פורום פסיכולוגיה קלינית

יש בי כנראה לצד איזו תקווה שעדיין מקננת (ואולי היא זו שמחזיקה אותי בחיים בהשרדות..,ובטיפול, או אולי הפחד מהגרוע יותר...,לא יודעת.) ייאוש מאד עמוק, מכל המקום הזה שלי בחיים, בגילי, ומאיך שהם נראים. אני ככ מתוסכלת מהגוף הזה וממצבי הקיומי.שאני כבר לא יודעת איך ומה יכול להשתנות, אם אני לא מצליחה. ובעיקר כרגע שוב מאד חסומה. מתרחקת. כמהה. מתוסכלת. ומרגישה שנשאבת לתוך מערבולת חזקה, לא נבלעת לגמריי באדמה, אבל גם לא מצליחה להוציא תראש ממנה, ולחיות. זה נראה לי פשוט כמשהו שהוא כנראה לא מנת חלקי בעולם הזה. ובאמת שאני כבר ככ מבולבלת כשלא יודעת מה חלקי ואפשרי לי, ומה לא. והייאוש מכרסם. והאם באמת הכל זו בחירה שלנו?? כלומר, הכל תלוי רק בי? ואם כך, אז למה שלא ארגיש גם אשמה, אם כך מרגישה , מעכירה גם על הסובבים אותי(לא כייף הרי להיות עם מישהו נטול חיות ממורמר כעוס ותקוע...), ואם אלו חיי..?? כשהמוות כל הזמן מרחף..., כאיזו עננה שמלווה.

לא תהיי לבד, תהיה לך מטפלת ולא תהיי בתוך הסחרור הזה. אני מבינה אותך לגרי, ולצערי מאמינה שזה רק ילך ויהיה יותר גרוע זה כמו פלסטר על פצע שצריכים למשוך בבת אחת ולא לאט לאט זו דעתי, שאת לא חייבת לקבל אותה, אבל אני חושבת שאת נכנסת כאן לסחרור שרק ילך ויהיה יותר קשה ולא תהיי לבד, תקחי מטפלת, ויהיה לך מישהי שאכן המיקוד יהיה לעזור לך בבעיות ולא המתח המיני בינכם

שלום מרגישה תסכול עמוק והרגשה שכבויה, בלי חיות,בלי שמחה,בלי תנועה אמיתית מבפנים,ומבחוץ. ולאחרונה זה אפילו מחריף. קשה לי מאד שזה המצב ובעיקר שלא יודעת להגיד,אם בכלל,ואחרי תקופה ארוכה,אם הטיפול עוזר לי .האם יש איזה מדד אובייקטיבי כביכול שיכול לעזור בזה כדי לדעת האם הטיפול הזה בכלל מתאים לי ומעבר לתחושה הסובייקטיבית\חלקית שלי שאולי מטעה אותי?? חשה תקיעות גדולה וממש חסומה.(בעיקר שכועסת,פגועה ממנו),יכול להיות גם,שהפאנטזייה הזו..ואיתו ועליו,ובקשר הזה..,(כשמאד קשה לי להיות "המטופלת"..), גם מאד מקשה עליי, כנל לגבי הההרגשה כל פעם מחדש (גם אם חושבת שמרגישה אחרת וגם..ממנו), שאני ובסופו של דבר,"רק" מטופלת ובעיקר ילדה קטנה שצריכים לגדל..,(למרות גילי המתקדם),ושלא מענייני גם בעצם, שום דבר שקשור לחייו הפרטיים..., וברגע שחשה את זה פתאום וחזק...,(בניגוד לתחושה קודמת אחרת..),זה כמו בעיטה בבטן ממנו ,שמעיפה אותי רחוק מאד(גם אם לא התכוון אולי שיצא כך..).וכבר לא בא לי כלום ואיתו,ובטח שלא מסוגלת לשתף בכלום. כשיש גם כל מיני אמירות אחרות,באופן כללי, שסתומות לי, ומעוררות אי בהירות,כעס ופגיעות.וכל אלו ועוד..., מעוררים כרגע הרבה תהיות לגבי מהות הדבר ,כולל בעיקר היכולות שלי,אם בכלל ,להמשיך בזה,ככה,ובעיקר להפיק מזה. וזה ממש חונק אותי. כולל החלקיות הככ גדולה.שלא נהיית יותר קלה עם הזמן,וגם בלהיות זו שרק חושפת ואז הפוך,נבעטת..., (זה מאד פגע בי, והוא יודע!). עניין העלויות גם מאד מאד מכביד עליי.זו הוצאה ניכרת כל חודש שכבדה עליי מאד. אני לא יודעת מה לעשות.., לעזוב..,ואז להשאר לגמרי לבד(למרות שגם ככה מרגישה לבד בכל המצב הנתון),או להשאר...ולהמשיך באופן הזה..,וכשככ חסומה וחנוקה.וכבר לא יודעת על מה לסמוך,ומה אמיתי ומה לא,כולל איתו ובייננו.ולאן פניי מועדות כשמרגישה רק יותר מדוכדכת ומכונסת.ושהטיפול והוא, הפכו בעצם להיות כל עולמי כביכול.והוא גם יודע! אני ככ מבולבלת ומרגישה שמתקשה גם לדייק.ויש כל מיני לפה ןלשם, ותחושות שמתחלפות, אבל כרגע מרגישה כמו איזה שבר, שלגמרי חוסם אותי.עדכדי שלא ראיתי כבר טעם להגיע, לשתוק כל הפגישה(אני מאד חסומה.) ,ולהוציא בנוסף גם ככ הרבה כסף. אודי בבקשה תביע עמדתך. תודה.

אשמח אם תספרו לי קצת עליכן משהו שאוכל להכירכן. אביב. גולם. סוריקיטה. סנדיי. שירה. מיכ. גלי. רוני. סיגל. מימה.

מכוון וזאת מדייה פתוחה ניראה לי שזה קצת בעייתי . אבל נעים להכיר אני אביב ואני כותבת על עצמי כאן לא מעט ...רוצה לספר על עצמך קצת

בגלל האנונימיות אנחנו מרשות לעצמנו לספר כל מיני דברים 'סודיים' על עצמנו, לכן לא נוכל לגמרי להחשף. בשתי מילים עלי. הרבה שריטות בפנים, תוצאה של נסיבות קשות במשך שנים ארוכות. עם כל זה מתפקדת היטב, קריירה, משפחה, ילדים. מדחיקה את השדים, מדי פעם הם פורצים החוצה ועושים צונאמי, אין לי מגן זעזועים, אז אני מתפרקת, אבל מקבלת טיפול נקודתי וחוזרת לתפקד. לאחרונה בגלל צירוף של נסיבות קבלתי התקפי חרדה נוראיים, עם רעידות בידיים, החילותי בטיפול, ונעדכן אתכם

דפדפי אחורה, כך נכיר הכי טוב :) ונשמח לקרוא כמובן אותך.

מה לספר לך? שמתרגשת שזכרת אותי? זה בטוח! אולי אספר משהו נורא משמעותי שכבר כתבתי עליו בעבר, שיש לי מטרה בחיים, שאני מקדישה את חיי להלחם בהתעללות בבעלי חיים. זה גם טוב שיש מטרה וכיוון אבל זה גם קשה כשהמטרה מזכירה כל הזמן באיזה עולם מעוות אנחנו חיים. שישה מיליון בעלי חיים נרצחים בכל עשרים דקות! כל אחד מהם הרגיש פחד, כאב, אימה והכל כי התרגלנו שיש חיות שמלטפים וחיות אחרות הן מוצר, אוכל. כולנו התחנכנו ככה, וקשה לקלוט שקורה משהו לא מוסרי שהוא חלק מהתרבות שלנו ושכולם לוקחים בו חלק.. הלוואי ויבוא במהרה היום שכולם יקלטו כמה שזה מעוות.

הי הופ, ראשית, אשמח גם אם תספרי דבר מה על עצמך, והייתי שמחה שיהא זה עץ הכרות, אבל מבינה את החשש להביא משהו מחובר ושלם יותר. האמת שדי טראגי הסיפור שלי. עברתי אביוז קיצוני בילדות בבית אמא. ברמת סיכון החיים. מעבר לכך, אך קשור, אני מניחה, עברתי גם מספר ניסיונות אונס וגם ניצול מיני ארוך שנים בגיל כבר לא כל-כך צעיר. שימשתי גם בתפקיד אובייקט ההתעלות בבית ספר. הגעתי לטיפול בשלב מאד מאוחר, בגיל מאוחר במצב של תפקוד לקוי מאד בכל תחומי החיים וכבר סירבתי לגור בבית כמו של אנשים. לא הצלחתי להקים משפחה, זוגיות, כוחות הנפש שלי חלשים מידי מכדי ללמוד משהו כבד משקל, מקצוע. מאידך השיפול הביאני למצב שבו אוכל לפי שעה לקיים את עצמי בבית, יצרתי קשרים טובים מאד, אך לא מאד משמעותיים עם הסביבה, כגון השכנים. רמת הסבל אולי פחתה. הזעם שלא היה ידוע בכלל התגלה, ואחר-כך חלף והגיעה עת העצבות. הרס רב, לצערי. המטפל אמר שתמיד צריך לדאוג לי... סוריקטה

סוריקיטה החכמה מחכמת החיים הכואבת והצמיחה המדהימה

אודי נדמה לי שאלתי פה על זכרון לפני שבוע ולא עלתה השאלה האם מתייחסים לזכרון כמו של הקלטות שהוקלטו? הרי פסיכולוגים מתעסקים עם השגת גישה לזכרונות מודחקים וגם שינוי זכרונות אם צריך. למשל מה זה אומר לשנות את דפוס ההקשרות הטראומטי אם לא לעמול על מנת ליצור עקבות זכרון חדשים, מטיבים, בזכות הקשר עם המטפל? תסכול בתנאים טובים יותר.. אופטימלי אודי אתה חושב שקיבלתי טיפול טוב? אתה חושב שזה היה נכון לקחת בחורה בת 27 להוביל אותה ככה שאחכ הזעזוע הנרקיסיסטי שחוויתי הפכה לרהטראטמטיזציה נוספת חדשה שעשתה לי פלאשבקים רגשיים במשך 6 שנים לאחר מכן? הטיפול שעברתי היה טראומטי. האם טיפול פסיכולוגי אמור להיות טראומטי?? אודי זה קרה די בהתחלה: ישבתי מולה בקליניקה והערתי משהו על היופי והעושר הניכרים שלה. 'איך את ככה חיה ברמה'. משהו כזה שהביע צרות עין. אז היא ענתה שהיא עבדה קשה להגיע לזה... אבל ענתה את זה בטון גאוותני שכזה. ואני צרם לי לשמוע את התשובה כי סבלתי מקשיים תפקודיים כל החיים והיא ענתה בצורה שכאילו העבודה הקשה שלה הייתה בחירה כזאת שהיא עשתה להשקיע ולהתאמץ. לעומת אחרים שלא? כאילו שאם זה מה שמצדיק את היש שלה זה אומר שאלא שאין להם בחרו לא לעבוד קשה כמוה? או מה עם מצבים שכאלה שעובדים דווקא מאד קשה ועדיין אין להם כלכלית כמוה- מה הטענה פה?? כלומר היה ברור לי שמשהו בטיעון שלה לא מותאם בכלל. שאין פה שום בחירה אלא המון מזל. בסוף גם התברר לי שהיא נולדה לאבא פרופסור באקדמיה ודי ילדת שמנת. אבל לא ככה היא הציגה את הדברים . לא 'היה לי מזל'. אלא עבדתי קשה להגיע'. וזה טיעון שלא לוקח בחשבון מיליוני אחרים שעובדים קשה ולא מגיעים או כאלה שלא עובדים קשה לא כי בחרו אלא כי לא מסוגלים. חרדתיים או בעלי חולשת אגו זקוקים לנחת כמו לאויר לנשימה. עכשיו הערתי לה "אני לא מאמינה שאמרת את זה". במקום להבין אותי. במקום להבין את המקום שלי. לגלות יחס אמפתי. לברר מדוע זו תגובתי. היא אמרה עם חיוך ומשיכת כתפיים אדישה כזאת 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד עכשיו שהיית מקבלת' . וזה אודי - פשוט לא נכון!!!! החוצפנית גם אמרה באיזה הזדמנות אחרת "הצרכים שלך אינסופיים". שוב- לא נכון!!! ומלא דברים אחרים שהיו צורמים ונוראיים לי שם. וכעסתי עליה. ניסיתי לתקן אותה שתהיה בן אדם.. והרגשתי גם נחותה ככ מולה.. אני לא מבינה למה גברת סתומה קלינית בכירה הזאת החליטה להתייחס דווקא ככה. מעניין שאחכ שהגעתי לעוסית שהתייחסה בגישה יותר תומכת הרגשתי סוף סוף מובנת. אז למה?? למה ריבונו של עולם הייתי צריכה לסבול שנתיים חרא בטיפול פסיכולוגי רק בשביל אחכ להתגלגל לטיפול תומך ואמפתי יותר? למה הפסיכולוגית בעצמה לא יכלה להציע לי גישה תומכת ומבינה בתור התחלה? למה אודי??? אחכ ששיחזרתי את טראומת הנטישה הלא מודעת מולה הרגשתי שלהמשיך ללכת אליה זאת 'כניעה לאוייב'.. היא בכלל לא יצרה עימי ברית טיפולית מטיבה מלכתחילה. ועם זאת נקשרתי ונשארתי.. יש שמעבירים עליי אחריות שלא קמתי והלכתי משם. אבל הנפש שלי הרגישה שאין 'סתם'. שאם הגעתי דווקא אליה אמורה להיות לזה משמעות. טעיתי? אתה חושב שיכול להיות מצב שבטעות מטופל יפול על מטפל לא מתאים ברמה שמזכירה יותר התנגשות של תאונת דרכים מאשר תהליך מטיב? מישהי רוחניקית רשמה לי טקסט על זה שאנחנו לא פוגשים אנשים במקרה בחיים וכולם מורים בחיינו. קשה לי להרגיש את המשמעותיות החיובית הזאת במקרה של הפסיכולוגית הזאת. אין ספק שזה היה עוצמתי ומשמעותי איתה כי תראה מה זה עשה ואיך זה השאיר אותי. הבעיה שזה לא היה לטובה. זה השאיר עם צלקות של זכרונות רגשיים מקומיים וטראומטיים והמון כעס ותוקפנות והרגשת פגיעה... כי היא הייתה ככ לא רגישה אליי ולקשיי ולא הבינה גם איך נכון לפעול איתי ברמת 'ניהול ההעברה'... אז זה כאילו הטיפול הפך לזכרון בעייתי חדש. זאת המטרה של טיפול פסיכולןגי אודי? להפוך לזכרון רגשי בעייתי בפניי עצמו? הרי ברור שלא. זה רק השחזור אבל היא לא חילצה אותי משם. היא לא נאבקה עבורי ולמעני שנסיים בטוב. היא הפקירה. והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא ידעתי שהקשר עם המטפל לא אמור להיות אמיתי אלא אמצעי לתהליך. לא הבנתי כלום. אז המטרה הייתה שם לצאת עם זעזוע נרקיסיסטי? כמה מטופלים שלך עשו לאחר או תוך כדי טיפול אצלך עם הכרה תהליך של בנכות אצל ביטוח לאומי? אם היו שוקלים את העניין האם היית עוצר להסביר להם על השלכות אפשריות לתחושת הזהות והדימוי העצמי? לפני קבלת החלטה?

מעניין אותי לדעת למה דווקא ההודעות שלי כל כך הפריעו לך. בו בזמן שיש פה הודעות שמעידות על ייאוש גדול של שירה וגם שלך. נכון שעשייה היא דבר נפלא אבל לפעמים נתקעים ובגלל זה יש מקום שבו אפשר לכתוב על הרגשות.

מנסה לענות לך בהכי כנות מקווה שלא תעלבי את שאלת ...הם לא הפריעו לי קשה לי להגיב כשיש כזאת שנאה עצמית אולי כי קשה לי עם עצמי במקום של קרבנות. ההודעות שלי לרוב ממש לא באות ממקום קרבני כן יש בהם כאב והרבה אפילו המון אבל יש בי המון תקווה ועשייה ואופטימיות כן יש ימים שאני בתחתית כן יש ימים שאני מתפקדת במקום של קרבן מצוי.בימים כאלה שמחה שיש אנשים כאן שדוחפים אותי מהמשבצת זה האינטרקציה בקבוצה. לא מאמינה רק בהושטת יד . לא יכולה להגיב ממקום של כן את צודקת החיים שלך חרא וכלום לא יעזור . אם לא יעזור אז מה הפואנטה בכלל.. וגם לאחרות אני כותבת כך הן פשוט לא נפגעו ככה . הופ לדעתי תניחי לזה אל תשכחי שכל אחת מגיבה מהמקום שלה מהעיניים שלה .מצטערת שזה לא הרגיש תומך הייתי שמחה לשמוע ממך מה היית רוצה שאני אגיב לך .מה יתמוך בך וייתן לך הרגשה נעימה טובה .הרי כולנו כותבים כאן כי זקוקים ליחד להרגיש שמשהו מהמשא של היום יום הוסר.שוב אומרת לך מאמינה בך מאמינה שאת יכולה ...

ובאמת לא מבינה למה!

הי קודם כל שוב התנצלות, כבר עברו הרבה מים בנהר ונראה לא קשור שאני אחזור עכשיו לכל מי שכתב לי בשרשור ההוא שכותרתו רואים אותי, אבל אני עדיין מבואסת על עצמי ומרגישה אשמה.. יש עוד מישהו שער עכשיו איתי? חבל שההודעות לא עולות מיידית, היינו כל ציפורי הלילה נפגשים לצייץ. אני לא מצליחה להרדם, מנסה הלילה בלי כדורי שינה ואלכוהול וזה כ"כ קשה.. לא מצליחה להרגע ולהרפות, מרגישה שרק היה מרגיע אותי עכשיו חיבוק מחזיק כזה, שאז הייתי מרגישה ששומרים עלי ומרפה.. ומצד שני, אני לא מאפשרת לחיבוק כזה להגיע, יש כל מיני פוטנציאליים לתחילת הכרות וקשר זוגית ואני מתחמקת.. חרדה נורא, גם פוחדת מהאדם השני, המון המון פחדים על מיהו ומהו, ושכולם רואים ומבינים ורק אני לא קולטת, ופחדים מעצמי, שאני צריכה להיות נחמדה ומרצה ולבטל את הרצון שלי אפילו אם לא ארצה אותו, ופחדים של דימוי עצמי, שיראו מי אני, בגוף ובנפש ויגעלו, וכמובן הפחד ממין וממיניות, המטפלת הקודמת היתה מדריכה אותי ממש טכנית מה לעשות כשהבחור עושה ככה ומה לעשות כשהוא עושה אחרת, זה היה מביך אבל הייתי זקוקה לזה, ואין מצב שהנוכחית תנהג כמותה. אני קצת מבואסת מהנוכחית, פסיכולוגית בכירה שהגיעה עם הרבה המלצות.. אני אצלה כבר שלושה חודשים, ואני לא מרגישה שהיא בכלל אפילו זוכרת את מה שאני מספרת, ואז בהיפוך תגובה, במקום לומר לה שמרגיז אני משבחת אותה כל פעם שהיא כן זוכרת.. יש גם קטע.. אני נכנסת לחדר הטיפול כשמגיעה והרבה פעמים היא נכנסת כמה דקות אחרי, ולא מעט קורה שמונח על השולחן ממש ליד הכסא שלי כל מיני סיכומי טיפולים, ממש מרגיז, שהיא לא משקיעה מחשבה בלסגור אותם.. יש בה גם דברים טובים אני חושבת, המצב שלי יותר טוב מאז שאני אצלה.. לא חושבת שאני נקשרת, פוחדת להקשר כבר.. היא גם נורא בטוחה בעצמה, אני מספרת על ניסיון להתקדם שהוביל לנפילה והיא מפרשת שאני רוצה להוכיח שאני לא יכולה להתקדם, ואני מנסה להציע שאולי יש גם מציאות ושאולי ההתקדמות מוקדמת מדי ואולי לא תוכננה ועובדה מספיק.. והיא לא מסכימה לפרשנויות אחרות.. מלחיץ אותי פתאום שאני כותבת עליה כ"כ הרבה דברים רעים.. מרגיש לי גם בגידה.. מלחיץ אותי גם שאני אולי נשמעת כמו מימה, תקופות ארוכות מהחיים שלי הייתי נשמעת כמוה, הרגשתי כמוה, אולי יותר חשוב, ואני נורא רוצה לקוות שאני לא שם יותר (ואני כבר מתפתלת, איזה סערה יחוללו המילים שלי) אולי אני רוצה לפגוע? היה לי קשה שכתבתי בעבר למימה והיא התעלמה ממני, וכתבתי שוב ושאלתי למה והיא שוב התעלמה... ועבורי אין נשק אכזרי מהתעלמות... ואוו כבר שלוש בלילה, הכתיבה שלי אסוציאטיבית ומפחידה אותי גם כן, מה זה אומר עלי? ואיך מסתדרים בלי החיבוק ובלי העזרים המזיקים לשינה.. פעם היה לי פסיכולוג שדיבר איתי בטלפון כל ערב ושהציע שיתקשר להעיר אותי בבקרים, אני מתגעגעת להורה כזה, לנוכחות חיה כזאת בחיים שלי, אני אפילו לא יודעת למה הטיפול אצלו הסתיים.. כ"כ הרבה אני שוכחת.. בזמן האחרון מנסה להזכר מכריחה את עצמי להזכר כדי להחזיק רצף, המטפלת הקודמת החזיקה את הרצף בשבילי, שבע שנים היא הכירה אותי וכשאמרתי על עצמי אמירות ידעה לתקן אותי שלא כך היו פני הדברים, וזאת שעכשיו עוד לא יודעת בשביל שתוכל להחזיק רצף אז הכל נשאר בידיים שלי... אני מנסה לנשום להרגע והדבר היחיד שיוצא ממני הוא זעקת הצילו.. טוב עושה עוד ניסיון לישון.. שלום שלום...

דווקא בכתיבה הזו האסוציאציבית של גוף מנומנם סיפרת סיפור. על קשרים שהיו וגעגוע ועל קשר בהתהוות. נראה שאת יודעת היטב את מלאכת המטופלת ועובדת ממש קשה. אל תשכחי שגם את חלק בקשר הטיפולי ולכן כדאי שתעירי לה על הדפים שמפריעים לך ועל כך.שהיא מאחרת להכנס לפגישה. גם הם צריכים לפעמים קריאת כיוון. שלך שירה

מקווה שהצלחת לישון קצת.. לא פשוטה היא דרכו של טיפול לא פשוטה דרכו של טיפול ...אני חושבת שכן יש מקום להאיר ולהעיר על הדפים ושאר מה שמפריע...שמחה שניכנסת וכתבת

ואת תהיי כל כך קשה עם עצמך, תראי את הטוב שבך, ויש בך טוב, כולנו שוכחים הרבה דברים, ולפעמים דווקא אלו שחושבים ששכחנו הם הטועים ואנחנו הצודקים, זה בסדר. איזה פסיכולוג חמוד, הייתי מתה להצעה כזו, נשמע לי מה זה קול!

היא בחרה חרא של מקום! סליחה על הביטוי....מקום של מרפאות פרטיות. כל העולם ואשתו מכירים אותי בעיר הזאת ועכשיו אפגוש מלא אנשים בגללה, אז כתבתי לה שאני בעד להפרד.......ושבחרה חרא של מקום.......הסברתי לה גם למה.......אז היא אמרה שאני יכולה לבחור אם להמשיך או לא, מעצבנת אחת! אני לא בחרתי את המקום הדפוק הזה!!!!!!!!!! היא בחרה!!!!!!!!!אני כועסת עליה!!!!!! ביקשה שנדבר בפגישה כי כל זה נעשה בהתכתבות.......אמרתי לה שנראה אם אצליח בכלל לבוא לא בא לי כבר, גם פה אוכל לבחור.....היא כתבה "אבל בואי ובואי נדבר אז"..כתבתי "תהיי בטוחה שבטח נשתמע..כי אני כזו דפוקה..ביי"...אני באמת דפוקה אודי, אני לא יכולה בלעדיה אבל גם לא יכולה להיות במקום כל כך נוראי שהיא בחרה עבורי..רק בגלל שהייתה חייבת....אני מבינה שהייתה חייבת למצוא מקום חדש.אבל למה דווקא שם?????????? היא יודעת שאני מכירה המון אנשים ומכירים אותי......אוףףף היא יודעת עד כמה אני משתדלת לשמור עליי....למה היא לא חשבה לשמור עליי????????????? אוףףףףףףףףףףףףףף

אני נשמטת לגמרי לא מצליהח להחזיק מעמד אין לי במה להאחז אתה יכול לאמץ אותי עד שהוא יחזור?

אודי, אם לא ננסה איך נדע אם יצליח?

אני חוששת שהמטפלת תיגעל ממה שאספר. ואני לא רוצה שהיא תחשוב עליי דברים כאלה אני מבינה שזה חשש לא רציונלי, אבל עדיין....

החלטתי להקדיש את הקטע יצירה שלי בסדנה לנושא הזה - הווה. חלק מהניסיון שלי להמשיך הלאה. לשכוח מהעבר. להתאושש. אני חייבת דברים משמעותיים ועוצמתיים בהווה שירגשו אותי כדי שאשכח מעוצמת החוויות הטיפוליות הקשות משם ואז... צריכה להתאהב או משהו.. צריכה איזה משהו. רגשי , חזק, אחר. מהווה. שיחבר אותי חזק חזק להווה. שישכיח ממני את כל השם ואז ויעזור לי לחיות ולהיות בכאן ועכשיו. חייבת משהו כזה. בנתיים לא מצאתי משהו מספיק חזק מלבד בחור שהתאהבתי בו קצת. קשר נטול סיכוי אבל הוא טיפה הסיח אותי מכל העבר.. אבל זה נגמר. הוא גם התעופף לו והמחשבות על הטיפול ההוא חזרו.. עכשיו יש מסגרת חדשה של קורס יצירתי די אינטנסיבית . כמעט כל יום. אולי זה מה שיצליח לשאוב אותי לכאן ועכשיו של החיים? אני ככ מקווה. אבל אני צריכה משהו רגשי. משהו רגשי חזק. זכרון רגשי חזק מהכאן ועכשיו שיעמעם את הקלטות העבר ויגרום להן לדהות ויהפוך למה שהכי ממלא אותי ומעסיק אותי ומספק עבורי- בכאן ועכשיו. הלוואי וזה עוד יקרה... שהראש שלי כבר לא יהיה מסוגל להזכר אחורנית יותר, לא משנה כמה רע ונוראי ומזעזע היה.. שאני אמצע בטחון ויציבות וזהות ומשמעות וסיפוק וחופש להיות ולחוות ולהתממש - בעכשיו וכאן. בהווה. בלי עבר יותר. בלי עבר רגשי מזעזע. בלי פחד מ'מה יגידו מה יחשבו, אני שווה בעיניהם פחות'... בלי כל זה! להיות הכי שווה בעולם. הכי טובה ומקסימה. כי ככה. כי ככה ירגיש לי. ללא תנאים. בכאן ועכשיו. מגיע לי. מגיע לי טוב. אתה מסכים אודי? אמנמנמ.

הי מימה יקרה, נשמע שאולי משאלתך היא להיות באופוריה. אולי להמיר אובססיה אחת באחרת. להדחיק. להכחיש. יש אנשים שזו דרך להם. אני חוששת שבדרך כזאת עלולות להיות בומים של נפילות לתהומות, בהיות המציאות הבלתי מושלמת ממשיכה ומתרחשת. בדרכי הטיפולית לא בחרתי לחתוך את העבר, הוא חלק ממני, ויש בו גם יתרונות שעשוני את מי שאני ועצבוני. וחשבתי בנוסף, שאולי יש בך חלק שגם מפחית מאד בערכך, שמחפש להענישך. אולי גם את זולתך. ראשית דבר שקיים בך ולא משהו חיצוני דווקא. תפיסת זמן, הממממ... מחשבות של בוקר, סוריקטה

תזהרי לא לחלות במחלה של פסיכולוגים שעושים 'אנליזה עד מוות' לכל דבר... לפעמים כמיהה לטוב ולשיפור היא כמיהה לטוב ולשיפור ואין בזה שום דבר רע!!

במבי, את פה. את פה. אנסה לפתוח לך דלת, הגם שאולי נורא מפחיד לך? סוריקטה

איתך..

במבי...יש לך מקום כאן! מתגעגעת השמיעי קולך

רק לפעמים זה לגטימי

התגעגעתי כל כך שמחה שבאת כולנו מחכים לך ...

במבי? השמיעי קול

רוני יקרה, התחלת לפרוט על מיתר אחד, ושני, ועוד. היית רוצה להמשיך לנגן? מתפעלת מאד מהענפים המלבלבים שאת מוסיפה. מה הייתה משאלתך כשנטעת את העץ הנוכחי? בוקר, סוריקטה

שוב מתבצרת נמנעת לא יוצאת מכאן לא רוצה לראות אפחד ופוחדת שיראו אותי

שימרי עלייך שולחת יד אל תלכי לאיבוד ... בואי נתקרקע יחד .זה תקופה זה יעבור והוא יחזור . שירה לי עוזר קרח ברקות וביד להשאר להאחז ולא לשמוט....

לא עוזרות לי כל טכניקות הקרקוע שאני מכירה היטב...אני רק יכולה לפגוע בעצמי כדי לפרוק מעט מהמתח הנוראי הזה, כדי לתת פתח לאדים של סיר הלבה המטורף הזה לצאת החוצה. תודה שאת איתי

האם פסיכולוגים משתמשים בשיטה זו?

אודי ככ רוצה לכתוב בניק אחר ומכבדת אותך ואת בקשתך..זה מדהים עד כמה זה קשה ומעניין הרצון להתחבא בתוך האנונימיות בגלל האינטרקציה הקבוצתית שלוקחת מתחושת האנונימיות. ואולי מה שככ רוצה צריכה לכתוב מקומו לא כאן או שלחילופין זה בדיוק התוכן שאני מתחבא ממנו שלא יגע בזהות שלי .. אז כרגע עוד חוששת ומתחבא... וזה שורף את הנשמה מבפנים והצורך להוציא להשליך את זה ממני חזקים כל כך ולמרות שעלו בעבר בטיפול עדין תחושת אשמה והבושה סביבם חזקים ככ.. להיות ולא להיות מי לוקח אחריות אחר כך על התוצאות ..אודי המחירים כבדים כל כך

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שלפעמים דווקא ההסתרה גובה מחיר כבד, כבד מאד, אולי אפילו כבד יותר? למרות שזה אולי גם סוג של מעטה הגנה. ולפעמים גם, אני חושבת שיכול להיות שאחד מתוצרי ההסתרה היא יצירת מצב של אי אכפתיות / אדישות ממך, אולי גם שלך ממך. מחשבות של הרגע, סוריקטה

קוראת אותך שוב ושוב מנסה לחשוב . במקרה הזה זה לא הסיבה אבל אולי במקרים אחרים כן. כאן מתחבא כדי לשמר את הניתוק. זאת הסיבה שאני לא מוכנה לדבר את הדברים בטיפול רק בכתיבה .. יש לי קושי גדול מול הדברים ..תודה יקאה אוהבת את סיעור המוחות איתך זה תמיד מקדם ...ומה איתך ??איך העבודה החדשה

הי אודי ומימה, קשה.לי מאוד לקרוא את המילה אונס בקונוטציות שבהן את משתשמשת מימה. זה פוגע ומכאיב מאוד. אנא השתדלי להמנע משימושים כאלה ואודי,.אולע אתה יכול לצנזר. תודה שירה

מדוייקת להפליא תודה שחשבת עלי .. אבל כמו שכתבתי להופ מאמינה בעשייה ממקום מאוד ברור שבלי עשייה זה לשרוד עם גדר שלוחצת עם ניתוקים שהמחירים עלהם מטורפים ורק גורמים לעוד נזק . אני רוצה לחיות להיות קיימת מגיע לי לחיות להיות קיימת לעבור את קיר הפחד זה מפחיד כן זה גם מסוכן להתפרק לכן בזהירות במחשבה לאט לאט לא לבד צעד קדימה אחד במקום דרוך אבל קדימה בעשייה ..הדרך לא פשוטה מאתגרת אבל אני רוצה לחיות ללא רגשי אשם או בושה או כאב אני רוצה לטפל באביב הילדה הנערה זו שנפגעה בלי סוף ופגעה בעצמה בלי סוף אביב שלא הייתה לה רצפה מעולם והחזיקה בכל הכוח לא ליפול אביב שלא היה לה מקום .אביב שהייתה ולא הייתה . לתת לה להיות .... הגדר לוחצת כואבת מפריעה אי כבר לא עוזרת . סנדי חומר למחשבה האם הייתי עוברת תאונה ובטיפולי פיזיוטרפיה הייתי צורחת ובוכה למרות שברורה יעילותם. האם גם אז היית מציעה לי להסתפק בכסא גלגלים או במיטה. כרגע גיליתי שאני אחרי תאונה ללא רגליים כן הטיפול כואב קשה לא פשוט בכלל אבל סנדי אני רוצה פרוטזות והליכה עצמאית ללא קביים זה יקח זמן אבל אני נחושה להגיע לשם .. תודה יקרה על המחשבה ועל החיזוק חיבוק

את חיה את זוהרת את קיימת את מפיצה ריח נפלא כל ישותך אומרת אני כאן במקום טוב, למרות ועל אף הכל, את כאן זורחת חשבי על זה

שכחתי לומר לך, שאחרי שהמטפל פירק אותי למליוני רסיסים, הלכתי לפסיכיאטרית (עכשיו היא בחו"ל לכמה חודשים9, ובקשתי איזה תרופה, היא אמרה שאני לא צריכה, רק שאמסור למטפל בשמה שלא יעשה לי אנליזה כי אני לא אעמוד בזה. התקשרתי למטפל, אמרתי לו, הוא נלחץ ואמר בוודאי שלא יעשה יותר אז אמרתי, אבל מה עם המצב שלי עכשיו, שחררת את כל השדים, לא יכולה לעמוד בזה. ואז... וכאן בא הקטע החשוב הוא עשה לי היפנוזה, בשני שלבים, שלב אחד של חד פעמי, ושלב שני שצריכים לחזור עליו הקדמה אני בן אדם שיא הציניות, ושלא מוכרים לי לוקשן אבל ההיפנוזה עובד בחלק הראשון הוא פשוט שלח את השדים (אני לא מפרטת לא בטוחה שזה חוקי, היום יש כל מיני הגבלות על היפנוזה), ואמר שזה רק חד פעמי ובחלק השני נתן לי כלים היפנוטיים להשתמש בהם יום יום בעצמי ואביב, זה הועיל, ממש הועיל. אמנם לאחר מכן היו לי התקפי חרדה נוראים, אבל על זה בפעם אחרת לכן מה שחשבתי שהצעתי לך היה חומה + היפנוזה, + דברים נוספים שאפרט. אם את יכולה לעמוד באנליזה וזה עושה לך טוב ואת מאמינה שלבסוף תראי את האור ותצאי מושלמת יותר, ברכותי לך על חוסנך וכוחך, אני לא מסוגלת, מתפרקת לחלוטין

אודי, תודה על התשובה. כפי שציינת, אני בחרתי את שם בני. העניין שאיני מצליחה להשתחרר מהכעס והסלידה על 2 אחיות בעלי, ומרגישה כך עד היום : 9 חוד' לאחר הלידה. יש לציין שקשה לי להיפגש עימן ואני מנסה להימנע ממפגש. כל זאת גורם מתחים מול בעלי בחיי הנישואין ובבית עם התינוק. כשאני מנסה להבין מדוע נפגעתי אני חושבת שלא הייתה להן זכות אפילו להציע שמות לתינוק שהרי זה לא ילד שלהן, הן לא סבלו לידה ובכלל זה ההנאה של האמא לחשוב על שם, כך לפי דעתי. עצם העובדה שההצעות לא נעשו אפילו בפני אלא בפני בעלי, עוד יותר תורמות לכעס עליהן. כאמור, הרגשות השליליים הללו בעקבות המחשבות גורמות בסופו של דבר למריבות של ממש גם מול בעלי בבית עם התינוק. יש לציין שסיפרתי להן מה מפריע לי, אך הן טוענות שלא הציעו, בניגוד לדברי בעלי. כל השיח איתן היה בחלקו לא נעים. אני באמת רוצה לשמור על שלמות המשפחה הגרעינית הקטנה שלי, אך ממש לא מסוגלת לראות את אחיות בעלי ברמה כזו שאני רואה אותן אני הופכת עצבנית מזיעה דפיקות לב. מה אפשר לעשות ? ייתכן שזו תופעה שקשורה לאחר לידה ? יש לציין שהרבה מעירים לי על אופן גידול התינוק וזה לא מפריע לי , כולל האחיות שהגדולה מבינהן בת 37 שהיא רווקה ולעולם לא גידלה ילד בעצמה. רק נושא השם מעורר בי כזו רגישות יתר. אולי זה קשור לעובדה ששם זה לכל החיים ... או לכך שאני שיניתי את שמי בנעורי לאחר שעל אמי כפו לתת לי שם ע"ש סבתי, אולי זה הותיר בי צלקת ? וחששתי שיעשו לי כפי שעשו לאמי. אשמח לשמוע את דעתך ואיך אתה ממליץ לנהוג מול האחיות. תודה.

ומאכזב מחדש שקמתי בבקר. באמת. איכשהו זו המחשבה הראשונה שמזדחלת לתודעה. ועם כל זאת, אני קמה להכין ילדים לעוד יום ושבוע חדש. אודי אני אמא רעה ובכלל לא רציתי להיות אמא רעה. מאחורי כל הליטופים, וההתכרבלויות, הפינוקים, הטיפול, העשייה המשותפת ביצירה, בישול, אפייה, קריאה נגינה גינון ועוד ועוד מסתתרת אמא מוות שרק רוצה לעזוב את הכל ואת כולם כי קשה לך כל כך כל הכאב הזה ואני מרגישה חסרת ערך. המטפל שלי בחופשה. הבקר חיפשתי חלופה לאשפוז כי נראה לי שאני צריכה קצת להדק את האחזקה והשמירה. אני נחבטת בין הקצוות, מתמונות שלי תלויה או שרועה חסרת חיים לנסיונות להציל את עצמי ואת החורבן שאני עשויה לגזור על הילדים שלי. תודה שאתה מקשיב לי שירה

את אמא לא רעה את אמא שקשה לה . שירה לא קל בכלל עד כמעט בילתי נתפס לגדל ילדים בתוך הכאוס הזה . יש היום חלופה חדשה לאשפוז רק לנפגעות .בנתיים שירה שימרי עלייך בבקשה .

פסיכולוגים הם אנסים של תסכולים על נפש האדם. אתה לא חושב ככה אודי? עובדה שזאת הפרקטיקה. מתעוררות במטופל כמיהות ליותר והמטפל מתסכל. הם יוצאים מנקודת הנחה שהתסכול אמור להיות אופטימלי ולא טראומטי... אבל אם הוא היה טראומטי מי נותן על זה את הדין?? אף אחד. גם אנסי תסכולים וגם חסרי אחריות כי לעולם לא נושאים בה. אם הנפש הרגישה זקוקה וכמהה לדבר מה כדי לפרוח- למה התפקיד של הפסיכולוג היה לתסכל את הכמיהה? רוצחים את האיזורים בנפש שמקווים לטוב .. לא מבינה . לפעמים השכל שלי מראה לי שזה מגוחך היה לשים ככ הרבה משקל גורלי על חצי שעה יותר או פחות... זה לא הגיוני.. אבל התגובה של הנפש הייתה מב שהייתה. משבר. ואחרי שחתמתי ביטוח לאומי כדי לציית להוראה שלה למצוא עבודה הרגשתי גם זעזוע נרקיסיסטי מוחלט בתפיסת הזהות שלי והזעזוע הזה לא עבר שום עיבוד. כלום. ככה השאירו אותי. עם זהות חדשה. סטטוס חדש של 'נכות'. מי מטפל ככה??? למה?? למה ככה???למה היא לא עצרה לשוחח איתי רגע לפני קבלת החלטה שכזאת על המשמעויות וההשפעות האפשריות על הדימוי העצמי?? איזה מן חוסר אחריות הוא זה? עשו מנפשי הפקר!! נו אודי תגונן כהרגלך. אני הבעיה. הם אנשי המקצוע כולם טלית שכולה תכלת. תגונן על מטומטמים שפגעו כהרגלך במקום להודות שהיה אפשר לנהל טיפול הרבה יותר מותאם וטוב!!! אפילו אם הייתי כן חותמת ביטוח לאומי שוב בסוף- לעשות את זה ממקום הרבה יותר מעובד ומבין ולא ככה. לא כמו שהיה שם שפעלתי מתוך ציות לסמכות כביכול כי האדרתי אותה שם כאילו היא מבינה יותר ממני מה צריך.. בשביל 'להיות פסיכולוגית'. היה שם בלבול גמור. בלבול נרקיסיסטי גמור. תגונן על מי שהתרשל קשות ופגע אודי. כהרגלך. אני הבעיה. הבעיה בי. כן, בטח אני לא הבעיה! הכלבה הזאת הייתה הבעיה. ואם זה לא היה ככ טראומטי כבר הייתי שוכחת מזה מזמן. היא הרסה לי את הזכרון הנפש והמח. היא הרסה והשאירה בי צלקות ועשתה בי שמות עם ההובלה הלא נכונה שלה תגונן עליה אודי. בתור אנשי מקצוע אתם מעולים בלעשות כסתח אחד לשני :/ זה לא היה צריך לקרות ככה. לא ככה. רק אלוהים הוא העד שלי לעובדה הזאת. לא ככה מטפלים. לא ככה. להתיימר להשפיע על המטופל בלי להסביר לו כלום תחילה. לא ככה!! צריך לכבד אנשים!!!!! לכבד אותם!!!! להסביר להם!!! לשתף אותם!! לא סתם לחדור לנפשם עם הסמכות של המטפל!! ואפילו לרצוח אותה אי אפשר. אי אפשר לגעת בה. אי אפשר לעשות לגברת חיי שמנת כלום. כאילו הייתי אויר. כאילו מעולם לא הייתי. השפיעה את השפעתה הפוגענית והתעופפה לה... והשאירה אותי עם הזעזוע העמוק תגונן עליה אודי.. אני שונאת אותה. עכשיו אנסה להדחיק את כל הכעס הזה ולהמשיך ביום שלי. יש לי הרבה מה לעשות היום. תודה על 'איכות החיים' המנטאלית שטיפול פסיכולוגי העניק לי.... ממש 'מומחים' אתם בסיוע. מדהים. בת זונה הזאת הייתה צריכה לשלם לי פיצויים על רה טראומה וזעזוע לזהות והנרקיסיזם. זה לעולם לא יקרב. אני אויר. היא עוצמה שקובעת. אונס. אני אויר. הקול שלי שווה לתחת.

מבינה אותך יותר ממה שאת חושבת ..ופתאום חשבתי הייתה תקופה שלא היית מקווה שבתקופה הזו הרגשת טוב יותר ועכשיו חזרת לכתוב ולכאוב..האם משהו בטיפול העכשוי נוגע שם עורר את הצורך הראשוני הזה ...תחשבי על זה אולי זה יעזור לך לטפס שוב למעלה ..שולחת כוחות וחיבוק איך מתקדמת העבודה לסדנא

הי מימה, את יודעת, כשאת כותבת כך, אני מרגישה שאולי איזה אני מזויף השתלט עלייך ואומר את דברו ומכסה על כולך. חלקיך כולם. בזמנו סיפרת שתינוק חדש בא למשפחה וחשבת לטפל בו, ליצור קשר. אני סקרנית לדעת אם משהו מזה התממש, מילא אותך, לימד אותך, נתן. שבוע טוב, סוריקטה

הרגשה שאוחזת ולא מרפה. למרות שנמאס לי כי ההווה הוא כאן ועכשיו והיא מזמן לא חלק מההווה, והזכרונות החווייתיים הרעים משם 'חוטפים' אותי שוב ושוב לפעמים... זה חלק מהנזק שנגרם מבחינתי..הכל היה מזעזע מדי ולא מעוכל ומעובד. טראטומטי שכזה ומטלטל. לכן קשה לשכוח איך זה הרגיש. התינוק.. חמוד. אני לא מאד מתחברת לאמא שלו. בעיני היא היא 'נסבלת' וזהו. הוא שלה ולא שלי. לכן לא יכולה לגמרי להנמס ולהתמוגג מהמחשבה עליו כנראה. התפקיד של הדודה לא שואב אותי לאיזה הזדהות עמוקה. אבל הוא ממש מתוק. שהם באים אני אומרת לו שלום בחיוך ומתייחסת אליו כמו ליצור תמים ומתוק שהוא. גם קצת משחקת איתו. אבל גם תמיד מלווה אותי ההרגשה כמה מעייף זה יכול להיות להתמודד עם תינוק במשרה מלאה..

אודי תודה על היד המושטת . וכן אודי אני יודעת שזה טיפול קשה לא פשוט ואני מודה לה ומעריכה מאוד את האומץ להשאר איתי למרות ההבנה של המורכבות. יחד אם זאת אני יודעת שיש לה נסיון מאוד גדול בדיסוציאציות למינהם אבל לא ב did וכרגע בנקודה שאנו עומדות זה קצת מפחיד אותי (אודי זה משהו שאני לא מתכוונת לציין בפנייה כן מעלה את החשש שהיא לא תעמוד בזה ושיגמרו לה הכוחות ) אני מגששת את הדרך כבר שנה להביא את החלק הזה שבי הניתוק שם הוא מאוד גדול ויש בי התנגדות עצומה אני יודעת למה וזה דברים שמדוברים.. בעקבות הכתיבה שלי כאן והתגובה שלך הבנתי שאני מביאה רק את הצד השלילי של החלק הזה מנותק מפורק בצורה כזו שמשחזר את הלבד ואת זה שאף אחד לא רוצה להתקרב להפך לשמור מרחק . אודי האמת שבאמת אני פוחדת שלא הצליח לעמוד במה שהחלק הזה מחזיק ברגשות האשמה הבושה הצורך לשחזר את הפגיעה שוב ושוב את הכאב הענק את הרצון לפגוע להעניש את עצמי את האובדנות והדכאון את חוסר האונים וחוסר הבטחון את ההרגשה שאין רצפה ... לצערי זה בדיוק החוויה שלי כרגע האין רצפה והפחד הוא עצום ...מתפללת לכוחות לחצות את קיר הפחד ולאפשר לה לטפל בי בחלק הזה .סומכת עלייה על הרגישות שלה ויחד אם זה המילים שלה גם אם ברור לי שכיוונתי אותה לשם שהיא פוחדת ממנה מחזקים את החוסר ריצפה. אודי איך מוצאים רצפה כשלבד?בלי צורך שאתה או היא יזכירו לי כל הזמן שזה בסדר ....איך אני מוצאת רצפה בתוכי גם שהרעש עצום בפנים ...

הי אודי, ראיתי איזשהו סרט לפני כמה זמן, על בחורה שמישהו פגע זה, אבל לא ממש עד הסוף. והבחורה הזו הרגישה רע עם עצמה אחר כך, היא בכתה והייתה מדוכאת ועצובה. ואפילו התרחקה מהחבר שלה שאותו היא מאוד אוהבת ולא הבנתי את התגובה הזו שלה (אני מבינה שזה סרט מבויים והיא רק שחקנית , אבל עדיין...) הוא הרי לא פגע בה עד הסוף. אז מדוע היא מגיבה כך? נראה לי ממש מוגזם. אני נפגעתי כמה פעמים כילדה ופעם כבוגרת, אבל לא עד הסוף... והיה לי קשה לקבל את העובדה שהייתי קורבן, ושיש מקום להרגיש לא טוב עם מה שקרה. זה הרגיש לי כמו התפנקות מיותרת. אבל היום אני מבינה שיש לי (וגם לילדה שבי שהיא חלק ממני) זכות מלאה להרגיש עצב וחוסר אונים ובלבול עקב מה שקרה. ואפילו כעס מסוים על האנשים הללו. וגם פחד , ואחריות כלפי הילדים שלי. עברתי משהו לא נעים ולא טוב ולא תקין. פגיעה לכל דבר!!!! ולא היה לי עם מי לדבר או מישהו שיסביר לי שזה לא בסדר וזה כל כך קשה לשמור דברים כאלה לעצמך, ולשדר "שלא קרה כלום". אני כל כך מבולבלת.... אבל היום, אני מודעת ויודעת לשמור על עצמי. ואני מבינה שאני לא אשמה... אז למה אני מרגישה כל כך מלוכלכת ולא יפה לפעמים. וקשה לי לראות אותי במראה. אודי, אני לא מסוגלת לספר למטפלת. היא כזו טהורה וחמודה, אני מרגישה מלוכלכת מולה. אני רוצה ללטף לה את השיער ולשמור עליה קרוב אני רוצה שהיא תשמור עליי חסרה לי מישהי שתשמור עליי ותעזור לי לא להרגיש לבד. אני רוצה להיות ילדה קטנה.

היי אביב לפני שאת קוראת, אני אומר לך שאולי תעדיפי שלא לקרא, אז אם את לא במצב רוח, פשוט דלגי ואל תקראי מה שאני כותבת. ואם קראת ולא עשה לך טוב, פשוט תעשי דיליט ואל תתחשבי במה שאני כותבת. כמו שכתבת פעם להופ שאת כותבת מה שאת, אז אני כותבת מה שאני כותבת את זה מתוך הערכה אמיתית אליך, ומתוך חיבה, יש בך כל כך הרבה חום שזורם ממך ואנושיות, ואני כל כך קשה לי לראות אותך כה סובלת, לכן אני כותבת מה שאני כותבת. בחג היה ראיון בעתון עם פושע שקבל 22 שנים בבית הסוהר (כנראה על רצח), חלפו כבר 12 שנים, נשארו לו עוד עשר, והוא לא יצא אפילו לא לחופשה אחת כי הוא נחשב למסוכן! בינתיים הוא חזר בתשובה, הוציא תואר פסיכולוג, מוסר שיעורים בכלא אז המראיין שואל אותו, איך הוא ממשיך לחיות אחרי מה שהוא ביצע והוא ענה, אני מתחרט על מה שעשיתי, אבל מי שנכנס לכלא זה אדם אחר, ומי שיוצא זה אדם אחר, זה לא אותו אדם, אני בכלל לא מתייחס לאדם ההוא, כי הוא כבר לא נמצא, לא קיים, אני אחר לחלוטין. חשבתי על המילים שלו זה מזכיר לי, מה שקורה אתי, להבדיל, כפי שאמרתי לך כאשר ניסו לעשות לי אנליזה, פשוט התפרקתי למליון חלקיקים, קשה לי אפילו להעביר לך באיזה מצב הייתי, ולכן מה שאני מנסה לעשות זה פשוט ליצור גדר, מה שהיה, ומה שיש היום, ממשיכה הלאה, ומשתדלת לא לתת לעבר להרוס אותי. נכון שיש לי משברים מדי פעם, נכון שאחת לכמה זמן הצונאמי מופיע, אבל לפעמים חולפים שנים טובות, לפעמים רק חודשים או שבועות, אבל אני ממשיכה, ומשתדלת לא לתת למה שהיה להפיל אותי על הקרשים. ואני מנסה לחשוב, האם לא שייך גם אצלך פשוט לשים חומה, מה שהיה היה ולהתחיל עם הפנים הלאה, מחדש, דף חדש? יש בך כך כל הרבה טוב ויופי, יש בך כל כך הרבה נתינה, אי אפשר עם זה להמשיך הלאה, בלי לחפור בכל הבוץ? שוב, מקווה שלא עשיתי לך רע, אבל ממש חשבתי עליך, ואמרתי אנסה להסביר מה אני חושבת, ואומרת רק מתוך הנסיון שלי. מקווה שתרגישי טוב יותר בכל דרך שתבחרי ללכת

סנדי תודה שחשבת עלי. מדוייקת להפליא..אבל הגדר הזו הניתוק הזה כבר לא טוב לי זה לוחץ זה מכאיב זה לוקד אותי חיה מתה בתוך עצמי .זה לשרוד לא לחיות רוצה לחיות להיות קיימת לא להיות ולא להיות. חייבת לחצות את הגדר את קיר הפחד ולטפל באביב הפצועה הכואבת ששם להבדיל מאותו רוצח אני לא פגעתי אני נפגעתי מגיע לי טיפול אוהב מכיל וחם . מגיע לי להיות לחיות בלי גדרות בלי ניתוקים. כן סנדי אני פוחדת להתפרק פוחדת לטלטל לכן אני פוסעת בזהירות מגששת לכן גם היא זהירה ופוחדת מאמינה בעשייה כמו שכתבתי להופ ולכן יודעת שכל צעד כמה שכואב מקדם אותי בדרך. שאלה האם הייתי נפגעת בתאונה והייתי צורחת מכאבים בזמן טיפולי פיזיוטרפיה שברור שישתלמו בסוף היית מציעה לי לוותר...לא סנדי זה כואב זה נוראי לכן הקסיים כאן ובטיפול אבל אני נחושה להגיע לפסגה נחושה לחיות ולא לשרוד גם אם זה יקרה בגיל זקנה לפחות אני אמות כמנצחת ...חיבוק ענק

ריגשת אותי! אני צריכה להגדיל את הפוסט הזה שלך ולתלות אותו כפלקט ענקי על קיר הבית, שאולי ככה משהו ממנו יחרת בנפש פנימה. גאה בך!

אני חולה בסכיזופרניה היה לי התקף אחד ואשפוז אחד שבו אובחנתי לפני 9 שנים מאז אני לוקח כדורים באופן קבוע. כמעט מייד לאחר שהתחלתי שיקום הבנתי שזו לא הדרך הנכונה והיא רק בשיחות עם אדם משכיל שיכול להבין נפש של סכיזופרן כמו םסיכולוג קליני ובאמת אני בטיפול כבר קרוב לארבע שנים. הבנתי תוך כדי טיפול שלא יעזרו לי כל הכדורים שבעולם אם אני לא יעשה את הסוויץ הזה במחשבה... בהתחלה חשבתי שאם אהיה ריאלי בבחירות שלי בלימודים וכו' אז אכנס יותר למציאות ואתרגל לזה ולא אחלה אבל היום אני מבין אחרת. חשוב לי מאוד הפידבק שלך על מה שאני הולך להגיד. הבנתי שהכול תלוי במערכת היחסים עם הדמות הבריונית במשפחה פעם זה היה אבא שלי ז"ל והיום זה אחי שתפס את מקומו של האבא לאחר שנפטר. שמתי לב שאני ממהר מאוד להתבטל לדמות הבריונית כמעט בצורה מושלמת ואני חושב שזו הסיבה שחליתי ותמיד זה היה בהתנדבות. אפשר להגיד שתמיד הייתי במרדף אחד המושלמות במלאכת כיבוש היצר. פעם זה היה לימודים והים זה לימוד תורה. אני לא למדתי לשחרר שאני נתקע מול קיר חסום. היום אני עובד על עצמי בעניין ורציתי לדעת מה המחשבות שלך האם אני צודק שאני יכול לחלות שוב על אף הטיפול בכדורים והאם זה קשור בקשר הדוק למערכת היחסים עם הדמות הבריונית מעבר ליכולת להיות ריאלי?

שבוע שעבר יום לפני הפגישה קרה לי משהו מלחיץ מאוד...והחלטתי להעזר בחברה דווקא ולא במטפלת לראשונה בחיי שביקשתי עזרה כזו...שבכיתי לחברה. היא הכילה והבינה ועזרה מאוד. הייתי בשוק מעצמי.. למחרת סיפרתי לה וגם אמרתי שדווקא עכשיו אני זקוקה לה יותר מתמיד אפילו שנעזרתי בחברה. היא שמחה שנעזרתי.. היא שאלה מה השיקולים לעזוב ומה השיקול להישאר בטיפול... אני מבולבלת..לא רוצה עכשיו לעבור לבד את מה שקרה לי יום לפני הפגישה (לא רוצה לפרט כאן) בפגישה היא מאוד הבינה אותי, הכילה ממש..ביקשתי שתשב לידי והיא ישבה, נתנה לי יד...כל כך הכילה. אודי, אני זקוקה לה, אני יודעת..אבל מנסה גם לבד ולהעזר באחרים......אז להשאר ולהיעזר באחרים זו גם אפשרות נכון? זה לא או או? אפשר גם וגם? לפחות לעת עתה כשעובר עליי משהו מפחיד?????? אוף לא רוצה כל החיים :( אבל לא יודעת מה לעשות......היא גם עוברת למקום הומה אדם. איכס! זה מקום מרכזי כזה. לא הייתה לה ברירה והסיבה מוצדקת מאוד....בכל זאת לא רוצה לשנות את המקום :( שבוע טוב.....והלוואי בלי פיגועים...

הי מיכל, לפעמים קשה ללמוד לקיים קשר משמעותי שאינו בלעדי. (היש קנאה הרסנית של איזה צד בתוך הקשר?) לעתים קשר כזה עשוי להיות נטול גבולות, הפרדות. להבנתי, זה לגמרי בסדר גם וגם ואפילו, נראה לי, בריא הרבה יותר. שבוע טוב, סוריקטה

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

העולם מלא. מלא! אנשים שמציעים את עצמם כמטפלים. בכל מיני שיטות רוחניות, אנרגטיות, אין סוף צורות שהמציאו. גם בתי ספר ללימודי שיטה × . לא דרך האקדמיה בכלל. הכל פרטי. פרטי ופורח ונפוץ ככ. מלא! ואני רציתי להיות 'פסיכולוגית'. להשתייך דווקא לשם. שיזהר עליי האור האקדמיסטי הזה. כי שם באמת צריך להוכיח את עצמך כביכול. לא כל אחד יכול. צריך לנצח אחרים בתחרות. ובשיטות אחרות לא אקדמיסטיות לא צריך. לא צריך את כל החרא הזה. רק את הבטחון שלך שיש לך מה לתת וגם את האומץ להציע את זה. כל אחד יכול להחליט שהוא מדריך או מאמן , להקים לעצמו אתר. קוראות בקלפים , גרפולוג ומאבחן כף יד ופסיכולוג יושבים יחדיו זה לצד זה בתוכניות הבוקר בטלויזיה וכולם נחשבים מומחים בתחומים. אחד כי סיים הכשרה באקדמיה עם מסלול רשמי והשני כי.. כי ככה. כי 'יש לו את זה '. יש אנשים שיש להם את זה... וכנראה גם השכל לא לפנות לאקדמיה ולהתבזבז שם.. לי אין את זה. הסתכלתי מלמטה למעלה על תארים. על אנשים שתולים תעודת מומחיות על הקיר. על אנשים שעברו 'הכשרה קוהוטיאנית' והקשר בינם לבין מסוגלות לגלות אמפתיה לאדם כמוני הוא מקרי בהחלט.. אף על פי שאנשים כמוני יושבים מולם בקליניקה השכם וערב.. העולם הזה הוא בדיחה. רציתי פעם להיות מטפלת. כיום אני כבר לא רוצה. פסיכולוגית לימדה אותי שמטפל הוא מישהו שיושב מול מטופל ומתרברב בטון מתנשא 'עבדתי קשה'. היא גרמה לי להסיק ש'אין כניסה' בשבילי למועדון כי אין לי כוחות אגו כמוה. היא גרמה לי להרגיש דחיה רבתי. מה הפלא ששנאתי אותה אחכ.. מי אוהב להרגיש דחוי?? רק אחכ העוסית באה והתייחסה בצורה הגיונית - תראי מימה את יכולה להיות מטפלת ביום מן הימים אם תרצי אבל קודם את צריכה לעזור לעצמך. אנשים נעזרים במטפלים להתמודד עם נושאים של קשרים , מערכות יחסים זוגיות, הורות.. את לא מתמודדות עם הנושאים האלה בחייך האישיים אז איך תעזרי לאחרים?? הנה לכם תשובה נורמלית! השתכנעתי. היא לא אמרה לי 'עבדתי קשה לסיים להגיע למעמדי הנשגב כמטפלת בכירה' ותו לא.. הנה לכם הבדלים בין פסיכולוגית מומחית בכירה אבל מאד סתומה לעוסית בן אדם שלא איבד את השכל הישר לראות מי מולו ואיך נכון להתייחס אליו. שתיהן תסכלו את כמיהתי 'להיות מטפלת' אבל עשו זאת בצורה שונה . אחת שהסבירה לי כמו שצריך, קודמתה רק צרמה לי מאד. אני באמת כבר לא רוצה להיות מטפלת. שנים רציתי. כבר לא. פסיכולוגים בכלל לימדו אותי שלהיות מטפל זה בעצם להכאיב, לאכזב, לתסכל. להציב גבולות ולא משנה כמה קשה החוויה של המטופל- להמשיך בזה. זה נוראי. לא ידעתי שככה מטפלים.. ויש מטפלים אחרים מסוג אחר עם כלים ושיטות אחרים. בדכ אנשים עם כריזמה ובטחון עצמי אחרת לא היו מעיזים וחוששים 'אבל לא סיימתי אקדמיה, אני לא מאושר משרד הבריאות' הם יודעים שאין חוק בנושא שמוסדר אז שמים זין. הם מרשים לעצמם. את נותנים את האישור לעצמם!! יש להם הבטחון הנדרש באופי שלהם. לי אין. אין לי את הבטחון הנדרש לתת אישור לעצמי. להאמין בעצמי. לסמוך על עצמי. ודווקא והמטפלת הגופנית הנוכחית שלי אומרת לי שננסה לעזור לי להשתפר בזה.. אבל אני כבר לא רוצה להיות מטפלת אחרי הפסיכולוגית הזאת שטבחה בי נרקיסיסטית. אבל מה היא אשמה שהייתי עם טראומת חוסר אונים בלא מודע? היא אשמה שהיא בחרה בגישה לא נכונה איתי. בזה היא כן אשמה... אוף. היה לי חשק גדול 'להיות פסיכולוגית' כשבאתי אליה. הייתה תשוקה! זה הרגיש חי!! ומה עכשיו? אחרי שהיא רצחה לי את התשוקה. מה עכשיו? עוד לא הצלחתי לברוא למצוא תשוקה חדשה . למרות שהתחלתי ללמוד ממש לא מזמן מקצוע חביב בתחום אחר לחלוטין אבל נחמד. יש חיבה. אין תשוקה. זה הבדל גדול. אני רוצה תשוקה. כבר לא אכפת לי למי או למה. אני פשוט רוצה להרגיש את זה. דברים טובים. חיה ולא כבויה. חיה. אני רוצה להרגיש בעננים. סתם ככה כי בא לי. להרגיש שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. שאני מחכה בציפייה. ככ בא לי להרגיש ככה.

אני מנסה.. העבר הטיפולי ההוא היה ככ מכעיס ומזעזע כאילו מנסים לשבור אותי אבל אסור לי לתת לזה לנצח. לטמטום של הפסיכולוגית הגרועה ההיא לנצח. באמת יש בי תשוקה. יש בי!

ההודעה הקודמת נשלחה לי באמצע ההקלדה, אז רק אשלים את שאלתי הארוכה... אני מקווה שהתיאור של הבעיה היה מספיק מובן ואני פשוט מנסה למצוא הגדרה מקצועית או איזשהו מונח לבעיה הזו... בטוחה שיש עוד אנשים כמוני שקשה להם עם רעש ומעדיפים סביבה שקטה... אגב בעניין המוזיקה למשל - אני מאוד אוהבת מוזיקה ויש לי שמיעה מוזיקלית וזיכרון שמסתמך על שמיעה, אז כשאני שומעת מוזיקה שאני אוהבת אני דווקא מגבירה את הווליום ונהנית... מתנצלת על החפירה, מקווה לראות תשובה מעניינת :) תודה.

מתי אתה ישן? שתהיה לך שבת רגועה ומנוחה טובה. שירה

דחוק ובעייתי ביותר... כך כתבת אבל אני לא מבינה. אודי, מה אתה מנסה לומר לי?

ראיתם שפיזרתי כמה ענפים?

אני ממש ראיתי!!! ענפים רכים וחדשים. התחלה. מקווה איתך שיעלו פרחים ופירות מתוקים. שבת שלום לך

אכן כן במיוחד ענף אחד שנתן לנפש שלי כמה דקות מנוחה ....תודה יקרה ענפים ניפלאים ככ

בבקשה תבוא, אני צריכה אותך

אפשר יד ...טובעת

במסגרת איזו סדנת הקשבה שאני משתתפת בה.. זה יכול להיות כל דבר שבא אין לי מושג מה לעשות? להקריא שירים מדוכאים שכתבתי פעם? אין בי שום יצירתיות כרגע :/ אני מקווה שברגע האחרון יבוא איזה רעיון אולי אכתוב שיר מעכשיו ולא אשען על משהו מפעם? זה דווקא יכול להיות רעיון.. רק שמרגיש שכאילו אין בי כלום. טיפול פסיכולוגי שכיסח אותי פנימית מרוב רהטראומה, רמיסה נרקיסיסטית ו.. לא יודעת מה אחרי זה.. יצירתיות? אממ.. בא לי שתהיה. מאיפה מפיקים כזאת? מה זאת יצירתיות בכלל? אולי לקשר דברים זה לזה בקישור אסוציאטיביים מקוריים זה יצירתיות? סמלים למילים למשמעויות.. בדכ יצירתיות זה משהו פלצני כזה לא? ויש שהיצירתיות שלהם זה כשרון כלשהו- בשירה, בריקוד, במשחק.. אני אין לי כ"כ כשרונות משופשפים בשום דבר כזה.. אני כן טובה בכתיבה. אולי אנסה לכתוב משהו.

את יכולה לשדרג. לשנות.למחוק. להוסף ואולי לוותר. "אתמול ישבתי וחשבתי. ולעצמי תשובה חיפשתי. מה בעצם בוער. ? למה אצלי הכל סוער. על הרים טיפסתי. ולמרחקים רצתי. ולפתע הכל נעלם ונאלם. החיים.הם בעצם יפים. אבל לא תמיד מלטפים". "

להכין טבלה עם מספר רובריקות כמבפר חברי הקבוצה. לחבר את הריבועים בסקוטשים. לכתוב על כל אחת תכונה. ואז כל אחד מחברי הקבוצה צריך לקחת אחד ולספר הם.יש בו את התכונה. האם הוא מתחבר אליה. האם היא משרתת אותך וכו. אפשר להחליף כרטיסיות בין חברי הקבוצה.

להווה ממש. בתור נושא. Present. הווה זאת מתנה לא? למי שמסוגל להכיר בכך ולא לחיות בזכרונות עבר... לא ככה אודי?

אני רוצה להרגיש דברים טובים אהבה. אופטימיות. תקווה. חיבור. משמעות. תשוקה. התלהבות. יצריות אנרגטיות תושיה יוזמה. בטחון. חשק. אכפתיות. מסוגלות יכולת פרודוקטיביות. יצירתיות. סקרנות. פתיחות. קלילות. כושר ביטוי. חופש הבעה. כושר השפעה. השראה. אינטימיות. אופטימיות. שמחה. אהבה.. אני רוצה להרגיש! מה כן הרגשתי בטיפול? כמיהה. רצון. תקווה. התנפצות. תלות. זעם. חוסר אונים. כעס. עוד כעס. עוד.. כעס. השפלה. מרמור. התנגחויות. התנצחויות. מאבקי כוחות. עלבון. אטימות. הפקרה. אדישות. רוע. התעלמות. חוסר ישע. עליבות. כאב. עוד כאב. כאב. כעס. חוסר אונים. שברון לב. זעזוע. טלטלה. אימה. בלבול. כיווץ. התכבות. רמיסה. דעיכה. זעקה. מחאה. נקמה. מאבק. השרדות. פגיעה. כעס. כעס. עייפות. שחיקה. עצב. השלמה? לא! אני רוצה להרגיש דברים טובים!!

התרגשתי לקרוא את הההודעות הרכות שלך, את מאווייך שהעבירו תחושה שאת יודעת שמגיע לך להרגיש את כל אלה. הם יגיעו, ואת תחבקי את כולם וגם את עצמך. שירה

כולל כאב ללא שיפוט... מחכה כבר שהדברים הטובים יגיעו. רק שמה לעשות שמי שעזר לי להתחיל להרגיש אותם לא ממש רצה להשאר בקשר בסוף.. אצטרך למצוא אדם אחר שיצליח לעורר בי השראה לדברים טובים

והרגשתי שהייתה פגישה טובה, הצלחתי להגיד ולהבין כמה דברים חשובים לטיפול ולשתינו יחד. אמרתי לה בסוף הפגישה ש"בא לי להישאר כאן ולא ללכת".... ומשו חמוד- היא התקשרה אליי בערך חצי שעה לפני הפגישה שהיא ראתה עכביש גדול בשרותים ולהגיד לי שאדע מראש וכשהגעתי אמרה שהיא מפחדת ממנו, ושמישהו אחר, ולא היא ידאג להוציאו (:

לי בטיפול הקודם היה פעם ג'וק ענקי בחדר המתנה, והמטפלת ביקשה שאכנס לחדר הטיפול בזמן שהיא הורגת אותו כנראה כדי שלא אראה את החלקים התוקפניים שלה...

גרמת לי לחייך ...פעם היה לה עכברון בחדר ..היא הוציאה אותו בכזאת עדינות וחמלה החוצה זה היה מדהים...בסופו של יום כולנו מטפלים ומטופלים רק בני אנוש ..וחנה גאה בך את מתקדמת מקסים ויחד עם זה מותר יקרה גם לגעת בכאב כאן ואצלה ....זה ממש לא קל . חיבוק

עצוב ככ היא השתנתה כל כך השתנתה. פעם ידעתי שהיא רוצה לטפל בכולנו היא הייתה שם בשביל כל החלקים שלי ..היום היא אמרה לי שגם היא מפחדת מהנערה וגם לה קשה להכיל אותה .אחר כך היא טענה שזה בגלל איך שאני מביאה אותה וכן בתוכח אני יודעת שהיא צודקת אבל יחד עם זאת אני יודעת שלא משנה איך היא פשוט השתנתה ..אודי היא שוב דיברה אם אני חושבת שאשפוז יעזור כי אמרתי שאני פוחדת להשתגע עם הזכרונות והמטענים של הנערה הזו ואני פוחדת ממה שהיא מביאה ..אודי אין לה כוחות אליינו ואולי גם לא את הידע . עצוב לי באמת כי אני כנראה הצטרך למצוא מטפלת אחרת. וזה ממש לא יהיה פשוט למצוא מישהו שירצה לגעת בdid ובכלל שמבין בנזק הזה. אודי יש לך שיר מכיל לכולנו זה באמת עצוב אמרתי לך לפני כמה ימים אף אחד בעולם הזה לא אוהב אותה /את הנערה הזו ...נערה על קצה הרצף אז מה הפלא שהיא על קצה התהום כל הזמן ...

אביב, אם יורשה לי, כל הכבוד לך שאת נוגעת... זה בכלל לא מובן מאליו. לי קשה לגעת, לקבל ולדבר על כל פצל או ישות בנפרד. באמת קשה מאוד למצוא מומחים בתחום. אם אפשר לעזור לך למצוא, השאירי כתובת אימייל כי אסור להמליץ כאן... שלך שירה

אין לנו ברירה אלה להבין ולקבל את זה ...וסליחה שלא כותבת מייל והאמת שאני לא מוותרת עלייה אנחנו נילמד יחד לאט לאט איך לטפל בה/בי ..כולנו מאוד אוהבים אותה כל הפצלים סומכים עלייה . אני מאמינה בה רק שהיא תצטרך את העזרה שלי ואני רוצה להשאר בחוץ כשהיא באה לא להיות בכלל וזה לא הגיוני מן הסתם ...

אולי תכירי לנו אותה קצת? אולי נצליח להתידד? אני שולחת לה חיבוק. חלום

זה בדיוק הבעייה ....קשה לי אוף אני יודעת שזה חלק ממני יש בי דברים מדהימים שהחלק הזה מחזיק .ויש בה רגשות שקשים לי להכלה אשמה ובדידות וכעס וזעם וכאב ...חלום ככ הרבה כאב היא מחזיקה אני לא מסוגלת לגעת אני אשרף ...

איתך. מקווה שתרגישי את החום והחמלה לפחות ברמה המדהימה שאת מפזרת פה בדרכך המיוחדת.

איזה כייף הענף הזה ככ מרגיש לא לבד .תודה יקרה

אודי אני מפחדת מרגישה את התסיסה ולא מזהה על מה ועל מי .לא יודעת מי שם ומי יהיה ...זה התחיל מאכילה אובססיבית אתמול ומגרד באצבעות...נמאס לי התעייפתי ממי שאני ...ויודעת שחייבת לתת להם מקום .לא יודעת איך באמת שלא ..

והרגשתי מוצפת, הרגיש לי עמוס מדי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל להיות כאן...

הי אודי, אני קוראת כאן את ההודעות של מימה בדבר הקשר הטיפולי שהיה לה עם הפסיכולוגית ההיא, וזה "זורק" אותי בזיכרוני למטפלת שהייתה לי. כמובן שאין לי עניין לקלל את המטפלת , ואני חושבת שסך הכל היא השתדלה איתי והייתה בסדר , אבל כן חושבת שהיא לא התאימה לי מבחינה אישיותית. העניין הוא, שעם המטפלת הנוכחית התחושות הרבה יותר רגועות . יש געגוע, ישנה חיבה, ישנה מבוכה.. אבל יש לי בה אמון מלא. אני לא חשה התנשאות ממנה או ציניות או זילזול, היא אדם טוב ואמפתי בעיניי. אודי, אני לא פוחדת ממנה. ומהמטפלת הקודמת אני פוחדת מאוד - ועדיין. אני פוחדת לעבור ליד הקליניקה שלה, יש לי חלומות מפחידים עליה לפעמים. ומידי פעם זה מכה בי , וקשה לי להתמודד. לפעמים אני מתחרטת שהלכתי אליה מלכתחילה. הייתה לנו שיחה (לא טיפולית) לפני החגים, אני ביקשתי. הייתה שיחה קשה מבחינתי, ולא הייתי מסוגלת לאכול שום דבר לאחר מכן במשך שלושה ימים. היא אמרה שזה אכן לא מתאים בינינו ושלא מעוניינת לגרום לי נזק, שאינה עוזרת לי,וביקשה שאמשיך הלאה. אודי, היא אמרה שהיא לא מבינה מה אני רוצה מחייה: "תגידי, מה את רוצה מהחיים שלי???" אבל הלב שלי - כואב לו, ולמרות זאת הוא מסרב לשחרר. ומידי פעם הוא פשוט מתמרד, ואז אני חוזרת לחשוב עליה. למרות שהראש יודע שהיא לא טובה לי, ושאני נמצאת במקום הרבה יותר טוב עכשיו, במקום טוב ומכבד ומכיל. אני כנראה אוהבת לסבול. אני אוהבת שנשים מכאיבות לי רגשית. מתי אני אבין שזה לא ישנה את הקשר עם אמא שלי? ולא ימחוק את הכאב הרגשי והפיזי שהיא גרמה לי?

שלום אודי אני בן 26, יש לי רעד בידיים ראשוני, כך שהרעד הפך לסיבה לפחד מאירועים חברתיים, אני אדם מתוח, ודבר זה מגביר את הרעד בעת התרגשות וכו'. לאחר בדיקת נוירולוג, וקבע שמדובר ברעד ראשוני. אני מתלבט, או לקחת תרופה שמרגיעה את הרעד, או לקחת תרופות נגד חרדה שמפחיתה את המתח והחרדה והאובססיה קלה ( לקתי בעבר 3 התקפי חרדות ומאז טפלתי בעצמי אך עדין יש סימני אובססיה אך נשלטת ומתונה) בכול זאת אני עדיין מתוח (לימודים, ענייני היכרות עם נשים, וכו') כשאני עושה מדטציות אני נרגע מאוד!! ... מה דעתך לגבי שני סוגי התרופות, אם אני אקח נגד רעד הפחד יעלם. ואם אני אקח נגד חרדה ומתח, הרעד יצומצם.

עברו עלי ימים לא פשוטים בעקבות כל מיני אירועים בחיים,יותר בעקבות כמה תסכולים משמעותיים.אני מרגישה כל כך לבד....יש פה קצת מקום?והנה הדמעות מציפות עד שלא רואים את המסך...

הנה פוף ועוד אחת ליידך וטישו לדמעות והמון מקום בלב ..שמחה שניכנסת עצוב לי שקשה ...מקווה שישתפר היי ושוקו עם מרשמלו ..זוכרת...:) מחבקת

כמו ילדה קטנה...זה לא דכאן זה תהומות של כאב שנפתחו פתאום.מרגישה לבד כל כך...מי שלא מכיר לא יכול להבין את הלבד הזה.רוצה שמישהו ירים טלפון אלי וישאל מה שלומי או שיהיה מישהו שאתקשר והוא יעטוף אותי בחום.תודה על שוקו עם מרשמלו...התקשרתי לקו סיוע והיא חירפנה אותי עם השאילות שלה ודיבור ללא הפסקה עד שסגרתי כי לא יכולתי יותר לשמוע... חלום,רחוצה בדמעות...

את לא לבד עם ההתמודדויות .. מי כמוני מכיר חיבוק

מה שלומך? שולחת חיבוק חם

בתוך גל הטרור הזה אני מבינה שגם אני הייתי פיגוע. אבל הראש המעוות שלי מרחם על המפגעים ונחרד מההתעללויות שהם עוברים אם במקרה לא הרגו אותם. אצלי הקולות שעולים בחדשות נכנסים פנימה אל היער. אני לא רוצה לדעת מה קרה לי שם אבל מכריחים אותי. אני מנסה לגרש וזה שב ועולה עם ריח האדמה הטחובה של אחרי הגשם. אני נגמרת

היי שירה אכן גל טרור ופיגוע קשה ...שישאיר לעד נזקים וצלקות..אבל אפשר להיות אחרי ולא להיות שם..וכן זה קשה בטרוף איתך

אביב, תודה על תגובתך וידך הטובה שתמיד מושטת. אני מדברת על פיגוע ממש לא מטאפורי, מפני שהפוגעים היו בני מיעוטים. מובן שלא אדע אם מעשה האונס היה גם על רקע לאומני. והאמת, מה זה משנה בעצם.... זה אולי רק מגביר את סוגי האירועים שמעוררים אצלי את הטראומה. שלך שירה

אודי אמרת פעם שהטיפול של הפסיכולוגית כנראה היה לא מותאם כי היא לא זיהתה שהיא יושבת מול תינוקת. למה התכוונת בזה? והאם זה לא סוג של רשלנות לא לזהות נכון את העמדה הרגשית של המטופל ובעקבות זיהוי לא נכון גם להציע אולי התערבויות לא מתאימות ומזיקות? אני נמצאת עכשיו בפסיכותרפיה גופנית והאמת היא שהמטפלת הנוכחית שלי שיש בינינו חיבור מאד חם גם אומרת לי שהיא מזהה עליי משהו מאד ראשוני. שאנחנו עובדות על מקומות מאד ראשוניים. ככה היא אמרה... אז אם הפסיכולוגית לא התייחסה ככה אלא דחפה לי מציאות ישר לגרון והדגישה מאד את הניפרדות שלה באופן בוטה ולא רך.. זה לא סוג של רשלנות ? . אגב הבחור ההוא מן ההודעה הקודמת כבר מצא לו חברה. לא היה שם פוטנציאל זוגי בינינו. לכל היות פוטנציאל מיני מבחינתו (הוא אמר) ואני לא בקטע הזה. רק אני נקשרתי אליו והתגעגעתי. זה לא הדדי. בדקתי מספיק כדי להתרשם שזה לא הדדי. היו לו מספיק הזדמנויות להזמין אותי לבקר והוא לא עשה את זה. הוא לא מעוניין בי. הריחוק הגאוגרפי שנוצר גרם לו לאבד כליל את המעט עניין חלקי שעוד היה לו בי אם בכלל. כן רצה בהתחלה שנהיה ביחסים זוגיים כלשהם אבל לא הצלחתי לזרום מינית איתו. הוא מצא בסוף בת זוג אחרת. והרגש שלי נותר חד צדדי.. מקווה למצוא מישהו אחר. אפילו הוא בעצמן איחל לי למצוא מישהו.. מה גם שהוא היה צעיר ממני ב 8 שנים.. זה לא נועד לקרות לטווח הארוך. מתגעגעת אליו בתור ידיד. לא משהו אחר. היו בו אנרגיות שהצליחו להחיות אותי. לתת השראה.. לפחות היה. עדיף מכלום. הוא אפילו הצליח להסיח את דעתי מהזכרונות והכעסים על הפסיכולוגית לתקופה.. הפך להיות האדם שמעסיק את חיי הנפש שלי במקומה. בהתחלה נרתעתי מהבטחון שלו אבל אחכ התרגלתי לנוכחותו ואהבתי אותו.. בטח החמיא לו לאגו אבל לא נראה לי שהייתי משמעותית ככ בעיניו. עובדה שעבר ממני והלאה ככ מהר ובקלות.. הוא הרבה יותר קליל רגשית ממני. ומלא בטחון וכריזמה. אני מתגעגעת.. לפעמים אני נזכרת בו ומחייכת. תודה לאל שיש גם זכרונות כאלה ולא רק השיט מהפסיכולוגית שאין צורך לפרט חח

היא פגעה בי. זה לא שהיא לא סייעה. היא התייחסה בצורות כה לא אמפתיות שזה היה מחפיר וממרר!! וזאת רק היא. לא חוויתי אף מטפל אחר טועה ככ בגדול. אולי יש כאלה שלא היו עוזרים. אבל היא פגעה ממש. פגיעות חדשות בפני עצמן. אני מתגעגעת לבחור. לא אהיה. מצידי שהיא תמות. אני מאחלת לה לחוות את חוסר האונים שאני חוויתי אצלה בטיפול ושאיש לא יושיט לה יד מעבר לאופן שבו היא הושיטה לי- שתטעם קצת מהתבשיל של עצמה. בת זונה הזאת. היה אפשר לעזור לי!!!!!!

שלום רב, לפעמים אנשים מפרסמים בפייסבוק ואני רואה בכל מיני אתרי אינטרנט תמונות של מחלות עור מוזרות כאלו (חלקן לא נראות אמיתיות כלל) הבעיה מתחילה שכל פעם שאני נחשפת לתמונות הללו זה מלווה אותי כמה ימים שזה משפיע וגורם לי חלחלה יומיומית... אני סוגרת מייד את התמונה שאני רואה אותה אבל לצערי זה עדיין מחלחל לי למחשבות וגורם לי תחושה רעה של ממש.. אני ממש נלחמת לנסות לשכוח את זה אך ללא הצלחה. מה לדעתכם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה? הרי לצערי גם שעובר זמן מסויים והתמונות נשכחות מראשי עדיין הן צצות מדי פעם.. אני מרגישה פגיעה ממשית בהתנהלות היומיומית. אשמח לעצה בנושא תודה

הי היום האינטרנט מלא בדברים קשים לצפייה שיכולים לעורר תחושות קשות. אני חושבת שכדי להגן על עצמנו צריך לבדוק איך מצמצמים חשיפה, תנסי לבדוק מי הגורמים שמהם את מקבלת תמונות כאלו ותעשי להם חסימה/הסתרה, מקווה שיעזור :)

תושיט יד....

במה שאני מספרת. גם כשאני משתפת בפרטים עלי או על חיי אין בהם עניין. זה מחזיר אותי כל הזמן לתחושה שלי שלא מצליחה להתחבר ולא ממש משנה מה אני מביאה. אודי אני מיואשת

שלום אודי, בחגים הייתי בחו"ל, ועכשיו חוזרת לשגרה הטיפולית... מרגישה מועקה. קשה לי בטיפול. רוצה לקחת את הרגליים ולברוח. מרגישה שאני מזוכיסטית. מעדיפה לסבול מהפרעות אכילה ולא לסבול כך בטיפול. למה זה צריך להיות כל כך קשה? גם מדוע הרגשות כלפי המטפל חייבים להיות כה מורכבים? למה לא יכול להיות פשוט יותר? מצד אחד, אוהבת אותו מכל הלב, מתגעגעת אליו. מצד שני, מרגישה שהוא מתעלל בי. מחטט בפצע פתוח וכואב ולא תמיד בעדינות. בחופש שלחתי לו מספר מיילים והוא ענה לי. הוא עונה בצורה כל כך מדויקת. הוא רואה אותי כפי שאף אחד אינו רואה. אז למה זה כל כך פוצע אותי? דנית

אודי את יודע שלא העלית הודעה שלי לפני החג? אבל לא נורא. אני סולחת.. הודעתי לה שזהו עם כל הקושי. והסברתי לה שלא יתכן שהטיפול יהפוך אותי כל פעם מחדש... הוספתי ונימקתי עוד.... בזכותך אודי תמיד הדהד בראשי המשפט שלך עצרי אחד אחרת הכל יתקלקל עצרתי, חשבתי, החלטתי על אחד. עכשיו קצת הפוגה והתחלה חדשה בקרוב. חורף בריא :)

כחולים בנפש

רפואה שלמה לנפש הכואבת.ליבי כואב איתך מחבקת