשיתי מעין סיכום בפגישה על כל מה שעברנו יחד....והנה הפתעתי אותה ואמרה שגם היא תתכונן לפרידה כזו :( אוףףףףףף אמשיך לעדכן כאן ואתכם לא עוזבת...אוהבת אתכם מאוד, אודי אתה אדם יקר! ליווית אותי כל תקופת הטיפול ממש מהתחלה...כבר כמעט חמש וחצי שנים, מאמין? תודה לך, מיכל.

הי מיכל יקרה, את סה"כ נשמעת טוב עכשיו. איכשהו נראה לי שיש כאן עוד קפיצת מדרגה להתקרבות. אולי. גם אצלי במהלך הטיפול הייתה פרידה. מאד קשה וכואבת לי. גם בתקופת ה'אין טיפול' נפגשתי איתו אחת לחודש חודשיים. פגישות עדכונים, לא ממש עבדנו, ואחרי כשנה וחצי שנתיים חזרנו למתכונת של אחת לשבוע. אולי לפעמים צריך לתפוס את המרחק הזה כדי להתקרב יותר וממש. התקרבות בריאה של קשר. אולי מפיגה חלקים הרסניים בו. ואגלה אולי סוד. גם אני קשורה, מאד. למטפל, לנוכחות של אודי כאן ועוד. אולי אני סגורה ולא מראה וחושפת כמו אחרים, את התלות, ההצטרכות וההזדקקות, אך העוצמות גדולות מאד והתגובות הרגשיות נחוות גם נחוות. בוקר אור, סוריקטה

את לא הולכת לאהוב את הפוסט הזה, למרות שאת טוענת שאת רוצה לשמוע את האמת כמות שהיא, ולא רוצה שיסתירו ממך. אז אומר לך מה אני חושבת, וכיצד תוכלי להשתנות לפי דעתי. 1. את מקבלת קצבה מבביטוח לאומי. את הקצבה הזו לא מקבלים מבלי להביא אישורים רפואיים מתאימים ולעמוד בפני וועדה. ישנן שני סוגי נכויות האחת נכות פיזית, והשניה הא חוסר יכולת להשתכר, מי שמקבל אחת לא אומר שיקבל את השניה. אדם יכול להיות עוור, אבל הוא מרוויח היטב כך שלמרות שיהיה לו נכות של מאה אחוז פיזית הוא לא יקבל את הקצבה של חוסר יכולת להכנסה. מכיון שאת טוענת שאת מקבלת קצבה, אז יכול להיות אחת מהשתיים, או שבאמת יש לך בעיה פיזית/נפשית ולכן את לא יכולה להשתכר, או ששיקרת את הוועדה, הבאת תעודות רפואיות שקריות, ועשית להם הצגה בוועדה. את יודעת היטב שרק במקרים של שחור ולבן הביטוח לאומי מאשר מידית את הנכות, ברוב המקרים, הוא מסרב, הולכים לוועדת ערר ואם לא מצליח הולכים לבית משפט, ואז שולחים אותך לוועדה נוספת של ערר אם קבלת את הקצבה על פי מסמכים אמיתיים, אז באמת שיש לך בעיה אישית אמיתית של עצמך ואין לך מה להאשים את אף אחד אחר באותה בעיה, ולראיה על פי בדיקות מקיפות שעשית אכן אין לך יכולת להרוויח. אם שקרת אותם בוועדה, ועבדת עליהם, ואת מקבלת כספים במרמה, את בוודאי לא יכולה להאשים אף אחד אחר, וזו הייתה צריכה להיות יזמות וביצוע שלך!!! אז בוודאי שאת לא יכולה להאשים אף אחד אחר בכך, אלא לקחת אחריות על מה שעשית. 2. לדעתי יש לך בעיה אמיתית של אובססיה וכפייתיות, הכתיבה שלך מראה בצורה ממש קלאסית את הבעיה שלך, אי אפשר לטעות בה, אם רק תדפיסי את מה שאת כותבת כאן, ותביאי אותם לפסיכיאטר אני מבטיחה לך שהוא ייתן לך תרופה נגד כפייתיות. תקשיבי היטב מימה – כאשר תקבלי את התרופה כל החיים שלך ישתנו, את תהיי בן אדם שמח, בן אדם מרוצה, בן אדם שלא טוחן מליון פעם עוולות שעשו או לא נעשו לא, את תהיי מוכנה כדי להצליח בחיים. כל עוד את סובלת מאובססיביות וכפייתיות, ואת סובלת מזה, את לא תצליחי להמריא, שום טיפול לא יעזור. ואגב, התרופות הללו הם לא לעד, יתכן ותקבלי אותם למספר חודשים ובזה יסתיים העניין. 3. לעניין תעריפים, הם לא נופלים מהשמים, אנשים עובדים על זה קשה מאד, כן, כמו שהמטפלת שלך אמרה שהיא עבדה על זה קשה מאד. אם תקחי תרופה נגד כפייתיות, תרגישי שאת מסוגלת ללכת ללימודים, ללמוד ולהתקדם, ויתכן בהחלט שהביטוח הלאומי יממן לך את הלימודים. 4. יש לי הרגשה שאת לא עובדת כי נוח לך לקבל קצבה בלי לעבוד! זו לא רק בעיה שלך אלא של הרבה. הביטוח הלאומי הבין את זה, ולכן החוק בביטוח לאומי הינו (אני מדגישה שאת לא מקבלת ממני ייעוץ משפטי כלל וכלל, וכל מה שאני אומרת הוא בגדר המלצה בלבד, וכדי לדעת את המעמד המשפטי ו/או הרפואי עליך להתייעץ עם עורך דין ו/או רופא בעניין!), לכן בביטוח לאומי ישנו מדרג, אדם שמקבל קצבה ועובד לא מפסיקים לו אוטומטית את הקצבה, אלא רק מעל סכום מסוים מורידים סכום מסוים, וכן הלאה, ואת יכולה להרוויח יפה מאד עד שיפגעו לך ממש בקצבה, מדובר על כמה אלפי ¤ לחודש. בנוסף בזמן הלימודים בוודאי שתקבלי את הקצבה. אז תפסיקי לקנא בכל מי שהקדיש ועמל ועבד וטרח, אין ארוחות בחינם, מזה שתקללי, ותצעקי ותאשימי, ולעולם לא תקחי אחריות על מעשיך, מזה לא תקבלי תעריפים!!! כבר הצעתי לך פעם ללמוד משפטים, אני חושבת שזה יתאים לך, אבל את תצטרכי להתאמץ, זה לא בא לבד. 5. עם כל הכבוד, אני ממש לא חושבת שהמטפלת הייתה צריכה לתת לך ייעוץ תעסוקי או לימודי, היינו התפקיד שלה הוא לא לומר לך אם ללמוד בפסיכולוגיה או לא, את אדם בוגר, והיית בן אדם בוגר, יכולת להסתכל בגוגל מה ההליך כדי להיות פסיכולוג, היית מבינה בדיוק, שצריכים להוציא תואר ראשון, ורק המצטיינים מצליחים להתקבל לתואר שני, וזאת אחרי שעברו עוד מבחנים מפרכים שהמון נכשלים בהם, ולאחר התואר השני את צריכה לעשות סטאג' נדמה לי לשנתיים, וזה לא סתם סטאג' כמו בתוארים אחרים שאפשר להחתים כרטיס אלא זה סטאג' רציני מאד, ורק אחר כל הדרך המייגעת הזו אפשר להיות פסיכולוגית. את לא הגעת אליה כאחת שלא אחראית למעשיה, והיא לא הייתה חייבת לתת לך ייעוץ אם כן ללמוד או לא ללמוד. בתור אדם בוגר, זו אחריות שלך, ורק שלך, להחליט אם את לומדת או לא, לדעת אם את מתאימה או לא, ואם הקצבה נתנה לו בכלל חוסר יכולת להשתכר, היינו שאין לך את הכישורים לכך, תאשימי רק את מי שברא אותך. אבל אם זה עניין של משימה ואתגר והשקעה ואת מסוגלת, אז אל תאשימי אף אחד אחר שלא עשית זאת. להפך, היא לא אמרה לך שאת לא מתאימה, אילו הייתה אומרת לך כך, היית מקללת שבגללה לא למדת ויכולת היום להיות פרופסור, היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואגב, רוב הסטודנטים עובדים וממנים כך את שכר הלימוד, כך שלא הייתה כל סתירה בין הצורך לעבוד, ולעשות משהו בחיים, חוץ מלחלום חלומות שיבא איזה מלאך ויתן לך תואר בפסיכולוגיה, בוודאי שהיית צריכה לעבוד, ובנוסף לעשות השתדלות כדי להתקבל באוניברסיטה ללמוד שם, אילו שני דברים שמשלימים האחד את השני ולא סותרים, בכלל לא. בנוסף המטפלת אמרה לך שתלכי לעבוד, היא לא אמרה לך שהעבודה שלך תהיה על ידי שתוציאי קצבת נכות מביטוח לאומי, את זה כבר עשית לבד, ואת טוענת שלא הצלחת בעבודה, איך בדיוק המטפלת קשורה לזה? מה שכן קשור לזה , הוא המצב הנפשי שלך, מה שאת צריכה לעשות זה ללכת לפסיכיאטר, זה מה שיעזור לך גם לעבוד וגם ללמוד. 6. הכדור נמצא בידיים שלך בלבד, גם אם תמשיכי להשלות את עצמך תמיד שכולם אשמים חוץ ממך, זה לא ישנה את המצב שלך. המצב שלך ישתנה רק כאשר תקחי אחריות על עצמך, ועל המעשים שלך, ודבר ראשון תלכי לפסיכיאטר כדי לעזור לעצמך באובססיה. 7. חבל עליך, ניכר שיש בך כשרונות ואת לא מנצלת אותם באפיק נכון, וזה חבל מאד, אל תדאגי על הקצבה, את תמשיכי לקבל אותה גם אם תלמדי, (את יכולה לברר את הזכויות שלך בקלות בביטוח לאומי, וגם לשמוע כמה הם יתנו לך כמלגה ללימודים) קומי, תעשי מעשה, והקורסים הקיקיונים הללו שאת עוברת לא הם שישנו לך את החיים, לדעתי, את צריכה משהו הרבה יותר מאסיבי, אבל שיתחיל קודם כל עם טיפול תרופתי. המון הצלחה וברכה לך ואם הצלחת להגיע עד לסוף אז כל הכבוד

למימה, אני רוצה להוסיף בהמשך להודעה שכתבת למטפלים כן יש אחריות! ואפילו אחריות כבדה! הפריע לי שכתבת את המשפט הזה. מדובר במקצוע עם אחריות מאוד כבדה, לפעמים לא פחות מרופא. לטפל בנפש האדם זה לא עניין של מה בכך, ודורש מקצועיות , עקשנות ותחושת אחריות מאוד גדולה. אחרת, זה סתם טיפול כושל. סנדיי, את אישה חכמה וחזקה בעיניי.

אני מאמינה שבכל מצב אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, לא לקבוע אתגרים גדולים, אלא ברי מימוש, אבל לקבוע אתגר ולשאוף להגיע אליו.

הייתי רוצה להכירכן גם. ספרו קצת.על עצמכם.

מסובך קצת. הכינוי שלי פה מאוד קרוב לשמי האמיתי כךשזה מרגיש לו חושפני... אבל בסכה אני טיפוס נחמד

ברוכה הבאה :) .. אני חברה בפורום מתחילת נובמבר 2009 .. עוד שבועיים 6 שנים... 6 שנים שאודי מלווה אותי פה בפורום.. מאוד מאוד מחוברת לטבע.. נמצאת באנליזה אצל פסיכואנליטיקאית מנחה מהמכון הפסיכואנליטי. התחלתי אצלה ביוני ולאודי בנובמבר אותה שנה.. מה עוד ? :)

אני רוצה תחושה של בטחון ויכולת שלא מתערערת. אני רוצה לא להרגיש לעולם יותר שום 'לא נעים לי/מביך/בושה/הצטמצטמות/ השתתקות/התרוקנות.. אני רוצה להרגיש עוצמה וזה יקבל ביטוי בעשייה שלי ובהישגים שלי. אני עייפה. אני רוצה וצריכה כסף. לאדם כמוני אין 'תעריפים'. זה מעצבן אותי. גם אני רוצה 'תעריפים' ומלא פראיירים שיבואו לשלם לי אותם בלי שיש לי אחריות על כלום כי זאת אחריות שלהם מה הם יחליטו לעשות אם מה שיש לי לתת.. ואם לא טוב להם שילכו.. אף אחד לא מחזיק בכח בא לי לפרסם שאני 'מימה' מציאה שיטה חדשה איך לפצח את הקוד לשינוי בתת מודע ולהפוך את החיים שלכם ליותר טובים. רוצים לשמוע עוד? תשלחו לי מייל שלכם ואשלח לכם טיפים. הדרך לשינוי כאן! לזמן את השפע בלה בלה בלה אנרגיה של אהבה בלה בלה . התת מודע קובע את ההצלחה שלך בחיים בזוגיות בקריירה בלה בלה .. מבצע היכרות עכשיו ל 50 פונים ראשונים. בקרוב הסדנא המלאה שלי. מספר מקומות מוגבל. כל הקודם זוכה. אני מומחית מאוניברסיטת החיים. בלה. רק תשלמו לי כבר סעמק ערס כי אני רוצה להיות עצמאית ועשירה ושתהיה לי דירה משלי!!! מה לא ברור? תת בלה בלה... כי שאת חסרת עמוד שדרה פנימי כל החיים אחרים ירוויחו על חשבונך . ככה זה. נמאס לי!!! מאיפה יש לאנשים את היוהרה והאומץ להציע עצמם כמדריכים לאחרים מאיפה? אין להם בושה/היסוס.. מאיפה הבטחון המזדיין הזה שלהם מאיפה??? גם אני רוצה שיהיו לי תעריפים!!!

כל כך נכון ואמיתי

הו מימה, נכון יש כאלה שמצליחים ללא מאמץ מיוחד לקחת כספים ולהצטייר כמומחים, אבל אנשים שבאמת למדו והוסמכו לכך זה לא המצב. כשאמרה שהיא עבדה קשה לא נראה לי שהתכוונה להתנשאות למרות שנחווה אצלך כך, פשוט יש אנשים שיש להם יכולות ושכל וזיכרון טוב כדי ללמוד ויש כאלה שלא ואני מאמינה שזה לא רק הזדמנות אלא גם מתנה שאדם קיבל שכל ללמידה חוץ מזה שהוא גם משקיע, צריך חכמה...וזה עצוב...ומכעיס ולא פייר, נכון! אבל מה לעשות כל אחד בוחר את הבחירות שלו בחיים אני מאמינה שלמרות מה שעוברים בחיים אפשר לבחור.... גם לי לא היו יכולות ללמוד מקצוע שמכניס כסף, ואני לא אדם שיכול ללמוד (קשב וריכוז) אבל יש לי הרבה סיפוק בעבודה שלי ואני עוסקת במשהו שאני מאמינה בו מאוד!! ואני חושבת שגם להיות מטפל זה סוג של מחנך ועבודה מתוך שליחות למרות שהם מרוויחים הרבה כסף... ומקווה בשבילך שתמצאי עיסוק שימלא את יומך ולא תצטרכי לעסוק כל הזמן במחשבות קנאה כאלה וכעס. עצוב לי שאת דנה בזה המון וכועסת כל כך...עולם שלם בחוץ מחכה לך! בהצלחה

מימה יקרה, גם ולכשתשתני - עדיין, להבנתי, תשארי את, לא תהפכי להיות משהו שאינך, משהו לגמרי אחר. את לא זונה, גם אם בא לך לדבר ככה. ובבושה, למשל, כמו שאני נוהגת להזכיר, אין בהכרח רע. תלוי במידה... בוקר, סוריקטה